ביצה כד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

אלא זה הכלל: כל המחוסר צידה - אסור, ושאינו מחוסר צידה - מותר.

גמרא:

ורמינהו מהא דתנן: ביברין של חיה ושל עופות - אין צדין מהם ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות.

קשיא חיה אחיה. וקשיא עופות אעופות!

בשלמא חיה אחיה לא קשיא;

הא - רבי יהודה, הא - רבנן.

דתנן: רבי יהודה אומר: הצד צפור למגדל וצבי לבית - חייב.

ויש לנו לדייק: הצד צבי לבית הוא דמחייב, אבל הצד צבי לביברין - לא מיחייב!

וחכמים אומרים: הצד צפור למגדל, והצד צבי לגנה, ולחצר ולביברין.

אלא עופות אעופות - קשיא!

וכי תימא דהא נמי לא קשיא.

כי הא - בביבר מקורה, ואילו הא - בביבר שאינו מקורה.

עדיין תיקשי: והא בית, דכמו ביבר מקורה דמי, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן הצד צפור למגדל - אין, הרי הוא חייב, אבל הצד ציפור לבית - לא מיחייב.

אמר רבה בר רב הונא: הכא - בצפור דרור עסקינן, שאינה מקבלת מרות.

דתנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמה "צפור דרור"? על שם שהיא דרה בבית כמו בשדה. השתא דאתית להכי, חיה אחיה נמי לא קשיא.

הא דמחייב - בביבר קטן, הא - בביבר גדול.

ומבארת הגמרא: היכי דמי ביבר קטן, והיכי דמי ביבר גדול?

אמר רב אשי: כל היכא דרהיט אבתרה שכאשר הוא רץ אחריו לתופסו ומטי לה ומגיע אליו בחד שחיא, כשהוא שוחה שחיה אחת אליה, הרי הוא ביבר קטן.

ואידך - הרי הוא ביבר גדול.

אי נמי: כל היכא דאיכא עוקצי עוקצי, פינות וזויות שהיא יכולה לברוח לשם, הרי הוא ביבר גדול.

ואידך - ביבר קטן.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין!

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל.

אמר ליה אביי לרב יוסף: הלכה - מכלל דפליגי!?

אמר ליה רב יוסף לאביי: ומאי נפקא לך מינה אם נחלקו בדבר, כאשר יודע אתה את ההלכה?

אמר ענה ליה אביי לרב יוסף במשל ידוע של שוטים: מעניין אותי לדעת אם נחלקו בדבר, גם אם יודע אני את ההלכה, כדי שלא יהיה לימודי בגדר מה שאומרים לתלמיד שוטה, שאינו יודע להבחין בין אמת לשיבוש: "גמרא גמור, למד את לימודך בלי שתצטרך להבחין בו בין אמת לטעות, וזמורתא תהא!" יועיל לך "לימודך" כדי לזמר אותו ולשיר בו.

שנינו במשנה: זה הכלל כל המחוסר צידה וכו'.

והוינן בה: היכי דמי "מחוסר צידה"?

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאומר "הבא מצודה, ונצודנו"

אמר ליה אביי: והא אווזין ותרנגולין, שאומרים "הבא מצודה ונצודנו",

ובכל זאת תניא: הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות - פטור!

אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: הללו באין לכלובן לערב.

והללו אין באין לכלובן לערב.

ופרכינן: והרי יוני שובך ויוני עלייה, דבאין לכלובן לערב, ובכל זאת תניא: הצד יוני שובך ויוני עלייה, וצפרים שקננו בטפיחין בבירות - חייב!?

אלא, יש לתרץ אחרת:

אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: הללו באין לכלובן לערב ומזונותן עליך.

והללו באין לכלובן לערב ואין מזונותן עליך.

רב מרי אמר תירוץ אחר: הני - עבידי לרבויי. והני לא עבידי - לרבויי..

ופרכינן: כולהו נמי - עבידי לרבויי!? ומשנינן: לכלובן קאמרינן דעבידי לרבויי.

מתניתין:

מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב - לא יטול מהן את הניצודין בהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב.

ומעשה בנכרי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל, ואמר רבן גמליאל: מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל הימנו.

גמרא:

והוינן בה: וכי מביאה המשנה מעשה לסתור את ההלכה האמורה בה?

ומשנינן: חסורי מחסרא במשנתנו והכי קתני בה: ספק מוכן - אסור. ורבן גמליאל מתיר.

ומעשה נמי בנכרי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל, ואמר: מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל הימנו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כרבן גמליאל.

ואיכא דמתני לה אהא דתניא: ספק מוכן, רבן גמליאל מתיר ורבי יהושע אוסר.

ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהושע.

כל שהוא בתוך אותן ביברים אבל עדיין הוא מחוסר צידה שהמקום גדול וישנם בתוכו מקומות מסתור וצריך עוד לצוד אותו — אסור, ושאינו מחוסר צידה שאפשר לתפוס אותו מבלי לרדוף אחריו — מותר.

א גמרא ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה שנאמר בתוספתא: ביברין של חיה ושל עופות — אין צדין מהם ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות. ואם כן קשיא [קשה] מהדין שנאמר במשנה בענין חיה מהדין שנאמר בתוספתא בענין חיה, וכן קשיא [קשה] מהדין שנאמר במשנה בענין עופות מהדין שנאמר בתוספתא בענין עופות!

ומשיבים: בשלמא [נניח] חיה על חיה לא קשיא [קשה]; כי הא [זו, התוספתא] כשיטת ר' יהודה היא, הסובר כי חיה הנמצאת בביבר עדיין אינה נחשבת כניצודת ולכן אסר על צידתה מן הביבר ביום טוב. הא [זו, משנתנו] כשיטת רבנן [חכמים] היא, הסוברים כי חיה הנמצאת בביבר נחשבת כבר כניצודת ולכן מותר לקחת אותה משם ואין בכך משום צידה מחודשת.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: הצד צפור למגדל (לארון) וצבי לבית — חייב. ונדייק: לבית הוא דמחייב [שמתחייב], אבל אם צד את חיה ומכניסה לביברין — לא. וחכמים אומרים: על צידת צפור חייב — אם לאחר הצידה הכניסה למגדל, וצבי — אם הכניסו לגנה ולחצר ולביברין. ואם כן, לשיטת חכמים בעל חיים המצוי בביבר נחשב כבר כניצוד, ואילו לר' יהודה אינו כן, ולפיכך נחלקו גם לענין הוצאתם משם ביום החג.

אלא, עופות על עופות קשיא [קשה]! שהרי לדעת הכל אין לצודם אפילו לבית! וכי תימא הא נמי לא קשיא [ואם תאמר: זו גם כן אינו קשה]; כי הא [זו, המשנה] שהתירה צידת עופות מן הביבר, מדברת בביבר מקורה בתקרה והרי הם נחשבים בלא זה כניצודים כבר, הא [זו, התוספתא] שאסרה צידת עופות מן הביברים, מדברת בביבר שאינו מקורה, ואינם נחשבים כניצודים.

אולם דבר זה אי אפשר לומר, והא [והרי] בית, שכביבר מקורה דמי [הוא נחשב] ובין לשיטת ר' יהודה ובין לשיטת רבנן [חכמים] צפור למגדל — אין [כן] נחשב כדבר ניצוד, אולם לבית לא, שהיא משתמטת ממקום למקום בתוך הבית!

אמר רבה בר רב הונא: הכא [כאן] שאמרו שהכנסת ציפור לבית אינה נחשבת כציד, בצפור דרור עסקינן [עוסקים אנו], שאינה מקבלת מרות כשהיא בבית, ומשתמטת גם בו ממקום למקום. דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: למה נקרא שמה של זו צפור דרור — משום שדרה בבית כבשדה, שעוברת בתוך הבית ממקום למקום ולכן אינה נבהלת כשמכניסים אותה לבית, ולכך אף אינה נחשבת בכך כניצודה.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך], שאין הכרח לומר שיש מחלוקת תנאים בדבר, אלא שמדובר כאן במקרים שונים, יכול אתה לתרץ ולומר כי חיה על חיה נמי לא קשיא [גם כן איננו קשה], כי הא [זו, משנתנו] שהתירה לצוד חיה מן הביברים — הריהי מדברת בביבר קטן שאין לחיה אפשרות להתחמק והריהי נחשבת כבר כניצודת, הא [זו, התוספתא] שאסרה — בביבר גדול, שמפאת גודלו עדיין יש באפשרותה להתחמק ולכך איננה נחשבת בכך עדיין כניצודת.

ושואלים: היכי דמי [מה נחשב] לביבר קטן היכי דמי [מה נחשב] לביבר גדול? אמר רב אשי כל היכא דרהיט אבתרה ומטי לה בחד שחיא [כל מקום שהוא רודף אחריה ומשיג אותה בכפיפה אחת] — הרי זה ביבר קטן, ואידך [והאחר] שאינו כך — לביבר גדול הוא נחשב. אי נמי [או גם כן] כל היכא דאיכא עוקצי עוקצי [כל מקום שיש בו פינות פינות] שיש באפשרותה למצוא שם מקום מסתור — הרי זה ביבר גדול, ואידך [והאחר] נחשב כביבר קטן. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר: כל היכא דנפלי טולא דכתלי אהדדי [כל מקום שנופל צל הכתלים זה על זה], שהכתלים סמוכים זה לזה — הרי זה ביבר קטן, ואידך [והאחר] שכתליו מרוחקים זה מזה ושטחו גדול יותר — נקרא ביבר גדול.

ב רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: כיון שקובע אתה הלכה — מכלל הדברים אתה שומע דפליגי [שחלוקים הם] ורבן שמעון בן גמליאל לא לפרש את דברי קודמו בא, אלא לחלוק על דברי התנא הקודם!

אמר ליה [לו] רב יוסף: ומאי נפקא לך מינה [ומה יוצא לך מזה], שכיון שפסקנו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, מה איכפת לך אם היתה מחלוקת בדבר? אמר ליה [לו] אביי כפי הפתגם העממי שאומרים על מי שלומד ואינו מבין: גמרא גמור זמורתא תהא [לימוד תלמד וזמר תהיה]?! הרי עיקרו של הלימוד הוא להבין את טעמי הדברים, ואינו יוצא ידי חובה בחזרה בלבד. ולפיכך עלינו להבין את עקרונות דברי התנאים, אף שלהלכה אין הבדל בדבר.

עוד שנינו במשנה: זה הכלל כל המחוסר צידה אסור לקחתו ביום טוב מן הביבר ושאינו מחוסר צידה — מותר. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מחוסר צידה? אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאומר הבא מצודה (מלכודת) ונצודנו, שאי אפשר לתפוס אותו מיד בלי מלכודת.

אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] אווזין ותרנגולין שבחצר, שאומרים הבא מצודה ונצודנו שהרי הם משוטטים ומשתמטים ממקום למקום, ותניא [והרי שנויה ברייתא]; הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות (יוני בית) — פטור, לפי שהם נחשבים כניצודים!

אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: יש להבחין בין הדברים: הללו אווזים ותרנגולים באין לכלובן לערב והם חיים בקביעות שם ולכן נחשבים הם בכך כניצודים, והללו שבביבר אין באין לכלובן בערב, ולכן בורחים ומשתמטים מן האדם.

ומקשים: והרי יוני שובך ויוני עלייה, שבאין לכלובן לערב, ותניא [ובכל זאת שנויה ברייתא]: הצד יוני שובך ויוני עלייה או צפרים שקננו בטפיחין בבירות (בכרים, כעין שובכים שבתוך הבנינים) הרי הוא חייב על צידתן, למרות שבאים לכלובן בערב!

אלא אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: כך יש לחלק, הללו האווזים והתרנגולים באין לכלובן לערב ומזונותן מוטלים עליך ולכן רגילים הם בבעליהם ונחשבים הם כניצודים, והללו יוני שובך — באין אכן לכלובן לערב, אולם אין מזונותן עליך.

רב מרי אמר הבדל אחר: הני עבידי לרבויי [אלה, יוני שובך, עשויים לברוח] מפני בני אדם והני לא עבידי לרבויי [ואלה אווזים ותרנגולים ויוני הרדיסאות אינם עשויים לברוח]. ותוהים: כולהו נמי עבידי לרבויי [כולם גם כן עשויים לברוח] שהרי גם תרנגולים בורחים כשרודפים אחריהם! ומשיבים: לכלובן קאמרינן דעבידי לרבויי [לכלובם אמרו שעשויים לברוח] כלומר, גם כשמגיעים לכלובם אף שם אינם עומדים במנוחה, ובורחים החוצה, ואינם נחשבים כניצודים ועומדים.

ג משנה מצודות (מלכודות) חיה ועוף ודגים שעשאן (שהכינם ללכוד) מערב יום טוב — לא יטול מהן מה שנלכד או שמצא בהם ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו בעלי החיים שנמצאים שם כבר מערב יום טוב. ומעשה בגוי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל, ואמר רבן גמליאל: מותרין הן הדגים, אלא שאין רצוני לקבל הימנו משום ששונא אני אותו.

ד גמרא על המעשה ברבן גמליאל תוהים: וכי מביאים מעשה כדי לסתור את ההלכה שדובר בה קודם?! שהרי קודם אמרו שאין משתמשים במה שניצוד ביום טוב, וכאן מביאים מעשה שרבן גמליאל אומר שמותר! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: גם ספק מוכן, כשלא ברור אם ניצוד היום או אתמול — הרי זה אסור. ורבן גמליאל מתיר במקרה של ספק. ומעשה נמי [גם כן] בגוי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל, ואמר רבן גמליאל: מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל הימנו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כרבן גמליאל. ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונה את פסק ההלכה הזה על זו] ששנויה בברייתא באותו ענין: ספק מוכן מערב יום טוב, ספק אינו מוכן — רבן גמליאל מתיר ור' יהושע אוסר. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהושע. ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונים אותו את הדבר על זה], דתניא [ששנויה ברייתא אחרת]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

inside such an enclosure whose trapping is inadequate, meaning that the enclosure is large and contains hiding places so that it is still necessary to pursue and apprehend the animal, it is prohibited for one to catch it; and with regard to any animal whose trapping is not inadequate, as it is possible to seize it immediately without having to engage in further pursuit, it is permitted for one to catch it.

GEMARA: And the Gemara raises a contradiction from what is stated in the Tosefta: From enclosures of animals and of birds, one may not trap animals or birds on a Festival, nor may one place food before them. This is difficult due to a contradiction between the ruling with regard to an animal in the mishna and the ruling with regard to an animal in the Tosefta. This is similarly difficult due to a contradiction between the ruling with regard to birds in the mishna and the ruling with regard to birds in the Tosefta.

The Gemara resolves the first contradiction: Granted, with regard to the contradiction between the ruling concerning an animal in the mishna and the ruling concerning an animal in the Tosefta, it is not difficult, because this, the baraita that prohibits trapping and feeding animals in the enclosures, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that an animal trapped in an enclosure whose trapping is inadequate, i.e., it is still necessary to pursue and apprehend the animal, is not considered trapped, and therefore one may not trap it from the enclosure on a Festival. Whereas that, the mishna that permits trapping and feeding the animals in the enclosures, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that an animal in an enclosure is considered trapped, and therefore removing it from there is not considered an act of hunting.

As we learned in a mishna: Rabbi Yehuda says: One who drives and traps a bird into a closet or a deer into a house is liable. The Gemara infers from this: It is only if he traps the animal into a house that he is liable, but if he traps it into an enclosure, he is not liable. And the Rabbis say: One is liable for trapping a bird into a closet, and for trapping a deer into a garden, or into a courtyard, or into an enclosure. This demonstrates that according to the Rabbis, an animal found inside an enclosure is regarded as already captured, whereas Rabbi Yehuda disagrees. From this it follows that Rabbi Yehuda and the Rabbis similarly disagree about catching an animal inside an enclosure and removing it from there on a Festival.

However, concerning the contradiction between the ruling with regard to birds in the mishna and the ruling with regard to birds in the Tosefta, it is difficult, as all agree that they may not be caught, even in one’s house. And if you say that this contradiction is also not difficult, because this, the mishna that permits trapping, is referring to a roofed enclosure, in which a bird is considered captured, and therefore there is no prohibition against apprehending it on a Festival, and that, the baraita that prohibits trapping, is referring to an unroofed enclosure, in which a bird is not considered trapped and apprehending it is prohibited, that does not resolve the contradiction.

The Gemara explains why the proposed resolution must be rejected: As with regard to a house, which is like a roofed enclosure, there is no dispute. And according to both Rabbi Yehuda and the Rabbis, a bird trapped into a closet, yes, it is considered trapped, while a bird into a house, no, it is not considered trapped.

Rabba bar Rav Huna said: Here, in the mishna, according to which a bird in a house is not considered trapped, we are dealing with a free bird, a sparrow, which does not accept authority. That bird is not intimidated and evades capture even in a house. As the school of Rabbi Yishmael taught: Why is it called a free [dror] bird? Because it dwells [dara] in a house as it does in a field, flittering from place to place. For this reason, it is not considered captured when it is inside a house. Therefore, the distinction between a roofed and an unroofed enclosure resolves the apparent contradiction between the mishna and the Tosefta.

The Gemara comments: Now that you have arrived at this understanding, that the difference between the rulings in the two sources is predicated on different circumstances and not on a tannaitic dispute, the apparent contradiction between the ruling with regard to an animal in the mishna and the ruling with regard to an animal in the Tosefta is also not difficult. This, the ruling in the mishna that permits apprehending the animal, is referring to a small enclosure, in which the animal cannot evade its pursuers and requires no further trapping. That, the ruling in the Tosefta that prohibits apprehending the animal, is referring to a large enclosure, from which the animal cannot escape, but it can still avoid being caught.

The Gemara asks: What are the circumstances of a small enclosure, and what are the circumstances of a large enclosure? Rav Ashi said: Any enclosure where one can run after an animal and reach it in one stoop is a small enclosure. And any other is a large enclosure. Or perhaps, any enclosure that has a series of corners in which the animal could hide and evade capture is a large enclosure, and any other is a small enclosure. Or perhaps, any enclosure where the shadows from the different walls fall upon each other, because the walls are close together, is a small enclosure. And any other, a larger area where the walls are further apart, is a large enclosure.

§ It was taught in the mishna: Rabban Shimon ben Gamliel says: Not all enclosures are identical. If the animal is inadequately trapped in the enclosure, it is prohibited for one to catch it; whereas if it is adequately trapped, he is permitted to do so. Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. Abaye said to Rav Yosef: If one rules that the halakha is in accordance with his opinion, does that mean by inference that the Rabbis disagree, or perhaps there is no dispute and everyone accepts the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel?

Rav Yosef said to him: And what difference is there to you whether or not the Rabbis disagree? In either case the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. Why then does it matter whether or not the issue was in dispute? Abaye said to him, invoking a folk expression with regard to one who learns without reaching understanding: Is it simply learn the lesson; let it be like a song? In other words, is it sufficient to simply parrot the halakhic ruling? Rather, it is necessary to examine the issue to understand it even if it does not yield a practical halakhic difference.

It was further taught in the mishna: This is the principle: Any animal inside such an enclosure whose trapping is inadequate may not be caught and removed from there on a Festival, whereas any animal whose trapping is not inadequate may be apprehended and removed from there. The Gemara asks: What are the circumstances of an animal whose trapping is inadequate? Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: Any animal with regard to which one would say: Bring a trap so that we may catch it, as the animal cannot be apprehended without the aid of a trap.

Abaye said to him: But aren’t geese and chickens that are loose in a courtyard creatures with regard to which one would say: Bring a trap so that we may catch it, as they freely roam about and evade capture? And nevertheless, it is taught in a baraita: One who traps geese, chickens, or domestic doves is exempt, as they are considered already trapped.

Rabba bar Rav Huna said that Shmuel said: There is a difference between the two cases: These, the geese and chickens, enter their coop in the evening and use it as their fixed dwelling place and are therefore considered trapped, while these animals in the enclosure do not enter their coop in the evening and therefore flee from those trying to seize them.

The Gemara challenges this argument: But don’t doves of a dovecote and doves of a loft enter their coop in the evening, and yet it is taught in a baraita: One who traps doves of a dovecote, doves of a loft, or birds that are nesting in pitchers in buildings is liable for their capture, although they enter their coop in the evening?

Rather, Rabba bar Rav Huna said that Shmuel said: A distinction can be made as follows: These, the geese and chickens, enter their coop in the evening, and providing them with their feed is your responsibility. They are therefore accustomed to their owners and considered as trapped. Whereas these, the doves of a dovecote and the other birds mentioned in the baraita, admittedly enter their coop in the evening, but feeding them is not your responsibility.

Rav Mari said an alternative distinction: These, the doves of a dovecote, are likely to flee from people, and therefore require trapping, while these, the geese, chickens, and domestic doves, are not likely to flee from them. The Gemara asks: All of them are also likely to flee when being pursued, even chickens. The Gemara answers: We meant to say that they are likely to flee to their coop. In other words, even when they reach their coop they do not remain still but continue in their attempts to escape, and are therefore not considered trapped.

MISHNA: If traps for animals, birds, and fish were set on the eve of a Festival, one may not take anything from them on the Festival, unless he knows that the animals found in the traps had already been caught on the eve of the Festival. And an incident is related where a certain gentile brought fish to Rabban Gamliel, and the latter said: The fish are permitted, but I do not wish to accept them from him, as I despise him.

GEMARA: The Gemara raises a question about the story involving Rabban Gamliel. Was an incident cited above to contradict a previously stated halakha? The mishna first teaches that one may not eat an animal caught on a Festival, and then relates an incident in which Rabban Gamliel ruled that this is permitted. The Gemara answers: The mishna is incomplete; it is missing an important element, and it teaches the following: Even in a case where it is uncertain whether or not the animal was prepared before the Festival, as it is unclear whether it was caught today or on the previous day, it is prohibited; and Rabban Gamliel permits it. And an incident is also related where a certain gentile brought fish to Rabban Gamliel, and the latter said: The fish are permitted, but I do not wish to accept them from him.

Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabban Gamliel. Some teach this halakhic ruling with regard to this baraita, as it is taught: With regard to something about which an uncertainty exists whether or not it was prepared before the Festival, Rabban Gamliel permits it, and Rabbi Yehoshua prohibits it. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua. And others teach it in reference to this baraita, as it is taught:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדרן עלך יום טוב אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב כו' אבל צדין חיה ועופות מן הביברין ורמינן עלה הא דתניא ביברין של חיה ושל עופות ושל דגין אין צדין מהן ביו"ט כו' קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות ומפרקינן לא קשיא מתנית' ר' יהודה היא דתנן בפ' ר' אליעזר אומר כו' ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב ש"מ דר' יהודה כל חיה שהיא בבית נגמרה צידתה כשמכניסה בבית (שצד) אבל צד הצבי והכניסו לביברין פטור שאינה צידה וכיון שלענין שבת פטור שאינו כצדוי אסור לצוד אותו ביו"ט מן הביברין לפיכך שנה בברייתא אין צדין כי הביברין לר' יהודה כיער חשובין ומתניתין דקתני אבל צדין חיה מן הביברין לחכמים הוא דפליגי עליה דר' יהודה ותנן הצד צפור למגדל וצבי לגינה ולחצר ולביברין נגמרה צידתו וחייב בשבת וקתני לחצר ולביברין ביברין דומיא דחצר כאשר כל מה שבחצר מותר לצוד אותו ביו"ט כך כל מה שבביברין צדוי הוא קודם לכן ואסיקנא עופות אעופות לא קשיא מתניתין בביבר מקורה והוא כבית ונגמרה צידתו ובריית' בביבר שאינו מקורה שלא נגמרה צידתו כיון שאינו מקורה יתכן שיפרח אחרי כן בכל שעה שירצה לפיכך אין צדין ואי קשיא לך דהא בין ר' יהודה ובין רבנן הצד צפור לבית בשבת פטור הוא שלא נגמרה צידתו והנה הבית מקורה הוא ואעפ"כ אינה צידה בו וכיון דבשבת פטור ביו"ט אסור לצוד ממנו חלוקתם בצפור דרור הוא ושאני צפור דרור משאר עופות דשאר עופות כיון שנכנסין בביבר מקורה נגמרה צידתן אבל צפור דרור אינה מקבלת מרות ואין נגמרה צידתה אלא במגדל.

בחד שחיא פי' כגון ריצה אחת ואינו צריך לפוש ביני ביני. כל היכא דנפל טולא דכתלין אהדדי פי' בעת שהחמה במזרח צל כותל המערבי מגיע עד כותל המזרחי והוא ביבר קטן.

רשב"ג אומר.

היכי דמי מחוסר ואסיק' ואע"פ דבאין לכלובן לערב כגון יוני שובך ויוני עלייה כיון דבעי רבויי להו אסור לצוד מהן ביו"ט אבל אווזים ותרנגולים ויונים הרדסיות אע"ג דצדין אותן כיון דבאין לכלובן לערב ומזונותן עליו ולבוא לכלובן מיהא לא בעו רבויי דבני תרבות הן ואין בורחין מבני אדם אלא כשרואין כי באין לצודן צדין מהן ביו"ט אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג דכל מחוסר צידה כענין שאמרנו אסור ושאינו מחוסר צידה מותר:

נראה שרש"י ז"ל גריס: היכי דמי ביבר קטן כל דמטי ליה בחד שחיא. (ב"ח) [בפ"א] , שהוא זכרונו לברכה פירש כל ששוחה עליו לתופסו ואינו יכול להשמט ממנו, ואינו מחוור דביבר זה קטן מבית וזה פשיטא דצדין. וגרסת הספרים שלנו כל דרהיט ומטי ליה בחד שחיא, ופירש רבינו שמואל כל שמגיעו בריצה אחת ואינו צריך לפוש בינתים.

הא דבעינן היכי דמי מחוסר צידה ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו. [קשיא] מאי קא מיבעיא ליה דהא אסיק רב אשי לעיל דכל דלא מטי ליה בחד שיחיא מחוסר צידה ואסור, וליכא למימר דהא דשמואל פליגא אדרב אשי דא"כ בתר אוקמתא דרב אשי הוה ליה לאתויי להא דשמואל ולמימר הא דרב אשי פליגא דשמואל ולא לאתויי הא דשמואל אסיפא דכל המחוסר צידה. על כן פירש ר"ת ז"ל דרב אשי לא איירי אלא בחיה אבל בעופות הא אמרינן בביבר מקורה שרי והכא פשיטא מדשמואל דאפילו במקורה כל שאומרין הבא מצודה ונצודנו אסור, והיינו דאקשי עלה מאווזין ותרנגולין וכולה סוגיא דעלה מיירי בעופות , והיינו נמי דבעי הכא על מילתא דרשב"ג היכי דמי מחוסר צידה ואלו בשבת בפרק ר' אליעזר דאורג (קו, ב) לא בעי אמילתיה דרשב"ג היכי דמי מחוסר צידה משום דהכא תנא עופות לענין ביברין ואלו התם לא תנא עוף לענין ביברין. ולפי דבריו ז"ל קיימא לן בחיה כל שאינו מגיעו בריצה אחת אסור ואף על פי שאינו צריך למצודה ובעופות כל שצריך למצודה. אבל מדברי הרי"ף ז"ל יראה דהא דשמואל פליגא אדרב אשי, ונקטינן בגמרא הא דשמואל שהוא ז"ל לא הזכיר בהלכות הא דרב אשי אלא הא דשמואל, ולפי דבריו בין עוף בין חיה הכל תלוי בהבא מצודה.

הא דתניא: הצד אווזין ותרנגולין ויוני הדריסאות פטור. פטור ומותר קאמר אלא משום דקתני ביוני שובך ויוני עליה חייב לפי שהיא צידה גמורה תנא הכא פטור, ואף על גב דאמר שמואל (שבת ג, א ועיין שם בתוס') כל פטורי דשבת פטור אבל אסור חוץ מצידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא בשבת, ההוא כללי בפטורי דתנו במתניתין בלחוד הוא.

גמרא: חסורי מחסרא וכו'. הא דעביד הכא במתני' ר' יהושע בר (פלוגתייהו) [פלוגתיה] דרשב"ג בהא, משום דברייתא מפרשא דר' יהושע הוא דפליג עליה ואסר.

צידה האמורה לענין חיוב שבת שהצידה קרויה בו אב מלאכה אינה אלא כשהוא מוציא אותו דבר הניצוד ממקום המחוסר צידה למקום שאין מחוסר צידה כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו מכח רדיפתו לבית ואח"כ נעל עליו וכן ששלה דג מן הים ונתנו לתוך ספל של מים וכן שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל של עץ שהוא ניצוד ועומד בתוכו אבל אם הבריח צפור לבית ונעל עליו או שהעתיק דג מן הים שלא כאחיזת ידו לבריכה או לנהר או שהכניס צבי לטרקלין רחב פטור שאין זו צידה גמורה שהרי אם בא ליטלו עדין הוא צריך לרדוף אחריו או לומר הבא מצודה ונצודנו או שצריך להשתדלות ולחוזק רדיפה ומ"מ כל שהוא אוחזו בידו אע"פ שהתירו כבר צדהו בשעה שאוחזו ולא נאמרו הדברים אלא בשמכניסו מכח רדיפתו ממקום למקום:

מה שאין דרך מינו לצודו כגון אווזין ותרנגולים ויונים הגדלים בבתים והם הקרויים יוני הרדסיאות אפילו צדן במצודה פטור ושלא במצודה מותר ליטלן ביום טוב לכתחלה אפילו בבית גדול ויש מתירין כן אף בשבת אבל יוני שובך ויוני עליה והם יונים מדבריים הבאים לעליית השובך וצפרים שקננו בטפיחים והם דלועין יבשים שמנקבין אותן ומגדלים לתוכן עופות קטנים ומעמידין אותן על החומות ובבירות כל אלו הצד אותן חייב אע"פ שבאין לכלובן לערב שמכל מקום נשמטין הם מידו וכמו שאמרו עליהם בעו רבויי אבל אווזין ותרנגולין מאחר שהם בכלובן אינם נשמטין:

המשנה השניה מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב יו"ט לא יטול מהם ביום טוב אא"כ ידוע שנצודו מבעוד יום מעשה בגוי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל ואמר מותרין הם אלא שאין רצוני לקבל ממנו אמר הר"ם פי' רבן גמליאל סובר כי ספק מוכן מותר וכן סובר כי גוי שהביא ביום טוב דגים או פירות אע"פ שצדן ביום טוב מותרין ואין הלכה כרבן גמליאל וכשהביא גוי פירות ונתאמת אצלנו מצורתן שלא נתלשו ביום טוב וכן דגים שנתאמת אצלנו שלא נצודו ביום טוב ולא באו מחוץ לתחום שהם מותרין לאכלן ביום טוב ואפי' לאותו שבאו בשבילו והדבר הניצוד או הנתלש ביום טוב ראשון מותר בשני אלא בשני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה ואמר שמצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יו"ט ר"ל שפרסן מערב יו"ט כדי לצוד בתוכן ומצא בהם ביו"ט לא יטול אא"כ יודע שנצודו מערב יו"ט קודם בין השמשות כגון שראה שנצוד מבערב או שבא מבערב ומצא המכמורת מקולקל ונפרק מצד אחד אע"פ שלא נסתכל בצדו האחר אם יש בו חיה או עוף אם לאו שודאי לא נתפרק אלא מחמת נענוע העוף שבתוכו ומשנתפרק שוב אין עוף מלבר בתוכו עד שיקיימוהו א"כ בודאי מבערב היה שם ולמדת שכל שנודע לו שנלקט מאמש אפילו הוא דומה שנלקט היום מותר ואין גוזרין משום מראיתם ופי' בגמ' על משנה זו לדברי תנא קמא שאם היה ספק לא יטול ורבן גמליאל מתיר מספק ומעשה בגוי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ביום טוב ולא ידעו אם נצודו מאתמל אם מהיום ואמר מותרין אלא שאיני רוצה לקבל הימנו ר"ל אם מפני שהיה שונאו או מפני שרצה להחמיר על עצמו ובגמרא נחלקו אם דעתו לומר מותרין לקבל ר"ל בטלטול ולא שיתירם באכילה או שמא אף באכילה אלא שלענין פסק אין לנו אבל לענין ביאור נראה מן הסוגיא דדוקא לקבל התירו ולא באכילה אלא שהלכה בכל ספק מוכן שאסור ולא סוף דבר שאכילתו אסורה אלא אף טלטולו אסור אע"פ שהוא ספק סופרים הואיל ויש באכילתו ספק תורה שמא מתוך טלטולו יבא לאכול ואף לדעת האומ' מוקצה דרבנן אף באכילתו פעמים שהולכין בכיוצא באלו להחמיר לפי מה שהדבר קרוב לבא לידי איסור ולמדת שאין הלכה כרבן גמליאל אלא כתנא קמא וכן בכל ספק מוכן והוא שאמרו בגמרא שוחטין מן הנגרין ופירושו שוחטין חיות מן הביברין ומן הקרפיפות שלהם שניצודים ועומדים הם ובביבר קטן על הדרך שביארנו והוא קורא אותם נגרין מצד בריכות של מים הקרויות נגרין וחריצין לשתות בהן החיות אבל אין שוחטין מן הרשתות ומן המכמורות ר"ל שהיו פרוסות מערב יו"ט ומצא בהן חיות ועופות ביום טוב ואין ידוע אם נצודו היום אם מאתמל וא"כ מה שאמרו בגמרא דגים המפולמים ר"ל הלחים וי"מ הנקובים מצד שהם נאחזים בחכה ופירות בני יומן ופירשוה בכבישי בירקא ר"ל שטמונים בירק להעמיד לחותם אע"פ שהן ספק אם ניצודו או נלקטו היום מותרין אין הלכה כן אלא אסורים אא"כ צורתם מוכחת שמאתמל נלקטו או ניצודו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אמר ליה אבי' הלכה מכלל דפליגי פי' והא אוקימנין מתניתין בביבר קטן וביבר קטן אינו מחוסר צידה:

הללו נכנסין לכלובן לערב ומזונותיהן עליך פי' והן כמו נצודין ועומדים בין בלילה כשבאו לכלובן וכן ביום כשאתה נותן להם מזונות אתה יכול לתופסן בלי טורח הילכך כמצודין דמי אבל יוני שובך אע"ג דבאו לכלובן בערב אין מזונותיהן עליך שפורחין ונזונין מעלמא ואנין כתפוסין בידך ואם משים דבאו לכלובן ואתה יכול לתופשן בלילה לא יהא אלא כמוצא קן בשדה אע"פ שהלך בלילה ותופשן חייב משם צד כיון שבאים אינם כניצודין והם ה"נ יוני שובך:

רב מרי אמר הני עבידי לרבויי והני לא עבידי לרבויי פי' זה החלילוק יש בין התרנגולים ליונים שבבית ובין יוני שובך שיוני שובך לא תוכל לתופשן אם לא תארוב להם שלא ירגישו אבל יונה ותרנגולת שבבית אין צריך לארוב להם והלכך כניצודין דמו ומשום דסבר דביום קאמר מקשי והא הני נמי לרביי שהם חיונים והתרנגולים שבבית אם לא תארוב להם לא תוכל לתופשן ביום ומהדר אנן באו לכלובן בערב קאמרי' דבעי לרבוייי' פי' מה שאני אומר דבעי לרבויי על יוני שובך אפ'י בערב כשבאו לכלובן כדאמרי' דאע"ג דבאו לכלובן צריך לארוב להן שלא ירגישו בו שאם ירגישו בו אפי' בלילה יפרחו ויברחו אבל יונה ותרנגולה שבבית כשבאו לכלובן יכול לתפושן בלי שום מארב ומשום האי טעמא הם חשובין כניצודין:

גמרא הכא בצפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות. פירוש הא דקתני צפור למגדל ולא לבית וברייתא נמי דקתני אין צדין דמשמע אפילו בבית מיירי בצפור דרור שיודעת להשמר בזויות הבית ועדיין היא מחוסרת צידה. ומתניתין דקתני צדין בשאר עופות. ולעולם בבית מקורה שאילו היה בו אפילו חלון אחד אינו חשוב ניצוד כלל.

שאינה מקבלת מרות. פירוש שאינה מקבלת שררה ואדנות משום אדם שאינה יראה לדור בבית. ותמהתי על הרב בעל הערוך ז"ל שפירש צפור דרור אינה מקבלת מרות שאינה מצויה בישוב שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה עד כאן. והכא אמרינן שדרה בבית כבשדה. וצריך עיון.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. מהכא שמעינן דמה שאמרו כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה לאו בכל דוכתא איתמר אלא דוקא היכא דמסתברא טעמיה. ומשום דאיפשר למימר כאן לא מסתבר טעמיה הוצרכו לפסוק כמותו.

היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יוסף כו'. יש מפרשים דאיפשר דלא שמיע להו שיעורי דרב אשי דלעיל. ומורי נר"ו פירש דשמיע להו ולא פליג רב יוסף אהא דרב אשי דכלהו חד שיעורא נינהו דכל האומר הבא מצודה וצריך לבקש תחבולות לתופסו הוה ליה בדלא מטי ליה בחד שחייה. ולא בא רב יוסף אלא לבאר דברי רבן שמעון בן גמליאל מאי קרי ליה מחוסר צידה. ויש מפרשים דרב יוסף פליג אמאי דאמרינן לעיל. ומאי דקאמר הכא היכי דמי מחוסר צידה לאו לישנא דגמרא דכבר ידוע לבעל הגמרא מהו מחוסר צידה מיהא דרב אשי אלא מדברי רב יוסף הן והרי הוא כאילו אמר אמר רב יוסף היכי דמי מחוסר צידה. ודכותה פרק אלו מציאות פירות מפוזרין עד כמה אמר רב יצחק קב בארבע אמות והתם מוכח דמדברי ר' יצחק נינהו.

הצד אווזין ותרנגולין פטור. יש מפרשים פטור לגמרי דאילו פטור אבל אסור מאי קושיא. ולדידי לא קשיא דמתניתין קא אסר צידה מדאורייתא בכל שאומר הבא מצודה ואילו ברייתא תני איסורא דרבנן. ויש מפרשים דארבן שמעון בן גמליאל קאי ורבן שמעון בן גמליאל דקתני אסור ליתן מזונות קאמר דחיישינן שמא יצוד והלכך בנתינת מזונות ליכא איסורא אלא דרבנן. (ואם איתא דהאי פטור פטור אבל אסור קאמר מאי קושיא) ט"ס.

חסורי מחסרא והכי קתני ספק מוכן רבן גמליאל מתיר ור' יהושע אוסר. הקשה מורי נר"ו אמאי אמר חסורי מיחסרא כו' לימא לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן ידוע שניצודו מערב יום טוב דברי ר' יהושע כו'. ורש"י ו"ל נשמר מזה ופירש דספק מוכן לאו דברי הכל היא אלא פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע הוא בברייתא בסמוך. וכיון שכן מחסר ליה למתניתין כי היכי דליהוי במחלוקת דר' יהושע ורבן גמליאל ממש דאיירי בספק הכן.

אית ספרי דגרסי אלא הכא בכוורי דאדימי כו'. פירש רש"י ועל ידי שהיו מנותחין היה הדם יוצא ונראין כבני יומן. ואמאי קרי להו בני יומן שהן כבני יומן דמרחוק נראין כבני יומן אבל כשהאדם מסתכל בהם יפה נראין שאינן בני יומן ובודאי ניצודו מבעוד יום. ואין אנו יודעין בודאי אם ניצודו מבעוד יום אלא שהן ניכרים מתוך מראיתן שנצודו או שנלקטו מבערב. שכתב ז"ל והני ודאי מוכן נינהו לפי שהן ניכרין דמערב יום טוב הן. כלומר והא דקאמר בגמ' שהן כבני יומן הכי קאמר אף על פי שמראיתן מעיד שמערב יום טוב הן אפילו הכי אין המראה ממש כאותן שמערב יום טוב שעדין יש להם קצת לחות ואינו ניכר אם נצודו מאמש או היום אלא בעיון הדק אפילו הכין לא חיישינן למראית העין זו היא כונת רש"י ז"ל. ובפלוגתא דרב ולוי לית לן למיחש דאינהו אליבא דרבן גמליאל איפליגו ואנן הא קיימא לן כר' יהושע שאסר בין בטלטול בין באכילה. וכתב הרב רבינו אשר דאף על גב דאסר ר' יהושע בספק מוכן מכל מקום מותר הוא ביום טוב שני של גלויות דספקא דרבנן הוא ולקולא. ולא עוד אלא דהוי ספק ספקא ספק נצוד או נתלש היום וספק יום טוב וספק חול ואפילו היכא דלא הוו ידעי בקיבועא דירחא עד כאן.

בפרש"י בד"ה הכא דקתני גבי שבת צפור למגדל ולא לבית בצפור דרור כו' עכ"ל אבל ההיא דאין צדין עופות בי"ט לא מוקים בצפור דרור דא"כ אמאי קתני ביברין דהא אפי' בבית נמי אינו ניצוד ועומד אלא במגדל ועוד דעופות קתני דמשמע נמי שאר עופות מדלא קתני צפור כדקתני גבי שבת ולפ"ז האי תירוצא דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה ע"כ קאי השתא ומיהו למאי שכתבו התוספות דהא דקאמר לקמן כל שאומר הבא מצודה כו' מיירי בעופות מצינן למימר שפיר דלא קאי האי תירוצא דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה אלא דאיכא לפלוגי דמתני' דקתני צדין בי"ט איירי באין בשיעור הביבר לומר הבא מצודה כו' וברייתא דאין צדין בי"ט איירי ביש בשיעור הביבר לומר הבא מצודה כו' ועיין בזה בר"ן ודו"ק:

בד"ה השתא דאתית כו' ורשב"ג אף בביבר קטן פליג כו' א"נ לאו כו' עכ"ל יראה דרש"י מספקא ליה בדברי רב יוסף אם בדרך דחייה בעלמא קא"ל אביי הכי ומאי נפקא לך מינה וקושטא דמילתא הוא לשמואל דפליג רשב"ג אף בביבר קטן אלא דלא חש להשיב כך והיינו כפירוש הראשון שפרש"י או נימא דשמואל נשאר בקושיא כתמיהת אביי הלכה מכלל דפליגי וקושטא דמילתא דלא פליגי ורש"י שפי' לקמן דשיעורא דרב אשי ורב יוסף חד שיעורא הוא היינו לפי' שני שפירש"י אבל עיין בהגהות אשר"י שקיימו פירש ראשון של רש"י דנראה להם עיקר ולקמן בפרק משילין מצינו בכה"ג גבי שתק רב שפסק הרי"ף כוותיה והא דשתק רב משום דלא חש להשיב ודו"ק:

בגמ' אמר רבה כר רב הונא הכא בצפור דרור עסקינן וכו' פי' לעולם כדקאמרת דלא קשיא הא בביבר מקורה והא בביבר שאינו מקורה דההיא דשבת דצפור למגדל אין לבית לא בצפור דרור עסקינן:

ברש"י ד"ה השתא דאתית להכי וכו' עד ורשב"ג אף בביבר קטן פליג כו' אי נמי לא לאפלוגי אתא וכו' צ"ע למה לו לרש"י לאדחוקי ולפרש דרשב"ג פליג אפילו בביבר קטן והא משמע בהדיא בגמרא דרשב"ג לאו לאפלוגי אתא וכדאמר ליה אביי לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי בתמי' וא"כ צ"ל דשיעוריה בביבר קטן הוא שאינו מחוסר צידה שאין צ"ל הביא מצודה ונצודנו ות"ק ורשב"ג לא פליני כלל ומטעם זה הוצרך רש"י לפרש לקמן בסמוך ד"ה הבא מצודה וכו' והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך בביבר קטן וכו' משום דמתוך שהשיב רב יוסף לעיל לאביי ומאי נפקא לך מינה ולא השיב לו דאין ה"ג דת"ק פליג ארשב"ג משמע דגם רב יוסף אורי ליה לאביי דת"ק ורשב"ג לא פליגי כלל וצ"ל דמשום דמתחלה כשאמר רב יוסף הלכה כרשב"ג עלה על דעתו של אביי דס"ל לרב יוסף דרשב"ג אתא לאפלוגי את"ק ולכך תמה עליו והאמר הלכה מכלל דפליני לכך כתב רש"י הכא ורשב"ג אף בביבר קטן פליג וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה כל היכא דנפלי טולא מן הכתלים ושיעור היה להם וכו' נ"ל דהוצרכו התוס' לכתוב כן משום דהוקשה להם דעדיין לא ידעינן שיעורא דביבר קטן משום דהא לפי גובה הכתלים יתארך הצל ויש ביבר קטן וקצר והכתלים נמוכים ואז לא יפלו הצללים אהדדי ויש ביבר שהכתלים גבוהים ואז יפלו הצללים אהדדי אע"ג שהוא רחב וגדול וק"ל:

ד"ה ותניא הצד אווזין כו' עד אי נמי סמיך אההיא דתנן וכו' מחוסר צידה הצד לתוכו פטור וכו' והצד מתוכו חייב והשתא פריך שפיר דהכי פריך וכו' כצ"ל:

ד"ף כד ע"א גמ' והני לא עבידי לרבויי כלהו נמי עבידי לרבויי לכלובן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הכא דקתני כו' ולא לבית כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל היכא כו' היה להם גובה בכתלים כו' כצ"ל:

בד"ה ותניא כו' לפי מה שפירשתי במתניתין כו' גזירה לגזירה א"נ סמוך אההיא כו' מחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב וה"פ מחוסר צידה פטור הצד לתוכו פטור דהא מחוסר צידה וא"כ הצד מתוכו חייב וה"פ הואיל ואוקמת כו' כצ"ל:

הכא בצפור דרור עסקי'. אבל לא ניחא לאוקמי הכל במקורה [ל] [וברייתא] ומתני' דשבת בדרור דעופות קתני ולכן נמי לא מתרץ בחילוקים דלקמן בסמוך יוני שובך אווזין ותרנגולין כו' דעופות סתמא קתני אבל זה אינו [תירוץ לומר] מדלא קאמר בית וקתני ביברין [ע"כ לא מיירי בצפור דרור] דתקשה בל"ז ממתני' דשבת אמאי לא קתני בית דבין לר"י ובין לרבנן מגדל אין כו' אע"כ משום חי' נקיט ביברין. אבל אינו קשה אמתני' דהכא דלא מקשה בקצרה [ממשנה דשבת] כמאן דניחא ליה להקשות מיו"ט איום טוב ולא משבת איום טוב:

גמ' חי' אחי' נמי לא קשיא. לכאורה הו"ל לשנויי עופות אעופות ג"כ הא בביבר קטן הא בביבר גדול וכמו שכתבו התוס':

גמ' הני לא עבידי לרבויי והני לא עבידי לרבויי לכלובן קאמרינן דעבידי כו'. כן מצאתי מוגה ועכ"פ הוא בלשון קושיא [מ]:

ברש"י בד"ה השתא דאתית להכי רשב"ג אף בביבר קטן פליג כו' א"נ לאו לאיפלוגי אתי. ומ"ש רש"י לקמן בד"ה הבא מצודה דרב אשי שערינהו לעיל בחד שיעורא ור"י בהאי שיעורא ואידי ואידי חד שיעורא היינו לאידך טעמא דלאו לאיפלוגי קאי. וקצת יש להקשות מה מקשה לעיל ורמינהו לישני דברייתא מיירי במחוסר צידה כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו או יהיה מה שיהיה דהא ראה לפניו משנתנו כל שמחוסר צידה וכו' ואע"ג דאה"נ משני לי' ביבר קטן וגדול דהיינו מחוסר צידה וכו' מ"מ מעיקרא לאו קושיא אם לא שס"ל רשב"ג פליג ולת"ק ס"ל אפילו מחוסר צידה שרי. ונראה דמש"ה כתב רש"י בלישנא קמא דרשב"ג אף בביבר פליג משום דסברת המקשן הי' דפליג ומשיב לו לשיטתו ודו"ק:
וריהטא דשמעתתא משמע דלא פליגי כדקאמר לי' אביי גמרא גמור ואיהו שתיק ומדשתיק אודויי אודי ליה מיהו י"ל דלא חש דהא נמי הוי מצי להשיב הלכה לאפוקי מדר"י דשבת וע"ש בתוס' דשבת:

בתוס' בד"ה ותניא כו' אי נמי ודאי מהכא הוי מצי לדחויי הכי רק סמוך וכו'. כן מצאתי מוגה ועיין בח"ש:

רש"י ד"ה הרדסיאות ע"ש מקומם וי"א כו'. עי' בחולין (קלט ב) דלפי' הא' גרסינן הדרסיאות ועמש"כ בשבת (קנה ב):

תד"ה ותניא דאמר התם רשב"ג מחוסר צידה הצד לתוכו פטור. כצ"ל:

גמרא אר"י א"ש א"ה כר"ג. לכאורה קשה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכדפריך כה"ג בבכורות (לז) ובש"מ ואולי משום דהורה הלכה למעשה באמרו מותרין הן ר"ל לכל מי שירצה הוי כמעשה רב קמ"ל ועמש"כ בב"ק (ל ב):

אמר שמואל הלכה כרשב״ג. נ"ב לא שמיע ליה דר"י דאמר בכ"מ ששנה רשב"ג כו׳ (ועתוס׳ ע"ז ל״ב ב׳ ד״ה הלכה ובהגר"א ח"מ סי׳ תכ"ג ס"ק ג'):

גְּמָרָא גְּמוֹר זְמוֹרְתָּא תְּהֵא. נראה לי בס"ד הכונה כי בעסק התורה יש שתי תועליות האחת הוא שידע המעשה אשר יעשה לפום דינא, והשניה שבזה הלימוד מזמר עריצים הם הקליפות, ואם לומד הלכתא למשיחא או פלפול דליכא מיניה נפקותא לענין דינא אין בו תועלת הראשונה אלא רק תועלת האחרונה שהיא לזמר עריצים ולכן כשאמר לו כאן למאי נפקא מינה? השיב גמרא גמור זמורתא תהא! רוצה לומר אף על גב דליכא נפקותא לפום דינא יועיל לימוד זה לזמר עריצים.

ורמינהו ביברין של חי' וכו' בתוספתא גרס גם דגי' בהך ברייתא ובמס' שבת מייתי אותה ברייתא ובחי' שם ביארתי חילוק הסוגיא בזה ואין כאן מקום להאריך והא דלא רמי מתני' דשמעתין אדשבת ס"כ האורג י"ל דלא בעי למירמי מסתם עוף וחי' אציפור וצבי דלמא יש לחלק ביניהם. אבל בתר דרמי עוף וחי' אעוף וחי' ומוקי לחי' כר' יהודה ש"מ לא שני לן בין סתם חי' לצבי וה"ה בעוף ע"כ מקשה שפיר הא בין לר' יהודה בין לרבנן ציפור למגדול אין לבית לא:

השתא דאתית להכי חי' אחי' נמי ל"ק וכו' פשטיות ר"ל כיון דע"כ מוקמי בתרי טעמי' תו לא נדחק לאוקמי נמי בתרי תנאי. א"נ נ"ל דסתם מקורה הוא קטן כי סתם גדול אינינו מקורה והחוש יעיד כן ע"כ קאמר כיון דבלא"ה ע"כ האי דמקורה בקטן איירי א"כ גם חי' לק"מ וא"ש טפי לרש"י ולא להתו' דלמסקנא לא קאי שינויי דהכל מיירי במקורה עיי' וק"ל:

הלכה מכלל דפליגי לשיטת רמב"ם דר"ג אדגי' נמי קאי דלא כל הביברי' שוים א"כ ע"כ פליג את"ק וכבר עמדו בזה בפוסקי' אחרוני':

מצודת חי' ועוף ודגי' שעשאן מעי"ט וכו' נ"ל שם תואר הכלי כך הוא דמצודת חי' נקרא בלשון יחיד דאין לצוד הרבה במצודה א'. ומצודת דגי' נקרא לשון רבים שדרך להעלות דגים הרבה בפ"א כמ"ש תוס' אבל לא מיירי אי צד חי' א' ועוף א' או דגי' הרבה כמ"ש פ"י מדקדוק לשון המשנה לא נ"ל כן אלא כמ"ש דשם הכלי כך הוא. ומ"מ נ"ל מלשון המשנה לא יטול מהם אא"כ יודע שניצודו מעי"ט דאפי' יודע שא' ניצוד בעי"ט ומוצא הרבה חי' ועופו' ודגי' אסור ליטול שום א' מהם דה"ל ס"ס א' בגופו וא' בתערובו' והיינו דמסיים ספק מוכן אסור ור"ג מתיר ר"ל אפי' ספק א' דת"ק אוסר אפי' ס"ס ור"ג מתיר אפי' ס' א' ועיי' מ"ש מג"א סי' תקט"ו סקי"א דכל שהביא דורן בודאי בשבילו לקטן או צדן ושם בסקי"ב כ' כל שיש במינו במחובר מסתמא הביא מן המשובח ומסתמא נלקטו וניצודו היום ע"ש וא"כ עכו"ם שהבי' דורן לר"ג אינינו ספק אלא ודאי וצ"ל דוקא במכירו ואוהבו אבל זה שהי' שונאו לא אמרי' מסתמא צד לצורכו. אלא עתה נמלך להביא לו דורן. ועיי' מג"א סי' תצ"ז סק"ד מ"ש שצל"ע עכו"ם שהבי' דורן סי' תקט"ו לק"מ לפי הנ"ל אך מסי' תקי"ג מביצים קשה. ולפע"ד דלפי החשש שמא יאמר לעכו"ם להבי' לו או שמא יעלה ויתלוש אין חילוק בין ספק וס"ס לודאי כיון דע"כ גם אם נתיר לו ספק או ס"ס איכא למיחש שיאמר לנכרי להבי' לו או שמא יעלה ויתלוש א"כ תו ליכא ספיקא אלא ודאי איסור דוקא לטעמא שלא יהנה או משום איסור מוקצה יש לחלק בין ספק לודאי. אבל לחששא דשמא יאמר להבי' לו או יעלה ויתלוש אין לחלק כלל והוא פשוט ע"כ בסי' תקט"ו דמיירי בעכו"ם המבי' בשביל ישראל ואיכא משום שמא יאמר להבי' לו אסור אפי' בס"ס וכן בסי' תקי"ג בביצים דה"ל בכלל פירות הנושרי' דשייך שמא יעלה ויתלוש ואסור אפי' ס"ס ועיי' מג"א סי' תקט"ו ססקי"ב אבל בסי' תצ"ז דמיירי בדגים שניצודו מאליהם דלשמא יאמר להבי' ליכא למיחש הא מאליהם ניצודו. וגזירה שמא יצוד לא חיישי' אלא בפירו' הנושרי' דבעודו בכפו יבלענו או שארי סברת שכ' תוס' ריש מכילתין וליכא אלא משום מוקצה ומותר ס"ס ולק"מ קו' מג"א:

אא"כ יודע שניצודו מעי"ט בירושלמי אם מצאום מקולקלי' ביו"ט נמי הוה ודאי שכבר ניצודו מעי"ט דמתני' מיירי בפורש מצודתו בחורשי' היינו ביער שמצוין שם חיות הרבה דומי' דדגים במים וחזקה מכיון שפרש מצודתו בעי"ט מיד ניצודו לתוכה ולא משכחת אלא במצא חי' בתוכה ולא נתקלקלה הרשת ש"מ שלא ניצודה בתוכה אלא שעה מועטת והיום ניצודו ע"ש. ולפ"ז ברייתא דרשב"א מיירי בלא פירש ביער:

אין הלכה כר"ג ולא אמר הלכה כת"ק עיי' תוס' מנחו' ל"ו ע"ב ד"ה והא וכו' וה"ה כאן וצ"ע לעיל י"ז ע"א רש"י ותוס' ד"ה אין הלכה. מיהו בשיטה מקובצת גרס דברי ר' יהושע:

בגמרא בשלמא חיה אחיה לא קשיא הא ר"י הא רבנן אלא עופות אעופות קשיא וכו' לכאורה יש להקשות דהשתא מאי קסבר אי סבר דרשב"ג פליג את"ק א"כ בפשיטות מצי לאוקמי נמי עופות אעופות כתנאי והא רשב"ג והא רבנן ואי סבר דרשב"ג לא פליג את"ק אלא פרושי קמפרש כדמסקינן בסמוך לאביי א"כ האיכא לאוקמי כאן במחוסר צידה וכאן בשאין מחוסר צידה אלא דבאמת לא קשה מידי דכיון דעיקר קושיא דעופות היינו ממתניתין דשבת דכ"ע למגדל אין לבית לא א"כ הוי סבר דרשב"ג לא קאי כלל אעופות אלא אחיה לחוד אלא דאכתי היא גופא קשיא כיון דעיקר קושיא השתא אינו אלא מעופות אעופות וממשנה דשבת אם כן אמאי איצטריך לאתויי מברייתא אהדדי דבפשיטות הו"מ לאקשויי מתניתין דשבת אמתני' דהכא מעופות אעופות וכ"ש דקשיא טפי בכה"ג אסוגית הגמרא דשבת דמייתי נמי הקושיא דברייתא ולא מקשה בפשיטות מתניתין אמתניתין ויש ליישב לפי מה שפירשתי במשנתינו בסמוך דלפ"ז ודאי לא מצי לאקשויי מתניתין דשבת אמתני' דהכא דאפשר דביום טוב לא שייך איסור צידה כלל והוי אוכל נפש אלא הא דאסרינן צידת דגים היינו משום איסור מוקצה כדפרישית בשיטת הרמב"ם ז"ל משו"ה פריך ברייתא אברייתא חיה אחיה בי"ט גופא וע"כ איצטריך לאוקמא הא ר"י הא רבנן א"כ ממילא ע"כ שייך איסור צידה בי"ט דאל"כ מ"ט דמאן דאסר הא לא שייך בחיה ועופות איסור מוקצה כדשמעינן לתנא דמתני' ובהא מילתא לא אשכחן מאן דפליג אע"כ דיש איסור צידה בי"ט אם כן מקשה שפיר עופות אעופות דהא לענין צידה לכ"ע למגדל אין לבית לא ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר דלא פסיקא ליה למקשה הך סברא דכל מידי דלא הוי צידה גמורה לחייב חטאת בצד לתוכו כגון ציפור לבית דמה"ט נאמר דמחייב בכה"ג בצד מתוך אותו מקום גופא והיינו ציפור מבית או מביברין משום דאפשר לומר דלאו כללא הוא אלא דלעולם לא מחייב משום צידה דאורייתא אלא דומיא דצידה גמורה דהוי במשכן דמסתמא היו צדין מתוך מקום המופנה לגמרי כגון חלזון מהמים ממש ולא מביברין והיו מכניסין אותו למקום המשומר לגמרי דלא ליהוי מחוסר צידה כלל ומשו"ה פטרינן בשבת ציפור לבית דאכתי לא מיקרי צידה גמורה ואפ"ה פטרינן נמי ושרינן בי"ט לצוד מהביברין מה"ט גופא דלא הוי דרך צידה גמורה והא דאסרינן בדגים היינו כמ"ש מהרש"ל ז"ל בשם הירושלמי דהו"ל עוקר דבר מגידולו אלא לבתר דמקשי ברייתא אהדדי ע"כ צריך לאוקמי כתנאי דר"י ורבנן וא"כ ע"כ דצד לתוכו וצד מתוכו הא בהא תליא א"כ מקשה שפיר עופות אעופות ממתניתין דשבת דלכ"ע ציפור לבית לא וא"כ ממילא יש לאסור בצד מתוכו כנ"ל ודוק מיהו זה לא יתכן לפי פירוש שני שכתבו תוספות בד"ה ותניא הצד אווזין דמשמע דלמסקנא נמי פשיטא ליה לתלמודא דצד לתוכו וצד מתוכו הא בהא תליא ודוק. אמנם בר מן דין יש ליישב עוד דלא מצי לשנויי בין אברייתא דחיה אחיה ובין בעופות אעופות דהא רשב"ג והא רבנן לפי מה שמצאתי בתוספתא דבהך ברייתא גופא דמייתי הש"ס דקתני דבחיה ועופות נמי אין צדין מייתי שם נמי בסיפא מלתא דרשב"ג גופא דלא כל הביברין שוין ואע"ג דבהך ברייתא בתוספתא קתני נמי ביברי דגים וחיה ועופות וא"כ משמע לכאורה דברייתא אחריתא הוא אלא דבס"פ האורג מייתי הש"ס נמי הך ברייתא דהכא גופא וקחשבה נמי ביברי דגים ע"ש ואין להאריך יותר:

שם וכ"ת הא נמי לא קשיא כאן בביבר מקורה וכאן בשאינו מקורה. ואין להקשות אי בשאינו מקורה מאי קמ"ל דודאי טובא קמ"ל דמסתמא הנך עופות שדרכן להניחן בביבר שאינו מקורה היינו משום דבאין לכלובן לערב וקמ"ל דאפ"ה לא מיקרי ניצודין ועומדין כדמסקינן בשמעתין מברייתא דיוני שובך ויוני עלייה והיינו משום הנך טעמי דמסיק בגמרא בסמוך דאין מזונותן עליך או דעבידא לרבויי וכ"ש בשאינו מקורה פשיטא דשייכי הנך טעמי טפי:

שם והא בית דכביבר מקורה דמי ובין לר"י בין לרבנן ציפור למגדל אין לבית לא. לכאורה לפי מה שפירש"י כאן בד"ה חייב דהא דציפור לבית לא מיקרי צידה היינו משום דיוצא לו דרך חלונות וכן פירש"י בשבת ס"פ האורג א"כ לא הוי מקשה הש"ס הכא מידי דהא איכא לאוקמי שפיר בביבר מקורה שאין בו חלונות ולכאורה היה נ"ל דחלונות לאו דוקא אלא דבביבר מקורה נמי כיון דודאי יש בו פתחים לצורך כניסת ויציאת בני אדם אם כן אפשר דבשעה שיפתחו הפתח יצא ויפרח דרך פתח הביבר אלא דא"א לפרש כן בכוונת רש"י ממה שכתב ציפור שהכניסו לבית ונעל בפניו פטור שיוצא לו דרך חלונות ומדשבק דרך פתח דאיירי ביה שנעל בפניו ונקיט דרך חלונות אלמא דחלונות דוקא לכך נ"ל ליישב ולפרש בדרך אחר דודאי האי טעמא דיוצא לו דרך חלונות לאו מילתא דפסיקא היא דמה"ט לא הוי צידה כלל דודאי מהני הך צידה לבית טובא שבקל יכול לסתום החלונות דאע"ג דאם סתם החלונות בשבת כדי לצודו יתחייב ממה נפשך מ"מ כיון דבחוץ כה"ג הוי צידה שהוא בנקל יכול לתפסו הו"ל כניצוד ועומד אף בשבת אע"כ דאפ"ה פטור בצד ציפור לבית כיון דאכתי מחוסר צידה מחמת סתימת חלונות וא"כ סבר המקשה דכ"ש דאף בביבר מקורה לא מיקרי צידה דודאי מחוסר צידה טפי דהשתא ס"ד דאיירי מסתמא בביברין גדולים דמחוסרין צידה אף בחיה כ"ש בעופות שפורחין ונשמטין אנה ואנה נמצא דלפ"ז פרש"י אינו אלא לפי סברת המקשה אבל לבתר דמשני הש"ס דהא ציפור לבית לא היינו בציפור דרור דוקא ע"כ דאין הטעם משום שיוצא דרך חלונות דא"כ בשאר עופות נמי אלא דלסברת התרצן סברי דרשב"ג דאף במחוסר צידה נמי מיקרי צידה דהו"ל ניצוד ועומד ואפ"ה פטרי בציפור דרור דאפשר שלא יבא לידי צידה גמורה כיון שדר בבית כבשדה כן נ"ל נכון ומוכרח בכוונת שיטת רש"י ז"ל ובזה נתיישב היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דהשמיט בהל' שבת הך אוקימתא דאיירי בציפור דרור וכתב סתם דכל ציפור למגדל אין לבית לא וכבר תמה עליו בעל לחם משנה שם ולמאי דפרישית אתי שפיר דהא אוקימתא דרבה בר רב הונא בציפור דרור היינו למאי דקאי השתא בסברת המקשה דלא שני ליה בין ביבר גדול לביבר קטן והיינו משום דמשמע ליה דת"ק ורשב"ג פליגי דלת"ק במחוסר צידה נמי הוי צידה גמורה ומיקרי ניצוד ועומד ומשמע ליה הכי מרומי' דחיה אחיה הא רבי יהודה הא רבנן משא"כ למסקנא דמסיק השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי לא קשיא הא בביבר גדול הא בביבר קטן והיינו משום דבמחוסר צידה לא הוי ניצוד ועומד וכדמסקינן נמי דרשב"ג ורבנן לא פליגי ומפרשינן נמי דכל היכא דלא מטא בחד שחייה לא מיקרי ניצוד ועומד אף לענין חיה אם כן כ"ש בעופות דלא מיקרי ניצוד ועומד אלא במגדל דוקא דמטי ליה בחד שחייה ואפ"ה לא קשיא ליה עופות אעופות דהא רשב"ג דמפרש טעם דרבנן מחלק להדיא בין ביברין לביברין והיינו בהנך עופות דבאין לכלובן לערב ומזונתן עליו או באינך שינויא דבהך ודאי תליא מלתא בכל שאומר הבא מצודה ונצודנו כנ"ל נכון וברור בעז"ה ודוק היטיב:

בפרש"י בד"ה השתא דאתית להכי וכו' ולא דחיקת לאוקמי מתני' בפלוגתא דתנאי וכו' עכ"ל. ולשון רש"י ז"ל בזה תמוה דהא ברומיא דעופות א"א כלל לדחוק ולאוקמי בפלוגתא דתנאי דהא ממתניתין דשבת מוכח להדיא דלכ"ע ציפור למגדל אין לבית לא כ"ש ביברין וצ"ע ליישב:

בתוס' בד"ה ותניא הצד אווזין ותרנגולים פטור וכו' א"כ סמיך אההיא דתנן פרק האורג וכו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בסמוך שאין זה מוכרח דכבר אפשר דלמסקנא דלעיל בשמעתין הצד מתוכו וצד לתוכו לאו הא בהא תליא וא"כ צריך לפרש כתירוץ הראשון דהתוספת ועיין בס' ים של שלמה שכתב לפרש בענין אחר דאע"ג דלענין שבת פטור אבל אסור אפ"ה מקשה שפיר דיש להתיר בי"ט לכתחלה כיון שהוא צורך אוכל נפש אמנם לענ"ד גם זה אינו מוכרח דע"כ לאו מילתא דפסיקא היא להתיר כל איסורי דרבנן ביש בו צורך אוכל נפש כדמוכח בריש מכילתין דאסור לשחוט חיה ועוף בי"ט ואף כשדקר נעוץ וליכא אלא חפירת גומא או כתישה דרבנן אפ"ה אסור אע"ג דצורך אוכל נפש הוא ונהי דבהא אפשר לומר דשאני התם דלא הוי אלא מכשירי אוכל נפש משא"כ באוכל נפש עצמו אפשר דשרי אלא דאפ"ה א"א לומר כן דא"כ לפי דברי מהרש"ל ז"ל יהא מותר לקצור ולתלוש בי"ט ע"י שינוי שלא כדרך קצירה גמורה והא ודאי ליתא אם כן אמאי פשיטא ליה להקשות לענין צידה טפי משאר מלאכות האסורין מדרבנן:

אמנם לענ"ד היה נראה לפרש דמקשה הכא בפשיטות מצידת אווזין ותרנגולים היינו משום דממעשים בכל יום מצי לאקשויי דצדין אווזין ותרנגולין בי"ט ולא מייתי ברייתא אלא לרווחא דמלתא דבכה"ג לא מיקרי מחוסר צידה ומש"ה פטור בשבת והא דקתני פטור ולא קתני מותר היינו משום דסתם צידת אווזין ותרנגולים אינו על ידי כלי מצודה אלא שצדין אותן בידים ואם כן פשיטא דאסור לכתחלה בשבת לטלטלן דהא מוקצה מחמת איסור שבת נינהו ובפשיטות קי"ל דאסור לטלטל בעלי חיים בשבת ומהרש"ל ז"ל לשיטתו בתשובותיו סי' י' שהתיר לצודן בשבת ובאמת דגם שם יש תימה בדבריו ויבואר בקונטרס אחרון. ועוד נ"ל דאף אם אין צדין אותו בידים אלא ע"י כלי מצודה נראה לי דאסור לכתחלה בשבת דהוי עובדא דחול משא"כ ביום טוב דמותר לכתחלה כנ"ל ברור ונכון:

לעיל פיסקא רשב"ג אומר וכו' אמר רב יוסף אמר ר"י אמר שמואל הלכה כרשב"ג אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי וכו'. משמע לכאורה דפשיטא ליה לאביי דהא דקאמר רשב"ג לא כל הביברין שוין אחיה ועוף לחודה קאי ולא איירי כלל בדגים דבדגים בכל הביברין אין צדין דאלת"ה לא א"ש הא דקאמר אביי הלכה מכלל דפליגי דהא ודאי פליגי בדגים דהא לת"ק ודאי בכל ענין אין צדין אפילו בביבר קטן דאל"כ מאי שנא רישא בדגים דקתני אין צדין ובסיפא בחיה ובעופות קתני צדין אע"כ דבדגים לת"ק אין צדין כלל ואי ס"ד דלרשב"ג בדגים נמי קאמר דלא כל הביברין שוין וא"כ שפיר קאמר שמואל דהלכה כרשב"ג לענין דגים אע"כ דרשב"ג נמי לא איירי בדגים וא"כ לפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דבדגים נמי מחלק בין ביבר קטן לגדול וכתב הרב המגיד שטעמו משום דסובר דרשב"ג קאי נמי אדגים וא"כ הוי דלא כסברת אביי דהכא וכבר ראיתי שבעל לחם משנה הרגיש קצת בזה ורוצה לפרש דאביי ורב יוסף בהא גופא פליגי דאביי סבר דרשב"ג לא קאי אדגים ורב יוסף סבר דפליגי והא דקאמר לאביי מאי נפקא לך מיניה היינו שלפי שיטתו השיבו וזה דוחק גדול דנהי דמהרש"א ומהר"ם ז"ל בחידושיהם כתבו כיוצא בזה לשיטת רש"י דאביי ורב יוסף פליגי לענין שיעור דביבר קטן וביבר גדול ע"ש היינו משום דשיעורין הללו איירי בהו בשמעתין אביי ורב יוסף גופא בסמוך לענין מחוסר צידה משא"כ לענין דגים דלא איירי בהו בשמעתין כלל לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול ומכ"ש דלא איירי בשיעורא דידהו א"כ אין סברא כלל לומר דאביי ורב יוסף פליגי בהא במה שלא הזכירו בדבריהם כלל ולא בכולה שמעתין וכל כה"ג לא הוה ליה להש"ס לסתום:

מיהו מלשון התוספתא שהבאתי לעיל משמע להדיא דרשב"ג אדגים נמי קאי דהא ת"ק דהתם איירי בהדיא בדגים וחיה ועופות דבשלשתן קאמר דאין צדין וא"כ ע"כ איירי בביבר גדול כדאמרינן הכא בשמעתין דלא תיקשי מתניתין דהכא אברייתא וא"כ ע"כ דרשב"ג אדגים נמי קאי והיינו כשיטת הרמב"ם ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר אביי הלכה מכלל דפליגי היינו משום דמשמע ליה דהא דקאמר שמואל הלכה כרשב"ג עיקר מילתא אחיה ועוף קאי דהא ע"כ הא דאמר שמואל הלכה כרשב"ג דמחלק בין מחוסר צידה היינו משום דשמואל סמיך אאידך מימרא דידיה דקאמר בסמוך היכי דמי מחוסר צידה היינו כל שאומר הבא מצודה ונצודנו דלת"ק בחיה ועופות אפילו בכה"ג אין צדין אי הוי אמרינן דרשב"ג פליג את"ק וא"כ שפיר קאמר שמואל דהלכה כרשב"ג דאי אמר הבא מצודה ונצודנו אין צדין משא"כ אי הוי אמרינן דשמואל קאי אדגים ולקולא פליג א"כ איפכא הוה ליה לשמואל למימר ה"ד אין מחוסר צידה דשרי בדגים אע"כ סבר אביי דשמואל אחיה ועופות קאי א"כ מקשה שפיר לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי דהא לקושטא דמילתא בחיה ועופות לא פליגי כדמסקינן לעיל בשמעתין דת"ק נמי ע"כ מחלק בין ביבר קטן לביבר גדול מכח רומיא דמתני' וברייתא כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

במשנה מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן בי"ט וכו' משמע מסוגיא דשמעתין דעיקר טעם האיסור הוא משום מוקצה מדמייתי עלה הך פלוגתא דספק מוכן וכדמשמע להדיא מפירש"י בד"ה וספק מוכן אלא דעיקר ענין המוקצה דאיירי בה בשמעתין משמע לכאורה מל' רש"י לקמן גבי עכו"ם שהביא דורון דהיינו מוקצה מחמת איסור ומשו"ה הוצרך לפרש דהא דמודה בה ר"ש היינו משום דכיון דלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה וכוונתו בזה דהו"ל כדחינהו בידים וכמו שאבאר בזה לקמן בעיקר פירש"י. אלא דאכתי נראה לע"ד ברור דהכא במשנתינו לא איירי במוקצה כי האי גוונא דהוי מחמת איסור מלאכה שהרי כיון שהמצודות פרוסות מעי"ט א"כ אפילו ניצודו בי"ט עצמו אפ"ה ליכא איסורא כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן כדאיתא להדיא בפ"ק דשבת דף י"ז ע"ב דפליגי ב"ש וב"ה בהך מילתא דב"ש סברי אין פורסין מצודות בע"ש אלא כדי שיצודו מבע"י וב"ה מתירין וכתבו שם התוס' דאפילו לב"ש לא שייך חיוב חטאת כלל אלא משום דחיישינן שמא בשעת פריסת המצודה ילכוד מיד מיהו לב"ה ודאי מותר לגמרי א"כ לא שייך כאן איסור צידה כלל ועוד דלא שייך הכא לומר דהו"ל כדחינהו בידים כיון שפרס המצודה מעי"ט לכך נראה דעיקר מוקצה דשייך במצודות היינו משום שלא היה דעתיה עליה כלל מאתמול כיון דלא ידע אם יעלה במצודתו כלום והו"ל כנולד גמור דמודה בה ר"ש וכדאיתא בעירובין דף מ"ו גבי מיא בעבים מיבלע בליעי וכמ"ש שם בתוס' ע"ש כנ"ל לפי סוגית הגמרא שלנו וכמו שאבאר עוד בשמעתין. מיהו מל' הירושלמי בשמעתין לא משמע כן דהכי גרסינן התם אמתניתין דהכא דקתני אלא א"כ ידוע שניצודו מבע"י מפרש התם בגמרא מי מודיע וקאמר אם נתקלקל המצודה דבר ברי שניצודו מבע"י והדר מקשה וחש לומר שמא לא ניצודו מבע"י ומשני רבי יוסי בר בון בפורש בחורשין תדע לך שהוא כן דתנינן דגים ודגים לא במקום שהן מצויין (פי' בל' בתמיה) והכא במקום שחיה ועוף מצויין עכ"ל הירוש' נראה מבואר מכוונת לשון הירושלמי דלא שייך כאן הך מוקצה שכתבתי דכיון דאיירי במקום שהן מצויין הרי לפנינו דהוי דעתיה עלייהו מאתמול כיון שהדבר ברור שיצודו מבע"י וא"כ כ"ש דיושב ומצפה שיצודו בליל י"ט או למחר ועוד דהא מפרש התם להדיא דדגים ודאי איירי במקום שהן מצויין א"כ משמע מל' הירושלמי דאפ"ה הוי מוקצה משום איסור צידה עצמו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי איסור צידה שייך כאן אפילו אם ניצודו בי"ט כיון שהמצודות פרוסות מעי"ט. ויש ליישב מתוך מה שאבאר בשמעתין. מיהו לפי לשון הירושלמי שהבאתי נראה לי לפרש דקדוק לשון המשנה דקתני מצודות חיה ועוף ודגים ומ"ש דבחיה ועוף נקיט לשון יחיד ובדגים לשון רבים והיינו משום דבחיה ועוף לא שייך להתיר אלא כשלא ניצוד יותר מאחד דאל"כ מה ראיה יש ע"י שמצא המצודות מקולקלים מעי"ט דאכתי יש לחוש שמעי"ט ניצוד חיה או עוף א' ועי"כ נתקלקלו המצודות ואח"כ בי"ט עצמו ניצודו אחרים בקצה אחר (דבכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דשבת שם בפלוגתא דב"ש וב"ה במצודות ע"ש) משא"כ בדגים שפיר קתני לשון רבים כיון דאיירי במקום שדגים מצויין שם א"כ בודאי בשעת פריסת המצודה ניצודו לאלתר דלפ"ז ודאי לא קתני במתניתין הך מילתא דדגים לענין היתירא אלא לאיסורא שאם לא פרס המצודה אלא משחשיכה או אפילו בפרס מבע"י אלא שיודע בודאי שלא היו דגים מצויין באותו שעה ולא באו אלא לאחר מכאן כגון ע"י לחי וקוקרי כדאיתא בפ"ק דשבת ודוק. ודע שכל מה שהוצרכתי להאריך בזה דהאי מוקצה דמצודות היינו משום דהוה נולד גמור וגריעי אפילו משאר נולד היינו דוקא לפי פירש"י לקמן במימרא דר"פ דבעי לאוקמי אפי' לר"ש והיינו לפי שיטתו ושיטת התוס' וסייעתם דקי"ל כר"ש במוקצה ונולד אפי' בי"ט כמ"ש הרא"ש ז"ל בשמם משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם שפסקו דקי"ל בי"ט כר' יהודה דאוסר במוקצה ונולד א"כ לפ"ז שפיר מיתוקמא כולה מתני' דהכא ושקלא וטריא דבסמוך ומימרא דר"פ הכל אליבא דר' יהודה דוקא וא"כ המוקצה דהכא היינו כשאר מוקצות דפליגי ר"י ור"ש ולפ"ז אין אנו צריכין לאותה סברא דמצודות דמו למים בעבים מיבלע בליעי דס"פ בכל מערבין ועיין עוד בסמוך:

שם ומעשה בעכו"ם א' שהביא דגים לר"ג ואמר מותרים הם וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דר"ג סובר דעכו"ם שהביא בי"ט דגים או פירות אע"פ שצדן בי"ט מותרים וכו' ע"ש ופשטא דלישניה דאפילו היכי שודאי צדן בי"ט מותרים ולכאורה דבריו תמוהים דאע"פ שיש ליתן טעם לדבריו בזה אליבא דר"ג מ"מ מסוגיא דשמעתין לא משמע הכי אלא דהך מעשה נמי לא איירי אלא בספק מוכן והנראה לע"ד בשיטתו יבואר בסמוך:

בגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא וכו' ולכאורה יש לתמוה טובא מאי מקשה בפשיטות מעשה לסתור הא קיימא לן דכל של עכו"ם אין צריך הכן וכמבואר להדיא בירושלמי דשמעתין אהאי מתניתין גופא דפליגי רבי חייא ור"שברבי דחד אמר של עכו"ם אין צריך הכן וחד אמר צריך הכן ומייתי התם עובדא דרב ורבי חייא וריב"ל דסברי ועבדי עובדא דשל עכו"ם אין צריך הכן א"כ לפ"ז אין כאן מעשה לסתור כללדהא רישא דמתניתין ודאי בישראל איירי כדקתני שעשאן מעי"ט וסיפא איירי בשל עכו"ם ובשלמא לפי מה שכתבתי בסמוך לשיטת רש"י דמצודות חיה ועוף הוי נולד גמור וגרע משאר נולד דמש"ה אפילו ר"ש מודה ואם כן הוי אתי שפיר דהא לענין נולד כתבו הפוסקים דאפילו ביצה שנולדה בי'ט אין לחלק בין של ישראל לשל עכו"ם כדאיתא בש"ע בהלכות י"ט (סי' תקי"ג סע' ו') (ועיין מ"ש בעל מג"א בזה בסי' תק"ו)) אלא שכבר כתבתי דסברא זו נראה דוחק. ועוד שכבר כתבתי ג"כ דבדגים לא שייך הך סברא לומר דהוי נולד גמור כמו בחיה ועוף וא"כ אכתי לפ"ז אין כאן מעשה לסתור וכ"ש דאיכא למימר נמי דאותן דגים שאמר ר"ג מותרים הם היו ידועים שהעכו"ם היה צד אותן מהביבר שלו אלא שלא היה יודע אם צדן מעי"ט או בי"ט עצמו ואם כן לפ"ז פשיטא דאין כאן נולד גמור אלא חשש מוקצה מחמת איסור (מיהו אפשר דלענין מוקצה מחמת איסור נמי לא שייך לחלק בין של עכו"ם לשל ישראל כדמשמע מל' רש"י לקמן במימרא דר"פ אלא דמלשון הירושלמי לא משמע כן) וכ"ש דקשה טפי לפי מה שכתבתי בסמוך לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם דלדידהו מיתוקמא מתניתין וכולה שמעתא אליבא דר"י ומדין מוקצה גרידא איירי וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה הא קי"ל דעכו"ם אין צריך הכן ואין כאן מעשה לסתור. ובאמת שלא מצאתי דין זה לחלק במוקצה בין של ישראל לשל עכו"ם לא בל' הרי"ף והרא"ש ז"ל ולא בל' הרמב"ם והטור אלא בל' הב"י והש"ע נמצא חילוק זה והוא מדקדוק לשון תשובת הרשב"א והר"ן ז"ל א"כ לפ"ז אפשר דמה שהשמיטו הקדמונים דין זה היינו משום דאע"ג דבירושלמי משמע דשל עכו"ם אין צריך הכן מ"מ מסוגיא דשמעתין דמקשה מעשה לסתור ומשני חסורי מחסרא ומכל השקלא וטריא וממימרא דר"פ משמע דתלמודא דידן סובר בפשיטות דאין לחלק בין מוקצה של ישראל לשל עכו"ם כנ"ל ויש ליישב עוד ע"פ מ"ש הר"ן ז"ל בסוף מכילתין דבעכו"ם שהביא בשביל ישראל יש לחוש להצריך הכן אלא דמלשון הירושלמי דבשמעתין לא משמע כן ועדיין צ"ע ויבואר בק"א כנ"ל:

בפירש"י אין רצוני לקבל ממנו שאני שונאו עכ"ל. דאין לפרש מה שאמר אין רצוני לקבל ממנו היינו שהיה רוצה להחמיר על עצמו כיון דרבים פליגי עליה כדאשכחן בר"ג גופא ברפ"ק דברכות אלא דא"כ אכתי היה לו לקבלן וליהנות בהן אחר יו"ט אע"כ משום שהיה שונאו כן נ"ל:

שם אר"י אמר שמואל אין הלכה כר"ג נראה דמה שהוצרך שמואל לפסוק כן אע"ג דבלא"ה קי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ הו"א כיון דר"ג הלכה למעשה אמר מותרים הם אפשר דהלכה כמותו דמעשה רב קמ"ל דלא:

(כד א) הכא בצפור דרור עסקינן וכו'.—עי' פי' רש"י ומהרש"א. והנה בט"ז יו"ד סוף סי' פב פי' דזה קאי אברייתא דאין צדין, והשיגו עליו בנקודות הכסף, וכן במשבצות זהב שם. אבל ראה זה מצאתי בשערי תשובות למהר"ם ב"ר ברוך ח"ב סי' פא, שכתב בשם רבינו תם דמפרש נמי דקאי אברייתא דאין צדין (ע"ש).

(כד סע"א משנה) אלא שאין רצוני לקבל הימנו.—הטעם שלא רצה לקבל הימנו כתב רש"י: "שאני שונאו". ויש לנו טעם יפה מזה והוא, דמאחר שחכמים חולקים עליו רצה רשב"ג להחמיר על עצמו כדברי חכמים אע"פ שהקיל לאחרים, ולמד כן מבית אביו ר"ג כדאיתא במשנה דלעיל פ"ב (כא ב), וכן בירושלמי ברכות פ"א ה"ב [ג רע"א] אמרינן, דר"ג פליג על חכמים ולא עביד עובדא כוותיה. וכזה איתא שם בר"ע ר"מ ור"ש.

המחוסר צידה. שצריך לצודו: גמ' הצד צפור. מן החוץ עד שהכניסו למגדל עץ שקורין מישטיי''ר או הצד צבי מן החוץ עד שהכניסו לבית בשבת: חייב. דכיון דהכניס צפור למגדל ונעל לפניו הרי הוא אחוז ועומד ונגמרה צידתו וכן צבי לבית ונעל בפניו אבל צפור שהכניס לבית ונעל בפניו פטור שיוצא לו דרך חלונות ואין כאן צידה או צבי שהכניסו מן החוץ לביבר ונעל לפניו אין זו צידה: וחכמים אומרים צפור למגדל. היא צידתו כאשר אמרת אבל צבי אין צריך עד שיכניסנו לבית דאף לגינה ולחצר ולביבר הוי צידה ומתניתין דקתני צדין מן הביברין ביום טוב רבנן היא דאמרי משנכנס לביבר הוא נצוד ועומד וברייתא ר' יהודה: אלא עופות קשיא. דהא כולהו מודו דאין צידתן אפילו לבית: מקורה. שיש לו גג: הכא. דקתני גבי שבת צפור למגדל ולא לבית: בצפור דרור. שדרה בבית כבשדה שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום: השתא דאתית להכי. דעופות אעופות לא קשו אהדדי ולא דחיקא לאוקומי מתני' בפלוגתא דתנאי חיה אחיה נמי לא תוקמא כתנאי אלא תרוייהו כרבנן ומתניתין בביבר קטן וכן ההיא דשבת וברייתא דקתני אין צדין בביבר גדול ויש לה להשמט ורשב''ג אף בביבר קטן פליג אם צ''ל הבא מצודה אי נמי לאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי כדלקמן: בחד שחיא. בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתפשו אין לו להשמט ממנו: עוקצי עוקצי. זויות: דנפלי טולא דכתלי אהדדי. מרוב קטנו וקצרו: הלכה מכלל דפליגי. רבנן עליה למימר כל הביברין שוין בתמיה והא אוקימנא בביבר קטן משום דנצוד ועומד: מאי נפקא לך מינה. אי אמינא הלכה כ''ש דאי לא פליגי הלכתא היא: אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא. משל שוטים הוא כמו זבון וזבין תגרא אקרי (ב''מ דף מ:) כך גמרא גמור אומר לתלמיד שוטה למוד הן אמת הן שבוש ויהא לך לזמר ושיר: הבא מצודה. כלומר שצריך לבקש תחבולות לתפשו והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך ביבר קטן ורב אשי שערינהו לעיל בחדא שיעורא ורב יוסף בהאי שיעורא: הרדיסאות. על שם מקומם וי''א ע''ש הורדוס והן הגדלים בבתים: לכלובן. סל שמקננין בו כמו ככלוב מלא עוף (ירמיהו ה) אווזין ותרנגולין באין לערב לכלוב ונוח לתפשן שם הלכך הרי הן כנצודין ועומדים ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן: יוני שובך ויוני עלייה. יוני הבר הן ושטין ואוכלין בחוץ: בטפיחין בבירות. גרס כמין פכין נותנין בחומות הבירות והמגדלים לקנן שם עופות הבר: ומזונותן עליך. הלכך כבהמה הן וחשיבי מזומן: הני עבידי לרבויי. יוני שובך עשויין להשמט ולברוח מפני בני אדם: לכלובן קאמרינן דעבידי לרבויי. פורחין עד קינן וצריך לעלות אחריהן וגם שם נשמטין ממנו ויורדין: מתני' מותרין הן. בגמ' פריך מעשה לסתור: אלא שאין רצוני לקבל הימנו. שאני שונאו: גמ' מעשה לסתור. בתמיה וכי דרך המדברים לומר דבר ומביאין מעשה אחריו להכחיש דבור הראשון: ספק מוכן. כלומר וזו שאמרנו לא יטול מהן מספק דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה ואסור לאו דברי הכל היא אלא פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע היא לקמן בשמעתין מייתינן לה בברייתא: דמתני לה. להא דשמואל דאסר ספק מוכן: אהא. מאן דמתני אמתניתין אמר אין הלכה כר''ג דלא שייך למימר הלכה כר' יהושע משום דלא תני ליה לדר' יהושע במתניתין:

כל היכא דנפלי טולא מן הכתלים. ושיעור היה להם גובה בכתלים של ביברין: כל שאומר הבא מצודה ונצודנו כו'. וא''ת והרי אמרינן לעיל שיעור אחר ופ''ה דאידי ואידי חד שיעורא הוא ודוחק הוא דאם כן אמאי מפרש אותו פעם אחרת והלא פירש לעיל היכי דמי ביבר גדול וכו' לכך נ''ל דלעיל מיירי בבהמה וחיה והכא מיירי בעופות ואע''ג דלעיל קאמר הא בביבר מקורה מכל מקום לא פירש שיעור הביבר בכמה לא הוי מחוסר צידה והשתא ניחא דפריך עלה מאווזין ותרנגולין: ותניא הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות. וא''ת והא קיימא לן כל פטורי דשבת פטור אבל אסור מדרבנן ומתניתין נמי מודה דפטור אבל אסור מדרבנן וי''ל לפי מה שפירשתי במתניתין ניחא דגזרינן מזונות גזירה שמא יבא לצוד מהן דאם כן ע''כ צריך לומר דאסור מן התורה דאם אינו אסור אלא מדרבנן לא הוה גזרינן ליתן מזונות משום שמא יצודם דהוי גזירה לגזירה אי נמי סמיך אההי''א דתנן פ' האורג במסכת שבת (דף קו: ושם) דאמר התם ר''ג מחוסר צידה הצד לתוכו פטור דהא מחוסר צידה [וא''כ] הצד מתוכו חייב והכי פריך הואיל ואוקמת מחוסר צידה דרוצה לומר כל שאומר הבא מצודה ונצודנו א''כ היכי קאמרת הכא הצד אווזין ותרנגולין פטור הא שפיר חשיב מחוסר צידה כיון שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו ובמחוסר צידה הצד מתוכו חייב והכא הוי הצד מתוכו:

דף כד - א

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד