ביצה טז ע"א

דף טז - א

תני רב תחליפא, אחוה דרבנאי חוזאה: אל לו לאדם לעשות הוצאה מרובה, היות  וכל ההשתכרות של האדם עבור מזונותיו של אדם קצובים לו מתחילת השנה, בימי הדין, מראש השנה ועד יום הכפורים. ולא יוסיפו לו על מה שקצבו לו למזונותיו, ונמצא חסר ממון למזונותיו.

חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה, שיכול להוציא עבורם הוצאה מרובה, כי כלל לא קצבו לו אותם לאותה שנה, אלא הכל לפי מה שרגיל להוציא עבורם, כך ממציאים לו משמים.

שאם פחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו.

אמר רבי אבהו: מאי קראה, מהיכן יש ללמוד שקוצבים לאדם את השתכרות מזונותיו בתחילת השנה? -

[תהלים פא] "תקעו בחדש [בחידוש הלבנה] תקיעת שופר, כאשר חידושה של הלבנה הוא בכסה [מכוסה] - ליום חגנו".

איזהו חג שהחדש שחידוש הלבנה "מתכסה" בו, שבמשך היום של ראש השנה אין הלבנה נראית בכל העולם אלא רק בחלק קטן ממנו, היות והיא "מכוסה" מעין רוב העולם בשעות שלפני המולד ולאחריו?

הוי אומר זה ראש השנה. כי בשאר החגים, כשמתמלאת הלבנה, היא נראית בכל העולם.

וכתיב בו בהמשך הפסוק "כי באותו החג, ראש השנה - חק [קיצוב המזונות] לישראל הוא. משפט לאלהי יעקב".

ומבארת הגמרא: מאי, מהיכן משמע דהאי "חק" - לישנא דמזוני הוא?

דכתיב [בראשית מז] בכהני פרעה: "ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה".

מר זוטרא אמר מהכא: [משלי ל] "הטריפני לחם חקי".

ועתה מביאה הגמרא כמה ענינים העוסקים במזונות השבת.

תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת:

אם מצא בהמה נאה, היה אומר: זו לשבת.

ואם לאחר מכן מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה לשבת ואוכל את הראשונה בחול. ונמצא שגם אכילת הראשונה היא לכבוד שבת, שהרי רק כיון שאוכלה לראשונה הוא משאיר את השניה לשבת.

אבל הלל הזקן, מדה אחרת היתה לו. שכל מעשיו היו לשם שמים. והיה אוכל את הבהמה הראשונה ביום חול לפני שהיה מוצא בהמה שניה נאה, והיה בוטח שימצא בהמה נאה גם לשבת.

שנאמר [תהלים סח] "ברוך ה' - יום יום".

תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך, החל מהיום הראשון בשבת [בשבוע] הכן צרכיך לשבתיך, לשבת הקרובה.

ובית הלל אומרים: אינו צריך. אלא, "ברוך ה' יום יום".

ועוד בענין השבת:

אמר רבי חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחברו - אין צריך להודיעו שנתנו לו כדי שלא יהיה המקבל תוהה מהיכן בא לו דבר זה.

שנאמר [שמות לד] "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו".

מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: דתניא: [שמות לא] "לדעת כי אני ה' מקדשכם". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה! מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ו"שבת" שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם.

מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק - צריך להודיע לאמו, על ידי סימן [כפי שיתבאר להלן] שנתן לו פת במתנה, כדי שתרבה חבה ורעות בישראל!

ומשנינן: לא קשיא.

הא במתנה דעבידא לאגלויי, שעשויה להתגלות למקבל - אין צריך להודיעו, ולכן לא הודיע ה' למשה כי קרן עור פניו, שהרי הרואים את הקרניים יודיעוהו.

הא במתנה דלא עבידא לאגלויי, שם צריך הנותן להודיע למקבל.

ופרכינן: שבת נמי - הרי מתנה דעבידא לאגלויי, שעתיד היה הקב"ה לצוות את בני ישראל על שמירתה!

ומשנינן: מתן שכרה של שמירת השבת - לא עבידא לאגלויי.

אמר מר בבריתא:

מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו.

מאי עביד מה יעשה ליה לתינוק כדי שתדע אמו שנתן לו פת?

שייף ליה משחא, משפשף אותו בשמן, ומלי ליה וממלא את סביבות עיניו בצבע כוחלא [כחול]. ואז תשאלנו אמו מי עשה זאת, ויספר לה התינוק מיהו, וגם יספר לה על הפת שנתן לו.

והאידנא, ועתה דחיישינן לכשפים בשפשוף השמן ובמילוי הכחול סביבות העין - מאי יעשה לו?

אמר רב פפא: שייף ליה משפשף לו מאותו המין שהאכילו, וכך תדע אמו שהאכילו.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל מצוה שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל, נתן להם אותה בפרהסיא

חוץ ממצות שבת, שנתן להם אותה בצנעא.

שנאמר במצות השבת [שמות לא] "ביני ובין בני ישראל - אות היא לעלם".

ופרכינן: אי הכי, שהיא ניתנה לנו בצינעא, לא לענשו נכרים לעתיד לבוא עלה, על כך שלא קיבלוה!? כי לעתיד לבוא ישפוט הקב"ה את הגויים על שסירבו לקבל את התורה בזמן שהציע להם אותה, לפני מעמד הר סיני.

ואם היתה השבת נתינת השבת בצינעא, הרי לא ידעו ולא סירבו לקבלה, ואין להם להענש על המנעותם לקבל אותה!?

ומשנינן: מצות שבת כן אודועי אודעינהו, ורק מתן שכרה לא אודעינהו.

ואי בעית אימא: מתן שכרה נמי אודעינהו לעמים כולם.

אלא את ענין ה"נשמה יתירה" שניתנת לאדם בשבת, שיש לו רוחב לב למנוחה ושמחה, ואוכל ושותה הרבה ואינו קץ באכילה ושתיה [רש"י] - את זה לא אודעינהו. דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו.

שנאמר [שמות לא] "שבת - וינפש".

ודרשינן: כיון ששבת, שחלפה לה השבת עם סיום שביתתו של האדם בה - ווי, אוי לו לאדם, על כי אבדה נפש יתירה שניתנה בו!

שנינו במשנה את ענין עירוב תבשילין:

עושה אדם תבשיל מערב יום טוב.

אמר אביי: לא שנו שעושה אדם עירוב תבשילין אלא כשעושה תבשיל. אבל כשמערב בפת - לא הוי עירוב.

והוינן בה: מאי שנא פת דלא מערב בה?

אילימא משום דמידי ד"מלפת", דבר שהוא "ליפתן", שמלפתים בו את הפת, בעינן לעירוב, היות ורק בכך הוא ניכר שמכינו לסעודת שבת. ואילו פת לא "מלפתא", שאין היא לפתן, ואין ראיה מהכנתה שהיא לסעודת שבת, שהרי בכל יום ויום אוכל האדם פת בסעודתו.

אי אפשר לומר שזהו הטעם.

כי והא דייסא [תבשיל מחיטים או שעורים כתושים] נמי, הרי היא דבר דלא "מלפתא", שאין היא חשובה "ליפתן", אלא היא נחשבת כלחם עצמו.

והראיה: דאמר רבי זירא: הני בבלאי הם טפשאי, משום דאכלי נהמא בנהמא [לחם בלחם, דהיינו לחם עם דייסא].

הרי שגם הדייסא נחשבת כלחם, לפי שהיא עשוייה מחיטים ומשעורים כתושים.

ובכל זאת אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: מערבין בדייסא!

אלא, כך הוא החילוק בין פת לתבשיל ביחס לעירוב:

לעירוב תבשילין - מידי דלא שכיח, דבר שאינו שכיח בעינן.

ופת שכיחא, ואילו דייסא לא שכיחא.

איכא דאמרי,

אמר אביי: לא שנו אלא תבשיל, אבל בפת - לא מערבים.

והוינן בה: מאי טעמא?

אילימא דמידי דלא שכיח בעינן, ופת שכיחא.

והא דייסא לא שכיחא, ובכל זאת אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: אין מערבין בדייסא! [הפוך מהלשון הראשונה, הסוברת שמערבים בדייסא].

אלא, מידי דמלפת בעינן, ופת לא מלפתא.

ודייסא נמי לא מלפתא!

דאמר רבי זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא.

תני רבי חייא: עדשים שנשארו בשולי הקדרה, חשובים הם - ויכול אדם להיות סומך עליהן משום ערובי תבשילין.

והני מילי דאית בהו כזית.

אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: שמנונית שעל גבי הסכין - גוררו לסכין משמנונית שעליו, וסומך עליו, על השמנונית שגרר, משום ערובי תבשילין.

והני מילי - דאית בהו כזית.

אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים, שיכולים לאכול אותם מחמת שהומלחו גם אם לא יבשלום - אין בהם משום איסור אכילת "בשולי נכרים".

לפי שלא גזרו חכמים איסור על מאכל שבישלו גוי אלא בבישול חשוב, שאילולי הבישול אי אפשר לאוכלו.

אמר רב יוסף: ואם צלאן נכרי - סומך עליהם ישראל לבשל מיום טוב לשבת כאשר מניחם משום ערובי תבשילין.

ואי עבדינהו נכרי מהדגים הקטנים מאכל הנקרא "כסא דהרסנא" - דג מטוגן בשומן קרביים של דגים ובקמח - הרי זה בישול חשוב, שהרי אין הקמח נאכל כמות שהוא, ואסור המאכל הזה באכילה.

ופרכינן: פשיטא! שהרי הקמח אינו נאכל חי.

תני כל מזונותיו של אדם של כל השנה קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לת"ת שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ואמרינן מהאי קרא תקעו בחדש וגו' כי חק לישראל הוא והאי חק מזונות הן כדכתיב הטריפני לחם חקי וכתיב ואכלו את חקם.

שמאי הזקן היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת.

הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיו כל מעשיו לשמים. ואומר ברוך ה' יום יום. תניא בש"א מחד שבא לשבתא. ובה"א ברוך ה' יום יום.

הנותן מתנה לחבירו מלתא דעבידא לאיגלויי היא וא"צ להודיעו כדכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ואע"ג דכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם משמע דהנותן צריך להודיעו משום דמתן שכרה לא עבידא לאיגלויי היא וכל מצוה נתנה בפרהסיא חוץ מן השבת שנתנה בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל ואסיקנא השבת ומתן שכרה אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו כדריש לקיש דאמר נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בע"ש שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי כלומר כל שנבראו בעולם להתענג מהן נשמתן ביום השביעי נבראו ומתרווחות ומתגדלות בשבת וכיון ששבת ווי אבדה נפש כלומר נתמעטה הנשמה.

והנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו כלומר שייף לו מאותו המין. זו ששנינו ועושה תבשיל מעיו"ט לא שנו אלא תבשיל דבעינן מידי דמלפת אבל פת ודייסא לא דלא מילפת דא"ר זירא בבלאי טיפשאי אכלי נהמי בדנהמא כלומר הדייסא פת היא.

תני ר' חייא עדשין שבשולי קדרה סומך עליו משום עירובי תבשילין והוא דאית ביה כזית ושמנונית שע"ג הסכין. אם יש בה כזית גוררה וסומך עליה משום עירובי תבשילין וכזית שאמרו בין לאחד בין למאה והאי דתנינן תבשיל זה אפילו שלוק או צלי או מבושל ואפילו קולייס האספנין שנתן עליו חמין מעיו"ט ותחלתו וסופו אין לו שיעור. אוקימנא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה פי' לא יהיה פחות מכזית אבל למעלה כלומר ביותר מכזית אפילו אלף ויותר אין לו שיאמר דיי.

אי צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין. כלומר אם מלחן נכרי ואח"כ צלאם, וזהו חדושו . וכבר כתבתיה בארוכה בפרק אין מעמידין בע"ז בס"ד.

עירובי תבשילין העשוי לתבשיל אינו נעשה אלא בדבר הראוי ללפת בו את הפת ודייסא אמרו עליו שאין ראוי ללפת ואינו מועיל לתבשיל ונראה לי שאף לפת אינו מועיל שיצא לו מכלל פת ולכלל תבשיל לא בא:

עדשים שבשולי קדרה אע"פ שנשארו שם בלא כונה הואיל ומבעוד יום סמך עליהם סומך עליהם לעירובי תבשילין ובלבד שיהא שם כזית וכן הדין בשמנונית הנשאר על הסכין אחר שחתך בו את הבשר המבושל שגוררו וסומך עליו אם היה שם כזית ובתלמוד המערב אמרו ר' חייא רבה סליק לביתיה אמרי ליה אנשיין עירובא אמר להו לית הכא טלפחין מאתמל אמרין ליה אין וסמך עליהו ולענין ביאור אני תמה היאך הסכימו כל כך הבבלי והירושלמי בעדשים עד שבירושלמי שאל דרך פשיטות לית הכא טלפחין ומהיכן ברור לו שעדשים אכלו מאתמל וכן שבבבלי אמרוה בעדשים שבשולי קדירה והיאך לא אמר סתם תבשיל שנשאר בקדרה אלא שנראה שמנהגותיהם שהלילה שמחרתו ערב יו"ט לא היו אוכלים בשר והיו מעבירים שעתם בדברים קלים ובמיני קטניות כדי ליכנס ליו"ט לתיאבון ומנהג אוכלי קטניות להשאיר להם למחרתם:

דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי מחמת מלחו ואם צלאם גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין הואיל ונתבשלו מ"מ ואפילו שאין צריכין בישול הרי זה בישול ומועיל לעירוב שהוא צריך בו לתבשיל ואין בישול הגוי מפקיעו מזה הואיל ואין בשולו בזה אוסר ואם עשה הגוי בהם כסא דהרסנא העשוי בקמח בלול הקמח עקר ויש שם משום בשולי גוים והילכך אינו סומך עליהם למדת מדברים אלו שדגים קטנים שאינם מלוחים יש בהם משום בישולן גוים ובמסכת עבודה זרה ל"ח א' משמע שאף בשאין מלוחין אין בהן משום בישולי גוים ומפני שאין עולין על שולחן מלכים ואפשר שלא נאמרה שם אלא בקטני קטנים אבל קטנים כגון אלו הנקראים שארדאש וכיוצא בהם כל שאינן מלוחים יש בהם משום בישולי גוים:

כל מזונותיו של אדם קצובים לו כו'. פירש מורי נר"ו הקדוש ברוך הוא קוצב מזונותיו של כל אדם שימציא לו ריוח כשיעורן. ואין בכלל אותו ריוח הוצאת שבתות וימים טובים אלא שאם הוסיף כלומר שמוציא עליהם הרבה הקדוש ברוך הוא מוסיף לו על אותו ריוח הקצוב תוספת מרובה ואם פחת כלומר שלא עשה כראוי לשבת וליום טוב פוחתין לו כלומר אין ממציאים לו ריוח הראוי להוצאת שבתות וימים טובים אלא כשיעור שהוציא בצמצום מוסיפין לו על אותו ריוח הקצוב לכל ימות השנה. ונמצא שהוא פיחת מן ההוצאה הראויה לשבתות וימים טובים פוחתים לו מן הריוח הראוי לפרוע הוצאת שבתות וימים טובים. ואם מוסיף מוסיפין לו ריוח כנגדו עד כאן לשונו. ורש"י ז"ל פירש דהקדוש ברוך הוא גוזר ופוסק מה ישתכר באותה שנה לצורך מזונותיו חוץ מהוצאת שבתות שלא פסק מה ישתכר לצרכן דאותה הוצאה ממציאין לו לאותה שעה או לאחר שעה. וכתב ז"ל ולפיכך יזהר מלעשות הוצאה יתירה בחול דאפשר שלא פסקו עליו כל כך מן השמים. וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי. וכתבו בתוס' דכולן רמוזים בהאי קרא. דלכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' מיירי בשבתות וימים טובים. חדות ה' היא מעוזכם זה מגדל בניו לתלמוד תורה כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. לחם חוקי פירוש ויליף מיניה תלמוד תורה וכל דבר מצוה. אי נמי דתלמוד תורה נקרא חוק דכתיב חקיו ומשפטיו לישראל.

שכל מעשיו לשם שמים. פירוש ובוטח שיזמין לו השם יתברך. וא"ת ושמאי לא היה עושה לשם שמים והלא אינו חס על ממונו לכבוד שבת. ויש לומר דלשמאי פשיטא דעושה לשם שמים. ולהלל הוא שהוצרך לתת טעם מפני שנראה שאינו חושש לכבוד שבת לפי שאינו טורח להזמין יום או יומים.

מתן שכרן לא אודעינהו. פירוש ואין להם פתחון פה על זה לפי שהם אינם חוששין אלא לכבוד העולם הזה. ושכרו נשמה יתירה פירוש ועל זה חל עליו שפע אלהי ושכל יותר לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה'.

ווי אבדה נפש. פירוש ולפיכך תקנו להריח בבשמים במוצאי שבתות לשכח את הנפש מאבדתה. אבל במוצאי שבת ליום טוב לא שהרי יום טוב משיב את הנפש ומשמחה. אבל במוצאי יום טוב לחול לא תקנו בשמים לפי שאין נשמה יתירה ביום טוב.

שם אי הכי לא ליענשו כותים עלה כו' פי' כיון דלא ידעי כותים דאיכא מצוה בשמירת שבת א"כ כותי ששבת לא לענש ובפ' ד' מיתות אמרינן כותי ששבת חייב מיתה והיינו לשם מצות שבת כמו שפירש הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י ומהרש"ל פירש בע"א והוא דחוק:

בפרש"י בד"ה ופת לא מלפתא כו' שהרי בכל יום יש לחם עכ"ל אין פירושו שהרי הוא בכל יום ושכיח הוא דהא קאמר בדייסא נמי דלא מלפתא ולא שכיחא אלא דר"ל שהרי הוא עשוי בכל יום מימי השבוע דהיינו בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת ומוכחא מילתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתא עשוי בכל יום מימי החול ואינו עשוי לשבת ומיהו לא שכיחא היא וק"ל:

כל מזונותיו כו' ואפי' למאן דאמר פ"ק דר"ה בפסח על התבואה כו'. י"ל היינו תבואה של כלל עולם אי מצלחת אי לא אבל מזונות של כל אדם פרטי אם יהיו לו בריוח או לא דינו מר"ה עד י"כ כדאמרי' הכא ואדרבה למ"ד התם דהכל נידון בר"ה וגזר דינו ביוה"כ ק"ק אמאי נקט בהאי קרא חוק דמשמע מזונות טפי דהא שאר דברים נמי נידונין בר"ה ויש ליישב ודו"ק:

ואכלו את חקם וגו' והא דלא מייתי לעיל מיניה בהאי קרא דכתיב כי חק לכהנים וגו'. משום דאיכא לפרשו כי חק קצוב הוא לכהנים בכסף הניתן להם מאת פרעה ומאותו כסף קנו להם כל מה שיצטרכו אבל בסיפא דקרא ואכלו את חקם יותר מפורש דמשמע דחק הקצוב להם גופיה אכלו אותו דהיינו לחם כפרש"י בחומש:

הטריפני לחם חוקי כו'. שבק קרא דמייתי מן התורה ואכלו את חקם והביא מדברי קבלה משום דואכלו את חקם נמי איכא לפרש שאכלו את חקם בכסף שניתן להם וקנו להם מה שיצטרכו לאכול אבל הכא מפרש לחם חקי וגו' א"נ דהאי קרא איירי בהאי ענינא גופיה שבקש מהקב"ה קצב שיעור מזונותיו לקיום נפשו ולא ריש ועושר ודו"ק:

אוכל לכבוד שבת כו'. עיקר טעם הענין בזה נראה כמ"ש לעיל זכרהו מאחר שבאת להשכיחו שבכל יום מששת ימי השבוע יזכור אותו להכין לו על צד היותר טוב כמ"ש מחד משביך כו' ואמר שהלל מדה אחרת היתה בו וכו' כלומר דודאי מדת שמאי מעולה וטובה היא אלא שזה מדה אחרת שיותר טובה ומעולה ממנה סותרת אותה דהיינו מדת הבטחון שבוטח בהקב"ה שיזמין לו הקב"ה נאה ממנה וקאמר שכל מעשיו כו' שאל תאמר שזו מדת רעבתנות כמ"ש הרוג בקר שחוט צאן וגו' כי מחר נמות וע"כ אמר שהרי כל מעשיו של הלל לש"ש הוא יש לנו לתלות גם זה המעשה היה לשם שמים ממדות הבטחון ומייתי ברוך ה' יום יום יעמס וגו' כלומר שיש לברך להקב"ה על כל מה שממציא לנו בכל יום ויום לבטוח בו שהוא יעמוס לנו עוד לימים הבאים וק"ל:

הנותן כו' שנאמר ומשה לא ידע וגו' וכדמסיק במתנה דעבידא לאגלויי דמה שקרן עור פניו עבידא לאגלויי ע"י שהיו יראים מגשת אליו וכמ"ש הרמב"ן ונתן המסוה על פניו כי התבונן בשובם אחור כי קרן עור פניו או הגידו לו כו' ע"ש:

מתנה מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו'. מפורש פ"ק דשבת:

בצנעה כו' מדכתיב לעלם חסר ו' דרשו כן:

לא ליענשו עכו"ם עליה כו' פרש"י ואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן על התורה ומצות כו' ע"ש וק"ק דהיאך יענשו העכו"ם על השבת אם לא יקיימוה הא אמרי' פ"ד מיתות עובד כוכבים ששבת חייב מיתה וי"ל בהפך דה"ק כיון דמצות שבת לא אודעינהו לא ליענשא עובדי כוכבים עליה אם יקיימוהו דהא ודאי מסברא אם הנכרי שובת שלא לשם מצוה דאינו חייב מיתה ומשני דודאי מצות שבת אודעינהו ע"כ העובדי כוכבים חייב מיתה אלא מתן שכרה דהיינו שבת של עוה"ב לא אודעינהו כי הוא דבר סודי בבית גנזיו ורב טוב הצפון לצדיקים לעוה"ב וז"ש כי אני ה' מקדשכם כשבת של עוה"ב שע"י השבת שהוא קודש שומריה קדושים לעולם הבא כמ"ש כל הנותר בירושלים קדוש גו' מה קדוש קיים:

נשמה יתירה לא אודיענהו כו'. עיין בפירוש הרמב"ן בזה בחומש:

כיון ששבת כו'. לפי פשוטו קאי אעשה ה' וגו' ששבת ביום השביעי אבל הלשון כפול דהיינו שבת והיינו וינפש לכך דרשו דשבת וינפש קאי אלפני פניו אבני ישראל דכיון ששבת וי כו' ופירוש הכתוב לעיל מיניה כי שביתת שבת ולא בו' ימים הוא אות שבו' ימים עשה ה' את השמים וגו' דהיינו הוראה על חידוש העולם ועיין בסוד נפש יתירה בדברי בעלי המקובלים:

ד"ה איזהו חג וגו' עד לכך פר"ת שר"ח מזדמן כו וכו' כצ"ל ור"ל שר"ח חל בו:

גמ' והאידנא דחיישינן לכשפים מאי אמר רב פפא כו' כצ"ל:

שם לא לענשו כותים כו'. נ"ב הקשו בישיבה ומנלן (דאעונש שבת קאי) [דאיענשו כותים אשבת קאי] דלמא שבת דבצינעא לא ליענשו עלה ונראה בעיני דאי הוה שבת בצינעא א"כ לא ליענשו נמי אשאר תורה שיוכלו לומר אלמלא נתת לנו יום מנוחה היינו ג"כ מקבלין עול מלכות עלינו אבל לא נתת לנו יום המנוחה ואדרבה כתיב יום ולילה לא ישבותו מש"ה לא קבלנו עלינו שום דת ועול מלכות אלא שיעשה אדם כל צרכו וכפי הנאות לו מבלי דת חוץ מז' מצות אלא שמעינן שהקב"ה רצה ג"כ ליתן להם השבת כמו לישראל ולא אבו שמוע כלל ודו"ק (עי' במהרש"א):

תוס' בד"ה איזהו חג כו' וחטאת לא הזכיר כו'. נ"ב וצ"ע למה לא הזכיר הכתוב:

גמרא א"ה לא ליענשו נכרים כו'. במהרש"ל הקשה בישיבה מנ"ל דאעונש שבת קאי דלמא שבת דבצינעא לא ליענשו עלה ותי' דא"כ לא ליענשו על שאר התורה שיוכלו לומר אלמלא נתת לנו יום מנוחה היינו ג"כ מקבלין כו' והוא דרך דרש. וברש"א מתרץ דבן נח ששימר שבת חייב מיתה והיינו כשמתכוין לשם שמירת שבת כמו שכתב הרמב"ם ואמאי הא לא ידעו כו' וזה דוחק גדול דמ"מ היום ידעו שהשי"ת צוה שבת. וע"ש בסנהדרין בגמרא אמר רבינא בהדיא אפילו שני בשבת ופירש"י דר"ל שלא תימא [שביתה דקאמר ר"ל לשם חובה קאמר דלא ליכוין לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל אלא מנוחה בעלמא קאסר להו וכו'] וטעמא משום שנאמר לא ישבותו שלא יבטלו ממלאכה ע"ש [מזה מוכח דלא כרש"א]. ולי נראה דא"ה לא יהי' לנכרים עונש על שמירת שבת דאינה מצוה לו וא"כ גר שמקיים כל המצות איננו מחויב לקיים שבת ויש לאל ידו לחלל שבתות שאינו מצווה עליו רק אומה ישראלית לבד:

גמ' ואם צלאן נכרי בתוס' דע"ז לא גריס נכרי עד ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא וק"ל:

ברש"י בד"ה ופת לא מלפתי כו' שהרי בכל יום יש לחם. הלשון מגומגם וז"ל רש"א אין פירושו שהרי הוא בכל יום ושכיח הוא דהא קאמר נמי ודייסא לא מלפתא ולא שכיח אלא דר"ל שהרי הוא עשוי בכל יום מימי השבוע דהיינו בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת ומוכח מלתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתא עשוי בכל יום מימי החול ואינו עשוי לשבת ומיהו לא שכיח הוא ע"כ:

בתוס' בד"ה איזהו חג כו' ולא מצינו י"ב כו'. ובתוס' דר"ה צ"ל ל"ב ומנייהו י"ב דר"ח ושעיר דר"ה מצד אחר מנינהו ע"ש וכן איתא סוף ר"ה בר"ן:

גמרא תנ"ה בש"א מחד שביך לשבתיך כו'. חדוש הוא לומר תנ"ה לברייתא [וכה"ג השיגו התוס' על פרש"י בבכורות (נא) בד"ה והראיון] וכזה בסוכה (כו סע"א) ועמש"כ שם וכיוצא בזה תמהתי במנחות (מא ב) ע"ש ואולי השני' היא מדר"ח ור"א עי' חולין (קמא):

תד"ה איזהו פרש"י כו'. וקשה לפ"ז דהל"ל שהלבנה מתכסה רש"י נראה שיישב זה במש"כ בד"ה בכסה אבחדש קאי כו' וכן באיזו לשונות לועזיות נקראת הלבנה בשם שנקרא בו חדש:

כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. נראה לי בס"ד לפרש רמז הכתוב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה', פירוש עֶשֶׂר ימים שהם מן ראש השנה עד יום הכיפורים תְּעַשֵּׁר לשון עושר אֵת תְּבוּאַת זַרְעֶךָ זו הפרנסה הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה רוצה לומר משך כל השנה כולה.
ונראה לי ראשי תיבות שַׁבָּת 'לימוד מועד שלם' רמז בשלשה אלה לא יחסר האדם בהוצאותיו אלא ישאר שלם כי המוסיף מוסיפין לו ואם כן קצבתו נשאר שלימה ורמז בתיבת כָּל לרבות גם כסות ודירה.

אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. יש לדקדק תיבת 'עָלָיו' לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד כי אמרו בזוהר הקדוש שמאי אחוז במידת הגבורה והלל במדת החסד וידוע כי השפעה שבאה ממדת הגבורה יש לה קצבה ושיעור ואין בה רבוי שהוא בגדר מאד, ולכן שפע הבא מן הגבורה פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה מה שאין כן שפע הבא ממדת החסד אין לו קצבה ובא בארוכה תמיד ואין לו שיעור וגבול אלא הוא ברבוי בגדר מאד.
ולכן הלל ע"ה שהיה אחוז במדת החסד היה לו בטחון גדול שבערב שבת ימצא לו בהמה שמינה הראויה לכבוד שבת ולכן כשרואה בחול בהמה שמינה אינו חושש פן לא ימצא לו כמוה בערב שבת כי מדת החסד השפעתה ברבוי של מאד ובודאי ימצא כמוה בערב שבת. אבל שמאי מכח שהוא אחוז בגבורה הולך על פי המדה הזאת וחושש אולי לא ימצא לו בהמה שמינה כמו זאת בערב שבת כי אין כל העתים שוות ולפעמים תקטן ההשפעה על פי המדה הזאת ולכן היה מנהגו אם מצא בהמה נאה יאמר זו לשבת וכו' כי חושש פן יעמוד השמן של השפעתו בערב שבת דשפע הגבורה פעמים בא בארוכה בא בקצרה, וזהו שנאמר אמרו עליו על שמאי הזקן כי זו המדה הנמצאת בו באה לו מכח המדה העליונה שהיא עליו רוצה לומר מדת הגבורה שהוא אחוז בה אחר השפעתה פעמים בארוכה פעמים בקצרה, ולכן כשרואה בהמה נאה בחול אומר זו לשבת דחושש אולי לא ימצא כמוה בערב שבת.

אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן, מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. הדבר יפלא וכי שמאי לא היה מעשיו לשם שמים? דודאי מה שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת שמניח השמנה לשבת, כל כונתו היתה לשם שמים ואין לו פניה אחרת ח"ו בזה! גם אומרו 'הִלֵּל מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ' משמע שיש מדה טובה אצל שמאי שאינה אצל הלל ויש מדה אחרת טובה אצל הלל שאינה אצל שמאי, וצריך להבין מה הם המידות האלה ומה שמותם?
ונראה לי בס"ד דְּשַׁמַּאי במנהגו זה נמצא בו מידה טובה של כבוד שבת שבמעשיו אלו ניכר שהוא מכבד את השבת הרבה מה שאין כן במנהגו של הלל לא ניכר כבוד השבת כי הוא שוחט לשבת בהמה הנמצאת לו בערב שבת וכל יום ויום הוא עושה כן ששוחט דבר יום ביומו בהמה המזדמנת לו בו ביום ונמצא כמו שעושה בכל יום לצורך היום כן עושה בערב שבת לצורך שבת ובמה ניכר בזה כבוד שבת. אך במנהגו של הִלֵּל יש מדה טובה אחרת והיא מדת הבטחון בדרך פלא והוא כי יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת על איזה דבר טוב שינתן לו אך לא יאמר בפני בני אדם בטוח אני שדבר זה יהיה לי מפני כי הוא חושש שמא לא יהיה לו דבר זה ואחר כך יבוש מאותם בני אדם שאמר לו שהוא בטוח בכך, כי יאמרו לו היכן נבואתך?! אך יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת בדרך פלא שהדבר הזה הוא ברור אצלו כמאן דמנחן בכסתיה לכן לא יחוש אם יגלה ויפרש הענין לפני בני אדם מקודם שיגיע לידו!
ובזה פירשתי בס"ד הכתוב (תהלים כב, ו) 'בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ' פירוש שהיו אומרים מקודם ומגלים הדבר שבוטחים בו עליך שיגיע להם בודאי ולא יחושו פן אחר כך לא יגיע להם ויבושו מאחרים.
וזה הבטחון הגדול היה מצוי אצל הלל ע"ה מקדם קדמתא דהא מצינו בגמרא דברכות (ברכות ס.) תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר אָמַר מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קיב, ז) 'מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיְיָ', ופרשנו דהלל ע"ה הראה לעיני הכל גודל ועוצם בטחונו בהשי"ת שאין לו בו שום ספק לכך דבר בפיו לפני העולם דברור אצלו שאין צווחה זו בתוך ביתו ולא חש פן אחר עשרה רגעים כשיגיעו אצל ביתו ויראו שהצווחה היתה שם ואז יבוש מדבריו אלו שאמר לפניהם בבטחון ההוא יען כי באמת היה לו בטחון אמיתי בזה, ולכן דבר זה הוא ברור אצלו כאלו הוא עומד בביתו ורואה שאין שם צווחה. ולכן גילה בטחונו זה לפני העולם להראות להם תוקף בטחון שלו שהוא מגיד מראשית אחרית ולכן קראו עליו המקרא הזה 'מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיְיָ', נָכוֹן דייקא בלי תערובת שום ספור כלל ועיקר.
והנה באמת מה שהיה מתכוין להראות לעיני העולם תוקף הבטחון שיש לו לאו בשביל להתייהר ח"ו כי הוא עניו אמיתי אך כונתו לשם שמים כדי שהשומעין דבריו אלו שהוא מגיד מראשית אחרית מכח הבטחון האמיתי שיש לו ואינו חושש פן יתבדה אחר כך ויבוש ח"ו כדי שגם שאר בני אדם ילמדו להחזיק במדת הבטחון האמיתי הזה.
וכן היה נוהג בענין צרכי שבת אף על פי שראה מנהגו של שמאי שהוא מכבד השבת באופן האמור שכל בהמה שמינה שתבא לידו בחול יאמר נניח זה לשבת, וכשימצא אחרת נאה ממנה ישחט הראשנה ויניח השניה וכעל זה הדרך אמר הן אמת שבזה ניכר כבוד השבת אני לא אעשה כן אלא כשיביאו לו יום ראשון בהמה שמינה לא יאמר נצניע אותה לשבת כי שמא לא נמצא שמינה כמוה לשבת אלא אומר שחטו אותה היום כי בטוח אני שיזמין לי הקב"ה בערב שבת בהמה שמינה יותר טובה מזו, והיה מפרש דבריו אלו לפני הכל וכן בשני וכן בכל יום ולא היה חושש פן יבא ערב שבת ולא יזדמן לו בהמה שמינה כלל ויתבדה בבטחונו יען כי הוא בטחונו אמיתי וברור אצלו דבר זה לכך היה מגיד מראשית אחרית ואינו חושש. והנה בזה היה מראה לעיני העולם תוקף מדת הבטחון האמיתי וזו המדה של הבטחון הזה לא נמצאת במנהגו של שמאי כי אדרבה נראה משם חלישות הבטחון שאינו בטוח שיזדמן לו בערב שבת בהמה נאה לכן רוצה להניח מיום ראשון לצורך השבת ולפי זה נמצא מידה טובה הנמצאת במנהגו של שמאי של הכרת כבוד שבת אינה נמצאת במנהגו של הלל ומידה טובה הנמצאת במנהגו של הלל שהיא מידת הבטחון הגדול אינה נמצאת במנהגו של שמאי.
אך אף על פי שנראה לכאורה מידה זו הנמצאת במנהגו של הלל נראה בה צד יוהרא שהוא אומר בטוח אני שאמצא בהמה שמינה יותר טובה מזו בערב שבת ומפרש דבריו אלו לפני העולם אין כונתו ח"ו בזה להתייהר אלא כונתו לשם שמים כדי שהשומעין ילמדו ממנו להחזיק במדת בטחון עצום ואמיתי כזה, ולכן אמר אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן, מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ שלא נמצאת במנהג שמאי שהיה מראה לעולם גודל בטחונו בהקב"ה אך לא להתגדל בה אלא כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כדי שילמדו בני אדם להחזיק במידת הבטחון כמוהו.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר בענין הבטחון הזה 'כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם', והוא כי ידוע מה שאמר המקובלים ז"ל (שמות טז, י) 'כְּבוֹד יְיָ' [58] עולה מספר 'חֵן' שהוא מספר שם הוי"ה במלוי כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה שעולה חֵן [58], ומלוי זה הוא סוד כללות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] דהיינו יו"ד אצילות וה"י ביודי"ן בריאה ואות וא"ו באלפי"ן יצירה ואות ה"ה בההי"ן עשיה ובכללות אבי"ע יהיה 'כְּבוֹד יְיָ' עד כאן דבריהם.
וידוע כי בבטחון ניכר כבוד ה', ואמרתי בס"ד לכן נקרא בִּטָּחוֹן שהוא אותיות טוֹב חֵן כלומר טוב הנקרא כְּבוֹד יְיָ' שהוא מספר חֵן שבו יהיה קישור לכללות עולמות אבי"ע שרמוזים בשם הוי"ה שעולה במילואו מספר חֵן.
וידוע מה שאמר המקובלים ז"ל דזכות הבטחון עולה עד אצילות שהוא סוד חכמה יו"ד דשמא קדישא ולכן כתיב (תהלים לב, י) 'וְהַבּוֹטֵחַ בַּהֳ' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ', חֶסֶד [72] מספר שם הוי"ה דיודי"ן גימטריא חֶסֶד שהוא סוד אצילות וסוד חכמה ואמרתי בזה רמז הכתוב (ישעיה כו, ד) 'בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד' והיינו על דרך ראשי תיבות ד' עולמות שבבטחון יתקשרו ד' עולמות אבי"ע שכללותם רמוז במספר שם הוי"ה שעולה חֵן.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים פד, יב) 'חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן הֳ' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים', כי אלו ההולכים בתמים יש להם מידת הבטחון ובזכות הבטחון ימשך שפע חֵן ושפע טוֹב וזהו חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן הֳ' וגם לֹא יִמְנַע טוֹב וכל זה הוא לַהֹלְכִים בְּתָמִים הם בעלי הבטחון.
ובזה יובן בס"ד הפסוק במשלי (משלי כב, א) 'נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב', כלומר הַשֵּׁם נִבְחָר יותר מֵעֹשֶׁר ומ"ם של מֵעֹשֶׁר היא מ"ם היתרון דאם האדם שמו רע בין הבריות מה יועיל העושר שלו?! ומי שהוא ירצה להיות מלא מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב או הכונה שירצה שיבא לו שפע ההצלחה משם כס"ה בפ"ז שהוא אותיות כֶּסֶף וְזָהָב יחזיק בבטחון שהוא אותיות חֵן טוֹב:
נמצא שם הוי"ה שכולל כל ד' עולמות אבי"ע הוא רמוז בבטחון שהוא 'חֵן טוֹב' כאמור לעיל, וידוע שם שָׁמַיִם הוא שם כללי לכל ד' עולמות כי כל עולמות אבי"ע נקראים בשם שָׁמַיִם ולכן על מידת הבטחון הגדול שהיה בהלל הזקן אמר בעל המאמר כיון כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם שיש לו בטחון שבו רמוז שם העולה חן שהוא כללות השמים.

הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. פירש רש"י לומר שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא לו דבר זה. וצריך להבין כיון דיליף דבר זה ממשה רבינו ע"ה מה שייך לומר הכי גבי משה רבינו ע"ה? ונראה לי דגם כאן יהא יושב ותוהא מהיכן בא לו זה ההוד אם משלו בזכות מעשיו או אם משל ישראל בהך עדיים שנטלו מישראל וניתנו לו.

אִי הָכִי, לָא לִיעַנְשׁוּ גּוֹיִם עֲלֵיהּ? שַׁבָּת אוֹדְעִינְהוּ, מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא אוֹדְעִינְהוּ. עיין פירוש רש"י ומהרש"א. ועוד נראה לי בס"ד הכונה לא לענשו כשגוזרים על ישראל לבטל שבת כי יאמרו כיון דנתן להם השבת בצנעה שמע מינה דרצונו הוא שישמרו שבת בצנעה ולא בפרהסייא ולכן הם גוזרים לבטל מהם מצות שבת שמקיימים בפרהסייא. ודע שגם להסלקא דעתך שאומר שנתנה שבת בצנעה היינו תחילת נתינתה שהיה במרה קודם עשרת הדברות שהיו בפרהסייא. ונראה לי שַׁבָּת עולה בגימטריא בַּמִּסְתָּר [702] כמו (חבקוק ג, יד) 'לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר' שנתנה בצנעה.
ומה שאמר 'מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא אוֹדְעִינְהוּ' אף על גב דכל המצות לא נתגלה שכרם חוץ משתים כבוד אב ואם ושלוח הקן הכא איירי בשכר עולם הזה אשר ששת ימי החול נשפעים בשכר השבת וכנזכר בזוהר הקדוש (בראשית ב, ג) 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי' כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח? ותירץ דיתברכון מיניה כל שיתא יומין יעוין שם.

נְשָׁמָה יְתֵרָה לָא אוֹדְעִינְהוּ. נראה לי בס"ד הטעם דאיתא בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל כי אותם העדיים שהם כתרים של אור שלקחו ישראל במתן תורה וניטלו מהם בעגל לקחם משה רבינו ע"ה ועם כל זה הוא עושה טובת עין ומחזיר אותם לישראל בשבת וזהו נשמה יתירה שיש לישראל בשבת וכנזכר בכונת ישמח משה וכו' עיין שם. ונמצא נשמה יתירה של שבת היא בתורת חסד וצדקה לישראל כי בדין, אחר שהפסידו העדי בעגל אין להם זכות עוד בזה ולכן לא אודענהו כדי שלא יהיו שרי אומות העולם והשטן מקטרגים בזה על ישראל.
והא דדריש 'וַיִּנָּפַשׁ' וַוי אָבְדָה נֶפֶשׁ, נראה לי בס"ד 'אָבְדָה' עם האותיות מספר 'וַי' [16] וזהו וַי נֶפֶשׁ כלומר אָבְדָה נֶפֶשׁ ואפיק לה בלשון אָבְדָה שעתידה לחזור לבעליה בשבת אחרת דסתם אבדה חוזרת לבעלים נמצא לפי זה שתים הודיע להם שבת ושכרה ורק נשמה יתירה לא הודיע, ובזה נראה לי בס"ד לכן אומרים שני פעמים בּוֹאִי כַּלָּה בקול רם ופעם אחת בלחש.

הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. קשא דילמא משה רבינו ע"ה שלא הודיעו שאני, מפני שהוא מוכרח שידע בראותו כי יראים ליגש אליו, ובודאי שאל ואמר לו הטעם כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, אבל אדם דאין סופו לדעת צריך להודיעו? ונראה לי בס"ד דיליף זה ממה שהוצרך הכתוב לומר ולפרש 'וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו' ומאי קא משמע לן? הא ודאי לא ידע מעצמו דאין אדם רואה הפנים שלו אם לא יגידו לו אחרים מה שרואין בו! לכן יליף דבא הכתוב ללמדנו דין זה דהנותן מתנה אין צריך להודיעו.
והנה הטעם דהוה סלקא דעתך שצריך להודיעו, כתב רש"י כדי שלא יהא חושב ותוהה ומהיכן בא לו דבר זה, ועיין מהריק"ש מה שכתב בכונת רש"י ז"ל, ונראה דיש חסרון איזה תיבות בדפוס בדברי רש"י ואנא עבדא נראה לי הא דאמר אין צריך להודיעו הכונה הוא דאין צריך להודיעו בשביל מה נתן לו המתנה אם בשביל הנאה שקבל ממנו מכבר או בשביל העתיד או בשביל מזכרת אהבה, והכי דייק לישנא דאמר הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ דמשמע דנותן לו להדיה שידע חבירו מי הוא הנותן לו, ויליף ממשה רבינו ע"ה דלא הודיעו השי"ת בשביל מה היה לו קירון פנים אם בשביל זכותו או בשביל כבוד ישראל.

כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. פי' כי חק לישני דמזוני משום שהמזונות הם כחק בלי טעם דלא בזכותא תלי' מילתא ויש רשע וטוב לו ע"כ הוה כחק ואין אדם יכול לעמוד על טעמו של דבר אך הוצאותיו למצות ה' שבת ות"ת הוא במשפט ישר אם פוחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו וזה הוא כי חק לישראל הוא מה שהוא לצרכי ישראל עצמם הוא חק ולא במשפט. ומשפט לאלקי יעקב מה שהוא צורך לאלקי יעקב היינו צורכי מצות הוא במשפט שאם מוסיף מוסיפין לו:

ב"ש אומרי' מחד בשבתיך לשבתיך. לומר שיזכור כל ימיו לעולם הבא יום שכלו שבת וב"ה ס"ל ברוך ה' יום יום דיפה שעה א' לצדיקים בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב והאמנם לאו כל אדם זוכה לעשות כב"ה והיינו פלוגתת ב"ש וב"ה לב"ש נוח שלא נברא ולב"ה נוח שנברא דודאי הזוכים לאותה מדריגה של ב"ה נוח לו שנברא וכתי' תוס' במס' ע"ז ה' ע"א ד"ה שאלמלא וכו' ע"ש ויען רובא דרובא לא זכו לדבית הלל ע"כ נמנו וגמרו כב"ש דנוח שלא נברא והלואי ויעשו מחד בשבתיך לשבתיך כדאמרי' התם עירובין י"ג ע"ש ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ע"כ יתישב פירש"י בחומש בפסוק זכור את יום השבת לקדשו כב"ש ורמב"ן טען עליו ע"ש:

וא"נ י"ל דהלל כל מעשיו לש"ש וי"ל שגם אכילתו והנאת גופו ביום חול הי' קודש וקרבן לה' וא"כ מצוה שבא לידך אל יחמיצנה לשמור על שבת כי גם היום מצוה בבהמה שמינה אבל מודה הלל מי שאינו יכול לכווין כן כל מעשיו טוב יותר לעשות כשמאי ומיושב ג"כ קו' רמב"ן על רש"י פ' יתרו וק"ל:

מהו דתימא הרסנא עיקר. העתיק מחי' למס' חולין ס"ד ע"א וז"ל:

סי' לאו דאוריי' כ' תוס' בשם ר"ת דאפי' הסומכים על הירושלמי לאכול פת עכו"ם מ"מ אותו פת הנילוש עם ביצים אסור משום שלקות. ותוס' דחה זה דקמח עיקר כדמוכח מסוגי' דקרבי דגים ובע"ז ל"ח ע"א כ' תוס' בשם ר"ת בעצמו להתיר מאותו ראיה בעצמה. ושמעתי שמהר"מ שיף הרגיש בסתירה זו ולא תירץ כלום. וראיתי בס' הישר של ר"ת מייתי בפנים להתיר אותן האוכלי' א"ש ולית ביה משום איסור דם וביצים אבל מפת ושלקות לא הזכיר כלום. והנלע"ד בזה דודאי על הראיה דמייתי תוס' מכסא דהרסנא יש להשיב ולומר שאני דגים דלא נאסרו מעולם ע"כ אי הם עיקר שרי' משא"כ פת שהיה אסור מעיקרא ונמנו עליו והתירוהו די לנו שהתירו פת ממש. אבל להתיר גם תערובות ביצים עי"כ זה לא עלה על דעת המתירים. אמנם כל זה למי שאינו נזהר מפת עכו"ם עפ"י היתר של הירושלמי שנמנו עליו והתירוהו. אמנם מי שאינו נזהר מפני שלא פשיט איסור שם כמ"ש תוס' ב' הסברות בע"ז ל"ה ע"ב והובא בפוסקים א"כ לדידי' הוה פת כמו כסא דהרסנא ממש וא"ש השתא דהכא בשמעתין מיירי ר"ת להדיא על הסומכים על התירו של הירושלמי ולא משום שלא פשט איסור ע"כ הי' אוסר ר"ת ולא חייש לראי' מכסא דהרסנא והתם לא מיירו מהירושלמי כלל רק מאינם נזהרים וכל שאינם נזהרים מפני שלא פשט איסור ולדידהו הוה שפיר ראי'. ע"כ העתיק מהחי' מס' חולין הנ"ל:

בתוס' בד"ה איזה חג וכו' ורבינו משולם פי' וכו' והקשה ר"ת וכו' כבר פירשתי יפה בפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב עיין שם ותמצא נחת גם במה שדרשו כאן חק לישנא דמזוני ובפ' ראוהו ב"ד מפיק לה לענין קידוש החדש עיין במ"ש בפרק ראוהו ב"ד דלאו אליבא דכ"ע איצטריך הך ילפותא דקידוש החדש ביום:

שם אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ"ש פת דלא וכו' מכאן יש להקשות על מה שפירש ר"ת לקמן דף י"ז ע"ב בד"ה אמר רבא דהא דקאמר אביי הכא אבל פת לא היינו לענין דלא מהני לבשל עליו ואיירי שאינו רוצה לאפות מי"ט לשבת אבל לענין אפייה ודאי צריך פת ולא מהני תבשיל וא"כ קשה מאי מקשה הכא מ"ש פת דלא דמהיכי תיתי ליהני כיון דאמרינן דתבשיל לא מהני לענין אפייה מה"ט גופא לא מהני פת לענין תבשיל והנלע"ד לכאורה דר"ת גופא לא קאמר דבעינן פת ותבשיל אלא לכתחלה והיינו לפמ"ש לעיל דלטעמא דשמואל ורבא דאמרי כדי שיברור מנה יפה לי"ט ולשבת מש"ה בעינן תרתי אלא שכתבתי שם דמה"ט אין נראה לאסור בדיעבד כשלא הניח ע"ת וע"כ הא דאסרינן בדיעבד היינו משום אידך טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו לחול ולה"ט סגי בפת או בתבשיל וא"כ מצינו למימר דתרווייהו טעמי איתנהו ומש"ה כתב ר"ת דלכתחלה בעינן תרווייהו משום טעמא דכדי שיברור משא"כ בדיעבד סגי בחד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט ואף ע"ג דליכא טעמא דכדי שיברור בדיעבד לא אסרינן משום ה"ט. ולפ"ז א"ש הא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא והיינו דבדיעבד לא סמכינן אפת לחוד ומש"ה מהדרינן אטעמא משום דפת שכיח או דלא מלפת ולא הוי היכרא בהכי כנ"ל וצ"ע:

כל מזונותיו של אדם קצובים וכו' חוץ משבתות וי"ט וכו' לת"ת וכו' רבינו האר"י זצ"ל נתן סימן כי מועד (ב') [ג'] אותיות אחרונות מספרם כפל האות ראשונה והרב מהר"י צמח כתב דגם לימוד ג' אותיות אחרונות כפל האות ראשונה וק"ל:

איזהו חג שהחדש מתכסה בו התוס' הביאו פי' רבינו משולם ומה שהקשה לו ר"ת ומה שהשיב רבינו משולם ובספרי הקטן מחב"ר סי' תקצ"א הבאתי תשו' ר"ת עליו מס' הישר כ"י וראיתי בליקוטי ר"ב כ"י שכתב משם הריטב"א שהנכון איזהו חג שהחדש מתכסה כלומר דאינו נזכר ר"ח דקים ליה בדרבה שהוא ר"ה ואין אדם מזכיר ר"ח מפני חשיבות ר"ה וכ"כ הר"ן בחידושיו משם יש מפרשים:

מהכא הטריפני לחם חקי פי' והא דכתיב ואכלו חקם אינו לשון מזון אלא חק ומתנה כמו חקך וחק בניך. לקוטי ר"ב בשם תוס' כ"י:

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו חיה אוכל לכבוד שבת וכו' רש"י ז"ל בפי' החומש פ' יתרו כתב על פ' זכור את יום השבת תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת והרמב"ן כתב שזו דברי ב"ש ואינה הלכה והרא"ם השיגו דהם שני בריתות בחפצים ובמאכלים ובחפצים הלכה כשמאי והרמב"ן גופיה כתב והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים וכו' משמע שיש לחלק בין החפצים למאכלים ותהיה בזה הלכה כשמאי וכו' ע"ש באורך ואני בעוניי אומר דאין כונת הרמב"ן כמו שהבין הרא"ם ואיך ס"ד דהרמב"ן מחלק בין החפצים למאכלים דא"כ איך קאמר והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי והלא בבריתא על מה שהיה עושה שמאי שהיה אומר חפץ זה לשבת מסיים אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך לש"ש ומשמע דהלל פליג גם אחפצים וכמ"ש הרא"ם עצמו דבחפצים הלכה כשמאי. אבל הדבר ברור דכונת הרמב"ן דבפירוש זכור את יום השבת דשמאי מפרש שישתדל לזכור השבת בדבריו כגון למנות הימים יום א' בשבת וכיוצא במדרש זה מודה הלל. אבל במאכלים וה"ה בחפצים ליחד מחד בשבת לשבת בהא פליג דדחיקא ליה להרמב"ן לחלק בין חפצים למאכלים דבאמת הוא דוחק וכמ"ש בשו"ת יד אליהו סי' מ"ב. ועוד תראה דהרמב"ן הביא הנסחא ברש"י ובמכילתא חלק יפה ובבריתא אחרת חפץ ע"ש ודוק:
וראיתי בשבלי הלקט כ"י ריש ערוגת שבת שבלת נ"ה שהביא דברי ב"ש לבד וז"ל אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכן היה שמאי אומר מחד בשביך לשבתיך עכ"ל הרי שהרב שבלי הלקט לא הזכיר דברי בית הלל כלל רק דברי ב"ש. וראיתי להרב ב"ח סוף סי' רמ"ב שכתב משם א"ז דמודה הלל דמדת שמאי עדיפא וכן משמע במעשה דההוא קצב פ' כל כתבי דאמר וכל בהמה נאה שמצאתי אמרתי זו לכבוד שבת עכ"ל וזוהי שיטת רש"י והרב שבלי הלקט כא"ז ולהכי מייתי דברי ב"ש והרב אליה רבה שם מייתי דבס' תניא מייתי דברי ב"ש לחוד ע"ש והיינו כמ"ש הרב שבלי הלקט:
ויש מי שכתב דדבר זה אינו דין ולא שייך בזה הלכה והראיה דלא מנו זה בג' דברים שנחלקו שמאי והלל והול"ל ד' עכ"ד ואי מהא לא איריא דבדבר זה לא נחלקו רק כל א' היה נוהג בביתו כדעתו ולא מני אלא דבר שנחלקו בדרך ויכוח פה אל פה. ובהא ניחא דהש"ס לקמן מייתי פלוגת' דב"ש וב"ה בהא והא נחלקו הלל ושמאי עצמם ואמאי אצטריכו תו לאפלוגי ב"ש וב"ה. אלא משום דשמאי והלל לא נחלקו רק כל אחד היה נוהג כדעתו בביתו ולא דברו בזה בדרך מחלקת להכי בתר הכי ב"ש וב"ה עמדו על מנהגיהם ונתוכחו ונחלקו כדרך כל המחלוקות:
וכמתלמד ממ"ש הרב יד אליהו זלה"ה בתשובה סי' מ"ב בפירוש הך פלוגתא דב"ש וב"ה ע"ש באורך. אפשר לומר בסגנון זה לדעת הרמב"ן דסבר דהלכה כב"ה כי הרב הנז' מפרש לדעת רש"י דנקט כשמאי והאריך לצדד בזה אמנם אנו בעניותנו נחפור בא"ר אחרת במונח דפליגי והלכה כב"ה וכדעת הרמב"ן והענין הוא דהנה נשאל הרדב"ז ח"א סי' י"ג במי שנתן לו רשות שר בית הסהר אשר הוא אסור שם לצאת יום א' בשנה איזה יום יבחרהו יום כיפור או פורים וכיוצא והשיב דיום ראשון הבא לפניו יצא להתפלל בצבור דאין מעבירין על המצות ומהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סי' ק"ו פקפק עליו מההיא דפ' התכלת (מנחות דף מ"ט) דמוכח דלא אמרו אין מעבירין על המצות אלא בששתיהן שוות לא בדחד מיניהו עדיף ואמרו על בית הלל דבכל יום היה אוכל לגמול חסד עם האכסנאי היא הנפש ולש"ש ונמצא דבכל יום עושה מצוה באכילתו ולכך היה או' ברוך ה' יום יום והמזדמן לפניו דבר יום ביומו היה אוכל בו ביום דכיון דבכל יום איכא מצוה אין מעבירין על המצות וכדעת הרדב"ז דאף דשבת לפניו כיון דביום ההוא מצוה איכא אף דענג שבת מצוה חמורה אין מעבירין על המצות. ושמאי סבר כאשר פקפק מהר"ץ דאין מעבירין היינו בששתיהן שות לא בחד מיניהו עדיף ולכך היה אומר זו לשב' כי מצות שבת גדולה מאד מאכילת כל יום והלכה כבית הלל וכמאי דמסיק מהר"ץ שם מההיא דמ"ק עש"ב.

אי הכי לא לענשו גוים עלה. מהרש"א באגדתיה הקשה דהא אמרינן גוי ששבת חייב מיתה לכן פירש לא לענשו אם שבתו. והרב עיון יעקב כתב דמקשים מדאמרינן דאפילו שבת בשני בשבת חייב מיתה ותירצו דה"א דיום ולילה לא ישבותו לישראל נאמרה ולא לבני נח כיון דלא נשנית בסיני ולא יענשו גוים אם שמרו שבת דכיון דלא ידעי דישראל נצטוו על השבת סברי דיום ולילה לא ישבותו לישראל נאמרה ולא להם והוא ז"ל כתב דקושית מהרש"א לק"מ שהכונה דגוים יש להם תירוץ שלא קבלו התורה כיון דיום ולילה לא ישבותו ואין להם מנוחה ולא ליענשו על התורה דישראל יש להם שבת לעסוק בתורה והאריך בזה כי השב"ח השבי"ח דזהו האמת עש"ב:
ומאי דמשנו ליתוביה דעתיה דמהרש"א בההי' דלישראל נאמרה דחיק טובא בדברי מהרש"א ותו דהגוים מנא ידעי האי כללא דכשלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. ותו אשתמטיתינהו דברי מהרש"א בחידושי הלכות דשם ביאר שיחותיו וז"ל פירוש כיון דלא ידעי גוים דאיכא מצוה בשמירת שבת א"כ כותי ששבת לא לענוש ובפ' ד"מ אמרינן כותי ששבת ח"מ והיינו לשם מצות שבת כמ"ש הרמב"ם פ"י דמלכים עכ"ל הנה דעת הרב מבואר דמ"ש גוי ששבת אפי' בשני ח"מ היינו לשם מצות שבת וכן ראיתי להרב פני יהושע שפירש דברי מהרש"א וכתב דתיקן שיטתו ע"פ הרמב"ם ע"ש:
איברא דיש להרהר על זה דאין כן כונת הרמב"ם וז"ל הרמב"ם וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאו לעצמו כמו שבת חייב עכ"ל והדבר ברור דכונתו שעשאו לשם מנוחה ואין הכונה שעשאו לשם מצות שבת. והרי ר"ל יליף לה מיום ולילה לא ישבותו וע"ז אמר רבינא אפי' בשני בשבת. וכן מרן בכ"מ על דברי הרמב"ם הביא פירש"י דכתב מנוחה בעלמא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפי' יום שאינו בר שביתה אלמא מרן ס"ל דהרמב"ם סבר כרש"י וכוליה טעמא משום יום ולילה לא ישבותו ואין זה תלוי אם יש מצות שבת או לא וא"כ לשיטת מהרש"א לא פריך הש"ס מידי דלא לענשו גוים אם שבתו ךלא תלי הא דגוי ששבת ח"מ במצות שבת אלא ביום ולילה לא ישבותו:
ומאי דפירש הרב עיון יעקב דהכונה לא לענשו על התורה כיון דאין להם יום מנוחה וכו' וקלסיה. אשתמיטיתיה שכן כתב מהרש"ל בחכמת שלמה ומהרש"א בחידושי הלכות כתב דפירושו דחוק ע"ש והאמת אתו שהוא דוחק מצד הלשון דקאמר לא לענשו גוים עלה דמשמע דקאי אשבת. וגם מצד הענין עצמו:
והעיקר כפירוש רש"י דהקב"ה מענישן אתורה ואמצות שלא קבלו ובכלל מענישן על שבת ואין זה ענין לגוי ששבת בגיותו בלי קבלת תורה ומצות שאז ודאי ח"מ אבל אם היו מקבלים התורה היו שובתים נמי ונענשים גם על השבת וע"ז מקשו א"ה לא לענשו גוים. וכ"כ הרב פני יהושע וכבר קדמו הרב יפ"ת שמות פ' כ"ה סי' ט"ו:

איכא דאמרי וכו' אין מערבין בדייסא וכו' ק"ק להך לישנא למה ליה לאביי תרי מימרי לימא ל"ש אלא תבשיל אבל דייסא לא והא תו למה לי ואפשר דהוה ס"ד דפת עדיף דמהני לאפות עליו כדאמר בסמוך אין אופין אלא על האפוי להכי הוצרך לומר אבל פת לא וכדי דלא נטעה דטעמא משום דרגיל אמר אין מערבין בדייסא:

כל מזונותיו של אדם. כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו: חוץ מהוצאת שבתות. אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה: פוחתין לו. כלומר ממציאין לו שכר מועט: מאי קראה. שקוצבין מזונות בראש השנה: שהחדש מתכסה בו. שהלבנה מתכסה בו שאינה נראית לכל אדם אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב כדאמר בר''ה (דף כ:) עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא: הוי אומר זה ר''ה. דאלו שאר יו''ט כבר נתמלאה הלבנה במקצת ונראית בכל מקום: בכסה ליום חגנו. אבחדש קאי תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו: ואוכל את הראשונה. נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת: לשם שמים. בוטח שתזדמן לו נאה לשבת: מחד שביך לשבתיך. מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה: יום יום. יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו: אינו צריך להודיעו. לומר שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא אליו דבר זה: ומשה לא ידע. אלמא נתן לו הקב''ה הוא קרון עור פנים ולא הודיעו: לדעת כי אני ה' וגו'. רישיה דקרא אך את שבתותי תשמרו ומאי לדעת רוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם: צריך להודיע את אמו. לעשות לו אות וסימן שאם יאכלנו קודם שיבא לאמו תראה את האות ותשאלנו מי עשה לך כך והוא יאמר פלוני וגם נתן לי פת ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם ותרבה אהבה ורעות בישראל: דעבידא לגלויי. כגון קרון פנים דמשה שהודיעוהו הרואין לא צריך הנותן להודיעו: ומלי ליה כוחלא. נותן כחול סביבות עיניו: לא (נענשו) נכרי עלה. ואנן אשכחן שחזר הקב''ה להענישן על התורה ועל המצות דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג) וכתיב אלוה מתימן יבא (חבקוק ג): נשמה יתירה. רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו: וינפש. דרשינן ליה אוי על הנפש שהלכה לה: לא שנו. דהוי ערוב: דמלפת. לפתן בעינן דמוכחא מלתא שעשוי לשבת: ופת לא מלפתא. הלכך לא מוכחא מלתא היא שהרי בכל יום יש לחם: שבשולי קדרה. שנשארו בלא מתכוין: סומך עליהם. מערב יום טוב לשם ערוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי: גוררו. מערב יום טוב: אין בהם משום בשולי נכרים. שגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חתנות ועל שנאכל כמו שהוא חי לא גזרו על בשולו דכיון שנאכל כמו שהוא חי אינו בשול דלא אהני מידי ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים: סומך ישראל עליהן. דהא שרו באכילה: כסא דהרסנא מטוגן בשומן קרבי דגים ובקמח: אסירי. דקמח אין נאכל כמו שהוא חי לפיכך יש בו משום בשולי נכרים:

כל מזונותיו של אדם קצובים כו' והוצאת בניו לתלמוד תורה. פר''י הכל נפקי מקראי דלעיל מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע תורה דכתיב חדות וחדות היא תורה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט): איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו'. פרש''י שהלבנה אינה נראית וקשה לפי' זה דהוה ליה למימר שהלבנה מתכסה לכך . פר''ת [שר''ח] מזדמן בו כלומר שרגיל לבא בו וכסא לשון זמן כמו ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז) ורבינו משולם פירש מתכסה שלא היה שעיר של ר''ח קרב בו והקשה רבינו תם דבתוספתא. קאמר דקחשיב (. ל''ו) שעירים בשנה וקא חשיב י''ב שעירים דראשי חדשים ולא מצינו י''ב אם לא היה שעיר דר''ח דר''ה והשיב לו רבינו משולם דלא עלה על לבו לומר כן אלא היתה דעתו דלא מפרש קרא בהדיא של ראש חדש דראש השנה דכתיב בפינחס מלבד עולת החדש וחטאת לא הזכיר וי''מ מתכסה שאין מזכירין אותו במוסף דראש השנה ור''ת היה אומר אדרבה הואיל והיה קרב מזכירין אותו במוסף דראש השנה ותקן ר''ת לומר במוסף מלבד עולת החדש וגו' וכן תקן לומר שני שעירים כהלכתן וגו' שעיר אחד של ראש חדש ושעיר אחד של ר''ה: