ביצה לג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - א

וכן הוא הדין בביעתא [ביצה], שמושיבין אותה על גבי כלי חלול, ומעמיד את הכלי על גבי הגחלים כדי שתיצלה הביצה, לא יעמיד את הכלי תחילה ואחר כך יתן עליו את הביצה, שזה כדרך בנין, אלא יאחז את הכלי בידו, ויושיב עליו את הביצה, ואחר כך יעמיד הכלי על גבי הגחלים. ^[1]

וכן הוא הדין בקדרה ששופתין אותה על שתי חביות, והאש תחתיה, רק אם מחזיק תחילה את הקדרה באויר, ואחר כך יניח תחתיה את החביות הרי זה מותר. ואם מניח תחילה ואחר כך שם את הקדרה, אסור.

וכן הוא הדין בפוריא, שהיא מיטה מתפרקת של שרים, ותוקעים קורות ארוכות [ארוכות המטה] בכרעי המיטה משני ראשיה, ופורסים את העור ששוכבין עליו וקושרים אותו לאותן ארוכות - לא יעשנה כדרכה, שמעמיד את הכרעים ותוקע בהן את הארוכות וקושר את העור, כיון שהוא דרך בנין. אלא ימתח את העור תחילה, ויביא את הארוכות ויקשור את העור אליהן, ואחר כך יזקוף את כרעי המטה, ויתקע את הארוכות בהן. ^[2]

וכן הוא הדין בחביתא [חבית] כשמסדרין את החביות באוצר, ומושיבין חבית אחת על שתי חביות, לא יסדר את התחתונות תחילה ויושיב עליהן את העליונה, אלא יאחז את החבית העליונה בידו, ויסדר תחתיה את שתי החביות.

שנינו במשנה: ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכן בדלת:

קא סלקא דעתין בפירוש משנתנו: ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכן אין סומכין את הקדרה בדלת, ולפיכך תמהה הגמרא:

וכי סומכים קדירה בדלת סלקא דעתך?! וכי יש מי שסומך קדרה בדלת, והלוא תישבר [רש"י]?!

אלא אימא כך: וכן הדלת, אין סומכין אותה בבקעת.

תנו רבנן:

אין סומכין את הקדרה בבקעת. וכן לא יסמוך את הדלת בבקעת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה, וכפי שנתבאר במשנה.

ורבי שמעון, דלית ליה מוקצה, מתיר.

שנינו במשנה: ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב, ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר:

והניחה הגמרא, שטעמו של תנא קמא שאוסר, הוא משום מוקצה, לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה.

והוינן בה: אם כן, לימא רבי אלעזר ברבי שמעון שמתיר, הוא משום דכאבוה [רבי שמעון] סבירא ליה, דלית ליה מוקצה?

ודחינן: לא. אין זה הטעם כמו שהנחנו כי משום מוקצה אסר תנא קמא, ורבי אלעזר ברבי שמעון שמתיר סובר כרבי שמעון אביו דלית ליה מוקצה, ומכח זה הוא מתיר. אלא לעולם גם לדברי תנא קמא אין איסור להשתמש במקל מצד דיני מוקצה אלא מחמת ענין אחר.

ומאידך, בהא, בהנהגת הבהמה במקל ביום טוב - יכול להיות כי אפילו רבי שמעון אביו של רבי אלעזר, דלית ליה מוקצה, מודה שאסור, כדברי תנא קמא.

כי טעם האיסור של הנהגת בהמה במקל ביום טוב הוא משום שנראה כי עומד הוא להוליכה למקום רחוק, שלצורך זה דרוש מקל, ומחזי כמאן דאזיל לחנגא, והרי הוא נראה כמי שהולך למוכרה בשוק, הנקרא "מחול" [לפי שבני אדם סובבים והולכים בו כמו הנשים הסובבות במחולות].

ואם כן, רבי אלעזר ברבי שמעון שמתיר, אינו ענין לדברי אביו דלית ליה מוקצה.

התירו חכמים לטלטל עצים ביום טוב לצורך הסקה.

לכאורה, אין צורך להגיע להיתר מיוחד להסיק בעצים, שהרי ביום טוב מותרת הבערה, והעצים יש בהם שימוש ביום טוב כעצי הסקה, ואם כן אינם כאבנים ועפר. ומסביר רש"י [לקמן בעמוד ב ד"ה לא יטול], שסתם עצים עומדים לעשות מהם כלים, שהוא דבר האסור לעשותו ביום טוב, ומכח זה הם היו צריכים להיות מוקצים, ובאו חכמים והתירו ליטלם לצורך הסקה. ונחלקו עתה בגמרא אמוראים מה דינם של העצים לגבי שימושים נוספים המותרים ביום טוב, האם גם אותם התירו חכמים להשתמש בעצים, או שאסרום מחמת מוקצה.

ומביאה הגמרא שנחלקו אמוראים בדין נטילת חזרא [ענף עץ חד] שלא לצורך הסקה אלא כדי לתוקעו בצלי כמין שפוד, ולצלות בו:

רב נחמן אסר ביום טוב, וכדמפרש ואזיל.

ורב ששת שרי התיר.

ומפרשת הגמרא באיזה חזרא נחלקו, ובטעם מחלוקתם:

בחזרא רטיבא [ענף רטוב] - כולי עלמא לא פליגי דאסור, הואיל ואינו ראוי לטלטלו אפילו להסקה, כיון שאין מסיקין בעץ רטוב.

כי פליגי בחזרא יבשתא, בענף יבש שראוי לטלטלו להסקה. וזה הוא טעם מחלוקתם:

מאן דאסר, רב נחמן, אמר לך: לא נתנו עצים אלא להסקה, הואיל וסתם עצים לאיסור הם עומדים לעשות מהם כלים, לא התירו חכמים לטלטלם אלא להסקה בלבד.

ומאן דשרי, אמר לך: מה לי לצלות בו לעשות ממנו שפוד לתחוב בו את הבשר כדי לצלותו, ומה לי לצלות בגחלתו. וכשם שהתירו להסיקו ולצלות בגחלתו, כך התירו לצלות בו.

איכא דאמרי:

ביבשתא שהוא ראוי להסקה - כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו.

כי פליגי ברטיבתא:

מאן דאסר, טעמו הוא כיון דלא חזי להסקה, ושוב אין שייך לומר בו מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו.

ומאן דשרי אמר לך: הא חזי הרי ראוי עץ רטוב להיסק גדול, שבו הוא בוער, ומה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו.

והלכתא, למאן דאית ליה מוקצה - כך היא ההלכה בחזרא [רש"י]:

חזרא יבשתא שרי, אבל חזרא רטיבתא אסור.

דרש רבא, הסובר כרבי יהודה, דאית ליה מוקצה::

א. אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהן "אוד", חתיכת עץ כדי לחתות בו את התנור, לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה, אלא אם כן נעשו כלי מבעוד יום על ידי יחודם לכך.

ואוד שהוכן מערב יום טוב לחתות בו את התנור [וכלי הוא!] - אם אירע שהוא נשבר ביום טוב, אסור להסיקו בתורת עץ בעלמא ביום טוב.

לפי שמסיקין בכלים שלמים, ואין מסיקין בשברי כלים משום מוקצה, וכמו שנתבאר לעיל לב א.

ותמהינן: וכי רצונך למימרא דרבא - כרבי יהודה סבירא ליה, דאית ליה מוקצה?!

והא אמר ליה רבא לשמעיה [לשמשו]: טוי לי בר אוזא ושדי מעיה לשונרא [צלה לי אוז קטן והשלך את בני מעיו לחתול]!

והרי לרבי יהודה אסור לטלטל את בני המעים, הואיל ומאתמול מוכן היה לאדם ולא לכלבים, והאיך התיר רבא לטלטל את בני המעים?!

ומשנינן: התם, בבני מעים, כיון דמסרחי [מסריחים הם] אם לא יתנם באותו יום לחתול, כבר מאתמול דעתיה עלויה דעתו עליהם להשליכם לחתול.

מתניתין:

רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם מעצים שלפניו בבית ^[3] כדי לחצוץ בו את שיניו, כי כל מה שבחצר מוכן הוא, ומותר לטלטלם ואפילו שלא להסקה.

ואף מגבב [אוסף] קסמין דקין וקשין מן החצר, למרות שטורח לאוספן ממנה, ומדליק, ^[4] היות שכל מה שבחצר - מוכן הוא! ואין אומרים הואיל וטורח לקוששן לא הוו מן המוכן.

וחכמים אומרים מגבב קסמין דקים רק משלפניו, ורק מדליק, אבל אינו חוצץ בהן את שיניו.

ובשני ענינים נחלקו רבי אליעזר וחכמים:

א. לרבי אליעזר מגבב קסמין דקין אפילו מן החצר, ואילו לחכמים אינו מגבבן רק משלפניו, כי הואיל ודקין הן וטורח לקוששן, אינם עומדים לכך מאתמול.

ב. לרבי אליעזר מותר ליטול קיסם אפילו מעצים שבחצר, ואילו לחכמים אין מותר אלא להדליק בהם ולא לחצוץ בהם את שיניו, כי לדעתם לא נתנו עצים אלא להסקה.

אין מוציאין ביום טוב את האור [אין יוצרים אש חדשה] משום ש"מוליד" בכך אש חדשה שלא היתה מערב יום טוב, ולא הותרה הבערת אש חדשה היות ואפשר לעשותה מערב יום טוב, ולכן אין מוציאין ביום טוב את האש -

לא מן העצים, על ידי חיכוך עצים זה בזה, או על ידי שמכים עצים זה בזה עד שתצא האש. ^[5]

ולא מן חכוך האבנים.

ולא מן העפר [קרקע קשה כשחופרים אותה מוציאה אש].

[ולא מן הרעפים, ב"ח מחקו].

ולא מן המים [קרני השמש, העוברות דרך מים הנמצאים בכלי זכוכית, מסוגלות להצית אש בנעורת הנוגעת בזכוכית החמה].

ואין מלבנין את הרעפים [שמכסין בהם את הגג] באש כדי לצלות בהן [עליהן], ובגמרא יתבאר הטעם.

הערות

^[1] ברש"י מבואר שאפילו אם נותנו על גבי אסכלא שמעמידין אותה על רגלים במרחק מועט מן הגחלין ואין מחיצות מצידיה, אף הוא אסור. ובתוספות חלקו על זה, שהיות ואין בה מחיצות לא הוי כעין בנין.

^[2] מרש"י שלא הזכיר מחיצות בכרעי המיטה, נראה שהאיסור הוא אף במיטות כעין שלנו שאין להם מחיצות, וראה בתוספות שכתבו, דבכי האי גוונא אין איסור; וכעין זה נחלקו גם גבי ביצה, ראה שם.

^[3] ביאר רש"י: דעת רבי אליעזר, שאפילו מן העצים שאינם לפניו מותר ליטול, שהרי "כל מה שבחצר מוכן הוא" כמבואר בהמשך המשנה, ולא נקט רבי אליעזר "משלפניו" אלא מפני שחכמים חלוקים עליו ואומרים: אפילו משלפניו אינו נוטל קיסם כדי לחצוץ בו שיניו.

^[4] לאו דוקא "מדליק", אלא שאין צורך באיסוף אלא להדלקה, וזה הוא עיקר החידוש בענין זה.

^[5] אבל המאירי כתב: על ידי בקוע העצים הקשים יוצאים לפעמים שביבים של אש.

וכן ביעתא [ביצה] אם רוצה להניח ביצים על פי כלי חלול או שבכה העומדת על גבי גחלים — יאחז את הכלי בידיו ויניח בתחילה את הביצים עליו ורק לאחר מכן יניחנו עם הביצים שעליו על גבי הגחלים, וכן קדרה שמניחים אותה על גבי חביות — יאחז תחילה את הקדרה בידיו מעל גבי החביות ורק לאחר מכן יניח תחתיה את החביות. וכן פוריא [מיטה] מתפרקת שיש בה רגלים לחוד ומכסה לחוד. וכן חביתא [חביות] שמסדרים זו על זו,

א שנינו במשנה: ואין סומכין את הקדרה בבקעת (חתיכת עץ) וכן בדלת. ושואלים: בדלת סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי אפשר לסמוך קדירה בדלת? אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון: וכן הדלת אין סומכים אותה בבקעת. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין סומכין את הקדרה בבקעת, וכן הדלת, לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ואין להשתמש בהם לצורך אחר, שדינם לכל דבר שאינו הסקה כמוקצה. ור' שמעון שאינו סובר שיש איסור מוקצה — מתיר.

ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב, ור' אלעזר בר' שמעון מתיר. ושואלים: לימא [האם לומר] שר' אלעזר בר' שמעון כאבוה [כאביו] ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] דלית ליה [שאין לו, שאינו סובר] דין מוקצה ולכן לדעתו מותר ליטול מקל מכל מקום ולהנהיג בו את הבהמה? ודוחים: לא, אין כאן ענין של מוקצה כלל, כי בהא [בענין זה] אפילו ר' שמעון מודה לתנא הראשון שיש לאסור, ולא מטעם מוקצה אלא משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא [שנראה כמי שהולך לשוק] והוא דרך חול, לכן צריך לעשותו בשינוי ביום טוב.

ב חזרא, כלומר: ליטול ענף דק של עץ החיזרא להשתמש בו בתור שפוד, רב נחמן אסר משום מוקצה, כיון שלא עשאו כלי מבעוד יום, ורב ששת שרי [התיר]. ומסבירים: ברטיבא [בענף רטוב] — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאסור, שהרי אינו ראוי להסקה, ואם כן מוקצה הוא. כי פליגי [כאשר נחלקו] — ביבשתא [הרי זה בענף יבש]. מאן [מי] שאסר, רב נחמן, אמר לך: לא נתנו עצים אלא להסקה, ולכל צורך אחר הרי הם כמוקצה. ומאן דשרי [ומי שהתיר] אמר לך: כיון שעשוי כל עץ לצלות בו — מה לי לצלות בו כשהוא תחוב בתוך הבשר, מה לי לצלות בגחלתו? והצלייה בגחלתו הלא מותרת ואף מותר לטלטלו לצורך זה!

איכא דאמרי [יש שאומרים] בהסבר מחלוקת זו בנוסח אחר: ביבשתא [בענף יבש] — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר], כי פליגי ברטיבתא [כאשר נחלקו הרי זה בענף רטוב], מאן [מי] שאסר, סבור שהוא מפני דלא חזי [שאינו ראוי] להסקה, ומאן דשרי [ומי שמתיר] אמר לך: הא חזי [הרי ראוי] הוא על כל פנים להיסק גדול, שאז יתיבש אף עץ זה ויוכל לבעור. ומסכמים; והלכתא [ומסקנת ההלכה]: יבשתא [יבש] — שרי [מותר], רטיבתא [רטוב] — אסור.

דרש רבא: אשה לא תכנס לדיר (מחסן) העצים כדי ליטול מהן אוד, כלומר, חתיכת עץ כדי להפך בה את עצי המדורה, משום שלא נעשה אוד זה כלי מבעוד יום ולכן הוא מוקצה. ואוד שנשבר — אסור להסיקו ביום טוב, לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ואוד זה דינו ככלי.

ושואלים: למימרא [האם לומר] כי כאן רבא כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא] דאית ליה [שיש לו, שהוא סובר] דין מוקצה? והא [והרי] אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: טוי לי בר אווזא [צלה לי ברווז] ושדי מעיה [והשלך את מעיו] לחתול. והרי לשיטת ר' יהודה אסור לתתם לבעלי חיים, לפי שלא הוכן לצרכם מבעוד יום! ומשיבים: התם [שם] כיון דמסרחי [שמסריחים] בני המעיים אם לא ישתמש בהם — מאתמול מערב יום טוב דעתיה עלויה [דעתו עליהם] שאת בני המעים שיהיו למחרת, יתן לחתולים שבביתו.

ג משנה ר' אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם (חתיכה דקה) ביום טוב מערימה של קש וכיוצא בו שלפניו, כדי לחצוץ (לנקות) בו בין שיניו. ומגבב (אוסף) קש מן החצר ומדליק בו. שכל מה שבחצר — מוכן הוא לכל צורך. וחכמים אומרים: מגבב רק משלפניו מדברים המונחים בבית, שבודאי מוכנים לכל צורך ומדליק, אבל לא מן החצר, שדברים אלו המפוזרים בחצר טירחה גדולה לאוספם ובוודאי לא חשב עליהם לשם כך מבעוד יום ולכך הם מוקצה.

הלכה אחרת אמרו: אין מוציאין את האור (אש) לא מן העצים שמשפשפים זה בזה, ולא מן האבנים שמקישים זו בזו, ולא מן העפר החם ולא מן הרעפים שמקישים אותם אלה באלה, ולא מן המים הנמצאים בתוך כלי זכוכית עגול, וכתוצאה ממיקודם את קרני השמש נוצרת אש. וכן אין מלבנין את הרעפים בחום לוהט כדי שאפשר יהיה לצלות בהן אחר כך.

ד גמרא אמר רב יהודה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And similarly, if one wishes to place eggs on the mouth of a hollow vessel or on a grill sitting above coals, he must first hold the vessel in his hands and put the eggs on it, and only afterward position them both on the coals. And similarly, with regard to a pot placed on barrels, one must hold the pot above the barrels before placing them underneath it. And similarly, in the case of a collapsible bed, whose legs and cover are separate pieces, one must first stretch the upper part, then add the legs. And similarly, in the case of barrels positioned one on top of the other, the upper one must be held in place first and then the others added below.

§ It was taught in the mishna: And one may not prop a pot with a piece of wood, and similarly a door. The Gemara asks: With regard to a door, can this enter your mind? Is it possible to prop a pot by means of a door? Rather, say and correct the wording as follows: And similarly, one may not prop a door with a piece of wood. The Sages taught: One may not prop a pot with a piece of wood, and similarly a door, as wood is to be used only for kindling. With regard to any use other than kindling, wood is considered muktze. And Rabbi Shimon, who does not accept the prohibition of muktze, permits it.

The baraita continues: And one may not lead an animal with a stick on a Festival, but Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, permits it. The Gemara asks: Shall we say that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds in accordance with the opinion of his father, Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of muktze, and he therefore permits one to take any stick and lead an animal with it? The Gemara rejects this: No, there is no issue of muktze here at all, for in this case even Rabbi Shimon concedes to the first tanna that this activity is prohibited, not due to muktze but because one who does so looks like one who is going to the market [ḥinga] in the manner of a weekday. On a Festival, one must therefore lead the animal in an unusual fashion.

§ In a case where one takes a bamboo branch to use as a skewer, Rav Naḥman prohibits it because it is muktze, since it was not made into a vessel the day before, and Rav Sheshet permits it. The Gemara elaborates: In the case of a wet branch, everyone agrees that it is prohibited; it is unfit for kindling and is therefore muktze. When they disagree, it is in the case of a dry branch. The one who prohibits handling it, Rav Naḥman, could have said to you: Wood is only for kindling, but it is considered muktze with regard to any other use. And the one who permits handling it, Rav Sheshet, could have said to you: Since all wood is to be used for roasting, what is it to me to roast with it when it is inserted into meat? What is it to me to roast with its coals? Just as it is permitted to burn the bamboo as coal, so it is permitted to use it as a skewer for cooking.

Some say a different version of the explanation of this dispute: In the case of a dry branch, everyone agrees that it is permitted; when they disagree, it is in the case of a wet one. The one who prohibits handling it does so because it is not fit for kindling. And the one who permits it could have said to you: Isn’t it at least fit for a large fire, which will dry out the branch and enable it to burn as well? The Gemara concludes: And the halakha is that a dry one is permitted and a wet one is prohibited.

Rava taught: A woman may not enter a storehouse of wood in order to take from them a firebrand, a partly burnt piece of wood used for turning over the wood of the bonfire, because this piece of wood was not made into a vessel the day before and it is therefore muktze. And a firebrand that broke may not be kindled on a Festival, for one may kindle fire with vessels but one may not kindle fire with shards of vessels, and this firebrand was considered a vessel before it broke.

The Gemara asks: Is that to say that in this case Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is of the opinion that there is a prohibition of muktze? But didn’t Rava say to his attendant: Roast a duck for me, and throw its innards to the cat? According to Rabbi Yehuda, it is prohibited to give the innards to animals, as they were not prepared for this purpose the day before. The Gemara answers: There, since the innards become rancid when they were left, from yesterday, the Festival eve, his mind was on them. At that point in time, he already intended to give them to the cats in his house.

MISHNA: Rabbi Eliezer says: On a Festival, a person may remove a sliver from a pile of straw or from similar material that is before him, in order to clean with it between his teeth. And he may collect straw from a courtyard and kindle it, for anything in a courtyard is considered prepared for all purposes. The Rabbis say: He may collect these materials only from things placed before him in his house, as they are certainly prepared for all uses, and kindle them. With regard to objects lying in his courtyard, however, as their collection takes great effort, he certainly did not have them in mind the day before, and they are therefore muktze.

The mishna states a different halakha: One may not produce fire, neither from wood, by rubbing one piece against another; nor from stones knocked against each other; nor from hot dirt; nor from tiles struck against each other; nor from water placed in round, glass vessels, which produces fire by focusing the rays of the sun. And similarly, one may not whiten tiles with a burning-hot heat in order to roast upon them afterward.

GEMARA: Rav Yehuda said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ירושלמי משום בונה שנמצא עושה כמין כירה ועליה הקדירה אהל אבל אבנים לבית הכסא מותר לצדדן אחת כנגד אחת אמר רב יהודה האי מדורתא ממטה למעלה (שרי) [אסור] פירוש דרך בנין אבל אם אחז העץ למעלה ונתן אחר תחתיו ועוד אחר תחתיו עד שמגיע למטה בקרקע כיון שאינה דרך בנין מותר וכן אם מבקש לצלות ביצים בענין הזה הוא עושה אוחז העליונה ונותן אחרת תחתיה וכן אוחז את הקרשים ומניח את הרגלים:

אין סומכין הקדרה שלא תפול בבקעת וכן אין סומכין דלת בבקעת שלא נתנו עצים אלא להסקה ור' שמעון מתיר ואסיקנא ר' שמעון אינו מתיר אלא כגון זה אבל להנהיג בהמה ביו"ט במקל אוסר משום שנראה כהולך לדרך רחוקה. פירוש חיזרא ממיני קוצים מהו ליטול מהן עץ [כמין שפוד לצלות בו צלי ואסיקנא והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור.

דרש רבא לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהן עץ] להכינו אוד שנמצאת עושה כלי ואוד שנשבר ביו"ט אסור להסיק בו ביום. שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים.

למימרא דרבא כר"י סבירא ליה באיסור שברי כלים והא רבא אמר לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא דלא כר' יהודה דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן. ודחינן התם נמי מוכן הוא דכיון דמסרחי מאתמול הוה בדעתיה למשדינהו לשונרא:

[מתני'] ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק וחכ"א מלפניו מגבב ומדליק:

וכן ביעתא. פירש רש"י ז"ל ביצים גסות הנתונות על פי כלי חלול כעין טרפי"ד או על האסכלא אין נותנין את הכלי תחלה ואחר כך יסדר עליו, אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ואחר כך יושיב הכלי על גב הגחלים שלא יעשנו כסדר בנין, ע"כ. וזה תמיה שאם כן (היאך) [הוא] אין נותנין את הקדירה בי"ט על הכלי שקורין טריפי"ד או על הכירה ואילו אפילו בשבת התירו להחזיר קדרה על גבי כירה ומעשים בכל יום ושופתין את הקדרה ביו"ט ע"ג כירה וע"ג טריפי"ד, אלא לא אמרו כאן אלא שלא ליתן ביצה מכאן וביצה מכאן וביצה על גביהם שזה כבנין שעושין מחיצות ואחר כך נותן את התקרה וכענין פוריא. ואמרו בתוס' (עירובין קא, א בד"ה וכן) דאפילו בכי הא לא אמרו אלא כשצריך לאויר של מטה (אלא) [אבל] במה שאין צריך לאויר לא, ועל כן כתבו שמותר להניח ספר מכאן וספר מכאן וספר על גביהם לפי שאין צורך לאויר שתחתיהם.

אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה. תמיה לי כיון שראויין לתשמישן דהיינו להסקה ומותר לטלטלן לתשמישן למה לא יטלטלם אפילו לסמוך את הדלת, ומאי שנא מאפר שהוסק ביו"ט דאמרינן בפרק קמא (ח, א) דכל שהוא חם כיון שראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו וההיא רב אמרה דאית ליה במוקצה כר' יהודה (כדאיתא בשבת כא, א). ומדוחק יש לי לומר דשאני התם שהרי מותר לטלטלו ולשים אותו במקום הביצה לצלות בו שם ביצה וכיון שכן אף הוא יכול לתת אותו במקום שהדם שם אף על פי שהדם מתכסה בו שהרי ראוי הוא עדיין לצלות בו שם את הביצה, אבל כאן אי אפשר להצית בם את האור במקום שסמך בה את הדלת ואף לא במקום שנתן אותה סמוכה לקדרה שאם יצית בה את האש תשרף הדלת או תפול וכן תפיל את הקדרה, כך נראה לי.
והא דאין סומכין את הקדרה בבקעת, רוב הפוסקים פסקוה כהלכתא וכרבי יהודה דאית ליה מוקצה וקיימא לן כוותיה ביו"ט. ואיכא למידק דהא משמע בפרק כל הכלים (שבת קכד, א) דמתניתין בית שמאי היא ולא בית הלל ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, דגרסינן התם אמר ליה אביי לרבה למאי דאמרת דכל הכלים שמלאכתן להיתר ניטלין בין לצורך גופן ובין לצורך מקומן הא תנן אין סומכין את הקדרה בבקעת, והא בקעת ביו"ט מלאכתן להיתר (אלא) [אלמא] בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אסור, אמר ליה התם משום [גזירה] יו"ט אטו שבת וכי תימא שבת גופיה תשתרי התם אין לו תורת כלי, ואקשינן ומי גזרינן והא תנן משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ופריק רב פפא לא קשיא הא בית שמאי הא בית הלל, דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין, אלמא טעמא דבקעת משום גזירה היא ובית שמאי היא ואינה משנה. והרז"ה ז"ל תירץ דלישני נינהו ומאן דמתני הא לא מתני הא ואנן קיימא לן כי האי לישנא דהכא דאיתמר בדוכתיה. והרמב"ן (נראה) [כאן] (במלחמות כאן) תירץ דהתם לא שמיע ליה אלא מתניתין דלא מפרש בה טעמא ולא אשכח בה רבה [טעמא] אלא גזירה יום טוב אטו שבת, ולא שמיע ליה הא ברייתא דמפרש טעמא בהדיא לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה דאלו שמיע ליה לא הוה צריך לגזירה כלל (כל כך) הא ברייתא (למה לי) הלכה היא.
ואכתי קשיא לי דמכל מקום אי לאו גזירה תהדר קושיא דאביי לדוכתה, דמכל מקום כיון דלהסקה [ניתנו] מלאכתן להיתר הן ביו"ט ויהיו מותרים לצורך גופן. ולפיכך נראה דלא ניתנו עצים [אלא] להסקה אין לומר שלא ניתן עיקר תשמישן אלא להסקה, אלא הכי קאמר לא התירום חכמים אלא להסקה, דמדינא אסורים הן לטלטל בין לשבת בין לי"ט שאין להם תאר כלי וכצרורות הן וכדאמר ליה רבה לאביי התם אלא שהתירו חכמים לטלטלם להסקה לצורך אוכל נפש ולהסקה בלבד נתנום, כלומר להסקה התירום ולא לדבר אחר.

והלכתא רטיבא אסור יבישא שרי. ולא למימר דרטיבא אסור להסקה בהיסק גדול דלא אשכחן דאסר הכין בשום דוכתא דלא מסח דעתיה מיניה אי מצטריך ליה, אלא מאן דאסר אמר לך מה [לי] לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו אמרינן מה לי לצלות בתערובת גחלתו לא אמרינן ומאן דשרי אמר דאפילו מה לי לצלות בתערובת גחלתו אמרינן. ויש מפרשים שאין זו הכנה חשובה לטלטלו מחמתה שלא לצורך היסק ממש כיון שאין תורת כלי עליו. ואם תאמר והא בעא מיניה אביי מרב יוסף (לעיל ביצה כא, ב) לר' יוסי הגלילי דאמר אין נפש בהמה במשמע הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביו"ט ואמר ליה הואיל וחזיא להיסק הא תינח ביבשתא ברטיבא למאי חזו חזו להיסק גדול, תירצו בתוס' דשאני התם משום דצריך לו הרבה ליתן לפני בהמתו. ועם תירוצם זה נתיישבה לי קושיא אחת שאני תמה לפי שאמר ליה רב יוסף לאביי דמשום חזו להיסק שרי' לטלטלם ולהשליכם לבהמה אם כן אף אנו נאמר כן בבקעת כיון דחזא להיסק יטלטלה לסמוך בה את הקדרה והדלת, אלא שיש לומר דהתם שאני דצריך הרבה להאכילן לבהמתו.
ורש"י ז"ל כתב דהני כלהו והך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה מיקבעי, אבל אנן כר' שמעון סבירא לן בין במוקצה בין בדבר שאין מתכוין וכר' יהודה במכשירי אוכל נפש, וכלהו שרי בין חזרה בין סמיכת קדרה והקפת חביות ומדורתא וקדרה, וכל האמוראין שאסרו למעלה תלמידי דרב היו ורב כר' יהודה סבירא ליה במוקצה ואנן קיימא לן כר"ש ע"כ. ותימה הוא במה שכתב בהקפת חביות ומדורתא וקדרה דקיימא לן כר' שמעון בדבר שאין מתכוון לומר שזה גם כן [אינו] מתכוון לאהל ולבנין, כי לא אמרו דבר שאין מתכוין אלא בדבר שאין מתכוין למה שאפשר שיולד ממה שהוא עושה ואפשר לא יהיה כגרירת כסא וספסל שאפשר שלא יעשה חריץ, אבל בדבר שהוא מתכוין למה שהוא עושה לשום זו מכאן וזו מכאן והשלישי על גביהם וישאר אויר למטה אף על פי שאינו מתכוין לאהל מכל מקום דרך בנין הוא עושה אהל. עוד הקשו עליו במה שכתב שכל אלו תלמידי דרב היו דסבירא ליה כר' יהודה במוקצה, והלא רב נחמן תלמידו של שמואל הוא ושמואל במוקצה כר' שמעון סבירא ליה ואפילו במוקצה מחמת מיאוס ככרכי דזוזי (שבת יט, ב), ועוד דאיהו גופיה דקאמר בריש מכילתין (ב, א) אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה ובית הלל כר' שמעון לדחות איסור המוקצה לומר שאינה משנה, אלא שזו ראיה לדברי הרי"ף ז"ל (בשילהי מכילתין) והגאונים ז"ל שפסקו ביו"ט כרבי יהודה ובשבת כרבי שמעון וכדאמר רב נחמן בריש מכילתין, ועוד שקשה הדבר לומר שיכללו בגמרא כללי בהלכתא ואמרינן הלכתא רטיבא אסור ויבשתא שרי ולישנא דגמרא הוא דלא תלי לה בחד מהנך אמוראי ונימא דלית[א] דכי הא לא אשכחן בשום דוכתא.

אמר ליה רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא. פירש רש"י ז"ל (עיין רש"י שבת קמב, ב) שנשחט ביו"ט, ובני מעיה לא חזו לאכילה בי"ט שאין דרך לאכול לבני מעים ביו"ט ונולד הוא. ומשני

כיון דמסרחי (אסח דעתיה מיניה). אי מצנע להו עד הערב

מאתמול דעתיה עלייהו למשדינהו לשונרא. ואין זה מחוור דכל שהוא ראוי לו ואלו רצה לאכלו אוכל למה יאסר להאכילו לשונרא וכי אסור להשליך מפתו לכלבו, ועוד דאם כן לכל שאינו רגיל ועשוי ביו"ט או בשבת לבעלים אסור לטלטלו אם כן תקשי לרבא גופיה דאמר בשבת (קמב, ב) אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי והא חזי לאומצא, ואומצא בשבתא לא אכלי אינשי, ועוד דאם כן כי הוה דעתיה עלייהו מאתמול למשדי לשונרא מאי הוה מכל מקום נולד הוא ודומיא דגרעיני תמרה (שבת קמג, א), ותניא (שבת כט, א) מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהם ואף על גב דדעתיה למכלינהו ביו"ט ולהסיק גרעיניהם. אבל בתוספות (שבת כט, א ד"ה אין עי"ש) פירשו דהכא בשנשחט מעי"ט לאכלו בי"ט ולמחר ודאי מסרחי ואינן ראויין לאכילת אדם וכיון דמעי"ט ידע דמסרחי יהיב דעתיה עלייהו מאתמול למשדינהו לשונרא. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מגרעיני תמרי דאף הן לא היו ראויין ודעתיה מאמש לאכול התמרים ולהסיק הגרעינים ואפילו הכי אסור, יש לומר דשאני גרעינים שהן צריכים לתמרים עד שיאכלם שאם יטלם מאמש יתקלקל בשר התמרים והגרעינים שומרים את האוכל והרי הוא כאוכל עצמו ולמחר הרי הן כנולד, מה שאין כן בבני מעים ואדרבה כל שבני מעים נשארים בגופו לאחר שחיטה מתקלקל הבשר וכל שדעתו עליהם מאתמול הויא לה הכנה מעליא (דכמה דמנסן) [דכמאן דמנחן] בדיקולא דמיין והילכך אם נשחט מאמש מותר כדאמרן, וכל שכן כשנשחט היום דכיון דראוי לו אם רוצה לאוכלן אף הוא מותר לטלטלן וליתן לשונרא וכדאמרן.

מתני': רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם מלפניו לחצוץ בו שניו. פירש רש"י ז"ל דמלפניו לאו דוקא דלרבי אליעזר אף מחצר נמי דהא אמר כל שבחצר מוכן הוא, והא דנקט משלפניו משום רבנן דפליגי ואמרי דאפילו משלפניו להדליק אין לחצות בו שניו לא. והקשו עליו בתוס' דבשבת פרק המוציא (פא, ב) מוכח דמשלפניו דוקא, דאמרינן התם בעא מיניה [רבה] בר רב שילא מרב חסדא מהו להעלות אבנים מקורזלות אחריו לגג אמר ליה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה איתיביה רבינא לאמימר ר"א (בן יעקב) אומר [נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו וחכמים אומרים] לא יטול אלא מן האבוס של בהמה ופריק הכי השתא התם אדם קובע מקום לסעודתו הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא, אלמא משלפניו דוקא דהיינו דמקשי ליה אפילו משום כבוד הבריות לא יטול מן החצר ויביא אלא משלפניו ולא שיטול ויוליכם אחריו לגג. ואין קושיא זו מחוורת דלאו מדרבי אליעזר קא מקשה דהא לית הלכתא כוותיה אלא כדרבנן, אלא מדרבנן קא מקשה דלא שרו ליטול קיסם כלל מן החצר ואפילו משלפניו אלא מן האבוס אף על פי שצריך לחצות בו שניו וגנאי הוא לו שיראה הבשר בין שיניו והלכך אף באבנים מקורזלות די לו שהתירו לו ליטלן אבל לא לטלטלן ולהעלותן לגג, ופריק דאינו דומה דהתם קובע אדם מקום לסעודתו והיה לו להכין מעי"ט קסמין במקום סעודתו מה שאין כן [הכא] שאי אפשר לו ולפיכך כל שהתירו לו על כל פנים הוצרכו להתיר לו אפילו להעלות וכדברי רש"י ז"ל נראה לי עיקר וכדקתני בנוסחאות הישנות ואין כתוב בספר המשנה משלפניו, וברוב ספרים שלנו אין בהן בגרסת המשנה משלפניו, וכן ראיתי משם ר"ח ז"ל.

וחכמים אומרים מגבב מלפניו ומדליק. פירש רש"י ז"ל משלפניו אבל לא מחצר, הואיל ודקין הן וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי. וכן ודאי משמע, מדקאמר ר"א שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דחכמים שאסרו משום דאין מוכן הוא לדבריהם. ותמיה לי אי משום דמאתמול לאו להכי קיימי מאי שנא משלפניו דמגבב כלהו מוקצין נינהו, ואולי התנור והכירים בחצר ודעתו על הקסמין הסמוכים לתנור ולכירים. אבל בירושלמי (ה"ו) משמע דאפילו לרבנן נוטל מכל מה שבחצר ולא אסרו אלא לגבב ולעשות צבור ור' אליעזר שרי לגבב מכל מה שבחצר ומדליק מן המכונס וחכמים אומרים דוקא מגבב ממה שלפניו ראשון ראשון ומדליק, דגרסינן התם על מתניתין מה ביניהון לעשות צבור ביניהם על דעת ר' אליעזר עושין צבור ועל דעת רבנן אין עושין צבור, ולפי הירושלמי חכמים דמתניתין היינו תנא קמא דר' שמעון דברייתא מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ורבי אליעזר דמתניתין כר' שמעון דברייתא דמתיר לעשות צבורין צבורין, ואף על פי ששנו במשנתנו בדר' אליעזר שכל מה שבחצר מוכן הוא לאו למימרא דבהא פליגי ולומר דלחכמים אינו מוכן דהא בברייתא נמי קתני בת"ק שכל מה שבחצר מוכן ואפילו הכי ר' שמעון לא פליג עליה ואסר ואדרבה שרי טפי, אלא בין לר' אליעזר בין לרבנן כל מה שבחצר מוכן הוא אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר ר' אליעזר דטעמא דמילתא אף על פי שהן קסמין קטנים מוכנים הן להדלקה ורבנן נמי בהא מודו ושרו לטלטלן ולהדליקן. אבל בתוספתא (פ"ג הי"ב) מצאתי בהפך, דרבי אליעזר דמתניתין היינו תנא קמא דר' שמעון דברייתא ואוסר לעשות צבור, דתנינן התם ר' אליעזר אומר מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורים ור' שמעון מתיר שכל מה שבחצר מוכן הוא, וזה כפשטה של משנתנו.

וכן קדרה כששופת אותה לא יניח אבנים תחלה ויתן עליהם את הקדרה שנמצא מאהיל אלא אוחז את הקדרה בידו ומניח אבנים תחתיה וכן בשעה שצולה את הביצים אוחז ביצים בידו אחת באויר המדורה ומניח ביצים בידו אחרת על קרקע המדורה ואחר כך נותן את שבידו האחרת כך פירשוה גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים פירשו שאם צולה אותן באלפס נותנן באלפס תחלה על גבי קרקע ואח"כ נותן את האלפס על האור וכן מטה של קרשים אינו נותן הכרעים תחלה ושיניח אח"כ הקרשים עליהם אלא מגביה את הקרשים באויר וחברו נותן כרעים תחתיהם וכן חבית שרוצה להטותה על גבי אבנים מטה אותה באויר ומניח אח"כ האבנים תחתיה שלא התירו שום בנין עראי אלא בבית הכסא ומכאן אנו למדין שאין מסדרין כרעים שתחת השולחן תחלה וליתן אח"כ השולחן עליהם בשבת ויו"ט אלא שיעמידו שנים את השולחן באויר ויבא השלישי ויכריע את הכרעים תחתיה ובתוספות התירו ופירשו שלא נאמר כן אלא במי שצריך לאויר שתחתיו ומטעם זה התירו לסדר ספרים אפילו אחד מכאן ואחד מכאן ושלישי על גביהן ושפיתת קדרה על גבי כירה מיהא מותר שלא אסרו אלא כשהוא עושה את הצדדין בידיו ונותן על גביהן שזהו כבונה אבל נתינת הקדרה על גבי כירה או על גבי ברזל של שלוש רגלים אינו כבונה וכן כתבו בתוספות וקצת חכמי הצרפתים מתירין בכל אלו מפני שהם פוסקים כר' שמעון אף ביו"ט ומאחר שהלכה כר' שמעון במוקצה וכר' יהודה במכשירין כל אלו מותרין וכבר ביארנו סתירת דבריהם בפרק ראשון:

עץ שראשו חד וראוי לעשות בו שפוד אם הוא יבש שהוא ראוי להסיקו בפני עצמו מותר להשתמש בו לצורך שפוד מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו ואם הוא לח שאינו ראוי להיסק אסור לטלטלו אף לשפוד ואע"פ שמ"מ אתה מותר לטלטלו להיסק כגון להיסק גדול אין זו הכנה להתיר טלטולו שלא לצורך היסק ואע"פ שבשמועת סופלי לחיואתא היכי שדינן פירשנו בפרק שני מפני שראויות להיסק גדול פירשו בתוספות מפני שיש כאן צורך גדול למאכל בהמתו וכן אפשר לומר שהסופלי והם גרעיני התמרה אדם עשוי להשליכן להיסק גדול שהן מתיבשות שם לשעתן ואין מרבות בעשן כל כך מה שאין כן בעצים וקצת חכמי הצרפתים מתירין כמו שביארנו בסמוך:

אשה לא תכנס לבין העצים ליטול מהן אוד והוא מקל ארוך לתקנו לגרוף בו את התנור שזהו תקון כלי ואוד שנתקן מערב יו"ט ונשבר ביו"ט אסור להסיקו שאין מסיקין בשברי כלים כמו שביארנו.

כבר כתבנו למעלה מה שהתבאר במסכת שבת שמסיקין בתמרים אבל לא בגרעיניהם מכיון שהיום נתגלו הרי הן נולד ואגוזים ושקדים שאכלן מערב יו"ט מסיקין בקליפיהם ביו"ט ואם אכלן ביו"ט אין מסיקין בקליפיהן ויש גורסין בה בהפך שאם מבערב אין מסיקין בהם שהרי הוקצו מן הדעת ואם אכלן ביום טוב מסיקין בהם שהרי מוכנין הם אגב האוכל:

השוחט את העוף ביום טוב מותר להשליך את המעים שבתוכו לכלבו או לחתול כל שדעתו עליה לאכילת עצמו נותן את דעתו להשליך את שאינו ראוי לכלבים או לשאר הבהמות ואין צריך לומר אם נשחט מערב יו"ט ושמא תאמר נשחטו ביום טוב וכן הדין אבל נשחטו מערב יו"ט היאך הוא מטלטל המעיים ביו"ט טעם הדבר מפני שמאתמל נתן דעתו עליהם להאכילם להם וא"ת א"כ אף גרעיני תמרה דעתו מבערב לאכלם היום ונתן דעתו על הגרעינים להסיקן ולמה אמרו שאין מסיקין בגרעיניהם פירשו בתוספות מפני שהגרעינים צריכין לתמרים עד שאם יטלם מבערב יתקלקלו התמרים אין הכנה מועלת בהם והרי הם נולד אבל זו בשנשחטה מערב יום טוב אין בני מעיין צריכין לגוף הבהמה והכנתם מועלת ושמא תאמר נשחטה ביום טוב יאסר כדין גרעינין אין זה כלום שמאכל בהמה סרך אכל נפש יש בו כמו שביארנו בסמוך על שמועת סופלי לחיותא:

המשנה השמינית ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו את שניו ומגבב מן החצר ומדליק שם כל מה שבחצר מוכן וחכ"א מגבב מלפניו ומדליק אמר הר"ם החכמים אינם מתירין שיטול אדם קיסם לחצות בו שניו אלא מאבוס של בהמה בלבד ואסור לחתכו ולתקנו אא"כ היה רטוב שיהיה ראוי להאכילו לבהמה כי כל מה שהוא ראוי לאכילת בהמה מותר לחתכו בשבת ואין הלכה כר' אליעזר ומאמר חכמים אף מגבב מלפניו ענינו כשמבשל בשדה שיקושש מסביבותיו ומדליק:

אמר המאירי המשנה השמינית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה והוסיף עוד לבאר בה שלא מכונת סדור הפרק שיש היתר בתשמיש עצים אף שלא להסקה והוא לחצות בו שניו ואמר על זה נוטל אדם קיסם והוא חתיכת עץ דקה משלפניו לחצות בו שניו ומ"מ דוקא משלפניו בבית אבל מה שבחצר אין דעתו עליו לחצות בו שניו אבל להדליק אף שבחצר מותר והוא שסמך לזה ומגבב מן החצר ומדליק ואפילו קסמין דקין שיש טורח לקששן שכל מה שבחצר מוכן הוא וגדולי הרבנים מפרשים דלתנא קמא לאו דוקא משלפניו אלא אף ממה שבחצר ולא נקט משלפניו אלא משום רבנן דלא שרו לחצות בו שניו כלל אף משלפניו וחכמים אומרים וכו' פירוש חכמים נחלקו עליו בשנים אחת שכל לחצות בו שניו אסור אא"כ הוכנו בפרט לכך מערב יו"ט שלא נתנו אלא להסקה ואף להסקה קיסמין הצריך לגבבן לא הותרו אלא משלפניו בבית אבל מה שבחצר לא הותרו אא"כ כנסן מבערב מפרשים פירשוה בחצרות גדולות כעין קרפף אבל בחצרות שתשמישן כעין בית אף לדעת חכמים מותר:

זהו ביאור המשנה ולא נתברר בו כל הצורך לענין פסק ובגמרא נתוספו בה דברים ונתברר הענין מתוכם ופסק הדברים הנזכרים במשנתנו עם פסק הדברים הנוספים שם כך הוא:

כי פלגיי ביבשתא מאן דאסר אמר לך אל נתנו עצים אלא להסקה פירש כר' יהודא דאסר לסמוך הקדירה בבקקעת ומאן דשרי' כר' שמוען דמתיר ואיכא דאמרי ביבשתא כולא עלמא לא פליגי דשרי וכר' שמעןן סביר אלהו ולא פליגי אלא ברטיבא דמאן דאסור דהא לא חזי להסקה ואפי' ר' לא שמעון מודה ומאן דשרי דחזי להיסק גדול ומאן דאסר היסק גדול לא שכיח והילכתא יבישא שרי ורטיבא אסור. כתב המורה הך הילתא אליבא דאית ליה מוקצה איקבע אבל אנן כר' שמעון סבירא לן בין במקצה בין בדבר שאינו מתכוון וכר' יהודא דמכשיר אוכל נפש בין חוזרא ובן סמיכת קדירא והקפת חביות ומררותא וקידרא וכל האמוראין שאסרו את אלו למעלה תלמידי רב היו ורב הוה סבר לה כר' יהודא במקצה ואנן קיימא לן כר' שמוען ואינו נראה לי זה הפסק של מורה דאע"ג דקיימא לן כר"ש ע"כ לא שרי ר' שמעון אלא ביבישא דומיא דבקעת לסמוך בה את הקדרה אלב ברטיבא דלא חזיא להסקה ואי משום דחזי להיסק גדול היסק גדול לא שכיח ובזה פסק תלמודא דברטיבא אסור משום דהיסק גדול לא שכיח והקפת חביות ומדורתא וקידרא והתיר באלה ר' שמעון שאין טעמם בעבור מקצה אלא משום דהוה אהל עראי דדמי לבנין דאליבא דכ"ע אסירי:

ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות ב' שיניו כ"כ בורב ספרים ואין כתב מלפניו בדברי ר"א.

וכן קדרה. פירוש כדרך שאסרו במתניתין להושיבה על גבי חביות. אבל כדרך שאנו מניחין על כירה בין בכירה קבועה בין במטלטלת שרי כיון דלהכי עבידא ולצורך תשמישן הידוע. ועוד נראה לי דלא נאסר אהל עראי אלא בזמן שהוא עושין כותלים וגג. אבל בכירה שלנו כבר היו שם הכותלים ומותר.

לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. פירוש ומשום מוקצה שמיחדה להסקה וכן במקל שלא ניתן אלא להסקה. ואף על גב דהתם פרק כל הכלים לא אסרינן להו משום מוקצה אלא גזרה יום טוב אטו שבת. פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל דהך סוגיא וההיא דהתם פליגי וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד עד כאן. ודוקא בבקעת לפי שאין תורת כלי עליה. הא בכל שיש תורת כלי עליו ומלאכתו להתר אין ייחוד אוסר אותו. והאי סתמא כר' יהודה אתיא דאית ליה מוקצה. ואף על גב דשרינן סופלי לחיותא משום דחזו להסקה. וי"ל דהתם חזו לבהמה ולהסקה אבל עצים אינם מוכנים אלא להסקה. וכתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כהך סוגיא דהכא משום דאליבא דר' יהודה איתמרא דאית ליה מוקצה ותנא דמתניתין היינו כרבי יהודה. ואנן קיימא לן כר' שמעון. ורב נחמן ורב ששת דפליגי בחיזרא תלמידי דרב נינהו ורב כר' יהודה סבירא ליה במוקצה. ורש"י ז"ל אזיל לטעמיה דסבירא ליה דהלכה כר' שמעון אפילו ביום טוב. ואף על גב דבריש מכלתין אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כר' יהודה ולומר שהלכה כר' יהודה ביום טוב רב נחמן הוא דקאמר לה ואנן לא קיימא לן כותיה. ויש מקשים עליו דהא רב נחמן תלמידו של שמואל הוא ושמואל במוקצה כר' שמעון סבירא ליה. ומורי נר"ו כתב דהא לא קשיא מידי לרש"י ז"ל דהא חזינן דאמר רב נחמן לרבה בר רב הונא נפל בר חברין ברברבתא והעיד שרב הונא היה חברו. ורב הונא תלמידו של רב היה וכיון שכן רב נחמן ורב הונא תלמידי דרב הוו וכמו שפירש רש"י ז"ל התם בפרק אין צדין. והנה אמת שרב נחמן ורב הונא היו תלמידי רב וכשנפטר רב (הלכה להם) הלך לו רב נחמן לפני שמואל (והיו תלמידיו) והיה תלמידו. ואפשר דרב נחמן סבירא ליה כשמואל דלית ליה מוקצה בשבת וכר' יהודה ביום טוב וכדאזיל לטעמיה דאמרינן בריש מכלתין גבי יום טוב סתם לן כר' יהודה וגבי שבת כר' שמעון והלכך פליג הכא בחיזרא ואסר ליה משום מוקצה משום דסבירא ליה כר' יהודה ואנן לא קיימא. לן אלא כר' שמעון. זו היא שיטת רש"י ז"ל. אבל קשה היאך אפשר לומר דפסקא דגמרא דלא כהלכתא. והרב אלפסי ז"ל פסק ואמר דמכאן ראיה לפסוק הלכה כר' יהודה ביום טוב ותדע לך דמתמהינן הכא למימרא דרבי אלעזר בר' שמעון כאבוה סבירא ליה ואם כדברי רש"י ז"ל מאי תמיהא לימא דאין הכי נמי דהא הלכתא כותיה אפילו ביום טוב. אלא ודאי תמה לפי שאין הלכה כר' שמעון ביום טוב. ויש מפרשים דסוגיא דהכא לאו משום מוקצה היא אלא משום גזרה יום טוב אטו שבת כסוגין דשבת. והא דאמרינן לא ניתנו עצים אלא להסקה הכי קאמר אי שרית ליה לדברים אחרים אתי למימר דאפילו בשבת שרי. והילכתא גזרינן יום טוב אטו שבת. ואף על גב דהתם מוקמינן לה למתניתין כבית שמאי והכא פסקינן לה כהלכתא. לא היא דבטעמא דגזרינן יום טוב אטו שבת אפילו בית הלל מודו אלא דהתם אגב ריהטא אוקמה כבית שמאי ולא דק שפיר. ותדע דהא בפרק משילין מייתינן אותה סוגיא דשבת ולא מייתי הא דאין סומכין דאלמא משמע דטעמא דגזרינן יום טוב אטו שבת כולי עלמא מודו (שה) בה. וא"ת ואמאי מודו בית הלל בהא יותר משאר שבותין כגון השלת פירות דלא גזרינן. וי"ל דבקעת אין תורת כלי עליה ודומה לצרורות שבחצר ואם אתה מתירה לטלטל יבא לטלטל צרורות. וגבי חיזרא רטיבא אסיר דלא חזי להסקה גזרה יום טוב אטו שבת. וכן הא דדרש רבא אשה לא תכנס כו' משום דלא נתנו אלא להסקה וגזרינן יום טוב אטו שבת. ולא נהירא לי דהא כולה סוגיא בדין מוקצה רהטא.

גמרא אין סומכין את הקדרה בבקעת כו' לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה כו' אפילו למאי שכתבו התוספות דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום אוכל נפש היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור ופחיתת הלבנים התירו משום אוכל נפש אבל להשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת וכחיזרא ודאי אסור לטלטל דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו דאסור ובזה יתיישב מה שמקשים לפרש"י שפירש דהך הלכתא ברטיבא אסור איקבע כרב דאית ליה מוקצה כר"י ובפרק מפנין אמרינן אמר רב הונא בשר תפל מותר לטלטלו ופריך והא רב הונא תלמיד דרב ורב כר"י סבירא ליה ומשני באכילה סבר לה כר"י במוקצה לטלטל סבר לה כר"ש דיש לומר דהתם הוה טלטול ממש ובההוא סבר לה כר"ש אבל טלטול שהוא להשתמש דזהו כעין אכילתו בההוא סבר לה כר"י ועי"ל דלרב הונא דהוה נמי תלמיד דרב מחלק תלמודא הכי התם אבל שאר תלמידי דרב קאסרי בטלטול נמי כר"י ובהדיא קאמר הכי התם לרב חסדא וק"ל:

תוס' בד"ה דרש רבא כו' ודוחק הוא לומר דתלמודא קיימא דלא כהלכתא כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא רבא קאמר לה וקושטא דמלתא הוא דרבא סבר כר"י כדמסיק ואין לחלק ולומר דרבא אית ליה דוקא בשברי כלים דהיינו נולד כר"י אבל במוקצה סבר כר"ש דא"כ מאי קפריך מההיא דשדי מעיה לשונרא אלא ע"כ דרבא אפילו במוקצה אסור כר"י כדמוכח בפרק נוטל כמ"ש הרא"ש בסוף מכילתין ע"ש ולשון תוספות ישנים ניחא דאדלעיל שכתבו דהך הלכתא רטיבא אסירא אפילו כר"ש איקבע כתבו וכן הא דאמר רבא אסור ליטול אוד כו' מודה ביה ר"ש משום דהוי כמתקן מנא ומסברא דנפשייהו קאמרי הכי לאוסרו אפי' לדידן דאית לן כר"ש מיהו רבא ודאי דמצי אמר מלתיה כר"י משום מוקצה ודו"ק:

בד"ה ושדי מעיה כו' לפי שאין דרך בני אדם לאכול בני מעיים ביום טוב דבלאו הכי כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוס' ישנים דבחול הוי מוכן לאדם דדרכן של בני אדם לאוכלן בחול והשתא הוי דומיא ממש לההיא דנבילה דבחול הוה מוכן לאדם ומשמתה ביום טוב מוקצה לאדם וק"ל:

בתוס' ד"ה מלמטה וכו' פרש"י דרב יהודה דהכא ס"ל כר"י וכו' עד ודבר שאין מתכוין מותר ר"ל וא"כ מדורתא ביעתא וקדרא ופוריא וחביתא דבכולן אינו מכוון לבנין ולכך מותרים לר"ש:

ד"ה והלכתא יבשתא שרי וכו' עד אבל רטיבא אין ראויין להסקה ר"ל והוו כטלטול אבנים דאסור לר"ש כדלעיל:

ד"ה דרש רבא פרש"י דכר"י ס"ל וכו' ודוחק הוא לומר דהגמ' קיימא דלא כהלכתא וכו' צ"ע מאי ר"ל התוס' בזה שאם כוונתם שדוחק הוא שדברי רבא קיימא כר"י והא ע"כ רבא כר"י קאים בדין אוד שנשבר בי"ט כדמוכח סוגיא דשמעתין ועיין באשר"י דלא כתב כל זה אלא ר"ת פי' דמחזי כמתקן כלי לכבד בו את התנור ר"ל ואתי אף כר"ש:

גמ' ולא מן הרעפים נמחק:

רש"י בד"ה והלכתא כו' וקדרה הס"ד:

תוס' בד"ה ר' אליעזר אומר וכו' היינו דוקא גבי אכילה כו'. נ"ב פי' בעינן מלפניו:

גמרא בדלת ס"ד. עפרש"י ויל"פ דדלת דהוי עליו תורת כלי למה יהא אסור עי' ר"פ כל הכלים:

שם הא חזו להיסק גדול. לעיל כא ב:

רש"י ד"ה והלכתא בין חזרא. כצ"ל בא':

בא"ד והקפת חביות כו' וקדרה. לכאורה היינו הקפת חביות היינו קדרה ואולי רצונו בהקפת חביות חביתא שהוזכר לעיל:

בא"ד ורב ס"ל כר"י במוקצה. כן איתא בשבת (קנו ב) וגם בדשא"מ ס"ל כוותי' שם (כ"ב):

תד"ה ר"א ופריך מיתיבי רא"א כו'. ע"ש ברש"י ותוס' דהקושי' הוא מחכמים וא"כ לק"מ על פרש"י דהכא:

תד"ה וחכמים (בסופו) דטעמא דרבנן גזירה כו' וכ"מ נמי בגמרא. בעניותי לא מצאתי מסקנא זו בגמרא ואדרבה דלחכמים דס"ל דאם קטם פטור לא שייך למיגזר נטילה אטו קטימה כמו דל"ג מה"ט קטימה להריח אטו קטימה דלחצוץ כדמסיק בגמרא ולהיפך לר"א דס"ל דאם קטם לחצוץ חייב חטאת שייך טפי למגזר נטילה אטו קטימה כמו דגזר קטימה להריח אטו קטימה דלחצוץ וצ"ע. שוב ראיתי בתור"ע שמאריך הרבה בזה:

מתני' ולא מן הרעפים. ברי"ף ורא"ש ליתא ועיין בתוי"ט:

תוס' ד"ה דרש כו' ודוחק הוא לומר. עיין מהרש"א ועיין תשובת מהרשד"ם ח"א סי' י"ד:

תד"ה ר"א אומר [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו בתשובותיו]:

נוטל אדם קיסם וכו' מ"ש תוס' משבת פרק המוציא יפה כ' במגיני שלמה דהתם הקו' מרבנן דברייתא ולא מר"א ע"ש. ומ"ש תוס' לחלק בין אכילה דאדם קובע לו מקום וכו' כדמחלק התם לא זכיתי להבין דמיון זה דהתם קאמר דמשום כבוד הבריות התירו לו איסו' טלטול דרבנן ודוקא במה שלא הי' הוא יכול לחוס על כבוד כי אין אדם קובע לו מקום לבית הכסא ולא הו"מ להכין לו אבנים באותו מקום מאתמול. ע"כ התירו לו ולאפוקי לאכילה אדם קובע לו מקום והי' לו לחוס על כבוד עצמו ולהכין לו מאתמול וכיון דאיהו לא חס על כבוד עצמו אנן נמי לא נחוס אבל הכא מה כבוד הבריות שייך במדורה טפי מאכילה שנתיר לו אי' טלטול מוקצה כיון שלא ידע באיזה מקום יעשה מדורה וצ"ע. מ"ש רש"י וז"ל דאפליג רבנן בברייתא בגמ' עכ"ל ולא מייתי מרבנן דמתני' דסד"א לא פליגי אלא בגבוב להדלקה אבל לחצוץ מודו לר"א משום כבוד הבריות לכן מייתי מרבנן דברייתא דפליגי להדי' בחציצת שיניו. ומ"ש תוס' סוף ד"ה וחכ"א גזירה שמא יקטום עכ"ל נ"ל דרש"י לא ניחא לי' למימר דמיחלפא שיטתי' דר"א דלדדי' הקוטם לחצוץ סופג מ' ואפ"ה לא גזר שמא יקטום ורבנן דאין בו אלא שבות יגזרו שמא יקטום אתמהה אע"כ במוקצה פליגי ופירש"י ובזה י"ל קצת ועוד אר"א עומד אדם על המוקצה לקמן ל"ד ע"א ורש"י ותוס' שם ד"ה ועוד וכו' ע"ש וי"ל הכא מיירי ממחלפא שיטתי' דר"א דמחמיר בקטימה לחצוץ מקיל במגבב לחצוץ ורבנן בהפוך. ומטעם שכתבתי דפלוגתתם בהכנה. מ"מ מיחזי כאלו מחלפא שיטתי' וכן לקמן כמ"ש תוספות שם ל"ד ע"ב ד"ה ואומר מכאן וכו' ע"ש וק"ל:

בגמרא ת"ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכו' לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה וכתב מהרש"א ז"ל דאף לפמ"ש התו' לעיל דף ל"א ע"ב בשם הריצב"א דהתירו טלטול מוקצה משום אוכל נפש אפ"ה אסרינן הכא דסמיכת הקדרה לאו משום טלטול אסרוהו אלא משום שנהנה מן האיסור הוי כמוקצה לאכילה וכו' ע"ש שהאריך. ולע"ד דבריו תמוהים דא"כ בטלת עיקר דין טלטול מוקצה לצורך גופו בי"ט שהרי כל שהוא לצורך גופו הרי הוא נהנה מן המוקצה אלא הא דאסרינן הכא היינו משום דהאי טלטול דסמיכת הקדרה לאו משום אוכל נפש עצמו הוא אלא לצורך מכשירי אוכל נפש ולא דמי לגריפת תנור וכירים שע"י הגריפה נאפה הפת וכה"ג בבית שהוא מלא פירות באוירי דליבני דלעיל אבל במכשירין ודאי ריצב"א גופא מודה דאסור כדמוכח כל הסוגיא דאפר כירה דפ"ק דף ח' כן נ"ל ודו"ק:

מיהו כל זה לפי מאי דמשמע מסוגיא דשמעתין דסמיכת הקדרה דאסרינן הכא היינו משום טלטול מוקצה די"ט גופא משא"כ לסוגיא דפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד) דהאי דסמיכת קדרה ב"ש היא דגזרינן י"ט אטו שבת ובשבת ודאי אסור כיון דליכא תורת כלי עליו א"כ בלא"ה אין מקום לקושית מהרש"א ז"ל ועיין בסמוך:

שם לימא ר"א בר"ש כאבוה ס"ל דלית ליה מוקצה. ולכאורה לשון לימא אינו מדוקדק דהא ודאי בלא"ה מילתא דפשיטא הוא דר"א בר"ש כאבוה ס"ל לענין מוקצה ואדרבה מיקל טפי כדאיתא בפרק כירה (שבת דף מ"ד) בהא דקאמר ר"א בר"ש מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף אפילו בשעה שהנר דולק ע"ש אלא דלשון לימא דקאמר הכא כך פירושו לימא דטעמא דר"א בר"ש דמתיר להנהיג הבהמה במקל בי"ט היינו משום דשמע לת"ק דאסר ליה משום מוקצה מש"ה פליג עליה משום דכאבוה ס"ל ובהא משני שפיר דטעמא דת"ק לאו משום מוקצה קאסר ליה אלא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא וכן נראה מלשון רש"י:

בתוס' בד"ה והלכתא יבשתא וכו' פירש"י דהלכתא אקבע ודוחק הוא לומר וכו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה בס' מג"ש ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב שיטת רש"י בענין אחר משום דבלא"ה הך הלכתא דהכא לא אקבע שפיר אלא לפי שקלא וטריא דהנך אמוראי דהכא דמשמע דטלטול עצים שלא לצורך הסקה אסור משום מוקצה די"ט גופא משא"כ לסוגיא דפרק כל הכלים למאי דמסיק ר"פ התם דברייתא ב"ש היא וטעמא דאסור משום דגזרינן י"ט אטו שבת א"כ אין לחלק בין רטיבתא ליבשתא וכולהו שרי וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ת אלא בהא דמסיק הרא"ש דאפ"ה מתוקמא שפיר הך הלכתא דהכא דרטיבא אסור אפילו אליבא דר"פ ונראה מדבריו דבכה"ג דלא חזי אפילו להסקה אפילו ב"ה מודו דגזרינן י"ט אטו שבת ולע"ד כולה סוגיא דפרק כל הכלים לא משמע הכי דהא ארומיא דמתניתין דמשילין פירות אמתני' דאין בין י"ט לשבת מייתי לה וא"כ משמע דב"ה בכל ענין לא גזור י"ט אטו שבת וא"כ ע"כ לר"פ הך דבקעת ב"ש היא וראיתי להר"ן ז"ל בשמעתין דסוגיא דהכא פליגי אסוגיא דפרק כל הכלים ואפ"ה פסק כסוגיא דהכא ודלא כר"פ דהתם אלא כרב יוסף וגם זה דוחק כיון דר"פ בתראי הוא לגבי רב יוסף ועוד דאוקימתא דרב יוסף מסיק לה סתמא דתלמודא בקושיא וא"כ לפ"ז בפשיטות מצינן ליישב שיטת רש"י שסובר דסוגיא דפרק כל הכלים עיקר כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה דרש רבא וכו' ודוחק הוא לומר דהש"ס קיימא דלא כהלכתא וכו' עי' במהרש"א ובס' מג"ש למ"ז ז"ל. ולע"ד נראה דעיקר קושית התוס' במאי דמייתי סתמא דתלמודא האי דדרש רבא דמשמע דהלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה ותיפוק ליה דבהאי טעמא דמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים בהדיא פליגי ר"י ור"ש גופייהו בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ט) ובשילהי שבת מייתי הש"ס פלוגתא דר' אחא ורבינא בכולהו מוקצה אי הלכה כר"ש או כר"י וא"כ לא הו"ל סתמא דתלמוד' לאתויי כלל הך דרשא דרבא וע"ז כתבו התוס' שפיר דנפקא מיניה מיהו בהך דרשא דרבא לענין רישא דמילתא דאשה לא תכנס לדיר משום תיקון מנא ומילתא דרבא גופא הכי דייק דאי ס"ד דתרווייהו משום מוקצה תרתי למה לי אע"כ דרישא לאו משום מוקצה אסר להו רבא דאפשר דלית ליה הך סברא דלא נתנו עצים אלא להסקה (וכ"ש למאי דפרישית לעיל דמסקנא דפ' כל הכלים עיקר ומוקמינן להך מילתא דעצים דהסקה כב"ש) אלא דאפ"ה אסור משום תיקון מנא כן נראה לי נכון בכוונת התוס' אלא דרש"י ודאי לא נחית להכי ומשמע ליה דבתרווייהו כר"י ס"ל והיינו מדמקשה הש"ס בפשיטות למימרא דרבא כר"י ס"ל דהא איכא למימר דרבא במוקצה ס"ל כר"ש ובנולד ס"ל כר"י אע"כ דהאי למימרא ארישא דמימרא דרבא קאי אבל סברת התוס' דהא דאמר רב נחמן בריש מכילתין מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד הלכה פסוקה היא מדמקשה מיניה סתמא דתלמודא בפרק כירה (שבת דף מ"ה ע"ב) אדר"י (ועיין מ"ש שם ובריש מכילתין בחידושינו) וכ"ש לרבא דתלמידו דרב נחמן הוי כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

במשנה רא"א נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ שיניו ופרש"י דמשלפניו לאו דוקא ומשום רבנן נקיט לה לרבותא מיהו לר"א לא ניחא ליה לרש"י לפרש לחלק לקושטא דמילתא בין משלפניו ובין מן החצר והיינו משום דסתמא דלישנא דאמר ר"א כל מה שבחצר מוכן הוא משמע ליה לרש"י דמוכן הוא לכל דבר ומה שהקשו בתוס' על פירש"י מסוגיא דפרק המוציא כבר כתב מ"ז ז"ל ליישב שיטת רש"י לפי גירסת הספרים שלנו בפ' המוציא דמקשה מברייתא וממילתא דחכמים דפליגי אדר"א ואמרו לא יטול אלא מאבוס של בהמה וכו' ע"ש. ואף שדברי מ"ז נכונים ליישב עיקר תמיהת התוס' על פירש"י מ"מ אפשר דאכתי קושיי' התוספות במ"ע כיון דלמסקנא דפרק המוציא משמע דדוקא משלפניו שרי ולא מן החצר משום דאדם קובע לו מקום לסעודתו א"כ מאי דוחקין לומר דמשלפניו דר"א לאו דוקא ואי משום לישנא דמוכן הוא נמי איכא למימר דאינו מוכן אלא להדלקה שכן דרך בני אדם לגבב מן החצר ולהדליק אבל לחצוץ בו שיניו בעי הכנה מש"ה לא שרי אלא משלפניו ובכה"ג אשכחן גבי הא דאמר רב יהודא מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו ודרש מר זוטרא והוא שייחד לו קרן זוית כן נראה לי ודו"ק:

שם אין מוציאין את האור לא מן העצים וכו' ופירש"י משום דמוליד הכי איתא בגמרא. והרמב"ם ז"ל הוסיף בדברים דאסור משום דאפשר להוציא מעי"ט וכוונתו מבואר דאל"כ הוי שרי דסתם אור לצורך מכשירי אוכל נפש הוא וכן נראה מל' הרב המגיד (ועיין בט"ז ריש סי' תק"ב) אלא דלפ"ז נראה דהאי דאין מוציאין מדברי חכמים דלעיל הוא דאי לר"א ודאי שרי דהא שמעינן לר"א בר"פ תולין דאפילו מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט מתיר כדאיתא התם בגמרא ובזה יש ליישב מה שהקשו רש"י והתוס' לקמן בדף הסמוך במשנה ועוד אמר ר"א דקשיא להו לשון ועוד כיון דאפסיקו במילתא אחריתי ולמאי דפרישית בשיטת הרמב"ם א"ש דלא הוי הפסקה במילתא אחריתי כיון דחכמים דר"א גופייהו הוא דמסקו לה האי בבא דאין מוציאין ודו"ק:

בא"ד לכן נ"ל דטעמא דרבנן וכו' גזירה שמא יקטום וכן מסיק נמי בגמרא עכ"ל. וכתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש שיש לתמוה על דברי התוס' בזה דבגמרא לא אמרינן לקמן אלא דגזרינן קטימה להריח אטו קטימה לחצוץ שיניו אבל לאסור לחצוץ שיניו בלא קטימה לא אשכחן בגמרא דגזרינן. ולע"ד נראה שאין כאן מקום תימא דאדרבה נראה שדברי התוס' נכונים דכיון דאשכחן מיהא בגמרא דגזרינן קטימה דלהריח אטו קטימה דלחצוץ שהיא גזירה רחוקה חדא דהא לחצוץ שיניו אמרינן בפ' המוציא יין דאדם קובע מקום לסעודה ומסתמא הכין וקטם מעי"ט וכמ"ש התוס' עצמם בדיבור הקודם משא"כ בקטימה דלהריח לא שייך האי טעמא ועוד דבלא"ה אין הטעמים שוין כיון דאיסור קטימה דלחצוץ היינו משום תיקון כלי א"כ הכל יודעין דלא שייך הך מילתא בקטימה להריח וכיון דאפ"ה אמרינן בגמרא לקמן דגזרינן א"כ כ"ש דשייך לגזור טפי לחצוץ שיניו לכתחילה משום גזירה דשמא יקטום שישכח שהוא י"ט וכמ"ש התוס' לעיל בריש מכילתין גבי גזירה שמא יתלוש ע"ש ועוד דבפ' חבית (שבת דף קמ"ו) אמר טבות רישבא משמיה דשמואל דאסור לסתום נקב שבחבית בטרפי דאסא משום גזירה שמא יקטום והביא רש"י שם ראייה מסוגיא דשמעתין לקמן כן נראה לי ליישב שיטת התוס' ודו"ק:

(לג סע"א משנה) אין מוציאין את האור לא מן העצים וכו'.—נראה דמ"מ מותר להגיע עצי גופר (=גפרור) בתנור חם או בזכוכית חמה למען הדליקם דאע"פ שאין האש נראה בהן מ"מ הוא מורגש בהן, לפיכך אין זה נקרא מוליד אש.

(שם רש"י) ד"ה מן המים וכו' בפיוט יוצר שיסד וכו'.—בדפוס וילנא החדש הגיה: "בפירוש ספר יצירה שיסד", ומקור הגהה זו לקוח מהקדמת הרב הגדול ר"ש באבער ז"ל למדרש לקח טוב (ע"ש).

דין דאין סומכין הקדרה בבקעת עין הלחה אבל ביבשה שרי כסמוך וכן חיזרא יבשה מותר להכניסה תוך הבשר לצלותה וברטיבא אסור ומ"ט מותר ליתן לתוך היסק גדול אפי' הרטובות:

מתני' אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן בדלת בדלת ס"ד אלא אימא וכן הדלת תנ"ה אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לעי שלא נתנו עצים אלא להסקה ור"ס מתיר תו מסקינן חיזרא ר' נחמן אסור ור' ששת שרי פי' עצים ממיני הקוצים נקרא חיזרא כ"נ אסר ליטול מהן עץ להכניסו בתוך הבשר כמו שפוד לצלות בו ור' ששת שרי ברטיבא כ"ע ל"פ דאסור דכמוקצה דמי כ"ע ביבשתא מאן דאסר אמ' לא ניתנו עצי' לטלטל אלא להסק' ומאן דשרי אמ' לך מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו והלכתא יבשתא שרי רטיבא אסור פרש"י הך הלכתא אליבא דאית ליה מוקצה אקבע ואנן כר"ש דמתיר קי"ל והרי"ף שפי' רטיבא אסור משום מוקצה דלדידיה ניחא דאיהו פסק לקמן בשילהי מכילתין א כר"י במוקצה בי"ט אבל לרש"י ק' דלב אשי קבע הלכתא בגמ' ולא ק"ל הכי ופר"ת דטעמא דאין סומכין לאו משום מוקצה אלא משום גזירה י"ט אטו שבת כדמסיק בפ' כל הכלים ומסיק התם דמתני' דהכא ב"ש היא דפריך מהא דמטילין אהך דאין סומכין ואההיא דבין י"ט לשבת ומשני ר' פפא הא ב"ש והא ב"ה דפליגי גבי אין מוציאין את הקטן לר"ה ור"ש דמתיר כב"ה והא דקתני שלא ניתנו עצים אלא להסקה ה"פ ובשבת לא חזו להסקה וגוזרי' י"ט אטו שבת ור"נ ור' ששת דפליגי בחיזרי ואפי' מאן דשרי לא שרי אלא משום מה לי לצלות בו ומ"ל לצלות בנחלתו ואליבא דת"ק דפליגי ולא אליבא דר"ש ולא מוקי פלוגתייהו בפלוגתא דב"ש וב"ה אלא ככ' יוסף דמשני התם הא ר"א והא ר' יהושע ולית ליה דיחויי' דהתם וניחא לאוקמינהו כר"א מלאוקמי' כב"ש ומסקנא דשמעתי' הלכתא יבשתא שרי רטיבתא אסור קיימא שעיר כר"ע דמוקי הך מתני' דאין סומכין כב"ש והא דאסר רטיבא לא משו' דסבר כב"ש דלא ניתנו עצים אלא להסק' אלא היכא דחזי להסקה שרו ב"ה לכל דבר ורטיבא דלא חזו להסקה אסרו לכל דבר ולאו משום מוקצה אלא משום דגזרינן י"ט אטו שבת ע"כ ונ"ל דמש"ה לא גזרו ביבשתא אפי' בבקעת משום דס"ל מאחר דחזי לבשולי ביה שרו נמי לכל שאר תשמישו אפי' לסמוך בו את הקדירה אבל ברטיבה דלא חזי למידי היום ובשבת נהי שאין ראוים היום להסקה מ"מ עומדין להסקה והוו מלאכתן לאיסור ונהי בי"ט דהוי מלאכתן להיתר מ"מ גזרו י"ט אטו שבת כ"ה דעתו אליבא דר"ת אבל התו' כ' וכן הסמ"ג אליבא דר"ת דרטיבא אסור משום מוקצה ואף כ"ש מודה במוקצה כזה כמו במוקצה דאבנים וכמ"ש הסמ"ג להדיא בסוף ה' י"ט ואין חילוק ביניהן לענין דיבא דס"ס לשניהן אסור אף לר"ש וליכא למימר דלדעת הרא"ש אפי' היכא דלא חזו למידי אינו מוקצה לר"ש ומש"ה אי לאו ה"ט גבי עץ רטיבה דגזרינן י"ט אטו שבת לא הוי אסור לר"ש וחולק נמי על מ"ש הסמ"ג דמודה כ"ש במוקצה דאבנים ואינו דומה למעות דמוכח בע' כירה דמודה ר"ש פרש"י משום דלא חזי למידי איכא למימר דס"ל להרא"ש מעות מוקצה מחמת איסור הן ז"א דמוקצה דאבנים אסור לכ"ע כדמשמע בכמה דוכתי' במס' שבת תו אמרינן שם בפ' כירה א"ל רבא לכ' אויא מ"ט שרגא דנפטא שרי לטלטולי אמר הואיל וחזי לכסויי מנא אלא מעתה כל צרורות שבחצר מטלטלין הואיל וחזי לכסויי מנא א"ל הא איכא תורת כלי הני ליכא תורת כלי עליה והתם קאי לר"ש אלמא מה שאינו אוכל ואינו כלי אלא חזי למידי אסור לכ"ע משום מוקצה מש"ה מוקי לה לקמן בפ' משילין בדלף הראוי וכן בפ' כירה משמע להדיא דלף שאינו ראוי מוקצה לכ"ע ע"כ נראה שדעת הרא"ש שעי' משום גזילה דאל"ה הוי שרינן מאחר דחזי להיסק גדול א"כ אינו עוקצה גמור ומש"ה פי' דמהני ליה טעמא דגזירה מאחר שג"כ אינו חד למידי בפ"ע ועיקר דין זה בפ' ב"מ סי' כ"ח ויפה כת' אבל הר"ן כ' וז"ל לעי שלא נתנו עצים אלא להסקה פי' שכיון דאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליה ויש להם דין לגבי שאר מלאכות ומיהו במידי דאיכא תורת כלי עלויה שרי לאשתמושי ביה אפי' למלאכה שאינו מיוחד לה דהא מסיקין בכלים אע"פ שאינן מיוחדים להסקה וסוגי' דהכא חלפה בהדי' סוגי' דפ' כל הכלים דמייתי התם מתני' דאין סומכין את הקדרה בבקעת ואמרי' ה"ט משום דגזרינן י"ט אטו שבת ומפקינן לה מהילכתא דמוקמינן לה כב"ש וכדאיתא התם ולא מדכרינן טעמא דלא ניתנו עצים אלא להסקה והכא לא מדברינן עלה ב"ש וסוגיא דהכא עיקר משום דאיתא בדוכתה הלכך נקטינן בסוגיין והאי סוגי' ליתא ע"כ לא יכולתי להבין דעתו שאינו משוה הסוגי' כך כי מ"ש כאן לא נתנו עצים אלא להסקה צ"ל אף לסוגיא דהתם דאל"כ מה שייך לגזור י"ט אטו שבת בשבת נמי תשתרי לצורך ד"א לסמוך בו את הדלת והדומה לו אלא משום דלא נתנו עצים אלא להסקה וגבי שבת הוי מלאכתו לאיסור כדאי' התם אלא בודאי הך סוגיא כסוגיא דהתם דהטעם משום גזירת י"ט אטו שבת הוא כאוקימתא דהתם דסתם בקעת ביבשה איירי ואתי' דלא כהלכת' אבל רטיבא אסירה לפי המסקנא דהכא דאף ר"ש מודה בעצים רטובים וכמ"ש הסמ"ג להדיא והוא נמי דעת הרא"ש בשם התו' ומש"ה שרי לסמוך הקדרה בבקעת יבישה אבל בשבת אינה שרי לסמוך ולהמתמש בה שים תשמיש דכל מה שמלאכתו לאיסור אסור אפי' לצורך גופו או מקומו מאחר שאינה כלי וכדאית' התם וכ"כ הטור דבבקעת יבישה שרי להשתמש בו לכל דבר פי' בי"ט כדפי' התם והר"ן הי דאמרי רטיבא אסור לאו למימרא דרטיבא אסור למתביה בהיסק גדול אלא לומר כיון דרטיבא לא חזי אלא ע"י תערובות לא אמרינן מה לי לצלות בו מ"ל לצלות בתערובות גחלתו כיון שאין ראוי לצלות בגחלתו בפ"ע כדרך שהוא צולה בו לבדו ע"כ אע"ג דלעיל בפ' י"ט א"ר יוסף בסיפלי דשרי לטלטלינה (לשדות לפני בהמתו) משום דחזי להיסק גדול כבר תירצו התו' דהתם שאני שצריך ליתן הרבה לפני בהמתו הלכך מה שטלטל ל להיסק בלא תערובות משא"כ בחיזרא:

דין אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהן אור לחתות בו האש ואוד שנשבר בי"ט אסור להסיקו בי"ט:

דרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מתן אוד פי' עץ שמחתין בו את האש ואוד שנשבר בי"ט אסור להסיקו בי"ט לעי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ופרש"י דכר"י ס"ל וע"כ לא תכנוס ליטול אוד דלא נתנו עצים אלא להסקה וכ' התו' וז"ל ודוחק הוא לומר דגמ' קיימא דלא כהלכתא אלא ודאי אפי' ר"ש מודה דאסור משום דהוי כתיקונא מנא ע"כ וכ"כ התו' בע' נוטל בשם ה"ג וה"ג אזל לטעמי' דס"ל אין חילוק בין שבת לי"ט לענין מוקצה כדעת כ"ת ור"י וא"כ בע"כ לא מתקומא האי דרבא אליבא דהלכתא א"ל שתאמר רישא לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד הוא משום תיקון כלי וסיפא אוד שנשבר כו' הוא משום נולד ובנולד ק"ל כר"י בין בשבת בין בי"ט וכ' הסמ"ג ואע"ג דבמוקצה הלכה כר"ש דשרי בנולד אסור כגון מנא דמתבר בי"ט דאסור לשורפו ולבשל בו דה"ל כנולד כדדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטל מהן אוד משום דקא מתקנא (מנא) ותיקון כלי בי"ט אסור ואוד שנשבר בי"ט אין מסיקין אותי בי"ט לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דה"ל נולד ואסור כל (זאת) השיטה עי' בה"ג דר"י גאון אמנם לא היו צריכין לפרש טעם אוד משום תיקון כלי אלא משום מוקצה כגון בעצים רטובים שאין ראוים להסקה דבהדיא סובר רבא בע' נוטל כר"י ואין כן הלכה ע"כ פי' ומש"ה לא פי' ה"ג כן דא"כ יהיה דלא כהלכתא והיינו כדעת התו' והנה מ"ש כגון בעצים רטובים כו' אינו כ"ל שה"ל לפרש הא דאשה לא תכנס לבית העצים כו' איירי ברטובים דסתם בית העצים איירי ביבישים דראוין להסקה יעוד בעצים רטובים אפי' ר"ש מודה דהן מוקצה ממש כמו (שכתב) הספר גופא לקמן וא"כ הדרא ק' לדוכתי' אמאי פי' ה"ג והתו' משום תיקון כלי ולא פי' משום מוקצה דרטובים ואליבא דהלכתא אלא ה"פ ה"ל לפרש משום מוקצה כלומר דעצים נתנו להסקה ולא לד"א דהיינו לעשות מהן אוד כגון עצים רטובים דלעיל מיניה והלכתא ענף חד ויבישא שרי ורטיבא אסור שמביא לקמן דאותה רטיבא נמי אסור משום מוקצה דעצים לא נתנו אלא להסקה וזה שהוא רטוב שאינו ראוי הוי מוקצה אבל תימא הוא בעיני על דברי התו' וסמ"ג שבאו לפ' משום תיקון מנא וכו' הלא מסקינן להדיא בסוגיא דהכא למימרא דרבא כר"י ס"ל כו' דאית ליה מוקצה והאמר רבא כו' ומשני דלעולם כר"י ס"ל כו' ודוחק לומר דה"ג ל"ג הסוגיא וגם אותה הסוגיא היא בס"פ נוטל ונולד דה"ג שפיר סברי אותה הסוגיא ומש"ה מוקי כר"י הטעם משום מוקצה דעכ"פ מוכח מן בבא שנייה דאוד שנשבר דכר"י ואף אם תפרש משום נולד מ"מ נקרא שם מוקצה עליו דהא לר"י בין מוקצה בין נולד אסור ולר"ש שרי הכל וגם בע' נוטל מוכח להדיא דרבא ס"ל כר"י באיסור מוקצה אבל מ"מ שעיר כ' התו' ודוחק דסתם גמ' קיימא דלא כהלכת' כיון שהגמ' מביא מאמר זה דדריש כבא כו' בע' המביא בודאי לפסק הלכה כתבה וא"כ ה"ל לע' בה"ג ור"ת משום תיקון מנא ומעצמינו אנו רואין מה שמסיק הגמ' למימרא כו' דרבא ס"ל דטעם משום מוקצה אלא ודאי שדעת רש"י דכל מה שדרש רבא אינו אליבא דהלכתא כי דוקא אליבא דר"י הוא דאסר ואנו ק"ל כר"ש ומש"ה כ' התו' לעיל פרש"י ודוחק וכל מ"ש הוא לדעת כ"ת ור"י וה"ג דס"ל אין הלכה כר"ש במוקצה אפי' בי"ט אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם לק"מ כי בי"ט ס"ל הלכה כר"י ולקמן בסוף המכילתא נאריך אי"ה בזה והרמב"ם פי' אוד דקאמר רבא היינו לצלות בו בשר קאמר שהרי כ' בפ"ב קיץ כטוב הכי הוא מוקצה מפני שאין ראוי להסקה לפיכך אסור לו לעשות כמו שפוד לצלות בו בשר ובע"ד כ' לא תכנס אשה לדיר העצים ליטול מהן אוד ולצלות בו כ' שם המ"מ כבר נתבאר בע"ב שקוץ רטוב אסור לצלות בו וקוץ יבם כ' שם שמותר ואפשר שמודה לדעת רבינו עץ לח ורטוב שאין ראוי להסקה בפ"ע אבל עץ יבש ודאי מותר וכ"הו הרשב"א ז"ל ע"כ ותימה מאחר שכ' לא תכנס לבית העצים עצים יבישים הם ועוד הלא במ' כל הכלים מוקי מתני' דאין סומכין הקדרה בבקעת כר"ש ומשום גזירה כדפי' לעיל ואמאי לא מוקי בעץ רטוב כד"ה אלא בודאי סתם בקעת איירי בעץ (יבש) כ"ש בית העצים דאיירי ביבש אלא נראה דטעמא של הרמב"ם הוא משום תיקון כלי כדעת ה"ג ואין דומה זה לחיזרא שהוא חד ודק כמו שעוד וא"ל תיקון כלל הלכך כיון דיבש הוא שראוי להסקה צולין בו אבל אוד דעב הוא ולא חזי לשפוד בלא תיקון אלא ע"י הדחק אע"ג דיבש הוא שראוי להסקה אין צולין ומ"ש הרמב"ם שם שלא התירו לטלטל עצים בי"ט אלא להסקה בלבד אפשר דלא קאי ה"ט אלא לאין סומכין את הקדירה ולא את הדלת בבקעת ולא קאי על לא תכנס האשה (לבית) העלים ליטול מתן אוד לצלות דלא מתסיר אלא משום תיקון מנא כמ"ש א"נ ה"ק שלא נתנו עצים אלא להסקה והוא מיחד לתשמיש אחר שאינו ראוי לו והוי כמו מתקן כלי מחדש:

דין קיסם שאינו מאכל בהמה אשור ליטלו אפי' בלא קטימה לחצוץ בו שיניו אבל אוכלי בהמה כגון קש ותנן מותר לקטום אפי' בסכין לחצוץ כו שיניו מותר לטלטל עצי בשמים כדי להריח כהם וקוטמו ביד ומוללו להריח בהן אפי' הן קשין ודין דאסור לגבב עצים בחצר בין גדולים בין קיסמין קטנים אפי' בלא ציבורין להדליקן אלא יגבב משלפניו ובשדה אשור לגבב בכל ענין:

מתני' נ"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק ואי' בברייתא מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה ציבורין צבורין ור"ש מתיר עי' כשמלקט עצים החצר כדי לשורפן לא יעשה מהן צבור אלא יביא מעט וישרוף ויחזור ויביא מעט וישרוף במאי ק"מ מ"ס מחזי דקא מכין למחר וליומא אחרינא ומ"ס קדרתו מוכחת עליו והלכה כת"ק וכ' הר"ן וז"ל ואע"ג דק"ל כרבנן דמתני' שאין מותר לגבב אלא משלפניו נ"מ לעצים גסים דלא בטילי אגב חצר ולא מיתסר אפי' לרבנן דאינהו לא אסרי אלא בקסמין דקין מפני שהן בטילין אגב חצר אבל בגסים לא ואפ"ה אסור לעשות מהן ציבורין ציבורין ע"כ ויפה כ' כדי להשות המשנה והברייתא דת"ק דברייתא אתיא כחכמים דמתני' אבל על הטור יש לתמוה שכ' כדברי הברייתא ולא כדברי חכמים דמתני' שהוא עיקר לגבי ברייתא ואם נאמר דאיירי דוקא בקסמי' גדולים ה"ל לפרש ועוד א"כ חסר בספרו דין קסמים קטנים דמתני' דדוקא מגבב מלפנים ולא בכל החצר והרי"ף והרא"ש לא הביאו האי ברייתא כל עיקר וס"ל דת"ק דברייתא הוא ת"ק דמתני' דהיינו כ"א וחכמים פליגי וסבירא מגבב מלפניו ומדליק וכ"ש שלא יעשה ציבורין ואין חילוק בין עצים גדולים לעצים קטנים ולא כמ"ש הקאר"ו דבגדולים אין שייך גיבוב ושרי אפי' לעשות ציבורין דמנ"ל האי סברא להקל בלי ראי' ולענין דינא כראה כדברי הרי"ף והרא"ש מדקאמר בברייתא שכל החצר מוכן היא וזהו דברי ר"א במתני' וחכמים לית להו האי סברא כלל אף אם תחלק דה"ק שכל החצר מוכן הוא לעצים גדולים לישנא לא משמע הכי וג' מחלוקת בדבר ר"א סבר מגבב מן כל החצר רק שלא יעשה ציבורין וכ"ש מתיר אפי' בציבורין וחכ"א גיבוב אפי' בחצר ובלא ציבורין אסור רק שמגבב משלפניו והלכתא כחכמים והרמב"ם כתב אין מביאין עלים מן השדה אפי' היו מכונסין שם מבערב אבל מגבב הוא בשדה משלפניו ומדליק שם וכ' הג"מ נראה שרבינו מע' שחכמים לא הזכירו חצר לעי שהם סוברים שבכ"מ יכול לגבב משלפניו ולהדליק שם ולא נאסרו אלא להביא ע"כ ול"נ מדקאמר נ"א לפי שכל החצר מוכן הוא להתיר עצים שבחצר מכלל דבשדה אסור לכ"ע ומ"מ אפשר לומר לעי ממה דק"ל כר"ש במוקצה אפי' בי"ט א"כ ג"כ בשדה מגבב לפניו ומדליק אכן מ"ש לעיל בסי' א' דבשדה כל היכא דמגבב נראה כמעמר במקום גידולו א"כ אין חילוק בין גיבוב לפניו או שלא לפניו ואסור בכל ענין ומסיק אר"י אוכלי בהמה כגון קש ועלי קנים אין בו משום תיקון כלי וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו כלומר מותר לקטום מהם קיסם למלון בו שיניו והכי הלכתא ולפי דברי הרא"ש דלקמן אף בסכין מותר ומסיק בברייתא דמותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן חולה ומוללו להריח בו וקטמו להריח בו א' רכין וא' קשין כהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותו כלי תו מסקינן דרבה ב"ר הונא ורבין ב"ר אדא אמרי כי הוינן ביה כ"י הוי מפשח ויהיב לן אלוותא אלוותא פי' מקלות גדולות ואע"ג דחזי לקתא דנרגא וחציני רק שלא היה מתכוין להריח והאי מפשח ערש"י היה מפשחן ביד אבל בסכין בודאי אסור מאחר שראוין לבית יד הוי כתיקון כלי ממש וקוטמו להריח דקאמר דמשמע בכל ענין היינו בעצי בשמים קלחין קטנים שאינן ראוין לתשמיש כלל ועוד אפשר קוטמו להריח כמי דקאמר היינו ביד אבל בסכין אסיר הכל דומיא דמוללו דקאמר דהיינו ביד ולא תמצא היתר בסכין אלא באוכלי בהמה לאוך ובן עיקר ומסיק תניא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטימנו ואם קטמו לחלוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד בי"ט סופג את המ' דברי ר"א וחכ"א א' זה וא' זה אינו אלא משום שבות והאי ושוין שלא יקטימנו דקאמר ערש"י אקיסם קאי וכ' הרא"ש וכן משמע דמאבוס של בהמה לא חזו לפתוח בו הדלת והא דאמרי רבנן שאין בו אלא משים שבות היינו כשקטמו בידו דהוי כלאחר יד דאי בסכין אמאי לא מחייב כיון דעבד לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת ובתו' ממשמע דקאי אאבוס של בהמה דקתני ר"א אומר ניטל אדם קיסם לחצוץ בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס של בהמה ובלבד שלא יקטמנו לחצוץ בו שיניו ואם קטמו בשבת חייב חטאת בי"ט במזיד לוקה את המ' ומלתא דרבנן דאמרי אין בו אלא משום שבות לא מתניא התם ולר"י דאמר אוכלי בהמה אין בהם משים תיקון כלי איכא לאוקמי בקוטם בידו והכא בסכין והשתא לפום גמ' דידן ושוין ע"כ קאי אקיסם דאבוס של בהמה לא חזו לפתוח בו את הדלת ואמרי רבנן דבקיסם לחצוץ בו שיניו איכא חיוב חטאת בכלי ושבות ביד ואבוס של בהמה אף בכלי שרי לקטום לחצוץ בו שיניו דדוקא בקיסם דאיכא חיוב חטאת בכלי (גזרינן) ביד אטו בכלי אבל באבוס של בהמה לא גזרינן כלי דידיה אטו כלי דקיסם וכן משמע דמדמי ליה לשבירת חבית דאיירי בכלי אבל לפי התו' דר"א איירי באבוס של בהמה אשי דרבנן אסרי באבוס של בהמה לקטום בסכין וגמ' דידן עי' בסכין מותר לחתוך מן האבוס בהמה לחצוץ בו שיניו עכ"ד והנה מ"ש דאוכלי בהמה מותר לחתוך אפילו בסכין כן יראה מלשון רש"י שכ' מותר לתקן קש של שבלין בשבת למצוץ בו שיניו ובלשון זה הביאו הסמ"ג משמע דשרי לתקנו בכל ענין אבל איני יודע למה הביא הרא"ש דברי התוספות דבודאי אינו עיקר דהא אמר' שם דחייב חטאת לחכמים ובגמ' דידן אמרי' להדיא דאין בהן אלא משום שבות ואפי' איירי ביד מ"מ כ"ש גבי אבוס של בהמה דאפי' בסכין אין בהם שבות שהרי לפי האמת קטימה ביד אסיר בקיסם ובעשבים שרי אפי' בסכין ומש"ה נראה דבודאי ובלבד שלא יקטימנו דקאמר חוזר אמלתא דנ"א כדי דלא מתני בשבשתא ומה שלא שנה שם דברי חכמים אין זה ק' כי בא להשמיע לנו רבותא בדברי כ"א אע"פ שמחייב חטאת מ"מ בלתי קטימה מתיר לכתחילה לחצוץ בי שיניו ולא גזר אטו קטימה אבל בקטימה גופא שעיר גזר וס"ל דאסיר לקטום עלי בשמים להריח מאחר דלחצוץ בו שיניו חייב חטאת א"כ להריח פטור אבל אסיר אבל לרבנן דאפי' בקטימה אינו אלא פטור אבל אסור א"כ להריח מותר לכתחילה וכן הלכה כדעבד ר"י דמפשח אלוותא ואין אוסרן להריח בעצי בשמים ולקיטמן דשמא יקטום מן המחובר דמזהר זהירי אינשא שלא לקטום שום דבר מן המחובר וכ' התו' א"כ מאיזה טעם שמנעו כשחל י"ט במ"ש מלהריח בבשמים ולברך עליהם דהא לא חיישינן שמא יקטום מן המחובר כדמוכח הכא וא"ל דטעמא דמברכין בשמים במ"ש משום דאש גיהנם מתחיל לשרוף ולהסריח ומש"ה כשחל י"ט במ"ש אין לברך דכשם ששובת בשבת כך שובת נמי בי"ט א"כ גם במי"ט אמאי לא מברכין אבשמים וי"ל דטעמא דמברכין אבשמים במ"ש הוי משום נשמה יתירה שנאבדה ממני ובי"ט ליכא נשמה יתירה והא דלא מברכין אבשמים כשחל י"ט במ"ש כיין דיש לו מאכלים משוני' טובים מישב דעתי ממילא בלא ריח בשמים ע"כ:

דין דאין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן העפר ולא מן המים כגון שנותנין מים בזכוכית זכה נגד השמש והנעורות נדלק בה ואם הוציא מותר להשתמש אין מלבנין הרעפים ליש חדשים ול"ש ישנים ובארנו עוד דעוף שנדרס באופן שצריך בדיקה אסור שוחטה בי"ט שמא ימצא טריפה:

מתני' אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מך העפר פרש"י קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה אור כעין גרגישת' שלנו ממקום מחפורת שלה ולא מן המים פי' נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנה בחמה וכשהשמש חם מאוד מקרבין אליו נעורת פשתן והזכוכית מוציאה שלהבת ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן ומפ' הגמ' אין מוציאין את האור כו' מ"ט משום דקא מוליד והרמב"ם כ' שהטעם מפני שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש מצוייה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב וכ' המ"מ שטעמו מעני שאין זה כביצה שנולדה שאסורה שהני דבר זה אינו ראוי לעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא ה"ל להוליד כיון שאפשר לו מבערב והטעם הזה כ' ג"כ הרב רבי שלה בן אדרת וכדברי רבינו עד כאן לשונו ואין מלבנין את הרעפים מאי קא עביד אמר רבא ב"ר חנן אמר רבי יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן עי' אם יוכלו לקבל הליבון ואמרי ואמרי לה מפני שצריך לחוסמן עי' להקשותן בהסק ראשון ומסיק תנן התם בא"ט דרסה וטרפה בכותל פי' האדם שדרס על העוף או שזרקו וחבטו בכותל או שרצצת' בהמת ומפרכסת אם שהתה מע"ל ושחטה כשירה אר"א בר ינאי משום כ"א בן אנטיגנוס דאפילו שהתה מע"ל צריכה בדיקה שמא נשתברו רוב צלעותיה או שמא נשברה שדרה עם פסיקת החוט או שאר מיני טרפות ובעא מיני' כ' ירמי' מר' זירא מהו לשוחטה בי"ט מי מחזקינן ריעותא בי"ט או לא כלומר אי אמרינן הואיל וצריכה בדיקה דאתילדא בה ריעותא מחזקינן ריעות' בגוה משום חשש איסור מלאכה בי"ט דלמא משתכח טריפה ונמצא שחיטה שלא לצורך דבשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמירין אנפשיה מ"מ סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן טריפות א"ל תניתוהו אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן והוינן בה מאי קא עביד וא' רבא בר רב חנן אמר כבי יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן שצריך לבודקן אלמא משמע דאסור לבדוק בי"ט ומחזיקינן ריעותא דשמא פקעו בי"ט ואשתכח דטרח שלא לצורך אמר לי' אנן מעני שצריך לחוסמן מתני לה וכ' הרא"ש וז"ל ונראה דהכי הלכתא דהא כ"ב סבר כי הא לישנא דקאמר הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשים ליבון רעפים נגעו בה והיינו משום חיבוט דאיכא חיוב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום שצריך לבודקו ליכא חיוב חטאת ע"כ וכ"ד הרמב"ם והרשב"א להקל ולא אבין דבריהם דאילו חיישינן ללישנא קמא דכ' יוחנן דאמר מפני שצריך לבודקן ליתא לדר"ל (גבי) רבי יוחנן ועוד דילמא תרווייהו איתא דחישינן לבודקן ולחוסמן ומאן לימא לן דלבודקן לא חיישינן ועוד הא רבי ירמי' דקבעי' מתני' לחוסמן ואפ"ה קא מבעי' לן מי מחזקינן ריעותא וא"כ מאי סיוע מר"ל דס"ל לחוסמן ולכן אני אומר מאחר דר' זירא פשיט לאיסורא להדיא ואף רבי ירמי' עמד בבעיותא לישנא בתרייתא א"כ פשיטא דאזלינן לחומרא וכ"ד הר"ן וז"ל ולא אפשיטא בעיין הלכך מסתברא דנקטינן בה לחומרא דה"ל ספק דאורייתא ע"כ וכ"ד הא"ז שכ' וז"ל במקום שהטריפות מצויין כמו הכשירות אסור לשחוט בי"ט וא"כ מכ"ש היכא דאתחזק ריעותא והא"ז בעל הוראה היה ובתראי הוא וראוי לחוש לדבריו וכ"ש לפי מ"ש לעיל דהכי מסתבר והאידנא אין נוהגין בזמנינו ובמקומינו לשחוט שום בהמה בי"ט אפי' היכא דלא שכיח טריפות כמו כשרות ומה שמוקי לעיל ברעפים חדשים דעת הרמב"ם אינו כן שכ' וז"ל אין מלבנים את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן ולא חילק כלל בין חדשים לישינים כ' המ"מ שנראה שהוא מע' דכי אמרינן בגמרא אמר לבי יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן וא"ל מפני שצריך לחוסמן ה"ק וא"ל ישנים כמי אסורין מעני שמחסמן בכל שעה שמלבנין אותה א"נ ה"ק מפני שצריך ללבנן כ"כ עד שיחסמו וזהו שבהלכות לא הביאו אלא משנה כפשטה ולא חילקו בין חדשים לישנים לפי שהם פסקו כל"א וכפי מ"ש אבל הרשב"א פ' ג"כ כלשון אחרון וכ' דוקא רעפים חדשים ע"כ ולפי מ"ש דאין להקל כב' הלשונות א"ב יש לחוש ולאסור אפי' ישנים ואף דשמעתא משמע בחדשים לכל הני ב' לישנא אלא שאין להקל מדעת הרי"ף והרמב"ם בלי ראיה והטור הסכים לדברי' שכ' נמי סתמא אין מלבנין הרעפים וכו':

וכן ביעתא. ביצים גסות הנתונות ע''פ כלי חלול כעין טרפי''ד או על האסכלא אין מושיבין את הכלי תחלה ואח''כ יסדר עליו אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ואח''כ יושיב הכלי על הגחלים שלא יעשנו כסדר בנין: וכן קדרה. שמושיבין על ב' חביות לא יקיפנה תחלה ואח''כ יושיב הקדרה עליהם אלא העליונה יתלה באויר ויאחזנה בידו ויסדרו החביות תחתיה סביב: וכן פוריא. מטות השרים שפורקין אותן ומחזירין לא יזקוף הכרעים תחלה לתת הארוכות בכרעים ואח''כ יפרוס העור למצע ששוכבין עליו אלא פורס העור תחלה ויאחזוהו בני אדם בידיהם ואח''כ יביאו הארוכות ויקשרו הרצועות של עור בהן ואח''כ יזקפו הכרעים ויתנו הארוכות לתוכן: וכן חביתא. חביות שמסדרים באוצר ומושיבין אחת על גבי שתים: בדלת ס''ד. ומי זה הסומך קדרה בדלת והלא תשבר: אימא וכן הדלת. אין סומכין אותו בבקעת: ור''ש מתיר. דלית ליה מוקצה: בהא אפי' ר''ש מודה. כלומר הך פלוגתא לאו במוקצה היא ואפי' ר''ש מודה כת''ק דאסור ולא משום מוקצה אלא נראה כמוליכה ממקום למקום שהוא צריך להנהיגה הרבה כגון למכור בשוק: חנגא. מחול ועל שם שבני אדם סובבים והולכים בשוק כעין סובבות במחולות קרי ליה חנגא: חזרא. ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בצלי כמין שפוד ולצלות בו: ר''נ אסר. ביו''ט משום דמוקצה נינהו לטלטל שלא עשאו לכלי מבעוד יום: ברטיבא. שאינו ראוי לטלטלו אפילו להסקה דכ''ע לא פליגי דאסור: מה לי לצלות בו. לתחבו לתוכו: מה לי לצלות בגחלתו. הרי ראוי לטלטלו לעשותו גחלת וצולה בה: והלכתא כו'. הך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה אקבע אבל אנן כר''ש ס''ל בין במוקצה בין בדבר שאינו מתכוין וכר' יהודה במכשירי אוכל נפש וכולהו שרו בין חזרא בין סמיכת קדרות והקפת חביות ומדורתא וקדרה וכל האמוראים שאסרו את אלו למעלה תלמידי דרב הוו ורב סבר לה כרבי יהודה במוקצה ואנן קיימא לן כרבי שמעון: דרש רבא כו'. דכרבי יהודה ס''ל: לדיר. דיר עצים: אוד. עץ לעשות אוד לתנור פורגי''ן בלע''ז וטעמא משום דלא נתנו אלא להסיק אא''כ נעשה כלי מבעוד יום: ואוד שנשבר. ביו''ט: ושדי מעיה לשונרא. השלך בני מעים לחתול ולר' יהודה אסור לטלטלו ולתתו לחתול דמאתמול מוכן לאדם היה ולא לכלבים דקאמר אם לא היתה נבילה מע''ש אסורה: כיון דמסרחי. אם יניחם לצורך מחר והיום לא היה צריך להם מאתמול דעתיה עלוייהו להשליכם לחתול: מתני' נוטל אדם קיסם משלפניו. ממה שלפניו בבית: לחצוץ בו שיניו. ליטול בשר החוצץ בין שניו בורגיי''ר בלע''ז ומשלפניו לאו דוקא דלר''א אף מן החצר נמי דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא ורישא לא אתא לאשמועינן אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה דאפלוג רבנן בה כדלקמן בברייתא בגמרא והא דנקט משלפניו משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין לחצוץ לא: מגבב. קסמין דקין וקשין מן החצר ומדליק בהן: וחכ''א מגבב משלפניו ומדליק. אבל מן החצר לא הואיל ודקין הן וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ שניו (מאתמול) אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק דלא נתנו [אלא] להסקה ובתרתי פליגי: ואין מוציאין את האור. משום דמוליד: מן המים. נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאין נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת כך שמעתי בפיוט יוצר שיסד אחד מגאוני לומברדיא''ה: מן העפר. קרקע קשה כשחופרים אותה מוציאה אור כעין גרגישתא שלנו ממקום מחפורת שלה: רעפים. טייבלו''ש: אין מלבנין. באור ובגמרא מפרש טעמא: גמ'

כגון מטה שלנו שאין לה מחיצות אלא שיש לה מחיצות אך תימה דאמר בשבת (דף קלט:) האי פרוונקא (. אפלגא) דכובא אסירא והתם המחיצות היו עשויות כבר וי''ל דשאני התם הואיל ורחב הכובא יותר מדאי נעשה כאהל פרש''י דרב יהודה דהכא ס''ל כרבי יהודה דאוסר מוקצה ודבר שאין מתכוין אבל אנן ס''ל כר''ש ודבר שאין מתכוין מותר ודוחק הוא לומר דכל הני מילתא דלא כר''ש אלא נראה לומר דאפילו ר''ש מודה דהויא הכא אסור דהא דא''ר שמעון דבר שאין מתכוין מותר היינו כגון שעושה דבר שאין מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה: והלכתא יבשתא שרי רטיבא אסור. פרש''י דהלכתא אקבע אליבא דמאן דאית ליה מוקצה ולא נתנו עצים אלא להסקה אבל אנו דקי''ל כר''ש שרי אפי' חזרא רטיבא ודוחק הוא לומר דר''ש פליג אמאי דפסיק הש''ס וי''ל דאפילו לר''ש דנהי דאית ליה שנתנו עצים שלא להסקה היינו בדבר הראוי להסקה אבל רטיבא אין ראויין להסקה: דרש רבא וכו'. פירש רש''י דכר' יהודה ס''ל וע''כ לא תכנס ליטול אוד דלא נתנו עצים אלא להסקה ודוחק הוא לומר דהש''ס קיימא דלא כהלכתא אלא ודאי דאפילו ר' שמעון מודה דאסור משום דהוי כתקוני מנא: ושדי מעיה לשונרא. פירש''י דלרבי יהודה הוה אסור לטלטלן ליתן לחתול דמאתמול מוכן לאדם הוה ולא לכלבים וא''ר יהודה דאם לא היתה נבלה מעיו''ט אסור ליתן לכלבים וגם אינו ראוי ליתן לאדם לפי שאין דרך בני אדם לאכול בני מעים ביו''ט דבלאו הכי יש להם הרבה לאכול וא''ת וכי משום שאינו אוכל מהן הוו מוקצין א''כ היכי מטלטלין בשר חי דחזיא לכוס במסכת שבת (דף קכח.) הא אינו אוכל מהן משום שיש לו הרבה לאכול וי''ל דמיירי שכבר הסריחו ולא הוי חזי לאדם ולר' יהודה היה אסור ומשני כיון דמסריחי כלומר כיון דודאי מסריחי דעתידין להסריח דעתו לכלבים: רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו. פירש''י לאו דוקא משלפניו דה''ה משלאחריו נמי דקתני כל מה שבחצר מוכן הוא אלא נקט משלפניו משום רבנן דפליגי אח''כ דשרו דוקא להדליק אבל לחצוץ בו שניו לא ותימה דהא משמע בפרק המוציא (שבת דף פא: ושם) דדוקא קתני דבעי התם אבנים של בית הכסא מהו להעלותן אחריו לגג וקא פשיט ליה דשריא ופריך מיתיבי ר''א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו דדוקא משלפניו אבל בכל החצר לא ואת אמרת דיכול להעלות לגג וי''ל דאה''נ דודאי דוקא קאמר כדמשמע התם ואף על גב דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא היינו דוקא גבי אכילה משום דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין אבל גבי אש לא שייך דפעמים שאינו עושה מדורה ביו''ט וכן מחלק התם בין אבנים לקיסם: וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק. פרש''י דבתרתי פליגי דאפילו להדליק דוקא משלפניו ולחצוץ שניו אפילו משלפניו לא דעצים לא נתנו אלא להסקה וקשה לפירושו דחכמים סבירא להו דלא כהלכתא דפליגי בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה לכן נ''ל דטעמא דרבנן דלכך אסור לחצוץ שניו גזירה משום שמא יקטום וכן מסיק נמי בגמרא:

דף לג - א

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד