ביצה כט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

בנרש אמרי: חלקא, ופלגו חלקא.

בפומבדיתא אמרי: אוזיא, ופלגו אוזיא.

בנהר פקוד ובמתא מחסיא אמרי: רבעא, ופלגו רבעא.

מתניתין:

אין מודדים ביום טוב, ופרטי האיסור יתבארו להלן.

אומר אדם לחברו: מלא לי כלי זה, אבל לא במדה. יבואר בגמרא, וכן המחלוקת עם רבי יהודה להלן.

רבי יהודה אומר: אם היה כלי של מדה - לא ימ לאנו.

מעשה באבא שאול בן בטנית, שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב, ונותנן ללקוחות ביום טוב. וכך נמנע מלמדוד ביום טוב.

אבא שאול אומר: אף בחול המועד עושה כן, שהיה ממלא מידותיו קודם, מפני ברורי המדות. כדי להמנע מגזל, כיון שאם מוכר מיד עם מזיגת המשקה לתוך המידה, הקצף מטעה את המדידה הנכונה לרעת הקונה.

וחכמים אומרים: אף ביום חול עושה כן, בזמן שהיה מוכר שמן, שהיה מוזג את השמן אל הכלי של הקונה וממתין זמן רב עד שהיה השמן מתמצה כולו מהמידה אל הכלי של הקונה, מפני מצוי המדות, שאין השמן כולו יורד מהמידה אל הכלי של הקונה אלא לאחר ששוהה כלי המידה שהות ממושכת על הכלי של הקונה.

גמרא:

מבארת הגמרא: מאי "מלא לי כלי זה, אבל לא במדה"?

אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קאמר: אבל לא ימלא לו בכלי המיוחד למדה.

אבל כלי שעדיין לא מדדו בו אלא הוא רק כלי העומד למדה, המיועד לכשתשבר המידה - ימלאנו.

ואתא רבי יהודה למימר: אפילו כלי העומד למדה לא ימלאנו.

ומדייקת הגמרא: אלמא, גבי שמחת יום טוב - רבי יהודה לחומרא, ורבנן לקולא.

ופרכינן: והא אפכא שמעינן להו!

דתנן, רבי יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ. וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר.

אלמא, רבי יהודה לקולא ורבנן לחומרא

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה.

קשיא דרבנן אדרבנן!

ומתרצת הגמרא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא: התם הרי מדובר בשאינו עומד הכלי והקופיץ למדה.

הכא - בעומד למדה.

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא.

התם - ששוקל במאזניים קא עביד כדעבדין בחול, שלפעמים שוקלים כך.

הכא - לא קעביד כדעבדין בחול, שהרי כלי זה רק מיועד למדידה אך עדיין לא השתמש בו למדידה.

רבא אמר: מאי "אבל לא במדה" - שלא יזכור לו שם מדה, של לוג וכדומה.

אבל כלי המיוחד למדה בלי שיזכיר את שמו - ימלאנו.

ואתא רבי יהודה למימר: כלי המיוחד למדה - לא ימלאנו.

ומדייקת הגמרא: אלמא, לפי ההסבר של רבא, גבי שמחת יום טוב רבי יהודה לחומרא ורבנן לקולא.

והא אפכא שמעינן להו:

דתנן, רבי יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ, וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר.

אלמא: רבי יהודה לקולא ורבנן לחומרא.

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, קשיא דרבנן אדרבנן!

ומשנינן: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא.

התם - בשאינו מיוחד למדה.

הכא - מיוחד למדה.

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא:

התם - קא עביד כדעבדין בחול.

הכא שבא הלוקח עם כלי מדידה ואומר מלא לי כלי זה - לא קא עביד כדעבדין בחול, שאין דרך הקונים לבוא עם כלי מדידה אל המוכר, אלא זה דרך של המלוים איש מאת רעהו בלבד.

היות דעבדי אינשי שמנהג אנשים הוא דמקרבי חמרא שנותנים יין חינם לחבריהם במנא דכילא, בכלי של מידה, ושתו.

שנינו במשנה: מעשה באבא שאול בן בטנית.

תנא: אף בחול מועד היה עושה כן, שהיה ממלא את המידות מבערב, מפני בטול בית המדרש, שהיו חכם גדול והיו שואלים אותו שאלות בהלכה, ולא רצה לבזבז זמנו ביום כדי להמתין עד שיגמר הקצף בשעת המזיגה לקונים.

תנו רבנן: הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות, שחישב שהרויח כך במשך הזמן מחמת הקצף בשעת המדידה. וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות, שמזגו שמן, ונשאר בידם מחמת שלא התמצה השמן לגמרי אל כלי הקונים.

והביאום לפני הגזברים לירושלים למסרם להקדש לפי שלא רצו להנות מממון שאינו שלהם.

אמרו להם גזברי ההקדש: אי אתם זקוקים לכך, היות והקונים מוחלים לכם.

אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך.

אמרו להם: הואיל והחמרתם על עצמכם - עשו מהם צרכי רבים.

דתניא: גזל ואינו יודע למי גזל - יעשה בהם צרכי רבים.

מאי נינהו? - אמר רב חסדא: בורות שיחין ומערות לשתיית מים.

אדבריה טייל רב חסדא והנהיגו לרבנא עוקבא, במבואות העיר, ודרש: לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב.

אבל קודר הוא בכלי מדידה קב או קבים בתוך השעורים, ונותן לפני בהמתו, ואינו חושש.

והנחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדרתו - כדי שלא יקדיח תבשילו.

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מודדת אשה קמח ביום טוב ונותנת לתוך עיסתה, כדי שתטול חלה בעין יפה. כי אם לא תדע את שיעור העיסה היא תקמץ בנתינת החלה, לפי שתשער שמידתה של העיסה היא יותר מצומצמת.

ושמואל אמר: אסור למדוד.

ופרכינן: והא תנא דבי שמואל מותר למדוד! אמר אביי: השתא דאמר שמואל אסור,

בסורא אמרי [היו אומרים]: תן לי את החלק המסויים בבהמה הנקרא תרטא ופלגו [וחצי] תרטא, אבל לא קצבו להם מחיר. בנרש אמרי [היו אומרים] בלשון בה היו מכנים חלקים אלו במקומם: חלקא ופלגו חלקא [חלק וחצי חלק]. בפומבדיתא אמרי [היו אומרים]: אוזיא ופלגו אוזיא. בנהר פקוד ובמתא מחסיא אמרי [היו אומרים]: תן לי רבעא [רבע] או פלגו רבעא [חצי רבע], כך שקובע אדם את גודל החלק, אבל אינו מזכיר את מחירו.

א משנה אומר אדם לחברו ביום טוב: מלא לי כלי זה ואחר החג אחזיר לך את תוכנו או אשלם תמורתו, אבל לא במדה, שלא יאמר לו למלא מידה מסויימת. ר' יהודה אומר: אם היה כלי זה שהוא נותן בידו כלי של מדה — לא ימלאנו. מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה חנוני, שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב וכך היה יודע כמה נתן, ולא היה חשש מדידה ביום טוב.

אבא שאול אומר: אף במועד (בחול המועד) הוא עושה כן, מפני ברורי המדות, כלומר, כדי שיתברר יפה כמה השיעור שצריך לתת לקונה, לפי שאז נעלמת רתיחת המשקה, והוא נמדד יפה. וחכמים אומרים: אף בחול ראוי שיהא עושה כן, מפני מצוי המדות, שעל ידי כך ממצה אדם בדיוק את המידה המגיעה לו, ואין נשאר דבר בכלי המידה של המוכר.

ב גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] לשון: "אבל לא במדה"? אמר רב יהודה אמר שמואל: אבל לא בכלי המיוחד למדה. אבל כלי העומד למדה, כלומר: כלי שאפשר לעשות אותו כלי מדידה, אלא שלא השתמש בו עדיין — ימלאנו. ולפי זה אתא [בא] ר' יהודה למימר [לומר] ולחלוק שאפילו כלי העומד למדה לא ימלאנו.

ושואלים: אלמא [מכאן] שגבי שמחת יום טוב שיטת ר' יהודה לחומרא [להחמיר] והוא אוסר, אף שיש בזה חשש ביטול מצוות שמחה, ורבנן לקולא [ושיטת חכמים להקל]? והא אפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שומעים אנו אותם], דתנן [שהרי שנינו במשנתנו] (לעיל ביצה כח, א), ר' יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ, וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. אלמא [מכאן] ששיטת ר' יהודה לקולא [להקל] ורבנן [ושיטת חכמים] לחומרא [להחמיר], ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה וקשיא דרבנן אדרבנן [וקשה מדברי חכמים על דברי חכמים]!

ומתרצים: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה]: התם [שם] שהקל בכלי ששוקלים בו מדובר בכלי שאינו עומד למדה כלל, אולם הכא [כאן] מדובר בכלי העומד למדה ולכן מחמיר גם אם לא מדדו בו.

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדרבי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה] שכן התם קא עביד כדעבדין [שם הוא עושה כדרך שעושים] ביום חול, בדרך שקילה, ולכן אסרו, אולם הכא לא קא עביד כדעבדין [כאן אינו עושה כפי שעושים] ביום חול, שהרי הכלי איננו כלי מדידה ולכן התירו. עד כאן לפי דעת שמואל.

רבא אמר: מאי [מה פירוש] "אבל לא במדה" — שלא יזכור לו שם מדה — כגון לא יאמר: מלא לי קב או שני קבים. אבל כלי המיוחד למדה מכל מקום — ימלאנו, ואתא [ובא] ר' יהודה למימר [לומר]: כלי המיוחד למדה — לא ימלאנו אפילו אינו מזכיר שם מדה.

ושואלים: אלמא [מכאן] שגבי שמחת יום טוב שיטת ר' יהודה לחומרא [להחמיר] ורבנן לקולא [ושיטת חכמים להקל]? והא אפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם]! דתנן [שהרי שנינו במשנתנו] (לעיל ביצה כח, א), ר' יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ, וחכמים אוסרים ואומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. אלמא [מכאן] כי שיטת ר' יהודה לקולא [להקל] ורבנן לחומרא [ושיטת חכמים להחמיר], ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה, וקשיא דרבנן אדרבנן [וקשה מדברי חכמים על דברי חכמים]!

ומתרצים: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה], שכן התם [שם] בענין השקילה כנגד כלי מדובר בשאינו שאין הכלי הזה מיוחד למדידה ולכן התיר, אולם הכא [כאן] מדובר בכלי המיוחד למדידה ולכן אסר. ואילו דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה], שכן התם קא עביד כדעבדין [שם הוא עושה כמו שעושים] ביום חול ולכן אסרו, אולם הכא [כאן] לא קעביד כדעבדין [כאן אינו עושה כפי שעושים] ביום חול, שכן דעבדי אינשי דמקרבי חמרא במנא דכילא ושתו [שעשויים אנשים להביא לחבריהם יין בכלי המידה ושותים] ואם כן, השימוש בכלי זה איננו עניין של מקח וממכר דווקא ולכן התירו.

ג מובא במשנה מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מידותיו מבעוד יום. תנא [שנה החכם]: אף בחול המועד היה עושה כן מפני בטול בית המדרש. מאחר שרצה להיות רוב היום בבית המדרש, וכדי שלא יבטל מזמן התורה כדי למדוד כמה מגיע ללקוחותיו היה מודד בלילה שאינו זמן בית המדרש.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הוא כנס שלש מאות גרבי (כדי חרס) של יין, שהיה חושב שהם מברורי המדות, כלומר, שלדעתו הרויח על ידי הקצף שעל המשקה שמדד. וחבריו, חנוונים יראי שמים אחרים, כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות שסברו שמתוך שמדדו בכלי שלהם עבור הלקוחות, שמא לא נתמצתה כל המידה ללקוחות, והביאום לפני הגזברים של בית המקדש לירושלים, לפי שחששו לגזל ולא רצו ליהנות מזה.

אמרו להם הגזברים: אי [אין] אתם זקוקים לכך כי בכל קניה מביא הקונה בחשבון את ההפרש שנוצר על ידי הקצף והשארית שבכלי, ועל דעת כן הוא משלם. אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך שנרויח מאלה, גם אם אין בדבר גזל מצד הדין.

אמרו להם הגזברים: הואיל והחמרתם על עצמכם — עשו מהם מיין ושמן אלה צרכי רבים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גזל אדם ואינו יודע למי גזל — יעשה בהם צרכי רבים ונמצא מחזיר לכל ישראל. ושואלים: מאי נינהו [מה הם] צרכי רבים? אמר רב חסדא: יממן חפירת בורות, שיחין (חפירות מרובעות) ומערות לכנוס בהם מים לעוברי דרכים.

ד אדבריה [נתן רשות] רב חסדא לרבנא עוקבא לדרוש ברבים, ודרש בלשון זו: לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב, אבל קודר הוא, כלומר: עושה בערימה חור על ידי כלי של קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש למדידה שיש בכך, שאם אינו מקפיד למדוד ממש אין חשש איסור בשימוש בכלי של מידה. והנחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדרתו, כדי שלא יקדיח (יקלקל) את תבשילו, שהרי אם יוסיף יתר על המידה יקלקל את התבשיל.

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מודדת אשה קמח ביום טוב ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה, שאם יודעת היא את הכמות יכולה היא ליטול חלה כפי המידה הראויה. ושמואל אמר: אסור, שיכולה לתת לפי ההערכה. ומקשים: והא תנא דבי [והרי שנה חכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא, שבה נאמר שדבר זה מותר!

אמר אביי: השתא [עכשיו] שיודעים אנו שאמר שמואל שאסור, ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא שמותר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they would say in Sura: Give me that cut of meat called a tarta or half a tarta, without naming a price. In Neresh they would say in reference to those same portions: A part or half a part. In Pumbedita they would say: An uzya or half an uzya. In Nehar Pekod and in Mata Meḥasya they would say: Give me a quarter or half a quarter, thereby establishing the size of the portion without mentioning its price.

MISHNA: One person may say to another on a Festival: Fill this vessel for me, and I will return its contents or reimburse you after the Festival, but he may not ask him to fill the vessel in a particular measure. Rabbi Yehuda says: If it was a measuring utensil, he may not fill it. There was an incident involving Abba Shaul ben Botnit, a Sage who was also a grocer, who would fill his measures on the eve of a Festival and give them to his customers on the Festival. In this way he would know exactly how much he had given each person, without conducting any measurements on the Festival itself.

Abba Shaul, a Sage distinct from Abba Shaul ben Botnit, says: He would do this even on the intermediate days of a Festival because of the clarity of the measures, i.e., in order to clarify precisely how much must be given to each customer, since the measurement is more precise once the foam of the liquid being measured has subsided. And the Rabbis say: Even on a weekday it is proper to do so, because of the draining of the measures. This method allows all the liquid to drain fully out of the seller’s measuring utensil so that the amount is exact.

GEMARA: The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: But not in a measure? Rav Yehuda said that Shmuel said: But not with a vessel designated for measuring; however, in the case of a vessel that can be used for measuring but has yet to be used for this purpose, he may fill it. According to this, Rabbi Yehuda comes to disagree and say that he may not fill even a vessel that can be used for measuring.

The Gemara asks: Apparently, Rabbi Yehuda is stringent with regard to the joy of the Festival in that he prohibits the use of any sort of measuring utensil, while the Rabbis are lenient. But didn’t we hear them state the opposite, as we learned in an earlier mishna (28a) that Rabbi Yehuda says: A person selling meat on a Festival may weigh the meat against a vessel or against a cleaver, and the Rabbis say: One may not look at the pans of a balance scale at all? Apparently, here, the opinion of Rabbi Yehuda is lenient, while the opinion of the Rabbis is stringent. Therefore, there is a contradiction between the one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda, as well as a contradiction between the one statement of the Rabbis and the other statement of the Rabbis.

The Gemara answers: With regard to the contradiction between the one teaching of Rabbi Yehuda and the other teaching of Rabbi Yehuda, this is not difficult. There, where he is lenient, he is dealing with a vessel that cannot be used for measuring on a regular basis at all, whereas here, he is referring to a vessel that can be used for measuring, and therefore he is stringent even if the vessel has not yet actually been used in this capacity.

With regard to the contradiction between the one statement of the Rabbis and the other statement of the Rabbis, it is also not difficult. There, he is acting in a weekday manner, and consequently they prohibit the weighing, whereas here, he is not acting in a weekday manner, as the vessel is not a measuring utensil, and consequently they permit him to use it. This completes the Gemara’s discussion of Shmuel’s explanation of the mishna.

The Gemara offers a second explanation of the mishna. Rava said: What is the meaning of the phrase: But not by measure? It means that he may not mention to him the name of the measure. For example, he may not say: Fill for me one kav, or two kav. However, he may fill a vessel even if it is designated for measuring. And Rabbi Yehuda comes to say: He may not fill a vessel designated for measuring, even if he does not stipulate a particular measure.

The Gemara asks: Apparently, with regard to the joy of the Festival, Rabbi Yehuda is stringent, and the Rabbis are lenient. But didn’t we hear them state the opposite, as we learned in an earlier mishna (28a) that Rabbi Yehuda says: A person may weigh meat against a vessel or against a cleaver, and the Rabbis prohibit this and say: One may not look at the pans of a balance scale at all? Apparently, Rabbi Yehuda is lenient, while the Rabbis are stringent. Therefore, there is a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda, and there is also a contradiction between one statement of the Rabbis and the other statement of the Rabbis.

The Gemara answers: With regard to the contradiction between one teaching of Rabbi Yehuda and the other teaching of Rabbi Yehuda, this is not difficult. There, with regard to weighing meat against a vessel, he is dealing with a vessel that is not designated for measuring, and therefore he is lenient, whereas here, he is referring to a vessel that is designated for measuring, with regard to which he is stringent. With regard to the contradiction between one statement of the Rabbis and the other statement of the Rabbis, this is also not difficult. There, he is acting in a weekday manner, and consequently they prohibit the weighing, whereas here, he is not acting in a weekday manner, as people are accustomed to offer their friends wine in a measuring utensil and drink. Since the use of such a vessel is not exclusive to commercial transactions, the Rabbis permitted it here as well.

§ The mishna recounted an incident involving Abba Shaul ben Botnit, a Sage who was also a grocer, who would fill his measures on the eve of a Festival and give them to his customers on the Festival. A tanna taught in a baraita: He would do this even on the intermediate days of a Festival, in order to prevent dereliction of Torah study in the study hall. Since he wanted to spend most of his day in the study hall and not have to interrupt his study to carry out measurements, he would measure for his customers at night, when it was not a time of study.

The Sages taught in a baraita: Abba Shaul ben Botnit collected three hundred earthenware jugs of wine, to which he thought he was not entitled due to the clarity of the measures, as he thought that he had unfairly profited from the foam at the top of the liquid he measured. And his colleagues, similarly God-fearing grocers, collected three hundred earthenware jugs of oil, which they thought were not rightly theirs due to the draining of the measures; they were concerned that because they had measured for their customers using their own vessels, they might not have drained the entire measure from their containers into the customers’ vessels. And they brought these jugs of wine and oil to Jerusalem before the Temple treasurers, as they did not want to benefit from possibly stolen goods.

The treasurers said to them: You need not do this, as all buyers take into account the foam and what is left in the sellers’ vessels and pay with this in mind. They said to them: Just like the buyers give up their claim to it, we too do not wish to benefit from this, even if strictly speaking it is not considered stolen property.

The treasurers said to them: Since you are so stringent with yourselves, use the wine and oil for communal needs. As it is taught in a baraita: If one stole and does not know from whom he stole, he should use the stolen items for communal needs, thereby repaying all of the Jewish people. The Gemara asks: What are communal needs? Rav Ḥisda said: He should finance the digging of cisterns, ditches, and caves, for storing water for travelers.

§ Rav Ḥisda authorized Rabbana Ukva to give a public lecture, and he taught the following: A person may not measure barley and place it before his animal on a Festival, but he may cut out [koder] a hole in the pile of grain by means of a vessel of one kav or two kav, and place the barley before his animal, and he need not be concerned about the measuring this entails, as he does not transgress the prohibition against using a measuring utensil if he is not particular about measuring precisely. And a baker may measure spices and put them in his pot, so as not to spoil his dish, since if he puts in too much he will ruin the food.

Rav Yirmeya bar Abba said that Rav said: A woman may measure flour on a Festival and put it into her dough in order to separate ḥalla generously, because if she knows the exact amount of dough she can separate the proper amount of ḥalla. And Shmuel said: It is prohibited, as she can estimate the amount that must be set aside as ḥalla. The Gemara asks: But didn’t a Sage of the school of Shmuel teach a baraita stating that this is permitted?

Abaye said: Now that it is known that Shmuel said it is prohibited and a Sage of the school of Shmuel taught a baraita that it is permitted,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט ומחלק ביניהן היכי עביד בסורא אמרי כי תרטא כו' פי' נותן לזה כי תרטא והוא דבר ידוע באותו מקום ולזה פלגו תרטא. ובנרש הוו אומרים כי חלקא ופלגו חלקא. וכן אוזיא וכן ריבעא כולן שם אותו כלי הידוע במקומם:

[מתני'] אומר אדם לחבירו ביום טוב מלא לי כלי זה אבל לא במדה כו' אוקמה שמואל הא דתנן מלא לי כלי זה אע"פ שמכיל מדה ידועה כגון כלי שמכיל קפיזא והוא עשוי להשתמש בו בביתו. אבל לא במדה אבל לא בכלי המיוחד למדוד בו לבני אדם שאינו עשוי להשתמש בו אלא למדוד בלבד כגון קפיזא שהוא עשוי למדוד בו למכירה ולקנייה אלו דברי ת"ק ואתא רבי יהודה למימר אפילו כלי העשוי להשתמש בו כיון שמכיל מדה ידועה אסור למלאותו ולתת אותו לחברו ביו"ט שנמצא כאילו מודד ומוכר לו. ואקשינן וכי ר' יהודה מחמיר בשמחת יו"ט ורבנן [מקילין] והא אפכא שמעינן להו דתנן רבי יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי כו' ופרקינן דרבי יהודה אדרבי יהודה ל"ק התם בכלי שאינו עומד במשקל ידוע לפיכך מותר הכא למלאות ולתת לו בכלי העומד למדה ידוע אסור לרבנן נמי דאמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר משום שעושה מעשה חול ושוקל במאזנים בשביל כך אסור אבל הכא פעמים שנותן אדם יין בכלי של מדה ושותה לפיכך מותר.

רבה אמר ובלבד שלא יזכור לו סכום מדה.

מעשה באבא שאול בן בוטנית שהיה ממלא מדותיו מעיו"ט כו' וחכ"א אף בחול עושין כן מפני מיצוי המדות.

תנא הוא כינס ש' גרבי יין כו' ואסיקנא יעשה בהן צרכי צבור דתניא גזל ואינו יודע ממי גזל ילך ויעשה בהן צרכי צבור אלו הן צרכי צבור בורית שיחין ומערות:
ירושלמי ר' אלעזר אמר לזעירא בר חמא מלא לי הדין מנא ולמחר אנן מכילין ליה.

אדבריה רב חסדא כלומר שם דבריו בפיו לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל באומד קב או קביים ואינו חושש משום מדה.

אמר רב מודדת אשה קמח ללוש בו דכיון דידעה דלישה חמשת רבעים ועוד מסכמת כדי שתיטול חלתה בעין יפה ושמואל אמר אסור ואסקה אביי ואמר השתא דתנא דבי שמואל מותר ואמר שמואל אסור שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ולאפוקי מתניתא הוא דאתא.

ואתא רבי יהודה למימר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו. והלכה כחכמים דשרו. ירושלמי (ה"ח): רבי (אליעזר) [לעזר] אמר לרבי חמא בר זעירא מלא הדין מנא ולמחר אנן מכילן לה. ועוד אמרו (שם ה"ט): תני אומר אדם לחנוני תן לי כילה של תבלין שכן דרך בעל הבית לתת כילה של תבלין לתוך עיסתו ע"כ, אבל בגמרא נראה דאסור להזכיר לו שם מדה.

אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן. כלומר דאסור, ופרש"י ז"ל הלכה למעשה הבא לשאול לעשות מעשה מורין לו לאיסור ואי חזינן איניש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה הוא דמותר אבל אין מורין כן ע"כ, וכן פסקו גדולים האחרונים כשמואל הלכה למעשה. ויש מי שפוסק כרב דשרי אפילו למעשה וכל רב ושמואל באיסורי הלכה כרב בין לקולא בין לחומרא, וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בשם ישיבת סורא וז"ל: שדרו ממתיבתא דסורא דמותר דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסור (ותי') [וכל שכן] דקם תנא דבי שמואל כוותיה דרב והוה ליה שמואל יחיד לגבי רבים, אבל מתיבתא דפומבדיתא שדרו לאיסור כשמואל וטעמייהו משום דיכול למדוד מעי"ט ולא צורך קדרה היא דנימא שמא יפחת טעמו או שמא יקדיח תבשילו ע"כ ולדברי הרב שפסק להתיר אפשר לשקול אדם בשר בתוך ביתו כדברי הירושלמי שכתבתי למעלה (כח, א בד"ה אמר ר"י) וכדאמרו בפירוש דרבנן נהגין כן כרבי שמעון בן גמליאל.

בירורי המדות שביין או מצוי המדות שבשמן ודבש שהכיר המוכר שנשאר לו מהם כמה שיהיה אינו גזל מפני שלא לכונת גזל נעשה ודרכן של לקוחות למחול על כך ומי שרצה להחמיר על עצמו ולהשיב אי אפשר לו לילך אחר כל הלוקחין שהרי הלוקחין מרבין ואינו מכירם ולהקדיש אינן יכולים הואיל והם מחזיקים אותו בגזל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא מתפייסין עם אותן שמכירין והשאר עושין בו צרכי רבים כדין מי שגזל ואינו יודע למי גזל ועל זו אמרו באבא שאול שכינס שלש מאות גרבי יין מבירורי המדות והענין שהיה הוא מוכר יין כל השנה והיה יודע בכל חבית כמה היא מחזקת וכשהיה מוציא ממנה עד כדי חשבונו היה מכיר שהנשאר היה מצד אותן הבירורין והיה מניחו שלא היה רוצה ליהנות הימנו עד שפעם אחת כינס מדבר זה שלש מאות גרבי יין וכן זכרו במצוי שמן ודבש והביאם לפני הגזברים ליטול עצה אם יקדישם או מה יעשה בהם ואמרו לו שאינו זקוק בהשבה זו שאינו גזל ודרך לקוחות למחול בכך ואף הוא השיב שאין רצונו לזכות בשום פנים ושהוא מחזיק אותו בגזל או טעות ואין רוצה במחילה ואמרו לו שאם כן אף להקדיש אינו רשאי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והשבון אין כאן שאינו יודע בלקוחות ואין לו מחילה אלא בצרכי צבור כגון בורות שיחין ומערות שהדבר מצוי ליהנות בהם הנגזלים או יורשיהם:

אסור לאדם שימדוד שעורים ויתן לפני בהמתו שכל שהוא מכוין למדידה אסור אבל משער הוא קב או קבים ונותן לה וקודר פירושו משער ואף בלשון ערב קורין לענין שיעור אלקאדיר ומכל מקום נחתום שהיה מבשל בקדרה גדולה למכור את התבשיל לכל הבא ליקח לצורך יום טוב בדרך מקח המותר מודד את התבלין הצריכין ונותן בקדרה שמדידה מועטת כזו אינה מדידה והקלו בזה שלא יתן יותר מדאי ויקדיח את התבשיל ברוב חריפות אבל בבעל הבית המבשל לעצמו לא התירו במדידה לפי סוגיא זו שהרי אין בו חשש הקדחת תבשילו ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שהקלו בה אף בבעלי בתים והוא שאמרו אומר אדם לחברו תן לי כיילא של תבלין שכן דרך בעל הבית להיות [נותן] כיילא של תבלין לתוך תבשילו אף האשה מודדת קמח ומכונת לישתה על פי מדה כדי שתטול חלתה בעין יפה ששיעור חלה לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה לחלת כהן ולנחתום אחד מארבעים ושמנה וכשאינה יודעת עיסתה אף היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך ומפני זה התירו בכך כדי שתדע מדת עיסתה ותטול חלה בעין יפה זו היא שטתנו וממה שאמרו בגמרא אמר רב מודדת אשה וכו' ואע"פ שחלק בה שמואל ואמר אסור הילכתא כרב באיסורי ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שאין עושין כן אלא בצנעה ושלא להורות כן וממה שאמרו בגמרא על רב דאמר [מותר ושמואל דאמר] אסור ואמרו עליה ותנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה קא אמר כלומר דמן הדין מותר אלא שלמעשה אין מורין כן ובפסח מיהא מותר שלא לבא לידי איסור תורה שאם תוסיף שמא יבא לידי חמוץ ואם יגרע יפקיע חיוב חלה:

וחכמים אמרו אף בחול עושה כן ומפני בירוצי המדות גרסי' או ברירי וא מצוי והבן פירושו לא מבעיא ביו,טשהאי עושה כן מפני שאסר למדר ביו"ט והי' מודד מבערב ובחולו של מועד נמי היה עושה מפני ביטול בית המדרש שלא יצטרך יום למלאות מדותיו ללקוחות אלא אפילו בחול דכל השנה הי' עושה כן שהיה ממלא כן מדותיו מבערב שכשיביאו מחר הלקוחות לקנות ימצאו היין שקיט מרתיחתו שדרך היין להעלות קצף ונראה הכלי מלא ואינה מלא לפיכך הי המניח מדותיו מלאות כל הלילה שישקוט אותו הקצף ואם נחסרו המדו' ביום הי' משלימין ונותן ללקוחו' וכך היה רגיל לעשות תדיר כדי שלא ידמה הבריאות הקצף שנראית המדה מלאה ואינה מלאה ואותו הקצף קורא בירין או בריצין לישנא מדם מבורצת שהיא לישנ' גדוש גם זה הקצף נראה כאלו ממלא הכלים ואנים מלא ואע"פ שהי הרגיל עשות כך כנס שלש מאות גרבי יין מבירורי המדות שהי המתרבין הלקוחית לבוא ביום לקנות לא היה כל כך מדות מלאות מבערב והיה צריך לערות אותם שמלא מאמש ולמלאותו עכשיו והלקוחות לא הי' יכולין להתעכב עד שישקיט הקצף והי' מקבלין אותו עם הקצף וחבירו כנס ג' מאות גרבי שמן ממיצוי המדות שהשמן אין דרכי לעשות קצף אלא שהאי קשה להתמלות מהר מהכל ולא היה יכלין הלקוחות להמתין עד שיהא מצוי יפה:

מתני' אבא שאול אומר אף במועד עושין כן. כלומר בחולו של מועד שממלא מדותיו קודם שיבאו הלקוחות ואחר כך נותנן להם. וחכמים אומרים אף בחול עושין כן שממלאין קודם שיבאו הלקוחות. מפני מיצוי המדות. נראה לי דאאבא שאול קאי וכדמפרש בתוספתא מפני ביטול בית המדרש שבמועד התלמידים באים לשאול ולא יצטרך לשהות עד שירתיח היין. ואם כן בירורי המדות גרסינן. ועוד נראה לי דאחכמים קאי ולומר דאין זה גזל כיון שלא נתכוון לכך והלקוחות מוחלין על ידי מרוצתן שאינן יכולים לשהות ועוד דידעי וקא מחלי וכן פירש רש"י לקמן בברייתא. ואם כן ודאי במקום שאין הלקוחות מוחלין אסור משום גזל.

גמ' מאי אבל לא במידה אמר רב יהודה אבל לא בכלי המיוחד למדה. אבל אם היה כלי העומד למדה ימלאנו. ופירש רש"י ז"ל דכלי המיוחד למדה הוא אותו שמדד ומכר בו. וכלי העומד למדה הוא אותו שתיקן לכך כשישתבר זה אבל עדיין לא מדד בו ובהא שרו רבנן ואסר ר' יהודה. ואפשר דלא שרו חכמים אלא ביום טוב משום שמחת יום טוב אבל בשבת דחמיר אסרו אפילו בכלי העומד למדה. וללישנא דרבא כלי העומד למדה לדברי הכל מותר ובכלי המיוחד למדה פליגי. והלכתא כרבנן דכל זמן שאינו מזכיר לו שם מדה כגון לוג או חצי לוג אלא סתם מלא לי כלי וה שרי. אבל הרי"ף ז"ל גורס אמר רבא שלא יזכור לו שם מדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו. וכתב הריטב"א ז"ל דאין גירסא זו נכונה דכיון דאמר ובלבד שלא יזכור לו שום מדה מכלל דכל שלא הזכיר שום מדה אפילו במיוחד למדה ימלאנו וכדפריש טעמא לרבנן דאיכא אינשי דמפקי חמרא (בכילה) במנא דכילא ושתו. ולא מצאנוה בכל הספרים שלנו.

אבל קודר הוא קב או קביים כו'. פירש רש"י נותן המדה בתוך הכרי עד שיתמלא מאליו דהויא מדידה כלאחר יד. והרי"ף פירש משער באומר. ולישנא דקודר משמע שהוא לשון ערבי.

והביאום לפני גזברים כו' פרש"י והם לא הקדישום כסבורים שלא יכולין להקדיש שאינו משלהם א"נ יכולים ה"ל גזל כו' עכ"ל וק"ק דא"כ למה הביאום לפני הגזברים שהרי הם נמי אינן יכולין להקדיש שאינו שלהם וא"נ יכולין ה"ל גזל בעולה ויש לומר דה"ל יאוש ושינוי רשות ביד הגזברים דלכולי עלמא קונה ולא מקרי גזל בידם ומיהו ק"ק לבסוף שהודיעו למבואים אי אתם זקוקים לכך לפי שהכל מחילה בידכם ואינו גזל וגם הם הודו לזה אלא שאין רצוננו בכך שלא ליהנות משל אחרים כדפרש"י למה לא קבלוה הגזברים להקדש וא"ל יעשו צרכי רבים כדין גזל של רבים ויש לומר דלחומרא בעלמא עשו כן דנראה כעין גזל כיון דלא שמעו המחילה בפירוש מהקונים ודו"ק:

בגמ' הכא לא קעביד כדעבדין בחול דעבדי אינשי דמקרבי חמרא וכו'. נראה דה"פ הכא לא קעביד כעובדא דחול דבחול אין רגילות לומר מלא לי כלי זה במקח אלא במתנה או בדרך הלואה וא"כ כשאומר לו בי"ט מלא לי כלי זה אינו נראה כמקח אלא כמתנה בעלמא מאי אמרת כיון שנותן לו הכלי המיוחד למדה א"כ נראה שהוא מקח ולא מתנה זה אינו דעבדי אינשי אפילו כשנותנים אחד לחבירו בדרך מתנה לשתות דמקרבי ונותנים היין בכלי המדה וזה ר"ל במה שאמר דעבדי אינשי דמקרבי חמריה במנא דכילא ושתו:

ברש"י ד"ה הכא לא קעביד וכו' עד אלא בדרך הלואה או מתנה ואע"ג דמיוחד למדה עבידי אינשי דמקרבי חמרא וכו' הכל דבור אחד ובכל שמעתין משמע דמלא לי כלי זה פירושו שהלוקח אומר למוכר מלא לי כלי זה שלך ועל כלי של מוכר הוא אומר שימלאנו לו:

גמ' אף במועד עושה כן כו' אף בחול עושה כן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תנא אף כו' ביום ולמאן כו' הד"א:

גמרא היכי עביד כו'. לעיל איירי אין נמנין להיות פוסק דמים על הבהמה שא"י מקחה ולומר לו הריני עמך בסלע כו' רק למחצה ולשליש ולרביע וכדי שידע שוי' קאמר שמעמיד ב' בהמות כו' והכא מיירי כשיודע כבר מקחה או שהעמיד ב' בהמות זו כזו רק אינו מבקש מחצה או רביע אלא מעט בדינר או בב' מה יאמר כו' ועיין בסמוך סוף הפרק:

גמ' אלמא כו' ר"י לקולא ורבנן לחומרא. אבל אין במשמעות לישנא דמתני' לפרש בהיפך [דת"ק נקיט אבל לא במדה היינו אף עומד למדה ור"י דוקא אם הי' כלי של מדה אסור] דר"י איסור נקיט ולא היתירא כת"ק:

ברש"י בד"ה כדעבדין בחול פעמים שאין הליטרא לפניו כו'. מיהו התם אין משגיחין כל עיקר ואסור אפילו להניח אי תליא בתריטא:

ברש"י בד"ה הכא לא קעביד כדעבדין בחול כו' ואע"ג דמיוחד למדה עבידי אינשי כו'. במנא דכיילי של מדה הכל ד"א:
מ"ש בשמעתא היתר המדה עיין בש"ע:

ברש"י בד"ה תנא אף במועד כו' ולמאן דגריס במתני' מפני ברורי מדות. וטעמא דנקיט אבא שאול מפני ברורי מדות שגזל הוא והוצרך במועד לברר מעיו"ט לפי שטורח הוא וצריך לכך [ויהי' ביטול בהמ"ד] ולמ"ד אף בחול עושה כן מפני כשמכר שמן ששייך ביה מיצוי וצריך להשהות מדה דמוכר ע"ג כלי הלוקח להטיף לתוכו כל הלילה:

אדבריה ר"ח כו׳. נ"ב משכו לדרשה זו. גם עשה לו להוליכו כשושבין להחשיבו לעיני שומעי הדרשה שיקבלוה ממנו. כך נ״ל (ועמ׳ש עוד בתענית י"ג ב'):

תָּנוּ רַבָּנָן: הוּא כִּנֵּס שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן מִן בֵּרוּרֵי הַמִּדּוֹת. קשה איך אומר כִּנֵּס דמשמע שכיון לכך לכנוס והוה ליה למימר נִתְכַּנֵּס אֶצְלוֹ או נִשְׁאַר בְּיָדוֹ או עָלָה בְּיָדוֹ?
ונראה לי בס"ד דהוא היה לו כלים גדולים שהיה לו בהם יין מדוד שהוא יודע כמה לוגין יש בכלי זה וכמה בכלי זה ואחר שמכר מן הכלי שיש בו אלף לוגין ראה שמכר ממנו אלף לוגין ועדיין נשאר בו כמה לוגין ואז משך ידו ולא לקח ממנו כלום וכשמכר מכלי השני הגדול שיודע בו שיש בו אלף לוגין הנה אחר שמכר ממנו אלף לוגין ראה שנשאר בכלי עוד לוגין ואז משך ידו ממנו וכן על זה הדרך בשאר כלים ובסוף השנה אז כנס כל היין הנשאר בכל הכלים הגדולים שהוא ההרווחה שמצא בהם ועלו בידו שלש מאות גרבי יין והביאם לפני הנזכרים ולכן נקיט 'כִּנֵּס' שכנס בידו ההרווחות שנשארו בכלים כדי להביאם לפני הנזכרים וכל זה היה בראשונה אך אחר כך התחילו לנהוג גם בחול למלאות בלילות הכלים של הלוקחים ויטלום ביום כדי שלא ישאר בידם הרווחה מן בירורי המידות ומן מיצוי המידות.
ומה שעלתה ההרוחה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן אף על גב דיש לומר מספר זה לאו דוקא אלא הכונה לומר קרוב למספר שלש מאות, מכל מקום נראה לי דהיה מספר זה דוקא בהשגחה פרטית מן השמים להורות כי עלתה הרווחה זו בידם מאת ה' כדי לבדקם ולנסותם אם יהיו מחמירים על עצמן לבלתי יהנו מן ההרווחה זו ולכן היתה ההרווחה מספר שלש מאות כמספר 'ה' צדיק יבחן' [300] שעולה שלש מאות. אי נמי היתה ההרווחה סך 'שְׁלֹשׁ מֵאוֹת' כמנין קנקן לרמוז לאידך גיסא שיודה להם שאין בזה חשש גזל אלא הוא הרווחת הקנקן ואין בה חשש ומותרת להם.

אָמְרוּ לָהֶם: אַף אָנוּ אֵין רְצוֹנֵנוּ בְּכָךְ. פירוש אף על פי שאנחנו חכמים ולא גבירים וסך זה של שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן או שֶׁמֶן נחשב אצלינו ממון הרבה עם כל זה אין רצונינו ליהנות בכך.
אי נמי כונתם לומר אף אנו בעת שבאנו לפניכם אין רצונינו בכך לתת את היין והשמן בסוג השבת גזלה אלא לחומרא בעלמא במידת חסידות באנו, ואמרו להם הואיל והחמרתם על עצמכם טוב שתעשו בהם תיקון כמו תיקון (היורשים) בגזל. ונראה לי כי הם הביאום לגזברים לעשות בהם צרכי רבים בענינים השייכים להקדש שהם חובת רבים.

מעשה באבא שאול בן בטני' וכו' עיי' שלהי שבת דאבא שאול בן בטנית מקיל במדידה של מצוה וי"ל הכא לאו משום חומרת מדידה עביד הכי אלא משום שהי' מחמיר בספק גזל כמו שעשה בחול מפני מיצוי המדות. וה"נ עיי' בש"ע א"ח סי' שכ"ג ומג"א סק"ב שרגילי' להטיל טבעת בי"ט במדה והלוקח מוחל על זה ע"ש ואבא שאול בן בטני' שהחמיר בעניני גזל לא בעי למיעבד הכי על כן הי' ממלא מידותי' מעי"ט אפי' במשקי' דלא שייך בהו ברורי' ומיצוי דלאו יין ושמן ואמנם לאבא שאול דלא ס"ל דעביד בחול כן רק בחה"מ משום ביטול בהמ"ד ולא ס"ל דהוה חייש לגזל כיון שהלוקחי' מוחלי' א"כ ע"כ משום חומרת מדידת י"ט עביד הכי בי"ט דוקא וצריך לומר הא דמקיל שלהי שבת במדידת מצוה היינו מצוה שאין בה הנאת הגוף. אבל הנאת שמחת י"ט שיש בה הנאת הגוף חיישי' שיכוון גם להנאת עצמו לא התירו. והיינו סתם אבא שאול לשיטתו ביבמות ל"ט ע"ב ועיי' מתני' ספ"ק דבכורות י"ג ע"א ועיי' פסחי' ס"ח ע"ב ר' יהושע לטעמי' וכו' וע"ש פ"ד ע"א תוס' ד"ה ולא מילה וכו' ויש להשיב וכו' ע"ש ועיין מס' מ"ק ט' ע"א התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט ע"ש ובדרוש הארכתי בזה:

במשנה אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה וכו' ולכאורה כולה מתני' דהכא ובסוף פירקין דהולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו שייך בשבת כמו בי"ט כדמשמע מלשון הטור והש"ע ועיין בספר יש"ש דשמעתין אלא הא דנקיט לה בי"ט היינו משום גררא דמתניתין דלעיל דאין נימנין על הבהמה ופלוגתא דר"י ורבנן בשוקל בשר דלא שייך כלל בשבת כ"א בי"ט מש"ה נקיט להנך נמי בי"ט וה"ה לשבת ועוד נראה לי משום דעיקר רבותא דמתניתין משמע דלאיסורא נקיט לה משום פלוגתא דר"י ורבנן לענין מדה אבל בהא דאומר לחבירו מלא לי כלי זה ליכא שום רבותא בכחה דהיתירא ואפילו למאן דמפרש בסמוך דבכלי העומד למדה הוי פלוגתא דר"י ורבנן וא"כ ע"כ איכא לרבותא להיתירא בעומד למדה דלרבנן שרי אפ"ה כיון דהך שריותא לא נזכר בפירוש במתניתין אלא מדיוקא א"כ ע"כ דעיקר מתני' לאיסורא אתי לר"י אמר שמואל בכלי המיוחד למדה ולאוקימתא דרבא שלא יזכיר לו שם מדה מש"ה נקיט לרבותא דאפילו בי"ט אסור אע"ג שהוא באוכל נפש עצמו וכ"ש בשבת:

אלא דמל' הרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות שבת והלכות י"ט משמע קצת לחלק בין שבת לי"ט וכמו שדקדקו מהר"י אבוהב והב"י בטוא"ח סי' שכ"ג אלא שדחו הך פירושא והעלו שאין לחלק בין שבת לי"ט ונדחקו לפרש פירוש אחר בכוונת הרמב"ם ז"ל אלא דלפ"ז קשיא ליה משקלא וטריא דשמעתין בסמוך דבעי למימר מעיקרא דפלוגתא דר"י ורבנן היינו משום שמחת י"ט א"כ משמע דבשבת כ"ע מודו ויש להחמיר כדר"י ואפשר ליישב בדוחק דלענין שבת נמי שייך הך פלוגתא לענין עונג שבת כדמשמע לעיל בפרק י"ט דף י"ז ע"ב ע"ש ועדיין צ"ע ודו"ק:

בגמ' אמר ר"י אמר שמואל וכו' אבל כלי העומד למדה ימלאנה ופירש"י דהעומד למדה היינו שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו עכ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב דעומד למדה היינו שעדיין לא נעשה בדיוק וכו' ע"ש:

בסורא אמרי. דרכן לומר לטבח תן לי תרטא או פלג תרטא ובנרש אמרי חלקא או פלג חלקא ובפומבדיתא אמרי אוזיא. כל הטבחין היו מנתחין בהמותיהם בשוה כך וכך נתחים מן הבהמה ולאותן הנתחים קרו להו בסורא תרטא ובנרש חלקא ובפומבדיתא אוזיא ובנהר פקוד רבעא: מתני' אבל לא במדה. בגמ' מפרש לה ומאי פלוגתייהו: שהיה ממלא מדותיו כו'. שאין מודדין ביו''ט: אף בחולו של מועד עושה כן. בגמ' מפרש טעמא ולא גרסינן במתני' מפני ברורי המדות ואית דגרס ליה והן העלאת הרתיחות ובגמרא מפרש: מפני מצוי המדות. כשהיה מוכר שמן היה לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לאיש ואיש במדה לעצמו ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה: גמ' המיוחד למדה. שמודד ומוכר בו: העומד למדה. שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו: ואתא רבי יהודה למימר. כיון דהוא עצמו מדה ולכך עשוי וכדי מדה מחזיק לא ימלאנו דמחזי שפיר כמודד ומוכר כעובדין דחול: כלי וקופיץ. אין עומדין לכך: כדעבדין בחול. במאזנים פעמים שאין הליטרא לפניו וכיון שיודע משקל כליו שוקל בו: לא קא עביד כעובדין דחול. דעדיין לא יצא טבעו של כלי זה למדה: שם מדה. רבעא או לוג אלא כך יאמר לו סתם כלי זה מלא לי: הכא לא קא עביד כדעבדין בחול. שדרך לקוחות לומר תן לי לוג ואין דרכן לומר כלי זה מלא לי בדרך מקח אלא בדרך הלואה או מתנה ואע''ג דמיוחד למדה: עבידי אינשי דמקרבי חמרא. לחבריהם: במנא דכילא. של מדה: תנא אף במועד עושה כן מפני בטול בית המדרש. שהיה חכם גדול ובאים רבים לשאול הימנו ובמועד רבים עוסקים בתורה שאין טרודים במלאכה והיה ממלאן בלילה שאין זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום ולמאן דגרס במתני' מפני ברורי המדות מפרש הכי מפני בטול בית המדרש של באי מועד לא יהיה פנוי לשהות ולברר מדותיו שלא ירתיחו לפיכך ממלאן בלילה: הוא כנס כו'. משנתן יין בחבית כך וכך לוגין במדה ומכר ממנה עד שמכר חשבונו נמצא כל הנותר בחבית על ידי ברורין שהרתיח היין כשמוציאו ומעלה אופיא אישקומ''א בלע''ז ואין המדה מלאה והן נקראין ברורין לפי שמבררין אותן מן היין כששותה אי נמי על דקלישי וזיגי ושמן יש בו מצוי מפני שמודבק בשולי המדה ובדפנותיה וביין שכיחי ברורין ולא בשמן: וחבריו כנסו כו'. כדפרישית בברורין: לפני הגזברים. של הקדש לעשות בהן צרכי הקדש אם ירצו והם לא הקדישוה כסבורין אין יכולין להקדיש שאינו שלהם אי נמי יכולין הוה ליה גזל בעולה: אמרו להם חכמים אין אתם זקוקין לכך. הואיל ומתחלה לא נתכונתם לגזול שהלקוחות מוחלין על ידי טרדן ומרוצתם שאינם יכולין לשהות עוד וידעי וקא מחלי: אף אנו אין רצוננו לכך. לזה ליהנות משל אחרים: אמרו להם. חכמים א''כ אין לכם לעשות הקדש אלא לעשות בהן צרכי רבים שהרי משל רבים היה ויהנו הבעלים מהן: ואין יודע למי גזל. שגזל אנשים הרבה: שיחין ומערות. שמתכנסין בהן מים ושותין מהן ובב''ק (דף נ:) מפרש מאי בור ומאי שיח ומאי מערה: אדבריה. הנהיגו ומטייל עמו במבואות העיר: לא ימדוד אדם קב שעורין. אפילו ליתן לבהמתו שנראה כמודד למכור: אבל קודר הוא. בקב עצמו נוקב בכרי וממלאו שלא כדרך מדה לתת בידו לתוכו: קודר. לשון נוקב: נחתום. מבשל קדרות נמי קרוי נחתום: יקדיח. ישרוף אאורשי''ר בלע''ז: בעין יפה. שיעור חלה אחד מכ''ד לכהן וכשאינה יודעת מדת עיסתה היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך אבל כשיודעת מדת עיסתה יודעת מה תפריש ועינה יפה בה: תנא דבי שמואל. בתוספתא שסידר שמואל מתנאים שלפניו כמו שסדרו רבי חייא ורבי אושעיא וכמו שסידר רבי את המשנה: השתא דאמר שמואל אסור. והוא שנה במשנתו מותר שמואל בשמעתיה דאמר אסור הלכה למעשה אתא לאשמועינן שהבא לשאול הלכה לעשות מעשה מורין לו אסור ואי חזינן איניש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה דמותר ואין מורין כן:

אין פירוש לקטע זה

דף כט - א

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד