ביצה כז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

וביום טוב שיולי קא משייל היכי הוה עובדא.

שלפעמים אין לכהן זמן בערב יום טוב אלא רק לראות אז את המום. וביום טוב, כשזמנו פנוי, היה שואל ובודק את הכהן אם הגיע המום הזה מאליו, או שמא הכהן עצמו עשאו, שאז קונסים אותו.

כי הא דההוא גברא, שהיה כהן, דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא בערב דמעלי בסמוך לכניסת יומא טבא.

הוה יתיב רבא, וקא חייף וחפף רישיה

דלי עיניה הרים רבא עיניו וחזייה למומיה של הבכור.

אמר ליה רבא: זיל האידנא לך עתה, ותא ובוא שוב למחר.

כי אתא למחר, אמר שאלו רבא: היכי הוה עובדא?

אמר ליה: הוה שדיין שערי היו זרוקים שעורים בהך גיסא דהוצא, בצידו האחד של גדר קוצים, והוה איהו הבכור, באידך גיסא, בצידו השני של גדר העצים.

בהדי בזמן דבעי למיכל את השעורים שמעבר לגדר הקוצים, - עייל רישיה מעבר לגדר, ופרטיה וקרע הוצא הקוץ לשפותיה לשפתו של הבכור. והוא מום הפוסל.

אמר ליה רבא: דלמא את גרמת ליה שיושיט ראשו לגדר הקוצים, כיון שאתה הנחת את השעורים מדעת מעבר לגדר הקוצים, כדי שיפול בו מום, ולא תצטרך לעמול בגידולו!?

אמר ליה: לא אני גרמתי לו.

ומבארת הגמרא: ומנא תימרא דגרמא אסור בהטלת מום בבכור?

דתניא: [ויקרא כב] "מום לא יהיה בו".

אין לי אלא שלא יהיה בו מום.

מניין שלא יגרום לו מום על ידי דבר אחר, כגון:

שלא יביא בצק או דבלה ויניח לו על גבי האזן כדי שיבא הכלב ויטלנו -

תלמוד לומר [ויקרא כב] "כל מום".

אמר "מום" ואמר "כל מום". והמילה "כל" באה לרבות גרמא.

מתניתין:

בהמה שמתה ביום טוב, הרי היא מוקצה, ולכן לא יזיזנה ממקומה.

ומעשה ושאלו את רבי טרפון עליה, אם בהמה שמתה ביום טוב היא מוקצה.

וכן שאלו על החלה שנטמאת ביום טוב, אם היא מוקצה או לאו. ^[1]

ונכנס רבי טרפון לבית המדרש ושאל את החכמים מה דין הנבילה ומהדין החלה הטמאה.

ואמרו לו: לא יזיזם ממקומם.

גמרא:

והוינן בה: לימא תנן סתמא במשנתנו דלא כרבי שמעון.

דתניא: רבי שמעון אומר: מחתכין בשבת את הדלועין לפני הבהמה, ואין בכך משום טירחה.

וכן מחתכין בשבת את הנבלה שהתנבלה אפילו בשבת לפני הכלבים, כדי שיוכלו לאוכלה בקלות.

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת - אסורה משום מוקצה.

ואילו משנתנו, שהיא סתם משנה, סוברת כרבי יהודה שהיא מוקצה ולא כרבי שמעון.

ומשנינן: אפילו תימא משנתנו רבי שמעון היא.

כי מודה רבי שמעון דלית ליה מוקצה, בבעלי חיים שהיו בריאים בבין השמשות שמתו ביום טוב, שאסורין משום מוקצה.

ואומרת הגמרא: הניחא למר בר אמימר משמיה דרבא, דאמר: מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים בריאים שמתו בשבת או ביום טוב שאסורין משום מוקצה.

ומה שהתיר רבי שמעון לחתוך בהמה שנתנבלה בשבת או ביום טוב הוא רק בבהמה שהיתה מסוכנת, ודעתו עליה בבין השמשות שתמות ויתנה לכלבים - שפיר יש לומר שמשנתנו רבי שמעון היא, ומדובר בה בבהמה בריאה, ולכן גם לרבי שמעון היא מוקצה.

אלא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, דאמר: חלוק היה רבי שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו, שגם הם מותרים - מאי איכא למימר? כיצד ניתן להעמיד את משנתנו גם לרבי שמעון?

ומשנינן: תרגומה העמידה זעירי - בבהמת קדשים, שאינה ראויה לכלבים כשנתנבלה, ולכן לא יזיזנה ממקומה, אבל בהמת חולין שמתה מותרת להאכילה לכלבים אפילו אם היתה בריאה בחייה, כי לפי רבי שמעון אין דין מוקצה בדבר הראוי לשימוש אלא שהאדם הקצה אותו מדעתו.

דיקא נמי, דקתני, בהמשך המשנה ששאל רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת.

ויש לנו לדמותם: מה חלה - דקדישא, אף בהמה - דקדישא.

ומדייקת הגמרא עתה לכוון ההפוך.

אלא טעמא שהנבלה מוקצית משום דקדישא.

הא נבילה דחולין - שריא.

הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, דאמר חלוק היה רבי שמעון אף בבעלי חיים שמתו, שמותרין - שפיר מותרת נבלת חולין.

אלא למר בר אמימר משמיה דרבא, דאמר: מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים בריאים שמתו, שאסורין - מאי איכא למימר? הרי לא לדברי רבי יהודה היא, ולא לדברי רבי שמעון היא, שהרי גם הוא מודה לרבי יהודה בבריאה שאסורה.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן - בבהמה מסוכנת, ודברי הכל היא.

מתניתין:

משנה זו עוסקת במקח וממכר ביום טוב, גם כאשר לא ניתנים מעות בעד המקח.

א. אין נמנין כמה אנשים יחד על הבהמה לכתחלה לקנותה ביחד ביום טוב ולפסוק את מחירה. לפי שיש בכך איסור של מקח וממכר ביום טוב.

ב. אבל נמנין הם עליה מערב יום טוב, ושוחט אותה הטבח ביום טוב בלא פיסוק דמים, ונותנה להם. ולמחר יפסוק להם את מחיר דמיה.

והם מחלקין את בשרה ביניהם, ללא פיסוק דמים לכל אחד.

גמרא:

והוינן בה: מאי מהו הפירוש במשנה "אין נמנין"?

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה לקנותה ביום טוב משום מקח וממכר.

והוינן בה: אם אינו פוסק המוכר את דמיה - היכי עביד למחר לקבל את מחיר דמיה?

אמר רב: מביא להם ביום טוב שתי בהמות, ומעמידן זו אצל זו, ואומר: זו כזו. ואוכלים את האחת, ולמחר מעריכים את הבהמה השניה, השוה לה בערכה.

תניא נמי הכי כשמואל: לא יאמר אדם לחברו ביום טוב "הריני נמנה עמך על הבהמה בסלע" או "הריני נמנה עמך על הבהמה בשתים סלעים". לפי שאסור לפסוק דמים ביום טוב.

אבל אומר לו: הריני נמנה עמך בבהמה זו למחצה ולשליש ולרביע בבשרה. שבכך אין פסיקת דמים.

הערות

^[1] רש"י מבאר שאי אפשר להאכיל את החלה הטמאה לכלבו ביום טוב, כי היות ויש מצות ביעור של חלה טמאה בשריפה, הרי אפילו האכלת החלה הטמאה לכלבו נחשבת למלאכה ביום טוב.

וביום טוב עצמו שיולי קא משייל היכי הוה עובדא [היה שואל כיצד היה מעשה] והיה חוקר ודורש כציד נעשה בו מום זה. כי הא [כמו מעשה זה] דההוא גברא [שאדם אחד] שכהן היה דאייתי בוכרא לקמיה [שהביא בכור לפני] רבא, אפניא דמעלי יומא טבא [סמוך לערב יום טוב] הוה יתיב [היה יושב] רבא וקא חייף רישיה [וחופף את ראשו]. דלי עיניה וחזייה למומיה [הרים את עיניו וראה את מומו של הבכור]. אמר ליה [לו] רבא לאותו כהן בעל הבכור: זיל האידנא ותא [לך עכשיו ובוא] למחר.

כי אתא [כאשר בא] למחר, אמר ליה [לו] רבא: היכי הוה עובדא [כיצד היה המעשה] שנפל בו מום? אמר ליה [לו] בעל הבכור לרבא: הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא, והוה איהו באידך גיסא [היו מושלכות שעורים מצד האחד של גדר קוצים והיה הוא הבכור בצד האחר] בהדי דבעי למיכל [כאשר רצה לאכול] — עייל רישיה ופרטיה הוצא לשפותיה [הכניס את ראשו דרך הגדר וחתך הקוץ את שפתיו] אמר ליה [לו] רבא לבעל הבכור: דלמא את גרמת ליה [שמא אתה גרמת לו], שהנחת בכוונה את השעורים מעבר לגדר? אמר ליה [לו]: לא.

ומעירים: ומנא תימרא דגרמא [ומנין אתה אומר שלגרום מום] אסור — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בקרבנות: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), אין לי איסור מפורש אלא שלא יהיה בו מום, מניין שלא יגרום לו על ידי דבר אחר, כגון שלא יביא בצק או דבלה ויניח לו על גבי האזן כדי שיבא הכלב ויטלנו וינשוך חלק מאזנו ועל ידי כך יפול בו מום — תלמוד לומר: "כל מום" (ויקרא כב, כא). אמר "מום" ואמר "כל מום" והמלה "כל" באה לרבות אפילו גרימת מום.

א משנה בהמה שמתה — לא יזיזנה ממקומה ביום טוב. ומעשה ושאלו את ר' טרפון עליה וכן על מעשה שהיה בחלה שהפרישו מן העיסה שנטמאת, ואינה ראויה איפוא לאכילה לשום אדם ואף לא להנאה אחרת (כגון, להאכיל בה את בהמתו, או או להשתמש בה כחומר הסקה) בו ביום, ונכנס לבית המדרש ושאל, ואמרו לו: לא יזיזם ממקומם.

ב גמרא מציעים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו במשנה סתם] שהיא לא כשיטת ר' שמעון? דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: מחתכין את הדלועין בשבת לפני הבהמה, שתוכל לאוכלם בקלות, וכן מחתכים את הנבלה לפני הכלבים. ר' יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אלא מתה בשבת עצמה — אסורה. ומתוך שחילק ר' יהודה בין מתה בשבת או לפניה, משמע שלדעת ר' שמעון אף אם מתה בשבת מותר להזיזה ואף לחותכה לפני הכלבים, ואם כן משנתנו שאסרה להזיז את הבהמה שמתה ממקומה — הרי זה בניגוד לדעת ר' שמעון!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כשיטת ר' שמעון, מכל מקום מודה ר' שמעון בבעלי חיים שהיו בריאים לחלוטין בשעת בין השמשות שמתו ביום טוב שאסורין, שמתוך שהן בריאות בשעת בין השמשות — אין דעתו עליהם באותה שעה להאכילם לכלבים ולכן הם מוקצה. ומה שאמר בברייתא — בבהמה שהיתה מסוכנת עוד מאתמול דיבר, וכיון שיודע שקרובה היא למות, הריהו חושב עליה ומזמינה להאכלת כלביו.

ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת מר בר אמימר משמיה [משמו] של רבא, שאמר: מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו ביום טוב עצמו ולא היו מסוכנים מבעוד יום שאסורין, ואם כן לשיטתו שפיר [יפה]. אלא לדעת מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא שאמר: חלוק היה ר' שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו פתאום, והוא סבור שמותרים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שנמצא סתם משנתנו בניגוד לשיטתו!

ומשיבים: תרגומה [הסביר אותה החכם] זעירי, שמדובר כאן בבהמת קדשים שמתה, שכיון שהיא של קדשים, הריהי אסורה בהנאה, ואסור לתתה לכלבים. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך הפירוש. דקתני [שכן שנינו במשנתנו]: עליה ועל החלה שנטמאת, מתוך הקשר הדברים אפשר ללמוד: מה חלה — דקדישא [שהיא קדושה], אף בהמה מדובר פה דקדישא [שהיא מוקדשת] ולא בבהמה של חולין.

ושואלים: לפי פירוש זה, אלא טעמא דקדישא [הטעם דווקא שהיא קדושה] הא [הרי] אם היתה זו בהמה של חולין היתה מותרת בטלטול, אם כן הניחא [זה נוח] לשיטת מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא שאמר: חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו שמותרין, ולשיטתו שפיר [יפה], שהרי אפשר לומר שמשנתנו, ממנה משמע כי מותר לטלטל את הבהמה שמתה ביום טוב, כשיטת ר' שמעון היא. אלא לשיטת מר בר אמימר משמיה [משמו] של רבא שאמר: מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שכן אינה לא כשיטתו ולא כשיטת ר' יהודה!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]; שהיתה בהמה זו מסוכנת מבעוד יום, והיתה איפוא דעתו עליה שתמות ודברי הכל. ולכך לשיטת ר' שמעון יש להתיר במסוכנת בחולין, ובבהמת קדשים יש אף לדעתו לאסור משום שאינו יכול להאכילה לכלבים.

ג משנה אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב שאין מחלקים את הבהמה למנות ולאנשים שונים שהוא כדרך מסחר הנעשה בחול. אבל נמנין עליה מערב יום טוב, ושוחטין ומחלקין ביניהם ביום טוב כפי שסיכמו ביניהם מבעוד יום ולמחרת ישלמו לשוחט כל אחד לפי חלקו.

ד גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] אין נמנין? אמר רב יהודה אמר שמואל: אין פוסקין דמים לקצוב סכום ותשלום קבוע לכל מנה לכתחלה על הבהמה ביום טוב. ושואלים: היכי עביד [כיצד הוא עושה] ביום טוב, וכיצד יכול לחלק בלי לקצוב את הדמים? אמר רב: מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו, ואומר להם כשאלה: האם זו שוויה כזו? וכאשר הקונים מאשרים את הדבר ומסכימים, יעריכו לאחר החג את הבהמה הזהה לה, ולפיה יקבעו כמה צריכים הם לשלם.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: לא יאמר אדם לחברו ביום טוב: הריני עמך שותף לך בבהמה שאתה שוחט בסלע (בשווי של סלע), או הריני עמך בשתים, אבל אומר לו: הריני עמך למחצה מן הבהמה לשליש ולרביע מבלי לקצוב את שוויו של אותו חלק, ולאחר החג קובעים כמה אותו חלק שוה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And on the Festival itself he would ask only how the incident occurred, meaning that he would investigate the cause of the blemish, as in that case where a certain man who was a priest brought a firstborn before Rava, close to nightfall on a Festival eve. Rava was sitting and washing the hair on his head. He raised his eyes and saw the firstborn’s blemish. He then said to the owner of the firstborn: Go now, and come back tomorrow.

When he came back on the following day, Rava said to him: How did the incident that caused the blemish occur? The owner said to Rava: Barley grains were scattered on one side of a fence of thorns, while the firstborn was standing on the other side. When it wanted to eat, it stuck its head through the fence and a thorn cut its lip. Rava said to the owner: Perhaps you caused the blemish by deliberately placing the barley on the other side of the fence? He said to him: No.

The Gemara comments: And from where do you say that causing a blemish to an offering is prohibited? As it is taught in a baraita: It is written with regard to offerings: “There must not be any blemish in it” (Leviticus 22:21). I have only an explicit prohibition that it may not have a blemish; from where is it derived that one may not cause a blemish to it by means of something else, e.g., that he does not bring dough or a dried fig and place it on its ear so that a dog will come and take it, thereby biting off part of the animal’s ear and leaving it blemished? Therefore the verse states “any blemish.” It says “blemish” and it says “any blemish”; the word “any” comes to teach that one may not cause a blemish.

MISHNA: With regard to an animal that died, one may not move it from its place on a Festival. And such an incident once occurred and they asked Rabbi Tarfon about it. And on that same occasion they also asked him about ḥalla that had been separated from dough and then became ritually impure on a Festival. Such ḥalla is not fit to be eaten by anyone, nor may it be used in any other manner, e.g., as animal feed or as fuel for a fire, on that day. Rabbi Tarfon entered the study hall and inquired about these matters, and the Sages said to him: One may not move them from their place.

GEMARA: The Gemara suggests: Let us say that we learned the unattributed mishna not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. As we learned in a mishna (Shabbat 156b) that Rabbi Shimon says: One may cut up gourds for an animal on Shabbat so that it can eat them more easily, and similarly, one may cut up an unslaughtered animal carcass for dogs. Rabbi Yehuda says: If it was not an animal carcass already on the eve of Shabbat, but rather it died on Shabbat itself, it is prohibited. Since Rabbi Yehuda distinguishes between an animal that died on Shabbat and one that died before Shabbat, it would appear that Rabbi Shimon holds that one may move an animal carcass and feed it to dogs even if it died on Shabbat. Accordingly, the mishna that prohibits moving an animal that died on a Festival seems to conflict with Rabbi Shimon’s opinion.

The Gemara rejects this argument: The mishna can be understood even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as Rabbi Shimon nevertheless concedes in the case of animals that were entirely healthy at twilight but died on the Festival that they are prohibited. Since they were healthy at twilight, the owner had no intention at that point in time of feeding them to dogs, and they are therefore prohibited as muktze. The baraita, on the other hand, is referring to an animal that had been sick on the previous day; since the owner knew that it was close to death, he had in mind to feed it to his dogs after it died.

The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Mar bar Ameimar in the name of Rava, who said that Rabbi Shimon concedes in the case of animals that died on the Festival without having been mortally sick the day before that they are prohibited on the Festival due to muktze; according to this opinion, it is well. However, according to the opinion of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, who said that Rabbi Shimon was in disagreement even in the case of animals that died suddenly, and he holds that they are permitted, what is there to say? The unattributed mishna appears to contradict this opinion.

The Gemara answers: Ze’iri explained it as follows: The mishna is referring to a sacred animal that died; since it is sacred property, one may not derive benefit from it, and therefore one may not give it to dogs. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this interpretation, as it teaches: They asked Rabbi Tarfon about it and about ḥalla that became ritually impure, from which it may be inferred: Just as ḥalla is sacred, so too, the animal mentioned here is one that was sacred, rather than a non-sacred animal.

The Gemara asks: Rather, according to this explanation, the reason that the animal may not be moved is that the animal was sacred; but if it was a non-sacred animal that died, it would be permitted to move it. If so, this works out well according to the opinion of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, who said that Rabbi Shimon was in disagreement even in the case of animals that died, and he holds that they are permitted; according to this opinion, it is well, as one can say that the mishna, which indicates that one may move an animal that died on a Festival, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. However, according to the opinion of Mar bar Ameimar in the name of Rava, who said that Rabbi Shimon concedes in the case of animals that died that they are prohibited, what is there to say? The mishna is in accordance with neither Rabbi Shimon nor Rabbi Yehuda.

The Gemara answers: With what are we dealing here? It is with a case where the animal was in danger of dying the day before, and the owner had in mind to feed it to his dogs after it died, and all agree with regard to the ruling. Therefore, according to Rabbi Shimon, an allowance is granted to move the animal if it was a non-sacred animal and it had been in danger prior to the Festival; and if the animal was sacred, even he agrees that it is prohibited, as it may not be fed to dogs.

MISHNA: One may not register to have a portion of an animal on a Festival ab initio, since it is prohibited to divide up an animal into portions for different people, as this is similar to conducting business, a weekday activity, on a Festival. But one may register for the animal on the eve of the Festival, and then those who registered for the animal may slaughter and divide it between them on the Festival itself in accordance with the agreement reached the day before. The next day, each pays the slaughterer according to his portion of the animal.

GEMARA: The Gemara asks: What is the meaning of: One may not register? Rav Yehuda said that Shmuel said: One may not fix a sum of money and set a particular price for each portion of an animal on a Festival ab initio. The Gemara asks: What should one do on a Festival to divide up the animal without fixing a price? Rav said: He should bring two animals and stand them one next to the other and say: Is this one equal in value to the other one? If the purchasers confirm that this is the case, then after the Festival they assess the value of the animal that is identical to the animal that had been slaughtered on the Festival, and in that way they establish the amount that each person must pay.

This is also taught in a baraita that states: A person may not say to another on a Festival: I am hereby in partnership with you in this animal that you are about to slaughter for the value of a sela, or: I am hereby in partnership with you for two sela. However, he may say to him: I am hereby in partnership with you for half the animal, or for a third or a quarter, without stipulating the value of that share, and after the Festival they may determine how much each share is worth.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' אמי הוה רואה מומין מעיו"ט ולמחר ביו"ט הוה שואלו איך נפל בו מום וכן רבה הוה חייף בעיו"ט ואייתו ליה בכור לבקרו דלי רישיה וחזא למומא ואמר ליה זיל האידנא ותא למחר אתא למחר א"ל איך נפל ביה האי מומא א"ל בכור חזי שערי דרמו מאחורי דהוצא הכניס ראשו בין הוצא לאכול שעורים פרטיה כלומר חתך הקוץ שפתו א"ל ודילמא את גרמת ליה א"ל לא וגרמא דאסור מנא לן דתניא מום לא יהיה בו. אין לי שלא יהיה בו מום אבל אם יש בו מותר לאוכלו במומו מניין שאסור לגרום לו מום שלא יביא בצק ויתן באזנו של גדי כדי שיבוא כלב ויטלנו ת"ל כל מום לא יהיה בו מעצמו מכאן שאסור לגרום לו:

מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה כו'. משנה זו סתם היא וקתני לא יזיזנה ממקומה לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ואמרינן אפי' תימא ר' שמעון מתניתין בשמחה ביו"ט ומודה ר' שמעון בשהיו בעיו"ט בחיים ומתו ביו"ט שאסורין לטלטלן (צריך למצוא מקומו) הניחא למר בר אמימר משמיה דרבא דאמר מודי ר' שמעון אלא למ"ד חלוק היה ר' שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו ביו"ט שמותר לטלטלן וליתנם לפני הכלבים מאי איכא למימר.

תרגמא זעירי למשנתנו בבהמת קדשים שטעונה קבורה ואסור להאכילה לכלבים לפיכך לא יזיזנה ממקומה ואמרי' מתני' נמי דוקא דבהמת קדשים היא דקתני עליה ועל החלה עליה דומיא דחלה מה חלה קדש אף בהמה קדש ודייקינן מינה טעמא דהיא בהמת קדשים הא בהמה דחולין שמתה ביו"ט מותר לטלטלה אליביה דר' שמעון הניחא למ"ד חלוק היה ר' שמעון בב"ח שמתו שמותר לטלטלן אלא למ"ד דמודה היה שאסורים מאי איכא למימר ואוקימנא במסוכנת מעיו"ט ומתה ביו"ט דכיון דמסוכנת מתה מאתמול ביו"ט היא ואפילו לר"י ומתניתין בבהמת קדשים ולפיכך לא יזיזנה הא דחולין דברי הכל שרי לטלטלה:

מתני' אין נמנין על הבהמה בתחלה ביו"ט כו' אוקמ' רבה אין נמנין לפסוק לה דמים אבל נמנין עליה ואומר זו כמו זה שמכרה מערב ודמי אותה הבהמה ידועים ושוחטים ומחלקים בלא פסיקת דמים תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים שנמצא פוסק דמים אלא אומר לו הריני למחצה או לשליש או לרביע [מתני'] וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר.

מתני': מעשה ובאו ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזנה ממקומה. ואם תאמר חלה שנטמאת אמאי לא והא תרומה טמאה בשריפה וקיימא לן כבית הלל דאמרי (לעיל ביצה יב, ב) מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולא עוד אלא דשריפה זו לצורך אוכל נפש ממש הויא דהא אפשר להסיקה תחת תבשילו, כך הקשו בתוס'. ואם תרומה זו פירות שאינן עומדים לשריפה הן כפת ועיסה וחטה ושעורים איני רואה בזה קושיא דלא אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' אלא בדברים הראויים לשריפה אלא שאין ההבערה בהם עכשיו לצורך כעושה מדורה להתחמם כנגדה, אבל מה שאינו עומד לשריפה אפילו לטלטלו אסור ואפילו להבערה שיש בה צורך. ומיהא בשמן תרומה יש להקשות כן שהרי מדליקה על שלחנו. ובתוספות תירצו דגזרינן היכא דנהנה ממנה בשעת שריפה אטו היכא שאינו נהנה ממנה דאז אסור מן התורה, וכמה פעמים שלא יהנה ממנה ואז דומה לשריפת קדשים, וזה נראה לי דחוק. ורש"י ז"ל פירש כאן דגזירת הכתוב הוא דאין שורפין קדשים ביו"ט, וכבר כתבתי בשבת פרק במה מדליקין גבי אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט (כד, ב) דשריפת קדשים מצוה היא וכיון שכן הויא לה מלאכה דעל כרחו צריך לשריפתה ולפיכך אסור, ושם אמרו בירושלמי (שבת פ"ב ה"א) דלמאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אסור להצית האש במדורת חמץ, ושם כתבתיה בארוכה וזה עיקר.
ומה שכתב כאן רש"י ז"ל ובהסקה או לתתה לכלבו דאין מבערין קדשים ביו"ט דמשמע מדברי רבינו ז"ל דתרומה טמאה יכול להריצה בחול לכלבו, הקשו עליו בתוס' דביעור תרומה טמאה הראויה לשריפה אינה אלא בשריפה כדתנן בשלהי תמורה (לג, ב) ותנן כל הנשרפין לא יקברו, והא דאמרינן בפרק כל שעה גמרא האוכל תרומת חמץ בפסח (פסחים לב, א) אף זו יש לו בה היתר הסקה שאם רצה מריצה לפני כלבו בתרומת חמץ בפסח דוקא אמרו ולא בתרומה טמאה.

תרגמה זעירי בבהמת קדשים. ואם תאמר אם כן פשיטא דלמאי חזיא, יש לומר דסלקא דעתך אמינא דמשום בזיון קדשים יטלטלנה ויצניענה במקום המוצנע קא משמע לן.

מה חלה דקדשים אף בהמה דקדשים הא דחולין שריא. כלומר ואפילו בריאה. ואם תאמר ומאי שנא מגרוגרות וצמוקים דמודה בהו אפילו ר' שמעון (לקמן ביצה מ, א) דהכא (ד)אין אדם מצפה אימתי תמות בהמתו הבריאה [וכמו כוס] וקערה ועששית נמי דמודה בהו ר' שמעון (שבת מד, א), יש לומר דהנך שאני דדחי להו בידים.

הכא במאי עסקינן במסוכנת. כלומר מתניתין ר' שמעון היא ובבהמת קדשים מסוכנת הא מסוכנת דחולין שריא, ומיהו להאי אוקמתא [מתני'] דלא כר' יהודה דאי לר' יהודה אפילו מסוכנת דחולין אסירא כדקתני (שבת קנו, ב) ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב י"ט לא יזיזנה ממקומה דוקא נבלה הא [חיה] אפילו מסוכנת לא, ולר' יהודה כל שאינה מוכנת ממש בין השמשות להאכילה באותה שעה לכלבים אית ליה לר' יהודה דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, והילכך לדידן דקיימא לן כר' יהודה ביו"ט מתניתין לא מוקמינן לה בקדשים דנשמע מינה דדכותה בחולין שריא, אלא מתניתין אפילו בחולין היא ודלא כר' שמעון וסתמא כר' יהודה. והתימא מן הרי"ף שכתב דמתניתין בבהמת קדשים כזעירי ובמסוכנת דחולין שריא, וזה תימא שהוא ז"ל פסק (בסוף מכילתין) ביו"ט כר' יהודה וקשיא דידיה אדידיה דהא זעירי לא פירשה בבהמת קדשים אלא לאוקומי מתניתין כר' שמעון. ויש לומר שהרב ז"ל סבור דזעירי לאוקומי ככולי עלמא אתי ולומר דלכולי עלמא אם היתה מסוכנת מוכנת היא, דאפילו לר' יהודה דעתיה [עליה] וכאלו נתנבלה מערב יו"ט חשבינן לה והילכך דקדשים דוקא לא יזיזנה ממקומה הא דחולין שריא, ועד כאן לא פליגי ר' יהודה ור' שמעון למר בר (רב יוסף) [אמימר] אלא בחולה הא בבריאה אפילו ר"ש מודה שאסורה ובמסוכנת אפילו ר' יהודה מודה דשריא והילכך כי אוקמינן למתניתין בבהמת קדשים מסוכנת אתיא ככולי עלמא, ויש ספרים דגרסינן בהדיא במסוכנת ודכולי עלמא והא דייק כדברי הרב ז"ל. והשתא נמי אתי שפיר דיוקא דמתניתין דקתני דומיא דחלה, ועוד דאפילו לזעירי האי סתמא לא אתיא דלא כר' יהודה ולא תיקשי לרב נחמן דאמר בריש מכילתין דביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה. ועוד יש לומר קצת ראיה מה שכתוב בגרסת הספרים כדר' זעירי נמי דקתני דומיא דחלה שמע מינה ורב (נמי) [מקומות] שנמצא בתלמוד דמסיק שמע מינה כן היא מסקנא דמילתא בקושטא, ואף על פי שיש במקומות דלא קאי וחדא מנייהו בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פד, א) גבי מוכר לו שוה [שש בחמש] והוזלו ועמדו על שלש.

מתני': אין נמנין על הבהמה לכתחלה בי"ט. פירשו בגמרא דאין פוסקים דמים על הבהמה, ואיכא למידק דאם כן פשיטא דמקח וממכר הוא ואסור כדכתיב בספר עזרא, ועוד אמאי קאמר בגמרא תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחברו הריני עמך בסלע דהא נמי מתניתין היא הכא בסמוך (כח, ב) לא יאמר אדם לחבירו שקול לי בדינר בשר, תירצו בתוס' דפסיקת מעות על הבהמה אין דומה גמור [למו"מ] אלא דומה קצת להריני עמך לשליש ולרביע, וקא משמע לן במתניתין דאפילו הכי אסור והיינו דקא מייתי עלה ברייתא דהריני עמך בסלע דאינו מקח וממכר גמור ואפילו הכי אסור. אלא דאכתי תמיה לי למה לן למתני במתניתין (לקמן ביצה כח, ב) לא יאמר אדם לחבירו שקול לי בדינר בשר דמקח וממכר גמור הוא זה ואסור, ונראה דמשום סיפא נקטה דקתני אבל שוחט ומחלק ביניהם אף על פי שנותן לו באומד בשוה דינר.
ירושלמי (ה"ו): אין נמנין הא להוסיף מוסיפין היו ה' נעשין עשרה.

מתני': שוחט ומחלק ביניהם. ודוקא שלא יפייסו ביניהם דאסור להפיס ביו"ט כבשבת (עיין במתניתין שבת קמח, ב) וכן כתב הרמב"ן ז"ל (פ"ד ה"כ).

המשנה החמשית בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה מעשה ששאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזנו ממקומן אמר הר"ם זה הדבר אינו אלא בבהמת קדשים שמתה כי העקר אצלנו אין מאכילי' את הקדשים לכלבים ולפיכך אין מזיזין אותן ממקומן אבל בהמת חול כשמתה מחתכין אותה ומאכילין אותה לכלבים ובתנאי שתהיה מסוכנת מערב יו"ט אבל אם אינה מוקצה היא ואסור לטלטלה:

אמר המאירי בהמה שמתה וכו' ומשנה זו אינה מכונת סדר הפרק אלא מתוך שדבר במשנה שלפניה בבהמה שנפלה לבור דבר במשנה זו בבהמה שמתה איזה הוא דינה ואמר שבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ופי' הדברים כשמתה ביום טוב שהדבר למד מענינו ואנו סוברים עכשו בביאור המשנה שהיא שנויה בבהמה שאינה מסוכנת ובבהמת חולין ואמר עליה שכשמתה לא יזיזנה ממקומה שאסורה היא בטלטול ושאלו עליה בגמ' לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון שהרי ראויה היתה לכלבים מבערב ואין כאן אלא מוקצה מחמת הכנה שלא היתה דעתו עליה לכלבים אחר שבריאה היתה ולר' שמעון אין מוקצה מחמת הכנה אסור אפילו ביום טוב כמו שהתבאר ואע"פ שבמקום אחר אמרו בתחלת המסכתא שסתם לנו התנא כר' יהודה מ"מ כך דרך התלמוד לחקור כלומר אף זו שלא כר' שמעון שהרי לדבריו מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים אע"פ שנתנבלה היום ואע"פ שלא היתה מסוכנת מבערב כמו שהתבאר ושמא תאמר שלא אמרה ר' שמעון אלא במסוכנת מבערב אבל בבעלי חיים שמתו ר"ל שהבהמה היתה בריאה בין השמשות מודה הוא בכך תינח לדעת האומר כן ומה תעשה לדעת האומר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו ופירשוה מתוך שאלות אלו בבהמת קדשים שאינה ראויה לכלום שהרי אחר מיתתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה ראויה להאכילה לכלבים ולפדותה אינו יכול שהרי אין פדייה בלא העמדה והערכה ואפילו למי שאומר שאין צריך העמדה אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ואפילו למי שאומר שפודין אין פודין ביום טוב והילכך לא יזיזנה ממקומה אפילו לר' שמעון שהיה מתיר חתוך נבלה לפני הכלבים והוא שסמך לה חלה שנטמאת שלא יזיזנה ממקומה שהרי אף לכהן טמא אינה ראויה שלשריפה היא עומדת ולשרפה אינו רשאי שאין שורפין קדשים ביו"ט דרחמנא אחשבה לשריפת קדשים מדכתיב באש תשרף והויא לה מלאכה ואפילו להסיקה תחת תבשילו שהרי אמרו אין מדליקי' בשמן שריפה ביו"ט ופירשו בה במקומה שמן תרומה שנטמאת ומשנתנו אף לר' שמעון היא שנויה וחזר והקשה שאם כן דוקא בקדשים הוא שנאסר הא בחולין מותר אף בבריאה ואע"פ שמשנתנו מיהא הואיל ובבהמה קדשים אתה מעמידה כבר נתישבה אף לדעת האומר חלוק היה וכו' מ"מ דיוק זה היוצא ממנה היאך אתה מישבו לדעת האומר מודה היה וכו' ותירץ הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל כלומר שהיא בהמת קדשים והיא מסוכנת ודברי הכל ר"ל בין למאן דאמר חלוק היה בין למאן דאמר מודה היה ומשנתנו אפילו לר' שמעון בין גופה של משנה בין דיוק היוצא ממנה כך נראה לי פירוש הסוגיא ושאר מפרשים מבלבלים את השמועה ומה שגרם להם בבלבולה הוא שמפרשים מה שאמרו ודברי הכל על ר' יהודה ור' שמעון ואי אפשר לפרשה כהוגן ועוד שטורח כל הסוגיא אינו אלא להעמיד משנתנו לדעת ר' שמעון ולדבריהם כשהקשה מדיוק המשנה לדעת האומר מודה היה וכו' היה לו להקשות לומר מתניתין דלא כר' יהודה אלא שעקר הדברים נראה לי כמו שפירשתי:

ומ"מ לענין פסק הלכה כמי שאמר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים וכו' ודיינו להעמידה בבהמת קדשים אף בבריאה ובחולין מיהא מותרת לר' שמעון ואסורה לר' יהודה אם דוקא בבריאה אם אפילו במסוכנת לדעת קצת וכבר ידעת שהלכה כר' יהודה ביו"ט וא"כ אף בשל חולין אסורה לטלטל אפילו היתה מסוכנת מבערב וי"מ דוקא בבריאה אבל במסוכנת אף ר' יהודה מודה ובשבת הלכה כר' שמעון אף בשלא היתה מסוכנת שדברי ר' שמעון אף בבריאה הם כמו שכתבנו ומ"מ אחר שפסקנו כר' יהודה אפשר להעמיד משנתנו שלא כר' שמעון ובבהמת חולין אם אפילו במסוכנת אם דוקא בבריאה לדעת קצת כמו שביארנו אלא שגדולי הפוסקים מעמידין אותה כמסקנת הסוגיא בבהמת קדשים ומסוכנת ואע"פ שלדעת ר' שמעון הוא שהוצרכה להעמידה כן אפשר שבאו להשמיענו להיות הדיוק היוצא ממנה ר"ל הא דחלי' שריא לדברי הכל אף לר' יהודה וא"כ אף ר' יהודה מודה במסוכנת מבערב וכמו שפירשנו לדעת קצת אלא שיש חולקין לומר שר' יהודה אף במסוכנת אסרה כמו שביארנו וכן נראה לי שאם לא כן לא היה נשמט בעל התלמוד מלפרשה ויש מפרש משנתנו לענין שבת ומתוך כך הוצרכנו להעמידה כר' שמעון ולא יראה כן:

וכן יש פוסקין כדעת האומר מודה היה וכו' ומפרשים שלא התיר ר' שמעון אלא במסוכנת ואף אנו שפוסקין כמותו בשבת לא פסקנוה אלא במסוכנת ואין זה כלום ומ"מ מגדולי המורים נוטים להכריע דרך פשרה שכל שהיא בריאה לגמרי מבערב אסורה אף בשבת אם נתנבלה בשבת אף לר' שמעון שהלכה כמותו בשבת ואם היתה מסוכנת גמורה מבערב מותרת אף ביום טוב אם נתנבלה ביום טוב אף לר' יהודה שהלכה כמותו ביום טוב לא נחלקו אלא בשהיתה חולה מבערב לא בריאה ולא מסוכנת וכזו אסורה ביום טוב כר' יהודה ובשבת מותרת כר' שמעון ולא יראה לי כן שהבהמה מתוך שחמרה גס ביותר אינה נקראת חולה עד שההא מסוכנת והדברים נראין לנו כמו שכתבנו תחלה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש לנו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית אין נמנין על הבהמה בתחלה ביום טוב אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהן ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקפיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עקר אמר הר"ם אין נמנין ר"ל שלא יפסיק דמים ביו"ט ויאמר זאת הבהמה בעשרה פשיטי' בדרך משל נקח אותה עשרה בני אדם פשיט לכל אחד ואמרם אין משגיחי' בכף מאזנים כל עקר שאסור להשתמש בהם ואפי' שלא לשקול כגון לתת שום חפץ בכף המאזנים או לכפות בהן כלי והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה על איזה צד לוקחין ומוכרין ביום טוב דברים שיש בהם אוכל נפש ואמר על זה אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו"ט ופי' ענין זה בגמ' אין פוסקין דמים על הבהמה לכתחלה ביום טוב כלומר שאם סיעה של בני אדם צריכין לבהמה אחת אין פוסקין עליה דמים לומר מכור לנו פרה זו בעשרה דנרין ויתחייב לך כל אחד ממנו חלקו אלא שנמנין עליה מערב יו"ט בפסיקת הדמים ויאמרו לו למחר שישחוט להם אותה פרה ויחלקוה בין כלם ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכו' כלומר מה שביארנו שמחלקין אותה ביניהם אע"פ שדרכם לשקול בחול בכף מאזנים בליטרא ובשאר משקלות אין עושין כן ביו"ט ר"ל לשקול במשקולות אלא כנגד כלי או קפיץ שמשימין הכלי או הקאפיץ בכף אחת וחלק הבשר באחרת וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עקר לא כנגד כלי ולא מנה כנגד מנה אלא שמחלקים באומדנא שאומדין החלקים זה בזה ונותנין לכל אחד מהם וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לא נמנו על הבהמה מערב יו"ט כיצד הן עושין שהרי פסיקת דמים ביום טוב אסורה ולהאמין בפסיקת דמים לאחר יו"ט על אמונת הטבח אין אדם מצוי שיתרצה בכך אלא מקיפין שתי בהמות שוות זו לזו ושוחט את האחת ומחלקה להם ולמחר מעריכין אותה כשווי חברתה ובמסכת שבת התבאר שבשעת חלוק המנות אין מטילין עליהן חלשים ר"ל גורלות מפני שזה דרך חול ואע"פ שלענין שבת נאמרה שם הוא הדין ליום טוב וכן כתבוה גדולי המחברים וכן לא יאמר אדם לחברו ביום טוב הריני נמנה בבהמה זו בחלק סלע או בשתי סלעים אלא אומר לו הריני נמנה בבהמה זו למחצה או לשליש או לרביע וכיוצא בזה ובתלמוד המערב התבאר שאם נמנו עליה בדמים מערב יום טוב כשבאין לחלק אותה ביום טוב רשאין להוסיף במנינם היו חמשה ובאו חמשה אחרים ואמרו הרי אנו נמנין עמכם בבהמה זו ויגיע לכל אחד חצי הדמים שנפלו לכל אחד מהם מאתמל רשאין הם לעשות כן וכן כל כיוצא בזה ולשון תלמוד המערב בזה אין נמנין הא להוסיף מוסיפין היו חמשה נעשין עשרה:

מה שביארנו במשנה שאין משגיחין בכף מאזנים כל עקר לא סוף דבר לשקול את הבשר אלא אף לשים בה את הבשר דרך שמירה מן הכלבים או העכברים או דרך הצנעה אסור אם היו המאזנים תלויות באותה טבעת שמניחין אותה לשם בשעה ששוקלין בהם הא כל שאינה תלויה שם מותר אחר שאינו מניחה לכונת משקל:

טבח שהוא רגיל במשקל הבשר ובקי בו כל כך שכשהוא מגביה את הבשר בידו ומכוין בהגבהתו לידע משקלה הוא מכיר את משקלה אסור לשקול ביד בדרך זה וי"מ שלא נאסר אלא כשמניח את הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ומ"מ לשון תלמוד המערב מורה כדעת ראשון שאמרו שם בטעם האיסור מפני שידו כליטרא וכן אם היו המים בכלי והיו בו שנתות ויודעין בהן כשמכניסין ליטרא בשר בכלי עד אי זה שבשנתות המים עולין אסור לכוין משקל הבשר בדרך זה יש מי שאומר שלא נאסרו דברים אלו אלא בטבח שנראה כמוכר במשקל אבל שאר בני אדם מותרין לשקול לעצמן הואיל ואין מתכונין למכור אלא לידע חלק המגיעם כמה הוא והביאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מפייס אדם את עצמו בליטרא לידע כמה הגיע לו וגדולי הדור ראיתי שחולקים בה ממה שאמרו למטה שלא תהא אשה מודדת קמח ליתן לתוך עיסתה אלא שאנו כתבנו בה להיתר כמו שיתבאר:

אסור לעשות ביו"ט בית יד בבשר והוא נקב העשוי בה בסכין כדי לאחוז את הבשר מפני שזה דרך חול הוא אבל מותר לנקוב את הבשר באצבעו שלא בסכין ומותר לעשות בו סימן אף בסכין אם היא מתעלמת מן העין כדי להיותו היכר לבעלים שלא הוחלפה ובלבד שלא יעשה סימן באותיות אלא כענין שלש קרנות או יותר כפי רצונו:

כל פסולי המוקדשין שיש בהם צד קדושה כגון קדשים בעלי מומין שנפדו שיש בהם צד קדושה עדין והוא שאסורין בגיזה ועבודה מותר לשחוט אותן באיטלין ולמכרם שם והוא מקום שהטבחים מוכרין שם את הבשר לכל כדי שיהו נמכרין ביותר וכן נשקלין בליטרא מטעם זה שכל שהבעלים יודעין שהיא נמכרת יפה אף הם מוסיפין בפדיונם והרי דמי הפדיון חוזרים להקדש שהרי מביא תחתיה בהמה אחרת ואחר שיש בפדיונן תועלת להקדש אין חוששין לבזיון זה ורודפין אחר התועלת ואע"פ שכל שהוא לאחר פדיונן הנאה לבעלים וקודם פדיונן אי אתה יכול לפרשה שאין פדיון אחר שחיטה שהרי צריכות הם העמדה והערכה מכל מקום מתחלה אם יפדוה הבעלים כשהם יודעים שיהיו רשאים למכור באיטלין יוסיפו בפדיונה כמו שביארנו אבל בכור ומעשר בהמה שהוממו אין נפדין כדי לחזור דמיהן להקדש שהרי בבכור נאמר לא יפדה ובמעשר לא יגאל אלא נאכלין במומן בכור לבעליו הכהנים או מאכילו למי שירצה אפילו לגוי שנכסי כהן הוא כדכתיב וכי יהיה בו מום וכו' לא תזבחנו וכו' ומעשר לבעלים ישראל ומאחר שאין תועלת להקדש בבזיונן אף הם אין נשחטין באיטלין ואין נמכרין באיטלין ואין נשקלין בליטרא אלא ישחטנו בביתו וימכרנו בצנעה ומ"מ בכור תם אינו נמכר שבשר קדש הוא וכהנים שנמנו עליו שוקלין מנה כנגד מנה אבל לא בליטרא ומעשר בהמה שהתרנו מכירתו בבית דוקא מעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו ומפני השב אבדה ליתומים לא גזרו עליו אבל בשאר בני אדם אין מוכרין אותו כלל והוא שאמרו במסכת בכורות ל"א ב' בבכור נאמר לא יפדה ונמכר במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום ובתלמוד המערב בשני של מועד קטן אמרו שטעם איסור בכור לישקל בליטרא הוא מפני שיהיו מוכרין אותו בזול והוא שאמרו אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר בכור לישקל בליטרא כלום אסרו אלא שיהיו מוכרין אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר:

המשנה השביעית אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט והם מחלקין ביניהם אמר הר"ם השחזה היא העברת סכין ברחיים והם מחלקין ביניהם שיאמר תן לי רובע הכבש או שמיניתו או חלק כך ממנו:

אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה איזו מלאכה שבמכשירי אוכל נפש מותרת ביו"ט ואמר שסכין שנפגמה אין משחיזין אותו שהרי הוא כמתקן כלי אבל משיאה על גבי חברתה שאין זה נקרא תקון גמור אלא כלאחר יד מותר בכך ולא נתבאר במשנה זו באיזו משחזת נאסרה אלא שמאחר שלא התיר אלא השאה על חברתה נראה שבכל משחזת נאסרה אלא שבגמרא נחלקו שלדעת אחת לא נאסר אלא במשחזת של אבן אבל בשל עץ מותר לחדדה ובשל אבן להעביר שמנוניתה מותר ולדעת שני בשל עץ מותר להעביר שמנינותה אבל לחדדה אסור אף בשל עץ ובשל אבן אף להעביר שמנונית אסור ובלשון אחר נחלקו בענין זה במשנתנו שלדעה אחת מה שנאסר השחזה במשחזת שלה דוקא לחדדה אבל להעביר שמנינותה מותר ובהשאה על גבי חברתה אף לחדדה מותר ולדעת שני אף השאה בחברתה לחדר אסור ולהעביר שמנינות מותר ובמשחזת שלה אף להעביר שמנינות אסור והדברים מבולבלים לידע על מה נסמוך ומ"מ מצינו בגמרא שמשנתנו שלא לדעה ר' יהודה נאמרה שהוא מתיר במכשירין וא"כ כל לשונות אלו אין לנו בדקדוקם כלום שהרי הלכה כר' יהודה אלא שאין מורין כן ואף שחכמים גדולים עשו בה מעשה להעבירה על שפת הריחיים בכונת חדוד אלא שלא להוציא הוראה מתחת ידם היו אומרים שלהעברת שמנינות היו עושים אלמא אף בשל אבן ולחדד מותר אבל במשחזת שלה לא ראינו בה מעשה אלא שרב חסדא פוסק כר' יהודה בפומבי עד שאמר יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי ודרשה ודאי הוראה מפורסמת היא ואם כן אף במשחזת שלה מותר אלא שמ"מ בזו דוקא בשנפגמה ביו"ט וכמו שאמרו בסוף השמועה סכין שנפגמה ושפוד שנרצף וגריפת תנור באנו למחלקת ר' יהודה ורבנן דלר' יהודה שרי והעמדנוה בשאי אפשר מבערב ומסתמא במשחזת שלה אמרה אבל על האבן ועל העץ ועל חברתה אם התיר ר' יהודה שהלכה כמותו אף בנפגמה מבערב או דוקא בנפגמה ביו"ט לא נתבררה בגמרא והרבה מפרשים כתבוה דוקא בנפגמה או עמדה ביו"ט הא מבערב הכל אסור אף לר' יהודה עד שכשאמרו בגמרא מתניתין דלא כר' יהודה הקשו בה לוקמה כר' יהודה ובמבערב תירצו בה שאלו כן לא התיר בהשאה על חברתה וא"כ לר' יהודה בנפגמה או עמדה ביום טוב מותר אף במשחזת שלה במבערב אסורה אף השאה על חברתה ואנו שפסקנו כר' יהודה אלא שאין מורין כן כל שנפגמה ביום טוב אוסרין במשחזת שלה שהכל יודעין שחדוד הוא ומתירין באבן ובעץ ובהשאה על חברתה שהדבר נראה כמכוין להעברת שמנינות אע"פ שמתכונים לחדד ובמבערב אוסרין את הכל ואע"פ שבדיכה התרנו בשנוי אינו דומה מכשיר שבגוף האוכל למכשיר שבהכנה:

ומ"מ שטת קבלתנו שמא זה שהחליטו לומר מתניתין דלא כר' יהודה ולא העמידוה במבערב וכר' יהודה נראין הדברים שבמשחזת שלה הוא שיש לחלק לר' יהודה בין ביומו למבערב אבל בעץ ואבן שהוא שנוי מותר כדין המלח ובקוע עצים ואם מטעם היתר השאה על חברתה זו ודאי אין ספק שלא אסרה ר' יהודה שאין זה אלא כעין מנהג להעביר אי זה שמנינות המעכב את החתך ולא היה נמנע מזה להתיר משנתנו כר' יהודה ובמבערב אלא שאף כל אלו מותרין אף במבערב והטעם שהסכין תשמישו תדיר ואף בהושחזה מבערב סמוך לבין השמשות משתמשין בו ועומדת או נפגמת ונמצאת מניעת הכנתו קלה ומתוך כך לא חלקו בה ואף בתלמוד המערב ראיתי אבל מסיעה על חברתה אמר רב חסדא דר' יודא היא רב יהודה אמר דברי הכל היא אינה אלא להעביר שמנינותא ונמצא פסק הדברים לדעתנו שכל שנפגמה מבערב אין משחיזין אותה במשחזת שלה אבל נפגמה ביו"ט מותר אלא שאין מורין כן ונפגמה מבערב משחיזין אותה באבן או בעץ או בחרס או על הריחים אף לכונת חדוד אלא שאין מפרסמים שהוא מכוין לחדד וכן נראה שצריך להזהר שלא יוכר מתוך תנועותיו שיהא מכוין לחדד והשאה על חברתה מותר בכל ענין שעקר ענינו אינו נראה חדוד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשטתנו אלא שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

אניו והא כי אתא רב אושעי' וכו' פי' מקשה על מה דפירש אביי שאם נמלך ערב יו"ט לכתחילה אין מבקרין אותו הא בדיעבד שפיר דמי הא רב אושיעא אייתי מתניתא דבין נולד בו מום עיו"ט ובין נולד בו ביו"ט דין אחד להם שאין זה מן המוכן ואפי' דיעבד אסור והכי דייקא נמי מתני':

מאי אין נומנין אמר ר' יהודא אמר שמואל אין פוסקין דמים לבהמה בתחלה ביו"ט פי' האי דתני אין ממנין דמשמע אין מתחברין בפיסוק דמים קאמר שלא יתחברו לפסוק דמים על הבהמה ביו"ט אבל בלא פיסיק דמים מותרין להתחבר וללכת אצל רועה הרגיל אצלם וליקח ממנו בהמה בשותפות וראוי הי' לשנות אין פוסקין דמים לבהמה ביו"ט והאי דמפיק לה בלשון נימנין שמשום סיפא דאתי לאשמונין אבל ממנין עליה מערב יו"ט וביו"ט שוחטין ומחלקין ביניהן ולא אמרינן החילוק שמחלקין ביו"ט הוי עובדין דחול תניא נמי היכ דדוקא ליפסוק דמים הוא אסור אבל להתחבר וליקח אותו בלי פיסוק דמים מותר כדתנאי אבל לומר לו הריני עמך למחצה לשליש ולרביע אלא שמתחברין לקנותה או שנים או שלשה או ארבעה:

מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה. פירוש משום מוקצה דמעיקרא מוכנת לאדם והשתא לכלבים ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים.

מעשה שבאו ושאלו את ר' טרפון עלה ועל החלה שנטמאה כו'. וא"ת והא חזי להסיקה תחת תבשילו וכדאמרינן גבי חלה לכם לכל צרכיהם ואפילו להסיקה תחת תבשילך. פירש רש"י דרחמנא אחשבה להבערה דכתיב באש ישרף והילכך מלאכה היא. ואמרו בתוס' דהאידנא דכל החלות טמאות אפילו הכי מותר לטלטלן דקיימא לן חלת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו וכהן קטן מצי אכיל לה אי נמי כהן גדול אם טבל לקריו. אי נמי טעמא משום שאנו חייבין להפרישה וכיון שכן אותה שעה מותר לטלטלה לכל מקום שירצה.

גמ' לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון. פירוש דאי אתיא האי סתמא כר' יהודה אף על גב דסתם לן תנא כר' יהודה ביום טוב מכל מקום קשיא דאם איתא דר' יהודה היא ולא ר' שמעון כי מייתינן לעיל בריש פרקין דתנן סתמא כר' יהודה מאין מבקעין עצים מן הקורות אמאי לא מייתי לה הא דהכא. ואי נמי דלא חשיב סתמא אלא סתמא בתרא דיום טוב.

בבעלי חיים שמתו שאסורין. פירוש דאסוחי אסח דעתיה מיניהו לגבי כלבים והוה ליה כקערה ועששית.

בהמת קדשים וכו'. אלא למר בר אמימר דאמר מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין. פירוש רבי דסתם מתניתין בבהמת קדשים על ידי מעשה שהביא ולמידק הא דחולין שריא אם כן לא כר' יהודה ולא כר' שמעון. הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל. פירוש ואפילו לר' יהודה דכל שהיא מסוכנת מערב יום טוב חשיב כאילו היא נבלה מערב. הא בבריאה מערב כולי עלמא מודו דאסור. והילכך השוחט בהמה ונמצאת טרפה הרי זו כבעלי חיים שמתו שאסור לטלטלה לדברי הכל דכשהיא בחיים בחזקת התר היא עומדת. וכיון שכן השוחט את הבהמה ובא לבודקה לא יבדקנה אלא במקום שיוכל להניח שם אם תהא טרפה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן הרשב"א והריטב"א ז"ל וכעובדא דלוי דשלהי מסכת שבת דכי מייתו בהמה לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא וכן היא בירושלמי.

אמר רבא מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו. פירוש ומתניתין הכי קתני אין נמנין כלומר אין פוסקים דמים על הבהמה ביום טוב. אבל נמנין כלומר פוסקים על הבהמה מערב יום טוב. ושוחטין ומחלקין ביניהם. כלומר אם לא נמנו מערב יום טוב כיצד הן עושין שוחטין ומחלקין וכדפירש רבא מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו.

גמרא בבהמת קדשים ור' טרפון שהיה מסופק דס"ד דשרי משום בזיון קדשים עכ"ל תוספות ישנים:

שם הב"ע במסוכנת וד"ה כו' עיין ברז"ה ור"ן לקיים הגירסא וד"ה לדברי הרי"ף וה"ק מסוכנת אפי' ר"י מודה דשריא ובבריאה אפי' ר"ש מודה דאסור כי פליגי בחולה כו' עכ"ל וכ"כ הטור א"ח:

בגמרא בסוף שמעתין הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל גירסא זו לפי פרש"י ליתא דהא פי' לעולם ר"ש היא וכו' ולדידיה א"א לגרוס בגמ' ודברי הכל ועיין בר"ן שכתב שגירסא זו לפי סברת רב אלפס ולפי גירסא זו בבעלי חיים שמתו דהיינו בבהמה בריאה אפי' ר"ש מודה שאסורין ובמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה שמותר כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או בי"ט ומתני' איירי במסוכנת ולכך טעמא דקדשים לא יזיזנה הא דחולין שריא אפי' לר' יהודה וכ"ש לר' שמעון ודברי הכל היא וע"ש:

רש"י בד"ה אלא טעמא כו' נקט ופרכינן כו' הד"א:

גמ' במסוכנת וד"ה. רש"י לא גריס וד"ה [דלא אתיא כר"י] ועי' ברז"ה [שגורס ד"ה אפילו כר"י דלא פליגי כ"א בחולה אבל בבריאה אף ר"ש מודה להך מ"ד ובמסוכנת אף ר"י מודה ומתני' מסוכנת וד"ה] ואליביה קשה מה קאמר ר"י אם לא היתה נבלה בע"ש כו' ולא אמר אם לא היתה מסוכנת מע"ש ועיין:
אין להקשית לוקמה מתני' שמתה מעיו"ט דסתמא קתני (וכן כמה משניות בסמוך [פ]). ולמאי דאמר בבהמת קדשים אפ"ה מספקא לר"ט [אי שרי] משום בזיון קדשים [כ"ה ברש"א משום ת"י]:

ברש"י בד"ה ההוא גברא כהן היה. לכאורה א"צ לזה דלכ"ע שואלין על המום היאך בא לו ולא משום דנחשד רק דלמא לא ידע דרשא דכל מום לא יהי' בו דבסמוך. רק רועי כהנים אינם נאמנים וצריך להביא עדים שכדבריו כן הוא ולא מצינו דא"ל להאי גברא אייתי עדים שכן הוא ודו"ק [צ]:

ברש"י בד"ה לא יהיה קרי בי' לא יהיה. ללמד שאסור להטיל מום דפשטי' דקרא שאסור להקריב בכור בעל מום וכל אפילו גרמא:

בתוס' בד"ה ועל החלה וקשה דהא דאין שורפין כו'. לפום ריהטא כבר תי' (ש"ס) [רש"י כצ"ל] דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ועיין:

בא"ד ומ"מ קשה דהיכי מדמי כו'. הוא בל"ז [על המשנה]:

גמרא שלא יביא בצק כו' כדי שיבא הכלב כו'. נ"ל דלרבותא נקיט בצק שאין דרך הכלבים לאכלו כמש"כ המלחמות לעיל פ"ב גבי פלוגתת ריה"ג ור"ע בדרשה דלכם ולא לכלבים ע"ש וא"כ הוה גרמא רחוקה אפ"ה אסור. ואין קושיא על המלחמות מספ"ג דטהרות בצק כו' ובכלב כדי שילחכו כו' דהתם מיירי שניכר מקום נשיכתם וקאי ארישא שיש בה נקירות תרנגול וכ"כ הרמב"ם בחבורו להדיא:

רש"י ד"ה ההוא גברא כהן היה. וכ"כ בד"ה את גרמת שנחשדתם כו'. ולכאורה קשה א"כ מדוע האמינו בהשיבו לא ולא דרש ממנו עדים כמש"כ לעיל. ואולי דבאמת א"ל אח"כ להביא עדים והגמרא לא חשה להביא זה כמו דלא סיימא דשרי ליה. ומה שהכריחו לומר דכהן הוה הוא משום דאין רואין בכור ישראל אא"כ כהן עמו (בכורות לו ב ושם):

רד"ה ופרטי' והיא שנויה כו' שפתו שנפגמה. הוא שם (לט):

רד"ה את גרמת שישראל כו' אלא ג' חדשים. היינו בדקה וכר' יוסי בר"פ עד כמה דלית ה"כ:

רד"ה שאסורים וכי שריא במסוכנת כו'. כצ"ל:

תד"ה ועל החלה דלכך א"נ לפני כלבו משום דמצותה בשריפה כו'. עמש"כ ברפ"ב דפסחים בס"ד:

במשנה ושוחטין ומחלקין ביניהם. מפרש"י משמע דגריס ושוחט כדלקמן (ס"ד כח) במשנה ואו קתני או דנמנין מעיו"ט או דמחלק ביניהן בלא פיסוק דמים כלל וע"ז שייל בגמרא היכי עביד:

גמרא תנ"ה לא יאמר כו'. בתוספתא תני בהדיא כיצד אין נמנין כו' לא יאמר כו' (ואולי דכצ"ל גם כאן) ור"ל דלא יאמר לו הריני שותף עמך בבהמה זו בסלע ורצונו שישום דמי הבהמה כולה (וזהו פיסוק דמים) ואם ישיימוה ד"מ בעשרה סלעים יהיה לו בה חלק עשירית וכה"ג ואומר כן כדי שיעלה לו חלקו בזול יותר כמובן ולקמן (ס"ד כח) דתני לא יאמר אדם שקול לי בדינר בשר אינו צריך לשום הבהמה כולה רק אותה חתיכה שנותן לו וכ"מ שפי' הגר"א ז"ל בשו"ע ר"ס ת"ק ואתי שפיר לשון נמנין דהכא. וכן שינוי לשון מסלע לדינר ומיושב תמיהת התוי"ט במשנה דלקמן:

תוס׳ ד"ה ועל כו׳ הא אית ביה צורך גבוה כ"א צלי אש. נ"ב הא לק"מ דמצוה צלי אש צורך הדיוט הוא:

רש"י ד"ה אין פוסקין וכו'. עי' רש"י לקמן דף לז ע"א ד"ה משום מקח וממכר:

בא"ד בספר עזרא. כלישנא דש"ס סוכה דף לז ע"א וכן בעזרא וכו' וזהו בנחמיה ח' ועי' סנהד' דף צג ע"ב:

ומעשה ושאלו את ר"ט עלי' ועל החלה וכו' פירש"י דרחמנא אחשבי' להבערת קדשים דאפי' מריצה לפני כלבו הוה מלאכה. כוונתו מבואר דבתרומה שנטמאת לא כתי' שם ביעור בהדי' אדרבא התירא כתי' שלך תהי'. אלא אמרי' כשם שמצוה לשרוף קדשי' כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת ואמר רחמנא שלך תהי' להסיקה תחת תבשילך עי' שבת כ"ה ע"א וס"ל לרש"י מדאמר רחמנא שלך תהא הותר ממילא לתתו לפני בהמתו בפשיטות ש"ס פסחים ל"ב דלית ליה לרש"י לחלק בין תרומת חמץ לתרומה טמאה. ולשון להסיקה תחת תבשילך הוא לאו דוקא אלא אשגירת לישן בעלמא. כיון דמצות ביעור בגופי דתרומה לא כתיב רק בקדשים והתם מצותו בשריפה ע"כ גבי היתר הנאת תרומה דכתיב לך שלך תהי'. אמרי' לשון להסיקה אבל לעולם מדכתיב לך אפקי' רחמנא משריפה ואוקמי בכל מיני ביעור אפי' להריצה לפני כלבו ומ"מ מדאפקי' רחמנא למצות ביעור דתרומה בלשון שריפה דכתיבי גבי קדשים הרי אחשבי' רחמנא לאכילת בהמה כמו שריפה וה"ל מלאכה גמורה ואסורה בי"ט זה נ"ל דעת רש"י ואמנם כל זה בתרומה דעיקר ביעור שלה בלשון שריפה כתי'. אבל בחמץ בפסח לרבנן דר' יהודה דס"ל השבתתו בכל דבר ולא מצינו ביה לשון שריפה לא שייך לומר רחמנא אחשבי' ולק"מ ממ"ש רש"י בפסחים ה' ע"ב ד"ה ע"ש וע"ש בפני יהושע וק"ל:

במסוכנת ודברי הכל לשיטה זו מודה ר"ש לר' יהודה בבעלי חיים שמתו ומודה ר' יהודה לר"ש במסוכנת שמתה ופלוגתתם בחולה שמתה וכי האי גווני יש לעיי' בסוגי' דבכור שנפל לבור במום עובר מעי"ט ונעשה ממנו מום קבוע אי דומה למסוכנת ולית בי' מוקצה אפי' לר' יהודה וכבר כתבתי מזה לעיל וכן לקמן בפ' המביא בסוכה רעוע מעי"ט אי הוה רעוע טובא דדמי למסוכנת דמודה בי' ר' יהודה וע"ש:

ונ"ל דזעירי לא אמר אלא במסוכנת ולא אמר וד"ה. וש"ס שלהי שבת דלא ס"ל לחלק בין שבת לי"ט לענין מוקצה מוכח מכאן דזעירי כר"ש ס"ל ותלמודא דשמעתין דס"ל לחלק בכך דבי"ט סתים לן תנא כר' יהודה ע"כ הוסיף הש"ס בדברי זעירי במסוכנת וד"ה ועמ"ש רז"ה בשמעתין:

במשנה בהמה שמתה וכו' ומעשה ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאה ופירש"י אפילו לתתה לכלבו אסור בי"ט וכו' דרחמנא אחשבה וכו' עכ"ל. וכ"כ רש"י בפסחים בפרק אלו עוברין (פסחים ד' מ"ו) ע"ש ואע"ג דלכאורה משמע מל' רש"י בפ"ק דפסחים דף ה' ע"ב להיפך במה שפירש שם גבי ש"מ מדר"ע תלת אלא שכבר כתבתי שם בפ"ק ליישב בזה שיטת רש"י לנכון. מיהו נראה דמ"ש רש"י דרחמנא אחשבה לאו אחלה שנטמאת קאי דעיקר קרא לא איירי אלא ביום דשריפתן מן התורה משא"כ בחלה דעיקר שריפתה לא הוי אלא מדרבנן משום דדמיא לקדש אי נמי משום תקלה כמו שפירש"י להדיא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ה) וא"כ לפ"ז מה שכתב כאן דאין מבערין חלה בי"ט משום דרחמנא אחשבה היינו משום דגזרינן תרומה וחלה אטו קדשים אלא שהתוס' כתבו שם בפרק במה מדליקין דאפשר דעיקר דין שריפת תרומה וחלה נמי מדאורייתא וע"ש בחידושינו:

בתוס' בד"ה ועל החלה שנטמאת וכו' וקשה דהא דאין שורפין וכו' היינו טעמא וכו' לעשות אש ולעסוק בשריפתו וכו' עכ"ל. גם בזה הארכתי בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג ע"ב) ודף כ"ד ע"ב בל' התוס' דרש"י נזהר בזה במ"ש דרחמנא אחשבה וכוונתו דרחמנא לאו משום מלאכת הבערה אסרה אלא מגזירת הכתוב דהא ודאי אפילו אם אש מוכן לפניו אפ"ה אסור ואי משום הבערת הקדשים עצמו נמי ליכא לא מיבעיא למאי דקי"ל מלאכה שאצ"ל שרי מדאורייתא אפילו בשבת א"כ הא נמי מלאכה שאצ"ל היא אלא אפילו לר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב אפ"ה נראה דמודה בכה"ג דפטור משום דמקלקל גמור הוא אי הוי רשאי ליתן לפני כלבו כן נראה לי ליישב שיטת רש"י וע"ש בחידושינו באריכות:

בפרש"י בד"ה בבהמת קדשים וכו' אפילו למ"ד פודין בי"ט לא פרקי לה עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרך לכך דהא ודאי הך בהמת קדשים בבכור איירי דהא ר' טרפון לאחר חורבן טובא הוי דלא אשכחן בהמת קדשים אלא בבכור לחוד (והכי איתא להדיא בירושלמי) א"כ בבכור ודאי לא שייך פדיון כיון דקדושתו מרחם וצ"ע:

בגמ' הב"ע במסוכנת וד"ה. פי' דלפ"ז הא דנקיט בהמה דומיא דחלה דקדושה היינו משום דבקדשים מילתא דפסיקא הוא דאפילו במסוכנת אסור משא"כ בבהמת חולין הוי שרי אליבא דר"ש ועיין בזה בס' יש"ש באריכות וגם בס' בעל המאור האריך בזה והקשה על שיטת הרי"ף דפסק כהך אוקימתא דאיירי בבהמת קדשים ובמסוכנת אע"ג דפסק במוקצה בי"ט כר"י והוי כתרתי דסתרן אהדדי ותירץ בזה בעל המאור לפי שיטתו דהא דקי"ל בי"ט כר"י היינו דוקא במוקצה דלא שייך בשבת כגון בקוע עצים או מוקצה מחמת איסור שחיטה או צידה דלא שייך בשבת משא"כ הכא בבהמה שמתה דאיסור מוקצה הוא היינו משום דאתמול לא קיימי לכלבים ודבר זה נוהג בין בשבת ובין בי"ט א"כ לפ"ז לא שייך להחמיר בי"ט יותר מבשבת:

מיהו באמת שאין זה מספיק לשיטת הרי"ף דלית ליה האי כללא של בעל המאור כמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בריש מכילתין ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי' הרי"ף ולפי גירסתו דלא גרס וד"ה וכדמשמע נמי מל' רש"י בשמעתין דלא גריס לה משום דמוקי לה כר"ש דוקא דאי לר"י אפילו מסוכנת דחולין שרי. אמנם לע"ד יש ליישב שיטת הרי"ף בענין אחר דכיון דעיקר דינא דמתניתין אינו אלא לענין טילטול לחוד דהא בהמת קדשים לא חזי לכלבים אע"כ דלענין טילטול איירי כדקתני לא יזיזנה ממקומה מיהו כיון דעיקר איסור טילטול בזה אינה מחמת איסור אלא משום מיגו דאיתקצאי בה"ש א"כ אפשר דהרי"ף נמי מודה לסברת בעל המאור דאין להחמיר בי"ט יותר מבשבת וכמו שאבאר בק"א בכללי דיני מוקצה די"ט ודו"ק:

וביו''ט שיולי קא משייל. פעמים שהיה טרוד בעיו''ט ומשראה המומין אומר לו לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום כדתנן (בכורות דף לה.) כל המומין הראויים לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אין נאמנים וצריך להביא עדים שמאליו בא לו: ההוא גברא. כהן היה: דלי עיניה. נשא עיניו: הוצא. גדר של קוצים: הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא. שעורין היו מושלכים מעבר לגדר והבכור היה לעבר השני: ופרטיה לשפותיה. קרע שפתיו והיא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם הוא ניכר: את גרמת ליה. מדעת נתת השעורים שם שנחשדתם על הבכורות מפני טורח הגדול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא שלשה חדשים ונותנו לכהן: לא יהיה. קרי ביה לא יהיה: ה''ג מום לא יהיה בו אין לי אלא כו'. אי כתב מום ולא כתב כל לא היה לי לאסור גרמא אלא נתינת מום ממש אבל עכשיו אמר מום לאסור נתינת מום ממש ואמר כל מום לאסור גרמא: מתני' חלה שנטמא'. אינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו בי''ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו''ט ואפילו ע''י אכילת בהמה דקי''ל שאין שורפין קדשים בי''ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שרפה ביו''ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו''ט לצורך אכילה היא ומותרת אפילו הכי בשמן שרפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת דגזרת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו''ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף (ויקרא ז) הלכך מלאכה היא: גמ' ואת הנבלה לפני הכלבים. וכשנתנבלה בשבת קאמר מדפליג רבי יהודה עלה ואמר אם לא היתה נבלה מע''ש אסורה לפי שאינה מן המוכן: בבעלי חיים. בהמה בריאה בין השמשות: שמתו. בי''ט: שאסורים. וכי שריא במסוכנת בין השמשות דדעתיה עלויה להאכילה לכלבים: בבהמת קדשים. שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה והערכה אי נמי אין פודין קדשים להאכיל לכלבים ואפילו למאן דאמר פודין בי''ט לא פרקי לה הלכך לא חזיא: אלא טעמא דקדשים. כיון דדיקא מתני' למתנייה דומיא דחלה על כרחך שמעינן מינה דדוקא בקדשים נקט ופרכינן אלא טעמא דקדשים בתמיה: הא דחולין שריא. לכלבים ולא מתסרא משום מוקצה: הניחא למר בריה דרב יוסף כו'. איכא למימר מתני' דדיקא לאשמועינן דחולין שריא ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה: אלא למר בריה דאמימר. מני לא ר' יהודה ולא ר' שמעון: הכא במאי עסקינן במסוכנת. לעולם ר' שמעון היא ומתני' במסוכנת דשרי ר' שמעון בה ואמר מחתכין את הדלועין כו' הלכך טעמא דקדשים לא יזיזנה הא דחולין שריא: מתני' אין נמנין. בגמ' מפרש מאי היא: אבל. שוחט הוא הטבח בלא פסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמיה: גמ' אין פוסקין דמים. דמקח וממכר בשבת וביו''ט אסור בספר עזרא (נחמיה יג): היכי עביד. דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהן היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמיה: מביא. להם ביו''ט שתי בהמות שוות ויאמר ראו שזו כזו ולמחר שמין את הנותרת: הריני עמך. נמנה על בהמה זו בסלע והיינו כשמואל דאמר אין פוסקים לה דמים ביו''ט:

ועל החלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה. פרש''י דלמאי חזי אי לאכילה הא טמאה היא אי להסקה תחת תבשילו אין שורפין קדשים בי''ט וכ''ת יריצנה לפני כלבו כדאמרינן בפסחים (דף לב. ושם) גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו וי''ל דנתינה לכלבו אע''ג דאין כאן שום טורח זהו ביעורו וכשם שאין שורפין כך אין מבערים דרחמנא אחשבה להבערתו אע''ג דהוי לצורך כדאמר אין מדליקין בשמן שרפה ביו''ט ואע''פ שהוא צורך יו''ט להדליק לצורך אכילה וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביו''ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל הכא כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה לכן נ''ל דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותה בשרפה כדאמר בשבת (דף כה.) כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אבל גבי תרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמאה אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה וכן משמע בתמורה (דף לג:) דחשיב לה לתרומה טמאה בהדי הנשרפין וקאמר הנשרפין לא יקברו ומ''מ קשה דהיכי מדמה תרומה לקדשים למימר שאין שורפין תרומה ביו''ט אימא שאני שריפת קדשים דלית בהו צורך הדיוט כלל לכך אין שורפין אבל תרומה דצורך הדיוט להסיק תחת תבשילו אימא ישרפנו בי''ט תחת תבשילו דהא איכא צורך אוכל נפש ותירץ רבינו יצחק דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה וראיה מדלעיל (דף יט.) דאמרינן נדרים ונדבות אין קרבין ביו''ט ואפילו שלמים ואמאי והא שלמים צורך הדיוט אית בהו אלא ודאי בטיל ליה חלקו אצל חלק גבוה והוי כאילו כולם לגבוה הכא נמי גבי תרומה נימא הכי וקשה לפי זה דא''כ צליית פסחים היכי דחיא י''ט הא אית ביה צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא בטיל ליה אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט אלא ודאי י''ל דאין קושיא מטעם זה דמצות גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו ומה שאין שורפין את התרומות היינו גזרה תרומה אטו קדשים.: [בבהמת קדשים. ורבי טרפון שהיה מסופק דס''ד דשרי משום בזיון קדשים]. ת''י: גריפת

דף כז - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד