ביצה לט ע"א

דף לט - א

ורב אשי אמר ^[1]: אין דבר האסור באיסור תחומין בטל ברוב, משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, יש לו אפשרות היתר על ידי שיוליכוה למחר או יאכלוה כאן [רש"י] ^[2], וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל [וכמבואר לעיל בתחילת המסכת]. ^[3] שנינו במשנה: רבי יהודה פוטר במים:

מדייקת הגמרא ממה ששנינו "פוטר במים" כי מים אין, אכן פוטר רבי יהודה, ואין אוסרים הם מלהוציא את העיסה מחוץ למקום שביתתם, אבל מלח שהושם בעיסה לא, אין פוטר רבי יהודה, ואין להוציא את העיסה מחוץ למקום שביתת המלח.

ותמהינן: והא תניא בברייתא שאין חילוק לדעת רבי יהודה בין מים לבין מלח, דתניא: רבי יהודה אומר: מים ומלח בטלין בין בעיסה בין בקדרה?!

ומשנינן: לא קשיא, כי:

הא ברייתא שאמרו בה שאף המלח בטל מיירי במלח סדומית שהוא דק ואינו ניכר, ועל כן בטל הוא כמו המים.

הא משנתנו שאין פוטר בה רבי יהודה במלח, מיירי במלח אסתרוקנית, הוא מלח גס והוא ניכר.

וכאן מתמהת הגמרא על הברייתא שלמדנו: מים ומלח בטלין בין בעיסה "בין בקדירה":

והתניא: רבי יהודה אומר: מים ומלח בטלין בעיסה, ואין בטלין בקדרה מפני רוטבה,, כלומר: שהמים ניכרים בה שהרי נעשו רוטב?! ^[4]

ומשנינן: לא קשיא, כי:

הא ברייתא שאמרו בה שהמים בטלים אף בקדירה מיירי בתבשיל עבה שאין רוטבו ניכר בו שמעורב הוא בתוך התבשיל, ועל כן פוטר בה רבי יהודה.

הא ברייתא שאמרו בה שאין המים בטלים מיירי בתבשיל רכה שהרוטב ניכר בו.

מתניתין:

א. הגחלת הרי היא כרגלי הבעלים, ואין מוציאין אותה חוץ לתחום שביתת בעליה.

ואילו שלהבת כגון שהדליק את נרו בשלהבתו של חבירו, מותר להוליכה בכל מקום, הואיל ואין בה ממש.

נחלקו הראשונים בפירוש המשנה: ^[5] דעת הרמב"ם: מותר להוליכה בכל מקום שהמדליק הולך.

דעת המאירי: בכל מקום ממש, ואין בה איסור תחומין כלל.

ואגב החילוק הנזכר בין גחלת לשלהבת לענין תחומין, מוסיפה משנתנו חילוקי דינים נוספים בין גחלת לשלהבת:

ב. גחלת של הקדש, הרי הנהנים ממנה מועלין בה מדאורייתא ומביאים אשם מעילות.

ואילו שלהבת של הקדש לא נהנין ממנה מדרבנן, ולא מועלין אין מביאין על הנאתה אשם מעילות, כי הואיל ואין בה ממש, אין בה מעילה מדאורייתא.

ג. המוציא בשבת גחלת לרשות הרבים הרי הוא חייב קרבן בשוגג ומיתה במזיד.

ואילו המוציא את השלהבת הרי הוא פטור, ובגמרא יתבאר כיצד הוציאה.

גמרא:

תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בגחלת, כלומר חמשה חילוקים נאמרו בין גחלת לשלהבת:

א. הגחלת הרי היא כרגלי הבעלים ואין להוציאה חוץ לתחום הבעלים; ואילו שלהבת מוליכין אותה בכל מקום.

ב. גחלת של הקדש מועלין בה כשנהנו ממנה; ואילו שלהבת לא נהנין מדרבנן ולא מועלין בה.

ג. גחלת של עבודה זרה אסורה בהנאה, ואילו שלהבת של עבודה זרה מותרת, ואפילו מדרבנן אין בה איסור.

ד. המוציא גחלת לרשות הרבים, הרי הוא חייב, ואילו המוציא שלהבת לרשות הרבים הרי הוא פטור.

ה. המודר הנאה מחבירו הרי הוא אסור בהנאה מגחלתו של חבירו, ומותר בהנאת שלהבת ו.

ותמהינן: מאי שנא שלהבת של עבודה זרה דשריא מותרת היא בהנאה אפילו מדרבנן, ומאי שנא דהקדש דאסירא מדרבנן, וכדאמרינן: "לא נהנין"?!

ומפרשינן טעם החילוק: עבודה זרה כיון דמאיסה היא בעיני האנשים ובדילי אינשי מינה [דרך ישראל להיבדל ממנה] מחמת מאיסותה, לפיכך לא גזרו בה רבנן, לא חששו חכמים שמא יבואו להקל אף בשאר הנאות מעבודה זרה.

אבל הקדש דלא מאיס, ולא בדילי אינשי מיניה כשם שהם בדלים מעבודה זרה, שהרי אין בדלים ממנו אלא מחמת איסורו, לפיכך גזרו ביה רבנן שמא יבואו להקל אף בשאר הנאות.

תו תמהינן על האמור במשנה ובברייתא:

המוציא גחלת לרשות הרבים חייב, ושלהבת פטור.

והא תניא בברייתא אחרת: המוציא שלהבת כל שהוא [בלא שיעור] לרשות הרבים הרי הוא חייב?!

אמר משני רב ששת: הברייתא המחייבת את המוציא שלהבת לרשות הרבים מיירי: כגון שהוציאו לשלהבת בקיסם.

כלומר: משנתנו והברייתא הראשונה מיירי שאין השלהבת אחוזה בכלום, ועל כן אינה חשובה לחייבו על הוצאתה; אבל הברייתא השניה מיירי שהיתה השלהבת אחוזה בדבר כל שהוא ועל כן חשובה היא לחייב על הוצאתה.

מתמהת הגמרא על תירוצו של רב ששת:

לדבריך שהברייתא מדברת בשלהבת האחוזה בקיסם, אם כן למה לנו לדון לחייבו משום השלהבת, והרי תיפוק ליה לחייבו על הוצאה משום קיסם, ואפילו לא היתה אחוזה בו שלהבת חייב על הוצאת הקיסם?!

ומשנינן: הברייתא מדברת בשלהבת האחוזה בקיסם דלית ליה לקיסם שיעורא המחייב על הוצאה.

דתנן: המוציא עצים לרשות הרבים, שיעורם כדי לחייב על הוצאתם הוא: כדי לבשל בעצים שהוציא ביצה קלה, כלומר: ביצת תרנגולת המתבשלת בקלות.

אביי חלוק על דברי הגמרא שהמוציא שלהבת בקיסם הרי הוא חייב עליה, מפני שלדעתו אין השלהבת חשובה דיה כשהיא אחוזה בקיסם וממהרת ליכבות [רש"י בפירוש ראשון]. ^[6]

ולפיכך אביי אמר משני: הברייתא השניה המחייבת על הוצאת שלהבת לרשות הרבים מיירי: כגון דשייפיה מנא משחא ואתלי ביה נורא [משח כלי בשמן והדליק את השמן והוציא את השלהבת עם הכלי], ושלהבת כעין זו שאינה ממהרת ליכבות חשובה היא לחייב עליה.

ותמהינן אף על אביי: ותיפוק ליה משום מנא [נחייבנו אף בלא שלהבת משום הוצאת הכלי].

ומשנינן: כגון שהוציא את השלהבת כשהיא אחוזה בחספא [חרס] המשוח בשמן, וכדמפרש ואזיל.

ואכתי תמהינן: ותיפוק ליה משום חספא [נחייבנו משום החרס].

ומשנינן: בדלית ליה לחרס שעורא.

דתנן: שיעור חרס כדי לחייב על הוצאתו בשבת הוא: כדי ליתן בין פצים לחבירו [פצימי פתחים וחלונות של עץ, שסודרין אותן למעלה ולמטה ומשתי רוחות [כמו מסגרת חלון שלנו], ופעמים שהן צרים ברוחב ומושיבים שנים זה בצד זה, וצריך שלא יהיה נמוך זה מזה ולא יהיו עקומים, וכשהאחד נוטה, נותן לתחתיו חרס או אבן להשוותו, רש"י], דברי רבי יהודה.

ומקשינן: אלא [אם כן] הא דתנן במשנתנו ובברייתא ראשונה: המוציא שלהבת לרשות הרבים הרי הוא פטור - שעל כרחך מיירי שאינה אחוזה בכלום, כי האחוזה הרי חייבים עליה - היכי משכחת לה [איך אפשר באופן מעשי] שיוציא שלהבת בלא שתהא אחוזה בדבר כל שהוא?!

ומפרשינן: כגון דאדייה אדויי [זרק את השלהבת] לרשות הרבים, שהיתה אחוזה ברשות היחיד בדבר כל שהוא ונפח בה וניתק את השלהבת והפריחה לרשות הרבים.

מתניתין:

בור מים של יחיד, המים שמילאו מאותו הבור הרי הם כרגלי היחיד, אין מוליכין אותם חוץ לתחומו של בעל הבור.

ובור מים של אנשי אותה העיר כרגלי אנשי [רש"י אינו גורס "אנשי"] ^[7] אותה העיר, אין מוליכין אותם אלא בתחום העיר שהוא אלפיים אמה לכל רוח מעיבורי העיר [שבעים אמה ושיריים] והלאה; ואפילו אם עירב הממלא לצד אחד של העיר אין מוליך את המים מחוץ לתחום העיר. ^[8]

ובור מים של עולי בבל העשויים לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני בבל כדי לשתות מהם בעלותם לירושלים, הרי המים שנתמלאו מהם כרגלי הממלא שזכה בהם מן ההפקר.

והטעם: מפני שאנו אומרים "יש ברירה" להחמיר [רש"י], ומשעה שקידש היום ראויים היו מים אלו להיות של הממלא ועל כן קנו את שביתתו. ^[9]

גמרא:

רמי [הקשה] ליה רבא לרב נחמן: תנן במשנתנו: בור של יחיד כרגלי היחיד, הרי למדנו שהמים קונים שביתה.

ורמינהו מברייתא: מים שבנהרות המושכין [נובעים במקום אחד ונמשכין הלאה ממקום נביעתם, והן סתם נהרות].

וכן מים שבמעינות הנובעין מן התהום, אך אין נמשכים חוץ מן הגומות שבמקורם, הואיל ומים נובעים הם אינם קונים שביתה, ואין שביתה למים אלא במי גשמים שנתכנסו שאין כאן לא נביעה ולא המשך [שיטת רש"י]. ^[10] הרי הן כרגלי כל אדם, כלומר: לא קנו שביתה כלל, לא של עצמם ולא של בעליהם ולא של הממלא מהם, אלא מוליכין אותן לכל מקום שירצו [רש"י]. ^[11]

והטעם: הואיל והמים נעים ונדים אין הם קונים שביתה; ותיקשי ממשנתנו ששנינו שהמים קונים שביתה?!

אמר [משני] רבה: הכא במשנתנו במאי עסקינן: במים המכונסין בבור, ומתוך שאינם נעים ונדים הרי הם קונים שביתה, והואיל ויש להם בעלים הרי הם קונים את שביתת בעליהם.

ואתמר נמי, אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: משנתנו מיירי במכונסין.

שנינו במשנה: ושל עולי בבל כרגלי הממלא: אתמר: מילא מים מן הבור על דעת לתיתם לחבירו ^[12] ונתן לחבירו, נחלקו בו האמוראים אם קנו המים את שביתת הממלא או קנו המים את שביתת מי שנתמלאו לו:

רב נחמן אמר: הרי המים כרגלי מי שנתמלאו לו, כי הממלא נעשה שלוחו לקנות עבורו את המים ונקנו לו המים, ולפיכך קנו המים את שביתתו.

ואילו רב ששת אמר: הרי המים כרגלי הממלא, ומפרש פלוגתייהו ואזיל.

במאי קמיפלגי [מה טעם מחלוקתם]?

ומפרשינן: מר רב ששת סבר: בירא דהפקרא הוא [בור של הפקר הוא] כי הפקירוהו עולי בבל לכל מאן דבעי, וקיימא לן: המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, ולכן אף הממלא לאחר מבור של הפקר אין אותו אדם קונה את ההפקר, אלא הממלא הוא שקונה. ^[13]

ומר רב נחמן סבר: בירא דשותפי הוא, לא הפקירוהו בני בבל אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו, "וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו ^[14] נעשה שלוחו ואין זה מגביה מציאה לחבירו", [לשון רש"י]. ^[15]

איתיביה רבא לרב נחמן: ראובן שאמר לחבירו שמעון: הריני עליך חרם, הרי המודר [שמעון] אסור בהנאה מחפציו של ראובן, כי כך מתפרשים דבריו של ראובן: ממוני אסור בהנאה עליך כחרמי בדק הבית.

כי הנה הוא בעצמו לא נתערב רב אשי אמר זו העיסה מחר מותרת והויא לה דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש כלומר נבלעין הן. ואקשינן לר' יהודה מלח לא בטיל והתניא ר' יהודה אומר מים ומלח בטילין בין בעיסה בין בקדרה.

ופרקינן לא קשיא מתניתין במלח סדומית שאינו נימוח במים אלא עד שישחק ברייתא במלח איסתרוקנית.

והתני ר' יהודה אומר מים ומלח בטילין בעיסה ואין בטילין בקדרה מפני רוטבה כלומר בעיסה נבלעו ואינן ניכרין ולפיכך בטלו וברוטב הנה המים ניכרין. ופרקינן הא דתניא בטלין בקדרה ברוטב עבה והא דתניא אין בטלין ברכה:

הגחלת כרגלי הבעלים. אבל שלהבת כגון המדליק מנר לנר וכיוצא בזה כרגלי כל אדם כלומר אין בה ממש לקנות שביתה:
ת"ר ה' דברים נאמרו בגחלת גחלת כרגלי הבעלים גחלת של הקדש הנהנין ממנה מועלין בה וגחלת של ע"ז אסורה והמוציא גחלת לרה"ר חייב והמודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבת שלו כלומר מדליק מנרו וכיוצא בו מותר והרי הוא כרגלי כל אדם ואם היא של הקדש לא נהנין ולא מועלין ואם משל ע"ז היא מותרת והמוציא שלהבת ברה"ר כגון שנפח בפיו וכיוצא בזה ודחה השלהבת מרשות היחיד לרשות הרבים פטור וזה פירוש דאדייה א דויי. אבל אם הוציא שלהבת בקיסם שהוא חתיכת עץ אע"פ דליכא בהאי עץ שיעור כדי לבשל ביצה קלה או שפא משחא בחספא פחות ממה שראוי לתתו בין פצים לחבירו או פתילה דולקת וכיוצא באלו חייב ואינו פטור בשלהבת אלא בזמן דאדייה אדויי כמו שפירשתי למעלה:

מתני' בור של יחיד כרגליו.

ורמינהי נהרות המושכין ומעינות הנובעין כרגלי כל אדם והא סתמא קתני דאפי' [של] יחיד וקתני כרגלי כל אדם וא"ל רב נחמן לרבא מתניתין במכונסין כגון מי גשמים בדותיות וכיוצא בהן הנובעין כרגלי כל אדם ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא.

איתמר מילא מים מבור של עולי בבל ונתנם לחבירו רב נחמן אומר כרגלי מי שנתמלאו לו קסבר בירא דשותפי נינהו ומחלקו נתן לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא קסבר בירא דהפקירא הוא והממלא הוא הזוכה בהן.

רב אשי אמר משום דקיימא לן דבר שיש לו מתירין. כגון טבל ומעשר שני וחדש לא נתנו חכמים שיעור, וטבל ודאי בשאינו מינו בטל הוא בששים כשאר האסורים אלא לא אמרו אלא מין במינו וכן אמרו בירושלמי מפורש (שביעית פ"ו ה"ו), ואם כן מים ומלח הרי הן כמינן של עיסה.

גמרא: גחלת של עבודה זרה אסורה ושלהבת מותרת. הקשה הרב רבי אלחנן ז"ל אם כן מה אמרו בברכות פרק אלו דברים (ברכות נא, ב) שאין מברכים על שלהבת של עבודה זרה, ותירצו בתוס' דהתם דוקא בשיש גחלת עמה.

ותיפוק ליה משום מנא בחספא. ואם תאמר והא במנא נמי הוה מצי לשנויי לה וכשאין צריך לכלי, וכדאמרינן בפרק המצניע (שבת צג, ב) המוציא אוכלים כשיעור בכלי חייב על האוכלים ופטור על הכלי ושלהבת אפילו כל שהוא ראויה היא וכשיעור היא, ויש לומר הכא שאני דכיון שאי אפשר להוציא השלהבת בפני עצמה כצריך לכלי הוא.

מתני': ושל עולי בבל כרגלי הממלא. פירש רש"י ז"ל מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה, ולית לן לדרבי יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין [שביתה] במקומן, ואית ליה לתנא יש ברירה ואמרינן הוברר הדבר מאתמול להאי גברא חזי וברשותיה. ובתוס' הקשו דאי תנא דהאי מתניתין אית ליה יש ברירה הוה להו לאקשויי מינה למאן דאמר לעיל אין ברירה, אלא טעמא הכא משום דרבנן אוקמיה ארשות כל ישראל וכל אחד יכול למלאות ולהביא עמו במקומו.

ורמינהו נהרות המושכים ומעיינות הנובעין וכו'. איכא למידק לוקמיה בשל רבים ושל הפקר הן לא קנו שביתה כרבנן דרבי יוחנן בן נורי, יש לומר דפשיט[א] ליה דסתמא קתני ואפילו של יחיד מדתלי טעמא במשיכתן ונביעתן, וטעמא משום דנייד וכל דנייד לא קני שביתה וכדאיתא בעירובין (מו, א).

ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר. פירש רש"י ז"ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצפון וזה לדרום אין אחד מהם יכול להוליכו יותר מאלפים אמה, וסובר דכרגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה חד שיעורא הוא, והקשו עליו דהא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מה, ב) תניא גשמים שירדו (ממעינות) [מעי"ט] יש להם אלפים אמה לכל רוח בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם, ואתינן התם למידק מינה נכסי הפקר קונים שביתה ודחה רב ספרא ואוקמה בגשמים הסמוכים לעיר דאנשי העיר דעתן עליהן ואקשי עליו רב יוסף אי סלקא דעתך בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן האי יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, אלמא רגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה לכל רוח לאו חד שעורא הוא, ורש"י ז"ל נשמר שם מזה ופירש מדקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי העיר, דאי משום אנשי אותה העיר האי לישנא הוה בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו שני אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי שלא היה צריך רש"י ז"ל לדחוק עצמו בזו, ואפילו לפי סברתו שסובר שאין אחד מאנשי אותה העיר שיערב יכול להוליך למקום שעירב ברייתא דקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע אלפים אמה ממקום מציאתו (ממנו) ולא מתחום העיר ואי משום דעת אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר מבעיא ליה ואלפים אמה מתחום העיר משחי' להו, ובזה נראה לי שעלה ליה לרש"י ז"ל תירוץ יפה באותה שמועה.
אלא שעיקר דינו אינו מחוור, דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא (וכאנשי) [דשל אנשי] אותה העיר כבור של שותפים והרי הן כרגלי [אחד] מן השותפין שמלא לעצמו, כדמשמע במה שנחלקו בסמוך רב נחמן ורב ששת דכל אחד מן השותפין שמלא לעצמו הרי הן כרגליו דיש ברירה ואמרינן מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא, אלא הכי פירושו הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך ברגליו דיש ברירה וכענין שאמר רב (לעיל ביצה לז, ב) בחבית של שותפין, והיינו דאקשינן התם יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה דכל אחד יכול להוליכן כרגליו, אבל אם אחד שאינו מאנשי אותה העיר מלא אם לא עירב אחד מאנשי העי [מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב א' מן העיר למזרח וא' למערב] (הרי הכרי) [הרי הנכרי] שמלא לעצמו אסור להוליכן ולהזיזן ממקומן אלא א"כ ערבו כולן לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן או שמלא אחד מאנשי העיר ונתן לו, וכן דעת הר"ח ז"ל.

הכא במאי עסקינן במכונסין. נראה שרש"י ז"ל מפרש במכונסין שאינן נובעין אלא שנתכנסו שם מן הגשמים או שמלא בכתף, שהוא ז"ל פירש נהרות המושכין היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן, מעינות הנובעין ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה ע"כ, אלמא כל שנובעין אין קונין שביתה, אבל הראב"ד ז"ל פי' בעירובין בפ' מי שהוציאוהו (מו, א) מכונסין שאין מושכים ואף על פי שהן חיין, ולפי פירושו הכי קאמר: נהרות המושכין ממי הגשמים והשלגים שזחילתן מועטת והולכים לאט הרי הן כרגלי כל אדם משום דניידי וכל דנייד ואפילו כל דהו לא קני שביתה, וכדאמרינן התם וליקני שביתה בעבים מיא בעבים מינד ניידי והשתא דאתית להכי מי אוקייאנוס נמי מינד ניידי דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם.

מילא ונתן מים לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו. כלומר שמילא מבור של עולי בבל, ורב ששת אמר כרגלי הממלא ובהא פליגי דרב נחמן סבר בירא דשותפי ומדידיה קא ממלא ליה דיש ברירה ורב ששת סבר בירא דהפקרא היא ולפיכך כרגלי הממלא דמיד שמילא קנו שביתה כרגליו, ואקשי' מי אית ליה לרב נחמן ברירה ואפילו בדרבנן והתנן האחים השותפין וגו' ואוקמה דכולי עלמא בירא דהפקרא היא, ומכל מקום שמעינן מינה דבור של שותפין אחד מן השותפין שמילא לחברו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו לדידן דאית לן ברירה בדרבנן מיהא.

זה שביארנו בדבר שיש לו מתירין שבשאינו מינו בטל ותירצנו זו שבסוגיא זו שמשמעה שאף בשאינו מינו אינו בטל מפני שמתוך הפלגת פעולת דברים אלו באותו התערובת הרי הן כאלו הן בעין במסכת חולין פירשנו בזה טעם אחר והוא שבכאן לא נאמרה לענין אכילה שאלו כן לא הוצרך לבא בה מטעם דבר שיש לו מתירין הואיל ונתינת טעם יש כאן אלא שלענין תחומין היה לנו לומר שיהא הענין הולך אחר העקר ולא יהא הטעם מעכב ובא ולימד מאחר שנצטרף דבר שיש לו מתירין עם נתינת טעם שאינו בטל לענין תחומין:

לענין איסור והיתר יתבאר במקומו במסכת חולין שהאיסור בטל בתערובת ההיתר על הרבה צדדין ושם יתבאר לפי שיטתנו שאין חלוק בזה בין מין במינו למין שאינו במינו אלא אף מין במינו בטל כמו שנבאר שם בע"ה ונבלה ושחוטה כל שנתערבו זו עם זו מין במינו הוא ואעפ"כ בטלה נבלה בשחוטה לענין איסור והיתר ואף אחד אצל שנים כמו שביארנו בראשון של מסכתא זו אבל לענין טומאה מין במינו אינו בטל והילכך אם נתערבו נבלה ושחוטה יש בהן דינין חלוקים והוא שאם נתערב כזית נבלה בכמה של שחוטה בטלה היא אצל השחוטה שלא לטמא במגע אלא שהיא מטמאה מ"מ במשא שהרי אי אפשר לרוב לחזור לדין המועט ומצד זה יש לה דין מין בשאינו מינו לענין טומאה ובטלה אבל אם הרוב מן הנבלה כגון שנתערב כזית שחוטה בכמה מן הנבלה אינה בטלה אצל הנבלה להיות מטמאה במגעה שהרי אפשר לרוב לחזור לדין המיעוט שכשתסרח הנבלה תפקע טומאתה שמשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה והוה ליה מין במינו שאינו בטל כך פסקוה גדולי המחברים אע"פ שלענין איסור פסקו שמין במינו בטל ומכל מקום גדולי המגיהים כתבו שמאחר שלא נאמרה סוגיא זו אלא לר' יהודה ולא פסקנו כמותו לענין איסור והיתר אף לענין טומאה אין הלכה כמותו ובין נבלה בשחוטה בין שחוטה בנבלה בטלה ובלבד במגע אבל לא במשא וכן הדברים נראין כמו שיתבאר במקומו:

לענין דיני ממונות יתבאר בבתרא פרק פירות צ"ג ב' שכל שמכר מיני תבואות לחברו ונמצא שם טנופת שיש צדדין שיש (למוכר) [ללוקח] לקבל אותו טנופת על עצמו ואין המוכר חייב לו בכלום ושיעור זה בחטים רובע קב לסאה כמו שיתבאר שם מעתה הבורר צרור מתוך חטיו של חברו שהיה הוא רוצה למכרן נותן לו דמי חטים עד שישלים כשיעור הצרור שבירר שהרי הפסידו בידים שאלו הניחו היה נמכר במדת החטים ולחזור ולערב אי אפשר שכל לערב לכתחלה אסור אף בכל שהוא:

חפצי הפקר אין קונין שביתה והרי הן כרגלי מי שזכה בהן להוליכן למקום שעירב וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש לו בהן ממקומן אלפים אמה לכל רוח אם הוא יכול לילך לשם אבל אם עירב הוא לצד אחר אין מוליכן אלא אלפים אמה לאותו רוח ויש שפסקו בכאן אף בחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן ואף גדולי המפרשים נסכמים בה אלא שבהדיא נפסקה בעירובין פרק מי שהוציאוהו כדעת ראשון:

המשנה השמינית הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין אמר המאירי המשנה השמינית ואמר על גחלת שהיא כרגלי הבעלים אם לקחוה ביום טוב הואיל והוא דבר שיש לו ממש ודבר זה לא היה צריך לומר אלא שבא להשמיענו ענין שאם לקח משלהבתו של חברו כגון שהדליק בה את נרו הואיל ושלהבת אין בה ממש לא חלה עליה שביתת בעליה והרי היא כרגלי המוליך ומוליכה בכל מקום שהוא יכול לילך וזה שאמר בכל מקום ולא אמר כרגלי המוליך הוא מפני שאחר שאין בה ממש אינה בתורת איסור תחומין שיתכן לומר בה רגלי שואל ורגלי מוליך והודיע כונה זו בעצמה בלשון בכל מקום:

גחלת הקדש וכו' מתוך שדבר בגחלת בא דבר זה אגב גררא ואמר על גחלת הקדש שמועלין בה אם נהנה ממנה ומביא קרבן מעילה אבל שלהבת הקדש אין נהנין בה לכתחלה מדרבנן ואם נהנה לא מעל:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

גחלת של ע"ז אסורה בהנאה אבל שלהבת שלה מותרת שאין בה ממש לחול בו שם איסור ואע"פ שבהקדש אסורה לכתחלה טעם הדבר מפני שאין אדם בדל הימנו רצו להחמיר בה אבל ע"ז שהכל פורשין הימנה אין צריך להחמיר בה ושמא תאמר והרי בכל התלמוד אמרו הקדש בדילי אינשי מיניה פירוש הדברים שכל אצל חולין בדלין הם ממנו אבל כל שאצל ע"ז אינן בדלים שהרבה בדלים מן הע"ז על אחת כמה וכמה:

המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת חייב מן התורה אבל הנוגע בה אין חיוב אלא מדברי סופרים אבל המוציא שלהבת פטור כגון שדחפו בידיו מרשות היחיד לרשות הרבים אבל אם הביאה בקיסם אע"פ שאין שיעור בקיסם שיתחייב עליו והוא שיעור שיתבשל בו כגרוגרת מביצה קלה והיא ביצת התרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס חייב על השלהבת וכן אם טבל את החרס בשמן והדביק בו שלהבת והוציאו אע"פ שאין שיעור בחרס לחייבו עליו והוא שיעור שיקבל בו רביעית חייב מכל מקום בהוצאת השלהבת הוציא קיסם זה בשיעור המחייבו וכן חרס זה בשיעור המחייבו והוציא שלהבת עליהם אינו חייב אלא אחת ר"ל על הקיסם או על החרס אבל לא על השלהבת שאם כן כשאמרו בסוגיא זו ותיפוק ליה משום קיסם עד שהוצרך להשיב דלית ביה שיעורא היה לו להשיב שהוציא בקיסם ולחייבו בשתים אלא שאין חייב באלו אלא אחת והוא שאמרו המוציא קפת הרוכלים אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת ויש שואלין אחר שאין הקיסם או החרס באים אלא מפני השלהבת היאך יתחייב בקיסם או בחרס אע"פ שיש בהן שיעור הרי הם טפלים לשלהבת ותנן המוציא פחות מן השיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפלה לו ויש לתרץ בה שלא נאמר כן אלא בשאותו פחות מכשיעור יש בו ממש שהוא חשוב והכלי טפל לו ומ"מ לגדולי המחברים ראיתי שכתבו בסתם המוציא שלהבת פטור ולא חלקו בה בין שדחפו בידיו לשהביאה בקיסם או בחרס כלל ובמקומו יתבאר:

המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו ויש חולקים בקצת דברים אלו שבגחלת ובמקומם יתבאר:

המשנה התשיעית בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה ואמר על זה בור של יחיד כרגלי היחיד וכו' פי' בגמ' שבור זה ענינו במים המכונסים ואמר שאם בור זה הוא של יחיד הרי מימיו כרגלי הבעלים ואין אדם מוליך את המים שקבל ממנו אלא למקום שהבעלים הולכים אבל באר של מים חיים וכן מעיינות ונהרות המושכין אפילו שהן של יחיד הרי הן כרגלי כל אדם שלא קנו שביתה כלל וכן אפילו באו מחוץ לתחום מותרות וכן מי גשמים היורדין בשבת או ביום טוב מותר לשתותן שלא קנו שביתה בים אוקיינוס וכמו שאמרו מינד נידי וכן אין בהם משום נולד כמו שאמרו מיא דעיבי לאו מיבלע בלעי זו היא שיטתנו וממה ששאלו בגמ' תנן בור של יחיד כרגלי היחיד ורמינהי נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם כלומר אף על פי שהם של יחיד ותירץ התם בנובעין הבא במכונסין אלמא כל מים חיים אף שבבאר הרי הן כרגלי כל אדם ומ"מ גדולי המפרשים כתבו במסכת עירובין שהמים שהם מכונסין בתוך הבור ואין נמשכין לחוץ אע"פ שהן חיים ונובעים בדין מכונסים הם ואין הדבר תלוי אלא במשיכה שכל שהם נמשכים אפילו אינם חיים בדין נמשכים הן כגון של הפשרת שלגים והם מפרשים נהרות המושכים אע"פ שאין חיים (למעיינהת) [ומעיינות] הנובעים שיש להם זחילה קצת אבל בורות אע"פ שנובעים מכונסים הם לענין זה הא כל שהוא נמשך לא קנה שביתה וכרגלי כל אדם הם וכמו שאמרו מיא דעיבי מינד ניידי וכן מי אוקיינוס מינד נידי ולא יראה לי כן אלא כל שהוא נובע ויוצא לו ממקור נמשך הוא ואין קרויין מכונסין אלא מי גשמים שנתכנסו שאין כאן לא נביעה ולא המשך וזה שביארנו בנהרות המושכין ומעיינות הנובעין שהם כרגלי כל אדם פירושו שאם מלא אחד לעצמו הרי הן כרגליו וכל שנתנם אח"כ לחברו אין יכול להוליכן אלא כרגלי הנותן שכשזכה הראשון בהם קנו שביתתו וכן במי גשמים ובכל אלו שאמרו שלא קנו שביתה וא"כ כרגלי כל אדם האמור בהם פירושו כרגלי הממלא וכן התבאר בתוספתא בפרק זה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בעירובין שכל שאמרו כרגלי כל אדם פירושו שאפילו מלא ראובן מהם יכול שמעון להוליכם כרגליו אף בלא נתן לו האחר אבל בור של עולי בבל שהם מים מכונסין ואין נדים כלל אמרו כרגלי הממלא ופירושו בהם כרגלי הממלא ממש שאם לקחן אחר אינו מוליכן אלא כרגלי אותו שמלאן ונתנו טעם לדבריהם שמאחר שהם נחים והיו ראויים לקנות שביתה כשממלא מהם קונים שביתה ואף בזו נחלקו עם חכמי דורם במי שמלא ונתן לחברו שלדעת חכמי דורם לא היה חברו יכול להוליכם אלא כרגלי הנותן ולדעתם לא נאמר כרגלי הממלא להפקיע רגליו של זה שניתנו לו במתנה אלא שדוקא בעוד שהן שלו אבל אם נתנן לחברו הרי הן כרגלי חברו וכמו שאמרו בפרק המוצא תפלין נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו וכו' אלא שאנו מפרשים שם בשהגביהה על מנת שלא לזכות אלא במה שישתה מהן וכן כלם זה אחר זה וכן עקר וכרגלי הממלא דוקא כמו שיתבאר שם בע"ה:

ושל אנשי אותה העיר הואיל ומים מכונסים הם הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר ואין אחד מאנשי אותה העיר יכול להוליכן אלא לאלפים אמה ממקומן אע"פ שעירב וכן אין אדם של עיר אחרת יכול להוליכן אחר שמלאן למקום שבא ממנו לכאן על ידי עירוב אלא עד אלפים אמה נמצא שזה שאמרו כרגלי אנשי אותה העיר פירושו שיש בהן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצד אחד אינו יכול להביאן אלא עד אלפים אמה הן שהוא מעיר זו הן מעיר אחרת כך פירשו רבותינו הצרפתים ויש מקשין על דבריהם ממה שאמרו בעירובין פרק מי שהוציאוהו בענין גשמים שירדו הא יש להם אלפים אמה לכל רוח הרי הן כאנשי אותה העיר מיבעי ליה אלמא שאין שני שיעורין אלו שוין אלא שהם מפרשים שם שלא אמרוה מפני הענין אלא מפני הלשון שכשהוא שונה אלפים אמה לכל רוח מורה שלא קנו שביתה מצד אנשי העיר שאלו קנו שביתת אנשי העיר היה לו לומר כרגלי אנשי אותה העיר ואע"פ שזהו גם כן אלפים אמה לכל רוח ואף גדולי הדור מתרצים בה שאלו שנה כרגלי אותה העיר היו אותן אלפים אמה נמדדות מתחום העיר וכששנה אלפים אמה יורה שהן נמדדות ממקומן ומ"מ הרבה חולקים לפרש הרי הן כאנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך כרגליו כדין שותפין ומדין יש ברירה כמו שאמרו מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא אבל אחר שאינו מאנשי אותה העיר אם לא עירב אחד מאנשי העיר מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב אחד מן העיר לצד אחד לא יוליכם זה הנכרי אלא אלפים אמה לאותו צד ואם עירבו שנים מן העיר זה לצפון וזה לדרום לא יזיזם זה הנכרי ממקומן אא"כ מלא אחד מן העיר ונתן לו כך כתבוה גדולי הדור ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בעירובין ושם התבאר שגשמים ירדו סמוך לעיר מערב יום טוב הרי הן בדין זה ר"ל כבור של אותה העיר וכרגלי אנשי אותה העיר:

ושל עולי בבל העשויים לעוברי דרכים באמצע הדרך כשעולין לירושלים כרגלי הממלא מפני שהן הפקר לכל ונקנה לו בהגבהה ואם מלא ובא אחר ושאל את מימיו או לקחם אין מוליכן אלא כרגלי הממלא שכלן קנו שביתה כרגלי הזוכה בהם ומדין יש ברירה אנו אומרין בה שמבין השמשות קנו שביתתו של ממלא זה וכן בנתן לו חברו לדעת קצת מפרשים אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו כמו שביארנו ולמדת בפירוש זה שהוא נמשך למה שפסקנו שחפצי הפקר אין קונין שביתה במקומן והרי הן כרגלי הזוכה וכבר ביארנו למעלה שגדולי המפרשים פוסקים בחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן ואין לשום אדם בהם אלא אלפים אמה ממקומן לכל רוח אם לא עירב הוא לצד אחד ומ"מ אף לדעת זו משנה זו של עולי בבל הלכה היא שלא אמרו חפצי הפקר קונין שביתה במקומן אלא בדבר שאין יכול לזכות אלא המוצאן ואין מציאתו עולה על לב בני אדם שתחול עליהם שביתתם כשיגיע לידם אבל בור זה שהוא הפקר לכל העולם ויש בו מים לכלם הרי לב הכל עליהם ושביתת כל זוכה וזוכה עליהם וכל אחד מן הממלאים שביתתו חלה בחלקו מדין ברירה אלא שמ"מ אע"פ שהדברים נכונים אין אנו צריכים להם לשיטתנו שכבר פסקנו למעלה לשיטתנו שחפצי הפקר קונין שביתה כרגלי המחזיק בהן כדעת משנה זו ואף גדולי המחברים פסקוה כן וכן אמרו בתלמוד המערב המוצא כלים בדרך הרי הן כרגלי המוצא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדברים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

סוגייא זו הבאה על משנה זו מבולבלת מעט ביד מפרשים והריני מעירך בביאורה דרך קצרה והוא שזו של בור עולי בבל לא דברו בה במשנתנו אלא בממלא לעצמו ואח"כ לקחן חברו או שאלן ועל זו אמרו שהן כרגלי הממלא וכן בנתן לו על דעת קצת כמו שביארנו ומ"מ עכשו שאלו במי שמלא ממנו לצורך חברו ונתן לו ונחלקו בה רב נחמן ורב ששת שלדעת רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ומפני שהוא סובר בירא דשותפי נינהו כלומר שעל דעת כן עשאום שתהא יד כלם שוה בו ושיהא לכל אחד חלק בו והרי הוא כאומר מלא (מי) [לי] מחלקי וזכה מי שנתמלא לו מדין ברירה ולרב ששת בירא דהפקרא הוא כלומר שעל דעת כן עשאום שלא יהא לשום אחד חלק בו ולא שום זכות מצד עצמו אלא שיהא כזוכה מן ההפקר כשאר המציאות וא"כ הרי זה מגביה מציאה לחברו שלא קנה חברו ונמצא שקנה המציאה והרי הן כרגליו והקשו לרב נחמן משמועת הריני עליך ואתה עלי שמותרין שניהם בבור של עולי בבל על דעת הפקר נעשה ולא שיהו שותפין בו עד שיאסר אחד מתוך חלק חבירו ואלו היינו אומרים בירא דשותפי הוא היינו אוסרים לזה מפני חלקו של זה וכדתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ושמא תאמר מה הוצרך להביא משנה זו והרי מגופה של שמועה זו היה יכול להביאה כדקתני בגוה ואסורים בדברים של אותה העיר ומטעם שותפות נראה לי מפני שלא נתפרסם הטעם שמדין שותפות יהא נאסר ונתירא שמא יגלגל עליו טעם אחר שלא מטעם שותפות ואלמה לטעמיה דבור של עולי בבל מותר לשני המודרים מאי זה טעם שיהיה ואי שותפי נינהו הוה אסור ושאר מפרשים תרצוה בפנים אחרים כמו שכתבנו בפירושנו בדברים ארוכים אלא שזה נראה לי יותר והרי מ"מ שלמדנו דבור עולי בבל הפקרא הוא ותירץ דבירא ודאי דשותפי הוא ולרחוץ הכי נמי דאסור למודרים אבל למלאת מותר מדין ברירה דמר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא ואח"כ הקשה לו ומי אית ליה ברירה והתנן וכו' והעלו בה דכולי עלמא הפקרא הוא אלא דרב נחמן מגביה מציאה לחברו קנה חברו:

ומר סבר בירא דשותפא היא פ'י אעג דקרי להו בירא דשותפי אינו דוה שותפת זו לשותפת בהמה וחביות שיהיה צריכין הנה בבור של עולי בכל לברירה דודאי שותפות הבהמה והחביות שאם יקח אדם מהם בלי חולקה שופתי קפיד בהדיה קנה שביתה אצל שניהם וכיון דקפיד חד אחבריה אוסר עליו ואם חלקי ביו"ט אין צריכן לברירה אבל שותפת דברו אינה כן דהא לא קפיד כל דח וחד במאי דממלא חבריה והילכך לא אסר אילויה והרי הן המים כרגלי הממלא ואפילו למאן דלית לית ברירא הרי הן כרגלי הממלא:

מתני' הגחלת כרגלי הבעלים. פירוש אפילו עוממות וכן כולה מתניתין.

גמרא גחלת של עבודה זרה אסורה. ואף על גב דהתם בפסחים אמרינן דאם בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחלה אסורה. אי נמי הכא בשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת עבודה זרה או בגחלי הקדש ממש. ואילו התם בשבאו מעצים אסורים. וא"ת אחר דשלהבת עבודה זרה מותרת למה אין מברכין עליה. תירץ מורי נר"ו משום דמאיסה לגבי ברכה וכדאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא. וטעמא דלא יטול משום דמאיס.

ותיפוק ליה משום קיסם. פירש רש"י ז"ל ותיפוק ליה נמי משום קיסם כלומר וליחייב שתים. ויש מפרשים דכיון דבקיסם מיירי מנא לן דתנא מחייב ליה משום שלהבת דלמא משום קיסם הוא. ויש כיוצא בזה בפרק לא יחפור ובפרק כיצד. ויש מפרשים דכיון דאיכא קיסם בטיל הוא לגבי קיסם והלכך ליחייב משום קיסם לחוד. ופריק בדלית ליה שיעורא. ולא נהיר משום דמשמע דאילו הוי שיעורא בטיל ליה שלהבת לגבי קיסם ואילו לקמן לא משכחת לה דליפטר אלא בדאדייה אדויי.

אביי אמר כגון דשפייה למנא. פירש רש"י ז"ל אבל בקיסם מותר. ולא נהיר דאילו בקיסם מותר למה לן לאוקומה בדאדייה אדויי. אלא הנכון דאביי מודה דבקיסם אסור ורבותא אשמועינן וכמו שפירש רש"י בפנים שניים.

דאדייה אדויי. פירש רש"י שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים וטפח בידו וניתק ממנו וזרקו. אבל בערוך פירש כגון שנפח בו בפיו וזרקו עד כאן. וזה קשה דכיון דאורחיה בנפיחה בפיו ולא בידו לאו הוצאה כלאחר יד הוא וליחייב. והריטב"א פירש כעין ההיא דאביי דשפייה למנא משחא שהשלהבת מרקדת ויוצאת וחוזרת.

ורמינהי נהרות המושכין כו'. הרי הן כרגלי כל אדם. כתב רש"י ז"ל אין להם שום שביתה בעולם לא במקומן פירוש לפירושו שיהו כנכסי הפקר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח לר' יוחנן בן נורי ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו. דכל מידי דנייד בין השמשות לית ליה שביתה בין השמשות. וכיון דבשעת שביתה לית ליה תו לית ליה ואפילו בתר דנייחו חוץ מן האדם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו. ונמצא לפירוש רש"י ז"ל בור היחיד כרגליו ממש. ובור של הפקר כרגלי הממלא. ונהרות המושכין ומעינות הנובעין אינם כרגלי בעליהן ולא כרגלי הממלא אלא כרגלי כל אדם. ונמצא דהאי לישנא דהרי הן כרגלי כל אדם דהכא אינו כאותו לשון שהזכיר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. דהא ההוא משמע שאדם הלוקחו מביאו ברגליו אבל ודאי אם לקחו שמעון אסור לראובן להוליכו אלא כרגלי שמעון שהרי שור זה קנה שביתה בין השמשות כרגלי שמעון שאחר שלקחו ביום טוב הוברר הדבר שהיה שלו. וכן נמי בבור של עולי בבל אמרינן כרגלי הממלא ומשום ברירה דהא מים שבבור נייחי וקנו שביתה כרגליו עד כאן לשון מורי נר"ו. ומה שכתב מורי נר"ו חוץ מן האדם וכדאיתא בעירובין לאו למימרא שאם הוא הולך בבין השמשות שיהא קונה שביתה דהא ליתא וכן פירשו בתוס'. אלא לומר דאפילו הולך בבין השמשות בתר דנייח קנה שם שביתה כן נראה לי.

בפרש"י בד"ה כרגלי הממלא כו' קסבר יש ברירה להחמיר כו' עכ"ל ע"ש ור"נ דאית ליה לקמן אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים כו' אין אומר כו' ופטור ממעשר ולא אמרינן יש ברירה להחמיר לחייבו במעשר י"ל דה"ל חומרא דאתי לידי קולא לפוטר מקלבון ועיין ברא"ש שכתב דכרגלי הממלא וכרגלי כל אדם הוא ענין אחד וכ"ה בתוס' פרק בכל מערבין ע"ש:

גמ' מים אין מלח לא והתניא ר' יהודה פוטר בין במים בין במלח לא קשיא כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א ועיקר:

שם אלא הא דתנן המוציא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ורב אשי אמר כו' צ"ל ורבא אמר כו' ולא פליגי דאביי כו':

בד"ה סדומית דקה היא מאד כו'. נ"ב פירוש מלח דקה קרויה סדומית אבל סדומית אינו בנמצא כי אם קורטב בכורא כדאיתא בריש פ' כל הבשר:

בד"ה ואין בטלין המים בקדירה מפני כו' פוטר במים תנן לא שנא כו' כצ"ל:

בד"ה גחלת כו' מן החרס אסרו כו' הד"א:

בד"ה כרגלי אותה העיר כו' חוץ לעיבורה פי' זהו ע' אמה ושיריים:

בד"ה כרגלי הממלא כו' הוברר דלהאי גברא כו' כצ"ל:

בד"ה מילאו כו' שנתמלאו לו שנעשה כו' כצ"ל:

בד"ה ר"ש כו' קנה ור"נ כו' הד"א:

ברש"י בד"ה סדומית דקה. ובפרק לא יחפור פירש"י בהיפך מלח סדומית הוא עב וק"ל:

ברש"י בד"ה ואין בטלין כו' ומתני' פוטר במים ל"ש עיסה ל"ש קדירה. [לגי' הספרים שלפנינו הברייתות נמי סותרות אהדדי] ובקצת ספרים מוגה בברייתא קמייתא רי"א בין מים ובין מלח בטלין בעיסה. [לכן פירש"י הקושיא ממתניתין]:

ברש"י בד"ה כרגלי הממלא וכ"ת א"כ הול"ל הרי הן כרגלי כל אדם כו' קסבר יש ברירה להחמיר כו'. גם בלא"ה לרבנן דס"ל דחפצי הפקר כרגלי מוצאן נראה דהוי מצי לאקשויי כן:
וא"ל לר"נ למסקנא דבירא דהפקר הוא וס"ל דאין ברירה [אף להקל לפטור ממעשר. הדק"ל ליהוי כרגלי כל אדם] וי"ל היינו בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה כדלעיל אליבא דרב אושעיא [ח] והגמרא לא יכול לשנויי כן [דמשמע לכאורה דהקושיא מר"נ דאין ברירה קאי אמה דאמר למי שנתמלא לו דמוכח דיש ברירה] די"ל דמקשה ממודר הנאה דהוי דאורייתא וכ"ת הא קלבון דרבנן [וא"כ ליפטרו מקלבון דיש ברירה בדרבנן] לז"א להחמיר יש ברירה אבל לקמן אי אמרי' יש ברירה הוי להקל לפטור מקלבון. וא"ל [לפי"ז דאמרי' יש ברירה להחמיר דוקא] למה [לא] עשו רבנן יש ברירה להחמיר אפילו בדאורייתא לענין מעשר. י"ל דהוי מביא חולין לעזרה ועיין ברש"א [שתירץ דהוה ליה חומרא דאתי לידי קולא לפוטרו מקלבון] ולא ידעתי מאי קאמר [דלא נימא] חומרא בדאורייתא דאתי לקולא במדרבנן:

גמרא הא במלח אסתרוקנית. הערוך פי' שהוא ע"ש מקומו ונ"ל שהיא מדינת אסטרח"ן בארץ רוסיא באזיא על יד נהר וואלגא אשר יובילו משם המלח על הנהר הנזכר ברוב מדינות רוסיא:

שם והתניא רי"א מים ומלח בטלין בין כו'. עי' גי' מהרש"ל וכ"נ הגי' מפרש"י בד"ה ואין מדכתב ומתניתין כו' דאילו לגי' שלפנינו יל"פ כפשוטו דפריך אהבריית':

רש"י במשנה ד"ה כרגלי הממלא קסבר י"ב להחמיר. ומלא התוי"ט את דבריו דתחומין דרבנן ובדרבנן קי"ל די"ב. עי' ש"א תשו' צ' ותראה שהתוי"ט שגה במחכ"ת:

גמ' בדלית "ליה" שעורא. צ"ל ביה. וכן בפעם השני:

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּגַחֶלֶת. קשה הוה ליה למימר נאמרו 'בְּגַחֶלֶת וּבְשַׁלְהֶבֶת' דבכל הני מילי חלוק דין השלהבת מדין הגחלת? ונראה לי בס"ד כי עיקר החידוש הוא בגחלת דנקיט בה איסורא אבל בכלהו מילי הוי להתירה ואין ההיתר חדוש בשלהבת כי כן הסברה מחייבת בלאו הכי כיון דהשלהבת אין בה ממש מאי איסורא איכא למתלי בה.
אמנם עדיין יש להקשות למה נקיט להו בסדר זה ולא נקיט להו על פי סדר משנה דילהון? ונראה לי בס"ד דנקיט להו בדרך לא זו אף זו על היתר השלהבת והוא דלא מבעיא בדין יום טוב דקיל אלא אפילו שלהבת של הקדש דחמיר ולא מבעיא הנאת הקדש אלא אפילו הנאת עבודה זרה דחמירא טפי ולא מבעיא הנאת עבודה זרה דאין בה איסור סקילה אלא אפילו בענין שבת דאית ביה עונש סקילה ולא מבעיא הוצאה דשבת דמסתברא מילתא בהיתירא כיון דשלהבת אין בה ממש נמצא לא הוציא כלום אלא אפילו במודר הנאה מחבירו דהנאתו מן השלהבת היא כמו הנאתו מן הגחלת כי כמו שהוא מתחמם מזו מתחמם מזו ואדרבה אפשר שיתחמם מן השלהבת טפי עם כל זה מותר בשלהבתו ורק אסור בגחלתו משום דאזלינן בתר גוף הדבר שנהנה ממנו שזה יש בו ממש וזה אין בו ממש ולא אזלינן בתר ההנאה ואף על גב דהאי רבותא איתא נמי בדין העבודה זרה עם כל זה הוסיף להביא עוד האי דינא דנדרים דאית ביה רבותא טפי משום דבנדרים הולכין אחר דעת האדם ובודאי זה המדיר קפיד על הנאתו של זה בכל אופן שיגיע לו הנאה והרי הוא נהנה באמת מן השלהבת ועם כל זה אזלינן בתר גוף הדבר שנהנה ממנו דכיון דאין בו ממש שרי.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּגַחֶלֶת. קשא הוה ליה למימר שִׁשָּׁה דְּבָרִים, דהא איכא דבר אחד האמור בירושלמי מברכין בורא מאורי האש על השלהבת ואין מברכין על הגחלת? ונראה לי בס"ד דהכא מנה דברים שהם חשיבות בגחלת וגריעות בשלהבת דאין בה ממש, אבל ענין זה דמברכין להיפך שהוא גריעותא בגחלת ועדיפות בשלהבת, ולכן לא מנה זה עם חמש הנזכר.

תוס' ד"ה משום וכו' וא"ת. עיין בר"ש פ"ו מ"ג דשביעית:

משום דהוה דשיל"מ מ"ש תוס' כאן בתחומין החמירו ובעירובי' כתב להיפוך מ"ה ע"ב ד"ה איבעי' אימא וכו' ולק"מ דלענין ספיקא קיל טפי אבל הכא לענין ביטול מחמרי' לא משום חומרא דתחומי' אלא משום דעכ"פ עיקרו ממונא הוא וממונא לא בטיל אע"ג דמסקינן דה"ל איסורא מ"מ כיון שמצורף לזה שהוא דשיל"מ ויש בו ג"כ כח ממון לא בטיל. משא"כ ספיקא אדרבא ספיקא דממונא קיל טפי להמוחזק למימר הני מיא אינהו נינהו ולא אזלא לעלמא:

כגון שהוציאו בקיסם לפי סוגי' דברכו' נ"ג ע"א הומ"ל תרוויי' איירו בקיסם ופליגי אי אמרי' קמא אזל ומה שעקר לא הניח או נימא איסורא קיימא. ולא צריכי' למוקמי' בתרי טעמא חדא בדאדיי אדויי וחדא בקיסם. ותו דדוחק גדול לומר משנתינו בדאדיי אדויי דרישא בתחומין שלהבת בכל מקום לא שייך לומר כן. ולוקי מתני' רישא בקיסם וסיפא בדאדיי אדויי ה"ל תרי טעמי' עיין בזה ונ"ל משו"ה לא מייתי לי' רמב"ם דמיירו בדאדויי אדויי ומשמע אפי' בקיסם נמי אחרי שהעליתי כן מצאתי ממש קרוב לזה במרכבת המשנה סוף הלכות שבת ונהניתי:

כרגלי אנשי אותה העיר מ"ש תי"ט על שיטת הטור ממתני' דלעיל ל"ו ע"א שאין מיוחדין הרי אלו כמקום שהולכי' ע"ש י"ל ולחלק התם אפי' אלף שותפי' א' יכול לעכב על כולם בכל עניניהם שלא יעשו נגד רצונו. משא"כ בני העיר אע"ג דדינם כשותפי' מ"מ אין היחיד יכול לעכב על הרוב ודעתו ורצונו בטיל בדעת ורצון רוב בני העיר כמבואר בש"ע חו"מ סי' קס"ג. ועמ"ש עוד תי"ט בישוב דעת הרשב"א לחלק בין ברירה דלעיל לדהכא יובנו דבריו יותר עפ"י מ"ש ר"ן בנדרי' מ"ו ע"ב ד"ה אבל יש בה וכו' אבל הרמב"ן ז"ל כתב וכו' דהכא לא שייך שיהי חצי שבת למזרח וחציו למערב דאין קנין שביתה לחצי היום כמבואר במתני' דעירובי' ל"ח ע"א ע"ש וכו' ע"ש. אבל לדעת רשב"א לשיטתי' בחידושיו שם לא א"ש כולי האי דברי תי"ט:

כרגלי הממלא פירש"י דלחומרא יש ברירה ותי"ט הוסיף דבדרבנן יש ברירה ודברי' תמוהי' לכאורה דבדרבנן אמרי' יש ברירה לקולא. והנלע"ד עפ"י מה שפי' ר"ן ר"פ השותפים דטעם דאין ברירה דאין קנין חל על ספק וצ"ל רבנן תקנו קנין שלהם היינו קנין עירוב שתקנו הם יקנה מספק ולרוב פעמי' הוא קולא שיקנה עירובו והשתא אע"ג דהכא אירע שהוא חומרא מ"מ אין כאן ספיקא דנימא ספק דרבנן לקולא אלא הקנין נקנה אפי' על דבר מסופק וממילא נולד מזה חומרא ומיושב נמי קו' מהרש"א אפירש"י מלקמן חלקו גדיי' וכו' עיי' וק"ל:

מר סבר בירא דהפקרא מה שקשה מפירש"י דכאן על מה שפירש"י פ"ק דב"מ דבשעושה שליח יכול לתפוס לבע"ח ועיי' היטב בש"ך ח"מ רס"י ק"ה. כתבתי במקום אחר אפשר לא כ"כ רש"י אלא לפי הסוגי' דב"מ דאמר המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דהוה תופס לב"ח משמע תופס לב"ח פשיטא לי' מסברת חוץ. ובפ"ק דגיטין אמרי' תופס לבע"ח באנו למחלוקת ר"א ורבנן משמע תופס לבע"ח אתי' ממציאה ותלי' בפלוגתא. ע"כ ס"ל בלא עשאו שליח פשוט דאינו יכול לתפוס לבע"ח ואתי' מציאה מבע"ח. אך בעשאו שליח אין הסברא פשוטה כל כך ומזה לא מיירו ר"נ בפ"ק דב"מ ובגיטין מיירו בעשאו שליח ובזה באנו למחלוקת ר"א ורבנן ולרבנן דקיי"ל כוותי' אפי' בעשאו שליח נמי לא קנה וה"ה וכ"ש תופס לבע"ח דלדינא לא קנה נמצא לדינא מודה רש"י לכל הפוסקים:

ועוד כתבתי בחי' פ' הכותב דא"נ נימא מקרא לא תלקט לעני מוכח אפי' עשאו שליח לא מהני. מ"מ חידוש דבכל התורה שלוחו כמותו ואין לך בו אלא חידושו דומי' דהתם לבעה"ב אזהר רחמנא שלא יהי' שליח לעני והבעה"ב א"א בשום [אופן] שיזכה לעצמו דאם יפקיר נכסי' אינינו שוב בעה"ב וכיון שאין שום מציאו' שיזכה בעה"ב אינינו נעשה שליח אבל שליח לתפוס חוב אם אותו חוב יכול לכתוב הרשאה עליו נמצא אלו הי' הבעלי' כותבין הרשאה זיל ואפיק לנפשך הי' יכול לתופסו א"כ השתא נמי אע"ג דלא כ' לי' הרשאה נעשה שליח ולא דמי לקרא דלא תלקט דהתם א"א דאיהו עביד. ומשו"ה בשמעתין דעיקר מילוי מים הוא להוליכו חוץ לתחומו וזה א"א לו בשום אופן א"כ ואינו נעשה שלוחו אע"ג בעלמא אדם נעשה שליח לקדש אחותו אע"ג דאיהו לא מצי לקדשה לעצמו. מ"מ כיון דאיתי' בקידושין דעלמא נעשה שליח. אבל הכא גזירת הכתוב הוא לא תלקט לעני כיון שאינו יכול למיעבד אותו דבר עצמו אע"ג דאיתי' בלקט דעלמא וה"נ כיון שהוא לא מצי אזיל בתחומו של זה לא נעשה [שליח] וכן האי דר' יימר בפ' הכותב י"ל בזה דהתם לא הו"מ למכתב הרשאה אמטלטלי דלא הי' יכול להוציא בדייני' אלא ע"י תפיסה וממילא אינו נעשה שליח לתפוס:

וראיתי בפני יהושע פ"ק דב"מ שהקשה אי ס"ד דהמגבי' מציאה לחברו קנאו המגבי' א"כ מה הועילו חכמים שלא יקנה מי שהגבי' בשבילו משום דחב לאחרים הא אכתי לית להו לאחרים מידי שהרי יהי' להמגבי' ולפע"ד לק"מ שצריך להסביר מאי חב לאחרים שייך במגבי' מציאה ע"כ היינו שהקב"ה הפקיר עולמו לברואיו ויהי' כ"ע שוים זה כזה ולא שיזכה א' בד' ידים ולכ"ע לית להו אלא ב' ידים והיינו זה שעושה לו שליח לקנות מציאה זו בעדו והוא בעצמו יעסוק לעצמו במקום אחר. ולכ"ע ליכא זכי' אלא במה שהם עושים לעצמן ולא יתכן כן אבל אם כל א' יזכה לעצמו אין זה חוב דכמו כן יזכה כל אדם לעצמו במקום אחר אשר יזמין לו ה' ולכן במה שזכה המגבי' לעצמו לא הוה חב לאחריני אבל אם יזכה בשביל פלוני ה"ל חב לאחריני והבן זה:

בתוס' בד"ה משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכו' וא"ת הא פרשי' לעיל וכו' וי"ל דאין ה"נ וכו' עש"ה. כוונתן מבואר' דנהי דהנך אמוראי דלעיל דקשיא להו דלבטלו ברובא הוי משמע להו דהכא בתחומין אפילו דבר שיש לו מתירין בטל בחד מתרי טעמי כמו שכתבו התוס' לעיל מכל מקום לרב אשי הוי איפכא דהאי דהכא אפילו מין בשאינו מינו כמין במינו חשיב ליה. ויתכן יותר טעמא דרב אשי לפי מה שכתבתי לעיל דלא מחמרינן בשאינו מינו דלא לבטלו בס' היינו משום דהוי כאילו הוכר האיסור ונסתלק משם היינו דוקא באיסור דתליא בטעמא וחזותא מה שאין כן לענין תחומין דלא שייך האי טעמא כלל אם כן אין שום סברא להקל בשאינו מינו יותר מבמינו למאי דקיימא לן כרבנן דמין במינו מדאורייתא קיל טפי כנ"ל:

וראיתי להר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב שכתב בענין אחר דהא דמחמרינן בדבר שיש לו מתירין במין במינו יותר היינו משום דכיון דדבר שיש לו מתירין הוא א"כ הוי מין במינו גמור כיון דטעמא שוין ושוין גם כן באיכותם דהאי היתירא והאי היתירא משום הכי במין במינו כהאי גוונא מודו רבנן לר' יהודה דלא בטיל דדמי לגמרי כדם פר ודם שעיר ע"ש באריכות ואף שהדברים ראויין למי שאמרן מ"מ לע"ד אינן עולין יפה לפי סוגיית הש"ס בכמה דוכתי והנלע"ד כתבתי ומה שיש לי לדקדק עוד בזה ומה שהקשה בעל פרי חדש בסי' ק"י במשנה דשקלים במעות שנמצא' יבואר בק"א אי"ה:

במשנה בור של יחיד וכו' ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ופירש"י אלפים לכל רוח וכו' עכ"ל. משמע מפירושו דאפילו אם עירב שום אדם מאנשי העיר לאחד מן הצדדים אפילו הכי אסור להוליכן יותר מאלפים ממקומן הראשון אבל הר"ן ז"ל כתב דכל אנשי אותה העיר היינו שכל מי שממלא מאנשי אותה העיר יש להמים תחום של הממלא דבדרבנן יש ברירה וכן כתב מהרש"ל ביש"ש בשם הרשב"א ז"ל וכן הוא בש"ע א"ח סי' צ"ז ולכאורה שהוצרכו לפרש מטעם ברירה דאם לא כן אין שום טעם לומר שהן כרגלי מי שמילאן ראשון דהא עיקר דין שביתת תחומין לא שייך כלל בשבת ויום טוב עצמן רק בבין השמשות אלא על כרחך משום ברירה אתינן עלה:

אלא דלפי זה קשיא לי טובא דאם כן תיקשי מתניתין דהכא עליה דרבי יוחנן דאמר בשמעתין דלעיל גבי חבית ובהמה דאפילו בתחומין אין ברירה ואף על גב דהך מילתא דברירה אפילו בדרבנן פלוגתא דתנאי היא כדאיתא בעירובין מברייתא דאיו מכל מקום הא שמעינן לרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה ואף שאיני כדאי מכל מקום מזו הראיה ומסברא פשוטה נ"ל עיקר כפירש"י דהאי כאנשי אותה העיר היינו אלפים לכל רוח ממקום המים עצמן דאע"ג דקי"ל כרבנן דר"י ב"נ דחפצי הפקר אינן קונין שביתה היינו בהפקר ממש משא"כ הכא דהמים נגררין אחר אנשי אותה העיר וברירה גמורה נמי לא שייך בהו משום הכי מודו חכמים שקנו שביתה במקומן ודוקא של עולי בבל שייך לומר שהן כרגלי מי שממלא כיון שהן כהפקר ובדין היה שיהיה כרגלי כל אדם כמו שפירש"י אלא משום דודאי לכ"ע אמרינן ברירה להחמיר כדפרישית לעיל דהא ר"י נמי מספקא ליה ולחומרא הא דאמר אין ברירה לא שנא מדאורייתא ולא שנא מדרבנן ולא להקל ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י בדיבור הסמוך דיש ברירה להחמיר כנ"ל ודוק היטב:

סדומית ערש״י ועב״ב כ׳ ע״ב אסתרוקנית וע"ש ברש״י והגהות גליון הש״ס מרע"א וע' נוב״י מ״ת וע' נ"א כלל ק״א בהיו״ט וע׳ רש"י מנחות כ״א א' וע' חולין קה"ב קורטא כו׳ וצ״ל דמשכחת בדקה ג״כ ואכמ״ל: משה שפיר כו' וע' מוהרמ״ל ובנו״בי מ״ת חיו״ד סי׳ קנ"א וע' בכפ״ת סוכה ל"ט א׳ ובלא"ה דבחולין ענה חבירו משה ולכן לא ניחא לי׳ בהא ואף דבכה״ג הוי נדרי שגגות כר"כ ור״א וגם דבחולין הוא בל׳ שאלה מי אמר כו׳ וע' רש״י יבמות ע״ב ב׳ ד״ה ראיתי וע׳ פסחים ל״ח ב' וע' בר״נ נדרים י׳ ע״א ד"ה במוהי ובסהמ״צ לרמב"מ מ״ע ז' וע' ירו' מגילה פ"ד ה״ח דא"ר חגי לר׳ מני וא"ר יוסי משה דאנא מסתכל ולא מסע דעתי ומשמע דהוא לשון שבועה וע׳ ירו' נזיר פ"ה ה״א א"ר חגי משה יאות א"ר יוסי:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

שיש לו מתירין. למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן: סדומית. דקה היא מאוד ובטלה ותדע שהסדומית דקה היא דאמרינן (חולין דף קה:) מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אלמא דקה היא מאד ונדבקת ביד ואינה נכרת. ואין בטלין המים בקדרה מפני רוטבה. הניכר לעינים ומתניתין פוטר במים תנן לא שנא עיסה ולא שנא קדרה דמתניתין בתרתי איירי מדקתני תבלין דהיינו לקדרה: עבה. תבשיל עבה שאין רוטבו ניכר והוי כעיסה: מתני' ושלהבת. כגון הדליק נר בשלהבת חברו אינו מעכב באיסור תחומין: מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם: ושלהבת לא נהנין. לכתחלה מדרבנן ואם נהנין לא מועלין אין חייבין קרבן מעילה דלית ביה ממשא: המוציא שלהבת פטור. מפרש בגמרא: גמ' גחלת של ע''ז. שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג) אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו: מאי שנא של ע''ז דשרי. לגמרי דאפילו מדרבנן לא גזור בה דקתני ומותרת ובשל הקדש קתני לא נהני: הקדש לא מאיס ולא בדילי אינשי מינה. כולי האי כע''ז דבדיליתא דהקדש לאו משום מאיסותא אלא משום אסורא ונהי דבעלמא אמרינן לגבי חולין בדילי אינשי מהקדש אבל לגבי ע''ז לאו בדילותא היא: כל שהוא. בלא שיעור: הא דתני חייב כשהוציאו בקיסם. דכיון דיש לו דבר להדבק בו חשובה היא בכל שהוא ומתניתין דקתני פטור כדאוקימנא לקמן בדאדייה אדויי שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לרשות הרבים: ותיפוק ליה משום קיסם. אמאי תני המוציא שלהבת כל שהוא חייב בלאו שלהבת נמי חייב משום קיסם: בדלית בה שיעורא. להוצאת שבת: ביצה קלה. שהיא קלה לבשל מכל הביצים ושיערו חכמים זו ביצת תרנגולת: אביי אמר הא דתני חייב כגון דשייפיה למנא משחא כו'. ומשום דיש לה דבר להאחז בו היא חשובה אבל בקיסם לא סבירא ליה לאביי משום דמועט הוא וממהר לכבות אי נמי רבותא אשמעינן אביי ואפי' בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כל כך חשיבא הוצאה: חרס. לענין הוצאת שבת: כדי ליתן בין פצים לחבירו. פצים כמו פצימי פתחים (סוכה דף יח.) ופצימי חלונות (ב''ב דף יב.) הקבועים בחומה והן של עץ וסודרין אותם למטה ולמעלה ומשתי רוחות ופעמים שהן קצרים ברוחב ומושיבין שנים זה בצד זה וצריך להושיבן בשוה שלא יהא זה נמוך מזה ולא יהו עקומים וכשהאחד נוטה נותן לתחתיו חרס או אבן להשוותו או בשאין די ברוחב שניהם מבדילן זה מזה מעט ונותן חרסים דקים ביניהם: אלא הא דתנן. מתני' פטור היכי משכחת לה: ומשני דאדייה אדויי. כמו וידו אבן בי (איכה ג): מתני' כרגלי היחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור: כרגלי אותה העיר. אלפים לכל רוח חוץ לעבורי': ושל עולי בבל. העשויין לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתות בעלותם: כרגלי הממלא. מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו ולית ליה דרבי יוחנן דאמר חפצי הפקר קונים שביתה לעצמן במקומן וכ''ת א''כ הוה ליה למימר הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי קתני כרגלי הממלא קסבר יש ברירה להחמיר ואמרינן הוברר דמאתמול נמי הוברר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי ובעירובין (דף מה:) נמי דלא כרבי יוחנן בן נורי מתוקמא: גמ' נהרות המושכין. היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן: ומעינות הנובעין. ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה: הרי הן כרגלי כל אדם. אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה והכי מפרשי' בעירובין בפרק מי שהוציאוהו: מילא ונתן לחבירו. וכגון שמילא לצורך חבירו דאי מלאו לעצמו הא תנן בהדיא כרגלי הממלא: כרגלי מי שנתמלאו לו. דנעשה זה שלוחו וקנה לו: רב ששת סבר בירא דהפקרא הוא. והמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כדאמרינן בבבא מציעא בשנים אוחזין (דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אלא המגביה קנה ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא לא הפקירוהו בני הגולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שלוחו ואין זה מגביה מציאה: המודר אסור. מי שהוטל עליו הנדר אסור ליהנות מזה שנדר הנדר דה''ק ממוני עליך הקדש:

משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין וכו'. ואם תאמר והא [פרישית] לעיל דלא שייך דבר שיש לו מתירין אלא במין במינו וי''ל דאין הכי נמי דלא אמרינן ליה אלא במין במינו והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאילו הוי מין במינו בעלמא כיון דממונא הוא ועי''ל דכיון דהעיסה אינה נלושה אלא ע''י המים והקדרה נתקנה בשביל התבלין אם כן כשערב זה בזה הוי כאילו מין אחד: הקדש דלא בדילי אינשי גזרו רבנן. וקשה דבפ''ק דפסחים (דף ו.) קאמר אם של הקדש הוא אין צריך לכסותו מפני שבדלים ממנו אלמא משמע דהקדש בדילי מיניה וי''ל דאין הכי נמי דלגבי חולין בדלין ממנו אבל לגבי ע''ז לא בדילי מיניה: ותיפוק ליה משום מנא. .. וא''ת ולבטיל מנא אגב שלהבת דהכי אמר בשבת פרק המצניע (דף צג:) פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי דהוי הכלי בטל אגב האוכלין וי''ל דשאני הכא דליכא חשיבותא בשלהבת לבטל הכלי לגבה דלית בה ממש: