דף כח - א
מתניתין:
רבי יהודה אומר: שוקל אדם, טבח המוכר ביום טוב בלי פיסוק דמים, בשר במאזניים, אך אינו שם כנגדו בכף המאזניים השניה מידת משקל כמו שעושה ביום חול, אלא עליו לשנות, ולשוקלו כנגד הכלי שהוא מכיר במשקלו, ומניח אותו על כף המאזניים השנית, או כנגד הקופיץ, שכין גדולה, שמשקלה ידוע לו ומניחה בכף המאזניים השנית.
וחכמים אומרים: אין משגיחין מעיינים בכף מאזנים כל עיקר. והיינו, שאין שוקלים כלל במאזניים ביום טוב.
גמרא:
והוינן בה: מאי האי דאמר התנא "אין משגיחין בכף מאזניים כל עיקר"?
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מניחים את הבשר בכף המאזניים התלויים בגובה, אפילו לא בכדי לשמרו שם מן העכברים, כדי שלא ייראה כאילו הוא שוקלו.
אמר רב אידי בר אבין: זה שאסרו ליתן את הבשר בכף המאזניים אפילו לשומרו, זה רק כשיש מקום לחשד, והוא, דתליא כף המאזניים בתריטא, בטבעת, שבו היא תלויה כשבאים להשתמש בה לשקילה. אבל כשאינה נתונה כף המאזניים בטבעת, מוכח לכל שאין הבשר נתון בה לשקילה אלא רק לשמירה.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן המתמצא היטב במשקל כל חתיכה, בהרגשת ידו - אסור לשקול בשר ביד. לפי שגם זה דרך שקילה הוא.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר במים. שנותן מים בכלי ובו סימונים לגובה המים, ונותנים את חתיכות הבשר אל תוך הכלי, לפי גובה המים שנשארו, בהתאם לסימונים שבכלי, יודעים את משקל הבשר שניתן לתוך הכלי.
ואמר רב חייא בר אשי: אסור לעשות לנקוב ביום טוב נקב שישמש "בית יד" בבשר כדי שיוכלו לשאת אותו, היות ודבר זה דרך חול הוא, שכך הוא הנוהג שהמוכר עושה בית יד לקונה כדי שיוכל לשאתו. והמקח הרי נאסר ביום טוב, ולכן העושה בית יד כדרך שעושים במקח, נמצא עושה "מעשה חול" ביום טוב.
אמר רבינא: ולנקוב את הבית יד בידא ולא בסכין שרי.
אמר רב הונא: מותר לעשות ביום טוב סימן בב שר.
כי הא דרבה בר רב הונא כשהיה שולח בשר מן השוק לביתו, היה מחתך לה לחתיכת הבשר אתלת קרנתא, בצורת משולש, כדי שלא יחליפו אותה.
רבי חייא ורבי שמעון ברבי כשחלקו ביניהם ביום טוב בשר בהמה שלקחו ביחד - היו שוקלין מנה כנגד מנה, היו משוים את חלקם במשקל, אך לא היו שוקלים כנגד משקל מסוים ביום טוב.
והוינן בה: כמאן נהגו כך? לא כרבי יהודה ולא כרבנן!
אי כרבי יהודה - האמר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ, כי אין דרך לשקול כך בחול.
ולכן רק כנגד הכלי - אין, אבל כנגד מידי אחרינא - לא. ומשקל של מנה מול מנה הרי כל החולקין דבר שנקנה במשותף כך הם חולקים!
אי כרבנן - הא אמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, ואפילו לא ליתן בשר כדי לשומרו מהעברים!?
ומשנינן: אינהו - דעבוד כרבי יהושע.
דתניא, רבי יהושע אומר: שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב.
אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע, הואיל ותנן בסתם משנה בענין משקל בכורות, כותיה, ששקילת מנה כנגד מנה אינה נחשבת לשקילה רגילה.
דתנן במסכת בכורות [לא א]:
קדשים שנפל בהם מום, נפדים, ודמי הפדיון שייכים להקדש. חוץ משני קרבנות שאמרה תורה שאינם נפדים ואינם נגאלים, אלא הם נאכלים לבעליהם ללא פדיון, והם: הבכור, הנאכל לבעליו הכהן, והמעשר הנאכל לבעליו הישראל.
ויש חילוק נוסף בין קדשים שנפל בהם מום, לאחר שנפדו, לבין בכור ומעשר שנפל בהם מום, ביחס לשמירת כבוד מקצת קדושתם.
ב"פסולי המוקדשין" היות והנאתן, פדיונם הוא להקדש, הקלו בהן חכמים שיהיה מותר למוכרם אפילו באטליז, והרשו אף למוכרם במשקל, על אף שיש בכך משום זלזול מסויים בקדושתם, כדי שהקדש יקבל מחיר יותר גבוה עבור פדיונן.
אך בכור או מעשר שנפל בהם מום, שאין להקדש הנאה מהם, אינם נמכרים אלא בבית ואינם נמכרים אלא באומד ולא במשקל כדי לא לזלזל בקדושתם.
אבל - ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור, שאין זה נחשב כמשקל, ואין בשקילה שכזאת זלזול בקדושת בכור.
אמר ליה אביי לרב יוסף: ודלמא לא היא! שחכמים בסתם משנה בבכורות יתכן ןאינם סוברים כדעת רבי יהושע ביום טוב, ויתכן שרבי יהושע לא סובר כמותם. כי שמא:
עד כאן לא קאמר רבי יהושע הכא שמותר ביום טוב לשקול מנה כנגד מנה, אלא דליכא בזיון קדשים. אבל התם, דאיכא בזיון קדשים - לא אמר כמו חכמים.
אי נמי, עד כאן לא קאמרי רבנן התם - אלא משום דלא מחזי השקילה של מנה כנגד מנה כעובדין דחול. אבל הכא, דמחזי כעובדין דחול - לא. שהרי כך היא דרך החולקין בשר שקנו במשותף.
ועתה מבארת הגמרא את מה שאמרנו שרבי חייא ורבי שמעון ברבי חלקו ביניהם מנה כנד מנה ביום טוב במשקל.
למימרא דקפדי אהדדי ולא התחלקו ביניהם אלא במנה כנגד מנה!?
והא הנהו שב בניתא, שבעה דגים, דאתו לבי רבי, שהובאו לבית רבי, ואשתכח ולאחר שחוןקו שבעת הדגים בין בני ביתו של רבי נמצאו חמש מנייהו בי בחלק ביתו של רבי חייא, ולא קפיד על כך רבי שמעון ברבי!?
אמר רב פפא: שדי גברא בינייהו, הוסף למקרה הזה שם של אדם נוסף. דהיינו שאירע המעשה לא ביניהם, אלא אי או שהיו שם רבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי. אי שהיו שם רבי שמעון ברבי ובר קפרא.
מתניתין:
אין משחיזין את הסכין ביום טוב כדרך שמשחיזים אותה בחול, כי הוא מתקן אותה בכך, ולא הותרה אלא מלאכת אוכל נפש, ולא מכשירי אוכל נפש.
אבל משיאה מחליקה לסכין על גבי חברתה, שיש בכך שינוי מדרך חול.
גמרא:
אמר רב הונא: לא שנו שאסור להשחיז את הסכין ביום טוב אלא במשחזת של אבן, שמתקנת את הסכין כראוי, כדרך שעושים בחול.
אבל במשחזת של עץ שאינה מתקנת את הסכין תיקון גמור מותר.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת של אבן אסור - לא אמרן אלא שעושה זאת כדי לחדדה, שנראה כתיקון.
אבל אם עושה זאת כדי להעביר שמנוניתה מעליה - מותר.
ומדייקת הגמרא: מכלל, דבשל עץ - אפילו לחדדה נמי - מותר.
איכא דמתני לה לדברי רב יהודה אמר שמואל אסיפא, על סוף דבריו של רב הונא, שאמר: בשל עץ מותר.
ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת בשל עץ מותר - לא אמרן אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה - אסור.
ומדייקת הגמרא: מכלל דבשל אבן - אפילו להעביר שמנוניתה אסור.
איכא דמתני לה לדברי רב יהודה אמר שמואל לא על דברי רב הונא אלא אמתניתין, על המשנה עצמה, ששנינו בה: אין משחיזין את הסכין ביום טוב.
ועל דברי המשנה אמר רב יהודה אמר שמואלף לא שנו אלא לחדדה, אבל להעביר שמנוניתה - מותר.
מכלל דעל גבי חברתה - אפילו לחדדה נמי מותר.
ואיכא דמתני לה לדברי רב יהודה אמר שמואל אסיפא של המשנה:
אבל משיאה על גבי חברתה:
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה - אסור. מכלל דבמשחזת - אפילו להעביר שמנוניתה אסור.
ועתה מבארת הגמרא: מאן תנא דבמשחזת אסור?
אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה!
דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד,
רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.
אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך - האם נוכל לדרוש בשמך שהלכה כרבי יהודה שמותר ביום טוב מכשירי אוכל נפש
אמר ליה: יהא רעוא יהי רצון דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. שכל הדברים שתדרשו בשמי יהיו מעולים כדבר הזה.
אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו לשמרו מן העכברים. ואפשר לי לומר דלא אסרו לשקול אלא בלוקח מן הטבח ואי נמי בשותפין הבאין לחלוק ביניהם כר' חייא ור"ש ברב שזה כעובדין דחול אבל לשקול בתוך ביתו לדעת כמה יבשל מותר שכן אדם עושה בתוך ביתו, והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) תני רשב"ג אומר אף מפיס אדם את עצמו (ד)[ב]ליטרא לידע כמה הגיע לו כי הא דר' מונא זבין חרובין דשמטתה ואתא ושאל לר' חזקיה וא"ל נהגין רבנן (כחדא) [כהדא] דרשב"ג, ומיהו בגמרין לקמן בשלהי פרקין (ביצה כט, א) לא משמע הכי שהרי אמרו א"ר ירמיה בר אבא אמר רב האשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה ושמואל אמר אסור ותנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה אתא לאשמועינן דאסור, ומיהו אפשר דהלכה כרב ורב אפילו למעשה שרי, והא דירושלמי מסייע למאן דפסק כרב ואפילו למעשה שהרי אמרו דרבנן נהגין בה כרשב"ג.
ואמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול ביד. פירש רש"י ז"ל טבח שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו אסור לשקול בשר בידיו לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין. ואינו מחוור בעיני דדומיא דאידך אחריתי דקאמר אסור לשקול במים קאמר שאין שם זכר לליטרא והכא נמי לשקול ביד שיודע לכוין בו משקלו, וכן נראה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם (שם בהלכה ו) טבח אומן אסור לשקול בשר בידו שידו כליטרא הוא, ובתוספתא (פ"ג ה"ד) נמי גרסינן אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אבל שוקל בידו ומניח ואם היה טבח אומן לא ישקול בידו מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה ע"כ, כלומר אף על פי שהוא יודע לאמן את ידיו לחתוך בכיוון כאלו שוקל בליטרא אפילו הכי מותר דמכל מקום אין נראה כאן כעובדין דחול כלל.
אמר ליה אביי ודילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם משום דלא מחזי כעובדין דחול אבל הכא דמחזי כעובדין דחול לא. והילכך לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דאמרו אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, וכן פסק הרי"ף ז"ל.
מתני': אין משחיזין את הסכין ביו"ט. איכא למידק היאך שנו הא דהשחזה גבי אין נמנין וחלק בין אין נמנים ובין לא יאמר אדם לטבח שהן בענין אחד בחלוקת הבהמה משנה באמצע אין משחיזין את הסכין. ונ"ל דלפי שאמר חבורה אחת שבאו למנות על הבהמה שאסור להם לפסוק דמים שנה גם כן שאם באו לשחטה שלא ישחיזו את הסכין במשחזת ואחר כך שנה במי שיקח מן הטבח מה שמותר לו ומה שאסור לו.
איכא דמתנו לה אסיפא הא דאמרת בשל עץ מותר לא אמרן אלא להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אסור. ואף על גב דהאי לישנא בתרא אנן כלישנא קמא נקטינן דקאמר הא דאמרת בשל אבן אסור לא אמר אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתה מותר מכלל דבשל עץ אפילו לחדדה מותר, דהא מדרבנן היא דאין כאן מלאכה דאורייתא ונקטינן בשל דבריהם לקולא.
מאן תנא בהשחזה אסור אמר רב חסדא דלא כר' יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דתדרשון משמאי ככל הני מילי מעלייתא. ונראה דמדקאמר בהשחזה אסור ולא קאמר במשחזת אסור שמעינן דרב חסדא בכל השחזה שרי ואפילו בהשחזה של אבן דבכל השחזה שרי ר' יהודה ומדרש נמי דרשינן לה בפרקא, וכן נמי משמע דאית ליה לרב יוסף מדקאמר רב יוסף בסמוך סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט והני מילי דפסיק אגב דוחקא ומדקאמר מותר לחדדה משמע לחדדה אפילו בכל דבר ואפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן וכדרב יוסף [ורב חסדא] דאינהו בחדא שיטתא קיימי ולא פליגא חדא אאידך. ואם תאמר אם כן קשיא דרב יוסף אדרב יוסף דאמר בסמוך הוה קאימנא קמיה דרב יוסף והוה קא מעבר סכינא אפומא דרחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי לה והאי דלא קאמר לי משום דהלכה ואין מורין כן, ויש לומר דהתם כשעמדה בערב יו"ט דאף ר' יהודה מודי במכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט שאין עושין אלא בשינוי ובשינוי מיהא מתיר אפילו להורות, ורב יוסף וכן רבא סבירא להו דהלכה כמותו אף באפשר לעשותן מעי"ט ובשינוי במשחזת של עץ ואי נמי אפומא דרחיא אלא שאין מורין כן אבל כשעמדה בי"ט מותר אפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן והיינו דרב חסדא ורב יוסף. כן נראה שיטה זו בעיני.
אבל הרי"ף לא ביאר מכל זה כלל והביא סוגיית הגמרא, ואפשר שלא רצה לפרסם ההיתר, אי נמי סבר הרב ז"ל דאפילו עמדה בי"ט אין משחיזין במשחזת של אבן אלא בדיקולא או בפומא דרחיא ואפילו הכי בכי הא אין מורין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' יו"ט הלכה ט) וז"ל אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או ע"ג חרס או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו [להשחיזה] במשחזת במה דברים אמורים בשיכולה לחתוך בדוחק אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על גבי העץ שלא יבוא להשחיזה במשחזת ע"כ, ואינו מחוור בעיני וכמו שכתבתי, ועוד שאם כן אין לך מקום שנדרוש כר' יהודה וכדאמר ליה רב חסדא לרבא, ומכל מקום ראוי להחמיר כרמב"ם ז"ל.
דף כח ע"א משנה רבי יהודא כו' וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. הרמז"ל בפי' המשניות שלא להשתמש בהם לתת חפץ בתוכן או לכסות בהם כלי והלכה כחכמים. ולא הבינותי זה דאם המאזנים מוקצה דמלאכתו לאיסור דאסור לשקול ביום טוב אפי' בביתו כמ"ש בסימן ת"ק ס"ב. וא"כ כשהם תלוין מתנועעים כמו מנורה דאסור ליגע מ"מ לצורך גופו ומקומו שרי. ואם לומר דמאזנים הוה מוקצה מחמת דמיחד לי' מקום כמו זיכי זיירי ומזורה דאסור אף לצורך גופו כו' הא בגמ' אמר תלוי בתריטא דוקא הא לא"ה אף שתלוי באויר שרי. וכ"פ בפ"ד מה' י"ט ה"כ יעו"ש ובסימן ת"ק במ"א אות ד' דאפי' לשקול פחות מעט אסור דל"ד למדה יעו"ש. ובט"ז אות א' פירוש דירושלמי דמתיר לשקול בביתו להפיס דעתו מה הגיע לחלקו דהוה דברים של מה בכך מה דהוה הוה. אבל לשקול בשר כמה יבשל בביתו דזה אסור אף בביתו דהוה עובדין דחול ויפה פירש ושם יבואר וכתבנו שם לחשוב דוקא ועפר"ח שם:
גמרא טבח אומן אסור ביד. רש"י פירוש משקל בחד ידא כו' הא אין אומן שרי. אבל הרא"ש פירש דטבח אומן אסור לשקול בשר ביד בלא משקל ביד אחר. הא אין אומן שרי הא במשקל אף אין אומן אסור ועמ"א ת"ק אות ד' בשם הב"ח והיינו כרא"ש ור"ן יעו"ש:
רבי חייא ור"ש כו'. שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט כו' לא כר"י ולא כרבנן הלשון דחוק דהוה לומר כמאן אפילו דלא כר"י. ומסיק כר' יהושע והיינו דר' יהושע אפילו בחלוקה בין שותפין מותר דמכירה אין ראי' לשותפות. כמ"ש רש"י ד"ה ע"כ וד"ה אבל הכא. והא דאמר לא היא ע"כ [לא] אמר ר' יהושע הכא אין לו מקום כאן לכאורה דרב יוסף מודה דמדר"י אין ללמוד בכור דבזיון קדשים חמיר טפי ואדרבה מקדשים דשרי מנה כנגד מנה יליף דהלכה כר"י ביום טוב ועיקר לא היא לומר דאפשר אין ללמוד הלכה כר"י בחלוקה מבכור דהתם מכירה אין דרך מנ"מ ובחלוקה אסור. ורש"י ד"ה לא. היפך תחלה רבנן לא סברי לר"י כי זה העיקר. ומכל מקום קשה לאיזה צורך אמר זה. ואפשר דלא נימא דר"ח ור"ש ברבי עבדי כר' יהושע אפשר דהלכה כן. (גם הב"י הביא בת"ק בשם גאון כן) לזה אמר דבכור אין ללמוד מכאן דשרי בחלוקה דבזיון קדשים אפשר חמור. מיום טוב ושם אריש' קאי דמכירה שרי מנ"מ בבכור לא חלוקה ולפסק הלכה פסק בת"ק ס"ב דמנ"מ אסור אפילו דרך מכירה אף על גב בבכור שרי במכירה. וכפי הנראה דבכור חמיר מיום טוב כמ"ש בזיון קדשים כו' מרבנן דהכא דאין משגיחין כל עיקר אפילו מנ"מ, במכירה אסור. עיין רי"ף ורא"ש וב"י שם. ולפ"ז צריך לומר דבכור קיל מי"ט הפך מה שנראה מסוגין. והר"מ ז"ל פ"א מבכורת הי"ט כתב נמנין מנ"מ משמע אפילו חלוקה שרי. עיין כ"מ שם. ובאמת כאן משמע מכירה איירי אלא לפי המסקנ' ע"כ דיש לחלק בין בכור דקיל מי"ט דאלו בי"ט אפילו מכירה מנ"מ אסור ובכור שרי ה"ה דאפילו נמנין אפשר דשרי בכור מנ"מ דרך חלוקה. ומ"מ מנ"ל הא:
בפירש"י בד"ה לא היא רבנן דבכורת לא ס"ל כר' יהושע. וד"ה אבל הכא ר"ח ור"ש. עיין מהרש"א ז"ל דאביי דאמר לרב יוסף וודאי אדברי רב יוסף קאי דלא מצי יליף דרבנן כר"י ס"ל אי ר"י בחלוקה איירי ומ"ש ד"ה ר"ח היינו משום דעיקר הוכחה דר"י בחלוקה איירי הוא מדאמר הם כר"י ס"ל ועמ"ש בסמוך מזה:
גרסינן בירושלמי ר"ח רבה ור"ש ברבי שקלי מנה עד מנה בבכור הא בחול. אבל ביום טוב לא דאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר וחולק אבבלי דמעלה ביום טוב אלא בכור בעל מום היו שוקלין מנ"מ ולא ביום טוב. ולפ"ז א"ש דברי הרמז"ל פ"א מה' בכורת הי"ט דפסק בכור. אפילו חלוקה שרי מירושלמי דמוקי הא דר"ח ור"ש ברבי בבכור הוה דבהא לא פליג תלמודא דידן אירושלמי. דבכור עכ"פ מותר מנ"מ וכדכתיבנא:
משנה אין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה ע"ג חברתה כו'. אמר רב הונא כו' אמר ההדיוט הכותב הך מתני' והא שמעתת' עמיקתא הוא לאיש ההמוני כמוני. ואני מקבל על עצמי לפרש בעזה"י כפי כחי:
ארשום השמות משחזת הורוני הרמז"ל בפירוש המשניות שהוא העברת הסכין ברחיים יעו"ש היינו כעין שלנו אבן של נפחין שמגלגלו האבן והסכין נשחז. ויש עושין הגלגל עץ. והשא"ה יהי' ע"ג חברתה או עץ או חרס. או אבן כל שאין מגלגל רק האבן מונח ומשפשף עלי' הסכין נקרא השא"ה ועיין ר"מ ז"ל פ"ד ה"ט מי"ט כתב. אבל מחדדה על גבי עץ ואבן כו'. ושם משחזת יראה מר"ן ז"ל שפירש שהוא שם למשחזת של אבן לא של עץ. והרמז"ל שם הוסיף אין משחיזין הסכין במשחזת שלה מורה על אבן. ואם כי הדיוקים סתרי דאמר במשחזת שלה משמע של עץ שרי והדר אמר אבל משיאה ע"ג חברתה הא משחזת לא. י"ל דבכלל השא"ה נכלל משחזת של עץ ונסבול דוחק זה. ועכ"מ שם בסופו מכתב בסוף ד"ה אין משחיזין. ומשמע מדברי הר"ן דסתם משחזת היינו אבן אבל של עץ היינו כגון פום דיקולא וכיוצא יעו"ש. ואמת שפום דיקולא הוא השא"ה. וסובר שנכלל בו משחזת של עץ וז"ש כגון. (מלת כגון עיין פסחים יו"ד א'. בתו' שם ד"ה על ובדק כגו"ן דלא אשכח ובמהרש"ל ומהרש"א שם) ואמת כי בגמרא משמע שיש לחלק ודאי. בין משחזת של עץ להשא"ה וכדבעינן למימר לקמן אי"ה. וע"ש בכ"מ ד"ה ואיכא למידק ב' דמשחיזין. משמע אבל שמנונית שרי. ובגמ' איכא דמתני אסיפא דרב הונא נמצא אין משחיזין היינו שמנונית ויבואר לקמן. והנה איכא ארבע לישני אהא דר"י אמר שמואל ב' דאמר אמימרא דרב יהודה וב' דאמר אמתני'. ומעתה אבאר ואני קורא לישנא קמא בלישנא קמא. ולישנ' בתרא בלישנא קמא לישנא קמא בלישנא בתרא. ולישנא בתרא בלישנ' בתרא. ויש בכאן שיטות כמו שאבאר:
השיטה הא' היא שיטת רש"י לדעתי העני' והוא דסברתו דכל לחדדה הוה תיקון ומלאכה. יהי' בהשאה ע"ג עץ הוה מלאכה ואסור לרבנן במכשירין שא"א לעשות מעי"ט ולר"י שרי בא"א מעי"ט. ואמנם משחזת של אבן דמתקן לי' לימים הרבה אפשר אסור אפילו לר"י כסברת הר"ן ז"ל דכי התירה התורה מכשירין לא יותר מאוכל נפש וכי היכי דקצירה אסור מ"ה או מדרבנן הואיל ונעשה לימים הרבה ה"ה וכ"ש מכשירין. והלכך י"ל דמשחזת אבן אסור לר"י ואפשר דאף אבן שרי לר"י. אמנם זה ברור לדעת רש"י ז"ל דלחדד אף ע"ג עץ הוה תקון ואסור לרבנן וכמו שתמה הכ"מ על המ"מ שם ד"ה ודעת יעו"ש. ולפ"ז בלישנא קמא דשמואל אדרב הונא דבאבן לחדד אסור. ובשל עץ שרי לחדד. ע"כ מתני' כר"י. דלרבנן אסור לחדד אפילו ע"ג עץ ולר"י ע"כ אבן להאי לישנא אסור דמתקן לי' הרבה. ולימים הרבה כמי שעושה בחול סכין. ואסור מ"ה באפשר (או מדרבנן.) וז"ש רש"י ד"ה משחזת של אבן דנתקנת לי' שפיר ומחזי כמתקן בחול. ולא כתב כעובדין דחול ולמ"ש א"ש והבן זה ולישנא בתרא דשמואל לרב הונא יש חילוק בין ל"ק לל"ב בתלת דלל"ק שמנונית בשל אבן וחידוד בשל עץ. וחידוד בהשאה ע"ג חברתה שרי ולל"ב שמנונית בשל אבן אסור אטו חידוד וחידוד בשל עץ אסור אטו דאבן והשאה נמי חידוד אסור. אטו משחזת אבן. ומדלא פירש רב הונא המשנה לל"ב דשמואל דמיירי מתני' סתמא אפילו בשל עץ ולחדד. דא"כ השאה לחדד נמי אסור. ולמ"ש הר"ן והכ"מ דסתם משחזת הוא של אבן לק"מ בלא"ה ומבואר הוא. ושמואל דוקא ארב הונא סמיך מימרי' דאמתני' לל"ק לא מצי אמר ל"ש אלא לחדד כו' דה"א אפילו של עץ ולל"ב פשיט' דרק אדרב הונא מצי אמר. וכמובן. ותרי לישנא בתראי אמרי דשמואל אמשנה אמר למלתי'. ולפ"ז נראה דשמואל לא מחלק כלל. בין של עץ או אבן רק מחלק בין חידוד לשמנונית ול"ק בל"ב סובר דרך הממוצע דלחדד אסור בשל אבן ועץ. והשאה מותר לחדד ושמנונית מותר אף בשל אבן. וזה דלא כל"ק בל"ק ולא כל"ב בל"ק כמבואר. ול"ב בל"ב מחמיר טפי דשמנונית אין שרי רק בהשאה. אבל במשחזת אפילו של עץ אסור שמנונית ולפי זה הא דאמר מאן תנא משחזת לא. דלא כר"י אפשר דוקא כאן מקומו דלל"ק בל"ק פירשנו דמתני' דוקא ר"י דלרבנן לחדדה אסור בשל עץ ואף להשיאה כל לחדדה תיקון הוא כפי סברת רש"י. וכמ"ש לחדדה תיקון ולל"ב בל"ק אפשר נמי כר"י וגזר חידוד בשל עץ. אטו של אבן ושמנונית באבן אטו חידוד. ול"ק בל"ב דאפשר לפרש דה"ק ל"ש משחזת סתמא של אבן (כפי' הר"ן) לחדדה אסור כו'. אבל ל"ב בל"ב דמשיאה ע"ג חברתה שמנונית הא חידוד אסור אפילו ע"ג עץ וכדומה וגזר אטו משחזת של עץ (דאטו של אבן כולי האי לא גזרינן השאה של עץ אטו השחזה של אבן) וש"מ דלא כר"י. דעכ"פ לר"י שרי השחזה של עץ מכשירין שא"א לעשות מעיו"ט כיון דהתקון של עץ אין לימים הרבה כאמור:
והנך רואה מדאמר מאן תנא משחזת לא. היינו חדוד משחזת לא דלא כר"י ולא אמר רבותא טפי דאפילו השאה ע"ג חברתה לחדד אסור דלא כר"י. ש"מ דאדרבא רב חסדא רוצה לפסוק כר"י ומשום הכי אמר תדע דמתניתין דאוסר משחזת דלא כר"י ולר"י שרי אפילו משחזת ומדלא אמר נמי סתמא דלא כר"י דלשתמע דהלכה כסתם משנה. ומפני כך הבין רבא דכוונת רב חסדא דהלכה כר"י. ומשום הכי אמר דרשינן משמך כו' אמר יהא רעווא כו' דסבר הלכה ומורין כן. ומדחזינן דאמר סתמא מאן תנא דמשחזת לא דלא כר"י להורות לר"י שרי ואיך לא הזכיר בפירוש משחזת של עץ הא של אבן אסור ש"מ באמת סובר ר"ח לר"י אף של אבן שרי דלא כל"ק בל"ק לרב הונא. ומשום הכי פירש רש"י ע"ב הלכה ואין מורין כן שלא יזלזלו מערב יום טוב ולא פירש אטו של אבן כמו שכתב הר"ן ושאר מפרשים וכדבעינן למימר לקמן. אלא דסובר באמת אפילו של אבן שרי לר"י. וב' מעשים לקמן שניה אפילו שפתא דרחייא היינו רחיים של אבן משחזת של סכין. ומשפשף בה נמי הלכה דשרי. אלא שאין מורין כן והא דשפשף ולא השחיז ברחיים של אבן דהוה קיימי גברא ובהשחזה ניכר מסתמא לחדד ולא היה יכול לתרץ דבורי'. ועיין ר"ן ז"ל מזה:
השיטה השני' הוא שיטת הרי"ף וכפירוש הר"ן ז"ל. והוא דהר"ן ז"ל השמיט כל ד' לישני והעתיק מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה דלא כר"י דרשינא כו' אפומא דדקולא ואשפתא דרחייא כו'. סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב וסיים הרי"ף ז"ל. וה"מ אגב דיקולא או שפתא דרחייא אבל במשחזת לא והם דברים סתורים דפסק כר"י דהביא דרשינא מינך וסיים אבל משחזת לא. ולכן פירש הר"ן ז"ל דסתם משחזת הוא אבן (כמ"ש הכ"מ בדברי הר"ן הביאותיו לעיל). אבל משחזת של עץ נכלל בפום דיקולא כו'. ואבן אסור לר"י מן התורה או מדרבנן לימים הרבה כו'. אפילו באמת והא דכתב לעיל והביא מאן תנא השחזה עצמה לא. והוא מ"ש בגמרא. מאן תנא משח"זת אסור היינו משחזת של עץ. ולא קאי אל"ק בל"ק דר"ה כ"א בפ"ע. דסתמא תנן מתניתין אין משחיזין. משמע אפילו משחזת של עץ כו' דלא כר"י. אבל אבן מודה ר"י דאסור. ואני ההדיוט אין מבין כיון דסתם משחזת של אבן איך קאמר מאן תנא משחזת של עץ אימא דמתניתן נמי סתמא בשל אבן וכר"י ויש ליישב. והנך רואה דרי"ף ז"ל שינה ואמר מאן תנא דהשחז"ה עצמה לא ולא משחזת. הי' נראה דלומר השחזה עצמה אפילו להשיאה ע"ג עץ אסור דלא כר"י. אבל לר"י השחזה עצמה דהיינו לחדד ע"ג אבן ועץ על כל פנים שרי אבל ברחיים אפילו של עץ אסור אטו אבן דמתקן הרבה או עובדין דחול והלכה ואין מורין כן להשאה לחדד. ומה אעשה שהר"ן ז"ל לא פירש כן ולפי' הר"ן ז"ל הלכתא דמשחזת של אבן חידוד אסור לר"י (או מן התורה או מדרבנן) ומשחזת של עץ והשאה ע"ג אבן שרי לחדד ואין מורין כן. ושמנונית שרי במשחזת של אבן דאין משחיזין הוא חידוד כמ"ש הכ"מ שם. ולפ"ז יהי' דברי הרי"ף ורמז"ל אחד:
השיטה הג' הוא שיטת הרא"ש ברי"ף דר"ח מאן תנא אר"ה קאי דאמר ל"ש משחזת של אבן אמר דלא כר"י דלר"י אפילו של אבן שרי. ורב יוסף דאמר סכין שעמדה מחדדה הלכה ומורין כן, ואהא סיים הרי"ף ז"ל וה"מ דיקולא כו'. אבל רחייא לא היינו רחייא של אבן דאין מורין כן. והנה בטעמא דעץ והשאה דשרי ומורין פי' הרא"ש וקצת בתוספת ביאור כי איכא ד' לישני לעיל ול"ק בל"ק דר"ה דעץ לחדד שרי אפילו לרבנן בהכרח (כי סובר הרא"ש ז"ל לר"י של אבן שרי דלא כרש"י) ואם כן מהיכי תיתי לומר כן לדינא דאין מורין הא איכא ס"ס לקולא שמא הלכה כר"י לגמרי ואמת כן הוא ואף לרבנן לל"ק בל"ק שרי לחדד בשל עץ הלכך ע"כ הרי"ף דסיים ברחייא לא היינו בשל אבן אין מורין כן. ולפ"ז הא דהביא הרי"ף ז"ל ב' מעשים דיקולא ושפתא דרחייא כתב הרא"ש לומר דהלכה כר"י. וא"י אמאי לא נימא בפשיטות טפי ללמוד לדידן דבשל אבן אין מורין כן. דליכא כ"א חד ספקא וכאמור ולפ"ז הרמז"ל רחוק מדברי הרי"ף רבו (רבי' דרבו) דלרי"ף בשל עץ מורין ובשל אבן אסור מדינא לחדד. ולהר"מ מבואר דבשל אבן אסור ובשל עץ אין מורין. ובתק"ט פוסק המחבר כר"מ ורי"ף. כפי' הר"ן. ויש לעיין מאחר דרבנן הוא בשל אבן (דבתצ"ה פסק קצירה מדרבנן) י"ל בדרבנן לקולא. ונאמר גם הרי"ף כרא"ש וכ"ש בשל עץ להורות כן ובב"י כתב להשוות דברי התלמיד עם הרי"ף שומעין לר"ן ז"ל יעו"ש וכלל גדול הוא בעיני שאף בדרבנן אם הרא"ש אומר כה ור"מ בהיפך. ורי"ף יש לפרש כב' הפירושים הולכים להחמיר ואי"ה יבואר בכללים:
השיטה הד' הוא שיטת המ"מ ברי"ף ורמז"ל דלא פסקו כר"י כלל רק כרבנן וסובר לחדד בעץ לאו תיקון מנא הוא ושרי לרבנן ובשל אבן אסור לרבנן מן התורה מכשירין יעו"ש. ולפ"ז הא דהביא הרי"ף מאן תנא דלא כר"י דרשינא יהא רעווא לא הי' לו להביאו כיון דאין הלכה כר"י. וכבר תמה הכ"מ שם יעי"ש. ואמנם הא דהביא דיקולא ושפתא דרחייא הלכה ואין מורין כן. היינו דלא כפירש"י הלכה כר"י. ואין מורין כן אלא ה"פ הלכה דלרבנן שרי לחדד בשל עץ ואבן בהשאה כל"ק בל"ק דרב יהודה אמר שמואל ארב הונא דשל אבן אסור לחדד הא של עץ והשאה ע"ג אבן שרי לחדד. אלא דאין מורין לרבים כן כל"ק אלא כל"ב בל"ק. דלחדד אסור בהשאה ומתניתן בשמנונית מיירי כאמור זהו הנראה לנו בשיטת סוגין. ואי"ה בפריי אבאר יותר. עוד אמת מ"ש הרי"ף השחזה עצמה עשה הר"ן ז"ל. כלומר ולרא"ש י"ל ולפמ"ש א"ש כפשטי' דהשחזה עצמה. היינו חידוד ואין להאריך. עיין ירושלמי לקמן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0