ביצה לח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

וכי משום שחלק האשה המשאלת מועט, תאמר שייבטל חלקה אצל חלק האשה השואלת מפני שהוא רוב העיסה?!

והרי מי שנתערב לו קב חיטין שלו בעשרה קבין חטין של חבירו, וכי נאמר שבטלה בעלותו על הקב המועט ברוב החיטין שיש להם בעלים אחרים, ויאכל הלה - בעל החיטין המרובות - וחדי [יאכל וישמח לבו בחיטיו של חבירו שלא עמל בהם]?!

ובביאור דבריו, נושאת ונותנת הגמרא.

אחיכו [שחקו] אותם החכמים שתמהו על משנתנו עליה דרבי אבא ועל תירוצו!

אמר להו רבי אבא: וכי אטו גולתיכו [גולתא, הוא תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו, וכשיושב מסיר טליתו מעליו והתכריך נראה לחוץ] שקלי?! כלומר: וכי את מלבושיכם לקחתי עד שאתם מלגלגים עלי?!

הדור אחיכו עליה, חזרו החכמים לשחוק לו!

אמר רב אושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה [יפה עשו ששחקו על רבי אבא]!

שהרי מאי שנא, מדוע השתנה [בכך שנקט רבי אבא נתערב לו קב "חיטין" בעשרה קבין "חיטין"], קב חטין בעשרה קבין שעורים - דלא קאמר להו רבי אבא?

הרי ודאי הוא משום שבתערובת זו אכן היתה בטילה הבעלות על המועט, כיון דהוה ליה תערובת מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו הרי בטיל.

וכיון שכן, חטין בחטין - נמי לא היה לו להקשות.

כי נהי דלרבי יהודה לא בטיל מין במינו בכל האיסורים, הרי לרבנן מבטל בטיל.

[וכפי שנתבארה מחלוקתם במנחות כב א].

ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא:

דעת הר"ן [נדרים נב א] בשם הראשונים: שמים ומלח בעיסה חשובים מין במינו הואיל ואין עיסה נעשית אלא בהם, וזה הוא שדימתה הגמרא דין משנתנו למין במינו. ^[1] והמאירי פירש: מתחילה היו סבורים, שכוונת רבי אבא היא משום שמין במינו אינו בטל, ולפיכך שחקו עליו, שהרי משנתנו מין בשאינו מינו הוא.

ומשראו שאינו חוזר בו, הוסיפו בטענתם, שאף אילו היתה משנתנו מין במינו אין מקום לתירוצו של רבי אבא, שהרי רק לרבי יהודה מין במינו אינו בטל, אבל לדעת חכמים, אפילו מין במינו בטל. ^[2]

אמר תמה ליה רב ספרא לרב אושעיא: משה [שבועה בכבודו של משה רבינו]! וכי אטו שפיר קאמרת [טוב אמרת] שהצדקת את דברי השוחקים?!

והרי אין כוונתו של רבי אבא משום שמין במינו אינו בטל, ומה שאמר "חיטין בחיטין" לאו דוקא, והוא הדין חטים ושעורים.

אלא טעמו של רבי אבא הוא משום שאין לומר דין ביטול אלא לענין איסור שנתערב, אבל כל שנתערב ממון של זה בתוך ממונו של זה לא הפסיד זה את שלו, ומתוך כך ראוי לומר שלא תפקע שביתתו ממנו. ^[3]

ואם תאמר שבממון מועט כזה [מים ומלח בעיסה] שנתערב בתוך שלו אינו חייב לו את ממונו - וכי אטו לא שמיע להו לחכמים שהקשו את הקושיא על משנתנו, הא דאמר רבי חייא קטוספאה משמיה דרב?!

דרך מוכרי חיטים שאין בוררין את הצרורות מן החיטים והחיטין נמכרות כמו שהן, ולפיכך:

הבורר צרורות מגרנו של חבירו שלא מדעת חבירו, הרי זה חייב לשלם לו דמי חטים, שהרי אילו לא היה בוררם מתוכו היה חבירו מוכרם בכלל החיטים, והפסידו דמי חיטין כמידת הצרורות.

אלמא כילא [מידה] חסריה, הכא נמי כילא [מידה] חסריה.

כלומר: אף על גב דממון קלישא הוא חייב הוא להחזירו, ואף כאן אין מן הראוי שייבטל אפילו ממון כמו מים ומלח בעיסה, שכך הוא הדין ממון אינו בטל, וכיון שאין ממון בטל, אף השביתה של בעל הממון אינה בטילה.

אמר מתמה ליה אביי לרב ספרא, וכי מה תירוץ הוא זה?!

ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין שאינו בטל לממון שאין לו תובעין שהוא בטל?! ואף בענין משנתנו ממון שאין לו תובעין "היום" הוא, שהרי השאילה אותם לבעלת העיסה, ואיסור התחומין שאינו אלא היום הרי הוא בטל [מאירי].

[אמר ליה, נמחק, כי המשך דברי אביי הם, מאירי]:

וליטעמיך, כלומר: אפילו תימא דלא שאני לך בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין, ואפילו בממון שאין לו תובעין לא בטל, [מאירי]. ^[4]

אלא הא דאמר רב חסדא לפי דעת רבי יהודה הסובר, מין במינו לא בטיל:

מיעוט נבילה שנתערבה ברוב שחוטה הרי היא בטלה בשחוטה, שהרי מין בשאינו מינו הוא לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה, כלומר: אי אפשר לשחוטה שתהיה אסורה כמו הנבילה.

אבל מיעוט שחוטה אינה בטילה ברוב נבילה, לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה,, כלומר: ראויה היא להיות מותרת כמו השחוטה אם תסריח ושוב אינה קרויה נבילה, ועל כן חשובה היא מין אחד עם השחוטה.

הרי למדנו שהנבילה בטילה בשחוטה, וכי אטו הכי נמי תאמר: דכי אית לה בעלים לנבילה לא בטלה?!

הרי למדת: הואיל וסתם נבילה אין לה תובעין הרי היא בטילה [על פי המאירי]. ^[5]

וכי תימא הכי נמי?!

והא תניא: אמר רבי יוחנן בן נורי: חפצי הפקר קונין שביתה אע"פ שאין להם בעלים דומין כמי שיש להם בעלים.

ביאור הדברים בלשונו של המאירי:

הרי חפצי הפקר לרבי יוחנן בן נורי קונין שביתה במקומן, עד שהמוצאן יכול להוליכן אלפים אמה לכל רוח אם המוצא יכול לילך לשם, אבל אם עירב המוצאן לצד אחד אינו מוליך חפצים אלו חוץ לאלפים אמה ממקום מציאתם, ואפילו יש להם בעלים, הואיל ואין להם תובעין, ^[6] אלמא בתר תובעים אזלינן ולא בתר בעלים, וכל שאין להם תובעים אף על פי שיש להם בעלים, בטל.

ואם כן עדיין קיימת הקושיא שיתבטלו מים ומלח לגבי העיסה, הואיל ואין להם תובעים בזמן איסור התחומין.

אמר ליה רב ספרא לאביי לקיים תירוצו של רבי אבא: מי קא מדמית איסורא לממונא?!

איסורא בטיל, אבל ממונא לא בטיל.

ביאור הדברים על פי המאירי:

כלומר: נבילה בשחוטה והדומה לה, עיקר התערובת הוא איסור בהיתר עד שכשאדם מזכיר התערובת אין אומרים ממון פלוני נתערב עם ממון פלוני אלא איסור פלוני נתערב עם היתר פלוני, וראוי לומר שייבטל.

והיינו: שאין הדבר תלוי בבעלים או בתובעים אלא בשם איסור והיתר ושם ממון, ומים ומלח עיקר התערובת נזכר בו שם ממון אף על פי שאיסור תחומין נגרר אחריו, והילכך אין ראוי לומר שייבטל.

[וטעמא מאי, המאירי לא גרסו] תירוצי הגמרא מתפרשים על פי שיטת התוספות.

אביי אמר תירוץ אחר לבאר למה אין בטלין המים והמלח לגבי עיסה: גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות, כלומר: שמא תבוא מתוך כך להתיר להוליכה כרגליה אף בעיסה שהיא שותפת גמורה בה עם אחרת; והוא הדין שמטעם זה אין התבלין בטל בקדרה.

רבא אמר: לפיכך אין התבלין בטל בקדירה, משום דתבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל [תבלין עשוי הוא לתת טעם בקדרה, וכל כי האי גוונא אין דין ביטול]; והוא הדין שמים ומלח אין בטלין בעיסה, המלח כיון שאף הוא נותן טעם, והמים כיון שחשובים הם, שעיקר העיסה נעשית ממים. ^[7]

הערות

^[1] בסברא זו מבאר הר"ן גם את המשך הסוגיא בתירוצו של רב אשי, וכעין זה כתבו התוספות שם, וראה בהערה בהמשך הסוגיא, מה שכתב עוד הר"ן בנדרים בזה:

^[2] לפי הגירסא שלפנינו אין מקום לכאורה לדברי המאירי, וכנראה גירסא אחרת היתה לפניו.

^[3] נתבאר על פי לשון המאירי. והתוספות כתבו בהבנת סברא זו: אין לדמות איסורא לממונא, דהכא במתניתין "ממונא", אע"ג דאיכא איסור תחומין, מכל מקום איסור התחומים אינו בא אלא משום דעת הבעלים, דבעלמא בשאר אסורי חד בתרי בטיל, אבל הכא, משום בטול לא פקע שם בעלים, וקנו מים ומלח שביתה אצל בעלים ולא בטיל. וראה בר"ש בשביעית פרק ו משנה ג, שמדין ביטול איסורים לא היה בטל המלח בעיסה הואיל וטעמא לא בטיל, וכל עיקר קושיית הגמרא היא מפני שתחומין תלויים בשם הבעלים שעל החפץ, ובעיסה שנתערב בה מלח של אחר אין שם בעל המלח עליו. ולפי סברתו מובנת יותר סברת הגמרא המדמה דין זה לביטול ממונות.

^[4] פירוש, שמא תאמר כי מן הסברא אין לחלק בין זה לזה, הרי יש לסברא זו הוכחה, כדמפרש הגמרא ואזיל.

^[5] לכאורה פירוש הדברים הוא, אף שיש לה בעלים מכל מקום אם היה נוטלה אחר לא היתה לבעלים תביעה על הנוטל כיון שאינה שוה כלום.

^[6] מה שכתב: "ואפילו יש להם בעלים הואיל ואין להם תובעים", אינו מובן כלל, שהרי בחפצי הפקר אנו דנים שאין להם אפילו בעלים?! גם אין מובן מה שכתב: אבל אם עירב המוצאן לצד אחד אינו מוליך וכו' ואפילו יש להם בעלים הואיל ואין להם תובעים, ומשמע: אילו היו להם בעלים ותובעין היה יכול המוצאן להוליכן לאותו צד שעירב, והרי אם היו להם בעלים היו החפצים קונים את שביתת הבעלים. ואם כוונתו שהבעלים הזוכין אינם תובעין, שהרי בעלים ותובעים הם. ומלבד כל האמור הדברים סתומים מה ענין כל זה לעניננו?! גם לא נתבאר לשון הברייתא: אף על פי שאין להם בעלים דומין כמי שיש להם בעלים, ולפי דברי המאירי, יותר היה ראוי לומר: אע"פ שיש להם בעלים דומין כמי שאין להם בעלים. ומיהו לא הזכר לשון זה במאירי, ואפשר אינו גורסו.

^[7] כתב רש"י: ורבא אמר, ולא פליג אדאביי אלא מר שני חדא ומר שני חדא, כלומר: אביי יהיב טעמא לעיסה, ורבא יהיב טעמא לקדרה, ולא פליגי; וכתבו על זה התוספות שהוא דוחק. ושיטת רש"י טעונה ביאור, שהרי טעמו של אביי שייך בקדירה כמו בעיסה, וכן טעמו של רבא שייך גם לגבי מלח בעיסה?! והמאירי כתב על דברי רבא: לא חלק על אביי אלא שהשאלה כשם שהיתה במים ומלח כן היתה בתבלין, ותירץ אביי זו של מים ומלח, ובא רבא לפרש שבתבלין לקדרתה מיהא אין צריך לבא בה מטעם גזירה, דתבלין נותן טעם הוא. ולדבריו יתכן, דאף כי דברי רבא ייתכנו במלח שבעיסה, מכל מקום גבי מים שבעיסה צריכים אנו לדברי אביי, ונמצא אביי אינו צריך לרבא ורבא צריך לאביי, ודוק.

הרי אדם שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין חטין של חבירו, וכי יאכל הלה וחדי [וישמח]?! שהרי לדעה זו שאם היה זה דבר קטן ובלתי נחשב הרי הוא בטל. וכיון שאנו אומרים שאין אדם מבטל את רכושו לאחרים — כן הוא גם לגבי המים והמלח בעיסה. אחיכו עליה [צחקו עליו] החכמים. אמר להו [להם]: וכי גולתיכו שקלי [את גלימתכם לקחתי] שאתם מביישים אותי? הדור אחיכו עליה [חזרו וצחקו עליו].

אמר רב אושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה [יפה עשו שצחקו עליו], כלומר, יפה סברו שאין דמיון בין הדברים. וטעמם: מאי שנא [מה שונה] אם נתערבו חטין של אחד בשעורין של חבירו שלא קאמר להו [אמר להם] ר' אבא כדוגמה — דהוה ליה [שהרי הוא] מין בשאינו מינו, וכלל הוא: מין בשאינו מינו — בטיל [בטל]. אם כן כשנתערבו חטין של אחד בחטין של חבירו נמי [גם כן], נהי [אם אמנם] שלדעת ר' יהודה לא בטיל [בטל], אולם לדעת רבנן [חכמים] הריהו מבטל בטיל [מתבטל] ואפילו שהוא מין במינו.

אמר ליה [לו] רב ספרא לר' אושעיא: משה, גדול הדור! שפיר קאמרת [וכי יפה אמרת]?! וכי לא שמיע להו [שמעו] אותם חכמים שצחקו הא דאמר [זו שאמר] ר' חייא קטוספאה [מהעיר קטסיפון] משמיה [משמו] של רב: הבורר צרורות (אבנים) מתוך גרנו של חברו — חייב לשלם לו דמי חטים כנגד משקל אותם צרורות. כי קודם לכן כשהיה מוכר — היו הצרורות נמכרים יחד עם החיטה, וכאשר נטל את הצרורות, נמצא שהפסידו במידה מסויימת.

אלמא [מכאן]: כילא חסריה [מידה החסירו] וכיון שהחסיר לו מן המידה — הריהו מתחייב לשלם לו על חסרון זה, ולכך אינו בטל. הכא [כאן] בעיסה נמי [גם כן] כילא חסריה [דבר מידה חיסרו] ואפילו שמידת המים והמלח קטנה — אינה בטילה.

אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא: וכי לא שני ליה למר [שונה לו לאדוני] בין ממון שיש לו תובעין כמו הבורר צרורות מן הגורן שאינו בטל; לבין ממון שאין לו תובעין? כמו מים בעיסה, שיש לומר שהם בטלים, כיון שאין להם תובעים!

אמר ליה [לו] רב ספרא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שיש להבדיל בין ממון שיש לו תובעים לבין ממון שאין לו תובעים, הא [זו] שאמר רב חסדא: לדעת האומר כי מין במינו אינו בטל ושאינו במינו בטל, נבלה בטלה בשחוטה שאם נתערב כזית מן הנבילה בתוך הרבה זיתים מן השחוטה — הרי הוא בטל, והנוגע בתערובת זו אינו נטמא, לפי שהנבילה נחשבת כמין אחר לגבי השחוטה. וטעמו של דבר: לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, וכיוון שלא יתכן שיחול עליה איסור נבילה, לכן היא נחשבת כמין אחר, ומין בשאינו מינו — בטל.

אולם אם נתערב כזית מן השחוטה בהרבה זיתים מן הנבילה — שחוטה אינה בטלה בנבלה, לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה. כי אם הנבילה מתקלקלת ואינה ראויה עוד לאכילה, בטילה ממנה טומאתה ונעשית לענין זה כשחוטה.

אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר דכי אית [שאם יש] לה לנבילה בעלים — לא בטלה? וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן]; והא תניא [והרי שנינו בברייתא] אמר ר' יוחנן בן נורי: חפצי הפקר שאינם שייכים לאיש, מכל מקום קונין הם שביתה במקומם, וכל המוצאם בשבת יכול ללכת מהם והלאה אלפיים אמה לכל צד. שאף על פי שאין להם בעלים — דומין כמי שיש להם בעלים. משמע שאין העדר בעלים גורם משמעותי בהלכה זו.

אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא: מי קא מדמית [האם מדמה אתה] דין איסורא [איסור] והיתר לדין ממונא [ממון]? איסורא [איסור] — בטיל [בטל], ואילו ממונא [ממון] — לא בטיל [בטל].

ומכל מקום חוזרת השאלה: וטעמא מאי [ומה הטעם] אין המים בטלים בעיסה?

אביי אמר: הטעם הוא גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות. שאמנם במקרה שנתפרש במשנתנו; הדבר המועט שנתנה השכנה — בטל. אלא יתכן שיבואו השכנות לעשות עיסה בשותפות ולא תדענה שיש להקפיד בדבר וכל אחת מהן תוליך את העיסה למקומה, ולכן גזרו אף בנתינה מועטת.

רבא אמר טעם אחר: תבלין לטעמא עבידי [לצורך נתינת טעם הם עשויים], וכלל הוא: וטעמא [וטעם] לא בטיל [בטל], שהרי אין רוצים שטעמם יתבטל, ולכן אינם בטלים לגבי העיסה למרות מיעוט כמותם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If one’s single kav of wheat became mingled with ten kav of another’s wheat, shall the latter eat all eleven kav and rejoice? One does not allow his property to become nullified into someone else’s property. The same applies to water and salt in dough. The Sages laughed at him. He said to them: Did I take your cloaks from you that you are putting me to shame? They again laughed at him.

Rabbi Oshaya said: They did well to laugh at him. They were correct that the two cases are dissimilar, as they reasoned as follows: What is different about a case of wheat belonging to one person that became mingled with barley of another, that Rabbi Abba did not say this case to them as an example? He specifically chose an example of wheat mingling with other wheat and not that case of barley because that is one type mingled with something that is not its same type. The principle is: A type of food mixed with a large amount of food not of its own type becomes nullified, and this principle applies even when the two foods belong to two different people. If so, the same may be said when wheat of one individual is mixed with wheat of another as well. Although, according to Rabbi Yehuda, an item mingled with another item of the same type is not nullified, according to the Rabbis it is certainly nullified.

Rav Safra said to Rabbi Oshaya: Moses! This is a term of reverence for the leader of the generation. Have you in fact spoken well in defending those who scoffed at Rabbi Abba? But, did those Sages who scoffed not hear of this teaching that Rabbi Ḥiyya of Ketosfa’a said in the name of Rav: One who removes pebbles from another’s wheat granary is obligated to reimburse him for the loss he has caused and pay him the value of wheat according to the weight of those stones. The latter could have sold those pebbles along with his wheat, as there is always some refuse mixed in with the wheat that is weighed and sold along with it. Therefore, the removal of the pebbles has caused the owner of the granary a monetary loss.

Apparently, he must compensate him because he has reduced his measure of wheat. Despite the fact that the pebbles themselves are worthless, we do not say that the pebbles were nullified in the wheat and that consequently there is no loss involved in their removal. Here, too, in the case of one who borrows water and salt, which are not worthless, all the more so may we say that one has reduced his measure, and he must compensate the lender; it cannot be said that they are nullified in the dough and that they are no longer taken into account regarding the Shabbat limit.

Abaye objected to the comparison to the case with the pebbles in the wheat, and said to Rav Safra: And does the master not differentiate between money that has claimants, such as in the case of the pebbles removed from the granary in which the owner seeks compensation and therefore there is no nullification, and money that does not have claimants, as in the case of water and salt, where the owner lent them to the borrower and does not demand them back for now? In the latter case it is possible for these ingredients to be considered nullified.

Rav Safra said to him: And according to your reasoning, that one must distinguish between money that has claimants and money that does not, how would you account for this teaching: Rav Ḥisda said: According to Rabbi Yehuda, who maintains that an item can be nullified only when mixed with an item of a different type but not of the same type, flesh of an unslaughtered animal carcass can be nullified in a larger quantity of meat of a slaughtered animal. Although carcass meat generally imparts impurity, if someone touches the mixture of the two meats he does not become ritually impure, as the carcass meat is considered a different type from the slaughtered animal, and is therefore nullified. This is because meat from a slaughtered animal cannot attain the status of carcass, and it is therefore viewed as a different type.

The Gemara continues to cite Rav Ḥisda’s statement: However, if meat of a slaughtered animal became mingled with a larger quantity of pieces of animal carcass, the meat of the slaughtered animal is not nullified by the carcass, as it is possible for a carcass to attain the status of a slaughtered animal. This means that it can lose its ability to transmit ritual impurity, as if a carcass becomes spoiled to the extent that it is no longer edible, it loses its impure status. The fact that the carcass meat has the potential ability to attain the status of slaughtered meat renders the two meats as the same type, and according to Rabbi Yehuda the smaller amount of slaughtered meat would not be nullified in the larger amount of carcass meat. The entirety of the mixture would not be considered carcass meat, but would retain its status of intermingled carcass and slaughtered meat.

Here, too, will you say that if the carcass has owners other than the owner of the slaughtered meat, it is not nullified in the slaughtered meat? And if you say: Yes, it is indeed so, but isn’t it taught: Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: Ownerless objects acquire residence for Shabbat in their location, and anyone who finds them on Shabbat may move them two thousand cubits in all directions but not beyond that, as although they have no owner, it is as though they have an owner? This shows that even property that has no claimants, like the salt and water in this mishna, has its own independent Shabbat limits, which do not become nullified when mixed with items that have a different Shabbat limit.

Abaye said to Rav Safra: Are you comparing a halakha involving prohibitions, i.e., ritual law, to monetary law? An object subject to a prohibition, such as a prohibited food, can be nullified, whereas one’s money cannot be nullified.

Therefore, the initial question remains: Why isn’t the small amount of salt and water in the dough, which is subject to the ritual restriction of Shabbat limits, nullified in the rest of the dough, in the manner of nullification of all other ritual prohibitions? And what is the reason that the water and salt are not nullified in the dough?

Abaye said: It is a decree that the Sages made, lest a woman make dough in partnership with her neighbors. Indeed, in the case of the mishna, the small amount she received from her neighbor should be nullified in the dough. However, on another occasion, several friends or neighbors might decide to pool ingredients and prepare bread in partnership, in which case the bread is certainly bound by the Shabbat limits of all the parties combined. In order to prevent confusion between making dough in partnership and making it with borrowed ingredients, the Sages made a decree that the dough in both cases be subject to the same limitations.

Rava said a different reason: Spices are made in order to add taste to food, and taste is not nullified, even if the amount of actual substance is minute. Nullification indicates that a small amount of food may be considered insignificant and therefore null and void, but if an ingredient is added with the specific intent that its taste be noticed, there can be no nullification.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי שנתערב לו קב חטין בי' קבין של חבירו יאכל הלה וחדי. שחקו עליו. אמר להן וכי מלבושיכם לקחתי שתשחקו על דברי כו'.

א"ר אושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה למה לא אמר חיטין שנתערבו בשעורין משום דהוו ליה מין בשאינו מינו (ולא בטיל) [ובטיל] חיטין בחיטין נמי לר' יהודה דם אין מבטל דם ולא בטיל הא לרבנן מין במינו בטל ברוב.

אמר ליה רב ספרא לר' הושעיא משה שפיר קאמר להו לא שמיעא להו הא דאמר רבה ב"ר חייא קטוספאה משמיה דרב הבורר צרור מגרנו של חבירו משלם לו דמי חיטין כלומר כיון שהיה (מורח) [מוכר] כמו שהוא בצרורותיו ללוקח לא ביטלו ולפיכך חייב לשלם לו. וכ"ש חיטין בחיטין כך אלו המים והמלח כיון שעתידה ללוש בהן העיסה וכי לא תתקיים לישה אלא במים ולא ביטלתם וזה דומה לזה.

א"ל אביי לרב ספרא ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. כגון מי שנתערב לו חיטין בחיטין או מי שבורר צרור מגרנו של חבירו דודאי לא בטל והאיך ידמו למי שכבר השאילם ואין לו תובעין (לעולם) [ולעולם] דודאי בטל. ואקשינן אלא הא דאמר רב חסדא במסכת מנחות פרק ג' נבילה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה. הא נבילה דכי אית. לה תובעין למה בטלה.

ופריק איסורא בטיל וממונא לא בטיל. פירוש חתיכת בשר נבילה שנתערבה בחתיכות בשר שחוטה בטלה טומאת הנבילה (מן) [בין] החתיכות כולן ואינן מטמאה במגע ולא אפילו באחת מהן. כי לעולם לא יתכן להיות השחוטה כנבילה לטמא במגע ובמשא. וכי היכי כל היכא דלית ליה תובעין לעולם בטל. והא נכסי הפקר לית להו תובעין וא"ר יוחנן בן נורי דקנו שביתה. ופרקינן נהי דקנו שביתה מיבטל לא בטלי ברובה.

אביי אמר לעולם מים ומלח בטילין לגבי עיסה ומתניתין גזירה היא שמא יעשו עיסה בשותפות כיון דידעי כי משאלת מים ומלח העיסה ההיא כרגלי שתיהן כ"ש העושה בשותפות.

רבא אמר תבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל.

נהי דלרבי יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל. תמיה לי אי משום הא מאי חוכא דדילמא אית ליה לרבי אבא דמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא וקושטא דמלתא נמי הכי הוא דמשום הכי נמי הוא דאמר רב אשי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל (ועוד דדילמא) [דלמא] רבי אבא כרבי יהודה סבירא ליה ומאן דסבירא ליה כר' יהודה מאן דאית ליה כרבנן אחוכי עליה וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, א), ועוד דהא רב ושמואל דאית להו כוותיה בשלהי עבודה זרה (עג, ב). וניחא לי דהכא לרבנן דאמרי שהן כרגלי שתיהן קא מקשו דאלו ר' יהודה פוטר במים במתניתין ובמלח בברייתא והכא הכי קא אמרי ליה חטין בחטין נמי דלרבנן בשאילה [כרגלי שתיהן] ולרבנן אפילו מין במינו מיבטל בטיל.

והא תניא אמר רבי יוחנן בן נורי נכסי הפקר קונין שביתה. ואף על גב דפליגי רבנן עליה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב) מכל מקום שפיר קאמר, דהכי קאמר דמתניתין ליכא לאקשויי עלה למה לא בטילי מים ומלח לגבי עיסה דהא איכא רבי יוחנן בן נורי דאמר דאפילו נכסי הפקר שאין להם בעלים עשאום נמי כמי שיש להם בעלים.

רבא אמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל. פירש רש"י ז"ל דאביי ורבא לא פליגי אלא מר שני עיסה ומר שני קדרה, ויש מפרשים דרבא פליג אדאביי דבלא טעמא דגזירת שותפין נמי מים ומלח לא בטיל דמים ומלח לגבי עיסה טעמא יהבי ואדרבה אין העיסה נעשית אלא על ידי מים. ואני תמה אהני רבנן דמקשו ואמרי לבטיל מים לגבי עיסה והא מים מעמידין את העיסה וכל שמעמיד רואין כאלו הוא בעינו ואינו בטל כדברי הרב רבי יוסף הלוי בן מיגש ז"ל שאמר בגבינה של עכו"ם דאפילו למאן דאמר דאסרוה מפני שמעמידין אותה בעור קיבה ואף על פי דבשר בחלב בנותן טעם והכא ליכא נותן טעם אפילו הכי אסרו כאן לפי שעור הקיבה מעמיד ורואין הבשר כאלו ישנו כאן, ואם כן אף אנו נאמר כן כאן דמים כאלו הן בעין ואינן בטלים כדברי הרב ז"ל, אלא מכאן אפשר שלא כטעמו של הרב ז"ל דהתם שאני שכל הרואה גבינה של עכו"ם יודע ומכיר שבאיסור העמידה שהרי (היא) העמידה בעור קיבה והרי הוא כאלו האיסור בעין, מה שאין כן כאן שאף על פי שהכל יודעים שלא עמדה בלי מים אין הכל יודעים שהעמידוה על ידי מים שאולין.

יש דברים בסוגיא זו שאתה צריך בהם לביאור והוא ששאלו ליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דהויא לה רובא ולפי מסקנת הסוגיא הוא הדין שנשאלה בתבלין ותמה ר' אבא על שאלתם וכי משום דחלק המשאיל מועט אמרינן ליבטיל אצל חלק השואל וכי מי שנתערב קב חטין שלו בעשרה קבין חטים של חברו מי בטיל והיו סבורים עליו דמדקאמר חטים בחטים משום מין במינו אתי עלה בשאינו מינו הוא ואחיכו עליה דהא מתניתין מין בשאינו מינו הוא דלא בטיל הא חטים בשעורים יהא אף הוא מודה שבטל הואיל ומין וכשראו שאינו חוזר בדבריו ותמה על ליצנותו חזרו והוסיפו בטענתם שאף כשנדין את משנתינו במין במינו הרי מכל מקום לרבנן בטל וא"כ לרבנן מיהא ליבטיל ואף כשיהא נדון במין במינו ובא רב ספרא לבאר שתמיהתו של רב אבא לא מדין מין במינו הוא שהרי משנתנו מין בשאינו מינו הוא אלא מדין שאין לומר דין בטול אלא לענין איסור שנתערב וכל שמתערב ממון של זה בתוך ממונו של זה לא הפסיד זה את שלו בכך ומתוך כך ראוי לומר שלא תפקע שביתתו ממנו ואם תאמר שבממון מועט כזה אינו חייב והלא בבורר צרור מתוך גרנו של חברו משלם לו דמי חטים הואיל והוא היה מוכרן עם החטים ונמצא הוא מחסר את מדתו והכא נמי כי לא חסריה ולאו דוקא חסרון מדה אלא כך היא הכונה הכא נמי אע"ג דממון קלישא הוא חייב הוא להחזירו ומאחר שכן אע"ג דלגבי איסורא בטיל אין ראוי לפקע שביתת המשאיל ממנו ומה שבא בלשונו חטים בחטים לאו דוקא דהוא הדין חטים בשעורים אלא דממונא לא בטיל שלא יהא שם בעליו עליו ובא אביי להשיבו דבורר צרור הוא ממון שיש לו תובעין אבל מים ומלח אין להם תובעין ופירשו גדולי הרבנים שאין להם תובעין היום ואיסור תחומן שאינו אלא היום בטל והגירסא הנכונה שאחר זה אלא הא דאמר רב חסדא וכו' ואין גורסין אמר ליה רב ספרא שאינה קושיא בפני עצמה אלא מקושיא דאביי היא כלומר אפילו תימא דלא שני לך בין ממון שיש לו תובעין לשאין לו ואף בשאין לו תובעין לא בטיל אלא הא דאמר רב חסדא לענין טומאה נבלה בשחוטה ר"ל כזית נבלה שנתערבה בכמה זיתים של שחוטה שהשחוטה אי אפשר לחזור כנבלה והוה ליה מין בשאינו מינו והנוגע בכלן טהור הואיל ואי אפשר למבטל ר"ל הרוב לחזור כמתבטל ר"ל כמיעוט אבל כזית שחוטה שנתערבה בכמה זיתים של נבלה אין השחוטה בטלה לשם שהרי הרוב אפשר לחזור כמיעוט לענין טהרה דלכי מסרחא אינה קרויה נבלה והוה ליה כמין במינו שאינו בטל לענין טומאה כמו שנבאר ואין השחוטה מטמאה במגעה ומ"מ למדנו לענין נבלה בשחוטה דבטלא וסתם נבלה אין לה תובעים הכי נמי דאי אית ליה בעלים לא בטלא וכי תימא הכי נמי והרי חפצי הפקר לר' יוחנן בן נורי קונין שביתה במקומן עד שהמוצאן יכול להוליכן אלפים אמה לכל רוח אם המוצא יכול לילך שם אבל אם עירב המוצאן לצד אחד אינו מוליך חפצים אלו חוץ [לאלפים] ממקום מציאתם ואפילו יש להם בעלים הואיל ואין להם תובעים (שמא) [אלמא] בתר תובעים אזלינן ולא בתר בעלים וכל שאין להם תובעים אע"פ שיש להם בעלים בטל וא"כ אכתי הדר קושיין ליבטל מים ומלח הואיל ואין להם תובעים בזמן איסור התחומין והשיבו רב ספרא לסיועי לר' אבא ומי קא מדמית איסורא לממונא כלומר נבלה בשחוטה והדומה לה עקר התערובת הוא איסור בהיתר עד שכשאדם מזכיר התערובת אין אומרין ממון פלוני נתערב עם ממון פלוני אלא איסור פלוני נתערב עם היתר פלוני וראוי לומר שיבטל כלומר שאין הדבר תלוי בבעלים או בתובעים אלא בשם איסור והיתר ושם ממון וממון ומים ומלח עקר התערובת (וזכר) [נזכר] בו שם ממון וממון אע"פ שאיסור תחומין (לגרר) [נגרר] אחריו והילכך אין ראוי לומר שיבטל והשתא קמא לן מילתא דר' אבא שפיר שאין לומר שיהו מים ומלח בטלות אצל העיסה והגירסא הנכונה שאחר זה אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כלומר דאע"ג דקמא לה מילתא דר' אבא שפיר אביי קאי בהריקיה דכל שאין לו תובעין בטל והדרא קושיין מתרץ לה שמא אם תאמר כן יזדמן פעם אחרת שיהיו עושות עיסה בשותפות ותוליך כל אחת למקומה וזו ודאי כרגלי שתיהן היא ורבא אמר תבלין לטעמא עבידי כלומר לא חלק על אביי אלא שהשאלה כשם שהיתה במים ומלח כך היתה בתבלין ותירץ אביי זו של מים ומלח ובא רבא לפרש שבתבלין לקדרתה מיהא אין צריך לבא בה מטעם גזרה דתבלין נותן טעם הוא ולא בטיל לענין תחומין שאף בתערבתו מתוך טעמו שמו עליו וכשם שאינו בטל לענין איסור כך אינו בטל לענין תחומין ורב אשי תירצה משום דדבר שיש לו מתירין כזו שהיא נתרת למחר לא בטיל ואע"פ שבתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרו דכל בשאינו מינו אף בשיש לו מתירין בטיל בזו אמרו שאינו בטל מפני שהתבלין והמלח מטעימים הרבה והמים הם הם שעושין את הלחם והדבר הוא כאלו הוא בעין זהו הנראה לי בפירוש שמועה זו ובגירסאות שבה אע"פ ששאר מפרשים משנים בה הרבה הן לענין גירסא הן לענין פירוש ומעתה אנו חוזרין לכתוב היוצא ממנה דרך פסק:

אמר ר' אושעי' שפיר עבדי דאחיכו עלי' מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו כו' קשה בעיני לפרש דמשום הכי אמר ר' הושעי' שפיר עבדי לאחוכי עלי' משום דנקט קב חיטים בי' קבין דחטין ולנקט ביוד קבין דשעורים דבין זה ובין זה דין היא דלא בטל ולא אמרי' יאכל הלה וחדי והנכון בעיני דהאי דקאמר שפיר עביד דאחיכו עליה אינו אלא כדמסיק לקמן דשאני אסורא מממונא דאסור אבטיל ברוב אבל ממונא לא בטל ואפילו אי הוה אמר להו ר' אבא קב מחטין בי' קבין שעורין נמי הוה אמר ר' הושעי' שפיר עבדי דאחיכו עלהי שאין להביא ראהי מממונא לאיסור או היא דקאמר מאי שנא כו' הכי קמאר שפיר עבדי דאחוכי עלי' שאין להביא ראיה מממונא לאיסורא ולפי סברתו נמי דסבר להביא ראהי מממונא לאסורא מאי שנא דנקט מין במינו לנקיט מין באינו מינו שאם היתה דעתו דמין בשאינו מינו בטל ברוב להכי לא נקטה מין במינו נמי לר' יהודא היא דלא בטל אבל לרבנן בטל ומאי ראוי לתפוש מין במינו כמו שהתבלין והמים והמלח הם מינו בשאינו מינו כך הי הלו לתפוס מין בשאינו מינו אבל מיהו לא על זה אמר שפיר עבדי שאיחכו עלהי אלא על מה דעסקינן לקמן:

אמר להי רב ספרא לר' הושעיא משה שפיר קאמרת כו' פי' אתה שאתה גדול הדור בדורך כמשה שפיר קאמרת דשפיר עבדי דאחיכו ליה טענה גדולה השיב הבורר צרור כו' אלא אע"ג דצרור לא חשיב מידי וכיון דלדידיה הוי קאי חשוב דאל בטיל והיכ נמי התבלין והמים והמלח אע"ג דאל חשיבי כי האי ושוויין מיד כיון דלטעם עבדא חשיבא ואל בטלי דלהכי חשיב להם מקב חיטים לכל דבר הנמכר במדה חשוב ולא בטל ולעולם יפה השיבם דהיכא אמרי' דאסור' בטל ברוב כשאין עליו תשלומי ממון אצל חבירו אבל כל הכיא דאיכא תשלומי ממון חשוב ולא בטל ולהכי לא בטלו הנך מים ותבלין ומלח ואמר ליה אביי לרב ספרא למה אתה מקלס השובר אתה ואתה מתלה הטעם בכל היתר דתשלומי ממונן נח בטל יצא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין הקב חיטין והצרור הן ממון שיש לו תובעין ולהכי לא בטלו וחייב לשלם להם אבל התבלין והמים והמלח הן ממון שאין להם תובעין דאדעתא דהכי השאילם שלא יתבע אותם ביו"ט הלכך דין היא דלבטלי גבי עיסה ולא ניסרו א"ל רב ספרא לאביי ולטעמך דתלית טעמא דחשיבותא דלא בטל בממון שיש לו תובעין א"כ האי דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחיטה ה"נ אי אית ליה להאי נבילה תובעין כגון שנתערבה נביל ראובן ושחוטת שמעון ה"נ דלא בטלה אלא ודאי דאע"ג דאית לה תובעין בטלה א"כ טעמא דלא בטל לאו משים תובעין היא כדקאמרת אלא בחשיבותא תליא מלתא כדקאמינא אנא דנבילה דלא חשיבי בטלה אבל צרור דלמדודי קאי חשוב ולא בטל וכן נמי תבלין ומים ומלח דלטעמא עבידי חשיבי ולא בטהל תימא ה"נ דכי אית לה לנבילה תובעין לא בטלה ולא בטלה אלא היכא דלית לה תובעין ולעולם חשיבוא דלא בטל בתובעין תליא והא תנן דחפצי הפקר קינין שיתה במקומן ואע"פ שאין הלם בעלים אלמא לאו בבעלים תליא מילתא אלא בחשיבות ומני שהחפצים החשובים קונים שבית' ואף על פי שאין להם בעלים:

אמר ליה אביי לרב ספרא מאי קא מדמית איסורא לממונא נהי דממונא לא בטיל איסור' בטל פי' מה אתה מביא ראיה מהבורר צרור דכל מידי דחשיב לא בטיל ני לדא חשיב ממונא שחייב לשלם לחבירו דהי נמי גבי תבלין ומים ומלח דאמרי לבטלו לאו בתשלומי ממון קאמרי דממון לבדו לא בטל אבל איסור' מצינו בכל התורה כלה דבטל ברוב והכא נמי לבטלו איסוריהו ברוב העיסה וחפצי הפקר דמייתית לי ראיה דדקנה שביתה נמי דחשובי למקני שביתה אבל מי משכחת ראיה דחשיבה ולא בטלה ונתערבה ברוב הלכך שפיר קא קשיא להו דלבטלה ברוב ומאי ראיה הביא להם רב אבא בתשלומי ממון אלא אמר אביי היינו טעמא דלא בטלה גזיר השמא תעשה עיסה בשותפות:

אמר להו ר' אבא הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרה קבין חטים של חברו יאכל הלה וחדי. וקשיא לי ומה זו תשובה דאינהו לא קא בעו שיתבטלו המים והמלח שלא תפרע להן אלא שיתבטל כח שביתתן וכמו שפירש רש"י ז"ל. ופירש הריטב"א ז"ל דהכי קאמר להו אדמדמיתו ביטול תחומין לביטול איסורין דעלמא ובעיתו לאוקולי בה טפי לבטולי חד בתרי כדין תורה בביטול איסור אדרבה נימא דלא שייך בה ביטול לפי שזה כמתערב קב חטין בעשרת קבין דלא בטיל אפילו מדאורייתא ושם בעליו עליו ולא עוד אלא שהוא כשותף בו לכל דבר. והא דנקט עשרה לאו דוקא דאפילו באלף לא בטיל אלא כיון דאינהו אמרי דליבטיל חד בתרי כביטול איסורין לדין תורה מסתייה דנקיט אחד בעשרה ופשיטא מלתא דכל דלא בטיל בדאורייתא חד בעשרה דאפילו באלף לא בטיל. ומתניתין להא דמיה שאין זה ביטול איסור אלא ביטול דין ממון ושם בעלים וכיון שקנו שביתה המים והמלח ברשות הבעלים בין השמשות אפילו בבית השואל חשבינן ליה כאלו הן בבית המשאיל ואפילו לאחר לישה כקודם לישה.

ואחיכו עליה כו'. אמר רב הושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו כו'. וגם זה תמה דר' אבא נמי הכין סבירא ליה וחד מינייהו נקט דבין במינו בין שאינו מינו לא בטיל כיון דאמר דליכא לדמויי מתניתין לביטול איסורין אלא לביטול דין ממון. ומורי נ"ר פירש דאינהו אחיכו עליה דכיון שדקדק להביא ראיה מין במינו הבינו דמדמי ליה לשאר איסורין שאינם בטלין מין במינן ולא שנחמיר בזה משאר איסורין משום דקא מפסיד לחבריה וכדאמר רב ספרא דכילא חסריה. ואי הוו מים ומלח כחטים בשעורים דינא הוא דבטלי כי היכי דאיסורא בטיל מין במינו כשאינו מינו. ונמצא לפי דבריו תערובת ממון חברו ותערובת איסור שוין ואם כן מה הועיל ר' אבא כי מדמה מים ומלח בעיסה לחטים בחטים. ולא נהיר בעיני משום דאיפשר דנקיט לה דומיא דמים ומלח שהן מין אחד בעיסה ולא בדוקא. אבל נראין מקצת דבריו דרב הושעיה מדמה איסורא לממונא וכמו שאכתוב בסיעתא דשמיא. אבל ודאי ר' אבא לממונא קא מדמה להו כמו שפירש. ויש מפרשים דכיון דמתניתין בלא ביטול דין ממון ושם בעלים איכא נמי ביטול איסור שביתה ותלו הא בהא ואיכא לדמויה לביטול איסורין דעלמא טפי עדיף לדמויה לקולה מלדמויה לביטול דין ממון גרידא ולחומרא דעיקרא דמלתא איסורא דאית ביה נידון דינא. ור' אבא נמי כן סבר אלא כיון דאיכא תרתי איסורא וממונא איסורא דמין במינו לא בטיל ועוד ממונא דלא בטיל לעולם אפילו בשאינו מינו אמר רב הושעיא דמה הכריחו לר' אבא למנקט מין במינו כדי שלא יתבטל וזה אינו אלא לר' יהודה. והקשה הרשב"א ז"ל דדילמא ר' אבא כר' יהודה סבירא ליה ואמאי אחיכו עליה. ובמקצת חדושיו ראיתי שעלתה לו בקושיא. ומורי נר"ו אמר דאין זו קושיא כלל דר' אבהו ור' חנינא לאו אליבא דר' יהודה קא מקשו דהא איהו פטר במים ומלח אלא אדרבנן דפליגי עליה דאמרי דהרי הן כרגלי שתיהן קא מקשו והכי קאמר חטין בחטין כו' לרבנן בטיל כלומר לרבנן דמתניתין דאקשו אליביהו בטיל וכדאמרינן במנחות. ונמצאו דברי ר' אבא בטלין. ור' יהודה דקאמר דמין במינו לא בטיל היינו דוקא במין לח דומיא דדם הפר ודם השעיר דמיניה יליף ר' יהודה בפרק הקומץ רבה והכא בקמח מיירי שהוא דבר לח דאי לא חטים בשעורים היכי בטילי והרי השעורין ניכרים בתוך החטין אלא בקמח חטים (אם) עם קמח שעורים מיירי. אבל בדבר יבש מין במינו בטיל כדמשמע בפרק הנזקין גבי אגוזי פרך דלא בטלי משום קנסא דאלמא אי לאו משום קנסא בטלי אף על גב דהוו מין במינו.

גרסת הספרים אמר ליה רב ספרא משה קאמר להו. פירוש דרך כבוד אמר ליה אתה הגדול בדורך כמשה בדורו מה אתה משיב על ר' אבא כי בודאי שפיר אמר להו ר' אבא ואין לך לקלסם על דאחיכו עליה. ואי נמי גדול כמשה. ולא נהיר שזה לא תירץ כלום על תשובתו ר' הושעיה וכמו שנפרש בסמוך. ורש"י ז"ל גריס משה שפיר קא אמרת בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתניתין. וביקרא דמשה קא משתבע וכאומר לחברו חי ראשך כן הוא.
ולא שמיע להו הא דאמור רבנן הבורר צרור מתוך גורנו של חברו משלם לו דמי חטין אלמא כילא חסריה הכא נמי כילא חסריה. ורש"י ז"ל לא גריס הכא נמי כילא חסריה ופירש ז"ל מפני שחיסר מדתו נתחייב לו אף על גב דלא שווי מידי. וכל שכן מים ומלח דלא בטלי מטעמיהו דמידי דטעמיה משום חיובא דממונא לא בטיל. ויפה פירש לשון הגמ'. ומה תשובה היא זו לרב הושעיה לסייע לר' אבא. ואי רב ספרא סבר דאין טעם ר' אבא לומר דמין במינו לא בטיל באיסורין ולא סבירא ליה לר' אבא טעמיה דר' הושעיא הוה ליה למימר כן. ומורי נר"ו פירש דמדברי רש"י נראה דאתא רב ספרא לומר דאף על גב דבאיסורא גרידא בטיל היכא דשייך תערובת ממון כמתניתין לא בטיל. ולא בא רב ספרא לתרץ קושייתו שהקשה רב הושעיה לר' אבא דהא דברי ר' אבא בטלין אלא תמה על ששכח ר' אבהו וחבריו שהקשו על המשנה. וכן פירש הריטב"א ז"ל אלא שהוסיף ואמר דרב ספרא הכי קאמר ליה לר' הושעיה אפילו תאמר כי ר' אבא לא דקדק יפה בדבריו שתפס מין במינו מכל מקום למאי דאיקשו אינהו למתניתין תשובה קצת יש בדברי ר' אבא דכיון שיש במשנתינו דין ממון ומצינו דין ממון חמור כל כך בבורר צרור מתוך גורנו דין הוא למימר במתניתין דלא ליבטול מים ומלח לגבי עיסה ותו לא תקשי להו מתניתין והוה להו למינקט מדברי ר' אבא הסלת ולהניח הפסולת. וכן מוכח לישנא דגמרא דאמר ולא שמיע להו ולא אמר לא שמיע לך. ועוד יש לומר דרב ספרא לפירושי טעמיה דר' אבא אתא ולהקשות לר' הושעיא ולומר דר' אבא לא אתי למתניתין אלא מטעם ממון דלית ליה בטול וכיון דאשכחן חומר בממון בבורר צרור שאינו ממון כלל ואפילו הכי חייב כל שכן ממון גמור שאינו יוצא מתורת ממון לעולם. ולפירוש זה גרסינן הכא נמי כילא חסריה ולומר שהעיסה גדולה בשבילם ואלים ליה לקושייה דכל שכן הכא דהוא ממון גמור ואינו דין שיתבטל מפני מיעוטו.

אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. מדברי רש"י ז"ל נראה דהכי קאמר ליה אביי לרב ספרא דמלבד קושית רב הושעיה אין בדברי ר' אבא ממש לתרץ משנתינו דכיון דמתניתין ממון שאין לו תובעין הוא לא דמיא לההיא שנתערב לו קב חטין כו' לא לבורר צרור הוי ממון שיש לו תובעין. אלא הנכון לומר דאיסור קל הוא ועל דין איסור אתיא בה ודין הוא שיתבטל חד בתרי כדין תורה שהרי כאילו אין לו בעלים היום דמי.

ולטעמיך הא דאמר רב חסדא כו'. אין זה מדברי אביי אלא רב ספרא הוא דקאמר ליה לאביי הכין דהיאך איפשר דמשום דמתניתין הוי ממון שאין לו בעלים שיתבע הממון דליבטיל. דאם כן הא דאמר רב חסדא וכו'. וכתב רש"י ז"ל וכי טעמא דביטול ברוב בבעלים ולא בעלים הוא עד כאן. ופירש מורי נר"ו פירוש לפירושו דודאי היכא דמקריא ממון כגון מים ומלח לא שני לן בין יש לו תובעין לאין לו תובעין דלא בטלין. והיכא דלא מיקריא ממון כגון נבלה לא שני בין יש לה תובעין לאין לה תובעין ותו בעין דבטלים. אבל הריטב"א ז"ל פירש לשון רש"י ז"ל ואי ביטול ברוב בדבר שיש בו צד איסור בבעלים ולא בבעלים תלי בההיא דר' יהודה גם כן נימא דאי הוי ליה בעלים דלא בטלה. וגריס רש"י ז"ל וכי תימא הכי נמי והתנן ר' יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר וכו'. כלומר וכי תימא דאי אית ליה בעלים לא בטלה אבל לית ליה בעלים כמתניתן בטלה והתנן ר' יוחנן וכו' דאף על גב דלית ליה בעלים לא פקע חשיבותא דממונא. והילכך שפיר תנן במתניתין דאף על גב דלית ליה בעלים דלא לבטיל. מכאן מוכח דהאי וליטעמיך רב ספרא הוא דקאמר ליה לסתור דברי אביי ולהעמיד דברי רבי אבא ומשנתינו. וכן פירש רש"י ז"ל. ויש סיוע לזה במקצת ספרים שגורסים נבלה דאית ליה בעלים תובעין הכי נמי דלא בטלה. וכתב מורי נר"ו דהא דרב חסדא אינה ראיה כלל לסתור דברי אביי דהוה ליה לאביי למימר שאני התם דכיון דלא חזיא נבלה לאכילה הורע כחה של נבלה ובטלה ואף על פי שיש לה בעלים. אבל במים ומלח לגבי עיסה לעולם לא בטילי רק משום דאין לו תובעין דהא לרב חסדא נמי אית לן למימר דנבלה שיש לה בעלים בטלה בשחוטה דהואיל ואינה ראויה לבעלים לעיקר הנייתה דהיינו לאכילה לא מיקריא ממון. אבל מים ומלח דחזו לא בטילי ואף על פי שאינן ממון. אלא רב ספרא הקשה מדבר לדבר עד שהביא הא דר' יוחנן בן נורי. והדר גריס רש"י ז"ל אמר ליה אביי לרב ספרא אכתי מתניתין לא מתרצתא דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי דלבטיל. ודמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל רוב במיעוט להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין לא קאמר נמי דליפקע ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין הוא דקשיא לן דלבטיל עד כאן לשונו. וזה מוכיח כפירוש מורי נר"ו דר' אבא מעיקרא איסור תחומין להפסד ממונא מדמי לה. והדר קא בעינא דכיון דלא דמי איסורא לממונא אם כן במתניתין ליבטול מים ומלח. ואמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כו'. ויש מפרשים דהאי וליטעמיך מדברי אביי הוא מדלא אמר אמר ליה ולטעמיך. וממון שיש לו תובעין הוא ממון גרידא וממון שאין לו תובעין הוא כעין מתניתין דאית ביה ממון ואיסורא ועיקר דיננו על איסור הוא ולא על תשלומי ממון והלכך דין הוא דליבטיל ואפילו יש כאן ענין בעלים וממון. דאילו לא בטיל נימא נמי בהא דרב חסדא דכי הוו ליה בעלים שסופן לתבוע ממונם אף על גב דהשתא אינם תובעים דלא תבטול. וכי תימא הכי נמי דכל שיש בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשויי למתניתין שיתבטל איסור קנין שביתה כדאשכחן לר' יוחנן בן נורי. וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטול במתניתין חד בתרי. ואמר ליה רב ספרא לאביי דלא דמי איסורא שהביא מנבלה לממונא לפי שכך מטמא נבלה שאין לה בעלים כמו שיש לה בעלים ואין הבעלים מעלין ולא מורידין בדינה. אבל מתניתין דעיקרא דמלתא אית בה ממונא ואיסורא דין הוא דלא תבטול. ולא חשש רב ספרא לפרוקי הא דנכסי הפקר משום דרבנן פליגי עליה. ופירוש רש"י עיקר.
הא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה לא שלא יהא טמא אלא הנוגע באחת מהן כנוגע בספק טומאה אבל נבלה בשחוטה הוי טהור ודאי. והא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהויא מין במינו שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה ומני ר' יהודה היא דאית ליה מין במינו לא בטיל כדאיתא התם. אבל לרבנן בטלה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלר' יהודה כל שהוא יבש ביבש בטיל הכא מיירי כגון שהנבלה והשחוטה לחה. ויש מפרשים דשאני טומאה דכיון דמחמת מגע אתינן בה דינו כלח בלח. והא דמייתינן הא דנבלה ולא מייתינן מכל איסורין שבתורה אליבא דרבנן דאף על גב דאית להו בעלים בטלים. משום דהא דר' יהודה דומה למתניתין דעושה רושם לתערובתא וניכר רושם שלה כיון שכוין אסורות דומיא דמים ומלח. ויש אומרים דר' יהודה מחמיר בבטול איסורין טפי ואפילו הכי טיהר נבלה בשחוטה ואם איתא דטעם בעלים חשוב כלום היה בדין שלא יחוש ר' יהודה לזה והוא נכון.

וטעמא מאי. פירוש לא ניחא להו בטעמא דר' אבא ובדרב ספרא.

שמא תעשה עיסה בשותפות. פירוש אתו למימר בעיסת שותפין שהקמח של אחת מהן מועט ושל חברתה מרובה. אבל רש"י לא פירש כן. וכתב הריטב"א ז"ל דאם השאילה מעט קמח דינא כמים ומלח דהא מייתינן עלה דין דקב חטין בעשרה קבין. ואם נתנה מים ומלח על מנת שתטול בעיסה לדבר הכל חשיבי כשותפות.

שם מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דה"ל מין כו' יש לדקדק דהא דקאמרי' מין בשאינו מינו בטל לכ"ע לענין איסורא אתאמרא בעלמא וא"כ ר' אבא ע"כ דמדמה מלתא דהכא לממונא דאל"כ תקשי ליה אמאי לא תקשי ליה הכי בכל דוכתי דאמרי' חד בתרי בטל כמ"ש התוס' וא"כ אכתי תקשי ליה אמאי לא קאמר להו מחיטין בשעורין דא"נ דמין בשאינו מינו בטל באיסורא הכא דממונא הוא לא פקע שם בעלים מיניה וי"ל דודאי איכא סברא לדמות הך מלתא לממונא דמש"ה לא תקשי ליה לר' אבא הכי בעלמא דאמרי' חד בתרי בטל כמ"ש התוס' מיהו כיון דאיסור תחומין הוא איכא לדמויי נמי לאיסורא והשתא ה"ק מ"ש חיטין בשעורין דלא קאמר ליה דהא הך דהכא מים ומלח בעיסה מין בשאינו מינו הוא אלא דע"כ היינו משום דמספקא ליה לר' אבהו דאפשר לדמויי מלתא דהכא לאיסורא ומין בשאינו מינו בטל באיסורא לכ"ע ומש"ה קא"ל מחיטין בחיטין דבאיסורא נמי לא בטיל וכיון דאפי' באיסורא ממש לא בטיל מין במינו הכא דקצת ממונא הוא אף בשאינו מינו לא תיבטל מסברא ואהא קאמר ר' אושעיא נהי דלר"י באיסורא לא בטיל לרבנן הא בטיל אף במין במינו ולרבנן איכא למימר דקשיא להו ובזה יתיישב גם קושיית מהרש"ל בזה ודו"ק:

שם א"ל ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה כו' ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה כו' ותימה אמאי לא דקדק הכי אהך פלוגתא גופה דר"י ורבנן דבין לר"י בשאינו מינו ובין לרבנן אף במינו דבטל ה"נ דכי אית ליה בעלים לא בטיל וי"ל דודאי מסתמא כל איסורין לית להו בעלים [א] דמסתמא בעלים מפקירים להו ובהכי ודאי מצינן לאוקמא מלתא דר"י ורבנן אבל מלתא דרב חסדא לא משמע ליה הכי דהא קאמר שחוטה אינה בטילה לפי שאפשר כו' ושחוטה מסתמא אית לה בעלים ואפ"ה אי לאו לפי שאפשר כו' היה בטילה ודומיא דהכי נבילה דבטילה אפי' באית לה בעלים וקאמר וכ"ת דא"ה אי בעית לדחוקי במלתא דרב חסדא נמי למימר דכי אית לה בעלים לא בטלה והתניא אר"י כו':

תוס' בד"ה ה"נ דכי אית לה בעלים כו' פרש"י כו' וא"ת והא רב ספרא אתא לקיים תירוץ כו' עכ"ל ועיין בבעל המאור שכתב לפי גירסתו דכל זה מדברי אביי לדחות דברי ר' אבא וע"ש באורך:

גמ' וכי תימא ה"נ כו'. נ"ב פירוש והא דרב חסדא איירי בנבילה ושחוטה דהפקר דלית להו בעלים והא תני כו' אלמא דחשבינן מידי דהפקר כאית ליה בעלים כך נ"ל אליבא דרש"י ודו"ק:

רש"י בד"ה ביקרא דמשה קא משתבע. ונ"ב אבל בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ח) פי' רש"י משה גדול הדור וכן בחולין פרק גיד הנשה פי' משה תלמיד חכם:

בד"ה ולא שמיע כו' וכ"ש מים ומלח דמידי דטעמא הוא דמשום חיובא דממונא לא בטיל במיעוטייהו כצ"ל והס"ד:

בד"ה וליטעמיך כו' ופריש רב חסדא כו' כצ"ל:

בד"ה וטעמא מאי כו' מאי הוא הס"ד:

תוס' בד"ה הרי שנתערב כו' לדמות איסור לממונא אבל כו' כצ"ל:

בד"ה נהי דלר"י כו' מכאן נראה כו'. נ"ב ולאפוקי מרש"י דפסק כר' יהודה:

בד"ה הכי נמי כו' אלמא מידי דשייך כו' אין מועיל כלל לומר הואיל כו' כצ"ל:

הדברים תמוהים בהלכה זו עיין במ"ש מוהרש"ל ומחוור יותר דכך תורף פלפולם שהם הקשו וליבטל מים ומלח כו' משום דנפישא. אע"ג דלענין איסורא לא בטיל [והיינו כאידך תי' של תוס' בד"ה וליבטל] והשיב הרי שנתערב וכו' ואמר רב אושעיא וכו' מ"ש חטין ושעורים דלא משום דכיון דבטל הטעם לענין איסורא אמרינן דיאכל הלה וחדי כיון דאין הטעם מורגש ולכן הקשה מחטין בחטין דהוי מין במינו דשם אין הטעם בטל ואם יבטל שם בעלים משום דנפיש יאכל הלה וחדי חטין בחטין נמי נהי דלר"י וכו' לרבנן בטל ובאמת יאכל הלה וחדי ועיין:

רש"י ד"ה ולא שני ליה ומתניתין ממון שאל"ת היום דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יו"ט. ולעד"נ דאף לאחר י"ט נקרא אל"ת דאין לה לתבוע רק מים אחרים ולשון שאלה דנקט הוא משום דבלשון הלואה אסור כדאיתא ר"פ שואל:

תד"ה נהי דהא סתמא דהש"ס קאמר הכי. לכאורה רב אושעיא הוא דקאמר לה לא הש"ס:

הרי שנתערב לו וכו'. מדברי שיטה מקובצת פי' הסוגיא כך דהמקשן ס"ל לבטיל הכא ולהקל משום שאינו אלא קריאת שם בלבד. ור' אבא דחה כיון שלא מצינו כיוצא בו במקום אחר קולא בביטול לא שייך להקל הכא והרי נתערבה חטים בחטים שהם מין במינו לענין איסור פשוט לו שמב"מ לא בטיל ואי ממונא הוא פשוט איך יתבטל ממון ויאכל הלה וחדי. וכיון שלא מצינו דכיוצא בזה שיתבטל לא מטעם ממון ולא מטעם איסור א"כ אין ראוי להקל הכא שדומה למב"מ כמ"ש מהרש"ל ועל זה הקשה ר' אושעי' דעכ"פ חטין בשעורים נהי דמטעם ממון לא בטיל עכ"פ מטעם איסור בטיל וה"ה מב"מ לרבנן דר' יהודה וכיון דאשכחן שום צד ביטול בעלמא בכיוצא בזה ראוי להקל הכא וליבטל ועפי"ז יש להבין דברי תוס' בכורות כ"ג ע"א סוף ד"ה נבילה וכו' וי"ל דלענין אכילה כל משהו וכו' ע"ש וצע"ג מאי תירצו ממים ומלח שאיננו אכילה. ולהנ"ל ניחא דגם מעיקרא לא הוה קשיא להו ממים ומלח דעיקר קושי' דראוי להקל אך קושית תוס' מחטי' ושעורים של איסור שהרי איכא איסור בעולם ואהא משני תוס' דהתם לענין אכילה הוא כל משהו ומשהו שנכנס וכו' וא"ש וכן יש לעיין ממ"ש תוס' יבמות פ"ב ע"א ד"ה ר' יהודה לטעמיה וכו' אלא התם ברותח איירי וכו' ע"ש וצע"ג אי הקמח בעצמו בטיל בקמחו של חברו ורק הטעם מפני שהוא רותח א"כ מאי איכפת לזה אם טעמו של קמחו נבלע בשל חברו או לא. ואין לו שחר לכאורה ולהנ"ל ניחא דודאי של חברו לא בטיל. אך הא מיירו משני עניני' מאיסור ומממון ולענין ממון בודאי לא יעלה על הדעת לחלק בין מב"מ לשאינו מינו רק לענין איסור ואהא קאמר תוס' דברותח קאמר דשייך באיסור:

הבורר צרורות וכו'. יש להסביר קצת. דהרי באמת גם לרבנן דר"י מב"מ לא בטיל אלא דלא אזלי בתר שם העצם חטין בחטין אלא בתר הענין היתר בהיתר לא בטיל. ואיסורי' לא מבטלי' וכן מצות אין מבטלין וכן עולי' אינן מבטלין וע"כ מסיק ה"נ מב"מ ממש הוא דלא איסור והיתר הוא אלא ממון וממון יהי' צרורו' או חטי' יהי' מים או קמח הכל הוא ממון ואין ראוי לבטל. ואביי קאמר אפ"ה ה"ל אינו מינו שזה יש לו תובעים וזה אין לו תובעים:

ממונא לא בטיל הכי הוא מסקנא בממונא לא שייך ביטול. אמנם מרובא פריש וכן כל קבוע כמחצה על מחצה אמרי' נמי בממונא כמבואר בהג"ה רמ"א בש"ע ח"מ סי' רצ"ב סעיף יו"ד ואך המוחזק בממון עדיף מרוב ולא אמרי' מרובא פריש ע"ש ובתה"ד סי' שי"ד פסק חידוש דין דאם היה לראובן המוחזק עשרים זהובים ושמעון הפקיד אצלו עשרה ולוי תשעה ונאבד א' מהם יפסיד שמעון דראובן מוחזק הוא ושוב ה"ל שמעון רובא נגד לוי ובש"ע לא הביאו ונ"ל בדין לא הביאו דאע"ג דהמוחזק אומר לא תוכלו להוציא ממני שמא ממיעוטא נאבד. מ"מ מי שאינו מוחזק יאמר בודאי מרובא של ראובן נאבד לא משל שמעון ולא משל לוי אלא שאין יכולי' להוציא מראובן נמצא אירע הפסד לשמעון ולוי ממקום אחר כאלו באו שוללים על קבוע שלהם ויחלוקו ההפסד בשותפות ועיי' ש"ך שם סקכ"ט:

ונ"ל לומר עכ"פ ראובן שמחזיק לעצמו זהוב א' משל שמעון ולוי נימא מרובא דשמעון החזיק לעצמו ולא ממיעוט של לוי. ומיושבים דברי תה"ד אלא דיש לפקפק בשלמא מה שנאבד ה"ל פריש ומרובא פריש אבל ראובן מחזיק לעצמו מהקביעות וכמע"מ דמי ומשו"ה לא הביאו בש"ע:

א"ל רבי אבא הרי שנתערב לו קב חטין וכו' עד סוף הסוגיא. ולכאורה זו הסוגיא תמוה' מאד והם כדברי ספר החתום וכי רבי אבא ממשיל משלים היה או חד חדות שהרי אין המשל דומה לנמשל כלל דבעיקר מילתא דקאמר יאכל הלה וחדי היינו כפירש"י דאטו יאכלנה מי שלא עמל בו וא"כ מה זה ענין לנדון דידן שהוא מילתא דאיסורא וצד ממון שבו אין לו תובעים ואין כאן לא ריוח השואל ולא פסידא דמשאיל וכן בהא דמדמה ליה לבורר צרורות ולנבילה בטילה בשחוטה שנראה שאינן אלא עניני דמיונות בעלמא מלבד מה שהקשה מהרש"א ז"ל בהאי דנבילה בשחוטה ע"ש:

לכן נתתי אל לבי להבין דברי חכמים וחידותם ומצאתי וראיתי שהלכות גדולות שנו כאן וגברא רבה כרבי אבא אמר מילתיה לא אוחיכו עליה כי אם חכמים גדולים וחקרי לב כרבי אושעיא וחביריו שירדו לעומק הדברים לפי דעתן:

ועתה אבאר להיות שכבר נודע דעיקר דין ביטול האיסורים ובהא דאזלינן בתר רובא בכל דבר מתפרש בתורה מקרא דאחרי רבים להטות אלא הא דבעינן ששים בכל איסורין היכא דיהיב טעמא נחלקו הפוסקים ע"פ סוגית הש"ס אי הוי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן ולפ"ז נלע"ד דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן דפליגי במין במינו אי בטיל או לא ויליף לה ר"י מקרא דדם הפר ודם השעיר אלמא דלא בטיל ורבנן דפליגי עליה סברי דשאר איסורין דחולין מקדשים לא ילפינן ואם כן צריך ליתן טעם מאי טעמא דר"י דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן. לכך נראה לי דר"י סובר דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דבלא"ה משמע ליה דסברא גדולה יש לומר דמין במינו לא הוי בכלל אחרי רבים להטות דדומיא דסנהדרין בעינן דמיעוטא כמאן דליתא דמי לגבי רוב שכן מצות הכתוב שהמועטים יבטלו דעתם ויטו אחר הרוב ויסכימו כולם כא' וא"כ יש לנו לרבות בכיוצא בזה בעניני איסורין במין בשאינו מינו שטעמו וממשו של איסור המועט נתבטל לגמרי וכמאן דליתא דמי שהרי עיקר הטעם וממשות משל הרוב משא"כ במין במינו שהטעם וממשות שוין ואין הרגש בין הרוב למועט שלא נאבד שמו וממשו וטעמו של המיעוט משו"ה לא שייך בו כמאן דליתא דמי והוי ליה כקבוע בפני עצמו ואכתי איתא למיעוטא בעיניה וכדאשכחן בדם הפר ודם השעיר דדם השעיר המועט כיון שלא נשתנה ממראיתו משו"ה אכתי דם השעיר קרינן ביה אבל לרבנן דפליגי עליה דר"י משמע להו איפכא דאדרבה במין במינו שייך לומר אחרי רבים להטות דמיעוטא כמאן דליתא דמי ובטיל לגבי הרוב כיון שהרוב לא נשתנה כלל ע"י המיעוט שכל הרגש הטעם וממשות נקרא על שם הרוב משא"כ מין בשאינו מינו לא שייך לומר כמאן דליתא דמי שהרי הרוב נשתנה על ידו מכמות שהיה וטעמו וממשו של המיעוט ניכר ונרגש ומשו"ה אזלינן בתר טעמא וממשו:

ולפ"ז נתיישב היטב מימרא דרבי אבא שנתכוין לזה הענין בעצמו אפי' אליבא דרבנן והביא ראייה דלא שייך לומר דמים ומלח לבטלי בעיסה כיון דמילתא דפשיטא היא מי שנתערב לו קב חטין דאינו אוכל וחדי וצריך לשלם לו דמי חטין מעליא כיון שהחטין שלו נרגשין וחלק חבירו נתרבה והשביחה על ידי המיעוט ולא שייך לומר דלבטלי אם כן בודאי כמו כן הדין אם נתערב מים ומלח של חבירו ועשה מהם עיסה שצריך לשלם כל דמי מים ומלח אליבא דכ"ע כיון דלא שייך לומר מים ומלח כמאן דליתא דמי שהרי טעם המים ומלח נרגשין הרבה בעיסה ועיקר השבח של הרוב נעשה על ידי המיעוט ומשום הכי מהאי טעמא גופא אפילו צד חלק התחומין של מים ומלח לא שייך לומר דכמאן דליתנייהו דמי ועדיין שביתת תחום הראשון עליהם והיינו כדמסקינן לקמן אליבא דרבי אבא דעיקר טעמא כיון דחפצי הפקר בכהאי גוונא אליבא דכו"ע קונין שביתה וכמ"ש התוספות אלא דכל הנך רבנן דאוחיכו עליה סברי דמדקאמר רבי אבא מחטין בחטין שהוא מין במינו הוי משמע להו דכר"י ס"ל דבמין ומינו לא שייך לומר דלבטיל ברובא וכמאן דליתא דמי כיון שהמיעוט ניכר והשביח בהרוב ומשום הכי מדמה להו מים ומלח דמתניתין דאף ע"ג דמין בשאינו מינו הוא אפילו הכי חשיב כמין במינו כיון שהן ניכרין ונרגשין בעיסה לשבח ומשמע להו דרבי אבא בעי לאוקמי ת"ק דמתניתין נמי כר"י בהך מילתא דמין במינו לא בטיל משום הכי אוחיכו עליה כיון דלרבנן בטיל וכמ"ש התוס' דמכאן נראה דהלכה כרבנן:

נמצא דלפ"ז היינו דא"ל רב ספרא לרב אושעיא משה שפיר קאמרת והיינו דבעי למימר דטעמא דרבי אבא לאו כדסברי אינהו דאליבא דר"י אמר למילתיה אלא דאדרבה אליבא דרבנן טפי איתא למילתיה דכיון דבבורר צרורות מגורנו של חבירו נמי קאמר רבי חייא משלם לו דמי חטין משום דכילא חסריה אלמא דאע"ג דהשתא צרורות בעלמא נינהו ולא שוה מידי אפילו הכי חייב לשלם דבתר מעיקרא אזלינן כיון דאצל הבעלים הוה ממון גמור אם כן כל שכן במים ומלח דמעיקרא מאתמול בין השמשות הוי חשיבא באפי נפשייהו וקנו שביתה לעצמן ועכשיו לאחר שנתערבו נמי חשיבא טובא כל שכן שאין להמים ומלח להבטל אצל העיסה אלא דהא דלא מייתי רבי אבא מעיקרא מהאי דהבורר צרורות משום דהך דרבי חייא קטוספאה לאו מילתא דפסיקא כל כך משום הכי ניחא ליה לאתויי ממי שנתערבו חטין בחטין דמילתא דפשיטא טובא היא כדפרישית:

אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין יש לו תובעים כגון צרורות לאין לו תובעים כמים ומלח דהכא והיינו למאי דלא אסיק אביי אדעתיה הך סברא דהפקר כהאי גוונא קונה שביתה לכולי עלמא כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה רב ספרא שפיר לטעמך וכו' וכוונתו דלטעמך משמע דאי הוי מים ומלח ממון שיש לו תובעים והיינו אם לקח המים ומלח שלא מדעת חבירו ונתן לתוך העיסה היית מודה לרבי אבא דלא בטלו לענין איסורא כיון שיש בהם צד בעלים אם כן בהאי דנבילה בשחוטה נמי נימא הכי דכשיש לה בעלים לא לבטלי ומה שהקשה מהרש"א מאי קשיא ליה מנבילה ושחוטה טפי מבשאר איסורין דפליגי ר"י ורבנן נראה לי דלא קשה מידי דהא ממין בשאינו מינו אליבא דרבנן לא מצי להקשות דלא לבטלו אפילו בששים דהא ודאי ליתא והיינו לפי מה שכתבתי בסמוך דמין בשאינו מינו יותר מס' הוי כאילו הוכר האיסור ולענין איסורא כמאן דליתא דמי וממין במינו אליבא דרבנן נמי לא מצי לאקשויי דנהי דלרבנן במין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל אפילו הכי הא ודאי מודו דמדרבנן בעינן ששים דגזרינן מינו אטו שאינו מינו משום הכי מקשה ליה מדר' חייא אליבא דרבי יהודה דאמר נבילה בטלה בשחוטה אע"ג דלר"י מין במינו לא בטיל והאי נמי מין במינו הוא מצד הטעם וממשות שבה אפילו הכי קאמר דבטיל לפי שאי אפשר לשחוטה וכו' והוי ליה כמין בשאינו מינו אם כן היכא דיש לה בעלים נימא דלא לבטיל ועל זה קאמר שפיר וכי תימא הכי נמי כוונתו דאין הכי נמי דכל שיש לו בעלים אפילו צד האיסור אינו בטל ולפי זה מודית לדרבי אבא דלענין תחומין דמים ומלח נמי אם היה להם תובעים בדין הוא דלא לבטיל אם כן אפילו בדאין לו תובעים נמי שפיר קאמר רבי אבא דהיינו טעמא דאינו בטל כיון דאפילו בחפצי הפקר כהאי גוונא קונים שביתה לעצמן לרבי יוחנן בן נורי ורבנן דפליגי עליה נמי מודו בכהאי גוונא כיון דמעיקרא הוי ליה תובעים כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה אביי שפיר לרבי ספרא דהא דאמר ליה מעיקרא ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעים היינו לדבריו אליבא דרבי אבא אבל אביי גופא בלאו הכי לא סבירא ליה הא דרבי אבא משום דאיסור לעולם לא בטיל דאף על גב דאותו דבר שנתערב לא שייך ביה למימר דכמאן דליתא דמי אפילו הכי צד האיסור שבו ודאי כמאן דליתא דמי היכא דליכא נותן טעם כדפרישית כן נראה לי נכון בפי' סוגיא זו בעזה"י ואפשר דרש"י ותוספות גם כן נתכונו לזה אלא שקיצרו במובן ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה מאי שנא חטין בשעורין וכו' דודאי יאכל הלה וחדי דכיון דשאינו מינו הוא וכו' עכ"ל. נראה דאין כוונת רש"י במ"ש דודאי יאכל הלה וחדי שאין צריך לשלם לו כלום שאין טעם לדבר דודאי צריך לשלם לו מה שנהנה דהיינו דמי שעורין דכיון שהמיעוט בטל הוי ליה חטין כשעורין כן נראה לי:

ומי שני למר בין יל"ת כו׳ ערש״י ולכאורה אינו מובן דא"כ גם בסתם לא נ"לת קודם ל׳ יום ובכ״מ שאל״ת היינו בתרומה כע״ג טו״א וע״ש בפרש״י וב״ק ל״ט א׳ ובכ״מ כיון דטוה״נ לבעלים ואין סברא דמיקרי אל"ת כיון שבכל יו״ט א"ל תובעין. ואולם במנחת אהרן על הארוך מש"ך כ׳ עפ״מ דפליגי בשבת קמ״ח ב׳ בהלואת יו״ט. וי״ל דאביי לשיטתו בקידו ל״ד א׳ ור״ה ה׳ א' דאשה ב׳ משמחה ע״תו וע׳ שו״ת זכי״צ שכיוון לזה דהיכי דליכא משום שמחת י״ט גם רבה מודה וחייש דלמא אתיא למיכתב. והרי הכא נקיט האשה ששאלה ולעולם אל"ת וע' בלח״מ בה׳ מע״הק ובחי׳ לחגיגה ב' סע״ב ועשו״ת רע״א סי׳ א׳ בהשמטות ובאמת לפ״ז יתעורר כמה קושיות בסוגיא דלעיל חית וי׳ ע״א וע' בירו׳ פ׳ הבונה ה"א ובכמה סוגיות דאיכא לאשכוחי באשה אי נימא דלגבה ליכא שמחת יו״ט שיהא אסור לשחוט עבורה א״ו דחכמים השוו דבריהם בכ״מ. וכדמות ראי׳ מב"ק לט״א וניתבי׳ לעניים משום דהוי משא״לת ולהרשב״א בתשו׳ דהיכי דאיכא גבאי צדקה כו' וכן הק' השמ״ק דנימא אנן יד עניים אנן וע׳ רש״י ב״ק ל״ו ב׳ ד״ה אנן משום דר״י הי׳ גבאי צדקה וכן תיקשי בערכין כ״ג א׳ וע״ש סרנ״ה מהרשב״א והא בל״ה י״ל בפשוטו דמיירי היכי דאיכא גבאי בעיר כי היכי דלא מהני היכי שהקדיש בפרטות וע"כ דל״מ לחלק דהיכי שאין גבאי שישתנה הדין והכ"נ כיון דמ"מ איכא לגבה חיוב שמחה לא מסתבר לחלק להיכי שי״ל בעל. וע' תו׳ ערובין ס״ה ב׳ ד"ה התם דל״א לא פלוג רק לקולא וע׳ יבמות ק״ז א׳ דל״מ כן ותו׳ נדה ג' א' וע״כ דלא מיירי רק לענין עירוב בביטול רשות דהלכה כדברי המקיל בעירוב וע' מל״מ פ"ו ב' מגרושין הט״ז בד״ה וראיתי. וע' בזי"צ שכ' דפלו׳ דרבה ור״י בשבת תליא בשמחת יו״ט אי הוי חובה וז״א דודאי גם ר״י חייש בשאר מילי לשמחת יו״ט וכדאשכחן נמי להיפך ביצה ז׳ ב' דרבה חייש לדלמא מימלך וע' ש"ך סי' ר״ח דהגי׳ רבא וע' ברא"ש בסוגיין ואף דמהקדימה אין ראי' וכמ״ש בחי׳ ליבמות:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

וחדי. וישמח בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלה דהא לא קשיא לן משום שהשאילתן לה או נתנתן במתנה יהא מותר דהא אמר ביו''ט הרי הוא כרגל המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קא קשיא להו: גולתיכו שקלי. מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי: גולתא. תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו וכשיושב מעביר טליתו וזה נראה: מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו. למי שנתערב לו קב חטין בי' קבין שעורין של חבירו יאכל הלה וחדי מכלל דסבירא ליה בה דודאי יאכל וחדי דכיון דשאינו מינו הוא בטל מועט במרובה: חטין בחטין נמי כו'. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במנחות בהקומץ רבה (דף כב.): אמר רב ספרא. לרב אושעי': משה. ביקרא דמשה קא משתבע: שפיר קא אמרת. בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתני': ולא שמיע להו. להנך רבנן דמקשו אמתני' הא דאמר וכו': משלם לו דמי חטין. שאין דרך לבוררן והן נמכרין בתוך החטין: אלמא כילא חסריה. מפני שחסר מדתו מתחייב לו ואע''ג דלא מידי שוו וכ''ש מים ומלח דלא בטלי במעוטייהו דמידי דטעמיה הוא משום חיובא דממונא לא בטיל במיעוטה: אמר ליה אביי. לרב ספרא והיכא מתרצא מתניתין בהכי: ולא שני ליה כו'. ומתני' ממון שאין לו תובעין היום הוא דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יו''ט ואין לה בעיסה זו אלא איסור שביתה משום ממונא המעורב בה וכיון דמעוטא ברובא הוא וממון שאין לו תובעין הוא לא חשיב ממונא ולבטל: אמר ליה. רב ספרא לאביי ומשום דאין לו תובעין פקע שם ממונא מיניה ונוח ליבטל וכי טעמא דבטול ברוב בבעלים ולא בעלים קאי: ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה. אליבא דר''י אמר' במנחות דאמר מין במינו לא בטיל מין בשאינו מינו בטיל ותני רבי חייא נבלה ושחוטה בטלות זו בזו לר''י ואשמעינן רבי חייא דכי אמר ר''י היכא דאפשר לו להיות כמותו אבל אי אפשר לו להיות כמותו מין בשאינו מינו הוה ובטל ופריש רב חסדא דהאי אפשר ולא אפשר דרבי חייא בתר המבטל דהוא רובא אזלינן דאם אפשר לו להיות כמועט בהלכותיו הוי מין במינו ואי לא הוי מין בשאין מינו הלכך כזית נבלה שנתערבה בהרבה זיתים של שחוטה בטלה כמי שאינה שם והנוגע בהן אין טמא דמין בשאין מינו הוא דאי אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיות מטמא במגע ובמשא כנבלה אבל שחוטה שנתערבה בנבלה דרובה נבלה אין השחוטה בטלה להיות הנוגע בהן טמא ודאי לשרוף תרומה על מגעו לפי שאפשר לנבלה שהוא המבטל שתעשה טהורה כשחוטה דלכי מסרחה ואינה ראויה לגר שוב אין קרויה נבלה: הכי נמי. דאי הוו לה בעלים לא בטלה: וכ''ת הכי נמי והתני'. דמשום דלאו בעלים לא פקע חשיבותא דממונא: דאמר רבי יוחנן חפצי הפקר. הנמצאים קונין שביתה והמוצאן מוליכן ממקום מציאתן אלפים לכל רוח ואינו מוליכן למקום שערב שם דיש להם שביתה לעצמן אלמא חשיבי בלא בעלים ושפיר תנן במתני' דאע''ג דאין לו תובעין לא לבטול: ר' יוחנן בן נורי אומר כו'. ולא בהדיא תנן לה הכי אלא מדבריו שמענוה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מה:): א''ל. אביי לרב ספרא אכתי מתני' לא מתרצא דאפי' יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטל מדמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן לבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין נמי לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטל: וטעמא מאי. הש''ס בעי לה דכיון דלאו תירוצא נינהו הנך שנויי טעמא דמתניתין דלא בטיל מאי הוא: ה''ג אביי אמר כו' ורבא אמר כו' ולא פליגי אלא מר שני עיסה ומר קדרה: אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות. אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה אתי למימר נמי בעיסת שותפות דיוליכוה כל אחת ואחת למקומה: ורבא אמר כו'. ולא פליג אדאביי אלא מר שני חדא ומר שני חדא:

הרי שנתערב לו קב כו'. ואם תאמר האי פרכא אמאי המתין להקשות אותה עד כאן דהא בכל דוכתא דקאמר חד בתרי בטיל מצי למפרך הכי וי''ל דלא מצי למפרך בעלמא הכי דאין לדמות איסור לממונא אבל הכא במתני' ממונא אע''ג דאיכא איסור תחומים מ''מ איסור התחומים אינו בא אלא משום דעת הבעלים דבעלמא בשאר אסורי חד בתרי בטיל אבל הכא הכי פריך דודאי מי שנתערב לו קב חטין כו' משום בטול לא פקע שם בעלים ה''נ משום בטול לא פקע שם בעלים וקנו מים ומלח שביתה אצל בעלים ולא בטיל: וחדי. וישמח לבו בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלם והא לא קשי' דמשום שהשאילתו לו [או נתנתה] במתנה יהא מותר דהא אמר ביו''ט הרי הוא כרגלי המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קשיא להו לשון הקונ': נהי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל. מכאן נראה דהלכה כרבנן מין במינו בטיל שפיר דהא סתמה דהש''ס קאמר הכי.: הכי נמי דכי אית ליה בעלים לא בטיל. פרש''י אלא ודאי בטל וא''ת והא רב ספרא אתא לקיי' תירוץ דרבי אבא ור' אבא קאמר דאפילו אין לו תובעין לא בטיל כמו במתניתין כ''ש הכא שיש לו והיכי מייתי ראיה דאפילו יש לו תובעין בטל ואדרבה תקשי ליה לנפשיה וי''ל דבשלמא רב ספרא לא קשה ליה דשאני איסורא מממונא אע''ג דיש לו תובעין והכא מיירי באסור נבלה שנתערבה בשחוט' כו' לכך בטל אע''ג דיש לו תובעין ורב ספרא מייתי הכי אלמא מידי דשייך ביה ביטול יש לו תובעין אין מועיל כלל לומר הואיל ויש שם בעליו עליו אינו בטל אלא מבטל שפיר אלמא לא תליא מילתא כלל בתובעין אם כן מתניתין נמי אע''ג דאין לו תובעין כיון דלא שייך ביה בטול דממונא הוא ואסור תחומין בא על ידי הבעלים ושם בעליו עליו קנו שביתה אצלו ולא שייך בו בטול: וכי תימא הכי נמי דלא שייך והתני' רבי יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר כו'. אלמא אע''ג דאין לו תובעין קנו שביתה במקומן וא''ת מאי פריך מר' יוחנן בן נורי הא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן ואנן ס''ל כרבנן דאמרי לא קנו שביתה אלא כרגלי המוצאן הואיל ולית להו תובעין הכי נמי במתני' נימא הכי וי''ל דהכי מייתי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא היכא דאין שייכות הבעלים כלל כגון חפצי הפקר דקנו שביתה במקומן אבל היכא דיש להם שייכות הבעלים כגון במתני' אפי' רבנן מודו דאזלינן בתר בעלים אפי' היכא דליכא תובעין השתא ומדרבי יוחנן נשמע לרבנן דכי היכי דלרבי יוחנן חפצי הפקר קנו שביתה במקומן אע''ג דאין להן תובעין לרבנן נמי היכא דהיו להם תובעין אע''ג דהשתא לית להן קנו שביתה במקומן: רבא אמר עבידי כו'. פ''ה דאביי יהיב טעמא לעיסה ורבא שני קדרה ולא פליגי ודוחק לכן נראה דאביי שני עיסה וה''ה קדרה שמא תעשה בשותפות ורבא שני קדרה והוא הדין עיסה דמלח יהיב טעמא בעיסה ומים חשיבי דעיקר העיסה נעשית ממים:

דף לח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד