ראש השנה ג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

דילמא: למנינא אחרינא הוא! ^[45]

אמר רב פפא: כיון שבשני הפסוקים נאמרה "שנת עשרים", אנו לומדים "שנת עשרים, שנת עשרים" לגזירה שוה. ללמדך, ששתיהן נמנות אותו המנין:

מה התם, כשם שבפסוק השני, השנים נמנות לארתחשסתא. אף הכא, בפסוק הראשון, המנין הוא לארתחשסתא.

ומקשינן: וממאי, מנין לנו דמעשה דכסליו [שהוזכר בפסוק הראשון] קדים למעשה שבניסן [שהוזכר בפסוק השני]? דילמא [שמא] מעשה דניסן, קדים!?

ויתכן לפי זה, שבאמת מונים למלכים מניסן, ופסוק אחד הוא בניסן בשנת העשרים לארתחשסתא, והשני הוא לאחר מכן, בכסלו.

ומתרצינן: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך לומר כך]!

דתניא: דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו - אמרן נחמיה למלך בניסן. ^[46] ומפרש והולך: דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו מה הן?

שנאמר [נחמיה א א והלאה. ההוספות בפסוקים בתוך מסגרות מבוססות בעיקרן על פירוש המצודות]:

"דברי נחמיה בן חכליה:

ויהי בחדש כסלו שנת עשרים, ואני [נחמיה] הייתי בשושן הבירה.

ויבא חנני, אחד מאחי [מחברי], הוא ואנשים מיהודה, ואשאלם על היהודים הפליטה [הפליטה של היהודים] אשר נשארו [בירושלים] ^[47] מן השבי [של בבל], ועל ירושלם [על בנין חומותיה] ".

"ויאמרו לי [חנני והאנשים שבאו אתו מיהודה]: הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה [בירושלים, הם] ברעה גדולה ובחרפה. וחומת ירושלים מפורצת, ושעריה נצתו באש".

ומנין שאת הדברים הללו אמרן נחמיה למלך בניסן?

שנאמר [שם ב א והלאה]: "ויהי בחדש ניסן, שנת עשרים לארתחשסתא [דריוש] המלך, [הביאו] יין לפניו. ואשא את היין [אנוכי נחמיה שר המשקים, נשאתי את היין מן החצר] ואתנה למלך. ולא הייתי [רגיל לבוא בדרך כלל] רע [ברוע פנים] לפניו. ויאמר לי המלך: מדוע פניך רעים, ואתה אינך חולה? אין זה כי אם רע לב [שיש בלבבך רצון רע להמיתני בסם המות בכוס זו], ואירא הרבה מאד" [מעלילת המלך].

"ואומר למלך: המלך, לעולם יחיה! מדוע לא ירעו פני [בזמן] אשר העיר [ירושלים] בית קברות אבותי חרבה, ושעריה אוכלו באש"?

"ויאמר לי המלך: על מה זה אתה מבקש!"?

"ואתפלל אל אלהי השמים [שימלא את בקשתי], ואחר תפילתי, ואומר למלך":

"אם על המלך טוב, ואם ייטב עבדך לפניך - זאת היא בקשתי:

אשר תשלחני אל יהודה, אל עיר קברות אבותי, ואבננה!" "ויאמר לי המלך, והשגל [והמלכה היתה] יושבת אצלו:

עד מתי יהיה מהלכך [כמה זמן יהיה המהלך שתלך לירושלים], ומתי תשוב [לכאן]?

וייטב לפני המלך [שאלך לירושלים], ואתנה לו זמן" אימתי אשוב.

ולמדנו מכל זה, שהמעשה שבכסלו קדם למעשה שבניסן. ושניהם היו בשנת העשרים לארתחשסתא.

ומכאן שראש השנה למלכי האומות אינו בניסן, אלא בתשרי.

מתיב רב יוסף סתירה למה שלמדנו לעיל שראש השנה למלכי האומות הוא בתשרי:

נאמר בספר חגי [א טו]: "ביום עשרים וארבעה לחדש, בששי [בחדש השישי שהוא אלול] בשנת שתים לדריוש", התחילו להכין את הדברים לצורך בנית בית המקדש השני בציווי חגי הנביא.

וכתיב בפסוק שאחריו: "בשביעי [בחודש השביעי שהוא תשרי] בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה' ביד חגי הנביא, לאמר". ^[48]

ומשמע שמדבר על אותה שנה שהוזכרה בפסוק הקודם, דהיינו שנת שתים לדריוש.

ואם איתא, ואם אכן מונים למלכי האומות מתשרי, הרי "בשביעי בשנת שלש" מבעי ליה, היה ראוי לומר! שהרי בתשרי מתחילה שנה חדשה של מנין מלכי האומות!

אמר תירץ רבי אבהו:

כורש - מלך כשר היה, כי על שם שהיה כשר קראוהו כרש [דהיינו המילה "כשר" בשינוי סדר האותיות], ושמו מעיד עליו. לפיכך - מנו לו את שנותיו מניסן, כמלכי ישראל.

אבל לכל שאר מלכי האומות מונים להם מתשרי.

מתקיף לה רב יוסף לתירוץ הגמרא, בשתי קושיות:

חדא [קושיא ראשונה]: דאם כן שמנו לכורש מניסן, קשו קראי אהדדי הפסוקים סותרים זה את זה:

דכתיב בספר עזרא [ו טו]: "ושיציא ביתא דנא [נשלם בנין הבית הזה, כלומר, בית המקדש השני], עד יום תלתא לירח אדר, די היא שנת שית למלכות דריוש מלכא [בג' אדר בשנה השישית לדריוש המלך] ".

ותניא: באותו זמן לשנה הבאה, עלה עזרא מבבל וגלותו עמו [כלומר כעבור שנה מסיום עבודת בית המקדש המוזכרת בפסוק הקודם, עזרא וגלותו יצאו מבבל ^[49]].

וכתיב [שם ז ט]: "ויבא עזרא ירושלם, בחדש החמישי, אב, היא שנת השביעית למלך".

ומעתה קשה: ואם איתא, אם אכן מניסן מונים את שנות כורש - "שנת השמינית" מבעי ליה! היה ראוי לומר שנת השמינית! שהרי השלמת בית המקדש היתה באדר של השנה השישית. ועזרא יצא מבבל שנה אחר כך [בשנה השביעית], ובחודש אב שאחריו הגיע לירושלים. ומאחר שבניסן מתחילה שנה חדשה, נמצא שאב הוא בשנה השמינית! ^[50]

ועוד מקשה רב יוסף:

אמנם רבי אבהו אמר שכורש מלך כשר היה, אבל מי דמי, וכי ניתן ללמוד מזה על דריוש [שמוכח מהפסוקים דלעיל שמנו לו מניסן] שגם הוא היה כשר?!

הרי התם בדברי רבי אבהו מוזכר כורש, ואילו הכא [בפסוקים שהביא רב יוסף לעיל] מוזכר דריוש! ^[51]

ומתרצינן על הקושיא השניה: תנא: הוא כורש - הוא דריוש ^[52], והוא ארתחשסתא!

אף דריוש, בן אחשורוש ואסתר, שהיה אחר מלכות אחשורוש, היה נקרא כורש. [רש"י]. ^[53]

ולמה נקרא בשלשת השמות הללו?

"כורש" - מפני שמלך כשר היה ["כרש" בחילוף סדר האותיות הרי זה "כשר"].

"ארתחשסתא" - על שם מלכותו. ^[54]

ומה שמו - "דריוש" שמו.

ובזה מתורצת הקושיא השניה של רב יוסף, שאף דריוש נקרא כרש מפני שמלך כשר היה, ולכן מונים לו מלכי ישראל.

אבל מכל מקום עדיין קשיא הקושיא הראשונה של רב יוסף, שהוכיח מהפסוקים בספר עזרא שלא מנו לדריוש מניסן.

ומתרצינן: אמר רב יצחק לא קשיא: כאן בפסוקים שבספר חגי שמוכח שלא מנו לדריוש מתשרי, מדובר קודם שהחמיץ, לפני שהוא נעשה רשע, ולכן מנו לו מניסן כמלכי ישראל.

ואילו כאן, כאשר עלה עזרא לירושלים [שמוכח מהפסוק בספר עזרא ז, ט שלא מנו לו מניסן], היה זה לאחר שהחמיץ, אחרי שנעשה רשע. ולכן מנו לו מתשרי כמלכי אומות העולם.

מתקיף לה רב כהנא: ומי החמיץ!?

וכי דריוש נעשה רשע?! והכתיב בספר עזרא [ו ט] שדריוש שלח לשלטונות הגויים שבירושלים מגילה. ^[55] וכך כתוב בה:

הערות

^[45] לענין איזה מעשה שהיה. תוספות. ועיין רש"ש.

^[46] כדי להבין את דברי הגמרא להלן נציין את סדר המאורעות הכתובים בספר עזרא ונחמיה בקצרה: בספר עזרא: א. בשנת אחת למלך כורש, קרא המלך ליהודים לבנות את בית המקדש. [פרק א]. ב. חלק מבני הגולה עלו, והתחילו לבנות את בית המקדש [פרק ג]. ג. הופסקה מלאכת בנין בית המקדש עד שנת שתיים לדריוש בן אחשורוש ואסתר [לדעת רוב המפרשים. אבל עיין באבן עזרא שם]. [סוף פרק ג]. מהשנה הראשונה לכורש ועד השנה השנית לדריוש, היו שמונה עשרה שנה, שהושלם בהם מנין שבעים שנה לחרבן ירושלים. שכך התנבא ירמיהו התנבא בסוף בית ראשון, שירושלים תהיה חרבה שבעים שנה. ירמיה כט. וכן בדניאל ט. רש"י שם. ועיין מגילה יא ב. ד. בשנת שתיים לדריוש התנבאו חגי וזכריה ליהודי ירושלים בשם אלהי ישראל, וציוום לבנות את בית המקדש ללא רשותו של המלך [פרק ה]. ה. דריוש מוצא בגנזי המלך את ציוויו של כורש, שציוה לבנות את המקדש. ומתואר שם סדר בנין המקדש [כפי שהגמרא תביא להלן]. ואז, דריוש מצוה לאומות לעזור לישראל מכספי המלך, כפי שהגמרא תביא להלן [פרק ו]. ו. בנין בית המקדש הסתיים בג' אדר, בשנה השישית למלכות דריוש בן אחשורוש ואסתר, ואחר כך עשו בני ישראל את הפסח, כפי שיובא בגמרא להלן [שם]. ז. בשנת שבע לארתחשסתא [דריוש, בן אחשורוש ואסתר], בחודש החמישי [אב] עזרא עולה לירושלים עם כהנים לויים שוערים ונתינים, וארתחשסתא נתן ביד עזרא מכתב, ובו נתן לו רשות לעלות, וציוה לאומות לעזור לו. וכפי שיפורט בגמרא. [פרק ז]. עד כאן סדר בנין בית המקדש בקצרה כפי שמבואר בעזרא. וכך מתואר בנחמיה: א. בשנת עשרים לארתחשסתא, בכסלו, מגיעים חנני ואנשיו, ומספרים לנחמיה שחומות ירושלים מפורצות, וכפי שהגמרא מביאה כאן [פרק א]. ב. בשנת עשרים לארתחשסתא, בניסן, המלך נותן לנחמיה רשות לעלות לירושלים, ומתחילים בבנין חומות העיר. [פרק ב]. הרי שיש סתירה בין הכתובים בספר עזרא ובספר נחמיה: שהרי בספר עזרא כתוב שהשלימו את בנין בית המקדש בשנת שש לדריוש [המכונה בכמה מקומות ארתחשסתא], ואילו בנחמיה כתוב, שרק בשנת עשרים לארתחשסתא התחילו לבנות את חומות העיר! התוספות [ד"ה שנת] מתרצים שני תירוצים: א. שנת עשרים לארתחשסתא המוזכרת בנחמיה היינו לשנות כורש, שאף הוא נקרא ארתחשסתא [על שם מלכותו. תוספות ד"ה וארתחשסתא], ושנת עשרים לכורש היא שנת השלש לדריוש בן אחשורוש ואסתר. [כורש מלך שלש שנים, ועוד ארבע עשרה שנים מלך אחשורוש, ועוד שלש שנים של דריוש בנו, וביחד הם עשרים שנה]. ופירשו התוספות שמבואר בעזרא [פרק ד] שעבודת בית המקדש בטלה עד שנת שתיים לדריוש. והעבודה התחילה בשנת שלש לדריוש כמבואר בנחמיה. ב. שנת עשרים לארתחשסתא היינו לדריוש, כפשוטו של מקרא [שבכל מקום שהוזכר ארתחשסתא הוא דריוש]. ואמנם בית המקדש נשלם בשנה הששית לדריוש, אבל חומות העיר ירושלים עדיין היו מפורצות, והעם היה בחרפה, עד שנת עשרים לדריוש, שאז ביקש נחמיה מהמלך לעלות ולבנות את חומות העיר [ולא נתעסקו בבנין בית המקדש, שהוא כבר היה בנוי]. וכן כתב הריטב"א [להלן ג ב סוף ד"ה גרש"י ז"ל].

^[47] בימי כורש עלו חלק מבני הגולה לירושלים, והיו שם בימיו, ובימי אחשורוש. וארתחשסתא המוזכר כאן, הוא דריוש הפרסי, בנם של המלך אחשורוש ואסתר המלכה. ובית המקדש נבנה בשנת שתיים למלכותו, ועדיין רבים מבני הגולה נשארו בבבל, ונחמיה בן חכליה היה שר המשקים לארתחשסתא המלך. רש"י.

^[48] הקב"ה ציוה את חגי לזרז את ישראל בעבודת המקדש, כן מוכח בכתובים. וכן כתבו תוספות [סוף ד"ה ביום עשרים].

^[49] נאמר בעזרא ז ט: "באחד לחדש הראשון [ניסן] הוא יסוד המעלה". ופירש במצודות שם, שאז הוא תחילת יציאת עזרא מבבל. ואבן עזרא מפרש שאז עזרא יעץ לעולים לעלות, והם באו לירושלים באב. תוספות הוכיחו מן הכתובים שתחילת העליה היתה בניסן שכעבור שנה, ולא בניסן הסמוך לאדר שנשלם בו הבית [בשנת שש לדריוש] עיין שם, ובריטב"א.

^[50] רב יוסף ניסה להוכיח שאין מונים למלכי האומות לא מניסן ולא מתשרי, אלא לפי היום שעמדו בו. שהרי לעיל הגמרא הוכיחה שלא מנו לארתחשסתא מניסן, וכאן רב יוסף בא להוכיח שאין מונים לו מתשרי. [ובהכרח שכוונתו של רב יוסף היא להוכיח שמונים למלכי האומות מיום שעמדו בו]. חידושי הר"ן.

^[51] הרז"ה גורס גירסא אחרת בקושיות רב יוסף והסכים עמו הרשב"א. עיין בראשונים בסוגיא.

^[52] כרש בגימטריא דריוש. רש"י עזרא ד ז.

^[53] שנאמר [עזרא ו יד]: "ומטעם כרש ודריוש וארתחשסתא מלך פרס". משמע שהיו למלך פרס 3 שמות. תוספות וראשונים.

^[54] המהרש"א [ד"ה כרש מלך כשר היה] כתב שארתחשסתא היא שם המדינה. אבל רש"י [עזרא ו יד] פירש שכל מלכי פרס היו נקראים ארתחשסתא, כשם שכל מלכי מצרים נקראו פרעה. ובמצודות [עזרא ד, ו] הביא דוגמא ממלכי פלשתים שכולם נקראו אבימלך.

^[55] כך מפורש בכתובים. וכן פירש הרש"ש [וכן מוכח מקושית תוס' ד"ה ונדבך, ומהריטב"א המובא בהערה הבאה]. אבל רש"י כאן כתב שהפסוק המובא כאן הוא באגרת ששלח ארתחשסתא המלך ביד עזרא, ודבריו צריכים עיון גדול. רש"ש. ולהלן הגמרא מביאה את המשך המקרא, וגם שם [בד"ה נדבכין] פירש רש"י שבמגילה ששלח ארתחשסתא ביד עזרא היה כתוב כן. ומהרש"א בחידושי אגדות כתב עליו שלא נמצא בכתוב כן [ועיין שם].

למנינא אחרינא [למנין אחר] הוא מונה? אמר רב פפא: "שנת עשרים" "שנת עשרים" שנאמר בשני הכתובים לגזירה שוה הוא בא, מה התם [שם] מפרש שהיא שנת עשרים לארתחשסתא, אף הכא [כאן] הכוונה לארתחשסתא.

ושואלים: וממאי [וממה, מנין] יודע אתה שהמעשה של כסליו קדים [הוא שקדם], דילמא [שמא] המעשה של ניסן קדים [הוא שקדם], ואכן מונים אף למלכי אומות העולם מניסן?

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אותם דברים שאמר חנני לנחמיה בחודש כסליו, אמרן נחמיה למלך בחודש ניסן.

ומפרטים: דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו — שנאמר: "דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה. ויבא חנני אחד מאחי הוא ואנשים מיהודה ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלים. ויאמרו לי הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפרצת ושעריה נצתו באש" (נחמיה א-ג).

ודברים אלו הם שאמרן נחמיה למלך בניסן, שנאמר: "ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו ואשא את היין ואתנה למלך ולא הייתי רע לפניו. ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רע לב ואירא הרבה מאד. ואמר למלך המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבתי חרבה ושעריה אכלו באש.

ויאמר לי המלך על מה זה אתה מבקש ואתפלל אל אלהי השמים. ואמר למלך אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך לפניך אשר תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבתי ואבננה. ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו עד מתי יהיה מהלכך ומתי תשוב וייטב לפני המלך וישלחני ואתנה לו זמן" (נחמיה ב א-ו).

מתיב [מקשה] רב יוסף על כלל זה שקבע רב חסדא, והלא נאמר: "ביום עשרים וארבעה לחדש בששי בשנת שתים לדריוש המלך" (חגי א, טו) וכתיב [ונאמר]: מיד בסמוך לו: "בשביעי בשנת שתים בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה' ביד חגי הנביא לאמור" (חגי ב, א), ואם איתא [יש] מקום להנחה זו שמונים למלכי האומות מחודש תשרי הלא "בשביעי בשנת שלש" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אמר ר' אבהו: יש לומר, כי כורש מלך כשר היה, ולפיכך מנו לו את חשבון שנות מלכותו כשנות מלכי ישראל, מחודש ניסן.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף על תירוץ זה: חדא [אחת] יש להקשות — שאם כן קשו קראי אהדדי [קשים הכתובים זה על זה], דכתיב [שנאמר]: "ושיציא ביתה דנה עד יום תלתה לירח אדר די היא שנת שת למלכות דריוש מלכא" [ונגמר בית זה עד יום שלושה לחודש אדר שהוא שנת שש למלכות דרויש המלך] (עזרא ו, טו), ותניא [ושנויה ברייתא]: באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו, בני הגולה שהעלה, עמו. וכתיב [ונאמר]: במקרא: "ויבא ירושלים בחדש החמישי היא שנת השביעית למלך" (עזרא ז, ח) ואם איתא [יש] מקום לסברה שחדשי מלכותו נמנו כשל מלכי ישראל מחודש ניסן — הלא "שנת השמינית" מיבעי ליה [היה צריך לו לומר]!

ועוד יש להקשות על דברי רבי אבהו: מי דמי [האם דומה] הדבר בפסוקים? והלא התם [שם] מדובר בכורש, ואילו הכא [כאן] מדובר בדריוש, ועל דריוש הלא לא אמרו שהיה מלך כשר! ומשיבים: זה אינו קשה, כי תנא [שנה החכם]: הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא, וכולם שמות וכינויים של מלך אחד. ומפרטים: כורש הוא נקרא, מתוך שמלך כשר היה (כורש בחילוף אותיות — כשר), ונקרא ארתחשסתא, על שם מלכותו — שהוא תוארו המלכותי, ומה שמו האמיתי — דריוש שמו.

ומקשים: מכל מקום קשיא [הרי קשה], שממקום אחד נראה שנמנו שנות מלכותו מחודש ניסן ובמקום אחר רואים שמניינן מחודש תשרי! אמר ר' יצחק, לא קשיא [אין זה קשה], ויש לפרש: כאן שמנו לו מחודש ניסן כמלכי ישראל, מדובר קודם שהחמיץ (שהתקלקל), כאן שמנו לו כמלכי גוים, מדובר לאחר שהחמיץ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: ומי [והאם] החמיץ וקלקל מעשיו כאשר עלה עזרא? והכתיב [והרי נאמר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it follows some other count. Rav Pappa said: The meaning of the first instance of the expression “the twentieth year” may be inferred from the second instance of the expression “the twentieth year” by way of a verbal analogy: Just as there the reference is to the twentieth year of Artaxerxes, so too, here the reference is to the twentieth year of Artaxerxes.

The Gemara raises another question: Even though those two events took place in the same year, from where is it known that the incident that occurred in Kislev took place first? Perhaps the incident that occurred in Nisan took place first, in which case it is possible that even the years of gentile kings are counted from Nisan.

The Gemara answers: It should not enter your mind to say this, as it is taught in a baraita: The words that Hanani told Nehemiah in the month of Kislev, Nehemiah told the king in the month of Nisan.

The baraita explains: The words that Hanani said to Nehemiah in Kislev are as it is stated: “The words of Nehemiah, son of Hachaliah: And it came to pass in the month Kislev, in the twentieth year, as I was in Shushan the capital, that Hanani, one of my brothers, came out of Judah, he and certain men; and I asked them concerning the Jews who had escaped, who were left of the captivity, and concerning Jerusalem. And they said to me: The remnant who are left of the captivity there in the province suffer much hardship and insult; and the wall of Jerusalem is broken down, and its gates are burned with fire” (Nehemiah 1:1–3).

Nehemiah told these words to the king in Nisan, as it is stated: “And it came to pass in the month Nisan, in the twentieth year of Artaxerxes the king, that wine was before him, and I took up the wine and gave it to the king. Now I had not been sad before in his presence. And the king said to me: Why is your face sad, seeing that you are not sick? This is nothing else but sorrow of the heart. Then I was very much afraid, and I said to the king: Let the king live forever: Why should not my face be sad, when the city, the place of the tombs of my ancestors, lies waste, and its gates are consumed with fire?” (Nehemiah 2:1–3).

“Then the king said to me: For what do you ask? So I prayed to the God of heaven. And I said to the king: If it please the king, and if your servant has found favor in your sight, that you would send me to Judea, to the city of the graves of my ancestors, that I may rebuild it. And the king said to me, the consort also sitting by him: For how long shall your journey be? And when will you return? So it pleased the king to send me; and I set him a time” (Nehemiah 2:4–6).

Rav Yosef raised an objection against the rule established by Rav Ḥisda that the years of gentile kings are counted from Tishrei from the verse that states: “On the twenty-fourth day of the sixth month, in the second year of Darius the king” (Haggai 1:15), and it is written immediately afterward: “In the seventh month, in the second year, on the twenty-first day of the month, the word of the Lord came by the prophet Haggai, saying” (Haggai 2:1). And if it were so that the years of gentile kings are counted from Tishrei, what the verse needed to state is: In the seventh month in the third year, as a new year had already started for him.

Rabbi Abbahu said in answer to this objection: Cyrus was a virtuous king, and consequently Haggai counted the years of his reign like those of the kings of Israel, i.e., from Nisan.

Rav Yosef strongly objects to this explanation for two reasons: One objection is that if this is so, the verses contradict each other, as it is written: “And this house was finished on the third of the month Adar, which was in the sixth year of the reign of Darius the king” (Ezra 6:15), and it is taught in a baraita: At that same time in the following year Ezra went up from Babylonia together with his company of exiles. And it is written in the Bible: “And he came to Jerusalem in the fifth month, which was in the seventh year of the king” (Ezra 7:8). And if it were so that this king’s years were counted like those of the kings of Israel, what the verse needed to state is: Which was in the eighth year of the king.

And further, a second objection: Are Rav Yosef’s objection and Rabbi Abbahu’s resolution comparable? There, Rabbi Abbahu speaks of Cyrus, whereas here, the verses speak of Darius, and it was never said about Darius that he was a virtuous king. The Gemara explains: This is not difficult, as the Sages taught in a baraita: All three names are referring to the same person: He is Cyrus; he is Darius; and he is also Artaxerxes. He was called Cyrus [Koresh] because he was a virtuous [kasher] king; he was called Artaxerxes after his kingdom, i.e., this was his royal title; and what was his real name? Darius was his name.

The Gemara notes: In any case, it is difficult, as in one place his years are counted from Nisan, whereas in another place they are counted from Tishrei. Rabbi Yitzḥak said: This is not difficult, as it can be explained as follows: Here, where his years are counted from Nisan like the kings of Israel, it speaks of him before he became corrupt, whereas there, where his years are counted from Tishrei, it speaks of him after he became corrupt.

Rav Kahana strongly objects to this explanation: Did he really become corrupt after Ezra went to Eretz Yisrael? But isn’t it written:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכתיב ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך וגמר שנת עשרים שנת עשרים לג"ש מה זה שנת עשרים לארתחשס' אף זה שנת עשרים לארתחשסתא ומדקאי בכסליו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר"ה שלהם לא ניסן דאי לא שנת עשרים ואחת הוה ליה למכתב י"ב ופשוטה היא.

מותיב רב יוסף ביום כ"ד לחדש בששי בשנת שתים לדריוש המלך. [וכתיב] בשביעי בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה' אל חגי וגו' ואם איתא דמתשרי מנינן להו בשביעי בשנת שלש מיבעי ליה למימר ופריק ר' אבהו כורש מלך כשר הוה ומנו לו כמלכי ישראל מניסן.

ואתקיף רב יוסף על הא דר' אבהו חדא דא"כ מפני שהיה מלך כשר מנו לו כמלכי ישראל מניסן קשו קראי אהדדי' וכי פעם מונין לו מניסן ופעם מונין לו מתשרי דהא הני קראי דקא מפרש רב חסדא מראין כי מתשרי מנו לארתחשסתא והוא דריוש והכא קא אמרת מניסן מנו ליה וקשו קראי אהדדי ועוד כתיב לגבי דריוש עצמו ושיציא בית' דנא עד יום תלתא לירח אדר דהיא שנת שית למלכו' דריוש מלכא. ותני עלה באותו הזמן כלומר באדר לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו. וכתיב ויבא ירושלם בחדש החמישי היא שנת השביעית למלך ואם איתא דמניסן מנינן ליה קאי באדר בשנת שית הגיע ניסן הנה נכנסה שנה שביעית בניסן אחר עוד נכנסה שנה שמינית ואם איתא דמניסן מנינן לדריוש עצמו בחדש החמישי שנה שמינית הוה ליה למכתב ועוד מי דמי התם כורש כלומר הוא היה מלך כשר ולו לכורש מנו (לא) מניסן כמלכי ישראל הכא דריוש.

ופרקינן תנא הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא. מ"מ קשו קראי אהדדי ופריק ר' יצחק ל"ק כאן קודם שהחמיץ כלומר שלש [או] ארבע שנים מנו לו מניסן ומשנה ששית ולמעלה כיון שהחמיץ מנו לו מתשרי.

גרסת הרב בעל המאור ז"ל: מתקיף לה ר' יוסף חדא דאם כן קשו קראי אהדדי, ועוד דכתיב (עזרא ו, טו)

ושיציא ביתה דנה וגו', ותניא באותו הזמן לשנה הבאה עלה עזרא [מבבל] וגלותו עמו שנאמר (שם ז, ח)

ויבא ירושלים בחודש החמישי היא שנת השביעי למלך, מי דמי התם כורש הכא דדריוש הכא ארתחשסתא. וזו היא הגירסא הנכונה שבגרסאות. ופירוש השמועה לפי הגירסא הזו דרב יוסף מיפשט הוה פשיטא ליה דדריוש וכורש וארתחסשתא חד מלך ניהו, וכדתניא בברייתא (בגמרא לקמן) ומשום דכתיב (עזרא ו, יב) ושבי יהודאי בניין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדוא ובנו ושכלילו מטעם אלהי ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחשסתא מלך. מדכתיב מלך ולא כתיב מלכי משמע שמלך אחד היה והיו לו כל השמות הללו. וארתחשסתא זה לא זהו ארתחשסתא הראשון שמלך אחר אחשורוש מיד, כי אותו חומץ היה מתחלתו ועד סופו, והוא ששלח אגרות הראשונות להשבית המלאכה, אלא אחר היה. והקשה רב יוסף אם כן דכורש משום דמלך כשר היה מנו ליה כמלכי ישראל קשו קראי אהדדי. דהא קראי דלעיל דלגבי ארתחשסתא משמע דלא מניסן מנינן, והכא משמע דמניסן מנינן. ועוד דהא כתיב (עזרא ו, טו) ושיציא ביתה דנה וגו', דאלמא משמע דלא מניסן מנינן, דאם כן שנה שמינית היא. ואקשינן עליה דרב יוסף מי דמי, כלומר מה אתה מרכיב את המקראות ומקשה מהם, דהכא דריוש והכא ארתחשסתא והכא כורש. והשיב שהכל אחד וכדתניא. ואם תאמר ולרב יוסף גופיה מי ניחא, הא כיון שהכל אחד קשו קראי אהדדי. יש לומר דרב יוסף היה סבור דלמלכי האומות לא קבעו זמן כלל אלא מיום עמדו מנינן, והילכך קראי שפיר כתיבן. דדילמא יום שעמד בו מלך זה מרחשון היה, והילכך משכחת כסלו ואחריו ניסן בשנת העשרים למלכותו, וכן החדש הששי והשביעי בשנה אחת, וכן אדר ואב. ואהדרינן לפרוקא לקושיא דרב יוסף, מכל מקום קשיא. כלומר כיון ששלשת השמות על מלך אחד נאמרו וכדתניא בברייתא. ופרקינן לא קשיא כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ. זהו פירוש השמועה לפי גירסת הרב בעל המאור ז"ל, אע"פ שיש קצת דברים שלא פירש הוא כן והם נראין לי כמו שכתבתי.

א״ר אבוהו כרש וכו'. פי׳ דסבר ר׳ אבוהו דדריוש היינו כורש כדאמרינן לקמן ואפשר דגמרא גמיר לה דאלו קראי לא מוכחי הכי:

גרש״י ז״ל מתקיף לה רב יוסף חדא דא״כ קשו קראי אהדדי דכתיב ושיציא ביתא דנא וכו׳ ותניא באותו זמן וכו׳ ואם איתא שנה ח׳ מבעי ליה ועוד מי דמי התם (כמו) [כורש] הכא דריוש. וה״פ מתקיף לה וכו׳ להא פירוקא דר׳ אבוהו חדא דא״כ קשו קראי אהדדי דהשתא אמרת דמנו לדריוש מניסן ואלו מהני קראי דבעינן לאתויי משמע דלא מנו ליה מניסן דכתיב ושיציא וכו׳ ואם איתא דמניסן מנינן בשמינית מבעי ליה שהרי בנין הבית בשנת ו׳ בירח אדר וישראל עשו את הפסח בניסן הסמוך לו ועזרא עדין בבבל שלא עלה אלא בא׳ בניסן הסמוך לו לשנה האחרת כדכתיב כי בא׳ לחודש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל ובא׳ לחודש החמישי של אחרון בא לירושלם כמפורש בעזרא הרי שמחודש אדר שנבנה הבית עד חודש אב שבא עזרא לירושלם עברו שני ניסן דכיון דאדר דבנין הבית בשנת ו׳ ה״ל אב בשנת ח׳ אם איתא דמניסן מנינן ויותר י״ל דמתשרי מנינן דהא ליכא ביניהו אלא תשרי א׳ ועוד מי דמי אנן מותבינן לעיל מדריוש ואת מתרצת מכרש שהי׳ מלך כשר ומפרקינן תנא וכו׳ והדרינן לקושיא קמייתא דמ״מ קשו קראי אהדדי ומהדרינן כאן קודם שהחמיץ הא דבשנת שתים מנו לו כמלכות ישראל ולבתר דהחמיץ בשנת שית ואח״כ מנו לו כמלכי או״ה מתשרי ולהאי שיטה הא דפריך לר׳ אבוהו ולא פריך מהנהו קראי דארתחשסתא דלעיל משום דקס״ד דדילמא דריוש או כורש לאו היינו ארתחשסתא ואע״ג דהכא בקראי דקמייתי רב יוסף גופי׳ חשיב דריוש וארתחשסתא כחד דילמא תרי ארתחשסתא הוי. מיהו ק״ל מאי האי דפריך מי דמי הכא כרש התם דריוש דמשמע דלא ידע מה דתניא הוא דריוש הוא כרש הוא ארתחשסתא ואלו לדידיה נמי חזינן דחשיב דריוש וארתחשסתא אחד דהא קראי דמייתי חד מני לדריוש וחד מני לארתחשסתא ואמאי קשי׳ ליה טפי כרש ודריוש טפי מדריוש וארתחשסתא ורבינו זרחיה הלוי ז״ל גרס וכן בנוסחי עתיקי מתקיף לה רב יוסף חדא דא״כ קשו קראי אהדדי ועוד דכתיב ושיציא ביתא וכו׳ ותניא וכו׳ עד השנה השמינית מבעי ליה מי דמי התם כרש וכו׳ וה״פ דרב יוסף נמי יודע היה דכרש ודריוש וארתחשסתא חדא נינהו ולהכי מקשה דא״כ דלכרש מנו כמלכי ישראל קשו קראי אהדדי דהא לעיל מההיא דנחמיה בן חכליה שמעינן שמנו לארתחשסתא שהוא דריוש מתשרי ואלו בהני קראי דשנת שתים לדריוש משמע דלא מנו לו מתשרי ועוד קושי׳ דש״מ דלא מנו לדריוש מניסן וקשו קראי דדריוש לקראי דדריוש דכתיב ושיציא ביתא וכו׳ ואם איתא ח׳ מבעי ליה כדפי׳ לעיל וכי סיים רב יוסף פירכא דידיה מתמה תלמודא בין אדרבי אבוהו בין אדרב יוסף מי דמי וכו׳ כלומר מהו זה בשמועתינו דפרכינן מדריוש ומשני מכרש והדר פרכינן לדריוש מקראי דארתחשסתא ומהדרינן דהוא כורש וכו׳ והדרינן לפרכי דרב יוסף מ״מ קשה דקשו קראי אהדדי ופרקינן כאן קודם שהחמיץ וכו׳ וא״ת לרב יוסף גופיה היכא מתרצי ליה קראי וי״ל דאיהו סבר דלמלכי או״ה אין מונין אלא מיום שעמד בו ודריוש זה עמד באלול או בכסליו או מרחשון ואתו כולהו קראי שפיר אבל בשאר חדשים ליכא למימר דאלו מכסליו ועד ניסן לא מלך כדמוכחי הני קראי בתראי דמייתי רב יוסף ושיציא ביתא דנא וא״ת מנ״ל דכרש הוא דריוש הוא ארתחשסתא וי״ל דגמרא גמירי ליה וי״א דנפקא להו מדכתיב וסבי יחודאי בנין ומצלחין וכו׳ עד מטעם כרש ודריוש וארתחשסתא מלך פרס מדקאמר מלך ולא אמר מלכי ותו דאלו בימי כרש קמא לא אצלח בנינא בידיהון וכן בימי ארתחשסתא ועל כרחנו יש לנו לומר דאיכא תרי כרש הראשון שלא עשה אלא פקידה בלבד ועליו אמר הנביא כה אמר ה׳ למשיחו לכרש וכו׳ ודרשינן במס׳ מגילה וכי כרש משיח הוא ואמרי׳ דה״ק כה אמר ה׳ למשיח קובלני על כרש אני אמרתי הוא יבנה ביתי והוא אמר מי בכם יהי אלהיו עמו ויעל ואידך כרש בתרא דאשכחן דאתבני מקדשא ביומוהי (וכן איכא תרי ארתחשסתא חד דבטיל עבידתא ואידך בתרא דבנה מקדשא) ותרי דריוש חד דריוש מדאה שעמד אחרי בלשצר וחד דריוש הפרסי בן אסתר הוא שבנה ב״ה וכן תרי ארתחשסתא חד בטיל עבידתא ואידך בתרא בני מקדשא וא״כ הני בתראי דאתבני מקדשא ביומיהון כולהו חד נינהו. ואכתי איכא למידק כיון דדריוש וארתחשסתא חד נינהו דהכי אמרינן דבשנת שית לדריוש אתבני מקדשא ואלו בפסוקי נחמיה בן חכליה אמרינן ששלחו ארתחשסתא לבנין בשנת כ׳ וי״ל דההיא לבנין חומת ירושלים אשר היו פרוצים הוא שהלך וכדמוכחי קראי התם בהדיא אבל המקדש כבר היה בנוי משנת ו׳ למלכותו ואפשר דאידך ארתחשסתא דשנת כ׳ אחריני ותלתא ארתחשסתא הוי אבל אין צריך כי האמת כמו שכתבנו דהשתא אנן לאו ממלכות למלכות בלחוד מקשינן אלא מבנין לבנין:

מתקיף לה רב כהנא וכו'. קשה מאי קושיא דההוא בתחלת דבריו היה קודם שהחמיץ וי״ל דהכי פרכינן ומי החמיץ מאי דעבד כולי האי הא ודאי הכתוב מספר בשבחו והאומר שהחמיץ עליו להביא ראי׳ מן הכתוב:

אותיב רב יוסף ביום עשרים וארבעה לחדש בששי כו' מה דקשיא לי במהדורא קמא אמאי לא אותבי' מקראי אחרינא דכתיב בחגי בחודש התשיעי בשנת שתים לדריוש יש לתרץ דאיכא למימר ממאי דמעשה דאלול קדים דילמא דכסליו קדים מש"ה דייק מהנך תרי קראי דסמיכי אהדדי וליכא למימר התם ולעשה דחדש שביעי קדים דקרא קמא דחודש שישי קאי אדלעיל דכתיב ויער ה' את רוח זרובבל בן שאלתיאל וגו' ויבאו ויעשו מלחמה בבית ד' צבאות אלהיהם והתם קאי ביום כ"ד לחדש השביעי בששי שבכ"ד באלול התחילו לבנות ובכ"א לתשרי צוהו השם שיאמר להם מי בכם הנשאר אשר ראה אותו בכבודו הראשון וגומר שהיו רואים שאין זה הבנין כלום לפני בנין הראשון ואמר להם גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון ואין לומר שנתנבא זו הנבואה קודם שהתחילו לבנות א"ו קודם התחילו לבנות בחדש הששי ואח"כ נתנבא בחדש השביעי:

גמ' הנשארים אשר מן השבי כו' רע לפניו ויאמר לי גו' המלך לעולם יחיה גו' כצ"ל:

תוס' בד"ה למניינא כו' והכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש וגו' ותני עלה כו' כצ"ל ונראה דר"ל כלפי מ"ש בב"ר ונח בן ת"ר שנה והמבול גו' ר"י אומר שנת המבול אינו עולה מן המנין פי' בלאו שנת המבול היו ת"ר שנה וא"כ לר' יהושע דשנת המבול מתחיל מניסן שבו נברא עולם אם מונין גם השנים מניסן א"כ הרי עם שנת המבול יהיה תר"א שנה והוה ליה למימר בניסן שאחר המבול ויהי בב' ושש מאות גו' אבל אם תאמר דמתשרי מנינן השנים אפילו לר' יהושע ניחא שניסן שאחר המבול לא היה אלא בשנת תר"א ומשני תיפתר הך דתני שנת המבול אינו עולה מן המנין כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא עולם ובו מתחיל שנת המבול והשנים מנינן מניסן דהשתא תשרי שאחר המבול לא היה רק שנת תר"א אבל לר"י המבול והשנים מניסן מנינן ושנת המבול עולה מן המנין והוי שפיר ניסן שאחר המבול שנת תר"א כפשטיה ודו"ק:

בד"ה שנת עשרים כו' בשנת עשרים הוה דכבר היו ישראל בהשקט ובבטחה ועוד כו' כצ"ל מת"י:

בא"ד ומיהו יש לפרש קרא כפשטיה כו' עכ"ל הך קושיא שהקשו אמאי לא פריך רב יוסף מהאי קרא גופיה דשנת עשרים לא יתיישב לפ"ז וכן הוא בת"י ע"ש:

בד"ה באותו זמן כו' ואח"כ עבדו פסח ואי מניסן מנינן כשעשו פסח היה שנה שביעית וכתיב בתריה כו' ארתחשסתא גו' וכתיב הוא כו' לשנה הבאה וסמוך לאדר כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה החמיץ כו' כשעלה עזרא כבר החמיץ עכ"ל הוצרך לזה דאל"ה מאי פריך מדכתיב ומה חשחן ובני תורין גו' דהוה קודם שעלה עזרא וק"ל:

אשר נשארו מן השבי כו'. משום דבשבי כולהו איתנהו ביה כדאמרי' פ"ק דב"ב אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי וכל המאוחר בפסוק קשה מחבירו כו' ע"ש והיינו שנצולו מן השבי דאית ביה כולהו:

ושעריה נצתו באש כו'. והוא שינה בלשונו לומר לפני המלך ושעריה אכלו באש דהצתה לא משמע כליון של אש כמו אכל האש דמשמע כליון גמור ולהפליג הדבר אמר כן לפני המלך:

יין לפניו ואשא וגו'. לפי פשוטו כמו הביאו יין לפניו והוא מקרא חסר ונראה לפרש ע"פ מ"ש בירושלמי הביאו רש"י פ"י יוחסין דלכך נקרא נחמיה התרשתא ע"ש שהיה משקה למלך והיה צריך לשתות מקודם שלא יחשדוהו שהטיל סם במשקה ולכך התירו לו יין של נכרי' כו' ע"ש והשתא אחרי ששמע נחמיה דברים הרעים מירושלים היה מצטער והזיר את עצמו מן היין וז"ש יין לפניו דהיינו לפני המלך וכבר נתנסך במגע עובד כוכבים עד היום לא נזהר מלשתות ממנו מקודם לפי שהתירו לו כמ"ש בירושלמי וביום הזה אחר השמועה רעה היה יין לפני המלך ולא שתיתי מקודם ממנו ואשא אותו מתחלה ואתנה למלך ולא הייתי רע לפניו שהייתי רגיל לשתות יין לפני המלך כי שותה יין נקרא לב טוב כמ"ש כטוב לב המלך ביין וההפך לב רע וז"ש לו המלך מדוע פניך רעים וגו' דהיינו שאינך שותה יין ואינך חולה אין זה כ"א לב רע עלי ואירא הרבה מאד פן יחשדני שנתתי סם המות במשקה ולכך לא שתיתי מקודם ואומר למלך וגו' מדוע לא ירעו פני וגו' להזיר את עצמי מן היין אשר העיר וגו' ויאמר לי מה וגו' ואתפלל אל ה' וגו' מקודם אשר דבר למלך הפסיק בתפלה לאל השמים שתתמלא בקשתו מן המלך כפרש"י ועי"ל ואומר למלך מוסב למעלה דר"ל ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך וגו' שלא היה כוונתי למלך ארתחשסתא אלא לאלהי השמים התפללתי ואומר לו אם על המלך מלכי המלכים טוב וגו' וכהאי גוונא אמרו במסכת שבועות גבי דניאל אנת מלכא מלך וגו' שהוא קודש ודו"ק:

כורש מלך כשר היה כו'. ממלות הפוכות כשב כבש שמלה שלמה וארתחשסתא על שם מלכותו דהיינו שם המדינה ובסיפ' דהאי קרא מלך פרס על שם האומה כדאמרינן בפ"ק דיומא תירס זו פרס:

ומי החמיץ והא כתיב ומה חשחן וגו' ומהא דכתיב לעיל מיניה ומני שים טעם וגו' למבנא בית אלהא דך וגו' לא פריך כיון דכבר מימי כורש הראשון ניתן רשות למבני בה"מ כ דכתיב לעיל מיניה ובקרו בבית ספריא וגו' משנת חדא לכורש מלכא שם טעם ביתא אלהא דבירושלים ביתא יתבנא וגו' אבל אלו הקרבנות להקריב לא הוזכרו שם בכורש מלך הראשון:

גמרא למנינא אחרינא הוא. פי' התוס' לשום מעשה שהיה. ותימה דהכתוב בא לפרש לנו באיזה זמן היה וסתם המספר עד אשר לא נדע. ונ"ל משום דהעת דקטיל בלשצר ודריוש מדאה קבל מלכותא ודאי היה מצוין אצל ישראל כי עת נקמה היא אשר נקם ה' נקמת עמו ומקדשו ונכרתה המלוכה מזרע מרעים. ולכן מנו לפעמים אליו זמני מאורעותיהם. זכר לדבר בגיטין (עט ב) במשנה "כתב לשם מלכות מדי" ובפרט בענין הזה כאומר הרי זה כ' שנה מצמיחת הישועה ועדיין ירושלים חרבה וע"ד שכתבתי לעיל. ודריוש לא מלך רק שנה אחת כדפרש"י במגילה (ס"ד יא) ואחריו מלך כורש דהוא ארתחשסתא זה לפי' התוס' וא"כ שנת כ' לדריוש היא י"ט לכורש ובניסן שאחריו שפיר קרי ליה שנת כ':

גמ' שם לא ס"ד דתניא דברים כו'. הט"א הקשה דלפ"ז לא מוכח מקראי אלא מהברייתא וא"כ מ"ק לקמן (ח) ר"ח קראי אתי לאשמעינן. ול"נ דהש"ס אינו מביא הברייתא אלא לרווחא דמילתא אבל גם מפשטייהו דקראי הכי משמע והברייתא גופה הוציאה מהן. וכה"ג לקמן שהביא הש"ס הברייתא דבאותו הזמן כו' ובאמת מוכח הכי מקראי כמ"ש התוס' שם:

גמ' שם ויאמר לי המלך על מה זה כו'. כצ"ל:

גמ' שם ושיציא ביתה דנה כו' תלתא כו'. כצ"ל:

גמ' שם דהיא שנת שת. כצ"ל בל"י:

גמ' שם מתקיף לה ר"כ ומי החמיץ והכתיב ומה חשחן כו'. תמוה דלפי המשך הכתובים משמע דזה היה בשנת שתים לדריוש כשהתחילו לבנות וצרי יהודה רצו להפריעם. וא"כ מאי פריך דאדרבה בשנת שתים קיימינן השתא דלא החמיץ מקראי דחגי (וזהו כוונת התוס' לקמן ד"ה ונדבך שכ' ומיהו קשיא כו' ור"ל דהא עד שנת שתים היה בטל לגמרי בנין הבית ואח"כ כשהרשה לבנותו הרשיע במכתב זה ומתי היה צדיק) ורש"י שכ' שהוא באגרת ששלח ביד עזרא צע"ג:

תד"ה למנינא. בחדש השני בעשרים בחדש נעלה כו'. כצ"ל:

תד"ה שנת. ועוד דבסמוך פריך כו' דאמר מניסן מנינן לו כמלכי ישראל. כצ"ל:

בא"ד מהאי קרא גופיה דשנת עשרים דמחדש תשרי קא חשיב. כצ"ל:

תד"ה באותו זמן. כשעשו פסח היה שנה שביעית. כצ"ל:

בפרש"י כורש מלך כשר היה כלומר ע"ש שהיה כשר עכ"ל. כוונתו בזה דנהי דר' אבהו אמסקנא סמיך דהיינו כורש היינו דריוש אפ"ה למה שינה הלשון הכתוב ויותר הול"ל דריוש מלך כשר היה לכך פרש"י דע"ש שהיה כשר קראוהו כך ומייתי ר' אבהו לראיה דמלך כשר היה וק"ל:

בגמ' מתקיף לה רב יוסף דא"כ קשיא קראי אהדדי. ולכאורה לשון דא"כ הוא תמוה מאד דהא בלא"ה פשטא דקראי דדריוש קשיין אהדדי ועוד קשה דמקשה ר"י מעיקרא לר"ח ואי איתא בשנת שלש מיבעי ליה ומאי מקשה לר"ח דהא ר"ח קרא קאמר אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש דמצינן למימר דר"י סבר דלמלכי א"ה לא תקנו יום מיוחד אלא כל אחד מיום שעמד בו וא"כ נהי דלארתחשסתא מנו בתשרי או בחדשים שבין ניסן לתשרי מ"מ לדריוש אפשר שמנו לו מיום שעמד בו דהיינו באחד מהחדשים שבין תשרי לאדר וא"כ אלול ותשרי בשנת שתים לדריוש היו בשנה אחת ואדר ואב דשנה ששית ושביעית לדריוש נמי בשנה אחד ועוד דאפילו אם נאמר דהיינו דריוש והיינו ארתחשסתא לא קשיין קראי אהדדי דאפילו ארתחשסתא גופא עמד בחשון וממילא מיתרצא כולהו קראי אלא דוקא אליבא דר"ח דאמר לעולם מתשרי מנינן ואם כן נהי דכורש מלך כשר היה סוף סוף קשיין קראי אהדדי ודוק כי נכון הוא:

בגמ' מתקיף לה רב יוסף. מה שכתב הפנ"י בפי' סוגיא זו כבר קדמו בעל המאור הביאו גם הרשב"א בכל דבריו ע"ש:

ברש"י ד"ה בששי. שכתוב בו בשנת שתים: והא דפריך בשנת שלישית מבע"ל. י"ל דהכי קאמר כיון דמסתמא משמע שנת שתים כקרא דלמעלה אם איתא דתשרי ראש השנה הו"ל לפרש שנת שלישית וכן נראה מדברי התוס' לקמן (דף י' ע"ב) ד"ה מדאכתי דיש לדייק כן ממה שכתבו שם ולא כתיב בשתים ושש מאות ע"ש אף שבקרא זה לא מפרש שנה כלל:

בתוס' ד"ה למנינא. תפתר כר' אליעזר דאמר כל שנה: צ"ל כר' אלעזר שהוא ס"ל לקמן (דף י') כן ולהך מ"ד דגם למלכי או"ה מניסן מנינן צ"ל דמפרש מה דתנן לשנים כתירוץ ר' זירא דמפרש לתקופה (לקמן דף ח') או כתירוץ רנב"י דמפרש לדין. אבל ק"ל לדעת הירושלמי דגם מלכי אוה"ע לעולם מניסן מנינן האיך יתיישב קושיא דרב יוסף לקמן מקרא דושיצי ביתה דנה דמוכח דמתשרי מנינן וצ"ע:

(ג סע"ב) הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא.—כ"ה בסדר עולם שלפנינו; אבל לפני המאור היה הנוסח בס"ע "ומטעם כורש ודריוש ודריוש הוא ארתחשסתא וכל המלכות נקראת ארתחשסתא", וכ"ה דעת המאור, וכתב: "ולא מצינו בכל מקום שנקרא כורש אלא במקום אחד שנדמה לו לר' אבהו וכו'" (וע"ש).

ויבא חנני. מירושלים בא שכבר עלו בני הגולה מימות כורש והיו שם בימיו ובימי אחשורוש וארתחשסתא זהו דריוש שאחר אחשורוש שנבנה הבית בשנת שתים לדריוש והרבה נשארו בבבל ונחמיה בן חכליה היה שר המשקים למלך בשושן הבירה: בששי בשנת שתים. שניהם בנבואת חגי נבדק במקרא ולא נמצא כתוב בפסוק שני בשנת שתים אך י''ל שלפסוק של מעלה הימנו קאי שכתוב בו בשנת שתים: כורש מלך כשר היה. כלומר על שם שהיה כשר קראוהו כורש ושמו מעיד עליו לפיכך מנו לו כמלכי ישראל: חדא. דאם מניסן מנינן קשו קראי אהדדי: באותו זמן לשנה הבאה. ע''כ שביעית היא לו ממה נפשך: וכתיב בעזרא ויבא ירושלם בחדש החמישי היא שנת השביעית למלך. ואי מנו לו מניסן שמינית היא: ועוד. אנן בדריוש קיימינן ואת אמרת כורש מלך כשר היה: הוא כורש כו'. אף דריוש שאחר אחשורוש נקרא כורש: החמיץ. נעשה רשע כשעלה עזרא כבר החמיץ: ומי החמיץ. כשעלה עזרא: והכתיב. באגרת ששלח ביד עזרא לפחות שהיו לו בארץ יהודה:

למנינא אחרינא. לשום מעשה שהיה ובירושלמי דוחה דלעולם מניסן מנינן והאי דקאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן כו' בירושלמי גרס התיב ר' יצחק והכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה וגו' (בראשית ח) ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין תפתר כר''א דאמר בתשרי נברא העולם והכתיב (נחמיה ב) ויהי בחדש ניסן שנת עשרים ונאמר (שם א) ויהי בחדש כסליו שנת עשרים תפתר כר''א דאמר כל שנה שלא נכנסו לה ל' יום אין מונין אותה שנה שלימה ופריך והא כתיב (שמות מ) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן וא''ת שנה שלישית היא ולא מנאה אלא שניה ע''י שלא נכנסו לה שלשים יום דאין מונין אותה שנה שלימה כלומר אם תרצה לדחות ששנה שלישית היתה ולא מנאה אלא שניה שלא נכנסו לה ל' יום והכתיב (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני [בעשרים בחדש] נעלה הענן מעל משכן והא איתא בשתא חמשין יומין ואין מונין אותה שנה שלימה: שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו. פשטיה דקרא משמע דהאי עובדא דנחמיה בפני ארתחשסתא המלך היה דהוא דריוש בן אסתר שנבנה הבית בימיו אבל אי אפשר לומר כן דהא בשנת שיתא למלכות דריוש נבנה הבית כדכתיב ושיציא ביתא דנא ובסמוך מייתי לה והך עובדא דהכא בשנת עשרים הוה [דכבר היו ישראל בהשקט ובבטחה] ועוד דבסמוך פריך רב יוסף לר' אבהו דאמר מניסן מנינן למלכי ישראל א''כ קשו קראי אהדדי הוה ליה לאקשויי מהאי קרא גופיה דשנת עשרים לחדש תשרי קא חשיב וצריך לפרש דהכי קאמר קרא שנת עשרים לארתחשסתא דהוא כורש ראשון של פקידת המלך דריוש הביא יין לפניו דהוא דריוש בן אסתר ומעשה הזה בשנה שלישית למלכותו כדכתיב (עזרא ד) באדין בטלת עבידת בית אלהא וגו' עד שנת תרתין לדריוש מלך פרס ובשנת שלש למלכו דבר נחמיה לפני המלך על חומת ירושלים המפורצת כדכתיב בעזרא והיא היתה שנת עשרים לכורש הראשון כדאי' במגילה פרק קמא (דף יא:) תלת דכורש וארביסר דאחשורוש ושתים דדריוש בן אסתר ובשלישית בקש נחמיה על בנין העיר ומיהו יש לפרש דקרא כפשטיה דבשנת שתים לדריוש התחילו לבנות הבית ונגמר הבנין בשנת שש למלכותו ולא בנו חומת העיר ושעריה כי אם בנין בית המקדש לבדו והיו נתונים ברעה גדולה ובחרפה לפי שהעכו''ם שוללים אותם עד שנת עשרים לדריוש שבקש על חומת העיר עד שעלתה ארוכה לחומת ירושלים כדמוכחי קראי אך בבנין הבית לא נתעסקו שכבר היו בנוי: ביום עשרים וארבעה לחדש בששי בשנת שתים לדריוש ובשביעית בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה'. תרי קראי נינהו זה אחר זה מיד בנבואה של חגי ואין מפורש שם מה היה בעשרים וארבעה לחודש בששי ואע''פ שהוא תחלת פרשה צ''ל דקאי אפרשה קמייתא דכתיב לעיל מינה ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה' אלהיהם כלומר ביום עשרים וארבעה לחודש בששי דבאותו יום התחילו לסתת באבנים ולנסר בעצים ובשביעית בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה' אל חגי לזרזם להתחזק על המלאכה: באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו. דהכי מוכחי קראי כדכתיב (עזרא ו) ושיציא ביתא דנא לירח אדר וכתיב בתריה דעבדו חנוכת הבית ואחר כך עבדו פסח (ואמר) [ואי מניסן מנינן] כשעשה פסח היה שנה שביעית וכתיב בתריה אחר הדברים האלה במלכות ארתחשסתא וכתיב (שם ז) הוא עזרא עלה מבבל וכתיב ויבא ירושלם בחודש החמישי היא שנת השביעית למלך וכתיב (שם) באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל והיינו באותו הזמן לשנה הבאה וסמוך לאדר היה ואי מניסן מנינן על כרחך היה שנה שמינית: הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא. שלשתן כתובים בחד קרא לעיל מקרא דושיציא ביתא דנא והכי כתיב ושבי יהודאי בנין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדוא ובנו ושכללו מן טעם אלהא ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחשסתא מלך פרס וכתיב ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר דהיא שנת שית לדריוש מלכא: וארתחשסתא על שם מלכותו. ואף כורש הראשון שנקרא ארתחשסתא כדפרישית לעיל כמו כן היינו על שם מלכותו:

דף ג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד