ביצה מ ע"א

דף מ - א

מי שזימן אצלו אורחים הגרים מחוץ לתחום העיר, אלא שבאו על ידי עירוב תחומין, הרי אלו האורחים לא יוליכו בידם מנות מבית המארח לעירם, שהרי המנות הם כרגלי המארח, ואסור להוציאם מחוץ לתחומו.

אלא אם כן זכה להם המארח לאורחים מנותיהם [על ידי אחר שעשה קנין עבורם] מערב יום טוב, וקנו המנות שביתה כרגלי האורחים, שהרי שלהם הן. ^[1]

גמרא:

אתמר: המפקיד פירות אצל חבירו: רב אמר: הרי הפירות כרגלי מי שהפקידו לו.

ושמואל אמר: הרי הפירות כרגלי המפקיד. ^[2]

והניחה עתה הגמרא, שנחלקו באופן שלא קיבל על עצמו שמירה בפירוש. ומחלוקתם היא, האם המכניס פירותיו אצל חבירו ברשות, מקבל בעל הבית על עצמו שמירה, או לא. ולפיכך אמרינן:

לימא רב ושמואל - דאזדו, נחלקו כאן משום שהולכים הם לטעמייהו:

דתנן במסכת בבא קמא גבי מי שהכניס שורו לחצר של חבירו:

אם הכניס בעל השור את שורו ברשות בעל החצר - בעל החצר חייב בנזקים שניזוק השור, ובעל השור פטור על נזקים שהזיק שורו לבעל החצר. מפני שאנו אומרים, כי כאשר הרשה בעל החצר לבעל השור להכניס את שורו, הוא קיבל על עצמו בכך את שמירת השור.

רבי אומר: לעולם אינו חייב בשמירתו, עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור. אבל אם הסכים סתם להכנסתו, אין בכלל הסכמתו להכניס את השור, הסכמה לקבל על עצמו את שמירתו.

ואמר עלה רב הונא אמר רב: הלכה כדברי חכמים.

ושמואל אמר: הלכה כרבי.

לימא רב שאמר לענין תחומין "כרגלי מי שהפקידו לו", דאמר כמו שפסק כרבנן בענין שמירת שור שהוכנס אליו בסתם, שפסק כמותם שבסתמא מקבל עליו שמירה, ואז לפי כולם דינו של החפץ המופקד הוא כרגלי השומר.

ושמואל שאמר לענין תחומין "כרגלי המפקיד", דאמר כמו שפסק כרבי שאינו מקבל שמירה בסתם, ולכן גם שביתתו של החפץ היא כרגלי הבעלים.

ודוחה הגמרא את הקשר למחלוקת רב ושמואל. ומבארת, שמחלוקת רב ושמואל לענין תחומין אינה באופן שלא קיבל בעל הבית על עצמו שמירה, אלא מדובר בה שקיבל על עצמו שמירה בפירוש.

אמר לך רב: אנא דאמרי אפילו לרבי.

כי עד כאן לא קאמר רבי התם, לענין חיוב שמירה, אלא משום דבסתמא לא קביל עליה נטירותא [כל שלא אמר בפירוש - אינו מקבל שמירה].

אבל הכא - הא קביל עליה נטירותא [הרי קיבל עצמו בפירוש שמירה], וכל שקיבל שמירה הרי תחום החפצים הוא כרגליו.

ושמואל אמר: אנא דאמרי אפילו לרבנן שגם בסתמא מקבל עליו שמירה.

ועד כאן לא קאמרי רבנן התם שנהיה המקבל שומר בסתם, אלא משום שגם למפקיד נוח בשמירתו של המקבל, דניחא ליה לאיניש דניקום תוריה ברשותיה דבעל חצר [רצונו של בעל השור שיעמוד השור ברשותו של בעל החצר לענין שמירת השור], כיון דעל ידי כך, אי מזיק ליה השור לבעל החצר לא מיחייב בעל השור.

אבל הכא, גבי מי שהפקיד פירות אצל חבירו, הרי אף על פי שהעמידו ברשות השומר לענין שמירתו, מכל מקום לענין תחומין - מי ניחא ליה לאיניש דליקום פיריה ברשותיה דחבריה!? וכי רצונו של המפקיד הוא שיהיו הפירות ברשותו של הנפקד גם לכך שיהיו הפירות כרגליו?!

ותמהה הגמרא ממשנתנו על רב: תנן: מי שהיו פירותיו בעיר אחרת. ואם ערב הוא [בעל הפירות] עירובי תחומין עד שיכול להגיע למקום שפירותיו מצויים שם - פירותיו כמוהו, ויכול להוליך אותם בתחום שקנה לו העירוב. והניחה הגמרא שמדובר בפירות שהפקידו אותם אצל אדם אחר.

ואי אמרת כדעת רב, שהמפקיד פירות אצל חבירו הרי הם כרגלי מי שהפקידו אצלו, אם כן כי ערב הוא - מאי הוי!? למה יהיו פירותיו כמוהו, והרי דין הפירות אינו תלוי בו אלא בנפקד שבעיר האחרת. ^[3]

אמר רב הונא: אמרי בי רב [תירצו בני הישיבה]: משנתנו מדברת כגון שיחד לו הנפקד למפקיד קרן זוית להניח בה פירותיו. והואיל והשאיל לו מקום בביתו להנחת פירותיו הרי הן ברשותו של המפקיד.

אבל נפקד בעלמא, שהפירות הם ברשותו של הנפקד, אכן הם כרגליו של הנפקד.

תא שמע מהמשך משנתנו, ראיה נגד דברי רב:

שהרי שנינו: מי שזמן אצלו אורחים - לא יוליכו בידם מנות, אלא אם כן זכה להם בעל הבית את מנותיהם מערב יום טוב.

ואי אמרת כמו רב, "כרגלי מי שהפקידו אצלו", כי זכה המזמין את האורחים להם את מנותיהם על ידי אחר - מאי הוי!?

והרי משעה שזיכה להם את מנותיהם, וממשיך להחזיקם בידו עד שיבואו אליו, הופך הוא לנפקד והאורחים למפקידים, עד שיבואו ויטלו מנותיהם.

ולמה יהיו האורחים, שהם המפקידים, מותרים להוליך עמם את המנות כרגליהם, והרי לדעת רב, המנות המופקדות בידו הן כרגליו?!

ומשנינן: הכא נמי, כיון שזכה להם הנפקד על ידי אחר, כמי שיחד לו קרן זוית דמי

ואיבעית אימא: זכה שאני. הואיל וכל מה שעשה לא עשה אלא כדי להוציא את המנות משביתתו, ולהעמידם בשביתת האורחים וברשותם.

ומביאה הגמרא מעשה שהיה, וסברה הגמרא בתחילה כי הוא נוגע לעניננו:

רב חנא בר חנילאי הגיע בערב שבת להתארח בבית אדם אחר, בעיר אחרת שמחוץ לתחום עירו. ועירב רב חנא עירוב תחומין, כדי לחזור לעירו בשבת. ותלא בשרא בעברא דדשא [תלה את הבשר - שנתנו לו טבחי העיר מבעוד יום - על הדלת].

אתא רב חנא בר חנילאי לקמיה דרב הונא: אמר ליה רב הונא:

אי את תלית - זיל שקיל! אם אתה הוא זה שתלית שם את הבשר, יכול אתה לקחתו עמך כשתחזור לעירך.

ואי אינהו תלו לך, אם הפקדת ביד המארחים את הבשר, והם תלוהו שם - לא תשקול! לא תקח עמך את הבשר לעירך.

ותמהה הגמרא על דברי רב הונא:

ואי איהו תלא - מי שקיל? וכי אם תלה רב חנא את הבשר מותר הוא ליטלו עמו?!

והא רב הונא תלמיד דרב הוה, ופוסק כמוהו, ואמר רב: כרגלי מי שהפקידו אצלו. ואם כן, האיך יטול עמו רב חנא את הבשר מחוץ לתחומם של המארחים הנפקדים?!

ומשנינן: שאני דין התולה את הבשר בעברא דדשא - דכמי שיחד לו הנפקד למפקיד קרן זוית בביתו דמי.

כלומר: שאני הכא, שהוא זה שתלה את הבשר, והמארחים לא קיבלוהו מידו כדי לשומרו, והרי דינו כנפקד שייחד למפקיד קרן זוית בביתו, שאין הפקדון ברשות הנפקד לענין תחומין.

אמר תמה ליה רב הלל לרב אשי: ואי אינהו תלו ליה - לא שקיל? וכי אם קבלוהו מידו ותלו הם עבורו, אין הבשר כרגליו?!

והאמר שמואל לעיל לח א: שור של פטם [מפטם בהמות כדי למוכרן] הרי הוא כרגלי כל אדם שקנה ממנו, הואיל ובמחשבתו כבר העמידו הפטם המוכר, כשקידש היום, ברשות מי שיקנהו.

וכל שכן כאן, שהבשר הרי הוא ברשותו של רב חנא, כיון שהעמידוהו בפירוש ברשותו, ובשבילו הוא שתלו את הבשר?!

ועוד אמר תמה ליה רבינא לרב אשי: וכי אי אינהו תלו ליה - לא שקיל?!

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי דוסא, שאמר: שור שרגילין בני העיר למוסרו לרועה, הרי הוא כרגלי הרועה, אף שלא הגיע לידו אלא ביום טוב. ומשום ש"אנן סהדי" שכל מי שיש לו בהמה דעתו שתהא כרגלי הרועה. וכל שכן כאן, יש להעמידו ברשותו של רב חנא, כיון שתלו את הבשר כדי שיהיה ברשותו?!

ועוד אמר מתמה ליה רב אשי לרב כהנא: וכי אי אינהו תלו ליה - לא שקיל?!

והתנן: הבהמה והכלים - כרגלי הבעלים! וכיון שתלו את הבשר לצורכו הרי רב חנא הוא הבעלים?! ^[4]

ומכח קושיות אלו, חוזרת הגמרא מההנחה הקודמת, שהנדון במעשהו של רב חנא היה לענין תחומין.

אלא לכן היה צריך שיתלהו רב חנא עצמו, כי אלמלא כן היה אסור הבשר מכח דינו של רב. שאמר רב: בשר שנתעלם מן העין אסור לאוכלו שמא הוחלף בבשר שאינו כשר. ורב הונא, שהיה תלמידו של רב, אסר את הבשר לרב חנא מכח זה.

ואף שהיה הבשר תלוי בביתו של ישראל, מכל מקום אסור הוא לרב חנא.

כי שאני רב חנא בר חנילאי משאר כל אדם, דגברא רבה הוא, וטריד בשמעתיה [אדם גדול הוא וטרוד בשמועתו], והרי הוא מסיח דעתו מן הבשר, ויש לחוש שמא הוחלף.

והכי קאמר ליה רב הונא לרב חנא: אי את תלית - אית לך סימנא בגוויה, ולא מסחת דעתך מיניה.

כלומר: אם אתה עצמך תלית את הבשר, ומכיר אתה אותו, יש להניח שלא הסחת דעתך מן הבשר, כי דבר שעושה אדם בעצמו בדבר שהוא מכירו, אינו שוכחו ואינו מסיח דעתו ממנו. ולפיכך זיל שקול [רשאי אתה לקחתו ולאוכלו].

ואולם אי אינהו תלו לך [אם הם תלו את הבשר עבורך], יש לחוש שמא מסחת דעתך, ולא שמרתו, ולפיכך לא תשקול לאכול ממנו.

מתניתין:

אין משקין לפני השחיטה, ואין שוחטין ביום טוב את הבהמות המדבריות הרועות במדבר, כדמפרש ואזיל, כי מן הסתם אין דעתו עליהן, ומוקצה הן ואסורות באכילה ובטלטול. ובגמרא יתבאר מה ענין "משקין" לכאן.

אבל משקין ושוחטין את הבהמות הבייתות, הרועות בעיר, וכדמפרש ואזיל.

ומפרשת משנתנו מה הן הבהמות המדבריות ומה הן הבייתות:

אלו הן הבייתות: הבהמות הלנות בעיר, שחוזרות הן מהמרעה מחוץ לעיר ללינת לילה לעיר.

אלו הן מדבריות: הבהמות הלנות באפר, מקום המרעה, אף בלילה. שנשארות הן במקום המרעה ואינן חוזרות לעיר בלילות, ואלו אסורות אפילו אירע שבאו מערב יום טוב לעיר.

גמרא:

שנינו במשנתנו משקין ושוחטין את הבייתות:

ותמהה הגמרא על לשון המשנה: למה לי למימר "משקין" ושוחטין? והרי אין נדון כאן אלא ענין השחיטה, אבל בהשקאה אין איסור אפילו בבהמה שהיא מוקצה. ואם כן, למה הזכירה המשנה את ההשקאה הקודמת לשחיטה?!

ומשנינן: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, המשנה נקטה לשון "משקין" כדי להשמיענו דבר חידוש בעניני דרך ארץ, והוא:

דלשקי איניש בהמתו והדר לשחוט [ישקה אדם את הבהמה קודם שחיטה] משום סרכא דמשכא [היצמדות העור לבהמה] בלא השקאה מוקדמת, ואין הבהמה נוחה להפשט.

תנו רבנן: אלו הן מדבריות, ואלו הן בייתות: מדבריות: כל שיוצאות מן העיר בפסח ורועות באפר, ושוהות שם כל הקיץ ואינן נכנסות לעיר אלא ב"רביעה" ראשונה, שכך נקראת ירידת הגשמים בחודש מרחשון.

ואלו הן בייתות: כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום, ובאות ולנות כל לילה ואפילו בקיץ בתוך התחום של העיר.

רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן, ואפילו אותן בהמות שאינן חוזרות אלא במרחשון.

אלא אלו הן מדבריות: כל שיוצאות ורועות באפר, ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

ותמהה הגמרא על דברי רבי שהכניס עצמו להסביר ענין זה שאיסורו הוא משום מוקצה:

ומי אית ליה לרבי מוקצה, וכי סובר רבי כי יש דין מוקצה בדבר הראוי מצד עצמו לאכילה, אלא שהקצה אותו האדם מדעתו?!

והא בעא מיניה רבי שמעון בר בנו של רבי, מאביו, רבי:

פצעילי תמרה, שהן סוג של תמרות שאין מתבשלות על גבי האילן לגמרי, אלא קוטפים אותן, ושמים אותן בחותלות העשויות מכפות תמרים, וכשהן שוהות בתוכן נגמר בישולן - לרבי שמעון, שנחלק עם רבי יהודה ואינו סובר שיש דין מוקצה בכל דבר הראוי לאכילה או לשימוש, מהו לאכול מהן ביום טוב?

מי שהיו לו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו לא יביאו לו מפירותיו ואם עירב פירותיו כמוהו:

איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי המופקדין אצלו ושמואל כרגלי המפקיד. לימא אזדו לטעמייהו דתנן בב"ק בפרק שור שנגח את הפרה אם הכניס ברשות בעל חצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.

ואתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כחכמים ושמואל אמר הלכה כרבי אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר' עד כאן כו' וכבר פירשנוהו במקומו והא דתנן אם עירב פירותיו כמוהו דשמעינן מינה כרגלי המפקיד אוקמה רב בדיחד להן [קרן זוית] ולא קיבל להיות מופקדין אצלו לפיכך ברשות בעליו עומדין. רב חנא בר חנילאי תלא בישרא בעיברא דדשא והפקידו אצל בעל הבית בערב יו"ט ואתא ביו"ט לגבי רב הונא וא"ל מהו למישקליה ולמיזל היום בתחום שלי א"ל אי אנת תלית ליה בעיברא דרשא מוכחא מילתא דלא אפקדתיה לגבי מריה דביתא ואע"ג דאמר רב כרגלי המופקדים אצלו בכי האי גוונא מודי רב דהוא כרגלי המפקיד. ואי אנת אפקדתיה גבייהו ואינהו תלו לא תשקול. ואקשינן וכי האי גוונא אי אינהו תלו והאמר שמואל שור של פטם כרגלי כל אדם דכיון דמכרזי עליה כל אדם דעתיה עילויה וכ"ש זה שכבר קנה א"ל רבינא לרב אשי ואי הוו איהו תלי שקיל והא"ר יוחנן הלכה כר' דוסא דאמר הלוקח בהמה מחבירו מעיו"ט אע"פ שלא נתנה לרועה אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי הרועה ואוקימנא ברועה אחד א"ל רב אשי לרב כהנא ואי אינהו תלו לא שקיל והתנן השואל כלי מחבירו מערב יו"ט כרגלי השואל. הנה אע"פ שהן ברשות המשאיל כרגלי השואל הן ואסיקנא אלא רב הונא הכי קאמר רב חנא בר חנילאי גברא רבה וטריד בשמעתיה הוא אי איהו תלא גלי דעתיה דכי יהיב סימנא שקיל ליה ולא מסח דעתיה ואי אינהו תלו חייש דלמא מחלפי ליה ומסח דעתיה מיניה:

מי שזימן אצלו אורחין לא יביאו בידם מנות אא"כ זיכה להן במנותיהן מערב יו"ט:

[מתני'] אין משקין ושוחטין המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתיות.

למה לי למיתנא משקין מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלישקי איניש והדר לישחיט מ"ט דכי איכא סירכא משמטא.

ת"ר אלו הן מדבריות שיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה [ראשונה] בייתיות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. ר' אומר אלו ואלו בייתיות הן.

גמרא: תנן אם עירב פירותיו וגו'. איכא למידק למה ליה לאקשויי מדיוקא דסיפא ליקשי מרישא דקתני בהדיא עירבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו אלמא כרגלי מי שהפקידן אצלו, ויש לומר דאי ממתניתין הוה אמינא דדוקא כשעירבו בני אותה העיר אבל לא אותו שהיו מפקידין אצלו הא [עירב] אותו שהיו מופקדין אתו מביאין אצלו דכרגליו הן. ומסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא דבכל דוכתא בתלמודא דייק מסיפא דמתניתין אע"ג דמצי דייק מרישא בהדיא בסנהדרין ובר"ה וכמה מקומות.

הא דאמרינן: מי שזמן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להן מנותיהן מערב יו"ט. יש מפרש דלא מזכה על ידי אחר קאמר אלא כל שאומר מנה זו אתן לפלוני ומנה זו לפלוני הרי זה לגבי' כמזכה להן אף על פי שלא נתנן להם עד למחר ביום טוב וכשואל כלי מחבירו בערב יום טוב (לח, א) דאמר ר' יוחנן דהרי הוא כרגלי השואל ואף על פי שלא נתנו לו אלא ביו"ט וכמוסר בהמה לרועה אף על פי שלא מסרה לו אלא ביו"ט דתניא (לז, ב) דהרי הוא כרגלי הרועה וכל שבדעת הבעלים למסור ביו"ט לא קנו שביתה כרגלי הבעלים אלא כרגלי מי שדעתו למסור לו בי"ט והא נמי דכוותייהו היא. ויש לומר דמזכה ממש על ידי אחר קאמר, ושואל כלי או בהמה לרועה שאני התם דדעת המשאיל והשואל בכך וכן הרועה ובעל הבהמה, אבל כאן אף על פי שדעת בעל הבית בכך אין דעת האורחים סומכת בכך לפי שאינם יודעים אי זו (רועה) [מנה] ייחד לכל אחד ואחד מהם וכן עיקר וסוגיא דשמעתין הכין מוכחא דזיכוי ממש איכא.

אי אינהו תלי ליה לא [ת]שקיל והא תנן הבהמה והכלים וכו'. (וזה) ותימה מאי קא מייתי מהא דהתם לא [היו בעי"ט] ביד אחרים (הם) וכדין הוא שיהא כרגלי הבעלים, והגירסא הנכונה כגרסת ר"ח ז"ל שכך הוא גורס והא אנן תנן (לז, א) השואל כלי מחבירו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל וכן עיקר.

גמרא: למה לי למימר דמשקין ושוחטין. כלומר דמשקין ושוחטין פשיטא ואפילו המדבריות והשיבו אין הכי נמי אלא אגב אורחיה אתא לאשמעינן מילתא דדרך ארץ אבל להשקות אפילו המדבריות משקין אף על פי שאין שוחטין לפי שאף הן מזונותיהן עליך ואפילו לכלב נותנים מזונות כדאיתא בפ"ק דשבת (יט, א) וכן שכל בהמות כשרות, ודקתני במתניתין אין משקין את המדבריות [לאו] דוקא אין משקין אלא אגב דבעי למיתני משקין ושוחטין את הבייתות לאשמועינן אגב אורחיה דרך ארץ תנא נמי ברישא אין משקין. וכנ"ל מדבעי למה ליה למימר דאם איתא כי תנא ברישא אין משקין טובא אשמעינן ברישא דכל שהן מוקצות מאכילה אין משקין אותן ואיידי דתנא רישא לצריכות[א] אין משקין תנא סיפא משקין. ויש אומרים דאין משקין דרישא דוקא דכל שרועות באפר [אין] מזונותן עליך לפיכך אין משקין ודומיא דיוני שובך ויוני עלייה (שבת קנה, ב), [ואינו] נ"ל.

פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו. פירש רש"י ז"ל פצעילי תמרה תמרים כשאין מתבשלות באילן לעולם וגוררין אותן מן הדקל ועושין להן חותלות והן כלי כפות תמרים וקונסין אותן לתוכן ומתבשלות, ובתוס' הקשו דאם כן היכי הוי ס"ד [לדמותן] לגרוגרות וצמוקין שדחאן בידים, וכתבו שהרב בעל הערוך כתב דפצעילי מלשון המפצע זיתים שהיו מפצעין התמרים כדי להתבשל ולאחר פצועיהן מתקלקלין ולפיכך היה סבור לדמותם לגרוגרות וצמוקים, ואפילו הכי אמר לו רבי שאין דומין לגרוגרות וצמוקין דהנך מתקלקלים ביותר וחוזרים ומשביחין, וזה נכון. מכל מקום איני רואה קושיא לפירושו של רש"י ז"ל מזה דהכא נמי היה סבור דכיון שנותן אותן [בחותלות] (במחולתות) מקצה דעת מהן עד שיתבשלו, וגם זה נכון.

מי שהכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל השור חייב בנזקי בעל הבית ולא עוד אלא אפילו הכניסה ברשות ר"ל שאמר לו בעל הבית שיכנס ויעמידהו לשם שאין הכונה עול ואנטר לך אלא עול ונטר לנפשך והרי הוא בדין הא ביתא קמך ואם קבל עליו שמירתו כגון שאמר בפירוש עול ואנטר לך או נעשה עליה שומר כל שהזיק פטור בעל השור ולא עוד אלא שאם הוזקה בהמתו לשם בעל הבית חייב ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא קמא בחמשי ממנה מ"ז א':

הוזכר בכאן ברב חנא דתלא בישרא בעיבורא דדשא ואמרו ליה אי את תלית שקול ואי אינהו תלו לא תשקול ופירוש הדברים שרב חנא היה בן עיר אחרת רחוקה מזו ארבעת אלפים אמה אלא שהיה עומד כאן ללמוד או ללמד ועירבו לו מערב יום טוב כדי שילך לביתו ביום טוב ונתנו לו בעיר זו מערב יום טוב חתיכת בשר שיוליך בביתו והפקידה בבית שהוא לומד או מלמד שם ותלאוהו בעיבורא דדשא וכשרצה לילך ולהוליך עמו את הבשר אמרו לו אי את תלית שקול והיו סבורין שמתורת תחומין אמרו כן כלומר אי את תלית קנתה שביתתך ואם בני הבית תלאוהו הוו להו נפקד ושביתתם עליה ושאלו אי איהו תלי אמאי שקיל והא מכל מקום הוה ליה מפקיד והרי היא כרגלי הנפקד ובשמירתו והשיב דהואיל ואיהו תלא הוה ליה כייחד לו קרן זוית שאין שם קבלת שמירה וחזרו והקשו לדעת אחרת ואי אינהו תלו אמאי לא שקיל שהרי אין זה דומה לשם פקדונות שאין דעת הנפקד להקנותה שביתת המפקיד אבל זה יודע הוא שצריך הוא להוליכה ביום טוב ומעמידה ברשותו והדבר דומה לשור של פטם שהוא כרגלי כל אדם מצד שהוא מעמידה ברשות לוקחים וכן מוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט מפני שדעתו היה בכך וחזרו וחזקו את הקושיא שאף זו אינה בתורת פקדון כלל שמן הסתם יודעים הם שצריך הוא להוליכה וכי תלו ליה אדעתא דידיה תלו ואינם נפקדים כלל והרי הן כדין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והעלוה בדין זה שלענין תחומין אין זה שום חשש שאינם נפקדים כלל ואף אם היו נפקדים כל כיוצא בזה נודע הוא שצריך הוא להוליכה וקנתה שביתתו וכן הלכה ונראה לי שאפילו נתחייבו בשמירתה כן ומתוך כך פירשוה מדין בשר שנתעלם מן העין שלא היה בו סימן ולדעת שאסרה כמו שיתבאר בפרק גיד הנשה ואמרו ליה אי את תלית ודאי יהבת בה סימנא בשעת תלייה ולא סימן ממש שאם כן לא הוצרכה אלא כלומר חקקת צורתה בלבך עד שהוא לך כסימן בטביעות עינא ואי אינהו תלו אע"פ שבפניך תלאוה מתוך שאתה טריד בגירסתך לא יהבת דעתך לאתנוחי ביה סימנא וטביעות עינא שלה הא אי לאו דטריד בגירסיה כל שבפניו הרי הוא כתלא איהו גופיה וכן אתה דן לכל כיוצא בזה אלא שאין אנו צריכין לה שהלכה פסוקה בשר שנתעלם מן העין מותר כמו שיתבאר במקומו בפרק גיד הנשה:

המשנה האחת עשרה מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב אמר המאירי המשנה האחת עשרה והכונה בה ככונת המשניות שלפניה מי שזימן אצלו אורחים והם מחוץ לתחום שבאו בכאן על ידי עירוב לא יוליכו אחר הסעודה מנות משל בעל הבית לסעודת הלילה מפני שאותם המנות שביתת בעל הבית עליהם ואם זכה להם בעל הבית אותם המנות מערב יום טוב כגון שיאמר לאחד משוך וזכה במנות אלו לפלני ופלני מותר שזכין לו לאדם שלא בפניו וקנו שביתת האורחים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השתים עשרה אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן הבייתות הלנות בעיר והמדבריות הלנות באפר אמר הר"ם רצה באמרו לנות בעיר בתוך תחום שבת ולנות באפר שיהיו בכפרים כל ימי החורף והקיץ ואינן נכנסות בעיר עד שירדו גשמים ואפר שם הכפר ואמרו משקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת ואסר שחיטת המדבריות לפי שהם מוקצה:

אמר המאירי המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה ענין מוקצה ומתוך שדבר במשנה הסמוכה לה בהכנסת אורחים והולכת מנות בא עכשו להודיע שאין שוחטין בהמות שהן מוקצה כגון מדבריות ומה שאמר אין משקין פירשו בגמרא שלפי דרכו רצה להודיענו שהשקאה לבהמה סמוך לשחיטה מועלת להפשטת העור שאין העור נסרך כל כך על הבשר ונוח לו להפשיט את העור ויש שפירש שאם יש סירכא מתחדשת עכשו במקרה מן הריאה ללב או לצלעות מחמת צמאונה ולא מחמת נקב היא מתפרקת בשעת ששותה ועקר המשנה הוא שאין שוחטין בהמות ביו"ט הן דקות הן גסות אם הם מדבריות והוא כל שיוצאות בפסח ורועות בהרים ונכנסות ביישוב ברביעה ראשונה והוא מרחשון אפילו באו מערב יום טוב שמן הסתם אין דעתו עליהם אא"כ זמנם בפירוש מבערב אבל שוחטין את הבייתות והן הלנות בעיר או בתחומה:

זהו ביאור המשנה ולענין פסק של דיני מוקצה כבר ביארנו הצורך בראש המסכתא מ"מ כל שנסתפק לנו אם מן הלנות בעיר אם מן הלנות בחוץ הרי הוא ספק מוקצה ודנין בו להקל ואין צריך לומר במה שנשחט בבקר שחזקה עליו שמבערב נכנס ומכאן סמכו להיות קצבים גוים מביאין בהמה ושוחטין להם ואין מדקדקין בדבר:

מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות פ'י לר' מבעיא אם זינמם מאתמול לא אמדי' כיון דידם דאכיהל גבי' אוקמונהו ברשותי דאדעתא דהכי אזמינם שיאכל המנות בביתו ולא שיוליכום עמהם עד שיזכה להם אחר מנותיהם מעריו"ט:

ואי אינהו תלו לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם כ'ו פי' ורב דאמר כרגלי מי שהפקידו אצלו דוקא כשהפקידו אצלו בסתם שלא גלה דעתו שלמחר רוצה לסלקם משם אבל זה שייודע בבירור שלא הפקיד לו אלא עד הבקר שיוליך הבשר לעירו הרי הוא כרגליו:

תם ונשלם

תא שמע מי שזימן אצלו אורחים וכו'. פירוש וכיון דזימנן הוי כמי שהפקידו האורחים אותן מנות אצל בעל הבית. והיינו דאקשינן ואי סלקא דעתך דכרגלי מי שהופקדו אצלו דמי והרי הן כבעל הבית כי זוכה להן בעל הבית מאי הוו דלא מהני זיכוייו ליתן את שלו שיהו כרגלי מקבל הזכיה. ופריק כיון שזיכה להם על ידי אחר כמי שייחד לו קרן זוית דמי והרי הם ברשותן מערב יום טוב כן נראה לי.

פצעילי תמרה לר' שמעון מהו. כתב מורי נר"ו דמתוך פירוש רש"י ז"ל נראה דכל דבר דאיחזי ולא איחזי איכא דאכיל ואיכא דלא אכיל אינו צריך הזמנה. ואף על גב דאמרינן פרק אין צדין אזמין גלי אדעתיה לא אזמין לא גלי אדעתיה. הני מילי כגון גרוגרות וצמוקים דדחינהו בידים אבל בשאר דברים דלא דחינהו אף על גב דאיחזו ולא איחזו אינן צריכין זימון שכך כתב רש"י אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקין שהיו מתחלה ראויין לאכילה והוא דחה אותם בידים לייבשן ושוב אינן ראויין עד שייבשו. אבל אלו לא דחה אותם בידים ואיכא דאכיל מינייהו. עד כאן.
סליק פרקא וסליקא מסכתא.

במשנה אא"כ זיכה להן כו' תימה ל"ל זיכה אפי' בירר חלק כ"א וא' נמי מידי דהוי אשואל דאמרי' לעיל אע"פ שלא נתנו לו אלא בי"ט כו' וי"ל דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות עכ"ל ת"י:

גמ' תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו כו' מרישא דקתני ואם עירבו בני אותה עיר לא יביאו כו' לא מצי למידק דאיכא למימר דלא עירבו הנפקדים עכ"ל תוס' ישנים:

שם ומי אית ליה לר' מוקצה כו' פצעילי תמרה לר"ש מהו כו' לרב נחמן דאית ליה בריש מכילתין דבי"ט סתם לן כרבי יהודה דמוקצה אסור משום דקיל ואתי לזלזולי בי' ובשבת דלא אתו לזלזולי ביה סתם לן כר"ש דשרי מוקצה וכן פסק הרי"ף בשמעתין ודאי דלא פריך הכא מידי דההיא דהכא בי"ט איירי ואסר ר' מוקצה כר"י וההיא דפצעילי תמרה איכא לאוקמא דבשבת מיירי ושרי ר' מוקצה כר"ש אלא לאינך אמוראי דלא מפלגי התם במוקצה בין י"ט לשבת פריך שפיר:

בגמ' תנן ואם עירב פירותיו כמוהו וא"א כרגלי מי שהפקידו אצלו כי עירב מאי הוי וכו' יש מקשין למה פריך מסיפא ולא פריך מרישא דקתני לא יביאו לו מפירותיו וא"א כרגלי מי שהפקידו אצלו אמאי לא יביאו לו מפירותיו אצלו וי"ל דמרישא איכא למימר (משום) הא דלא יביאו מפירותיו היינו משום דהוי כרגלי שניהם ולא תידוק מיניה דהוי כרגלי המפקיד לחוד אבל מסיפא דייק שפיר דהוי כרגלי המפקיד לחוד דקתני פירותיו כמוהו וק"ל:

גמ' אלו הן בייתות הלנות בעיר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מנותיהם מעי"ט שמסרם בע"ה כו' כצ"ל:

בד"ה א"ל כו' לא שקיל והאמר כו' הד"א:

בד"ה אלא שאני כו' רב הונא אי את תלית מידי דעביד כו' כצ"ל והד"א:

ברש"י במתני' אין מוליכין כו' קס"ד כו'. ברש"א אין לו מקום כאן לפי הנראה כי אם בדוחק:

ברש"י בד"ה תנאי היא כלומר כו' וב"ש לית לי' שובכו מוכיח כו'. לשון רש"א לא הוה צריך לומר לב"ש דאסרי אפילו בחדרי חדרים דאי נמי מתירין ב"ש ברה"י לא תיקשי מדב"ש לרב כיון דאיכא תנא דקאי כוותי' והכי אמרינן ללישנא קמא אלא דניחא ליה למימר להאי לישנא דב"ש נמי אית להו הא דרב כיון דרב חנן נמי אית ליה הכי להאי לישנא אית לן למימר דרב לא פליג עלי' בהא:

בתוס' בד"ה גלגל עיסה כו' אבל לא מצי למימר דלהכי מחלק בין כיסוי כו' משום דגבי כיסוי לא מימנע משמחת יו"ט כו'. וקשה מ"מ מ"ש מאין מגביהין וכו' אלא ה"פ בתוס' דאח"כ פירשו התוס' ובתוספתא פירש דטעם הוה משום דמיירי בחו"ל ולא חזי כמתקן כו' [דזה אינו מספיק רק לחלק בין גלגל למגביהין אבל בין גלגל לכיסוי אינו מבואר החילוק] וא"כ מ"ש דכיסוי אסור אלא י"ל דבלא"ה כיסוי גריע יותר דהוי טרחא יתירה כדלעיל [ר"ל גבי נתערבו כו'] לכל התירוצים וכן לפי' הקונט' דפירש חילוק [בין חלה לאין מגביהין] שהרי יכול לגלגלה ולהפרישה היום וכיסוי נמי יכול לשחוט ולכסות היום מ"מ גרע כדפירשתי לאפוקי לפירוש התוס' [לפי הירושלמי] שלא גמר הלישה הוי כיסוי ותרומה שוין וגלגל שאני שלא גמר הלישה [ולהאי פירושא א"צ לחלק ולומר דכיסוי גרע] ולזה אמרו אבל אין לפרש די"ל נמי חילוק רש"י גבי אין מגביהין דיכול לעשות היום רק דאפילו אם תפרש כך צריך נמי חילוק בין כיסוי וגלגל עיסה דהכיסוי נמי יכול לעשות השחיטה והכיסוי היום ותרצה לפרש דהחילוק בין כיסוי לגלגל הוא משום מימנע וכנראה מפירש"י [גבי כיסוי ומשום אימנועי כו' ליכא]. ע"ז כתבו דז"א אלא החילוק בין גלגל לאין מגביהין י"ל כפירש"י אבל בין כיסוי לחלה הוי כמו לתוספתא דכיסוי גריע ביותר ולא משום אימנועי משום שמחת יו"ט ודו"ק כן נ"ל:
עוד שם אבל לא מצי למימר דלהכי מחלק כו'. לפי"ז לא שייך להקשות לימא פליגי דשמואל אדאבוה כו' אדרבא ודאי אית לי' ועיין:

בא"ד ובתוספתא כו'. [צ"ל] ובתוס' וכן מצינו בסוף החובל שהביאו תוספית אחרים:

בא"ד ולא חזי כמתקן כו' ואין נראה כו'. מי לא מודה שמואל שאם קרא כו' וא"כ ע"כ כיון שאסור לזרים הוי כמתקן:
ומ"ש לענין חו"ל עיין באשר"י ובהגהותיו ובמרדכי פסחים פרק אלו עוברין לא כתב כן:

בתוס' בד"ה אין מוליכין כו' תימה אפילו הכין כו'. א"ל משום שמחת יו"ט דלא התירו צידה משום שמחת יו"ט כדמשמע לקמן. גם ב"ה הא לא ס"ל שמחת יו"ט:

גמרא תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. ולא מקשה מרישא די"ל שלא עירבו הנפקדים [ומה שאמר ועירבו בני אותה העיר לא יביאו היינו אינן נפקדים] או י"ל דדלמא הוי כרגלי שתיהן וק"ל:

גמ' ל"ל למימר משקין ושוחטין. עיין בר"ן ובב"י ושאר הדברים כתבתי בחילוקי:

רש"י במשנה ד"ה לא יוליכו לסעודת הלילה. צ"ע דזה אפי' זכה להם אסור דמכין מיו"ט לחול. עמ"א סס"י תרס"ז ור"ס תק"ג ועוד לפמש"כ הרב"י בסי' תט"ו שדעת רש"י דאפי' עירב לדב"מ א"י לילך לדבר הרשות ונ"פ דה"ה כליו נמי ויאסר אפי' זכה להם ועי' לעיל ספ"ק דכל שניאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט:

סליק בעזר צורי

אֵין מַשְּׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְּׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבֵּיתִיּוֹת. נראה לי בס"ד הנה שמותיו יתברך יש בהם אותיות הפשוט ויש בהם אותיות המילוי ופגם העונות מגיע באורות של בחינת המלוי להורידם ממדרגה עליונה למדרגה תחתונה ואינו מגיע באורות של בחינת אותיות הפשוט. ולכן עיקר התיקון והעליה הוא באורות של בחינת המלוי אבל אורות של בחינת הפשוט אין צריכין לכך ומשקין הוא רמז לתיקון ושוחטין הוא לשון המשכה כמו (מלכים א' י, טז) 'זָהָב שָׁחוּט' וזהו שאמרו אין משקין רוצה לומר מתקנים ושוחטין רוצה לומר מושכין ממדרגה תחתונה למדרגה עליונה את המדבריות פירוש אורות אותיות הפשוט שהם יוצאים ונדברים בפה האדם כלומר אלו האורות אין צריכין לא תיקון ולא המשכה כי אין הפגם מגיע להם להורידם אך משקין רוצה לומר מתקנים ושוחטין רוצה לומר מושכין ממדרגה תחתונה שירדו בה על ידי פגם העונות להעלותם למדרגתם העליונה את הביתות הם אורות של בחינת אותיות המלוי שהם בתוך הפשוט.
ועל דרך הסוד עמוק יותר הנה נודע כל ענין הפגם והתיקון וגדולות וקטנות ועליה וירידה הכל הוא בפרצופי המוחין שהם נקראים פנימיות העולמות, אבל פרצופים שהם נקראים חצניות העולמות בערך הנזכר כלום עומדים בצביונם ובתיקונם כאשר כבר נגמרו ונתקנו בזמן הראוי להם בעת שעלה ברצון המאציל שהאציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם ואין שייך בהם לא מיעוט ולא ירידה ולא גדלות ולא קטנות ואין בהם שום שינוי כלל ואלו נרמזים באותיות הפשוט של שמות הקודש ולאלו קורא אותם בשם מִדְבָּרִיּוֹת אך לאותם שהם נקראים פנימיות העולמות קורא אותם בשם בֵּיתִיּוֹת והן הן הדברים אשר כתבנו לעיל בדיבור הקודם כי הכל עולים בקנה אחד.
ולזה אמר בברייתא אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח רוצה לומר בפה סח דהיינו שהם בסוד אותיות הפשוט של השמות שיוצאים במבטא שפתיו של אדם וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר אלו ישראל כי 'באפר' אותיות 'בפאר' דכתיב (ישעיה מט, ג) 'יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' והם ענוים שרואין עצמן באפר כמו שאמר אברהם אבינו (בראשית יח, כז) 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' אך באמת הם פאר שהקב"ה יתפאר בם ואלו האורות שהם בסוד האותיות הפשוט אין מהם יניקה והשפעה אלא רק לישראל דוקא. וזהו שאמרו 'ורועות באפר' שהם רועים ומשפעים בישראל דוקא, וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה נכנסות לשון אסיפה וחיבור רביעה ראשונה רמז לעולם האצילות שהוא עולם הראשון שבארבעה עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] ונכנסות שם לקבל שפע אור אין סוף כדי להשפיע ממנו לתחתונים. וְאֵלּוּ הֵן בֵּיתִיּוֹת רוצה לומר שהם בחינת המילוי כל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וגבול שלהם ולא תתמיד זאת אלא הוא רק לפי שעה כי אחר כך וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם שקבוע ומיוסד להן.

לָמָּה לִי לְמֵימַר מַשְּׁקִין וְשׁוֹחֲטִין?. הנה לפי פשט הגמרא נראה כונת המקשן להקשות למה נקיט תרתי משקין ושוחטין תסגי בחדא מנייהו דאם נפרש כונתו להקשות על שוחטין בלבד למה תני לה דלימא משקין בלבד הוה ליה למימר 'למה תני שוחטין' וכן אם כונתו להקשות על משקין בלבד הוה ליה למימר 'למה תני משקין', על כן השתא דנקיט המקשן תרתי בקושייתו מוכרח לפרש כונתו לומר למה נקיט תרתי תסגי בחדא או משקין או שוחטין ומאחר דכונתו להקשות כך נחזי אנן מאי קשיא ליה והלא באמת תרווייהו צריכי דהא איכא צד היתר בהשקאה טפי משחיטה משום דאיכא למימר לא גרעה בהמה טהורה מן הכלב דמזונותיו עליך כן אלו מזונותם עליך ולהכי אי נקיט אין משקין במדבריות ושמעינן דאין שוחטין מכל שכן הוא דבבייתות לא התיר אלא השקאה אבל שחיטה אסור, ואם יאמר אין שוחטין בלבד הוה אמינא דמותר להשקות המדבריות דלא ילפינן השקאה משחיטה מטעם האמור ולכן מוכרח למנקט תרווייהו ואם כן קשה מאי קשיא ליה?
ונראה לי בס"ד כונת המקשן להקשות על הסיפא דוקא למה אמר אבל משקין ושוחטין והוה ליה הכי אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל שוחטין את הבייתות וידענא דמותר להשקות הבייתות מכל שכן ומשני נקיט השקאה גבי שחיטה ללמדך דלשקי איניש בהמתו והדר לשחוט.
ועוד נראה לי בס"ד כונת המקשן להקשות על הרישא דאמר אין משקין ושוחטין למה כריך להו בחד כרכא דמשמע דהשקאה ושחיטה שייכי אהדדי ועבדי להו בהדי הדדי והוה ליה למפלגינהו ולומר אין משקין ואין שוחטין דהשקאה היא בעת לחודא ושחיטה בעת לחודא ותירץ כרכינהו ללמדך אורחא דעלמא דמשקין ואחר כך שוחטין משום סרכא דמשכא.
ודע דרוב הפוסקים סבירא ליה השקאה מותרת גם בבייתות לצורך הבהמה דלא גרעה מכלב דמזונתם עליך ולא אסרו כאן במדבריות אלא רק השקאה דעביד לצורך שחיטה ויש עוד פוסקים דסבירא ליה דאין משקין המדבריות אפילו לצורך גופם וחייהם משום דמוקצין נינהו. ועיין סימן תצ"ז ותצ"ח ופרי חדש שם ועיין שו"ג סימן תצ"ח ס"ק י"ב עיין שם.

תָּנוּ רַבָּנָן: אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן בֵּיתִיּוֹת. קשה הוה ליה למימר בקיצור תָּנוּ רַבָּנָן מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח וכו' ולמה נקיט תחלה 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן'?
ונראה לי נקיט הכי שלא תאמר יש עוד מדבריות דאית להו דין אחר והם אותם שאין נכנסין כלל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דבאלו יש לומר דלאו דוקא השקאה שהיא לצורך שחיטה אסירה אלא גם השקאה לצורך בהמה לשתיה שלה נמי אסירה דאלו מוקצין ביותר וגרעי מכלב לכך הקדים תחלה לומר 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן' לשלול בזה אופנים אחרים לומר אין עוד חלוקה אחרת בענין המדבריות ובייתות.
ועדיין קשה אי משום הכי הוה ליה למימר כן אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וכו' וכיון דאמר 'אֵלּוּ הֵן' שמע מינה שבא לשלול בזה חלוקה אחרת הנזכר לומר דליכא שתי חלוקות במדבריות ולמה תנא תחלה 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן' והדר מפרש מִדְבָּרִיּוֹת כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת? ונראה לי בס"ד דהאי תנא דברייתא שמע מרבו כך מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וכו', ולכן שנה כמו ששמע מרבו בדקדוק ולא רצה לשנות ורק הוא הוסיף מדיליה 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן' כדי לשלול בזה חלוקה אחרת לומר דליכא שתי חלוקות במדבריות כי אם רק חלוקה אחת ואם כן שמע מינה גם אותם שאין באין לישוב כלל הם שוים לענין דינא עם אלו שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח וכו' ונכנסות ברביעה ראשונה.

תָּנוּ רַבָּנָן: אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן בֵּיתִיּוֹת. קשא למה האריך כל כך והוה ליה למימר תָּנוּ רַבָּנָן: מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וכו' בֵּיתִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת וכו'.
ונראה לי בס"ד דלא תימא אי איכא באותו מנהג זה שיש להם שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אז אותם שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר, וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה חשובין מדבריות, אבל אי לית להו בהמות שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אז אותם שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר, וְנִכְנָסוֹת לָעִיר בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה נמי חשיבי בייתות כיון דנכנסות ברביעה ראשונה! ועוד היינו אומרים דוקא אם באותו מקום אין להם בהמות שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסים לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אז אלו שנכנסים לעיר ברביעה שניה חשובים מדבריות, אבל אם יש להם בהמות שאין נכנסים לעיר לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אז אלו שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה נחשבים בייתות! ולכן נקיט תחלה לשון שלילה בסתם 'אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן בֵּיתִיּוֹת' כלומר בכל אופן שיהיה נחשבים אלו מדבריות, ובכל אופן שיהיה נחשבים אלו בייתות.
ונראה לפרש דרך רמז בברייתא כי אנשי ישראל נחלקים לשני כיתות כת אחת הם תלמידי חכמים, ואלו נקראים מִדְבָּרִיּוֹת כי עסקם ומלאכתם בדיבור, וכמו שנאמר בזוהר הקדוש (בהקדמת בראשית דף יו"ד) על פסוק (שיר השירים ג, ו) 'מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר' דדריש לה לשון דבור, כמה דאת אמר (שיר השירים ד, ג) 'וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה' בההוא דבור בשפוון איהי עולה וכו' עיין שם. וכת השניה הם בעלי בתים שהם העשירים העוסקים לצורך פרנסת בתיהם, ואלו נקראים בֵּיתִיּוֹת.
ואמר מִדְבָּרִיּוֹת אלו החכמים כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח כלומר בפה סח דכתיב בבעלי תורה (משלי ד, כב) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' למוציאם בפה, וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר פרנסתם דלה ורזה מאד כמו שאמר התנא (משנה אבות ו, ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, וכן מצינו מפורש על כמה תנאים שהיה מאכלם פחות שבמאכלים ואין נהנים מהנאות עולם הזה, ורבי חנינא בן דוסא מאכלו קב חרובין מערב שבת לערב שבת (תענית כד:), וחזקיה המלך ע"ה היתה סעודתו ירק (סנהדרין צד:), וכן בכלהו רבנן, וזהו בָּאֲפָר סעודה פחותה, או 'באפר' בהפוך אתוון 'בפאר' שיונקים מן התפארת בסוד (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם', וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה כי ידוע ד' חלקים יש לתורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] וכך סדרם לפי מעלתם הסוד רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה, הדרש רְבִיעָה שְׁנִיָּה והוא בנגלה, והרמז רְבִיעָה שְׁלִישִׁית, והפשט רְבִיעָה רְבִיעִית, ושלש אלה הם בחלק הנגלה והם מלבד שעוסקים בחלק הנגלה בשלשה הנזכר אלא גם נכנסים ברביעה ראשונה הוא חלק הסוד הנסתר.
וְאֵלּוּ הֵן בֵּיתִיּוֹת אלו העשירים בעלי בתים כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם שעסקם בעולם הזה שהוא חוץ לתחום עסק התורה שנתנה לנו מן הבינה שהיא נקראת תחום חותם חומת כידוע, אך על ידי עסקם באמונה וגם מחזיקים ביד תלמידי חכמים בָּאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם שיש להם חלק בעסק התורה, כמו שנאמר רז"ל (ויקרא רבה כה, ב) עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי המצות עם בעלי תורה, שנאמר (קהלת ז, יב) 'כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף', שגם הם חלקם בחיים.
בְּשֵׁם ה' נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ

לא יוליכו בידם מנו' פירש"י לאחר סעודה מנו' בידם לסעודת הלילה עכ"ל צ"ע בלי איסור תחומין נמי מי שרי להוליך מנו' מי"ט לחול או לי"ט ב' ועמג"א סי' תרס"ד סק"ג אפי' להביא יין לי"ט ב' אסור. וצ"ל דסעודת הלילה סועד ביום עיי' לשון רש"י שבת קי"ח ע"א ד"ה אוכלי' דשבתא וכו' ע"ש ומשמע קצת דרש"י ס"ל כמו שהבין טור בשיטת רמב"ם שצריך לעשות ג' סעודת בי"ט ועיי' מג"א סי' תקכ"ט סק"ה ועתו"ס לעיל י"א ע"ב ד"ה מערים וכו':

אמרי בי רב כגון שייחד לו קרן זוי' הרי"ף לא מייתי האי שינויי וכן הרע"ב וראיתי מ"ש בתמים דעים להראב"ד ושוב ראיתי בגליון משניו' בתוס' חדשי' ואולי נתכווין לדברי הראב"ד ועכ"פ לשונם מגומגם ולפע"ד כן כוונתם דמסברא חיצונה פלוגתא דרב ושמואל איירי במפקיד שלא ע"מ להביאו אצלו בי"ט אלא במפקיד דעלמא ואח"כ אירע מקרה שהנפקד רוצה להביא הפירות עמו ובהא פליגי אבל משנתינו מיירי במפקיד בעי"ט ע"מ שיבואו פירותיו אצלו בי"ט והוא עירוב ע"ד כך א"כ מה"ת נימא שהקנה שביתת פירות להנפקד להפסיד לעצמו ולא צריך לאוקמי משנתינו בקרן זוי'. אך בתר דפריך לימא רב ושמואל לטעמי' ודחי ש"ס הכא מי ניחא לי' לאינש דליקום פירותיו ברשותי' דחברי'. משמע גם פלוגתתם איירי היכי שמפסיד להמפקיד א"כ ק' ממתני' והוצרך לומר בקרן זויו'. וכל זה דיחוי בעלמא דלא נימא דאזלי לטעמא. אבל לקושטא דמילתא נימא דאזלא באמת לטעמא ומיירי באין לו להמפקיד הפסד ומתני' רישא מיתרצי' כמ"ש תוס' ד"ה תנן וכו' וסיפא משום דלא ניחא לי' למפקיד להפסיד ולא נצטרך לאוקימתא דקרן זויו' כנלע"ד כוונת הראב"ד ז"ל אלא גם הראב"ד בעצמו לא קאי במסקנא הכי ע"ש:

עיין לשון הרא"ש ודוקא כשקיבל עליו שמירה אבל ייחד לו קרן זויות הוי כרגלי המפקיד עכ"ל נ"ל כוונתו כשלא קיבל עליו שמירה אפי' לא ייחד לו קרן זויות נמי הוי כרגלי המפקיד וכשייחד לו קרן זויות אפי' קיבל אחריות שמירה מ"מ הוי כרגלי המפקיד דה"ל כמקבל אחריות פירות חברו בבית חברו וכשיטת הפוסקים גבי חמץ ע"ש טוש"ע ומג"א סי' ת"מ סק"א ודבריו שם תמוהים דבייחד קרן זויות לכ"ע כמקבל אחריות בביתו של חברו ע"ש בב"י וא"כ הכא לא משכחת אלא כשקיבל אחריות ולא ייחד לו קרן זויות אבל כשחסר א' מהם ה"ל כרגלי המפקיד:

אין משקין ושוחטין את המדבריות מדלא נקיט אין משקין ואין שוחטין ונקט ושוחטין היה אפשר לפרש נהי דאין משקין אבל שוחטין גם את המדבריות. והוא דנימא דהני מדבריות דת"ק דרבי אינם מוקצה בהחלט אלא סתמא עומדין לגדל ולאכילה נשחטה הובררה וכו' כדלעיל ד' ע"א ובפ"ק דחולין ולכן מותר לשחוט אך להשקותה קודם שחיטה כיון דהך השקאה דמתני' אינה לצורך מזונות דנימא הואיל ומזונותן עליך מותר להטריח וכמ"ש הר"ן דזה אינו למסקנא דמיירי בהשקאה שאין הבהמה צריכה לה אלא אין משקין אותה משום סירכא דמשכא וא"כ במדבריות אין להשקותה דילמא מימלך ולא שחיט ונמצא טרח שלא לצורך נמצא אעפ"י ששוחטין מ"מ אין משקין לצורך שחיטה אך לפמ"ש הרי"ף והרמב"ם בפי' המשנה סירכא דמשכא היינו סרכות שבריאה ואם לא ישקה תחלה אפשר שימצא סירכא ויטריף הבהמה שלא כדין ויתבטל משמחת י"ט ובכי האי גווני לא היה לנו להחמיר משום חשש דילמא אתי לאימלוכי וליתא לפירושו הנ"ל אך זה תלי' בפלוגתת רבה ור' יוסף לעיל ז' ע"ב פיסקא השוחט וכו' ע"ש ובפלפול יש להאריך:

משום סירכא דמשכא הא דתהי' ניחא להפשיט כבר אשמועינן במס' תמיד השקו התמיד בכוס של זהב ושם פי' הרמב"ם משום שתהא נוחה להפשיט ונ"ל התם ליכא לפרושי משום סירכות הריאה דקי"ל בגדיים וטלאים לא שכיחי סירכות והחליט בשמ"ח שבתוך שנתם מיקרי רכים לענין זה. וקרבן תמיד הוא כבש בן שנתו ולא שכיחי סירכות וע"כ ההשקאה משום נוחה ליפשוט ושלא ישאר בשר עולה דבוק אל העור שפלטתו סכין ויפסיד קדשים. אבל הכא בי"ט מה"ת להתיר טרחת ההשקאה משום שתהיה נוחה ליפשוט וע"כ משום סירכות הריאה ויתבטל משום שמחת י"ט או יהיה מלאכת השחיטה שלא לצורך:

והנה בהג"א לעיל פ"ד סי' ז' כתב היכי שהטריפות מצוים כמו כשרות אסור לשחוט בי"ט ועיי' מג"א סי' תצ"ח סקי"א אלא שהיש"ש שם כ' דלמאי דקי"ל כמ"ד צריך לחסמן ומותר לשחוט אפי' עוף הנדרס מכ"ש שמותר לשחוט גם בזה"ז שהטריפות מצויין ע"ש וא"כ ה"נ בשמעתין דקאמר מילתא אגב אורחא קמ"ל היינו למאי דקי"ל צריך לחסמן אבל למ"ד צריך לבדקן י"ל דינא קמ"ל שאסור לשחוט בלי השקאה שאז יהי' סירכות מצוי' וא"כ אם לא ימצא מים אסור לשחוט ולכאורה יש לעיין קצת לר' יוחנן דס"ל בעגל שנולד בי"ט הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ע"ש היטב וברז"ה ורמב"ן שם א"כ ה"נ הא ר' יוחנן ס"ל לעיל ל"ג סוף ע"ב צריך לבדקן ואסור לשחוט קודם השקאה וכיון שהיתה אסורה שעה א' לשחוט עד שיעשה תקנה בהשקאה שוב מתירה עצמה בשחיטה ה"נ יש להתיר איסור מוקצה ויש להתיר אפי' המדבריות ועיי' כיוצא בזה בכרתי ובס' בינה לעתים על הלכות י"ט לענין עגל שהפריס ע"ג קרקע. וי"ל דוקא ר' יוחנן דלית ליה מוקצה רק בגרוגרת וצמוקים ועגל כגרוגרת וצמוקים דמי כמ"ש תוס' וא"ו ע"א ד"ה הואיל וכו' מקיל נמי להתיר מוקצה ע"י שמתיר עצמו בשחיטה. אבל משנתינו דאסרה מדבריות מצי אתי כר' יהודה דמחמיר בכל מוקצה ולזה לא יועיל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. כן צ"ל לר' יוחנן דס"ל צריך לבדקן וס"ל נמי הואיל ומתיר עצמו. ומיושב קו' תוס' מס' שבת קנ"ז ע"א ד"ה אין משקין וכו' דהתם נמי לר' יוחנן אזלא וק"ל:

רבי אומר אלו ואלו בייתו' הן עיי' בירושלמי מבואר להדיא דאיכא כאן איסור תחומין ורוצה להוכיח מכאן דמותר לטלטל מה שבא מחוץ לתחום. ואנן לא קי"ל הכי וא"כ מוכח מזה דרבי לא ס"ל מוקצה מחמת איסו' דרק מוקצה מחמת ייחוד לסחור ולחלוב ולגדל וכדומה וכהס"ד דש"ס דחולין דמוקצה מחמת איסור קיל משארי מוקצה ויבואר זה למעיין בתוס' שבת י"ט ע"ב ד"ה הני כרכי וכו' ומיושב קו' תוס' שבת מ"ה ע"ב ד"ה ולדבריו וכו' דמנר ליכא לאקשויי דה"ל מוקצה מחמת איסור ועיי' מגי"ש שם מ"ה ע"ב יישוב קו' תוס' בטוב ועיי' מ"ש אני עני בחי' לשיטת מוקצה גבי הורה במנורה כר"ש בנר ויובנו דברי אלו:

פצעילי תמרה לר"ש הקשה מהרש"א דלמא בשבת מיירו דקיל וי"ל דא"כ לא ה"ל למימר לר"ש מהו אלא בשבת לדידן מהו ולהרז"ה ריש מכילתין דוקא מאי דאסר בשבת כגון שחיטה הא דמתירין בי"ט אבל מאי דמותר בשבת שפיר פשיטא דמותר בי"ט דליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור לק"מ קו' מהרש"א דאכתי תינח אין שוחטין אבל מאין משקין תיקשי וי"ל עמ"ש תוס' ר"פ אין צדין סוף ד"ה ואין נותני' וכו' ע"ש. ובפני יהושע כתב ביישוב קו' מהרש"א דשבת קובע למעשר ולא י"ט ע"ש. ובשעה"מ פ"ה מהו' מעשר מייתי פלפול ארוך ופלוגתא אי י"ט קובע והנה ממ"ש תי"ט במתני' עומד על המוקצה ערב שבת בשביעית אין ראיה כלל דהתם מרא דשמעתין ר"א דס"ל רפ"ב או כלו לה' או כלו לכם ואין שמחת י"ט מצוה הכרחי' כמו עונג שבת ולדידיה באמת אין י"ט קובע אבל לר' יהושע דקי"ל כוותיה י"ל דקובע. ואולי י"ל די"ט אינו אלא בשמחת בשר ויין ואם יש לו בשר ויין אינו יוצא בשארי שמחת לכן אינו קובע פירות למעשר משא"כ שבת דכתי' עונג תלוי בדעתו של אדם בכל מה שהוא עונג לו וא"כ דעתו ורצונו של כל אדם קובע הפירות למעשר וכמ"ש ד"מ סי' תקכ"ט סק"ב. אמנם שעה"מ מייתי לשון רמב"ם פ"ו מהו' י"ט הלכה ט"ז דוקראת לשבת עונג קאי נמי אי"ט דולקדוש ה' מכובד היינו י"ט א"כ הדרא קו' לדוכתי' גם י"ט קובע. אך נ"ל דתלוי בפלוגתא דבר"פ כל כתבי קי"ט ע"א מפרש ליה רב המנונא קדוש ה' זה יוה"כ מכובד כבדהו בכסות נקיה וכן פסק בטוש"ע או"ח סי' תר"י סעי' ד' וא"כ י"ט אינו קובע למעשר וא"כ ירושלמי רפ"ד דדמאי דמייתי שעה"מ הנ"ל ראיה ממנו די"ט קובע פליג וס"ל דאי"ט קאי וכרמב"ם פ"ו מהו' י"ט הל' י"ז הנ"ל ומהתימה בש"ע אע"ג בסי' תר"י סעי' ד' פסק כרב המנונא דשבת קי"ט הנ"ל מ"מ בסי' תקכ"ט ס"א פסק כרמב"ם דחייב לענג י"ט נוסף על מ"ע של שמחה:

סיימנו בשמחה של תורה. עם בני החבורה. בני ציון היקרים. ה' קרנם ירים. ויתקלס שמו לדור דורים. פוק"ק פ"ב עמוד בית מדרשינו יום שנכפל בו כי טוב ג' אלול לישרי לב שמחה לפ"ק:

בגמרא איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידו אצלו. ולכאורה יש לתמוה בטעמא דרב דנהי דסבר שמכיון שהם באחריות של הנפקד קנו שביתתן במקום הנפקד אכתי במאי פקע מהם שביתת בעלים ראשונים ולמה לא יהא ג"כ כרגליו שהרי הם ממון בעלים ממש ולגבי הנפקד לא הוי אלא גורם לממון כדאשכחן אפילו בחמץ גמור משמע בפ"ק דפסחים דף ה' ע"ב דתליא בפלוגתא דדבר הגורם לממון אי לאו דאיכא קרא דלא ימצא וכ"ש הכא דמסתמא דעת הבעלים עלייהו להביאן אצלם בי"ט וא"כ לפ"ז אפילו לרב הוי לן למימר שהפירות הן כרגלי שניהם להחמיר. ונראה לי דבאמת יש לפרש כן במ"ש הר"ן בשמעתין דיש מי שפסק שהן כרגלי שניהן ונראה שהוא מזה הטעם עצמו שכתבתי דרב גופא מסתמא הכי ס"ל ודלא כמ"ש מהרש"ל ביש"ש דטעם אותן הפוסקים שהביא הר"ן היינו משום דמספקא להו אי כרב או כשמואל וזה נראה דוחק גדול ויותר נכון לפרש כדפרישית וכן נראה מל' הב"י אלא דעדיין צ"ע על שיטת הפוסקים שהם כרגלי הנפקד לבד א"כ תיקשי להו האי סוגיא דפסחים ובכמה דוכתי קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וצ"ע ליישב:

שם א"ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו לה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם. ונראה דפשיטא ליה לתלמודא דרב גופיה דאמר כרגלי מי שהפקידו אצלו אפ"ה מודה לשמואל בהאי דשור של פטם דאע"ג דמסתמא עדיין הם באחריותו וברשותו של המפטם מ"מ כיון שדעתו למוכרו בי"ט כדי לשוחטו בי"ט א"כ מסתמא לא ניחא ליה שיקנה שביתה אצלו וגרע אפילו מנכסי הפקר וכה"ג גופא משמע במתניתין דלעיל גבי המשאיל כלים ואשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח והיינו נמי מה"ט כיון שמשאיל יודע שהשואל השאילן לצורך י"ט כן נראה לי:

במשנה אין משקין ושוחטין את המדבריות. ומפרש בגמרא דהא דקתני משקין ושוחטין היינו אגב אורחיה משמע ברישא דקתני אין משקין נמי לאו לאיסורא אלא משום דאורחיה דמילתא הכי למיתני הנך תרתי וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא בשמעתין אלא שהטוא"ח בסי' תצ"ח כתב דאיסורא נמי איכא כיון שאינו לצורך מזונות הבהמה ואפשר שהר"ן ז"ל ג"כ לזה נתכוון ואפ"ה א"ש הא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחיה קמ"ל בין ברישא ובין בסיפא דהא בהא תליא. אלא דאכתי יש לדקדק לפי פי' התוס' בר"פ אין צדין דגים מן הביברין שכתבו דמה שאין נותנין לפניהם מזונות היינו שמא יבא לצודן וא"כ משמע לכאורה דה"נ אסור ליתן מזונות ולהשקות את המדבריות מה"ט גופא שמא ישחוט מהן ולפ"ז היה בהכרח לומר דהא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחיה קמ"ל אסיפא דמשקין ושוחטין לחוד קאי ולא ארישא אלא דלע"ד בלא"ה יש לחלק דדוקא צידה חיישינן כיון שבקל יבא לידי איסור צידה משא"כ בשחיטה דאיכא טרחא טובא לא גזרינן וכה"ג כתבו התו' לעיל בריש מכילתין גבי גזרה שמא יעלה ויתלוש ע"ש. אלא דאכתי לשיטת הרמב"ם שכתב בפירוש המשניות בר"פ אין צדין ובחיבורו דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לפניהם מזונות א"כ לפ"ז ודאי משמע דבהאי דאין משקין את המדבריות נמי איכא איסור גמור א"כ לפ"ז ודאי צריך לומר דהא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחא קמ"ל אסיפא לחוד קאי ולא ארישא ויותר נראה דהא דמקשה למה ליה למיתני משקין ושוחטין היינו דלשון משקין לחוד קשיא ליה מאי שנא משקין משאר נתינת מזונות דהוי מצי ליה למיתני כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא מי אית ליה לרבי מוקצה והא אמר ר"ש ברבי וכו' עד סוף הסוגיא. וכתב מהרש"א ז"ל בחידושיו דכל האי שקלא וטריא דהכא לא שייך אליבא דר"נ בריש מכילתין דמחלק במוקצה בין שבת לי"ט דבשבת מותר ובי"ט אסור וא"כ ה"נ הוי מצי לאפלוגי במילתא דרבי וכו' ע"ש ולע"ד נראה דוחק גדול לאוקמי שקלא וטריא דסתמא דתלמודא דלא כר"נ לא מיבעיא לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם דפסקו כר"נ אלא אפילו לשיטת החולקים נמי עכ"פ הו"ל למימר הניחא לר"נ כדאשכחן בכה"ג בכמה דוכתי ועוד דהא לא אשכחן בהדיא מאן דפליג אדר"נ בהך סברא אלא שהפוסקים דלא כר"נ היינו משום דמשמע להו דר"נ הוכרח לומר כן להעמיד אוקימתא דידיה דטעמא דב"ה בביצה בריש מכילתין היינו משום מוקצה משא"כ לאינך אמוראי אין צורך לחלק א"כ לפ"ז אכתי מאי מקשה הכא בפשיטות דרבי אדרבי הא מצינן לאוקמי שפיר כהך סברא דר"נ אליבא דכ"ע כי היכי דלא תיקשי דרבי אדרבי:

אלא דבאמת נלע"ד דרש"י נזהר מזה במה שמפרש בהך איבעיא דפצעילי תמרה לר"ש מהו וכתב לאכול מהן בי"ט עכ"ל כוונתו מבואר שבא לומר דפשיטא ליה לתלמודא דהך איבעיא איירי בי"ט והיינו משום דבשבת לא משכחת הך מילתא דגרוגרות וצמוקים ופצעילי תמרה כמ"ש רש"י להדיא לעיל דף ל"ד במשנה דעומד אדם על המוקצה דטעם מוקצה דגרוגרות וצמוקין אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה וכיון דשבת קובע דכתיב וקראת לשבת עונג א"כ אי אפשר לאוכלן בשבת אפילו עראי אם לא ע"י הזמנה בהפרשת מעשר מאתמול אע"כ בי"ט איירי וי"ט אינו קובע כדמוכח מסוגיא דמלילות לעיל דף י"ג כן נראה לי נכון ותו לא מידי ודו"ק:

סליק פרק משילין וסליקא לה מסכת ביצה בס"ד

דין דקיימא לן כר"ש במוקצה כין בשבת בין ביום טוב ובהמות שרועות חוץ לתחום ובאות ולנות תוך התחום מותר לשוחטן ביום טוב ואם אינן באות ללון בכל לילה תוך התחום אסור לשוחטן דבמוקצה כזה אפילו ר"ש מודה:

מתני' אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות ואלו הן הבייתות הלנות בעיר מדבריות הלנות באמר פי' באגי ומסיק ל"ל למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחי' קמ"ל דלשקי אינש בהמתו והדר לישחוט משום סירכא דמשכא שתהא נוחה להפשיטה ופי' שהוא נדבק יותר מדאי בבשר ת"ר אלו הן המדבריות ואלו הן בייתות מדבריות כל שיוצאין בפסח ורועות באפר ונכנסו פי' לישוב ברביעה ראשונה דהיינו במרחשוון ואלו הן בייתות כל שיוצאין ורועות חוץ לתחום ולנות בתוך התחום כ' אומר אילו ואילו בייתות הן אלא אלו הן המדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסין בישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ומי אית ליה לכ' מוקצה והא בעי מינה כ"ש בר רבי מרבי פצעילי תמרה עי' כגון תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם (וגודרין) אותן מן האילן ועושין להן חותלת שהן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות לר"ש מהו לאכול מהן ביום טוב א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקין בלבד אבע"א ה"כ כגרוגרות וצימוקים דמו ואב"א לדבריו דר"ש קאמר וליה לא ס"ל ואב"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מוקצה אלא לדידכו אודו לי מיהת היכא דיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דבייתות הן ואמרי ליה רבנן לא מדבריות הן ע"כ הסוגי' וכ' הרי"ף וז"ל אשכחן לרבוותא דפסקו בהא מילתא לקולא ואמי דס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה וכדאמר כ"נ עז לחלבה וכחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרדיא ותמרי דעסקא פלוגת' דר"י וכ"ש דר"י אסור וכ"ש שרי וקאמרי דהלכ' כר"ש ואנן לא ס"ל הכי דכי אתמר הלכה כר"ש לענין שבת אתמר והא דאמר כ"נ עז לחלבא ורחל לגיזתה פי' לא קא פסיק כ"נ הלכה כחד מינייהו היא אלא ה"ק פלוגת' דר"י ור"ש וכיון דק"ל דבשבת ס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ובי"ט כר"י ממילא שמעינן דה"מ כגון עז לחלבה וכחל לגיזתה וכו' דכולהו ביום טוב אסירי ומילי דחזי מנהון למיכל מינה בשבת כגון תמרי דעיסקא שרי למיכל מינה בשבת כו' והאריך וקצרתי והקשה עליה הרז"ה ב"המ ל' הואיל ובשבת שרי אית לן למישרי בי"ט דהא אמרינן במכילתי' פ' יום טוב גבי מטבילין אדם בשבת דכיון דבשבת שרי משום דלא מחזי כמתקן דנראה כמיקר אף בי"כ נמי נהי דליכא למיתלי כמיקר משום דרחיצה אסורה בי"כ אפ"ה שרי דליכא (מידי) דבשבת שרי ובי"כ אסור וק"ו הדברים השתא טבילה דמיתסרא מדינא בי"כ שרינן משום דבשבת שרי ק"ו למוקצה שמותר ביום טוב מן הדין שאין ראוי לאוסרו משום די"ט קיל ואתי לזלזולי ביה והואיל ובשבת שרי כו' וכ' הר"ן די"ל דכי אמרי ליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור ה"מ בשבת ויה"כ שדינם שוה וקדושה א' להם ולא אתי לזלזולי ביה אבל ביום טוב משום דאתי לזלזולי ביה לא ראוי להשוו' אותו לשבת והכי מצינו שמחלקין ביניהם שהכי אמרו מניחין כר ע"ג דקל בשבת ואין מניחין ע"ג דקל בי"ט ולפיכך כל מוקצה אע"פ שהוא מותר בשבת אסור בי"ט ע"כ וכ"ד הרמב"ם דבי"ט ק"ל כר"י אכן כ"ת וכל שותי מימיו כולהו ס"ל דאין חילוק בין שבת וי"ט לענין מוקצה וכ"ד רש"י שכ' לעיל אמתני' דאין סומכין את הקדרה בבקעת דק"ל כר"ש אף ביום טוב וכ"ד בה"ג שנדחק לפרש הא דדרש רבא לעיל בפ' המביא לא תכנס אשה לדיר בית העצים ליטול מהן אוד דאסור משום תיקון מנא כי היכי דלהוי אליבא דהלכ' דהא ק"ל כר"ש דשני מוקצה אף ביום טוב וכדפי' לעיל סי' ט"ו ודברי ר"ת וסיעותיו (שכיר) וראייתם ברורה מדקאמר בשלהי מסכ' שבת ואף לוי סבר הלכה כר"י כי הא דלוי כי הוו מייתי טריפת' לקמיה ביום טוב לא הוי חזי ליה אלא אקילקלת' דאמר דלמא לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא אלמא שאין חילוק בין יום טוב לשבת ותו קאמר התם ואף כ"י סבל הלכה כר"ש ומי אמר כ"י הכי והאמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אלמא סתמא דגמ' לא מפליג בין שבת לי"ט ולא אשכחן דמפליג אלא כ"כ נדחק לחלק להעמיד אוקימת' דידיה אבל לשאר אמוראים א"ל לחלק שלא חיישינן למאי דאמר בפ"ק מכדי מאן סתמא למתני' כ' מ"ש בשבת דסתם לן כר"ש ומ"ש ביום טוב דסתם לן תנא כר"י דבכמה דוכתיה חזינן דפליגי סתמא אהדדי וכן הסכי' הרא"ש לדבריהם הכא ובסוף מסכ' שבת וכ"פ הס"ת והסמ"ג וכן עיקר ולענין פסק הלכת דמדבריות כתב נמי הרי"ף וז"ל ולענין ביתות מדברית נמי הכי ס"ל כסתם מתני' וכדפי' ת"ק דברייתא דאמר אלו הן מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות ונכנסות ברביעה בייתות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום וכ' דקאמר אלו ואלו בייתות הן לית הלכ' כוותיה דק"ל הלכה כר' אלא גבי חבירו אבל גבי רבים לא והוה להו מדבריות דאינן באות ולנות בתוך התחום מוקצה דלאו דעתייהו עלייהו דהא אין באות בתוך התחום וכ' עליו הרא"ש וזה לשונו ובה"ג כתב מוקצה דרבנן וכיון דאיכא תרי לישנא חד דאית ליה מוקצה לר"ש במדביות וחד דלית ליה עבדינן לקולא ושוחטין את המדבריות וכ"ע רב האי עכ"ד ובה"ע כתב דאף לר"ש אסירי כיון דבחד לישנא קאמר בגמי דר"ש מודו בהו דכגרוגרות וצמוקין דמו אזלינן לחומרא ע"כ ול"נ מאחר דק"ל הלכה כסתם משנה בכל דוכתא אם לא דפריש להדיא דמתני' יחידאה היא וק"ל כמי כר"ש דשרי מוקצה בין בשבת בין ביום טוב א"כ ק"ל כהאי לישנא קמא דא"א דהני מדבריות נמי כגרוגרות וצמוקין דמו ואסור אף לר"ש וממילא הלכ' כת"ק כמ"ש הרי"ף ומ"ה אין שוחטין ומשקין כל שיוצאות בפסח ורועות ונכנסות ברביעה והטור כתב בזה"ל אין שוחטין המדבריות ולא משקין אותן השקאה שלצורך שחיטה שדרך להשקות הבהמה קודם שחיטה כדי להפריד בין העור ובין הבשר אבל שאר השקאה שרי להשקותה ומדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואינן באין ללון בתוך התחום ע"כ. וכ"כ הרמב"ם ואין לפרש שלעולם אינן באות ללון בתוך התחום דא"כ הוי עסקי כר' לגבי ת"ק וזהו ליתא וכמ"ש הרי"ף לעיל אלא ה"ק שאינן באות ללון כל יום ויום בתוך התחום כמו בהמות שלנו היינו כדברי ת"ק דלא שרי בייתות אלא הני שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום תמיד כעין שלנו הלא"ה לא הוי בייתות ומ"ש מדבריות שיוצאות בפסח ונכנסו ברביעה לאו דוקא דהכי בעינן אלא שכך דרכן של בהמות אותן שאין לנות בתוך התחום תמיד כבייתות שלנו רגילין שלא להכניסן אלא ברביעה:

דין הא דמסרינן בהמות מדבריות דוקא של ישראל אבל כותי שהביא לצורך כותי או בעיר שרובה כותי' ואפי' בשתם מותרת ואם הביא לצורך ישראל וידוע שלנו חוץ לתחום אסור לשחוט ואם ספק אם היו חוץ לתחום או לא מותרות בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום טוב שני מותרות:

פסק כתב הר"ן כי אמרינן דאסירי משום מוקצה ה"מ בבהמות של ישראל אבל של כותי לית בהו משום מוקצה דהא אמרינן בירושלמי דאין הכותי צריך הכן ומיהו יש לחוש אם באו בשביל ישראל ע"כ וכתב מהר"י קאר"ו שמצא כתב בא"ח וז"ל כ' הרשב"א כבר בארנו שהמוקצה מד"ס והולכין בספיקו להקל לפיכך כותי שהביא בהמה במקולין אפילו באו לצורך ישראל אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותרות ואם הביאם לצורך הכותי או אפי' סתם בעיר שרובה כותי' מותר שכל המביא לצורך הרוב מביא בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום טוב שני אני אומר שמא מבערב הכניסם וחוץ לחומה לנו ומותרות וכ"ש השחוטים בבוקר (שחזקה) מבערב הכניסם לתוך התחום ולא ראיתי לאחד מרבותי שחששו לזה:

דין דבנולד קיל כר"י דאסור וכן מוקצה מחמת איסור אפילו דלא דחי' בידים אסור בי"ט דווקא:

פסק כתב הרא"ש וז"ל ובה"ג פסק כר"ש במוקצה ביום טוב אבל בנולד פוסק כר"י והביא ראיה מלעיל פ' המביא דדריש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול אוד וכו' ואינה ראיה דרבא לטעמיה דאפילו בשאר מוקצה דלאו נולד ס"ל כר"י כדמוכח בסוף נוטל אבל אנן דק"ל כר"ש במוקצה ה"ה בנולד ומיהו כ"ת דייק משמואל דבשלהי שבת סובר כר"ש ואפ"ה קאמר בס"פ נוטל דלא הוה מטלטל גרעיני תמרה אלא אגב ריפתא ואינה ראיה משמואל דמחמיר על עצמו היה כאביי ורבא דהתם בההיא שמעת' תדע דהא פסיק שמואל בהדיא בנולד כר"ש בספ"ק בשבת גבי שמן של בזכין כדפי' התם דמיירי כשזב בשבת דקאי אהא דאיירי לעיל בטעינ' (לקורת) בית הבד אלא ודאי מחמיר על עצמו היה ועוד דר"י פסק אף בנולד כר"ש כדדייק בשלהי שבת מההיא דעצמות וקליפין ועוד דקדק ר"ת דנולד אסור מסתמא דגמ' דפ' נוטל דאוסר לטלטולי גרעיני דתמרא פרסייתא וא"ל משום דאף לבהמה לא חזיין דבפ' ב"מ מוכח דחזו לבהמה אלא ודאי משום נולד הוא דאסור והא דפריך בסוף כירה אמלתא דר"י ומדר"נ דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה כולד לא ק"ל הכי והוי מצי לשנויי התם דלא ק"ל ולא חשש תדע דבלא"ה הו מצי לשנויי' דכ"י אסור ביצה משום פירות הנושרין ואפילו לטלטול כדמוכח לעיל גבי אושפזיכני' דר' אדא בר אהבא אליבא דר"י קיימא התם וכ"ח כתב הכי מיהו שמעינן מכל מידי דחזי ליה לאינש דעתיה עילויה והא דאר"נ עז לחלבה כו' באנו למחלוקת דר"י וכ"ש הא בהדיא ק"ל כר"ש ואע"ג דביום טוב ק"ל כר"י ה"מ כגון נולד ומוקצה מחמת איסור וכיוצא בו אבל הנהו כולהו שרי ביום טוב וכ"כ בה"ע ז"ל ע"כ והנה מ"ש דר"י אוסר בילה משום עירות הנושרין צ"ל משים משקין שזבו וכן ר"י גופא מוקי טעמא דביצה בריש מכילתא משום משקין שזבו וכן אי' בתו' דכירה כהאי לישנא משום משקין שזבו והרא"ש לא דק כולי האי ולענין עסק הלכה צ"ע אי ס"ל להרא"ש כדברי ר"ח שהרי תביאו באחרונה וביום טוב ק"ל בנולד אסור כר"י דאסור אי נימא מאחר שהביא באחרונה ראייה לדברי ה"ג ולא סתר דבריהם א"כ ס"ל כוותייהו דבנולד ק"ל כר"י דאסור אפילו בשבת ובמ"ש הסמ"ג וא"ל א"ב למה הביא דברי ר"ח איכא למימר כדי להרויח מדבריו דאפילו מוקצה מחמת איסור אסור ביום טוב אף דבשבת ק"ל כר"ש דאפילו מוקצה מחמת איסור שרי אי לאו דדחי' בידי' וכמ"ש בפ' כירה סי' ל"א אכן בש"ע נוטל משמע להדיא דס"ל הרא"ש דאף נולד שרי שכ' אהא דמסיק דגרעיני דפרסיית' שמואל מטלטלן אגב ריפתא והכא אגב לקנא דמיא כו' והך סוגיא כר"י ואנן ק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ושרי לטלטלינהו והרי"ף שהביא הא דשמואל אע"ג דק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ושרי לטלטלינהו כדי לאשמועינן דאדם חשוב מבעי ליה לאחמורי אנפשיה וכ"ע הטור להדיא בהלכ' שבת סי' ש"ח וזה לשונו גרעיני תמרי מותר לטלטלן ומ"מ אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דכך שינוי ע"כ ואני אומר דדברי ה"ג וסיעתו שמחלקין בין נולד למוקצה הוא עיקר ומה שדחה הרא"ש ראייתו מהא דדריש רבא כו' משום דאזיל לטעמיה כו' סימא גדולת היא בעיני וכי חשוב ה"ג ור"ת ור"י כקטלי קני באגמא בעיני הרא"ש לומר שלא ידעו סוגיא דשמעת' דמסיק להדיא פ' נוטל דרבא לטעמיה ועוד הלא בע' נוטל בגופא דשמעתא דמסיק דרבא לטעמיה כו' פי' התו' בשם ה"ג דטעמא דאוד משום תיקון מנא ולא פירשו משום מוקצה ואע"פ שמסיק להדיא דרבא לטעמיה כו' אלא בודאי כדי לאוקמא אליבא דהלכ' וא"כ ה"ה אוד שנשבר נמי צריכה לאוקמיה אליבא דהלב ומשום נולד וכמו שעי' לעיל בע' המביא ומה שדחה נמי הא דס"פ נוטל הא דשמואל משום דהחמיר על עצמו היה אין בזה (כדי) לדחות אלא שלא להביא ראייה מדברי שמואל אבל ראיי' ר"ת שהביא מסתמא דשמעתא דמסיק התם להדיא הני תמרי דארמייתי שרי לטלטלינהו והואיל וחזיין אגב אמן ודפרסייתא אסור אלמא דסתמא דגמ' פסק שאסורין לטלטטלן אע"ג דק"ל כר"ש במוקצה אלא ודאי בנולד ק"ל כר"י דאסור וראיי' זו הביא נמי הסמ"ג ולית נגר ובר נגר דלדחי האי ראיי' ומ"מ אין לאסור ג"כ מדברי כ"ח דמוקצה מחמת איסור אסור ביום טוב אפי' היכא דלא דחי' בידי' כי דברי כ"ח ברוב דברי קבלה הן וגם מאחר שהרבה מן הגאונים דס"ל דמוקצה מחמת איסור לחוד ק"ל כר"י דאסור אפילו בשבת א"כ ביום טוב לב"ה ק"ל כוותיה לסיוע סברת הרי"ף והרמב"ם דס"ל אפילו בכל מוקצה דעלמא קי"ל כר"י ביום טוב דאסור:

סליק

מי שזמן אצלו אורחים. מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב: לא יוליכו. לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת לילה: אלא אם כן זכה להם. ע''י אחר: מנותיהם מערב יו''ט. שמסרם בעל בית זה לאדם אחר במשיכה ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין לו לאדם שלא בפניו והיו שלהם מבעוד יום לילך כרגליהם: גמ' אם הכניס ברשות. שורו וקדרותיו ופירותיו לחצר חברו בעל חצר חייב בנזקין ורישא דהך מתני' בבבא קמא דכי אמר ליה עול עול ואנטר קאמר ליה: לימא. הך פלוגתא דהכא כי הך אזלא משום דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי ברשותיה לענין שמירה הוא הדין לתחומין: אמר לך רב. בהך אנא דאמרי אפי' לרבי דאילו רבי לא פליג אלא בדלא פריש אלא עול סתמא אמר ליה וסבר רבי עול ותנטר את קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא לאו בסתמא עסקינן אלא בדקביל לנטירותא: ושמואל אמר אנא דאמרי. בהא אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דקיימי ברשות בעל חצר אלא לענין שמירה דכיון דסבירא להו דמסתמא עול ואנטר לך קאמר ליה כ''ש דבעל השור מינח ניחא ליה דמוקי שורו ברשותו דבעל חצר לשמרו דאי מזיק האי שור לבעל חצר לא מיחייב עליה אבל הכא לענין תחומין מי ניחא ליה לאיניש כו': תנן ואם ערב הוא פרותיו כמוהו. אלמא כרגלי המפקיד נינהו: שיחד לו קרן זוית. דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דמשכן שומר וקבל עליו שמירתן הרי הן כרגליו: אא''כ זכה. וכי זכה מיהא מוליכין והרי בידו הופקדו לאחר זכיה וש''מ כרגלי המפקיד הן: זכה שאני. שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו ולהעמידו בשביתה שלהן וברשותן: תלא בשרא בעברא דדשא. בבית אושפיזכניה שנתנו לו טבחי העיר מבעוד יום והוא היה בן עיר אחרת שמערבין לו לבוא לכאן: ה''ג א''ל אם את תלית זיל שקיל ואי אינהו תלו לך. לצרכך לא תשקול להוליכן לעירך ולקמיה מפרש טעמא ואזיל: שאני עברא דדשא. כלומר שאני הכא דתלינהו איהו גופיה בעברא דדשא והם לא קבלוהו מידו לשמרו דכמי שיחד לו קרן זוית דמי: א''ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. אלמא כיון דאוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקנהו מותר הקונה להוליכו למקומו והכא נמי הא ברשותיה אוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקחנו: א''ל רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והא''ר. יוחנן הלכה כר' דוסא. דאמר הרי הוא כרגלי הרועה אלמא כיון דאין רועה בעיר אלא הוא ואנן סהדי דכל מי שיש לו בהמה דעתו שתהא כרגליו אמרינן בתריה אזלה וכל שכן הכא דאוקמוה בהדיא ברשותיה ואדעתא דידיה תלו ליה: כרגלי הבעלים. וכיון דלצרכו תלאוה שם הוה ליה איהו בעלים: אלא שאני רב חנא בר חנילאי כו'. וטעמא לאו משום תחומין אלא רב הונא דאורי ליה הכי תלמידיה דרב הוה ורב אמר בשחיטת חולין (חולין דף צה.) בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואפי' תלוי ביתד בבית ישראל ורב חנא אגב טרדא דשמעתיה משכח שאר עסקיו: והכי קאמר ליה. רב הונא: אי את תלית. מידי דעביד איניש בידיה לא מנשי ולא מסח דעתיה: ואי אינהו תלו לך. אתה לא היה דעתך לכך והם אינם זהירים בשלך ואסחו דעתייהו ולא תשקול לשון אחר משום מוקצה: מתני' אין משקין ושוחטין את המדבריות. משום מוקצה ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין: גמ' מלתא אגב אורחיה. דתנא דה''ל לאורויי בבהמות מי מותרת ומי אסורה נקט אורחיה בלישנא דמשמע מינה מילתא חדתי בדרך ארץ: משום סרכא דמשכא. שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר: ונכנסות. לישוב: ברביעה. במרחשון: פצעילי תמרה. תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם וגודרין אותן מהאילן ועושין להן חותלות הן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות: מהו. לאכול מהן ביום טוב:

ת''י [אלא אם כן זכה להן. תימה ל''ל זכה אפי' בירר חלק כל אחד ואחד נמי מידי דהוה אשואל דאמרינן לעיל (דף לח.) אע''פ שלא נתנו לו אלא ביו''ט וכו' וי''ל דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות]. [תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. מרישא דקתני ואם ערבו בני אותה עיר לא יביאו לא מצי למידק דאיכא למימר דלא ערבו הנפקדים]: פצעילי תמרה. פ''ה תמרים שאינם מתבשלין באילן לעולם וגודרין אותן מן הדקל ועושין להם חותלות וכונסין לתוכן ומתבשלות ומבעיא לר''ש מהו לאכול מהן ביו''ט ולא נהירא דפצעילי תמרה לא משמע הכי אלא פירושו דהוי פגי תמרה שסופן להיות נגמרין ומתוקין יפה יפה ועדיין לא נתבשלו ופוצעין אותם אחת לשנים בסכין ומעלין אותן לגג ליבשן ולא הוו כגרוגרות וצמוקין דלא דחינהו בידים דלא היו ראוין מעולם: