ביצה ל ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

מתניתין:

אין נוטלין עצים מן הסוכה ביום טוב, היות ובכך הוא סותר חלק מהסוכה, ואסור לסתור בנין ביום טוב.

אלא, נוטלים עצים רק מן העצים הנמצאים סמוך לה, ובגמרא יתבאר מה הם העצים הללו.

המדובר במשנתנו הוא ביום טוב של חג הפסח או שבועות, שאז האיסור הוא רק מצד סתירת הסוכה, ולכן מותר לקחת עצים מן הסמוך לה.

אבל בחג הסוכות, אסורים עצי הסוכה כולם בשימוש של הנאה, חוץ מן השימוש הדרוש לקיום מצות סוכה.

גמרא:

הגמרא הניחה עתה, שכל המשנה עוסקת בקנים של עצים המונחים על גבי הסוכה כסכך. וקני העצים "מן הסמוך לה", הם הקנים שמניחים מעל לסכך הסוכה, כדי לעבות בהם את הסכך.

והוינן בה: מאי שנא, במה שונים העצים שהם "מן הסוכה" דלא, שלא נוטלים אותם, הלא הוא משום דקא סתר אהלא, שיש בנטילתם מלאכת סתירת אהל, שהיא תולדה של מלאכת סתירת בנין.

ואם כן, תיקשי, מדוע נוטלים עצים מן הסמוך לה? והרי גם בנוטלו עצים מן הסמוך לה, שהם העצים המונחים על הסכך כדי לעבותו, נמי קא סתר אהלא, לפי שאותם עצים בטלים הם לסכך, והרי הם כמותו, ויש בנטילתם משום סתירת אהל!

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: אין משנתנו עוסקת בעצים שעל גבי הסכך, שהם אכן בטלים אליו, והם כמוהו. אלא מאי "סמוך לה" - סמוך לדפנות.

והמדובר הוא בקני עצים שזוקפים אותם סמוך לדפנות הסוכה. ויש הבדל ניכר ביניהם לדפנות הסוכה.

כי הקנים שבדפנות הסוכה נארגים להיות דופן אחת באמצעות חוטים, ואילו הקנים הזקופים סביב הדפנות, אינם נארגים עמהם. ולכן, אין בנטילתם משום סתירת דפנות הסוכה.

מה שאין כן בקני הסכך, שאינם נארגים יחד לסכך, לכן העצים שלמעלה והעצים שלמטה שוים הם, וכולם נחשבים לסכך הסוכה, ואסור ליטול כל אחד מהם, בין מהקנים העליונים ובין מהקנים התחתונים.

רב מנשיא אמר: אפילו תימא שכל המשנה מדברת אך ורק בקנים שאין הם זקופים "סמוך לדפנות", אלא נמצאים כולם מעל הסכך, גם אפשר ליישב את המשנה:

כי תניא ההיא, זה ששנינו במשנה שנוטל עצים "מן הסמוך", המדובר הוא באסורייתא, בקנים שאסורים יחד, שנקשרו בחבילה, ולא התירו את קשרי החבילה כשהניחום על הגג. וזה מורה, שהם הונחו שם רק באורח ארעי ולא התבטלו לסכך של הסוכה, ולכן מותר ליטלם.

תני רבי חייא בר יוסף ברייתא קמיה דרבי יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה.

ורבי שמעון מתיר ליטול אפילו מן הסכך עצמו.

ושוין כולן, בדין "סוכת החג" בחג הסוכות, שאסורה הסוכה כולה בשימוש חוץ מאשר שימוש של מצוה. ואיסור זה אפילו בחול המועד, משום קדושת הסוכה שחלה עליה.

ואם התנה עליה לפני יום טוב [תנאי שיתבאר לקמן] - הכל לפי תנאו!

והוינן בה: וכי רבי שמעון מתיר ליטול אפילו מן הסכך!? והרי זה לא יתכן, כי - והא סתר אהלא!

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: הכא - בסוכה נופלת ביום טוב עסקינן, שלאחר התמוטטותה אין בה איסור משום סתירת אהל, והמחלוקת היא בענין מוקצה.

ורבי שמעון שמתיר ליטול את כל העצים ביום טוב הוא לטעמיה, דלית ליה מוקצה מדעתו של האדם בדבר הראוי לשימוש, ולכן גם עצים אלו הראויים ביום טוב לשימוש [כמו הסקה], מותר ליטלם כדי להשתמש בהם.

ומביאה הגמרא את הברייתא שמבואר בה שיטת רבי שמעון ד"לית ליה מוקצה". [עיין בהקדמה!].

דתניא מותר השמן שבנר ושבקערה, השמן שנשאר מהשמן שהודלק לכבוד שבת - אסור לטלטלו ולאוכלו בשבת, היות והוא הוקצה בבין השמשות לנר שבת. ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא.

כי כאשר מקצה האדם את השמן בכניסת השבת, הרי הוא מקצה אותו מדעתו ואינו מצפה שיכבה הנר וישאר הו שמן. וכיון שבדעתו להקצותו, הרי הוא אסור גם אם לבסוף כבה הנר לפני תום השמן, ונשאר שמן.

ורבי שמעון מתיר את השמן, כי לא הקצה אותו האדם הקצאה מוחלטת, שהרי מצפה הוא שיכבה הנר וישאר שמן. ולכן הוא לא הקצה אותו מעבר לזמן של הדלקת הנר.

[אבל, אם יטוף שמן בזמן שהנר דולק מודה רבי שמעון שאותו שמן הוא מוקצה, עד שיכבה הנר, כי כיון שהקצה את השמן הזה למצות הדלקת הנר, חלה הקצאתו למצוה, ואז מודה רבי שמעון שהקצאה כזו אוסרת אותו אפילו בטלטול, למשך זמן ההקצאה].

ומכאן מוכח, שרבי שמעון לית ליה מוקצה בדבר הראוי לשימוש אלא שהאדם מקצה אותו הקצאה שאינה מוחלטת. והוא הדין לעצי סוכה, שלדעת רבי שמעון אינם מוקצים לאחר שנפלו.

ותמהה הגמרא: מי דמי, וכי דומים הם עצי סוכה למותר השמן!?

הרי התם, בשמן שנשאר לאחר שכבה הנר, אדם "יושב ומצפה", שיודע הוא שיתכן ויכבה הנר, והוא מצפה שאכן זה יקרה, ואינו מקצהו הקצאה מוחלטת.

אבל הכא, סוכה שנפלה, האם אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו!?

והרי כיון שאין עתידה הסוכה ליפול ביום טוב, הוא מקצה את עציה הקצאה מוחלטת, והקצאה שכזאת מודה בה רבי שמעון [כמו שהתבאר לעיל בשמן הנוטף מהנר בשעת הדלקתו, וכן בשמן שנשאר בעששית גדולה שאינה עתידה להכבות בשבת].

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: הכא, בדברי רבי שמעון בסוכה - בסוכה רעועה עסקינן, שיש לאדם לצפות שיתכן ותיפול בחג. ולכן אינו מקצה אותה הקצאה מוחלטת, היות דמאתמול, מערב יום טוב, דעתיה עלויה [עליה] שיתכן ותיפול, ויוכל להשתמש בעציה.

ועתה מבארת הגמרא את האמור בברייתא: ושוין כולם, ולא נחלקו בדבר, בסוכת החג בחג הסוכות - שהיא אסורה.

ואם התנה עליה שאינו מקצה אותה - הכל לפי תנאו!

והוינן בה: ומי מהני בה תנאי כדי שיוכל להשתמש בה!?

והאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין בהנאה כל שבעה הימים של חג הסוכות? - שנאמר [ויקרא כג לד] "חג הסוכות שבעת ימים לה'". מלמד הכתוב שהסוכה צריך שתהיה מיוחדת לה' כל שבעת הימים כהקדש.

ואם כן, כיצד יכול אדם להתנות עליה שיוכל להשתמש בה, והרי אין הדבר תלוי בהקצאתו או אי הקצאתו.

ועוד תניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על קרבן החגיגה, שהוא קדוש לה', ואסור להנות ממנו, כך חל שם שמים על הסוכה? - תלמוד לומר "חג הסוכות שבעת ימים - לה"'.

לימד הכתוב "חג הסוכות לה'", שהסוכה הרי היא כקרבן החגיגה, ששניהם קדושים לה', ואין לעשות בהם שימוש של חולין.

מה "חג", כמו שקרבן החגיגה, הוא לה' - אף סוכה קדושה היא לה', במשך כל שבעת הימים האמורים באותו הפסוק.

וכיון שמוכח כי קדושת הסוכה היא מן התורה, ואינה שייכת להקצאת האדם - איך יתכן להתנות עליה!?

ומשנינן: אמר רב מנשיא בריה דרבא: סיפא של הברייתא, האומרת שהכל לפי תנאו, אינה מדברת בסוכת החג. אלא אתאן, היא באה ללמד לסוכה דעלמא, שלא בחג הסוכות, שיכול להתנות מערב יום טוב שאינו מקצה אותה, ותועיל התנאתו למקרה שתיפול הסוכה ביום טוב, שאז אינה אסורה מצד מלאכת סתירה.

אבל סוכה [בחג הסוכות] דמצוה - לא מהני בה תנאה להתיר את איסורה מן התורה.

והוינן בה: וכי בסוכה דמצוה לא שייך להתנות עליה?

והתניא: אם סככה לסוכת מצוה כהלכתה, ועיטרה ליפותה בקרמים [בגדים צבעוניים] ובסדינין לבנים של פשתן המצויירין.

וכן אם תלה בה אגוזים, שקדים, אפרסקים ורמונים, ופרכילי ענפים עם אשכולות ענבים, או בקבוקי זכוכית שבהם יינות, שמנים, וסלתות לנוי.

וכן עטרות, כתרים העשויים משבלים -

בכל אלו אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב אחרון של חג [שמיני עצרת], לפי שהם בטלים ביחס לסוכה, ונחשבים כחלק ממנה.

במשך שבעת ימי חג הסוכות הם אסורים מחמת שהם מוקצים למצותן, ובשמיני עצרת הם אסורים מחמת מוקצה של יום טוב, לפי שהיו מוקצים משימוש בבין השמשות של כניסת שמיני עצרת.

וממשיכה הברייתא, ואומרת: ואם התנה עליהם שאינו מקצה אותם למשך כל החג, אלא ישתמש בהם, לכשירצה, בחג - הכל לפי תנאו!

ומוכח שאפשר להתנות גם על הסוכה עצמה!

ומשנינן: אביי ורבא, דאמרי תרווייהו, שניהם אמרו לתרץ: התנאי שמועיל בסוכה יכול להועיל רק לנוי הסוכה, ולא לסכך ולדפנות, והברייתא מדברת בכגון שהוא אומר לפני כניסת החג: איני בודל מהם, מנויי הסוכה - כל בין השמשות!

כי קדושת הסוכה נובעת מכח הקצאת האדם. שכאשר הוא מקצה אותה למצות סוכה אז חל עליה שם שמים מכח הקצאתו שהקצה אותה למצות סוכה.

אך אם אינו מקצה אותה למצות סוכה, אלא רק מקיים בה מצות ישיבת סוכה, מבלי שיסכים להקצותה למצותה - לא יחול עליה שם שמים!

במה דברים אמורים שיכול לומר "איני בודל מהם", בנויי הסוכה בלבד, שיש משמעות לדבריו, שהרי יכול הוא ליטול את הנויים בבין השמשות ולהשתמש בהן אז. ולכן, גם כשאינו נוטלם, הוא יכול לומר שאינו בודל מהם.

וכיון שלא הוקצו נויי הסוכה בתחילת החג, נמצא שלא חל שם שמים על נויי סוכה הזו, גם לכשישבו בה ויקיימו בה מצות סוכה!

כי, כאמור, תלויה חלות הקדושה בהקצאת הסוכה למצוה על ידי האדם.

אך אם יאמר ביחס לדפנות הסוכה והסכך לפני כניסת החג "איני בודל מהם כל בין השמשות", אין לדבריו כל משמעות. שהרי אינו יכול אז ליטלם, משום איסור סתירת אהל.

וכיון שאין משמעות מעשית למה שאומר "איני בודל מהם", הרי הוקצו הדפנות והסכך למצות סוכה. שהרי הוא כן ייחד אותם למצות סוכה, אלא שרצה להתנות שאין הוא בודל מהם, שאם ירצה יוכל ליטלם, למרות שעשה אותם למצות סוכה. ואין כל משמעות להתנאתו כאשר אינו יכול לעשות דבר לממש אותו.

וכיון שחלה הקדושה בבין השמשות, היא חלה לכל שבעת הימים, כי אי אפשר לחלק את חלות הקדושה לאחר שהיא חלה.

אלא שעדיין יש להקשות: ומאי שנא, במה השתנו עצי הסוכה מהא דאיתמר בהקצאת האתרוג, שלא אומרים בו כיון שהתקצה למצותו בבין השמשות של כניסת חג הסוכות הוא התקצה לכל שבעת הימים, אלא מועיל בו התנאי שיהיה מוקצה למצותו ליום אחד בלבד.

שכך שנינו:

מי שהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים של חג הסוכות, כל אתרוג ליום אחד.

אמר רב: כל אחת ואחת מהאתרוגים יוצא בה ידי חובת אתרוג באותו היום שייחד לה, ויכול לאוכלה לאלתר, מיד אחר קיום המצוה, לפי שאין הקצאת האתרוג חלה אלא לזמן קיום המצוה, ולא לזמן שאחריו.

ואילו רב אסי אמר: כל אחת מהאתרוגים יוצא בה ביום שנקבע לה, אך ואוכלה רק למחר, לפי שהוקצה האתרוג למשך אותו היום כולו.

ולדברי הכל, אין האתרוג מוקצה לכל שבעת הימים, אלא מועיל תנאו שיהיה מוקצה לכל היותר ליום אחד.

ואם כן, מדוע בסוכה אי אפשר להתנות שלא תחול הקדושה רק ליום אחד בלבד!?

ומשנינן: התם, במצות אתרוג, דמפסקו לילות מימים, שבלילה אין מצות נטילת אתרוג, לכן כל חד וחד יומא - מצוה באפי נפשיה הוא.

ואי אפשר לומר שהוקצה האתרוג למשך כל החג.

הכא, במצות סוכה, דלא מפסקו לילות מימים, שהרי מצות סוכה נוהגת גם ביום וגם בלילה, ולכן כולהו שבעת יומי - כחדא יומא אריכתא דמי. וכיון שהוקצתה הסוכה בבין השמשות של היום הראשון היא הוקצתה לכל החג, ואי אפשר להתנות עליה.

א משנה אין נוטלין (בכל יום טוב שהוא ולאו דווקא בחג הסוכות) עצים מן הסוכה, מפני שהוא כמפרק אותה, אלא נוטל מן הסמוך לה מן העצים שליד דפנותיה.

ב גמרא על המשנה שואלים: מאי שנא [במה שונה] מן הסוכה עצמה שלא יטול ממנה עצים — דקא סתר אהלא [שהרי הוא סותר על ידי כך אוהל] ועושה אב מלאכה של סתירה, ואם כן, מן הסמוך לה נמי [גם כן] הלא קא סתר אהלא [הוא סותר אהל]! ומדוע התירה המשנה לעשות כן?

אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי [מה פירוש] "סמוך" — סמוך לדפנות. כלומר, לא מן הדפנות עצמן אלא מן העצים הסמוכים לדפנות, שאינם מהווים חלק מבנין הסוכה. רב מנשיא אמר: אפילו תימא [תאמר] כי מדובר בשאין סמוך לדפנות אלא מן הסכך עצמו, אולם כי תניא ההיא [כאשר שנויה משנתנו] הרי זה באסורייתא [חבילות של קנים] שכיון שלא התירן, אינן נחשבות כחלק מן הסכך, ולכן יכול ליטול מהם.

תניא [שנה] ר' חייא בר יוסף קמיה [לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: אין נוטלין עצים מן הסוכה עצמה אלא מן הסמוך לה, ור' שמעון מתיר ליטול אף ממנה. ושוין (ומסכימים כולם) אף ר' שמעון לגבי סוכת החג (סוכה של מצוה שעושים בחג הסוכות) במשך זמן החג — שאסורה ליטול ממנה. ואם התנה עליה מראש שישתמש בעצים שבה לצרכים אחרים — הכל לפי תנאו.

על לשון הברייתא תוהים: ור' שמעון מתיר? והא קא סתר אהלא [והרי הוא סותר אוהל] וכיצד יתיר לסתור ולעשות מלאכה גמורה! ומתרצים: אמר רב נחמן בר יצחק: הכא [כאן] בסוכה נופלת עסקינן [עוסקים אנו], שהסוכה כבר התמוטטה, ואין כאן משום סתירת אהל, אבל יש חשש מוקצה, ור' שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] דלית ליה [שאין לו, שאינו סובר] דין מוקצה, ולכן התיר במקום שחכמים אוסרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהם פתילה מבעוד יום וכבתה הפתילה בשבת ונשאר בנר עוד שמן — אסור להשתמש בו משום מוקצה. ור' שמעון מתיר בשימוש.

ודוחים: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם [שם] בענין השמן שבנר אפשר לומר כי אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, שהרי יודע הוא שהפתילה עשויה לכבות לאחר זמן מסויים, ומראש דעתו להשתמש במותר השמן, אבל הכא [כאן] וכי תאמר שאדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו? והלא אינו נביא ולכך אינו עשוי לדעת שעתידה סוכתו ליפול למחרת.

אמר רב נחמן בר יצחק: אכן, הכא [כאן] בסוכה רעועה עסקינן [עוסקים אנו] שמאתמול מערב יום טוב כבר דעתיה עלויה [דעתו עליה שתפול] ולא הסיח דעתו מלהשתמש בעצים שבה.

ג באותה ברייתא נאמר: ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה, ואם התנה עליה — הכל לפי תנאו. ושואלים: ומי מהני [והאם מועיל] בה תנאי?

והאמר [והרי אמר] רב ששת משום [משמו] של ר' עקיבא: מנין לעצי סוכה שהם אסורין בשימוש לצורך אחר כל שבעה ימים של חג — שנאמר: "חג הסכות שבעת ימים לה'" (ויקרא כג, לד), ותניא [ושנינו בברייתא] אחרת להסביר את הדברים; ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על קרבן החגיגה, כך חל שם שמי ם אף על הסוכה — תלמוד לומר: "חג הסכות שבעת ימים לה'" (ויקרא כג, לד). למדנו: מה חג (קרבן החג) הוא לה' — אף סוכה היא לה'. וכיון שדין עצי הסוכה כעין הקדש, כיצד יכול להתנות איפוא על ההקדש?

אמר רב מנשיא בריה [בנו] של רבא: סיפא [בסוף], בהיתר על ידי התנאי אתאן [באנו] לענין סוכה דעלמא [בכלל], שאינה סוכת החג, לומר שיכול אדם להתנות שרצונו להשתמש בעצים למטרה אחרת, אבל סוכה של מצוה — לא מהני [מועיל] בה תנאה [תנאי].

ושואלים מצד אחר: וסוכה של מצוה לא מועיל בה תנאי? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: סוכה שסככה כהלכתה ועטרה בקרמין (בבגדים רקומים) ובסדינין המצויירין, ותלה בה לנוי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי (זמורות) ענבים, יינות שמנים וסלתות (בתוך צנצנות זכוכית) ועטרות שבלים (זרים של שבלים) — אסור להסתפק (ליהנות) מכל אלה עד מוצאי יום טוב האחרון של החג. ואם התנה עליהם שיהיה רשאי להשתמש בהם — הכל לפי תנאו. משמע שאפילו בסוכה של מצוה, אפשר להשתמש על ידי תנאי!

ומשיבים, אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: דבר זה באומר על כל אלה: איני בודל מהם כל בין השמשות. כלומר, מודיע מראש שעוד בין השמשות של תחילת החג אין כוונתו לבדול מהם ולהקדישם לצורך נוי הסוכה, אלא עתיד הוא להשתמש בהם אף לצורך אחר, שעל ידי כך לא חלה קדושה עלייהו [עליהם] כלל מתחילת החג, ולכן יכול להשתמש בהם כל החג. אבל עצי סוכה עצמם שחלה קדושה עלייהו [עליהם] מעצם בניינה — אתקצאי לשבעה [הוקצו משימוש כל שבעת הימים].

ושואלים: ומאי שנא מהא דאתמר [ובמה שונה הדבר ממה שנאמר] לענין הלכה אחרת: מי שהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים של חג, שבכל יום ישתמש באתרוג אחר, אמר רב: כל אחת ואחת יוצא בה כאשר מברך על הלולב והאתרוג ואוכלה אם רוצה לאלתר [מיד] לאחר הברכה. ורב אסי אמר: כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר, משום שחלה עליה קדושה עד סוף היום. מכל מקום, לדעת הכל אם חלה קדושה על האתרוג ליום אחד אינה נמשכת ליום השני, ומדוע בסוכה חלה הקדושה כל שבעת הימים!

ומשיבים: יש לחלק בין אתרוג וסוכה, התם [שם] בענין אתרוג דמפסקו [שמופסקים] הלילות מימים שמצות אתרוג היא רק ביום ולא בלילה, על כן כל חד וחד יומא [כל יום ויום] מצוה באפי נפשיה [בפני עצמה] הוא, ולכן המוקדש ליום אחד אינו מוקדש לשני, אולם הכא דלא מפסקו [כאן שאין מופסקים] לילות מימים, שהרי מצות הסוכה ישנה בלילה כביום, לכן כולהו יומי כחדא יומא אריכתא דמי [כל שבעת הימים נחשבים כיום אחד ארוך], ואין רגע שתתבטל קדושת הסוכה מן העצים עד סוף החג.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: One may not take wood from a sukka on any Festival, not only on the festival of Sukkot, because this is considered dismantling, but one may take from near it.

GEMARA: The Gemara poses a question with regard to the mishna: In what way is this case different? Why did the mishna teach that from the sukka itself one may not remove wood? It is because one thereby dismantles a tent, which is a prohibited labor. But if so, if one takes wood from near it, too, doesn’t he thereby dismantle a tent? Why, then, does the mishna permit him to do so?

Rav Yehuda said that Shmuel said: What is the meaning of: Near it? It means near the walls. Wood placed near the walls may be removed because it is not part of the sukka itself; the walls themselves may not be removed. Rav Menashya said: Even if you say that it is referring to a case where the wood is not near the walls but is part of the roof of the sukka itself, when that baraita was taught, it was with regard to bundles of reeds that are not considered part of the roof of the sukka, as they have not been untied. Therefore, one may remove them.

Rabbi Ḥiyya bar Yosef taught the following baraita before Rabbi Yoḥanan: One may not take wood from the sukka itself but only from the nearby wood. And Rabbi Shimon permits one to take wood from the sukka as well. And all agree, even Rabbi Shimon, that with regard to the sukka that was built for the festival of Sukkot, during the Festival it is prohibited to remove wood from it. But if at the outset one stipulated a condition with regard to it allowing him to use it for other purposes, it is all according to his stipulation.

The Gemara questions this baraita: And does Rabbi Shimon permit one to take wood from the sukka itself? But isn’t one dismantling a tent, which is a prohibited labor? The Gemara answers that Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Here, we are dealing with a sukka that has already collapsed. Therefore, the only potential concern is muktze, not dismantling. And Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning, as he is not of the opinion that there is a prohibition of muktze, as it is taught in a baraita: If a wick in oil was lit before Shabbat, and it went out on Shabbat, the remainder of the oil in a lamp or in a bowl is prohibited for use, as it is muktze. And Rabbi Shimon permits one to use it. Consequently, Rabbi Shimon also permits one to take wood from the sukka.

The Gemara rejects this claim: Is it comparable? There, in the case of oil in a lamp, a person sits and anticipates when his lamp will be extinguished. It is clear to him that it will be extinguished, and he can safely assume that a certain amount of oil will remain in the lamp or the bowl. Here, however, can it be said that a person sits and anticipates when his sukka will fall? He cannot know ahead of time that his sukka will collapse.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Here, we are dealing with a sukka that is not sturdy, as from yesterday, the Festival eve, one already had his mind on it. He thought it might collapse, and therefore he did not remove the possibility of using its wood from his mind.

§ The above baraita states: All agree with regard to the sukka that was built for the festival of Sukkot, that during the Festival it is prohibited to remove wood from it, but if one stipulated a condition with regard to it, it is all according to his condition. The Gemara asks: And is a condition effective with regard to it?

But didn’t Rav Sheshet say in the name of Rabbi Akiva: From where is it derived that the wood of a sukka is prohibited to be used for any other use all seven days of the Festival? It is as it is stated: “The festival of Sukkot to the Lord, seven days” (Leviticus 23:34). And it is taught in a different baraita in explanation of this that Rabbi Yehuda ben Beteira says: From where is it derived that just as the name of Heaven takes effect upon the Festival peace-offering, so too, does the name of Heaven take effect upon the sukka? The verse states: “The festival of Sukkot to the Lord, seven days” (Leviticus 23:34), from which it is learned: Just as the Festival offering is consecrated to the Lord, so too, the sukka is consecrated to the Lord. Since the wood of the sukka is compared to consecrated objects, how may one stipulate a condition with regard to it?

Rav Menashya, son of Rava, said: In the latter clause, where the stipulation is mentioned, we have arrived at the case of a regular sukka, a hut used throughout the year, not specifically for the Festival. With regard to such a sukka, one may stipulate to use the wood as he wishes; but as for a sukka of mitzva, used for the Festival, a condition is not effective with regard to it.

The Gemara asks a question from a different angle: And is a condition not effective for a sukka of mitzva? But isn’t it taught in the Tosefta: In the case of a sukka that one roofed in accordance with its halakha, and decorated it with embroidered clothes and with patterned sheets, and hung on it nuts, almonds, peaches, pomegranates, and vines [parkilei], of grapes and glass containers filled with wine, oil, and flour, and wreaths of ears of corn for decoration, it is prohibited to derive benefit from any of these until the conclusion of the last Festival day. But if one stipulated a condition with regard to them whereby he allows himself to use them, it is all according to his condition. This shows that conditions are effective even with regard to a sukka of mitzva.

The Gemara answers based on the opinion of Abaye and Rava, who both say that this is referring to a case where one says: I am not removing myself from them throughout twilight. In other words, he announces from the outset that he will not set them aside as sukka decorations, but rather he will use them for other purposes as well. In that case, no sanctity devolves upon them at all, and he may therefore use them throughout the Festival. However, as for the actual wood of a sukka, sanctity devolves upon it through the very construction of the sukka, and it has therefore been set aside from use for the entire seven days.

The Gemara asks: And in what way is it different from that which was stated with regard to a different halakha: In the case of one who separated seven etrogim for each of the seven Festival days, one for each day, Rav said: He fulfills his obligation through each and every one of them when he recites the blessing over the lulav and etrog, and if he so desires he may eat it immediately after the blessing. And Rav Asi said: He fulfills his obligation through each one, and he may eat it the following day, as it retains its sanctity for the duration of that entire day. In any case, all agree that the sanctity of each etrog does not extend to the following day. If so, why does the sanctity of the sukka extend through all seven days?

The Gemara answers: There is a difference between an etrog and a sukka. There, with regard to an etrog, the nights are divided from the days, as the mitzva of etrog applies only during the day and not at night. This means that each and every day is its own mitzva, and therefore an item that is sanctified for one day is not necessarily sanctified for the following day. However, here, with regard to a sukka, where the nights are not divided from the days, as the mitzva of sukka applies at night as well, all seven days are considered as one long day. Throughout the Festival, there is no moment during which the sanctity of sukka leaves the wood; it leaves only at the conclusion of the Festival.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בארזי ואשוחי כלומר אלו העצים קורות הן ומוקצה מחמת כיס אפילו ר' שמעון מודה שאסור איכא דמתנו להא דרב כהנא אסיפא אבל לא בעצים שבמוקצה ואוקמה רב כהנא לר' יהודה דאית ליה מוקצה ורישא דקתני מתחילין בערימת התבן בתיבנא סריא דלא עבדו מיניה אוצר [מתני'] אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה אוקמה שמואל דאין נוטלין לא מן הסוכה ולא מן הדפנות עצמן משום דסתר אוהלא אלא מן העצים הסמוכים לדפנות של סוכה זו ורב מנשה אוקמה באיסורייתא כלומר הדפנות הללו חבילות ע"ג חבילות היו שאינן עשויות לאהל ומותר להסתפק מהן.

תני קמיה דר' יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה ולא מן הסמוך לה ור' שמעון מתיר ואקשינן לר' שמעון והא סתר אהלא ופריק רב נחמן בסוכה שנפלה עסקינן ור"ש לטעמי' דלית ליה מוקצה דתניא מותר שמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק מהן ור"ש מתיר ואמרי' מי דמי התם כיון שסופו ליכבות מצפה אימתי תיכבה יסתפק מן השאר הכא [וכי] היה יודע שתפול הסוכה ונתן בדעתו להסתפק ממנה ופירק רב נחמן בר יצחק לא תימא בסוכה בריאה שנפלה אלא מתניתין בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עילויה. ושוין ת"ק דברייתא ור' שמעון בסוכת החג בחג שאסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ואקשינן וכיון דחל איסורא דחג עלה היכי מצי מתני עלה והא משמיה דר' עקיבא אמרו מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה' ותניא מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנאמר חג הסוכות לה' חג לה' וסוכה לה' ופירק [רב] מנשיא (בריה דרוניא) משמיה דשמואל סיפא דקתני ואם התנה עליה אינה בסוכת החג אלא בסוכה בשאר ימים טובים ועלה אמרי' הכל לפי תנאו. ואקשי' וסוכה דחג לא מהני בה תנאה.

והתניא סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין כו' עד ואסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון של חג ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו ופרקי אביי ורבא מתניתא זו באומר אינו נבדל מאלין שתליתי בסוכה זו כל בין השמשות דלא חלה עלייהו מעיקרא קדושה אבל עצי סוכה דמעיקרא חלה עלה קדושה אתקצאי כל שבעה. וכי לא אמר בהני עיטורין איני בודל מהן כל בין השמשות נאסרו והא אתמר הפריש ז' אתרוגים לז' הימים אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ואפי' לר' אסי לא אמר אלא יוצא בה היום ואוכלה למחר אבל שבעה ימים לא אמר ופרקינן התם גבי אתרוג מפסקי לילות דלא מיחייב בהו ולפיכך שרי אבל בסוכה שחייב לישב בה בלילות כבימים כל שבעה ימים כיומא חדא אריכא דמי.

גמרא: כי תנן מתניתין באסוריתא. והוא הדין (מצי לאקשויי) [דמצי לאוקמה] בסמוך ממש ובלא אסוריתא ובשלא נתכוון לעבותה אבל נתכוון לעבותה אסור, ובכי הא אוקמה שמואל בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם, אלא מן הסמוך לה שמואל אמר בשלא נתכוון לעבותה אבל נתכוון לעבותה אסור ע"כ, דכל שנתכוון לשום עליה להצניע הרי זה כאסורייתא. עוד אמרו שם בשלא התנה אבל אם התנה מותר, רב נחמן בר יעקב בעי ויש אדם מתנה לסתור אהלים ואמרי' משמיה דשמואל בטפול בה.

תני ר' חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה. יש ספרים דגרסי הכי ואתיא כמתניתין ומן הסמוך לה היינו אסורייתא, ויש ספרים דגרסי ולא מן הסמוך היינו סמוך ממש ובנתכוין לעבותה.

הכא מי יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו. ואפילו למר בר רב יוסף (לעיל ביצה כז, ב) דאמר חלוק היה רבי שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו, לא דמיא סוכה לבעלי חיים דמיתה בבעלי חיים שכיחא.

הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה. ואפילו הכי לרבי יהודה אסור, דכל שאינו יכול ליטול ממנה בין השמשות איתקצאי לכולי יומא לרבי יהודה דאית ליה מוקצה, ומה שהיא מצויה ליפול אינה מכינה.

סיפא אתאן לסוכה דעלמא. כלומר: ולעולם ברעועה דכל שהיא רעועה והתנה עליה ונפלה ביום טוב אפילו לרבי יהודה מתיר

[אבל בסוכה דמצוה לא מהני בה תנאה] כיון שהוקצת למצותה וחל עליה קדושה בין השמשות מדר' עקיבא.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו. דעל כרחך צריך לסוכה ואיתקצאי בין השמשות.

איתקצאי לשבעה. ואפילו ברעועה ובתנאי אסורה, דאין תנאי מועיל לעצי סוכה דעל כרחו בודל הוא מהן בין השמשות דלסוכה הוא צריך למצוה, אבל לנוין הוא דמהני תנאו.

באומר איני בודל מהם כל בין השמשות. ואיכא למידק דאפילו בסוכה דעלמא אי אפשר לו ליטול בין השמשות שהרי על כרחו הוקצית בין השמשות משום סתירת אוהלים, (דאית) [וראיתי] משום הראב"ד ז"ל דעכשיו חזר בו משנויא קמא ואפילו בסוכה רעועה דעלמא [לא] מהני תנאה (ואפי') דהא דקתני אם התנה עליה הכל לפי תנאו לאו אסוכה דעלמא אתי כדאמרינן דאפי' סוכה דעלמא לא מהני בה תנאה דהא איכא משום סתירת אוהלא אלא אסמוך לה קאי, דסמוך לה היינו נוין והוא דאמר איני בודל מהם כל בין השמשות. ואין זה מחוור בעיני דאי הדר ביה משנויא קמא הוה ליה למימר אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' אי נמי לימא אלא אתאן לסוכה דמצוה ואביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו'. והרז"ה הלוי ז"ל [כתב] דבסוכה דעלמא ליכא מוקצה מחמת איסור דאי נמי סתר לה קודם נפילה אין בה משום סתירת אהלא אחר שהיא רעועה אבל לא בסוכה דמצוה משום דאפילו בלא איסור סתירת אהלא איכא איסור משום דעל כרחך איתקצאי למצותה. ואינו מחוור בעיני דמאן אמר לן דבסוכה רעועה כל שלא נפלה אין בה משום סתירת אהל דמי אמרינן בכי הא כל העומד ליפול כנפול דמי מכל מקום עכשיו אהל הוא, ואין זה כאהל עראי שאינו אלא מדבריהם שאין אהל עראי אלא אהל שנעשה מתחלתו לעראי אבל אהל קבוע אף על פי שנתרועע אהל הוא.
אלא מסתברא דכל העומד ליסתר ביומא מהני בו תנאה לכשיסתור ויפול, ולא אמרינן בכי הא מגו דאיתקצאי בין השמשות לכולי יומא איתקצאי, דאפילו בנר שהדליקו בו מהני תנאי ואפילו לרבי יהודה ובנר של מתכת דאינו מאוס כדאמרינן בירושלמי בפרק כירה (שבת פ"ג ה"ז) דעד כאן לא קאמר רבי יהודה מיגו דאיתקצאי בין השמשות אלא בדאיתקצאי סתם הא בשהתנה לא ולרבי יהודה בתנאי כר"ש בלא תנאי, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרק כירה (שבת מה, א בסו"ד) ולמדה מדברי הירושלמי דגרסינן התם תני אם התנה עליו מותר, כלומר בנר שהדליקו בו באותה שבת, ואקשינן התם מה (הן) [אנן] קיימין אי כרבי מאיר אפילו התנה יהא אסור ואי כר' שמעון אפילו לא התנה יהא מותר אלא כרבי [יהודה] נר מאוס הוא מאן דתני אם התנה יהא מותר ר"ש דתניא אבל כוס וקערה ועששית אף על פי שכבו אסור ליגע בהן רבי טבי בשם רב חסדא אפילו ר"ש דאמר תמן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור ע"כ, ומכאן דאפילו לר"י לא קשיא להו ולא דחו לה מינה אלא משום דנר מאוס הוא ועל כרחו מאוס ומוקצה הא לאו הכי אפילו לר"י מהני בה תנאה ומינה בנר של מתכת מיהא מהני בה תנאה, ואף [אנן] נאמר כן בסוכה רעועה לרבי יהודה דמהני בה תנאה, ואף הרב ז"ל כתב שם דלפי הירושלמי אפילו בסוכה (רעועה) [בריאה] מהני תנאה לר"ש כדמהני בכוס וקערה ועששית.
אלא מיהא עדיין צריך לעיין אפילו בסוכה דלמצוה למה לא יהני בה תנאי, ויש לומר משום דעל כרחך חלה עליו קדושה וכיון שקדושת מצות סוכה מתפשטת בה אי אפשר לו להתנות שתפקע קדושה ואפילו בסוכה רעועה, אבל נוין אין קדושה מתפשט בהן ואינו אסור להסתפק מהן אלא משום בזוי מצוה דנראה שלאחר שעיטרה בהן שהוא מסלק נויה ואינו אסור אלא מדרבנן, ובהא הוא דמהני תנאה לפי שאין כאן ביזוי כשמסלקן שהרי על תנאי כן הניחם שם. ועדיין אני צריך להתיישב בדבר שהרי לכולי עלמא קדושת דמים מהני בה תנאה ופקעה, ועוד משמע דלדעת אביי אפילו בקדושת הגוף מהני תנאה ופקעה בכדי מדתנן בנדרים פ"ג (כח, א) הרי נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו וטלית זה קרבן עד שתשרף אין להם פדיון, ואקשינן עלה בגמרא ולעולם וכו' ופריק רב פדא פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו, כלומר דקדושה שבהן בכדי לא פקעא, ועולא אמר כיון שנקצצו אינו פודן ואקשינן לעולא קדושה שבהן להיכן הלכה מה אלו האומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא מיניה בלא גיטא, ופרקינא מי קא מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים קדושת דמים פקעא קדושת הגוף לא פקעא אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעא איתיביה שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים, ופריק רבא הכא נמי דאמר [לדמי] ולא קבלה מיניה אביי דההוא ברייתא חדא בקדושת דמים וחדא בקדושת הגוף מיירי לדעת אביי כדאיתא התם, (ד)[ו]אם כן אפילו סבירא ליה דסוכה קדושה בקדושת הגוף כל שבעה מדהקישה הכתוב לחג מכל מקום היאך אמר כאן אביי (מ)דלא מהני בה תנאה ומי עדיפא משור כל שלשים יום עולה ולאחר שלשים שלמים. ומתוך הדחק יש לי לומר דהקישה הכתוב לחגיגה ממש, מה חגיגה אי אפשר לה לאחר שחלה עליה קדושה שתפקע קדושה אף עצי סוכה כן. ועוד קשיא לי הא דקיימא לן (סוכה ח, ב) דסוכת גנב"ך וסוכת רקב"ש דכשירה, למה חלה עליה קדושה כל שבעה וכי מפני שנכנס זה שם ואכל שם פעם אחת או ישן שם תחול עליה קדושה כל ז' והיא לא נעשית לשם קדושת סוכה, ואפשר דסוכת גנב"ך ורקב"ש כסוכה דעלמא הן.
ומיהא אכתי קשיא לי מדמקשינן הכא ולא מהני בה תנאה והתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים וכו' ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו ופריק אביי ורבא דאמרו תרווייהו באומר איני בודל מהן כל בין השמשות, משמע ודאי דלמאי דקא מקשה מי לא מהני בה תנאה קא פריק דההוא תנאה באומר איני בודל מהן כל בין השמשות ובכי הא הוא דמהני בין לנוין בין לעצי סוכה אבל בין תנאי לתנאי לא דאי לא הוה ליה למימר התם ובאומר איני בודל מהם כל בין השמשות, דהא סיככה קתני דמשמע דבין אסיככה בין אעיטרה קאמר דמהני בה תנאה והוה ליה לאביי ורבא דאפי' בסוכה דמצוה מהני בה תנאה, ודוקא באומר איני בודל מהן כל בין השמשות אבל במתנה אם נפלה יהא מותר (בהא דמהנה) [לא מהני] בה תנאה בכי הא [אלא] בסוכה דעלמא בין בבריאה בין ברעועה לר"ש מיהא, דשאני סוכה דמצוה דחלה עליה קדושה כל בין השמשות אתקצאי לכולהו ז' ימי החג ואפילו יום טוב האחרון של חג אלא אם כן התנה בפירוש שאינו בודל מהן כל בין השמשות. ולאו דוקא באומר בלשון זה ממש דהוא הדין והוא הטעם באומר לכשארצה אטול, ולא אמרו לשון זה אלא לאפוקי לכשיפול אטול ממנה, וכן נראה לי מן התוספתא דתניא (כי בדין) [גבי ביברין] של חיה ושל עופות (פ"ג ה"ז) אין נוטלין עצים מן הסוכה אפילו ביו"ט אחרון של חג אם אמר לכשארצה אטול הרי זה מותר ע"כ, ושמעינן מיניה תרתי, חדא דאפילו בעצי סוכה דמצוה מהני תנאה דהא לא תני בה נויין ולא מן הסמוך לה ואפילו הכי קתני מותר, ושמעינן מיניה נמי דלכשארצה אטול הרי הוא כאלו אומר איני בודל מהן כל בין השמשות. כן נראה לי להלכה אלא שלמעשה צריך אני להתיישב, אף על פי שנראה לי כן דעת הרי"ף ז"ל שלא כתב בהלכות דברי שמואל דאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא, דאלמא הרב ז"ל מפרש ההיא סיפא דקתני ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אפילו אסוכה דמצוה.

אבל עצי סוכה דחלה עלייהו קדושה אתקצו לז'. הקשו בתוס' דמהא דרבי עקיבא משמע דעצי סוכה אסירי מדאורייתא דאקשינהו רחמנא לחג, וליכא למימר דאסמכתא בעלמא היא דהא בפרק קמא דסוכה (ט, א) בפלוגתא דסוכה ישנה דפסלי בית שמאי אמרינן מאי טעמייהו ואמרינן משום דכתיב חג הסוכות תעשה לך בעינן סוכה עשויה לשם חג ופרכינן דהא מיבעי ליה לכדרב ששת דאמר רב ששת משום ר' עקיבא מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, דאלמא הא דרב ששת דאורייתא דאי אסמכתא דעלמא מאי קא דחי מיניה לבית שמאי דדרשינן מינה דבעינן סוכה לשם חג, אלא ודאי דאורייתא היא, וכיון שכן מאי קאמר אתקצאי לשבעה דמדקאמר לשון אתקצאי משום מוקצה בלחוד איכא ומוקצה לאו דאורייתא. ותירצו דכל שהיא קיימת אסורא דאורייתא אבל נפלה לאו דאורייתא ומהני בה תנאה כסוכה רעועה דעלמא, והכי קא מקשינן ומי מהני בה תנאה והא אמר רב ששת וכיון דבקיומה אסורה מדאורייתא ולא מהני בה תנאה דין הוא שלא תהני בה תנאה מדרבנן אף לכשנפלה. ורבינו יעקב ז"ל תירץ דמה שצריך לסוכה אסור מדאורייתא ומה שאינו צריך לסוכה אסור מדרבנן, ופריך מי מהני בה תנאה והא אמר רב ששת וכיון דלמה שצריך לה לא מהני תנאה אף למה שאין צריך לה לא מהני בה תנאה והתניא עיטרה בקרמים, ופריק אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' דעצי סוכה דחיילא עלייהו קדושה מחמת מצוה למה שצריך לה אף מה שאין צריך לה אתקצאי לשבעה. וזה שלא כפי מה שפירשתי אני למעלה דאביי ורבא אפילו אעצי סוכה נמי אמרי דמהני בהו תנאה, ומאי דאמרי אבל עצי סוכה דחיילא עלייהו קדושה לאו למימרא דמחלקי בין עצי סוכה לנויין וכשהתנה אלא בין התנה בין לא התנה, והכי קאמר באומר איני בודל כל בין השמשות ולא חיילא עלייהו קדושה [אבל עצי סוכה דחיילא עלייהו קדושה] כלומר כשלא התנה בתנאי זה דאינו בודל מהן כל בין השמשות לא. ולעיקר שהקשו נראה לי שאין לה עיקר דלאו איסור מוקצה בלחוד קאמר אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר, כלומר עצי סוכה דחלה עלייהו קדושה והוקצו למצותן נמשך אותו איסור והולך כל ימי החג, כך נראה לי.
ומה שיראה מכאן דאמרינן מיגו דאיתקצאי מחמת בין השמשות של יום שעבר איתקצאי לכל יום הבא מה שאין כן בעלמא בביצה (וכל עץ טובל יום כנר) [ובלגין דטבול יום כבר] כתבתי למעלה בפ"ק (ד, א בד"ה רב) בס"ד.

המשנה השניה אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה מביאין עצים מן השדה מן המכונס מן הקרפף אפי' מן המפוזר איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' כל שנכנסין לה בפותחת אפי' בתוך תחום שבת אמר הר"ם סוכת החג בחג אסור ליהנות בעציה כל ימי הסוכות לאמרו חג הסוכות ליי' שבעת ימים ובאה הקבלה כשם שחל שם שמים על חגיגה כך חל שם שמים על סוכה והדבר בכאן הוא על סוכה שאינה של מצוה כי העקר אצלנו אין עושין אהל ואין סותרין אהל ביום טוב וכל שכן בשבת וכבר קדם בשבת ואמרם מן הקרפף ואפי' מן המפוזר אינה הלכה אלא מן המכונס ור' יהודה אומ' כי על כל פנים צריך פתח ויהיה סמוך לעיר ור' יוסי אומר כי כשיש לו פתח ואפי' רחוק מן העיר קרוב לאלפים אמה שהוא תחום שבת מותר ליטול ממנו והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר החלק השני והוא שיש דברים שאסור להשתמש בהן אף לצורך אוכל נפש מחמת איזה איסור ואמר על זה שאין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך ומשנה זו נתבלבלו בפירושה רוב מפרשים ולא העלוה כהגן וצריך שתדע תחלה שלא נגעו במשנה זו כלל מתורת מוקצה שלא בסוכת מצוה אנו עסוקים אלא בסוכה דעלמא העשויה לעמוד בתוכה בתוך פרדיסו שבבית וביום טוב של פסח ושל עצרת היא שנויה ואמר שאין נוטלין עצים מן הסכך שאע"פ שאין כאן מוקצה למצותו שהרי אין הדברים אמורים בסוכת החג מ"מ אסור משום סתירת אהל אבל נוטלין מן הסמוך לה ופי' בגמ' כגון שהיו חבלי עצים קטנים אגודות על הסכך ומאחר שלא הותר אגדן אינן בטלות אגב סכך וכגון שהניחן ליבש או להצניע אבל אם נתכוין לעבות בהן את הסכך אע"פ שלא התיר את אגדן בטלות הן לגבי סכך ואם התיר את אגדן אף מן הסתם בטלות הן לגבי סכך שהרי נעשה תוספת כעקר וכן הלכה ומן הסמוך לדפנות כגון שאחר שנשלם הדופן זקף בסמוך לה קנים שלא באריגה אין צריך לומר שמותר ולמדת לפי דרכנו שלא נגעו במשנה זו מתורת מוקצה לא מתורת מוקצה למצותו שהרי משנה זו לא בסוכת חג היא שנויה ולא במוקצה מחמה הסח הדעת שהרי אינה מעצים שבאוצר ושבמוקצה והרי הם לפניו בחצר ואין כאן איסור אלא מחמת סתירת אהל ביום טוב ומעתה אתה מבין שלא נחלק ר' שמעון במשנה זו כלל וכבר ראיתי מי שטעה בזה בפירוש משנתנו ובלבל דבריו בכך ומכל הבלבולין אתה נשמר בכך ר"ל שתדע שמאחר שיש בה איסור מחמת עצמו אין ראוי לבא באיסורה מחמת מוקצה כמו שאינך צריך לאסור בשר החזיר מתורת מוקצה שהרי איסורו בגופו ומ"מ אם נפלה סוכה זה ביו"ט ונמצא שאין כאן עכשו סתירת אהל אנו עכשו צריכין לאסור את עציה מתורת מוקצה שהרי בין השמשות נאסרה מחמת סתירת אהל והקצן מדעתו מחמת איסור ואם היתה סוכה זו בין השמשות חזקה כתקנה אף ר' שמעון מודה באיסורה שאין אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו אבל כשהיא רעועה ונפלה מותרת לדעת ר' שמעון ואסורה לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו ביום טוב וכן בחולו של מועד אתה אוסרה בחג מחמת מוקצה למצוה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ידעת ששטת התלמוד מלמדת תמיד שר' שמעון אין לו איסור מוקצה ושאנו פוסקין כמותו בשבת מעתה צריך שתדע שלא בכל מוקצה אנו פוסקים כר' שמעון אף בשבת ושלא בכלם גם כן סובר ר' שמעון שאין מוקצה אסור אלא כל מוקצה מחמת איסור שאדם יושב מצפה מערב שבת מתי יסתלק איסורו הוא מתיר כגון מותר השמן שבנר ושבקערה של חרס שהדליקו בה ערב שבת הואיל ומתחלת שבת היה דעתו ליכבות באיזו שעה שבה ולהשתמש במותרן אבל מודה הוא בכוס ועששית שכבו שהם גדולים ולא היה דעתו שיכבו וכן מודה בסוכה שאינה רעועה שנפלה בשבת או ביו"ט ואף לדעת האומר חלוק היה ר' שמעון אף בבהמה בריאה שמתה ואמר עליה שמחתכין אותה לפני הכלבים טעם הדבר מפני שאין בה מוקצה מחמת איסור לגמרי שהרי אם יום טוב הוא רשאי לשחטה ואם בשבת הוא רשאי הוא לשחטה לחולה ואין כאן אלא מוקצה מחמת היסח הדעת ובזה אפילו במה שאין אדם יושב ומצפה מתיר ר' שמעון אבל מוקצה מחמת איסור לגמרי כל שאין דעתו שיסתלק איסורו בשבת מודה הוא באיסורו ושמא תאמר והרי משנת אין מבקעין עצים מן הקורה שנשברה ביום טוב אמרו עליה דלא כר' שמעון ואם כדבריך הרי אין אדם יושב ומצפה אימתי תשבר קורתו תדע שלא נאמרה בקורה של בנין ואין בה מוקצה מחמת איסור סתירת אהל ואם היא בבנין אתה מפרשה ברעועה וכן מה שאמרו שאין מסיקין בשברי כלים שהיא שנויה שלא לדעת ר' שמעון והרי אין אדם יושב ומצפה מתי ישברו כליו פירושו בכלי ששבירתו קרובה וכן כל שיראה לך משמועות שבתלמוד כחולקות עם זה שכללנו אתה מפרשן באי זה צד עד שתהא תירוצן עולה למה שכתבנו וזה כלל נכון כמו שהכרענו בפירושנו אבל בסוכה רעועה חולק ר' שמעון להיתר והלכה כר' יהודה ביו"ט כמו שביארנו במשנה ואף בשבת אין הלכה כר' שמעון במוקצה זה אלא כל מוקצה מחמת איסור אע"פ שאדם יושב ומצפה אימתי יסתלק איסורו אסור אף לאחר שנסתלק ולא אמרו הלכה כר' שמעון בשבת אלא במוקצה מחמת הסח הדעת ומחמת מיאוס כמו שיתבאר במסכת שבת:

מתוך מה שפסקנו יש לך לידע שאין חלוק בין סוכה רעועה לשאינה רעועה אלא בין שהיתה רעועה בין השמשות בין שלא היתה רעועה אם נפלה ביום טוב אסורה מחמת מוקצה מעתה צריך שתתחדש לך ידיעה בענין זה שיש צד שתצטרך להבדיל בין רעועה לבריאה והוא אם התנה מאתמל שאם תפול שיהנה מעציה ביום טוב שאם רעועה היא תנאו מועיל ואם בריאה היא אין תנאו מועיל ולא תדמה ממנו לשאר מוקצים שמחמת איסור אלא כל מוקצה מחמת איסור אע"פ שמתחלת שבת אדם יושב ומצפה מתי יסתלק איסורו אין תנאי מועיל בו כגון מותר השמן שבנר ומטה שהיו עליה מעות וניטלו הימנה ואפילו היה איסור מוקצה שבו מדברי סופרים וכן לר' שמעון שמודה בקערה ועששית אין תנאי מועיל בו ואע"פ שלדעתו אין כבויה איסור תורה אלא איסור סופרים הואיל ואינו צריך לגוף הכבוי אא"כ מכבה לפחמין או להבהב את הפתילה אין תנאי מועיל בהם כלום ולא אמרו שיהא התנאי מועיל אלא בסוכה ויראה לי הטעם בזו שמאחר שהיתה רעועה בין השמשות וסוכה זו אינה צריכה לו למצוה אינו רוצה בקיומה וכל עצמו נותן הוא דעתו עליה לסתרה בידים אלא [שיו"ט] מעכבו ואין צריך לומר שדעתו עליה אם תפול שכל עצמה אינה עומדת אלא להיסק ומתוך כך תנאו מועיל בה:

וי"מ בזו טעם אחר והוא שסתירת אהל בסוכה רעועה אין בה איסור לדעתם אלא מדברי סופרים וכל שהתנה בה כשנסתלק האיסור נסתלק המוקצה שבו אלא שמקשים עליהם שאם כן מהו צריך תנאי והרי כל דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים והיה אותו דבר מוקצה מחמת אותו איסור נסתלק האיסור מותר אף למי שסובר איסור מוקצה ואין צריך תנאי וכמו שאמרו למטה בית שהוא מלא פירות ר"ל שאדם מקצה אותם מדעתו אחר שאינו יכול ליכנס לשם אם נפחת נוטל ממקום הפחת ופירשוה בבית בנוי בשורות של לבנים שאין בעקר סתירתו אלא איסור סופרים וכשנפחת ופקע איסורו פקע מוקצה שבו בלא תנאי וכן מה שאמרו טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ורשאי לאכלו הואיל ואיסור הפרשתו לא היתה אלא מדברי סופרים ומ"מ הם מתרצים שלא נאמר כן אלא באוכלין אבל באיסור אחר אע"פ שאין האיסור אלא מדברי סופרים איסור מוקצה נשאר בו כגון מטה שהיו עליה מעות מערב שבת שאע"פ שניטלו ממנה בשבת אסור לטלטלה אא"כ בתנאי כך הסכימו גדולי הראשונים שבקאטאלונייאה וגדולי הדורות שלפנינו מסכימים עמהם ואין נראה לי לומר שסתירת סוכה רעועה מדברי סופרים לבד שהרי מ"מ סתירה גמורה היא ולא אמרו בבית שנפחת שסתירת אודרא דליבני מדברי סופרים אלא בשורות של לבנים שאין מחברות בטיט כלל וכל שאין בנין אין סתירה ועוד שאף מטה שיש בה מעות יראה שאין תנאי מועיל בה וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר להועיל תנאי לגוף הסוכה כלל אלא לסמוך לה וא"ת והרי סמוך לה מותר לגמרי כמו שביארנו באמת כך הוא אלא שלא אמרו מותר אלא בשלא נתכון לעבותה הא כל שנתכון לעבותה אסור ובנתכון לעבותה אנו אומרים שתנאי מועיל בה אבל לא לגוף הסוכה אלא בעבוי הבא אחר הסכוך וקצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתלמוד המערב אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה הדה דתימא בשלא נתכון לעבותה אבל נתכון לעבותה אסור בשלא התנה אבל התנה מותר ויש מתנה לסתור אהלים בטפול לה כלומר שהרי נסתככה בכדי צרכה ואח"כ הוא מעבה אותה והרבה מתמיהין מה בין עבוי לסכך ומפרשין את הירושלמי אף בגוף הסכך ונראה לי לדעת גדולי המפרשים שבשעת העבוי הוא מתנה ואומר אם לא תצטרך לי תהא לעבוי ואם תצטרך לו יהו כעצים המוכנים להיסק ובדרך זה תנאי מועיל בו אלא שעקר הדברים לדעתי כמו שכתבתי תחלה:

וסוכת החג מיהא אין תנאי מועיל בה ולא לעבויה ליהנות בה אף לכשתפול ואפילו היתה רעועה מערב יום טוב שעצי סוכה קדושתן כל שבעה ואין לו עליהן דין ודברים להתנות בהן ואפילו אמר איני בודל מהן כל שבעה אין זה כלום שהרי הוא מתנה בחנם שהרי על כרחו בודל הוא מהם שלסוכה הוא צריך ואע"פ שסוכה דעלמא בודל הוא ממנה על כרחו גם כן מחמת סתירת אהל מ"מ בזו צריך להיות בודל הוא ממנה מחמת קדושה וכבר היא נדמית לחגיגה ומה חגיגה אין תנאי להפקיע קדושה אף סוכה כן וגדולי הדור מקשים בה ממה שאמרו בנדרים כ"ט א' שור זה עולה שלשים יום ולאחר שלשים שלמים כל שלשים עולה לאחר שלשים שלמים כמו שהתבאר בנדרים ותירצוה שמ"מ זו נדמית לחגיגה ולדעתי אינה קושיא שבשור הכל נדבה וראוי לומר שתהא נדבתו כרצונו אבל זה על כרחו היא קדושה וצריך הוא לה על כל פנים ועדין הם מקשים מסוכת גנב"ך ורקב"ש שלא נעשו מתחלתם לשם קדושת סוכה מפני מה עציהם אסורים ויראה להם שזו כסוכה דעלמא ליהנות בה תנאי ויש אומ' אף בלא תנאי ומ"מ ראיתי להם שחוככים לומר שאף סוכת מצוה תנאי מועיל בה ליטול מעציה בחולו של מועד שאין שם דין סתירת אהל ממה שאמרו בתירוץ הקושיא בסוגיא זו באומר איני בודל כלומר ובסוכה לא אמר כן הא אם אמר כן אף בסוכה כן שאם לא כן היה לו לומר בנויין ובאומר איני בודל וכן אמרוה בתוספתא בפירוש אין נוטלין עצים מן הסוכה אפילו ביום טוב אחרון של חג ואם אמר לכשארצה אטול הרי זה מותר ואף הם למדו מתוספתא זו שלא סוף דבר בלשון זה ר"ל איני בודל וכו' אלא אף בלכשארצה אטול ולא אמרו לשון איני בודל אלא להוציא אם אמר לכשתפול אטול ממנה:

ואף לחכמי הדורות ראיתי שאינם גורסים בסוגיא זו סופא אתאן לסוכה דעלמא אלא שמקשים ומי מהני בה תנאה כלומר אפילו נפלה והא תני וכו' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על עצי סוכה ואף הוא חוזר ומקשה ולא מהני בה תנאה וכו' והא תני סככה כהלכתה וכו' ותירץ באומר איני בודל וכו' בין בסוכה בין בעטורה דהא סככה קאמר ואכלהו קאי ואם התנה וכו' ובחולו של מועד שרו ומה שאמרו אח"כ אבל עצי סוכה דחיילא עליהו קדשה איתקצו לשבעה אין קורין אותה בניחותא לשיטתם אלא דרך קושיא כלומר אבל עצי סוכה דחילא וכו' כלומר שלא אמר איני בודל וכו' אע"ג דאתני עלה ליום שני איתקצאי לשבעה יומי וכן בנויין ומאי שנא מאתרוג ותירצה משום דלא מיפסקי בה לילות מימים ואף הם פירשו בנויין דלאתרוג מדמינן להו ותנאי לשני או לשלישי מועיל בהם ואינו צריך לומר איני בודל מהן בין השמשות אלא לסוכה עצמה ומ"מ אנו מפרשין ומי מהני בה תנאה כלל והתניא כשם שחל וכו' ואוקמה בסוכה דעלמא ולא של חג והקשה ואף של חג לא מהני בה וכו' והתניא סככה כהלכתה ואם התנו עליה וכו' וודאי אנויין קאמר וכדקאמר אסורין להסתפק וסלקא דעתיה דמקשה דאף בסוכה כן ותירצו באומר איני בודל מהן וכו' אבל סכת מצוה על כרחו בודל כמו שפירשנו ומכל מקום התוספתא מוכחת כדבריהם אלא שאין לסמוך עליה ופוק חזי מה עמא דבר שכלם נוהגין בזה איסור גמור:

ואף עצי הדפנות נכללות באיסור זה שהרי במסכת סוכה י' ב' בשמועת פירש עליה סדין שנו בה דילמא מן הצד ופירשוה גדולי הרבנים בדפנות למדנו שאף הדפנות בכלל עצי סוכה אלא שיש מפרשין מן הצד בסכך וכמו שאמרו מן הצד בארבעה הא דפנות מותר ומ"מ גדולי המחברים כתבו אף בדפנות לאיסור ויש שואלין לדעת האוסרין דופן רביעית ואינה צורך סוכה אם תנאי מועיל בה והכריעו בה שאם עשה ארבעתן יחד ולא בירר איזו מהן מצוה ואיזו רשות כלן אסורות אבל אם כשעשה את השלשה חזר ובנה את הרביעית תנאי מועיל בה ואם בירר שאינו עושה אותה אלא לנוי אינו צריך בה תנאי:

ממה שכתבנו למדת שאע"פ שעצי סוכה אין תנאי מועיל בהם נויי סוכה שהתנה מבערב ואמר איני בודל מהן כל בין השמשות מותר להסתפק מהן שהרי לא חלה עליהם קדושה ואיסור סתירת אהל אין בהם שלא לעבות את הסכך הונחו שם אלא לנוי ואם לא התנה אסורין עד מוצאי יום טוב אחרון של חג:

זה שאסרנו בעצי סוכה כל שבעה לא סוף דבר בעשה סוכה אחת לבד אלא אפילו עשה שבע סוכות לשבעת הימים כל אחת ליומה הוקצו כלן למצוה ואין תנאי מועיל בעצים שבהם ואין הדבר דומה להפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים שכל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה למחר שלא הוקצה אלא ליומו אחר שהפריש אחד לכל יום מפני שאתרוג אין מצותו בלילה ופקעה הקצאתו אבל סוכה שחיובה נמשך כל שבעה בלא הפסק אין הקצאתו נפקעת כלל וכל הימים אצלה כיום אחד ומה שיש להקשות בסוגיא זו ממה שאמרו שם סוכה בשמיני אסורה ופירש הטעם דזימנין דחזיא ליה בין השמשות דשביעי ובמאי עסיקינן אי בנפלה בחול המועד היכי חזיא בין השמשות ואי דנפלה בין השמשות מאי איריא משום דחזיא ליה תיפוק לי דהא איתקצאי מחמת סתירת אהל כבר תירצנוה שם לדעת קצת דבסוכה רעועה עסיקינן ועל הדעת שכתבנו למעלה שאין סתירתה תורה אלא סופרים ובאיסור סופרים כל שנסתלק נסתלק ועוד תירצנו בפנים אחרים כמו שכתבנו שם בפרק לולב וערבה:

סיפא עשאן לסוכה דעלמא אינו נראה לי פסק המורה שפירש דמהני תנאו לר' יהוד' גבי מקצה משום דקשיא לי כל הנך דכתבית במהדורא קמא נראה לי לפרש כך דבבריית' תנאי אין נוטלין עצים מן הסוכה ולא מן הסמוך לה גרסי' ולא אלא כדגרס המורה ומפורש בברייתא כגון שהרבת עצים מותרין על הסכך שבטלו כלן אצל הסכך דדווק' סוריית' אל בטלי אבל מותרין בטלו ועלה קאי אם התנה עלית הכל לפי תנאה ששאם התנה בשעה שהרבה עצים על הסכך שעל מנת כן אני מרבה להתם שיסתפק מהן הכל לפי נאו יכול ליטול מן הסמוך דהשתא לא בטלה גבי סככא שהאי התנה עליהן להעתיקן ולא בטלו אלא מסתמא והירושלמי מוכיח כן דגרסי' התם על מאי דתנן אין נוטלין עצים מן הסוכה אל אמן הסמוך לה שמואל אמר כשלא נתכוון לעבותה אבל נתכוין לעבותה אסור כשלא התנה אבל אם התנה מותר והבין פירושו מה דשרי במתני' הסמוך לה כשלא נתכוון דעבותה כגון דהוה איסירוייתא כדאמרן בתלמודין שהחבלין ודאי לא שם אותם שם כי אם לייבשם או לשמרם שם עד שיצטרכו לו אבל אם נתכוין לעבותה כגון ששם אותם מותרים לעבות הסכך ולחזקו אסור והיא מה בבריית' ולא מן הסמוך לה שגם הסמוך לה נאסר בבטול לגבי סוכה ואפ'י נתכוון לעבותה כגון שהיה מותרין דאמרן שהן אסורין כדתני בברייתא ולא מן הסמוך לה דוקא כשלא היתה עליהן להסתפק מהן דבטלה לגבי סככא אבל אם התנה עליהן להסתפק מהן מורת שהרי לא על דעת שיתבטלו שם אותם אל אהצניעם שם עד שיצטרכו לו:

מן הסמוך לה נמי הא קא סתר אוהלא. פירוש דקא סלקא דעתין השתא דמאי סמוך לה מה שעבה ונתון על הסכך. ואמר שמואל דלא היא אלא מן הסמוך לדפנות. והקשה מורי נר"ו דאם כן אפילו דופן עצמו לישתרי דהא סוכה דעלמא היא ואין צורך בדפנותיה לשום היתר וכל מחיצה שאינה מתרת מותר לפרצה ולסלקה בין בשבת בין ביום טוב וכדאמרינן פרק כל גגות גבי כותל חצר שנפל דאמר שמואל נגידו לי גלימא. ובפרק מי שהוציאוהו פרקינן לא קשיא כאן בדופן שלישית כאן בדופן רביעית דדופן רביעית אפילו של סוכה דמצוה מותר לפרצו ולסלקו ביום טוב כיון דלא אתי להתיר. ואף רש"י חזר בו ממה שכתב בפרק כל הכלים ובפרק קמא דסוכה גבי פרסו סדינים על העמודים. ותירץ נר"ו שרש"י נשמר ופירש כאן שהדפנות ארוגות כדי ליתן טעם שמתוך שהן ארוגות אסור לנטלן ביום טוב דהוי כסותר. אבל הסמוך להן מותר שמתוך שהוא אינו ארוג אינו נראה שהוא מן הדופן. עד כאן לשונו נר"ו.

אבל עצי סוכה דחלה קדושה עליהו כו'. ואם תאמר אם כן אפילו בסוכה דעלמא למה מועיל בה תנאי דעל כרחו בודל הוא ממנה משום סתירת אוהלים. וכתב מורי נר"ו שרש"י ז"ל נשמר מזה ופירש אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהם תנאי זה שהרי על כרחו יבדל מהם בין השמשות משום דסתר אוהלא חיילא קדושה עלייהו ועל ידי קדושה זו הוקצה לשבעה עד כאן. ופירוש לפירושו אבל סוכה רעועה דעלמא מתנה עליה שתהיה ראויה לו לכשתפול מידי דהוי אנר שמתנה עליו וכדברי הירושלמי. אבל בסוכה דמצוה דאיכא משום קדושה לא פקעה בתנאי כיון שחלה בין השמשות שאי אפשר לו לסותרה. דבשלמא סוכה דעלמא ליכא אלא משום מוקצה ובה סגי תנאה לכשתפול ואף על פי שאי אפשר לסותרה בין השמשות. אבל בסוכה דמצוה איכא תרתי מוקצה וקדושה שחלה עליה בין השמשות כיון שאינו יכול לסותרה. וכיון שחלה לא מהני בה תנאה דתו לא פקעה. ונמצא שלשה דינין בדבר: סוכה דעלמא דליכא אלא מוקצה מהני בה תנאה ואף על גב דלא חזיא בין השמשות. נויי סוכה נמי מהני בה תנאה כיון דחזו בין השמשות ובאומר איני בודל מהן כל בין השמשות. סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה כיון דאיכא תרתי דלא חזו בין השמשות משום סתירת אהל וחייל עלה קדושה ועוד דאיכא איסור מוקצה. עד כאן לשונו. וכן כתב הריטב"א שדעת רש"י ז"ל דמשום איסור סתירה הוצרך ליבדל מסוכה דמצוה. וכיון שהוכרח ליבדל ממנה הוכרח לחול בה שם חג וקדושה וכיון שכן לא כל הימנו להתנות. נראה שדעת הרב נוטה לדעת מורי נר"ו.

אלא שאין דעת הרשב"א כן. דכיון דאקשינן ולא מהנה בה תנאה והתניא וכו' ופירקו אביי ורבא באומר איני בודל משמע דלמאי דאקשי מי לא מהני תנאה קא פריקו ולומר דאפילו אעצי סוכה דמצוה מהני תנאה דאיני בודל אבל בשאר תנאי לא אלא דוקא בסוכה דעלמא. דאי לא הוה להו לאביי ורבא לפרושי ולומר שאני נויי סוכה דמהני בהו תנאה. והא דאמר אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עליהו כו' היינו כשלא אמר איני בודל אלא בתנאי אחר.
ומורי נר"ו כתב שכבר נשמר מזה רש"י וזהו פירוש לפירושו: מאן דרמי מתנייתא אהדדי סבר דכיון דעיטור סדינים וקרמין בטילו לגבי סוכה הוו להו כסוכה ועלייהו ועל הסכך אמר שאם התנה עליהן הכל לפי תנאו. דסלקא דעתין השתא שהתנאי הוא שיאמר על אותן נויין דעתי שאוכל מהן למחר. ובכיוצא בזה אף על הסוכה עצמה שהיא רעועה יכול להתנות כן שדעתו ליהנות ממנה אחר שתפול למחר. ואמרי אביי ורבא שאינו כן שתנאי המועיל לנויין הוא שיאמר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא חיילא קדושה עלייהו כלומר שבידו ללוקחן כל בין השמשות דליכא משום סתירת אהל. אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עליה שאי אפשר שיקח מהן כל בין השמשות משום סתירת אהל איתקצי שבעה שכיון שהוא רוצה שתהא סוכה של מצוה מה שהתנה שאינו בודל ממנה כל בין השמשות אינו מועיל כלל דכיון שאינו בידו ליקח מהן באותה שעה על כרחו נחתא עליה קדושה ואיתקצו לשבעה. ואביי ורבא לא באו אלא לבאר שהתנאי המוזכר בברייתא זו היא שאומר איני בודל מהן כל בין השמשות. ואם כן הא דתניא אם התנה עליהן הכל לפי תנאו אין עצי סוכה בכלל דכיון דחיילא קדושה עליהו בין השמשות על כרחו שאי אפשר לסתור הילכך איתקצו לשבעה.

ותדע לך דאם איתא דלסוכה דמצוה מהני בה שום תנאה כי אקשינן לעיל אהא דתניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומי מהני בה תנאה כו'. אמאי דחיק ופריק סיפא אתאן לסוכה (דעלמה) דעלמא ויהיב סכינא חריפא למפסק מתניתא דתניא ושוין בסוכת החג בחג שאסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומפרש דהאי ואם התנה לא קאי אסוכת החג דסליק מינה אלא אסוכה דעלמא. ולמה ליה לדחוקי נפשיה לימא הא דתניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאה בסוכת החג ובאומר איני בודל מהן כל בין השמשות כי היכי דמוקמי אביי ורבא האי ואם התנה עליהם דברייתא דסיככה כהלכתה. ואין לומר דאביי ורבא מוקמי האי ואם התנה דלעיל בסוכת החג וכמו שפירש הראב"ד. דאם כן הוה להו למימר אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו כו' אי נמי לימא אלא אתאן לסוכה דמצוה ואביי ורבא דאמרי תרוייהו כו'. אלא ודאי אביי ורבא מוקמי לה כשמואל בסוכה דעלמא וכמו שכתב הרשב"א על הראב"ד ז"ל. ועוד דאם איתא דנויין ועצי הסוכה מהני בהו תנאה דאיני בודל מהן ולא מהני כי אמר דדעתו עליהן אחר בין השמשות אמאי אמר אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עלייהו הוה ליה למימר סתמא אבל חיילא קדושא עלייהו ויהא במשמע נויין וסוכה כשלא אמר איני בודל מהן דלא מהני בהו תנאה אחריתי דהא בנויין איכא משום מצוה ויש להם לומר שם קדושה במקצת. ועוד דאם כן דהאי סיפא אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עלייהו מיירי בשלא התנה בתנאי דאיני בודל אלא בתנאי אחר הוה ליה למימר התם כלומר ברייתא דסככה באומר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא חיילא קדושה עליהו. אבל הכא כלומר ברייתא דר' יהודה בן בתירה בעצי סוכה דחיילא קדושה עלייהו ואיתקצי לשבעה. דהא בכל דוכתא דאקשינן מתניתין וברייתא פרקינן הכין כדאשכחן בפרקין דלעיל ומי בעיא זמון והתניא וכו' ופרקינן לא קשיא הא בה הא באמה וכן באידך פרקין הא בביבר מקורה וכו' וכן בכולה תלמודא פריק הא בהך גונא והך בהך גונא. אלא ודאי אביי ורבא לא פרישו אלא הך ברייתא דסככה בקרמין בלחוד לומר שלא התירה על ידי תנאי אלא מה שראוי לו בין השמשות דהיינו נויין דלית בהו משום סתירת אהל אבל עצי וכו' לא. עד כאן תורף דברי מורי נר"ו והוא עיקר.

אלא דנראה לי דלאו דוקא בנויין באומר איני בודל אלא הוא הדין בתנאי אחר. אלא שאין נראה כן מפירוש רש"י ז"ל וראוי להחמיר. ואף על גב דהכא משמע דנוי סוכה אסורין משום מוקצה ובשבת פרק במה מדליקין משמע דאיסוריהו משום בזויי מצוה. איכא למימר דהא בהא תליא דאיסור מוקצה ליכא אלא מפני שאסור לסלקם משום בזויי מצוה. ואי ליכא אלא טעמא דבזויי הוה אמינא דלטלטל מיהא שרי לכך איצטריך טעמא דמוקצה איתקצי לשבעה. ודוקא לשבעה. אבל לשמיני חג עצרת דאין איסורו אלא משום מוקצה בלבד מהני בה תנאי ובלבד בסוכה רעועה ובאומר שאינו בודל מהם בין השמשות דשמיני. וכן דעת הרא"ה ז"ל וכן דעת הריטב"א ז"ל והוא הנכון. וכן נראה מן התוספתא דגרסינן התם אין נוטלין עצים מן הסוכה אפילו ביום טוב אחרון של חג ואם אמר לכשארצה אטול הרי זה מותר עד כאן. דמשמע דהאי יום טוב אחרון הוא שמיני חג עצרת כדאמרינן בחגיגה מי שלא חג יום טוב הראשון כו' ויום טוב אחרון של חג כלומר דהוא שמיני חג עצרת. והאי אם אמר לכשארצה אטול לא קאי אלא איום טוב אחרון של חג ולא אשבעת ימי החג לפי שאין תנאי מועיל לסוכת החג. ושלא כדברי הרשב"א שפירש דאסוכת החג קאי כן נראה לי.

ומאי שנא מהא דאתמר הפריש שבעה אתרוגין כו'. פירוש דהא אתרוג ולולב דינם כסוכה דהא בחדא פרשתא כתיבי וכולהו מעניני מצות סוכה נינהו ואכולהו כתיב שבעת ימים.

ואוכלה למחר. פירוש דאין בדעתו להקצותו אלא ליום אחד ואפילו ליום אחד לא הקצהו אלא משום דכל היום כשר לכך והילכך אוכלה ביום שני. והא דאמרינן יוצא בה ואוכלה לאלתר אמרו בתוס' דהיינו דוקא מהני (דכל) דחול המועד שלא הוקצו אלא למצותן גרידא ועביד ליה מצוה אזיל ליה מוקצה. אבל ביום טוב ראשון פשיטא דאסור.

בד"ה עד מוצאי י"ט האחרון כו' כשחל ש"ת אחר השבת מלאכול אתרוג כו' עכ"ל הא דשרי אתרוג בי"ט האחרון טפי מסוכה עיין בתוס' פ' במה מדליקין ובפ"ק דסוכה:

בפרש"י בד"ה אביי ורבא דאמרי תרוייהו כו' אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהם תנאי זה שהרי ע"כ יבדל מהם בין השמשות משום דסתר אהלא כו' עכ"ל וה"ה דהאי תנאה דאינו בודל כל בהש"מ לא מהני בסוכה דעלמא דע"כ יבדל מהם בין השמשות משום דסתר אהלא אלא דמהני ביה תנאה כדאוקמינן לעיל דסיפא אתאן לסוכה דעלמא דהיינו שאם התנה עליה מבעוד יום שאם תפול למחר שיסיקנה כצ"ל לפי' ר"ת שכתבו התוס' בפרק במה מדליקין דמהני תנאי ביותר מכדי שיעור סוכה [א] היינו תנאה דלעיל אבל האי תנאה דאינו בודל כו' לא מהני ביה משום סתירת אהל דאהא קאמר הכא אבל עצי סוכה כו' אתקצאי לז' כפר"ת ובסוכה דמצוה האי תנאה דלעיל נמי לא מהני משום. דמה חג כו' ובנוי סוכה האי תנאה דלעיל נמי לא מהני משום דמה חג כו' מיהו תנאה דאינו בודל כו' מהני ביה דליכא ביה סתירת אהל זו היא שיטת רש"י אבל שיטת הרי"ף לגירסתו תנאה דאינו בודל כו' מהני בין בסוכה עצמה ובין בנויה והוא מסקנא דסוגיין דהא דקתני ואם התנה הכל לפי תנאו בהכי מתוקמא דקאמר אינו בודל כו' ועיין בזה באורך בס' מלחמות ובר"ן וסיים בעל ס' מלחמות והא דקאמר השתא אבל עצי סוכה לישנא דרב ששת נקט כו' וכבר הצלנו הדעת הזה ולפי הנמצא בגירסא שלהם ואפשר שאפילו לפי גירסא שלנו דמוקי לה שמואל בסוכה דעלמא הכי סלקא במסקנא דאביי ורבא תרוייהו לתרוצי כולה מתניתא ולאפוקי מדשמואל כו' עכ"ל וע"פ שיטה זו נראה שהוא כוונת התוס' שכתבו אמר רב מנשיא אמר שמואל סיפא אתאן לסוכה דעלמא כו' ה"מ למפרך דלמאי דס"ל כו' משום דאינו נשאר במסקנא עכ"ל דכל דיבור זה אינו בתוס' ישנים אבל דבריהם מיוסדים ע"פ שיטת הרי"ף כמ"ש ס' המלחמות דאף לגירסא שלנו האי שנויא דשמואל דקאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא אינו נשאר במסקנא אלא ההיא דקתני הכל לפי תנאו מתוקמא נמי באומר איני בודל כו' וע"פ דברים אלה סליקו דברי התוס' כהוגן בלי גמגום ומהרש"ל הבין דברי התוס' בדרך רחוק ודחוק ואין כאן מקום להאריך:

בתוס' ד"ה עד מוצאי י"ט כו' עד אם היה נאכל בשבת היה י"ט מכין לשבת כן נ"ל לגרוס כיון שבא עתה ראויות שלו לשון ראויות ר"ל שאתמול לא היה ראוי לאכול והיום נעשה ראוי ודומה כאלו נולד:

בא"ד ומזה הטעם יש נזהרים כשחל שמחת תורה וכו' צ"ל דנבי אתרוג לא שייך לומר מגו דאתקצאי לבין השמשות דמוצאי שמיני דשמא עדיין יום הוא והוא ספק שביעי אתקצאי לכולי יומא דתשיעי משום דאתרוג אין מצותו כל היום ולא היה ראוי לברך בו בבין השמשות של מוצאי שמיני משא"כ בסוכה דמצותו כל היום ואי אתרמי ליה סעודה בין השמשות היה צריך לאכול בסוכה ולכך אמרי' בה מגו דאתקצאי וכו' ולכך אתרוג אינו אסור בתשיעי רק כשחל התשיעי דהיינו שמחת תורה אחר השבת מטעם שלא יהא שבת מכין לי"ט יעיין בתוס' בסוכה דף י' ד"ה מוצאי י"ט האחרון דשם פסקו התוס' בע"א:

ד"ה אמר רב מנשיא [בריה דרבא] (אמר שמואל) סיפא אתאן לסוכה דעלמא וכו' דברי התוס' בדבור זה תמוהים מאד וא"א ליישבם ע"פ שיטת פירש"י בהלכה זו ונ"ל דדבור זה ס"ל בפי' ההלכה כשיטת הרי"ף והרמב"ן בספר מלחמות שהשיב על דברי בעל המאור ואע"ג דלפי שיטת הרי"ף אינו גורס בגמ' שינויא דשמואל דאתאן לסוכה דעלמא הלא כתב הרמב"ן בסוף דבריו שם דאפשר דאפי' לגירסת הספרים דגרסי שינויא דשמואל סלקא במסקנא כסברת הרי"ף ולפי שיטתם פי' ההלכה כן דשמואל מוקי הברייתא בסוכה דעלמא אבל בסוכה דמצוה לא מהני בה תנאה ופריך עליה וסוכה דמצוה לא והתני' וכו' אביי ורבא דאמרי תרוייהו ר"ל דאינהו אתו לסתור שינויא דשמואל ולעולם בסוכה דמצוה נמי מהני תנאה כמו גבי נויי סוכה ודוקא באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דאז לא חל שום קדושה לא על הנויין ולא על עצי הסוכה דתנאי דאיני בודל וכו' מהני נמי בעצי סוכה דהוי כאלו אמר והתנה שסוכה זו לא תהא סוכה דמצוה כלל ולכך לא חל על העצים שום קדושה אבל אם לא התנה בלשון זה אלא שאמר מערב י"ט אני מתנה עתה דכשיפלו הנויי סוכה או כשתפול הסוכה אשתמש בעצים או אאכול פירות הנויין לא מהני בהם אותו תנאי דהואיל וחל עליהם שם קדושה שעה א' אתקצאי כל שבעה בין בנויי סוכה בין בעצי סוכה והיינו דמסיים אבל עצי סוכה ר"ל וה"ה נויי סוכה וחד מנייהו נקט דחלה קדושה עלייהו כשלא התנה עליהם בלשון זה דאיני בודל מהם אתקצאי לשבעה והשתא במסקנא הדר משינוייה דשמואל דסיפא אתאן לסוכה דעלמא אלא דקאי אסוכה דמצוה וכגון דקאמר איני בודל מהם כל בין השמשות ולכך קתני בברייתא ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו כמבואר הכל באריכות בפירוש הר"ן והרמב"ן ז"ל והשתא יתיישבו דברי התוס' שפי' ע"פ שיטה זו וכתבו דהשתא משינוייא דשמואל דמוקי הברייתא דקתני ואם התנה הכל לפי תנאו אתאן לסוכה דעלמא וקאי אדברי ת"ק דברייתא דהוא ר"י דאית ליה מוקצה וס"ל אפילו אם נפלה הסוכה בי"ט אסורה מטעם מוקצה אבל אם התנה ואמר לכשתפול ממחר יסיקנה ה"ז מותר הוה מצי למפרך דלא שני שמואל מידי דהא האי מוקצה הוי מוקצה מחמת איסור דבין השמשות היתה אסורה מחמת איסור דסתירת אהל ובמוקצה מחמת איסור לא אשכחנה דמהני ביה תנאי דבשלמא כמוקצה משום דלא הוי דעתיה עליה מעי"ט כמוקצה דכולה מכילתין כגון יוני שובך או עצים דלא קיימי להסקה כשמתנה מבעוד יום שרוצה ליטול מהם למחר אזיל מוקצה אבל במוקצה מחמת איסור דע"כ הוא אסור בו בבין השמשות אין סברא שיועיל ביה תנאה והא דלא פריך גמרא כן אשנויא דשמואל דמוקי לה בסוכה דעלמא משום דאינו נשאר האי שינויא במסקנא דלמסקנא דאביי ורבא לא קאי אסוכה דעלמא אלא הא דקתני ואם התנה הכל לפי תנאו קאי אסוכת מצות דחג וכגון שהתנה ואמר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא חיילא עלייהו שום קדושה כלל ולכך מותרת לכ"ע וכ"ת מ"מ סוף סוף אית בה איסור מוקצה מחמת איסור דסתירת אהל לר"י י"ל דאין ה"נ לרבי יהודה אינה ניתרת ע"י תנאי זה בי"ט משום דאסור מטעם מוקצה דמחמת איסור דאיתקצאי בבין השמשות אלא דמהני האי תנאי להתיר בחה"מ אבל אם לא התנה היתה אסורה כל ז' ימי החג כדקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה ר"ל לכל ימי החג אבל אי קאי אסוכה דעלמא ע"כ צ"ל דקאי אדברי ת"ק דאיידי בי"מ דבחה"מ לא שייך לאסור מטעם מוקצה מחמת איסור והואיל ולא נשאר שינויא זה דמוקי לה בסוכה דעלמא במסקנא לא רצה גמ' למפרך עליה אלא נקט האמת דפריך להוכיח שאפי' בסוכת מצוה מהני בה תנאה כן נ"ל ביישוב דברי התוס' ודו"ק היטב:

ברש"י ד"ה ור' שמעון מתיר וכו' ולקמן פריך ליה והא קא סתר אהלא הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר שאסורים אפי' בחול של מועד וכו' וקאי אמה דקתני בברייתא ושוין בסוכת החג בחג שאסורה:

בתוס' בד"ה אבל עצי סוכה וכו' וקשה דמשמע הכא דמה שעצי סוכה אסורים היינו מטעם מוקצה וכו' התוס' לא ס"ל כדמשמע מפירש"י דהא דקאמר אבל סוכה דחיילא קדושה עליה אתקצאי לשבעה היינו שע"י קדושה זו אתקצאי לז' ואסורים מטעם הכתוב חג לה' דהכי משמע מלשון רש"י דכתב וע"י קדושה זו הוקצה לשבעה אלא ס"ל לתוס' דאתקצאי לשבעה היינו מטעם מוקצה דמחמת מצוה וכיון דמצות סוכה נוהג כל ז' הוי כולהו כיומא אריכתא ואסור כל ז' מטעם מוקצה דאתקצאי למצוה ואיסור זה הוא מדרבנן ועיין בתוס' בשבת דף כ"ב ודף מ"ה ובסוכה ד' י' ושם בשבת דף הנ"ל מבואר יותר באריכות סברת המקשה והמתרץ בשמעתין:

ד"ה כל אחת ואחת וכו' עד ולא פליגי רב ורב אסי אלא בשאר ימים ר"ל בהנהו אתרוגים שהפריש לשאר ימים אבל באתרוג שהפריש ליום ראשון לכ"ע אסור כל יום ראשון מטעם דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא:

רש"י בד"ה וכי תניא כו' להצניעם שם הס"ד:

בד"ה ור' שמעון כו' אהלא הס"ד:

בד"ה ועטרה כו' אוברייץ סדינים כו' הד"א:

בד"ה אביי ורבא כו' תנאי זה שהרי על כרחו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עד מוצאי כו' נאכל בשבת היה מוכן מי"ט לשבת והוי כעין נולד כו' כצ"ל:

בד"ה אמר רב מנשיא בריה דרבא סיפא כו' מצי נמי למיפרך למאי דס"ל כו' כצ"ל. ונ"ב ה"פ המקשה דפריך מדברי רב מנשיא אמאי דאמר דסוכה דמצוה לא ה"ה דהוי מצי נמי למיפרך אמאי דאמר דבסוכה דעלמא מהני תנאה דהא המקשה ע"כ ס"ל הא דקאמר רבי עקיבא דעצי סוכה אסורין כל ז' ע"כ משום מוקצה מחמת איסור דסתירת אהל הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דאי משום מצוה מ"ש מעטרה בקרמים כו' ותלה בה אגוזים דשרי אלא משום דלית בהו סתירת אהל וא"כ מאחר דאיסורו מחמת מוקצה דסתירה לא משתכח תנאי בשום סוכה אפי' בסוכה דעלמא דהא נמי אית ביה סתירת אהל אלא משום דבמסקנא עצי סוכה אסורי כך ז' מקרא משום מצוה ולא משום סתירת אהל כמו שעלה על דעתו בטעות מש"ה לא חש למיפרך ודי לו בזה מה שפריך מצוה אמצוה שהוא קשה אף לפי האמת ודו"ק:

בד"ה אבל עצי כו' ועל היותר קאמר שאסור מטעם מוקצה כו'. נ"ב והמקשה דפריך מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יתר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חיילא קדושה על נויי סוכה וכן על עצים היתרים על הכשר סוכה מהני בה תנאה אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו על כרחו דבר תורה כל ז' ולא מהני תנאה והא דקאמר התם ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו ופריך למימרא דמהני בה תנאה כו' ומשני סיפא אתאן לסוכה דעלמא ובתר הכי פריך וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתנן סיככה כו' לא בעי לשנויי הכל לפי תנאו על יתירות מכדי הכשר סוכה דהכל לפי תנאו משמע בכל הסוכה. תוספות פרק במה מדליקין:

גמרא הפריש ז' אתרוגין לז' הימים כו'. לפי מאי דמסיק בסוכה (מד) דלדידהו נמי לא דחי שבת ושמיני ספק ז' איננו ניטל כמש"כ התוס' שם (ר"ד מז) לא מ"ל ז' ועמש"כ בפסחים (ל) בס"ד:

אין נוטלין עצים מן הסוכה כגון בפסח או בעצרת ויושב בסוכה בגנה או בפרדס עכ"ל רש"י ודברי' נראים מיותרים ואטו בשופטני עסקינן שיסיק תנורו ויסתיר סוכתו העשוי להתענג בגן ופרדס ויותר היה ראוי לפרש בסוכת החג שעומדת עדיין בפסח ועצרת והיא סוכה ישנה ושלא לצורך ועכ"פ היה לו לרש"י לשתוק מזה האורך עכנלע"ד לפי מה שהקשה פ"י הא הוה סותר שלא ע"מ לבנות והוה מקלקל ומשום שמחת י"ט תשתרי ע"ש וי"ל דלפעמים בסוכה העשוי להתענג בצל הסתירה הוא צורך בנין בעצמו כגון שסכך שלה עבה ביותר והדפנות עבין ביותר ואין האויר נכנס לה והוא מצטער מחמת חום וטוב לו לטול ממנו וה"ל כסותר בדופן לעשות חלון או פתח דהוה בונה בלי ספק ולקמן בסוכת החג בחג נמי י"ל כי האי גווני דהוא מעובה ביותר מהשיעור המבואר בש"ע סי' תרל"א סעי' ב' ומג"א סק"ג והוה הסתירה גופי' בנין ובזה י"ל דבאומר אינו בודל בין השמשות דלא תהוי סוכת מצוה שוב ממילא אין כאן איסור סתירה דהוה מקלקל כיון שאינה למצוה אין כאן תיקון במה שנוטל מהסכך ומיושב קו' מהרמ"ל לשיטת תוס' עיי' וק"ל כי הקצרתי:

א"נ י"ל קו' מהרמ"ל על הרי"ף דמיירי ברעועה כל כך שאינינו בנין כלל אי לאו דמצות ישיבת סוכה אחשבי' וכעין דאיתא בסוכה ז' ע"א אמר רבא וכן לענין שבת ע"ש הסוגי' וה"נ דכוותי' והשתא אי אינו בודל ממנו בין השמשות לא אתקצי למצות סוכה ממילא לית ביה סתירה ועי' מלחמות ה' דברעועה לית ביה איסור סתירה מן התורה וי"ל בסוכת החג בחג ה"ל איסור סתירה מן התורה עיי' וק"ל:

מה חג לה' וכו'. ר"ל דקדושת הגוף לא פקעה בתנאי אלא דאינו בודל כדמוכח בנדרים כ"ט ע"א ע"ש וה"ה סוכה וצ"ע קצת בשמעתין. ואפי' למ"ד התם פקעה היינו קודם התחלת הקרבה והכא ישיבת סוכה כהתחיל להקריב דמיא:

ור"ש לטעמיה דלית ליה מוקצה. לקמן גבי בית שהוא מלא פירות פירש"י מוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרי' כמו שמצינו גבי טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן ורמב"ן במלחמו' הקשה משמעתין דסתירת אהל דרבנן הוא ואפ"ה אמרי' מוקצה ע"ש ועמ"ש לעיל בסמוך וי"ל לא לחנם מייתי לשון אם עבר ותקנו מתוקן דודאי בכל איסור דרבנן שאם עבר ועשה אסור ליהנות ממנו בי"ט כלעיל רפ"ב הוה שפיר מוקצה מחמתו. אך טבל דהמעשר בשבת ה"ל מתוקן בשוגג או דלית ליה פירי מיהת ע"כ לית ליה מוקצה והסותר בי"ט אפשר אסור ליהנות מהעצים משא"כ אוירא דליבנא דהוה תרי דרבנן אם עבר והפחית מותר. ובלא"ה טעמו של רש"י דלא גזרו אשבות בין השמשות עמ"ש לעיל בקונטרס מוקצה והכא אתיא כמ"ד גזרו על שבות ב"ה:

בגמרא אין מביאין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ומקשה בגמרא מ"ש מן הסוכה דלא דקא סתר אהלא מן הסמוך לה נמי קסתר אהלא נ"ל דלא מצי לאקשויי בפשיטות הא קסתר אהלא משום דלכאורה אין כאן איסור סתירה מדאורייתא דהא כל סותר מקלקל הוא ולא מחייב אלא בסותר על מנת לבנות כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל' ע"ב) והכא סותר על מנת שלא לבנות הוא אלא דאפ"ה איסורא דרבנן מיהא איכא ופשיטא לתלמודא דאפ"ה אין להתיר משום שמחת י"ט והכי נמי מוכח לקמן בדף הסמוך דאפילו לרבי מאיר דאמר פוחת לכתחלה ונוטל מקשה בגמרא והא קסתר אהלא ומוקמינן לה באוירא דליבני דוקא דלא שייך בכה"ג שום סתירה דאורייתא והו"ל תרתי דרבנן דהא הוי נמי סותר על מנת שלא לבנות ואפ"ה פליגי ר"מ ורבנן משא"כ הכא דהוי אהל גמור ושייך איסורא דאורייתא היכא דהוא על מנת לבנות אפילו רבי מאיר מודה. אלא דאכתי קשה לי דה"נ הוי תרתי מדרבנן למאן דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ואם כן דמי לגמרי לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דאמרינן לעיל דף ח' דמשום שמחת י"ט מותר לכתחלה כמ"ש התוס' שם בד"ה ואינו צריך וע"ש ובחדושינו וא"כ ה"נ דכוותיה וא"כ איכא למימר דאפילו רבנן דאסרי לכתחלה גבי בית מלא פירות משום דהתם צריך מיהא לגופיה לסתירה זו כדי ליטול הפירות משא"כ הכא אין צריך אלא לעצים והו"ל לגמרי כההיא דעפר תיחוח לכיסוי דפשיטא לן לעיל דשרי ואולי יש לחלק והיינו דהוצרך הש"ס להקשות מכח מאי שנא מן הסוכה דלא דקסתר אהלא וא"כ ע"כ מתוקמי כרבי יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה ואי משום מקלקל הו"ל חדא מדרבנן ואסור אפילו גבי שמחת י"ט א"כ מן הסמוך לה נמי. אלא דלפ"ז אכתי קשה הא דמקשה הש"ס בסמוך בברייתא אהא דר"י מתיר והא קא סתר אהלא ומאי קושיא דלמא לר"ש מותר לכתחילה משום שמחת י"ט דהו"ל תרי מדרבנן מיהו שם בתוספתא פרק במה מדליקין משמע מל' התוספתא דלא ברירא מלתא דבעינן סותר על מנת לבנות בשבת אליבא דר"ש דפוטר במלאכה שאינו צריך לגופה ולא אשכחן במשכן שהיה סותרין על מנת לבנות במקומו ואם כן אפשר דלר"ש מחייב בסותר אפילו במקלקל כמו בחובל ומבעיר לפרש"י בשבת דף ק' וא"כ לכ"ע לא הוי אלא חדא מדרבנן וא"ש טפי דלא דמי לבית מלא פירות דלקמן ושם אבאר יותר בעזה"י:

שם א"ר יהודה אמר שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות ורבי מנשה מוקי לה באסורייתא ולכאורה לפ"ז שנה התנא משנה שאינה צריכה דפשיטא דסותר אסור בי"ט ובסמוך לדפנות אי באסורייתא דלא שייך סותר פשיטא דשרי ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דקמ"ל דאע"ג דבסוכה גופא ליכא סתירת אהל אלא מדרבנן מהני טעמי דפרישית אפ"ה לא שרינן משום שמחת יום טוב לכתחלה וכדפרישית:

ועי"ל דעיקר רבותא דמתניתין דאפילו בסוכה נופלת העצים אסורים משום מוקצה אי בסוכה בריאה ולאשמעינן דאפילו ר"ש מודה היכא שאין עומד ומצפה או בסוכה רעועה ואליבא דרבי יהודה למאן דפסיק כוותיה אפילו בי"ט והיינו דלא מכרעא מתני' דהכא כלום לענין מוקצה דדייק הש"ס בריש מכילתין ולפ"ז קשיא לי להיפך למאי דפרישית בסמוך דאפשר דלא שייך בכה"ג סתירת אהלא אלא מדרבנן אלא דמכח מ"ש דמקשה א"כ בפשיטות הו"מ לשנויי דלעולם בתרווייהו לאו משום סתירת אהל איירי אלא דעצי סוכה גופא אסורה משום מוקצה שעומדת לבנין והו"ל כמו הני ליבני דשרגינהו ואקצינהו לבנין דאסירי לקמן וה"נ דכוותיה כיון דבסוכה דעלמא איירי הרי הן לגמרי מוקצה שעשאן בנין ובדיל מינייהו אבל בעצים הסמוכין לה שלא הקצום מדעתו לבנין שריין דלא גרע מיושב ומצפה או שהתנה עליהם שיבואר דינן בסמוך:

מיהו מל' רש"י בסמוך נראה להדיא דלא שייך בעצי סוכה שום מוקצה אלא מחמת סתירת אהל וצריך לומר דלא שייך כאן מוקצין לבנין שאין כאן בנין גמור אלא אהל עראי ואפ"ה לענין איסור סתירת אהל הו"ל לגמרי כאהל גמור ולא דמי לכילת חתנים ושאר אהל עראי דיש מהן מותרין לכתחלה ויש מהן פטור אבל אסור מדרבנן ולדעתי עדיין צ"ע:

שם אמר רב נחמן ב"י הכא בסוכה נופלת עסקינן ור"ש לטעמיה וכו' דתנן מותר השמן וכו' ור"ש מתיר הא דמייתי מברייתא דמותר השמן ולא ממתני' דקאמר ר"ש כל הנרות מטלטלין ומתיר בנר שכבה היינו משום דלענין טלטול הנר שהוא בסיס לאיסור איירי ואין זה ענין למוקצה דהכא דאיירי אי מותר להנות בעצי מוקצה להסיק בהן והיינו דמדמי להו למותר השמן אבל קשיא דלמא הא דמתיר רבי שמעון התם מותר השמן ולא קחשיב לה מוקצה מחמת איסור כיבוי היינו משום דאזיל לטעמיה דמלאכה שא"צ לגופה פטור והוה ליה מוקצה מחמת איסור דרבנן דלדידיה לא הוי איסור כיבוי מדאורייתא אלא כשמכבה לעשות פחמין דוקא ורבי יהודה דאוסר היינו נמי לטעמיה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והו"ל מוקצה מחמת איסור דאורייתא מיהו לפמ"ש לעיל בסמוך דההיא סותר אהלא דהכא לא הוי נמי אלא איסורא דרבנן אתי שפיר סוגיא דהכא. אבל מ"מ קשיא הא דאמרינן בעלמא דרבי שמעון לית ליה מוקצה ואפילו מחמת איסור דאורייתא ומייתי מההיא דמותר השמן ואכתי מי דמי דלמא שאני הכא דלר"ש הו"ל מוקצה מחמת איסור דרבנן משא"כ בדאורייתא אפשר דמודה לא מיבעיא לשיטת רש"י לקמן גבי בית מלא פירות דמחלק בהדיא בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לדרבנן אלא אפילו לשיטת התוספות לקמן דמייתי מסוגית הש"ס דלרבי יהודה דאוסר במוקצה אין לחלק אכתי קשה אסוגית הש"ס גופא מנ"ל דר"ש פליג כולי האי אדר"י דלמא דוקא במותר השמן פליג דלדידיה הוי מדרבנן משא"כ בדאורייתא מודה אם לא שנאמר דלמסקנת התוספת אין לחלק בשום ענין באיסור מוקצה בין מחמת איסור דאורייתא לרבנן דסוף סוף ודאי הקצה מדעתו בין השמשות וע"כ הא דמתיר ר"ש משום דלית ליה מיגו דאתקצאי בין השמשות ועוד אפרש בזה בסמוך ושיטת רש"י יבואר לקמן בעזה"י בסוגיא דבית מלא פירות שנפחת:

שם מי דמי התם אדם יושב ומצפה כו' הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו פירוש וכיון דאין יושב ומצפה פשיטא לתלמודא דר"ש נמי אית ליה מוקצה כדאמרינן פרק כירה דמודה ר"ש בכוס וקערה ועששית דלא יזיזם ממקומם וכ"כ הר"ן ז"ל אלא דלע"ד מהתם אין ראיה דשאני התם דדחיה בידים וכמ"ש שם התוספות משא"כ הכא בסוכה דעלמא דלא דחייה בידים איכא למימר דשרי ר"ש אפילו באין יושב ומצפה מיהו יש להביא ראיה מהא דקאמר ר"ש לעיל גבי בכור שנפל לבור כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן ומסקינן בפרק כירה דה"נ משום דאין יושב ומצפה ע"ש:

שם ומי מהני בה תנאי והא אמר רב ששת משום ר"ע מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה וכו' ופשיטא ליה לתלמודא כיון דמדאורייתא אסורין לא מהני שום תנאי וכ"ש למאי דילפינן בהקישא מחגיגה ונהי דלפירוש התוספת בנפלה מותרין מדאורייתא היינו משום דבחגיגה גופא אשכחן כה"ג דקדשים שמתו יוצאין מידי מעילה דבר תורה כדאיתא במעילה וכן אם נפל מום קבוע מותר ע"י פדייה והכא לא שייך קדושין קדושת הגוף משא"כ לענין תנאי מדמה שפיר לחגיגה ועוד נ"ל דעיקר קרא להכי הוא דאתא דאי לאשמעינן איסור גרידא בלא"ה אסורין משום ביזוי מצוה דלכאורה הוי מדאורייתא כדאמרינן בפ' במה מדליקין אבוהון דכולהו דם וע"ש בתוספות דלכאורה משמע שסברות חלוקות הן אי ביזוי מצוה דאורייתא או מדרבנן וע"ש ואכתי קשיא לי דמאן דיליף מחגיגה משמע דלא מיתסר אלא סכך גופיה אבל דפנות ודאי לא איתקשו לחגיגה כדמשמע בסוכה פ"ק למאן דיליף דאין מסככין בדבר המקבל טומאה מחגיגה ואפ"ה בדפנות מודו כ"ע דשרי ולא איתקש לחגיגה וא"כ מאי מקשה הכא ומי מהני תנאה דלמא אדפנות קאי וכ"ש לאוקימתא דר' יהודא דמפרש האי מן הסמוך לה דמתני' סמוך לדפנות משא"כ בסכך אפילו בסמוך לה אסור אלא דפשטא דמתני' אדפנות קאי וא"כ בברייתא נמי דקתני בהאי לישנא משמע דאדפנות קאי:

מיהו בשבת פרק כירה כתבו התוספת דאיכא דגרסי בברייתא ולא מן הסמוך לה ואם כן משמע להדיא דקאי אסכך אפילו לאוקימתא דר' יהודא משא"כ להני דגרסי אלא מן הסמוך לה כמו במתני' ודאי קשה מיהו על המקשה דהכא לק"מ דאפשר דאיהו נמי ס"ד דאפילו במוקצה מחמת מצוה דרבנן כדפנות וכיוצא בהן ואפ"ה אסירי לגמרי כמו מוקצה מחמת מצוה דאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמו שצריך לומר בע"כ דכן סברת המקשה בסמוך לענין נוי סוכה אבל על המסקנא דמחלק הש"ס בין נוי סוכה לעצי סוכה ואפ"ה מוקי לברייתא דהכא בסוכה דעלמא לפרש"י ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקא לאוקמי בסוכה דלמא הו"ל לאוקמי בסוכה דמצוה ואדפנות קאי דנהי דדפנות נמי בתחילה הוקצו מחמת איסור דסתירת אהל אפ"ה האי מוקצה לא מהני בה כלל אלא לענין י"ט ראשון משא"כ בח"ה לא שייך בהו מוקצה מחמת איסור אלא מוקצה מחמת מצוה דרבנן בדפנות אם כן י"ל דמהני תנאי וכ"ש דלשיטת הקונטרס לקמן גבי בית מלא פירות אפילו במוקצה מחמת איסור מחלקינן בין איסור דאורייתא לרבנן מיהו לפירש"י י"ל דכיון דלמסקנא מוקצה מחמת איסור לא חמיר כמו מוקצה מחמת מצוה דהא בסוכה דעלמא מהני תנאי שאם תיפול ולענין מוקצה מחמת מצוה לא מהני אלא תנאי דאינו בודל היכא דשייכא אם כן י"ל דאפשר למסקנא נמי בהאי סברא קאי דלענין מוקצה מחמת מצוה אין לחלק בין דאורייתא לרבנן אע"ג דבמוקצה מחמת איסור מפלגינן ועי"ל דפשיטא לתלמודא דהאי אם התנה דקתני בברייתא דושוין אין לפרשו כלל לענין ח"ה דפשטא דלישנא דושוין בסוכת החג משמע דאי"ט גופא קאי ועלה קתני ואם התנה כנ"ל ודוק היטב ועיין בסמוך אח"ז מצאתי בלשון הרא"ש בפ"א דסוכה שהביא שיטת הרמב"ם שאוסר בדפנות והשיג עליו מכח סברא שכתבתי דהקישא דחגיגה לא שייך בדפנות ודבריו צ"ע דהא אכתי אסירי הדפנות מדרבנן דלא גריעי מנוי סוכה דאסורין:

ועוד נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו את"ל דהיקישא לא קאי אלא אסכך ולא אדפנות אפ"ה ילפינן דפנות במה מצינו מסכך כי היכי דילפינן בפ' במה מדליקין לענין ביזוי מצוה ואמרינן התם אבוהון דכולהו דם וכתבו שם התוספות דהא דלא ילפינן כולהו מעצי סוכה דשאני סוכה דבמסתפק מהם איכא ביטול מצוה וא"כ בדפנות דאיכא ביטול מצוה כמו בסכך שפיר ילפינן במה מצינו כנ"ל נכון:

בתוספות בד"ה א"ר מנשיא וכו' מצי נמי למפרך וכו' מוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני ביה תנאי עכ"ל. נראה מדבריהם דפשיטא להו דלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור מדלא אשכחן בשום דוכתא בגמרא דלהני תנאי כגון במותר השמן שבנר אלא דקשיא לי דבפרק כירה (שבת דף מ"ד ע"א ד"ה שבנר) הקשו התוספות קושיא זו ותירצו דשאני התם דדחיה בידים וחילוק נכון הוא שכן הוא בגמרא בהדיא בכמה דוכתי ולכאורה הכי הוא אליבא דהלכתא ואף אם נאמר דהתוס' דהכא לא נחתו להאי סברא וסברי דאע"ג דלענין איסור מוקצה אשכחן מאן דמחלק בין היכא דדחיה בידים או לא מ"מ למאן דאית ליה מוקצה אפילו היכא דלא דחיה כגון סוכה דעלמא דהכא תו לא שייך לחלק בין מוקצה למוקצה לענין דמהני תנאי וכיון דאשכחן דלא מהני תנאה במותר השמן מדקתני סתמא א"כ ה"ה לענין סוכה דעלמא אלא דאכתי קשיא לי דלמא שאני התם במותר השמן דהוקצה למצותו כדאיתא להדיא פרק כירה (שבת דף מ"ו) וע"ש בחידושינו וא"כ התוספות פרק כירה דמ"ד הו"מ לשנויי הכי אלא דמשמע שם מפרש"י דף מ"ו דלא שייך בשמן שבנר מוקצה למצותו אלא בשעה שהוא דולק ולכאורה שזה מוכרח מדאמרינן התם דר"ש לית ליה מוקצה אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק אבל לאחר שכבה מותר ומ"ש מסוכת מצוה דהכא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה וע"כ בנפלה איירי דומיא דרישא דקתני ור"ש מתיר ומוקמינן לה בנפלה ואפ"ה בסוכת החג אוסר אע"כ דיש לחלק בין מצות סוכה ובין מצות שמן שבנר דלא שייך כלל היכא שכבה וטעמא דמלתא לא ידענא ומדר"ש נשמע לר' יהודא ולזה כיוונו התוס' דהכא לא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור מדלא מהני לר' יהודא במותר השמן דאע"ג דלא שייך ביה מוקצה מחמת מצוה אלא מחמת איסור אפ"ה לא מהני ולפ"ז הו"מ למיפרך הכא מ"ש סוכה דעלמא דמהני תנאי מיהא אכתי י"ל דהא דלא מהני לרב יהודא תנאי במותר השמן היינו משום דהו"ל מוקצה מחמת איסור דאורייתא משא"כ הכא בסוכה דהו"ל מוקצה מחמת איסור דרבנן דהו"ל מקלקל מש"ה מהני תנאי וצ"ע:

ועי"ל דהתוס' פרק כירה נמי לא נקטו בקושייתם משמן שבנר אלא לדוגמא אבל בלא"ה פשיטא להו דלא אישתמיט שום תנא בדוכתא בתלמודא שיסבור דליהני תנאי במוקצה מחמת איסור ולתירוצם שם לחלק בין דחיה בידים ניחא להו:

בא"ד אלא דאינו חושש למיפרך משום דאינו נשאר במסקנא אלא נקט האמת עכ"ל כל המפרשים האריכו בזה ומהרש"א ז"ל כתב דהתוספות נחתו להכא לסברת הרי"ף והרמב"ם דהא דמסקינן דלא מהני תנאי בסוכה דמצוה היינו תנאי שאם תיפול אבל תנאי דאיני בודל מהני אפילו בעצי סוכה וע"ז כתבו התוס' שאינו נשאר במסקנא אלא בסוכה דמצוה מוקמינן לה אלא דלענ"ד קשה הדבר לאמרו דנהי דלהרי"ף ולהרמב"ם משמע להו הכי היינו משום דלדידהו במוקצה מחמת איסור מהני תנאי כמו שהביא הרמב"ן בשם הירושלמי משא"כ להתוס' כאן דעיקר קושייתם דבמוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני תנאי א"כ למסקנא נמי דמוקמינן לה בסוכת החג אכתי קשה נהי דמהני תנאי דאיני בודל לענין מוקצה מחמת מצוה אכתי היכי שרי בחג גופא דהיינו בי"ט הא הו"ל מוקצה מחמת איסור דלא מהני שום תנאי וע"כ בודל מהם ותנאי דשאם תפול נמי הא לא מהני לסברת התוס' במוקצה מחמת איסור וליכא למימר דהא דמסקינן במסקנא בסוכת החג לאו למשתרי בי"ט מהני תנאי אלא לאשתרי בח"ה הא ליתא למאי דפרישית דמוכח מסוגיא דשמעתא דושוין בסוכת החג דקאמר היינו לענין י"ט גופא מדלא מוקי לה מעיקרא בדפנות ויותר קשה דבשבת פרק במה מדליקין דכ"ב כתבו התוספת דבנפלה מותר בח"ה אף בלא תנאי כמ"ש מהרש"א ז"ל עיין עליו ואם כן ע"כ הכא בי"ט גופא איירי:

מיהו בהא מצינן למימר דמ"ש שם דבנפלה מותר בח"ה היינו במה שהוא יותר מכדי הכשר סוכה דוקא אבל כדי הכשר סוכה דאסור מדאוריי' אסור אפילו בח"ה אפילו בנפלה ולפ"ז א"ש דמהני תנאי לענין ח"ה דמשמע שם דר"ת ור"י תרווייהו אית להו דהדדי כדמוכח התם והא דלא משני הכא מעיקרא לחלק בין שיעור הכשר סוכה ליתר מכאן כבר ישבו שם התוס' ואין להאריך בדבריהם כאן אלא דלענ"ד אדרבא מסוגיא דהכא משמע כן ובהכי אתי לי שפיר כל הסוגיא דשמעתין דהא דמקשה הכא מעיקרא ומי מהני תנאי היינו משום דמעיקרא הוי משמע ליה דאם התנה קאי דוקא אסיפא דסוכת החג דסמיך ליה ומדלא נקיט ואם התנה ברישא משמע לתלמודא דע"כ דבסוכה דעלמא לא מהני שום תנאי במוקצה מחמת איסור וא"כ אף למאי דמוקי לואם התנה אסיפא נמי לאו לאשתרויי בי"ט קאי דאכתי הו"ל מוקצה מחמת איסור אע"כ לאשתרויי בח"ה איירי וממילא דבלא תנאי אסור אף בח"ה אפי' בנפלה דהא בנופלת איירי דומיא דרישא ומדאסרי' בח"ה אפי' בנפל' בלא תנאי אלמא דע"כ בשיעור הכשר סוכה איירי כמו שהוכחתי מל' התוס' דשבת וא"כ מקשה הש"ס שפיר דבשיעור הכשר סוכה לא מהני תנאי אפי' בח"ה דהא מקרא ילפינן דאסורין כל שבעה כמו חגיגה וממילא דתו לא מהני תנאי כדפרישית. אבל לבתר דמשני ר' מנשיא דאיירי בסוכה דעלמא וע"כ סובר דמהני תנאי במוקצה מחמת איסור וא"כ בכה"ג גופא הו"מ לאוקמי אפי' בסוכת החג נמי ובין ארישא ובין אסיפא קאי שפיר ואפילו בי"ט מהני תנאי וביותר משיעור הכשר סוכה אע"כ מדמסיק ר' מנשיא אבל בסוכה דמצוה לא מהני תנאי פשיטא ליה דבסוכת החג לא מתוקמא כלל דלא מהני שום תנאי במוקצה מחמת מצוה ולא שני ליה בין שיעור הכשר סוכה ליותר מכשיעור וע"ז מקשה הש"ס שפיר ולא מהני תנאי והתניא סיככה כהלכתה דמהני ונהי דמפשטא דברייתא לא קשיא ליה לתלמודא מי מהני תנאי כדפשיטא ליה מעיקרא מדאיתקיש לחגיגה דשפיר הוי ידע לחלק בין עצי סוכה דאסורין מדאורייתא ובין נויי סוכה דלא מיתסר אלא מדרבנן משא"כ לשינוי' דר' מנשיא דאפי' ביותר משיעור הכשר סוכה פשיטא ליה דלא מהני תנאי ע"ז מקשה שפיר ולא מהני תנאי דהא יותר מהכשר סוכה דמי לגמרי לנוי סוכה דכולהו שרי מדאורייתא ואסירי מדרבנן והא דלא מסיק הש"ס באמת לחלק בכה"ג היינו משום דסתמא דתלמודא סובר דלענין מוקצה מחמת איסור לא מהני וסוף סוף האי ואם התנה לא מצי לאוקמי לאשתרויי בי"ט אלא בח"ה וע"כ בשיעור הכשר סוכה איירי ואפ"ה מהני תנאי דאיני בודל והיינו דמשני לחלק בין תנאי לתנאי כנ"ל לשיטת התוספת כאן וכפירוש מהרש"א אלא דמל' התוספת פרק כירה לא משמע כן ועוד יבואר בסמוך בלשון התוס':

בד"ה אבל עצי סוכה וכו' ותירץ ר"ת וכו' ור"י פי' דכל זמן שהסוכה וכו' עכ"ל. כבר כתבתי דמל' התוספת פרק במה מדליקין מוכח דר"ת ור"י תרווייהו אית להו דהדדי דתרתי שינויי איצטריכו ובחדא לא סגי לחלק בין האי דנפיק מקרא ובין האי דלא מיתסר מקרא דחג הסוכות דאכתי קשה אמאי איצטריכו תרי טעמי דטעמא דביזוי מצוה וטעמא דאיתקצאי למצוה דהו"ל מדרבנן והו"ל תלתא טעמא אע"כ דמקרא לא ילפינן אלא בהכשר סוכה ובעומדת דוקא ואסור כל שבעה משא"כ בנפלה אפי' בשיעור הכשר סוכה שרי מדאורייתא ואסור מדרבנן משום דאיתקצאי ואכתי ביותר מכשיעור אפי' בעומדת לית לן למיתסר אלא משום ביזוי מצוה דנהי דבי"ט גופיה בלא"ה אסור משום מוקצה מחמת איסור סתירה אכתי בח"ה הוי שרי ואיצטריך טעמא דביזוי מצוה לאסור ביותר מכשיעור בח"ה ולפ"ז קשה להתוספות דהכא במאי קמיפלגי ר"ת ור"י מ"ט מר לא אמר כמר נהי דר"י לא רצה לפרש כפי' ר"ת דהכא איירי ביותר מכשיעור ובעומדת דא"כ אמאי מפיק ליה בלשון איתקצאי אדרבה הו"ל למימר טעמא דביזוי מצוה דהא ל' איתקצאי לא שייך כלל בח"ה למאי דלית ליה שיטת רש"י ומש"ה מפרש לה בנפלו דשייך לשון איתקצאי אפי' בחול המועד משום מוקצה מחמת מצוה אבל לר"ת ודאי קשה מאי דוחקיה לאוקמי בעומדת דהא בלא"ה הכא בנופלת איירי האי ברייתא דלא מהני תנאי ועוד קשיא לפירושו לשון איתקצאי הו"ל למימר משום ביזוי מצוה ולכאורה היה נ"ל לפרש דלא רצה לפרש כפירוש ר"י משום דקשיא ליה א"כ מעיקרא אמאי לא משני בפשיטות כה"ג ומאי מקשה מי מהני תנאי ות"ל דהכא איירי בנופלת מש"ה איצטריך לחלק בין כשיעור הכשר ליתר מכשיעור דלפ"ז היינו האי דמשני הש"ס במסקנא לחלק בין נוי סוכה ובין עצי סוכה וממילא שזה החילוק ביותר מכשיעור דדמי לנוי סוכה כמו שפי' ר"ת להדיא בפ' במה מדליקין ומעיקרא דמקשה הש"ס היינו משום דמשמע ליה ואם התנה אפי' בכשיעור הכשר כמבואר שם להמעיין היטב ואין להאריך כאן בדקדוק לשון ר"ת להשוות הפירושים אבל אכתי היא גופא קשיא כיון דר"ת נמי מודה דבנפלה לא אסור אלא מדרבנן א"כ מאי מקשה מעיקרא ומי מהני תנאה ותיפוק ליה דהכא בנפלה איירי ושפיר יש לחלק:

והנראה מזה דר"ת ור"י לדינא פליגי דר"ת סובר דבנפלה מותר בח"ה אפי' בעצי סוכה ממש ומשום הכי א"א לפרש איתקצאי לשבעה לענין נפילה דאם כן בח"ה מותרין אלא ע"כ דבעומדת איירי ואפ"ה לא מיתסרי אלא מדרבנן משום דביותר מכשיעור איירי ומדרבנן מיהא איירי אפי' בח"ה כמו נוי סוכה אע"ג דברייתא דואם התנה בנפלה איירי היינו לענין י"ט גופיה והא דנקט הכא איתקצאי לשבעה לאו אברייתא קאי אלא בעלמא אתי לאשמעי' דאפי' ביותר מכשיעור דלא מיתסר אלא מדרבנן אפ"ה איתקצאי לשבעה בעומדת ולא מהני ביה תנאה. ומתוך מה שכתבתי נ"ל ליישב ג"כ אגב גררא סוגיא דפרק כירה דמ"ה בהא דדייקינן התם ולית ליה לר"ש הוקצה למצותו והתניא סיככה כהלכתה וכו' וממאי דר"ש היא דתני רבי חייא בר"י אין נוטלין עצים מן הסוכה וכו' והסוגיא תמוה' דמעיקרא הו"ל לאתויי ברייתא דר"ח בר"י כמו שדקדקתי שם בחידושינו וכתבתי ליישב ע"ש אמנם מתוך מה שכתבתי כאן יש ליישב עוד בדרך אחר משום דבלאו הכי יש לדקדק בהא דקאמר וממאי דר"ש היא ומהיכי תיתי נאמר דר"ש פליג במוקצה מחמת מצוה כיון דלא אשכחן דפליג אלא במוקצה מחמת איסור וקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אע"כ דהוי סבר דכיון דפליג במוקצה מחמת איסור שבת דחמיר כ"ש דפליג במוקצה מחמת מצוה דקיל וליכא למימר דמחמת מצוה חמיר טפי הא ליתא דע"כ מוקצה מחמת מצוה קיל טפי דהא מהני ביה תנאי משא"כ מחמת איסור לא מהני כמ"ש התוס' כאן ולפ"ז לא מצי לאתויי מעיקרא מברייתא דושוין בסוכת החג דאיכא למימר דשאני התם דהוקצה למצותה והוקצה נמי לאיסורא משום סתירת אהל ונהי דבברייתא קמא מוכח דאיירי אפי' בח"ה כמו שדקדק רש"י שם מ"מ האי דושוין איכא למימר דלא איירי אלא בי"ט לחוד ולא בח"ה ואי תיקשי אי בי"ט איירי היאך קתני עלה ואם התנה איכא למימר דמהני תנאי לענין איסור אבל מדמייתי מעיקרא דבמחמת מצוה מהני תנאי ומסיק עלה וממאי דר"ש היא משום דקיל טפי ולפי סברא זו ע"כ משום דמחמת איסור לא מהני תנאי וא"כ ע"כ האי דושוין איירי בח"ה מדמהני תנאי א"כ מייתי שפיר. ומה שיש לדקדק בבעל הלכות גדולות ומפרשים שהביא מהרש"ל ז"ל בס' יש"ש בשמעתין שכתב לחלק באיסור טלטול דנוי סוכה שנפלו דבשבת אסורין באכילה ובטלטול ובי"ט אסורין באכילה ושרי בטלטול וגם מה שהקשה מהרש"ל על הב"י יבואר בק"א:

מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה. כגון בפסח או בעצרת ויושב בסוכה בגנה או בפרדס אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה השתא משמע אם הוא עב שנתנו קנים הרבה מותר ליטול מהם ובגמרא פריך הא סתר אהלא דכיון דבטליה לגבי סכך כל פורתא דשקיל מניה סתירה הוא: גמ' סמוך לדפנות. קנים הנזקפים סביבות לדפנות כיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגבי דופן ואינו דומה לסמוך לסכך שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה העליון כתחתון סכך הוא: אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות. אלא סמוך לסכך: וכי תניא. מתניתין באסורייתא חבילות של קנים שנתנן על הסכך מדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם שם: בברייתא. נמי גרסינן אלא מן הסמוך לה: ורבי שמעון מתיר. אפילו מן הסכך ולקמן פריך ליה והא סתר אהלא: שהיא אסורה. אפילו בחוש''מ כדיליף לקמן: ואם התנה עליה. לפני י''ט: נופלת. שנפלה בי''ט דליכא סתירת אהל וטעמא דת''ק משום מוקצה דהא בין השמשות היתה קיימת ומוקצה היא מחמת איסור סתירה אבל הסמוך לה לאו מוקצה הוא דלית ביה משום סתירה: מותר השמן שבנר ושבקערה. נר קרוייזיי''ל מותר השמן שנותן בנר או בקערה שמן הניתן להדלקת הנר של שבת וכבה המותר יש בה משום מוקצה ואסור: אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו. שיודע שסופה לכבות הלכך בין השמשות דעתיה על המותר: הכא אדם יושב ומצפה כו'. בתמיה וכי נביא הוא ויודע שעתידה ליפול למחר: בסוכה רעועה. דמסיק אדעתיה דנפלה ולמחר נפלה הלכך לרבי שמעון מוקצה ליכא דאמרינן דעתיה מאתמול עלויה ולת''ק לא אמרינן דעתיה עלויה בשום מידי דלא חזי בין השמשות: לה'. משמע כל שבעה לה' הוא הקדש: על החגיגה. שלמי חגיגה ליאסר משהוקדשו: חג. חגיגה: סיפא. דקתני ואם התנה עליה אסוכה דעלמא קאי וארישא דברייתא קא מהדר דאיפלגו בה ת''ק ורבי שמעון דקתני אין נוטלין עצים מן הסוכה ואוקימנא בשנפלה ומשום מוקצה וקאמר אם התנה עליה מבעוד יום שאם תפול מחר יסיקנה הכל לפי תנאו: ועטרה. יפה בסדינין ובקרמין המצויירין קרמין בגדי צבעונין שקורין אובריי''ץ סדינים לבנים של פשתן: יינות שמנים וסלתות. בכוסות של זכוכית לנוי: הכל לפי תנאו. מדקתני אסור להסתפק מהן ש''מ בטלי להו לגבי סוכה והוי להו כסוכה וקאמר דתנאי מהני: אביי ורבא דאמרי תרוייהו. דלא דמו לסוכה לענין תנאה ואע''ג דבטלי לגבה דכי מהני תנאה באומר מבעוד יום איני בודל מהם מהיות כוחי וזכותי בהם ליטלן כל שהות אורך של בין השמשות של ערב י''ט הלכך בשעת ביאת היום שהיתה קדושה צריכה לחול עליהם לא חלה לפיכך לא הוקצה אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהם תנאי זה שהרי על כרחו יבדל מהם בין השמשות משום דסתר אהלא ובין השמשות ספק י''ט הוא חלה קדושה עליה ועל ידי קדושה זו הוקצה לשבעה: ומאי שנא מהא כו'. דלא אמר באתרוג דמשום בין השמשות קמא ליתקצי כל שבעה אלא לחד יומא מכי אתני עליה לחד יומא: דאתמר הפריש כו' יוצא בה. ביומה: ואוכלה לאלתר. קסבר למצותה אתקצאי והרי נעשית מצותה: ורב אסי אמר יוצא בה ואוכלה למחר. דכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא והא עצי סוכה נמי כיון דאתני עלייהו ליהנות מהן בחולו של מועד כהפרישה ליום ראשון דמי ומשום דבין השמשות קמא קדיש קא אמרת דאתקצאי לשבעה: דמפסקי לילות מימים. שאין מצותו בלילה:

עד מוצאי י''ט האחרון. עד שיתחיל יום החול וא''ת התינח י''ט שמיני מוקצה הוא משום דהוי ספק שביעי וגם ביום תשיעי שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי נמי לכולי יומא ושפיר אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר במוקצה מחמת מצוה כגון הכא בעצי סוכה אבל נהגו העולם כשחל תשיעי של חג בע''ש שאין מסתפקין מהן בשבת שהוא עשירי ומאי טעמא אי משום סתירת אהל לא שייך בפירות ואי משום דאתקצאי בין השמשות דתשיעי תרי מגו כה''ג לא אמרינן דבתשיעי נמי לא נאסר אלא מטעם מגו וי''ל דהיינו טעמא משום הכנה דהואיל ובע''ש היה אסור שהוא תשיעי והוא י''ט אם היה נאכל בשבת היה מכין י''ט לשבת והוי כעין נולד כיון שבא עתה ראויות שלו ולא בא בי''ט ומזה הטעם יש נזהרין כשחל שמחת תורה אחר השבת מלאכול האתרוג באותו יום דהואיל ובשבת היה אסור שהוא שמיני ועוד כי היה ראוי לברך בו אם אתי אליהו ואמר דעברו לאלול א''כ אם היה אוכל אותו בשמחת התורה כדאמרן הוי שבת מכין לי''ט: אמר רב מנשיא בריה דרבא סיפא אתאן לסוכה דעלמא כו'. מצי נמי למפרך דלמאי דס''ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחנא דמהני ביה תנאה אלא דאינו חושש למפרך משום דאינו נשאר במסקנא אלא נקט האמת: אבל עצי סוכה דחל קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה. וקשה דמשמע הכא דמה שעצי סוכה אסורין היינו מטעם מוקצה וכן משמע בשבת (דף מה. ושם) הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולעיל קאמר מה חג לה' אף סוכה לה' אלמא דאסורין מדאורייתא ותירץ ר''ת דמה שאמר מה חג לשם אף סוכה לשם היינו לפי שיעור סוכה כגון ב' דפנות ושלישית אפי' טפח אבל אי עביד דפנות שלמות יותר משיעור סוכה לא נפיק מקרא ועל היותר קאמר שאסור מטעם מוקצה ור''י פירש דודאי כל זמן שהסוכה בעמידה שייך בה מה חג לה' אף סוכה לה' אבל כשנפלה לא שייך בה מה חג וכו' ואם כן היה יכול לתרוצי הכא מה שעצי סוכה אסורין מקרא דלעיל מה חג היינו כשהיו בעמידה אבל כשנפלו מותרין אלא נקט האמת דכשנפלו נמי אסורין מטעם מוקצה: כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר. לאו דוקא לאלתר דהא אתרוג של יום ראשון אסור כל היום עד למחר ולא פליג רב ורב אסי אלא בשאר ימים:

דף ל - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד