ביצה כח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - א

מתניתין:

רבי יהודה אומר: שוקל אדם, טבח המוכר ביום טוב בלי פיסוק דמים, בשר במאזניים, אך אינו שם כנגדו בכף המאזניים השניה מידת משקל כמו שעושה ביום חול, אלא עליו לשנות, ולשוקלו כנגד הכלי שהוא מכיר במשקלו, ומניח אותו על כף המאזניים השנית, או כנגד הקופיץ, שכין גדולה, שמשקלה ידוע לו ומניחה בכף המאזניים השנית.

וחכמים אומרים: אין משגיחין מעיינים בכף מאזנים כל עיקר. והיינו, שאין שוקלים כלל במאזניים ביום טוב.

גמרא:

והוינן בה: מאי האי דאמר התנא "אין משגיחין בכף מאזניים כל עיקר"?

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מניחים את הבשר בכף המאזניים התלויים בגובה, אפילו לא בכדי לשמרו שם מן העכברים, כדי שלא ייראה כאילו הוא שוקלו.

אמר רב אידי בר אבין: זה שאסרו ליתן את הבשר בכף המאזניים אפילו לשומרו, זה רק כשיש מקום לחשד, והוא, דתליא כף המאזניים בתריטא, בטבעת, שבו היא תלויה כשבאים להשתמש בה לשקילה. אבל כשאינה נתונה כף המאזניים בטבעת, מוכח לכל שאין הבשר נתון בה לשקילה אלא רק לשמירה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן המתמצא היטב במשקל כל חתיכה, בהרגשת ידו - אסור לשקול בשר ביד. לפי שגם זה דרך שקילה הוא.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר במים. שנותן מים בכלי ובו סימונים לגובה המים, ונותנים את חתיכות הבשר אל תוך הכלי, לפי גובה המים שנשארו, בהתאם לסימונים שבכלי, יודעים את משקל הבשר שניתן לתוך הכלי.

ואמר רב חייא בר אשי: אסור לעשות לנקוב ביום טוב נקב שישמש "בית יד" בבשר כדי שיוכלו לשאת אותו, היות ודבר זה דרך חול הוא, שכך הוא הנוהג שהמוכר עושה בית יד לקונה כדי שיוכל לשאתו. והמקח הרי נאסר ביום טוב, ולכן העושה בית יד כדרך שעושים במקח, נמצא עושה "מעשה חול" ביום טוב.

אמר רבינא: ולנקוב את הבית יד בידא ולא בסכין שרי.

אמר רב הונא: מותר לעשות ביום טוב סימן בב שר.

כי הא דרבה בר רב הונא כשהיה שולח בשר מן השוק לביתו, היה מחתך לה לחתיכת הבשר אתלת קרנתא, בצורת משולש, כדי שלא יחליפו אותה.

רבי חייא ורבי שמעון ברבי כשחלקו ביניהם ביום טוב בשר בהמה שלקחו ביחד - היו שוקלין מנה כנגד מנה, היו משוים את חלקם במשקל, אך לא היו שוקלים כנגד משקל מסוים ביום טוב.

והוינן בה: כמאן נהגו כך? לא כרבי יהודה ולא כרבנן!

אי כרבי יהודה - האמר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ, כי אין דרך לשקול כך בחול.

ולכן רק כנגד הכלי - אין, אבל כנגד מידי אחרינא - לא. ומשקל של מנה מול מנה הרי כל החולקין דבר שנקנה במשותף כך הם חולקים!

אי כרבנן - הא אמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, ואפילו לא ליתן בשר כדי לשומרו מהעברים!?

ומשנינן: אינהו - דעבוד כרבי יהושע.

דתניא, רבי יהושע אומר: שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע, הואיל ותנן בסתם משנה בענין משקל בכורות, כותיה, ששקילת מנה כנגד מנה אינה נחשבת לשקילה רגילה.

דתנן במסכת בכורות [לא א]:

קדשים שנפל בהם מום, נפדים, ודמי הפדיון שייכים להקדש. חוץ משני קרבנות שאמרה תורה שאינם נפדים ואינם נגאלים, אלא הם נאכלים לבעליהם ללא פדיון, והם: הבכור, הנאכל לבעליו הכהן, והמעשר הנאכל לבעליו הישראל.

ויש חילוק נוסף בין קדשים שנפל בהם מום, לאחר שנפדו, לבין בכור ומעשר שנפל בהם מום, ביחס לשמירת כבוד מקצת קדושתם.

ב"פסולי המוקדשין" היות והנאתן, פדיונם הוא להקדש, הקלו בהן חכמים שיהיה מותר למוכרם אפילו באטליז, והרשו אף למוכרם במשקל, על אף שיש בכך משום זלזול מסויים בקדושתם, כדי שהקדש יקבל מחיר יותר גבוה עבור פדיונן.

אך בכור או מעשר שנפל בהם מום, שאין להקדש הנאה מהם, אינם נמכרים אלא בבית ואינם נמכרים אלא באומד ולא במשקל כדי לא לזלזל בקדושתם.

אבל - ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור, שאין זה נחשב כמשקל, ואין בשקילה שכזאת זלזול בקדושת בכור.

אמר ליה אביי לרב יוסף: ודלמא לא היא! שחכמים בסתם משנה בבכורות יתכן ןאינם סוברים כדעת רבי יהושע ביום טוב, ויתכן שרבי יהושע לא סובר כמותם. כי שמא:

עד כאן לא קאמר רבי יהושע הכא שמותר ביום טוב לשקול מנה כנגד מנה, אלא דליכא בזיון קדשים. אבל התם, דאיכא בזיון קדשים - לא אמר כמו חכמים.

אי נמי, עד כאן לא קאמרי רבנן התם - אלא משום דלא מחזי השקילה של מנה כנגד מנה כעובדין דחול. אבל הכא, דמחזי כעובדין דחול - לא. שהרי כך היא דרך החולקין בשר שקנו במשותף.

ועתה מבארת הגמרא את מה שאמרנו שרבי חייא ורבי שמעון ברבי חלקו ביניהם מנה כנד מנה ביום טוב במשקל.

למימרא דקפדי אהדדי ולא התחלקו ביניהם אלא במנה כנגד מנה!?

והא הנהו שב בניתא, שבעה דגים, דאתו לבי רבי, שהובאו לבית רבי, ואשתכח ולאחר שחוןקו שבעת הדגים בין בני ביתו של רבי נמצאו חמש מנייהו בי בחלק ביתו של רבי חייא, ולא קפיד על כך רבי שמעון ברבי!?

אמר רב פפא: שדי גברא בינייהו, הוסף למקרה הזה שם של אדם נוסף. דהיינו שאירע המעשה לא ביניהם, אלא אי או שהיו שם רבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי. אי שהיו שם רבי שמעון ברבי ובר קפרא.

מתניתין:

אין משחיזין את הסכין ביום טוב כדרך שמשחיזים אותה בחול, כי הוא מתקן אותה בכך, ולא הותרה אלא מלאכת אוכל נפש, ולא מכשירי אוכל נפש.

אבל משיאה מחליקה לסכין על גבי חברתה, שיש בכך שינוי מדרך חול.

גמרא:

אמר רב הונא: לא שנו שאסור להשחיז את הסכין ביום טוב אלא במשחזת של אבן, שמתקנת את הסכין כראוי, כדרך שעושים בחול.

אבל במשחזת של עץ שאינה מתקנת את הסכין תיקון גמור מותר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת של אבן אסור - לא אמרן אלא שעושה זאת כדי לחדדה, שנראה כתיקון.

אבל אם עושה זאת כדי להעביר שמנוניתה מעליה - מותר.

ומדייקת הגמרא: מכלל, דבשל עץ - אפילו לחדדה נמי - מותר.

איכא דמתני לה לדברי רב יהודה אמר שמואל אסיפא, על סוף דבריו של רב הונא, שאמר: בשל עץ מותר.

ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת בשל עץ מותר - לא אמרן אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה - אסור.

ומדייקת הגמרא: מכלל דבשל אבן - אפילו להעביר שמנוניתה אסור.

איכא דמתני לה לדברי רב יהודה אמר שמואל לא על דברי רב הונא אלא אמתניתין, על המשנה עצמה, ששנינו בה: אין משחיזין את הסכין ביום טוב.

ועל דברי המשנה אמר רב יהודה אמר שמואלף לא שנו אלא לחדדה, אבל להעביר שמנוניתה - מותר.

מכלל דעל גבי חברתה - אפילו לחדדה נמי מותר.

ואיכא דמתני לה לדברי רב יהודה אמר שמואל אסיפא של המשנה:

אבל משיאה על גבי חברתה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה - אסור. מכלל דבמשחזת - אפילו להעביר שמנוניתה אסור.

ועתה מבארת הגמרא: מאן תנא דבמשחזת אסור?

אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה!

דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד,

רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך - האם נוכל לדרוש בשמך שהלכה כרבי יהודה שמותר ביום טוב מכשירי אוכל נפש

אמר ליה: יהא רעוא יהי רצון דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. שכל הדברים שתדרשו בשמי יהיו מעולים כדבר הזה.

א משנה ר' יהודה אומר: שוקל אדם בשר, שהמוכר בשר ביום טוב ורוצה לדעת מהו משקלו כדי לקבוע את מחירו, אינו עושה כן כנגד אבני משקל, כמעשהו בחול, אלא שוקלו כנגד הכלי או כנגד הקופיץ (סכין גדול המיועד לחיתוך בשר) ואחר כך ישקול את הכלי או את הקופיץ ועל פי זה יתברר משקל הבשר. וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, כלומר: לא לשקילה ולא לשימוש אחר.

ב גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] "אין משגיחין כל עיקר"? אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו כשיש בשר שרוצים לשמרו מן העכברין אין מכניסים אותו בכף מאזנים, מפני שנראה כשוקל. אמר רב אידי בר אבין: והוא דתליא בתריטא [שתלויה כף המאזנים בתוך הטבעת] העשויה למשקל, אבל אם תלויה כף המאזנים לא באופן הראוי לשקילה — מותר להשתמש בה כבכל כלי אחר.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר ביד להעריך כמה משקלו, משום שהאומן יכול לדייק בשקילה כזו, והדבר אסור כשקילה בכלי. וכן אמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר במים, שהיו קצבים שהיו קובעים את משקל הבשר באמצעות כלי המכיל מים שהיו בכתליו סימנים הקבועים מעל גובה פני המים, כשכל סימן מורה על משקל מסויים. וכאשר הכניסו את הבשר לאותו כלי, היו פני המים עולים עד לגובה אחד הסימנים, ועל פי זה היו יודעים את משקלו המדוייק. ומאחר ויש בפעולה זו כדי לקבוע מידה מדוייקת — אסור לעשות כן ביום טוב.

ואמר רב חייא בר אשי: אסור לעשות בית יד בבשר, כלומר: אסור לעשות נקב בבשר כדי ליצור בו מקום אחיזה, משום שהוא כמעשה חול. אמר רבינא: ולעשות את הנקב הזה בידא [ביד] ולא בסכין או בשאר כלים — שרי [מותר], שהרי זו דרך שינוי.

אמר רב הונא: מותר לאדם לעשות סימן בבשר כדי שלא יתחלף עם של אחר אפילו ביום טוב, אם זקוק הוא לכך, כי הא [כמו זה] שהיה עושה רבה בר רב הונא, שכשהיה שולח בשר לביתו, היה מחתך לה אתלת קרנתא [חותך אותו במשולשים] לסימן שבשר זה שלו הוא, וכשר.

לגוף הענין מספרים: ר' חייא ור' שמעון ברבי היו שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב, כדי לחלק את הבשר ביניהם. ושואלים: כמאן [כדעת מי] עשו? לא כשיטת ר' יהודה ולא כרבנן [כשיטת חכמים] אשר הובאו במשנתנו! אי [אם] כשיטת ר' יהודה — האמר [הרי אמר] שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ, ומכאן נדייק: כנגד הכלי — אין [כן] כנגד מידי אחרינא [כנגד דבר אחר] — לא! אי כרבנן [אם כשיטת חכמים] — הא אמרי [הרי אמרו] אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר!

ומסבירים: אינהו דעבוד [הם, ר' חייא ור' שמעון ברבי, שעשו] מה שעשו כדעת ר' יהושע. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהושע אומר: שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב. אמר רב יוסף: הלכה כר' יהושע, הואיל ותנן [ושנינו במשנה] בבכורות כותיה [כשיטתו].

דתנן [שכן שנינו שם]: פסולי המוקדשין (קדשים שנפל בהם מום) — הנאתן להקדש, כלומר: כל הנאה הבאה כתוצאה ממכירתם, שייכת להקדש, ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור שנפל בו מום. שאף שאסור למכור אותו במשקל וכדרך בשר חולין, מכל מקום מותר לשקול מנה כנגד מנה כדי להעריך את מחירו. משמע שאף במקום שאסרו לשקול כרגיל, מותר לשקול מנה כנגד מנה.

אמר ליה [לו] אביי: דלמא לא היא [שמא אינה כן] ואין הדברים דומים, כי עד כאן לא שמענו שאמר ר' יהושע הכא [כאן] ביום טוב להתיר את חלוקת הבשר באופן של מנה כנגד מנה, אלא באופן דליכא [שאין] במעשה זה משום בזיון קדשים, אבל התם דאיכא [שם, בבכור, שיש] בזיון קדשים בשקילתו, שמא לכן לא התיר כל שקילה.

וכן: אי נמי [או גם כן], עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] להתיר כן בבכור אלא משום דלא מחזי כעובדין [שאינו נראה כמעשה] של חול, אבל הכא דמחזי כעובדין [כאן שנראה כמעשים] של חול — לא, וחכמים אלה היו אוסרים ביום טוב.

על עצם המעשה (בר' חייא ור' שמעון) שואלים: למימרא דקפדי אהדדי [האם לומר מכאן שהיו מקפידים זה על זה] בדברים כגון אלה, עד שהיו זקוקים לשקול מנה כנגד מנה? והא הנהו שב בניתא [והרי מעשה בשבעה דגים] דאתו לבי [שבאו לבית] רבי ואשתכח [ונמצאו] חמש מנייהו [מהם] בי [בביתו] של ר' חייא, לאחר שנטלם מבית רבי, ולא קפיד [הקפיד] ר' שמעון ברבי, שהיו נוהגים בעצמם כמשפחה אחת!

אמר רב פפא: שדי גברא בינייהו [הטל אדם ביניהם]. כלומר: בהכרח יש לומר, שהיה אדם אחר מעורב במעשה. כיצד: אי [או] שהיו אלו שחילקו ביניהם את הבשר מנה כנגד מנה ר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי, אי [או] שהיו אלו ר' שמעון ברבי ובר קפרא, שאף שהיו חברים מכל מקום היו מקפידים בכספים ולכן שקלו זה כנגד זה.

ג משנה אין משחיזין את הסכין ביום טוב כדרך שעושים בחול, אבל מותר לו לעשות כן בשינוי, ולכן הריהו משיאה (מעבירה ומשחיזה) על גבי חברתה, ועל ידי כך הריהו משחיז את הלהב.

ד גמרא אמר רב הונא: לא שנו שאסור להשחיז את הסכין ביום טוב, אלא כשעושה כן במשחזת של אבן שהיא דרך השחזה רגילה אבל אם עושה כן במשחזת של עץ קשה — מותר, שיש בכך שינוי. אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת [זו שאמרת] כי במשחזת של אבן אסור — לא אמרן [אמרנו] כן אלא כשמתכוון לחדדה, אבל אם התכוון להעביר בכך את שמנוניתה שעלתה עליה ורוצה לגרדה בעזרת האבן — מותר. מכלל הדברים אתה למד שבמשחזת של עץ — אפילו לחדדה נמי [גם כן] מותר.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים את הערתו זו של רב יהודה על סוף דבריו] של רב הונא, שרב הונא אמר בשל עץ מותר, אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת [זו שאמרת] כי בשל עץ מותר — לא אמרן [אמרנו כן] אלא כשעושה כן כדי להעביר שמנוניתה מעליה, אבל אם עושה כן כדי לחדדה — אסור. מכלל הדברים אתה למד שבשל אבן אפילו אם לא התכוין אלא להעביר את שמנוניתה מעליה — אסור.

איכא דמתני לה אמתניתין [יש ששונים את ההערה הזו על משנתנו] עצמה, ששנינו בה: אין משחיזין את הסכין ביום טוב, אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו לאסור, אלא כשעושה כן כדי לחדדה, אבל אם מטרת מעשהו כדי להעביר את שמנוניתה — מותר, ומכלל הדברים למד אתה כי להעבירה על גבי חברתה — אפילו אם כוונתו לחדדה, נמי [גם כן] מותר.

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש שהיה שונה הערה זו של רב יהודה על סופה של המשנה]. ששנינו: "אבל משיאה על גבי חברתה" — אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה — אסור. מכלל הדברים אתה למד כי במשחזת — אפילו להעביר את שמנוניתה — אסור.

ושואלים: מאן [מי הוא] התנא שסבור שבמשחזת אסור לחלוטין? אמר רב חסדא: תנא זה, דעתו שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד שמותר להכין ביום טוב ולא בשבת. ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. שלדעתו מותר לעשות ביום טוב גם כלים או מכשירים לצורך הכנת אוכל נפש.

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: דרשינן משמך [דורשים משמך] כי הלכה כשיטת ר' יהודה. אמר ליה [לו]: יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי [יהא רצון שכל דברים טובים כאלה תדרשו משמי], כלומר, מרוצה היה רב חסדא מיחוס דעה זו לו, שאף הוא סבור כן.

מסופר: אמר רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רבא, והוה קא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: Rabbi Yehuda says: A person selling meat on a Festival who wishes to know its weight in order to determine its price may not weigh it against regular weights in the ordinary weekday manner, but he may weigh the meat against a vessel or against a cleaver [kofitz] and then calculate the weight of the meat by weighing the vessel or cleaver later. And the Rabbis say: One may not look at the pans of a balance scale at all, meaning that they may not be used for weighing in any manner or for any other purpose.

GEMARA: The Gemara asks: What is the meaning of: One may not look at the pans of a scale at all? Rav Yehuda said that Shmuel said: Even if one has meat and he wishes to protect it from mice, he may not put it on a scale, since it would look as if he were weighing it. Rav Idi bar Avin said: And this ruling applies only where the scale is hanging on the ring used for balancing it. However, if the scale is hanging in such a manner that it is not fit for weighing, one may use it as he would use any other vessel.

And Rav Yehuda said that Shmuel said: It is prohibited for an expert butcher to weigh meat on a Festival even by hand because he can arrive at its precise weight using this method, and so it is prohibited like weighing with a scale. And likewise, Rav Yehuda said that Shmuel said: It is prohibited for an expert butcher to weigh meat on a Festival even in water. Butchers would calculate the weight of a slab of meat by placing it into a tub of water and measuring the amount of water that it displaces with the help of markings on the container. Since this procedure enables the butcher to determine the precise weight of the meat, it may not be performed on a Festival.

And Rav Ḥiyya bar Ashi said: It is prohibited to make a hole to serve as a handle in meat on a Festival, since this is a weekday act. Ravina said: But it is permitted to make such a handle by hand, rather than with a knife or some other implement, since this is an atypical manner of making a hole.

Rav Huna said: It is permitted to make a sign on meat even on a Festival, so that it not be mistaken for the meat of another person. This is like that which Rabba bar Rav Huna would do when he sent meat by means of a messenger to his house; he would cut it into triangles as a sign that the meat was his and it was fit to be eaten.

The Gemara relates an incident in connection to the basic halakha of the mishna: Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, would weigh one portion against another portion on a Festival in order to divide the meat between them. The Gemara asks: In accordance with whose opinion did they do so? This seems to be neither in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda nor in accordance with the opinion of the Rabbis in the mishna. As, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say: A person may weigh meat against a vessel or against a cleaver, from which it may be inferred: Against a vessel or a cleaver, yes, one may do so; but against anything else, no, he may not. And if it is in accordance with the opinion of the Rabbis, didn’t they say: One may not look at the pans of a scale at all?

The Gemara explains: Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, acted in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua says: One may weigh one portion against another portion on a Festival. Rav Yosef said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, since we learned in a mishna in tractate Bekhorot (31a) in accordance with his opinion.

As we learned there: With regard to consecrated animals that have become disqualified because of a blemish, all the benefit that accrues from their sale belongs to the Temple treasury of consecrated property. And one may weigh one portion of meat against another portion of meat in the case of a firstborn that developed a blemish. Although the meat of a firstborn may not be sold by weight in the manner of non-sacred meat, one may weigh one portion against another portion in order to determine its price. This indicates that even in a case where it is prohibited to weigh an item in the ordinary manner, one may still weigh one portion of it against another portion.

Abaye said to him: Perhaps that is not so, and the two cases are not similar. It is possible that Rabbi Yehoshua stated his opinion that one may weigh one portion against another only here, on a Festival, where the action does not involve a show of degradation of sacred items; but there, in the case of a firstborn, where the weighing involves a display of degradation of sacred items, perhaps he did not permit weighing of any kind.

Alternatively, it is possible that the Rabbis stated their opinion that one may weigh one portion against another only there, in the case of a firstborn, because it does not look like a weekday activity; but here, on a Festival, where it looks like a weekday activity, perhaps they would not have permitted it. It is therefore possible that even the Rabbis would prohibit this action on a Festival.

With regard to the incident involving Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, the Gemara asks: Is this to say that they were particular with each other with regard to such matters, to the extent that they had to weigh one portion against another so that their portions would be exactly equal? But wasn’t there the incident of the seven fish that were brought to the house of Rabbi Yehuda HaNasi, and five of them were later found in the house of Rabbi Ḥiyya, who had taken them from Rabbi Yehuda HaNasi; and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, was not particular about this, as they treated each other like family?

Rav Pappa said: Cast a person between them. In other words, a third party must have been involved in the incident. How so? Either the two who divided the meat between themselves were Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, or else they were Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi and bar Kappara. Although these pairs of scholars were colleagues, they were exacting with each other in monetary matters. Consequently, they weighed one portion of meat against the other to ensure that they would each receive the same amount.

MISHNA: One may not sharpen a knife on a Festival in the ordinary weekday manner. However, one may do so in an unusual fashion, e.g., to run one knife over another, thereby sharpening the blade.

GEMARA: Rav Huna said: They taught that one may not sharpen a knife on a Festival only if he does so in the typical manner, with a stone knife sharpener, but if he does so with a wooden knife sharpener, it is permitted, as this is an unusual way of sharpening knives. Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to that which you said, that a stone sharpener is prohibited, we said this only where one’s intention is to sharpen the knife, but if he merely means to remove the accumulated fat by scraping it off with the stone, it is permitted. This proves by inference that with a sharpener made of wood, even if his intention is to sharpen the knife, it is permitted.

Some teach the statement of Rav Yehuda as referring to the latter clause of Rav Huna’s statement, where he says: But if he uses a sharpener made of wood, it is permitted. Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to that which you said, that with a wooden sharpener it is permitted, we said this only where one’s intention is to remove its fat, but if he does so in order to sharpen it, it is prohibited. This proves by inference that with a sharpener made of stone, even if he intended merely to remove its fat, it is prohibited.

Some teach the statement of Rav Yehuda as referring to the mishna itself, which teaches: One may not sharpen a knife on a Festival. Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught that this is prohibited only where one’s intention is to sharpen the knife, but if his aim is merely to remove its fat, it is permitted. This proves by inference that running one knife over another is permitted even if his intention is to sharpen the knife.

And some teach the statement of Rav Yehuda as referring to the latter clause of the mishna, which teaches: However, one may run one knife over another. Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught this only where one’s intention is to remove its fat, but if he does so to sharpen it, it is prohibited. This proves by inference that with a sharpener, it is prohibited even to remove its fat.

The Gemara asks: Who is the tanna who holds that with a sharpener it is entirely prohibited? Rav Ḥisda said: This tanna does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: The difference between a Festival and Shabbat is only with regard to the preparation of food, as it is permitted to perform labor for the purpose of food preparation on a Festival, but not on Shabbat; Rabbi Yehuda permits even actions that facilitate preparation of food on a Festival, e.g., repairing utensils with which food is prepared on the Festival.

Rava said to Rav Ḥisda: We teach in your name that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. He said to him: May it be God’s will that you teach in my name all outstanding matters like this. In other words, Rav Ḥisda was pleased that this teaching was attributed to him, as he too agreed with it.

The Gemara relates that Rav Neḥemya, son of Rav Yosef, said: I was once standing before Rava, and he was

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר שמואל אפילו לשומרו מן העכברים אל יתנהו בכף מאזנים והוא דתליא בתריטה שנראה כשוקל בשר אמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר ביד דנראה כאלו במאזנים הוא שוקל כיון דמשער בידיו כמה שיש בו והוא אומן בזה ודאי מכוון המשקל וכמאזנים חשוב:
ירושלמי תני הטבח לא יהא שוקל בידו ויניח שידו כליטרא אלא חותך בידו בסכין ונותן לזה ולזה וכן (השוקל) [אסור לשקול] במים. אמר רב אסור לעשות בית יד בבשר פי' עושין לו מקום כדי שיהיה תולה אותו באותו המקום וכשרוצה לחתוך ממנו אוחז באותו המקום והוא נקרא בית יד שנראה כעושה כלי ביו"ט והני מילי בסכין אבל ביד שרי אמר רב הונא מותר לעשות סימן בבשר כרב הונא דהוה מחתך ליה אתלת קרנתא רבי חייא ורבי שמעון ב"ר היו שוקלין מנה כנגד מנה ביו"ט כשחולקין הבשר ביניהן למימרא דקפדי אהדדי שלא יטול אחד מהן יותר מחברו והא מותרין הוו להדדי דהא קנו שבע בוניתא ואשתכח בי ר' חייא חמשה מינייהו ולא קפיד ר' שמעון בר' ופרקינן ר' שמעון ור' חייא מוותרי להדדי והני או ר' חייא ור' ישמעאל בר"י אי ר"ש ברבי ובר קפרא והא דשקלי מנה כנגד מנה כמאן לא כר' יהודה ולא כרבנן דמתניתין כו' ואמרינן אינהו דעבוד כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר שוקלין מנה כנגד מנה ביו"ט ואמר רב יוסף הלכתא כר' יהושע הואיל ותנן בבכורות כוותיה דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור ודחה אביי ואמר ודילמא לא אמר ר' יהושע דשוקלין מנה כנגד מנה אלא ביו"ט אבל בבכור דאיכא בזיון קדשים אפילו מנה כנגד מנה אסור אי נמי עד כאן לא שרו רבנן מנה כנגד מנה בבכור אלא משום דלא עביד עובדין דחולין דבחולין שוקלין בליטרא ובבכור התירו מנה כנגד מנה אבל ביו"ט דשקיל במאזנים כעובדא דחול אסרי ונדחת דוקיא דרב יוסף:

מתני' אין משחיזין את הסכין כו' ואסיקנא אבל משיאה ע"ג חברתה אמר שמואל ל"ש אלא להעביר שמנוניתא אבל לחדדה אסור והשחזה עצמה אפילו להעביר שמנוניתא אסור.

מאן תנא אין משחיזין דלא כר' יהודה דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד הא כל דבר שאינו אוכל נפש שבת ויו"ט שוין ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה א"ל יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי:
ירושלמי רבי מנא ורבי יוסי בר בון אתפלגון חד אמר מיפוח בהמה ביו"ט שרי מיחבוט רבי חייא ור' שמעון חד אסר וחד שרי. תני רשבג"א אף מפייס אדם את עצמו בליטרא לידע מה הגיע לו כהדא דרשב"ג. תני הטבח לא יהא שוקל בידו ויניח שידו כליטרא היא אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה.

אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו לשמרו מן העכברים. ואפשר לי לומר דלא אסרו לשקול אלא בלוקח מן הטבח ואי נמי בשותפין הבאין לחלוק ביניהם כר' חייא ור"ש ברב שזה כעובדין דחול אבל לשקול בתוך ביתו לדעת כמה יבשל מותר שכן אדם עושה בתוך ביתו, והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) תני רשב"ג אומר אף מפיס אדם את עצמו (ד)[ב]ליטרא לידע כמה הגיע לו כי הא דר' מונא זבין חרובין דשמטתה ואתא ושאל לר' חזקיה וא"ל נהגין רבנן (כחדא) [כהדא] דרשב"ג, ומיהו בגמרין לקמן בשלהי פרקין (ביצה כט, א) לא משמע הכי שהרי אמרו א"ר ירמיה בר אבא אמר רב האשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה ושמואל אמר אסור ותנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה אתא לאשמועינן דאסור, ומיהו אפשר דהלכה כרב ורב אפילו למעשה שרי, והא דירושלמי מסייע למאן דפסק כרב ואפילו למעשה שהרי אמרו דרבנן נהגין בה כרשב"ג.

ואמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול ביד. פירש רש"י ז"ל טבח שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו אסור לשקול בשר בידיו לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין. ואינו מחוור בעיני דדומיא דאידך אחריתי דקאמר אסור לשקול במים קאמר שאין שם זכר לליטרא והכא נמי לשקול ביד שיודע לכוין בו משקלו, וכן נראה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם (שם בהלכה ו) טבח אומן אסור לשקול בשר בידו שידו כליטרא הוא, ובתוספתא (פ"ג ה"ד) נמי גרסינן אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אבל שוקל בידו ומניח ואם היה טבח אומן לא ישקול בידו מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה ע"כ, כלומר אף על פי שהוא יודע לאמן את ידיו לחתוך בכיוון כאלו שוקל בליטרא אפילו הכי מותר דמכל מקום אין נראה כאן כעובדין דחול כלל.

אמר ליה אביי ודילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם משום דלא מחזי כעובדין דחול אבל הכא דמחזי כעובדין דחול לא. והילכך לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דאמרו אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, וכן פסק הרי"ף ז"ל.

מתני': אין משחיזין את הסכין ביו"ט. איכא למידק היאך שנו הא דהשחזה גבי אין נמנין וחלק בין אין נמנים ובין לא יאמר אדם לטבח שהן בענין אחד בחלוקת הבהמה משנה באמצע אין משחיזין את הסכין. ונ"ל דלפי שאמר חבורה אחת שבאו למנות על הבהמה שאסור להם לפסוק דמים שנה גם כן שאם באו לשחטה שלא ישחיזו את הסכין במשחזת ואחר כך שנה במי שיקח מן הטבח מה שמותר לו ומה שאסור לו.

איכא דמתנו לה אסיפא הא דאמרת בשל עץ מותר לא אמרן אלא להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אסור. ואף על גב דהאי לישנא בתרא אנן כלישנא קמא נקטינן דקאמר הא דאמרת בשל אבן אסור לא אמר אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתה מותר מכלל דבשל עץ אפילו לחדדה מותר, דהא מדרבנן היא דאין כאן מלאכה דאורייתא ונקטינן בשל דבריהם לקולא.

מאן תנא בהשחזה אסור אמר רב חסדא דלא כר' יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דתדרשון משמאי ככל הני מילי מעלייתא. ונראה דמדקאמר בהשחזה אסור ולא קאמר במשחזת אסור שמעינן דרב חסדא בכל השחזה שרי ואפילו בהשחזה של אבן דבכל השחזה שרי ר' יהודה ומדרש נמי דרשינן לה בפרקא, וכן נמי משמע דאית ליה לרב יוסף מדקאמר רב יוסף בסמוך סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט והני מילי דפסיק אגב דוחקא ומדקאמר מותר לחדדה משמע לחדדה אפילו בכל דבר ואפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן וכדרב יוסף [ורב חסדא] דאינהו בחדא שיטתא קיימי ולא פליגא חדא אאידך. ואם תאמר אם כן קשיא דרב יוסף אדרב יוסף דאמר בסמוך הוה קאימנא קמיה דרב יוסף והוה קא מעבר סכינא אפומא דרחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי לה והאי דלא קאמר לי משום דהלכה ואין מורין כן, ויש לומר דהתם כשעמדה בערב יו"ט דאף ר' יהודה מודי במכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט שאין עושין אלא בשינוי ובשינוי מיהא מתיר אפילו להורות, ורב יוסף וכן רבא סבירא להו דהלכה כמותו אף באפשר לעשותן מעי"ט ובשינוי במשחזת של עץ ואי נמי אפומא דרחיא אלא שאין מורין כן אבל כשעמדה בי"ט מותר אפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן והיינו דרב חסדא ורב יוסף. כן נראה שיטה זו בעיני.
אבל הרי"ף לא ביאר מכל זה כלל והביא סוגיית הגמרא, ואפשר שלא רצה לפרסם ההיתר, אי נמי סבר הרב ז"ל דאפילו עמדה בי"ט אין משחיזין במשחזת של אבן אלא בדיקולא או בפומא דרחיא ואפילו הכי בכי הא אין מורין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' יו"ט הלכה ט) וז"ל אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או ע"ג חרס או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו [להשחיזה] במשחזת במה דברים אמורים בשיכולה לחתוך בדוחק אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על גבי העץ שלא יבוא להשחיזה במשחזת ע"כ, ואינו מחוור בעיני וכמו שכתבתי, ועוד שאם כן אין לך מקום שנדרוש כר' יהודה וכדאמר ליה רב חסדא לרבא, ומכל מקום ראוי להחמיר כרמב"ם ז"ל.

אסור לשקול בשר ביד פי' המורה לאחוז הליטר' בידו אחת והבשר בידו אחרת ואינו נראה לי ותיפוק ליה משום ליטר' דהאי מקצה ואפ'י הדיוט נמי אסור לעשות כן אלא ודאי ביד משמע באומד בעלמא והוא בקי לכוון המשקל בידו ובכובד שהיא מכבדי על ידו:

אסור לשקול בשר במים גם זה פירש שיש לו שנתות וסינים בכלים ונותנים בו מים והסימנים מודיעין אותו כמה המים עולין למעלה בשביל הליטרא ואינו נראהלי דלפי פסקו זה אפי' הדיוט נמי אסור ואמאי נקט טבח אומן אלא ודאי באל שנתות שער בו האומן כמה היא:

אמר רב הונא מורת לעשות סימן בבשר כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא פירש המוהר סימן בבשר שלא יחלפנו הנושאו ורבה כשהי' משלח בשר לביתו הי' רגיל לעשות כל חתיכה בתלת קרנות וכבר הי' מכירין אנשי ביתו שזה הי' סימן שלו ובפ' אלו מציאות פי' שהיה עושה רבה סימן כשהיה שולחן ביד גוי ואינו נראה לי דאטו אם הי' רוצה הנושאו להחליפו לא הי' יודע לעשות גם הוא תלת קרנתא בחתיכה שלו שהיה רוצה להחליף בו ולא היה עושה סימן זה אלא בעבור העורבים דסביר אליה כרב דאמר בשר כיון שנעללם מן העין אסור דחיישי' שמא החליפה העורבים ובעבור זה הי' מסמנין על תלת קרנתא שמא יעלימו בני ביתו עינם ממנו ויאסר ועיין בפ' אלו מציאות מהדורא קמא ובתשובות:

מתני' אין משחיזין את הסכין ביום טוב. הקשו בתוס' היכי תנא הך בבא הכא גבי משקל בשרא וסליק להו בתיובתא. והרשב"א תירץ דכיון דאיירי בענייני בשר איירי נמי אם בא לשוחטה שלא ישחיזנה. ומורי נר"ו כתב דלפירוש זה נפרש מתניתין כך: אין נמנין על הבהמה כו' כלומר חבורה שרצו ליקח בהמה שלמה מהטבח לא יפסקו דמים אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין אותה בני החבורה ביניהם. ואחר כך ביאר כיצד מחלקין אותה ביניהם והתיר ר' יהודה לשקול בשר כנגד הכלי וחכמים אסרו. ועדיין לא הזכיר כלל כיצד יחלק הטבח הבשר אחר שחיטה והשלים דין החבורה שלקחו הבהמה ואסר להם להשחיז הסכין לצורך שחיטה. ואחר כך הזכיר דין לוקח בשר כיצד יאמר לטבח עד כאן לשונו. והרב נר"ו חזר והקשה דהיאך סדר התנא דין חלוקת הבהמה במשקל בני חבורה אחת ואחר כך סדר שלא ישחיזו הסכין לצורך שחיטה והלא ודאי משקל הבשר אחר שחיטה הוא. ואף על פי שיש לומר שקשר הענין הביאו לזה שלפי שאמר אבל נמנין ושוחטין ומחלקין ביניהם ביאר כיצד מחלקין. אפילו הכי אינו נכון שהיה לו לומר אבל נמנין עליה מערב יום טוב ואין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה על גבי חברתה ושוחטין ומחלקין ור' יהודה אומר שוקל אדם בשר כו' עד סוף פרקין. וכתב מורי נר"ו דנראין דברי רש"י שפירש שוקל אדם בשר טבח המוכר בשר במשקל. והא דר' יהודה לא קאי ארישא דנמנין על הבהמה אלא מילתא באפי נפשה היא לומר כיצד ישקול הטבח הבשר. ומורי נר"ו פירש דסדר המשנה כך: בתחלה סדר איסורין דשייכי בלוקח ומוכר אין נמנין על הבהמה כו'. אחר כך איסור דשייך במוכר בלחוד אין משגיחין בכף מאזנים. אין משחיזין את הסכין כלומר הטבח שמחדד הסכין בחול לחלק ולחתוך הבשר לחלקין אינו רשאי להשחיזה ביום טוב אלא משיאה. אחר כך סידר איסור דשייך בלוקח בלחוד לא יאמר אדם שקול לי בשר בדינר וכן עד סוף הפרק הכל דיני הלוקח עד כאן לשונו.

גמ' אמר רב הונא לא שנו אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר. וא"ת אם כן אדתני אבל משיאה על גבי חברתה ליפלוג וליתני במה דברים אמורים בשל אבן אבל בשל עץ מותר. וי"ל דקא משמע לן רב הונא דעל גבי חברתה משחזת יותר משל עץ וכיון שכן לא מצי פליג בדידה. והוא הדין דלא איצטריך רב הונא לאשמעינן דשל עץ מותר דפשיטא שהרי על גבי חברתה דמשחזת יותר מותר. אלא דקא משמע לן הכא דעל גבי חברתה משחזת יותר מדלא פליג בדידה בתוספתא.
והרשב"א ז"ל פסק כי האי לישנא קמא לקולא דבשל עץ אפילו לחדדה מותר. ומורי נר"ו כתב שזה אינו דהא אמרינן לקמן גבי עובדי דרבא ורב יוסף כו' וקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא כו' וחזיתיה לדעתיה דלחדדה קא עביד והא דלא קאמר ליה משום דקסבר הלכה ואין מורין כן. ופירש רש"י ז"ל משום דקסבר הלכה כר' יהודה ואין מורין כן עד כאן. כלומר ואינהו דעבדי לחדודי כר' יהודה דשרי אלא שאין מורין כן. מכלל דלרבנן דפליגי עליה (דרש"י) דר' יהודה לחדודי בדיקולה שהוא משחזת של עץ אסור והיינו כלישנא בתרא דרב הונא.
וכן דעת הריטב"א ז"ל דרבה סבירא ליה אליבא דרבנן כי האי לישנא דאמר דבשל עץ אפילו לחדדה מותר. אלא שהוא ז"ל הוסיף ואמר דרב יוסף דקא מעבר ליה אפומה דדיקולא סבירא ליה כלישנא בתרא דרב הונא דאסר לחדד אליבא דרבנן במשחזת של עץ ולא שרי בה אלא להעביר שמנינותה. ועובדא דרבה דהוה שאיף ליה אפומא דרחיא ודעתיה לחדדה ומכלל דלרבנן אסיר הא בשל עץ אפילו לחדדה שרי לכולי עלמא הוי כלישנא קמא דרב הונא. וכיון דרבה ורב יוסף הלכה כרבה נקיטינן כלישנא קמא ולקולא. ואם בא אדם לחדדה מעצמו בשל אבן אין מוחין בידו כר' יהודה אבל אין מורין לחדדה אלא בשל עץ. וכן פסק הרב בעל העטור ז"ל. ועל גבי חברתה דינו כמשחזת של עץ ואפילו לחדדה מותר.
אבל הרמב"ם ז"ל נראה שפסק כלישנא בתרא דהוא עצמו מותר לחדדה בשל עץ אבל אין מורין כן וכר' יהודה. אלא דקשיא לי דכיון דמתניתין רבנן ולא ר' יהודה כדאמרינן בגמ' ואנן קיימא לן כר' יהודה וכדאמר רב חסדא לרבא יהא רעוא כל כהני מילי מעליתא תדרשון משמי אם כן למה לן למפסק בשום חד מהני לישנא דאיתמרן גבי מילתיה דרב הונא דלית הילכתא נינהו. ויש לי לומר דמדרבנן שמעינן במאי פליג ר' יהודה ארבנן דאילו לישנא בתרא דוקא אם כן מודה ר' יהודה דבשל אבן אסור. ואם כן הא דאמרינן מאן תנא דבמשחזת אסור ואמר רב חסדא דלא כר' יהודה הכי פרושה ללישנא קמא מאן תנא דבמשחזת של אבן אסור דלא כר' יהודה. וללישנא בתרא הכי קאמר מאן תנא דבמשחזת של עץ אסור דלא כר' יהודה אבל בשל אבן מודה ר' יהודה. והיינו שהרמב"ם ז"ל פסק דבמשחזת של אבן אסור דמשמע לכולי עלמא. כן נראה לי.
אבל הרשב"א ז"ל כתב דמדקאמר מאן תנא דבמשחזת אסור סתמא משמע דאפילו בשל אבן קאמר ובשל אבן התיר ר' יהודה. והוא ז"ל אזיל לטעמיה דפסק כלישנא קמא ומלישנא קמא שמעינן פלוגתיה דר' יהודה במאי פליג עליהו דרבנן וכיון דרבה קאי כלישנא קמא קיימא לן כותיה. כן נראה לי ללמד זכות על הרשב"א ז"ל ולהעמיד דבריו מקושית מורי נר"ו. ואין ספק כי הרמב"ם ז"ל שפסק כלישנא בתרא הוא גריס דרבה מעבר סכינא אפומא דדיקולא ורב יוסף אפומא דרחיא והוה ליה רבה כלישנא בתרא וקיימא לן כותיה. וכן הוא ברוב ספרים מדוקדקין.
והרשב"א כתב דכל היכא שעמדה הסכין ביום טוב מותר להשחיזה אפילו בשל אבן לר' יהודה כיון דאי איפשר לעשותה מערב יום טוב. אבל בשאיפשר להשחיזה מערב יום טוב ולא השחיזה לא התיר ר' יהודה להשחיזה ביום טוב אלא בשנוי כגון בדיקולא או על פומא דרחיא שהוא כדיקולא. ואין כן דעת הריטב"א שהוא סובר דרחיא הרי היא משחזת של אבן.
ועוד כתב הרשב"א דאפילו בשנוי לר' יהודה אורויי לא מורינן וכעובדי דרבה ורב יוסף דמיירי בשאפשר לעשותן מערב יום טוב. והקשה מורי נר"ו ומנא ליה דר' יהודה פליג במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב שיצטרכו הני אימוראי למפסק הלכתא כותיה והא רבנן דרשי הוא ולא מכשירין ור' יהודה לא דריש ליה אלא במכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב וכדאיתמר הכא בהדיא ובמגלה. ואם כן כל מחלוקתן במכשירין שאי איפשר לעשותן מבערב הוא אבל בשאיפשר לא נחלקו דכולהו דרשי הוא ולא מכשירין. וא"ת דאעבורי סכינא אפומי דדיקולא אפילו רבנן מודו דשרי כיון דמשני ולעולם במכשירין שאיפשר לעשותן מבערב הוא. הא ליתא דאם כן מאי הלכה ואין מורין כן דקאמרי הלכה מכלל דפליג והא כולהו מודו. ועוד דהא איהו ז"ל אמר הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי רבנן עליה..
על כן כתב נר"ו דהעיקר הוא כדברי הרי"ף ז"ל שהביא עובדי דרבה ורב יוסף ולא פסק כלום. דנראה שהוא סובר להחמיר דמיירי בשאי איפשר להשחיזן מבערב ואפילו הכי במשחזת של אבן אסור ובמשחזת של עץ אורויי לא מורינן. ואם תאמר אם כן מאי האי דאמר רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה דכיון דבמשחזת של עץ אורויי לא מורינן במאי דרשינן כר' יהודה. ולי נראה להעביר שמנינותא אפילו בשל אבן דשרי מה שאין כן לרבנן. ומורי נר"ו תירץ דמהא דדריש לכם לכל צרכיהם קאמר להתיר מכשירי אוכל נפש דאיכא מילי דמורינן ודרשינן כגון גריפת תנור שאי איפשר בלאו הכין. אבל בחדוד הסכין ישאל מחברו ולא יחדד וכמו שכתב הוא ז"ל לעיל בשם הרמב"ן ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל דבשל עץ הלכה כר' יהודה ואפילו לחדודיה ואין מורין כן דילמא אתי למעבר במשחזת. ומיהו לא שרי ר' יהודה אפילו בשל עץ לחדודי אלא בשאי איפשר לעשותן מבערב. וכל הני דשרינן כגון שנתקלקלו ביום טוב וכמו שפירש רש"י ז"ל. והלכה כר' יהודה בשל עץ אבל לא בשל אבן אפילו ללישנא קמא דשרי ר' יהודה בשל אבן. ואם כן לפי זה הרמב"ם ז"ל אפילו כלישנא קמא פסק. ולא נהירא לי אלא כלישנא בתרא ומודה ר' יהורה בשל אבן דאסור כן נראה לי משום דלא מזלזלין כולי האי כדי שלא נבא להתיר אותן שאיפשר לעשותן מבערב. ואם כן הא דאמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב בשל עץ קאמר. והוא דפסק אגב דוחקא דאי לא אסיר משום דשויי מנא הוא ואסיר אפילו לר' יהודה. וכן פירש הרב זרחיה הלוי. אבל הרמב"ם אמר כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת של אבן.
אבל הרא"ה ז"ל פסק כלישנא בתרא לחומרא שאין מורין לחדדה אפילו בשל עץ. ואם עשה מעצמו לחדדה אפילו בשל אבן מותר כר' יהודה. ומיהו הני מילי בשנפגמה ביום טוב. אבל נפגמה מערב יום טוב אף ר' יהודה מודה שאסור לחדדה אפילו בשל עץ. ולא נהירא לי דאילו ללישנא בתרא מודה ר' יהודה דבשל אבן אסור וכמו שהוכחתי למעלה.

בפרש"י בד"ה ע"כ לא קאמר כו' אבל הכא גבי ר' חייא ור"ש כו' דהא חלוקה היא כו' עכ"ל יראה דמלתיה דר' יהושע נמי איכא לפרושי דאיירי במכירה כההיא דבכורות וא"כ שפיר קאמר רב יוסף דהלכה כר"י מההיא דבכורות אלא למאי דקאמר תלמודא דאינהו עבוד כר"י דע"כ השתא בחלוקה איירי ופריך ליה אביי שפיר ואפשר דתלמודא קים ליה דבחלוקה נמי איירי ר"י ועוד דסתמא קתני ר"י דמשמע דאיירי בכל גוונא אבל ההיא דבכורות אמכירה דקתני ברישא נמכרין באטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור קאי אבל נשקלין מנה כנגד מנה ודו"ק:

במתני' שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ פי' שיודע משקל הכלי או הקופיץ ושוקל בו בי"ט וכפרש"י לקמן בדף כ"ט ע"א בד"ה כדעבדין בחול במאזנים פעמים שאין הליטרא לפניו וכיון שיודע משקל כלי שוקל בו ע"ש וא"כ לא נצטרך לדחוק ולפרש כמו שראיתי מפרשים שלאחר י"ט הוא שוקל הכלי או הקופיץ:

גמרא אלא משום דלא מיחזי כעובדא דחול עיין באשר"י:

ברש"י בד"ה אסור לשקול בשר ביד כו'. משמע אבל ביד אחר שרי ועיין באשר"י:

גמרא אסור לשקול בשר במים. עפרש"י. ויל"פ ג"כ ע"ד שא"ר יהודה בערכין ר"פ האומר ע"ש וכ"נ שפי' הרמב"ם בחבורו פ"ד הל"כ אבל משקל כזה (לב' הפירושים) איננו מכוון כראוי כדא"ר יוסי שם ואולי להכי קאמר הכא אומן שיודע לכוין בשר כנגד בשר ועצמות נגד עצמות:

[שם אר"פ שדי גברא בינייהו וכו'. כזה אמר ג"כ ביומא (ט ב)] :

חתך לה אתלת קרנתא בפ' ג"ה פירש"י שעשה סי' שלא יגנבו ממנו בני ביתו ובמס' ב"מ פירש"י כששלח בשר ביד נכרי. ובשמעתין אין הכרע בדבריו וכבר כתבתי במקום אחר דלשיטת רש"י קיי"ל במקום שרוב טבחי ישראל אין צריך שום סי' רק רב הי' מחמיר בבשר שנתעלם מן העין ולרב נמי סגי בסי' כל שהוא כמו מחרוזו' של דגים שכ' תוס' פג"ה שם צ"ה ע"ב ד"ה בחרוזות וכו' וא"כ ע"כ א"א לפרש דמייתי מרבה בר רב הונא דעביד סימנא כדשלח ביד נכרי. דממ"נ אי רוב טבחי ישראל לא בעי סי' כלל לדינא ואי רוב נכרי' בעי סי' גמור ורב אכיל בישרא בלא סימן גמור וע"כ מייתי מסימנא דעביד רבה בר"ה שלא יגנבו בני ביתו ממנו והאי הוה סי' כל דהו. אך בב"מ דמיירי במסימנא להחזיר אבידה והוא סי' גמור ע"כ מיירי מסי' גמור שהי' עושה כשהי' שולח ע"י עכו"ם במקום רוב טבחי עכו"ם. ועל סי' כזה מחזירי' אבידה ג"כ. ויפה פי' רש"י שם וצ"ל דבסי' תלת קרנתא הי' ב' סימני' א' סי' גמור והוא הי' ידוע לבני ביתו שיכירו בו שלא החליפו השליח. ועוד הי' לו באותו החיתוך עצמו סי' כל דהו שלא הי' ידוע אלא לו לעצמו כדי שלא יגנבו ממנו בני ביתו ובחולין מייתו ש"ס מהאי סי' שעשה שלא יגנבו בני ביתו ובב"מ מייתו מגוף הסי' שעשה שיכירו שלא החליפו הנכרי וכאן בביצה סתם רש"י כי לענין י"ט אין הפרש דכל מין סימנא מותר בי"ט לעשות בבשר כנלע"ד:

ושוקלי' מנה כנגד מנה בבכור רמב"ם פ"א מבכורות הלכה י"ח מפרש ליה בבכור תם שהכהנים בבהמ"ק מחלקי' מנה נגד מנה. ולדידיה תיקשי מה דמשני ש"ס דשמעתין ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלא מיחזי כעובדא דחול ופירש"י דמכירה הוא ולרמב"ם הא בחלוקו' חבירי' מיירי ולע"ד נ"ל דסתם חבירי' שאינם מקפידים זע"ז אין דרכם להקפיד לשקול מנה כנגד מנה כלל והיינו דפריך ש"ס אר"ש ברבי ור"ח ומי קפדי אהדדי וסתם חבירי' אינם מקפידים ועל חבירים המקפידים בכל השנה עליהם תסוב שקלא וטרי' אי שרי בי"ט משום דלדדהו דמקפידים כל השנה ודרכם בכך וה"ל בי"ט עובדא דחול אבל לעלמא לא הוה עובדא דחול דאין דרכם בכך לעולם. ועי' כן בב"י סס"י תקי"ז ותמצא כדברי. ואמרי' בשבת ר"פ השואל גבי מטילין חלשים על הקדשים דכהנים מקפידים טפי זע"ז דכתיב ועמך כמריבי כהן ע"כ הי' דרכם לשקול מנה כנגד מנה וגם להטיל גורל אח"כ מי יטול מנה זו או זו. מה דלא שכיחי בחלוקות חולין בעלמא דוקא בקדשים מפני קפידתם. נמצא היינו דקאמר בקדשים לא הוה עובדא דחול אדרבא עובדא דקדשים הוא וכן דרכם של כהנים בקדשים לעולם. אבל הכא בי"ט אי אירע ב' חבירים המקפידים ה"ל לדידהו עובדא דחול שכן דרכם בחול לעולם. ומשו"ה בתר דמסיק הכי פריך ש"ס ומי קפדי אהדדי וק"ל:

אין משחיזין את הסכין בי"ט. המעיין ברמב"ם יבין דעתו דהכל תלוי בכלי אומנות העשוים למשחזת. אבל זולת זה איננו מתקן מן התורה אפי' ע"ג חברתה ברזל בברזל יחד שרי כיון שאינו עשוי למשחזת מכ"ש ע"ג אבן שאינו עשוי להשחזה והיינו אפומא דרחי' לקמן. ומכ"ש בשל עץ דאין כאן איסור תורה. ומתוך הדברים למדנו שא"א לתקן פגימה שבסכין אלא ע"י אבן או ברזל אבל לא ע"י עץ ועור מעובד. וא"כ לכאורה המוצא סכינו אינו יפה אחר שחיטה וכשמעבירו ע"ג עץ או עור מתקנו בכך. ש"מ שלא היה פגימה והבהמה מותרת וכן נהגו שוחטי' אבל לא נ"ל דאטו פגימה כתיבא דרוסה ועיקור גמירי. וכל שיש בסכין דבר המעכב גורם עיקור סימנים מה לי אם הפגימה מעכבת. או דבוק עליו דבר מבחוץ המעכב ובהגיע לסימנים יעקור. אלא שמן הסתם דבר הנדבק בסכין אינו דבוק כל כך בחוזק שיעמוד בפני הסימן וכשיגיע לסימן יסור מעצמו מעל הסכין. אך כשאנו רואים שהדבור אדוק כ"כ ולא נתקנח ע"י איזה תחבולות עד שהעבירו על העץ או העור בכח גדול וביד חזקה הרי לפנינו שעומד בפני רך וקשה א"כ כשנגע בסימן קרעו. ונפסל בשחיטה ומי הגיד לנו לומר דבעצם המפרקת נדבק עליו הדבר החוצץ ההוא דלמא בעור אירעו מקרה ההוא ע"כ שומר נפשו ירחק:

אבל משחיזה ע"ג חברתה. בחי' תורה שלי כתבתי מה דכתיב בפ' תולדות שאמר יצחק לעשו שא נא כליך תליך וקשתיך ופירש"י עפ"י המדרש שא נא כליך כמו משיאה ע"ג חברתה שאין הכוונה שציוהו יצחק להשחיזה מחשש פגימות דלא נחשד עשו בעיני יצחק ועוד מדלא אמר השחז נא ואמר שא מלשון המשיא ע"ג חברתה משמע להעביר שמנונית ולא להסר פגימה אבל עיקר חששא דיצחק יען הי' נשי עשו מורת רוח ליצחק שהי' מקריבות לע"ז וסכיני עשו מלוכלכים בשמנינות תקרובו' ע"ז ומשמע בר"ן פ"ק דחולין למ"ד בית השחיטה צונן מותר לשחוט בו לכתחלה על סמך שידיח הבשר אח"כ דלא חיישי' דלמא מישתלו ולא ידיח דבשר דרכו בהדחה נמצא לא הי' צריך עשו לחוש לזה השמנוני' שע"ג הסכין אך כל זה באוכל בשר מבושל שאינו נאכל בלא הדחה אבל האוכל צלי שנאכל בלא הדחה שפיר איכא למיחש דלמא משתלי ואסור לשחוט בלא הדחת הסכי' ויצחק רצה לאכול מטעמי' כאשר אהב והיינו צלי דהא חזינן רבקה עשתה לו ב' גדיים פסח וחגיגה שכלו צלי שמע מינה דאהב יצחק צלי ע"כ הזהיר לעשו שלא ישכח להעביר השמנוני' מעל הסכין והיינו שא נא כליך כמו משיאה ע"ג חברתה:

במשנה אין משחיזין את הסכין בי"ט אבל משיאה על גבי חבירתה ופירש"י בד"ה אבל משיאה היינו משום דמשנה מדרך חול. ולפ"ז נראה דאסור ברישא להשחיזו היינו משום דהוי כעובדא דחול דומיא דמתניתין דלעיל אלא דלפ"ז קשה הא דאמר רב חסדא בסמוך דמתניתין דלא כר"י והא אפילו כר"י נמי מיתוקמא כיון דהוי טעמא משום עובדא דחול ואפשר דרבי יהודה נמי מודה דאסור. והנראה בזה דאה"נ דרב חסדא לאו אפשטא דמתניתין קאי אלא אהך לישנא בתרא דאיכא דמתני להא דר"י אמר שמואל אסיפא אהא דאמרינן אבל משיאה על גבי חבירתה להעביר שמנוניתה דוקא אבל לחדדה אסור וא"כ לפ"ז ע"כ לא הוי טעמא משום עובדא דחול דהא בכה"ג דמשיאה ע"כ ליכא עובדא דחול מדשרי להעביר שמנוניתה אע"כ דטעמא דאסור לחדדה היינו משום דמיחזי כמתקן כלי וכן נראה ג"כ מהא דמסיים אהאי לישנא מכלל דבמשחזת אפילו להעביר שמנוניתה אסור והיינו ע"כ משום דבמשחזת לעולם מיחזי כמתקן. ואף לפמ"ש הר"ן ז"ל דבמתקן כלים אפילו ר"י מודה דאסור כמו שאבאר מ"מ היינו דוקא במשחזת של אבן ולא במשחזת של עץ וכיון דלהאי לישנא בתרא משמע דאפילו במשחזת של עץ אסור ואפילו להעביר שמנוניתה אע"ג דבכה"ג לאו מתקן גמור הוא אע"כ דאפ"ה אסור משום דמיחזי כמתקן מש"ה קאמר ר"ח שפיר דהוי דלא כר"י ונמצא דלפ"ז יפה עולין דברי רש"י לפי דרכו לפרש המשנה כפשטה ומדלא מפליג מתניתין בין של עץ לשל אבן ולא מפליג נמי בין להעביר שמנוניתה ובין לחדדה אלא בין השחזה למשיאה א"כ ממילא משמע דטעמא משום דעובדא דחול היא כן נ"ל בשיטת רש"י וכן מצאתי בל' הר"ן ז"ל לפרש כן אוקימתא דרב חסדא אלא שקיצר במובן פי' המשנה שכתב ג"כ לשון רש"י דמשמע דטעמא משום עובדא דחול וצ"ע:

מיהו בעיקר שיטת הר"ן שנתן טעם לדבריו דהא דאוסר ר"י לתקן כלי לצורך אכילה במשחזת של אבן היינו משום דאין להתיר במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמה דאסרינן בדבר שהוא מלאכת עבודה ממש ודרכה לעשותה לימים רבים וכו' ע"ש ולע"ד אין נראה כן משיטת התוס' שהקשו בפ' המצניע דכיון דמותר לגבן בי"ט אע"ג דבשבת חייב משום בונה דאם כן יהא מותר לבנות בית ביום טוב למאי דקי"ל מתוך ולפי סברת הר"ן לא הוי קשה מידי דהא לבנות בית הוי מלאכת עבודה גמורה אע"כ דלית להו הך סברא דהר"ן ז"ל ועיין מ"ש בזה בפ"ק דף י"ב ובכמה דוכתי ודו"ק:

מתני' ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר. טבח המוכר בשר במשקל אע''פ שאסור לשקול בליטרא דהיינו מעשה חול מותר הוא לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ סכין גדול שקוצבין בו בשר דאיכא שנוי ולא הוי מעשה דחול: אין משגיחין. אין מעיינין: גמ' מאי כל עיקר. מאי אתא לרבויי האי כל עיקר נימא וחכמים אוסרין: אפי' לשמרו מן העכברים. אין נותנין אותו במאזנים התלויין ביתד גבוה: והוא דתליא בתריטא. בטבעת שתולין אותן בה כששוקלין דמחזי כנותנו לשם משקל: טבח אומן. שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו: אסור לשקול בשר ביד. לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין דבחול נמי כיון דאומן הוא בכך אורחיה הכי: במים. שיש לו שנתות וסימנים בכלי ונותנין בו מים והסימנים מודיעין אותו כמה המים עולין למעלה בשביל ליטרא בשר שכבר שיערו לכך: בית יד. נקב לאחוז בו: ובידא שרי. לנקוב באצבעו שרי דלאו דרך חול הוא אבל בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו ובי''ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו: סימן בבשר. שלא יחליפהו הנושאו: אתלת קרנתא. כשהיה משלח הבשר לביתו היה רגיל לעשות כל חתיכה בעלת שלש קרנות וכבר היו מכירין אנשי ביתו שזה היה סימן שלו: ר' חייא ורבי שמעון ברבי. כשהיו חולקין בשר ביניהם היו שוקלין אותה מנה כנגד מנה ביו''ט: כנגד כלי אין. דבחול לאו הכי אורחיה אבל מנה כנגד מנה כך דרך כל החולקין: הואיל ותנן בבכורות כותיה. דאסור לשקול ולמכור בכור בעל מום ששחטו כהן בליטרא שלא לעשות מעשה חול בקדשים דבזיון הוא וקתני דמנה כנגד מנה ויודע כמה משקל ראשונה ושוקל כנגדה מותר אלמא לאו עובדא דחול חשיב ליה: דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. סיפא דמתני' נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרים באטליז ונשקלים בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים אבל פסולי המוקדשין הנייתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור וכן פירושה כל קדשים בעלי מומים שנפדו במומן אף על פי שעדיין מקצת קדושה עליהן שאסרן הכתוב בגיזה ועבודה כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה וכו' אפילו הכי נוהגין מעשה חולין בהן בזו שנשחטין באטליז ונמכרין באטליז בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהניית מכירתן ביוקר אינה להקדש אלא לבעלים לפי שאין להם פדיון במומם להיות דמיהן נכנסין לקדושתן דבבכור נאמר לא תפדה ובמעשר נאמר לא יגאל (ויקרא כז) אלא נאכלין לבעלים במומן הלכך אין נוהגין בהן מעשה חולין במכירת בשרם כשנפל בהן מום ושחטום הבעלים בעלים דבכור כהן ובעלים דמעשר ישראל אבל שאר פסולי המוקדשים הניית מכירתן ביוקר להקדש היא ואע''פ שכבר נפדו קודם שחיטה דהא קודם פדייה אין נשחטין דבעי העמדה והערכה אפילו הכי הניית מכירתן ביוקר להקדש שלפי מה שיודע שהנאתו יפה הוא מוסיף פדיונו מתחלתו לפיכך מבזין אותו למוכרו באטליז שהכל פונים שם ליקח בשר: ושוקלין מנה כנגד מנה. כשמוכרו בתוך הבית אלמא כי האי גונא לאו משקל הוי: לא היא. לא סבירא להו לרבנן דבכורות כר' יהושע בי''ט ולא ר' יהושע ס''ל בבכור דשרי: ע''כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלא עביד מעשה דחול. דהתם מכירה היא ואין דרך לשקול בשר הנמכר במנה כנגד מנה: אבל הכא. גבי רבי חייא ור''ש ברבי קא עבדי עובדין דחול דהא חלוקה היא וכן דרך כל החולקין ולא סבירא להו לרבנן דבכורות כר' יהושע: ומי קפדי אהדדי. ר' חייא ור''ש ברבי לחלוק בשר במשקל והלא מוותרין זה לזה ונוטלין זה משל זה משום חבה: דהנהו שב בניתא. שבעה דגים שבאו לרבי ונמצא שנטל רבי חייא חמש והוליכן לביתו: ולא קפיד רבי שמעון ברבי. לומר משל אבי הוא נזון יותר ממני: אי ר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי. היו אותן שחלקו שהן היו רגילין ליקח זה עם זה אי ר''ש ברבי ובר קפרא: מתני' אין משחיזין. אגוייזי''ר בלע''ז: אבל משיאה על גבי חברתה. דמשני כדרך חול: גמ' משחזת של אבן. דמתקנת ליה שפיר דמחזי כמתקן בחול: מכלל דבשל עץ כו'. גמרא קא דייק מדאוקי רב יהודה איסורא בשל אבן בלחדדה מכלל דבשל עץ אף לחדדה שרי דמאי דאסר רב הונא בשל אבן שרי דכוותה בשל עץ: איכא דמתני לה. להא דרב יהודה: אסיפא. דמלתיה דרב הונא: איכא דמתני לה. להא דרב יהודה אמתני' ולאו אמלתיה דרב הונא: לחדדה. הוי תקון להעביר שמנונית אינו אלא כהדחה בעלמא: מתיר אף מכשירי אוכל נפש. וטעמא משום דדריש יעשה לכם לכל צרכיכם: דרשינן משמך. נדרוש משמך:

אין פירוש לקטע זה

דף כח - א

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד