ביצה ל ע"א

דף ל - א

ומתחילין  בערמת התבן ליקח ממנה תבן כדי להסיק בה. והיינו, מותר להתחיל ליקח תבן מערימת התבן ביום טוב אף על פי שלא זימנה מבעוד יום לכך, ולא היה רגיל להסיק ממנה, ואין חושש משום מוקצה.

אבל לא מתחילין ליקח בעצים שב"מוקצה".

הרחבה שמאחורי הבית נקראת "מוקצה", והיא מקום שאין נכנסין ויוצאין בו באופן תמידי, ושם נותנים עצים וכל דבר שאין בדעת האדם ליטלו אלא לזמן מרובה.

ואין ליטול משם עצים, מפני שהם אסורים בטלטול משום איסור מוקצה, ובגמרא מפרש מה החילוק בין ערימת תבן ברישא, ובין עצים שבמוקצה בסיפא.

גמרא:

שנינו במשנה: המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה:

ועל כך תנא בברייתא: אם אי אפשר לשנות, וכגון שזימן אורחים הרבה, וצריך להביא הרבה ביחד, הרי זה מותר להביאם בסל ובקופה, ואף שכן הוא דרכו בחול.

אתקין רבא במחוזא, התקין רבא בעירו מחוזא דרכים לשינוי נשיאת משאות ביום טוב. וכך התקין:

הכלל הוא, שלא ירבה טורח על ידי השינוי, אלא יקל משאו, או ישנה באופן שאינו עושה טירחה יתירה, ואף שאינו מיקל בטורח. ^[1] משא דדרו בדוחקא, משאוי שאדם נושא על כתיפו בחול בטורח, אם בא לשאתו ביום טוב - לדרו ברגלא, ישאנו ביום טוב בעתר [קלשון] כדי לשנות, ובשינוי זה קל לו יותר הנשיאה, ואינו טורח יותר, ושינוי הגון הוא.

משא דדרו ברגלא, משאוי שאף בחול הדרך לשאתו בעתר - לדרו באגרא ביום טוב ישנה, וישאנו על ידי שני בני אדם במוט על כתפיהם, שהוא קל יותר מנשיאה ברגלא. ^[2] אבל לא ישא האחד לבדו על כתפו, כיון שמכביד הוא בכך.

דדרו באגרא, משאוי שאף בחול הדרך לשאתו במוט על כתפיהם - לדרו באכפא, ישאוהו ביום טוב במוט בידיהם, כדי לשנות מדרכו בחול, אבל לא ישאנו ברגלא שהוא טורח יותר.

דדרו באכפא, משאוי שהדרך לשאתו במוט בשנים בידיהם, נפרוס סודרא עלויה יפרסו ביום טוב סודר [שהוא קל ואינו מכביד] על המשאוי, ואף שאין זה שינוי בגוף המשא אלא הצנעה בעלמא, מכל מקום שינוי הוא.

ואם לא אפשר לשנות כלל מבלי להרבות טורח, וכגון שאף סודר אין לו - שרי אף בלא שינוי.

דהרי אמר מר, בברייתא לעיל: אם אי אפשר לשנות - מותר בלא שינוי.

אמר תמה ליה רב חנן בר רבא לרב אשי: הרי אמור רבנן: כמה דאפשר לשנויי - משנינן ביומא טבא. כל כמה שאפשר לעשות שינוי משנין ביום טוב, בנשיאת המשאות.

והא הני נשי, דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא [הרי הנשים ממלאות כדיהן מים ביום טוב] ומביאות לביתן, ולא קא משניין [ואין הן משנות כלל], ומכל מקום לא אמרינן להו ולא מידי [אין אנו מעירים להן על כך], והרי צריך שינוי, ומפני מה אין אנו מוכיחין אותן על כך?!

אמר תירץ ליה רב אשי לרב חנן בר רבא: משום דלא אפשר לעשות שינוי, וכדמפרש ואזיל.

הרי למדנו: אם אי אפשר לשנות, מותר אפילו בלי שינוי.

ומפני מה אי אפשר בשינוי, שהרי היכי ליעבד [כיצד עשו בשינוי]?

שמא תאמר: דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא [אשה הרגילה למלאות בכד גדול תמלא ביום טוב בכד קטן]?

אי אפשר! שהרי תוספת טירחה היא, כיון דקא מפשא בהלוכא [מוסיפה היא בהילוך], כי תצטרך לילך מספר פעמים רב יותר בגלל כדה הקטן, ואין משנין על ידי תוספת טירח ה.

שמא תאמר: אשה דמליא בחצבא זוטא תמלי בחצבא רבה [הרגילה למלאות בכד קטן תמלא בכד גדול]?

אי אפשר! שהרי אף זו תוספת טירחה היא, כיון דקא מפשי במשוי [מוסיפה ומכבידה היא על משאה].

שמא תאמר: תכסייה בנכתמא [תכסה את הכד בכסוי של עץ המיועד לכדים], וכפי שנתבאר לעיל, שאף שינוי כגון זה שינוי הוא?

אי אפשר! שהרי יש לחוש: זמנין דמתבר, ואתי לאתויי. פעמים שהכסוי הזה נשבר, ותבוא לטלטל את השברים האסורים בטלטול.

שמא תאמר: תכסנו בכסוי ותקטריה [תקשרנו] לכד כדי שלא יפול?

אי אפשר! שהרי יש לחוש: זמנין דמפסיק ואתי למקטריה [פעמים שנפסק החבל ותבוא לקושרו ביום טוב], וקשר העשוי להתקיים אב מלאכה הוא [רש"י עפ"י רש"ש]. ^[3]

שמא תאמר: תפרוס סודרא עילויה [תפרוס סודר על הכד]?

אי אפשר! שהרי יש לחוש: זמנין דמטמיש במיא [פעמים שנשרה הכסוי במים] ואתי לידי סחיטה, תבוא לסוחטו ואסור ביום טוב. ^[4]

הלכך לא אפשר לעשות שינוי. וכיון שכן מותר אף בלא שינוי.

אמר תמה ליה רבא בר רב חנין לאביי:

הרי תנן: אין מטפחין [כף אל כף], ^[5] ואין מספקין [כף על ירך], ואין מרקדין ביום טוב, והטעם משום שמא יתקן כלי שיר.

והרי האידנא, דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי [הרי כיום רואים אנו שעושים כן, ואין אנו מעירים להם על כך]?!

אמר ליה אביי לרבא בר רב חנין:

ולטעמיך, שאתה סובר שמן הראוי להוכיחם, תיקשי לך נמי:

הא דאמר רבא, כלומר: הרי אמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחיא [לא ישב אדם בשבת בראש המבוי הסמוך לרשות הרבים, במקום שמעמידים את הלחי כדי להתיר את הטלטול במבוי] -

כי דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי [שמא יתגלגל החפץ מידו לרשות הרבים הסמוכה, ויבוא להחזירו למבוי, שהוא רשות היחיד], כי מתוך שאין המבוי מקורה אין מכירין בו שהוא רשות היחיד, ונמצא שעבר על מלאכת "הוצאה".

ותיקשי לך: והא הני נשי, דשקלן חצבייהו,, ואזלן ויתבן אפומא דמבואה [הרי הנשים לוקחות כדיהן ויושבות בראש המבוי], ולא אמרינן להו ולא מידי [אין אנו מעירין להן על כך]?!

אלא, על כרחך הטעם שאין אנו מוכיחים אותן, הוא משום:

הנח להם לישראל לעשות דבר שהורגלו בו מתוך אי ידיעה, ויש להניח שלא יחזרו בהן מפני תוכחתנו.

כי מוטב שיהיו שוגגין, ויעברו על האיסור מתוך חוסר ידיעה, ואל יהיו מחמת תוכחתנו מזידין! שהרי אף אם נוכיחם, הן לא יחזרו בהן, ונמצא שקלקלנו אותן ולא תיקננו.

וכיון שכן, הכא, בטיפוח וריקוד, נמי, לפיכך אין אנו מוכיחים, כי הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ומסייגת הגמרא כלל זה:

והני מילי שאנו נמנעים מלהוכיח - באיסור דרבנן.

אבל בדאורייתא, אם רואים אנו שעוברים על איסור דאורייתא - לא! אין אנו נמנעים מלהוכיחם, ואפילו כשיש להניח שלא יחזרו בהם על ידי תוכחתנו.

אך מסיקה הגמרא אחרת:

ולא היא! אלא, לא שנא בדאורייתא, ולא שנא בדרבנן, כל שיש להניח שלא יחזרו בהן - לא אמרינן להו ולא מידי. ^[6]

והראיה, שאפילו באיסור דאורייתא אין מוכיחים כל שידוע שלא יחזרו בהן:

דהא תוספת יום הכפורים, שחייבים להוסיף ולהתענות קודם שנכנס יום הכפורים, שחיוב דאורייתא הוא, מדרשת הכתוב "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב".

ואילו בפועל, אין עושות הנשים כן, ^[7] אלא הן אכלי ושתו עד שחשיכה.

ומכל מקום, לא אמרינן להו ולא מידי, ומשום שהנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ^[8]

ומכאן אתה למד, שאף בדאורייתא אומרים כן. ^[9]

שנינו במשנה: ומתחילין בערמת התבן:

אמר רב כהנא: זאת אומרת, מדין זה של המשנה, שמותר להסיק בערמת תבן היות ומן הסתם אוצרין אותו לבהמה, והינו מוכן לשימוש ביום טוב, יש לנו ללמוד, כי לדעת משנתנו: מתחילין להשתמש באוצר [בדברים האצורים לזמן ארוך] תחלה ביום טוב, ואין חוששין משום איסור מוקצה.

ואם כן מני מתניתין: על כרחך רבי שמעון היא, דלית ליה איסור מוקצה בדבר הראוי אלא שמקצה אותו אדם מדעתו.

ומעתה תיקשי: אימא סיפא דמשנתנו: אבל לא משתמשים להסקה בעצים שבתוך המוקצה, לפי שהם אסורין משום "מוקצה".

ודין זה של הסיפא, על כרחך אתאן הוא רק לפי רבי יהודה, דאית ליה מוקצה בדבר הראוי, אלא שמקצה אותו האדם מדעתו.

ותיקשי רישא לסיפא?!

ומשנינן: לעולם משנתנו רבי שמעון היא. אלא, שמכל מקום מודה הוא בדין האמור בסיפא שלא משתמשים בעצים שבמוקצה.

כי הכא בסיפא, ששנינו בה שאין משתמשים בעצים שבמוקצה - בארזי ואשוחי [עצי ארז זכרים ועצי ארז נקבה] עסקינן, שאין אדם מסיק אותן היות והם עומדים לבנין, דעצים הללו, מוקצה מחמת חסרון כיס הם, הואיל ודמיהם יקרים.

ואפילו רבי שמעון שאינו מודה בשאר מוקצה שמקצה האדם מדעתו, לפי שאינו מקצהו הקצאה החלטית, אלא בדעתו שיתכן ויוכל להשתמש בו, מודה הוא במוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור היות והאדם מקצהו באופן מוחלט.

איכא דמתני לה לדברי רב כהנא אסיפא דמשנתנו, ששנינו בה: אבל לא בעצים שבמוקצה:

ועל כך אמר רב כהנא: זאת אומרת: אין מתחילין באוצר תחלה! ומדייקת הגמרא: על כרחך, מני משנתנו - רבי יהודה היא, דאית ליה מוקצה

ועתה תיקשי: אימא רישא דמשנתנו: מתחילין בערימת התבן. ודין זה בהכרח אתאן רק לפי רבי שמעון, דלית ליה מוקצה

ותיקשי רישא לסיפא?!

ומשנינן: לעולם משנתנו רבי יהודה היא. אלא, שמכל מקום, מותר להתחיל בערמת התבן, ולא תלמד מכאן שמתחילין אף באוצר.

כי התם ברישא דמשנתנו ששנינו בה "ומתחילין בערמת התבן", מיירי בתבנא סריא [תבן רקוב ומסריח] שאין ראוי למאכל בהמה, וסתמו עומד הוא להסקה, ולכן אין בו משום מוקצה.

ותמהינן: כיצד אתה אומר שמשנתנו בתבנא סריא ואינו מוקצה?

והרי הא חזי לטינא [ראוי הוא לעשית טיט, ללבון ממנו לבנים], ואם כן מוקצה הוא?!

ומשנינן: רישא דמשנתנו מיירי בתבנא סריא דאית ביה קוצים [יש בו קוצים] ואינו יכול לגבלו בידיו וברגליו לטיט, ולפיכך אינו מוקצה.

הדרן עלך אין צדין המביא כדי יין ממקום כו' לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתפו לפניו. המוליך תבן לא יפשול הקופה לאחוריו אבל נוטלה בידו.

תנא אם אי אפשר לו לשנות מותר לעשות כדרכו.

התקין רבא במחוזא הכתפין הנושאים את הקנקנים בדוחקא יעמסו אותן בשינוי הווסת וכי אי אפשר לשנות מותר.

א"ל רבה בר רב חנן לאביי [אמור רבנן] כל היכא דאפשר לשנויי משנינן והא הני נשי ממלאות מים בלא שנוי א"ל מי שדרכה למלאות בכלי גדול תמלא בקטן מרבה בשאיבה שצריכה לשאוב כמה פעמים כדי סיפוקה אם היתה שואבת בכלי הגדול פעם אחת מי שדרכה למלאות בקטן תמלא בגדול מרבה בכובד משאוי תכסהו פעמים שיפול הכיסוי וצריכה לעמסו תקשרהו פעמים שיחתוך וצריכא לקשר תכסהו בסודר פעמים שיגשר [הסודר] במים ותסחיטהו ביו"ט הלכך לא אפשר ולפיכך שרי. תוב א"ל תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין פי' מספקין סיפוק שבא בחמתו כדכתיב ויספוק את כפיו טיפוח לרצונו והאידנא קא חזינן להו דקא עבדי ולא אמרי' להו ולא מידי א"ל וליטעמיך הא דאמר רבה לא ישב אדם בפי הלחי של מבוי דלמא מיגנדר ליה חפץ חוץ למבוי ואתי לאיתויי והאידנא חזינן דיתבי אפומא דליחיא ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא שבקינן להו. נוסחא אחרינא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוספת יוה"כ דאורייתא הוא וקא אכלו וקא שתו עד חשיכה ולא אמרי להו ולא מידי.

מתחילין בערימת התבן אוקמה רב כהנא לר' שמעון דלית ליה מוקצה וסיפא דקתני אבל לא בעצים שבמוקצה.

גמרא: דדרו בדוחקא לידרו ברגלא. פירש רש"י ז"ל וכלהו להקל [משאו], אבל בתוספות אמרו בין להקל בין להכביד דמסתמא כי דרו באכפא מכבידין , אלא כל שמשנה מותר דשנוי בעינן דלא ליחזי כעובדין דחול.

דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבה כל שכן דמפשא במשוי. תימא (לימא) [אמאי] כל שכן , דהא ממעט בהליכה טפי עדיף, ועוד דהא אמר דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא (ו)קא מפשה בהלוכא אלמא אפושי במשוי וממעט בהלוכא טפי עדיף , ונראה דמשום (דעלמא תניא אתיא) [דבעלמא תני הכי] וכמתניתין לא יביאם בסל ובקופה דאלמא לא מפשינן במשוי אמר הכא כל שכן.

וקא אכלי ושתו עד שחשכה. גרסינן, ול"ג משחשכה דמסתמא אין לך אחד שטועה לאכול לאחר שחשכה, ועוד דבכי האי ודאי אמרינן להו ומחינן בידייהו דעד כאן לא אמרו אלא במה שאינו מבואר מן התורה אלא אתי מדרשא כי הכא דדרשינן תוספות (או ומערב עד הערב תענו את נפשותיכם) [מועניתם את נפשותיכם בתשעה] והא לא משמע להו לאינשי וקיל להו ושוגגין ולא מזידין אבל אלו אכלן משחשכה אמרינן ומחינן ומרטי', אלא עד שחשכה לא גרסינן וכן פירש רש"י ז"ל. [וכ"ת א"כ] מאי קא עבדי ומאי אמרינן להו דהא מוסיפים קצת דאי אפשר דאוכלים עד שחשכה ממש דהא אי אפשר לצמצם וכיון שכן כבר הוסיפו קצת, ונראה מכאן דתוספת עינוי של יוה"כ יש לו שיעור ולא ידעינן ליה.

מתני': הא דתנן אין מספקין. פירש רש"י ז"ל על ירך וכן כתוב (ירמיה לא) ספקתי על ירך, ובירושלמי (פ"ה ה"ב) אמרו אין מספקים כמד"א ויחר אף בלק ויספוק את כפיו, ובין לזה ובין לפירושו של רש"י ז"ל האי מספקים לאבל ולצער היא. ואי אפשר לפרש כן לפי מה שפירשו עליו בגמרא לקמן במקומה בפרק משילין (ביצה לו, ב) דהתם אמרו מאי טעמא גזירה שמא יתקן כלי שיר, ועוד דמתניתין ביו"ט אמרו ואי ספוק לאבל אפילו בחולו של מועד היה אסור וכדתנן (מו"ק כח, ב) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ויש טפוח וספוק לאבל ויש בשמחה כל העמים תקעו כף (תהלים מז), וכל עצי השדה ימחאו כף (ישעיה נה), ויש חלילין למת ויש לכלה (ב"מ עה, ב עי"ש).

נפרוס סודרא עילויה זמנין דמטמיש במיא ואתי למסחט. ואם תאמר והא אמרינן לעיל דדרו באגרא נפרוס סודרא עלויה. יש לומר דהתם בפירות יבשים דליכא מידי למיגזר, אי נמי תירץ רבינו יעקב ז"ל דהתם בשאר משקים דליכא משום סחיטה, דסחיטה משום לבון ושאר משקים מלכלכין ולא מלבנין ולפיכך ליכא למיגזר וכדתנן (שבת קלט, ב) מסננין את היין בסודרין, והכא במים שמכבסין.

התם בתבנא סריא. כלומר: דסריא טובא דשוב אינה (יכולה) [ראויה] למאכל בהמה אלא לשריפת אש, ואינו כתבנא סריא דבפרק מי שהחשיך (שבת קנה, ב) דתנן מפרכין תבן ואספסתא לפני בהמה ואוקים בתיבנא סריא אלא דההוא סריא ולא סריא [ממש שראויה] לבהמה.

מה שהצריכו במשנה זו שנוי להבאת כדי יין לא נאמרו הדברים אלא בשאפשר לו אבל אם אי אפשר לו כגון שזימן אורחים הרבה ואין הבאת כתפו או ידיו מספקת מותר להביא בסל ובקופה ומ"מ ישנה אדם בכל מה שאפשר לו ושנוי זה שאנו מצריכין צריך שתדע שכל מה שאפשר לו לשנות בהקל המשא צריך לעשות כן ובלבד שלא יתגלגל לו טורח אחר על ידי הקל המשא המשל בזה שמי שצריך לשני כדים אין אומרין יביא אחד ויחזור ויביא אחר ולא יביא שניהם ביחד כדי שיקל משאו שאם תאמר כן הרי מה שהרויח בהקל המשאוי הוא מפסיד ברבוי הדרך אלא אם יכול לשנות בהקל המשא שלא בהארכת הדרך עושה ואם לאו משנה בצדדין אחרים אע"פ שאינו מיקל באותו שנוי ובלבד שלא יכביד משאו הא כל שאפשר לו בהקל המשא עושה כיצד היה דרך אותו דבר לינשא על כתפו בטורח ובדוחק ישאהו במקל ועל זה אמרו דדרו בדוחקא לידרו בדיגלא ודיגלא הוא מקל ארוך וראשו מתפשט לשני צדדין כעין אותו שזורין בו התבואה בגורן ומכניס ראשו באגני הקופה וראש המקל בידו והמשאוי מאחוריו היה רגיל לנשאו במקל ישאהו בשני מקלות אגודים בראשיהם כדרך שהכתפים עושין וזהו שאמרו דדרו בדיגלא לידרו באגדא והוא שאוגד שני מקלות ארוכים בראשיהם ומניח המשאוי על אותם ראשים הנאגדים וראשי המטות השניים אוחזם אחד בידו אחת ואחד בידו האחרת היה רגיל לישא בכך ישאוהו במוט בשנים על כפיהם ועל זו אמרו לידרו באכפא היה רגיל בכך ואין כאן שנוי עוד להקל יפרוס עליהן בגד לצניעות בעלמא ואם אין לו בגד ואי אפשר לו לשנות בשום ענין נושא כדרכו ואם אי אפשר לו לשנות אף שלא בהקל הואיל ואינו מכביד בכך משנה היה אפשר לו לשנות אלא שיש באותו שנוי הכבדה אינו משנה וזהו שלא החליפו בשמועה זו לומר דדרו באכפא לידרו בדיגלא וכו' שכל אלו אחרון אחרון קל במשאוי ובהפך הוא מכביד במשאו הא כל שאינו מכביד אע"פ שאינו מיקל ישנה אחר שאין לו צד בהקל ומ"מ כל שיש בשנויו חשש שמא יבא לידי עברה נוח לו שלא ישנה ולא יכניס עצמו לידי ספק הילכך נשים היוצאות לשאוב אינן משנות שאם תאמר לשנות מכד גדול לקטן אם מספקת בכך ודאי כך הוא אבל אם אינה מספקת הרי מרבה את הדרך ואם מקטן לגדול הרי מרבות במשאוי וא"ת לכסותו במגופה פעמים שהמגופה נופלת ומביאה לה בידה ואע"פ שהותרה הוצאה הרי מכל מקום מרבה במשאוי וא"ת שתקשרהו בבית יד של חבית ואין בו הרבאת משאוי אחר שהוא על הכד שמא תפסק קשירתה ותבא לקשרה קשר של קיימא וא"ת שתפרוס עליו הבגד שמא יטובל במים ויבא לידי סחיטה:

מעתה עליך לשאול למעלה בכדי יין שהצרכנו בהם לפרוס עליהם בגד בשאי אפשר לו לשנות בצד אחר נחוש שמא יטמש ביין ויבא לידי סחיטה יש מתרצים שלמעלה לא נאמרה אלא בפירות ואם על כל פנים אתה מפרשה ביין מכח דבר הלמד מענינו אתה מפרשה בחביות סתומות וי"מ אותה בסודר שאינו קפיד עליו או בחבית שאינה מליאה או שהם שנים והאחד מוחה בחברו ודברים אלו כלם אע"פ שצופים אמרום אינם כלום ועקר הדברים בזה הוא שתדע שאין חשש סחיטה של בגד השרוי במים דומה לסחיטה של בגד השרוי ביין או בשאר משקין שבגד הבלוע במים יש בו איסור סחיטה גמורה האסורה מתורת מכבס ומלבן שהוא אב מלאכה וכל שעסקו בבגד עם מים חוששין לסחיטה זו כענין האמור כאן וכענין מה שאמרו בפרק שני לדעת אחת שאין מטבילין כלים בשבת משום סחיטה ואע"פ שאף בבגד עם מים התירו לפעמים כל אחד ואחד תשובתו בצדו והוא שאם התירו במסכת שבת פרק שרצים ק"ט א' ליתן יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ואין חוששין לסחיטה אין הדברים אמורים אלא במשמרת שדרכה בכך ואינו קפיד עליה ומה שהתירו בהולך להקביל פני רבו לעבור במים עד צוארו ולא גזרו לסחיטת בגדיו הטעם מפני שבמצוה הוא עוסק וכן הנדה טובלת בבגדיה אם אין לה בגדים להחליף מטעם זה או שמא כמו שנזכר בה הטעם בפרק שני מתוך שלא הותרה אלא על ידי מלבוש זכורה היא ואם תשיבנו הא מ"מ אע"פ שאין סחיטה יאסרו מטעם שרייתו זהו כבוסו תדע שלא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא במי שמטיל בגדים למים או מים על הבגד להדיא לכונת נקיות הבגד וזהו שאנו מתירין לקנח את הידים במפה וכן ספוג אלונתית שמקנח כל גופו בסדין לאחר רחיצה בשבת אבל סחיטה האמורה ביין ושמן ושכר ובסחיטת פירות אינה מתורת כבוס ולבון אלא מתולדת דש שכמו שהדש מפרק האוכל מן התבן כך זה (מביא) [מוציא] היין והשמן והשכר מן הבגד או המשקה מן הפירות ונהנה מאותו משקה היוצא מכח סחיטתו כשהוא נופל במקום שאין הולך בו לאיבוד וזהו מה שאסרו במגופה של בגד הנתונה על פי חבית הנקראת בלשון תלמוד מסוביתא דנזיאתא שאסור להדקה ואע"פ שאין מתכוין להוציא השכר מן המגופה הואיל ופסיק רישיה הוא והוא הטעם שהתירו הגאונים בהדוק זה כל זמן שיהא הולך לאיבוד שאינו כעין דישה אחר שהולך לאיבוד ועל דרך זה אסרו במסכת שבת להדק בגד רך על פי החבית והוא שאמרו בפרק תולין קמ"א ב' לא ליהדק אודדא אפומא דשיישא וסחיטה זו אין דרך לעשותה לכונת סחיטה גופה אלא כשהוא צריך להדק מצד אחר וסחיטה מאליה היא באה אבל אין חוששין שיקח הבגד ויסחטנו לכונת הוצאת יין כמו שאנו חוששין בעסק בגד עם מים שיקח הבגד עצמו ויסחטנו לכונת כבוס ומתוך כך הותר למעלה לפרוס בגד על חבית של יין והוא ענין מה שהתירו במסכת שבת פרק תולין שמסננין את היין בסודרין וי"מ במסוביתא דנזייאתא שלא משום סחיטה הוא אלא שהיה נקב בחביותיהם והיא היתה סותמת אותו הנקב וכשמהדקה הוא עצמו דופן לכלי ויש בשאלה זו תירוצים אחרים ועקר הדברים כמו שכתבנו:

דבר שלא נכתב איסורו בתורה בהדיא אלא שחכמים הביאו איסורו מן התורה כגון תוספת יום הכפורים שהוציאוהו מדכתיב בתשעה לחדש בערב והוא מדברים שאין איסורם מפורסם להמון והיו הנשים נוהגות בו היתר אין מוחין בידם הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות וכל שכן בדבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים מכל וכל כגון טפוח יד על יד או ספוק כף על ירך או רקוד ברגל ושאר משמיעי קול וכן מה שאסרו לישב על שפת המבוי שהלחי קבוע לשם שמא יתגלגל לו חפץ שבידו חוץ למבוי ויטלנו ויכניסנו תוך המבוי וכן כל כיוצא בזה ומ"מ נראה לי שאין כל האיסורין שוין בענין זה והוא שרמזתי באמרי מדברים שאין איסורם מפורסם להמון ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ותוספת יום הכפורים עצמו חוכך אני לומר שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ואע"פ שאמרו כאן תוספת יום הכפורים דאוריתא פירושו שיש לעקר שלו סרך מן התורה וכן אמרו במסכת מועד קטן במלאכת המועד חולו של מועד דאוריתא וכן הרבה ובפירוש מצאתיה באחרון של ראש שנה במה שאמרו ולא עולין באילן וכו' ושאלו השתא דרבנן אמרת לא מן התורה מיבעיא ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני ודאי עלייה באילן אינו אלא מדברי סופרים שמא יעלה ויתלוש אלא שפירושו בדבר שיש בו חשש לבא לידי איסור תורה מיבעיא למדת שכל שאסרוהו מחשש איסור תורה הן קורין אותו לפעמים מן התורה וכן כל שיש לעקר האיסור סרך לאיסור מן התורה כמלאכת המועד שעקר איסורו והוא היו"ט מן התורה הא כל שכתוב בתורה בהדיא או שאיסורו מפורסם לכל ודאי מוחין בידם:

כדי יין דדרי באגדא נידרו אכיתפא כך נראה לי דגרסי' והוא שינוי להקל דאגד' מוט הנושא בידים וכיתפא היא מוט הנושא בכתפים שהאו יורת נוח:

גמרא ואי לא אפשר שרי. פירש רש"י כגון שאין לו סודר. ויש מפרשים ואי לא אפשר כגון שהוא מים ולא יין ולא שמן ולא פירות דאיכא למיחש לליבון או דברים הצובעים שרי בלא סודר. ואמרו בתוס' דמהכא שמעינן דאסור לשרות בגד במים דשרייתו זהו כבוסו. והכי אסיקנא בשבת כר שיש עליו לשלשת מקנחה בסמרטוטין משום דשרייתו זהו כבוסו. ודוקא בדבר מלוכלך אסור לשרות במים אבל בדבר נקי לא מיקרי כבוס עד שיסחוט דהא מערמת אשה וטובלת בבגדיה. והלכך אם טינף קטן על בגדיו אסור ליתן מים עליו אלא מקנחו בסמרטוט עד כאן.

כל שכן דמפשה במשוי. פירש הרשב"א דהא דאמר כל שכן אמתניתין סמיך דתניא לא יביאם בסל ובקופה דמשמע דטפי עדיף אפושי בהלוכה מלאפושי במשוי. והקשה מורי נר"ו דמאי האי דאמר דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא קא מפשה בהלוכא. ואי אמתניתין סמיך מה בכך דהא תנן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אלא על כתפו ואף על פי שמרבה בהלוכא. ונראה שאין כל הדברים שווין שהמביא כדי יין בקופה נראה כעובדין דחול ביותר וטוב לו להרבות במהלך ולהביאן על כתפו ולא שיביאם בקופה דנראה כעובדין דחול ויש לחוש על זה הרבה. אבל חצבא רבה אין ראוי לחוש לעובדין דחול כל כך וטוב לו שיביא בחצבה רבה כחול ולא ירבה בהלוכא. וכן לאידך גיסא. עד כאן לשונו.

תכסייא בנכתמא. כתב מורי נר"ו דמתוך לשון רש"י ז"ל נראה שאינו גורס זמנין דנפיל ואתי לאתויי. ואזיל לטעמיה שפירש בפרק קמא דמדאורייתא כל הוצאה מותרת משום מתוך וכן בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים. ואף על פי שחכמים אסרו דבר שאינו צורך היום אפילו הכי לא מצי אמר זמנין דנפיל ואתי לאיתויי דהיא גופא דרבנן ואנן ניגזור ביה. אבל לפי שיטת הגאונים שפירשו דכל שאינו צורך היום אסור מן התורה אתי שפיר עד כאן. וגם הריטב"א ז"ל לא גריס ליה משום דכל שהוא שלם מותר להוליכו ביום טוב במה שירצה ואין החשש בכאן אלא שמא ישובר ויוליך השברים בידו שהם נולד והא אפילו בטלטול כל דהוא אסור. והכי גרסינן בנוסחי דוקני זמנין דמתבר ואתי לאתויי.

תנן. אין מספקין. פירוש ביום טוב משום שמחה גזרה שמא יתקן כלי שיר. ולא מיירי באבל דאלו באבל אפילו בחולו של מועד אסור ואין צריך לומר ביום טוב כדאיתא התם.

גרסת רש"י ז"ל והני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי כו'. ולא גריס וקא מיגנדר חצביהו וקא מתיאן להו משום דאילו עבדי הכי הא קא עבדי איסור דאורייתא ואם כן אמאי אמרינן הני מילי בדרבנן כו'. ובתוס' אמרו דגרסינן ליה וכגון דלאו אדעתייהו דלית ביה איסורא דאורייתא. ולא נהיר. ועוד אמרו בתוספות דמכאן יש לאסור לישב על אסקופות הבית בשבת אלא או כולו חוץ או כולו פנים דאיכא למיחש שמא ירוק לחוץ או מטלטל חפץ ומביאו או מוציאו.

אלא הנח להן לישראל וכו'. ודוקא במידי דקים לן דעבדי בשוגג דבכי הא אין אנו נתפסין בעון משום דלא מהני בהו מחאה. אבל במלתא דקים לן דידעי דאיסורא הוא ועבדין במזיד ליתיה להאי טעמא ואי לא מחינן בהו מתפשינן עלייהו דהא ישראל ערבים זה לזה כן אמר הריטב"א ז"ל.

ולא היא לא שנא דאורייתא ולא שנא דרבנן. ואף על גב דהתם בשבת אסיקנא דוקא בדרבנן כאוקמתא קמייתא דהכא איכא למימר דפליגן אוקמתי אהדדי וקיימא לן כההיא דהתם לחומרא. ויש מפרשים דלא פליגן דהא דאמרינן הכא דאפילו בדאורייתא לא מחינן לאו דאורייתא ממש אלא כל דאתי מדרשא דקרא כגון תוספת. והתם דקאמר דרבנן לישנא קלילא נקט דכל דאתי מדרשא כיון דאיסוריה קיל כגון תוספת דליכא אלא עשה קרי ליה דרבנן כלומר כעין דרבנן והוא הנכון. והעיד הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר"י והר"ם מרוטנבורק שלא נאמרו דברים הללו אלא לדורותם אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד ושכן הוא במדרש ירושלמי. והדבר נראה לי נכון. ועוד איכא למימר דאפילו לדידהו דלא מחי היינו דוקא בדקים לן בגווייהו דלא מקבלי. אבל אי מספקא לן אי מקבלי אם לאו ודאי מחינן. והכי מוכח פרק במה אשה דאמרי התם בשעה שגלו ישראל היו אויבים הורגין כו' אמר להם הללו נמי רשעים הם שהיה בידם למחות ולא מיחו כו' כדאיתא התם. וכן אמרו בתוספות. וא"ת ובתוספת אמאי נשים חייבות דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא. וי"ל דבסוכה מרבינן מהאזרח לרבות את הנשים וודאי לתוספת מרבינן דאי לעיקר היום הא איכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא דאמרינן וקא אכלי ושתו עד שחשכה אמרו בתוס' דמהכא שמעינן דתוספת יש לו שיעור. ואומר ר"י ז"ל דהוא כחצי שעה והוא הדין לתוספת שבת. ואם תאמר אם כן מאי האי דאמרינן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין את הנרות דמשמע הא אינה חשכה ודאי מדליקין והא תוספת היום הוא ואסור. וי"ל דהכי קאמר ספק חשכה אין מדליקין את הנרות ואפילו לומר לנכרי להדליק אסור. אבל אינה חשכה ודאי הוא אינו מדליק אבל הנכרי מדליק משום דשבות בתוספת שריא.

גמרא זימנין דנפיל ואתי לאתויי תקטרי' כו' בסוגיא דר"פ שואל ליתא וכן נראה מפרש"י:

תוספות בד"ה דהא תוס' יה"כ כו' ולא הוי אוכלין ממש עד חשיכה דהוי איסור דאורייתא ואעפ"כ קאמר מוטב כו' כצ"ל וכ"ה בתוס' ישנים:

בגמ' זימנין דנפיל ואתי לאתויי נ"ל דל"ג זה בגמ' דלשון זה לא שייך כ"א גבי שבת דאסור ד' אמות ברה"ר משא"כ בי"מ וכן בספרים אחרים אינו וגם רש"י לא הזכירו:

ברש"י ד"ה תבנא סריא וכו' עד וסתמיה לעצים ולא לאכילה והיינו לאו לאוצר כצ"ל:

בתוס' ד"ה זימנין דמטמיש בהו מיא וכו' עד הולך לאיבוד וכו' ר"ל דאיסור דיין שהוא אסור משום תולדה דדש לא שייך כ"א בשסוחט היין לתוך הכלי אבל כשסוחטו לארץ והולך לאיבוד אין בו איסור סחיטה:

ד"ה דהא תוס' יה"כ וכו' לשון התוס' הוא מגומגם ונ"ל לגרוס כן משמע דיש שיעור לתוס' יה"כ דהא ודאי לא היו אוכלין ממש וכו' עד ואל יהיו מזידין ותוס' זה לא הוברר השיעור ולכך יש ליזהר ולהפסיק מבעוד יום ר"ל קודם בין השמשות ועיין בדברי הרא"ש פרק בתרא דיומא ובטור א"ח סימן תר"ח:

גמ' בעצים שבמוקצה נרשם גמ':

שם לדרו בריגלא כו'. נ"ב עץ מפוצל בראשו וקושר בו משא ב' בני אדם ומכניס צוארו בין שני פצליו ומוטל על ב' כתפיו וקורין אותו בלשון אשכנז גבל"א וראשו של מטה ארוך וכשעומד לפוש מציגו בקרקע רש"י סוף פרק האומנים:

שם ד' אמות ברה"ר נמחק:

תוס' בד"ה זימנין כו' כי נפיל בגו מיא כו' כי נפיל לגווה הולך כו' כן הוא בס"א:

בד"ה אין מטפחין כו' ולא נהירא דתיפוק כו' כצ"ל:

בד"ה דהא תוס' יוה"כ כו'. נ"ב עיין ברא"ש פרק ב"מ:

בד"ה מן הקרפף כו'. נ"ב שייך לקמן בדף ל"א ע"א:

גמרא אר"כ ז"א מתחילין כו' מני ר"ש היא כו' איכא דמתני כו' מני ר"י היא כו'. הרע"ב מפרש למתניתין כל"ק אבל הרי"ף וכן בפי' הרמב"ם פי' כל"ב וכן מסתבר דהא מתניתין דאין מבקעין כו' אתאן לר"י עי' בריש מכילתין ולקמן (לא ב) תד"ה ונפחת. ולפמש"כ בר"מ בתד"ה גבי יש לקיים פי' הרע"ב

רש"י ד"ה זימנין דמיפסיק וקשר העשוי להתקיים כו'. כצ"ל:

הנח להם לישראל מוטב שיהי' שוגגים וכו'. עיין מ"ש תשובו' תשב"ץ ח"ב סי' מ"ז דוקא היכי שנכשלו רובא דעלמא אמרי' הכי'. אבל אם איזה יחידי' מקלקלי'. אי שתקו רבנן ילמדו רבים וינהגו כך צריך למחות מוטב שיהי' אלו המועטין מזידי' ולא יכשלו בהם רבים והנה אמת נכון הדבר:

וה"מ בדרבנן וכו'. הסכמת הרא"ש והפוסקים בדרבנן ובדבר שאינו מפורש בתורה נמי. דוקא שיודע בודאי שלא ישמעו ורצונו לומר שלא יכניס עצמו להכאה וקללה. אבל בדבר המפורש בתורה אפי' שיער המוכיח לפי דעתו שלא ישמעו לו מ"מ מחוייב עד הכאה וקללה ולחנם נתלבט הגאון מהר"ח אבולאפי' דמייתי בברכי יוסף סי' תר"ח אות ד' דקשי' ליה ממס' שבת נ"ה ע"א דאמר הקב"ה גלוי וידוע לפני דלא מקבלי מיניהו. ואמרה מדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. והקשה הנ"ל אפי' לטענת הקב"ה הא בדבר המפורש בתורה אפי' יודע שאינו מקבל צריך להוכיחו ולק"מ דהרא"ש כ' לפי האמת שאמרה מדה"ד לפניהם מי גלוי כי אעפ"י ששיערו בנפשם שלא יקבלו מהם מ"מ מחויבי' עד הכאה וקלל' אולי טעו בשיעורא דידהו ויחזרו בהם. דבדבר שאינו מפורש בתורה יכולים לסמוך על שיעורם בנפשם משא"כ במפורש בתורה. אבל לפי טענת הקב"ה יכולים לסמוך על שיעורא דדהו:

דהא תוס' יה"כ דאורייתא וכו'. עיי' ר"ן דלפי גי' ראשונים פליגי סוגי' דשבת אדשמעתין ולכאורה י"ל אי ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא א"כ מן התורה מותר לאכול בין השמשו' כן משמע בר"ן כאן ע"ש וא"כ מן התורה זמן בין השמשות גופיה לתוספ' יחשב ואין צריך להוסיף קודם בין השמשות אך מדרבנן אסו' ספיקא דבין השמשות וצריך להוסיף עוד קודם בין השמשות ואותו תוספ' הוא דרבנן וא"כ אין ראיה מתוספ' יוה"כ דאפי' בדאורייתא לא מחינן בהו. והיינו סוגי' דשבת. ואמנם סוגי' דשמעתין ס"ל ספיקא דב"ה אסור מן התורה מספק יה"כ. ועוד תוספת לפני בין השמשות אסור מן התורה ואפ"ה לא מחינן בהו ומוכח שפיר דאפי' בדאורייתא לא מחינן בהו וי"ל הא דנכשלו בתוס' יה"כ בכניסתו ולא ביציאותו משום דספיקא דבין השמשות קיל בכניסתו מביציאתו ועמ"ש מג"א סי' שמ"ב וממילא דקיל להו תוספ' בכניסתו מביציאתו לפי הנ"ל וק"ל:

בגמ' דהא תוספת יה"כ דאורייתא הוא ואכלו ושתו עד שחשיכה וכו' בל' הש"ע משמע דבנשים איירי וכן נראה מל' הרא"ש ז"ל שכתב וחזינן להו משמע דאהני נשי דלעיל קאי אלא שיש לי לדקדק דאם כן אמאי אמרינן הכא דתוספ' יה"כ דאורייתא ופירש"י דנפקא לן מועניתם את נפשותיכם בתשעה וא"כ לפ"ז לא הוי אלא מצות עשה והא ק"ל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ונהי דבעיקר עינוי דיה"כ עצמו ודאי הושוו נשים לאנשים לכל עונשין שבתורה משא"כ תוספת יה"כ דליכא עונש וא"כ מנ"ל דאסורות. )עיין בסוכה כ"ח ע"ב סותר לדבריו אלה(. ויש ליישב דאע"ג דבל' עשה כתיב מ"מ כיון דהוי שב ואל תעשה דלא תאכל ולא תשתה לא הוי בכלל מ"ע שהז"ג והיינו דוקא בעשה גמור שהיא בקום עשה וכיוצא בזה כתבתי גבי שריפת קדשים לענין דנשים אסורות להדליק בשמן שריפה. ועוד דכיון דאיצטריך קרא ביומא בפרק יה"כ למעוטי תוספת מאיסור עונש כרת אם כן ממילא משמע דלאו מיהו איכא אלא משום דבעינוי לא שייך לשון לאו משו"ה כתבו בלשון עשה כדאיתא התם דף פ"א ע"ש:

מוטב שיהיו שוגגין וכו' עמ"ש הרא"ש בפסקיו והה"מ פ"ב דשביתת עשור ועמ"ש אני בעניי בקונטריס זה לעיל בשבת דף ל"ח ע"ג ובס' הקטן ברכי יוסף סי' תר"ח בס"ד:

ומתחילין בערמת התבן. להסק ואע''פ שלא זמנה מבע''י ולא היה רגיל להסיק ממנה והשתא משמע דלית ליה מוקצה: אבל לא בעצים שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאין בה תדיר ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה ובגמרא פריך סיפא לרישא דהשתא משמע דאית ליה מוקצה: גמ' ואם אי אפשר לשנות. כגון שזמן אורחים הרבה וצריך להביא הרבה ביחד מותר: דדרו בדוחקא. משאוי שאדם יחיד נושא על כתפו בחול בטורח אם בא לשאת אותו בי''ט לצורך י''ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו בי''ט ברגלא עתר שקורין פורק''א כדרכי נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשהוא משנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח בי''ט ועתר זה נוח הוא לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנשאת בכתף משנה להקל הוא: דדרו ברגלא. משוי חבית גדולה שרגילין לשאת אותה ברגלא: לדרו באגרא. ישאוה בי''ט בשני בני אדם במוט על כתפיהם דהיינו נמי שנוי להקל: דדרו באגרא. במוט על כתפיהם לדרו בי''ט לאותו משוי באכפא במוט בידיהם משום שנוי ואע''פ שאינו להקל מ''מ שנוי הוא ואינו מרבה טורח בשנויו: נפרוס סודרא. קל הוא ואינו מכביד ושנוי הוא בעלמא ולהצנע: ואם אי אפשר לשנות. שאין לו סודר לכסותו: מליין מיא. שואבות מים מן הנהר: תכסייה בנכתמא. כסוי של עץ העשוי לכדין: זמנין דמפסיק. שצריך לקושרו שלא יפול בדרך וזמנין דמפסיק בהליכתו ואתי למקשריה וקשר העשוי להתקין אב מלאכה הוא: דמטמיש במיא. שנשרה במים: אין מטפחין. משום שיר או משום אבל: מטפחין. ידיו זו לזו: מספקין. כף על ירך: מרקדין. ברגל וכולם נאסרו משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר בפרק משילין (לקמן דף לו:): אפומא דלחיא. לחי המתיר במבוי בשבת: דלמא מגנדר ליה חפץ. ברה''ר חוץ ללחי: ואתי לאתויי. מתוך שאינו במבוי מקורה להכיר שזה רה''ר וזה רה''י ומביאו: וקא מגנדר חצבייהו ומייתי להו לא גרסי': ולא אמרינן להו ולא מידי. ואע''ג דעברן אדרבנן דאמור לא ליתיב ואינהו יתבן: הנח להם. בדבר שהרגילו בו ולא יחזרו בהם: מוטב שיעשו שוגגין ואל יעשו מזידין. לעבור כשידעו ולא יניחו בכך: והני מילי. דהנח להם לישראל: בדרבנן. היכא דארגילו למעבר אדרבנן כי הנך דמטפחין והנך דיתבן אפומא דלחיא: תוספת יום הכפורים. שצריך להתחיל ולהתענות מבעוד יום דאורייתא היא דנפקא לן (יומא דף פא:) מועניתם את נפשותיכם בתשעה: ואכלי ושתו עד שחשכה. גרס ולא גרס משחשכה: באוצר. בדבר האצור שהיה מוקצה לאוצרו לזמן ארוך כהאי גוונא דסתמא אוצרין אותו לבהמה: ארזי ואשוחי. אין אדם מסיק אותן דעומדין לבנין: אשוחי. ארז נקבה: דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו. שדמיה יקרין: דמתני לה. לדרב כהנא: תבנא סריא. נרקב ומסריח שאין ראוי למאכל בהמה וסתמיה לעצים ולא לאכילה והיינו לאוצר: לטינא. לטיט ללבון לבנים: דאית ביה קוצים. ואין יכול לגבלו בידיו וברגליו:

דדרו ברגלא. פי' בעתר שקורים פורק''א ועשוי כמין רגל לדרו באגרא בין שנים במוט על כתפיהם דהיינו שנוי והוי להקל כפ''ה וקשה דבסוף פ' האומנין (ב''מ דף פג.) משמע דמשאו כבד נושאין בקל ברגלא מבאגרא אלא נראה דאפילו מכביד יותר מכל מקום לא חיישינן כיון דמשנה מדרך חול וכן נמי פירש הקונטרס גבי דדרו באגרא לדרו באכפא . ואפילו נמי אין להקל מכל מקום שנוי הוא: דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא הא קא מפשא בהלוכא. וא''ת מאי פריך והא מפשא בהלוכא והא אמרינן לעיל דאפושי בהלוכא שפיר דמי כשיעשה דרך שנוי ויש לומר דהא מפיש בהלוכא ושנוי נמי ליכא דבחול נמי עבדינן הכי: זמנין דמטמיש בהו מיא ואתי לידי סחיטה. וא''ת והא אמר נפרוס סודרא עלויה ולא חיישינן לידי סחיטה וי''ל דלעיל מיירי בחבית שסתום כולו ופיו צר ולכך לא חיישינן לסחיטה ועי''ל דהכא מיירי בסחיטת מים דאסורה משום לבון וא''כ כי נפל בגוויה מיא אתי לידי סחיטה אבל התם מיירי ביין דסחיטה שלו אסורה משום דש וא''כ כי נפיל . לארעא הולך לאבוד ולא חיישינן לסחיטה: אין מטפחין. פ''ה משום שיר או משום אבל ולא נהירא דתפוק ליה דאסור משום צער ואפי' בחול המועד כדאיתא בפ' ואלו מגלחין (מו''ק דף כח:) ולקמיה (דף לו.) מפרש שמא יתקן כלי שיר: תנן אין מטפחין ואין מרקדין. פרש''י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר: דהא תוספת יוה''כ דאורייתא היא ואכלי ושתו עד חשכה כו'. משמע דיש שיעור לתוספת יוה''כ מדהצריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשכה דעבדי איסורא מדאורייתא ואעפ''כ קאמר מוטב שיהיו ישראל שוגגין ואל יהיו מזידין ובפי' התוספת לא הוברר השעור ולכך יש ליזהר ולהפסיק מבע''י.: התם בתבנא סריא דאית ביה קוצים. וגם אינו ראוי למאכל בהמה וקאי להסקה ואפילו רבי יהודה מודה וא''ת מאי שנא מעצים שבמוקצה דקא אסר רבי יהודה אע''ג דחזיין להסקה וי''ל דלא דמי דדוקא גבי אוצר של תבן לא הקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כי אם ממאכל בהמה ועתה הוא ראוי להסקה ומזה לא הקצה דעתו אבל אוצר של עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה: