ביצה כט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

ותנא דבי שמואל מותר - שמואל הלכה למעשה לזה שבא לשאול אתא לאשמועינן. אבל אין מורים כך ברבים, ולכן שנה תנא דבי שמואל שאסור.

תנו רבנן: אין שונין פעם שניה בניפוי הקמח ביום טוב, היות ויכול לעשותו מאתמול.

משום רבי פפייס ורבי יהודה בן בתירא אמרו: שונין, לפי שאין טירחה בדבר בפעם השניה, ודבר הנראה לכל שעושה את הניפוי בפעם השניה, שהרי כמעט ולא יוצאת פסולת.

ושוין, שאם נפל לתוכן צרור או קיסם ביום טוב - ששונין.

תני תנא קמיה דרבינא: אין שונין קמח ביום טוב, אבל נפל צרור או קיסם - בורר בידו.

אמר ליה: הוצאת צרור או קיסם בידו - כל שכן דאסור, דהוה ליה כבורר.

דרש רבא בר רב הונא זוטי אפתחא בשערי דנהרדעא: שונין קמח ביום טוב.

אמר להו רב נחמן: פוקו ואמרו ליה לאבא: שקילא טיבותך, ושדי אחזרי! נטולה היא טובתך ומונחת על קוצים. ומשל הוא לדבר שאין בו צורך.

והיינו, שההיתר לשנות קמח הוא ידוע!

פוק חזי צא וראה כמה מהולתא נפות הדרן מסתובבות ביום טוב בנהרדעא לשנות בהם את ניפוי הקמח.

דביתהו אשתו דרב יוסף נהלא נפתה פעם שניה קמחא אגבא דמהולתא, מגבה של הנפה, דהיינו, בנפה הפוכה, לשם שינוי.

אמר לה: חזי, ראי שתנפי היטב, דאנא - רפתא מעליתא לחם משובח בעינא.

דביתהו דרב אשי נהלא קמחא אגבא דפתורא על שולחן הפוך לשם שינוי.

אמר רב אשי: הא דידן, אשתי שלי, היא ברתיה דרמי בר חמא. ורמי בר חמא מרא דעובדא הוה, היה מדקדק במעשיו, ואי לאו דחזיא לעשות כך מבי נשא - לא הוה עבדא.

מתניתין:

הולך אדם אצל חנוני הרגיל אלו, שסומך עליו לתת לו בלי לקבוע סכום, ואומר לו: תן לי ביצים ואגוזים במנין מסויים!

ואין המנין דרך מקח, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו.

גמרא:

תנו רבנן: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו, ואומר לו: תן לי גדי אחד או טלה אחד.

אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי כף אחת או ירך אחת;

אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי תור אחד או גוזל אחד;

אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת; ואצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי עשרים ביצים או חמשים אגוזים, עשרה אפרסקין וחמשה רמונים ואתרוג אחד.

ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח.

הדרן עלך פרק אין צדין

פרק רביעי - המביא

מתניתין:

המביא [המעביר] כדי יין ממקום למקום ביום טוב, לא יביאם בסל ובקופה. לא יכניס שלשה או ארבעה כדים בתוך סל או קופה ויעבירם, משום דהוא נראה כמעשה של יום חול, לשאת משאות.

אבל מביא הוא כד אחד או שנים על כתפו או נושאו לפניו בידו, לפי שהוא שינוי מדרכו בחול [שולחן ערוך].

וכן המוליך את התבן בתוך קופה כדי להסיק את התנור או עבור בהמה, הרי זה לא יפשיל את הקופה לאחוריו, כי גנאי ליום טוב הוא, בכך שנראה כמתכוין למלאכה גדולה, או להוליך למקום רחוק, כדרך חול.

אבל מביאה הוא בידו, שהוא שינוי מדרכו בחול.

שמואל — הלכה למעשה אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו]. שהרי ידע שיש ברייתא המתירה, ולכן היה הוא עצמו צריך לומר שאין הלכה כן.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין שונין, כלומר, אין מנפין שנית קמח ביום טוב, שיש בכך טרחה יתרה שאינה הכרחית. משום (משמם) של ר' פפייס ור' יהודה בן בתירה אמרו: שונין. ושוין (ומסכימים) גם חכמים האוסרים שאם לאחר שניפו את הקמח מבעוד יום נפל לתוכן צרור (אבן) או קיסם, ששונין ומנפים, כדי לברר את הקיסמים.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבינא הלכה זו: אין שונין קמח ביום טוב, אבל אם לאחר הניפוי הראשון נפל צרור או קיסם — בורר בידו. אמר ליה [לו] רבינא: כל שכן שאסור באופן זה, דהוה ליה [שהרי הוא] כבורר ממש באופן האסור במלאכת בורר, ומוטב שינפה את הקמח בנפה ונמצא הקיסם מתברר מעצמו.

דרש רבא בר רב הונא זוטי [הקטן] אפתחא [על פתחה] של נהרדעא: שונין קמח ביום טוב. אמר להו [להם] רב נחמן לתלמידים העומדים לפניו: פוקו [צאו] ואמרו ליה [לו] לאבא, כלומר, לרבא בר רב הונא (שרבא הוא קיצור של ר' אבא): שקילא טיבותך ושדי אחזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], כלומר, אין צורך בחידושים שחידשת לנו, כי פוק חזי כמה מהולתא הדרן [צא וראה כמה נפות מסתובבות] בנהרדעא, שכל הנשים כבר יודעות שדבר זה מותר.

מסופר: דביתהו [אשתו] של רב יוסף נהלא קמחא אגבא דמהולתא [היתה מנפה את הקמח על גב הנפה] מן הצד ההפוך. אמר לה: חזי, דאנא רפתא מעליתא בעינא [ראי, שאני לחם מעולה אני רוצה], כלומר, רמז לה שאין צורך להפוך, ויכולה לנפות כדרכה. וכן מסופר: דביתהו [אשתו] של רב אשי נהלא קמחא אגבא דפתורא [היתה מנפה קמח על גבי השלחן] כדי לעשות שינוי בדבר ולא לנפות לתוך קערה. אמר רב אשי: הא דידן [זו שלנו] אשתי, ברתיה [בתו] של רמי בר חמא היא, ורמי בר חמא מרא דעובדא הוה [בעל מעשים היה] ואי לאו דחזיא מבי נשא לא הוה עבדא [ואם לא היתה רואה אשתי מבית אביה שכך עושים לא היתה עושה] ואפשר ללמוד ממנה איפוא הלכה למעשה.

ב משנה הולך אדם ביום טוב אצל חנוני שהוא רגיל לקנות אצלו ואומר לו: תן לי ביצים ואגוזים במנין במספר כזה וכזה, שכן דרך בעל הבית להיות מונה גם בתוך ביתו ואין בכך דרך מקח וממכר, שהרי דרכו של אדם לחשב כמה ביצים ואגוזים הוא צריך לעצמו.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: הולך אדם אצל רועה שהוא רגיל אצלו ואומר לו: תן לי גדי אחד או טלה אחד. וכן הולך אדם ביום טוב אצל טבח (קצב) הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי כף (כלומר רגל קדמית של בהמה) אחת, או ירך אחת. הולך אצל פטם של עופות שהוא רגיל אצלו ואומר לו: תן לי תור אחד או גוזל אחד. הולך אצל נחתום שהוא רגיל אצלו ואומר לו: תן לי ככר אחד או גלוסקא (עוגה) אחת.

ואצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי עשרים ביצים, או חמשים אגוזים, עשרה אפרסקין, וחמשה רמונים ואתרוג אחד. ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה. כלומר, שלא יאמר לו מידה כגון ליטרא או קב אלא יאמר לו לפי מספר, שהוא שינוי מן הדרך שרגילים כרגיל לקנות. ר' שמעון בן אלעזר אומר: ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח, כלומר: באיזה סכום כסף הוא קונה, אלא יקח כל צרכו, ולמחר יחשב עמו.

א משנה המביא כדי יין ממקום למקום — לא יביאם כדים כדים בתוך סל או בתוך קופה כדרך שהוא עושה בחול, שנראה הדבר כזלזול ומעשה חולין בחג. אבל מביא הוא חבית אחת או שתים על כתפו, או מחזיקן לפניו. וכן המוליך את התבן להסקה או למאכל בהמה — לא יפשיל (יניח) את הקופה (סל) לאחוריו, כיון שנראה הדבר כמעשה חול, אבל מביאה הוא בידו לפניו בדרך שינוי. ומתחילין לקחת תבן להסקה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is reasonable to conclude that Shmuel came to teach us the practical halakha. Knowing that a baraita permits the practice, Shmuel found it necessary to state that the halakha is otherwise.

§ The Sages taught in a baraita: One may not sift flour a second time on a Festival, as this involves unnecessary extra effort. They said in the name of Rabbi Papeyyas and Rabbi Yehuda ben Beteira: One may sift flour a second time. However, they all agree that if a pebble or a wood chip fell into the flour after it had been sifted the previous day, one may sift it a second time in order to remove the items.

A tanna taught the following baraita before Ravina: One may not sift flour a second time on a Festival, but if a pebble or a wood chip fell into the flour after the first sifting, he may remove it with his hand. Ravina said to him: All the more so is the latter procedure prohibited, as it is similar to the prohibited labor of selecting. It is therefore preferable to sift the flour with a sieve, and the unwanted items will thereby be removed.

Rava bar Rav Huna the Short taught at the entrance to Neharde’a: One may sift flour a second time on a Festival. Rav Naḥman said to the students standing before him: Go out and say to Abba, i.e., to Rava bar Rav Huna, as Rava is a shortened form of Rav Abba: Your good has been removed and cast upon thorns, meaning that your teachings are not needed. Go out and see how many sieves circulate in Neharde’a, as all the women already know that this is permitted.

The Gemara relates that Rav Yosef’s wife was once sifting flour in an unusual manner on the reverse side of a sieve. He said to her: Look, I want good-quality bread, hinting that she need not invert the sieve but may sift the flour in her regular fashion. The Gemara likewise relates that Rav Ashi’s wife was once sifting flour onto a table, rather than into a bowl in the usual manner. Rav Ashi said: This one of ours, my wife, is the daughter of Rami bar Ḥama, and Rami bar Ḥama is a master of good deeds who is meticulous in his performance of mitzvot. Had my wife not observed this practice in her father’s house, she would not have acted in this manner. Therefore, one can learn the halakha in practice from her actions.

MISHNA: A person may go on a Festival to a grocer from whom he is accustomed to buy and say to him: Give me eggs and nuts of such-and-such a number, as it is the manner of a homeowner to count this way in his own house. Counting eggs or nuts is not considered a commercial activity, as people regularly mention the number of eggs and nuts that they need.

GEMARA: The Sages taught in the Tosefta: A person may go on a Festival to a shepherd with whom he is accustomed to deal and say to him: Give me one kid, or one lamb. Similarly, one may go on a Festival to a butcher from whom he is accustomed to buy and say to him: Give me one foreleg of an animal, or one thigh. Likewise, one may approach one who deals in fattened fowl from whom he is accustomed to buy and say to him: Give me one dove or one pigeon. He may also visit a baker from whom he is accustomed to buy and say to him: Give me one loaf or one cake [geluska].

And one may go on a Festival to a grocer from whom he is accustomed to buy and say to him: Give me twenty eggs, or fifty nuts, or ten peaches, or five pomegranates, or one etrog, provided that he does not mention any measure. In other words, he must not specify a unit of measurement, e.g., a kav; rather, he must state a number, which is not the usual manner of making a purchase. Rabbi Shimon ben Elazar says: This is permitted, provided that he does not mention the amount of the purchase, meaning that he must not mention the sum of money that he is spending, but rather he must take what he needs and after the Festival they will calculate how much he owes.

MISHNA: One who brings wine jugs from one place to another place may not bring a large number of them in a basket or in a tub in the usual weekday manner on a Festival, as this is disrespectful of the Festival; but he may bring one or two barrels on his shoulder or carry them in front of himself. Similarly, one who brings straw for kindling or for feeding animals may not place the tub behind him while carrying it, as this is the usual weekday manner; but he may transport it in front of him in his hand, in an unusual fashion. And one may begin taking straw for kindling

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דרש רבה בר רב הונא זוטי בנהרדעא הלכה שונין קמח כלומר פעם שניה ביו"ט אמר להו רב חמא אמרו ליה שקילא טיבותיך שדי אחזרי כלומר שיחתה דבריך הטובים במקום קוצים. וכי להוראתך צריכין כבר צא וראה כמה ככרות סובבות בנהרדעא כל אחת כוברת בנפה ובכברה דביתהו דרב יוסף היתה כוברת באחורי הנפה כלומר בנפה מהופכת על פיה והקמח על גבה א"ל חזי דאנא ריפתא מעלייתא בעינא כלומר מותר לנפות כדרכו.

ודביתהו דרב אשי הות נהלה אגבה דפתורא כלומר בשינוי ואמר רב אשי בתו של רמי בר אבא היא אילו לא ראתה בבית אביה לא היה עושה.

אומר אדם לחנוני תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו:

ת"ר הולך אדם אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גב אחד או ירך אחת כו' וכן אצל נחתום ואומר לו תן לי ככר אחד או קלוסקא אחת כו' וכן אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר תן לי כ' ביצים ג' אגוזים י' אפרסקין ב' רמונים אתרוג אחד ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח פי' לא יאמר לו יש לך עלי ג' כסף תן לי בכסף אחר נעשה לך עלי ב' כספים זהו פי' סכום מקח סכום מנין יאמר לו יש לך ג' אגוזים תן לי עכשיו ג' אחרים הרי יש לך מאה:

גרסת הספרים: פוק חזי כמה מהולתא רקדן בנהרדעא. פירוש הרוקדין לכתחלה וע"י שינוי, וכל שכן שונים משום דאפילו הריקוד הוי אוכל נפש, ונראה שרש"י ז"ל גורס כמה מהולתא הדרן בנהרדעא, כלומר חוזרות בעיר כדי לשנות אבל הריקוד לעולם אסור. ובתוס' העידו משום רבינו שמואל שהיה מתיר אפילו רקוד על ידי שנוי, וזה כפי הגרסא הראשונה.

דביתהו דרב אשי הוה נהלא קמחא אגבא דפתורא. פירש רש"י ז"ל לאחורי השלחן שיש לו תוך, והיא היתה שונה את הקמח על אחוריו משום שינוי. ואין צריך לפרש אחורי השלחן אלא אפילו על גביו, ושינוי יש שאין דרך לעשות כן אלא בעריבה. ומכל מקום מדברי רבינו ז"ל נלמוד דדביתהו דרב אשי לא היתה רוקדת אלא שונה, שהריקוד אפילו על ידי שינוי אסור. ויש מפרשים דנהלה (בתוספתא) [בתחילה] היתה כפי הגרסא השניה שכתבנו ואפילו ריקוד שרי על ידי שינוי.

גמרא: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד. פירוש: אפילו נכרי, שאפשר לקחת אפילו מנכרי כעובדא דליפתא דבפרק בכל מערבין (עירובין מ, א) אלא אם כן הוא דבר שיש לחוש שמא נלקט היום או שמא ניצוד היום. והא דקתני הולך אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד, אם הפטם נכרי יש לומר שאסור שמא היום ניצוד וכענין שאמרו בדגים בריש פרקין וכן בביצים, אי נמי בלילות ביום טוב של גליות ואי נמי אפילו בשל ר"ה ובליל הראשון כל דליכא למיחש לספנא מארעא (עי' לעיל ביצה ז, א), הא לאו הכי אין לוקחין ביצים מנכרי דלא אזלינן בתר רובא דלא אייתי בידו השתא משום דרב אשי (לקמן ביצה לט, א) דכל שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וכן נמי באתרוג דוקא בחנוני ישראל הא בגוי אסור אלא אם כן ניכר שלא נלקט היום כליפתא דאתי למחוזא ושריה רבא דחזא דכמישא (עירובין שם).

ובלבד שלא יזכיר לו שום מדה רבי שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו שום מקח. ופרש"י ז"ל שום מדה קב או קבים שום מקח פיסוק דמים, וכתוב בגליון ספרו של רש"י ז"ל דתנא קמא אית ליה דרבי שמעון בן אלעזר אבל רשב"א [לית] ליה דת"ק, ור"ח ז"ל גריס בתנא קמא ובלבד שלא יזכור לו שום מנין, ומפרש מנין שאומר לו נטלת ב' אגוזים קח לך עוד ותשלים המנין, וכן פירשו בעל הלכות גדולות, והם גורסין סכום מנין וסכום מקח דנקט מיניה בה' דנקי והשתא נקט דנקא לא לימא ליה מלא לי דינר.

מתני': המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה. ואם תאמר והא תני בפרק מפנין (שבת קכז, א) ד' וה' קופות ולא שיעור ה' קופות ממש וכדאיתא התם, יש לומר דשאני התם דמפנה בבית מזוית לזוית ולא דמי לעובדין דחול אלא הכא כשמביא ממקום למקום (מחוץ לתוך) [בתוך] התחום וכמו שפירש רש"י ז"ל ומחזי כעובדין דחול , אי נמי יש לומר דהתם בדלא אפשר להמתין עד שיפנה מעט מעט וכאן נמי [אם אי אפשר] לשנות מותר וכדתניא הכא בברייתא . ואם תאמר כי ממעט במשאוי הא מרבה בהלוכא, ואלו התם בפרק מפנין אמרינן ממעט בהלוכא טפי עדיף אף על גב דמפיש במשאוי יש לומר דשאני הכא דאי מפיש במשאוי וטורח יותר מיחזי כעובדין דחול ולפיכך ממעט במשאוי טפי עדיף , וכענין שאמרו (לעיל ביצה כה, א) בשוחט את המסוכנת מביאה איברים איברים. ירושלמי (כאן): כמה דתימא מביאה איברים איברים ודכוותה מביאה צלוחיות .

המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו. פירוש: מוליך את התבן להאכיל לבהמתו למאן דאמר (לעיל ביצה כא, ב) נפש בהמה במשמע, אי נמי להסיקה תחת תבשילו שמביאה אפילו מרשות הרבים לרשות היחיד. ירושלמי (שם): רבי יודן בעי מהו להוציא התבן מרשות היחיד לרשות הרבים ולאו מתניתא היא המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו, כמאן דאמר לכל נפש אפילו נפש בהמה בכלל ברם כמאן דאמר אין נפש בהמה בכלל פשיטא מתניתין במוציא להאכיל מה צריכא ליה במוציא להסיק .

העברת הקמח בנפה ביום טוב נחלקו בה כמה מפרשים ולדעתי עושין כן לכתחלה בלא שום שנוי בין נפל לתוכו צרור או קיסם או שלא נפל אבל הרקדה אסור מפני שהוא כבורר גמור ושכבר היתה שוה יותר אם הרקידה מערב יום טוב ומקצת חכמי הצרפתים התירו בהרקדה ואף חכמי התוספות מעידין כן על אחד מגדוליהם ואין הדברים נראין ובתלמוד המערב אמרו בפירוש מנין שאין טוחנין ואין מרקדין בו שנאמר הוא לבדו וכו' ומגדולי המחברים פסקו שאין עושין כן לכתחלה בלא שנוי אא"כ נפל שם צרור או קיסם ומגדולי המפרשים פסקו בהפך שאם היה שם צרור או קיסם אין עושין כן לכתחלה בלא שנוי שהדבר דומה לבורר אבל אם לא היה שם צרור או קיסם מותר לכתחלה בלא שנוי ויש מי שאוסר העברת נפה בקמח שאינו מרוקד מפני שהוא כבורר ולא הותרה אלא בקמח שכבר רקדוהו וזהו לשון שונין ואין הדברים נראין לי שלא תפשוהו בלשון שונין אלא שהקמח מסתמא כבר הוא מרוקד ומ"מ להעבירו בנפה אף בקמח שאינו מרוקד מותר על הדרכים שביארנו:

מחלוקת אלו כלם תלויים במחלוקות שבסוגייא זו והוא שאמרו אין שונין קמח ביו"ט ופירושו העברת הקמח בנפה בשעת לישה וקורא לה בלשון זה מפני שכבר נרקד הקמח פעם ראשונה אחר טחינתו וטעם האיסור מפני שאפשר היה מבערב משום ר' יהודה אמרו שונין ונראה הטעם מפני שבשעת לישה חשובה ביותר שאם תתאחר אפשר שיפול בו צרור או קיסם ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין כלומר שהרי נראה שביום נפל ואי אפשר לו מבערב והשיבו דאדרבה בצרור או קיסם אין שונין דהוה ליה בורר גמור אלא שיטול הצרור או הקיסם בידו ואח"כ העידו שבנהרדעא נהגו להקל בפרהסיא להיות שונין את הקמח וכן העידו באשתו של רב יוסף שהיתה שונה את הקמח בשנוי באחורי הנפה ואמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא מינך כלומר שאי את צריכה לשנוי ואע"פ שאשתו של רב אשי היתה עושה כן ורב אשי אמר עליה הא דידן ברתיה דרמי בר אבא היא דהוה שכיח קמיה דרב פפי דהוה מרי דעובדן כלומר בעל מעשים אפשר שמדת חסידות היה אבל מ"מ נראה שבלא שנוי מותר ואף בנפל בה צרור או קיסם שהרי העברת הקמח בנפה נעשים בלא צרור כבצרור וזהו דעת ראשון והוא שטת מה שקבלנו בה ומכל מקום הרקדה אסורה שבורר גמור הוא והיה חשוב יותר מבערב על הדרך שביארנו ושאר הפסקים כבר למדת שכלם יוצאים מן הסוגיא זה בכה וזה בכה ועקר הדברים נראה לנו כמו שכתבנו:

המשנה העשירית אומר אדם לחברו תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו:

אמר המאירי המשנה העשירית והכונה בה ככונת המשנה שלפניה אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן לי ביצים ואגוזים במנין כגון תן לי חמשים זוגות של אגוזים או עשרה ביצים שאין המנין דרך מקח שהרי אף בביתו אדם מוציאן לבני ביתו במנין וכן פי' בגמ' שהולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי או טלה וכן אצל טבח ואומר לו תן לי כף אחת ירך אחת וכן אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד וכן אצל נחתום ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת ופי' בגמ' בענין זה ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח ופירשו בה גדולי הפוסקים שאפילו היה אצלו כסף מאתמל מחמשים שלקח מאתמל אינו אומר לו עכשו תן לי חמשים אחרים כמו שעשית אמש ויהא לך בידי שנים כספים ואין צריך לומר אם מזכיר לו בכך וכך דמים וכן כל כיוצא בזה ור' שמעון אומר ובלבד שלא יזכור לו סכום מנין ופירשו בה גדולי הפוסקים גם כן כגון שיאמר תן לי חמשים אחרות ויהא לך בידי מאה ויש גורסין במשנתנו ובלבד שלא יזכור לו סכום מדה כלומר שיאמר לו קב או קביים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש לנו בגמרא דבר אלא שאנו מוסיפין בה דברים ואלו הן:

היתר זה יש בו דברים שלא הותרו אלא בחנוני ישראל אבל חנוני גוי בביצים מיהא אסור שהוא כדבר שבמינו במחובר וכן בשאר דברים אם הביאם מחוץ לתחום ונראה לו שעל דעת ישראלים הביאם ויש מתירין בביצים לומר שלא גזרו על ספק מוכן שלהם אלא בדבר שיש בו חשש מלאכה כגון תלישה אבל ביצה דהכנה דממילא היא ושלא נאסרה מעקר הדין אלא ביום טוב אחר השבת לא גזרו על ספק שלה וכן באין בהיתרן מטעם אחר כמו שכתבנו בפרק ראשון ואין נראה לי להקל בזו אלא בדבר שאפשר שלא היה שם האיסור לעולם כמו שביארנו למעלה וכן יש חולקין גם כן לאסור ליקח מן הגוי ככר ביום טוב שמא נטחן ביום טוב ונעשה מוקצה מחמת איסור אלא שמי שהתיר מפרש טעמו מפני שהתבואה ראויה למעשה קדרה ואפילו בשבת מפני שהיתה ראויה לכוס וכן הגאונים התירו לאכול פת שאפאוהו גוים בשבת כל שאין לחוש שלצורך ישראל עשאו ממה שאמרו המבשל בשבת לא יאכל הא גוי שבשל יאכל ואם מפני שנאפה בעצי מוקצה לא אמרו יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה אלא שהם אוסרים בעבד או שפחה של ישראל מפני שמכירו וכמו שאמרו גוי שלקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם מכירו אסור ומ"מ אני תמה היאך לא אסרוהו בשבת מטעם מוקצה לחצי שבת שהרי העיסה אינה ראויה לכוס ונראה לומר שכל שהוא עושה אותו הענין המפקיע ממנו שלא יהא ראוי לכונת גמר מלאכתו שיהא ראוי אין זה מוקצה ולא עוד אלא שאין מוקצה לחצי שבת ומ"מ מה הועלנו ואף הקמח אינו ראוי לכוס:

ונשוב לדברינו והוא שמ"מ בשאר פירות (שיש) [שאין] במינם במחובר מותר אף בחנוני גוי ואין חוששין לבאו חוץ לתחום שהרי לא בשבילו באו וכבר התבאר ענין זה למעלה:

זה שהתגלגל בדברינו שלא אמרו יש שבח עצים אלא באיסורי הנאה ולמדת לפי דרכך שהמוקצה אינו נאסר בהנאה יש חולקים בה אלא שגדולי הדור הביאוה ממה שאמרו בשני של שבת כ"ט א' מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים והקשו עליה מכי אדליק בהו נורא פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ותירץ כדרב מתנא ר"ל שמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והרי שלא הקשה אלא והא קא מהפך בהו כלומר שמטלטלן הא בשאינו מהפך בהן אע"פ שנהנה בבישולן שהתבשיל מתבשל בהן אין בכך כלום וכן אמרו שם בפתילת הבגד שקפלה כי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק כלומר שמדליק בידים שבר כלי ומטלטלו ואלמלא זה לא חשש למה שכשהוא דולק מאליו הוא נעשה שבר כלי ומשתמש לאורו אלמא לא נאסר ממנו אלא להשתמש בו בידים:

זה שאדם נוטל ביו"ט מחברו או מהחנוני או מן הנחתום או משאר המוכרים נחלקו בה במסכת שבת אם בית דין נזקקין להגבותה אם לאו והוא שאמרו הלואת יום טוב רב יוסף אמר לא נתנה ליתבע ורבה אמר נתנה ליתבע ויש פוסקין כרב יוסף ממה שאמרו שם רב איויא שקיל משכונא כלומר שלא היה מוסר כלום לחברו ביום טוב בלא משכון ולא שיזכיר שם משכון בפירוש אלא שיהא הלוקח מוסר לו אי זה חפץ וכמו שאמרו שם אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ודקדקו מכאן קצת מפרשים הואיל ולא אמר מניח משכון אצלו אלא מניח טליתו אצלו שאין לו לומר הרי טליתי אצלך במשכון אלא שמניחו אצלו והוא מעכבו במה שמוסר לו וי"מ אף בתורת משכון בפירוש הואיל ואמר שקיל משכונא ולא יראה כן ונשוב לדברינו והוא שמאחר שהוא נוטל משכון אלמא לא נתנה ליתבע בבית דין וכן אמרו שם רבה בר עולא מערים איערומי כלומר מערים ליקח ממנו שום חפץ אחר יו"ט והוא מעכבו במה שמסר לו ביום טוב ולמדנו מכאן שאע"פ שלא נתנה ליתבע אי תפש תפש ואף גדולי הדורות כתבו בה שאם חזר לווה ותפש ממנו דבר אחד על מה שתפשו הוא מוציאין ממנו שאין זה אלא גזלה בידים אלא שאם הוציא מידו אותו דבר בעצמו שתפש הוא ממנו אין מוציאין שהרי שלו הוא שהחזירו לעצמו ומ"מ גדולי המחברים והפוסקים כתבו שהלכה כרבה ונראה הטעם ממה שאמרו כל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה ואע"פ שפירשנו במקומה שלא נאמרה אלא במה שנחלקו בו במסכת בבא בתרא מכל מקום כל שאין ראיה לאחד על חברו הלכה כרבה וזו של רב איויא ורב עולא אפשר שהיו עושין כן להוציא עצמן מן הספק וגדולי הדור כתבו שאף לדעת ראשון הלואת יום טוב שני מיהא נתנה ליתבע ממה שהקשו שם לרב יוסף השוחט את הפרה וחלקה בראש שנה אם היה החדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי אמרת לא נתנה ליתבע מאי משמט ותירץ שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא ומכל מקום עקר הדברים שכל הלואת יו"ט נתנה ליתבע ובעקר ההלואה מיהא צריך להזהר שלא יזכיר לו לשון הלואה מפני שלשון זה נופל על מה שאדם זוקף על עצמו בסך ידוע והוא שאמרו שם שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני ופי' הטעם שאם יאמר לו הלוני שמא יבא לכתוב: ונשלם הפרק תהלה לאל:

המביא כדי יין וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בראש הספר ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר בקצת מלאכות שהוא מותר לעשותם שהוא צריך לשנות בהם ושלא לעשותם דרך חול השני לבאר שיש מלאכות שאסור לעשותן ביום טוב אע"פ שיש בהם צורך אוכל נפש ושיש דברים דומים למוקצה ולא נאסרו והשלישי לבאר שיש דברים שאסור להשתמש בהם הן באוכלין עצמן הן במכשיריהן הן משום מוקצה הן מחמת איסור אחר:

והמשנה הראשונה ממנו התחיל לבאר החלק הראשון ר"ל באי זו מלאכה צריך שנוי ואמר על זה המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתפו לפניו המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו אבל נוטלה בידו מתחילין בערמת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה אמר הר"ם העקר בכל זה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא בשנוי ואם אי אפשר לו לשנות מותר ומתחילין בערמת התבן בתנאי שיהיה התבן מלא קוצים שאינו ראוי אלא לשריפה והוא כמו מוכן לאש ואינו צריך הכנה אבל אם אינו כן כמו שזכרנו הרי הוא כמו עצים שבמוקצה בשוה ורוצה בכלן במוקצה מקום מיוחד להצניע שם עצים:

אמר המאירי המביא כדי יין ממקום למקום ר"ל מחוץ לביתו שאם לתוך ביתו ומזוית לזוית אף בשבת מותר וכמו שאמרו מפנין ארבע וחמש קופות ופי' שם שלא סוף דבר שיעור ארבע וחמש קופות אלא אף הקופות עצמן אלא משנה זו מחוץ לביתו היא שנויה ואע"פ שהבאתו בהיתר כגון בתוך התחום או מחוץ לתחום על ידי עירובי תחומין וכן אע"פ שלצורך שתיית יום טוב הוא מביאם לא יביאם בסל ובקופה כגון שיתן שלש חביות או ארבע בתוך הקופה מפני שזה נראה כמעשה חול ואע"פ שהותרה הוצאה כל שיש בו משאוי דרך חול ושאינו דרך אוכל של סעודה שאין דרכה של סעודה להרבות במשאוי או להביא מדרך רחוקה וכל שהוא עושה כן ואפשר לשנות צריך לשנות ומ"מ מביא הוא על כתפו אחת או שתים כמה שאפשר לו לישא או לפניו בידיו כמה שאפשר לו גם כן שאף אלו הדבר מוכיח בהם שהוא לצורך יום טוב הא על גבי בהמה לא יביא כלל שאין משתמשין בבעלי חיים ביום טוב כבשבת ואין צריך לבא בה מטעם מעשה של חול אלא שגדולי המחברים כתבו בה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ולא יראה כן וקצת גאונים התירו למעשה להביא את הכדים מלאים על החמור בלא אוכף והוא תמה וכן המוליך את התבן משדהו לביתו או ממקום למקום אע"פ שלצורך הסקה לאכילה הוא מביאה או למאכל בהמתו צריך לשנות בה הואיל והיא מלאכה שבמשאוי והוא דרך חול גמורה ולא יפשיל קופה שיש בה תבן לאחוריו אלא מביאה בפניו או בידיו:

מתחילין בערימת התבן וכו' דבר זה אינו מכונת המשנה אלא מתוך שהתיר לפי דרכו הולכת התבן על ידי שנוי הוצרך להשמיענו שאף בערימת התבן שלא התחיל בה עדין ושלא הזמינה מבעוד יום מותר להביא ואין בה משום מוקצה וזהו שאמרו בגמ' מתחילין באוצר תחלה כלומר דבר שהכניסו לאוצר אע"פ שלא הזמינו מתחילין בו ביום טוב ופירשוה בגמ' לדעת ר' שמעון אלא שפירשו שאפילו לר' יהודה שיש לו איסור מוקצה ושאנו פוסקין כמותו ביו"ט יש בה צד היתר והוא בתבנא סריא ר"ל בתבן שאין דרך לעשות ממנה אוצר כגון תבן המוסרח שאינו ראוי לבהמה ושיש בה קוצים ואינה ראויה לבנין ונמצא שאינה עומדת אלא להיסק ואין צריכה הזמנה וכן הלכה:

אבל לא בעצים שבמוקצה כלומר עצים המונחות במקום המוקצה כגון רחבה שאחורי הבתים שאין נכנסין ויוצאין בה תמיד וכל מה שאדם נותן לשם אדם נותנו על דעת אוצר ושלא להשתמש בהן עד זמן מרובה והרי הוא מוקצה ואסור ופירשוה בגמ' לדעת ר' יהודה אלא שאף לר' שמעון יש בזו צד איסור בארזי ואשוחי ר"ל בקורות גדולות הראויות לבנין שיש בהן מוקצה מחמת חסרון [כיס] ונמצאת משנה זו של התחלת ערימה או כלה ר' יהודה ורישא בתבנא סריא ודאית בה קוצי או כלה ר' שמעון וסופה בארזי ואשוחי וכבר פסקנו שהלכה כר' יהודה ביום טוב וכר' שמעון בשבת:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שבאו תחתיה בגמרא אלו הן:

הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו פירש ואפילו גוי כדאמרי' בפ' בכל מערבין בהאי ליפתא דאייתו גוים למחוזה ושרי להו רבא למיזבן מיניה כתב בעל הלכות גדולות והני מילי חנווני ישראל אבל חנווני גוי בכל מידי דאתי' במחובר א"נ כגון קימחא דאיכ' למימר דאינותן ביו"ט א"נ בצים דאיכ' למימר דאיתילדו ביו"ט אסר למישקל מיני' ואינו נראה לי מה שאמר למיזבן מגוי קמחא דלמא איטחן ביו"ט דלא מבעיא קמחא אלא אפילו פתא שרי למיזבן מיניה ואע"ג דטחין והרקיד ולש ואפה ביו"ט משום שאין בהם איסור מקצה ואפי' חטה ראוין לכוס ומותר לטלטל בשבת אך אם היה טבל דלא חזי כלל:

הלכה למעשה אתא לאשמועינן. פירוש דאסור להורות כן. וכתב הרמב"ן ז"ל דלצורך הפסח שהיא צריכה למדוד להכשיר עיסתה שלא תלוש יותר מן השיעור מותר להורות לה למדוד דעדיפא מתבלין לנחתום. ואין ספק דעכשו בחלת חוץ לארץ דאין לה שיעור אסור למדוד אפילו לרב. אבל בפסח נראה שהוא מותר אפילו לשמואל.

פוק חזי כמה מהולתא הדרן בנהרדעא. פירש מורי נר"ו הדרן שחוזרות ושונות כלומר שרקדו מערב יום טוב ושונין ביום טוב. ואף על פי שמהולתה שם הנפות ולא המנפות נקראת המלאכה על שם הכלי. ולא קשיא הא דאמר ליה פוק חזי וזו מלאכת הבית היא. דהכי קאמר ליה פוק מביתך ועול לבתי דנהרדעא וחזי כמה מהולתא הדרן. ואף למאן דגריס רקדן כך פירושו.

הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו. פירש רבינו תם אפילו רועה נכרי וכההוא ליפתא דאתו למחוזא וכן הנהו דכרי דאתו למברכתא דשרא רבא למזבן מינייהו. ובתוס' אמרו בשם הלכות גדולות שלא אסרו בחנוני נכרי אלא היכא שיש לחוש שנעקר אותו היום מן הקרקע כגון שיש מאותו המין במחובר.
הכי גריס רבינו חננאל ז"ל ובלבד שלא יזכור לו סכום מנין ר' שמעון בן אלעזר אומר סכום מקח. ופירוש סכום מנין שלא יאמר אני נוטל היום אתרוג אחד ואמש שנים הרי שלש. או שלא יאמר תן לי עשרה אגוזים ועשרה שכבר היו בידי הרי עשרים. וסכום מקח דבדנקיט מיניה בחמש דינקי והשתא נקיט דינקא לא לימא ליה מלא לי דינר. וקשה למורי בשלמא סכום מנין איכא למידק סכום מנין הוא שאינו מזכיר אבל מנין מזכיר שכן מותר לומר לו תן לי עשרה ביצים. אבל שלא יזכיר לו סכום מקח היכי נידוק סכום מקח הוא שאינו מזכיר אבל מקח מזכיר וכי מותר לר' שמעון לומר תן לי בדינר פירות. אבל בתוספות תירצו שאין הכונה שיזכיר לו שום כסף אלא כגון שיאמר לו אני חייב לך מאתמול שני דינרים ומהיום דינר הרי שלושה דינרים. וכן פירש הריטב"א כגון שהיה חייב לו כבר כסף ואומר לו תן לי כסף והרי לך בידי שני כספים. אי נמי כגון שהיה בידו כבר קצת מן המקח שהתנה ליתן לו בדינר ועכשיו אמר לו תן לי כך וכך אגוזים ויהיה הדינר שלם. ותנא קמא ור' שמעון בן אלעזר לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.
סליק פרק אין צדין פרק רביעי

המביא כדי יין. אית ספרים דגרסי לא יביאם בסל ובקופה אלא יביאם אחד אחד. כלומר לא יביאם בסל ובקופה כדים הרבה משום דמחזי כמי שמביאם למכור אלא יביאם אחד אחד ואפילו בסל או בקופה. אבל מביא הוא על כתפו. ומדקאמר אבל מביא משמע דאפילו הרבה כדים שרי ליה ואף על גב דדמי קצת לעובדין דחול. וכן גריס הריטב"א. אבל בספרים שלנו לא גרסי יביאם אחד אחד אלא אבל מביא הוא על כתפו כלומר אחד ולא יותר. וא"ת והא בפרק מפנין משמע דאפושי במשאוי טפי עדיף. וי"ל דהתם מיירי מזוית לזוית שאין דרכו בחול להרבות משאוי בביתו אלא מעט מעט הוא מוליכו למקום שירצה והלכך כשהוא משנה בשבת לאפושי במשוי טפי עדיף דלא מחזי כעובדין דחול. אבל הכא מיירי ממקום למקום שדרכו בחול לאפושי משאוי כדי שלא יתבזה פעמים שלש אי מרבה בהלוכא. והלכך הכא השתא ביום טוב דממעט במשאוי טפי עדיף משום דלא מחזי כעובדין דחול. והיינו דאמרי בגמ' דדרו בריגלא כו'.

המוליך את התבן כו'. אורחא דמלתא נקט לפי שאין אדם עושה ביתו רפת בקר נקט המוליך לומר שהוא מוציא התבן מביתו להוליך למקום הבהמות. אבל גבי יין שהוא מביאו לביתו נקט המביא. ופירש רש"י ז"ל תבן להסקה או לבהמה. אבל בירושלמי אוקמוה למתניתין כר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע. וכתב מורי נר"ו דמהכא שמעינן דלדידן דלית לן נפש בהמה במשמע אסור להוציא תבן ביום טוב מרשות היחיד לרשות הרבים לצורך בהמתו עד כאן. וכן ראיתי לשאר המפרשים דלר' יוסי לא שרי לטרוח להוליך דרך רשות הרבים. אבל הריטב"א כתב דכיון דבגמרא דילן לא אוקמוה כר' עקיבא משמע דסבירא לן דר' יוסי הגלילי בהא נמי שרי כיון דמוכן ומיוחד לבהמה. אבל נוטלה בידו כדאיתא במתניתין. דהא במידי דחזי לבהמה אפילו ר' יוסי הגלילי מודה שמטלטלין ונותנין לפניו:

בד"ה שמואל הלכה למעשה כו' ופליג אברייתא ופליג ארב כו' עכ"ל ולפי זה תלמודא דקאמר השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה כו' ה"פ כיון דשמואל ידע ברייתא דקתני מותר כרב ואפ"ה פליג עליה ואמר דאסור ע"כ הלכה למעשה אתא לאשמועינן ודו"ק:

בד"ה שלא יזכיר לו סכום כו' שלא יאמר לו תן לי אגוזים בו' פשיטים כו' עכ"ל עיין בזה בדברי הר"ן לדברי הרי"ף אבל דברי התוס' א"א לפרש כך אבל יש לקיים דבריהם כמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה דמותר לומר תן לי בפשוט או בב' דאין זה סכום דסכום היינו סך הכל כך וכך כו' והא דאמרי' לעיל אין פוסקין דמים לבהמה היינו בדבר שאינו ידוע שיעור ממכרו כו' עכ"ל ע"ש וכה"ג כתוב בהגהות אשר"י בשם א"ז וצ"ל לפ"ז התוס' שהקשו לפרש"י דפשיטא דאסור היינו אסכום מדה לפי גירסת רש"י אבל אסכום מקח לפרש"י לאו פשיטא הוא דאסור דהא אדרבה קושטא הוא דשרי לדעת התוספות כפי ראבי"ה ובלא"ה נראה דצ"ל כן דאסכום מקח דקאמר רשב"א מאי קשיא להו פשיטא דאסור דילמא הא אשמועינן רשב"א דפסיקת דמים אסור דה"נ אשמועינן מתני' לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל אסכום מדה שפיר קשיא להו פשיטא דאסור ולא הוה פליג רשב"א למימר דשרי מיהו בתוס' פ' איזהו נשך כתבו כפי' הר"ן לדברי הרי"ף ע"ש ודו"ק:

תוספותבד"ה המביא כדי כו' ופעמים נמי דאסור לאפושי במשאו אע"ג דממעט בהליכה כו' עכ"ל ומלשון ופעמים נמי כו' משמע דמלתא אחריתא אתו לאשמועינן ואינו אלא הך מילתא גופה דלעיל וראיתי בספר מדויק דכצ"ל ופעמים נמי דאסור לאפושי בהליכה אע"ג דממעט במשאו כו' עכ"ל וכה"ג כתבו לקמן ודו"ק:

בגמ' דביתהו דר"א נהלא קימחא אגבא דפתורא אמר רב אשי הא דידן וכו' ורמי בר חמא מריה דעובדא ואי לאו דחזיא וכו' הענין מוכיח דרב אשי לא בא לאשתעויי דמאחר שרמי בר חמא היה בעל מדקדק במעשיו א"כ יש לסמוך על אשתו שהיא בתו להחמיר דכ"ש אם לא היה מדקדק במעשיו כ"כ היה ראוי לסמוך על אשתו להחמיר לעשות שינוי אלא שבא לומר שיש לסמוך על אשתו שאפי' בשינוי מועט כזה די ויש להתיר הואיל שודאי רמי בר חמא היה נוהג כן והוא היה מדקדק במעשים א"כ בודאי הוא היתר גמור וזה יסתייע לסברת הרא"ש דס"ל דלמסקנא דשמעתין בעינן עכ"פ שינוי מעט ע"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה שמואל הלכה למעשה וכו' ולפי זה לא פליג שמואל ארב וכו' ר"ל איכא למימר דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והא דאמר רב מותר לא למעשה אמר אלא לדינא דאי חזינן לאינש דעביד לא מחינן בידיה אבל לדברי הגמ' פליגי רב ושמואל בהלכה למעשה ואע"ג דתנא בברייתא דבי שמואל מותר מ"מ קאמר שמואל דהלכה למעשה יש לאסור ופליג ארב:

בא"ד משום הברכה ר"ל דעכ"פ צריך שיעור מ"ג ביצים והוא שיעור חלה דאל"כ הוי ברכה לבטלה וכן בפסח וכו' וצריך לעשות פחות מכשיעור וכו' נ"ל דאין ר"ל פחות מכשיעור חלה אלא ר"ל פחות מכשיעור אותו כלי שמודד בו בחול למצות אם הוא גדול יותר משיעור חלה ואם הוא קטן ואין בו כ"א כשיעור חלה שא"א לפחות אזי יוסיף עליו ועכ"פ לא ימדוד במדת החול מדה מצומצמת כמו שמודד בחול כמו שמפ' אח"כ:

ד"ה אצל חנוני הרגיל אצלו בין הוא נכרי כו' שלא כדברי הגמ' שהביא הרא"ש והר"ן ע"ש:

ד"ה שלא יזכיר לו סכום מדה כו' ע"כ נ"ל כר"ח דגריס סכום מנין וקאי אלעיל וה"פ דילך אדם אצל חנוני וכו' כצ"ל אבל ר' שמעון אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שלא יאמר כבר נתת לי כך וכך תן לי עוד כך וכך להשלים דינר כצ"ל דלפי סברת התוס' שהקשו אפירושו של רש"י פשיטא לא יתכן גירסת התוס' שלפנינו דא"כ עדיין תקשה לן פשיטא במכ"ש אבל מדברי האלפסי נראה דכשאומר תן לי בדינר או בשתים אינו אסור עד שיחשוב סך הכל עם מה שנתן לו כבר שזה מקרי סכום מקח וכן משמע מדברי הגהות אשר"י שכותב בשם א"ז וכן המרדכי אבל הר"ן יישב דברי האלפסי בסיגנון שכתבתי בפי' התו' ועכ"פ כוונת התוס' א"א ליישב באופן אחר כי אם כאשר כתבתי דהא הקשו לעיל פשיטא דאסור וק"ל:

תוס' בד"ה שלא יזכיר כו' תן לי אגוזים בו' פשיטים נ"ב וקשה דזהו אסור אפי' בלא חשבון הראשון וכן דעת הר"ן אלא עיקר כמו שכתב הרא"ש תן לי כך וכך אגוזים שיהיו עם מה שנתת לי כבר כדי להשלים לדינר ע"ש. שוב מצאתי כדברי התוס' שכן פסק האור זרוע וכן דעת הרי"ף נראה לי:

בתוס' בד"ה שמואל כו' מיהו בה"ג פי' דשמואל הלכה למעשה אתי לאשמועי' ופליג אברייתא כו'. ור"ל השתא דידע הברייתא ואפ"ה אמר איסורא הלכה למעשה אתי לאשמועי' שלא נפסוק כברייתא ועיין באשר"י. אבל א"ל דלה"ג [נמי] בלהלכה למעשה פליגי. וה"ק השתא דתני [דבי] שמואל מותר והוא אמר אסור ע"כ מצד מעשה אסור ומדפליג עם רב ש"מ בלהלכה למעשה פליגי [ורב מתיר אף למעשה] דא"כ לא פליג אברייתא:

בא"ד וכן בפסח כו' וצריך לעשות פחות מכשיעור כו'. לא קאי לענין חלה רק לענין שיעור חלה לאפיית מצות ועיין [מבואר היטב במהר"ם ע"ש]:

בתוס' בד"ה אגבא דפתורא כו' וחשוב שינוי כו'. דאל"כ והיא עשתה כר"י לעיל בלא שינוי ושייך שפיר [טפי] הא דידן ברתא כו' לא הול"ל כלל אגבא דפתורא ולפירש"י וכן לפי' התוס' הא דקאמר הא דידן ברתא כו' משום דהוי שינוי זוטרתא דלא הוי במהולתא גופא [אגבה] עיין באשר"י שהטיב אשר דיבר:

בתוס' בד"ה אצל חנוני כו' היכא דאיכא חששא דמחובר או נולד באגוזים י"ל שאין במינו במחובר אבל ביצים יש חששא דנולד. ועיין על הא דקי"ל אצל גוזלות של נכרי א"צ הכן תשובת הרשב"א ויש לחלק:

תד"ה שלא וה"פ אמרת כו' תן לי ה' אגוזים כו'. נראה דכן הי' גירסתם בגמרא גבי אגוזים חמשה לא חמשים. וכ"ה ברא"ש ובב"מ (עה) העתיקו עשרים אגוזים:

תוס' ד"ה המביא י"ל דהתם מיירי בשבת שאינו כו' (כן הגיה הב"ח). כה"ג חלקו לעיל (ט ב) ד"ה מאי בשם הרר"א:

בא"ד וקאמר התם במס' שבת למעוטי בהילוכא עדיף. כצ"ל:

הולך אדם אצל חנוני כתב הר"ן חנוני נכרי שיש לו ביצים בי"ט הוא מסופק אי אזלי' בתר רוב ביצים בדשיל"מ. ולעיל בפ"ק ז' ע"א גבי ספנא מארעא פשיטא לי' במביא ביצים בליל י"ט ראשון אזלי' בתר רובא דאין מולידין בלילה. וכתבתי שם לחלק בנתערב ביצה א' בתוך אלף לא בטל דאתחזק עכ"פ ביצה א' בודאי של איסור ובעכו"ם המביא ביום נהי לא נתחזק איסור בפנינו מ"מ בודאי כבר נולדה ביצים היום בעולם ואיכא בודאי שום ביצה אסורה בעולם ונהי דלא אתחזק איסורא כמו תערובו' מ"מ איסורא איכא בזה חוכך הר"ן ומסופק בו אי אזלי' בתר רובא בדבר שיל"מ. אמנם במביא ביצה בליל י"ט ראשון דרובא אינם מטילי' ביצים בלילה ולא אתחזק שום מיעוט בעולם שנולדה בלילה אפי' ביצה א' בעולם בזה פשיטא לי' להתיר אפי' בדבר שיש לו מתירין:

אודה לאלקי קדושי. אשר עזרני בפרק שלישי. אתה אל רועי. תהיה עמדי בפרק רביעי:

המביא כדי יין וכו'. עמ"ש תוס' וכוונתם מבואר דבי"ט שייך לאסור אפי' בחדרי חדרים משום דדרך לצאת לחוץ ובחוץ איכא משום מראות עין וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור משא"כ בשבת דלא שייך יציאת חוץ כלל ולא שייך לאסור בחדרי חדרים כנלע"ד דלא כפנ"י:

במשנה הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו וכו' כבר כתבתי במשנה דלעיל דהך מתניתין דהכא שפיר שייך בשבת כמו בי"ט אלא אגב גררא דמתני' דלעיל נקיט לה בי"ט. מיהו לפי' השני שכתבתי במתני' דלעיל דמשום דעיקר מילתא לאיסורא קתני לה דלהיתירא ליכא רבותא משו"ה קתני לה בי"ט לרבותא וא"כ כאן במשנתינו לא שייך לפרש כן דהא כולה להיתירא קתני לה אלא דאפשר דכיון דמסיים בה שכן דרך ב"ה להיות מונה בתוך ביתו ממילא שמעינן דבדברים שאין דרך ב"ה למנותן בתוך ביתו הוי שפיר רבותא לאיסורא דאפי' בי"ט אסור כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה שלא יזכיר לו סכום מדה וכו' וסכום מקח וכו' וקשה דפשיטא דאסור וכו' עס"ה. עיין במהרש"א ובס' מג"ש למ"ז ז"ל שהאריכו בזה בכוונת התוספת. ולע"ד נראה דודאי אסכום מקח דרשב"א קאי אלא דמעיקרא הוי משמע להו דאמנין בצים ואגוזים דלעיל מיניה קאי ובכה"ג אומר רשב"א שלא יאמר תן לי קב בצים ואגוזים ואני אתן לך כך וכך דינרין ע"ז מקשה שפיר פשיטא דאסור דהוי דרך מקח וממכר גמור לכך כתבו פי' אחר בשם ר"ח דגריס סכום מנין וסכום מקח לפ"ז שפיר איירי ששער מקח הבצים ואגוזים ידועים לכל ואינו רוצה להזכיר עתה סכום המקח בדרך מקח וממכר אלא בדרך חשבון זכרון בעלמא שידע כמה חייב לו בין הכל וס"ד דבכה"ג שרי קמ"ל ר"א דאפ"ה אסור כנ"ל:

סליק פרק שלישי

המביא פרק רביעי

המביא כדי יין ממקום וכו' לפי' התוס' איירי הך מתניתין דוקא בי"ט אבל בשבת אדרבה להביאן על כתיפו גרע טפי דלמעוטי בהלוכא עדיף ומהטעם שכתבו לחלק אלא דמל' הפוסקים הטור והש"ע משמע דאין לחלק בין שבת לי"ט אלא מה שהקשו בתוס' דהכא משמע דלמעוטי במשוי עדיף והתם משמע דלמעוטי בהילוכא עדיף כתב הר"ן דשאני הכא דכיון דעיקר הטעם משום דהוי כעובדא דחול משום הכי ודאי למעוטי במשוי עדיף משא"כ האי דפרק מפנין הוי טעמא משום טירחא וכ"כ הב"י בא"ח סי' שכ"ג. ובלא"ה יש לי לדקדק על מ"ש התוס' לחלק בין שבת לי"ט משום דבשבת אינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו משא"כ בי"ט דרואין אותו וכו' דאם כן תיקשי לרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור וי"ל וק"ל:

אין שונין קמח. שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה ליפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול: שונין. דליכא טרחא ודבר הנראה הוא שזו היא פעם שניה ואין זה כמרקד לברור: תני תנא קמיה דרבינא אין שונין. ואפילו נפל לתוכן צרור או קיסם אלא בודק הקסמין והצרורות ובוררן בידיו: כל שכן דאסור. דמחזי כבורר ובורר אב מלאכה היא כהרקדה והשונה אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין כאן סובין: לאבא. לחברי: שקילא טיבותיך. אין אנו מחזיקין לך טובה בכך נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים טיבותיך גרי''ר בלע''ז: מהולתא. נפוח: הדרן בנהרדעא. שכולן יודעות שמותר: אגבא דמהולתא. באחורי הנפה כדי לשנות: רפתא מעליתא. אי את צריכה לשנות דשונין קמח ביום טוב: אגבא דפתורא. אחורי השלחן שיש לו תוך שקורין טורנרוייר''א והיא היתה שונה הקמח על אחוריו משום שנוי: הא דידן. זו אשתי ברתיה דרמי בר חמא היא: מרא דעובדא. מדקדק במעשיו: רועה. זה המגדל בהמות ופעמים שמוכר מהן: הרגיל אצלו. שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ונותנו לו בלא פסוק דמים: פטם. המפטם עופות לשון משמין: סכום מדה. קב או קבים: סכום מקח. דמים: מתני' מתני' המביא ממקום למקום. בתוך התחום או ע''י ערוב לא יביאם בסל ובקופה. לתת שלש וארבע בתוך קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת משאות: אבל מביא על כתפו. אחת או שתים דמוכח דלצורך י''ט: או לפניו. בידו: וכן המוליך את התבן. להסק או לבהמה לא יפשיל קופה לאחריו דגנאי יו''ט שנראה כמתכוין למלאכה רבה או להוליך למקום רחוק כדרך חול:

שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן. פי' דאם יבא שום אדם לשאול לנו כיצד יעשה אומרי' לו הוראה לאסור אבל אם אנו רואין שום אדם שנוהג היתר בדבר אין אנו צריכין למחות בו ולפי זה לא פליג שמואל ארב דתרוייהו מודו לאסור למעשה מיהו בה''ג פירש ושמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ופליג אברייתא ופליג ארב ויש שפוסקין כשמואל ואע''ג דהלכה כרב באסורי מ''מ מדאמר סתמא דהש''ס שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן משמע דהלכה כותיה ויש פוסקין כרב משום דהלכה כרב באסורי וכ''ש הכא דהא תנא [דבי] שמואל כותיה דרב ואומר הר''ר שמואל מאייבר''א דאפי' למ''ד דהלכה כרב מ''מ אסור לנו בזמן הזה למדוד משום ליטול חלה בעין יפה דדוקא בימיהן שהיו מפרישין חלה אחת מכ''ד ונותנין לכהן שייך לומר דמותר משום עין יפה אבל אנו שאין מפרישין כי אם מעט אפילו מעיסה מרובה ואותו מעט נמי אינו נאכל אלא נשרף אין למדוד דלא שייכא סברא דקאמר הכא כדי שתטול חלה בעין יפה אלא יש לנו לשער מאומד שתהיה בריוח כשיעור משום הברכה וכן בפסח נמי יש ליזהר מלמדוד ביום טוב למצות וצריך לעשות פחות מכשיעור ולא ימדוד במדה שעשה למדוד בחול בצמצום אלא יפחות או יוסיף אם המדה קטנה: אגבא דפתורא. פ''ה אחורי השלחן כמו אגבא דמהולתא ואפשר לפרש ע''ג השלחן ממש וחשיב שנוי לפי שדרך לרקד בעריבה ומ''מ אין להתיר תחלת הרקדה על ידי שנוי דהא אשונין דברייתא קאי ורשב''ם פירש דע''י שנוי אין לחלק ויש לסמוך עליו לענין להתיר לשפחה נכרית תחלת הרקדה ע''י שנוי אבל אנו לעצמנו אין לסמוך: אצל חנוני הרגיל אצלו. בין הוא נכרי בין ישראל דאין לחלק רק היכא דאיכא חששא דמחובר או נולד: שלא יזכיר לו סכום מדה. פי' רש''י קב או קבים וסכום מקח שלא יאמר לו תן לי אגוזים בדינר אחד או בשנים וקשה דפשיטא דאסור ועוד אמאי קאמר סכום מדה ה''ל למימר ובלבד שלא יזכיר מדה ותו לא לכן נ''ל כר''ח דגריס סכום מנין וקאי אלעיל וה''פ אמרת דילך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו תן לי ה' אגוזים או י' אפרסקין ובלבד שלא יזכיר סכום מנין שלא יאמר לו תן לי י' אגוזים וכבר נתת לי ל' ואם כן אני חייב לך מ' בין הכל אבל רבי שמעון אומר ובלבד שלא יזכיר סכום מקח שלא יאמר לו תן לי אגוזים בששה פשיטין וכבר נתת לי כך ואם כן אני חייב לך מכל י''ב פשיטין אבל סכום מנין שרי וכן איתא בתוספתא ובה''ג מכאן יש ליזהר שלא להזכיר אפילו סכום מנין לפי שדומה למקח וממכר: מתני' המביא כדי יין וכו' לא יביאם בסל. ותימה דאמרינן בשבת פ' מפנין (דף קכו: ושם) מפנין ד' קופות או ה' וכ''ש שיהא מותר בי''ט וי''ל דהתם מיירי שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו וע''כ מותר והכא מיירי ביו''ט שיכול להוציאו לחוץ ורואין אותו וע''כ יהא אסור שהרואה אותו אומר לצורך חול מביא אותם ולהכי אסור ומ''מ קשה דאמר אבל הוא מביא על כתפו אלמא משמע דמרבה בהלוכא עדיף וקאמר התם במסכת שבת למעוטי בהלוכא עדיף ויותר טוב להביאן בסל או בקופה בפעם אחת מלהביאן כל אחת בפני עצמה וי''ל דלמה דפי' ניחא דהתם מיירי בשבת דלא הוי כעובדי דחול שאין מטלטל כי אם מזוית לזוית באותו בית ולכך קאמר למעוטי בהלוכא עדיף טפי משום טרחא יתירא אבל הכא מיירי ביו''ט משום טרחא יתירא לא קפדינא אלא משום דמחזי דעביד כעובדי דחול וא''כ עדיף טפי לאפושי בהלוכא ויעשה דרך שנוי כי היכי דלא לתחזי דעביד כעובדי דחול ופעמים נמי דאסור לאפושי בהלוכא אע''ג דממעט במשאוי כיון שאין משנה מדרך חול:

דף כט - ב

מתניתין:

גמרא:

הדרן עלך פרק אין צדין

פרק רביעי - המביא

מתניתין:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד