ביצה לט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

ואם אמר ראובן: הרי אתה עלי חרם, מתפרשים דבריו: ממון שמעון יהא אסור עלי כחרם, ולכן הנודר [ראובן] אסור בהנאה מחפציו של שמעון.

ואם אמר: הריני עליך חרם ואתה עלי, שניהם אסורין זה בזה בהנאה.

ומותרין שניהם בהנאה מהחפצים של עולי בבל המפורטים בהמשך, ואין חשובה הנאתם כהנאה זה מזה.

ואסורין שניהם בהנאה מחפצים של אותה העיר, שהרי שותפין הם בחפצים אלו, והשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים בהנאה ממה שהם שותפים בו.

ומפרשת המשנה:

ואלו הן דברים של עולי בבל:

הר הבית הלשכות והעזרות, ובור של אמצע הדרך הוא בור של עולי בבל שנזכר במשנתנו.

ואלו הן של אותה העיר: הרחבה ובית המרחץ ובית הכנסת.

הרי למדנו שהנהנה מבור של אמצע הדרך אין חשובה הנאתו כהנאה מכל ישראל, ולכן מותר הוא בהנאתו.

ואי אמרת בור של עולי בבל בירא דשותפי הוא וכשיטת רב נחמן, אמאי מותר מי שאסור בהנאת חבירו ליהנות מן הבור?!

והרי כיון ששותפים הם, התנן: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר של שניהם ולרחוץ בבור. ^[1]

ומשנינן: לרחוץ בבור הכי נמי שאסורים הם ואפילו בבור של עולי בבל כיון ששותפים הם. ^[2]

והכא במשנת "הריני עליך חרם" במאי עסקינן, שאין רוחצין בבור אלא למלאות מן הבור של עולי בבל ורק לתשמיש זה הותרו, כי אין זו הנאת שותף מחבירו מפני שאנו אומרים מדין ברירה על כל אחד שממלא:

מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא, כל אחד ממלא מחלקו המבורר לו מן השמים, ואין האחד ממלא מחלקו של חבירו.

ומתמהת הגמרא על התירוץ על שיטת רב נחמן, שיש חילוק בין מילוי לרחיצה מדין ברירה:

וכי סבר רב נחמן יש ברירה?! ^[3]

והת נן:

א. שותפות של אחים במה שירשו כאחד תיתכן בשני אופנים:

האחד: שנשתתפו אחר שחלקו את ירושת אביהם.

השני: עדיין לא חלקו את ירושת אביהם ושותפים הם בה, והיא נקראת "תפוסת הבית".

ומשנתנו מפרשת את חילוקי הדינים שבין השותפויות לענין קלבון של מחצית השקל וחיוב מעשר בהמה מבהמות השותפין.

ב. מצוה מן התורה לתת מחצית השקל בכל שנה עבור קרבנות ציבור; וחייבו חכמים להוסיף "קלבון" היא מעה קטנה על מחצית השקל, בין שנותן כל אחד מחצית השקל ובין שנותנין שנים כאחד שקל שלם.

ג. האב ששקל בשביל שני בניו שקל שלם אינו חייב בקלבון כלל.

ד. האחים שעדיין לא חלקו את ירושת אביהם, הרי אלו פטורים מן הקלבון.

ה. חלקו, וחזרו ונשתתפו, הרי אלו חייבין בקלבון.

ו. חייב אדם להפריש מבהמותיו הנולדים לו בכל שנה מעשר בהמה.

ז. עדר של שותפין אינו חייב במעשר בהמה.

ח. ירשו האחים ירושה מאביהם ועדיין לא חלקו ושותפים הם בה, הרי אלו חייבים במעשר בהמה.

ט. חלקו, וחזרו ונשתתפו, הרי אלו פטורים ממעשר בהמה.

נמצא דין האחין השותפין:

כשחייבין בקלבון כלומר: שסוג שותפותן היא כזו שחייבין בקלבון, והיינו, שנשתתפו אחר שחלקו את ירושת אביהם, הרי אלו פטורין ממעשר בהמה.

וכשחייבין במעשר בהמה, כגון שעדיין לא חלקו את הירושה, הרי אלו פטורין מן הק לבון.

ואמר רב ענן: לא שנו במשנה שאם חזרו ונשתתפו אחר שחלקו אין שותפותם חוזרת להיות "תפוסת הבית" להיפטר מן הקלבון ולהתחייב במעשר בהמה:

אלא כשחלקו גדיים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדיים, הואיל ואי אתה יכול לומר שבשעת חלוקה הגיע לכל אחד חלקו הראוי לו, כי אי אפשר שזה ירש טלאים וזה ירש גדיים, ואם כן מתחלה לקוחות הן זה מזה, ונמצאת שותפותן שותפות בעלמא.

אבל חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים, אומר: זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, הואיל ו"יש ברירה" לדעת רב ענן, ואף אחר חלוקתם שם "יורשים" עליהם, וכשחזרו ונשתתפו חזרה "תפוסת הבית" למקומה; והרי הם פטורים מן הקלבון וחייבים במעשר בהמה.

ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים - אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך מפני ש"אין ברירה", נמצא, כי משעת חלוקתם אין שם "יורשים" עליהם אלא "לקוחות", ומשחזרו ונשתתפו אין זו אלא כשאר שותפות בעלמא, והרי הם חייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה.

הרי למדנו שלדעת רב נחמן "אין ברירה", ונסתר תירוץ הגמרא בשיטת רב נחמן. ^[4]

ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהפירוש שאמרנו בביאור מחלוקת רב ששת ורב נחמן במילא מים ונתן לחבירו.

אלא - כך הוא ביאור שיטתם - דכולי עלמא בירא דהפקירא היא. ^[5]

והכא [ב"ח] במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי, כלומר: אם אומרים, הואיל ולא קנה מי שהגביהו עבורו - שהרי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו - שוב ממילא קנאו המגביה עצמו, או לא [רש"י]:

מר - רב ששת - סבר: קנה המגביה ואף כאן קנאו הממלא, ולפיכך הרי הן כרגליו.

ומר - רב נחמן - סבר: לא קנה המגביה הואיל ולא נתכוין לזכות לעצמו [אלא לחבירו], ואף כאן לא קנה המגביה את המים, וכיון שלא קנאו המגביה הרי כשהגיעו המים לידי מי שנתמלאו לו, קנהו, והרי הן כרגליו. ^[6]

מתניתין:

מי שהיו פירותיו בעיר אחרת חוץ לתחומו, וערבו בני אותה העיר עירוב תחומין כדי לבא אצלו [ב"ח], הרי אלו לא יביאו לו את פירותיו, שהרי הן כרגליו והוא אינו יכול לילך אלא בתחום ביתו בלבד, נמצאו הפירות שמחוץ לתחום ביתו אסורים בהזזה כל שהיא, כדין פירות שיצאו חוץ לתחום.

ואם ערב אף הוא כדי ללכת לאותה עיר, פירותיו כמוהו שמותר להוליכן בין שני הערים, ויכולים בני אותה העיר להביאם אצלו.

הערות

^[1] כתבו התוספות: מגופיה הוי מצי למידק שהשותפין אסורין, שהרי אסר בית הכסא ובית המרחץ מטעם שותפין, אלא זאת פשוט יותר. והמאירי כתב ב"בית הבחירה": נראה לי מפני שלא נתפרסם הטעם שמדין שותפות יהא נאסר, ונתירא שמא יגלגל עליו טעם אחר שלא מטעם שותפות ואלמה לטעמיה דבור של עולי בבל מותר לשני המודרים מאיזה טעם שיהיה ואי שותפי נינהו הוה אסור. ובעל המאור כתב: לא מצי מקשי מרחוב ובית הכנסת, דאיכא למימר: דילמא שאני התם, כיון דלית בהו בכל הני דין חלוקה, לא אמרינן כל חד וחד מדידיה קא מתהני, ומשום הכי אסורין. וראה עוד בזה ב"חידושי המאירי".

^[2] בפשוטו משמע שרב נחמן הוא שהשיב כן לרבא שהקשה לו. ותמה הרשב"א: הרי במסקנא מבואר בגמרא, שרב נחמן לא סבירא ליה בירא דשותפי היא, אלא מודה שבירא דהפקירא היא, ואם כן מה הוא זה שהשיב כאן רב נחמן גופיה לפי הבנת רבא בדבריו ש"בירא דשותפי היא"?! וכתב: לטעמיה קמהדר ליה, ולחדודי לרבא הוא דבעי, וכדאמרינן בעלמא: רבה לחדודי לאביי הוא דבעא.

^[3] מלשון הגמרא היה משמע לכאורה, כי לשיטת רב נחמן לא הוצרכנו לדין ברירה אלא משום מודר הנאה, אבל לענין תחומין אין צריך להגיע לדין ברירה ומכל מקום הרי הוא כרגלי הממלא וכמבואר במשנתנו. אמנם זה אינו, שהרי כיון דלרב נחמן בור של שותפין הוא, אם אין ברירה נמצא הממלא מוליך את של חבירו חוץ לתחומו, ועל כרחך מטעם ברירה וכמו שכתבו הרשב"א והמאירי שהובאו בהערה לעיל. ולכאורה צריך לפרש, כי רק לענין נדרים שהוא מדאורייתא בזה הוא שדנה הגמרא אם לרב נחמן יש ברירה או לא, אבל בתחומין שהן מדרבנן ניחא להגמרא לומר דלרב נחמן יש ברירה [וכעין חילוק הגמרא לעיל לז ב], אלא שיש מקום עיון בזה בהמשך הגמרא, וכפי שיתבאר בהערה לקמן.

^[4] צריך ביאור, שמלשון הסוגיא נראה שכל פלפול זה בדעת רב נחמן אינו אלא מכח הקושיא בדין נדרים, אבל על עיקר דברי רב נחמן שאמר "בירא דשותפי היא" לא קשה, ונתבאר לעיל משום שתחומין דרבנן ובהם יש ברירה. ואם כן צריך ביאור, שהרי מכאן מוכח כי אפילו בקלבון דרבנן אין ברירה לדעת רב נחמן. [ובפשוטו, אף ממה שאמר רב נחמן, גבי מעשר בהמה שהוא מדאורייתא ד"אין ברירה", מוכח שהוא סובר אין ברירה אפילו בדרבנן; כי הרי הטעם שיש ברירה בדרבנן [ראה בהערות לז ב בזה], הוא משום שאנו מקילים בדרבנן ומחמירים בדאורייתא, אבל אי אפשר שנאמר "אין ברירה" להקל בדאורייתא ולפוטרו ממעשר בהמה; וראה היטב במה שכתבו האחרונים בדין ברירה במעשר בהמה שהובאו בהערה הבאה]. ואם כן תיקשי, שהיה להגמרא להקשות מיד על דברי רב נחמן שאמר בירא דשותפי היא ומותר להוליך את המים כרגלי הממלא מדין ברירה, מדבריו כאן שסובר אין ברירה?!

^[5] הקשו האחרונים: אפילו בירא דהפקירא היא, תיקשי מדברי רב נחמן שהביאה הגמרא, שהרי אפילו אם בירא דהפקירא היא עדיין צריכים אנו [לשיטת רש"י] לדין ברירה וכמבואר ברש"י במשנה, והרי רב נחמן סבר: אין ברירה; ואף שכתב רש"י במשנה ד"יש ברירה להחמיר", הרי רב נחמן סבר אין ברירה אפילו להקל, שהרי פוטר הוא ממעשר בהמה מכח "אין ברירה"?! והמהרש"א במשנה, כתב: דגבי מעשר בהמה אין אומרים ברירה "להחמיר", כיון דהיא חומרא דאתי לידי קולא לפוטרו מקלבון. והרש"ש הביא סברות נוספות שלא להחמיר במעשר בהמה, אם משום שהוא חולין בעזרה, אם משום שיש לגזור דילמא אתי לעשר מן הפטור על החיוב, אם משום ד"עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק". וראה גם מהר"ם שיף במשנה, ובמה שכתב עליו בביאור שם.

^[6] בפשוטו, פירוש הגמרא אינו כפירוש רש"י, אלא שנחלקו אם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו או לא, ורב נחמן סבר: קנה חבירו, ולפיכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת סבר: לא קנה חבירו, וממילא קנה הממלא והרי הן כרגליו. אלא שהכריחו לרש"י לפרש אחרת, משום דרב נחמן הרי סבר בבבא מציעא י א: המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. ומכח קושיא זו שינה רש"י את הגירסא שהיתה לפניו [ומשמעותה כפירוש שדחה רש"י]: במגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קא מיפלגי, וגרס: במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי. והתוספות כתבו בשם רשב"ם לקיים גירסת הספרים. רב נחמן סבר: קנה חבירו בבור של מים, כי לא אמרינן לא קנה חבירו, אלא במגביה "מציאה" כיון שהוא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, אבל בבור של מים אינו חב לאחרים, כיון שיש בבור הרבה מים ויכולים אחרים למלאות, וראה עוד בדבריהם. רב ששת סבר: אף בבור לא קנה חבירו, וכיון שלא קנה חבירו קנה הממלא. ובשם רבינו תם כתבו לקיים גירסת הספרים: רב ששת סבר: קנה חבירו, ומכל מקום הרי הן כרגלי הממלא, מפני שהגבהתו לחבירו מועילה [לדעת רב ששת] משום "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", וכיון שמכח הממלא זכה מי שנתמלאו לו, הרי המים כרגלי הממלא. רב נחמן סבר: לא קנה חבירו, ואמנם אף המגביה לא קנאו כיון שלא נתכוין לזכות בו, וכשהגיעו המים לידי מי שנתמלאו לו זכה בהם והרי הם כרגליו.

אמר לו: "הרי אתה עלי חרם" — הרי הנודר אסור, וממונו של המודר (זה שנאמר הדבר אודותיו) אסור על הנודר. אמר לו: "הריני עליך ואתה עלי" — שניהם אסורים זה בזה. ומותרין בכל דבר של עולי בבל השייך לכלל עם ישראל ולא ליחידים כלשהם, ואסורין ברכוש השייך לאותה עיר, שהם כשותפים בו.

ומפרטים: ואלו הן דברים של עולי בבל כגון: הר הבית, הלשכות שבהר הבית והעזרות שבמקדש, ובור מים של אמצע הדרך. ואלו הן של אותה העיר — הרחוב של אותה העיר ובית הכנסת ובית המרחץ.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי בור זה של עולי בבל בירא דשותפי [בור של שותפים] הוא, אם כן אמאי [מדוע] יהא מותר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: השותפין שנדרו הנאה זה מזה — אסורין ליכנס לחצר המשותפת לשניהם, כדי לרחוץ עצמם בבור!

ומשיבים: לרחוץ במים שבבור — הכי נמי [כך הוא גם כן] הדין שאסור, לפי שרוחץ בכל מי הבור, וחלק מהם שייך לשותפו, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]: למלאות מים, שלדעתו מר מדידיה קא [זה משלו הוא] ממלא ומר מדידיה קא [וזה משלו הוא] ממלא, ולכן מותר לשניהם.

ושואלים: וכי סבר רב נחמן כי יש ברירה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: האחין שהיו שותפין ברכושם, כאשר חייבים בקלבון (מטבע קטנה שמוסיפים למחצית השקל כדי לכסות את הוצאות החלפנות ובלאי המטבע), וכגון שלאחר שחילקו בראשונה את הרכוש שירשו, חזרו ונשתתפו, שדינם כדין שני שותפים סתם שנתנו ביחד שקל שצריכים להוסיף קלבון לנתינתם — פטורים אז ממעשר בהמה, כדין שאר שותפים.

וכשחייבין במעשר בהמה וכגון שעדיין לא חילקו ביניהם את ירושת האב, ועדיין הם נחשבים כיחידה אחת — פטורין מן הקלבון כדין אחים הסמוכים על שולחן אביהם.

ואמר רב ענן: לא שנו שלאחר החלוקה שוב אינם נחשבים כיחידה אחת, אלא כשחלקו גדים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדים, כלומר, שחלקו לפי הערכת שווי הנכסים, ועל פי הערכה זו נטלו חלקם גדיים וחלקם טלאים בשווי זהה, שאנו אומרים שאין זו כחלוקה בירושה אחת אלא כמקח וממכר, ולכן גם כאשר חוזרים ומשתתפים הרי הדבר נחשב כשותפות חדשה לגמרי.

אבל אם חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים, שכל אחד מן האחים נטל בחלקו מכל הדברים שירשו בפני עצמו, אומר אני: זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ואם חזרו ונשתתפו, חזרה הירושה להיות כדבר אחד וחייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון.

ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אין אומר אני כי זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך? הרי שלדעת רב נחמן אין ברירה, ואם כן אין מקום לתירוץ זה גם במילוי מים מבור השותפים.

אלא עלינו לחזור בנו מן התירוץ הראשון ולומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] בור זה של עולי בבל בירא דהפקרא [בור של הפקר] היא, אלא הכא [כאן] בבעיה אחרת נחלקו, בשאלה של המגביה מציאה עבור חבירו קא מיפלגי [חלוקים הם], מר [חכם זה, רב נחמן] סבר: שאם מגביה מציאה עבור חבירו — הרי בהגבהה זו קנה חבירו כאילו הוא עצמו הגביהה, ולכן הממלא מים לחבירו זכה בהם חבירו והרי הם כרגליו. ומר [וחכם זה, רב ששת] סבר: לא קנה חבירו, אלא קנה המגביה, וחבירו אינו זוכה בהם עד שיקנה לו אותם כדרך שמקנה לו שאר דברים השייכים לו, ומשום כך דין המים כרגלי הממלא.

א משנה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת מחוץ לתחום וערבו בני אותה העיר שהוא גר בה כדי שיוכלו ללכת בשבת לאותה עיר, אם רוצים הם ללכת לשם ולהביא אצלו מפירותיו — לא יביאו לו. שדין פירותיו כרגליו, ומכיון שהוא עצמו אינו יכול להלך מעירו לשם — אף פירותיו אסורים בטלטול משם לעירו. ואם ערב הוא — הרי דין פירותיו כמוהו ומותר לאחרים שאף הם עירבו, להביאם לו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If he said to him: You are hereby prohibited to me by force of ḥerem, the one making the vow is himself prohibited to derive benefit from the addressee or from his property. If he said to him: I am hereby prohibited to you and you to me by force of ḥerem, they are both prohibited to benefit from one another. And they are permitted to benefit from anything belonging to those who come up from Babylonia, i.e., public property that is not owned by any person or group, but they are prohibited to benefit from property that is jointly owned by the inhabitants of that city, as both parties have a share in such items.

That mishna provides examples: And the following are items of those coming up from Babylonia, i.e., publicly owned items: The Temple Mount, the chambers, and the courtyards on the Temple Mount, and a cistern situated in the middle of the road. And these are items jointly owned by the inhabitants of that city: The street, and the synagogue, and the bathhouse.

Rava, having cited the mishna in full, concludes his challenge to the opinion of Rav Naḥman: And if you say that a cistern of those who come up from Babylonia, a public cistern, is owned jointly by partners, i.e., by all Jews, why should it be permitted for the one who made the vow and the addressee to use it? But didn’t we learn in a mishna (Nedarim 45b): Two partners who took a vow not to derive benefit from one another are prohibited to enter a joint courtyard in which they both have a share to wash themselves in a cistern. According to you, the same should apply to a cistern in which the two of them have a share, such as the cisterns of those who come up from Babylonia.

Rav Naḥman answered: Indeed that is the case. So too, they are prohibited to wash themselves in a cistern because when bathing one uses of all the water of the cistern, part of which belongs to the forbidden partner. But when the baraita says that a cistern of those who come up from Babylonia is permitted to both parties, with what are we dealing here? The baraita is referring only to filling water from the cistern. This is permitted because it is considered that this one fills from his portion, and that one fills from his portion. The water that each of them draws is considered retroactively designated exclusively for him, so that the partner has no share in it at all.

The Gemara asks: And does Rav Naḥman hold that there is retroactive designation? But didn’t we learn in a mishna (Shekalim 1:7): If brothers divided up inherited property among themselves and subsequently joined their property again and became partners, they are obligated to add a kalbon, a small coin, to the obligatory half-shekel yearly Temple donation. The kalbon covered both the cost to the Temple of exchanging half-shekels into larger coins and the depreciation of the donated coin. Although a whole shekel given by two partners does not need to be changed into a larger coin, the Sages imposed the same kalbon fee on the partners as on everyone else. However, these partners are exempt from the animal tithe, in accordance with the standard halakha that people who own animals in partnership are exempt from the animal tithe.

The quote from the mishna continues: And in a situation in which the brothers are liable for the animal tithe, as when they have not yet divided up their inheritance, and all the deceased’s estate is therefore still considered a single unit and not a partnership, they are exempt from the kalbon, in accordance with the halakha that a father who contributes a single shekel for his two dependent sons does not need to add the kalbon.

And Rav Anan said: The Sages taught that the inherited property is no longer considered a single unit after the brothers divided it and then rejoined in a partnership only when they divided kids against lambs or lambs against kids, i.e., if one brother took kids and the other took a corresponding value of lambs. This kind of division is considered a commercial transaction, with one brother purchasing goats and paying for them with lambs and vice versa. Therefore, when they join their animals again as partners, it is considered an entirely new partnership.

However, if they divided kids against kids and lambs against lambs, meaning that each brother took an equal portion of each of the items they inherited, one can say of each brother’s portion: This is his portion destined to reach him from the first moment, from the time of the death of the deceased. If the brothers form their partnership again, the inheritance becomes a single unit again, and they are therefore obligated in the animal tithe and exempt from the kalbon.

But Rav Naḥman said: Even if they divided kids against kids and lambs against lambs, one does not say that this is his portion destined to reach him from the first moment. This is because Rav Naḥman does not accept the principle of retroactive designation. Consequently, the resolution proposed previously for the issue of filling water from the cistern of those who come up from Babylonia is invalid.

The Gemara retracts its previous explanation of the disagreement between Rava and Rav Naḥman: Rather, everyone agrees that a cistern of those who come up from Babylonia, i.e., a public cistern, is an ownerless cistern, but here they disagree over a different issue: One who picks up a found article intending to acquire it on behalf of his friend. One Sage, Rav Naḥman, holds that if one picks up a found object on behalf of his friend, his friend acquires it through this act as though he had picked it up himself. The water of the ownerless cistern is like a found object. Therefore, if one draws water on behalf of another, the latter acquires it, and consequently the water is as his feet. And one Sage, Rav Sheshet, holds that when one picks up a found object for another, the latter does not acquire it. Rather, it belongs to the one who actually picked it up, and consequently the water is as the feet of the one who draws it.

MISHNA: With regard to one who had produce in a different city beyond the Shabbat limit, and the residents of that city where the produce was located joined the Shabbat boundaries, enabling them to reach the owner’s home on the Festival, and they wish to bring him some of his produce, they may not bring it to him. His produce is as his feet; since it is outside of his Shabbat limit, it may not be taken from its place. However, if the owner placed an eiruv to enable travel to that city, the legal status of his produce is like his status with regard to the Shabbat limit. People from that city who also placed an eiruv may bring the produce to him, since he himself may walk to the produce and take it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איתיביה רבא לרב נחמן מהא דתנן בנדרים פרק השותפין שנדרו הנאה זה מזה אמר ראובן לשמעון הריני עליך חרם שמעון המודר אסור אם א"ל הרי אתה עלי חרם ראובן הנודר אסור הריני עליך ואתה עלי שניהן אסורין ושניהן מותרין בדבר של עולי בבל (ואסור) [ואסורין] בדבר של אותה העיר.

אלו הן דברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך אלו הן דברים של אותה העיר הרחבה ובה"כ ובית המרחץ והתיבה והספרים ואי אמרת האי בור של עולי בבל דשותפי הוא אמאי מותרין והתנן השותפין שנדרו זה מזה הנאה אסורין ליכנס לחצר ופריק רב נחמן לירד לרחץ בזה הבאר אסור דהא בכל הבאר הוא רוחץ ואסור אבל למלאות מים מתוכו אמרינן כל אחד מחלק שיש לו בתוכו כלומר משלו ממלא.

ואקשינן וסבר רב נחמן שזה המים ששאב הן הן בעצמן חלקו וכי יש ברירה והתנן בשקלים סוף פרק ראשון [ובשחיטת חולין פרק ראשון] ובבכורות פרק אחרון האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה והן שכבר חלקו כדתנן בבכורות פרק אחרון חלקו ולבסוף נשתתפו חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה פירוש חייבין בקולבון דכיון דחלקו נעשו כרחוקין ותנן השוקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקולבון ופטור ממעשר דכיון דחלקו הרי הן כלקוחות ותנן הלקוח או שנותן לו במתנה פטור ממעשר בהמה.

ושחייבין במעשר בהמה שעדיין לא חלקו וירשו בהמה או קנו ועדיין לא חלקו חייבין במעשר בהמה דתנן קנו בתפיסת הבית חייבין ואם לאו פטורין ופטורין מן הקולבון כי מממון אחד הביאו הסלע כי עדיין לא חלקו כך היתה חובת קולבון אם היו אחים ולא חלקו וקנו מתפיסת הבית (או) [אם] הביאו שניהן סלע פטור מן הקולבון ואמרינן התם בבכורות פטורין בזה ובזה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים אע"ג דחלקו בהמה גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי וליחייבו בקולבון קמ"ל.

ואמר רב ענן לא שנו [אם] חלקו האחין פטורין ממעשר בהמה אלא בזמן שחלקו גדיין כנגד טלאין כו' ורב נחמן אמר אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים אין אומר זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך.

והנה רב נחמן לית ליה ברירה ופרקינן אלא דכ"ע באר של עולי בבל הפקירא הוא ובמגביה מציאה לחבירו פליגי רב נחמן סבר המגביה מציאה לחבירו כיון דבשעת הגבהה אדעתא דחבריה קמגבהה לה קנה חבירו וכן שמעתא סלקא בשנים אוחזין בטלית ורב ששת סבר לא קנה וקי"ל כרב נחמן. ת"ש מי שזימן לו אורחים כו' קתני מיהא אם זיכה להם יוליכו עמהן ופירק רב ששת זיכה שאני.

אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא. (פי') [תימה] רב נחמן גופיה קאמר טעמא משום דבירא דשותפי הוא דהא בהא אקשי ליה מהריני עליך חרם וגו' אי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר ואהדר ליה לרחוץ אסור והכא למלאות מר מדידיה קא ממלא, דאלמא טעמא דרב נחמן משום דס"ל דבירא דשותפי הוא ואנן אמרינן דס"ל דבירא דהפקרא הוא, וי"ל דרב נחמן לא פירש טעמא כלל אלא דתלמודא הוא דהוה ס"ד דמר סבר בירא דשותפי הוא ומר סבר בירא דהפקרא, ורבא נמי הכי הוה ס"ד ואקשי ליה, ורב נחמן הוי מצי לאהדורי ליה דלא משום דבירא דשותפי הוא דקאמר אלא לטעמיה קא מהדר ליה ולחדודי לרבא הוא דבעי וכדאמרינן בעלמא (ברכות לג, ב) רבה לחדודי לאביי הוא דבעא.

אלא דכולי עלמא בירא דהפקירא ובמגביה מציאה לחברו קא מפלגי מר סבר קנה חבירו ומר סבר לא קנה חבירו. כך גרסת הספרים והכי פירושם רב נחמן סבר קנה חבירו ולפיכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת סבר לא קנה חבירו. ורש"י ז"ל מחק גרסא זו דבפ"ק דמציעא (י, א) אית ליה לרב נחמן במגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אלא רב ששת סבר כיון שלא קנה חבירו המגביה קנה ונעשה שלו והרי הן כרגליו ורב נחמן סבר אף הממלא לא קנה שלא נתכוון לקנות ואינו קונה בעל כרחו והילכך עדיין הפקר הן ביד הממלא וכשנותן לזה שמלא לו קנה והרי הן כרגליו. ואינו מחוור, חדא שצריך למחוק גרסת הספרים, ועוד דהיאך אפשר לומר שיסבור רב ששת שיקנה הממלא בעל כרחו. ועוד קשה לי דמדקאמר רב נחמן הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו משמע דמשעה שמלא לו הרי הן שלו ומשום שהן כרגליו משעת מילוי, ואלו לדברי רבינו אינו שלו אלא משעה שנתן לו ולא כרגלי מי שנתמלאו לו הן אלא כרגלי מי שנתנן לו, ואלו מלא לראובן ונתנן לשמעון הרי הן כרגלי שמעון המקבל ולא כרגלי ראובן שנתמלאו לו והכין הוה ליה למימר הרי הן כרגלי שמעון המקבל ולא כרגלי ראובן שנתמלאו לו, ואי נמי אינן כרגלי הממלא, דהא עיקר פלוגתייהו אינה לפי דברי רבינו אלא אם הן כרגלי הממלא או לא דרב ששת סבר קנה הממלא בעל כרחו ורב נחמן סבר דאינן כרגלי הממלא דאינו קונה בעל כרחו.
ורז"ה העמיד הגרסא וכתב דרב נחמן אית ליה תרתי פעמים קונה פעמים אינו קונה, במציאה דעלמא סבר אינו קונה לפי שחב לאחרים (ב"מ שם) אבל כאן סבר קנה דהא אינו חב לאחרים דמים (פיסקינן) [מספיקין] לכל הבא לדלות. וגם זה אינו מספיק כל הצורך שא"כ ממלא מים מכונסים ואפילו ממים נובעין מועטין ישתנה הדין כפי השתנות שיעור המים ורב נחמן ורב ששת לא העמידו דבריהם בבור ידוע, ומכל מקום מדברי כלם למדנו לענין הלכתא דהרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דהא קיימא לן דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, וגם ר"ת ז"ל העמיד הגירסא אלא שפירש בהפך שהוא פירש דרב נחמן סבר לא קנה חבירו ורב ששת סבר קנה חבירו והטענה בזה דבמציעא (ח, א) אמרו טעם מי שאמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מיגו כלומר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחרינא הלכך אינו יכול לזכות לאחרים אלא במה שיכול לזכות הוא בעצמו ולפיכך לרב ששת דאמר המגביה מציאה לחבירו (לא) קנה חבירו א"א לו לקנות אלא בדרך שקונה הממלא הילכך הרי הן כרגלי הממלא ולרב נחמן דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו עדיין כהפקר הן והרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ולפי פירושו הרי הן כרגלי הממלא דהא קיימא לן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כרב ששת, ואינו מחוור בעיני שאף לפירושו אינן כרגלי מי שנתמלאו לו בשעת מילוי אלא משעת קבלה וכדברי רש"י ז"ל, ועוד דאף לכשת"ל שלא קנה לו המגביה אלא כרגליו לרב ששת מ"מ אינו קונה לו דוקא כרגליו אלא שלא קנה לו יותר מרגליו וליותר מרגלי הממלא הרי הן כהפקר וכיון שכן כשיקבלם זה יהיו כרגליו.
והמחוור [שבשיטות] (שבשמות) מה שכתב רז"ה ז"ל דהדר ביה רב נחמן כאן וסבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולענין מי שמלא לעצמו ואח"כ נתנן לאחר כתבתי מה שכתב הראב"ד ז"ל בזה וראיותיו בס' עבודת הקדש בס"ד.

ומעתה אנו חוזרים לברר מה שיוצא לנו משמועה זו דרך פסק על הדרך שאנו מזכירים עכשו והוא שאם היו שנים סמוך לבור זה של עולי בבל ואין שביתת שניהם שוה כגון שזה עירב לצד מזרח וזה לצד מערב או שזה עירב וזה לא עירב וכיוצא בזה ומלא אחד מהן אלא שבשעת מילואו לא מלא לעצמו אלא לצורך חברו ובמצותו או שהוא אחר שלצרכו הוא ממלא רוב מפרשים מסכימים שאף זו כרגלי הממלא מפני שהלכה כרב ששת באיסורין ויש פוסקים בה כרגלי מי שנתמלאו לו הואיל והפקר הוא הרי הוא כמציאה והמגביה מציאה לחברו במצותו קנה חברו כמו שיתבאר במקומו ואף לדעת האומר שלא קנה לא נאמר אף לדעתו במגביה מציאה לחברו שלא קנה אלא לענין ממון שהוא חב לאחרים שהיו מוצאין אותה ואין אדם חב לאחרים בשביל אחרים לדעתו אף בנכסי הפקר ועוד שהרי נתנה לו ומגביה מציאה לחברו אם נתנה לחברו ודאי קנאה אף לדעתו ומ"מ אין אנו צריכין לכך שהלכה המגביה מציאה לחברו קנה חברו אלא שאם הגביה לחברו בלבו ולא אמר לו חברו לעשות כן ואף הוא לא אמר בפירוש שיגביהנה לו לא קנה חברו כלל כמו שביארנו במקומו ובכיוצא בזו אף מדין מציאה הרי הן כרגלי הממלא:

זהו הנראה לענין פסק שלענין פירוש יש בה לשאול שהרי אתה מפרש עכשו לדעת רב נחמן שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו והוא הוא שאמר בראשון של מציעא לא קנה וגדולי הרבנים גורסין מתוך כך קנה ואינם גורסין חברו ופי' מר סבר ר"ל רב ששת קנה המגביה ולרב נחמן לא קנה המגביה ועדין הם הפקר וכשזכה בהם מן ההפקר זכה אלא שמ"מ לשון כרגלי מי שנתמלאו לו מורה שמשעת המלוא נעשו ברשותו לא משעת הקבלה לבד וגדולי המפרשים כתבו שבכאן סבר רב נחמן שקנה מפני שאין כאן חובה לאחרים ובדיני ממונות לא קנה מפני שחב לאחרים וגם בזה יש לומר שבור של מים מכונסין מ"מ פעמים תחנה בו שיירא והמים מועטין והוא חב לאחרים אלא שזה אינו כלום שאינו מדבר אלא על הרוב וחכמי האחרונים שבצרפת משנים הפירוש לומר שלדעת רב ששת קנה חברו ואי אפשר לו לקנות אלא בדרך שקונה הממלא שהרי שם ביארו טעם קנה חברו מגו דזכי לנפשיה והילכך הרי הם כרגלי הממלא ולרב נחמן (מדין) [עדין] כהפקר הם כמו שביארנו ולדעת זה הלכה כרב ששת ויש נמשכים לשטה האמורה למעלה לדעתם שחפצי הפקר קונין שביתה במקומן ואינן כרגלי אחד מהם אלא שאם לא עירב מוליכן לכל רוח שירצה אלפים אמה ואם עירב מוליכן אלפים אמה לאותה צד:

היה בור זה של שני שותפין ומלא אחד לצורך חברו ונתן לחברו דברי הכל שהן כרגלי מי שנתמלאו לו שהרי בבור זה של עולי בבל אמרו בסוגיא זו מר סבר בירא דשותפי נינהו כלומר ומתוך כך הוא אומר כרגלי מי שנתמלאו לו ואם היה הבור של הפקר הרי הוא כדין מחלוקת זו שחלקו בבור של עולי בבל וכמו שאמרנו בסוגיא זו דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא והכא במגביה מציאה לחברו קמיפלגי וכו':

מי שאמר לחברו הריני עליך חרם כלומר ממוני עליך הקדש חברו אסור בשלו והוא מותר בשל חברו ואם אמר הרי אתה עלי חרם הוא אסור בשל חברו וחברו מותר בשלו אמר הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורין זה בשל זה וכן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר המשתפת לפניהם אם יש בה דין חלוקה ודברים המשותפין לכל אנשי העיר שניהם אסורין בו כגון רחבות ובית הכנסת ובית המרחץ אבל דברים המשותפים לכל ישראל שניהם מותרין בו כגון הר הבית והלשכות והעזרות ובורות של אמצע הדרך ודברים אלו יש בהם תנאים במקצתם או ברובם וכבר כתבנו שיטתנו בענינים אלו בשלישי של בתרא אלא שבמקומן נרחיב בהם את הדרך בע"ה:

כבר ידעת בענין מעשר בהמה שמצוה להפריש אחד מעשרה מכל הולדות הנולדים ברשותו בבקר וצאן בלבד אבל אם לא נולדו ברשותו כגון שלקחם או נתנו לו במתנה או ירשם מאביו אינו חייב במעשר עד שיולידו ברשותו מעתה השותפין שנשתתפו בבהמות והביא כל אחד מהם מאה טלאים ונשתתפו בהם הרי כל אחד מהם כלוקח מחברו ופטורים מן המעשר וכן האחים שירשו טלאים מאביהם אבל מה שנולד להם אחר השותפות או הירושה חייב במעשר וכן אם נשתתפו במעות וקנו בהם בהמות אותן הבהמות פטורות ומה שנולד לאחר מכן חייב חלקו האחים או השותפים אחר שנולדו הבהמות ברשותם קודם שעשרו וחזרו ונשתתפו אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים או טלאים כנגד טלאים ומנין מכוון כנגד מנין מכוון שזהו דרך חלוקה ולא דרך מקח אעפ"כ כל חלוקה מקח הוא ופטורין מן המעשר עד שילדו אחר שתוף שני היו שותפין בדבר אחר עם שתוף הבהמות כגון כספים וחלקו הכספים ולא הבהמות או הבהמות ולא הכספים הדבר תלוי לענין זה בחלוק הבהמות ולא בחלוק הכספים שאם חלקו הכספים ולא חלקו אותן הבהמות שנולדו ברשותן חייבין חלקו הבהמות אע"פ שלא חלקו הכספים פטורין ועקר דבר זה במסכת בכורות במסכת שקלים:

כבר ידעת בענין שקלים שמצוה לכל אחד מישראל להביא חצי שקל בכל שנה לקרבנות צבור וכשהולך אצל השולחני להחליף שקל בשני חצאין הטילו עליהם חכמים להוסיף בה מעה קטנה על השקל לשכר השולחני כדי שאף הוא יתן להם חצי שקל שלם עם גירומיו ולא יפחות להם משכר חלפיו מן החצי שקל כלום ומעה קטנה זו הוא אחד משנים עשר בדינר חצי שיעור מעה סתם האמורה בתלמוד שהיא אחד מששה בדינר ואותה מעה נקראת קלבון ושנים שנתחברו והביאו שקל לגזבר אף הם חייבין בקלבון ליתן אותה מעה להקדש על הדרך שהיה להם ליתנה לשולחני אלו החליפו אצלו אבל אם שנים אלו כאיש אחד אינם חייבין בקלבון כיצד האחין שעדין לא חלקו מה שהניח להם אביהם או השותפין שהביאו שקל לשם שניהם פטורין מן הקלבון במה דברים אמורים בשנשאו ונתנו במה שנשתתפו בו כגון שנשתתפו במעות ולקחו בהם סחורה אבל אם הטילו מעותיהם בכיס ועדין לא נשתנו המעות חייבין בקלבון נשאו ונתנו וחלקו וחזרו ונשתתפו באותם המעות הרי שתוף זה כשתוף מתחלתו וחייבים בקלבון עד שישתנו המעות אחר שתוף זה השני היו שותפים בדבר אחר עם שתוף הכספים כגון בהמות וחלקו כספים ולא בהמות או בהמות ולא כספים הדבר תלוי בענין זה בחלוק הכספים ולא בחלוק הבהמות ר"ל שאם חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו אע"פ שלא חלקו הבהמות חייבין בקלבון חלקו הבהמות ולא חלקו הכספים פטורים מן הקלבון:

נמצאת למד שאם חלקו האחין או השותפין אחר שנולדו טלאים ברשותם ואחר שנשאו ונתנו במעות [וחזרו ונשתתפו בבהמות ובמעות פטורין ממעשר בהמה וחייבין בקלבון לא חלקו כלל אחר שנולדו הטלאים ברשותם ואחר שנשאו ונתנו במעות] חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון ואם חלקו בכספים אחר שנשאו ונתנו וחזרו ונשתתפו בהם ולא חלקו בבהמה אחר שנולדו טלאים ברשותם חייבין בשניהם חלקו על דרך זה בבהמות ר"ל אחר שנולדו טלאים ברשותם וחזרו ונשתתפו בהם ולא חלקו בכספים אחר שנשאו ונתנו פטורין משניהם נמצא דבר זה חלוק על ארבע מדות ועל השנים הראשונים אמרו האחים והשותפים כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון וגדולי המפרשים כתבו שהשותפין אינן פטורין לעולם והם גורסים כאן האחים השותפין כלומר האחים שלא חלקו עדין ודעת ראשון נראה יותר:

המשנה העשירית מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו ואם עירב הוא הרי פירותיו כמהו אמר המאירי המשנה העשירית והכונה בה ככונת המשניות שלפניה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ויש ממקומו עד אותה העיר ארבעת אלפים אמה ונמצא שאי אפשר לו לילך לשם אלא על ידי עירובי תחומין ואמר על זה שאם הנפקד שבאותה העיר עירב לבא בכאן להביא לזה שבכאן את פירותיו לא יביא לו מאותם הפירות שלו ר"ל של מפקיד מפני שהפירות קנו שביתת המפקיד והרי המפקיד לא עירב ופירשוה בגמרא בשייחד להם בביתו קרן זווית שלא קבל עליו נפקד שמירתם שזהו כאומר לחברו הא ביתא קמך שאינו חייב אף בפשיעה אבל אם שמירת הפירות על הנפקד אפילו היה שומר חנם קנו שביתת הנפקד ויכול להביא לו מהם שהמפקיד פירות אצל חברו הרי הן כמי שהופקדו אצלו כרב שאמרה כן בסוגיא זו ואע"ג דשור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם והיה לנו לדון שור של פטם כנפקד דלא גרע מנפקד אינו כן אלא גרע וגרע שהפטם נותן דעתו להקנות שביתתו לכל הלוקחים כדי שיבאו ויקחו ולא תעכבם שביתתו ונפקד אינו נותן דעתו על כך ושואל מערב יו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב ששביתת השואל עליו ואין דנין את המשאיל כנפקד בזו מאחר שהוא משאילו אף הוא מעמידה ברשותו ואם עירב הוא ר"ל המפקיד פירותיו כמהו ומביא מהם אע"פ שהנפקד לא עירב שמאחר שייחד להם קרן זוית קנו שביתת המפקיד ואם לא ייחד להם קרן זוית הדבר בהפך וקנו שביתת הנפקד ואם זכה אותם למפקיד על ידי אחר מערב יו"ט או כל דבר שהראה דעתו להעמידה ברשות מי שהן שלו פקעה שביתתן וקנה שביתת אותם שבאו לו למחר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנתגלגל עליה בגמרא כך הוא:

והכא במאי עסקינן למלאות מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא פי' אע"ג דגגבי מודדין אנו צריכין לברירה לגבי תחומין אין אנו צריכין לברירה דלגבי מודדין אוסרין זה את זה אפילו דליכא ברירה כגון הרחבה מבה"כ וכיוצא בהן שאין אחד קופד על חבריו בדריסת רגליו ואפ"ה כיון שיש לו בהן שותפות אוסר עליו וכן נמי במינוי מי הבור אע"ג דלא קפיד עליה במילוי המים כיון שיש לו בו שותפות אוסר עליו אם לא נאמר דיש ברירה אבל גבי איסור תחומין כל מידי דקפיד עלוי כגון שותפת דבהמה וחביות אסרו עליויה וכשחלקו ביו"ט אנו צריכן לטעם הברירה אבל מידי דלא קפיד עליו כגון הבור הזה שאין האחד קפיד במילוי חבירו אין זה אוסר על זה והרי הן כרגלי הממלא אפילו למאן דלית ליה ברירא ולגבי מודדין דוקא במים אמרינן ברירה אבל ברחבה של עיר ובית הכנסת לא אמרינן ברירה וטעמא דמילתא דבמים איכא למימר מדידיה קא ממלא ואין חלק לחבריו באותו המים שמלא אבל ברחבה תוכל לומר דבמקום שדורס אין חלק לחבירו באותו מקום הילכך התם לא מהני ברירה ולגבי בור מהני אבל ר' אליעזר פליג על רבנן ואמר דאפילו ברחבה דבית הכנסת אית ברירא ושרי כדתנן בנדרים בריש פ' השותפין השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ר"א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו:

מי שהי הפירותיו בעיר אחתר וערבו בני אותה העיר לבוא אצלו לא יביאו לו מפירותיו פי' אפילו למ"ד כרגלי המפקיד יש להם אלפים אמה לכל רוח דלא אמרינן כרגלי המפקיד או כרגל נפקד אלא על יותר מאלפים אמה דהיא ע"י עירוב אבל באלפים של עיר ומשעה שהפקידם אצל אותה העיר וקנה שביתה שם יש להן אלפים אמה לכל רוח מש"ה תנאי לא יביאו לו מפירותיו דדוקא אצלו לא יביאו להוציאם לחוץ לאלפים אמת של עיר אבל לאלפים אמה שבעיר רשאים להוליכם ולא היא דדבר זה לא יתכן שיקנו שני שביתות אצל המפקיד ואצל השמור אלא ודאי אם כרגלי המפקיד הם לא יזיזם השומר ממקומם אבל הכא הא קבל עילויה פי' המורה דאילו רבי לא פליג אלא בדלא פריש אלא עול סתמא אמר ליה וסבר רבי עול ונטר את קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא אלו בסתמא עסקינן אל אבדקביל עליה שירותא ואינו נראה לי לחלק ולומר דהתם בסתם והכא במפרש דאטו כן הוה ליה לימימר הכי במאי עסקינן דקביל עילויה נטירותא אלא ודאי ה"נ בסתמא איפקוד גבי הכי התם ואפ"ה לא דמי דע"כ לא מימר רבי אלא גבי ניזקין דבסתמא לא קביל עלי' נטירותא שאע"פ שהרשהו להכניס לא קביל עליו שמירת ניזקיו אבל לענין שביתה הא קביל עילוית שיכנוס פירותיו לביתיה וכיון שנתרצה להכניסם לביתו קנה שביתה אצלו ואצל תחומין שביתת התחומין לניזקין:

לא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא וכו'. והיכי אמרינן הכין דהא רב נחמן אית ליה משום דבירא דשותפי הוא דהא רבא אקשי ליה ופריק איהו להעמיד דבריו דלרחוץ אסור ואיהו למלאת קאמר. וי"ל דרב נחמן לא פריש טעמא דידיה אלא תלמודא הוא דקאמר הכין והכי סבירא ליה לרב נחמן. וכי אקשי ליה רבא לרב נחמן הוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין דלית ליה טעמא דשותפי אלא לחדודי לרבא הוא דבעי כי היכי דליקשי ליה מהא דהאחין השותפין כו'. והקשה מורי נר"ו דהא בפרק החולץ אתמר החולץ ליבמתו ר' יוחנן אמר חליצת מעוברת שמה חליצה וביאה מעוברת שמה ביאה ור' שמעון בן לקיש פליג עליה ומסדר התלמוד איתיביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן איתיביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש. ומחמת דאיתותב באחת מן הקושיות אמר אביי בביאה כולי עלמא לא פליגי כו'. והא התם דאותביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בר פלוגתיה וליכא למימר דלחדודי קא בעי ואפילו הכי אמר אביי דבביאה לא פליגי. ומתוך אותה סוגיא למדנו שבכל שנמצא כמותה כך פירושה דאביי פליג אמאן דאסהיד דר' יוחנן אמר ביאת מעוברת שמה ביאה ואיתותב ואמר אביי שלא היו דברים מעולם שלא אמר ר' יוחנן ביאת מעוברת שמה ביאה אלא חליצת מעוברת שמה חליצה הוא דאמר. וסהדותיה דמאן דאסהיד דר' שמעון בן לקיש אותביה ליתא דבביאה כולי עלמא לא פליגי. ויש כאותה סוגיא במסכת נדה. וכך דהכא נמי הכי פירושה אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא כלומר ומה שאמרנו דרב נחמן אית ליה דבירא דשותפותא הוא ורבא אותביה ממתניתין דנדרים לא היו דברים מעולם דלא אותביה רבא דהא רב נחמן לא אמר דבירא דשותפותא הוא אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא. עד כאן לשונו נר"ו.

גמרא והתנן השותפין שנדרו הנאה כו' מגופה הוה מצי למידק דאסור ב"ה ומרחץ מטעם שותפין אלא זאת פשוט יותר עכ"ל תוספות ישנים ועיין בזה דרך אחרת בדברי בעל המאור:

בגמ' ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותרים וכו'. נראה דהר הבית והלשכות והעזרות פשיטא דהפקירה לכ"ע ומזה לא הקשה ולא פליגי אלא בבור של עולי בבל דא"כ לא משני מידי במאי דקאמר לרחוץ בבור הכי נמי וכו' דהר הבית והלשכות והעזרות מאי איכא למימר ודו"ק:

גמ' לרחוץ בבור ה"נ כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הכא במאי עסקינן כו' מימיו התירו דסמכינן כו' כצ"ל:

בד"ה כשחייבין בקלבון כו' פעמים שמחליפין אותו במנים. נ"ב ס"א במעות:

בא"ד שקל שלם ופטור מקלבון שני כצ"ל. ונ"ב וכן משמע בפרק בתרא דבכורות אבל בסוף פ' קמא דחולין פי' רש"י פטור לגמרי והסמ"ג הביא שני הפירושים ולא הכריע:

בד"ה מעשר בהמה כו' ממעשר בהמה דשותפין כו' הביא פטורין כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ואמר רב ענן לא שנו כו' הד"א:

בד"ה אלא כשחלקו כו' בדמים גדיים כו' טלאים בנטלו מהן כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה במגביה כו' אבל משנתנו לו קנה כו' כרגלי הממלא ואית דגרסי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הכא במגביה כו' לפיכך הן כרגליו הס"ד והשאר נמחק מן ל"א כו' עד סה"ד:

והתנן השותפין כו'. עיין במאור:

ברש"י בדבור המתחיל במגביה מציאה כו' ור"ש סבירא ליה ל"ק חבירו. ומתניתין דתנן אם לאחר שנתנו לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום [דהתם כיון דנתן לידו אדעתא דליקני המקבל אם כן קנאו השני במתנה. אבל הכא נהי דנימא דקנה השני המים ביום טוב] מכל מקום לענין שביתה כו' [כיון דמשעה שמילא וקנה הוברר דבין השמשות היה בשביתתו ולא מהני נתינתו ביום טוב] ועיין:

בתוס' בד"ה הכא במגביה כו' ועוד דאין סברא לרב ששת כו'. ובח"ל הסוגיא [ט] דסבירא ליה לרב ששת:

בא"ד ומה שהקשה רש"י לק' וכו'. אבל [קושי'] הועוד נראה דבמקומה עומדת:

גמרא ורנ"א אפי' חלקו גדים כו'. המהרש"א הקשה לעיל מדוע לא נאמר ג"כ בזה י"ב להחמיר לחייבם במעשר והב"א בשם רמ"ש תירץ דחששו משום חולין בעזרה והוא תירץ משום גזירה דאתי לאפרושי מפטור על החיוב ע"ש ודבריהם מופרכין מהא דב"מ (ו ב) הב"ע כגון דל"ל אלא תשעה והוא דממ"נ כו' ע"ש אלמא דל"ח להא דחשו המחברים הנזכרים. ולדעתי אין כאן קושיא ע"פ דאיתא שם דספיקא לאו בר עשורי הוא דעשירי ודאי א"ר ולא עשירי ספק ובזה מיושב ג"כ שיטת התוס' שהחזיקה הש"א שם דלמ"ד א"ב היינו שהוא ספק שמא החליפו כולו או מקצתו או לא החליפו כלל דלא תיקשי דלספק האחרון ה"ל לחוש לעשורי ודו"ק:

תוס' ד"ה הכא במגביה וכו' דגם הוא לא קנה. עי' ע"ז דף סב ע"א תוספות ד"ה לקוט:

שותפי' שנדרו הנאה וכו' כ' בת"י דהו"מ למירמי רישא אסיפא ולפע"ד דהו"מ למימר כולי ראב"י הוא ועפ"י מ"ש ר"ן ר"פ השותפי' דבאין בו דין חלוקה ס"ל לראב"י יש ברירה משום שרובו כבר מבורר שאף משעה ראשונה אין אנו מסופקי' שלא יזכה כל א' מהם בגוף החצר עכ"ל ע"ש והנה זה שייך בשותפי' בעלמא שהרי אפי' אי ימכור א' מהם חלקו הרי זה הקונה עומד במקומו וה"ה בשל עולי בבל אפי' ירחוק נדוד וילך למרחקי ארץ לעולם נשאר לו שותפי' בבור אך בן עיר חלקו בבה"כ אינינו מבורר שהרי אפשר יסיע עצמו מן העיר ובטלה שותפתו ואין בני העיר קונים ממנו חלקו בבה"כ או בבור אלא כל הבא אל העיר יש לו שותפו' וכל הנוסע ממנה בטלה שותפתו וחלקו. ועיי' פסקי תוס' בשמעתין והוא מש"ס ר"פ בני העיר ע"ש ובזה מיושב פסק הרמב"ם דמייתו ר"ן בנדרי' מ"ח ע"א סוף ד"ה שהכותב לנשיא וכו' ע"ש היינו מצירוף עפ"י דברי לח"מ שם ברמב"ם ע"ש מ"מ רישא אסיפא לק"מ. אך מדסתי' מתני' דשותפי' אסורים לרחוץ בבור ודלא כראב"י ומסתמא לא פליגי הנך סתמא אהדדי פריך שפיר:

מר מדידי' קא ממלא רוצה לומר עפ"י מ"ש ר"ן הנ"ל לדעת הרמב"ם דלאחר חלוקה אין שום הו"א שיאסר א' על חברו חלקו וכן לרחוץ בבור וה"נ בב"ק כשמשמשי' בבור אפי' לשאוב מים אותה שעה דין הבור כחצר שאין בו דין חלוקה שאעפ"י שלכל א' מונחים בו חפצים המיוחדים לו מ"מ התשמיש שמשמש בחצר להניח או ליטול משם חפציו ה"ל משתמש בחצר שאין בו דין חלוקה וה"נ אעפ"י שהמים שבתוכו יש בהם דין חלוקה ולאחר ששאב כל א' מימיו הם שלו ממש וה"ל כלאחר חלוקה שאין שום א' יכול לגרום איסור לחברו דמר מדידי' ממלא. מ"מ מה שהמים מונחים בבור והמה משמשי' בבור הן לרחוץ הן לשאוב ה"ל משמש בחצר שאין בו דין חלוקה ולא קשי' שמעתין אדשמעתין דב"ק עפ"י הר"ן דנדרי' שם ודו"ק היטב ולרחוץ אסור דכשישאב מחר מים הוברר שהמים הללו הם שלו מימות עולם נמצא רחץ זה במימיו של זה ומשו"ה לרחוץ אסור במסקנא ומ"מ פריך לר"נ למימרא דיש ברירה היינו משום דאמר הוברר גם למפרע שכבר בין השמשו' הי' מים אלו ראוי' לו וקנאו שביתה אצלו זה הוא ודאי מטעם ברירה ומשו"ה פריך אדר"נ וק"ל:

העתיק מהחי' שחידוש אדומו"ר הגאון כשהי' בק"ק דרעזניטץ יע"א:

בור של עולי בבל כרגלי הממלא וכו' עפירש"י דאמרי' ברירה להחמיר והקשה מהרש"א ז"ל א"כ מ"ט דר"נ לענין חלקו גדיי' נגד טלאי' מ"ט לא נימא ברירה להחמיר ור"ל למסקנא דס"ל לר"נ נמי בירא דהפקירא הוא ומשנתינו משום ברירה להחמיר. א"כ מדוע מיקל גבי מעשר בהמה ותי' דחוק וכבר תמה עליו בשער המלך. עוד הקשה בשער המלך ממ"ש תוס' בגיטין כ"ה ע"א ד"ה ואי אשמועינן וכו' שכ' דמהא דמעשר בהמה לא מוכח דאין ברירה להחמיר דשאני התם דכתי' בנך מה בנך במבורר לך אף צאנך במבורר לך ע"ש וא"כ בשמעתין נמי נימא דלעולם ר"נ ס"ל יש ברירה להקל בשותפי' שנדרו וההוא דחלקו גדיי' נגד טלאי' משום דכתיב בנך כנ"ל וכמ"ש תוס' שם הנ"ל:

גם הקשה אסברא של הש"ס דבכורות דף נ"ז ע"א ששם מקור הך דבנך דמשמע דאפי' אמרי' בעלמא ברירה. מ"מ במעשר לא אמרי' כן משום שאינו מבורר לך וקשה הא אי אמרי' ברירה הרי הוא מבורר לנו למפרע וה"ל מבורר לך ולפע"ד דרש"י שם בבכורות נשמר מזה שכ' מה בנך מבורר לך שנולד ברשותך ממש עכ"ל ר"ל דבעי' דומי' דבנך ממש שבשעת לידה ממש כבר הי' ברור שהוא ברשותו ולא שיבורר אח"כ למפרע וגזירת הכתוב כך הוא אלא דקשה לכאורה אמאי פסיקא ליה בבנך טפי שהוא מבורר כבר בשעת לידה דמי לא משכחת ליה במי ששיחרר שפחתו על תנאי מעכשיו ובין כך קודם שנתקיים אותו התנאי בא זה על השפחה והוליד ממנה בן ואח"כ כשנתקיים התנאי והוברר למפרע שהיתה בת חורין והבן חייב בבכורה ע"י ברירה וה"ל בנך נמי ע"י ברירה ועיי' בגיטין שם מבואר דבעל מנת שייך ברירה וא"כ קשה כנ"ל וא"ל דלר' יוחנן קיימינין דס"ל דכה"ג אינה משחררת כלל שהרי אמר גבי גט שם בגיטין אף אחרון אינו פוסל וה"ה בשיחרור מ"מ אכתי קשה קושי' תוס' דגיטין ד"ה ואי אשמועי' וכו' הנ"ל דלמה לי לאשמעי' בגיטין דאין ברירה הא כבר נשמע כן ממעשר ולא שייך תי' תוס' דהא לעולם בגיטין מחמרי' בברי' ומעשר משום דכתי' בנך הא השתא נימא אי לאו דהוה ס"ל דאין ברירה בגיטין לא מוכח מידי מבנך דגם גבי בנך שייך ברירה. וי"ל מ"מ ה"א לעולם ברירה ספיקא הי' ולחומרא אמרי' ברירה ואין ברירה הכל לחומרא מספקא וממילא פטור מבכור בנך כה"ג מחמש סלעים דהמוציא מחברו עליו הראי'. וילפינין צאנך מבנך מה בנך מספיקא לא. הה"נ צאנך מספיקא לא. אבל בעלמא ה"א מספיקא אזלי' להחמיר קמ"ל ר' יוחנן בגט דאפי' להקל נמי אין ברירה דפשיטא לי' דאין ברירה וא"ש. ולפ"ז מיושב קו' שעה"מ משמעתין דכד הוה ס"ד דר"נ ס"ל בשותפי' שנדרו יש ברירה להקל אפי' בנדר דאורייתא ש"מ דפשיטא לי' יש ברירה ולא מספיקא בעלמא אלא בוודאי וא"כ שפיר הקשה הש"ס מחלקו גדיי' נגד טלאי' ולא הו"מ לשנויי דבעי' צאנך דומי' דבנך ז"א דהרי בנך נמי משכחת לי' שיהי' הבירור ע"י הוברר למפרע ע"י שיחרור שפחה כנ"ל דא"ל דעכ"פ פטור מבכורה מספק דהמוציא מחברו עליו הראי' ז"א דהרי השתא קיימינן דיש ברירה בוודאי ולק"מ וא"ש:

ומיושב נמי קושי' מהרש"א הנ"ל דלמסקנא דס"ל בירא דהפקירא הוא וס"ל שפיר כמשנתינו דיש ברירה להחמיר והיינו מספיקא לחומרא תו לק"מ מהא דחלקו גדיי' נגד טלאי' דשאני התם דבעי' דומי' דבנך מבורר לך ולא מספיקא וכנ"ל וק"ל. עד כאן לשונו בחי' שם:

אלא דכ"ע בירא דהפקירא הוא עיי' תומי' סי' ק"ה שהקשה לשיטת ר' שמואל דהכא לא שייך כולי האי חב לאחרים מ"מ עדיין מה יענה לרב ששת דס"ל מ"מ לא קנה אידך אלא המגבי' ואיך יקנה המגבי' והוא לא כיון לקנות. ונלפע"ד הרואה בשיטה מקובצת פ"ק דב"מ ראה דכל הראשוני' כתבו די"ל דעשו שאינו זוכה כזוכה וקונה המגבי' אלא דקשי' להו ממלקט לעני דיתננו לעני הנמצא ראשון ולא קנה המגבי' אפי' מעני לעני למ"ד ואי ס"ד קנה המגבי' אמאי לא יקנה והשתא י"ל ס"ל לרשב"ם דוקא התם דהוה חב לאחרי' ממש אבל הכא דלר"נ לא חב כלל ואפי' לרב ששת דמיחשב לי' מים שבבור חב לאחרי' מ"מ כולי האי לא הוי דלא ליקני הוא עצמו וק"ל:

מתוך הדברי' למדנו אפי' בקנין דאורייתא כגון הגבהה אם אינו רוצה לקנות אינו קונה בעל כרחו ודוקא אם רוצה לקנות רק שאינו רוצה בקנין זה אז י"ל בקנין דרבנן א"א בתקנת חכמי' משא"כ בקנין דאורייתא על כרחו יקנה בזה כיון דרוצה לקנות אבל אם אינו רוצה לקנות כלל אין מקנין לו בע"כ ולאפוקי ממ"ש היפוך זה בס' מחצית השקל סי' תמ"ח מלשון נימו"י פ"ק דב"מ גבי נפל לו עליו ע"ש ולפי הנ"ל ליתא וכעין סברא דילי' הנ"ל תמצא בשיטה מקובצת פ"ק דב"מ בסוגי' דהמגבי' מציאה מה שתי' על הקו' מעודר בנכסי הגר וסבר שלו הם ע"ש:

וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן האחין והשותפין וכו' והא דלא משנינן הכא דכי לית ליה לרב נחמן ברירה היינו מדאורייתא אבל בתחומין דרבנן סבירא ליה דיש ברירה כרבי אושעיא דלעיל דהא ודאי ליתא חדא דהקלבון נמי מדרבנן היא כדמשמע מלשון רש"י כאן ועוד דהא לענין מעשר בהמה קולא הוא וזה ודאי אין סברא לומר להקל בדאורייתא משום ספיקא דברירה:

שם אלא הכא במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי. ובמה שהאריכו בזה רש"י והתוספות כל א' לפי גרסתו עיין בחידושינו בפ"ק דב"מ דף יו"ד שהארכתי שם ליישב שיטת רש"י דהתם ומשם יבואר ג"כ שיטת רש"י בשמעתין ואין להאריך כאן יותר:

דין מי שהן פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר לבוא לכאן לא יביאו לו מפירותיו הואיל והוא לא עירב ואם עירב הוא פירותיו כמוהו יכול לילך שם להביאן עמו מי שזימן אורחים מעיר אחרת ובאו ע"י עירוב לא יוליכו עמהם ממה שיתן לפניהם בעה"ב אא"כ זיכה לחם מעי"ט ע"י אחר המפקיד פירות אצל חבירו אם קיבל עליו שמירת' הרי הם כרגלי הנפקד והמפקיד ואם ייחד לו קרן זויות הרי הס כרגלי המפקיד:

מתני' מי שהיה פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר להביא אצלו לא יביאו לו מפירותיו הואיל והוא לא עיכוב לשם דהכל כרגלי הבעלים ואם עירב הוא עי' ללכת שם א"כ פירותיו כמוהו ומותר להם להביאם מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות עי' לאחר סעודה להביא לביתם לסעודות הלילה אא"כ זיכה להם מנותיהם מעי"ט על ידי אחר ומסיק איתמר המפקיד פירותיו אצל חבירו רב אמר כמי שהופקד אצלו ושמואל אמר כרגלי המפקיד וכתב הרא"ש וזה לשונו והלכ' כרב באיסורי ודוקא כשקיבל עליו שמירה אבל יחד לו קרן זויות הרי הן כרגלי המפקיד ע"כ וכ"כ הר"ן וכתב עוד וזה לשונו ומיהו איכו שאין מוליכין הפירות אלא למקום שהמפקיד והנפקד יכולין לילך ע"כ וכתב מהר"י קאר"ו שהם מפרשים כרגלי מי שהופקדו אצלו אף כרגלי מי שהופקדו אצלו קאמר ואין לזה הכרע גם כל המחברים לא פירשו הכי וגם הלשון דחוק והנכון בעיני שאותו מ"ד סבר דמספק' לן בפלוגת' דרב ושמואל הלכה כדברי מי אם כדברי רב דק"ל כוותיה באיסור' או כשמואל משום דסתמא דמתני' דמקשה מינה לרב כוותיה דשמואל משמע כפשיטה ולרב צריכין לאדחוקי ולתרוצי דמיירי בייחד לו קרן זויות ולשמואל א"צ לאדחוקי גם בגמ' מייתי מתניו' טובא לתיובתא עליה דרב ומתרצי להו בדוחק ואפשר שלזה נתכוון הרי"ף שהשמיט פלוגת' דרב ושמואל משום שדעתו לפסיק כוותיה דשמואל והביא המשנה כצורתה דמשמע כוותיה דשמואל שהרי מקשה מינה לרב ומתרץ בייחד לה קרן זויות וממילא כשלא כתב הרי"ף דמיירי מתני' בייחד לה קרן זווית בודאי כוותיה דשמואל הוא ומאחר שבזה נסתפק אותו מ"ד שהזכיר הר"ן לומר הלכה כדברי מי מש"ה כתב לחומרא שאין מוליכין פירות אלא למקום ששניהם יכולין לילך שם ומ"מ בייחד לו קרן זויות דווקא כרגלי המפקיד דהא אף רב מודה לזה מ"כ בהג"א וזה לשונו וכלי שבא מחוץ לתחום מותר לטלטלו ובלבד בד' אמות פי' כשהן בשדה מאחר דקנו שביתה במקומן א"כ הוי דינו כיוצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד' אמות אבל היכא שבאו לתוך העיר חשבינן כל העיר כד' אמות ושרי לטלטלן כדין האדם שמותר להלוך כל העיר ואין חילוק בין כלים בין פירות ואם הוציאן ישראל חוץ לתחום יש אוסרין אפילו לישראל אחר ובריש ע' מי שהוצי' נאריך בזה אי"ה וע"ל בע' א"צ סי' ט':

הרי אתם עלי חרם. הכי קאמר ליה הרי ממונך עלי כסתם חרמים שהן לבדק הבית הלכך הנודר אסור ליהנות משל המודר דכתיב לא יחל דברו (במדבר ל) ורשאי הוא לאסור עצמו בממון חברו: ומותרין בדברים של עולי בבל. שעשו בני הגולה לפי שהפקירום לכל ישראל ונתנום להם ולא להיותם שותפין בו שיהא להם כח לאסור זה חלקו על זה: של אותה העיר. שהן דרין בה מפני שהן שותפים בהן וזה אסור מפני חלקו של זה: הכא במאי עסקינן למלאות. הא דקתני ובור של אמצע הדרך מותרין לא לכל תשמיש הותרו כגון לירד ולרחוץ בתוכו דבירא דשותפין הוא וכשהתירו למלאות מימיו התירו דסמכינן אבריר' ואמרי' מר מדידיה קא ממלא מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו: האחים השותפין. אחים שהן שותפין בירושת אביהן: כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבין במעשר בהמה פטורים מן הקלבון. כל ישראל הוזקקו לתת מחצית השקל לקרבנות צבור והטילו חכמים עליהם להוסיף מעה קטנה להיות קלבון לפרוטרוט מפני שהן חצאי שקלים חתיכות דקות ונוחין לאבד ופעמים שמחליפין אותן במנים ונותנין הקלבון בחלוף ואף כשמצטרפין שנים לתת שקל שלם הטילו עליהם שני קלבוני' שלא לפחות מחבריהם ולמעט את ההקדש אבל האב שוקל בשביל שני בניו שקל שלם ופטור מקלבון שני: מעשר בהמה נוהג בכל שנה בולדות הנולדים ועדר של שותפין פטורים הולדות ממעשר כדתניא בבכורות (דף נו:) כל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך (שמות יג) ולא של שותפות ופרכינן והא בבכור כתיב ומשנינן אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם (דברים יב) תנהו ענין למעשר יכול אפי' קנו בתפיסת הבית כגון אחין שלא הספיקו לחלוק ירושתן עד שנולדו להם ולדות ת''ל יהיה הלכך אחים שהן שותפין ששותפותן לאחר חלוקה כגון שחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון כשאר שנים המתחברין לשקל שלם ופטורים ממעשר בהמה דשותפין בעלמא נינהו דבטלה לה תפיסת הבית וכשחייבים במעשר בהמה כגון שנשתתפו משנפלה להם הירושה דקיימא תפיסת הבית פטורין מן הקלבון כאילו היה אביהן קיים שממונן אחד ופוטרן יחד: ואמר רב ענן לא שנו. דבשביל חלוקה בטלה תפיסת הבית מנייהו: אלא כשחלקו. על פי שום בדמים גדים כנגד תישים זקנים או כנגד טלאים דבטלו מהן שם ירושה ונתנו בה תורת לקוחות וכי חזרו ונשתתפו הוו להו כלקח זה בשלו וזה בשלו מן השוק ונתערבו ואין כאן עוד שם תפיסת הבית אלא שם שותפות אבל חלקו טלאים כנגד טלאים וגדים כנגד גדים דזהו משפט ירושה לכל אחד חלק בכל מין ומין אומרים זה חלקו המגיעו דיש ברירה ועדיין שם . יורשים עליהן וכשחזרו ונשתתפו חזרה תפיסת הבית למקומה ויש פותרים הטעם משום לקוחות דתנן הלוקח פטור ממעשר בהמה (בכורות דף נה:) וטעות הוא בידם דכשהולדות לקוחין הן פטורין מלהתעשר אבל הלוקח עשר בהמות וילדו חייבין במעשר והכא לגמרי פטר להו: אין אומרים כו'. ופטור אלמא אין ברירה אלא על כרחך לרב נחמן בירא דהפקרא הוא מדאשתרו ביה מודרי הנאה גבי מילא ונתן לחברו: במגביה מציאה לחברו קא מפלגי. לא גרסינן במגביה מציאה קנה חברו קמפלגי ולא גרס מר סבר קנה חבירו כו' דאם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דאבעי לן לפרושי הכא דרב נחמן סבר קנה חברו דקאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין (ב''מ דף י.) אמרינן רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אלא ה''ג במגביה מציאה לחברו קא מפלגי ותו לא ופי' במגביה מציאה לחברו קא מפלגי ודכולי עלמא לא קנה חברו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה אם לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאם במשיכה כשיקבלם כשבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמר לא קנה חברו כל זמן שהוא ביד המגביה אמרינן דיכול לומר אני אזכה בה לעצמי אבל משנתנה לו קנה דתנן התם [דף ט:] ואם משנתנה לו אמר זכיתי בה תחלה לא אמר כלום ורב ששת סבר קנה המגביה תחלה ומיד קבלם זה הלכך כרגלי הממלא ואית דגרס כמו שכתוב בספרים ומפרשין הכי רב נחמן סבר קנה חבירו משנתן לו ורב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה: מתני' לא יביאו. מפירותיו הואיל והוא לא ערב לשם דהכל כרגלי הבעלים: ואם ערב הוא. ללכת לשם: פירותיו כמוהו. ומותר להביאם:

[והתנן השותפין. מגופיה הוי מצי למידק דאסר בה''כ ובית המרחץ מטעם שותפין אלא זאת פשוט יותר]. ת''י: הכא במגביה מציאה לחברו קנה חבירו קמפלגי. דרב נחמן אית ליה קנה חברו ולכך קאמר כרגלי מי שנתמלאו לו כו' והקשה רש''י דבהדיא קאמר רב נחמן בפ''ק דב''מ (דף י. ושם) דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אלא נראה לרש''י דה''ג במגביה מציאה לחברו קמפלגי ותו לא וה''פ רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלא היה בדעתו למקני והוי הפקר עד שבאו ליד מי שנתמלאו לו והוא קנאם במשיכה דדעתו היה לקנות ואע''ג דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היינו כשעודה ביד המגביה לפי דמצי למימר אני זכיתי לעצמי אבל כשנטלה חברו זכה מן ההפקר כיון דמגביה לא הגביה לקנות לו כדתנן התם ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום לכך הוי כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת אמר מגביה מציאה לחברו קנה המגביה תחלה וזה קבלה מידו הלכך הוי כרגלי הממלא ודוחק הוא למחוק גרסת הספרים ועוד אין סברא לרב ששת שיקנה המגביה בלא מתכוין לכ''נ לרשב''ם לפרש שיש לישב גרסת הספרי' ומה שהקשה רש''י לא קשה מידי דשאני התם דקאמר טעמא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דאחרים לא ימצאו המציאה אח''כ לפיכך קאמר רב נחמן דלא קנה אבל הכא אית ליה לרב נחמן שפיר דקנה מי שנתמלאו לו דלא הוי חב לאחרים דהא איכא הרבה מים דיכולים אחרים למלאות ועוד אומר ר''ת דיש לקיים גרסת הספרים וה''פ מר סבר המגביה מציאה לחברו קנה חבירו היינו רב ששת ולכך קאמר כרגלי הממלא דמאיזה טעם אמרינן המגביה מציאה לחברו קנה חברו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה והואיל ואתי מכחו דין הוא שיהא כרגלי הממלא ור''נ ס''ל לא קנה חברו והשתא ניחא ההיא דב''מ דגם הוא לא קנה דלא נתכוון לקנות וא''כ הרי הן הפקר כל זמן שלא באו לידי מי שנתמלאו לו ולכשיבאו לידו יזכה בהן מן ההפקר לפיכך הן כרגליו (לישנא אחרינא במגביה מציאה לחברו קא מפלגי ולא גרסינן מר סבר קנה חברו וכו' דא''כ קשיא דר''נ אדר''נ דמבעיא לפרושי הכא ר''נ סבר קנה חברו דקאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין רב נחמן ורב חסדא אמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו בהגבהתו של זה ולא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאן במשיכה כשיקבלו שיבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמרינן לא קנה כל זמן שביד המגביה אמר דיכול לומר לו אני אזכה לעצמו בה תחלה אבל משנתנה לו קנה דתנן התם אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום ורב ששת סבר קנה המגביה ומידו קבלה זה הלכך כרגלי הממלא ואית דגרס כמו שכתוב בספרים ומפרש הכי רב נחמן סבר קנה חברו משנתן לו רב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה לשון הקונטרס):

דף לט - ב

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד