ביצה כ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

ושלח והביא את כל צאן קדר [מעולים] שבירושלים, והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך היום ביום טוב על עולת ראיה - יבא ויסמוך, ויקריב אותה לעולת ראייתו.

ואותו היום גברה ידן של בית הלל, וקבעו הלכה כמותן. ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום. שוב היה מעשה, לאחר אותו מעשה שנקבעה הלכה כבית הלל, בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל, שהביא עולתו לעזרה ביום טוב כדי לסמוך עליה ולהקריבה.

מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: מה זו סמיכה, שאתה בא לחלוק עלינו? - אמר לו באותו מענה לשון: מה זו שתיקה!? הרי היה לך לשתוק!

שתקו בנזיפה בגערה, והלך לו התלמיד מבית שמאי כשהוא נזוף.

אמר אביי: הלכך, למדנו מסגנון הדיבור בויכוח שהיה בין תלמיד בית שמאי לתלמיד בית הלל, כי האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא, שאמר לו חבירו דבר נזיפה, לא להדר ליה מלתא טפי שלא יחזיר לו באמירה יותר חריפה ממאי דאמר ליה חבריה.

והראיה: דאיהו אמר ליה "מה זו סמיכה", וקא מהדר ליה: "מה זו שתיקה". שענהו באותו מענה לשון, ולא ענה לו בלשון חריפה יותר.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל האם עולת ראיה קריבה ביום טוב:

תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה בשבת, במקום שאסור לצורך הדיוט לעשות בו כל מלאכה - מותר להקריב בה קרבן ציבור לגבוה.

יום טוב, שהוא מקום שמותר לעשות בו כל צד של צרכי אכילה לצורך הדיוט - אינו דין שיהיה מותר לעשות בו כל צד של צרכי "אכילת מזבח", ולהקריב בו אפילו עולת ראיה לגבוה!

אמרו להם בית שמאי: נדרים ונדבות ביום טוב יוכיחו: שאף על גב שיום טוב הרי הוא מקום המותר לעשות בו צרכי הדיוט. ובכל אופן אסור להביא בו, גם לדבריכם, נדרים ונדבות לגבוה.

אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות - שכן אין קבוע להם זמן, ויכולים להביאם למחר, תאמר בעולת ראייה - שקבוע לה זמן.

אמרו להם בית שמאי: אף זו עולת ראיה אין קבוע לה זמן דוקא ביום טוב, שהרי אפשר להביאה מחר, בחול המועד!

והביאו בית שמאי ראיה לדבריהם מהא דתנן במסכת חגיגה [ט א]:

מי שלא חג ביום טוב ראשון של חג, שלא הביא בו עולת ראיה וחגיגה - חוגג והולך ומביא קרבן עולת ראיה ושלמי חגיגה כל הרגל כולו, וגם ביום טוב האחרון של חג.

אמרו להם בית הלל: אף זו, עולת ראיה קבוע לה זמן, ולכן היא צריכה לבוא אפילו ביום טוב ראשון של חג.

דתנן: אם עבר הרגל ולא חג, שלא הביא במשך הרגל את עולת הראיה ושלמי החגיגה, אינו חייב באחריותו. דהיינו, אינו חייב לתקן את מה שהחסיר כי אינו יכול לתקן זאת אחר הרגל.

וכיון שיש לעולת ראיה זמן קצוב של הרגל, יש להתיר להביאו גם ביום טוב, כי יש לחוש שמא יפשע או יאנס בהמשך הרגל, ולא יוכל להביא אחר הרגל.

אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר מיעוט ביום טוב "הוא לבדו יעשה לכם". ולמדנו מכאן: "לכם", לצרככם - ולא קרבן שהוא לצורך גבוה!

אמרו להם בית הלל: והלא כבר נאמר "וחגותם אותו חג לה'". ויש לנו ללמוד ממנו: "לה"' - כל דצריך לעשות לצורך ה', דהיינו מותר לעשותו ביום טוב.

ושמא תאמרו: אם כן, מה תלמוד לומר "לכם"?

בא הכתוב למעט: "לכם" - ולא לנכרים.

וכן ממעט הכתוב" "לכם" - ולא לכלבים!

אבא שאול אומרה לטענת הקל וחומר של בית הלל בלשון אחרת:

ומה בשבת, שהיא מקום שכירתך סתומה, שאין לבשל בכירה בשבת דבר, כירת רבך, המזבח של הקב"ה, פתוחה להקריב בה קרבן.

יום טוב שהוא במקום שכירתך פתוחה, לבשל בו לצורכך - אינו דין שכירת רבך תהיה פתוחה להקריב עליו קרבן עולת ראיה!

וכן הוא בדין, שכך צריך להיות, כדי שלא יהא שולחנך מלא, ושולחן רבך ריקן.

ומבארינן: במאי קא מפלגי תנא קמא ואבא שאול, שהעמידו את הויכוח והטענות בין בית שמאי לבית הלל, בצורה שונה?

מר, אבא שאול, שלא אמר "אמרו להם בית שמאי לבית הלל נדרים ונדבות יוכיחו שאינם קרבים ביום טוב", היות שסבר כי אכן נדרים ונדבות כן קרבין ביום טוב.

ומר תנא קמא סבר שאין קרבין ביום טוב, ולכן הוכיחו בית שמאי לבית הלל מנדרים ונדבות.

אמר רב הונא: לדברי תנא קמא האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב - לא תימא שמדאורייתא מחזא חזו, שראויים הם להקרבה מן התורה מדרשת "לה'" כל לה', ורק רבנן הוא דגזרי בהו שלא להקריבם ביום טוב, מחמת גזירה שמא ישהה אדם להביא את נדריו ונדבותיו עד המועד, כדי שיהיה לו בשר לאכול במועד בעלותו לרגל. ואז יתכן שיארע לו אונס, שלא יוכל לבוא ולהקריבם, ויעבור על "בל תאחר", שהוא האיסור באיחור של הבאת קרבנותיו.

אלא אפילו מדאורייתא - נמי לא חזו להביאן ביום טוב, שאינן בכלל "לה'", שהפסוק הזה מדבר רק בקרבנות שזמנם קבוע למועד עצמו [כמו "וחגותם", שהוא קרבן חגיגה, אשר זמנה קבוע למועד עצמו].

והראיה: דהא שתי הלחם, דחובת היום של חג שבועות נינהו, והן אינן באות לפני המועד, וממילא ליכא למגזר בהן שמא ישהה את אפייתן, שהרי אינו חייב קודם לרגל לאפותן [כמו שהיה מקום לגזור בנדרים ובנדבות], ובכל זאת אפיית שתי הלחם צריכה להעשות אך ורק מערב יום טוב, היות והאפיה שלהן לא נקבעה ליום טוב, ואפשר לעשותה גם מערב יום טוב. ואפייתן אינה דומה לשחיטת קרבן חגיגה, שזמנה הוא אך ורק במועד עצמו, ולא קודם לו.

ולכן אינו דוחה אפיית שתי הלחם, לא את השבת ולא את יום טוב. וכן הוא הדין בנדרים ונדבות שאפשר להקריבם גם בערב יום טוב.

איבעיא להו: לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, אם עבר ושחט - מאי דינו של הקרבן, האם יכול לזרוק דמו ביום טוב?

רבא אמר: זורק את הדם, בתנאי שהבשר נמצא, וזריקת הדם מועילה על מנת כדי להתיר בשר באכילה, ולכן היא צורך יום טוב. אך אם נאבד הבשר או נטמא, ואין אוכלים אותו, אין לזרוק את דמו, שאין בכך צורך יום טוב.

רבה בר רב הונא אמר: זורק את הדם על מנת כדי שיוכל להקטיר אימורין לערב.

ומבארת הגמרא: מאי בינייהו למעשה?

איכא בינייהו אם נטמא בשר או שאבד.

לרבא לא זריק, כיון שלדעתו יש בזריקת הדם שלא לצורך יום טוב משום גזירת "שבות".

לרבה בר רב הונא - זריק.

מיתיבי לרבה בר רב הונא מהא דתניא:

כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, ואין יוצאין בהם ידי חובה, אך הם כשרים להקרבה, או ששחטן בין לפני זמנן לפני העצרת, בין לאחר זמנן, לאחר העצרת - הדם יזרק, והבשר יאכל.

ואם היתה שבת - לא יזרוק, לפי שאין בזריקת הדם צורך השבת, שהרי אסור לבשל ולצלות אותם בשבת, ואין יכול לאכול את הבשר בשבת.

והביא כל צאן קדר (שהיה משובח ביותר) שהיה בירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך — יבא ויסמוך, ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו בענין זה הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.

שוב היה לאחר מכן מעשה נוסף בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב, מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו: מה זו סמיכה? כלומר, מדוע סומך אתה, ועובר על דברי בית שמאי? אמר לו: מה זו שתיקה? מדוע אינך שותק? שהרי אין הלכה כמותכם! שתקו בנזיפה, והלך לו בשתיקה.

ומכאן אמר אביי: הלכך [על כן], האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא [תלמיד חכם שאומר לו חבירו דבר של נזיפה או גנאי] לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה [שלא יחזיר לו דבר יותר ממה שאמר לו חבירו] ולא יוסיף במחלוקת, דאיהו [שהרי הוא] אמר ליה [לו]: "מה זו סמיכה", וקא מהדר ליה [שהוא חזר וענה לו בדיוק כלשונו]: "מה זו שתיקה".

א ולגופה של מחלוקת זו. תניא [שנויה ברייתא], אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה במקום שאסור להדיוט לשחוט, כגון בשבת — מותר לשחוט קרבנות במקדש לגבוה, כגון תמידים ומוספים, מקום שמותר להדיוט ביום טוב, אינו דין שמותר לגבוה? ובכלל זה אף עולת ראייה! אמרו להם בית שמאי: אין זו הוכחה, נדרים ונדבות יוכיחו, שמותר להדיוט לשחוט לעצמו בהמות לאכילה אף בחג ואסור לשחוט נדרים ונדבות בחג לגבוה!

אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות — שאין קבוע להם זמן, ואין חייב לשחטם בחג דווקא, תאמר בעולת ראיה — שקבוע לה זמן בחג. אמרו להם בית שמאי: אף זו אין קבוע לה זמן, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: מי שלא חג (לא הביא את קרבן החג) ביום טוב הראשון של חג — חוגג (מקריב) והולך כל הרגל כולו, ויום טוב האחרון של חג. הרי שאף לעולת ראיה לא נקבע זמנה דווקא לחג!

אמרו להם בית הלל: בכל זאת, למרות שאין זו חובה ליום מסויים בחג, מכל מקום אף זו קבוע לה זמן, אף שהוא רחב יותר. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו. כלומר: אינו צריך להביא קרבן אחר, שכבר עברה ובטלה מצותו, נמצא שקרבן זה יש לו זמן מוגבל דווקא בתוך ימי החג, ואינו דומה לנדרים ונדבות.

אמרו להם בית שמאי והביאו אף הם ראיה לדבריהם: והלא כבר נאמר "כל אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז) ויש ללמוד מההדגשה "לכם" — ולא לגבוה. אמרו להם בית הלל: והלא כבר נאמר "וחגותם אותו חג לה'" (ויקרא כג, מא), משמע כל מה שנעשה לה' — מותר להקריב. אם כן, מה תלמוד לומר "לכם", כוונתו, לכם — ולא לגויים, לכם — ולא לכלבים.

אותה מחלוקת היה אבא שאול אומרה בלשון אחרת, שכך אמרו בית הלל: ומה במקום שכירתך סתומה, כלומר: בשבת שאסור לאדם לבשל לעצמו — כירת רבך פתוחה, שמותר להדליק אש על גבי המזבח ולהקטיר קרבנות עליו, במקום שכירתך פתוחה ביום טוב, שמותר לך לבשל כדי אוכל נפש — אינו דין שכירת רבך תהא פתוחה? וכן הוא בדין (מסברה); שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך (המזבח, שהוא השולחן לפני ה') ריקן.

ושואלים: במאי קא מפלגי [במה הם חלוקים], החכם הראשון ואבא שאול, שהביאו שתי נוסחאות לדברי בית הלל? ומסבירים: מר [חכם זה, אבא שאול] סבר, שלדעת בית הלל נדרים ונדבות קרבין ביום טוב ולכן לא יכלו אנשי בית שמאי להשתמש בנימוק שהוזכר בברייתא הראשונה, להוכיח ממה שאין מקריבים נדרים ונדבות, ואילו מר [חכם זה, החכם הראשון] סבר, שלשיטת בית הלל נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, ובשל כך אכן השתמשו אנשי בית שמאי בנימוק זה.

אמר רב הונא: לדברי האומר כי נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, לא תימא מדאורייתא מחזא חזו [אל תאמר שמן התורה באמת ראויים הם] ורבנן הוא דגזרו בהו [וחכמים הם שגזרו בהם] שלא יקריבום בחג גזרה שמא ישהה אותם בביתו ולא יקריבם בזמנם וידחה את הקרבתם עד הרגל ושמא יעבור בשל כך על איסור "בל תאחר" — לא זה הטעם,

אלא לשיטה זו אפילו מדאורייתא נמי לא חזו [מן התורה גם כן אינם ראויים] להקרבה ביום טוב. דהא [שהרי] שתי הלחם שחובת היום של חג השבועות נינהו [הם] להביאם, וליכא למגזר [ואין לגזור] באלה שמא ישהה, שהרי זמנם קבוע רק לחג הזה, ועם זאת, אפייתם והכנתם אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. שלשיטה זו כל דבר שאין הכרח לעשותו בחג עצמו — אסור אכן לעשותו בחג.

ב איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: לדברי האומר כי נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, אם עבר ושחט נדרים ונדבות אלה ביום טוב מאי [מה] יעשה אז? רבא אמר: זורק את הדם של קרבנות אלה על המזבח על מנת להתיר בשר באכילה. ואילו רבה בר רב הונא אמר: זורק את הדם על מנת שיוכל להקטיר אימורין (החלב ושאר החלקים העולים למזבח) לערב.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה? שהרי שניהם הסכימו שזורק את הדם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה; כגון אם נטמא הבשר או שאבד, שלדעת רבא שהטעם הוא משום התרת הבשר באכילה, אם כן לא זריק [זורק] את הדם (אף שאין בכך משום איסור תורה אלא שבות), לפי שאין בכך משום צורך החג, ואילו לרבה בר רב הונא שסבור שעושים זאת לשם התרת הקרבת החלבים — זריק [זורק] את הדם אפילו אם אין בכך היתר לבשר.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: כבשי עצרת (כבשים של שלמי צבור שמקריבים בחג השבועות) ששחטן שלא לשמן, כגון ששחטם לשם קרבן אחר או ששחטן שלא בזמן הקבוע להם, בין לפני זמנן בין לאחר זמנן, ואף שקרבנות אלה לא יצא בהם ידי חובה, מכל מקום כשרים הם לעצמם. מה יעשו בהם? הדם יזרק והבשר יאכל. ואם היתה אותו יום שבו שחט את הכבשים שבת ובגלל זה אסור לבשל או לצלות את הבשר, ומתוך שאי אפשר לאכול מהם אין אם כן בזריקה זו כל הכרח, לא למצוותם ולא לענין אחר — לא יזרוק את הדם. ומכל מקום, ואם זרק בכל זאת —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and brought all the high-quality sheep of Kedar that were in Jerusalem, and he stood them in the Temple courtyard and said: Anyone who wishes to place his hands on the head of an animal should come and place his hands there. And on that day Beit Hillel gained the upper hand over Beit Shammai, and they established the halakha in this case in accordance with their opinion, and there was no one there who disputed the matter in any way.

And some time later there was another incident involving a certain disciple from among the disciples of Beit Hillel who brought his burnt-offering to the Temple courtyard in order to place his hands on the animal’s head on a Festival. A certain disciple from among the disciples of Beit Shammai found him and said to him: What is this placing of hands? Why do you place your hands on the animal’s head and thereby violate the statement of Beit Shammai? He said to him: What is this silence? Why do you not stay silent, as the halakha was not established in accordance with their opinion? He silenced him with a rebuke, and he, Beit Shammai’s disciple, departed quietly.

Abaye said: Therefore, it is clear from here that a Torah scholar whose colleague says something reprimanding or insulting to him should not answer back with something more than his colleague had said to him, to avoid adding fuel to the fire, as in the above story the one said to the other: What is this placing of hands? and the latter responded to the former using the same language: What is this silence?

§ With regard to the dispute concerning the sacrifice of burnt-offerings of appearance on a Festival, it is taught in a baraita: Beit Hillel said to Beit Shammai: Just as in a place where it is prohibited to slaughter for the sake of a common person [hedyot], e.g., on Shabbat, it is permitted to slaughter offerings in the Temple for the Most High, such as the daily and additional offerings, then so too, with regard to a place where it is permitted to slaughter for the sake of a common person, e.g., on a Festival, is it not right that it should be permitted for the sake of the Most High? This argument should include burnt-offerings of appearance as well. Beit Shammai said to them: This is no proof. Vow-offerings and gift-offerings prove that this reasoning is not valid, as it is permitted to slaughter an animal on a Festival for a common person to eat, but it is prohibited to slaughter vow-offerings and gift-offerings on a Festival for the sake of the Most High.

Beit Hillel said to them: If vow-offerings and gift-offerings may not be slaughtered on a Festival, that is because they do not have a fixed time and there is no obligation to sacrifice them on a Festival in particular, but can you say the same with regard to a burnt-offering of appearance, which has a fixed time, the Festival itself? Beit Shammai said to them: It too has no fixed time, as we learned in a mishna: One who did not bring his Festival offering on the first Festival day of Sukkot may bring it throughout the entire Festival, including the last Festival day of Sukkot, on the Eighth Day of Assembly, as that day is regarded as part of Sukkot for this purpose. This shows that a burnt-offering of appearance need not be brought at a fixed time on the Festival either.

Beit Hillel said to them: Although a burnt-offering of appearance need not be sacrificed on a particular day of the Festival, nevertheless it too has a fixed time, albeit a lengthier one. As we learned in a mishna: If the entire Festival passed and he did not bring his Festival-offering, he is not accountable for it. That is to say, he is not required to bring another offering, as the mitzva has already passed. This indicates that the offering is limited specifically to the Festival days, unlike vow-offerings and gift-offerings, which may be brought at any time.

Beit Shammai said to Beit Hillel in support of their own position: But wasn’t it already stated in the verse: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you” (Exodus 12:16), which indicates that for you may food be prepared, but not for the Most High? Beit Hillel said to them: But wasn’t it already stated in the verse: “You shall observe it as a Festival to the Lord” (Leviticus 23:41), which teaches: Anything sacrificed to the Lord may be sacrificed? If so, what is the meaning when the verse states “for you”? It means for you, but not for gentiles; for you, but not for dogs.

Abba Shaul stated the same disagreement in a different formulation, that Beit Hillel said to Beit Shammai as follows: Just as in a place where your stove is closed, i.e., on Shabbat, when a person may not cook for himself, your Master’s stove is open, as it is permitted to light a fire on the altar and sacrifice offerings upon it, so too, in a place where your stove is open, i.e., on a Festival, when one may cook food that he will eat, is it not right that your Master’s stove should be open? And it likewise stands to reason that your table should not be full while your Master’s table, the altar, remains empty.

The Gemara asks: With regard to what do the tanna of the first baraita and Abba Shaul disagree in their different versions of Beit Hillel’s statement? The Gemara explains: One Sage, Abba Shaul, holds that according to Beit Hillel, even vow-offerings and gift-offerings may be sacrificed on a Festival, and therefore Beit Shammai could not cite as proof the fact that they may not be sacrificed, as they claim in the first baraita. And one Sage, the tanna of the first baraita, holds that according to Beit Hillel, vow-offerings and gift-offerings may not be sacrificed on a Festival, and therefore Beit Shammai could adduce this halakha in support of their opinion.

Rav Huna said: According to the statement of the one who says that vow-offerings and gift-offerings may not be sacrificed on a Festival, you should not say that by Torah law they are in fact fit to be sacrificed, and that it was the Sages who issued a decree about them that they should not be sacrificed on a Festival as a preventive measure, lest one delay sacrificing them until the Festival, when it is more convenient for him to bring them to the Temple, and thereby transgress the prohibition against delaying the fulfillment of one’s pledge.

This is not the reason; rather, according to this opinion, they are not fit to be sacrificed on a Festival even by Torah law. As the two loaves brought on the festival of Shavuot are an obligation of that day, and there is no reason to issue a decree about them lest one come to delay their offering, since they may be brought only on that Festival, and yet their baking and preparation override neither Shabbat nor the Festival. According to this view, anything that need not be performed on the Festival itself may not be done on the Festival.

§ A dilemma was raised before the Sages: According to the statement of the one who says that vow-offerings and gift-offerings may not be sacrificed on a Festival, if one transgressed and slaughtered those vow-offerings and gift-offerings on a Festival, what is the halakha? Rava said: He sprinkles the blood of these offerings on the altar in order to allow the meat to be eaten on the Festival. Rabba bar Rav Huna, however, said: He sprinkles the blood in order to burn the sacrificial parts of the animal, including the fats and other portions that are brought upon the altar, in the evening.

The Gemara asks: What is the practical difference between the opinion of Rava and that of Rabba bar Rav Huna, since both agree that the blood is sprinkled? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case where the meat became ritually impure or was lost. According to Rava, who holds that the blood is sprinkled in order to permit the meat to be eaten, by rabbinic decree one may not sprinkle the blood, as this sprinkling is not required for the Festival. On the other hand, according to Rabba bar Rav Huna, who holds that the blood is sprinkled in order to burn the sacrificial parts upon the altar in the evening, he does sprinkle the blood, even though it does not enable him to eat the meat.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rabba bar Rav Huna from the following baraita: With regard to the lambs of Shavuot, i.e., the two lambs sacrificed as peace-offerings that accompany the two loaves of bread brought on that Festival, if one slaughtered them not for their own purpose, i.e., at the time of slaughter his intent was to slaughter them as a different offering, or if he slaughtered them not at their proper time, whether before their time or after their time, the offerings themselves are valid, although the community has not fulfilled its obligation. What is to be done with them? The blood should be sprinkled and the meat should be eaten. And if the day he slaughtered the lambs was Shabbat, on which cooking or roasting the meat is prohibited, then since the sprinkling of the blood serves no purpose, neither with regard to their mitzva nor for any other matter, he may not sprinkle the blood. And if nevertheless he sprinkled the blood,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא אמרו ב"ה לב"ש ומה בעת שאסור להדיוט בשבת מותר לגבוה שנאמר וביום השבת שני כבשים וגו' בעת שמותר להדיוט ביו"ט שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו' אינו דין שמותר לגבוה כו' אמר רבינא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ולא תימא דמדאורייתא חזו לאיקרובי ביו"ט ורבנן הוא דגזרו בהו גזירה שמא ישהה אותן כלומר יאמר בשאר ימות השנה אני טרוד במלאכה איני יכול לעלות ולהקריב קרבן הנה כשאעלה לחוג ביו"ט אקריב נדרי לפיכך גזרו שלא יקרבו נדרים ונדבות ביו"ט אלא אפי' מדאורייתא נמי לא חזו דהא שתי הלחם חובת היום הן וליכא למגזר שמא ישהה ואין עשייתו דוחה לא שבת ולא יו"ט ומיבעיא לן לדברי האומר אין קרבין ביו"ט עבר ושחט נדרים ונדבות ביום טוב מאי רבה אמר זורק את הדם להתיר בשר לאכילה ואם נטמא הבשר או שאבד אינו זורק רבה בר רב הונא אמר זורק הדם להקטיר אמורין לערב ואע"פ שנטמא הבשר זורק ואותבינן עליה מהא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן שהן שלמי צבור כדכתיב ושני כבשים לזבח שלמים או שחטן לשמן קודם עצרת או לאחר עצרת הדם יזרוק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב דייקינן מינה דאי עבד אין דקתני אם זרק הורצה אבל לכתחלה לא בשלמא לרבה דאמר זורק הדם כדי להתיר בשר לאכילה כיון דבשבת לאו בר אכילה הוא לפיכך אינו זורק לכתחלה אלא לרבה בר רב הונא דאמר זורק הדם כדי להקטיר אימורין לערב אמאי אינו זורק לכתחלה הלא יקטיר אימורין לערב ועלתה לו בקושיא איבעית אימא אמר לך רבה בר רב הונא כי קאמינא בשבות דיו"ט שהוא קל לפיכך זורק אפילו לכתחלה אבל שבות דשבת דחמירא לא.

והעמידן בעזרה. כלומר בעזרת ישראל, אבל בעזרת כהנים לא דהוי להו חולין בעזרה. ויש מפרשים שהקדישן לכל מי שיבוא וירצה להביא עולה. ובירושלמי (ה"ד) גרסינן (והעמיק) [והעמידן] בהר הבית.

שתי הלחם הבאין בעצרת לפי סוגיא זו הואיל ורשאי לאפותה מבערב אין אפייתם דוחה שבת ויו"ט וזהו שאמרו כאן לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבות ביו"ט לא סוף דבר מדברי סופרים ומגזרת שמא ישהא קרבנותיו ליו"ט אלא אף מן התורה כן שהרי שתי הלחם חובת היום הם ואין מקום לומר עליהם שמא ישהא שעל כרחו הוא משהא ואעפ"כ אין אפייתם דוחה שבת ויו"ט ושמא תאמר א"כ היאך אמרו לדעת בית הלל שאינו לוקה עליהם כמו שבארנו בפרק ראשון בכל שהוא סבור לעשות בו מצוה יש לי לומר שלא אמרו אף מן התורה אלא דרך סמך ומפני שאפשר לאפותן מבערב הא מעקר הענין לא נאסרה הקרבת נדרים ונדבות מן התורה ויצא לנו מכאן שאם עבר והקריבן יצא ידי נדרו ואם היה אסור מן התורה לגמרי לא יצא ידי נדרו וי"מ מן התורה לגמרי ואעפ"כ אין לוקין עליו הואיל והוא סבור לעשות מצוה ואיני יודע אם נדר ליום ידוע ואירע לו יומו ביו"ט מה דינו ויראה שהוא כקרבן חובה:

אע"פ שאמרו נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אם עבר ושחטן זורק את הדם ואוכל חלקו מן הבשר שהרי הזריקה מועלת להאכיל הבשר היום ונמצאת זריקה זו צורך יו"ט ואפילו נאבד הבשר או נטמא זורק את הדם כדי להכשיר הקטרת האימורין לערב שאם לא עכשו הרי אין זריקה בלילה ומ"מ הקטרת אימורין נדחית עד הלילה הואיל וכשרה כל הלילה:

כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכבשי עצרת והם זבחי שלמי צבור ששחטן שלא לשמן ביו"ט עצמו או ששחטן קודם עצרת או לאחר עצרת יזרק הדם ויאכל הבשר ואם היתה שבת לא יזרק הדם לכתחלה שהרי אין הזריקה מועלת להתיר את הבשר היום שהרי לא הותר לבשל ואם עבר וזרק הורצה שהרי הועילה הזריקה להקטיר אימורין לערב ואע"פ שביו"ט אפילו במקום שאין שם היתר בשר היום התרנו את הזריקה לכתחלה אין שבות של יו"ט חמורה אצלנו בכאן כשבות של שבת:

או לשחטן בין לפני זמנן ובין לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל פי' אע" פשקבוע להן זמן ושחטן לפני זמנן לא נפסלו דדוקא פסח שהקריבו קודם זמנו פוסל מפני שלא ימצא פסח בשאר כל ימות השנה אלא בזמנו אבל שלמים נמצאים כל השנה וכן נמי עולת ראיי' שהקריבה ושחטה קודם זמנה לשם עוהל כשרה דעולה נהגו כל השנה כולה:

ואם זרק הורצה ע"מ להקריב אמורין לערב פי' ה"ה נמי ליכל בשר לערב אם זרק אין לכתחלה לא פי' אלמא כיון דלא חזיא ליומי' אלא לערב אינו זורק לצורך הערב גם בנדרים ונדבות נמי אי ליכא בשר שיאכל היום נמצא שהוא זורק לצורך הערב:

ומברכין עלי' ומזמנין עלי' מהכא מוכח דדוקא אם אכלו כל השלשה דגן מזמנין ואם לאו אין מזמנין ומאי דאמרי' בפ' שלשה שאכלו תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרף כדאמרי התם רבוותא דוקא לעשרה מצטרף אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית שגן ומש"ה בעינן הכ' שיהו הרועים אוכלין ממנה שתהא חשובה פת לזמן עלי' דאי משום ברכת המזון כבר אמר מברכין עלי' דהיינו ברכת המזון א"כ מזמנין הוא הזימון שאומר בשלשה נברך שאכלנו ובעי' שכל השלשה יאכלו דגן:

אינו דין שמותר לגבוה. וא"ת ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה בשבת קרבנות צבור בלבד אף יום טוב כן. וא"ת מיפריך קל וחומר דקרבנות צבור בהדיא כתיב בהו. הניחא למאן דאמר לא אמרינן דיו היכא דמפריך קל וחומר אלא למאן דאמר אמרינן אף על גב דמפריך קל וחומר מאי איכא למימר. וי"ל דהכי דיינינן דכיון דבשבת הגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שיהא ביום טוב כמוהו וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו דין שיהא מותר לגבוה כל שהוא צורך גבוה.

אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה. פירוש פתוחה לכל דבר ואפילו דנדרים ונדבות כשם שכירתך פתוחה לקדרות הרבה. ולהכי נקט כירה שהיא מקום שפיתת שתי קדרות. וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא כו'. הקשה מורי נר"ו אחר שדנו קל וחומר מאי וכן בדין דקאמר. ותירץ נר"ו דכלפי שאמר בלשון ראשון שהשיבו בית שמאי על בית הלל מנדרים ונדבות הוצרך אבא שאול לומר שלא השיבו בית הלל כלום אלא הקל וחומר שדנו בית הלל לא הקשו עליהם בית שמאי כלל אלא כך הדין בלא קושיא שלא תהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם וכמו שלמדו מקל וחומר. אבל הריטב"א כתב דמשום דמרבה האי קל וחומר אפילו נדרים ונדבות אמר דדין הוא שיהא שלחן רבך מלא במיני תבשילין כשלחנך.

אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזו. וא"ת והא פריקנא לעיל דלבית הלל דאית להו מתוך מדאורייתא מיחזא חזו אלא דמדרבנן אינן קרבין. ויש מפרשים דהכי קאמר לא תימא דמדאורייתא חזו מרבוייא דקרא דכתיב לה' או מתורת קל וחומר אלא דרבנן אסרוהו שמא ישהא כו' דהא ליתא. ומיהו אין הכי נמי דאתו מטעם מתוך עולה מעולה ושלמים משלמים שהן מין אחד מה שאין כן בשתי הלחם דלית בהו מתוך. וזה דחוק מאד.

ואינה דוחה לא את השבת כו'. פירוש כיון דיכול לאפותן מבערב. והכא נמי בנדרים ונדבות כיון דיכול להקריבן מבערב לא חזו ביום טוב מדאורייתא.

על מנת להקטיר אימורין לערב. פירוש דאילו ביום טוב אינן קרבין אבל בלילה שהוא חול קרבין.

לרבה לא זריק. פירוש ואף על פי שאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסרוה מכל מקום בכהאי גוונא שעבר ועשה שלא כדין העמידו דבריהם אפילו במקדש.

איכא בינייהו כגון שנטמא בשר כו'. וא"ת ולימא איכא ביניהו כגון שנטמאו אימורים או שאבדו. וי"ל דבכי הא שהבשר קיים מודה רבה בר רב הונא דזורק הדם כדי לאכול הבשר בו ביום. ולא פליגי אלא בשהאימורין בעין והבשר נאבד דלרבא לא זריק ולרבה בר רב הונא זריק. וא"ת ואפילו לא נאבד הבשר לרבה היכי מצי זריק הדם כדי שיאכל הבשר בו ביום דהא לא מצי אכיל קודם שיקטיר האימורין. וי"ל דכיון דכי ליתנהו האימורין כגון שנטמאו או אבדו מצי אכיל בשרא בזריקת דם כדכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל והשתא ביום טוב דלא מצי מקטר להו כמאן דליתנהו דמי ושרי למיכל בשרא בלא הקטרה. והכי מוכח בפרק תמיד נשחט. כן אמרו בתוס'.

ואם היתה שבת לא יזרוק. פירש רש"י כיון שאין ראוי לבשל ואין בו צורך הדיוט. ולא נהיר דהא חזי למיכל באומצא. והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני שעבר ושחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר משום אוכל נפש בשבת לא מזרקינן הדם להכשירו.

גמרא א"ל מה זו סמיכה כו' בתוספות פ"ק דחגיגה ה"ה המ"ל מה זו עולה שהם אומרים שלא להביא אלא לא הבין שהיה עולה אבל הסמיכה שראה לפניו הקפיד והא דלא הקפיד כמו כן בהלל עצמו בעובדא דלעיל מיניה דשמא לא ראו הסמיכה כו' עכ"ל ע"ש:

שם לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט לא תימא מדאורייתא מחזו חזו כו' עכ"ל יראה דרב הונא לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת"ק דאבא שאול לפרש"י ודאי סבירא ליה דנדרים ונדבות אין קריבין מדאורייתא דאל"כ היאך קאמרי ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו כיון דמדאורייתא משרי שרו ואין אסורין אלא משום גזירה דשמא ישהה ודו"ק:

שם א"ב נטמא בשר כו' וה"ה דהמ"ל דא"ב שבת אלא דהא איכא שינויא דשאני ליה בין שבות שבת לשבות י"ט ועוד דניחא ליה למימר א"ב בי"ט גופיה דאיירי ביה וכן בהך מתניתא דמייתי דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ה"ה דה"מ למתני לרבא דאם נטמא הבשר או נאבד לא יזרוק אלא דחדא מנייהו נקט:

בפרש"י בד"ה לפני זמנן קודם עצרת כו' דקי"ל כל הזבחים כו' אלא שלא עלו כו' עכ"ל [א] שיגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו דהיינו דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור כדהכא עלו להם לחובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב וק"ל:

ד"ה נדרים ונדבות וכו' עד אבל אבא שאול דאמר ומה במקום שכירתך סתומה וכו' וב"ש אהדדי נדרים ונדבות יוכיחו שכירתך פתוחה וכירת רבך סתומה משמע אפי' דשלמים וכו' כצ"ל:

ד"ה מאי בינייהו וכו' עד דהא דהקטרת אימורים לא מעכבי וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שוב מעשה כו' אחד כו' הס"ד:

בד"ה לא תימא חזו כו' דליי' משמע כו' ונדבות כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה נדרים ונדבות וכו' וכ"ש עולות במאי קא מפלגי הד"א:

בא"ד ומה במקום שכירתך סתומה כו' משמע כצ"ל. ונ"ב פי' והשיבו ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו שכירתך פתוחה וכירת רבך סתומה דאז אי אפשר לפרש דנדרים ונדבות עצמן שרי דהא כירתך אי אפשר לפרש בשום קרבן אפילו בשלמים נהי דלישנא דמותר להדיוט שייך בהו לישנא דכירתך לא שייך אפילו בשלמים שסוף סוף הן מבושלין בעזרה וכירת רבך סתומה שייך בהו וכירתך פתוחה היינו כל מאכלך דשרי בי"ט ודו"ק:

שם בד"ה מאי בינייהו כו' אימורין לא מעכבא ה"מ כו' כצ"ל:

גמ' מה זו סמיכה כו'. עיין בתוס' חגיגה מה שכתבו בזה שלא הקשה מה זה עולה גם ביפה מראה פי' על הירושלמי:

גמ' תניא אמרו להם ב"ה ומה במקום כו'. א"ל נימא דיו לבא מן הדין כו' דלא שייך עולת ראיה בשבת ויליף ק"ו מקרבנות עולות השייכים כתמידין ומוספים. ודקדק ברש"י שרצה לתרץ הדיו [שכתב] מקום שמותר להדיוט כל צד צרכי אכילות כו' ונראה [דכוונתו] דלא שייך כאן דיו כלל דודאי אי הוי ילפינן משבת הוי פרכינן שפיר דיו אך מקומות יליף מקום שמותר להדיוט כו' ולכן לא יליף בקצרה מה שבת דחמירא יו"ט דקיל וכו' [ועיקר ילפותא גבוה מהדיוט]:

גמ' דתנן מי שלא חג ביו"ט ראשון כו' ביו"ט האחרון של חג. א"צ לומר שזה שנוי אליבא דב"ה [דלב"ש הא אסור להקריב ביו"ט] וב"ש קאמרי לדבריכם. רק אף ב"ש ס"ל הך דקאי אחגיגה שדוחה יו"ט. ושבועות ג"כ יש לו זמן שבעה כדאיתא בחגיגה בהדיא:

גמ' לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין כו'. מתוך לשון הברייתא מוכח דע"כ מדאו' קאמר דקאמר נדרים ונדבות יוכיחו ש"מ דמדאורייתא אין קריבין ועיין ברש"א וא"ל דברייתא איירי מעולות והוא איירי משלמים דא"כ איזה מ"ד ס"ל כן ועיין:

ברש"י בד"ה במאי קמיפלגי כו' אבא שאול דלא אמר כו' ס"ל נדרים ונדבות קריבין לב"ה. צ"ל דאף עולות נדרים ונדבות קריבין ביו"ט אליביה מדלא אמר עולות יוכיחו. מיהו בזה י"ל דדלמא אמרו להם עולות יוכיחו רק [הא דמוכיח תלמודא דפליגי משום] דמדברי הת"ק דקאמר נדרים ונדבות יוכיחו דמשמע הכל ש"מ דס"ל אין קריבין [אף שלמים] אך מאבא שאול לא אישתמע מידי ויכול להיות דל"פ אלא בשלמים רק מכח קושית התוס' מפרק אלו עוברין משמע דס"ל אף עולות קריבין מדלא קאמר לכם ולא לגבוה. ואפשר לומר דלעולה א"צ קרא. ומ"ש התוס' בסמוך ד"ה לכם לב"ה למעוטי נדרים ונדבות היינו שלמים ודו"ק:

בתוס' בד"ה במאי קמיפלגי וכו' אבל אבא שאול דאמר ומה במקום שכירתך סתומה כו'. א"כ ודאי השיב להם נדרים ונדבות יוכיחו שכן כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה ומדקאמר סתומה משמע לגמרי אפילו בשלמים ועיין בח"ש שהאריך. ואפשר לפרש שדיוקא דתוס' מעיקרא מדקאמר במקום שמותר להדיוט כגון שלמים כו' שר"ל בק"ו הוא קאי הכל על שלמים וקרבנות וה"ק ומה במקום שאסור להדיוט אפילו שלמים כגון שבת מותר לגבוה עולות תמידין וכל השייך לחובות היום מקום שמותר שלמים להדיוט אינו דין וכו' אבל אבא שאול דקאמר הק"ו מקום שכירתך סתומה שקאי הק"ו על הא דשרי אוכל נפש לצורך [אבל שלמי נדבה אסור וע"ז קאמרי נדרים ונדבות יוכיחו דאסור אפילו שלמים] ודו"ק:

גמרא ואמר כל מי שרוצה לסמוך כו'. בתוספתא שם הגי' כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבא ויטול כו' והיא יותר נאותה לפי הענין. ועי' חגיגה (ז ב) תד"ה מביאין:

רש"י ד"ה שמא ישהה ושמא כו' ונמצא מאחר נדרו. לכאורה יל"פ כשישהה יוכל לבוא לתקלה דגיזה ועבודה כדאמרי' בעלמא ויהי' דומה לשמא ישהה דלעיל (יח) דפי' שם משום תקלה. אכן באמר ולא הפריש לא שייכא תקלה זו:

רד"ה הדם יזרק. עי' רש"א שכתב דבק"צ עלו נמי לשם חובה. ותימה דלפ"ז אמאי אם היתה שבת לא יזרק וגם אם זרק לא יקטיר אימוריו עד הערב כיון דעלו לשם חובה אבל הוא נמשך אחר הרע"ב בריש זבחים שכ' כן מפירוש הרמב"ם. אמנם בחבורו פט"ו מהל' פהמ"ק חזר בו ועמש"כ שם (ד) בס"ד:

שתקו בנזיפה. נ"ב אין לתמוה שלא היתה בו מדת רבו. כי באותו יום שהביא הלל עולתו כו׳ גברה ידם של ב"ש. והיה צריך כניעה. וזה היה אחר שכבר גברה ידם של ב"ה:

ועובדא דמה זו שתיקה נ"ל לפרש דאין לשתוק כמו שעשה הלל אלא לפרסם דמצות סמיכה דוחה שבות די"ט וכדאמרי' ר"פ ראד"מ מביאו מגולה משום חבובי מצוה דמילה דוחה שבת ה"נ אסור לשתוק אלא צריך לפרסם שהוא סומך בי"ט וא"כ מה זו שתיקה. ועיי' היטב תוס' חגיגה ז' ע"ב:

לא תימא מדאוריי' מיחזא חזי וכו' והיינו מדכתי' אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם והתינח אי מלאכת תה"מ אסור מן התורה בדבר שאינו אבד כרמב"ן ורשב"א ועיין מג"א ריש הלכות חה"מ א"כ איצטריך קרא לחה"מ ולעולם נו"נ אין קריבי' בי"ט מן התורה וכדאמר ר' יוחנן בתמורה י"ד ע"ב אך למאן דס"ל מלאכת חה"מ לאו דאוריי' אפי' בדבר שאינו אבד כדעת תוספת ורא"ש חגיגה י"ח ע"א ד"ה וחש"מ א"כ הא לא איצטריך קרא להתיר נו"נ בחש"מ וע"כ לי"ט גופי אתי' ולכל הפחות להתיר שלמים שיש בהם מאכל הדיוט והא דאוסר התנא נו"נ ה"א גזירה שמא ישהה ולאותה גזירה אפי' בחש"מ אסור להקריב וכמ"ש שער המלך פ"א מחגיגה וקמ"ל ר"ה דלא אמרי' הכי:

ודע דבפלוגתא דת"ק ואבא שאול בעולות ורב הונא הכא מיירו משלמי' כ"כ שער המלך פ"א מחגיגה דלא כמהרש"א:

גזירה שמא ישהה פירש"י עד י"ט שיהי' לו אוכלי' מרובי' וצ"ל הך חששא שייכי גם בר"ה דמצוה להרבות בבשר דהרי משחיטין הטבח בע"כ כבמתני' ס"פ או"ב ויש שעלו גם לירושלים כדכתיב גבי אלקנה וחנה ושייך ג"כ הך חששא. ומ"מ צ"ע מ"ט אסרו בר"ה דא"נ ישהה הא לא שייך שמא יאנס ולא יקרב ומה בכך הא ר"ה איננו ממועדי בל תאחר ולא ממ"ע ובאת שמה והבאת שמה. ומיהו במנחות ק' ע"ב פירש"י דמיחזי כמכוון מלאכתו במועד ע"ש וטעם זה יוצדק גם לראש השנה. אך לג' רגלים לא הבנתי מה בכך אם יכוון מלאכת ההקרבה לי"ט הלא כתב תוס' בחגיגה ז' ע"ב במסקנת דבריהם דכל זמן שיש לו אוכלים וצריך לשמחם יכול הוא להקריב שלמו"ת של כל השנה ולצאת בהם ידי שמחה וכל מה דאמרי' אין נונ' קריבי' היינו כשאין לו שוב אוכלים ולא צריך לשלמי שמחה ע"ש נמצא במה שמכוון מלאכתו להקריב נדריו במועד דוקא שיהי' לו אוכלים מרובים שפיר עביד דהרי צריך להם לשלמי שמחה ומותר הוא ומצוה נמי עביד. ואי אירע אח"כ שלא ימצאו לו אוכלים כל כך ורוצה להקריבם בתורת נו"נ אין זה מכוון מלאכתו אלא במקרה והזדמן אירע לו וא"כ מ"ט לאסור. ותו תינח י"ט דשייך שמכוון מלאכתו בי"ט. אבל אחה"מ מה כיון מלאכה שייך דהא השתא קיימינן דמלאכת חה"מ מותר מן התורה כמ"ש לעיל בסמוך. מיהו לזה י"ל לאותו טעם שפירש"י משום כיון מלאכה אה"נ דבחש"מ שרי אבל קו' ראשונה קשי' ע"כ נ"ל דתרי טעמא דפירש"י במנחות ק' ע"ב הנ"ל תרווי' צריכי בשארי רגלים צריכי' לטעמא שמא יאנס ויבוא לידי בל תאחר ואסור אפי' בחש"מ מה"ט. אבל משום כיון מלאכה ליכא ובי"ט של ר"ה ליכא משום שמא יאנס ויעבור על בל תאחר איכא משום מכוון מלאכתו במועד דבר"ה ליכא שלמי שמחה:

ובשער המלך הקשה איך אפשר דגזרי' שמא ישהה ויאסור להקריב גם בחה"מ הא ברייתא מפורשת שנינו לעיל אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות וקו' גדולה הוא. והנה עיין במ"ק ט' ע"א דפריך למ"ד משום ביטול פ"ו אפי' בערב הרגל יהי' אסור לישא נשים משום שמא ישהה ומשני משום חד יומא לא משהי אינש נפשיה ע"ש פירש"י ועיי' מג"א סי' תר"צ סקי"ח דבערב שבועות לא שייך הך חששא לפי פירש"י ור"ן שם ע"ש ולפ"ז מיושב קו' שער המלך הנ"ל דאי היה האמת הטעם משום שמא ישהה לא הי' צריכים לדחוקי בפי' הברייתא הנ"ל דבחש"מ מקריבין תודה דזה דוחק גדול דבבא דאין מקריבין תודה בחג המצות היינו בע"פ ולא בשבועות היינו בי"ט עצמו אבל מביאה בחג הסוכות היינו חש"מ ולא יתכן שג' בבות בברייתא א' לא ראי זו כראי זו אבל אי טעמא משום שמא ישהה א"ש הכל בריוח. ועפ"י מ"ש לח"מ פ"ב מחגיגה הלכה י"ג דאע"ג דתודה אינו נאכל אלא ליום ולילה מ"מ איצרך לי' למצות שמחה מותר להלינו ליום השני ג"כ והשתא היכי קתני אין מביאין תודה בתג המצות היינו בע"פ אעפ"י דמשום שמא ישהה הי' מותר בעי"ט של פסח להקריב שארי נו"נ דכיון דאי ממתין יום א' תו לא מצי לאקרובי ז' ימים י"ט לחד יומא לא משהי אינש נפשיה. מ"מ תודה אין מביאין בע"פ מפני חמן ולא בעצרת היינו ערב עצרת מפני שהוא י"ט ואסורי' כל נו"נ משום שמא ישהה דלעי"ט דעצרת משהה אינש נפשיה. אבל מביאין תודתו בערב סוכות כיון דכל ימי החג אין מביאין נו"נ א"כ ממילא מותר בערב סוכות דחד יומא לא משהה אינש נפשיה והוה א"ש דאע"ג דלתוס' חגיגה מקריבין נו"נ לצורך שמחה היינו לפי האמת אבל אי הוה גזרי' שמא ישהה פשיטא דאפי' לשלמי שמחה אסור שי"ט כלו וממילא מותר בעי"ט. וא"ש:

ובס' טורי אבן בחגיגה ז' ע"ב הקשה אשיטת תוס' הנ"ל דיכול להקריב נו"נ לצורך שמחה א"כ אפי' לית ליה אוכלין נמי תשתרי הואיל ואי מיקלעו ליה אורחים חזי ליה לצורך שמחה השתא נמי חזי ליה. וא"כ איך משכחת ליה נו"נ שלמים אינן קריבין בי"ט אע"כ מדכתיב לכם ולא לגבוה וההדיוט משלחן גבוה קזכו נהי דיוצא בו ידי שמחה היינו בחש"מ אבל בי"ט לא. אך ישחט שלמי שמחה והתם לא שייך משלחן גבוה כיון שעיקרם לצורך הדיוט רק שעושים בו ג"כ צרכי גבוה זריקה והקטרה וכאלו הגבוה משלחן הדיוט זוכה משא"כ נו"נ שהוא ההיפוך שעיקרם לגבוה וההדיוט משלחן גבוה קזכו ע"ש ולפע"ד התוס' מיאנו בס' זו שהוא נגד השכל בשלמא בעלמא אמרי' נו"נ אין קריבין אלא ישבות בי"ט ממלאכה זו אבל השתא שצריך ע"כ לעשות מלאכת שחיטה וזריקה והקטרה בבהמה א' לשלמי שמחה איך נאמר שלא יעשו זאת המלאכה בבהמה שהיא כבר קדוש לנדר ונדבה אלא יעשו בבהמה אחרת שמקדיש עתה לשלמי שמחה דוקא. ולענין קושיתו א"כ נימא הואיל לזה י"ל כתירוצו ז"ל דמדכתיב לכם ולא לגבוה נהי דלצורך שלמי שמחה מקריבין מטעם שכתבתי לעיל. אבל כשאינו צריך תו לשלמי שמחה תו לא נימא הואיל. וזה נ"ל נמי למסקנא הטעם דשתי לחם בעצרת דלפמ"ש תוס' פסחים מ"ז ע"א ד"ה ולרשב"ג שייך ביה הואיל ואי פדה להו אלא להס"ד שם נדחקו תוס' דת"ק ס"ל הואיל דלא שכיחא לא אמרי'. אמנם למסקנא כי היכי דטעמא דר' חסדא משום לכם ולא לגבוה ה"נ לרבה משו"ה לא אמרי' הואיל וכתיב לכם ולא לגבוה. ולפ"ז י"ל היינו דאמר ר"ה לא תימא מדאורייתא מיחזי חזי משום הואיל ואי בעי צריך להו לשלמי שמחה זה לא תימא דהרי משתי לחם מוכח דלא אמרי' הואיל מדכתיב לכם ועוד הארכתי ואין כאן מקום להאריך יותר:

זורק הדם ע"מ להתיר בשר באכילה כ' תוס' כיון שאינו יכול להקטיר האימורים היום ה"ל כאלו נאבדו ומותר לאכול הבשר ביום קודם הקטרה ויש להסביר לרבא דוקא אמר הכי דלדידי' אי לאו אכילת בשר בי"ט לא מיזדריק דם ויפסל הדם בשקיעת החמה וממילא לא יוקטרו אימורי' והרי הם נאבדי' ע"כ יאכל הבשר היום ויהי' מותר לזרוק דם ויוקטרו אימורי' לערב. כל זה לרבא. אך לרבה בר"ה דמותר לזרוק משום אימורי' לחוד א"כ לא מיתאכל בשר בי"ט עד אחר הקטרת אימורי' בלילה וזה נ"ל דעת תוס' בנזיר אעפ"י שלשונם מגומגם כדרך תוס' בנזיר כ"ח ע"ב מ"מ כוונתם לרבה בר"ה וכמ"ש לעיל ולפ"ז הומ"ל איכא ביניהו לרבא אוכל הבשר מיד ולרבה ב"א אוכל בלילה אחר הקטרת אימורים ואלא דבעי למימר א"ב בענין איסור זריקה:

איכא ביניהו נטמא בשר וכו'. עמהרש"א דהומ"ל עולה א"ב או שבת א"ב. י"ל דאמרי' פ"ק דחולין השוחט בשבת ויה"כ וכו' אסורה באכילה ליומי' משום מוקצה ור' יהודה הוא והקשו תוס' הא ר"ש נמי מודה היכי דאינו יושב ומצפה ותי' דיושב ומצפה מתי ישחטנו חשו"ק ואחרים רואים אותם ע"ש והנה בקדשי' לא שייך זה דהרי בעי מחשבה ופסולים ע"י חשו"ק ונמצא הדם הזה יש בו ב' איסורי' אפי' לר' ישמעאל איסור טלטול מוקצה ואיסו' שבות דזריקה וא"כ י"ל ע"כ לא שרי לזרוק אלא בנו"נ שלמים דלפמ"ש תוס' בחגיגה ז' ע"ב הנ"ל חזי לשלמי שמחה א"כ לא היה מוקצה בין השמשות א"נ כבשי עצרת אפי' בשבת שעמדו בין השמשו' לשחטן לשמן וליכא מוקצה ואין כאן אלא שבות דזריקה ואותה מתירי' משום בשר למר ומשום אימורי' למר. אבל עולות דהוה מוקצה וכן אפי' שלמים בשבת דאית כאן ב' איסורים מוקצה וזריקה לא שרינן ולא הומ"ל עולה ושבת א"ב. שוב מצאתי קרוב לזה בצל"ח והמעיין יבחר:

כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן מ"ש מהרש"א ופני יהושע בשמעתין אי עלו לציבור לשם חובה במ"כ נעלם מהם ש"ס ערוך מנחות מ"ט ע"א כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לבעלים לשם חובה וסברא גדולה הוא כיון דבעי' שליחות בשחיטת קדשים והשליח אומר שאינו רוצה להיות שליח לכבשי עצרת אלא לעולה א"כ לא עלו לבעלים לשם חובה. אך מ"מ נהי דשליחות לא עביד ולא יצאו י"ח. מ"מ לאו כל כמיני' לעשותו עולה במחשבתו כיון שאינו שלו. ונשאר לשם שלמים סתם. ומ"מ נ"ל היינו דוקא אם השוחט כהן הוא וכמ"ד בפ"ק דשקלים אין הכהנים שוקלי' ואין להם חלק בקרבנות ציבור ע"ש משנה י"ד. אך למ"ד שחייבים בשקלים ואפי' אין ממשכנים מפני דרכי שלום מ"מ ע"כ הציבור מזכה לכהנים חלק בשקלי ציבור וא"כ אפי' אם הכהן שוחט אית ליה שותפות בגווי' ויכול לאסור ונעשה חלקו עולה ע"י מחשבתו וכלו כליל וצ"ל דלא כפירש"י בשמעתין אלא כמ"ש תוס' נזיר כ"ח ע"ב ששחט לשם שלמים ע"ש וק"ל:

והך דכבשי עצרת עיי' היטב בלשון רש"י יבמות צ' ע"ב וק"ל:

בגמרא תניא אמרו להם ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה וכו' ויש לדקדק דמאי ק"ו איכא הכא נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בשבת לא הותרה אלא קרבנות ציבור כגון תמידין ומוספין ה"ה בי"ט אע"ג דבכה"ג מיפרך ק"ו דהא תמידין ומוספין בהדיא כתיבא בהו מ"מ הא קי"ל בס"פ כיצד הרגל דאפילו היכא דמיפרך ק"ו אמרינן דיו ויש ליישב דאכתי איכא למילף מפסח ופרו של כ"ג ביה"כ וחביתין דכה"ג דאע"ג דקרבן יחיד הם אפ"ה דוחין שבת כיון דקבוע להם זמן כדאיתא ביומא ד' נו"ן ע"ש אם כן לפ"ז מה שפירש"י כאן כגון תמידין ומוספין לאו דוקא אלא עיקר מילתא נקיט ועוד נ"ל דהאי ק"ו בלא"ה לא נקטו לב"ה אלא לרווחא דמילתא לדבריהם דב"ש דלב"ה גופייהו לא איצטריך ליה למילף בק"ו דהא שמעינן להו בפ"ק דף י"ב מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ועוד דהא בסמוך דרשי ב"ה לה' כל דלה' אע"כ דלדבריהם דב"ש קאמרי דלית להו מתוך ולית להו נמי דרשא דלה' ומש"ה ממעטו לעולת ראיה ממיעוטא דוחגותם כדעולא לעיל או ממיעוטא דלכם ולא לגבוה כדאיתא בסמוך וא"כ בהא שפיר קאמרי להו ב"ה דלא שייך למעט עולת ראייה טפי משלמים כיון דאשכחן מיהו בשבת שהותרה לגבי גבוה אע"ג דאסור להדיוט כנ"ל ודוק:

שם אמרו להם ב"ש הלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה. נראה דסברי ב"ש כלבים לא איצטריך למעט מלכם אע"כ דלכם ולא לגבוה וסברי נמי דלנדרים ונדבות לא איצטריך דבלא"ה ממעטינן להו מקרא דעולת שבת בשבתו כדאיתא בס"פ אלו דברים וא"כ ע"כ לא איצטריך אלא למעט עולת ראייה אבל לב"ה כלבים צריכין מיעוטי כיון דמיקרו נפש כדאיתא לקמן מדר"י הגלילי ונדרים ונדבות לב"ה נמי איכא למימר דממעט להו מעולת שבת בשבתו ועיין מה שכתבתי בזה לעיל במימרא דעולא ובפ"ק דף י"ב. ומה שכתבו התוספות כאן בד"ה לכם דב"ה נמי דרשי לכם ולא לגבוה לא ידעתי מאי פסיקא להו דטפי אית לן למימר דנדרים ונדבות מימעט הוא מעולת שבת בשבתו כדמשמע בכמה דוכתי וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה נדרים ונדבות וכו' וה"ר שמואל היה מפרש פי' אחר וכו' וקשה להאי פירושא דבפרק אלו עוברין אמר להדיא וסבר לה כאבא שאול וכו' עס"ה. ולענ"ד אדרבא לפירוש ראשון שהוא פירש"י קשה טפי מאי קאמר התם וסבר לה כאבא שאול דהא ת"ק דאבא שאול הוא דאמר בברייתא דהכא דלכם ולא לעכו"ם וכו' אע"כ צ"ל דודאי אבא שאול גופא דאמר לשון הק"ו בלשון אחרת אפ"ה מודה נמי לת"ק בהא דאמרו להם ב"ש והלא כבר נאמר לכם וכולה מילתא דמהדרי להו ב"ה לכם ולא לעכו"ם וכיון שכן ניחא ליה לתלמודא בפרק אלו עוברין דס"ל כאבא שאול להזכיר שם התנא בפירוש משא"כ במילתא דת"ק לא נזכר שם אומרו וכה"ג אשכחן בפסחים דף כ"ו במילתא דרבי יוסי ורבנן בעצי אשירה לענין זה וז"ג דאמרינן דר"א היא אע"ג דרבנן מודו ליה וכמו שפירש"י שם וכה"ג אשכחן טובא בש"ס. ומ"ש התוספות בסוף דבריהם אלמא דס"ל לאבא שאול דנדרים ונדבות קריבין בי"ט ולמאי דפרישית לק"מ דשפיר מצינן למימר דלאבא שאול נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ולאו ממיעוטא דלכם דהא ב"ה גופייהו קאמרי דלכם ולא לכלבים אלא דנדרים ונדבות בלא"ה מימעט י"ט מעולת שבת בשבתו כדפרישית כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו שמואל ודו"ק:

אמר רב הונא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט לא תימא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו וכו'. לכאורה נראה דר"ה לאו אברייתא ואשקלא וטריא דלעיל בסמוך קאי דהכא ודאי לא שייך למימר מדאורייתא מיחזי חזי דהא פלוגתייהו דב"ש וב"ה ודאי מדאורייתא איירי אי מק"ו או מדרשא דקראי דלה' ולכם א"כ מדמהדר ליה ב"ש לב"ה נדרים ונדבות יוכיחו ע"כ נדרים ונדבות מדאורייתא אסירי אע"כ דר"ה אברייתא דמייתי רב יוסף לעיל דף י"ט קאי דמסיק התם אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קריבין בי"ט וכן אמימרא דעולא לעיל והא דס"ד למימר דמדאורייתא מיחזי חזי היינו משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וע"ז מסיק ר"ה דאפ"ה אסירי מדאורייתא והיינו ממיעוטא דלכם או ממיעוטא דוחגותם כדפרישית לעיל וע"ז מייתי שפיר ראיה משתי הלחם דממעטינן נמי בפרק אלו עוברין ממיעוטא דלכם וע"ש בתוס' כך נראה לי לכאורה. מיהו לפי' רבינו שמואל שהביאו התוס' יש לפרש בענין אחר בפשיטות דכיון דעיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה היינו בעולת ראייה ובהא מהדרי להו ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו שאסור לגבוה והיינו עולת נדבה דאסור מדאורייתא משא"כ שלמים קאמר דמותר להדיוט והיינו נמי מדאורייתא מיהו מדחזינן סוגיא דעלמא בכולה דוכתי בש"ס דנקיט סתמא נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ואפי' שלמים משמע א"כ סד"א דנהי דשלמי נדבה שרי מדאורייתא משום דאמרינן הואיל דחזי ליה לשלמי שמחה אלא דאפ"ה אסור מדרבנן משום שמא ישהה ובהא מסיק ר"ה לאפוקי מהאי פירושא דליתא דאפילו מדאורייתא אסורין ומייתי ראיה משתי הלחם דאע"ג דאיכא למימר נמי הואיל אי בעי מיתשיל עליה כדמקשה הש"ס התם בפרק אלו עוברין וכמ"ש שם רש"י והתוס' ואפ"ה לא דחי י"ט והיינו ע"כ משום דבכה"ג לכ"ע לא אמרינן הואיל כיון דלא חזיין עד שיזרק דמן עליהן וא"כ ממילא שמעינן דבקדשים לא אמרינן הואיל וא"כ ממילא דבנדרים ונדבות נמי לא אמרינן הואיל ואסורין מדאורייתא או ממיעוטא דלכם כדפרישית כנ"ל ודוק:

שם איבעיא להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט עבר ושחט מאי ופירש"י מהו שיזרוק את הדם עכ"ל. ויש לדקדק דמאי קמיבעיא להו כיון דזריקת הדם אינו אלא משום שבות א"כ הא קי"ל דאין שבות במקדש וזריקת הדם הוי שבות דמקדש במקדש עצמו כדאשכחן בכמה דוכתי ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) בפירש"י שם בד"ה צרכי שבת ע"ש וליכא למימר דבעל איבעיא אסיק אדעתיה הך ברייתא דכבשי עצרת דמייתי בסמוך דמשמע מינה דאע"ג דזריקת דם הוי שבות אפ"ה לא דחי שבת אלא דאכתי מספקא ליה לבעל איבעיא אי יש לחלק בין שבות שבת לשבות י"ט כדמסיק הש"ס בסמוך דא"כ דהוי קים ליה הך ברייתא א"כ ודאי איכא למיפשט מרישא דהך ברייתא דקתני להדיא הדם יזרק והבשר יאכל אלמא דמותר ליזרוק מיהו היכא שהבשר קיים וא"כ לא שייך שפיר מימרא דרבא דאמר זורק את הדם על מנת להתיר הבשר באכילה ומאי קמ"ל הא מעיקרא לא מיבעיא ליה בכה"ג דהוי פשיטא ליה מהך ברייתא שזורק הדם בשביל הבשר:

ולולי פירש"י היה נראה לי לפרש דהא דקאמר בעל האיבעיא עבר ושחט מאי ולא קאמר מהו שיזרוק הדם היינו משום דלענין הקטרת אימורין נמי הוי מספקא ליה דאפשר דאע"ג דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט מדאורייתא היינו לכתחילה משום דאין להם זמן קבוע שיכול להקריבן קודם י"ט או לאחר י"ט משא"כ כשעבר ושחט דהשתא יש להם זמן קבוע להקטרתן א"כ איכא למימר דיוכל להקטירן בי"ט דאתי עשה דהקטרה ועשה דאכילת קדשים ודחי לא תעשה די"ט אע"ג שיכול להקטירן בלילה אפ"ה הא קי"ל חביבה מצוה בשעת' דמן התורה הקטרת אימורין דוחה שבת כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ס"ח ע"ב) ועוד דאיכא נמי עשה דהשלמה דלכתחילה אינו יכול להקטירן בלילה אלא כשנתותרו כדאיתא בפסחים דף נ"ט ע"ב ע"ש בפירש"י ועוד דבמנחות דף מ"ח לענין כבשי עצרת דבסמוך דשקיל וטרי הש"ס התם טובא ומסיק דאמרינן חטא בשבת כדי שתזכה בשבת באותו קרבן עצמו אבל עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בי"ט או בחול לא אמרינן וא"כ ה"נ אית לן למימר חטא בי"ט כדי שתזכה בי"ט ויש לי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו נמצא דלפ"ז כמה טעמי רבה איכא למימר דבעבר ושחט מותר להקטיר אלא דאיכא למימר נמי לאידך גיסא דכל הנך ראיות שהבאתי היינו כדי לקיים מצות הקרבן כמצותו בהכשר או היכא דאיתנס משא"כ היכא שעבר ושחט במזיד שלא כדין איכא למימר דאפילו שבות דזריקה לא דחי וכ"ש הקטרה כדאשכחן בכמה דוכתי דהיכא דאיכא פשיעותא דכהנים לא עבדינן להו תקנתא וכמו שאבאר עוד בזה בסמוך נמצא דכולה מילתא מספקא ליה בין בזריקה ובין בהקטרה ובהא פשטו ליה רבא ורבה בר ר"ה דהקטרה גופא ודאי אסור אבל בזריקה פליגי מר כדאית ליה וכו' כנ"ל נכון לולי רש"י לא פירש כן. מיהו אף לפירש"י יש ליישב קצת מה שהקשיתי מהא דאין שבות במקדש דאפשר לומר דבעל האיבעיא ידע הך ברייתא דכבשי עצרת ואפ"ה מיבעיא ליה משום דיש לחלק ולומר דדוקא בכבשי עצרת דקרבן ציבור דחינן שבות דזריקה משא"כ נדרים ונדבות קרבן יחיד נינהו מיבעיא ליה כן נראה לי ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה מאי בינייהו וכו' וא"ת נימא דאיכא בינייהו כגון שנטמאו האימורין וכו'. ויש לדקדק דטפי הו"ל לאקשויי דמצי למימר דאיכא בינייהו עולת נדבה דלרבא לא זריק ולרבה בר ר"ה זריק ויש ליישב דמלישנא דרבא ורבה בר"ה דאמר ע"מ להקטיר אימורין לערב משמע דשייך פלוגתייהו נמי בשלמי נדבה דאי בעולת נדבה לא שייך לישנא דלהקטיר אימורין דבעולה אין חילוק בין בשר לאימורין מש"ה הוצרך הש"ס לומר דאיכא בינייהו בשלמים גופייהו והיינו בנטמא הבשר וע"ז מקשו התוס' שפיר דאכתי מצי למימר איפכא כגון שנטמאו האימורין כן נ"ל וק"ל:

בגמ' מיתיבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' הדם יזרק והבשר יאכל. משמע דהנך כבשי עצרת כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה כמו שפירש"י והוא מוכרח דאי עלו לשם חובה אמאי לא יזרוק בשבת אפילו לזרוק ולהקטיר שרי אפילו בשבת כדין כל כבשי עצרת (ומהרש"א ז"ל לא דק בזה ואגב שיטפיה כתב כן ע"ש) אלא דבמנחות דף מ"ח מייתי הש"ס ברייתא אחריתי דפסולין לגמרי משום דכבשי עצרת איתקשו לחטאת דפסול שלא לשמו והיינו ללשון ראשון שפירש"י שם דלענין שלא לשמו איירי ע"ש והך ברייתא דהכא פליגא אהך ברייתא דהתם אלא דיש לדקדק אהך ברייתא דהכא מאי קסבר אי אית ליה הך היקישא דחטאת ליפסלו לגמרי אי לית ליה היקישא אמאי אינו עולה לשם חובה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ברפ"ק דזבחים דהא דקתני דלא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא קרבן יחיד דשייך בהו לשון בעלים אבל בקרבנות ציבור עלו לשם חובה והיינו כמימרא דשמואל דאמר בפ"ק דשבועות ובפ"ק דזבחים דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן. אלא דיש ליישב דהך מימרא דשמואל גופא תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן כדמשמע התם בפ"ק דשבועות וע"ש בתוס'. ועוד י"ל כיון דטעמא דשמואל היינו משום דלב ב"ד מתנה עליהם וא"כ נראה דלא שייך הך מילתא אלא בתמידין ומוספין או חטאת הציבור שמותריהן לנדבות ציבור אזלי לקייץ המזבח שהן עולות משא"כ כבשי עצרת דשלמי ציבור נינהו ומותר שלמים לשלמים כדאיתא בפ"ב דשקלים ולא אשכחן שלמי נדבה בציבור אלא בכבשי עצרת בלבד מש"ה לא שייך בהו האי תנאי ב"ד מש"ה קסבר האי תנא דברייתא דהכא דכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כן נ"ל נכון:

תוס' ד"ה חולין ומעשר שני. כתב הרב מהרש"א בחידושי הלכות עמ"ש התוס' בסוף דבריהם. אין פי' דלא סגי בלא"ה דודאי אי בעי מעלה הפרוטות לירושלם אלא עצה טובה קמ"ל דאי בעי להעלות מעות הראשונים וכו'. ושמעתי מקשים דאשתמיטיתיה להרב ז"ל משנה שלימה פ"ב דמעשר שני משנה ו' ופסקה הרמב"ם פ"ד דמעשר שני דין ז' ע"ש. אחר זמן רב הראוני שכבר מהר"ם שיף ז"ל בחידושיו השיגו ע"ש. והשתא דאתו לידאי חידושי מהר"ם שיף ז"ל חזה הוית בלשון זה דאחר שהשיג על מהרש"א כתב דרבינו עובדיה שם פ"ב דמעשר שני משנה ו' הנז' והתי"ט לא ידעו ברייתא זו שהביאו התוס' דאין מחללין כסף על כסף ולכן הקשו מה שהקשו אך ק"ק למה לא הקשו התוס' מהך מתניתין עכ"ל. ואני ההדיוט בקשתי ברייתא זו שהביאו התוס' בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ה) (כפי המ"מ המצויין בדבריהם) ולא מצאתי ואדרבא שם נראה איפכא דאמרו דלב"ה מחלל סלעין על סלעין וכו' דהכסף ריבה ע"ש וכבר רבינו שמשון שם בפי' על משנה הנז' והרא"ש בפי' שם הקשו מינה ומשנו ע"ש ובשיטה מקובצת בסוגיין ולכן נראה דהתוס' הכא כונתם על משנה הנז' דמייתי לה פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ה) וכתבו דמפרש פ' הזהב כלומר דמוכח שם דאין מחללין כסף על כסף ואזדו להו קושיות מהר"ם שיף על רע"ם והתי"ט והתוס' ודו"ק: [ואחר זמן רב כבר אנש אתא עובר ארח ובידו ס' חדש מאחד מרבני פולין זה שמו שמן רקח וכרגע נראה לי אשו"ר ברהטי"ם אגב רהטאי חזאי כי בא"ח סי' כ"ט תריץ יתיב דברי מהרש"א ולפום ריהטא כמעט שעברתי העברה בעלמא אני אמרתי בחפזי אמר רב הנח"ה שובר"ת ואפי' לפי דבריו הדבר פשוט דלא נתכוין לזה הרב מהרש"א ופנא"י לא היה לי לכתוב ע"ד באורך]:
והנה מצאתי בלקוטי מהר"ר בצלאל אשר הבי' מהר"ר אברהם פליף בלקוטיו כ"י שכתב שחסר בדפוס דיבור תוספות וזהו:

זימן שחורים וכו' בכלה שמעתין משמע דאם מצא מה שזימן מותר ולא מיתסר משום צידה והקשה הר' יוסף דתניא פ' אין צדין הצד יוני שובך ויוני עליה חייב וי"ל דהתם בגדולים והכא בקטנים:

צאן קדר. מעולים היו: שוב מעשה כו'. לאחר המעשה הזה היה מעשה בתלמיד אחד כו': מה זו סמיכה. שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב''ש והלא אנו חלוקין עליכם: אמר לו מה זו שתיקה. שהיה לך לשתוק ואינך שותק: שתקו בנזיפה. בגערה: מקום שאסור להדיוט. שבת שאסור לעשות להדיוט כלום מותר לגבוה תמידין ומוספין: מקום שמותר להדיוט. י''ט דכתיב (שמות יב) הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה: אינו דין שמותר לגבוה. כל צרכי אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה: נדרים ונדבות יוכיחו. שיו''ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודים לנו שאסורים להקריב והן צרכי גבוה: אף זו קבוע לה זמן כו'. ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא: והלא כבר נאמר לה'. וחגותם אותו חג לה': אומרה בלשון אחרת. להאי קל וחומר דבית הלל דלעיל: כירה. יש לה בית קבול לקבל שתי קדרות ושייך למימר בה סתומה ופתוחה: במאי קמפלגי. אבא שאול ותנא קמא אבא שאול דלא אמר אמרו להם בית שמאי נדרים ונדבות יוכיחו סבירא ליה נדרים ונדבות קרבין לבית הלל: לא תימא מדאורייתא מחזא חזו. דלה' משמע כל דלה' אפילו נדרים ונדבות: שמא ישהה. עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס ונמצא מאחר נדרו: מדאורייתא נמי. סבירא ליה דאסור דכי כתיב לה' דומיא דוחגותם קאמר עולות הדומות לחגיגה זמן קבוע ברגל כמותה: דהא שתי הלחם. דעצרת דחובת היום הן ואינן ראויין לבא קודם לכן דלגזר בהו שמא ישהה הואיל ויכול לאפותן מערב י''ט אמור רבנן במסכת מנחות (דף צה:) דאין דוחין לא שבת כו' באפייתן דלאו דומיא דחגיגה הוא שזמן שחיטתה קבוע ברגל ואינו יכול להקדים ולאחר: עבר ושחט מאי. מהו שיזרוק את הדם: על מנת להתיר בשר באכילה. כלומר אם הבשר קיים שתהא זריקתו צורך יו''ט שיאכל הבשר היום זורק ואם לאו אינו זורק: על מנת להקטיר אימורין לערב. אפילו אין כאן אלא לצורך הכשר קרבן להכשיר קרבן שאין יכול לזרוק בלילה והקטרת האימורין כשרה כל הלילה וימתין עד שתחשך ויקטירה: לרבא לא זריק. אף על גב דלאו מלאכה היא גזור בה משום שבות: כבשי עצרת. הבאים עם שתי הלחם כדכתיב בפרשת שור או כשב בעצרת ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים וגו' (ויקרא כג): שלא לשמן. שצריך לשחטן לשם שלמי צבור ושחטן לשם עולה: לפני זמנן. קודם עצרת והם הופרשו לשם כבשי עצרת: הדם יזרק והבשר יאכל. דקיימא לן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה: ואם היתה שבת לא יזרוק. שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר: ואם זרק. ולא נמלך:

והביא כל צאן קדר בעזרה. ותימה הא אין מביאין חולין בעזרה ויש לומר דלאו דוקא בעזרה אלא בהר הבית: שכירתך פתוחה. פ''ה לשון כירה ממש ונראה דר''ל כמו ויכרה להם כירה גדולה (מלכים ב ו): נדרים ונדבות יוכיחו. פ''ה שמותר להדיוט במקום שמותרים להדיוט לעשות כל צרכו כגון ביום טוב אסורין ליקרב לגבוה אפילו שלמים וכל שכן עולות במאי קא מפלגי מר סבר נדרים ונדבות אין קרבין פרש''י ת''ק דאמר נדרים ונדבות יוכיחו ומר סבר אבא שאול נדרים ונדבות קרבין בי''ט מדלא קאמר נדרים ונדבות יוכיחו והר''ר שמואל היה מפרש פירוש אחר נדרים ונדבות יוכיחו במקום שיש חלק להדיוט כגון שלמים ואסורי' לגבוה כגון עולות במאי קמפלגי ת''ק סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב מדקאמר במקום שמותר להדיוט כגון שלמים דהוו נדרים ונדבות אלמא דס''ל לת''ק דנדרים ונדבות קרבין ביו''ט ואסורין לגבוה כגון עולה אבל אבא שאול דאמר ומה במקום שכירתך סתומה כו' משמע אפילו דשלמים אלמא דס''ל דנדרים ונדבות אין קרבין בי''ט וקשה להאי פי' דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מז. ושם) אמר בהדיא וסבר לה כאבא שאול דאמר לכם ולא לנכרים משמע אבל נדרים ונדבות קרבין בי''ט מדלא מוקי ליה לומר לכם ולא לגבוה אלמא דסבירא ליה לאבא שאול דנדרים ונדבות קרבין בי''ט לכ''נ כפי' ראשון: לכם ולא לנכרים. ב''ה נמי דרשי לכם ולא לגבוה למעוטי נדרים ונדבות כדפי' בפ''ק (דף יב. בד''ה השוחט) אלא נקט כותים וכלבים דפסיקא ליה: מאי בינייהו כגון שנטמא. וא''ת נימא דאיכא בינייהו כגון שנטמאו אימורים או שנאבדו דלרבא זריק הואיל ואיכא בשר ולרבה בר רב הונא לא זריק כיון שנטמאו האימורין ותי' הר''ר שמשון מקוצ''י דרבה בר רב הונא מודה להא דרבא דזורק את הדם על מנת להתיר באכילה דהוי צורך אוכל נפש ושמחת יום טוב אבל הוא מוסיף עליה דקאמר אפילו נטמא בשר זורק את הדם ע''מ להקטיר אימורין לערב אבל קשה היאך יהא הבשר מותר באכילה הא אמר. התם אימורין כל כמה דלא מקטרי בשר לא מתאכיל דהא דהקטרת אימורין לא מעכבא ה''מ היכא דליתנהו שנטמאו או נאבדו אבל היכא דאיתנהו מעכבי ויש מתרצים דהכא מיירי שנטמאו או נאבדו ולא נהירא דאם כן לימא דאיכא בינייהו דהכל קיים דלרבא לא זרק ולרבה זריק ועוד דבסמוך משמע אע''ג דאיתנהו דקאמר כבשי עצרת וכו' הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה ע''מ להקטיר וכו' אלמא דמיירי דאיתנהו ואעפ''כ בי''ט הדם יזרק והבשר יאכל וי''ל דהכא הואיל ואין יכול להקטיר האימורין מבעוד יום הוי כאילו נאבדו או נטמאו:

דף כ - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד