ביצה לא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

גמרא:

שנינו במשנה: ואין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה ולא במגל אלא בקופיץ:

והניחה עתה הגמרא, כי זה ששנינו ברישא "אין מבקעין", הוא משום שהביקוע הוא מלאכה וטירחה יתירה, ואסור לבקע כל עץ. וכך שנינו:

א. אין מבקעין עצים לא מן הקורות שנשברו מערב יום טוב, ואף שעמדו להיסק בבין השמשות.

ב. ואין צריך לומר שאין מבקעין עצים מן הקורה שבבין השמשות לא עמדה להיסק, משום שנשברה רק ביום טוב.

ולפיכך תמהה הגמרא, כיצד שנינו בסיפא שהביקוע מותר, ובלבד שיעשהו בקופיץ: והאמרת ברישא של משנתנו: אין מבקעין כלל! והאיך אתה אומר שבקופיץ אפשר לבקע?!

אמר רב יהודה אמר שמואל: זה ששנינו ברישא לאסור הביקוע, אינו משום מלאכה וטירחה, אלא הוא משום איסור מוקצה, והוא נאמר בקורות מסוימות בלבד.

וחסורי מחסרא במשנתנו, והכי קתני בה:

אין מבקעין עצים, לא מן הסואר של הקורות [ערימת קורות שוכבות על הארץ, המיועדות לבנין] לפי שמוקצה הן, ולא מן הקורה של הבית שנשברה ביום טוב, ומעתה אינה עומדת לבנין אלא להסקה, הואיל ובבין השמשות מוקצה היתה.

אבל מבקעין מן הקורה של הבית שנשברה מערב יום טוב, שהרי כבר בבין השמשות לא היתה עומדת לבנין אלא להסקה, ולא היתה מוקצה.

וכשהן מבקעין את הקורות המותרות בביקוע: אין מבקעין אותן לא בקרדום, ולא במגל, ולא במגרה, אלא בקופיץ,

ומסייעת הגמרא לפירוש זה, שהאיסור ברישא הוא משום מוקצה:

תניא נמי הכי: אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות העומדות לבנין ולא מן הקורה של הבית שנשברה ביום טוב, לפי שאינו מן המוכן בערב יום טוב לשימוש ביום טוב.

שנינו במשנה: ואין מבקעין לא בקרדום: קרדום רגיל בזמן הגמרא היה משמש כולו ככלי אומנות.

אך היו גם קרדומים שהיו לראשם שני צדדים. צד אחד היה קצר, והיה עשוי כעין הקרדומים שלנו, שאינן כלי אומנות, והוא הנקרא צד ה"זכרות", ובצד הזה היו מבקעים את העצים לחתיכות.

ואילו צידו השני, הרחב, היה עשוי ככלי אומנות, ונקרא צד ה"נקבות", ובו היו קוצצים את העץ לרוחבו, דבר הנחשב למלאכת אומן.

ובדין קרדום זה, לביקוע ביום טוב, עוסקת סוגייתנו.

אמר רב חינא בר שלמיא משמיה דרב: לא שנו לאסור ביקוע בקרדום, אלא ביקוע בצד הנקבות שלו בראשו הרחב של הקרדום, שמבקעים בו את העץ לרוחבו, הואיל וביקוע שכזה הוא דומה למלאכת אומן.

אבל ביקוע גזרי עצים לחתיכות בצד הזכרות שלו, בראשו הקצר, שאין זה דומה למלאכת אומן - מותר לבקע.

ותמהינן: פשיטא שכך שנינו!? שהרי בקופיץ תנן שמותר לבקע בו הואיל ואינו כלי אומנות כי יש בו רק צד קצר שכולו זכרות. וכיון שכן, אף קרדום בצד הזכרות שלו מותר. ומאי קא משמע לן?!

ומשנינן: הוצרך רב להשמיענו היתר קרדום בצד הזכרות.

כי מהו דתימא: הני מילי שמותר הביקוע בקופיץ לחודיה, שהוא קופיץ בלבד ותו לא, שאינו כלי אומנות כלל.

אבל אם הוא "קרדום וקופיץ", שישלו צד אחד רחב כצד הנקבות בקרדום, ומצידו השני אינו כלי אומנות וכמו קופיץ, ולכן, אימא [הייתי אומר]: מגו דהאי גיסא [מתוך שצידו הרחב] אסור להשתמש בו - האי גיסא נמי [אף צידו הקצר] יהא אסור.

לפיכך קא משמע לן רב, שבצידו הקצר מותר לבקע.

ואיכא דמתני לה לדברי רב אסיפא של משנתנו, ששנינו בה: ואין מבקעין אלא בקופיץ:

סתם קופיץ אין בו אלא צד אחד הראוי לחיתוך והוא אינו כלי אומנות, אך יש העושין לו שני צדדים לחיתוך, ומצידו האחד דומה הוא קצת לסתם קרדום שהוא כלי אומנות, ומצידו השני עשוי כשאר קופיץ, ובדין קופיץ זה הוא שדיבר רב.

אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: לא שנו שהביקוע בקופיץ מותר, אלא כשמבקע בזכרות שלו הוא הצד העשוי כקופיץ שאינו כלי אומנות, אבל בנקבות שלו בצידו של הקופיץ הדומה קצת לקרדום של אומנין, אסור.

ותמהינן: פשיטא?! שהרי ולא בקרדום תנן, ואף קופיץ זה בצד נקבותו הרי הוא קרדום, ופשיטא שאסור לבקע בו?!

ומשנינן: מהו דתימא, הני מילי קרדום סתם,, שכולו כלי אומנות הוא שאסרו חכמים. אבל קופיץ וקרדום, כלומר: אבל כלי שמצידו האחד עשוי כקופיץ ומצידו השני כקרדום, אימא: מגו דהאי גיסא שרי [מתוך שצדו הקצר מותר], האי גיסא [צד הרחב] נמי שרי.

לפיכך קא משמע לן רב, שמותר לבקע בצד העשוי כקופיץ. ^[1]

מתניתין:

בית שהוא מלא פירות ונפחת הבית מאליו על ידי שנפרצה בו פירצה, נוטל אדם פירות ממנו ממקום הפחת.

ואין אומרים שמוקצין הפירות מחמת איסור, הואיל ובבין השמשות לא היה יכול לפחות את הבית כדי להוציא את הפירות, שהרי הוא סותר אוהל.

ומבואר בגמרא שלא היה זה בנין ממש, אלא אבנים סדורות זו על גב זו, ולכן אין איסור דאורייתא לפחות את הבית הזה.

ולפיכך אין הפירות מוקצה, היות שכל דבר שאין בו איסור להשתמש בו אלא מדברי סופרים, והיה הדבר מוקצה רק מחמת אותו איסור, אם נסתלק האיסור הרי הוא מותר, ואין בו דין מוקצה באוכלין [מאירי].

רבי מאיר אומר: אף פוחת ביום טוב [גמרא] לכתחילה את הבית, ונוטל פירות דרך הפחת, וכפי שיתבאר טעמו בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: אף פוחת לכתחלה ונוטל:

קא סלקא דעתין לפרש משנתנו בבית גמור, ולפיכך תמהה הגמרא: אמאי מתיר רבי מאיר לפחות את הבית? ! והא קא סתר אהלא! שהרי סתירת אוהל היא זו, והאיך מותר לסתור ביום טוב?!

אמר תירץ רב נחומי בר אדא, אמר שמואל: משנתנו אינה עוסקת בבית גמור העשוי לבנים מחוברות בטיט, אלא באוירא דלבני [אבנים סדורות זו על גב זו], שאין טיט ביניהם. ואפילו לדעת חכמים אין איסור בסתירתם אלא מדרבנן, ולדעת רבי מאיר מותר, כי אין בו איסור סתירה כלל. ^[2]

ועדיין תמהה הגמרא: איני, הרי אין הדבר כן! כי אף שמשום סתירה אין באוירא דלבני, יש לאוסרם בטלטול משום מוקצה

דהאמר רב נחמן: הני ליבני דאייתור מבניינא, לבנים שנשארו מבניית בנין, שרי מותר לטלטולינהו בשבתא, הואיל וחזי למזגא עלייהו, ראויים הם להשען עליהם.

אבל אם שרגינהו [סדרן ללבנים הללו זו על גבי זו] - ודאי אקצינהו! שגילה לנו דעתו שמקצה אותן לבנין, ואסורים הם משום מוקצה.

ואם כן, איך מתיר רבי מאיר לטלטל את הלבנים?

אמר תירץ רבי זירא: ביום טוב אמרו!

רק ביום טוב התיר רבי מאיר לפחות, הואיל ועושה כן משום שמחת יום טוב, כדי לאכול את הפירות. והרי מלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב, ולכן הותר בו גם טלטול מוקצה לצורך אכילת האדם.

אבל לא התיר רבי מאיר בשבת. וכדברי רב נחמן, שאסורים האבנים בטלטול משום מוקצה.

ומסייעת הגמרא לתירוצו של רבי זירא מברייתא:

תניא נמי הכי: רבי מאיר אומר: אף פוחת את כותל הבית לכתחלה, ונוטל את הפירות. אך רק ביום טוב אמרו להתיר, אבל לא בשבת, מפני שהאבנים מוקצים הם.

אמר שמואל: חותמות שבקרקע, כגון דלתות של פתחי בורות או מערה, הסגורות על ידי חבלים, שקושרים את הדלתות - הרי הוא מתיר את קשריהם כדי לפתוח את הדלתות, הואיל ואין הקשר הזה קשר של קיימא, שהרי עומד הוא להתירו בכל פעם שפותח את הדלת.

אבל לא מפקיע, אין לו לפרום את שזירת החבלים כדי לפתוח את הדלת.

ולא חותך את החבלים בסכין.

הואיל ומעשה סתירה הוא, ויש איסור במלאכת "סתירה" בבנין שבקרקע.

אבל חותמות שבכלים [חבלים הקושרים את דלתות הכלים], הרי זה מתיר את קשריהן, ואף מפקיע וחותך את החבלים, ואין חושש לאיסור סתירה, היות ואין תורת מלאכת סתירה בכלים.

ואחד שבת ואחד יום טוב מותר להפקיע ולחתוך חותמות שבכלים, ואסור לעשות כן בחותמות שבקרקע.

מיתיבי על דברי שמואל, האוסר להפקיע ולחתוך חותמות שבקרקע אפילו ביום טוב:

שהרי למדנו בברייתא: חותמות שבקרקע - הרי זה מתיר בשבת, אבל לא מפקיע ולא חותך.

אבל ביום טוב מתיר, ואף מפקיע וחותך.

ומשום שהחותמות הקשורים אין בהם משום סתירה דאורייתא, ורק בשבת החמירו חכמים ולא ביום טוב, משום שמחת יום טוב, שהרי הותר בו צורך אוכל נפש. ותיקשי לשמואל, שאסר ביום טוב?! ^[3] ומשנינן: הא, ברייתא זו המתירה להפקיע ולחתוך ביום טוב - מני? - רבי מאיר היא, דאמר במשנתנו: אף פוחת בית העשוי מאבנים סדורות זו על גב זו לכתחילה, ונוטל פירות.

ופליגי רבנן עליה, וכמו ששנינו במשנתנו לדעת תנא קמא.

ואנא דאמרי - כרבנן אמרתי.

ואכתי תמהינן: ומי פליגי רבנן עליה דרבי מאיר בחותמות שבקרקע, ואוסרים לסותרם ביום טוב?!

והתניא: מודים חכמים [שאמרו במשנתנו אסור לפחות את הבית העשוי מלבנים סדורות] לרבי מאיר שהתיר בהם את הסתירה, בחותמות שבקרקע: שבשבת מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך, ואילו ביום טוב מתיר ואף מפקיע וחותך?!

הרי למדנו שאף לחכמים מותר ביום טוב, ודלא כשמואל?

הערות

^[1] נתבאר על פי משמעות רש"י, שהקרדום והקופיץ של המשנה אין בו אלא ראש אחד. ולדבריו: לשון "לא שנו" אינו נוח כל כך, שהרי אין אנו דנין על הכלים השנויים במשנה, אלא על כלים אחרים. אבל המאירי כתב: אין מבקעין אלא בקפיץ והוא כלי שיש בו שני ראשים, אחד רחב כעין קרדום ואחד קצר שאין דרכו בכך בחול, ואף הקרדום יש בו שני ראשים אחד רחב ואחד צר אלא שהצד הרחב שבקפיץ קצר כצד הצר שבקרדום, ומתוך כך נאמרו בגמרא שני לשונות: הראשון, הוא שאמרו על זו שבאיסור קרדום: לא שנו אלא בנקבות שלו. רצה לומר, צד הרחב. אבל בזכרות, רצה לומר, הצד הקצר, מותר. וקפיץ מותר בכל צדדיו, שאף הרחב שבו כצד הצר שבקרדום. והקשה: פשיטא, דהא בקפיץ תנן דשרי וודאי אפילו בצד רחב שרי דאלמא קרדום נמי דהוה ליה זכרות דידיה כנקבות דקפיץ מותר מיהא בזכרותו. ותירץ: מהו דתימא וכו', וללשון זה הצד הצר שבקרדום מותר וקפיץ משני צדדיו מותר. ובלשון אחרון שנו שמועה זו על היתר שבקפיץ, כלומר: לא שנו דבקפיץ מותר אלא בזכרותו אבל בנקבותו אסור, והקשה: פשיטא דהא בקרדום תנן דאסור כלומר אף בצד הצר שבו וצד הצר שבו הוה ליה כרחב שבקפיץ, ותירץ: מהו דתימא וכו', ולדכת זה כל צד שבקרדום אסור ואף הקפיץ בצד הרחב שבו.

^[2] כן פירש הרע"ב, וכן נראה מלשון הר"ן שכתב: רבי מאיר אומר וכו', דכיון דמדרבנן בעלמא הוא דאסור לפי שאינו אלא סודר לבנים בלא טיט ולא מתסר אלא משום טלטול, משום שמחת יום טוב התירו. וכן הוא לשון המאירי שכתב: ורבי מאיר אומר אף פוחת לכתחילה, שאין כאן איסור גמור אף מדברי סופרים, אלא סרך איסור מחמת מוקצה. אמנם בצל"ח מבואר, שלרבי מאיר יש בו משום איסור סתירה, אלא שהתירו משום שמחת יום טוב. ופשטות הסוגיא בסמוך משמע, שלא הוצרכה הגמרא לומר "ביום טוב אמרו" אלא משום טלטול, אבל משום סתירה לא הוצרכה הגמרא לטעם זה, וזה כדברי הראשונים.

^[3] לשון רש"י הוא: אלמא חותמות הקשורים אין בהם משום סתירה מדאורייתא, ובשבת מדרבנן הוא דאסור. משמע מלשונו, דפשיטא לגמרא שאם אינו אלא סתירה מדרבנן הרי זה מותר ביום טוב, אלא דשמואל דאסר משום דסבירא ליה שהיא סתירה מדאורייתא. אמנם צריך ביאור לפי זה, מאי משני הגמרא הא רבי מאיר הא רבנן, וצריך תלמוד. וראה רש"י עירובין לה א ד"ה ובעי, שכתב שאינו אלא גזירה דרבנן; וראה בביאור הלכה סימן שיד שהביא דברי רש"י בעירובין, וכתב, שלפי דברי התוספות בעירובין אין הדבר מוכרח.

א גמרא על לשון המשנה תוהים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה] אין מבקעין קורות כלל ולכאורה טעם האיסור הוא משום טירחה יתירה ביום טוב, ואם כן מדוע מפרש בסוף כיצד מבקעים ואף התיר בקופיץ? אמר רב יהודה אמר שמואל: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: אין מבקעין קורות מן הסואר של קורות (מערימת קורות) המונחות לצורך בנין, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, משום שהיא בגדר מוקצה. אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב שודאי עומדת להסקה ולא הקצה אותה מדעתו.

אולם אף כשהן מבקעין את הקורה הזו — אין לבוקעה כדרך ביקועה בימות החול, אלא בשינוי, ולכן אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], כדברי שמואל: אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, לפי שאינו מן המוכן.

ב שנינו במשנה שאף במקרה שמותר לבקע עצים ביום טוב — לא מבקעים באמצעות קרדום. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: לא שנו איסור זה אלא כשמבקע בצד נקבות (הרחב) שלו, שהדרך לבקע עצים בצד זה, אבל אם מבקע בצד זכרות (הצר) שלו, שאין דרך לחתוך בו עצים — מותר.

ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן הדבר מאליו] שדרך שינוי מותר, הלא בקופיץ תנן [שנינו במשנתנו] שמותר, וצד זכרות שבקרדום כעין קופיץ הוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלו] אמורים בקופיץ לחודיה [לחוד, לעצמו] שהוא צר משני צידיו, אבל כלי שמצידו האחד הוא קרדום ומצידו השני הוא קופיץ, אימא [אמור]: מגו דהאי גיסא [מתוך שצד זה] הרחב יותר, אסור — האי גיסא נמי [צד זה, הצר יותר גם כן] אסור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהצד הצר (צד הקופיץ שבו), מכל מקום מותר.

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששנו את ההלכה הזו על סופה] של המשנה. כיצד, נאמר שם: אלא בקופיץ. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: לא שנו שהותר ביקוע עצים ביום טוב (כשנשברו מאתמול, כאמור) אלא כשמבקע אותם בצד זכרות (הצר) שלו, אבל אם מבקע בצד נקבות (הרחב) שלו — אסור. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא ולא בקרדום תנן [שנינו במשנתנו] ומה ההבדל בין קופיץ זה לקרדום? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים בקרדום שהוא רחב משני צידיו, אבל זה שהוא קופיץ וקרדום גם יחד, שצידו האחד רחב והשני צר, אימא [אמור]: מגו דהאי גיסא שרי [מתוך שצד זה, הצר, מותר] — האי גיסא נמי שרי [צד זה, הרחב, גם כן מותר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא התירו צד אחד משום השני.

ג משנה בית שהוא מלא פירות ונעול מכל צד ונפחת (נעשה בו חור) מאליו — נוטל פירות ממקום הפחת ואין אומרים שהפירות הם מוקצים, לפי שלא יכול היה לקחתם בלא לעשות חור. ר' מאיר אומר: אף פוחת את הבנין לכתחלה ונוטל ממנו פירות.

ד גמרא על דברי ר' מאיר תוהים: אמאי [מדוע], כיצד התיר לפחות את הבית מלכתחילה כדי ליטול פירות? והא קא סתר אהלא [והרי הוא סותר אהל] ועובר על איסור מלאכה מן התורה! אמר רב נחומי בר אדא אמר שמואל: מדובר כאן באוירא דליבני [בלבנים המונחות זו על גבי זו] בלא חיבור טיט באמצע, שאינן נחשבות כלל כבנין. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: הני ליבני דאייתור מבנינא [אותן לבנים שנשארו מן הבנין] — שרי לטלטולינהו בשבתא [מותר לטלטלן בשבת] הואיל וחזי למזגא עלייהו [וראויות לשבת עליהן], ולכן יכול לטלטלן ממקום למקום. אולם אם שרגינהו [אם סידר אותן בשורות זו על זו] — ודאי אקצינהו [הקצה אותן] מדעתו. נמצא שאף לבנים המסודרות זו על גבי זו בלא חיבור טיט, מוקצות הן!

אמר ר' זירא: ר' מאיר מדבר מענין יום טוב וביום טוב אכן אמרו להתיר באופן זה, אבל לא התירו בשבת אפילו באופן זה, ורב נחמן מדבר מענין שבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] במפורש, ר' מאיר אומר: אף פוחת ביום טוב לכתחלה את לבני הבית ונוטל פירות מתוכו. ודבר זה ביום טוב אמרו, אבל לא בשבת.

אמר שמואל: חותמות שבקרקע, כלומר: דלתות של מרתפים ומערות הצמודות לקרקע וקשורות בחבלים — מתיר את הקשר, אבל לא מפקיע את החבל עצמו לחלקיו הקטנים שמהם נשזר, ולא חותך את החבל, שהרי זוהי סתירה ויש איסור סתירת בבנין (של המרתף והמערה) בשבת. חותמות שבפתחי הכלים, כגון חבלים הקושרים את דלתות הארון ונועלים את פיו — מתיר ומפקיע וחותך אם צריך לכך, שאין סתירה בכלים, אחד בשבת ואחד ביום טוב.

מיתיבי [מקשים על כך] מן הברייתא, ששנינו בה: חותמות שבקרקע, בשבת — מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, שאף שמן התורה הדבר מותר, אסרוהו חכמים. אולם ביום טוב — מתיר ומפקיע וחותך, שאף מדברי סופרים אין לאוסרו, וקשה אם כן לדברי שמואל שאינו מחלק!

ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אף פוחת לכתחלה ונוטל, ופליגי רבנן עליה [וחלקו חכמים עליו] ואסרוהו, ואנא דאמרי כרבנן [ואני שאמרתי את דברי כשיטת חכמים] אומר אני אותם. ושואלים: ומי פליגי רבנן עליה [והאם חלוקים חכמים עליו] בחותמות שבקרקע? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע, שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, וביום טוב מתיר ומפקיע וחותך!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The Gemara wonders at the wording of the mishna: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not chop beams at all on a Festival, ostensibly due to the extra effort involved? Why, then, does the mishna later define how one may chop, and even permit the use of a cleaver? Rav Yehuda said that Shmuel said: The mishna is incomplete and is teaching the following: One may not chop wood from the pile of beams intended for construction, nor from a beam that broke on the Festival itself, as it is considered muktze. However, one may chop wood from a beam that broke on the eve of the Festival, since it has presumably been designated as firewood.

Yet even when one chops such a beam, it must not be done in the weekday manner; an adjustment must be made. Therefore, one may not chop it neither with an ax, nor with a saw, nor with a sickle, but with a cleaver. The Gemara comments: This opinion, which is in accordance with the opinion of Shmuel, is also taught in a baraita: One may not chop wood, neither from the pile of beams nor from the beam that broke on the Festival itself, as it is not considered prepared.

It is taught in the mishna that even when it is permitted to chop wood on a Festival, one may not do so with an ax. Rav Ḥinnana bar Shelemya said in the name of Rav: They taught this prohibition only with regard to a case where one chops with its female side, i.e., the broad side of the ax, as was normally done. But if one chops with its male side, i.e., the narrow side, this is permitted because it is an unusual manner of chopping.

The Gemara challenges: It is obvious that one may do so in this unusual fashion, as we learned in the mishna that it is permitted to chop with a cleaver, and chopping with the narrow side of an ax is similar to chopping with a cleaver. The Gemara explains: It was necessary to teach this halakha lest you say: This applies only to a cleaver, as it is narrow on both sides, but with regard to a tool that is an ax on one side and like a cleaver on the other, one might say: Since this side, that which is like an ax, is prohibited, the other, side, which is like a cleaver, should also be prohibited. Rav therefore teaches us that the cleaver side is in fact permitted.

And some teach this halakha in relation to the latter clause of the mishna: Rather, with a cleaver. Rav Ḥinnana bar Shelemya said in the name of Rav: They taught that it is permitted to chop wood on a Festival from a beam that was broken the day before, as stated previously, when one does so only with its male side; but if he chops with its female side, it is prohibited. The Gemara challenges: This is obvious. Didn’t we learn in the mishna that one may not use an ax? The Gemara answers: It was necessary to teach this halakha lest you say: This prohibition applies only to an ax, but with regard to a utensil that is both an ax and a cleaver, i.e., that is broad on one side and narrow on the other, one might say: Since this side, the narrower one, is permitted, the other, broader side should also be permitted. Rav therefore teaches us that they did not permit one side due to the other.

MISHNA: If there is a house that is filled with produce and locked on all sides, and a hole formed in one of its walls or its roof, one may remove produce through the place of the hole. The produce is not considered muktze, even though one cannot reach it without the existence of the hole. Rabbi Meir says: One may even make a hole ab initio and take produce through that opening.

GEMARA: The Gemara wonders at Rabbi Meir’s statement: Why does he permit one to make a hole in order to remove the produce ab initio? Isn’t one who does so dismantling a tent, thereby performing a biblically prohibited labor? Rav Naḥumi bar Adda said that Shmuel said: Here, it is referring to bricks placed one on top of the other [aveira delivni] but not cemented together. This is not considered a building at all. The Gemara challenges: Is that so? But didn’t Rav Naḥman say: With regard to these bricks remaining from a building, it is permitted to handle them on Shabbat, since they are fit to sit on; however, if one arranged them in rows, one on top of the other, he has certainly set them aside from his intentions? This indicates that even bricks placed on top of one another without being cemented together are nonetheless considered muktze.

Rabbi Zeira said: Rabbi Meir was referring to a Festival. On a Festival they said that one may do so, but they did not allow it on Shabbat even in such a manner, and Rav Naḥman was speaking of Shabbat. This opinion was also taught explicitly in the following baraita: Rabbi Meir says: One may even make a hole on a Festival ab initio and remove the produce from inside; they said this with regard to a Festival, but not with regard to Shabbat.

Shmuel said: In the case of fastenings made of knotted ropes that are attached to the ground and that serve as closures for doors of cellars and caves, one may untie the knot, but one may not unravel the rope itself into its constituent fibers nor cut the rope. This constitutes the prohibited labor of dismantling the cellar or cave on Shabbat. With regard to fastenings that are on the doors of vessels, e.g., cupboards, it is permitted to untie, or unravel, or cut them if necessary, both on Shabbat and on a Festival, as the prohibition against dismantling does not apply to vessels.

The Gemara raises an objection to this from the following baraita: In a case of fastenings that are attached to the ground, which are on doors, on Shabbat one may untie the rope but not unravel or cut it. Although it is permitted to do so by Torah law, the Sages prohibited it. However, on a Festival, one may untie or unravel or cut it, as this is not prohibited even by rabbinic law. This appears to contradict the opinion of Shmuel, who does not differentiate between Shabbat and Festivals.

Shmuel could respond: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: One may even make a hole and remove produce ab initio, whereas the Rabbis disagree with him and prohibit it, and I spoke in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara asks: And do the Rabbis disagree with him with regard to doors sealed to the ground? But isn’t it taught in a baraita: The Rabbis concede to Rabbi Meir with regard to doors sealed to the ground that one may untie them on Shabbat but not unravel or cut them, while on a Festival one may untie or unravel or cut them?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וסיפא קתני אלא בקופיץ מבקעין קשיא רישא אסיפא ותרצה שמואל אין מבקעין מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל מן הקורה שנשבר' מעיו"ט מבקעין וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ.

תניא נמי הכי אין מבקעין מן הסוור של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט לפי שאינו מן המוכן.

ולא בקרדום והני מילי בנקבות שלו והוא הפנימי הרחב אבל בזכרות שלו היוצא מן אחוריו מותר. נמצא זה הקרדום הצד הרחב אסור והצד הצר מותר ופשוטה היא:

[מתני'] בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת ר"מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל אקשינן לר"מ אף פוחת בתחלה ונוטל והא קא סתר אוהלא ופרקינן באוירא דליבני פי' לבנים סדורים אחד ע"ג חבירו ואינו בנין ואקשינן והאמר רב נחמן הני ליבני דאייתור מבניינא שרי לטלטולי בהו בשבת הואיל וחזיין למיזגא עלייהו שרגינהו ודאי אקצינהו ופריק ר' זירא תנא ביו"ט אמרו ולא בשבת כלומר לא אמר רב נחמן שרגינהו אקצינהו אלא בשבת. ור' מאיר לא שרי ואמר פוחת כלומר נוטל אלין הלבנים דשרגינהו אלא ביו"ט תניא נמי הכי ר"מ אומר פוחת לכתחלה ונוטל ביו"ט אמרו אבל לא בשבת.

אמר שמואל חותמות שבקרקע כגון (חרותי') [הדות] וחביות טמונות בקרקע וכיוצא בהן ופיהן חתומין וצרורין מתיר אותן הקשרין שבהן החותמות קשורין וחתומים אבל לא מפקיע החותמות עצמן ולא חותך אחד בשבת ואחד יו"ט קתני מיהת חותמות שבקרקע ביו"ט מתיר וחותך קשיא לשמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו"ט ופריק שמואל הא ברייתא דקתני ביום טוב מפקיע וחותך לר' מאיר היא דאמר אף פוחת לכתחלה ונוטל ומשוי הפקעת חותמות שבקרקע כמו פתיחת הבית כשם שמתיר בבית כך מתיר בחותמות להפקיעם ביו"ט ואנא דאמרי כרבנן דאסרי פתיחת הבית ואמרינן ומי פליגי רבנן עליה דר' מאיר בחותמות שבקרקע שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך הא דלא כשמואל דשמואל אמר חותמות שבסלים מתיר ומפקיע וחותך אחד יו"ט ואחד שבת ואוקמה שמואל לר"נ דאמר אפילו טלית ואפי' תרווד אינו ניטל בשבת אלא לצורך תשמישן לפיכך אסור בשבת ליטול סכין להפקיע או לחתוך בה ואליבא דהאי תנא דתני דשני ליה לר' נחמי' בין שבות דשבת לשבות דיו"ט אבל סיפא דהא מתניתא מסייע ליה לשמואל דקתני סיפא חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו"ט כשמואל:

בית שהוא מלא פירות סתום (ונפתח) [ונפחת] נוטל ממקום הפחת רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל. ואוקימנא דוקא באוירא דליבני, ומיהא הא דאוקימנא באוירא דליבני דוקא לר"מ דאמר פוחת לכתחילה דאלו בכותל דעלמא סותר אהל הוא ביו"ט ואסור ביו"ט כשבת, אבל לרבנן [ד]לא שרי אלא כשנפחת מעצמו אפילו בבנין גמור מותר. ואם תאמר ולרבנן כשנפחת ביו"ט למה מותר דהא איתקצאי בין השמשות משום דקא סתר אהלא, ואי אפשר להעמידה כר"ש (ודחי) [ודלא] כרבי יהודה חדא דבכי הא אפילו רבי שמעון מודה דומיא דכוס ועששית (שבת מד, א) שאינו מצפה אימתי יפחת ביתו, ועוד דאם כן הא מתניתין בתרא דסתמא כרבי שמעון ומאי קאמר רב נחמן בריש מכילתין (ב, ב) דסתם לן תנא כרבי יהודה ביו"ט ממתניתין דאין מבקעין מן הקורה שנשברה ביום טוב, והא מתניתין דבית שנפחת אחרונה וסתים לן כר"ש. ואפשר לי לומר דמתניתין בכותל רעוע דעשוי ליפחת ביומו ודעתיה עילויה, ואין צריך לפרש אף על גב דאצטריכו לפרש בסוכה (לעיל ביצה ל, ב) דשאני הכא דמדקתני ונפחת [משמע דעומד ליפחת] ביומו, ואפילו תמצא לומר דלר' יהודה כל שלא נפחת ואינו יכול לפחות בין השמשות אפילו עשוי לפחות ונפחת [אסור] כדמשמע לעיל בסוכה רעועה אפשר דהכא בשהתנה וכמו שכתבתי למעלה (ל, ב ד"ה באומר). אבל הרמב"ן ז"ל (במלחמות בשילהי פירקין) פירש דאפילו נפחת ביו"ט אין הפירות מוקצין מחמת הבית שאין בעצמן איסור, ולא אמרו במוכני (שבת מד, ב) ונר (מז, א) אלא מפני שנעשו בסיס לדבר האסור אבל פירות הסגורים בבית אינו מקצה דעתו מהם כל זמן שיוכל ליקח אותם, ולא דמו לגרוגרות וצמוקים (לקמן ביצה מ, ב) דהתם מן הפירות עצמן הקצה [דעתו] מפני שהפירות בעצמן אינם ראויים.

חותמות שבקרקע מתיר ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך. תוספתא (פ"ג ה"ט): קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות (זירוק) [זינוק].

המשנה החמשית בית שהוא מלא פירות וסתום ונפחת נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת כתחלה ונוטל אמר הר"ם מה שאמ' ר' מאיר פוחת אינו ר"ל שיסתור הכותלים ביום טוב אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כותלי אותו האוצר לבנים סדורים מבלי בנין:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה שיש דברים דומים למוקצה ולא נאסרו ואמר על זה בית מלא פירות שהוא סתום ר"ל שאין שם פתח ליכנס בו והיה לנו לומר מאחר שכן שהוקצו מן הדעת ונפחת מאליו ביום טוב באיזה מקום שבו נוטל ממקום הפחת ושאלו בגמ' והא קא סתר אהלא כלומר דקא סלקא דעתי' שהוא סתום בבנין האסור לסתרו מן התורה איסור גמור וא"כ הרי הוקצו מחמת סתירת אהל שהרי אלו רצה ליטול מהם קודם שנפחת אינו יכול ליטול בלא סתירת אהל ותירצוה שמשנה זו לא דברה בבית בנוי אלא בלבנים סדורים בלא טיט ואין כאן סתירת אהל אלא מדברי סופרים וכבר ביארנו למעלה שכל דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים והיה הדבר מוקצה מחמת אותו איסור נסתלק האיסור מותר ואין בו דין מוקצה באוכלין ומ"מ אין פוחתין לכתחלה ור' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה שאין כאן איסור גמור אף מדברי סופרים אלא סרך איסור מחמת מוקצה וכדאמרינן בגמרא שרגינהו ודאי אקצינהו כמו שיתבאר בגמרא ולכבוד יו"ט הקלו בכך אלא שבשבת מיהא אסורה וי"מ שלא שאלו בגמרא והא קא סתר אהלא אלא לר' מאיר שהתיר לפחות לכתחלה ולדעתו הוא שהעמידוה בשורות של לבנים אבל לדעת חכמים כל שנפחת אפילו בבנין הגמור נוטל ממקום הפחת ונראה הטעם שאע"פ שהבית סגור אין אדם מקצה דעתו מן הפירות ואין מוקצה אלא בשגוף הפרי הוא המוקצה וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאו כפשוטה וא"ת והרי אף נר שכבה לא היה הכלי גוף האיסור ומ"מ הוא נעשה בסיס לדבר האסור אבל זו לא נעשה מקום הפחת בסיס לדבר האסור וי"מ דוקא בשנפחת מערב יום טוב ונוטל ממקום הפחת פירושו שלא יוסיף בפחת וראשון עקר וי"מ אותה בבית רעוע שהוא עומד ליפחת:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו בדברי חכמים הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לבנים שנשארו מן הבנין מותר לטלטלן בשבת שמאחר שנשלם הבנין אינם מוקצים ואינם עומדים אלא להסב עליהם אבל אם לא נשלם הבנין אסור לטלטלן שהרי מוקצים הם לבנין ואם סדרם זה על גב זה אע"פ שנשלם הבנין אסור לטלטלם בשבת וביום טוב ואם נשרו מן הכותל הבנוי הוא הדין שאסור לטלטלם ומתוך כך הזהר מלגרוס דאיתור מבנינא ר"ל שנישרו מן הבנין אלא דאייתור בשני יודין ר"ל שנשארו וכמו שפירשנו:

חותמות שבקרקע כגון דלתות שבפתחי בור ודות ומערה הסגורים בקשרי חבלים מתיר את הקשר בין שבת בין יום טוב שהרי להתיר תמיד הוא עשוי ואינו קשר של קיימא אבל לא מפקיע פירוש שאין לא לסתור עבותו של חבל וגדילתו ולא חותך בסכין שבנין העשוי בקרקע יש בו סתירה אבל חותמות שבכלים כגון תיבה וארגז או שאר כלים שאיבריהם מתהדקים על ידי קשרי חבלים אין בהם סתירה כלל שאין בנין בכלים ומתיר ומפקיע וחותך אף בסכין בין שבת בין יום טוב:

והא אמרת רישא אין מבקעין כלל פי' אע"ג דטעמא דמתניתין מוכח דמשום מקצה הוא מדתני' קורות וקורות שנשברו ביו"ט מ"מ כיון דלא מפרש טעמא דמתני' בפירש אלא תנא ברישא אין מבקעין ובסיפא תנא אין מבקעין משמע דארישא קיימא סיפא ומשום הכא מתמה ברישא תני אין מבקעין כלל ובסיפא תנא דדוקא בקרדום ומגל ומגירה אין מבקעין אבל בקופץ מבקעין ואי הוה מפרש ברישא טעמא לפי שאינן מן המוכן כדמפרש בברייתא לא הוה קשייא לן מידי דהוה משמע רישא דוקא אותן שאיינן מן המוכן אין מבקעין הא מן המוכן מבקעין וסיפא קיימא אדיוקא דריש אאעצים מוכנין אבל השתא דתני רישא בלי שים טעם משמע דקיימא סיפא ארישא אקורות ואקורה שנשברה ביו"ט ומתרץ דחסורא מחסרא כו' ותנא נמי הכי משום דקתני טעמא בפירוש לפי שאינן מן המוכן דאיכא לדיוקי מיני' הא מן המוכן מבקעין והדיוק' כאן מסיפא דברי המורה לא נ"ל:

ל"ש בנקבות שלו כו' איכא דמתני' לה אסיפא כו' נ"ל דבין בלישנא קמא ובין בלישנא בתרא אנו צריכין לפרש שבין הקורדום ובין הקיפוץ יש להן זכרות ונקבות אלא שהקורדום היא יותר גדול הוא ניכר שהיא כלי האומנין וקיפוץ ניכר שהיא כלי ההדיוטות והבן פירושו ל"ש אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלי מורת שגם האומן אינו עושה בזכרותו אלא בוקע כשרוצה לבקע העץ לשנים אבל מלאכת האומנת אינו עושה אותה אלא בנקביתה והלכך אע"פשהיא כלי האומנין כיון שהיא מבקע בזכרותו הדבר ידוע שאינו מתכיון למלאכה אלא לבקע פשיטא בקופיץ תנן פי' כמו שבקופיץ מותר משום דמוכחא מלתא דלבקע קא מכיון כמו כן נמי בזכרות הקורה מותר משום דמוכחא מלתא דלבקע קא מכוין מהדר אצטרך דמאי דתימא ה"מ קופץ לחודי' אבל קורדי' מיגו דהאי גיסא אסור האי גיסא נמי אסור דנגזור זכרותו אטו נקבותו קא מ"ל דלא גזרינן איכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ אמר ר' חנינא בר שלמיא משמיה דרב לא שני אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור פי' שאע"פ שניכר שאינו כלי האומנין שלא יאמרו למלאכה קא מכיון ומקשי' ולא בקרדום תנן פי' ודרך הקורדם שהאומרן עושה בו מלאכה בנקבותו גם כאן כיון שבנקבותו הוא מבקע מיחזי כמתקן מלאכתו ומהדר אצטריך דמאי דתימא קרדום היא אסור מפני שהוא כלי האומנין נראה דלתקן מלאכה היא צריך אבל קופיץ מיגו דזכרותו שרי גם נקבותו שרי ולא חילקו חכמים בכלי הדיוטות קמ"ל שגם בקוץ נמי חלקו חכמים בין זכרותו לנקבותו ובפסק המורה לא נ"ל שפירש בלישנא קמא דקופץ כלי זכרות היא ובלישנא בתרא פי' דבאתרא דהאי דמתנ'י אסיפא הי' עושין לקוץ זכרות ונקבות וקורדום האי כולה נקבות ובלישנא קמא אמרי' דיש בו נקבות וזכרות ואני מוכיח כן לשון השיטה שחולקין שתי לשונות נעשיות הקורדם והקופיץ אל אעשיותן ידיעה שלשניהן יש זכרות ונקבות כדפרישת ומאי דקשאי לי במהדורא קמא למה התירו בקיעת העצים ביו"ט והלא יכול לבקען מאתמול נראה לי לתרץ שבודאי אלו היה בקיעת העצים חשוב מלאכה לא היינו מתירים לו ביו"ט כיון שאפשר לבקע מערב יו"ט אלא בקיעת העצים אינו אל אטירחא בעלמא והלכך אע"ג דיכול לעשותו בעיו"ט מותר לעשותו ביו"ט ומאי דאמרי' בפ' כללגדול האי מאן דמסלת אלתא חייב משום טוחן דוקא שעושה אותן קיסמין דקים כדי להאחיז בהן את האור אבל בקיעת העצים אינו שום מלאכה ואינו אלא טירחא בעלמא ומשום שמחת יו"ט מותר:

אמר ר' זירא ביו"ט אמרו אבל לא בשבת פירש בודאי אי שרגינהו לבנינא אקצינהו ואפ'י ביו"ט נמי אסור לטלטלן אבל האי לא שרגינהו אלא לסגור בהו את הפירות וכיון דמתיר ר"מ לפתוח לכתחלה ואין בו משום סותר ולא הוקצו הלבנים כסדר זה שסידרן שם אבל בודאי בשבת שאסור לפתוח הוקצו בלבנים כסידרו זה ואפילו נפתח מאלי' אסור לטלטלן ולישב עליהן:

והא אמרת רישא אין מבקעין כלל. פירוש דקא סלקא דעתין דרישא דמתניתין דאסר לאו משום מוקצה אלא משום איסור בקוע. והכי קאמר אין מבקעין עצים ביום טוב כלל מן הקורה המוכנת להסיק ואין צריך לומר מן הקורה שנשברה ביום טוב שהיא אסורה משום נולד. וזו ואין צריך לומר זו קתני והדר קתני דבקופיץ שרי.

מתני' נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל. ואוקימנא לה בגמרא באוירא דלבני שהם סידור לבנים בלא טיט. ולא שיהא כל הבית כן דאם כן הוי אהל עראי ואכתי איכא משום סתירה בדרבנן. אלא כל הבית בנין קבוע ויש בו פתח סתום באוירא דלבני. וא"ת ולרבנן כיון דאינו יכול לפוחתו הרי הפירות מוקצין מחמת איסור סתירה. כבר פירש רש"י ז"ל דאף על גב דאינו יכול לפוחתו ביום טוב לא אמרינן מוקצין הן מחמת איסור ואסח דעתיה מיניה דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקי לה באוירא דלבני לאו מוקצה הוא כדאמרינן גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן ביה שהוא מוקצה כיון דליכא אלא איסור שבות דאין מגביהין. ומדבריו למדנו דאפילו לרבנן מוקמינן ליה באוירא דלבני. ואף על גב דמשמע דמשום קושיא דאקשינן לר' מאיר והא קא סתר אוהלא מוקמינן ליה בהכין לא היא דהוא הדין דקשיא לרבנן אמאי נוטל ממקום הפחת. אלא אקשינן לר' מאיר משום דלדידיה קשיא טפי דקא שרי לפחות. כן פירש מורי נר"ו.

הני לבני דאייתר מבנינה שרי לטלטולינהו. פירש רש"י ז"ל דמהשתא לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהם עד כאן. פירוש לפירושו דוקא בדאית תורת כלי עליהם הא לאו הכי בעינן שישב עליהן מבעוד יום כדאסיקנא בפרק כל הכלים גבי נדבך של אבנים ולא סגי במחשבה או שיעשה בהן מעשה. והילכך לענין הפסק דוקא לבנים לא (בעיין) בעינן מעשה מערב שבת משום דמעשה אדם הן ולאחר שנשרפו בכבשן תורת כלי עליהן. אבל אבנים דליכא תורת כלי עליהן אסור לטלטלן אלא אם כן ישב עליהן מבערב או שעשה בהן מעשה. אלא אם כן חזיין לבית הכסא דשרו משום כבוד הבריות. אבל אי לא חזיין לבית הכסא הותרו בשני דרכים אלו לכל דבר בהתחלת אותו תשמיש מבערב או שעשה בהן שום מעשה לשם אותו תשמיש. מורי נר"ו.

שרגינהו ודאי אקצינהו. וא"ת אם כן היכי שרי ר' מאיר לטלטלן דהא מוקצות נינהו. כבר פירש רש"י ז"ל דמתניתין דשריא לטלטל מוקצה משום צורך אוכל נפש הוא ומשום שמחת יום טוב וכדאמר ר' זירא ביום טוב אבל לא בשבת כלומר משום טלטול והכי מיפרשא התם פרק בכל מערבין. ואמרו בתוס' דמהאי טעמא לא מחינן להני נשי שמפנות אפר הכירה כדי להדליק האש ואף על גב דאפילו ר' שמעון מודה באפר שהוסק ביום טוב. דכיון שהטלטול בשביל צורך אוכל נפש שרי עד כאן לשונו. ויש מפרשים דלא שרי אלא מה שהתירו הם בפירוש משום שמחת יום טוב דהא במילי אחריני אשכחן דלא התירו משום שמחת יום טוב ביום טוב כשבת. והראשון עיקר.

בד"ה ונפחת נוטל כו' ולא מצי למימר דברי ר"ש דדלמא ס"ל כר"מ דאף פוחת לכתחלה כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספות ישנים ור"ל דת"ק דקאמר נוטל ממקום הפחת היינו משום דלית ליה מוקצה כר"ש מ"מ לכתחלה לא יפחות משום דהוי סתירת אהל מיהא מדרבנן ור"ש אפשר דס"ל בהא נמי כר"מ דאפילו משום סתירת אהל ליכא ולהכי לא מצי למתני דברי ר"ש וק"ל:

גמ' איני והאמר רב נחמן הני לבני כו' ודאי אקצינהו כו' אע"ג דת"ק דמתני' לית ליה מוקצה כר"ש מכל מקום ר"מ לא אשכחן דמתיר מוקצה ואי נמי דאית ליה דלית בפתיחת סתירת אהל מדרבנן מכל מקום טלטול מוקצה אית ביה ומשני דטלטול מוקצה מותר ביום טוב משום אוכל נפש ובשבת אסור אפילו טלטול מוקצה כמ"ש התוס' ומיהו לר"מ ודאי [א] דאכילת מוקצה אפי' ביום טוב אסיר אלא דהפירות דהכא אינן מוקצין דהא אית ליה פוחת לכתחלה:

בתוס' ד"ה אבל קרדום וכו' מתוך לשון דבור זה מוכיח שאינו מגוף התוס' וגליון הוא:

ד"ה ונפחת כו' עד לכן נ"ל דאתיא האי סתמא כר"ש דלית ליה מוקצה וכו' י"ל א"כ אפי' ת"ק דמתני' ל"ל מוקצה א"כ מאי פריך בנמ' איני והאמר רב נחמן הני לבני וכו' שרגינהו ודאי אקצינהו ופרש"י ומתני' נמי נתסר מדרבנן שהרי מטלטלן וע"כ ר"ל שיהיו אסורים לטלטל מטעם מוקצה ומאי פריך הא אפי' ת"ק דמתני' ל"ל מוקצה לפי' התוס' וצ"ל דטלטול אבנים שאין עליהם תורת כלי כלל אפי' ר"ש מודה דאסורים לטלטל וע"ל בתוס' דף כ"ח בסוף ד"ה רבינא אמר מירי דהוי אקוץ ברה"ר:

בא"ד וא"ת מאי קאמר לעיל בריש מכילתין וכו' עד ולא מצי למימר דברי ר"ש דהא ס"ל אף פוחת לכתחלה וכו' צ"ל דס"ל אף פוחת לכתחלה וכו' ור"ל כיון דמתני' איירי בב' בדין אם הפירות אסורים משום מוקצה וגם אם מותר לפחות לכתחלה והנה הת"ק בדין מוקצה ס"ל כר"ש אבל לא מצי למתני דברי ר"ש דדלמא ר"ש בעצמו ס"ל בדין הפחיתה כר"מ דמותר לפחות אפי' לכתחלה דהא ר"ש ור' יהודה לא פליגי כי אם בדין מוקצה ולא איירי בדין פוחת כלל והיינו מה שסיימו התוס' בסוף דבריהם אבל לעיל ניחא וכו' דלא מיידי אלא במוקצה וכו':

תוס' ד"ה אבל קרדום וקופיץ וכו'. נ"ב גליון הוא מדברי אחרונים שקבלו מן הראשונים:

בד"ה ונפחת כו' דאתיא האי סתמא כר"ש כו'. נ"ב פי' הת"ק וכ"ש ר' מאיר ולא פליגי אלא בפוחת לכתחילה משום דדומה לבנין או משום טירחא:

בא"ד דברי ר"ש דהא ס"ל כר"מ כצ"ל:

גמרא איני והאר"נ הני ליבני כו'. עי' מהרש"א שנדחק ועי' חולין (טו סע"א) ולי נראה דשרגינהו דומה לסואר של קורות שכתבו התוספות בריש מכילתין דאפילו ר"ש מודה:

אבל נוטל ממקום הפחת. בעירובין ל"ד ע"ב פירש"י דאתי' כר"ש והיינו להס"ד דמיירי בבנין דאורייתא ולא באוירא דליבני ע"ש וק"ל:

דין בית שהוא מלא פירות ונפחת בי"ט מותר ליקח מהם כמקום הפחת:

מתני' בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת מאיליו ניטל ממקום הפחת ר"מ אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל והלכה כת"ק והא דאמרינן נוטל ממקום הפחת מוקי בגמ' דוקא מאוירא דלבני עי' סידור של אבנים בלא טיט וכ' רש"י ולא אמרי' מוקצה מחמת איסור נינהו שהרי אין יכול לפחותו בי"ט ואסח דעתיה מינייהו וכיון דלא הוי בפחיתתו איסורא דאורייתא אלא איסורא דרבנן הלכך לאו מוקצה הוא כדאמרי' בשלהי פי' גבי טבל שאם עבר ותקנו מתוקן וכ' הרא"ש אבל בנין גמור דאיכא בסתירה איסור דאורייתא אסור דאתקצאי בה"ש מחמת איסור ואפי' לר"ש דלא שרי אלא בסוכה רעועה שנעלה והר"ן כ' מרש"י ואח"כ כ' וז"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל לת"ק דלא שרי לפחות אמאי לא אתסרו פירות משום מוקצה אע"ג דליכא אלא איסור' דרבנן והא סיכה רעועה מוקצה וחמת איסור של דבריהם היא שאפי' בבריאה לא מחייב משום סותר אלא סות' ע"מ לבנות וכן נמי במעו' שעל הכר ומטה שיש עליה מעות אמרינן דבמניח נעשה בסיס לדבר האיסור ואפי' לאחר שנטלו המעות אסורין ואע"ג דליכא אלא איסור' דרבנן לפיכך פי' ז"ל שאע"פ שאסור לפחות אעפ"כ אין הפירות מוקצין מחמת איסור הסתירה דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא שהאיסור בגופן או שנעשה בסיס לדבר האיסור דומיא דנר אבל הכא העירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שד"א גורם שאינו יכול להנות מהן ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול לילך לשם ע"כ והתו' כתבו דמתני' אתיא כר"ש דלית ליה מוקצה וכבר נדחו דבריהם ממ"ש הרא"ש דאי הוי מוקצה מאיסור דאורייתא אפי כ"ש מודה וא"כ בע"כ צריכין לחלק דמ"ש משאר מוקצה דרבנן כמו שהקשה הרמב"ן אלא בע"כ צריכין אנו לחלק כמו שחילק הוא דהפירות לא נאסרו מעולם וכו' וכן עיקר וא"כ אפי' במוקצה גמור נמי שרי מטעמו וזהו טעמו של הרמב"ם שכ' סתמא להתיר בית שהיה סתום ונפחת שנוטל ממקום הפחת דמשמע אפי' בבנין גמור וכן הרי"ף שהביא המשנה כצורתה משמע דבכל ענין שרי וכן הסכים המ"מ וכ' הקאר"ו וז"ל ונראה שטעמו משום דלא אוקמינא באוירא דליבנא אלא משום דקשיא לר"מ אית לן למימר דת"ק מיירי בכל עניין הלכך כיון דק"ל כת"ק אפי' בבית בנין גמור שרי ולי נראה דהך אוקימת' קאי אכולה מתני' דאיירי באוירא דליבנא ואפ"ה לת"ק נוטל ממקום הפחת ולא שיפחות מאיליו כדברי כ"מ אבל אה"נ שרי לת"ק בכל ענין:

דין חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו בחבל יכול להתירו אכל אסור להתיר קליעתו וכן אסור לחתכו בסכין חותמות שבכלים יכול להתירו ולהתיר קליעתו ולחתוך בסכין אכל פותחות של עץ אסור להפקיע ולשבר ואפי' ע"י כותי אסור בית הצואר שהי' תפור אע"פ שמותר לנתקו זה מזה אסור להקל בפני ע"ה וכן רצועות העשוין בכתונות מותר לנתקן בצינעה שלא בפני ע"ה:

אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר פי' את הקשר אבל לא מפקיע החבל לסתור גדילתו ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע וחותך א' שבת וא' י"ט וכ' הכלבו וז"ל חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקיע כל החבלים ואפי' בסכין ואפי' גופן של חותלות לפי שכ"ז כמו ששובר אגוז או שקדים בשביל האוכל שבהם ע"כ וכ' הטור בשם כ"ע וז"ל היתדות שנועלין בהם אסור להתירן דהוי בנין גמור ע"כ וכ"כ המרדכי בע' בכ"מ שהר"ר יעקב קיני"ן פי' שמותר להתיר הצירים שקורין גונ"ץ בלע"ז שאחורי התיבה אם נאבד המפתח דהא סתירה גריעה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר אבל לא נראה לר"פ דהא אמרי' בפ' כל הכלים דאסור להחזיר דלת של תיבה גזירה שמא יתקע עי' שמא ישים הצירים דהוא בנין חשוב ע"כ ולענין שבירת התיבה כ' הסמ"ג וז"ל מכאן הורה הכ"א ממיץ שאם נאבד המפתח של תיבה והוא צריך לפותחה לצורך שבת ישברנה לכתחילה ואין בדבר חשש איסור אבל ר"ש כתב וז"ל אמר ר' דמההיא דבכ"מ יש ללמוד דוקא בקשור בחבל מפקיע וחותך אבל פותחות של עץ ושל מתכות אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא לן גבי נתן ערובו במגדל אמאי הוא במקום א' ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאין להפקיע הפותחות וליטול העירוב אע"פ דסתם המגדול שבכל הגמ' הוא כלי כמו הצד צבי לבית וציפור למגדול וכן ההיא דתחילת ע' כל הכלים ע"כ וכן מסקנת הרא"ש שכ' בפ' בכ"מ אמתני' דנתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב דאוקמי רבה וכ"י במגדול של עץ ומסקינן דמתני' איירי במנעול וקטיר במיתנא הוא ובעי סכינא למפסקיה וכ' הוא דמשמע מהכא דהא דאמרי' חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשירה של מיתנא וכיוצא בה אבל פותחות של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלי נמי שייך בנין גמול וסתירה גמורה ע"כ והוא דעת כ"י בעל התו' וכ"כ המרדכי בפ' חבית והסמ"ק כ' והטור הביאו וז"ל ובשבירות פותחות של תיבות נחלקו בה הר"א מתיר והר"י אוסר ומיהו ע"י גוי יש להקל ע"כ ואני אומר מאחר שדברי ר"י נכונים שאסור לשבר התיבה ולא התירו אלא כעין קשירת חבל א"כ כל מה שאסור לעשותו אסור נמי לומר לכותי לעשותו ואף להתיר ע"י כותי כ"א בהפסד מרובה או שטרוד ונחפז הרבה לצורך דבר מצוה אבל לפוחתו בסכין שמעתי לנהוג היתר אם יש בו צורך קצת וז"ל התשו' שמצאתי בליקוטים וכשנאבד המפתח נראה שמותר לפתוח בסכין או במחט לכ"ע כדתנן בריש כל הכלים מחט של יד ליטול בו את הקיץ ושל שקים לפתוח בו את הדלת פי' מחט (גדולה) שתופרין בה שקים לפתוח בה את הדלת מי שנאבד מפתחו ע"כ ומה שאמרנו דבקרקע דהיינו דבר המחובר שייך בהו סתירה היינו כשעשוי לקיים אבל סתירת התנור אפי' תנורים שלנו שהם מחוברים ושרוקין פתחן בדף ומן הצד בטיט הטיב אפ"ה לא שייך בהו סתירה שעומד לסותרו ולהפתח עיין ע' במ"ט סי' י"ב כ' המרדכי בפ' המביא כדי יין וז"ל כ' ראבי"ה הלכתא כשמואל דאמר אין בנין וסתירה בכלים ומטעם זה מותר להפקיע קשרי השפוד שקושרין בו הטלה ולפעמים מהדקין אותן בחוט וקרוב הדבר שאף בשבת מותר ואף למ"ד יש בנין בכלים שהרי איכי כלי שאינו קשור לחבר שברים זה בזה וה"ר מרדכי ראה בבית ר"מ שעל השלחן לפניו היו נוהגין לחתוך קשרי השפוד וכן היו נוהגין בבית חמי ה"כ יואל מפרי"ש עכ"ל וכ"כ בש"ל שנוהגין לחתוך בשבת אגד גדיים ועופות המקולסין וחוטי תפירתן משום דפסיקת תלוש אינו אסור אא"כ מתקנו למדה או לעשור כלים ואפי' בפסיקת תלוש אין שום איסור בשבת ואפי' שבות דרבנן אלא היתר גמור הוא כדאמרי' במ' י"ט חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ולפי' לחתוך את התלוש היתר גמור הוא חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכתו אבל מקלקלים בפסיקת תלוש מותר לגמרי וכ' עוד זוג של מנעל שמדבקים הרצענים וכן בית הצואר שהיה תפור כ' בהג"מ ר"פ במה טומני' שאסור לנתקן זה מזה לדעת ריב"א ורפיא בידיה ונראה מדברי כ"י וראבי"ה משום רשב"ם שהביא שם המרדכי שהיא מותר הואיל ולא עביד להתקיים ע"כ וכ' מהנ"י קאר"ו ואין להקל בפני ע"ה ויפה כ' אכן הכתונ' שעשוייה בו רצועות לקשרו ונתקשר שלא יכול להתיר יכול לנתקו לכ"ע שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצה ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא ילך בצינעה ויעשה:

דין דאין פוחתין את הגר דהיינו מה שרגילין לשום באיירו קודם אפייתו בתנור קש או ד"א לשמור האויר בשעת אפייתו שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום ולאחר אפיי' קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו וע"ז קאמר דאסור להסירו בי"ט:

מתני' אין פותחין את הנר פרש"י ליטול א' מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר מפני שעושה כלי והק' התוס' א"כ פשיטא דאפי' אין עושה כלי גמור מ"מ אסור להתחיל את הכלי וע"ק מאי קאמר עלה בגמ' מאימתי מקבלין טומאה משעה שנגמרה מלאכתן הואיל והוי כלים והא כיון דהוי קודם אפייתו בתנור א"כ הוי כלי אדמה וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לכ"נ לפרש דאין פוחתין את הנר שכך רגילין לשום באוירו קידם אפייתו קש או ד"א בדי לשמור האויר בשעת אפיה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר בלאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו וע"ז קאמר אין פוחתין את הנר כלומר שאין מסירין ומה שבתוכו דהוי כמו גמור כלי ונגמרה מלאכתו ע"כ והר"ן פי' שדרך היוצרים לעשות כיסוי לכלי חרס שיש להם בית קיבול ומשימין אותו בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שא"א לתקנן בעידן לחין ואח"כ מוציאין אותו קודם שישרפו לגמרי ונוטלין הכיסוין ומתקנין אותן ואותן נטילת הכיסוי נקרא פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין הכסויים ממנה דבנטילתו משוי ליה מנא והרמב"ם עי' בענין אחר שכ' בע"ב כלים שהם מחוברים בתחילת עשייתן כגון ב' נרות או ב' כוסות אן פוחתין אותן לשנים מעני שהוא כמתקן כלי וכך פי' בפי' המשנה אבל סוגיא דשמעת' לא מיחוורת' לפי' ובהגמ"י כ' פי' רי"ף ע"ז וז"ל ולא אבין הלכתא דהא בגמרא מוקי לה כיחידאי וגם בה"ג לא אדברה כלל משום דלא ק"ל הכי ע"כ אכן הרי"ף והרמב"ם ורוב המחברים עסקו כהך משנה וכ"נ עיקר כי מה שמסקינין בלי' קמא ככ"מ אינה יחידאה דהא לא פליג עליה אלא כ' יהושע וא"כ הלכה ככ"מ דסתמא דמתני' אתיא כוותי' וללישנא בתרא דמוקי כר"א ב"צ ג"כ אינו יחידאה דהא ת"ק דפליג עליה סבר אפי' בלא פחיתת נר הוי מנא וכ"ש דפחיתת נר הוי מנא:

והאמרת רישא אין מבקעין כלל. סברה דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה תנא ברישא אי''ן מבקעין עצים אלא משום מלאכה וטרחא והכי קאמר אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מערב י''ט ועומדין להסק ולא מן הקורה כו' וזו ואין צריך לומר זו קתני והיינו דמותבי' והאמרת רישא אין מבקעין כלל והדר תני דבקופיץ שרי: חסורי מחסרא כו'. וטעמא דרישא משום מוקצה: סואר של קורות. המושכבות לארץ של בנין: ולא מן הקורה שנשברה ביו''ט. ואע''ג דהשתא להסקה קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא: תניא נמי הכי. כשמואל דטעמא דמתניתין משום מוקצה: לא שנו אלא בנקבות שלו. בראש הרחב שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת אומן: אבל בזכרות שלו. בראש הקצר שמבקעין בו עצים מותר: פשיטא אלא בקופיץ תנן. וקופיץ כולה זכרות היא: ואיכא דמתני לה. להא דרב חיננא אסיפא דמתניתין ובאתריה דהא דמתני לה להא דרב חיננא אסיפא היו עושין לקופיץ זכרות ונקבות כמו שעשוי כלי אומן שקורין בידגוא''ה: פשיטא ולא בקרדום תנן. משום דכולו נקבות וממילא שמעינן דכי שרו קופיץ משום זכרות הוא דשריוה: מהו דתימא. ה''מ דאסר קרדום לחודיה דכוליה נקבות ואינו עשוי לבקע אלא לכלי אומן אבל מי שיש לו שני ראשין אחד זכרות כקופיץ ואחד נקבות כקרדום אימא דמוכחא מלתא דלבקע הוא וכי היכי דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ''ל: מתני' ונפחת. מאליו: נוטל ממקום הפחת. ולא אמרי' מוקצין מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו''ט ואסח דעתו מינייהו דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו כדאמר גבי טבל בשלהי פרקין (דף לד:) שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן: אף פוחת לכתחלה. כדמפרש טעמא בגמרא: גמ' באוירא דליבני. סדור של אבנים בלא טיט: דאייתור מבנינא. שנשתיירו לו לאחר שגמר בנינו: שרי לטלטלינהו. דמעתה לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהן: שרגינהו. סדרן זו על זו גלי דעתיה שמקצן לבנין ואסור לטלטלינהו ומתני' נמי נתסר מדרבנן שהרי מטלטלן: א''ר זירא ביו''ט. התיר ר''מ כיון דמדרבנן הוא דאסור ומשום שמחת יו''ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול כרב נחמן: חותמות. פרמדורי''ש: חותמות שבקרקע. כגון דלתות פתחי בורות ומערה הסגורים בקשרי חבלים: מתיר. את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי: אבל לא מפקיע. החבל לסתור עבותו וגדילתו: ולא חותך. דהא סתירה היא ויש סתירה בבנין של קרקע: ושל כלים. כגון תיבה הנעולה ע''ו קשר חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים: מיתיבי חותמות שבקרקע כו' ביו''ט מתיר ומפקיע וחותך. אלמא חותמות הקשורים אין בהן משום סתירה מדאורייתא ובשבת מדרבנן הוא דאסור:

וה''ק כל הנכנסין וכו' היכא אמרינן דבעי פותחת היינו למשרי רחוק אבל סמוך שרי בלא פותחת ש''מ דר' יוסי תרתי אמר לקולא ומדרבי יוסי נשמע לרבי יהודה דבעי תרתי לחומרא דמדנקט בדבריו כל הנכנסין א''כ שמעי' לרבי יהודה דבעי תרתי דאל''כ לישנא דכל קשה ומאי אמרת האי כל דקאמר לטפויי כל הקרפיפות דבעינן שיש להן פותחת הא ר' יוסי תרתי לקולא אמר א''כ הו''ל למיתני אם. כך פירש רבינו שמשון מקוצי: והאמרת רישא אין מבקעין כלל. קסבר הש''ס דטעמא דמתני' משום דאע''פ דהוו מוכנים להסקה אין מבקעין מטעם מלאכה וטרחא יתירא והיינו זו ואין צריך לומר זו דאפי' עומדים להסק מערב יו''ט אסורין כל שכן קורה שנשברה ביו''ט עצמו והיינו הא דמותבי' והאמרת אין מבקעין וכו' כן פירש רש''י: אבל קרדום וקופיץ מדהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי. ופירשו התוספות דאין אנו בקיאין בקרדום היאך הן נעשין ולכך יש לנו לאסור לבקע עצים רק ביד: ונפחת נוטל ממקום הפחת. פרש''י נפחת מאליו וא''ת אמאי נוטל ממקום הפחת הא הוה מוקצה בין השמשות דאסור לפחתו ביו''ט מדרבנן ומגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא ופירש בקונט' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן לפחות כדמוקים ליה בגמרא באוירא דלבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות וכו' והכי אמר גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן דלא הוי מוקצה אלא מדרבנן ולא אמר מגו דאתקצאי וכו' ולא נהירא דאמר גבי שבת (דף נ ג.) גבי סל לפני האפרוחים מגו דאתקצאי אע''ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן וכן גבי גלגל מוכני שיש עליה מעות ואומר הר''ר משה דלא אמרו אלא כשהמוקצה אינו מסתלק מן העולם כגון מעות שע''ג הכר שאף על פי שנטלם עדיין הן בעולם אבל בטבל מיד שתקנו הטבל מסתלק המוקצה מכל וכל וא''ת והא אמרינן בחולין (דף יד. ושם) השוחט בשבת אסור באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא דמגו דאתקצאי לבין השמשות שהיתה חיה אסורה ואע''ג דעכשיו כשנשחטה נסתלק המוקצה מן העולם וי''ל כיון דבין השמשות היתה מוקצה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא אמרינן מגו אע''פ שהמוקצה נסתלק מן העולם ומ''מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם דומיא דמוכני שיש עליה מעות דהוי המוקצה בעולם אף על פי שאין כאן שהוא במקום אחר ה''נ גבי הפחת הכי איתא לכנ''ל דאתיא האי סתמא כרבי שמעון דלית ליה מוקצה וא''ת מאי קאמר לעיל בריש מכיליתין (דף ב:) גבי יום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה והא הכא סתם לן תנא כרבי שמעון ויש לומר דאין זה סתמא דסתמא הוי אם היה יכול לומר דברי רבי שמעון ולא קאמר אם כן הוה סתם לן תנא כוותיה אבל הכא לא היה יכול לומר דברי רבי שמעון דהא רישא קאמר נוטל ממקום הפחת דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפחות ולא מצי למימר דברי רבי שמעון דהא סבירא ליה אף פוחת לכתחילה אבל לעיל ניחא דקאמר גבי יו''ט סתם לן תנא כרבי יהודה דלא מיירי אלא במוקצה וא''כ היה יכול למימר דברי רבי יהודה ומדלא קאמר א''כ סתם לן תנא כוותיה: אמר ר' זירא ביו''ט אמרו. פי' דהתירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת מכאן יש ראייה לריצב''א שפירש לעיל דטלטול מוקצה התירו ביו''ט משום אוכל נפש:

דף לא - ב

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד