ביצה לב ע"ב

דף לב - ב

והרי מאי שנא בסכין דלא יחתוך, כיון  דקמתקן מנא [מתקן כלי] הוא, אם כן באור נמי הרי קא מתקן מנא, ולמה מתיר רבי יהודה?!

תני רבי חייא ברייתא, המפרשת את דעתו של רבי יהודה:

חותכה באור בפי שתי נרות, נותן שני ראשיה בתוך שתי נרות [אם צריך להדליקן כאחת ^[1]] ומדליק את הפתילה באמצעה והיא נחלקת. ולכן מתיר רבי יהודה, כי אין מוכח מתוך מעשיו שלתקן את הפתילה הוא מכוין אלא להדלקה בעלמא.

אמר רבי נתן בר אבא אמר רב: מוחטין [מפרש לה ואזיל] את הפתילה ביום טוב.

ומפרשת הגמרא: מאי מוחטין?

אמר רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב: לעדויי חושכא, להסיר את השחרורית שבראש הפתילה המחשיך את אורה [ועושה כן בעוד הנר דולק, שו"ע]. ^[2]

תני בר קפרא: ששה דברים נאמרו בפתילה ביום טוב:

שלשה מהם להחמיר, ושלשה מהם להקל.

ואלו השלשה שנאמרו להחמיר:

א. אין גודלין אותה לכתחלה ביום טוב.

[מנהגם היה לעשות חוט ארוך, ולכופלו, ולכן נקט לשון "גדילה".

ומכל מקום, כל צורה של פתילה שהוא עושה אותה תחלה, אפילו בלא גדילה, אסור לעשותו, לפי שעשיית פתילה - עשיית כלי הוא. מאירי].

ב. ואין מהבהבין אותה באור [באש], כדי להסיר את הנימין שבה.

ג. ואין חותכין אותה לשנים.

ואלו השלשה שנאמרו להקל: א. אם אינה קשה כל צרכה, ממעכה ביד כדי להקשותה, הואיל ותיקון כלאחר יד הוא.

ב. ושורה אותה בשמן, כדי שתדלק אחר כך יפה בו ביום.

ג. וחותכה באור כדי שתהיה בפי שתי נרות. ^[3]

וכיון שהביאה הגמרא את אימרתו של רב נתן בר אבא משמיה דרב, היא מביאה עוד מימרות כאלו.

ואמר עוד רב נתן בר אבא אמר רב: עתירי בבל [עשירים שבבבל] - יורדי גיהנם הם, שאינם מרחמים לעשות צדקה. ^[4]

כי הא דשבתאי בר מרינוס, איקלע לבבל והיה צריך כסף למחייתו. בעא מינייהו עסקא [ביקש מעשירי המקום שיתנו לו כסף לסחור בו באופן שיהא לו ולהם ריוח], ולא יהבו ליה [לא נתנו לו].

ביקש מהם שבתאי מזוני כצדקה, וגם מיזן נמי לא זינוהו [לא נתנו לו מזונות].

אמר עליהם שבתאי: הני - אינם מזרעו של אברהם אבינו, אלא מערב רב שעלה ממצרים קא אתו [מזרעם הם].

דהא כתיב: "ונתן לך רחמים, ורחמך - כאשר נשבע לאבותיך". ^[5]

הרי למדת, שנשבע ה' לאבות שיתן לזרעם את מידת הרחמים לרחם על הבריות, ולפיכך:

כל המרחם על הבריות - בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, שהרי נתקיימה בו השבועה שנשבע ה' לאבותיו.

וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו, ולא נשבע ה' לאבותיו לתת לו רחמים.

ואמר עוד רב נתן בר אבא אמר רב: כל המצפה על שלחן אחרים מי שאין לו אוכל משלו, וצריך שיתנו לו אחרים מזונות, הרי העולם כאילו חשך בעדו [כנגדו], כלומר: חושך פרוס לפניו, שהכל עליו כחושך. ^[6]

שנאמר בספר איוב [טו כג]: "כאשר אדם נודד הוא ללחם, למצוא איה הוא, אז ידע כי נכון בידו, מזומן לפניו, יום חושך".

רב חסדא אמר: אף חייו אינם חיים.

תנו רבנן:

שלשה חייהן אינם חיים, ואלו הן:

א. המצפה לשלחן חבירו.

ב. ומי שאשתו מושלת עליו.

ג. ומי שיסורין מושלין בגופו.

ויש אומרים: אף מי שאין לו אלא חלוק אחד, ומתוך כך אינו יכול לכבסו, והכינים שבו מצערין אותו.

ומפרשת הגמרא: ותנא קמא שלא הזכיר "מי שאין לו חלוק אחד" בכלל אותם שחייהם אינם חיים, סובר שמכל מקום אפשר דמעיין במניה, יכול הוא לבדוק את כליו, ולנקות את חלוקו בעצמו מן הכנים.

מתניתין:

א. אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר כדי לצלות בו דג מליח.

כשצולין את הדגים על האסכלא [כלי מתכת מנוקב] וחוששין שמא תשרוף המתכת החמה את הדג, שמים בין הדג לאסכלא חתיכת חרס או נייר השרויים במים. ואסור לשבור ביום טוב חרס או לחתוך ניר למטרה זו, כדמפרש הטעם בגמרא.

ב. ואין גורפין תנור וכירים מהטיח שנפל לתוכו, שמתקן כלי הוא. ^[7]

אבל מכבשין, מותר להשוות ולהחליק את העפר והאפר שבתנור, כדי שלא יהיו גבוהים ויגעו בפת המדובקת בדופני התנור. ^[8]

ג. ואין מקיפין [מקרבין זו אצל זו] שתי חביות, והאש ביניהן, כדי לשפות [כל הושבת קדירה על אש קרוי שפיתה] עליהן את הקדירה. ומדרבנן הוא שאסרו זאת משום שנראות החביות והקדירה שעל גביהן כמחיצות וגג, ודומה הוא לבנית בנין.

ד. ואין סומכין את הקדרה בבקעת, לפי שהעצים, הואיל והדרך להשתמש בהם הוא לדבר האסור, כגון לעשות מהם כלים, לא התירו לטלטלן אלא להסקה [רש"י לג ב].

וכן בדלת, מפרש לה בגמרא.

ה. ואין מנהיגין את הבהמה ברשות הרבים במקל ביום טוב.

ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר, ויתבאר טעם מחלוקתן בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח:

ומפרשינן: מאי טעמא אסור לעשות כן? משום דקא מתקן מנא, שכל דבר העשוי לשימוש כל שהוא - חשוב כלי.

שנינו במשנה: ואין גורפין תנור וכיריים:

תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן: ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו, מותר. ^[9]

דביתהו דרבי חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא [לאשתו של רבי חייא נפל לתוך התנור ביום טוב אריח מאריחיו].

אמר לה רבי חייא: חזי דאנא רפתא מעליא בעינא [ראי נא, שרצוני בפת אפויה כהוגן]! כלומר: גרפי את התנור כדי שתהיה הפת אפויה כהוגן.

אמר ליה רבא לשמעיה [לשמשו]: טוי לי בר אווזא [צלה לי אווז קטן] ואזדהר מחרוכא [והזהר שלא יחרך האוז].

כלומר: גרוף את התנור מדברים העלולים לנגוע בצלי ולשורפו מאחר שנתחממו בתנור.

אמר ליה רבינא לרב אשי: אמר לן סיפר לנו רב אחא מהוצל אודותיך, דמר [שעבדי אדוני] - שרקין ליה תנורא ביומא טבא [טחים סביבות כסוי פי התנור בטיט ביום טוב], כדי שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו.

ודבר זה תמוה הוא בעיני, שהרי גיבול טיט הוא תולדה של מלאכת לישה, ואסור לעשותו ביום טוב כיון שאפשר לעשותו מערב יום טוב, או לסותמו בדבר אחר.

אמר ליה רב אשי לרבינא: אין אנו סותמים את התנור בטיט שגיבלוהו ביום טוב, כי אנן, שקרובים אנו לנהר פרת - ארקתא דפרת סמכינן, סומכים אנו את עצמנו על החול שבשפתו, שטיט מגובל הוא ובו אנו משתמשים.

והני מילי, דצייריה לטיט מאתמול, שעשה בו סימן ונתקו מאתמול [משום הכנה. שו"ע ומ"ב].

אמר רבינא: וקטמא [אפר] שרי לגבלו ולטוח בו הואיל ואינו בר גיבול.

שנינו במשנה: ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה:

אמר רב נחמן: אבנים של בית הכסא [אבנים גדולות שמצדדין אותן באדמה, להיות כמו מושב חלול, ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא], מותר לצדדן ביום טוב.

איתיביה רבה לרב נחמן ממשנתנו ששנינו: אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה, משום שהוא דומה לבנין, ואף כאן יש לנו לאסור מאותו טעם?!

אמר משני ליה רב נחמן לרבה: שאני התם משום דקא עביד אהלא [שאני הקפת חביות משום שהוא עושה אוהל] שהרי יש לו גג היינו הקדרה, אבל בצידוד אבנים של בית הכסא, אין לו גג.

אמר ליה רבה זוטא לרב אשי: וכי בנין שאין לו גג אין לאסור?

אלא מעתה, לדבריך, אם בנה אצטבא [משטח לשבת עליו, שהוא אטום ואין חלל תחתיו, ובונים אותו בנין לבנים וטיט] ביום טוב, דלא עביד אהלא [שאינו עושה אוהל על מקום חלול] האם הכי נמי דשרי [האם גם כזה מבנה מותר לבנות]?! והרי סוף סוף בנין הוא! ואם כן, אף אבנים של בית הכסא יש לאסור משום דדמי לבנין, ואין לחלק בין יש לו גג או אין לו גג.

אמר ליה רב אשי לרבה זוטא, יש לחלק ביניהם:

התם, באצטבא - בנין קבע אסרה תורה, וכיון שבעשיית האיצטבא הוא בונה בנין קבע הרי אסור לעשותו.

אבל בניית בנין עראי לא אסרה תורה. ולכן לגבי סידור החביות אין איסור תורה, שאינו אלא בנין ארעי.

וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע, ולפיכך אסור לסדר את החביות כשקדרה על גבן.

ואילו הכא גבי בית הכסא, אין לאסור אפילו מדרבנן, כי משום כבודו של האדם, הצריך להתפנות במקום צנוע, לא גזרו ביה רבנן לאסור את צידודן של האבנים ביום טוב.

אמר רב יהודה: האי מדורתא [היסק גדול שעושין לפני השרים, העשויה כעין בנין, שמסדרים ארבעה כתלים מן העצים, ועליהם מסדר עצים כמין גג, ומסיקן], חילוק יש בדין עשייתה ביום טוב:

אם בונה את המדורה מלמעלה למטה, שמסדר תחילה את הגג ואחר כך את הכתלים, שאינו דרך בנין - שרי.

ואם בונה זאת מלמטה למעלה, תחילה את הכתלים ועליהם את הגג כדרך בנין - אסור.

ואין חותכין הפתילה לשנים ביו"ט כו' ואוקימנה חותכה באור בפי שתי נרות ופי' כגון שהיתה פתילה ארוכה מכניס קצה הפתילה בפי הנר וקצתה האחרת בפי נר אחרת ומדליקה באמצע ומנתקת ונמצאו ב' נרות דולקין. מוהטין הפתילה ביו"ט עדוי חשכה פירוש המתעבה בקצה הפתילה כמין גחלת ומתעכב האורה מותר לחותכה:

תני בר קפרא בפתילה ג' דברים להחמיר אין גודלין אותה לכתחלה ביו"ט. ואין מהבהבין אותה באור ואין חותכין אותה בשנים וג' דברים להקל ממעכה ביד ושורה בשמן וחותכה באור בפי ב' נרות:

אמר רב עשירי בבל יורדין לגיהנם. כי הא דשבתי איקלע לבבל כו' ואמר נמי כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו שנאמר נודד הוא ללחם איה וגו':

ת"ר ג' (דברים) שחייהן אינם חיים המצפה לשלהן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין בגופו ופשוטין הן:

אין שוברין חרס ואין חותכין נייר לצלות בו מליח ביו"ט משום דמתקן מנא ואין גורפין תנור וכירים ואם אי אפשר לו לאפות אא"כ גורפו מותר.

שרקין ליה תנורא פירוש טחין פי התנור בטיט כאשר נותנין הפת או הצלי בתוכו א"ל רב אשי לרבינא אנן ארקתא דפרת סמכינן לה כלומר אין אנו גובלין טיט ביו"ט אלא נוטלין מן העפר המלוחלח אשר על שפת נהר שהוא כעין טיט ובו טחין פי התנור וזה הטיט שבשפת פרת מעיו"ט מכינין אותו. ואפר כירה מותר לגבל ולטוח בו שאינו בן גיבול.

אין מקיפין ב' חביות אחת מיכן ואחת מיכן לשפות עליהן הקדירה:

מוחטין את הפתילה ביו"ט. ופירשו מאי מוחטין לעדויי חושכא, ואף על פי שמכבה את הראש שמסיר ממנה זה צורך ההדלקה הוא וכענין שהתירו לגרוף את התנור אף על פי שמכבה גחלים. ומדקתני מוחטין משמע שמותר להסירו בכלי דהיינו לשון מחט, והר"ם ז"ל (פ"ד ה"ג) שאסרו לא ידעתי למה, שאלו כן היה להם לפרש כמו שאמרו לקמן (ביצה לד, א) אין גוזזין אותם במספרים ואין גוזזים את הירק בתספורת שלהן, ועוד שאמרוה בלשון מחט.

תני ר' חייא חותכה בפי שתי נרות. ומכאן נראה דלא גרסינן במתניתין בפי שתי נרות דאם כן הא דרבי חייא היינו מתניתין ממש, אלא ה"ג חותכה לשתי נרות וכן מצאתיה במקצת הספרים, וכלשון הזה שנוייה בתוספתא (ספ"ג ע"ש) חותכה באור בפי שתי נרות. והוא שצריך להדליק שתיהן, והכין איתא בירושלמי (ה"ד) דגרסינן התם וחולקה באור לשתי נרות אמר ר' חנינא ובצריך לשתים תני ר' יודה בן פזי דליה מביא שתי נרות ונותנה בשתיהן וחולקה באור לשניהם, ופירושו שלא התירו לחתכה בפי שתי נרות ונותנה לשנוי בעלמא בלבד ואף על פי שאינו צריך להדליק אלא האחת, אלא דוקא בשצריך להדליק שתיהן.

שלשה להקל. ואם תאמר אמאי לא חשבינן (נר) [נמי] בהני דאמרו להקל מוחטין את הפתילה, יש לומר דלא חשיב אלא [הני] שהן תיקון גוף הפתילה.

וקטמא שרי. פירש רש"י ז"ל לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא. והקשו עליו דקטמא בר גבול הוא (עי' שבת יח, א), ולא עוד אי לאו בר גבול כל שכן הוא שאסור דמשעת נתינתו במים חייב דשרייתו זהו גיבולו, דתנן בפרק קמא דשבת (שם) אין שורין דיו וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין, ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים דברי רבי ר' יוסי ברבי יהודה אומר אין חייב עד שיגבל, אמר לי' אביי ודילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דלחייב ופריק לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. על כן (פרש"י) פיר"ת] ז"ל דלאו לגבל את האפר ולשרוק בו פי תנור קאמר אלא לשרוק באפר יבש. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי שנא קיטמא דנקט לימא ועפרא שרי דהא בעפר עסקינן ואמאי שבקיה ונקט קיטמא, ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דהא הכא בגבול טיט עסקינן ועליו היה תמה רבינא היאך אפשר לגבלו ואמר ליה רב אשי דבעפר אסור אלא דאיהו ארקתא דפרת הוא סמיך ועלה קאמרי דקיטמא שרי, דאלמא משמע מה שאסרו בעפרא התירו בקיטמא. ולפיכך נראה לי דאפילו לגבלו ביד ממש מותר משום דאי אפשר מערב יום טוב דמיד מתייבש, וכל שאי אפשר מערב יום טוב מותר דצורך אוכל נפש הוא. ותדע לך דהא אפילו לרב אשי דסמיך ארקתא דפרת היכי שרי והא איכא משום ממרח דמלאכה דאורייתא, אלא משום דלא אפשר מערב יום טוב שרי, כך נראה לי.

פתילה אין גודלין אותה מתחלה ביו"ט ומפני שהיה מנהגם לעשות חוט ארוך ולכפלו נקט לשון גדילה ומ"מ כל לעשותו מתחלה אפילו בלא גדילה אסור שעשיית כלי הוא ואין מהבהבין אותה באור להסיר הנימין שעליה אלא שמדליקה בלא הבהוב ואין חותכין אותה לשנים אא"כ בפי שתי נרות כמו שביארנו אבל רשאי למעכה בידיו אם הוא גסה ביותר שכבר נעשית כלי קודם המיעוך וכן שורה אותה בשמן אע"פ שאין רוצה להדליקה עכשו ונופץ את ראשה בידו או בקינסא להסיר החשך שבה ויש אוסרין בקינסא ואין הדברים נראין שהרי לשון מוחטין מורה אף על ידי מחט ומפני שהאשה עושה מלאכתה לאור הנר ונופצתו במחט שבידה הוא קורא לה כן וגדולי המפרשים למדין מלשון זה שצריך לתקנה או ביד או בדבר שיש בו תורת כלי כגון מחט ומעתה מדליקין בכל אותן הפתילות והשמנים שאסור להדליק בהן בשבת שהרי לא נאסרו אלא מחשש הטייה התקון וביום טוב מותר לתקן בכל ענין כמו שביארנו:

מטכסיסי הדבקים באמונתנו להיותם מרחמים על הבריות ולגמול להם חסד במה שאפשר לו אמרו חכמים כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו:

המשנה השביעית אין שוברין את החרס אין חותכין את הנייר לצלות בו מליח אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין אין מקלפין שתי חביות לשפות עליהם את הקדרה ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכן בדלת ואין מנהיגין הבהמה ביום טוב אמר הר"ם נייר ידוע וכשנותנין עליו שמן עומד בפני האש כל זמן שימצא בו שמן ומכבשין פירושו שמשוין את האפר בשמן ואם מנע הבישול גורפין אותו האפר ובקעת חתיכה של עץ שאינה כלי ואמרו וכן בדלת רוצה בו כי המשפט בדלת אין סומכין אותה בבקעת כי העקר אצלנו לא נתנו עצים אלא להסקה:

אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר במה שלפניה ואמר שאין שוברין את החרס וכו' והוא שדרכם היה כשהיו צולין דג קטן מליח על האיסכלא מתוך שהברזל מתחמם מהר והדג המליח מקבל בשולו לאלתר היו מתיראין שיהא אותו החום שורפו והיו שוברים חרסים ומניחין על האסכלא וסודרין את הדגים על הנייר ואמר על שתי אלו שאין עושין אותן ביום טוב מפני שזהו עשיית כלי וכל עשיית כלי מעקרו אסור ואין גורפין תנור וכירים אם נפל לתוכן טיח של כותלים שאף זה תקון כלי ופירשו גדולי הרבנים שזו באה לדעת חכמים שאוסרין במכשירי אוכל נפש אפילו אי אפשר לעשותן מבערב ומ"מ יש אומרין שכל אלו אפי' לדעת ר' יהודה שהוא מתיר מכשירי אוכל נפש וכגון שכבר ידע בכך מערב יום טוב והיה אפשר לו מבערב או שאפשר לו לאפות בלי גריפה ופירשו בגמרא שאם אי אפשר לו לאפות כראוי אא"כ גורפו מותר והוא הדין כל שהפת מתקלקל בכך והוא שאמרו חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא מינך אבל מכבשין אותו הטיח על קרקע התנור שתהא שוה לקושי שבקרקע אע"פ שהיה אפשר לו מבערב ושאפשר לו לאפות בלא כבוש ומעתה גריפת התנור מן הגחלים מותרת שהרי אי אפשר אלא בכך ואע"פ שגורם מעט לכבוי מ"מ אינו מכבה בידים וכיוצא בזה לצורך אכל נפש מותר ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה וענין זה הוא שדרכם היה כשלא היה להם כלי להושיב את הקדרה היו סומכין שתי חביות זו לזו ומסיקים אש ביניהם ושופתין את הקדרה על שתי החביות ואמר עכשו שביום טוב אין עושין כן מפני שדומה לבנין ואין סומכין את הקדרה בבקעת מפני שהוא סובר שלא נתנו עצים אלא להסקה הא לשאר תשמישים הרי הם מוקצות ואין אומרין בהם מתוך שלשאר תשמישים הרי הן כאבנים וכן בדלת פי' בגמ' וכן הדלת אין סומכין אותה בבקעת מטעם שכתבנו ואין מנהיגין את הבהמה ביו"ט במקל ופירשוה אפילו למי שמתיר טלטול עצים שלא להסקה מפני שהדבר דומה כמו שמוליכה לשווקים למכרה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפירשנוה הלכה היא ויש חולקין בסמיכת קדרה ודלת בבקעת ממה שראו במסכת שבת פרק כלים קכ"ד א' שלא באו עליה מטעם מוקצה אלא מטעם גזרת יו"ט אטו שבת ולדעת בית שמאי אלא שאפשר לפרשה שאף לדעת המתיר במוקצה אסורה מגזרת שבת לבית שמאי ומכל מקום לדעת האוסר במוקצה הרי נתפרש כאן איסורה משום מוקצה וכמו שאמר שלא נתנו עצים אלא להסקה ואפילו אם תמצא לומר שבמוחלט הוא מוציאה מתורת מוקצה מכל מקום ראוי לפסוק כסוגיא זו שנשנית במקומה וכל שאתה מוצא מחלוקת בין שתי שמועות אתה דוחה אותה שנשנית שלא במקומה מפני אותה שנשנית במקומה כמו שפירשנו בהרבה מקומות ודבריהם נראין לי יותר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה כך הם:

מותר לאדם שיטוח פי התנור ביו"ט שלא להתפזר חום התנור אילך ואילך ודוקא שנתגבל הטיט מערב יו"ט והכינוהו לכך אבל אין מגבלין אותו ביו"ט שהגבול תולדת לישה והרי הוא מכשירין שאפשר לעשותן מבערב:

היה עומד על שפת הנהר או שהיה במקום שהטיט מצוי בו תמיד מותר לטוח פי התנור באותו הטיט והוא שרשמו מערב יו"ט והכינו לכך ואפר אינו בר גיבול ומפני זה מותר לגבלו לכתחלה ביו"ט לטוח בו פי התנור וכן כתבו גדולי המחברים וגדולי הפוסקים וגדולי הרבנים אלא שיש מקשים עליהם ממה שאמרו במסכת שבת פרק ראשון שאפר בר גיבול הוא וחייב המגבל ואף גדולי המפרשים פירשו בזו שאמרו שאינו בר גיבול שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב ומעתה לדבריהם ביו"ט אין מגבלין אותו לכתחלה אלא שאם נתגבל מבערב שורק בו את פי התנור ואין צריך הכנה ועל זו אמרו קיטמא שרי כלומר בלא הכנה ומ"מ אף לדעת זה יראה שביום טוב מיהא אי אפשר מבערב שאפילו גבלו מתיבש הוא ואינו ראוי למחרתו לטיחה ומתוך כך מגבלו לכתחלה וכן כתבוה גדולי הדור וחכמי הצרפתים אסרו מתוך קושיא זו אלא באפר היבש ולא יראה כן וגדולי הדורות מסכימים להתיר בגיבול אפר מתוך שאינו בר גיבול וסומכין על מה שאמרו באחרון של שבת שגובלין את הקלי ונותנין מים למורסן והרי אפר דומה לזה היא:

אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב כדי להושיב עצמו עליהן שכל בנין עראי שאין בו אהל במקום שהוא צריך לו לכבודו מותר:

כשאדם עושה מדורה של אש ביום טוב ומביא עצים לערוך את מדורתו לא יהא מניח עצים מלמטה ושיניח אחרים עליהם מלמעלה שזהו כדרך בנין אלא אוחז את העץ למעלה ומניח אחר תחתיו שאין דרך בנין בכך או יניחם בערבוב שלא בדרך סדור ודבר זה י"מ אותו במדורה גדולה שעורכין בה עצים מארבע רוחות וחלל באמצע ונותנין אור באותו חלל ואח"כ מביאין עצים ממערכה שברוח אחד למערכה שברוח אחרת כמין גג:

אמר רבינו קיטמא שרי עיין מ"ש בשילהי שת מהדורא תליתאי:

והכא מושם כבודו לא גזו ביה רבנן נ"ל דלא גרסינן ליה שכבר תירץ לו שלא קא עבר אהלא והיכא גזר בייה רבנן אוהל עראי היכא דאית ליה גג אבל היכא דלית ליה גג :

שרקין ליה תנורא ביומא טבא. פירוש והוא תמה היכי שרי לגבל הטיט ביום טוב. ואהדר ליה אנן ארקתא דפרת סמכינן שהוא מגובל מעצמו. והני מילי דציירה מאתמול כלומר שנתקו ממקומו מאמש.

אמר רבינא וקיטמא שרי. פירש רש"י ז"ל שרי לגובלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא. והקשה רבינו תם ז"ל דהא במסכת שבת משמע בהדיא דאפר בר גבול הוא. ויש מפרשים דאגריפת התנור דלעיל קאי ולימא דמותר לגרוף אפר ביום טוב בלא שנוי. ולא נהיר מדלא אייתי לה לעיל. והרשב"א פירש (דהוי) דהיינו טעמא דשרי לגבל אפר ביום טוב משום דאי אפשר לגבלו מערב דמיד הוא מתייבש. אבל עפר שהוא לח יום או יומים אסור. ולפי זה לא שרינן אפר אלא במקום שלא ימצא טיט. והרא"ה ז"ל פירש דלא נאסר אפילו טיט ביום טוב היכא דלא אפשר מבערב יום טוב כיון דצורך אוכל נפש הוא אלא משום חשש הרואין שיאמרו דלבנין הוא צריך. אבל בגבול אפר דליכא למיחש שרי. ועדין הוצרך לטעם הרשב"א ז"ל דאי אפשר לגבל אפר מערב יום טוב ומשום הכי שרי. ומורי נר"ו רצה להעמיד דברי רש"י לפי שראה לרבינו חננאל ולהרי"ף ולהרמב"ם ז"ל שפירשו כן וכתבו שהאפר אינו בר גיבול ואי אפשר לעמודי עולם שיטעו בזה. ופירש נר"ו דמה שאמרו שהאפר אינו בר גיבול לא שלא יתחייב המגבלו בשבת. אלא לומר דטעמא שאסור לגבל את הטיט מפני שנראה כמגבלו לצורך בנין שרוב כל מגבלי טיט לבנין הלכך אסור וכמו שאסרו לבקע בקרדום מפני שנראה כעושה כלי מפני שרוב המשתמשין בקרדום לצורך בנין הוא. אבל באפר מותר שהאפר אינו בר גיבול לצורך בנין וידוע הוא דלצורך יום טוב הוא עושה הלכך מותר לגבלו ולטוח בו פי התנור. ונראה שדעת הרא"ה נוטה לדעה זו.

תוספות בד"ה וקטמא שרי כו' ועי"ל דה"פ וקטמא שרי כגון שגבלו מעי"ט ושרי בלא צייריה עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספות ישנים וק"ל:

עתירי בבל יורדי גיהנם כו' פרש"י שאין מרחמין לעשות צדקה עכ"ל וכדאמרינן פ"ק דב"ב וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו כו' אחת שמצלת מדינה של גיהנם דכתיב ביה יום עברה וגו':

כל המרחם כו' מלשון הכפול דריש ונתן לך רחמים דהיינו שותן לב לרחם על אחרים לענין צדקה כמפורש פרק שואל ע"ש ועד"ז אמר הכתוב מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד לפי שתלה הכתוב רחמי שמים עלינו ברחמים שלנו על עניים ליתן צדקה התפלל דוד מהר יקדמונו רחמיך מרחמים שלנו על עניים כי דלונו מאד מליתן צדקה עד שתרחם עלינו מקודם לתת לנו שנזכה לרחם עליהם ונקט במלתיה זרעו של אברהם כו' במקום לאבותינו דבאברהם מפורש מדת הצדקה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו':

עולם חשך וכו' על דרך שאמרו פרק יום הכפורים גבי מן למען ענותך וגו' אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל ה"נ מי שמצפה לשלחן אחרים כאלו אינו רואה ואוכל דהיינו יום חשך וגו' וכה"ג יש לדמות לאין לו פת בסלו כמ"ש שם ורב חסדא שאמר דחייו אינן חיין סמך נמי אהאי קרא יום חשך וגו' דומה ליום המיתה שקרוי יום חשך:

שלשה חייהן אינן כו' המצפה כו' בפ' ע"פ חשיב ג' אחריני ושם מפורש בתוספות:

ומי שאשתו מושלת כו' כמ"ש ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' כמפורש פרק הבע"י:

ומי שיסורין מושלין כו' דמי שמושל ביסורין כמ"ש ראב"ש בפ' הפועלים דבאורתא א"ל אחי וריעי כו' בצפרא א"ל זילו כו' מיקרי יסורין של אהבה משא"כ שיסורין מושלין בו דלא הוה יסורין של אהבה וק"ל:

בתוס' ד"ה וקטמא שרי עד קטמא שרי לסתום הסדקים וכו' ר"ל דוקא קטמא אבל עפר אסור משום גזירה שמא ימרח ועיין באשר"י:

בא"ד ועוד י"ל דה"פ וקטמא שרי כגון שגבלו מעי"ט וכו' וי"ל א"כ אפי' טיט גמור נמי וי"ל דר"ל הא רקאמר וקטמא שרי היינו כגון שנתן עליו מים מערב י"ט ונתינת מים זהו גיבולו והוי כאלו נתגבל מעי"ט מה שאין כן בטיט ותירוץ זה אתיא כר' יוסי דס"ל במסכת שבת דנתינת מים על אפר זהו גיבולו ותירוץ הראשון של תוס' אתיא כר' יהודה רפליג עליו ועיין באשר"י:

גמ' ומי שיסורין מושלין בגופו כו'. נ"ב נראה לי לפרש מושלין וגוברין על הגוף שלא יכול ללמוד תורה והיינו דאמרינן בפ"ק דברכות איזה יסורין שאינם של אהבה שיש בהן ביטול תורה וכן הא דאמר מי שאשתו מושלת עליו כלומר שגוברת עליו ומבטלו מתורה ומצות וק"ל:

תוס' בד"ה וקטמא שרי כו' וי"ל צ"ל ועי"ל כו' ושריק בלא גיבול כצ"ל:

גמרא תני ר"ח חותכה באור כו'. תוספתא ספ"ג:

רש"י ד"ה טוי לי אווזא ותולה הצלי לתוכו. כצ"ל:

רד"ה שרקין שהרוח קשה לצלי. עי' שבת (יח ב):

בא"ד דגבול טיט תולדה דלישה הוא. וכן בשבת (יח) איתא דגבול עפר חייב משום לש ולכאורה גם מלאכת לש לא תנהוג אלא בג"ק כמו טוחן שכתבתי לעיל (ז ב) ע"ש בשלמא אפר אף דלא נשאר בו רק יסוד העפרי י"ל דמ"מ אתי מג"ק אבל עפר וטיט מא"ל ואכמ"ל:

עַתִּירֵי בָּבֶל, יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם הֵם. יש להקשות תיבת 'הֵם' לשון יתר? ונראה לי בס"ד כל אדם שיש בידו עונות יורד לגהינם, אך מי שהוא עני ביותר שכל ימיו במצור ומצוק שאין מרחמין עליו יספיק לו דוחק זה במקום גהינם להיות לו כפרה על עונותיו, ולא ירד לגהינם! וכל זה בעני שלא ימצא בני אדם לרחם עליו ונשאר במצור ומצוק הרבה, אבל עני שנמצאו לו מרחמין לפרנסו אין לו דוחק של מצור ומצוק שיספיק לו לכפרה במקום גהינם וזה ירד לגהינם בעבור עונותיו.
מיהו בבבל באותו זמן קדמון שדבר בו רב נתן, לא היו העשירים מרחמים על העניים והיו נשארים בצער ודוחק הרבה מאד שבודאי יספיק להם במקום גהינם ולא יורדים לגהינם, ונמצא רק העשירים שיש שם יורדים לגהינם בעבור עונותיהם אבל העניים אין צריכין לירד לגהינם, ולזה אמר עַתִּירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם 'הֵם' דייקא רוצה לומר לבדם ולא יורדים עמהם עניים גם כן כי גהינם לא תקח מבבל העניים מפני שהעניים אשר שם יספיק להם צער ודוחק פרנסתם במקום גהינם.
והרב ה"ר שלום ישראל תנצב"ה [תהי נפשו (או נשמתו) צרורה בצרור החיים] שהיה מחכמי עירינו מתלמידי הרב עטרת ראשי מורי זקני זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פירש תיבת 'הֵם' למידק שיש צדיקים יורדים לגהינם בשביל לגמול חסד עם נשמות רשעים למשוך אותם להוציאם ואלו יורדים לפי שעה דוקא לאו בשביל צורך עצמן נכפר על עונותם כי צדיקים הם אלא בשביל צורך אחרים להעלות נשמתם, ואמר עַתִּירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי שהם בחייהם בעולם הזה אין עושים גמילות חסדים לכן כשתראה אותם יוֹרְדִים לְגֵּיהִנָּם תדע שֶׁהֵם יורדים שם בעבור עצמן ולא בעבור צורך אחרים לעשות חסד עמהם כי אלו אינם מאנשי חסד עד כאן דבריו ז"ל.

מֵיזַן נַמִּי לָא זַיְנוּהוּ. יש להבין, הלשון כפול וסגי לאמר 'לָא זַיְנוּהוּ'? ונראה לי בס"ד כי הוא שאל מהם 'מְזוֹנֵי' פירוש כפי צרכו וכפי מנהגו מה שהוא רגיל לאכול והם אפילו מֵיזַן בעלמא להשקיט רעבונו בלחם שעורים או דוחן וקטניות גם כן לָא זַיְנוּהוּ אלא נשאר רעב לגמרי.

כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. נראה לי נקיט אַבְרָהָם אָבִינוּ כי הוא היה ראשון בעולם לתת לחם לרעבים ולפרנם עוברים ושבים וגם שמו היה מספר רַחֵם [248] ולכן אמר כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת ולא אמר כָּל הַמְּפַרְנֵס אֶת הַבְּרִיּוֹת או כָּל הַמֵּטִיב לַבְּרִיּוֹת או כָּל הֶחָס עַל הַבְּרִיּוֹת.
ועוד נראה לי בס"ד דנקיט לשון רחמים לרמוז מוסר לאדם בענין זה בתיבת 'רַחֲמִים' שהוא אותיות 'מִי מָחָר' רוצה לומר כמו שאומרים העולם 'מי בעל מחר?' כי אין אדם בטוח ביום מחר שיהיה חי בו. וזה מוסר גדול לקמצן שאינו רוצה לפזר ממון שבידו לצדקה וגמילות חסדים! וכל מי שחושב כן 'מִי מָחָר?' ודאי יהיה לו מדת רחמים על הבריות לפרנסם ולא יהיה ממונו חביב עליו. גם נקיט לשון רחמים כי 'רַחֲמִים' עולה מספר רֶצַח [298] לרמוז מי שאין לו מדת רחמים הרי זה עושה רצח בבריות שימותו ברעב וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין לה.) אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בה צדקה כאלו שופך דמים שנאמר (ישעיה א, כא) 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים'.
אי נמי 'רַחֲמִים' הוא ח' רמים, כי רם כינוי לחסד ושם אֵל הוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ושם אַבְרָהָם [248] מספר ח' פעמים אֵל [31×8=248] לכן מי שיש לו מדת רחמים על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו.

כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ, הָעוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ. הא דתלה הדבר 'בְּשֻׁלְחָן' נראה לי בס"ד למשל שני עניים שהתנדב עשיר אחד לאחד מהם שישלח לו כל יום קערה של תבשיל לביתו אך לחבירו לא התנדב כן אלא נתנדב מה שישאר כל יום תבשיל בשלחן ישלח לו הנה זה עולם חשוך בעדו יען שהוא סומך על השלחן ואם לא נשתייר בשלחן כלום ישאר רעב, אבל הראשון הוא בטוח שישלח לו כל יום קערה שישבע בה ואינו תלוי בשיורין.
ועדיין יש להבין למה אמר 'לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ' כי כן הגרסא בעין יעקב והוה ליה למימר 'לְשֻׁלְחָן אֲחֵרִים'? ונראה לי בס"ד על פי מעשה בראובן ושמעון שהיו עשירים גדולים וירדו מנכסיהם בר מינן והוצרכו לסבב מעיר לעיר לדפוק פתחי נדיבים ויכתבו חכמי עירם עדות על מקרה שקרה להם כדי שירחמו עליהם בכל אתר ואתר וכל אחד לקח שטרו בידו והלכו שניהם ביחד מעיר לעיר לקבץ על הגבאו"ת ויבואו לעיר אחת ויכנסו שניהם לבית גביר אחד לבקש ממנו נדבה והגביר נתן לאחד שני מאות דינרים ולאחד עשרים דינרים ויצאו מאתו, והיה אותו שלקח שני מאות פניו זועפים ועיניו זולגים דמעות! אמר לו חבירו למה תבכה? והלא אני לקחתי עשרים ואתה מאתים הרי מזלך הצליח עשר ידות! ועוד למה כאן אצל זה הגביר בכית ואצל שאר גבירים שקבלת מהם נדבה לא בכית? אמר לו זו חדא מתרצא חברתא כי הלא תשאל למה נתן לי מאתים ולך עשרים והלא בעדות המתנדבים שבידינו לא הוסיפו בכבודי יותר מכבודך אלא תדע זה הגביר הייתי אני שולח לו סחורות למכור ולקח ממני שכר פאטו"ר סך רב, ועכשיו שלחצו הזמן לקבל ממנו צדקה, לכך בכיתי אבל שאר נכרים איני מכירם ולא היה לי חברה עמהם לכן לא אבוש מנדבתם כדי שאבכה.
וזהו שאמר כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ שהוא נצרך לאדם שהיה מקודם חֲבֵרוֹ בעושר ומשא ומתן ועתה נהפך עליו הגלגל להיות נצרך אליו זה עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ כי יזכור הראשנות ויצטער אבל המצפה 'לְשֻׁלְחָן אֲחֵרִים' שאינו מכירם ולא היה לו עמהם חברה בממון לא אכפת לו כל כך.
ונראה לי בס"ד אוֹר כינוי לפרנסה ולכן המטר נקרא אור דכתיב (איוב לז, יא) 'יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ' ואמרו בגמרא (ברכות לג.) פרנסה היינו מטר ואם תניח על מספר אוֹר [207] מספר יְקַוֶּה [121] יהיה חֹשֶׁךְ [328] כי יְקַוֶּה אוֹר עולה חֹשֶׁךְ לרמוז המקוה ומצפה לְאוֹר הוא הפרנסה מאחרים דלית ליה מגרמיה כלום הרי זה 'עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ'.
ונראה לפרש עוד טעם ד'עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ' דאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ערלה א, ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה נמצא ראוי לו שיהיה חשך שלא יראה בו.

רַב חִסְדָּא אָמַר: אַף חַיָּיו אֵינָן חַיִּים. קשה והלא רב חסדא מפיק להא מן הפסוק שהביא רב ולמה לא אמר רב דבר זה גם כן?
ונראה לי בס"ד כי רב חסדא אתא לפרש מילתיה דרב דלא תקשי איך יהיה חשך בעדו וקחזינן השמש והיום מאירים לעני כמו שמאירים לעשיר? לזה בא רב חסדא לפרש ד'חַיָּיו אֵינָן חַיִּים' דחיי צער הם וכל חיי צער נקראים ימי חשך כמו שנאמר (קהלת יא, ח) כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמָח וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ וכו' וכן הוא אומר (קהלת יב, ב) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וכו' ובזה מובן מה שאמר רב עולם חשך בעדו מה עניינו.
ועדיין צריך לדקדק מאי 'אַף' דנקיט הכא בחייו? ונראה לי בס"ד דידוע חיים שהאדם רואה בהם טוב בפרנסה נקראים חיים ואם יש לו בהם דוחק וצער פרנסה אינם חיים, ואמר מי שנצרך לבריות ולקח מהם צדקה לא מבעיא דאין שנים אלו דעניות נחשבים לו חיים אלא אף אחר כך נתעשר ונעשה לו שנים של חיים גם כן אין אלו חיים גמורים יען כי רואה בעושרו לאותם עשירים שקבל מהם צדקה בזמן עניותו יבוש מהם, ולזה אמר 'אַף חַיָּיו' רוצה לומר חיים שבאים לו אחרי כן בזמן עושרו אין נחשבים חיים גמורים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו 'אַף חַיָּיו' על פי המעשה שהביא הגאון חיד"א ז"ל בדברים אחדים דף קמ"ד בעני שהיה יושב שכן לבית עשיר ויהי היום ואותו עשיר השיא את בנו ועשה משתה לכל באי שער עירו והעני עניו צופיות שיקראהו העשיר לאכול מעדנים עם הקרואים כי הוא שכן שלו ולכך לא הכין לעצמו סעודה לאותה הלילה של המשתה והמתין עד שעה שניה מן הלילה ולא הזמינו העשיר ואז נתייאש מהזמנה והוכרח לאכול פתותי לחם נקודים שנשאר אצלי קודם שלשה ימים באופן שאכל לחם צר ומים לחץ ואחר שסיים אכילתו בא משרת העשיר לקראו, וגדל צערו מה יעשה אחר שמלא כריסו מלחם יבש? על כן הוכרח לצער עצמו והניח אצבעותיו בפיו וגרונו עד שהקיא כל מה שאכל כדי שתהיה קיבתו רקנית וימלאנה מעדנים מתבשילי העשיר, ואז קם והלך לבית העשיר ואחר שבא לשם אמר לו העשיר ראה הפקדתיך להיות עיניך פקוחות על פתח החצר שלא ישאר פתוח וגם שלא יגנוב אדם חפץ מן הבית ויצא בהחבא ופרח זימון מיניה וישב בבושת פנים על הפתח רעב ומדוכה מחמת הקיא שהקיא!
ובזה פירש (משלי כג, ו) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו וכו' פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וכו' עיין שם וידוע כי הסעודה והמזון נקראים חיי האדם וזהו שאמר כאן הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ דא עקא כי יזדמן לפעמים שאפילו חַיָּיו רוצה לומר מזון וסעודה שלו שאכל גם כן אֵינָן חַיִּים שלא ישארו בבטנו בסוג חיים להזין את גופו אלא יקיא אותם וישלכם חוצה כהך עובדא הנזכר.
או יובן 'אַף חַיָּיו' רוצה לומר ימי שבתות ויום טוב שאפילו עני מצוי משלו אצלו מזון וסעודה של בשר ודגים אינם נחשבים חיים מאחר שבשאר ימים אין לו משלו אלא מצפה לשלחן אחרים אם כן רוב ימיו לא יגיע לפיו בשר בימי החול ואז כשיבאו ימים טובים שיש לו לאכול בשר בודאי יהיה לו שינוי וסת ואז סוף שיתמרמר באכילתו בחולי מעים כמו שאמר בן סירא (משלי טו, טו) 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים' אלו שבתות ויום טוב מאי טעמא שינוי וסת תחלת חולי מעים (נדרים לז:).

וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו. נראה לי בס"ד הכונה שהוא עני והיא מפרנסתו ממעשה ידיה ולכך היא מושלת עליו ובזה יזדמן שתהיה מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא שמקללת ומבזה אותו ואם גם הוא ישיב לה קללה ובזיון היה מתנחם ולא יצטער, אך כיון שמושלת עליו מחמת שמפרנסתו אז הוא מוכרח לבלוע ארס כעסו ולשתוק! ובזה יגדל צערו עשר ידות ואין לו מנחם מצד לשונו שגם הוא ישיב לה כקללתה ובזיונה. ולכן גם חייו הוא עת המנוחה של ישיבתו בבית לאכול ולשתות אין נחשבים חיים כי בולע בהם ארס מצד פיה של אשתו.

אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד. נראה לי בס"ד אף על גב דאפשר לבדוק חלוקו מכינים עם כל זה קשה לבדקו היטב ועל ידי כך לוקה בצרעת והוא דאיתא בפסחים דף קי"ב מי שלובש חלוק שהיה בו כינים ולא בדקו היטב וכבסו וחזר ולבשו קודם שעברו עליו שמונה ימים מעת הכיבוס אז אותם הכינים הנשארים באותו חלוק יתהווה מהם צרעת, בר מינן. ולכן אמר כאן 'חַיָּיו אֵינָן חַיִּים' כי חולי הצרעת חשוב כמת בר מינן! ותנא קמא סבירא ליה אפשר שיבדוק היטב ולא יבא לידי חולי זה.
ומה שאמר יִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ רוצה לומר שיש לו כאב הראש או כאב שינים שאז אפילו בעת אכילתו או שינתו מר לו מר בר מינן.

כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ, הָעוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע חלק ב' פרשתי בס"ד דוקא הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן, כגון שחבירו הבטיחו מה שישאר אחר אכילה יתן לו, כי כיון שהבטיחו על שיור זה יהיה ספק, דשמא לא ישיירו כלום, אבל אם הבטיחו לשלוח מקדירתו אין בזה ספק כי בקדרה ודאי יש וכאשר לוקחין מן הקדרה להביא על השלחן מציחין גם בעבורו, דהתבשיל עדיין לא נאכל ממנו כלום, וכיון דודאי יאכל אין עולם חשך בעדו, כך היא כונתו כמו שכתבתי שם, והדברים הובאו שם בקיצור.
והא דנקיט לשון 'חשך' נראה לי בסוד דאמרו רז"ל בגמרא דשבת (שבת קד.) אָלֶף־בֵּית, אַלֵּף בִּינָה. גִּימֶל־דָּלֶת, גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא, פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דָּלֶת? שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִּים דְּלֵהָדֵר אַפֵּיהּ שלא יבוש העני ממנו, נמצא אותיות גימל דלת הם שייכים לעשיר בעל השלחן שהוא גומל דלים. והנה בשני אותיות אלו יש אות ל' והיינו דאות למ"ד ראשו זקוף למעלה מכל האותיות וזה מורה אות ל' של גימל מה שאמר מונבז המלך אבותיו גנזו למטה ואני גנזתי למעלה (בבא בתרא יא.), ובאות ל' השני אשר באות דלת יש בו רמז למה שאמר עוד מונבז המלך אבותיו גנזו במקום שהיה שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת, כי כל גבוה אין יד שולטת בו. נמצא יש שני ל' באותיות גימל דלת האמור על העשיר שהוא גומל דלים שרמוז בהם יתרונות הנזכר, וזה המצפה על שלחן אחרים שאין לו שלחן משלו יחסר לו אות ל' מן שלחן כנגד חסרון אות למ"ד של גימ"ל, וגם יחסר מספר ל' שהוא כנגד ל' השני של דלת מן מספר נון דשלחן, נמצא אותיות שֻׁלְחָן נעשו אצלו חֹשֶׁךְ, ולזה אמר עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ.

רש"י ד"ה ואין סומכין וכו' אצל כל תשמיש. עיין לקמן דף לג ע"ב ברש"י ד"ה לא יטול:

ונתן לך רחמים כו' באיכה רבתי איתא סימנא הוא כל אדם שימצא בלבו רחמנו' ידע כי רחמו עליו בשמים ממעל ונתן לך רחמי' זה הוא סימן ורחמך ע"ש:

המצפה על שלחן אחרי' וכו' אחז"ל יותר מה שהבעה"ב עושה עם העני. העני עושה עם הבעה"ב נמצא שניהם מצפי' זע"ז ואין זה בגדר מצפה על שלחן אחרי' כי אדרבא האחרי' מתכבדי' בו וזוכי' על ידו ומכ"ש כשיהי' כשמעון אחי עזרי'. אך מיירי מעמא דארעא המצפה על שולחן אחרי' ואין אחרי' מצפין על שולחנו אותו העני בדעת עולם חשך בעדו כאלו כבר קבל גיהינם בעה"ז. והוסיף רב חסדא גם חייו בעה"ב אינם חיים כי כיון שלא זכה ליהנו' מיגיע כפו דכתי' גבי' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב וזה הוא ההיפך משניהם אבל ת"ח אינינו בגדר מצפה על שולחן אחרי'. אלא בגדר ועמדו אחרי' ורעו צאנכם וק"ל:

וקטמא שרי עיי' ר"ן שיישב ק' תוס' בטוב:

מלמטה למעלה אסור עיי' תוס' ולשיטתם כל שעושה מחיצו' אסור לפרוס אהל כלל וכל שאינו עושה מחיצות בידי'. אך המה כבר עשוי'. אז אהל כל שהוא שרי כגון החזרת קדרה ע"ג כירה ואהל גדול כגון פרוונקא אכובא אסור. אך אם אין כאן מחיצות מגיעת לארץ כלל כגון שולחן ע"ג ספסלי' שלו מותר אפי' אהל גדול ובמקום אחר ביארתי הטעם דמחמרי רבנן באהל ארעי טפי מבמחיצו' ארעי משום דמחיצות שבמשכן מלבד שהי' קבועי' לבנין עולם כדאמרי' בפ' במה מדליקי' ובירושלמי דעירובין כיון דכתי' עפ"י ה' יחנו ה"ל כקבוע במקומו לעולם עוד הי' ג"כ קבוע ממש במסמרי' בל ימוט. קרשי' תחובי' באדני' וסגורי' בבריחי' ומחוברי' בטבעו' למעלה. נמצא הי' בנין קבוע משני צדדי'. א' שהי' בנין חזק קבוע במסמורי' ועוד שלא הי' רק לשעה אלא עפ"י ה' יחנו זה הוא כמחיצו' ע"כ יש להקל במחיצו' ארעי טפי שאינו דומה למשכן בשום צד. משא"כ אהל שגם במשכן היריעות הי' רק פרוסות בלי שום בנין וחיבור ונהי שהי' קבוע מצד זה דכתיב עפ"י ה' יחנו ולא מיחשב כבנין לפי שעה מ"מ בנין קבוע וחזק לא הי' ע"כ יש להחמיר בעשיית אהל ארעי טפי ושם הארכתי ג"כ בדין פאראסאל בשבת וי"ט ע"ש:

בפירש"י ד"ה שרקין ליה תנורא וכו' ותימא לן מילתא משום דגיבול טיט תולדה דלישה הוא עכ"ל. ואע"ג דלישה עצמו מותר בי"ט היינו משום שהוא אוכל נפש עצמו משא"כ האי סתימת פי התנור אינו באוכל נפש עצמו אלא במכשירין ואפשר דגרע מינה כיון דאפשר לעשותה מעי"ט או לסתום פי התנור בדבר אחר במידי דלא הוי מלאכה כלל וא"כ יפה כתב רש"י דעיקר תמיהתו דרבינא אדרב אשי היינו משום דכיון דגיבול טיט במים הוי מלאכה גמורה אם היא לצורך בנין והיינו משום דתולדה דלישה הוא כדמשמע בכמה דוכתי במסכתא שבת א"כ מה"ט יש לאסור אף בי"ט כן נ"ל בכוונת רש"י ועמ"ש בל' התוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה וקטמא שרי פרש"י לגבלן וכו' ותימא דאמרי' בשבת וכו' עס"ה. מיהו למאי דפרישית בסמוך נתיישב פירש"י לנכון כיון דעיקר פירושו במ"ש דגיבול תולדה דלישה הוא היינו בגיבול טיט ומים שהוא לצורך בנין דבכה"ג הוי מלאכה דומיא דגיבול סממנים שהיה במשכן וכן בנתינת מים לתוך האפר דחייב משום לש היינו ע"כ כשעומד לעשות בו איזה מלאכה המתקיימת וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י דכיון דקטמא לאו בר גיבול הוא ואינו ראוי לבנין כי אם לכביסה מש"ה מתיר רבינא לסתום בו פי התנור כיון דאין זה דבר המתקיים דסתימת עראי הוא וכ"ש הכא דצורך אוכל נפש הוא כן נ"ל ברור בכוונת רש"י וכן מבואר להדיא בלשון הרב אלפס ז"ל שכתב וז"ל אמר רבינא וקטמא שרי שהאפר אינו בת גיבול ולפיכך מותר לגבלו בי"ט לטוח בו פי התנור על הלחם או על הצלי הרי מבואר להדיא כמו שפירשתי אלא שהר"ן ז"ל הוסיף בו דברים וכתב דהא דתמה רבינא אדרב אשי בטיט ומים היינו משום דאע"ג דלצורך אוכל נפש הוא אפ"ה יש לאסרו כיון דנראה כמגבל לצורך בנין והיינו טעמא דרבינא דשרי בקטמא כיון דאינו ראוי לבנין. ועיין בספר יש"ש שהשיג על הר"ן ז"ל בזה. אלא דלע"ד דברי הר"ן ז"ל מוכרחים דע"כ אפילו בטיט ומים לא מיתסר אלא משום דנראה כמגבל לצורך בנין דאי משום גיבול עצמו לצורך סתימת פי התנור אפילו את"ל דלא משתרי משום מכשירין מהנך טעמי דפרישית אפ"ה לישתרי דכיון שהותרה לישה לצורך ממילא דמותר אף שלא לצורך ואפילו לשיטת התוס' דבעינן צורך היום קצת הכא נמי בסתימת פי התנור איכא צורך היום קצת ומשמע נמי דלענין מתוך אין לחלק בין אפשר לעשותו מעי"ט או לא כדמוכח מל' התוס' לעיל בפ"ק דף י"ב גבי השוחט עולת נדבה ובפרק במה מדליקין גבי שריפת קדשים וכן משמע ג"כ מלשון התוספות לעיל בר"פ אין צדין אע"כ כשיטת הר"ן דעיקר טעמא משום דנראה כמגבל לצורך בנין ודו"ק:

ואין חותכין הפתילה וכו' מ"ש בסכין וכו' תני בר קפרא וכו' עמ"ש הרא"ש בפסקיו ועמ"ש מהרש"ל בים של שלמה והרב מהר"ש אלגאזי בס' יבין שמועה דף קכ"ד ומ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תקי"ד בס"ד:

בעא מינייהו עסק' וכו' בידוע שהוא מזרעו של אברהם אע"ה וכו' עמ"ש אני בעניי בספר הקטן דברים אחדים דף פ"ז ע"ד:

(לב ב) המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו.—ע"פ מה שאמרו בירושלמי ערלה פ"א ה"ה [סא רע"ב]: "דאכל מן חבריה בהית מסתכלא ביה".

(לב ב) חייהם אינם חיים וכו' המצפה לשלחן חבירו.—וכן מצינו בספר בן סירא (מ כט): חיי איש שוקד על שלחן אחרים אינם חיים^*[במהדורות סגל וכהנא (ע"פ כ"י): איש משגיח על שלחן זר אין חייו למנות חיים.].

דין מיתר להעביר הפחם שבראש הפתילה שבנירו דוקא בידו אכל בכלי לא וגוף הפתילה אפי' ביד אסור והאידנא נזהרין למחוט כל עיקר ואין גודלין את הפתילה ולא מהבהבין להחריכ' כדי שתהא נוחה להדליקה אינו יכול למעכה כדי להקשותה ויכול לשרותה בשומן כשאין הנר דולק בה ומותר לטלטל הגר ממקום למקום ולהוסיף עליו שמן והמדליק לי"ט צריך לברך להדליק נר של י"ט:

אמר כ"נ בר אבא אמר רב מוחטין את הפתילה בי"ט מאי מוחטין אמר רב חנינא בר שלמיא לעדויי חושכא עי' מסיר כאש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את הנר וכ' הרא"ש ואע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שמותר להדליק את הכר להשתמש לאורו כך מותר לכבות ומה שמונע הדלקת הנר נראה שאינו מותר להעביר אלא ראש הפתילה שהיא עשוי פחם אבל לחתוך גוף הפתילה לא וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם שכ' ואינו חותך ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראשה בידו ומדלא כ' אבל חותך ראשו בידו כדקתני רישא אינה חותך ראש הפתילה בכלי משמע דה"ק דאינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפי' בידו מפני שהוא דבר שדרכו להעשות בכלי והוי כמתקן מנא אבל ממל ראשה בידו כלומר מעביר פחם שבראשה ואפי' במחט מפני שדרכו להעבירו בידו והלכך לית בה משום מתקן מנא והרמב"ם אוסר להסירו בכלי ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי שהוא מתקן הפתילה ולא מסתברא דאין כאן תיקון כלי וגם מדקאמר מוחטין סתם משמע דבכל ענין מותר ואני אומר שאין הכרע לדבריו דלשון חותכין משמע בכלי אבל מוחטין משמע ביד וא"כ אין להכניס ראשו בספק אב מלאכה מאחר שאין הכרע לדברי הרא"ש ואף שהן דברי הראב"ד והרשב"א האידנא העולם נזהרי' למחוט בי"ט כל עיקר ואין להקל בפניהם שמא יבאו למחוט בכלי שהיא ספק אב מלאכה תו מסקינן תני בר קפרא ו' דברים נאמרו בפתילה ג' להחמיר וג' להקל אין גודלין אותה לכתחילה בי"ט ואין מהבהבין פי' לחרוך אותה באור ואין חותכין אותה ג' להקל ממעכין אותה ביד עי' להקשותה דתיקן כלאחר יד היא ושורין אותה בשמן וכ' הרוקח והוא שאין הנר דולק אבל אם דולק אז חייב משום מכבה שמסתפק מן השמן וחותכה באור בפי ב' נירות ובמרדכי כ' בריש ביצה הנשים המדליקות נירות ומכבות אותן מבע"י יפה עושות בער"ה או בעי"ט שלפני השבת או ע"ש שלפני י"ט משים הכנה ע"כ וטעמו מפני שאסור להדליק שיורי פתילה שכבו בראשון לצורך שבת למחר משום הכנה וכאשר כתבתי בפ"ק סי' ג' ובלא"ה מנהג יפה הוא בכל ע"ש ובכל ע"יט כמ"ש בפ' ב"מ סי' כ"ז כ' בהג"א וז"ל מותר לטלטול הנר ממקום למקום ולהוסיף עליו שמן משים שלום בית והמדליק ליל י"ט צריך לברך בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של י"ט ע"כ:

דין דאין שוברין את החרם ואין חותכין את הנייר לצלות בו צלי תנור שנפל תוכו מטיח הטיט בין בי"ט בין מעי"ט ולא ידע שנפל אזי אם צריך לגורפו כדי שיהא הפת נאה או הצלי שלא יחרוך מותך לגורפו ואם אפשר לאפות ולגלות יפה בלא גריפה אסור לגורפו אכל משכיבין האש והאפר אבל העפר אסיר להשכיב כשיכול לאפות יפה בלא"ה ובארנו דבתנורים שלנו שא"א לאפות כלא גריפה מותר לגרוף אעפ"י שהוא מכבה הנחלים אבל אם כבר גרף רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הנחלים הקטנים ליפות הפת אסור מאחר שהוא מכבה:

מתני' אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח פי' דג מלוח כשצולין דגים על האסכלה שקי' גראל"ה בלע"ז חותכין קנים או קש שבלין או שברי חרסין או חותכין נייר ושורין במים וסודרין את הנייר ע"ג האסכלה מפני שהמתכת חם ושורף את הדג ואין גורפין התנור וכיריים אבל מכבשין עי' שמשכיבין האפר והעפר כדי שיהא חלק כך פרש"י ומשמע דקאי אטיח שנעל לתוכו וס"ל דבה"ג לא הוי תיקן פרש"י לטעמיה דפי' אין גורפין משום תיקון ומנא וק' א"כ אמאי מפ' גמ' רישא דמתני' אין שוברין חרס משום תיקון מנא ואינו מפ' נמי אין גורפין משום תיקון מנא או ה"ל לפר' תרווייהו כחדא אין שוברין ואין גורפין תנור משום דקא מתקן מנא ע"כ נ"ל כדברי הרא"ש דס"ל דעיקר האיסור משום איסור טלטול דמוקצה דעפר ואברם אף ר"ש מודה ולפ"ז ה"ה נמי דאין משכיבין העפר משום טלטול ע"כ פי' הוא שמשכיבין האש והעפר לפי שהן מותרין בטלטול ומסיק אין שוברין את החרס מ"ט משום דקא מתקן מנא ואין גורפין כו' תנא ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן א"א לו לאפות אא"כ גורפו מותר דביתהו דר' חייא כפלה לה אריח' עי' חצי לבינה בתנורא בי"ט א"ל ר' חייא חזי דאנא ריפת' מעליית' בעינא כלומר גרפי התנור ואל תאפ' הפת בלתי גרופה א"ל לשמעי' טווי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכה וכ' הרא"ש דהך גרפה דשמעיה מיירי כשנפלה לתוך התנור מן הטפילה והטיח של התנור וא"צ כ"כ בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך ואפ"ה התירוה דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא אבל גריפה שלנו שמכבין את הגחלים אפשר שלא היו מתירין הנהו אמוראים בשביל פת עי' לעי שהיו מדבקין הפת בדופני התנור אבל בתנורין שלנו א"א לאפות כלל בלא גריעה הלכך מותר ואפי' לרבנן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א ה"ל לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר ואע"פ שהוא מכבה א"א בלא גריעה וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש וה"ז כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו עכ"ל ותימה לי על הטור שכ' וז"ל ודוקא בתנור שלהם שהיו מדבקין הפת סביבם וא"צ לגורפם אלא מהטיח שנפל לתוכו אבל בתנורים שלנו שמכבין הגחלים בגריפתן אם אפשר לאפות זולתן אלא שרוצה לגרוף כדי לייפות העת אסור אבל אם א"א לאפות בלא גריפה מותר ע"כ וזה הפך דברי אביו והרשב"א שכ' שא"א זולתו כלל ומש"ה שרי לדידן מן הסתם ונראה ליישב דבריו דאיירי שגרף התנור היטב ואח"כ חזר ונמלך לגורפו עוד כדי שהפת נאפה יפה והוא בעניין שמכבה אותן גחלים קטנים שנשארו בתוכו אסור עוד כ' הטור בשם מהר"ם שמותר לשרות במים המכבדות שמכבדין בו התנור אע"פ שמכבה ע"כ ולענין גריפת התנור י"מ דוקא שנפל בי"ט וז"ל הר"ן גריפת תנור שנפל לתוכו מהטיח שלו ולא היה יודע מבע"י כ"כ רש"י ז"ל אבל הרב בעל התו' אסרו אלא כשנפל בי"ט ואפשר שאף רש"י לא נתכוין שכפל הטיח לתוכו בי"ט אלא שלא היה יודע מבע"י שיפול שאילו היה יודע הי' מתקנו אבל המ"מ כ' בשם הרשב"א דהא דשרי לגרוף דוקא בכפל בי"ט ורבינו לא חילק בין נעל בי"ט לנפל מעי"ט לפי שמעשה דר' חייא כך היה ולאו דוקא בי"ט ע"כ וכן הרי"ף והרא"ש לא חילקו בזה ואף הטור וכ"נ עיקר אם לא שנעל בעי"ט וידע והיה שהות לתקנו:

דין אסור לגבל מיט בי"ט לטוח בו פי התנור אכל יכול ליקח מטיט ורפש על שפת הנהר לטוח בו ובלבד שיחדו לכך מעי"ט שיציין בו:

א"ל רבינא לרב אשי א"ל כ' אחא מהוצל דמר שרקין ליה תנורא בי"ט א"ל אנא ארקתא דפרת קא סמכי פי' אין אנו גובלין טיט בי"ט אלא על שפת הנהר פרת סמכינן ופרש"י והוא טיט ורפש שסביבות הנהר אמר רבא והוא דציירי מאתמול פי' עשה בו סימן ונתקו לצד אחר אומר רבינא וקיטמא שרי פי' הרי"ף שאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו בי"ט בו עי התנור על הלחם או על הצלי וכן פרש"י וכ"פ הרמב"ם וכ' עליו הרא"ש וז"ל והק' כ"ת מהא דאמרינן בפ"ק דשבת א' נותן את העפר וא' נותן את המים האחרון חייב דברי כ' יוסי וכ"י אומר אינו חייב עד שיגבל אלמא כי מגבלי ליה לכ"ע חייב גם מוכח התם בע' מי שהחשיך דמחייב טפי במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו ואליבא דר' יוסי אפשר לע' דמיירי שנתן בו מים מעי"ט ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מעי"ט וכ"ת פי' דקאי אמתני' דקתני אבל מכבשין כלומר שמשכיבין את האפר וקמ"ל רבינא דמותר ואפי' אפשר מעי"ט וקאי אהא והוא דציירי מאתמול אבל השכבת העפר אע"פ שהי' יכול לעשות מאתמול שרי עוד פר"ת דאיירי להניח קיטמא בלא נתינת מים על כיסוי התנור להחזיק החום ואשמעינן דוקא קיטמא אבל עפר אסור שמא ימרח מיהו בכולא שמעתת' לי משמע איסורא משום מירוח אלא משום גיבול דהא שרי כ' אשי לשרוק התנור מטיט שעל שעת הנהר ולא חיישא למרוח ע"כ וכ' הר"ן על מה דאמרי' והוא דציירי מאתמול עשה בו סימן ונתקו לצד אחר וז"ל ואע"ג דאכתי איכא משום ממרח בשטח אותו בתנור דה"ט משום דמדינא בין גיבולו ובין טיחתו מותרת דצורך אוכל נפש הוא והני הוא כהבערה גופא לפי שבטיחה זו משתמר החום אלא דגיבול אסור מפני שנראה כמגבל לצורך בנין ומש"ה ניחא מאי דא' רבינא וקטמא שרי פי' הרי"ף ז"ל שהאפר אינו בר גיבול אינו כ"ל דלאו בר גיבול הוא לאחייבא' עליה משום מלאכה כדמוכח בפ"ק דשבת אלא דלאו בר גיבול הוא לבנין הלכך לא מיחזי כמגבל לבנין דקיטמא לאו לבנין קיימא ומדינא הא אמרינן דשרי ע"כ ושמעינן מדבריו דלא חיישינן למירוח ומש"ה ליתא להאי שינויא דכ"ת שפי' דבעפר אסור משום מירוח אלא בלא נתינת מים שרי בכל ענין וה"ק כשמגובל בעי"ט דשרי בין בקיטמא בין בעפר וא"כ ליתא נמי לשינויא דר"י שפי' שגבלו מעי"ט דא"כ אפי' עפר כמי שרי ואפשר לישב דאפי' קיטמא שיותר הוא מחייב על גיבולו מטיט ועפר שכבר מגובל וא"כ ה"א כפי גבלו מעי"ט אסור דבמכוחו עושה אותו מגובל הטיב קמ"ל דשרי או אפי' הראשון דר"ת דקאי על השכבת האפר ותי' זה כמי הביא הסמ"ג משמו ומ"ה נראה לגבל הדשן בי"ט במים אסור ולא לסמוך אדברי הרי"ף והרמב"ם מאחר דבשבת משמע איפכא ואשינויים דר"ן וכן המ"מ כתב עוד ישוב אחר לא סמכינן בפרט מאחר שנוכל לפרש וקיטמא שרי בענין אחר כמו שפרשנו:

דין דאין מקיפין ב' חביות לשפות עליהן קדירה מדורה שעושין ד' שורות של עצים כעין דופני התיבה ונותנין עליהם עצים אסור לעשות מלמטה למעלה אלא אחד יאחוז העליונה בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיה וכן הקדירה כששופתין ע"ג אבנים לא יתן האבנים תחלה אלא יאחוז הקדירה באויר ואח"כ ישים אבנים תחתיו וכן בצים כשצולין ומניחין אחת ע"ג שתים והאש ביניהן אחז העליונה בידו ויתן האחרות תחתיהן וכן כשרוצה להעמיד המטה אוחז הקרשים למעלה ומכניס הרגלים תחתיהן וכן חביות כשרוצה להטות על אבנים יטה אותה בתחילה ואח"כ ישנים אבנים תחתיה ומותר להניח ספר אחד משאן וא' מכאן וא' על גביהן:

מתני' לא מקיפין ב' חביות לשפות עליהן את הקדירה עי' להושיבו עליו והאור ביניהם ואין מנהיגין את הבהמה בי"ט במקל ור"א בר"ש מתיר ומפ' בגמרא דטעמיה דת"ק משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא והלכתא כת"ק אר"נ אבנים של בית הכסא מותר לצדדן בי"ט פי' לעשות מקים מושב חלול בשדה להיות יושב עליהן ומפ' דבנין קבע אסרה תורה בנין ארעי לא אסרה תורה וגזרו רבנן על בנין ארעי משום בנין קבע והכא גבי ב"ה משום כבודו לא גזרי ביה רבנן פי' הרא"ש משום כבודו של י"ט ורש"י פי' משום כבוד הבריות לכל הפירושי' אין חילוק בין י"ט לשבת ואף שלא אמרו אלא מותר לצדדן בי"ט וכן הטור הביא דין זה בה' שבת ונראה דוקא אבנים שכבר הוקצו לכך כדמשמע לישנא אבנים של ב"ה אבל אם לא הוכנו כבר לא דאסירא משום מוקצה ולא התירו משום כבוד הבריות מוקצה ודוקא לקנח בהם התירו מלא יד כדאי' בע' המוציא יין ומסיק אמר כ"י מדורה מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסיר וכן קדירה וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא כ' הרא"ש וז"ל פי' כשהוא עושה מדורה של אש לא יניח עצים למטה ומניח עצים אחרים מלמעלה ועולה שנמצאת דרך בנין עי' לעי' כשעושה מדורה גדולה עושין ד' שורות של עצים כגון ד' דופני סוכה ונותנין עליה' עלים מלמעלה וקאמר שלא יעשה דפנות תחילה אלא א' יאחוז העצים העליוני' בידו וא' יעשה הדפנות תחתיהן שאין דרך בנין בכך וכן קדירה כששופתין אותו לא יניח אבנים בתחילה ויתן עליהם את הקדירה אלא אוחז את הקדירה בידו ומכניס אבנים תחתיהן וכן בצים כשרוצה לצלות אותן ומניחין א' על ב' או א' על ג' והאש ביניהם יאחז את העליונה ונותן האחרת תחתיה כך פר"ת ולא כפרש"י וכן פוריא שאוחז את קרשים תחילה ומכניס את הרגלים תחתיה וכן חביתא כשרוצה להטותה על אבנים יטה אותה בתחילה ואח"כ יכניס אבנים תחתיה ומ"ש בפוריא שאסור לתת הרגלי' תחילה וליתן הקרשים עליהם לא יתכן לאסור זה א"ל שיהו הרגלים ד' דפין מחוברים כד' דפני התיבה דאין אהל בלא מחיצות ואין העולם נמי נזהרים מלהניח השלחן ע"ג רגלים בשבת והא דא' בפ' בתרא דעירובין כרוך בודיא פי' מחצלת ושייר בה טפח עי' קודם השבת אלמא דאקרי אהל בלא מחיצות התם שאני דהוי בנין חשוב וגם עיקר כוונתו לעשיית אהל אבל בבניין ארעי כזה לא מקרי אהל בלא מחילות והתי' כת' עוד הא דאמרי' בשבת מחזירין קדרה ע"ג כירה והתם קאמר מאן דאית ליה מחזירין דאפי' בשבת מחזירין וי"ל דכל הנך אינן אסורין אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות אבו אם עשה האהל בלא מחיצות שרי והתם גבי כירה המחיצות היו עשויות כבר אך תימה דאמרי' בשבת האי פרוונקא דפלגא דכובא אסורה והתם המחיצות היו עשויות כבר וי"ל דשאני התם הואיל ורחב הכובה יותר מדאי כעשה כאהל ע"כ וכ"כ הטור וז"ל מטה כעין שלנו אם היתה זקופה או מוטה על צידה מותר להושיב על רגליה דלאו מידי עביד וכן כסוי העשוי פרקים וכשרוצי' לישב עליו פות' אותו והעור נפתח וכשמסירין אותו סוגרין אותו והעור נכפף מותר לפותחו לכתחילה ע"כ והוא כסא טרסקל דבפ' תולין סי' ג' ע"ש וכ' עוד בשם הרשב"א שכ' בשם התו' שלא אסרו אלא בכה"ג שצריך לאויר שלמטה אבל אם א"צ לאויר שלמטה שרי ע"כ מותר להניח ספר א' מכאן וא' מכאן וא' על גביהן ע"כ וכ"כ, הר"ן וכ' הרא"ש רש"י פי' לקמן אשמעת' דהך מילתא דכ"י אליבא דכ"י דאסר דבר שאינו מתכוין ואנו ק"ל כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ולא נהירא דמה ענין זה לדבר שאינו מתכוין הכי הוא עושה מה שמתכוין לעשות ואע"פ שאינו מתכוין לבנין מ"מ מתכוין הוא לעשות דבר הדומה לבנין אסרוהו חכמים גזירה אטו בנין ואליבא דהלכת' היא מלתא דר"י:

דקמתקן מנא. אחת היתה ועושה אותה שתים: בפי שתי נרות. נותן שני ראשיה בתוך שתי נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא: לעדויי חושכא. כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירה: לעדויי. להסיר: חושכא. פחם המחשיך אורה: נאמרו בפתילה. ביו''ט: ממעכה ביד. תקון כלאחר יד הוא: יורדי גיהנם הן. שאינן מרחמים לעשות צדקה: עסקא. סחורה להשתכר למחצית שכר: מזוני. שאל מהם מזונות מיזן נמי לא זינוהו: ונתן לך רחמים. שתרחם על הבריות: כאשר נשבע לאבותיך. מי שיש לו רחמים מזרעו של אבות: בעדו. כנגדו כמו שכת בעדו (איוב א) כלומר חשך פרוס לפניו הכל עליו כחשך: נכון בידו. מזומן אצלו: מי שאין לו אלא חלוק אחד. אין יכול לכבסו וכנים מצערין אותו: דמעיין במניה. מפלה את כליו מן הכנים: מתני' אין שוברין את החרס. כשצולין דגים על האסכלא שקורין גראדיל''א בלע''ז חותכין קנים או קש שבלים או שוברין חרסים או חותכין נייר ושורין במים וסודרין הנייר על גב האסכלא מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג: מליח. דג: ואין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכו מן הטפל והטיח אין גורפין אותו דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי: מכבשין. משכיבין את האפר והעפר שיהא חלק משפילו ומשווהו שלא יגע בפת שמדובקים בדפנותיו וישרפו מכבשין פרימבר''א: מקיפין. מקרבין זו אצל זו כמו (אין) מקיפין בריאה (חולין דף נ.) וכמו לתרום שלא מן המוקף (גיטין דף ל:). היינו סמוך וכמו מקפת וקורא לה שם (נדה דף עא:): לשפות עליהם קדרה. והאור בין שתי החביות: לשפות. להושיב כל הושבת קדרה על האור קרי שפיתה כשאין לו כלי ברזל שקורין טרפיי''ד או שאין לו כירה של חרס חלולה ואסר לה משום דדמי לבנין ומדרבנן משום דמתחזי כאהלא: ואין סומכין קדרה בבקעת. קסבר לא נתנו עצים אלא להסקה לפיכך מוקצין הן אצל כל תשמיש: וכן בדלת. השתא משמע וכן אין סומכין קדרה בדלת ובגמרא פריך עלה: ואין מנהיגין את הבהמה במקל. ברשות הרבים השתא קס''ד משום דאין משתמשין בעצים שלא נעשו כלי מערב יום טוב דלא נתנו אלא להסקה: גמ' ואם אי אפשר לו כו' מותר. כר''י: אריחא. חצי לבינה ונתק מכותל התנור: רפתא מעלייתא בעינא. כלומר גרפי התנור: טוי לי אוזא. צלה לי אווז בתנור שתנוריהם היו קטנים ופיהן למעלה ותולה הצלי לתוכו וסותם פיו והוא נצלה: ואזדהר מחרוכא. שלא יתחרך כלומר גרוף את התנור שלא יהא בו בשוליו דבר גבוה כמו אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו: דמר. רב אשי: שרקין ליה תנורא. עבדי אדוני טחין סביבות כסוי פי התנור בטיט שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו שהרוח קשה לצלי ותימה לן מלתא משום דגבול טיט תולדה דלישה הוא: ארקתא דפרת סמכינן. על שפתו של פרת אנו נסמכים בדבר שאין אנו צריכים לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא: והוא דצייריה מאתמול. עשה בו סימן ונתקו לצד אחר: וקטמא שרי. לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא: אבנים של בית הכסא. אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב חלול ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא: דקא עביד אהלא. שיש לו גג אבל הכא ליכא גג: אצטבא. כסא של בנין לבנים וטיט: בנין עראי. שאינו להתקיים: והכא. גבי בית הכסא משום כבוד הבריות לא גזור: האי מדורתא. היסק גדול שעושין לפני שרים כדרך בנין עושין לו כתלים מד' רוחות וסודרין עצים למעלה ודומה לאהל: מלמטה למעלה. לסדר העצים של כתלים תחלה לעשות עליהם הגג אסורין שדרך בנין הוא: מלמעלה למטה. להתחיל תחלה מן הגג ואח''כ יסדרו תחתיו עצי הכתלים שרי:

וקטמא שרי. פרש''י לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא ותימה דאמרינן בשבת (דף יח.) דאפילו בנתינת מים על העפר בעלמא הוא חייב משום מגבל דקאמר התם אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב וי''ל דהכא ר''ל קטמא שרי כלומר וקטמא שרי לסתום הסדקים של תנור שלא יוציא האור כמו שהוא יבש בלא נתינת מים עליו ועוד יש לומר דה''פ וקטמא שרי כגון שגבלו מערב יום טוב ושרי בלא [גיבול]: מלמטה למעלה אסור. משום דהוי דרך בנין וכן הוי טעמא דכולן וא''ת היכי מסדרין שלחן שאין לו רגלים על גבי ספסלים שלו דמתחלה משימין הספסלים ואח''כ משימין עליהם את השלחן י''ל דהואיל ואין להם מחיצות שרי וכל הני מיירי דאית להו מחיצות לצדדים המגיעות לארץ ותימה דאמר בשבת (דף לו: ושם) מחזירין קדרה על גבי כירה והתם (דף לח:) קאמר מאן דאית ליה מחזירין דאפילו בשבת מחזירין וי''ל דכל הנך אינן אסורין אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות אבל אם עשה האהל בלא מחיצות שרי והתם גבי כירה המחיצות היו עשויות מתחלה וכן פר''ח גבי ביעתא כגון שיש ביצים מכאן וביצים מכאן וא' על גביהן והאור תחת אוירן ולא כפי' רש''י שפי' ביצים שמסדרין על גבי אסכלא דכיון דליכא מחיצות לא הוי כעין בנין אלא נרא' כדפריש וגם פוריא לא מיירי