ביצה כו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

ב. נולד בו מום ביום טוב עצמו:

במקרה שכזה היה רבי שמעון אומר: אין זה מן המוכן!

ואפילו עבר ובקרו ומצא שהמום שחל בו ביום טוב הוא מום קבוע, לא ישחטנו, היות ובכך הוא מתקן אותו תיקון גמור ביום טוב.

ושוין, רבי יהודה ורבי שמעון החולקים בדין מוקצה, שאם נולד הבכור הוא ומומו עמו - שזה מן המוכן.

וכגון שישבו דיינים בשעת לידתו, וראו שהוא בעל מום. וכיון שהבכור קדוש רק בשעת לידתו, נמצא שמעולם הוא לא הוחזק באיסור, וראיית הדיינים בשעת לידה אינה נחשבת לתיקונו, כי מעולם לא היה "מקולקל" מחמת ספק קדושתו.

דרש רבה בר רב הונא: בכור שנולד הוא ומומו עמו - מבקרין אותו ביום טוב, לכתח לה.

אמר ליה רב נחמן: אבא שלי תני: אם עבר ובקרו - מבוקר! ומשמע, שרק בדיעבד הוא. ואילו את אמרת שמבקרין אותו לכתחלה!?

אמר אביי: כותיה כמו דאמר רבה בר רב הונא, שמותר לבקר אותו ביום טוב לכתחילה, מסתברא:

מדקתני לה בברייתא לעיל, לדברי רבי שמעון בן מנסיא, בתלתא בבי, בחלוקה לשלשה ענינים:

א. נולד בו מום מערב יום טוב - אין מבקרין אותו ביום טוב.

ומוכח מלשון הברייתא כשלעצמו, כי רק לכתחלה הוא דלא מבקרים אותו.

הא הם ביקרוהו בדיעבד - שפיר דמי, ומותר לאוכלו.

ב. נולד בו מום ביום טוב, רבי שמעון אומר: אין זה מן המוכן. ומשמע מלשון הברייתא, דאפילו בדקוהו בדיעבד - נמי לא יאכלוהו לפי שאינו מן המוכן.

ועוד ראיה שכך משמעות התנא:

כי אם הכונה שרק לכתחילה לא יבדוק אך אם בדק מותר לשוחטו, הרי הדין של נולד בו מום ביום טוב שוה לדין הקודם שנולד בו מום ערב יום טוב, שבשניהם לכתחילה לא יבדוק, אבל אם בדק, אפשר בדיעבד לשוחטו ולאוכלו. ואם כן, מדוע שתי הלכות אלו מפוצלות כשני ענינים שונים.

ג. והדר תני: ושוין, שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן.

ומהחלוקה הנוספת הזאת לשלשה, משמע, דאפילו לכתחלה נמי. כי אם רק בדיעבד היה מותר, היה אפשר לכלול דין זה יחד עם הדין הראשון, ולומר: נולד בו מום מערב יום טוב או שנולד הוא ומומו ביום טוב, אין מבקרים אותו ביום טוב, והיה משמע שלכתחילה אין מבקרים, ובדיעבד הותר.

ופרכינן לאביי: והא כי אתא, כאשר בא רב אושעיא מארץ ישראל לבבל, אתא, ואייתי מתניתא ברייתא בידיה, שאין בה כלל חלוקה בין שתי ההלכות הראשונות, אלא היא כוללת בהלכה אחת בין את הבכור שנולד בו מום מערב יום טוב ובין את הבכור שנולד בו מום ביום טוב.

דתניא: בכור, בין שנולד בו מום מערב יום טוב, ובין שנולד בו מום ביום טוב - חכמים אומרים: אין זה מן המוכן.

וכיון שהברייתא אינה מחלקת בין נולד המום מערב יום טוב לנולד המום ביום טוב, משמע שבשניהם הוא מוקצה, ואסור אפילו בדיעבד, גם אם בקרו!

והברייתא הזאת לדברי רבי שמעון היא, שהוא סובר אין רואין מומין ביום טוב.

ולפי ברייתא זו, אפשר להעמיד את ההלכה האחרת, ששוין רבי יהודה ורבי שמעון בנולד הוא ומומו עמו, שזה מן המוכן, שהכונה היא שאסור לכתחילה לראות, ורק אם ראה מותר בדיעבד, וכדברי רב נחמן. ואין ראיה מכאן לרבה בר רב הונא שמתיר לגמרי בנולד הוא ומומו עמו.

והדיוק של אביי מהברייתא שהביא לעיל, שנולד הוא ומומו עמו מותר לכתחילה מכך שלא כלל רבי שמעון בן מנסיא את ההלכה של הוא ומומו עמו יחד עם ההלכה של נפל בו מום מערב יום טוב, דיוק זה אינו קיים לדברי הברייתא הזו. כי הברייתא הזו אוסרת במום מערב יום טוב אפילו בדיעבד, ואילו בנולד הוא ומומו עמו, לדברי הכל מותר בדיעבד, ולכן אי אפשר להכלילם יחד.

ותיקשי לאביי, על מה שסייע לרבה בר רב הונא, שהתיר לגמרי בנולד הוא ומומו אמו, והביא לו ראיה מחלוקת הברייתא לשלשה ענינים.

ואלא קשיא הך ברייתא המחלקת לשלשה ענינים, ומסייעת לרבה בר רב הונא שמתיר בנולד הוא ומומו עמו לכתחילה, ומנין לך לסמוך על הברייתא שהביא רב אושעיא יותר מברייתא זו!

ומשנינן: ההיא ברייתא שהביאה אביי לראיה - דברי אדא בר אוכמי היא, דמשבש ברייתות ותני להו, ואין לסמוך עליה, אלא על הברייתא שהביא רב אושעיא.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין משנתנו נמי דייקא כדברי הברייתא שהביא רב אושעיא:

דקתני בה: רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב - אין זה מן המוכן.

מאי "אין מומו" ניכר?

אילימא שאין מומו ניכר מאתמול כלל, והיינו, שלא היה בו בערב יום טוב שום מום, אלא היה אז בכור תם, שהוא מוקצה.

הרי פשיטא שהוא מוקצה לרבי יהודה, וכי צריכא לרבי שמעון למימר לרבי יהודה שהוא אינו מן המוכן!? אלא בהכרח, שמדובר בכגון דלא אתחזי לחכם מערב יום טוב אם הוא מום קבוע אם מום עובר.

וקתני מיהת ש"אין זה מן המוכן". ומוכח שגם אם היה בו מום מערב יום טוב [אלא שלא נראה אז לחכם] הרי זה אסור אפילו בדיעבד. ומוכח ממשנתנו כנגד הברייתא שהעמדנוה לדברי אדא בר אוכמי, שממנה הרי יש לדייק שבמום ערב יום טוב, מותר בדיעבד.

ומסקינן: שמע מינה.

בעי מיניה הלל מרבא: האם יש דין "מוקצה" לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת?

והשאלה היא: האם היות הדבר מוקצה לחלק מן השבת אוסר אותו לכל השבת, על אף שבטלה הקצאתו.

ומבארת הגמרא: היכי דמי? כיצד הוא הספק?

הרי המוקצה הרגיל, שהכל מודים בו, הוא במי שמעלה גרוגרות וצימוקים לייבשן, שבכך הקצה אותם בידים. ודרכם להתקלקל מאכילה בתחילת ייבושן, ולחזור להיות ראויים לאכילה משייבשו לגמרי.

אי דאחזי לאכילה כבר בין השמשות - הרי אחזי לאכילה ואין כאן מוקצה לחצי שבת.

ואי דלא אחזי בבין השמשות, הא לא אחזי למשך כל השבת, שהרי לא היו מוכנים מבעוד יום.

ויסוד המוקצה בנוי על חוסר המוכנות לשבת, וחיוב המוכנות נסמך על הפסוק "ביום השישי - והכינו!", שמכאן סמכו חכמים לומר שחייבת להיות ההכנה מבעוד יום, ומבלעדיה הדבר מוקצה לאכילה.

ומבארת הגמרא: לא צריכא, אלא במקרה דאחזי בבין השמשות לאכילה, לפי שכבר יבשו אז, והדר אדחי מאכילה בעקבות ירידת גשמים עליהם, שחזרו להיות לחים, ולא ראויים לאכילה, והדר אחזי לאכילה כשחזרו להתייבש בשמש בשבת.

והשאלה היא - מאי, האם מחמת שנאסרו באמצע השבת, כשירדו עליהם גשמים, הם התקצו גם להמשך השבת עד למוצאי שבת. או שמא לא הוקצו אלא לשעה שהיו לחים, ותו לא!?

אמר ליה: יש מוקצה לחצי שבת, ונאסרו עד למוצאי שבת. והוא הדין שיש מוקצה לחצי יום טוב.

איתיביה לרבא מהברייתא: ושוין, שאם נולד ומומו עמו - שזה מן המוכן.

ותקשי: ואמאי אמרו כך, לפי רבא?

הרי לדברי רבא שיש מוקצה לחצי שבת, ונאסר לכל השבת, וכמו כן יש מוקצה לחצי יום טוב, נימא: האי בכור, אמנם מעיקרא בכניסת השבת עד שנולד הוה חזי, היה ראוי לאכילה באם יישחט, אגב אמיה, וימצא בשעת שחיטה במעי אמו, שהרי אין בו קדושה עד לידתו.

אבל בשעה שאתיליד ליה - אדחי ליה, נדחה הוא אז מאכילה כדין מוקצה, כל זמן שלא נראה לחכם, שהרי אסור לשוחטו ולאוכלו עד אשר יראה אותו החכם, משום שעתה הוא בחזקת בכור תם.

אחזייה לחכם, וראה מומו והתירו, אשתרי ליה אז איסור אכילתו מחמת ספק בכור.

ולדברי רבא הוא צריך להמשיך להיות מוקצה כי יש מוקצה לחצי יום טוב, לאסור לכל היום. ולמה אמרו שאם נולד הבכור ומומו עמו שוין הכל שמותר לאכלו, שזה מן המוכן.

אמר אביי ואיתימא רב ספרא: הברייתא מדברת בכגון דיתבי דייני התם בשעת לידתו, וראו בשעת הלידה שנולד עם מומו, ונמצא שלא הוחזק מעולם בחזקת בכור תם.

איכא דאמרי כך:

אמר ליה רבא: אין מוקצה לחצי שבת.

ואמרינן: לימא מסייע ליה לרבא מהברייתא ששנינו בה: ושוין שאם נולד ומומו עמו - שזה מן המוכן.

ומוכיחה הגמרא: והא בכור זה, מעיקרא במעי אמו, הוה חזי אגב אמיה. אתיליד ליה - אדחי ליה, אחזייה לחכם - אשתרי ליה. ומתירים אותו. ומוכח שאין מוקצה לחצי שבת.

אמר אביי, ואיתימא רב ספרא: אין לך ראיה משם. משום ששם מדובר בכגון דיתבי דייני התם, ולא הוקצה בתורת בכור מעולם.

תא שמע הוכחה שיש מוקצה לחצי שבת מהא דתניא: מי שהיה אוכל בענבים, והותיר מהן, והעלן לגג לעשות מהן צמוקין. וכן מי שהיה אוכל בתאנים, והותיר, והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות. לא יאכל מהן בשבת - עד שיזמין מבעוד יום!

וכן אתה מוצא באפרסקין, ובחבושין, ובשאר כל מיני פירות.

ומוכיחה הגמרא: היכי דמי?

אי דחזו, אם כבר יבשו, והיו ראויים מערב שבת לאכילה - למה ליה הזמנה?

אי דלא חזו בכניסת השבת לאכילה - כי אזמין להו מערב שבת מאי הוי? הרי אין אדם יכול להזמין דבר עתידי, אלא רק דבר שראוי עתה לפניו!

וכי תימא דלא ידע אותו אדם שמזמין אי חזו אי לא חזו, כיון שאינו טורח לעלות לגג. וצריך הוא להזמין אותם על הצד שהם ראויים עתה לאכילה. ואז, אם יעלה לגג ביום השבת ויראה שהם היו ראויים לאכילה מערב שבת, מותר לו לאוכלם על סמך הזמנתו מערב שבת.

אי אפשר לומר כך: כי והאמר רב כהנא: פרי מוקצה שיבש על הגג מערב שבת, ואין הבעלים מכירין בו בערב שבת שיבש - מותר לאוכלו בשבת אפילו לא זימנו, לפי שלא הקצהו מתחילה אלא עד זמן שיתייבש ויהיה מוכן לאכילה, וכיון שבערב שבת הוא היה מוכן, אין צורך בהזמנתו!

אלא לאו, בהכרח צריך לומר, שהמדובר הוא: דחזו בכניסת השבת, ואדחו באמצע השבת, והדר אחזו בשבת. ולכן רק אם הזמינם מערב שבת הועילה הזמנתו, שהרי בשעה שהזמין הם היו ראויים לאכילה.

ואי אמרת אין מוקצה לחצי שבת - למה להו הזמנה כדי להתירם בשעה שיחזרו ויעשו ראויים!? והרי אם אין מוקצה לחצי שבת, הרי בשעה שחזרו ונעשו שוב ראויים - בטל המוקצה מהם!

ופרכינן: אלא מאי, לדבריך, יש מוקצה לחצי שבת, הרי גם לך יקשה: כי אזמין להו לשעה שיחזרו ויהיו ראויים לאכילה - מאי הוי!? כיצד תועיל לו ההזמנה להתירם, והרי מכח "יש מוקצה לחצי שבת" הם נאסרים עד צאת השבת!? והרי אין להזמנה יותר כח מאשר עצם היותם ראויים לאכילה בכניסת היום!

ומשנינן: לא צריכא, אלא לכגון דאחזו ולא אחזו. שבכניסת השבת יבשו, אבל לא יבשו כל צרכן.

והיינו, דאיכא אינשי דאכלי להו, ואיכא אינשי דלא אכלי להו.

הילכך, אי אזמין - גלי דעתיה שהוא מאותם שדרגת יובש כזאת ראויה להם לאכילה, ואין הפירות היבשים הללו מוקצה עבורו.

לא אזמין - לא גלי דעתיה שהם ראויים לו, ואז הם מוקצים.

ואין כל קשר בין ברייתא זו לשאלה אם יש מוקצה לחצי שבת או לא.

אמר רבי זירא: תא שמע שאין מוקצה לחצי שבת, מפולין ועדשים שאנו מבשלים ביום טוב: דהא פולין ועדשים, מעיקרא לפני יום טוב,, כשהם חיים לפני בישולם, חזו לכוס, ראויים הם לכסוס אותם כמות שהם.

וכאשר שדינהו זורקים אותם ביום טוב בקדרה כדי לבשלם, הרי בתחילת תהליך הבישול כשמתחילה הרתיחה, הם אינם ראויים לא לאכילה ולא לכסיסה, ולכן אדחו להו מאכילה במשך כל זמן הרתיחה.

ביום טוב עצמו, ר' שמעון אומר: אין זה מן המוכן. ושוין ר' יהודה ור' שמעון שאם נולד הוא ומומו עמו, כלומר, שנולד הבכור בעל מום — שזה מן המוכן.

להלכה, דרש רבה בר רב הונא: בכור אשר נולד הוא ומומו עמו — מבקרין (בודקים) אותו מומחים ביום טוב לכתחלה ואם נמצא שהוא מום קבוע שראוי לשחוט עליו — שוחטים ואוכלים אותו. אמר ליה [לו] רב נחמן: אבא תני [אבי היה שונה] בענין זה: אם עבר ובקרו — הריהו מבוקר בדיעבד, ואת אמרת [ואתה אומר] כי מבקרין אותו לכתחלה!

אמר אביי: כותיה [כשיטתו] של רבה בר רב הונא מסתברא [מסתבר] לפסוק להלכה, מדקתני תלתא בבי [ממה ששנה בברייתא שלושה חלקים], אפשר ללמוד שלכל חלק יש דין מיוחד, ושם נאמר: נולד בו מום מערב יום טוב — אין מבקרין אותו ביום טוב, ומכאן נלמד: לכתחלה הוא דלא [שאין מבקרים] הא [הרי] בדיעבד שפיר דמי [יפה הדבר], שאם בקרו — מבוקר.

נולד בו מום ביום טוב, ר' שמעון אומר: אין זה מן המוכן. כלומר: שאפילו דיעבד נמי [גם כן] לא, ואף אם ביקרוהו — אסור הוא באכילה. והדר תני [וחזר ושנה] ושוין כולם בדעתם, שאם נולד הוא ומומו עמו, שזה מן המוכן. וכיון שנשנה דין זה כחלק לעצמו נלמד מכאן כי אפילו לכתחלה נמי [גם כן] בודקים אותו, ומותר.

ומקשים: והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב אושעיא מארץ ישראל אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא משנה בידו] שבה נאמר: בין שנולד בו מום מערב יום טוב, ובין שנולד בו מום ביום טוב עצמו, חכמים אומרים: אין זה מן המוכן.

ושואלים: ואלא אם כן קשיא הך [קשה זו] הברייתא ששנינו, שבה נאמר שזה מן המוכן! ומשיבים: אין זו קושיה, ההיא [אותה ברייתא] — שיטת אדא בר אוכמי היא, דמשבש ותני [שהוא היה רגיל לשבש ולשנות] ואין סומכים על הגירסה שמסר.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דייקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו שאין מבקרים כל מום לכתחילה. דקתני [שכן שנינו בה], ר' שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב — אין זה מן המוכן. מאי [מה פירוש] אין מומו ניכר? אילימא [אם תאמר] שאין מומו ניכר כלל — הרי פשיטא [פשוט, מובן מאליו], צריכא למימר [וכי צריך לומר] דבר כזה שאם אין מומו ניכר כלל אינו נחשב מן המוכן?

אלא על כרחך יש לומר שהיה בו מום, ומדובר כאן באופן דלא אתחזי [שלא נראה] לחכם מערב יום טוב אם מום קבוע אם מום עובר. קתני מיהת [שנינו על כל פנים] אין זה מן המוכן משמע שבו ביום אין זה מן המוכן כלל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן שכן הוא].

א אגב הדיון בהלכה זו דנים בנושא דומה. בעי מיניה [שאל אותו] הלל את רבא: יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאחזי [אם היה ראוי] בין השמשות שבין יום שישי לשבת לאכילה או לשימוש אחר — אם כן אחזי [ראוי הוא] לכל השבת. אי דלא אחזי [אם שלא היה ראוי] בין השמשות — אם כן לא אחזי [אינו ראוי] כל היום, שהרי בין השמשות היה מוקצה ואין זו עוד הכנה, ואם כן איך יכול להיות במציאות מוקצה לחצי שבת?

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דאחזי [שהיה ראוי] והדר אדחי [וחזר ונדחה] בתוך השבת מפני איזה טעם, והדר אחזי [וחזר ונהיה ראוי], ובענין זה שאל מאי [מה דינו]. אמר ליה [לו]: יש מוקצה לחצי השבת.

איתיביה [הקשה לו]: ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו — שזה מן המוכן. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר] כן: האי [זה] הבכור הלא מעיקרא הוה חזי אגב אמיה [מתחילתו היה ראוי לאכילה אגב אמו] שאם היו שוחטים את אמו בעוד הבכור בבטנה מותר היה לאכול את שניהם, ואם כן כאשר אתיליד ליה [הוא נולד] — אדחי ליה [הריהו נדחה] מהיתרו זה, שכיון שנולד שוב אינו ראוי לאכילה עד שיתברר אם יש בו מום, ולאחר מכן כאשר אחזייה [הראהו] לחכם — אשתרי ליה [הרי הותר לו]. ואם כן, אף שבמשך זמן מסויים בתוך החג היה כמוקצה — אינו מוקצה לכל השבת!

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב ספרא: כאן מדובר כגון דיתבי דייני התם [שיושבים דיינים שם] ורואים בשעת לידת הבכור, ומיד כשנולד ראו שהוא בעל מום. ואם כן נמצא שלא היה אפילו רגע אחד שבו נדחה מהיתרו הראשון.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך, שאמר לו רבא: אין מוקצה לחצי שבת. ואומרים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו — שזה מן המוכן. והא בכור מעיקרא הוה חזי אגב אמיה [והרי בכור מתחילה היה ראוי אגב אמו] וכאשר אתיליד ליה [הוא נולד] — אדחי ליה [נדחה לו] ולאחר מכן, כאשר אחזייה [הראהו] לחכם — אשתרי ליה [הותר לו] הרי שאין מוקצה לחצי שבת.

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב ספרא: אין זו ראיה גמורה, שאפשר לומר כגון דיתבי דייני התם [שיושבים דיינים שם] בשעת לידתו וראו את מומו ולכן לא היה מוקצה כלל.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר, ששנינו: היה אדם אוכל בענבים והותיר מאכילתו והעלן לגג את הענבים הנותרים לייבשן כדי לעשות מהן צמוקין, או היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לייבשן כדי לעשות מהן גרוגרות (תאנים מיובשות) — לא יאכל מהן בשבת מאותן ענבים וגרוגרות עד שיזמין אותן מבעוד יום לאכילתו. וכן אתה מוצא באפרסקין ובחבושין ובשאר מיני פירות שהניחם לייבש והסיח דעתו מהם.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דחזו [שראויים הם] לאכילה, שכבר התייבשו, אם כן למה ליה הזמנה [לשם מה להזמין אותם] מבעוד יום? הרי על דעת כן הניחם שם, שלכשייתייבשו יאכלם והרי הם כמזומנים כבר. אי דלא חזו [אם שאינם ראויים] לאכילה, שעדיין לא התייבשו — אם כן כי אזמין להו מאי הוי [כאשר הזמין אותם מבעוד יום מה היה על ידי כך], מה הועילה לו הזמנה זו, הלא אינם ראויים!

וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר באופן שאינו יכול לעלות על הגג כדי לבודקם, שלא ידע אי חזו אי לא חזו [אם ראויים הם אם אינם ראויים] והזמנתו היא על תנאי שאכן מוכנים הם, והאמר [והרי אמר] רב כהנא: מוקצה שיבש, כלומר: שהגיע לידי יבוש וראוי לאכילה ואין הבעלים מכירין בו שיבש מבעוד יום, אלא למחרת, בשבת, התברר להם שכבר היה יבש מבעוד יום — הרי זה מותר, שהרי לא הקצו מדעתם אלא לזמן שלא יהיה ראוי לאכילה.

אלא לאו דחזו ואדחו והדר אחזו [האם לא מדובר שהיו ראויים ונדחו וחזרו ונעשו ראויים] ועל כן דינם כמוקצה. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאין מוקצה לחצי שבת, למה להו [להם] הזמנה? ודוחים: אלא מאי [מה אומר אתה] יש מוקצה לחצי שבת? אם כן, כי אזמין להו מאי הוי [כאשר הוא מזמין להם מה יהיה על ידי כך] הרי אין בכך כדי להתיר את המוקצה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאחזו ולא אחזו [שהם ראויים ואינם ראויים לגמרי] דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי [שיש אנשים שאוכלים ויש אנשים שאינם אוכלים] בהיותם במצב זה. ואז, אם אזמין [הזמין] הרי גלי דעתיה [גלה דעתו] שהוא מאלה שאוכלים אותם, לא אזמין [הזמין] — לא גלי דעתיה [גלה דעתו] ואם כן אין להוכיח מכאן.

אמר ר' זירא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לפתור את השאלה שלנו מפולין ועדשים שמבשלים בחג. דהא [שהרי] פולין ועדשים מעיקרא [בתחילה] בשעת בין השמשות, בהיותם חיים, בלתי מבושלים, חזו לכוס [ראויים היו לכסוס אותם] ללעוס אותם כפי שהם, ולכן לא היו מוקצים, וכאשר שדינהו [הטילם] בתוך הקדרה לבשלם — אדחו להו [נדחו להם] שהרי בשעת הבישול אינם ראויים לא לכסיסה ולא לאכילה כמבושלים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

on the Festival itself, Rabbi Shimon says: It is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival; therefore, even if it was examined by an expert, it may not be slaughtered. And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that if the animal was born with its blemish, it is considered to be among the animals prepared for use on the Festival.

Rabba bar Rav Huna taught the halakha as follows: If a firstborn was born with its blemish, experts may examine it on a Festival ab initio, and if the blemish is found to be permanent, the animal may then be slaughtered. Rav Naḥman said to him: Father would teach on this matter that if he transgressed and examined it, it is considered examined after the fact, and you say that one may examine it even ab initio?

Abaye said: It stands to reason that the halakha is in accordance with the opinion of Rabba bar Rav Huna from the fact that the baraita is taught in three parts, which suggests that each part contains a novel halakha. The first section states: If a firstborn developed a blemish on the eve of a Festival one may not examine it on the Festival itself, from which one can learn that it is only ab initio that one may not examine it; but after the fact, it seems well, and the examination is valid.

The second section of the baraita states: If it developed a blemish on the Festival itself, Rabbi Shimon says: It is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival. In other words, even after the fact, no, if the animal was examined by an expert, it may not be slaughtered and eaten. And then in the third section it teaches: And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that if the animal was born with its blemish, it is considered to be among the animals prepared for use on the Festival. The fact that the baraita taught this halakha as an independent clause indicates that even ab initio as well, the animal may be examined.

The Gemara raises an objection: But isn’t it so that when Rav Oshaya came from Eretz Yisrael to Babylonia, he came and brought the following baraita in his hand: Whether the animal developed a blemish on the eve of the Festival or it developed a blemish on the Festival itself, the Rabbis say: It is not considered to be among the animals prepared for use on the Festival, so that even after the fact, if the animal was examined, it may not be slaughtered and eaten. According to this, the allowance granted in the case of a firstborn that was born with its blemish can be only after the fact, as argued by Rav Naḥman, and not ab initio, as maintained by Rabba bar Rav Huna. Why, then, does Abaye accept the opinion of the latter and not that of the former?

The Gemara asks: But if so, that baraita cited earlier, which presents these halakhot differently, is difficult. The Gemara answers: This does not pose a problem, as that baraita was taught by Adda bar Ukhmei, who would often confuse the opinions in the text and teach an inaccurate version of the dispute; therefore, his version is unreliable.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The mishna is also precise in its wording according to the opinion that no blemish may be examined ab initio. As the mishna teaches that Rabbi Shimon says: Even if the animal has a blemish, it is prohibited to slaughter it, since any firstborn animal whose blemish is not perceptible on the eve of the Festival while it is still day is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival. What is the meaning of the phrase: Whose blemish is not perceptible? If we say that its blemish is not perceptible at all, it is obvious. Need it be said that an animal whose blemish was not perceptible at all prior to the Festival is not considered prepared for use on the Festival?

Rather, one must say that the animal had a perceptible blemish, but it was not shown to a Sage on the eve of the Festival to determine whether it is a permanent blemish or a temporary blemish. In any event, the mishna teaches: It is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival, which indicates that it is not considered prepared even after the fact. It follows that the allowance granted in the case of a firstborn that was born with its blemish is also only after the fact, but the blemish may not be examined ab initio. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is so.

§ Hillel raised a dilemma before Rava: Is there a prohibition of muktze for half of Shabbat or is there no prohibition of muktze for half of Shabbat? The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If an item was fit for eating or for some other purpose at twilight between Friday and Shabbat, it would then be fit for the entire Shabbat. And if it was not fit at twilight, it is not fit for the entire day, as anything considered muktze at twilight remains so throughout Shabbat. How, then, could there be a case of an item that is considered muktze for half of Shabbat?

The Gemara explains: No, it is necessary to raise this dilemma in a case where the item had once been fit for use, and then became disqualified on Shabbat itself for some reason, and then once again became fit. It is about such a case that Hillel asked: What is the halakha? Rava said to Hillel: There is a prohibition of muktze for half of Shabbat, that is to say, once an item becomes disqualified for use on Shabbat, it retains that status for the rest of the day.

Hillel raised an objection from the previously cited baraita that taught: And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that if the animal was born with its blemish, it is considered to be among the animals prepared before the Festival for use on the Festival. But why should this be? Let us say as follows: This firstborn was fit at the outset to be eaten on account of its mother, as had its mother been slaughtered before giving birth to the firstborn, it would have been permitted to eat them both. This being the case, when the firstborn was born, it became disqualified, since once a firstborn is born, it may not be eaten until it acquires a permanent blemish. And later, when he showed it to a Sage, it once again became permitted to him. This shows that although the animal had the status of muktze for part of the day of the Festival, it did not retain that status for the entire day.

Abaye said, and some say it was Rav Safra who said: Here, the baraita is referring to a case where judges were sitting there, observing the firstborn as it was being born, and they immediately saw that it was blemished. Therefore, the animal never lost its permitted status even for a moment.

Some say that Rava said the opposite to Hillel: There is no prohibition of muktze for half of Shabbat, that is to say, even if an item becomes disqualified for use on Shabbat, once it becomes fit again, it is no longer prohibited. The Gemara responds: Let us say that the previously cited baraita supports Rava: And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that if the animal was born with its blemish, it is considered to be among the animals prepared before the Festival for use on the Festival. But wasn’t this firstborn fit to be eaten at the outset on account of its mother; and then when it was born it became disqualified; and then later, when he showed it to a Sage, it once again became permitted to him? This indicates that for half of Shabbat there is no prohibition of muktze.

Abaye said, and some say it was Rav Safra who said: This proof is inconclusive, as the baraita may be referring to a case where judges were sitting there when the firstborn was born, and they immediately saw that it was blemished; therefore the animal never acquired the status of muktze at all.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a different baraita: If one was eating grapes and left some over and took them up to the roof to dry in order to make them into raisins, or if he was eating figs and left some over and took them up to the roof in order to make them into dried figs, he may not eat from them on Shabbat unless he designates them as food to be eaten while it is still day. Otherwise, they are prohibited as muktze. And you would find the same with regard to peaches, and quinces, and all other types of fruit that one left out to dry. It is prohibited to eat any of them on Shabbat due to the prohibition of muktze.

The Gemara proceeds to clarify this baraita: What are the circumstances? If they are fit to be eaten, as they have already dried, why does he require prior designation? Since he placed them there in order to eat them after they dried, they should be considered food that has been designated to be eaten. And if they are not fit to be eaten, as they are yet not dry, even if he designates them the day before, what of it? Of what use is such designation, seeing that the fruit is still unfit to be eaten?

And if you say the baraita is referring to a case where he could not ascend to the roof to examine them, and therefore he did not know whether they were fit or unfit, so that his designation was conditional, there is a difficulty. As didn’t Rav Kahana say: If fruit had been set aside for drying, and it dried and became fit for eating before Shabbat, but the owner did not know about it before Shabbat but only on Shabbat, the fruit is permitted, since he removed it from his mind only for as long as it would be unfit for eating.

Rather, is the baraita not referring to a case where the fruits were fit, and then became disqualified, and then once again became fit, and therefore they have the status of muktze? And if you say that there is no prohibition of muktze for half of Shabbat, why do they require prior designation? The Gemara refutes this argument: Rather, what then do you say, that there is in fact a prohibition of muktze for half of Shabbat? In that case, if he designates them the day before, what of it? How does his designation permit that which is prohibited as muktze?

The Gemara answers: No, the baraita is necessary for a case where the fruits were fit but not completely fit, meaning that there are people who eat them in that state and there are other people who do not eat them. Therefore, if he designated them as food to be eaten, he has revealed his intention that he is included among those who do eat them; if he did not designate them as food, he has not revealed his intention. Therefore, no proof can be adduced from here.

Rabbi Zeira said: Come and hear a resolution to the problem raised above from the halakha governing beans and lentils cooked on a Festival. As beans and lentils at the outset, at twilight, when they are still raw and uncooked, are fit to be chewed as they are and are therefore not in the category of muktze; then, when he casts them into the pot to cook them, they become disqualified because while they are being cooked they are fit neither to be chewed raw nor to be eaten cooked.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן.

דרש רבה בר רב הונא נולד ביו"ט ומומו עמו מבקרין אותו לכתחלה ביו"ט אמר אביי כוותיה מסתברא מדקתני תלתא בבי בברייתא נולד בו מום מעיו"ט אין מבקרין אותו ביו"ט לכתחלה הא דאיעבד שפיר דמי נולד בו מום ביו"ט ר' שמעון אומר אין זה מן המוכן דאפילו דיעבד נמי לא ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן [דאפי' לכתחלה נמי] ודחינן להא ממתניתא דאייתי ר' הושעיא ותני בין שנולד בו ביו"ט ובין שנולד בו מעיו"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן ודייק ר' נחמ' ומוקים לה למתני' כוותיה מדקתני ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מעיו"ט דליכא למימר האי דקתני כל שאין מומו ניכר דלא הוה ביה מום כלל מעי"ט [דקשיא פשיטא] הוא אלא לעולם דהוה ביה מום בעיו"ט ולא ניכר לחכם אי מום עובר אי מום קבוע הוא וקתני [בלשון] חכמים ש"מ דהלכתא כוותיה ומפורש בתלמוד א"י אתא עובדא קומי ר' אמי וסבר למימר ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה.

אייתי ר' אושעיא מתניתא דבר קפרא מדרומא ותנא.

וחכ"א כל שאין מומו ניכר מעיו"ט ולא התירו מומחה אלא ביום טוב אינו מוכן וקיבלה וחזר ביה. והא דתניא תלתא בבי אוקימנא לאדא בר אוכמי דמשבש ותני כלומר משובשת היא ולא סמכינן עלה:

בעא מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת כגון ענבים שהיו לילי שבת ראויין לאכילה. כמשו ואינן לא ענבים ולא צימוקין ונדחו נשבה בהן רוח כל היום ונעשו בסוף היום כמו צימוקין וראויין לאכילה מאי כיון שנדחו בתחלת היום הוו להו מוקצה ואע"ג דהא [חזי] השתא אסירי אי לא.

אמר ליה יש מוקצה:
ירושלמי אין אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים א"ר שמואל בר סרטי מפני שמסריחות בינתים.

איתיביה ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מוכן. והא האי דבשר היה ראוי אגב אמו נולד ביו"ט נדחה ביקר חכם מומו והתירו חזר וקתני הרי זה מוכן. וא"ת כי יש מוקצה איך הוא מוכן ופירק אביי כגון דיתבי [דייני] במקום שנולד בו זה הבכור ובעת צאתו מרחם אמו ראו זה המום והתירוהו מיד איכא דאמרי אין מוקצה אמר לו נימא מסייע ליה. ושוין שאם נולד ומומו עמו כו' איתיביה היה אוכל בענבים והותיר ודעלן לגג לעשות מהן צימוקין לא יאכל מהן בשבת עד שיזמין ויאמר בעת שהותירו יהיו מוכנין לשבת וכן האפרסיקים כו' ולא מיתוקמ' אלא בזמן דאיחזו ואידחו והדר איחזו. וא"ת כל דבר שהיה ראוי לאכילה אע"פ שנדחה אם חזר ונראה בכשרותו עומד ולא נדחה למה הצריך להזמין אלא מאי יש מוקצה וכי מזמין על דבר שאינו בר אכילה מאי הוי ופרקינן כגון דנדחו ולא נראו לגמרי יש בני אדם שאוכלי' אותן כמותן שהן עכשיו ויש מי שאינו אוכל אם גילה דעתו לאוכלן כמות שהן [הרי גלי] לא זימן נתברר כי מוקצה הן אצלו.

הא דבעא הלל מרבה אם יש מוקצה לחצי שבת. לא מיבעיא ליה אלא במוקצה לאכילה אבל במוקצה לטלטל לא מיבעיא ליה דפשיטא דאין מוקצה לחצי שבת, תדע דאם איתא לידוק ממתניתין דמוכני דמייתי לה בפרק כירה (שבת מד, ב) דתנן מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה ואינה נמדדת עמה ואין גוררין אותה בזמן שיש עליה מעות ודייקינן עלה בפרק כירה (שבת מו, א) הא אין עליה מעות שריא ואתיא לאוקמה כר"ש דלית ליה מוקצה ואף על גב דהוי עליה מעות כל בין השמשות ודחינן אמר ר' זירא תהא משנתנו בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן, אלמא אפילו לר' יהודה כל שלא היו עליה מעות כל בין השמשות והיו עליה משחשכה ואחר כך נטלו ממנה גוררין אותה אלמא אין מוקצה לחצי שבת לגבי טלטול אלא לענין אכילה קא מיבעיא ליה, וכולה שמעתין מוכחא הכין, דלא מייתו ולא דייקי אלא ממוקצה דאכילה.

אי דחזו למה להו הזמנה. ואם תאמר מאי שנא מתמרי דעיסקא (שבת יט, ב) דחזו ובעי הזמנה, יש לומר דשאני התם דכל שעתא חזו ואפילו הכי אקצינהו לעיסקא אבל הני לא אקצינהו אלא עד דחזו.

אי דלא חזו כי אזמנינהו מאי הוי. ואם תאמר ומאי שנא מסוכה רעועה דעלמא דאמרינן לקמן (ביצה ל, ב) שאם התנה עליה ונפלה ביום טוב הכל לפני תנאו ואף על גב דכל בין השמשות לא חזיא. יש לומר דשאני התם דמינכרא הכנתה והזמנתה דהא נפלה, מה שאין כן בגרוגרות וצמוקים דלא מינכרא ראויות דידהו. ולענין הלכתא קיימא לן כלישנא בתרא דאמר ליה אין מוקצה לחצי שבת דבדרבנן הולכין להקל.

בכור שנולד ביום טוב ומומו עמו לכתחלה אין רואין אותו ואם עבר ובקרו ומצאו קבוע מותר שאין כאן מוקצה ויש מעמידין דבר זה כשלא היה שם דיחוי כלל כגון שהיו שם החכמים הדיינין בשעת הלידה שהיא השעה שקדושת בכור חלה עליו שכל שלא נולד ראוי היה אגב אמו ובאותה שעה הכירו במומו שהוא קבוע אבל אם לא היו שם הואיל ונדחה אחר הלידה עד שיראהו חכם נדחה לו כל היום ואפילו היה הוא לשם וראה בו מום ויש מתירין אף בזו בכל שניכר לכל שהוא מום קבוע כגון נחתכה רגלו וכיוצא בזו ואפילו היה הוא חכם שאין הבכור ניתר על ידי עצמו אלא על פי מומחה אחר או שלשה מבני הכניסה ומחלקתם תלוי בדין מוקצה לחצי שבת ויתבאר דינו למטה:

ראה את המום מבערב וראה אותו קבוע ואינו יודע אם הבעלים גרמו את מומו אם לאו שאם גרמו הבעלים את מומו הרי עברו על איסור תורה וראוי לקנסו שלא לאכלו רשאי הוא למחר ביו"ט לשאול על המום היאך אירע והיאך נפל בו ואם מצא שנפל שם המום שלא בגרמת הבעלים מתירו ביום טוב הואיל ועקר ההיתר נתברר לו מבערב אע"פ שלא נתברר לו אם גרם הוא אם לאו בתלמוד בכורות התבאר שאין הבעלים כהנים נאמנין על כך אלא שואל את הענין לחברו או אפילו לבנו ובתו ומתיר מפני שהכהנים נחשדו להטיל מומין בבכורות ואשתו אינה נאמנת א"כ מה שאמרו כאן דילמא את גרמת ליה ואמר ליה לאו יש לשאול היאך נאמנין בו עד שבשאלתות גורסין אייתו סהדי ומ"מ אנו מפרשים בה שהשואל היה בנו של כהן ולא הכהן עצמו וכן מה שאמרו כאן ר' יהודה נשיאה הוה ליה בוכרא לא שהוא היה כהן אלא שהיו הרבה כהנים באוכלי שלחנו והיה מאכילם בכורות אחר שהוממו:

מה שאמרנו שלא נתברר המום מבערב אם קבוע אם עובר רוצים אנו בה שלא נתברר על פי חכם שאין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה ואף המומחה אינו רואה בכורות של עצמו ואפילו היה המום גלוי לכל כגון נחתכה רגלו וכיוצא בו מדברים הנכרים לכל אינו ניתר אלא על פי מומחה ואם אין שם מומחה זה שהמום גלוי וידוע לכל נשחט על פי שלשה שחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו אע"פ שאותו מום נכר לכל שלא נשתנה כגון נקטעה ידו או נחתכה רגלו וכיוצא באלו הואיל ונשחט שלא בהוראה אסור ויקבר ודבר זה אינו אלא קנס ולפיכך יראה לי שאם נשחט בהעלמת המום או שהיה סבור שכבר הראהו לחכם מותר אחר שנתברר שמחיים היה המום קבוע הא מומין שבדוקין שבעין עשויין הן להשתנות לאחר מיתה ואין בהם בדיקה אלא מחיים וכן כל כיוצא בהם:

בדיקת הבהמה מותרת ביום טוב אע"פ שאפשר שתמצא טרפה ויאסר לטלטלה שהרי אמרו כאן ראיית בכור אינה כראיית טרפה ופירושה שראיית הטרפה אינו תלוי בהיתרו של חכם אלא בידיעת הדבר על בוריו וכל זמן שיודע מותר מה שאין כן בבכור שאף בדבר הברור אינו כלום אלא בהיתר חכם ובגמר דינו ואמרו על זה ומינה ראיית טרפה ביו"ט ראיית מום של בכור מערב יום טוב למדת בפירוש שרואין את הבהמה ביו"ט אם טרפה אם לאו וכן הדין שהרי בחזקת היתר היא עומדת וכן כל כיוצא בזה מן הספקות הרחוקות הולכין אחר הרוב עד שיודע ואף בתלמוד המערב אמרו חזקת בני מעין כושר וכן אמרו שם רואין את הטרפה ביום טוב הילכך בודקין אותה ולכשיתברר טרפותה תאסר אף בטלטול שהרי אין מחתכין אותה אף לכלבים ומה שאמרו באחרון של שבת לוי כי הוו מייתו טרפתא לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקלקלתא פירושו שמא תמצא טרפה וכדי להניחה שם שאם יראנה בביתו ותטרף יהא אסור לו לטלטל ולהוציאו כמו שכתבנו במקומו ובתלמוד המערב אמרו אין רואין טרפה בבית אפל ומ"מ גדולי הדור ראיתי שחוששין לה ואין מתירין אלא במקום שאפשר שאין צורך לטלטלה בבדיקתה ומ"מ אף לשטתנו יראה שאין להתיר אלא בדברים שלא נולדה החששא מחיים כגון טרפיות שאין עולין על לב עד לאחר שחיטה הא חששא שאדם חושש בה מחיים כבר נולד בה ספק ואין לו להכניס עצמו בכך כמו שיתבאר למטה בפרק המביא:

בשלישי של שבת התבאר ששואלין לנדרים לצורך שבת ויום טוב וכשנשאל על נדרו הותר לו אותו דבר שנשאל עליו באכילה ואע"פ שהיה מוקצה אף לשבת שהרי מחמת איסור היה הואיל והיתרו תלוי בשלשה הדיוטות הדבר מצוי הרבה ואין כאן מוקצה ומ"מ אם תלה נדרו בחכם אסור שכגון זה מוקצה הוא והוא שאמרו מי יימר דמזדקיק ליה חכם כלומר שמא לא יזדמן לו או שמא אפילו חכם מצוי לו בעירו לא יזדקק לו להתיר מצד שלא יהא פתחו ברור אצלו מה שאין כן בהדיוטות שאין דרכן לדקדק גדולי הדור מקשים בזו ואפילו לא נשאל היאך חל עליו דין מוקצה והלא בפרק מפנין קכ"ז ב' לענין תרומה אמרו שכל שהוא ראוי לאחרים אע"פ שאין ראוי לו אינו מוקצה ותירצו שלא נאמרה אלא לענין טלטול וכן הדבר שכל שלא נאסר לאחרים או שהוא ראוי לאחרים אע"פ שאין ראוי לו מותר לטלטלו ואף זו לא על כל צד שהרי בפרק כירה מ"ז א' אמרו אמר ר' אסי לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה והעמידוה בשיש בה קורטין והקשו קורטין בי ר' מי חשיבי והא תניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים הא דעניים לעשירים לא אלא כך הוא הדין שכל שלעשירים אינו ראוי כלל מקצים הם דעתם ממנו אף לצורך עניים אבל מה שאף לעצמו ראוי מצד עצמו אלא שהאיסור מונעו והוא ראוי לאחרים אינו מוקצה לו לטלטול שנותן הוא דעתו עליו לצורך אחרים:

אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחוט ואינו שוחט וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ובתוספתא אמרו רצה שלא לשחוט אחד מהם אינו שוחט ואינו דומה למשנתנו שלא התרנו העלאתו בשום פנים שזו על כל פנים אחד מהם ראוי ואין הערמתו ניכרת כלל וכן שאפשר שאין שם הערמה כלל ולצורך יום טוב הוא עושה אבל משנתנו אם המום אינו קבוע אינו ראוי כלל ובפרק אחרון יתבאר:

נחלקו בגמ' במוקצה לחצי שבת בין לר' יהודה בכל מוקצה בין לר' שמעון במה שהוא אוסר במוקצה כגון גרוגרות וצימוקים ודומיהן אם הוא מוקצה אם לאו וענין מוקצה לחצי שבת הוא דבר שהיה ראוי בין השמשות ונדחה לאיזו סבה מקצת היום וחזר ונראה כגון גרוגרות וצמוקים שעל הגג שנתיבשו כל צרכן בין השמשות והיו ראויות לאכילה ומשקדש היום נפלו עליהן גשמים ונתפחו ואח"כ חם השמש עליהם וחזרו ונראו בשבת עצמו וכן כל כיוצא בזה נחלקו בגמרא אם מותרין לאחר שנראו אם לאו וקצת מפרשים חדשו בדין זה דברים ולדעתנו כלל הדברים בענין זה לפי מה שביררנו בפירושנו הוא שכל דבר הראוי בין השמשות ולא נדחה מותר בשבת בלא שום הכנה והזמנה הואיל ולא לשם אוצר הוא מניחן ואפילו לא ידעו הבעלים באותן הפירות בין השמשות שהם ראויות הואיל ולמחר הבינו מתוך יבשותן שבין השמשות היו ראויות מותרות אע"פ שלא הזמינם והוא שאמרו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר לא היו ראויות בין השמשות כגון שלא יבשו כל צרכן אע"פ שלמחר נגמר יבשותן והן ראויות אסורות אפילו עיין בהם בין השמשות והכיר בהן שלמחר יהיו ראויות והזמינם אין הזמנה מועלת ואינו דומה לסוכה רעועה שהתנה בה שמותר בעציה לכשתפול כמו שיתבאר למטה שסוכה רעועה הכנתה נכרת לכל אבל זו אינה נכרת לכל ולפיכך אף הזמנה אינה מועלת בהם ואפילו רישם מה שהכין בהם ויש מי שמתיר בזה ברישום ודבריהם נראין ממה שאמרו בפרק המביא ל"ד ב' עומד אדם על המוקצה וכו' וחכמים אומרים עד שירשום כמו שיתבאר שם לא היו ראויות בין השמשות ולא היה יבשותן קרוב לגמרו כל כך שיהו ראויות בשבת אף אלו שמתירין בשלפניה ברשום מודים שבאלו אין הזמנה ורישום מועילים בהם שבטלה דעתו אצל כל אדם ויש מתירין אף בזו ברישום ואין דעתי נוטה לדבריהם:

היו בין השמשות ראויות ולא לגמרי ונקרא בלשון תלמוד חזו ולא חזו שמקצת בני אדם אוכלין שכמותם ומקצתם אין אוכלין אם הזמינם מבערב מותרות ואם לאו אסורות אע"פ שכבר גלה דעתו ואכל מהם מבערב והוא שאמרו היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקין בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין וכן באפרסקין ובחבושין ובשאר מיני פירות שהרי בפרק כירה מ"ה א' העמידוה לר' יהודה שהלכה כמותו ביו"ט ואמרו שם אוכל אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואכיל ואזיל אף כשהוא מעלה לא ליבעי הזמנה קמ"ל ובשבת מיהא שאין הלכה בו כר' יהודה דוקא בגרוגרות וצמוקים שמסריחות בנתים ויש אומרין כן בעוזרידין שאדם מצניען עד שיתבשלו היטב וכן קצת מיני תמרים שאין ראויים כלל עד שיתבשלו יפה משנתלשו ויש מתיר באלו ודבר זה שהתרנו בחזו ולא חזו אין צריכין רישום ויש מצריכין בו רישום ולא יראה כן:

היו ראויות בין השמשות ונדחו וחזרו ונראו לדעת האומר אין מוקצה לחצי שבת מותרין בלא הזמנה ולדעת האומרים יש מוקצה אסורין ואפילו הזמינם מבערב ואפילו פירש בה שאפילו בדחייה הוא אוכלם אינה מועלת שאין הזמנה לדיחוי העתיד לבא ואם דיחוי זה ותיקון הבא אחריו באין בידי אדם מותר שהרי הרבה מאכלים שביום טוב כך הם הגע עצמך שבשל פולין ועדשים שמבערב ראויות לכוס נתנם בקדרה נדחו מלאכול נגמר בישולם חזרו ונראו ולא עוד אלא שאף קדרות שבכל שבת ושבת הוקצו בין השמשות שהרי רותחות בין השמשות וכשנסתלקה רתיחתן אנו אוכלין אותה אלא כל שדיחויו ותקונו על ידי אדם והדיחוי נעשה על דעת תקון מותר ואפילו היה נדחה בין השמשות הואיל ובידי אדם נדחה ושנדחה על דעת שיהא מתוקן למחר כגון תבשיל שהוא בין השמשות בשיל ולא בשיל ואע"פ שנגמרו מיהא מעצמו שכל שסופו להגמר מעצמו על ידי מעשה שכבר עשה האדם יראה לי שגמרו בידי אדם הוא אע"פ שמקצת מפרשים טורחין בה בדרך אחרת אבל כשהדיחוי והתקון באין בידי שמים כגון מה שביארנו בירידת הגשמים וחום השמש הבא אחריהם יש מי שמתיר ואין מוקצה לחצי שבת כלישנא בתרא ועוד שלא נתבררה השאלה והולכין בה לקולא שהרי בשל סופרים הוא ודעתנו מכרעת לאיסור ומ"מ אומר אני אף לדבריהם שכל שהדיחוי גדול כל כך שאין רפואתו עולה על לב באותו היום אף לדבריהם אסור שאם לא כן בכור שנולד ומומו עמו מה הוצרכה אפילו נתחדש בו לאחר שנולד הרי מ"מ נראה בין השמשות אגב אמו ונדחה אחר כן בלידתו וחזר ונראה במומו אלא שכל שאין דיחויו עולה על הדעת נראה לי שאף הם מודים בו אבל נולד ומומו עמו שאין דיחויו אלא עד שיראהו חכם הרי היתרו ראוי להעלות על לב מתוך מה שכתבנו יתבאר לך (שהתמרים) [שהתמדים] שלנו שהושלכו מים בגיגית מערב שבת ולא נראו עד למחר שמותרות בשתיה למחר אע"פ שלא היה ראוי לשתיה בין השמשות שכל כיוצא בזה גמרו בידי אדם הוא שאע"פ שאין התיקון בידי אדם כל שמעשה שלו גורם גמר שלו גמרו בידי אדם הוא קרוי וכל שכן שאף בין השמשות ראויות הן למזוג את היין ואין דיחויים גמור:

ויש שואלין היאך אפשר לומר שיש מוקצה לחצי שבת והרי בפרק כירה אמר מטה שלא ייחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא יהו שם בין השמשות והרי מטה זו לא היו עליה מעות בין השמשות והונחו שם בשבת וניטלו משם וזו גמרו בידי שמים הוא שהרי אינו יכול להערים ולטלטלה מן הצד שלא התרנו טלטול מן הצד אלא בשוכח אבל בהניח על דעת בסיס לא וכדאיתה פרק נוטל קמ"ב ב' ותירצו בה שאף האוסר במוקצה לחצי שבת לא נאמר אלא בהקצאה לאכילה אבל לטלטול אין בו מחלקת כלל והוא ענין זו שבפרק כירה בענין מוכני שלא היו עליה מעות בין השמשות שאע"פ שהיו שם משחשיכה הואיל ואח"כ ניטלו הימנה גוררין אותה ומ"מ [אחרים] תירצו דמטה שאני הואיל ואין איסור טלטולה מצד עצמה אלא מצד המעות ולא שאלו בתלמוד אם יש בסיס לחצי שבת אם לאו שאין איסור בסיס אא"כ נעשה בסיס בין השמשות:

אבא תנא שאם עבר ובקרו מבוקר כו'. ואם תאמר ומאי טעמא דאבוה דרב נחמן דאסר לכתחלה דהא מוכן גמור הוא. וי"ל משום גזרה דלא חלקו חכמים בדיניהם ואסרו בכולם לראות.

אמר אביי כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא כו'. וא"ת והא אבוה דרב נחמן נמי מתניתא תני דאם בקרו מבוקר בדיעבד ומאי אולמיה דהא מתניתא מההיא. וי"ל דסבירא ליה לאביי דהא מתניתא איתאמרא טובא בבי מדרשא ומיתרצא היא. והיינו דאקשי ליה רב נחמן מהא דרב הושעיא דאייתי מתניתא בידיה ולומר דאפילו תשבש לה להא דאבא מכל מקום הא איכא רב הושעיא דתני ברייתא כאבא והיא מקובלת ולא תשבש תרתי ברייתות. כן נראה לי. והריטב"א ז"ל תירץ דהא דאבוה דרב נחמן לאו ברייתא היא אלא פרושי הוא דקא מפרש שזה מן המוכן דברייתא ולומר דדוקא בדיעבד. ואמר ליה אביי דלישנא דברייתא לא דייק הכי ומאן דמפרש הכין משתבש.

ההיא אדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני. כלומר הא דתלתא בבי אדא בר אוכמי הוא שהוא מוחזק לשבש ברייתות. וסמיך אמתניתין דדייקא כותיה דאי לא מאי אולמה דברייתא דידיה מברייתא דתלתא בבי דמשבש לה כן נראה לי.

אי לימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא. כלומר שלא היה בו מום כלל פשיטא. וא"ת ומאי פשיטא הא קא משמע לן דאף על גב דר' שמעון בעלמא לית ליה מוקצה בהא אית ליה מוקצה. פירש רש"י דר' שמעון לר' יהודה קאמר שאין זה מן המוכן. ויש מפרשים ליתני ר' שמעון אוסר ומינה שמעינן דאינו מן המוכן. אלא שהמום כבר היה בו מבערב וקא משמע לן דאפילו בדיעבד אסור. דאי תנא אסור הוה במשמע דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שרי.

יש מוקצה לחצי שבת. פירוש במה שהוא מוקצה אפילו לר' שמעון קא בעי דהיינו גרוגרות וצמוקים.

אי דחזו הא חזו ואי דלא חזו לא חזו. פירוש ואפילו תנאי אינו מועיל להם כמו שמועיל לשמן שבנר דשאני גרוגרות וצמוקים דהוו כעצים ואבנים דלא חלה הזמנה בהו ולא שום תנאי כיון דלא חזו לאכילה. וכן פירש רש"י ז"ל.

בד"ה אין זה מן המוכן אפי' בדיעבד ומהשתא ע"כ ושוין שאם נולד כו' עכ"ל פי' דהשתא דהנך תרתי בבי עריב ותני לה אית לן למימר טפי דשזה מן המוכן דקאמר [דומיא] דאין זה מן המוכן דהיינו אפילו בדיעבד ה"נ שזה מן המוכן בדיעבד קאמר ואביי דבעי למימר שזה מן המוכן אפי' לכתאלה ולא הוי דומיא דאין זה מן המוכן היינו מדקתני תלתא בבי ולא קתני הך סיפא בהדי רישא:

גמ' הא בכור מעיקרא הוה חזי אגב אמיה כו' למאי דבעי למפשט השתא דסבר אין מוקצה לחצי שבת קשה דא"כ ליתני אפילו נולד תם ואח"כ נפל בו מום נמי וי"ל דדיחוי יתירא כולי האי לא מסיק אדעתיה כלל דפשיטא דיש מוקצה מתוס' ישנים וק"ל:

רש"י בד"ה חכמים כו' דיעבד קאמר כרב נחמן כו' כצ"ל:

בד"ה ההיא דלעיל הס"ד:

בד"ה אי נימא כו' מאתמול ניכר כלל כו' כצ"ל:

בד"ה ואי דלא כו' כדכתיב ביום הששי כו'. נ"ב פי' אסמכתא בעלמא:

בד"ה ואדחו בשבת שנפלו כו' הד"א:

בד"ה אי דאחזו בין השמשות הס"ד:

גמ' מדנקיט ג' בבי. והו"ל לכלול ברישא ושוין ומודה ר"ש לר"י בנולד מום מעיו"ט ובנולד ביו"ט הוא ומומו שבדיעבד מבוקר [ס]:

גמ' ארנב"י מתני' נמי דיקא כו'. א"ל למה מדייק ר"נ ממתני' ולא קאמר מזה הברייתא גופי' נסתיים דקאמר אם נפל בו מום ביו"ט רש"א כו' [דהוא רשב"י] צריכא למימר. וא"כ ע"כ משובשת הוא י"ל דכאן לא נזכר ר"י בר פלוגתי' ודלמא פליג עמו ולית ליה מוקצה בבכור כמו ר"י הנשיא וכן דייק לישנא דרש"י בד"ה צריכא למימר וכו'. א"ל למ"ש רש"י לעיל אי נמי משום דעבר ואסקי' למאן דגרסי כן. אם יהיה פירושו כמשמעו אי נמי לא משום איסור מוקצה אלא משום דעבר ואסקי' א"כ מאי מקשה צריכא למימר דהא אם נפל בו מום עובר מעיו"ט ואח"כ מום קבוע ביו"ט [בלא עבר ואסקי'] ודאי צ"ל דר"י שרי לי' דדעתי' עלי'. ז"א דהא ר"ש ארישא דאם יש בו מומין יעלה וישחוט פליג וא"ל דה"פ בכור שיש בו מום עובר מעיו"ט שנפל לבור רי"א ירד מומחה ויראה אם נפל בו היום מום קבוע יעלה וכו' אם לאו שלא ראה בו מום קבוע ועבר ואסקי' אע"פ שנפל בו אח"כ מום קבוע לא ישחוט משום קנסא דז"א אם היה בו מום עובר בודאי ודאי הוי מוקצה [ע] ע"כ ה"ק בכור שיש בו מום ולא ידע אם עובר או קבוע שנפל לבור ירד ויראה אם אותו המום הוא קבוע יעלה וישחוט ועלה קאי ר"ש אם לא היה מומו ניכר מעיו"ט וכו' ודו"ק:

גמ' הא בכור מעיקרא הוי חזי כו'. לפי"ז צ"ל דמכל מקום אם נולד תם ונפל בו ביו"ט מום אסור משום דהוי דיחוי לגמרי והוי מוקצה גמור [דאל"כ ליתני רבותא יותר ושוין בנולד תם ביו"ט ונפל בו מום כו'] וכן כתב רש"א מתוספות ישנים:

רש"י ד"ה אלא לאו דאחזו ויתוקנו לבו ביום כו'. כצ"ל:

גמ' יש מוקצה לחצי שבת. עי' שבת מג ע"א תוס' ד"ה בעודן עליו ודף מד ע"ב תוס' ד"ה יש עליה ובחולין דף טו ע"ב תוס' ד"ה כגון:

בפירש"י בד"ה בי"ט אם נולד בו מום בי"ט וכו' אפילו עבר ובקרו שהוא כמתקנו לגמרי עכ"ל. כבר כתבתי במשנתינו דלכאורה לשון רש"י בזה תמוה דהא בפ' כירה משמע להדיא דטעמא דר"ש בנולד בו מום בי"ט היינו משום מוקצה. ועוד דאדרבה משום טעמא דמתקן יש לאסור טפי בנולד בו מום מעי"ט מבנולד בי"ט דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעי"ט דקי"ל לקמן כר"י דאפילו מלאכה גמורה דוחה כ"ש הכא שקרוב לאוכל נפש עצמו. מיהו כבר כתבתי בפרק כירה ליישב כל זה לשיטת רש"י דהתם דוקא אליבא דרבה איירי כל הסוגיא דלית ליה טעמא דמתקן כדמשמע לעיל גבי טבילת כלים וכ"ש בבכור דמתניתין דאיכא צער ב"ח ומש"ה ע"כ מוקי ליה רבה לטעמא דר"ש דמתניתין משום מוקצה משום דרבה לטעמיה דאלים ליה טעמא דמוקצה בפסחים דף מ"ז ע"ב דס"ל מוקצה דאורייתא ומשו"ה משמע ליה דר"ש נמי אית ליה מוקצה היכא דאיכא כל הנך מי יימר (ולפ"ז נראה דרבה לא הוי שמיע ליה הך ברייתא דהכא או דשמיע ליה ולא ס"ל כיון דמסקינן הכא דאדא בר אוכמי משבש ותני לה) משא"כ הכא בברייתא ובכל השקלא וטריא דהכא ע"כ הוכרח רש"י לפרש דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא מכמה טעמים וקושיות שיש בה חדא דא"כ תיקשי להך גירסא דגרסינן בברייתא בכור תם והיינו שנפל ביה מום בי"ט א"כ אדמהדר ליה רשב"מ הרי אמרו אין רואין מומין דמשמע דליכא איסור אלא לכתחילה משום איסור ראיית מומין בעלמא וטפי הול"ל הרי אמרו אינו מן המוכן משום מוקצה דאסור בדיעבד ועוד דאטו בלא"ה לא הוי ידע רבי תלמידו של ר"ש אי אית ליה לר"ש מוקצה בשבת וי"ט או לא הא רבי גופא הוא דאמר בפרק כירה (שבת דף מ"ה) לר"ש בריה גבי פצעילי תמרה דאין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד וכל שכן לפירש"י שם דטעמא דגרוגרות וצמוקים היינו דוקא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו משא"כ פצעילי תמרה דלא דחינהו בידים משו"ה שרי אע"ג דלא חזי מאתמול וא"כ ודאי לרבי לית ליה לר"ש מוקצה בבכור דהכא בנפל בו מום בי"ט דהא לא דחינהו בידים וליכא למימר דאכתי מוקצה דבכור חמיר טפי משאר מוקצה כמו שכתבתי בסמוך בשם מהרש"א ז"ל וכ"ש למאי שהוספתי נופך משלי דמשום איסור קדשים לא חזי למידי וא"כ חמיר טפי מפצעילי תמרה דהא ודאי ליתא דא"כ אמאי מתיר ר"י בר אילעי במשנתינו אע"ג דבכל מוקצה מחמיר ר"י טפי מר"ש ומש"ה מכל הנך קושיות הוכרח רש"י לפרש טעמא דברייתא דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא מהטעם דמפרש רש"י לעיל דשאני בכור דכל שעתא דעתא עלויה אלא כולהו מילתא דר"ש במתניתין ובברייתא דהכא היינו משום מתקן לחוד ומשו"ה בנולד בו מום מעי"ט אין אסור אלא לכתחילה אבל בדיעבד שרי כיון דאינו מתקן גמור דכבר איתרע חזקת איסורו מעי"ט משא"כ בנפל ביה מום בי"ט דאכתי הוי בחזקת איסור גמור משו"ה אסור בדיעבד דהוי כמתקן לגמרי כנ"ל נכון בעזה"י בכוונת לשון רש"י ועי' עוד בסמוך:

בד"ה ושוין וכו' אבל בזו היו מודים חולקים שלפנינו ר"י ור"ש וכו' עכ"ל. נראה דפירש"י בזה היינו לפי מאי דמשמע מלישנא דברייתא השתא כדתנא לה אדא בר אוכמי בתלתא בבי משא"כ למסקנא דתלמודא בסמוך מסתבר טפי לפרש האי ושוין אדר"ש ב"מ וחכמים דברייתא דרבי אושעיא וכמו שאבאר בסמוך בל' הגמרא:

בגמ' אמר ליה רב נחמן אבא תני אם עבר ובקרו מבוקר.וקשיא לי לפי' התוס' במשנתינו דמטעמא דאין רואין מומין דהוי כמתקן לא שייך לאסור בדיעבד אלא הא דאוסר ר"ש היינו משום מוקצה איסור ראיית מומין כדמשמע בפ' כירה ואם כן היכי משכחת לה לר"ש דנולד הוא ומומו עמו דוקא אם עבר ובקרו מבוקר אבל לכתחילה לא דממ"נ אי רואין מומין בי"ט בכה"ג דנולד הוא ומומו עמו דלא הוי כמתקן א"כ לכתחילה אמאי לא ואי אין רואין דכה"ג נמי הוי כמתקן א"כ בדיעבד אמאי מבוקר הא מוקצה לר"ש מחמת איסור ראיית מומין וכ"ש דמטעם מוקצה גרידא לא שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד וצ"ע ליישב לשיטת התוס'. אבל לפירש"י א"ש דבדיעבד מבוקר כיון דלא הוי מתקן גמור שהרי לא היה לו חזקת איסור אבל מ"מ לכתחילה דאכתי מיחזי כמתקן כדמסקינן לקמן דלא דמי לטריפה דראיית בכור מחיים וטריפה לאחר שחיטה ולפ"ז א"ש נמי הא דקאמר אביי כוותיה דרבה בר"ה מסתברא והיינו משום דאזיל לשיטתו לקמן דלית ליה הך סברא דראיית בכור מחיים כדקאמר דהתם בקנסא פליגי וכמו שאבאר לקמן במקומו וכ"ש הכא דמוקי לה אביי בסמוך כגון דיתבי דייני התם מש"ה רואין לכתחילה דלא מיחזי כמתקן שלא יצא מחזקת היתר כלל כן נראה לי ודו"ק:

שם ואלא קשיא הך ההיא אדא בר אוכמי היא דמשבש ותני. לכאורה משמע דהך ברייתא דאייתי רבי אושעיא בידיה ברייתא אחריתי היא ולאו היינו ברייתא דלעיל דאיירי ביה ר'י הנשיא ור"ש ב"מ אלא הני חכמים דברייתא דרבי אושעיא היינו דפליגי אדר"י דמתניתין והיינו דמוקי לה ר"נ ב"י דהני חכמים כר"ש דמתניתין וא"כ ע"כ הך ברייתא דלעיל משבשתא היא ואדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני לה דלא ניחא לתלמודא למימר דהך ברייתא דרבי אושעיא פליגי אהך ברייתא דלעיל דא"כ הוי ג' מחלוקות אליבא דר"ש גופא ר"י הנשיא תלמידו של ר"ש ורשב"מ וחכמים דברייתא דרבי אושעיא אע"כ דכל הך בבא דרשב"מ משבשתא היא בין במאי דאמר כיצד ונקט תרי בבי ובין במאי דאמר הרי אמרו אין רואין מומין והיה צריך לומר הרי אמרו אין זה מן המוכן כברייתא דרבי אושעיא וכ"ש לספרים דגרסי בכור תם דאיירי שנפל בי' מום בי"ט הו"ל לר"ש ב"מ למימר הרי אמרו אפי' נפל ביה מום מעי"ט אין זה מן המוכן כדאיתא בברייתא בירושלמי דשמעתין ובתוספתא שלפנינו כל זה נראה לכאורה אלא דתמיה לי טובא א"כ דכולה ברייתא דלעיל משבשתא היא ועכ"פ כולה מילתא דרשב"מ ולא גרסינן אלא מילתא דר"י הנשיא לחוד והאיך אפשר לומר כן הא לקמן בשמעתין קאמר רב יוסף דתליא באשלי רברבי משמע להדיא דר"ש ב"מ וחביריו אמרו הרי אמרו ומפרשי לה קהלא קדישא משמיה דרבי דבשיטת ר"מ אמרו א"כ משמע דאדר"ש ב"מ דברייתא דלעיל קאי וכמו שפירש רש"י להדיא לקמן. ועוד דאי לא גרסינן בברייתא מילתא דרשב"מ כלל א"כ ממילא נמי דלא גרסינן הך ושוין כיון דלא איירי ת"ק באיסור ראיית מומין כלל והא ודאי ליתא דהא לקמן בשמעתין מקשה הש"ס עלה דרבה דאמר יש מוקצה לחצי שבת מהך ברייתא דושוין ובפ' אלו טרפות מייתי נמי הש"ס הך ברייתא דושוין. לכך נלע"ד הא דאמרינן אדא בר אוכמי היא דמשבש ותני לאו אכולה ברייתא בעי למימר דמשבשתא היא אלא דשפיר גרסינן לכולה ברייתא בין מימרא דר"י הנשיא ובין מימרא דרשב"מ בהנך תרי בבי דקאמר כיצד אלא הא דמשבש ותני היינו כמו חסורי מחסרא דבתר הנך תרי בבי דרשב"מ גרסינן נמי הנך חכמים אומרים דברייתא דרבי אושעיא דלפ"ז פליגי רשב"מ וחכמים אליבא דר"ש דלרשב"מ שני ליה לר"ש בין נולד בו מום מעיו"ט לנולד ביו"ט ולחכמים אליבא דר"ש בתרווייהו סובר דאין זה מן המוכן אפי' בדיעבד. נמצא דלפ"ז הא דקתני ושוין אר"ש ב"מ וחכמים קאי וא"כ שפיר אית לן למימר דהא דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן היינו לענין דיעבד אם עבר ובקרו מבוקר כדאמר רב נחמן דהכי תני לה רב הונא אם עבר ובקרו מבוקר כן נראה לע"ד נכון ועיין מה שאכתוב לקמן גבי רשב"מ וחביריו ודו"ק:

שם בעי מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת וכו' איתיביה ושוין שאם נולד וכו'. נראה דלפירש"י לעיל דטעמא דר"ש בין בנולד מום מעי"ט ובין בנולד מום בי"ט אין הטעם משום מוקצה אלא משום מתקן א"כ ע"כ דעיקר הקושיא דהכא מהאי דושוין היינו אליבא דר"י דמתניתין דאיהו ודאי אית ליה מוקצה בנולד מום ביו"ט משום הכי מקשה שפיר אי ס"ד דיש מוקצה לחצי שבת ליתסר אפילו בנולד הוא ומומו עמו ואף לפמ"ש לעיל בל' שני של רש"י דאפשר דלר"י דמתני' נמי לית ליה מוקצה בבכור והיינו מהטעם שכתבו רש"י והתוס' דכל שעה דעתיה עלויה אלא הא דאוסר ר"י דמתניתין היכא שנפל בו מום קבוע בי"ט לאחר העלאה היינו משום דעבר ואסקיה אפ"ה מקשה הכא שפיר מהאי דושוין והיינו לפמ"ש לעיל דהא דמקילינן בבכור טפי מבשאר מוקצה משום דכל שעה דעתיה עלויה היינו משום דמילתא דשכיחא היא דזכרים מנגחי אהדדי כדאיתא בבכורות א"כ לפ"ז לא שייך האי טעמא בנולד הוא ומומו עמו ואם כן מקשה שפיר אי ס"ד דיש מוקצה לחצי שבת ליתסר לר"י. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שהעליתי בפ' כירה דלרבה לית ליה טעמא דמתקן אלא אפילו אליבא דר"ש לא הוי טעמא אלא משום מוקצה כדמשמע מסוגיא דהתם וא"כ לפי מה שנראה דגרסינן הכא בעי מיניה הלל מרבה כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש והכי משמע נמי מדמשני אביי אהך תיובתא וא"כ רבה הוא דאמר יש מוקצה לחצי שבת אם כן מקשה שפיר אליבא דכ"ע ומכ"ש לפי פי' התוס' בפ' כירה ובשמעתין במשנתינו דטעמא דר"ש משום מוקצה איסור ראיית מומין. ובכה"ג גופא יש לפרש אף לפמ"ש לעיל בסמוך מסברא דנפשאי דמברייתא דרבי אושעיא משמע דהאי ושוין אהנך תנאי דברייתא קאי וכתבתי ג"כ דלשיטת רש"י הוי טעמא משום מתקן ולא משום מוקצה אפ"ה א"ש דהא לפמ"ש מילתא בטעמא דהא דלא מיתסר משום מוקצה היינו מה"ט גופא דכל שעה דעתיה עלויה אם כן מקשה שפיר דבנולד הוא ומומו עמו לא שייך האי טעמא כדפרישית. כל זה לסברת המקשה מיהו למאי דמשני כגון דיתבי דייני התם א"ש בין מטעמא דמוקצה ובין מטעמא דמתקן כמ"ש רש"י לעיל בד"ה ושוין כנ"ל ודוק היטיב:

בי''ט. ואם נולד בו מום בי''ט היה ר''ש בן יוחי אומר אין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו לא ישחוט שהוא כמתקנו לגמרי: ושוין כו'. אבל בזו היו מודים חולקים שלפנינו ר' יהודה ור''ש שאם נולד היום ומומו עמו שזה מן המוכן שאין בזה משום תקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם וכדמוקי לה לקמן כגון דיתבי דייני התם: אבא תני. על אביו קאמר: מבוקר. ושוחטו לכתחלה: כותיה דרבה מסתברא. דלכתחלה שרי: מדקתני לה בתלתא בבי. בברייתא דלעיל בדרבי שמעון בן מנסיא: אין מבקרין. לכתחלה משמע: אין זה מן המוכן. משמע אפילו דיעבד אינה הכנה ועוד מדפלגינהו לתרי בבי: שזה מן המוכן אפילו לכתחלה. קאמר דמוכן לבקרו דאי בדיעבד קאמר ומאי מוכן מוכן לשוחטו קאמר אמאי פלגינהו לתלתא בבי לתנייה להך סיפא בהדי רישא ולערבינהו ולתנינהו הכי נולד בו מום מערב יום טוב או שנולד הוא ומומו עמו אין מבקרין אותו ביום טוב דלהוי משמע לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי: ואייתי מתניתא בידיה גרסינן: חכמים אומרים אין זה מן המוכן. אפילו דיעבד והא ר' שמעון היא דשמעינן ליה אין רואין מומין וכיון דבהנך תרתי ערב ותני להו איכא למימר דנולד הוא ומומו עמו דשרי דיעבד קאמר כרב נחמן וקשיא לאביי דסייעיה לרבה בר רב הונא מהך: ואלא קשיא ההיא. דלעיל דמסייעא ליה לרבה ואהי מינייהו סמכינן: ההיא. דלעיל: אדא בר אוכמי הוא. חכם אחד שהיו מכירין בו שהיה גורס משניות ומשכח ומשבשן: דיקא. כי הך דאייתי רב אושעיא: אי נימא שאין מומו מאתמול כלל. שלא היה בו שום מום: צריכא למימר. בתמיה וכי צריך היה רבי שמעון לומר לר' יהודה בן מחלוקתו כן והלא רבי יהודה אית ליה מוקצה ונהי דרואין מומין סבירא ליה האי מיהא אסור דמוקצה הוא: אין זה מן המוכן. אפילו דיעבד ומהשתא על כרחיך ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. בדיעבד קאמר: יש מוקצה לחצי שבת. משום חצי שבת אם הוקצה בחציו מי הוי מוקצה לכולי שבת אם לא: היכי דמי. מכדי סתם מוקצה היינו גרוגרות וצמוקין שמעלה אותן על מנת ליבשן ומקצה אותן לכך ומשמתחילין ליבש אין ראוין לאכילה עד שייבשו לגמרי והא חצי שבת דקא אמרת היכי מספקא לך: אי דאחזו. שנגמרה מלאכתן בין השמשות אחזו ואין כאן אפילו חצי שבת בהקצאה כלל: ואי דלא אחזו. בין השמשות ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז): לא צריכא דאחזו. בין השמשות: ואדחו. בשבת שנפלה עליהן גשמים ותפחו והדר אחזו ששזפתן השמש וקא מיבעיא לן הך שעתא דאתקצו מי אסרה להו כולי יומא או לא: נימא האי בכור מעיקרא. בין השמשות הוה חזי לשחוט את אמו והוא נאכל בין תם בין בעל מום לפי שאין בכור קדוש אלא בלידתו דכתיב אשר יולד בבקרך וגו' (דברים טו): אדחיה ליה. שהיה בחזקת בכור תם ואסור עד שיראה מומו: דיתבי דייני התם. כשנולד וכפוטרו את הרחם ראו את מומו דלא הוקצה כלל: היה אוכל בענבים והותיר. רבותא נקט דלא תימא כיון דאוכל והולך לא ליבעי הזמנה וכן מפרש בפרק שלישי דשבת בכירה שהסיקוה (דף מה.): ענבים. יבשין קרוין צמוקים ותאנין שנתיבשו קרוין גרוגרות: אפרסקין. פרשקי''ש בלע''ז: חבושין. קרוני''ץ: אי דאחזו. בין השמשות: למה לי הזמנה. הא ודאי כיון דחזא בהו דיבשו דעתיה עלוייהו שהרי לא הוקצו אלא ליבשן: ואי דלא אחזו כי אזמין להו מאי הוי. הא לא חזי לאכילה ולא מהניא להו הזמנה דהוה ליה כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן: וכי תימא דלא ידע אי חזו אי לא חזו. וכי תימא הך הזמנה דקתני כגון דטורח הוא לו לעלות אליהן ולראות אם יבשו אם לאו ואינו יודע אם ראוין אם לא ראוין ומכין בהזמנה ואומר הריני אוכל מהן למחר אם ראוין הן ואשמעינן אי לאו דאזמינהו מאתמול כיון דלא הוה ידע שהן ראוין לא הוה אמרינן דעתיה עלוייהו ואסורים לאכול אפילו מצאן ראוין: והאמר רב כהנא מוקצה. של גרוגרות וצמוקין: שיבש. מבעוד יום: ואין הבעלים מכירין בו. אין הבעלים יודעים שיבש שלא בדקוהו מבעוד יום ולמחר מצאוהו שיבש היה מאתמול: מותר. דכי אסקיה מעיקרא לא אקצייה אלא ליבש והרי יבש והוכן מבעוד יום כך פירש רב אחאי בשאלתות שלו: אלא לאו דאחזו ואדחו והדר אחזו. ע''כ לא מתוקמא הך הזמנה אי לאו להכי דאזמין להו דאם ידחו למחר ויתקנו לבו ביום יאכל מהן: ה''ג אלא מאי יש מוקצה כי אזמין להו מאי הוי. הזמנה דקודם הקצאה מאי מהניא בלאו הזמנה נמי מוכנין ועומדין הן והאיסור בא אחרי כן: ה''ג אלא דאחזו ולא אחזו. בהכי עסקינן שיבשו ולא כל צרכן: דאיכא אינשי דאכלי ואיכא דלא אכלי. ואצטריך ליה לגלויי דעתיה אי אכיל אי לא אכיל: תא שמע. דאין מוקצה לחצי שבת: מפולין ועדשים. שאנו מבשלין ביום טוב: דמעיקרא. בין השמשות: חזו לכוס. חיין כל דבר הנאכל חי קרי אכילתו כוסס: אדחו להו. כל זמן שרותחין:

אין פירוש לקטע זה

דף כו - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד