ביצה כז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

וכשגמר בשולייהו - חזו להו.

ומוכח שאף על גב שהיו מוקצים באמצע היום טוב, בשעת הרתיחה, אין הם נאסרים לכל היום טוב, כי אין מוקצה לחצי שבת או לחצי יום טוב.

אמר ליה אביי: ולטעמיך, שהוכחת משעת רתיחת הפולים שאין מוקצה לחצי שבת - תקשי לך מכל קדרות דעלמא!

דהא סתם קדרות דעלמא, כאשר הן נלקחות מעל האש בזמן בין השמשות הרי אז רותחות הן, ואינן ראויות לאכילה, ובכל זאת לאורתא, בליל שבת, אכלינן מינייהו! ולא אמרינן שמחמת רתיחתן התבשילין שבהן הם מוקצה, כי אז היו אסורים גם כשיצטננו, שהרי מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא.

אלא, בהכרח שדבר אשר גמרו תלוי בידי אדם, כמו פולין וכמו קדרות לא קא מבעיא לן שאינו מוקצה כלל, לפי שאין האדם מקצה אותו כלל.

וכי קא מבעיא לן אם יש מוקצה לחצי שבת, הוא רק בדבר שגמרו בידי שמים, כמו גרוגרות, שיבושן תלוי בזריחת השמש ובטיב הפרי, שותן, בשעה שאינם ראויים לאכילה, מקצה אותם האדם מדעתו לגמרי.

רבי יהודה נשיאה, הוה ליה ההוא בוכרא,, בכור בביתו, והיו לו בביתו כהנים שהיו סמוכים על שולחנו, והיה מאכילם בשר בכור בעל מום.

שדריה שלח את בכור ביום טוב לקמיה דרבי אמי שיבדוק את מומיו.

סבר רבי אמי דלא למחזייה, שאין לו לראות את המומים ביום טוב, וכמו רבי שמעון.

אמר ליה רבי זריקא, ואיתימא רבי ירמיה: הרי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה היא כרבי יהודה.

הדר, שדריה חזר ושלח אותו לקמיה דרבי יצחק נפחא.

סבר גם הוא כרבי שמעון, דלא למחזייה.

אמר ליה רבי ירמיה ואיתימא רבי זריקא: הרי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה היא כרבי יהודה.

אמר ליה רבי אבא לרבי זריקא: מאי טעמא לא שבקתינהו אינך מניח לרבנן שפסקו כרבי שמעון, למעבד עובדא כרבי שמעון, ולהמנע מראיית המומים?

אמר לו רבי זריקא לרבי אבא: ואת, מה בידך? ממי שמעת שבדין הזה אין הולכים לפי הכלל שהלכה כרבי יהודה, אלא פוסקים בו שהלכה כרבי שמעון ולא כרבי יהודה!?

אמר ליה רבי אבא: הכי אמר רבי זירא: בדין זה נקבעה ההלכה כרבי שמעון.

אמר מאן דהוא מן התלמידים: אזכי ואסק להתם, יהי רצון שאזכה ואעלה לשם, לארץ ישראל, ואגמרה לשמעתא ואלמד סוגיה זו מפומיה דמרה מפי בעל השמועה, רבי זירא.

כי סליק להתם כשעלה אותו התלמיד לארץ ישראל, אשכחיה מצאו לרבי זירא.

אמר ליה: האם אמר מר שנקבעה בדין ראיית מומים ביום טוב הלכה כרבי שמעון?

אמר ליה: לא אמרתי שכך נקבעה ההלכה. אלא אנא - מסתברא שהלכה כרבי שמעון בדין זה, אמרי, זה מה שאמרתי.

מדקתני במתניתין במשנתנו: רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום - אין זה מן המוכן.

וקתני לה לדין זה בברייתא בלשון "חכמים".

שמע מינה מלשון הברייתא שהביא רב אושעיא, שנקטה את שיטת רבי שמעון שאין רואים מומים ביום טוב, בין שנולד בו מערב יום טוב ובין שנולד בו ביום טוב, בלשון "חכמים אומרים", שמסתברא שהלכה כוותיה.

ושואלת הגמרא: מאי הוי עלה? איך אכן נפסקה הלכה למעשה בראיית מומים ביום טוב?

אמר רב יוסף: תא שמע שההלכה בענין זה אינה פשוטה להכרעה, דתליא באשלי רברבי, שכאילו היא תלויה בחבלים גדולים וגסים, שקשה לנתק אותם. ומשל הוא לכך שחכמים גדולים אמרו דעתם בנידון וקשה לבטל דבריהם.

דאמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר רבי יוסי בן שאול, אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים:

רבי שמעון וחבריו אמרו: הלכה כרבי מאיר בדיני בכורות! וכפי שיתבאר להלן השייכות לעניננו.

והניחה הגמרא שרבי שמעון האמור כאן, הוא רבי שמעון בן מנסיא. ו"חבריו" הם אותם שהתבטא עליהם רבי שמעון בן מנסיא [בדף כו א] בלשון "הרי אמרו", בלי שיזכיר את שמם.

ולכאורה יש לתמוה על כך: וכי יתכן שאנשי "קהלא קדישא דבירושלים" העידו על רבי שמעון בן מנסיא וחבריו, שהם אמרו שהלכה כרבי מאיר בהלכות בכורות, ולכן כך צריך לפסוק?!

והא אינהו, אנשי קהלא קדישא דבירושלים, שרבי אומר זאת בשמם, קשישי מניה מבוגרים הם מרבי שמעון בן מנסיא וחבריו - טובא, בהרבה.

שהרי רבי שמעון בן מנסיא היה בימי רבי ובימי בניו [עיין רש"י]. ואילו אנשי הקהל הקדוש שבירושלים היו, בהכרח, מבוגרים מרבי. שכן רבי מעיד על מסורת בהלכה שעברה מהם אליו, ולא יתכן שמבוגרים יעידו בשם צעירים מהם על דבר העובר במסורת כיצד לפסוק.

אלא, מסביר רב יוסף: לא אמרו חכמי הקהל הקדוש בירושלים בשם רבי שמעון בן מנסיא וחבריו שהלכה כרבי מאיר בהלכות בכורות.

אלא הם רק הגדירו את שיטת רבי שמעון בן מנסיא וחבריו [שאכן היו צעירים מהם], שדבריהם - בשיטת רבי מאיר אמרוה.

וכונתם להא דתנן: השוחט את הבכור לפני שראה חכם את מומיו, ורק אחר כך הראה את מומו לחכם -

רבי יהודה מתיר לאכול על סמך ראיית החכם לאחר שחיטה.

ורבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה - אסור לאוכלו.

אלמא, קסבר רבי מאיר ראיית מומי בכור - לאו כראיית טרפה היא.

שאין להקל בראיית בכור, היות והבדיקה שלו אינה קלה כבדיקת טריפה.

ולכן, החשיבו חכמים את בדיקת מומי הבכור, ותיקנו שתהיה ראיית מומי הבכור רק מחיים, ויהיה אסור לשוחטו לפני הבדיקה.

בעוד שבראיית טרפה הקלו בה לבודקה אפילו לאחר שחיטה.

ומינה, ומכאן אתה למד גם לעניננו:

ראיית טרפה מותרת היא אפילו ביום טוב משום שאין הראיה נחשבת תיקון אלא בירור.

ואילו ראיית בכור חייבת להיות דוקא מערב יום טוב.

שעקב חשיבות הבדיקה של מומי בכור היא נחשבת כתיקון, שהרי תיקנו חכמים שרק הבדיקה תתיר את שחיטתה, ואם תהיה השחיטה לפני הבדיקה תאסר לאוכלה, ולכן אסור לעשות את "תיקון" הבדיקה המתרת של מומין ביום טוב.

ואם כן, מצאנו שלשיטת רבי מאיר אין רואין מומין ביום טוב.

אמר ליה אביי: אטו האם התם במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה ברואין מומין ביום טוב פליגי?

הלא בקנסא, האם קונסים את זה שעבר על תקנת חכמים שלא לשחוט את הבכור לפני בדיקה, פליגי. אבל אם ישחוט אדם אחר, משום שחשב שכבר בדקו והתירו אותו, לא קנסוהו. ואין זה ענין לראיית מומים ביום טוב.

והראיה מהא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בבדיקת מום הנקרא "דוקין שבעין" - כולי עלמא לא פליגי, ואפילו רבי יהודה מודה דאסור לאכול אם נשחט לפני בדיקת המום הזה, משום דמשתנין מומי הדוקין שבעין לאחר שחיטה, ומום שהיה נראה כאינו קבוע מחיים נראה עתה כמום קבוע, ויש לחוש שאינו קבוע.

כי פליגי, כשלא בדק במומין שבגוף.

רבי מאיר סבר: גזרינן מומין שבגוף לאסור באכילה אם לא בדק מחיים, אטו מומין שבעין.

ורבי יהודה סבר: לא גזרינן.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין במסכת בכורות נמי דיקא שהמחלוקת היא בקנס.

דקתני: רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה - אסור.

שמע מינה: קנסא הוא דקא קניס רבי מאיר כדי שלא יתרגל לעשות זאת פעם נוספת.

כי מכך שלא אמר "רבי מאיר אוסר הואיל ולא נשחט על פי מומחה", שאז היה משמעו שנאסר בגלל שלא מועילה בדיקה אחר שחיטה, מוכח שכונת רבי מאיר לומר שקנס הוא שקנסו משום שעבר על דברי חכמים שלא לשוחטו לפני ראיה. ואין זה שייך לענין ראיית מומים ביום טוב.

ומסקינן: שמע מינה.

אמי ורדינאה, חזי בוכרא רואה מומי הבכורות דבי נשיאה הוה.

ביומא טבא - לא הוה חזי.

אתו, ואמרו ליה והתלוננו לרבי אמי על כך שאינו רואה מומי בכור ביום טוב.

אמר להו: שפיר קא עביד דלא חזי.

ופרכינן: איני! והא רבי אמי גופיה חזי מומי בכור ביום טוב!

ומשנינן: רבי אמי, כי חזי - מאתמול הוה חזי אם הוא מום קבוע או מום עובר.

וכאשר גמר בשולייהו [נגמר בישולם] חזו להו [ראויים הם], ואם כן, אף שהיו במשך זמן מסויים מוקצות לאכילה — אינן נאסרות.

אמר ליה [לו] אביי: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שדברים בתוך כדי בישולם נדונים כמוקצה לפי שעה, אם כן תקשי לך [יקשה לך] מה קדרות דעלמא [שמבשלים בכלל], דהא [שהרי] סתם קדרות דעלמא [בכלל] בשעת בין השמשות רותחות הן ואינן ראויות עדיין לאכילה, ולאורתא אכלינן מינייהו [ולערב אוכלים אנו מהן] ואם כן, אף שהיו בגדר מוקצה בשעה הקובעת (בין השמשות) מכל מקום ודאי לא נאסרו לשבת!

אלא ודאי יש לומר כי כל דבר שתהליך עשייתו עד גמרו (סוף התהליך) נעשה בידי אדם לא קא מבעיא לן [אינו מסופק לנו] שאין לומר עליו שנדחה, והוא הדין לענין הפולים והעדשים. כי קא מבעיא לן [כאשר נסתפק לנו] היה זה בדבר שגמרו בידי שמים וכגון בתאנים וענבים שמתייבשים בחום השמש, ובעיה זו לא נפתרה.

א ולגוף ענין התרת בכורות חוזרים אנו ודנים. ר' יהודה נשיאה הוה ליה ההוא בוכרא [היה לו בכור אחד] שנפל בו מום ביום טוב, ורצה להאכילו לכהנים שהיו בביתו. שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] ר' אמי לבדקו, סבר דלא למחזייה [חשב שלא לראות אותו] כדעת ר' שמעון. אמר ליה [לו] ר' זריקא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר לו זאת ר' ירמיה: הלא כלל בידינו שכאשר נחלקו ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה, שהתיר לבקרו. הדר שדריה [חזר ושלחו] לבכור להבדק לקמיה [לפני] ר' יצחק נפחא, סבר דלא למחזייה [חשב שלא לראות אותו] ביום טוב, אמר ליה [לו] ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר לו זאת ר' זריקא: כלל הוא בידינו שכאשר נחלקו ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה. אמר ליה

[לו] ר' אבא לר' ירמיה: מאי טעמא [מה טעם] לא שבקתינהו לרבנן למעבד עובדא [הנחת לחכמים לעשות מעשה] כשיטת ר' שמעון? אמר ליה [לו]: ואת מה בידך? כלומר האם יש בידך מסורת שהלכה כר' שמעון? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' זירא: הלכה כר' שמעון בענין זה.

מסופר: אמר מאן דהוא [מי שהוא] אדם אחד שלא נתברר לנו שמו, שהיה בבבל: אזכי ואסק להתם, ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה [יהי רצון שאזכה ואעלה לשם, לארץ ישראל, ואלמד שמועה זו מפי בעליה]. כלומר: אשאל את ר' זירא עצמו מה דעתו בענין זה. כי סליק להתם אשכחיה [כאשר עלה לשם, לארץ, מצא] את ר' זירא, אמר ליה [לו] : האם אמר מר [אדוני] כי הלכה כר' שמעון? אמר ליה [לו] : לא, לא כך אמרתי, אלא אנא "מסתברא" אמרי [אני "מסתבר" אמרתי], כלומר: מסתבר לפסוק בכך כר' שמעון, אבל לא שמעתי לפסוק כך כהלכה גמורה.

ומדוע סבור אני כן — מדקתני במתניתין [ממה ששנינו במשנתנו] שר' שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום — אין זה מן המוכן. וקתני לה [ושנה אותה] בברייתא אותו דבר בלשון חכמים — שמע מינה מסתברא כוותיה [למד מכאן כי מסתבר כמותו] ולכן פסק החכם בברייתא הלכה כמותו.

ושואלים: ובסופו של דבר מאי הוי עלה [מה היה עליה] על הלכה זו, כשיטת מי פוסקים? אמר רב יוסף: תא שמע, דתליא באשלי רברבי [בוא ושמע שדבר זה תלוי באילנות גדולים] ובמחלוקת של דורות ראשונים. שאמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא [בשם הקהל הקדוש] שבירושלים: ר' שמעון וחבריו אמרו שהלכה כר' מאיר.

ומיד תוהים על לשון זו כיצד אמרו? והא אינהו קשישי מניה טובא [והרי הם זקנים ממנו הרבה]! וכיצד יתכן שהקהל הקדוש שבירושלים יאמרו שהלכה ר' מאיר? אלא יש לתקן את הלשון ולומר כי כך אמרו הקהל הקדוש של ירושלים: ר' שמעון בן מנסיא וחבריו שאמרו שאין רואים מומים — בשיטת ר' מאיר אמרוה.

ומה עניינה — דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת בכורות (כח, א): השוחט את הבכור לפני שהראהו לחכם והתירו ואחר כך הראה את מומו לחכם, והסכים החכם שהיה זה אכן מום קבוע המתירו בשחיטה — ר' יהודה מתיר, שהרי נתברר שהיה בו מום. ור' מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה — אסור. אלמא קסבר [מכאן שסבר] ר' מאיר כי ראיית בכור לאו [אינה] קלה כראיית טרפה ואיננה רק בדיקה של גוף הבהמה, שכן, ראיית בכור — דווקא מחיים כאשר הבכור חי, ואילו ראיית טרפה יכולה שתיעשה אף לאחר שחיטה.

ומינה [וממנה] הסיקו ר' שמעון בן מנסיא וחבריו, כי ראיית טרפה שאין בה אלא לדעת את נתוני הבהמה — רואים אותה אפילו ביום טוב, אולם ראיית בכור שהיא חמורה ועצם הראייה היא כעשיית דין מיוחד שיש לו כללים לעצמו — מערב יום טוב בלבד, שעצם הראייה היא כמתן פסק דין מיוחד, שיש לו כללים לעצמו ואינו רק לצורך ידיעת הנתונים.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אטו התם [וכי שם] באותה משנה, בשאלה אם רואין מומין פליגי [חלוקים הם] ר' יהודה ור' מאיר? הלא בכך לא נחלקו, אלא בקנסא פליגי [בענין הקנס חלוקים הם] והשאלה היתה האם יש לקנוס אדם על שעשה מעשה שלא לפי הנוהג הראוי. שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אם היה המום בדוקין שבעין [בעפעפי העין] כגון שנעשה בהם סדק הפוסל אותן — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], אף ר' מאיר, שאסור, משום שמשתנין לאחר השחיטה כשכבר אין הבהמה בחיים, ויתכן שמום עובר ייראה בה כמום קבוע ואף שבאמת אין להתירו, ייראה הוא כמותר.

כי פליגי [כאשר חלקו] הרי זה במומין שבגוף, וכגון שנקצצה אזנו או נשברה ידו, שהם מומים בולטים ואין מראה המום משתנה לאחר המוות, שר' מאיר סבר: גזרינן [גוזרים אנו] מומין שבגוף אטו [משום] מומין שבעין. ור' יהודה סבר: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [לשון המשנה במסכת בכורות גם כן מדוייקת] כהסבר זה, דקתני [שכן שנינו בה]: ר' מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי הוראת מומחה שזהו מום קבוע — אסור. שמע מינה: קנסא הוא דקא קניס [למד מכאן שקנס הוא שהוא קונס] ולא מטעם אחר, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב מסופר: אמי ורדינאה [מהמקום וורדינא] חזי בוכרא דבי נשיאה הוה [רואה הבכורות של בית הנשיא היה]. ביומא טבא לא הוי חזי [ביום טוב לא היה רואה] מומי הבכורות. אתו ואמרו ליה [באו ואמרו לו] לר' אמי. אמר להו [להם]: שפיר קא עביד דלא חזי [יפה הוא עושה שאינו רואה]. ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] ר' אמי גופיה [עצמו] חזי [היה רואה]! ומשיבים: ור' אמי כי חזי [כאשר היה רואה] — מאתמול, מערב יום טוב הוה חזי [היה רואה] מה טיבו של המום, האם הוא קבוע או עובר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And then when their cooking is finished, they once again become fit for eating. This demonstrates that even food that had temporarily been set aside because it had become inedible does not remain prohibited for the entire day.

Abaye said to him: And according to your reasoning that foods are temporarily considered muktze while being cooked, cooked dishes in general present a difficulty for you on Shabbat as well. As ordinary cooked dishes in general are still bubbling at twilight and not yet edible, and yet we partake of them later in the evening. This demonstrates that although the food was considered muktze at the critical moment of twilight, it is not prohibited for the duration of Shabbat.

Rather, it must be that we have no dilemma with regard to a food whose completion, which brings it to its finished and edible form, is entirely in the hands of a person, e.g., beans and lentils. Such foods are certainly not considered as muktze for all of Shabbat simply because they had become temporarily unfit for eating. Where we have a dilemma is with regard to an item whose completion is in the hands of Heaven, such as figs and grapes, which dry by the heat of the sun. This dilemma remains unresolved.

§ The Gemara returns to the issue of permitting firstborn animals. Rabbi Yehuda Nesia had a firstborn animal that acquired a blemish on a Festival, and he wished to serve it to priests staying at his house. He sent it to be presented before Rabbi Ami for examination, and Rabbi Ami thought that he should not examine it, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rabbi Zerika said to him, and some say it was Rabbi Yirmeya: The principle is that in cases of dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who in this case permits examination of the firstborn. Rabbi Yehuda Nesia then sent the firstborn to be presented before Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, who likewise thought that he should not examine it. Rabbi Yirmeya said to him, and some say it was Rabbi Zerika: The principle is that in cases where Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Rabbi Abba said to Rabbi Yirmeya: What is the reason that you did not allow the Sages to act in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? He said to him: And you, what do you have? Do you have a tradition that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? Rabbi Abba said to him that Rabbi Zeira said as follows: The halakha in this case is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara relates that a certain unidentified person in Babylonia said: May it be His will that I merit to go up there to Eretz Yisrael, and that I learn this teaching from the mouth of its Master; I will ask Rabbi Zeira himself for his opinion on this matter. When he went up there to Eretz Yisrael, he found Rabbi Zeira and said to him: Did the Master say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? Rabbi Zeira said to him: No, that is not what I said; rather, I said: It stands to reason that this is so. It is reasonable to rule in accordance with Rabbi Shimon on this issue, although I do not have a definitive tradition to this effect.

Rabbi Zeira explains: Why do I think so? From the fact that it teaches in the mishna that Rabbi Shimon says: Any firstborn animal whose blemish is not perceptible while it is still day is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival. And a baraita taught the same ruling in the name of the Sages, indicating that this is the majority opinion. One should therefore learn from this that it stands to reason that the halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara asks: In the final analysis, what conclusion was reached about this matter? Whose opinion does the halakha follow? Rav Yosef said: Come and hear, as this matter hangs on great trees, meaning it is the subject of a dispute among the early Sages. As Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said that Rabbi Yosei ben Shaul said that Rabbi Yehuda HaNasi said in the name of the holy community in Jerusalem: Rabbi Shimon ben Menasya and his colleagues said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara wonders at the wording of this report: How could the holy community in Jerusalem have reported that Rabbi Shimon ben Menasya and his colleagues said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir? Aren’t they much older than he? Why, then, would they have reported a halakha in his name? The Gemara answers: Rather, the holy community in Jerusalem said the following: Rabbi Shimon ben Menasya and his colleagues, who said that one may not examine blemishes on a Festival, spoke in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

To which teaching of Rabbi Meir is the Gemara referring? It is as we learned in a mishna (Bekhorot 28a): If one slaughtered a firstborn before it was shown to a Sage and deemed permitted, and afterward he showed its blemish to a Sage, who confirmed that it was indeed a permanent blemish that permitted the animal to be slaughtered, Rabbi Yehuda permits it, as it had been established that the animal was blemished. And Rabbi Meir says: Since it was slaughtered without the permission of an expert, it is prohibited. Apparently Rabbi Meir holds that the examination of a firstborn is not as simple a process as the examination of a tereifa, since it involves more than a mere examination of the body of the animal. The examination of a firstborn must be conducted when the animal is alive, whereas the examination of a tereifa may be performed even after slaughtering.

And from this Rabbi Shimon ben Menasya and his colleagues inferred that the examination of a tereifa, which consists merely of clarifying the facts of the animal’s physical state, may be done even on a Festival. On the other hand, the more stringent examination of a firstborn, which can be likened to the rendering of a judgment, a process with principles of its own, must be performed on the eve of the Festival.

Abaye said to Rav Yosef: Is that to say that there, in that mishna, Rabbi Yehuda and Rabbi Meir disagree about whether or not one may examine blemishes on a Festival? That was not their dispute; rather, they disagree with regard to the question of whether or not there is a penalty for one who acted improperly. As Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: If the blemish was in the eyelids, e.g., if a fissure developed there that disqualifies the animal, everyone, including Rabbi Meir, agrees that the animal is prohibited, because such a blemish changes its appearance after the slaughter. It is possible that after slaughter what was a temporary blemish will then look like a permanent one, and the animal will incorrectly be permitted retroactively.

When they disagree is in a case of blemishes in the body, e.g., if an ear had been cut off or a foreleg broken, which are prominent blemishes whose appearance does not change after death. Rabbi Meir holds that we issue a decree that blemishes in the body are prohibited due to blemishes in the eye, and Rabbi Yehuda holds that we do not issue such a decree.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The wording of the mishna in tractate Bekhorot is also precise according to this explanation, as it teaches that Rabbi Meir says: Since it was slaughtered without the permission of an expert who confirmed that this is a permanent blemish, it is prohibited. Learn from this that this is a penalty that Rabbi Meir imposes and nothing else. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is the correct understanding of the mishna.

§ The Gemara relates that Ami of Vardina was the examiner of firstborns in the household of the Nasi. On Festivals he would not examine firstborn blemishes. They came and told Rabbi Ami about this. He said to them: He does well not to examine them. The Gemara raises an objection: Is that so? But didn’t Rabbi Ami himself examine firstborns for blemishes on a Festival? The Gemara answers: When Rabbi Ami would examine the blemishes of firstborns, it was on the day before the Festival that he would examine them, to see whether the blemishes were permanent or temporary.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש מפולין ועדשין כי בעת שהן יבישין ראוין לכוס עודנו בקידרא נדחו מלכוס ועדיין לא נתבשלו נגמר בשולן נראו ואנו מבשלין אותן ביו"ט הנה הן מוקצה א"ל אביי ולטעמיך תקשו לך כל קדירות דבין השמשות דאינון רותחות בין השמשות ואין ראויות לאכילה ולאח' [כך] אוכלין מינייהו אלא כל דבר שגמרו בידי אדם כגון אילו לא קמיבעיא לן דודאי אין מוקצה כי קמיבעי לן גמרו בידי שמים ולא איפשיטה.

ר' יהודה נשיאה הוה ליה בכור שדריה לר' אמי ביו"ט לבקרו סבר דלא למיחזי' א"ל ר' ירמיה והא ר' יהודה תני במתניתין ירד מומחה ויראה ור' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ואוקימנא למתניתין ברואין מומין ביו"ט פליגי ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוסר וכן ר' יצחק נפחא לא רצה לבקר מומין ביו"ט ואמר לו ר' ירמיה כמו שאמר לר' אמי א"ל ר' אבא לר' ירמיה למה אינך מניח לר' אמי ור' יצחק נפחא לעשות כר' שמעון דאמר אין רואין מומין א"ל ר' ירמיה ואת מה בידך א"ל הכי אמר זעירא הלכה כר' שמעון ואסיקנ' מסתברא קאמר מדקתני לה ר' אושעיא במתניתא דאייתי בהדיה הא דר' שמעון בלשון חכמים ש"מ הלכתא כותיה.

מאי הוי עלה ת"ש מדאשכחן ר' שמעון בן מנסיא וחביריו שהקדימו באותו הזמן שהיו קודם ר' מאיר ואמרו הלכה כר' מאיר דתנן בבכורות עד כמה ישראל חייב ליטפל (בבשר):

השוחט את הבכור ואח"כ הראה מומו ר' יהודה מתיר ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור. ודייקינן אלמא קסבר ר' מאיר ראיית בכור לאו כראיית טריפה כו' א"ל אביי אטו התם בראיית מומין ביו"ט פליגי בגזירת מומין שבגוף אטו מומין שבעין פליגי מפני שמשתנין לאחר מיתה וקנסא הוא דקא קניס ר' מאיר התם.

(אי) אמי ורדינאה לא היה רואה מומי בכור ביו"ט וא"ר אמי שפיר עביד דלא חזי.

אתו ואמרו לרב אמי אמר להו שפיר עבד דלא הוי חזי. והכי קיימא לן דאין רואין מומין לכתחלה ביו"ט כהא דאמי וורדינאה דלא הוה חזי ור' אמי (שבקיה) [שבחיה] ואמר שפיר עבד דלא חזי, וגרסינן בירושלמי (ה"ד) אתא עובדא קמי רב אמי וסבר מימר ר' יודא ור"ש הלכה כר' יודא אייתי רב אושעיא מתני' דבר קפרא מן דרומא תנא וחכמים אומרים כל שמומו ניכר מעי"ט ולא התירו מומחה אלא בי"ט אין זה מן (המורי') [המוכן] (וחזי) [וקיבלה וחזר ביה] ביומיה. ואם עבר וביקרו והוה מאתמול מותר דדעתיה עליה, ואפילו שחטו קודם שהראה את מומו במומין שבגוף דלא משתנו מותר, דר' מאיר דאמר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור לית הלכתא כוותיה דהא ר' יהודה פליג עליה ושרי ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ור' מאיר נמי לא אסר אלא משום קנסא וכדאמרינן ר' מאיר דקא אסר קנסא הוא דקניס, ואף על גב דאמרינן הלכה כר' מאיר בגזירותיו (עירובין מז, א) [דוקא בגזירותיו] אבל לא בקנסיו וכן אמרו בתוספות וכן אמרו משום בה"ג. ואם הראהו לחכם מעי"ט מותר להתירו בי"ט ואפילו לכתחלה, וכעובדא דההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא בהדי פניא דמעלי יומא טבא והוה חייף רישיה דלי עיניה וחזייה למומיה ולמחר שרייה.

אלא גמרו בידי אדם לא קא מיבעיא. פירוש כגון קדרה שבידו לצננה. אלא כי מיבעיא לי כגון גמרו בידי שמים. והוא הדין נר שאין בידו לכבותו. והוא הדין גבי בכור איצטריך כגון דיתבי דייני התם. דכיון דאילו הוי מום עובר אין בידו לעשותו קבוע מיאש ומסיח דעתיה מיניה והוי כדבר שגמרו בידי שמים. ומכל מקום קיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת אפילו בידי שמים כלישנא בתרא. ועוד דמתנייתא כולהו מסייעא להו לפום פשטיה ולמאן דאמר יש מוקצה איצטריך לשנויי בשנויי דחיקי. ולפיכך אמרו המפרשים דבכור שנולד ביום טוב ואחר כך נעשה לו מום קבוע דשרי דאין מוקצה לחצי שבת. ולא נהיר דכל שנולד בלא מום אינו ראוי ליראות באותו יום דמלתא דלא שכיחא הוא שיפול בו מום בו ביום ולא מסיק אדעתיה.

קסבר ר' מאיר ראיית בכור כו'. פירוש מלשונו של רב יוסף הוא ולא מן המשנה.

אמי ורדינאה חזי בוכרי כו'. איני והא רב אמי גופיה הוה חזי. וא"ת והא כהן הוה כדאמרינן ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארץ ישראל הוו. ואם כן היאך רואה הבכור דהא כהנים חשודים על דבר זה כדאמרינן בבכורות. וי"ל דר' אמי תלמיד חכם היה והתם אמרינן דכהן תלמיד חכם רואה את הבכור. ולענין רואין מומין קיימא לן כר' שמעון דאין רואין מומין לכתחלה ביום טוב דבמתניתא תני לה בלשון חכמים. ומעובדא דר' אמי שמעי לה. וכתב הרשב"א ומיהו אם עבר ובקרו והיה בו מום מאתמול מותר דדעתיה עלויה. והקשה מורי נר"ו דהא דייקי לעיל דמתניתין דתנן כל שאין מומו נכר מערב יום טוב שאינו ניכר לחכם (הוא) אם מום קבוע הוא אם מום עובר ולעולם מערב יום טוב היה בו אותו מום. וקתני אין זה מן המוכן כלומר אינו מן המוכן כלל ואפילו בדיעבד שאם עבר ובקרו אינו מבוקר. ועוד דברייתא דרב הושעיא אמרינן דהויא עיקר וכיילה בין שנולד בו מום ביום טוב בין שנולד מערב יום טוב חכמים אומרים אין זה מן המוכן. אלמא מדכייל להו חד דינא אית להו ובתרוייהו אמרינן דאם עבר ובקרו אינו מבוקר. ועוד שהסוגיא מוכחת דכל היכא דאיתמר אינו מן המוכן אפילו בדיעבד קאמר. עד כאן לשונו.
ובפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בשוחט עד שלא הראה את מומו יש מי שפסק הלכה כר' מאיר דהא קיימי קהלא קדישא דבירושלם כותיה. ועוד דהלכה כר' מאיר בגזרותיו והא נמי גזרה היא ולא קנסא דהא אפילו שחטו מי שאינו שלו בשוגג אסור דהואיל ונשחט קתני ולא קתני הואיל ושחטו והא גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין. והא דאדכר רב נחמן קנסא לאפוקי דלאו דינא הוא. וכן פסק הרמב"ן ז"ל.

תוספות בד"ה אלא גמרו בידי אדם כו' וי"ל דשאני התם דהוי כמו גמרו בידי אדם כו' דהא לקמן שרינן קדירות כו' עכ"ל דבריהם תמוהים [ג] דאי הוה ההיא דאפרוחים כמו גמרו בידי אדם א"כ לישתרי אפי' אם היו האפרוחין עליו בין השמשות כדשרינן קדירות בשמעתין ובפ' כירה תניא בהדיא דאסורין בעודן עליו בין השמשות מגו דאתקצאי כו' גם התוס' שם הוכיחו מזה דלא מקרי בידי אדם גם מה שהביאו ראייה לתירוצם מהא דשרינן קדירות הוא מגומגם דלא הוו צריכים לזה אלא להך מילתא גופה דגמרו בידי אדם דקיימינן בה וראיתי בתוס' ישנים דכצ"ל ואין לומר דשאני התם דהוי כמו גמרו בידי אדם שבידו להפריחם מעליו דהא שרינן קדירות אע"ג דבין השמשות רותחות הן ובפרק כירה קאמר אם היו עליו בין השמשות אסור לטלטל וא"כ לא הוי כבידי אדם וי"ל דהתם מיירי כו' עכ"ל ותו לא מידי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אלא הכי אמר קהלא קדישא ר"ש בן מנסיא כו' וכן אפשר שהזקנים נתנו דעתם כו' עכ"ל פירושו דחוק בזה לחלק ולומר דדבר הלכה לא יאמרו ודברי פלוני נוטין כו' יאמרו הזקנים על דברי הבחורים גם לפי פירושו הא דקאמר לעיל הרי אמרו אין רואין מומין כו' על חבירו אמר ר"ש בן מנסיא כך ופרש"י לעיל סותר זה שפי' א"ל ר"ש בן מנסיא הרי אמרו רבותינו דורות שלפנינו אין רואין מומין דרשב"י מדורות כו' עכ"ל מזה נראה דהרי אמרו כו' על חביריו דרשב"י קאי ועוד למה נפרש הא דר"ש וחביריו אמרו בשיטת ר"מ היינו ר"ש בן מנסיא טפי אית לן לפרושי דהיינו רשב"י דהוא מרא דשמעתין דאין רואין מומין כו' ולולי פרש"י היה נ"ל דקושטא דמלתא הכי הוא למאי דקאמר ר"ש וחביריו בשיטת ר"מ אמרו היינו רשב"י שהוא נקרא ר"ש סתם בתלמודא דהשתא ניחא דקהלא קדישא לא הוי קשישי מרשב"י ומיהו למאי דבעי למימר ר"ש וחביריו אמרו הלכה כר"מ ע"כ לאו רשב"י הוא דר"ש ור"מ בדור א' הוו ובר פלוגתיה הוא ואין מדרכו של רשב"י לומר הלכה כר"מ ולשיטתינו ניחא הא דאיתא בסדר תנאים ואמוראים דאיתא בירושלמי דר"י בן המשולם ור"ש בן מנסיא הם מקרו קהלא קדישא אבל לפרש"י קשה ודו"ק:

רש"י בד"ה אמרו הלכה כו' דבר זה ומפרש כו' כוותיהו והא כו' הד"א:

בד"ה אמר ליה אביי לרב יוסף הס"ד:

תוס' בד"ה אלא גמרו כו' דשרינן קדרות כו' כצ"ל:

בתוספות ד"ה אלא גמרו כו'. וא"ל דשאני התם דהוי גמרו [בידי אדם שבידו להפריחם מעליו דהא שרינן קדירות אע"ג דבה"ש רותחות הן ובפרק כירה קאמר אם היה עליו בה"ש אסור לטלטל כו'] וי"ל דהתם מיירי כו' כצ"ל עיין באשר"י ותמצא וכ"כ רש"א מת"י:

גמרא סתם קדירות דעלמא בה"ש רותחות הן. שבת (לד):

שם אמר מאן דהוא. עפרש"י ולעד"נ לפי שאמר לעיל ר' ירמיה ואיתימא ר"ז. לכן אמר כאן מאן דהוא ור"ל ר' ירמיה או ר"ז וכן תתפרש ההיא דחולין (נ) דהיינו או ר' זירא או ר' אבא המוזכרים לעיל ובמו"ק הגי' משובשת וצריך להגיה כמו דאיתא בחולין ע"ש פרש"י ד"ה גמירי ודלא כהגרי"פ דמשמע שתופס גי' דמו"ק לעיקר:

רש"י ד"ה ה"ל ההוא בוכרא וה"ל בביתו כהנים כו' ואוכלים בכורות. לכאורה בכור בע"מ נאכל גם לזר כב"ה בבכורות (לב ב לג) ועמש"כ בתמורה (ה ב) בס"ד:

רד"ה אלא הכי אמור. עי' מהרש"א. ומה שהביא בשם סדר תו"א דר"י בה"מ ורשב"מ הם מקרי ק"ק כ"ה גם במדרש קהלת בפסוק ראה חיים:

רד"ה ומינה וקמו להו רשב"י ור"מ בחדא שיטתא וה"ל ר"י יחיד כו'. חזינן דאף דקי"ל כר"י נגד ר"ש וכן נגד ר"מ עירובין (מו ב) מ"מ נגד תרוויהון ביחד א"ה כמותו וסייעתא להרי"ף בפ' חבית ועי' ק"נ שם אות ט"ז:

תד"ה אלא גמרו. בהג"ה שבגליון מהמהרש"א צ"ל וא"כ לא הוי כבידי אדם:

אטו התם ברואים מומי' פליגי בקנסא פליגי. יש לעי' מ"ט למיקנסי' לבעלי' והלא לא אסרו אלא על החכם שלא יראה ולא יורה שום הוראה אחר שחיטה גזירה שמה יורה גם בדוקי' שבעין. וא"כ חכם שראה המום והורה בו להיתר עבר אדרבנן ובעלי' מאי עבידתי' ותו ק"ל דה"ל למיקנסי' לבעלי' מטעם אחר הואיל ושחט טרם שהראה מומו לחכם. ואולי יראה החכם שאין מום זה ראוי לשחוט עליו כי אינינו מום קבוע נמצא שחט קדשי' בחוץ. ומדעשה כן והכניס עצמו לזה הספק ראוי לקונסו לבעלי' ולמה לי גזירה אטו דוקין שבעין ע"כ נלע"ד דודאי קנסא לבעלי' הוא לכ"ע וגם ר' יהודה מודה בזה. אך קיי"ל אפי' בעלי' מומחי' מובהקי' לא יאמנו לראות מומי בכורת של עצמם וכן פסק רמב"ם וא"כ מומחה שראה בבכור שלו שהוא מום קבוע ושוחטו ואח"כ הראה לחכם הרי לא הכניס עצמו לספק קדשי' שהרי הוא טוען ראיתי שהוא מום קבוע קודם שחיטה וגם זה החכם הרואה אחר שחיטה ומוצא בו מום קבוע רואה שכן הוא א"כ אין טעם לקנס מעתה. אך בדוקין שבעין הנשתנה אחר מיתה שהחכם שרואה עתה מום קבוע אינו יודע אולי נשתנה. ובעלי' אעפ"י שהוא מומחה ואמר שראהו קודם שחיטה וכבר הי' קבוע. הוא אינו נאמן על עצמו. ובזה יקבר לכ"ע ואתי ר"מ וקגזר אפי' בשארי מומי' אעפ"י שהבעלי' מומחי' וכבר רואהו קודם שחיטה ולא הכניסו עצמם לספק קדשי' בחוץ. מ"מ גזרי' אטו דוקי' שבעין שאין להאמין הבעלים עליהם. ור' יהודה לא גזר. הרוחנו לפ"ז שאין עיקר פלוגתתם בקנסא אלא בגזירה והלכה כר"מ בגזירותיו וכפסק הרמב"ם דלא כהתוספות:

בפירש"י הו"ל ההוא בוכרא והיה לו בביתו כהנים סמוכין על שלחנו ואוכלין בכורות עכ"ל. אע"ג דבכור בעל מום מותר לזרים מ"מ עיקר מצותו ליתן לכהנים מדין מתנות כהונה מיהו מה שהוכרח רש"י לפרש כן כאן טפי מבכל הסוגיא דלעיל נראה דהיינו משום דקשיא ליה לרש"י אטו ר"י נשיאה לא הוי ידע דאסור לראות מומין לכתחלה בי"ט במום שנולד בי"ט אי משום מוקצה או משום מתקן ועוד דהא ר"י נשיאה בן בנו של ר' הוי וא"כ ללשון שני של רש"י משמע דבנפל ביה מום בי"ט רבי נמי מודה דאסור ואי בנפל ביה מום מעי"ט איירי כ"ש דקשה טפי למה לא הראה מומו מאתמול לכך הוכרח רש"י לפרש דלפי שהיו כהנים סמוכין על שלחנו וא"כ מצינן למימר שפיר דמעי"ט לא מצא כהנים ליתן להם מיד מש"ה לא היה רוצה להראות מומו כדי להתירו דא"כ לא היה רשאי להשהותו מלשוחטו עד שימצא כהנים ליתן להם דא"כ אתי לידי תקלה לידי גיזה ועבודה וכיון שבי"ט נזדמן לו כהנים סמוכין על שלחנו מש"ה שדריה לקמיה דר' אמי לפי שהיה סבר דמותר לראות מומין בכה"ג והיינו כרבי אבי אביו וכמו שאבאר כנ"ל ודו"ק:

בגמרא מאי הוי עלה. נראה דהא דמספקא להו היינו משום דהא דאמר רבי זירא אנא מסתברא אמרי מדקתני להא דר"ש בל' חכמים אכתי ליכא ראיה גמורה דהלכה כר"ש דהא קי"ל דאין למידין הלכה מברייתא וקי"ל נמי דמחלוקת במתניתין וסתם בברייתא לא מיקרי סתמא ואם כן אפשר דהדרינן לכללן ר"י ור"ש הלכה כר"י וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית לעיל דאפשר דהני חכמים דברייתא היינו חבירו של ר"ש בן מנסיא ואליבא דר"ש אמרו וכתבתי ג"כ דהא דאמרינן לעיל דהך ברייתא דת"ר אדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני לה לאו מילתא דפסיקא היא דהא לאביי ודאי לאו משבשתא היא ולכאורה מריהטא דסוגיא דמייתי סתמא דתלמודא מהך דושוין שאם נולד בשמעתין ובכמה דוכתי משמע דלאו משבשתא היא וא"כ לפ"ז ליתא להך ברייתא דוחכמים אומרים כיון דקשיא ברייתות אהדדי וא"כ לפ"ז היינו דמספקא ליה לתלמודא הכא וקאמר מאי הוי עלה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם אלמא קסבר ר"מ וכו' ומינה ראיית טרפה אפילו בי"ט וכו' ופירש"י בד"ה ומינה דכיון דחשיבא כולי האי הוי כמתקן עכ"ל. ונראה לי להוסיף על דבריו דלאו בחשיבות לחוד תליא מילתא אלא שמעיקר הדין כן הוא דכיון דראיית טרפה לאחר שחיטה א"כ הא קי"ל דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת ומש"ה לא מיחזי כמתקן משא"כ בבכור דאין מתירין אלא מחיים דוקא אם כן מעיקרא הוי בחזקת קדשים ובחזקת איסור משו"ה אסור לראותו בי"ט ולהתירו דהוי כמתקן גמור כמ"ש רש"י לעיל בד"ה ושוין כדפרישית התם כנ"ל:

שם אמר ליה אביי אטו התם ברואין מומין פליגי בקנסא פליגי. ולכאורה יש לתמוה טובא בהא דקאמר ליה אביי לרב יוסף הכי הא רב יוסף לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא מפומיה דאשלי רברבי דאמוראי קדמאי ותנאי גופא איירי בה ורבי גופא משמיה דקהלא קדישא אמר דרשב"מ וחביריו בשיטת ר"מ אמרוה וא"כ אטו מי פליג אביי אכל הנך תנאי ואמוראי. והנלע"ד בזה דעיקר שקלא וטריא דאביי ורב יוסף היינו דרב יוסף סבר דכיון דרבי גופא אמר משום קהלא קדישא דרשב"מ וחביריו בשיטת ר"מ אמרו א"כ מסתמא דאע"ג דר' גופא שהוא ר"י הנשיא אומר לעיל בברייתא דת"ר דרואין מומין אפ"ה בתר דאמר ליה ר"ש ב"מ הרי אמרו אין רואין ודאי קיבלה מיניה מדיהיב רבי דעתיה לאהדורי אטעמיה דרשב"מ ולבתר דשמע מקהלא קדישא דרשב"מ וחביריו בשיטת ר"מ אמרוה א"כ ודאי קיבלה מיניה וכמו שפירש"י דר"ש ור"מ הוי תרי לגבי רבי יהודה. נמצא דכל זה לפי מאי דס"ד דרב יוסף דקושטא דמילתא הכי הוא דר"ש בשיטת ר"מ אמרוה ובהא מהדר ליה אביי שפיר דקושטא דמילתא לאו הכי הוא כיון דר' יוחנן אמר דר"מ ור"י בקנסא פליגי ומתניתין נמי דייקא הכי כדאמר ר"נ ב"י א"כ לפ"ז אית לן למימר איפכא דאדרבה רבי מה"ט גופא לא קיבלה מדרשב"מ מה שאמר הרי אמרו אלא דרשב"מ וחביריו מיטעא קא טעו דאינהו סברי דטעמא דר"מ דראיית בכור מחיים דוקא דין גמור הוא וא"כ לפ"ז ודאי ר"מ ור"ש חדא מילתא היא כדפרישית ור' גופא סבר דלקושטא דמילתא טעמא דר"מ אינה אלא משום קנסא דהא רבי שסידר המשניות קתני בהדיא במילתא דר"מ הואיל ונשחט דהיינו לשון קנס ולא קתני סתמא ר"מ אוסר אלמא דמדינא שרי אפילו לאחר שחיטה והיינו נמי מטעמא דפרישית לעיל דחזקת איסור דבכור נמי לאו חזקה אלימתא היא דאדרבה כיון דשכיחי דמנגחי אהדדי שכיח דנפל ביה מומא כדאיתא בבכורות ומש"ה בכל שעתא דעתיה עלויה כמו שפירש"י לעיל בלישנא קמא אליבא דר"י הנשיא דמה"ט לא מיקרי מוקצה ומה"ט גופא נמי מותר לראות דלא מיחזי כמתקן כן נ"ל נכון בעזה"י ותו לא מידי ודו"ק היטיב ועיין בק"א:

(כז א) ר"ש וחביריו אמרו הלכה כר"מ והא אינהו קשישי מיניה טובא אלא וכו'.—מפירש"י ופי' ר"ח משמע דגרסי "ר"ש בן מנסיא וחביריו^*[וכן הנוסח בכתב יד מינכן, ועי' ד"ס הע' ע.]. ולפי' ר"ח "אינהו קשישי מיניה טובא" קאי אר"ש בן מנסיא וחביריו, שהיו גדולים בזקנה מר"מ. ופי' זה נסתר מזה שהוכיח רש"י, שר"ש בן מנסיא בימי רבי היה, ועל פירש"י כבר כתב מהרש"א שהוא דחוק^*אלא שמה שהקשה עליו מירושלמי מע"ש פ"ב ה"ט [נג רע"ד], דעדה קדושה הן ר"ש בן מנסיא ור' יוסי בן המשולם־ אינו כלום, די"ל "עדה קדושה" לחוד ו"עדה קדושה שבירושלם" לחוד. ועוד י"ל שהבבלי חולק על הירושלמי מדלא מנו זה בסנה' יז ב, דשם מנו אחרים כאלה, שנמנו ג"כ בירושלמי מע"ש שם, ובבבלי שם השמיטו ולא הודיעו מי הם "עדה קדושה".. לפיכך יותר נראה דגרסינן כאן ר' שמען סתם, וכמו שביאר מהרש"א, אלא שיש להוסיף עליו, שהתלמוד ידע שר"ש היה גדול בשנים הרבה מר"מ אע"פ ששניהם היו חברים.

גמר להו בשולייהו. אשתרו ולא אמרינן שעה אחת היו מוקצות וידחו: ולטעמיך. דמשוית להו לרתיחתן תורת מוקצה וילפת מינה דאין מוקצה לחצי שבת: תקשי לך. מהשתא דלא תוכל לתרץ היאך אנו אוכלים שום קדרות בלילי שבתות דעל כרחך המוקצה לבין השמשות מוקצה לכולי יומא והרי בין השמשות כל הקדרות מסולקות מרותחות מן הכירה ואכלינן מנייהו לאורתא: אלא מידי דגמרו בידי אדם לא קא מבעיא לן. דכיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתיה מפני דחייתו הלכך פולין ועדשים אינם ראייה לכאן ומהאי טעמא נמי שרינן קדרות של בין השמשות: כי קא מבעיא לן גמרו בידי שמים. ע''י חמה דכיון שאין בידו לתקנו מסח דעתיה מניה: הוה ליה ההוא בוכרא. והיו לו בביתו כהנים סמוכין על שלחנו ואוכלין בכורות: רבי יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה. הכי כיילינן להו בעירובין (דף מו:): אמר ליה ר' זריקא. לר' אבא: ואת מה בידך. דשבקת לרבי יהודה ובעית למעבד כר' שמעון ממי שמעת דהלכה כר' שמעון בזו: אמר מאן דהוא. אחד מן התלמידים מי שהוא ולא נודע שמו: אזכי ואסק. יהי רצון שאזכה לעלות לארץ ישראל למקום שרבי זירא שם דהוא מרה דשמעתא דאמרי משמיה הלכה כר' שמעון ואגמרה לשמעתא מפומיה: אנא מסתברא אמרי. כן אמרת דמסתברא כרבי שמעון אבל לא שמעתי שהוקבעה הלכה למעשה כמותו: בלשון חכמים. דקתני לעיל אתא ואייתי מתניתא בידיה בין שנולד בו מום מעי''ט בין שנולד בו מום בי''ט חכמים אומרים כו' ור' שמעון הוא דקאמר הכי וקרי ליה חכמים: באשלי רברבי. בחבלים גדולים וגסים שקשין לינתק כלומר חכמים גדולים אמרוה ואין נוחין לבטל דבריהם: ר' שמעון בן מנסיא וחביריו. אותן שאמר עליהן הרי אמרו אין רואין מומין בי''ט: אמרו הלכה כר' מאיר. בבכורות השתא משמע שמעידין קהלא קדישא על ר' שמעון בן מנסיא שאומר עוד דבר זה ומפרש רב יוסף אמרו בתמיה וכי אפשר שקהלא קדישא אומרים דבר זה על ר' שמעון בן מנסיא וחביריו אמרו הלכה כר' מאיר ועבדינן כותייהו: והא אינהו קדימי וקשישי מיניה טובא. קהלא קדישא דאמרה רבי להא שמעתא משמייהו קשישי מר' שמעון בן מנסיא טובא דהא ר' שמעון בן מנסיא בימי רבי ובניו היה כדתנן באבות [פ''ו] אמר ר' שמעון בן מנסיא אלו שבע מדות שמנו חכמים בתלמידים כלן נתקיימו ברבי ובבניו ולעיל נמי אפלוג בהדיה והיכי אמרו ההוא קהלא קדישא הלכה משמיה דר' שמעון בן מנסיא דקתני ר' שמעון וחביריו אמרו הלכה כר' מאיר: אלא. הכי אמור קהלא קדישא ר' שמעון בן מנסיא וחבריו שאמרו אין רואין מומין בשיטת ר' מאיר אמרוה וכן אפשר שהזקנים נתנו דעתם על דברי הבחורים ואמרו דברי פלוני נוטין אחר דברי ר' פלוני שהיה לפניו: השוחט את הבכור. קודם שהתירו חכם ואח''כ הראה את מומו לחכם: אלמא קסבר ר' מאיר ראיית בכור. אינה קלה כראיית טרפה דאחשבוה רבנן וכל עצמה של התרת בכור תלויה בה שאף שחיטתו אסורה קודם שיראנו ואינו דומה לראיית טרפה שהתירו לבדקה אחר שחיטה: ומינה. וממנה למדו ר' שמעון בן מנסיא וחביריו ואמרו כיון דחשיבא כולי האי הוה ליה כמתקן וכדן דין ואסור לראותו בי''ט ואע''פ שהטרפה נבדקת בי''ט והיינו תליא באשלי רברבי שאמרו קהלא קדישא דהא דר' שמעון כר''מ אזלא וקמו להו ר' שמעון בן יוחי ור' מאיר בחדא שיטתא וה''ל ר' יהודה יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים: אמר ליה אביי. לרב יוסף: אטו. ההיא דר''מ דבכור ברואין מומין לאחר שחיטה פליגי ומשום טעמא דחשיבותא אמרה ר''מ למלתיה והא קנסא קניס כדמפרש ואזיל ואלו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה אפילו ר''מ מודה דרואין: בדוקין. טייל''א כמו הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ) אם מום זה דוק שבעין: כולי עלמא. אפילו ר' יהודה מודה דאסור מפני שמשתנה לאחר המיתה ויש דוק שנראה לאחר שחיטה מום קבוע שאלו ראהו לפני שחיטה היה נראה עובר: במומין שבגוף. כגון נקצצה אזנו נשברה ידו דלא נשתנה בשביל השחיטה: מתני'. דבכורות נמי דיקא דמשום גזרה קאסר ליה וקנסא קניס כדי שלא ירגיל עוד מדלא קתני ר''מ אוסר דנהוי משמע דאסורו תלוי בגופו שאין ראייתו לאחר שחיטה כלום אלא הואיל ועבר ושחטו שמע מינה זהו טעמו של דבר מפני שהקיל לשחטו ותלה ר''מ הדבר ברשעו של כהן זה שהקיל בו: אמי ורדינאה. נאה היה ועל שם ורדים היה נקרא ולי נראה מאותו מקום ששמו ורדינה כדאמרינן בעירובין (דף מט.) שנקרא מאנשי ורדינה ואנשים זקנים וצרי עין בממונן היו: מאתמול הוה חזי. אם קבוע אם עובר:

אלא גמרו בידי אדם לא מבעיא לן וכו'. וא''ת אמאי אין מוכיח מההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין כדי שיעלו וירדו וקאמר [שבת מג.] מותר לטלטלם פי' אחר שירדו מותר לטלטל הסל אע''פ שהיה אסור כשעלו האפרוחים עליו בחצי היום אלמא אין מוקצה לחצי שבת וי''ל דשאני התם דהוי כמו גמרו בידי אדם שבידו להפריחם מעליו דהא שרינן קדרות אע''ג דבין השמשות רותחות הן ועוד יש לומר דהתם מיירי לענין טלטול דפשיטא ליה דאין מוקצה לחצי שבת והכא קא בעי לענין אכילה: אלא ר' מאיר קנסא קא קניס. ופסיק רבינו יצחק דהלכה כרבי יהודה דקבעי התם בבכורות (דף כח: ושם) סתמא דש''ס אליבא דר' יהודה ואע''ג דר' מאיר ור' יהודה הלכה כרבי מאיר בגזרותיו היינו ודאי בגזרותיו אבל לא בקנסותיו.:

דף כז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד