ביצה יד ע"ב

Rava said: This is not difficult; the baraitot do not contradict one another. This ruling, which permits a small mortar and pestle, is for us, the residents of Babylonia, who do not have servants, and that statement is for them, the inhabitants of Eretz Yisrael, who have many servants. Since servants might treat the prohibition lightly, by using a large mortar and pestle and claiming they had used only a small one, they are prohibited from pounding in all cases.

The Gemara relates: Rav Pappi happened to come on a Festival to the house of Mar Shmuel. He brought to him porridge, made from wheat groats, but he did not eat it, out of concern that the wheat might have been pounded on the same day. The Gemara asks: And perhaps they performed the pounding with a small mortar and pestle, in a permitted manner? The Gemara answers: This cannot be the case, as he observed that it was well ground, which cannot be achieved by means of a small mortar and pestle.

The Gemara asks: And perhaps they prepared it the day before, on the Festival eve? The Gemara answers: This cannot be the case, as he observed that the husks of the groats were bright, an indication that they had been prepared recently. And if you wish, say instead that he refrained from eating for another reason, because the house of Mar Shmuel is different, as he had slaves, and slaves are lax with regard to prohibitions. Therefore, Mar Shmuel ought to have prohibited all forms of grinding in his house, to ensure that no one grind anything in an inappropriate manner.

MISHNA: With regard to one who selects legumes on a Festival by separating the edible and inedible portions, Beit Shammai say: He may select food and eat it immediately, while leaving the refuse. And Beit Hillel say: He may select in his usual manner, in his lap, with a tray, or with a large vessel, but he may not do so with a tablet, nor with a winnow, nor with a sieve, as these vessels are specially designed for selecting, which gives his action the appearance of a weekday activity. Rabban Gamliel says: One may even wash the legumes in water and skim off the refuse floating on top.

GEMARA: It is taught in a baraita: Rabban Gamliel said: In what case is this statement said? Under what circumstances did Beit Hillel permit the removal of the refuse in the weekday manner of selecting? In a case where the quantity of the food is greater than the quantity of the refuse. However, if the quantity of refuse is greater than the quantity of food, everyone agrees that one must remove the food and leave the refuse.

The Gemara asks: If the quantity of refuse is greater than the quantity of food, is there an opinion that permits it? Since the smaller amount of food is nullified by the refuse, the entire mixture is considered muktze and may not be moved. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha in a case where the removal of the refuse is greater in terms of effort, and yet it is smaller in size. In other words, there is actually more food than refuse, but since greater effort is required to remove the refuse, it is preferable to remove the food.

The mishna taught that Rabban Gamliel says: One may even wash the legumes in water and skim off the refuse floating on top. It is taught (Tosefta, Beitza 1): Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: This was the custom of the house of Rabban Gamliel, that they would bring a bucket full with lentils and pour water in it, and then the food would sink down and the refuse would float up, which spared them from having to separate the lentils from the refuse manually.

The Gemara asks: But isn’t the opposite taught in another baraita, that the food rose to the top while the refuse sunk below? The Gemara answers: It is not difficult. This baraita, which says the refuse sinks down, is referring to refuse in the form of earth, which sinks below the lentils; that baraita, where it is stated that the refuse rises, speaks of straw, which floats on water.

MISHNA: Beit Shammai say: One may send only portions of prepared food on a Festival, but not any other gifts. And Beit Hillel say: One may even send gifts of domesticated animals, undomesticated animals, and fowl, whether alive or slaughtered. Similarly, one may send wines, oils, and vessels of flour, and even legumes, but not grain, which is unfit for use, as one may not grind it on the Festival. And Rabbi Shimon permits sending gifts even in the case of grain, as it can be made into porridge without being ground.

GEMARA: Rav Yeḥiel teaches: And one may send these items provided that he does not do it by means of a convoy of people, as they would look as though they were transporting merchandise to the marketplace. It is taught in a baraita: A convoy consists of no less than three people; if there are fewer than three, it is not called a convoy and is permitted. Rav Ashi raised a dilemma: In a case of three people and three different types of food, what is the halakha? Is this considered a convoy, or does the fact that there are three different types of food mean that each of them is considered a separate item? The Gemara answers: The dilemma shall stand unresolved, as no answer was found.

The mishna taught that Rabbi Shimon permits the sending of grain. It is taught in a baraita: Rabbi Shimon permits the sending of grain, for example: Wheat to prepare from it ludiyot, a type of cookie; barley to place before his animal; or lentils to prepare from them resisin, a dish made from crushed lentils.

MISHNA: One may send clothes, whether they are sewn or whether they are unsewn, and even if they contain diverse kinds, a prohibited mixture of wool and linen [sha’atnez]. But one may do so only if they serve the purposes of the Festival. However, one may not send a spiked sandal, which has nails fixed to it, as the Sages decreed that one may not wear a sandal of this kind on a Shabbat or Festival, nor an unsewn shoe, which is not suitable for a Festival. Rabbi Yehuda says: One may not even send a white shoe, which people do not usually wear, because it requires an artisan to paint it black. This is the general principle: Anything that one may use on a Festival, one may send it.

GEMARA: The Gemara asks a question: Granted, it is permitted to send sewn clothes, as they are suitable for wearing. With regard to clothes that are not sewn as well, they are at least suitable for covering oneself. But in the case of clothes than contain diverse kinds, for what use are they suited? Since these clothes may not be used on the Festival, why is it permitted to send them?

And if you say that clothes of diverse kinds are suited for one to place underneath himself, but isn’t it taught in a baraita: “Neither shall there come upon you a garment of diverse kinds” (Leviticus 19:19)? This verse teaches that one may not wear this garment, but by Torah law you may spread it beneath you. However, the Sages said: It is prohibited to do so, lest a thread [nima] wind itself around his flesh. This shows that the Sages prohibited even spreading underneath oneself a cloth that contains a mixture of wool and linen.

And if you say that the allowance of cloth of diverse kinds is referring to a case where there is something separating between them, i.e., one may place a garment of diverse kinds beneath another object, but didn’t Rabbi Shimon ben Pazi say that Rabbi Yehoshua ben Levi said that Rabbi Yosei ben Shaul said that Rabbi Yehuda HaNasi said, in the name of the sacred congregation in Jerusalem: Even in a case of ten mattresses placed one on top of the other and a cloth of diverse kinds underneath them, it is prohibited to sleep on them, as it is stated: “Neither shall there come upon you” (Leviticus 19:19).

Rather, the mishna is referring to a curtain [vilon] of diverse kinds, which may be hung up, as it is not an item of clothing. The Gemara challenges this: But didn’t Ulla say: For what reason did the Sages say that a curtain is ritually impure, i.e., that it can contract the impurity of a vessel despite the fact that it is not directly used by people? Because the attendant warms himself with it. Since attendants use curtains as makeshift blankets when they are cold, a curtain may not be made from a mixture of wool and linen.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

רבא אמר: לעולם כל הברייתא הראשונה, ענין אחד הוא, ובא התנא לומר שאין כותשים טיסני לא בגדולה ולא בקטנה, ונותן טעם לדבר לפי שאין כותשין שום דבר במכתשת כלל.

ומה ששנינו בברייתא השניה שכותשין במכתשת קטנה, לא קשיא. כי:

הא, הברייתא השניה שהתירה כתישה בקטנה - היא לן, נשנתה עבורנו, לבני בבל, היות שאנו כותשים את החיטים בעצמנו, ולא נבוא לכתוש במכתשת גדולה.

ואילו הא, הברייתא האוסרת גם בקטנה - נאמרה להו, לבני ארץ ישראל, שעבדיהם היהודים כותשים להם, והם מזלזלים במצוות, ויכתשו בגדולה ויאמרו שעשו זאת בקטנה ^[1], ולכן אסרו עליהם לכתוש

בכלל ^[2].

רב פפי אקלע לבי מר שמואל ביום טוב. אייתי ליה דייסא, ולא אכל כי סבר שכתשו את החיטים במכתשת גדולה.

ומקשינן: ודלמא במכתשת קטנה עבדוה?

ומתרצינן: דחזייה שהבחין רב פפי דהוה דייק טפי, שהיתה דקה מאד, ואי אפשר לעשותה כך אלא במכתשת גדולה.

ועוד מקשינן: ודלמא, מאתמול עבדוה?

ומתרצינן: דחזייה רב פפי דהוה קליף צהריה. שצוהר מראיתו היה לבן, וזה יתכן רק בדייסא העשויה מחיטים שנכתשו היום.

ואי בעית אימא: שאני בי מר שמואל, שחשש רב פפי שעשאוהו במכתשת גדולה משום דאיכא בביתו של שמואל ^[3] פריצותא דעבדי ^[4].

מתניתין:

מלאכת ברירה הותרה מן התורה ביום טוב, כיון שהיא בכלל מלאכות אוכל נפש ^[5]. ואף רבנן לא אסרוה אלא בדברים שרגילים לברור מהם הרבה ^[6], או שנראה כבורר לצורך יום חול.

ולכן אסרו לברור בכלים המיועדים לברירת כמות גדולה, או לצורך הרבה זמן אך בחלק מכלים אלו ^[7] התירו לברור על ידי שינוי, אפילו דברים שבוררים מהם להרבה זמן.

במשנה ובסוגיא להלן יבוארו האופנים שבהם מותר לברור, וצורת הברירה המועדפת בכל אופן המותר.

הבורר קטניות ביום טוב,

בית שמאי אומרים: בורר את האוכל מתוך הפסולת ולא יברור את הפסולת מתוך האוכל.

ואוכל ^[8] את האוכל שברר מיד, כי אילו ישאיר אותו לאחר זמן, יחשב כאילו עושה מלאכת ברירה ל"אוצר", ולא לאכילה, [ולדעתם מלאכת בריריה אסורה ביום טוב]. ^[9]

ובית הלל אומרים: בורר כדרכו, ^[10] אפילו פסולת מתוך האוכל, כי לדעתם גם מלאכת ברירה הותרה ביום טוב לצורך אוכל נפש.

ולכן מותר לברור אפילו על ידי על ידי סדין שמניח בחיקו, ומנענע את הסדין עד שהקטניות מתגלגלות למטה והפסולת נשארת למעלה, או שבוררו בקנון שהוא כלי העשוי בצורת משפך, ורק הקטניות יוצאות ממנו, והפסולת נשארת בו, ובתמחוי, שהוא קערה גדולה, ויש בה שיפוע ובו שקע שהקטניות מתלקטות בו ^[11].

אבל אמרו חכמים שלא יברור קטניות - אפילו לדעת בית הלל - לא בטבלא, ולא בנפה, ולא בכברה כי הם כלים המיוחדים לברירה לזמן רב ^[12].

רבן גמליאל אומר: אף בורר קטניות על ידי שהוא מדיח - מציף עליהן מים - ושולה את הפסולת הצפה על המים.

גמרא:

תניא, אמר רבן גמליאל: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי ובית הלל אם נוטל ביום טוב את האוכל או את הפסולת, והתירו בית הלל ליטול אפילו את הפסולת - כשהאוכל מרובה על הפסולת, ויש עדיפות בנטילת הפסולת כדי למעט בטירחה ביום טוב.

אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל, שיש יותר טורח בנטילת הפסולת מאשר בנטילת האוכל - דברי הכל נוטל את האוכל, ומניח את הפסולת.

ותמהה הגמרא: פסולת מרובה על האוכל - מי איכא מאן דשרי, האם יש מי שמתיר אפילו לטלטלו? והרי מכיון שהרוב הוא פסולת, נחשב הוא כולו לפסולת, והרי הוא מוקצה!

ומבארינן: לא צריכא, מה שאמרה הברייתא שאם הפסולת מרובה מן האוכל לדברי הכל נוטל את האוכל, מדובר באופן דנפיש הפסולת בטרחא, וזוטר והיא מיעוט בשיע ורא.

וכל הברייתא מדברת באופן שהאוכל מרובה מהפסולת, אלא שהדין חלוק בין פסולת רגילה, שבה טורח הוצאת האוכל גדול מטורח הוצאת הפסולת, ולכן אמרו בית הלל שיוציא את הפסולת מתוך האוכל כדי לטרוח פחות ביום טוב, אך פסולת דקה, שיש טורח בהוצאתה יותר מאשר הוצאת האוכל, לדברי הכל נוטל את האוכל מתוך הפסולת.

וכוונת התנא באומרו "כשהפסולת מרובה לדברי הכל נוטל אוכל מתוך הפסולת" היא לומר, כי כאשר מרובה הטירחה בהוצאת הפסולת יש להוציא את האוכל, כדי למעט בטירחה ^[13].

שנינו במשנתנו: רבן גמליאל אומר: אף מדיח ושולה ^[14].

תניא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל, שהיו מביאין דלי מלא עדשים מעורבים בפסולת, ומציפין עליו מים, ונמצא האוכל שוקע למטה, והפסולת צפה למעלה ונוטלים אותה ונשארים העדשים נקיים.

ומקשינן: והתניא איפכא, שהפסולת שוקעת והאוכל צף למעלה.

לא קשיא:

הא - הברייתא השניה - עוסקת באופן שהפסולת היא עפרא - ולכן נקטה שהפסולת שוקעת והאוכל צף למעלה, ואפשר? ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת.

ואילו הא - הברייתא הראשונה - עוסקת בפסולת של גילי - קש, ובאופן זה הפסולת צפה והאוכל שוקע תחתיה, וצריך ליטול את הפסולת ולהניח את האוכל.

מתניתין:

בית שמאי אומרים: אין משלחין דורון איש לרעהו ביום טוב אלא מנות המוכנות והראויות לאכילה היום, ואינן עומדות לאכילה מחר, כדי שתהיה טירחתו אך ורק לצורך יום טוב ^[15].

ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין, שהרי יכול חבירו לאוכלם היום ^[16].

וכן, משלחין יינות שמנים, וסלתות, וקטניות, שראויים גם הם לעשות מהם דבר מאכל ליום הזה. ^[17]

אבל לא משלחים תבואה היות ואסור לטוחנה היום, למרות שהטחינה היא לצורך אוכל נפש - משום שיכול לטחון מאתמול, ולא יפוג טעם הקמח. ^[18]

ורבי שמעון מתיר לשלח דורון בתבואה, היות ויכול לכתשה במכתשת קטנה ולבשל ממנה תבשיל בקדירה ^[19].

גמרא:

תני רב יחיאל: שילוח דורון ביום טוב הוא בתנאי, ובלבד, שלא יעשנו בשורה. שלא ישלחנו בפירסום, ברוב עם, ההולכים זה אחר זה בשורה. לפי שנראה הדבר כאילו הם מוליכים למכור בשוק ^[20].

תנא: אין שורה פחותה משלשה בני אדם ^[21].

בעי רב אשי: תלתא גברי ותלתא מיני - מאי?

האם הם נחשבים לצורך האיסור בפירסום כ"שורה", כקבוצה אחת של שלשה אנשים, או כשלושה אנשים נפרדים.

ומסקינן: תיקו. שנינו במשנה: רבי שמעון מתיר בתבואה.

תניא: רבי שמעון מתיר בתבואה. כגון:

חטין - כיון שיכול לעשות מהן מאכל הנקרא "לודיות" שאינו טעון טחינה כי הוא עשוי מחיטים שלימות מבושלות.

שעורים - כיון שיכול ליתן מהן לפני בהמתו לאכול. [ותנא קמא שאסר לשלוח תבואה, סבר שרוב השעורין עומדות לטחינה לצורך אדם].

עדשים - כיון שיכול לעשות מהן מאכל עדשים שלמים, הנקרא "רסיסין" ^[22].

מתניתין:

משלחין ^[23] דורון איש לרעהו ביום טוב כלים, בגדים, בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים, ובלבד שהן לצורך המועד ^[24]. ובגמרא יתבאר מהו צורך המועד בכל הבגדים האלו.

אבל לא משלחים סנדל עץ ומצופה עור המסומר בתחתיתו במסמרים, לפי שאסרו חכמים לנעול אותו ביום טוב.

ולא משלחים מנעל שאינו תפור, שאינו ראוי לנעול אותו ביום טוב.

רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן, שאינו צבוע בצבע שחור, מפני שצריך אומן להשחירו, ואין דרך לנעלו כשהוא לבן.

זה הכלל: כל דבר שנאותין שמשתמשים בו ביום טוב משלחין אותו.

גמרא:

והוינן בה: בשלמא בגדים תפורין משלחים אותן - כי חזו ראויים הם למלבוש, ונחשבים כ"צורך המועד".

בגדים שאין תפורין נמי שפיר משלחים - כי חזו לכסויי ^[25].

אלא בגדים שיש כלאים למאי חזו ^[26]? ומה "צורך המועד" יש בהם?

וכי תימא: חזו למימך לכופלם תותיה תחתיו, ולישב עליהם.

אין זה נכון. כי:

והתניא: נאמר באיסור לבישת כלאיים [ויקרא יט יט] "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" - אבל אתה יכול להציעו תחתיך, שלא נאסרה השכיבה או הישיבה על בגד כלאיים מן התורה.

אבל, אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תכרך לו נימא חוט מבגד הכלאיים על בשרו, ונמצא נהנה מלבישת כלאיים ^[27].

וכי תימא שראוי לשבת עליו בכגון דמפסיק מידי דבר ביני ביני, בינו לבין בגד הכלאיים, ואז אין חשש שתכרך לו נימא מהכלאיים.

גם תירוץ זה אינו נכון. כי:

והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי יוסי בן שאול:

אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים: אפילו עשר מצעות של בד היתר מונחות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן - גזרו חכמים שיהיה אסור לישן עליהם. (משום שנאמר לא יעלה עליך) ^[28]. ומוכח שאסור לשבת על שעטנז אפילו בהפסק בגד של היתר.

אלא יש לומר שמשנתנו מדברת במשלוח וילון שיש בו כלאיים, שלא לובשים אותו, אלא פורסים אותו על הפתח, ולכאורה לא שייך בו איסור כלאיים.

אך גם תירוץ זה אינו נכון, שהרי אסור לפרוס וילון כלאיים מהחשש שמא יתעטף בו. כי:

והאמר עולא: מפני מה אמרו וילון נחשב כ"כלי" והוא נהיה טמא בטומאת כלים [ואינו נחשב כחלק מהבית, שאינו מקבל טומאה] - מפני שהשמש נוהג להתעטף בתחתית הוילון, ומתחמם כנגדו, ונחשב כ"בגד". וכיון שראוי להתחמם בו, אסור גם לעשותו שעטנז ^[29]. ושבה הקושיא למה מותר לשלוח בגד שעטנז ביום טוב, והרי אינו ראוי לשום שימוש.

הערות

^[1] רש"י ותוס' פירשו שהמימרא "אין עושין טיסני" נאמרה לבני ארץ ישראל, כי כיון שיש להם עבדים שמזלזלין בדבר אסרו להם אפילו בקטנה. וכתב היש"ש [מא] כי לדבריהם בזמן הזה שגם לבני ארץ ישראל אין עבדים, מותר להם לדוך בקטנה אפילו טיסני. ולכאורה הוא הדין להיפך אם יהיו לבני בבל עבדים, יאסר גם להם לדוך בקטנה, שהרי רב פפי לא אכל אצל שמואל משום עבדיו, אף שהיה בבבל, שהרי מקשינן ודילמא בקטנה עבדוה. ועיין להלן הערה 4. והנה הרשב"א בעבודת הקדש [שם] והרא"ה בסוגיין והעיטור [יו"ט יא] הוסיפו כי מדובר בעבדים פרוצים, ועיין משנה ברורה [תק"ד ט"ז] ושער הציון [שם כב] דהיינו דוקא בעבדים כנענים, אך משרתים ישראלים בחזקת כשרים הם ולא חשדינן להו כל כך, [וכן ביאר השטמ"ק את הגמרא בסוף סוגיין], אך הוסיף שם, כי הדבר פשוט שאפילו אם ירצה בעל הבית לדוך בעצמו, אסור לו במקום שמצויים עבדים. והנה הרמב"ם [יו"ט ג יג] כתב שהחילוק הוא בין ארץ ישראל שתבואתה טובה, ואסור לדוך בה אפילו במכתשת קטנה, כי אין בה הפסד אם נכתשת מערב יו"ט, וביאר המשנה ברורה שלא נפגמת מראיתם. ובמגיד משנה נקט שכן גם דעת הרי"ף, ועיין בדבריו אם האיסור חל בכל מקום שיש בו תבואה טובה או לא, וברדב"ז [בלשונות הרמב"ם קנ] הסיק לאסור בכל מקום, והביאו המשנה ברורה [שם]. ובשער הציון [שם כו] הקשה מה ההבדל בין תבואה למלח, והרי גם מלח אינו נפגם ובכל זאת התירו לדוכו בשינוי. ותירץ שדיכת דיסא היא עובדא דחול יותר ממלח, והראיה שהרי אפילו בבבל שתבואתה נפגמת כשנדוכה מערב יו"ט, הצריכו לדוך בשינוי במדוכה קטנה, ולא הקלו בה כמו בתבלין שהתירו לדוכו בלי שינוי מפני הפגת טעם. אכן, כבר כתבו הלחם משנה [שם] והראש יוסף שהקלו במלח, כי כל הקדרות צריכות מלח והוא דבר הכרחי. והראב"ד [שם] כתב שהתירו לדוך במכתשת קטנה רק לבני בבל שהיו רגילין לאכול דייסא, ולכן היו כותשים הרבה במכתשת גדולה, ואצלם הדיכה במכתשת קטנה נחשבה לשינוי גדול. אולם בארץ ישראל שלא היו רגילים לאכול דייסא, כתשו תמיד בקטנה ולא היה נחשב זה אצלם כשינוי, ולכן אסרו להם. וכן ביאר הרשב"א בעבודת הקדש [שם], וכתב שאסרו למקומות שאין רגילין בדייסא, ולאו דוקא בארץ ישראל. והמאירי הביא שיש גורסים בדברי רבא, כי תנן במתניתין במכתשת קבועה תנן, והיינו שמכתשת קבועה אפילו היא קטנה אסור לדוך בה, כי היא עשויה כדרך הגדולה. [ועיין בדבריו שהאיסור דוקא לבני ארץ ישראל, ולא נאמר בגולה]. ובספר המכתם כתב שאסרו לבני חארץ ישראל לדוך בקטנה כיון שחיטים שלהם קשותל מאד, וחששו שמא יבא לדוך במכתשת גדולה. וכתב הפרי חדש שצריך להחמיר ככל הפירושים, ובשער הציון [שם כ"ט] הסיק כי אף שהפרי חדש כתב כן לגבי פירושי הרמב"ם והראב"ד, צריך להחמיר ולחשוש גם לפירוש רש"י שהביאו הרשב"א, והיינו שהרשב"א ביאר בדברי רבא כהראב"ד, אך במקום שיש עבדים פרוצים אסר אף אם אין רגילין לאכול דייסא, ומקורו ממעשה דרב פפי. והנה בדברי הראשונים לא הוזכר חילוק לבני ארץ ישראל אם עשה שינוי או לא, ולכאורה אפילו בקטנה לא מועיל שינוי, וכל שכן בגדולה לבני בבל. אכן באליהו רבה הביא שהבה"ג לא גרס להלן "ודילמא מאתמול עבדוה", אלא דילמא אצלי, ומשמע ששינוי מועיל אפילו במכתשת גדולה, שהרי בקושיא זו עסקינן במכתשת גדולה. ובשער הציון [שם יט] פקפק בראיה זו עי"ש. ולהלכה כתב הטור כי כיון שאין שיעור מפורש לגדולה וקטנה נכון להחמיר ולאסור הכל. ותמה הב"ח הרי רש"י פירש שיעורה, שקטנה היא המיועדת לתבלין, וגם הפרי חדש תמה שהרי כל מכתשת שאין רגילין לכתוש בה בשאר ימות השנה מפני קטנותה, נחשבת קטנה, וכן נקט הרשב"א שם שתלוי כדרכו בחול. ובביאור הלכה הסיק להקל במדינתו שהיו כותשין תמיד בכלי מסוים, ויהא ניכר השינוי בשיכתשו ביו"ט בכלי אחר, [ורק הזהיר שלא יבואו אחר כך לידי איסור זורה עי"ש].

^[2] כל הפוסקים כתבו להלכה, "אין כותשין את הריפות", ולא חילקו בין טיסני לחילקא, ובביאור הלכה הוכיח מדברי המגיד משנה שלמסקנא מותר לדוש במכתשת קטנה אפילו טיסני, וכן כתב מהר"ם שיף בסוגיין והוסיף כי בגדולה אסור לדוך אפילו לחילקא. אולם במאירי נקט כי לרבא טיסני אסור בין בגדולה ובין בקטנה, ואילו דייסא וחילקא מותר בקטנה ואסור בגדולה.

^[3] הקשה הריטב"א איך שמואל השתמש בעבדים פרוצים ולא חשש שיכשילוהו, ותירץ כי היו בדוקים לו שאפילו שהם פרוצים במילי דעלמא אינם מזלזלים באיסורים, אך רב פפא שלא בדקן, החמיר על עצמו לפנים משורת הדין ולא רצה לסמוך על שמואל, כי אין עד אחד נאמן להכשירו. [עי"ש גירסא שונה]. והריא"ז הסיק מסוגיין כי במקום שיש עבדים פרוצים אין כותשין אפילו בקטנה שמא יזלזלו, ואם עברו וכתשו אין אוכלים ממנה ביו"ט, וכן כתב רבינו ירוחם [נתיב ד ב] כי מי שיש לו עבדים פרוצים, או שהיתה הדיסא כתושה דק באופן שאי אפשר לעשות במכתשת קטנה, אסור לאוכלה, וכן נקט המשנה ברורה [שם יד] להלכה. [ועיין מחצית השקל סק"ח שדן בזה].

^[4] כתב הריטב"א שרב פפי החמיר על עצמו, כי מן הדין מותר לאחרים לאכול מאכל שהוכן באיסור שבת ויו"ט, ורק לעושה האיסור נאסר, ורוב הראשונים נקטו כי בו ביום אסור אף לאחרים. והנה הבאנו לעיל [בהערה 2] כי הרשב"א [בעבודת הקדש שם] והרא"ה והעיטור והריא"ז כתבו שהאיסור על מכתשת קטנה נאמר במקום שיש עבדים פרוצים. ולכאורה מקורם מדברי הגמרא כאן, ונמצא שאף בבבל אסור, שהרי שמואל היה בבבל, כי הקשו לו דילמא בקטנה עבדוה. ברם, לכאורה אין ראיה מכאן לדברי הראשונים הנ"ל, שהרי רב פפי חשש שמא באמת העבדים דשו באיסור במכתשת גדולה, ומנין לאסור לדוש לכתחילה במכתשת קטנה, שמא יפרצו העבדים וידושו גם בגדולה. וצריך לומר שדייקו כפי שדקדק האליהו רבא [תקד ח], כי לכאורה תמוה למה לא הקשתה הגמרא מתחילה "ודילמא מאתמול עבדוה", ובהכרח שהיה אפשר לתרץ כי רב פפי ראה שהדייסא גסה, ואילו עשאוה מאתמול היו דכים אותה היטב במכתשת גדולה. ולכן לא הקשו כן רק אחר שהעמידו בדיסה דקה. ולמדו הראשונים ש"באיבעית אימא" חוזרת הגמרא לתרץ את הקושיא הראשונה דילמא בקטנה עבדוה, ומדובר שהדיסא היתה גסה ובודאי עשאוה ביו"ט, ורק מקשינן שמא עשאוה בהיתר ועל כך מתרצינן, כי במקום שיש עבידם פרוצים נאסרה אף הכתישה בקטנה.

^[5] דעת רוב הראשונים [הריטב"א, הרא"ה, המאירי ומגיד משנה יו"ט ג א] כי מן התורה מלאכת בורר הותרה ביו"ט לגמרי, כיון שנעשית לצורך אוכל נפש כאופה ומבשל, וכן ביאר המגן אברהם את דברי השו"ע [תקי ב] וכן הסיק במשנה ברורה. אולם הרשב"א בעבודת הקדש [א ה], נקט שכל ברירה שחייבים עליה בשבת חטאת, אסורה ביו"ט, ולא התירו לברור פסולת מתוך אוכל אלא לצורך אכילה לאלתר. [וכן כתב בשבת קלח ב, וכדבריו הסיק גם רבינו ירוחם], ובביאור הגר"א [שם] כתב שהרשב"א למד יסודו ממשנתינו שאסרו לברור ביו"ט בנפה וכברה, כי בשבת חייבים על כך חטאת. ולכאורה תמוה, מה ההבדל בין מלאכת בורר שנאסרה לשאר מלאכות אוכל נפש שהותרו ביו"ט. ומסתבר שעיקר מלאכת ברירה נעשית לימים הרבה, וכיון שאין חילוק מהותי בין ברירה ליומה לבין ברירה לימים הרבה, גזרו לאסור כל ברירה. ובמגיד משנה [שם] תמה על הרשב"א הרי בית הלל אמרו שבורר כדרכו, ולא הוזכר בשום מקום שצריך לברור ביו"ט לאלתר, וגם מותר לברור פסולת מתוך אוכל ביד, ובשבת [אם בורר לאחר זמן] חייב על כך חטאת. ובהכרח שכל האיסור רק בנפה וכברה שנראה כבורר להרבה זמן. וביאר הט"ז [שם סק"ג] שגם במלאכות אוכל נפש לא התירו רבנן כשאפשר לעשותן מערב יו"ט, ולא התירו לקחת פסולת מתוך אוכל אלא כדי לאכול לאלתר, וזו כוונת בית הלל שבורר "כדרכו", פסולת מתוך אוכל לאלתר. ותמהו עליו חבל אחרונים [הובאו בביאור הלכה] הרי בשבת חייב חטאת כשבורר פסולת מתוך אוכל אפילו לאלתר, ובהכרח שביו"ט אין איסור בורר כלל, [ושמא י"ל שהבורר לאלתר מותר משום שעושה כן בדרך אכילתו, וזה אינו יכול לעשות מערב יו"ט]. עוד יש לתמוה, כי מדברי הט"ז מבואר שהאיסור רק מדרבנן, ובפשטות דעת הרשב"א לאסור מן התורה וכדלהלן, וצ"ע. ועוד תמוה, כי בדברי הרשב"א לא הוזכר שאסר רק אם אפשר לעשותן מערב יו"ט, ומשמע שאף אם אי אפשר לברור מערב יו"ט, אסור ביום טוב. ובשו"ע הגר"ז נקט כי גם לדעת הט"ז אסור לברור אף אם אי אפשר מערב יו"ט, כיון שלא חילקו וגזרו לאסור ברירה בכל אופן. ועיין בביאור הלכה שהסיק כי אם היה יכול לברור מבעוד יום, נכון לברור האוכל מתוך הפסולת ובכך יחשב שבורר בשינוי. [ועיין מגן אברהם סק"ה וסק"ט שגם דעתו לאסור ברירה כשיכל לברור מערב יו"ט, אלא שהבין כי אין זו כוונת הרשב"א וכדלעיל] ועיין להלן אם דין זה תלוי בסוג האוכל הנברר. ובישועות יעקב [שם סק"א] כתב שטעם הרשב"א דכיון שאפשר לברור ולאכול לאלתר בהיתר, אסרו לעשות מלאכת ברירה שלא לצורך, ולפיכך נחשב שבורר שלא לצורך אוכל נפש. ולפי ביאורו צריך לומר ששאר הראשונים סברו כי אינו מחויב לחזר אחר אופן שיכול לעשות בהיתר, ועיין באבני נזר [שצג ב]. ובנשמת אדם [כלל טז א] נקט שלדעת הרשב"א בורר אסור מן התורה, כי היא ממלאכות שקודם לישה, ויישב את קושייתו השניה של המגיד משנה, שהרשב"א כתב להדיא כי בורר ביד, נחשב בורר כלאחר יד, ואפילו בשבת אינו אסור מן התורה, כי כל ברירה לאלתר, ואפילו פסולת מתוך אוכל, אינה אסורה אלא כשבורר בנפה וכברה, וכן נקט הביאור הלכה בדעת הרשב"א. אולם הבית מאיר והאגלי טל [בורר א כז] הבינו בדעת הרשב"א שמותר לברור פסולת מתוך אוכל לאלתר, ואפילו רבנן לא אסרו זאת. [וכדעת תוס' ותוס' רי"ד בשבת עד א] ולכל השיטות לפי הרשב"א צריך לומר כי בית שמאי אסרו ליטול פסולת משום טלטול מוקצה, שהרי לצורך אכילה לאלתר שבה נחלקו בית הלל - מותר אפילו בשבת.

^[6] הרמב"ם [יו"ט א ז] מנה את מלאכת בורר בין המלאכות שאסרו חכמים ביו"ט, ונקט "אין בוררין חיטין", ואילו להלן [שם ג טו] כתב את דין משנתינו הבורר קטניות בורר כדרכו וכו', ובפשטות דעתו להתיר ברירת קטניות בשינוי כי הדרך לבררם סמוך לאכילתן, [ולא אסרו אלא בנפה וכברה], אך בחיטים אסור. אולם בשו"ע הגר"ז [תצה ט, תקי ג] כתב שהתיר ברירת קטניות אף כשאפשר לבוררן מערב יו"ט, כיון שאין דרך לבוררן להרבה זמן, ולכן בחיקו ובידו בורר לכתחילה לצורך היום. ורק ברירת חיטין נאסרה כי רגילים לבוררן להרבה זמן, ולכן אסרו גם כשבוררים מעט. [והביאו בשער הציון תקא א ובביאור הלכה ריש תקי הוכיח כן מדברי רש"י, וראה לעיל [יג א] ורמב"ן במלחמות ה' [ריש פ"ג]. ודין המלאכות שלא הותרו התבאר לעיל, בהערת ההקדמה למשנה הקודמת, אם אסורין מן התורה או מדרבנן, ונפקא מינה להתיר עשייתם בשינוי]. ובמחצית השקל [תקד ט] כתב לחלק בין ברירה לצורך לישה, שאסורה, לבין ברירה אחר לישה, ולכאורה בירושלמי [פ"א ה"י] לא משמע לחלק כן, שהקשה ממתני' על מה ששנו שם כי הבורר בשבת נסקל וביו"ט סופג את הארבעים, ולא חילק בין ברירה שקודם ואחר לישה. [ולפי שו"ע הגר"ז היה צריך לחלק בין חיטים לקטניות].

^[7] כבר הבאנו לעיל [עמוד א הערות 7-8] כי דעת הגר"א להתיר על ידי שינוי אפילו בדבר שדרכו להעשות לזמן רב. והביאו המשנה ברורה [תצה סק"ה] ובביאור הלכה [שם] ובשער הציון [שם יב] הוכיח מהסוגיא לעיל לגבי מלח, כי אף אם יכל לעשותה מבעוד יום, יכול לעשותה ביו"ט בשינוי. וכן לענין בורר בכלים המיועדים לכך, [כגון לסנן חרדל או שמרים], נקט המשנה ברורה [תקי ס"ק יב יז] להתיר לברור בהם על ידי שינוי, אבל בנפה וכברה החמירו, שמיועדים לכמות גדולה וכן דרך ברירתו בחול. וכן הדין באופן שלא יכל לברור מערב יו"ט, שבמסננת מותר ובנפה וכברה אסרו. ובביאור הלכה [שיט ח] כתב שהחמירו יותר בנפה וכברה, דמחזי כמאן דעביד לצורך חול. ועיין שער הציון תקי סק"ח. [ולא התבררה כוונתו כל הצורך, כי קנון ותמחוי מותרים מפני השינוי, ושמא צריך שינוי בגוף הכלי, אך כשבורר בכלי המיוחד למלאכת חול לא מועיל שינוי].

^[8] הריטב"א הביא שתי גרסאות במשנה, בורר אוכל אוכל, והיינו שמותר לברור רק את האוכל מתוך הפסולת, ולא להיפך. [ונרחיב בזה בהערה הבאה]. אך אין הגבלה לכמות האוכל הנבררת, ויכול לברור לצורך כל היום ולא רק לאכול לאלתר אפילו לדעת בית שמאי. וגירסא השניה כגירסתינו בורר אוכל ואוכל. וביאורה, כי חוץ מהאיסור לברור את הפסולת מהאוכל, לדעת בית שמאי יש גם הגבלה בכמות האוכל הנברר, שלא הותר לברור אלא לצורך אכילתו באותה שעה, ולא לצורך סעודה אחרת אפילו בו ביום. ולפי גירסתינו נמצא שבית שמאי ובית הלל חולקים אם מותר לברור לצורך בו ביום או לא. וכן ביאר הרא"ה שבית הלל מתירין לברור הרבה ביחד ובלבד לבו ביום. וכן נקט המגיד משנה [יו"ט ג טו] אך להרשב"א אפילו בית הלל לא התירו לברור אלא לאלתר, [כמבואר בהערה 5], ועיין צל"ח כאן.

^[9] תוס' פירשו כי לבית שמאי כל נטילת פסולת מתוך אוכל חשובה ברירה, ואסורה ביו"ט, ורק כשמשנה ונוטל את האוכל התירו ביו"ט, וכן ביאר המאירי. וכבר הערנו [בהערה 5] כי לדעת הרשב"א אי אפשר לבאר כן, שהרי סבירא ליה כי מחלוקת בית הלל ובית שמאי נסובה רק על הבורר לאכול לאלתר, וכן סבירא ליה כי כשבורר לאלתר אפילו בשבת אין איסור דאורייתא [וי"א שמותר לכתחילה], ואם כן גם בית שמאי לא יאסרו באופן זה ביו"ט. ובהכרח יפרש כמו שפירשו השטמ"ק הרא"ה והריטב"א, כי האיסור לברור פסולת מאוכל הוא מפני טלטול הפסולת המוקצה, ונמצא שבית הלל התירו לטלטל מוקצה לצורך תיקון האוכל [או למעט בטירחא] ועיין בהערה הבאה.

^[10] לפי רוב הראשונים בית הלל התירו לברור כדרכו, כיון שאין איסור ברירה ביו"ט, ונחלקו בכך עם בית שמאי. אך לדעת הרשב"א שגם בית הלל אסרו מלאכת בורר ביו"ט, ומחלוקתן היא באיסור טלטול הפסולת ביו"ט, צריך לבאר טעמם להתיר כמו שכתבו הרא"ה והריטב"א שהפסולת בטלה לאוכל. וכך משמע בתוס' [שבת קמב א]. וצריך ביאור כיצד בטל דבר הניכר בפני עצמו, ואם בטלה הפסולת מפני חשיבות האוכל, לכאורה אין הבדל אם הפסולת מרובה או האוכל [ועיין בתפארת ישראל על המשניות]. ואכן הגרעק"א [בתוספותיו על המשניות] תמה איך התירו בית הלל לטלטל את הפסולת, והרי היא מוקצה. ומכח כך הוכיח כתוס' לעיל [ח א] שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, ומטעם זה יכול להוציא ולקחת את הפסולת מן האוכל. ובחידושיו למסכת שבת [שם] ביאר כי תוס' לא הסתפקו בהיתר לצורך אוכל נפש, כי לשם כך יכול ליטול את האוכל מהפסולת ולכן הוצרכו לבאר שהאיסור בטל. והנה הרש"ש כתב שצריך להוסיף על דברי תוס', כי אף שהפסולת מעורבת רק בתוך האוכל, ומיד כשבוררה עומדת בפני עצמה, בכל זאת מותר לטלטלה כדברי תוס' לעיל [ג א] שאם המוקצה בידו יכול להמשיך ולטלטלו, אמנם כל זה ניחא לדעת מגן אברהם [שח סק"ז] שהיתר זה מועיל לכל מוקצה, אך כבר הבאנו שם שהאחרונים הכריעו כי רק בכלי שמלאכתו לאיסור התירו, ואם כן תמוה באיזה אופן תועיל ברירתו לסלק הפסולת מהאוכל, והרי מיד חייב להניחה מידו. והחזון איש [מז טו] ביאר שאין כוונת תוס' בשבת, לדיני ביטול בתערובת, או מפני חשיבות האוכל, אלא שנטילת הפסולת אינה מוגדרת כטלטול, אלא כתיקון האוכל. [ובס"ק כא כתב, שמטעם זה מותר לכבד הבית ואין איסור בטלטול העפר, כי פעולתו מוגדרת כניקוי ולא כטלטול]. ולדבריו מובן מה שפסקו האחרונים [ט"ז, שו"ע הגר"ז ומשנה ברורה בסימן תקי] כי כשהאוכל והפסולת שוין יברור איזה מהם שירצה. והיינו כי אין הביטול ברוב מתיר לקחת את הפסולת, אלא שנחשב כתיקון האוכל, וכל זמן שאין הפסולת עיקר, ואין טרחתה מרובה, מותר ליטלה. ועיין עוד להלן ובהערות על תוס'.

^[11] הבית יוסף [שיט] הקשה ממשנתינו לפירוש רש"י [בשבת עד א] שפירש כי האיסור לברור בקנון ובתמחוי הוא רק כשהברירה נעשית על ידי הכלי, אבל מותר לברור בידו ולהניח בהם. ולכאורה קשה ממשנתינו שהוזכרו קנון ותמחוי עם חיקו, והכוונה "בחיקו" היא שבורר ביד ומניח בחיקו, ומשמע שגם אופן זה בשבת אסור. [כך ביאר הט"ז קושייתו]. ודחה ד"הא כדאיתא והא כדאיתא", דהיינו "בחיקו" ביאורו שבורר בידו ונותן לחיקו, ואילו בקנון ותמחוי מדובר שבורר על ידי הכלי, אך כשבורר בידו מותר להניח בקנון ותמחוי. והב"ח כתב ד"שגגה פלטתו הקולמוס", כי גם "בחיקו" ביאורו שבורר בסיוע בגד המונח בחיקו, ולא באופן שבורר בידו ומניח בחיקו. וכן ביאר הדרישה, ותמה לפי ביאור הבית יוסף מהיכי תיתי לחלק בין הנחה בקנון ותמחוי להנחה בנפה וכברה או בחיקו. והט"ז כתב שהגמרא לעיל [יב ב] מוכחת כביאור הבית יוסף, דאמרינן אם ניפח ונתן לתוך חיקו חייב, וביאור המשנה שבורר בקנון ותמחוי ונותן לתוך חיקו, ולכן לא הזכיר הטור בהלכות יו"ט [תקי] את ההיתר בחיקו, אלא "בקנון ובתמחוי", כי הם הכלים שנעשית בהם הברירה. ומשמע שביאר כי מותר לברור ולהניח אפילו לאחר זמן, כדעת הרא"ה והמגיד משנה לעיל הערה 8 ודלא כהרשב"א. ברם, יש לעיין אם הבורר בקנון ותמחוי בשבת להניח, חייב. כי נראה שנחלקו בכך הרמב"ן והר"ן [בשבת שם] ודעתם לחייב. [וכן פסק במשנה ברורה שיט ס"ק ש, ובביאור הלכה תק]. אך בדעת הרמב"ם הוכיח האגלי טל [בורר א ב] שרק ביד חייב כשבורר להניח, אך בקנון ותמחוי פטור, כי ביד הפטור הוא משום דרך אכילה, וזה רק כשבורר לאלתר, אבל בקנון ותמחוי הוא פטור משום השינוי, ואף לאחר זמן אינו חייב. ולפי זה יתכן שיפרש הרשב"א משנתינו גם לאחר זמן.

^[12] רש"י [בשבת עד א] נקט כי הבורר לאכול לאלתר, אפילו אם ברר בנפה וכברה, מותר. ותוס' תמהו עליו ממשנתינו שאסרו בית הלל בכל ענין ולא חילקו בין לאלתר לבו ביום, [ובמיוחד למשנ"ת בדעת הרשב"א שהמחלוקת במשנתינו היא בבורר לאלתר. ועיין במגן אבות שביאר כי גם רש"י לא התכוון להתיר ברירה לאלתר אלא ביד ולא בנפה וכברה]. והסיקו כפירוש רבינו חננאל שהבורר בנפה וכברה, אפילו לאלתר, חייב, וכן פסק הבית יוסף [ריש שיט].

^[13] רש"י פירש את קושיית הגמרא מצד איסור מוקצה, והיינו כי מיעוט האוכל בטל לגבי רוב הפסולת, ונעשה מוקצה ומי יתיר לטלטלו, [ולכאורה הוא ביטול של תערובת, שהרי כאן מדובר לענין איסור, ולא יתכן לבאר בדבריו כביאור החזו"א בתוס' בשבת], ובמסקנת הגמרא מדובר באופן שכמות הפסולת מועטת מכמות האוכל, אולם טירחת ברירת הפסולת מרובה מברירת האוכל, ולכן אמר רבן גמליאל שנוטל את האוכל. אבל דברי בית הלל במשנה עוסקים באופן שכמות האוכל מרובה על הפסולת, וטירחת ברירת האוכל מרובה מברירת הפסולת, ואז נוטל את הפסולת, ונמצא שהפסולת בטלה ואינה נחשבת כמוקצה, אך אם טירחתה מרובה בורר את האוכל כדי למעט בטירחה ביום טוב. [ובאגלי טל, זורה א ט, נקט שאף אם הפסולת בטלה באוכל המרובה ואינה מוקצה, לא התירו לעשות את המלאכה אלא באוכל נפש עצמו, ורק כשממעט בטירחא התירו לעשותה בפסולת]. וכבר תמה הגרעק"א [בשבת שם] הרי כל ההיתר הוא כי לצורך אוכל נפש התירו טלטול מוקצה ביו"ט, ואיך מדמה הגמרא בשבת את טלטול הפסולת לטלטול אבן מעל גבי חבית יין בשבת, והניח בצע"ג. על כל פנים בדעת רש"י מבואר כי התירו טלטול מוקצה כדי למנוע טירחה, בין בשבת ובין ביום טוב. אולם יתכן לבאר שבית הלל עוסקים באופן שכמות האוכל אינה מרובה על הפסולת, וטירחת ברירת האוכל מרובה מברירת הפסולת, ואז נוטל את הפסולת, ונמצא כי אף שהפסולת אינה בטלה ונחשבת כמוקצה, מותר לטלטלה כדי למעט בטירחה ביום טוב. ונמצא שאם כמות האוכל מרובה על הפסולת, הדין חלוק, כי אם טרחת ברירת האוכל מרובה, נוטל את הפסולת וממעט בטירחא, ואם טירחת ברירת הפסולת מרובה, נשארת באיסור מוקצה, ונוטל את האוכל. ואם הם שוים בכמותם וטורח האוכל רב מהפסולת, מותר לטול הפסולת דממעט בטירחא. אולם אם הם שוים בטירחתם, אסור לטלטל הפסולת, שהרי היא מוקצה וכל היתרה רק כשממעטת בטירחא. והנה הגרעק"א [שם] הוכיח מהסוגיא כביאור תוס' שהפסולת מותרת בטלטול כי בטלה לאוכל, [ואין צורך אוכל נפש מתיר טלטול מוקצה אלא כשאי אפשר בלא טלטול, אך לא הותר בכדי למנוע טירחת ברירת האוכל מהפסולת], ונמצא שפקע שם המוקצה מהפסולת, ולכן אין הבדל בין שבת ליו"ט לענין טלטול. ונמצא לדבריהם, שהאוכל לעולם אינו בטל, אפילו בפסולת מרובה, ולכן מותר טלטולו בכל אופן. ולענין ברירה, בפסולת מרובה על האוכל חייב להוציא את האוכל, ואפילו אם טרחתו מרובה מהוצאת הפסולת. אך היתר טלטול הפסולת תלוי בכמות האוכל, כי אם הוא מרובה, אף שטירחת הפסולת מרובה ממנו, מותר לטלטלה [אך לגבי ברירה תלוי בטירחא]. ומאידך אם הם שוין, אסור לטלטלה אף שממעטת בטירחא. [ועיין בהערה הקודמת שהאחרונים הסיקו להתיר כשהן שוין. וביארנו דבריהם לפי ביאור החזו"א בדברי תוס', אולם יתכן שלדברי תוס' לא הותר תיקון האוכל, אלא כשהוא מרובה על הפסולת, ורק לדברי הרשב"א בסמוך נאמר ההיתר כשהן שוים]. אך הרשב"א והריטב"א והרא"ה ביארו את קושית הגמרא כגירסת הרי"ף: פשיטא, מי איכא מאן דשרי, והיינו כי באופן זה שהפסולת מרובה על האוכל בכמות ובטירחא, ודאי אסור לנוטלה הן מצד הטירחא שבברירתה, והן מצד איסור מוקצה בפסולת, שהיא עיקר התערובת. ולמסקנא מדובר באופן שכמות האוכל מועטת מהפסולת, אך טירחת ברירת האוכל מרובה מברירת הפסולת, וכיון שבפסולת יש איסור מוקצה, ובאוכל איסור טירחא, קא משמע לן רבן גמליאל שאין היתר לטלטל את המוקצה כדי למעט בטירחא, אלא נוטל את האוכל. ונמצא שאין היתר לטרוח בברירת האוכל אלא מפני איסור מוקצה בברירת הפסולת, אך כשהאוכל מרובה על הפסולת, ונטילת הפסולת איננה מוגדרת כטלטולה, אלא כתיקון האוכל, שוב אסור ליטול את האוכל מפני הטירחא שמרובה בו על ברירת הפסולת, והוא הדין כשכמות הפסולת שוה לאוכל, ונחשב כתיקון האוכל. ומכח ביאור זה נקט הרשב"א [בשבת שם] בשם הרמב"ן, שהתירו לברור פסולת מתוך אוכל, כל עוד איננה מרובה ממנו, כדי לתקן את האוכל לאכילה. ובפשטות הולך לשיטתו [לעיל הערה 5] כי מותר לברור אפילו בשבת פסולת מתוך אוכל ביד לאלתר, כשאין הפסולת מרובה מהאוכל, וכמו שהתבאר. [אך הגרא"ז מלצר בהגהותיו על הרמב"ן שם, נקט כי ההיתר לברור רק ביו"ט, ובשבת אסור לברור פסולת מאוכל, וכל הנידון רק לגבי טלטול הפסולת]. והר"ן בסוגיין הרכיב השיטות יחד, כי הביא פירוש רש"י שקושית הגמרא היא הרי בפסולת מרובה טירחתה מרובה ועדיף ליטול האוכל, [וכוונתו שלא התירו לטלטלה אלא אם ממעט בטירחה. ועיין]. והמסקנא שלא אמרו ליטול הפסולת אלא אם טורח האוכל מרובה. ומאידך הביא פירוש אחרים, שהמסקנא היא דקא משמע לן שבאוכל מועט וטרחתו מרובה, אסור ליטול הפסולת כדי למעט בטירחא. כיון שהיא מרובה מהאוכל. [ואפשר לבאר פירוש זה הן כתוס' והן כהרשב"א]. והסיק הר"ן: "ואפשר דתרוויהו איתנייהו". והיינו שגם לפירוש רש"י לא הותר לטלטל מוקצה כדי למעט בטירחא, ואם הפסולת מועטת מהאוכל ומוספת טירחא צריך לברור את האוכל. וכן הסיק המגיד משנה [יו"ט ג טז] "שהתירו בית הלל ברירה כדרכה כשהאוכל מרובה בשיעור, ואין בברירת הפסולת טורח יותר מברירת האוכל", ולדעתם חובה למעט בטירחא. והנה הרמב"ם [שם] פסק שאם היתה הפסולת יותר מהאוכל, בורר את האוכל ומניח את הפסולת. וכתב הכסף משנה שהרמב"ם ביאר את קושית הגמרא כך: וכי יש מי שיסבור להתיר ברירת פסולת מתוך אוכל, עד כדי שיצטרך רבן גמליאל להשמיענו באסור. ואין הקושיא על ברירת האוכל, ולפי זה מסקינן כי רבן גמליאל השמיענו שאם טירחת הפסולת מרובה אסור להוציא אפילו מרוב אוכל, וכל ההיתר הוא רק כשטרחת ברירת האוכל מרובה וכמות האוכל מרובה, ואז הפסולת בטלה, ומותר לטלטלה כדי למעט בטורח. אבל כשכמות האוכל מעוטה מהפסולת אף שטרחתו מרובה, נוטל את האוכל ולא את הפסולת. כי הפסולת היא מוקצה.

^[14] בשולחן ערוך [שיט ח] גרס אין "שורין" את הכרשינין, אך הב"ח והדרישה והט"ז גרסו "שולין" וכן משמע ברש"י [קמ א] ולמד כן ממשנתינו דתנן מדיח ושולה, ונראה שההבדל בין הגירסאות הוא בהגדרת הפעולה, כי לשו"ע אסורה השריה לצורך ברירה [בשבת]. אך השליה מהמים אחר שנברר לא נאסרה, ואילו הגורסין "שולין" סוברים שרק בצירוף השליה נעשית הברירה, ולא בהשריה וברירה ממילא על ידי המים. ורש"י נקט שהשליה נעשית בפסולת הצפה למעלה, וכן נקט בפרי מגדים [משב"ז סק"י] דהוי ברירת פסולת מאוכל, והיינו שהשליה היא בהצפת הפסולת ולא בהשריה, אך מאידך אין צריך לצרף את שלית האוכל כדי שתחשב ברירה. אכן בביאור הלכה [שיט ח] כתב שבמשנתינו משמע שמדיח ושולה הוא מלאכת בורר גמורה, שהרי בית הלל התירו ברירה גמורה, ולא אסרו אלא בנפה וכברה דמחזי כעושה לצורך חול. וכיון שרבן גמליאל הוסיף עליהם ואמר "אף מדיח ושולה" משמע שגם אופן זה הוא מלאכה גמורה, [וראה ב"י תקי ומג"א שם סק"ד], וסיים "וכן בירושלמי שם משמע כדברינו", וצריך ביאור כוונת הוכחתו. ויש בכך נפקא מינה לדינא כמו שכתב שם לגבי חיוב חטאת על כך, והפרי מגדים הסתפק בזה, ובאגלי טל [בורר טו טז] כתב שהיא מלאכה דרבנן, כיון שאין בורר בידים אלא ממילא, ורק נראה כבורר. ולדעת הביאור הלכה חייב חטאת, כי זו דרך המלאכה, ולדבריו אסור לעשות כן אפילו לצורך אכילה לאלתר, וכן משמע בפרישה [סק"ז]. ובדרישה כתב כי האיסור הוא אפילו למאן דמתיר ברירת פסולת, כי אי אפשר לבוררה באופן אחר. [ועיין באיל משולש, פ"ה יז, שצידד כי נחשב כבורר בכלי, כיון שזו דרך הברירה. ועיי"ש עוד בפט"ו הערות ז, יב, בשם התהלה לדוד והגאון מטשעבין, אך בפרי מגדים משב"ז סק"י לא משמע כן. וצ"ע]. והנה בירושלמי [פ"א ה"י הובא לעיל הערה 6] מסקינן שרבן גמליאל אוסר ברירה ביו"ט מן התורה, והוא התנא שאמר כי הבורר בשבת נסקל וביו"ט לוקה. ולכן לא התיר לברור ביו"ט אלא בהצפת מים שלא כדרך המלאכה. ולכאורה משמע שסבר כהרשב"א שבית הלל לא התירו אלא באופן שאין המלאכה אסורה בשבת, ויש לדחות שלדעת הירושלמי לא גרסינן במשנה "אף" מדיח ושולה, אלא "רבן גמליאל אומר מדיח ושולה", וחולק לחומרא לומר שרק בשינוי זה מותר. ועיין במאירי שהוכיח כגירסא זו, שהרי ברירה באופן של הדחה יש בה פחות טירחה מברירה בתמחוי, ואם כן בית הלל שהתירו ברירה בתמחוי ודאי צריכים להתיר בהדחה, ובהכרח שרבן גמליאל מחמיר מהם ולא התיר אלא בהדחה. [ובירושלמי שם מקשה הרי שנינו בתוספתא [פ"ב הי"ב] שלבית רבן גמליאל היו שוחקין את הפלפלין ברחיים שלהם, [ומשמע שהתירו מלאכות שקודמות ללישה], ותירץ שלא התירו אלא טחינה שלא כדרכה. ורבינו חננאל כאן גרס בירושלמי "מותר לשחוק ואסור לברור", ומשמע שזה תירוץ הירושלמי לחלק בין טוחן לבורר, אך בגירסתנו זו חלק מהקושיא, והתירוץ כנ"ל].

^[15] המאירי פירש טעם האיסור לפי בית שמאי, שנראה כשולח לצורך יום חול, והט"ז [תקטז סק"א] כתב שכל "אין משלחין" המוזכר כאן [ולכאורה כוונתו גם לדברי בית שמאי] היינו דרך רשות הרבים, אבל בטלטול שרי, שהרי אין כאן מוקצה וכו', ולכן אנו שאין לנו רשות הרבים משלחין כל דבר שאינו מוקצה, וביאר הערוך השולחן דבריו, כי אף שהוצאה מותרת ביו"ט, אסור להוציא דבר שהוא רק לצורך חול ואין בו שמחת יו"ט. אך בחיי אדם [כלל צו] ובבית מאיר נקטו שהאיסור לשלוח הוא משום עובדין דחול, ולכן אסור לשלוח אפילו במקום שיש עירוב, ודייקו כן מדברי הרא"ש [סי' כד] והרמב"ם בפירוש המשנה, והוכיחו, שאילו הטעם כהט"ז דהוי לצורך חול ולא התירו הוצאה, אם כן דין זה היה צריך להכלל במשנה לעיל [יב א] אין מוציאין את הקטן, ובהכרח שהטעם משום עובדין דחול. ובהערה 18 נביא מחלוקת הראשונים בטעם האיסור בדברים האסורים לפי בית הלל.

^[16] הרמב"ם [יו"ט ה ז] כתב משלחין בהמה חיה ועופות אפילו חיים, מפני שמותר לשחטן ביו"ט. ובשו"ע הגר"ז הוסיף, כי אף אם יודע שחבירו לא ישחטם, כיון שאילו היה רוצה יכל לשחטם ולאכלם, מותר לשלוח לו. ובערוך השולחן הוסיף עוד, שצריך שיהא שהות ביום שיוכל לשחוט ולמלוח ולבשל ולאכול שאם לא כן אינם מוכנים ליו"ט. ובמשנה ברורה [תקטז ב] כתב בשם עולת שבת כי להלכה דקיימא לן [בסי' תצה] שיש מוקצה ביו"ט, ההיתר בבהמה חיה הוא רק כשאינה עומדת לגדל ולדות. ודימה דין בהמה חיה שהיא מוקצה, לדין תבואה המחוסרת טחינה שאין משלחין אותה. ובאליהו רבה חילק, כי רק בתבואה אסרו מפני שמלאכת טחינה אסורה ביום טוב לכולם, אך מלאכת שחיטה מותרת, ואין הבהמה מחוסרת מלאכה שאסור לעשותה, ואינה נאסרת לשלחה, מצד המוקצה. ובשער הציון [סק"ג] דחה חילוקו, שהרי סוף סוף אין בה את טעם ההיתר, כיון שאין יכול לשחטה ביום טוב ולאכלה. וראה במגן אברהם [שו טו, ובהג' אמרי ברוך שם] שאע"פ שאסור לתת מתנה בשבת ויו"ט כי נראה כמקח וממכר [כמבואר בב"י תקכז], מכל מקום מותר לשלח מתנה שהיא לצורך השבת או יו"ט, וראה להלן [טו הערה 9] שדעת הרשב"א שנחשבת כצורך יו"ט מפני שמחת הנותן והמקבל, ולכן אם המתנה טעונה תיקון נוסף להתאימה לשימוש, אסור לשלחה כי אין בה שמחה.

^[17] בבבא זו נחלקו בית הלל על בית שמאי לגבי משלוח דברים הראוים לזמן רב, [ולכן חילקם לשתי בבות - ערוך השולחן], ובשו"ע הגר"ז [תקטז א] כתב שבית הלל התירו לשלוח אפילו דברים אלו שאפשר לתקנם לשימוש ביו"ט, אף שהשולח יודע שהמקבל לא ישתמש בהם ביו"ט. וקטניות הותרו כי הדרך לבשלן שלמים, ואינם מחוסרים טחינה [משנה ברורה שם], וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב [שם], משלחין קטניות מפני שמבשלן ביו"ט או קולה אותן. אולם הרשב"א [בעבודת הקדש ג ח] לא גרס קטניות, וכלל עדשים עם חיטין ושעורין דקיי"ל כבית הלל שאסור לשלחן, וגם במשנה שבירושלמי לא הוזכרו קטניות. והמאירי צידד כהרשב"א, וטען שאילו סברת הרמב"ם נכונה, הרי אין מקום לחלק בין חיטים לקטניות שהרי גם חיטין ראויות לדייסה וקליות, והיה לו להשוות את דינם לאיסור או להיתר, [ועיין להלן הערה 22].

^[18] הרמב"ם [יו"ט ה ו] פסק כבית הלל שאין משלחין תבואה כי אין משתמשים בה בחול אלא אחר טחינה, וביו"ט אסור לטחון. וביאר המגיד משנה שסיבת האיסור לשלוח תבואה היא מפני שעיקר התבואה עומדת לטחינה, וכל המחוסר מעשה שאסור לעשותו ביו"ט אין משלחין אותו. ומלשון הרמב"ם בפירוש המשנה משמע שהאיסור מפני עובדין דחול, ובתבואה מודים בית הלל לבית שמאי. אולם בפסקי רי"ד כתב כי אף שיש בני אדם ששולין אותן ואוכלים בלא טחינה, כיון שרובן לטחינה נראה כשולח לו לצורך חול. וראה בהערה 16 שנחלקו בזה האחרונים. ובבית מאיר דן, כי ממה שהתירו בית הלל לשלוח ולא הגבילו דוקא ברשות היחיד [ראה רמ"א תקטז ג], יש ללמוד דהוא הדין איפכא בכל דבר שאין משלחין, היינו אף ברשות היחיד בכל מקום שהוא מעבר לרבים, ומחזי להם כעובדין דחול. ובית הלל סוברים בזה כבית שמאי, אלא שהתירו בדברים הראויים ליו"ט. ולהלכה פסק הרמב"ם [שם] כבית הלל שאסרו לשלוח תבואה, וכן פסקו הרא"ש והריטב"א, ונחלקו אם דעת הרי"ף לפסוק כרבי שמעון או כרבנן, שהרא"ש הבין ממה שהביא את הברייתא שבגמרא, כי פוסק כרבי שמעון. והריטב"א כתב שלא הביאה אלא כדי לפרש דברי רבי שמעון במשנה. ועיין להלן הערה 22. והמאירי הביא שרבינו אפרים פסק כבית הלל, משום שרבי שמעון התיר תבואה כיון דלית ליה מוקצה, ולא קיימא לן הכי. ודחאו המאירי שהרי גם תנא קמא מתיר לאכול התבואה בביתו, וכל מחלוקתן רק אם מותר לשולחה, משום שנראה כשולח לטחינה ומתעסק בצרכי חול, אך לכולי עלמא אינה מוקצה.

^[19] הצל"ח הקשה הרי רבי שמעון גר בארץ ישראל, ולעיל אמרו שלבני ארץ ישראל אסור לכתוש ביו"ט במכתשת קטנה, ולא מסתבר שרבי שמעון דיבר לבני בבל. וראה שפת אמת וכתב סופר שדנו בזה.

^[20] רש"י והר"ן פירשו שהאיסור לשלוח בשורה הוא משום דאוושא מילתא, ונראים כמוליכים למכור בשוק, וכן נקט הרשב"א בעבודת הקדש [שם], [ובשו"ע הגר"ז כתב שלטעם זה האיסור חל גם בחצר או מבוי שרבים מצויים שם]. והרמב"ם והרא"ה כתבו דמיחזי כעובדין דחול, ובפסקי ריא"ז כתב שנראה כשולח לו לצורך חול. אך השטמ"ק והמאירי הביאו שרבינו אפרים כתב שנראה הראשון כמוכר, השני כלוקח, והשלישי כסרסור. וכתב הראש יוסף כי לדעתו האיסור אף באופן שהאחד נושא את המשלוח, ושנים הולכים עמו ריקם, [אך לשאר טעמי הראשונים באופן זה מותר לשלוח]. ותמוה לפי הבנתו כיצד תתבאר איבעית הגמרא בשלשה מינים לשלשה בני אדם, כי לכאורה לא שייך בזה מוכר קונה וסרסור. ובאור זרוע [שמא] הביא שריב"א הסתפק אם רב יחיאל אמר דבריו על כל דברי בית הלל או רק על הבבא של בהמה חיה ועוף, כי דרכן למכרן בשוק, ואין דרכן לשלחן מנות כשהם חיים בתלתא גברי, אבל הבבא שהתירו לשלוח שחוטין ושמניח וסלתות מתיר רב יחיאל לשלחן בשורה ובשלשה גברי, אך לבסוף חזר בו וכתב שלא מצינו חילוק, ואין לנו להקל בזה מסברא.

^[21] הרמב"ם [יו"ט ה ח] כתב אין שורה פחותה משלשה בני אדם, כיצד, שלח ביד ג' וד' בני אדם כאחד זה אחר זה, וכולן הולכין בשורה אחת, אסור שלא יעשה כדרך שעושה בחול, וכן נפסק בשו"ע [שם]. ובמגן אברהם הביא דברי היש"ש, כי האיסור לאו דוקא בשורה, אלא אפילו הולכים בערבוביא, ועוד יותר נראה שאם היו הולכים בכוון בזה אחר זה היה אסור אפילו בג' מינים דשרינן לקמן, כי שורה נראית כעובדין דחול ואוושא מילתא טובא. ובפשטות הכוונה שאם הולכים בשורה אסור אפילו בג' מינים, וזה תמוה כי מסוגיין משמע דרב אשי דן על דברי קודמו, ועיין מחצית השקל. ואמנם המעיין בדברי היש"ש יראה כי חידושו נסוב על דברי הרמב"ם שאסר בשורה והתיר בשלשה מינים, ועל כך כתב היש"ש שאין כוונת הרמב"ם לשורה ממש, כי אם כן גם בג' מינים יאסר, ורק כשהולכים כך בלא כוונה מותר בג' מינים, ובאופן זה עוסקת הסוגיא. אבל אם כוונתם ללכת דוקא בזה אחר זה, אף לרב אשי פשיטא שאסרו לשלוח ג' מינים. אכן הרשב"א בעבודת הקדש [שם] לא הזכיר שורה כלל, ומשמע כי דעתו שעיקר טעם האיסור תלוי בשלשה בני אדם, ואם כן לרב אשי מותר לשלוח ג' מינים אפילו בשורה, וכן ביאר באליהו רבה את דעת הרמב"ם "כי אף בערבוביא אסור בג' בני אדם, ונקט "שורה" לחדש כי בג' מינים מותר אף בשורה ודלא כיש"ש", ועיין בשער הציון [שם סקי"א] ודו"ק. ולהלכה פסקינן להקל בשלשה מינים, משום דספק דרבנן לקולא - מגיד משנה שם. אולם הרי"ף והרא"ש השמיטו בעיא זו, וכתב הר"ן דמשמע שפסקו לחומרא, וכן נקטו האור זרוע [שמ"א] והראבי"ה [תשמ"ד], וראב"ן [תמ"ו] כתב שטעמם משום דספיקא דאיסורא לחומרא, והיש"ש כתב כי כל ספק שהונח בתיקו אזלינן בו לחומרא, ועיין קרבן נתנאל [אות מ].

^[22] הרי"ף הביא ברייתא זו, וכבר הבאנו בהערה 18 שנחלקו הראשונים אם כוונתו בכך לפסוק כרבי שמעון או לא. ובטור [תקט"ז] נקט כאביו ברא"ש שדעת הרי"ף להתיר משלוח תבואה כרבי שמעון. אך הדרישה דייק מיתור לשון המשנה, שהרי רבי שמעון נסוב על דברי בית הלל ולמה הוצרכו לחזור ולומר שמתיר "בתבואה". וביאר שהרי"ף הבין כי רבי שמעון בא לפרש שאין כוונת בית הלל לאסור כל תבואה, שהרי יש תבואות הראויות לשימוש ביו"ט כמו שפרט בברייתא, וכיון שלפי פרושו לא נחלקו בזה, הביאה להלכה. [וגרס במשנה "אף בתבואה", דהיינו גם בתבואה שאסרוה, מצינו סוגים המותרים]. וכן הובא בהקדמת ספר פאת השלחן בשם הגר"א שביאר כן להגר"ז מוולאז'ין. וגם הט"ז [שם] כתב כי הרי"ף מפרש שרבי שמעון התיר בתבואה אפילו אם אין למקבל צורך ללודיות ולבהמה, כיון שאפשר ליהנות מהם באופנים אלו, ובזה הלכה כבית הלל שאסרו. אך בברייתא מדובר באופן שהמקבל צריך את התבואה לשימושים אלו, ולפיכך מודים בזה בית הלל להתיר לשלחה. ולביאורו מדויק לשון הברייתא שנקטה "חיטין - לעשות מהן", ולא נקטה כלשון התוספתא [וכמבואר בפנים] "שיכול לעשות מהן", כיון שאין מועיל טעם ההיתר מפני שיכול לעשות מאחר שאינן עומדות לכך, וכל ההיתר הוא רק כששולח לצורך. וכן הסיק במשנה ברורה [שם סק"ה] ושער הציון [סק"ט] להקל במקום שהמקבל צריך לתבואה, ובמיוחד בזמנינו שרוב השבולת שועל מיועדת למאכל סוסים ולא לבני אדם. וראה ביד אפרים שתמה הרי קיי"ל [בסי' תקיב ג] כי אסור להוציא ביו"ט לצורך בהמה מרשות לרשות, וכתב כי הברייתא כרבי עקיבא [לקמן כא ב] שהתיר אף לצורך בהמה. ועדיין תמוה שהט"ז כתב כי זו דעת כל הפוסקים, והרי אין הלכה כר"ע. ובהכרח שכוונת הט"ז להתיר לשלחן כהיתר שילוח תפילין, משום שיש בהם שמחה כי הם דבר שלם הראוי להינות בו, וכדלהלן [טו א]. אולם המגן אברהם [סק"א] נקט את ההיתר לשלוח לצורך בהמה רק כשהיו השולח והבהמה ברשות אחת, וכו כתב החיי אדם [צו ז] שמותר לשלוח לצורך בהמה רק במקום שיש ערוב, כי אסור להוציא לצרכה ביו"ט.

^[23] כתב בעל המאור [לעיל יב א] כי משנתינו נאמרה רק לפי בית הלל, ואילו לבית שמאי אסור להוציא מרשות לרשות אחרת אלא דבר שהוא לצורך אוכל נפש, אך לא לצורך הנאת גופו גרידא, שהרי בית שמאי אסרו [להלן כא] לעשות מדורה ביו"ט להתחמם נגדה. והמאירי [כאן] תמה, שאם כן היה צריך לפתוח גם את משנתינו ולומר "בית שמאי אומרים". ולכן נקט כדעת הראב"ד [שם בהשגות] שאין מחלוקת בין ב"ש לב"ה אלא בהוצאת כלים, אך בהוצאת מלבוש כולי עלמא מודים שמותרת כי היא לצורך יו"ט ונחשבת כ"אוכל נפש" גם לבית שמאי. וכן נקט הרשב"א בעבודת הקודש [שג ס"ח] לענין משלוח תפילין.

^[24] בגמרא מבארינן כי כל דבר שנאותין בו בחול משלחין אותו במועד, ולפי זה לכאורה ראוי לגרוס כאן כמו דגרסינן במשנה שבירושלמי: "ואף על פי שאינן לצורך המועד". וכן הוכיח הגר"א [בביאורו לאו"ח ל"א עיי"ש]. ולגירסתינו ביאר הגר"מ אריק בטל תורה שכוונת המשנה רק לגבי כלאים, כי אף שאינם ראויים להשתמש בהם בחול, אלא מוכרם לנכרי, במועד מקילין לשלחן כי יכול לישב עליהם בקשין. ונמצא כי בתפילין אין צריך שיהיו לצורך המועד, שהרי ראויין להשתמש בהם בחול. ועיין בהערות על הגמרא [להלן טו א].

^[25] בטור [תקטז] נקט שראויים להשען עליהם. וכתב הבית יוסף שגרס כך בגמרא. אולם הדרישה ביאר כי למסקנת הגמרא פירש"י ששולחין בגדי כלאים קשין כיון שראויין לישב עליהם, ואם כן הוא הטעם להתיר גם שליחת בגדים שאינם תפורין, כי ראויים להשען עליהם, ורק בהוה אמינא אמרו שראויין לכסות.

^[26] תוספות ביבמות [ד ב] ובפסחים [מג ב] הוכיחו מקושית הגמרא כי שעטנז נאסר גם לנשים, [ובזה לא הוקש לציצית שפטורות בה]. ובשואל ומשיב [קמא א, רו] כתב שעדיין יש להקשות מסוגיין לדעת הרשב"א ביבמות [קיד] שהתיר לספות איסור דרבנן לקטן, ואם כן שעטנז ראוי להציעו לקטן, כי איסור הצעה הוא רק דרבנן, ולכן אפשר לשלחו ביו"ט. ובפרי יצחק [א יב] הוכיח מכך כי דבר שלא נהגו לעשותו לא נחשב כראוי ועומד לכך. ומהרש"ם מבערזן כתב כי מדברי הרשב"א שם מוכח כי לא התיר אלא באיסור שהיום גורמו, ולא בשאר איסורים, עי"ש. ועוד יש לחלק, כי לא התיר הרשב"א אלא ספיית חפצא האסור מדרבנן, אך חפצא של איסור דאורייתא שאופן מעשה האיסור אסור רק מדרבנן לא הותר לתתו לקטן, ועיין אחיעזר [ח"ג פ"א] ובית הלוי [א יג]. ובבית יוסף [שח] הביא שבמרדכי הוכיח מסוגיין שבגד מוקצה אסור בטלטול, והביא שרבינו שמחה דחה ונקט שתורת כלי עליו, וכסנדל המסומר שאסור לנעלו ומותר לטלטלו. וראה במרדכי [תרסו] שהביא או"ז שאסר לטלטל אפילו בגד של גוי. [אך באו"ז [שמא ד, תשעו ג] כתב שממה שדנו בסוגין אם ראוי ללבשו או לישב עליו, משמע שמותר לטלטלו, ונראה שחזר להורות כרבינו שמחה]. ובשו"ע [שח מז] פסק שבגד שעטנז מוקצה הוא, והקשה הפרי מגדים, הרי ראויין לכסות בהם כלים. וכתב שבגד שקל לתקנו ולהוציא ממנו את הכלאים אינו עומד לכיסוי כלי אלא ללבוש. ובשו"ע הגר"ז כתב שדוקא בגד שעטנז של יהודי אסור, ולכאורה תימה שהרי הוא ראוי לנכרי, וכתב בכלכלת שבת [כללי מוקצה ב'] כי אם הבגד עומד ללבוש יהודי לאחר שיוציאו ממנו את השעטנז, אי אפשר להתירו מפני שראוי כעת לנכרי, שהרי אינו עומד לכך.

^[27] רש"י פירש בשני אופנים, א, נימא גדולה וגסה שמחממת במקומה, ועובר משום לא תלבש שעטנז. ב. כשיושב על בגד ומתחמם מלמטה, אפילו אם נכרכה עליו נימא רגילה נחשב על ידה כלבישה, ואסור. וביאור החילוק בין שני האופנים, נראה על פי ספיקו של בית הלוי [א א ה] אם איסור שעטנז הוא בלבישת הבגד או בהנאה מחימומו, והסיק שהאיסור הוא בהנאה. אולם הטור [יו"ד שא] והכסף משנה [פ"י מכלאים ה"י] נקטו שהלבישה אסורה אף בלא הנאה ורק בהעלאה אין האיסור אלא אם נהנה מחימום הבגד, עיי"ש [סק"ו] שדן בדבריהם. אמנם גם לדבריהם יש מקום לדון לגבי איסור ההנאה שבהעלאה, האם הוא חלק מהלבישה, שאין נחשב לבוש אלא אם נהנה ממנו, או שהיא מדיני איסור שעטנז. [ועיין ט"ז שא סקי"ב, ולהלן טו א נדון בזה עוד]. ויתכן שרש"י פירש בתחילה כי ההנאה היא מגדרי הלבישה, ולכן הצריך שהנימא עצמה תחמם. ובפירושו השני נקט כי אין הנימא נצרכת אלא להחשיבו כלבוש, והחימום הוא מדיני האיסור ויכול להתקיים מלמטה. ובפירוש המיוחס לראב"ד [תמיד כז ב, נדפס בדף לב ב] כתב כי אם נהנה מגוף הישיבה על מצע שעטנז, הרי זה אסור, ודלא כרש"י שהצריך לבישה חוץ מההנאה. ומאידך מבואר בדבריו, כי אם נכרכה נימא אסור אף אם אינו נהנה בחימום המצע, ומשמע מחד כרש"י שכריכת הנימא נחשבת כלבישה, אך מאידך משמע שדי בלבישה בפני עצמה ואין צורך שיהנה אפילו מתחתיו. ב. והנה הר"ן דקדק מדברי רש"י כי אם אין דבר המפסיק בינו לבגד, עובר באיסור דאורייתא, ולכן הוצרכה הגמרא להקשות מדברי רבי שמעון בן פזי שחכמים אסרו אפילו אם עשר מצעות מפסיקין. וכתב שאין צורך לפרש כן, אלא כוונת הגמרא לאסור לשבת בלי הפסק אפילו על דבר שאין דרכו בהעלאה מחשש שתכרך נימא, ומרבי שמעון בן פזי הוכיחו כי אם דרכו בהעלאה אסור לישב עליו אפילו עם הפסק, שמא יעלם עליו. ועיין בהערה הבאה, ובשנות אליהו [כלאים פ"ט מ"ב]. וכדעת הר"ן נקט גם הרא"ש [הל' כלאי בגדים סי' ח] שביאר כי ההיתר בכרים וכסתות, הוא מפני שעשויים לשכיבה, והיינו שאין דרכם בהעלאה, [ואף רבנן לא אסרו כי קשין הם]. ומשמע שאם דרכן בהעלאה יש לחוש שמא יעלם עליו, ועיין בשו"ת הרשב"א [ח"א תשסב]. אך דעת רש"י כהרמב"ם [פ"י מכלאים הי"ב] והטור [יו"ד שא] שכתבו כי ההיתר בכרים וכסתות הוא רק מפני שהן קשין, והיינו שכל החשש הוא רק שמא תכרך נימא, אך לא חיישינן שמא יעלם עליו. וכן כתב מהר"י קורקוס [שם] כי נפקא מינה ביניהם בדבר שאין דרכו בהעלאה, שלהרמב"ם יאסר ולרא"ש והר"ן מותר. אכן הלבוש [יו"ד שם] נקט נפקא מינה לאידך, אם הניח תחתיו ממש בגדים קשין, שלהרמב"ם מותר, אפילו אם דרכן בהעלאה, כיון שאין חשש כריכת נימא, ולרא"ש והר"ן אסור, שמא יעלם עליו. ועיין עוד בסמוך.

^[28] במסורת הש"ס הציע למחוק תיבות אלו, שאינן מופיעות בסוגיות ביומא ובתמיד. אך הרא"ה והריטב"א גרסו תיבות אלו, ופירשו שחכמים אסרו לישן עליהם כדי שלא יבא לידי לא יעלה עליך, [וכדעת הרא"ש והר"ן לעיל], ולדבריהם האיסור הוא אפילו אם יש הפסק בינו למצע, אך אם שוכב על דבר שאין דרכו ללבוש, מותר. אלא שבזה ישאר החשש לכריכת נימא, ולכך מועיל הפסק בינו למצע להתיר לשכב עליו. [והוסיפו שאין זו גזירה לגזירה כי כולה גזירה אחת, ובשטמ"ק ביאר כי כוונתם שחכמים אסרו אפילו אם תחת עשר המצעות היה רק כלאים דרבנן, כגון לבד רך וכדלהלן, וגם העלאה איסורה רק מדרבנן. אך מדובר דוקא בבגד כלאים, כי מצע כלאים אינו אוסר כיון שאין דרך ללבשו]. והרמב"ם [שם] כתב, מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים, שנאמר לא יעלה עליך, אבל אתה מציעו תחתיך, ומדברי סופרים אסור אפילו עשר מצעות וכו' שמא תכרך נימא על בשרו. ומבואר שלא גרס את הפסוק כטעם האיסור, ולכן נקט דמקרא משמע להתיר, והגזירה היא משום נימא, ולא חיישינן שמא יעלם עליו. ונראה שהגזירה היתה רק על כלאים דאורייתא, וכמבואר להדיא ברש"י, אכן האיסור הוא גם כשהכלאים במצע ולא בבגד, כי החשש הוא אפילו בבגד שאין דרך ללבשו. ובשנות אליהו [כלאים פ"ט מ"ב] כתב כי לטעם זה אין האיסור אלא באופן שנוגע במצע ממש ואפילו בגדו אינו מפסיק ביניהם, אך מאידך האיסור הוא אף באופן ששוכב על דבר שאין דרכו ללבוש. אמנם בבאר שבע [תמיד כז ב] נקט כי החשש גם כשיושב לבוש, וכן נקט הר"י קורקוס, ועיין בשו"ת גינת וורדים [יו"ד ו יג].

^[29] כך פירש הרא"ש [בהל' כלאים כ ב] שאסור לעשותו כלאים. והיש"ש תמה שהרי בשו"ת הרא"ש [ב י] כתב להדיא כי וילון שעשוי למחיצה ואין מתחממים בו אין בו משום כלאים, ולכן חילק בין וילון רך שראוי להתחמם בו, לוילון קשה שעשוי רק למחיצה. וכן חילק הבית יוסף [יו"ד שא], ופסק כן להלכה בשו"ע [שם]. וכן כתבו הבה"ג [סימן ד עיי"ש] והאו"ז [יו"ט שמא] כי וילון שאי אפשר להתחמם בו, ועשוי רק להגן מכניסת קור וחום, מותר לעשותו שעטנז, ואין האיסור אלא כשיש עליו תורת מלבוש מחמת התעטפות השמש לפעמים. ואף הרמב"ם [שם י יד] חילק בין רך לקשה, אך מטעם אחר, כי בוילון רך חוששין שמא יסמוך עליו ויעלה על בשרו, אבל קשה שאינו נכרך מותר. וכתב הרדב"ז שהרמב"ם שינה מטעם הגמ' כי רצה לתת טעם האוסר אף בימות החמה. אולם בדעת תוס' [ד"ה מפני] ביאר הב"י שאף בוילון רך לא שייך איסור כלאים, והמהרש"א והש"ך [שם] תמהו כי אין זו כוונת תוס', אלא שטענו התוס' כי אי אפשר לומר "מפני מה" כל עוד לא נזכר האיסור להדיא בשום מקום, אך באמת אף לתוס' אסור לעשות וילון של שעטנז. ועיין בהערות על תוס'. ועיין פתחי תשובה [שם] שאין אנו בקיאין מהו רך ומהו קשה, ולכן ראוי להחמיר בכל. ומאידך, הביא שו"ת פנים מאירות שכל האיסור נאמר רק בוילון תלוי, אבל בקבוע לקיר מותר כי אין חשש לכריכת נימא, והיינו לכאורה אפילו בוילון רך.

רבא אמר: לא קשיא [אינו קשה] ואין סתירה בין הברייתות, הא [זו] שמתירה במכתשת קטנה, מדברת לן [בנו] שאין לנו עבדים, והא להו [וזו להם, לבני ארץ ישראל] שמרובים שם עבדים, וכיון שחששו שמא יזלזלו באיסורים ויכתשו במכתשת הגדולה שמלאכתה אסורה ויאמרו שכתשו בקטנה שהיא מותרת — לכך אסרו עליהם כל כתישה.

מסופר: רב פפי אקלע לבי [הזדמן לביתו] של מר שמואל, ממשפחת ראש הגולה. אייתי ליה [הביאו לו] דייסא העשויה מגריסי חיטה ולא אכל, מתוך החשש שמא כתשו את החיטים בו ביום. ושואלים: ודלמא [ושמא] במכתשת קטנה עבדוה [עשו אותה] ובהיתר? ומשיבים: דחזייה דהוה דייק טפי [שראה שהיתה טחונה יפה] ודבר זה אי אפשר לעשותו במכתשת קטנה.

ושואלים: ודלמא [ושמא] מאתמול, מערב יום טוב, עבדוה [עשו אותה]? ומשיבים: דחזייה דהוה קליף צהריה [שראה שקילופו היה בהיר], שזה סימן שלא שהה זמן רב. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שלא מטעם זה נמנע, אלא מחשש מעיקר הדבר כי שאני בי [שונה ביתו] של מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי [שיש בו פריצות של עבדים], שהיו עבדיו מזלזלים באיסורים ולכך היו צריכים לאסור שם כל כתישה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי יום טוב.

א משנה הבורר קטניות ביום טוב. בית שמאי אומרים: בורר אוכל (את החלק הנאכל) מתוך הפסולת ואוכל מיד. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו או בקנון (כלי העשוי כעין משפך) או בתמחוי (קערה גדולה), אבל לא יברור בטבלא ולא בנפה ולא בכברה שהם כלים המיוחדים לברירה, ונראה הדבר כמלאכה של חול. רבן גמליאל אומר: אף מדיח את הקטניות במים ושולה את הפסולת הצפה על פניהם.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר רבן גמליאל: במה דברים אמורים שהתירו בית הלל להוציא פסולת כדרך ברירה בחול — כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.

ושואלים: פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי [האם יש מי שמתיר]? שמיעוט האוכלים בטל בפסולת, והכל נעשה מוקצה ואסור בטלטול! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר, אלא דנפיש בטרחא [שמרובה הוצאת הפסולת בטרחה] אבל זוטר בשיעורא [קטנה הפסולת בשיעורה], שבאמת יש יותר אוכל מפסולת. אולם מפני שטרחת הוצאת הפסולת מרובה, מוטב להוציא משם את האוכל.

ג שנינו במשנה, רבן גמליאל אומר: אף מדיח את קטניות במים ושולה את הפסולת הצפה בהם. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל, שהיו מביאין דלי מלא עדשים והיו מציפין עליו מים, ונמצא שתוך זמן קצר היה האוכל שוקע למטה והפסולת היתה צפה למעלה, ולא הוצרכו לברור בידים.

ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנינו בברייתא להיפך] שהאוכל למעלה והפסולת למטה? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו שהפסולת למטה, מדובר בעפרא [בפסולת עפר] שהעפר כבד ושוקע למטה מן העדשים, הא [זה] שאמרנו שהפסולת למעלה, מדובר בגילי [בקש] שהקש צף על פני המים.

ד משנה בית שמאי אומרים: אין משלחין מתנה ביום טוב אלא מנות אוכל מוכנות לאכילה, ובית הלל אומרים: שולחים מתנה אפילו בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין. וכן משלחין יינות, שמנים וסלתות ואפילו קטניות, אבל לא תבואה, שהרי אינה ראויה ליום טוב, לפי שאסור לו לטוחנה ביום טוב. ור' שמעון מתיר בתבואה, שכן יש דרכים לעשות ממנה מיני דייסא בלא טחינה.

ה גמרא תני [שנה] רב יחיאל: ובלבד שלא יעשנו בשורה, שהובלת מתנות אלה לא תיעשה בשורה של בני אדם, שאז נראים כהולכים למסחר בשוק. תנא [שנה החכם]: אין שורה כזו פחותה משלשה בני אדם, ובפחות מזה מכך אינה נקראת שורה ומותר. בעי [שאל] רב אשי: תלתא גברי ותלתא מיני מאי [שלושה אנשים ושלושה מינים שונים מהו]? האם נאמר שנראה זה כשיירה, או כשהיו שלושה מינים שונים כל אחד נדון לעצמו? שאלה זו לא נמצאה לה תשובה, ונשארה בתיקו.

ו שנינו במשנה שר' שמעון מתיר במשלוח תבואה. תניא [שנויה ברייתא]: ר' שמעון מתיר בתבואה, כגון: חטין לעשות מהן לודיות (מיני עוגיות), וכן שעורין ליתן לפני בהמתו, או עדשים לעשות מהן רסיסין (תבשיל עשוי עדשים מרוסקות), שכל אלה ראויים ביום טוב עצמו.

ז משנה משלחין כלים (בגדים) בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים (שעטנז) ובלבד שהן לצורך המועד. אבל לא משלחין סנדל עץ המצופה עור המסומר (שקבועים בו מסמרים וגזרו חכמים שלא לנעלו בשבת ובחג) ולא מנעל שאינו תפור (שהרי אינו ראוי לחג). ר' יהודה אומר: אף לא משלחים מנעל לבן שאין דרך האנשים לנעלו, מפני שצריך אומן כדי לצבעו שחור. זה הכלל: כל שנאותין (מתקשטים) משתמשים בו ביום טוב — משלחין אותו.

ח גמרא על המשנה שואלים: בשלמא [נניח] שמה שהתירו לשלוח בגדים תפורין — כי הם חזו [ראויים] למלבוש ללבוש אותם, ושאין תפורין נמי חזו לכסויי [גם כן ראויים הם להתכסות בהם], אלא בגדים שיש בהם כלאים (שעטנז) למאי חזו [למה הם ראויים], וכיון שאינם ראויים לשימוש בחג מדוע שולחים אותם במועד?

וכי תימא חזו למימך תותיה [ואם תאמר שראויים הם כדי להניח תחתיו], והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הפסוק: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט), ללמד כי אינך רשאי ללובשו, אבל מדין תורה אתה יכול להציעו תחתיך. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תכרך לו נימא (חוט) על בשרו. הרי שמדברי חכמים אסור אף להציע אריג שעטנז תחתיו!

וכי תימא [ואם תאמר] שמפסיק מידי ביני ביני [דבר ביניהם] שמניח את אריג הכלאים למטה ומניח דבר אחר עליהם, והאמר [והרי אמר] ר' שמעון בן פזי, אמר ר' יהושע בן לוי, אמר ר' יוסי בן שאול, אמר רבי משום קהלא קדישא [משמו של הקהל הקדוש] שבירושלים: אפילו עשר מצעות המונחות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן — אסור לישן עליהם, משום שנאמר: "לא יעלה עליך".

אלא יש לומר, שמדובר כאן בוילון של כלאים שאפשר לתלות אותו, שהרי איננו מלבוש. ומקשים, והאמר [והרי אמר] עולא: מפני מה אמרו וילון טמא כלומר מקבל טומאה ככלי, למרות שאין בו לכאורה שימוש לאדם — מפני שהשמש מתחמם כנגדו שלפעמים קר לשמש והוא מתעטף לפי שעה בוילון, וכיון שיש לחשוש לכך, הרי אין לעשותו של שעטנז.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' הבורר קטניות ביום טוב. עד בה"א בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי אבל לא בטבלא כו'. תניא רשבג"א מחלוקת בשהאוכל מרובה על הפסולת בזה בה"א בורר כדרכו אבל אם הפסולת מרובה על האוכל כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא פי' פסולת כגון אבנים דקות והאוכל גסים אחד מן האוכל כנגד שנים מן הפסולת דברי הכל בזה בורר ונוטל האוכל ומניח הפסולת במקומו ר"ג אומר אף מדיח ושולה. וכך היו נוהגין מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים אם הפסולת כגון תבן וכיוצא בו נמצא הפסולת צפה והאוכל למטה. ואם הוא עפר נמצא האוכל למעלה והעפר למטה:
ירושלמי הבורר והטוחן ומרקיד בשבת נסקל ביו"ט סופג הארבעים והתנינן בורר כדרכו [ואוכל] ובתמחוי ההיא דר"ג היא דתני אף מדיח ושולה והתני שבית ר"ג שוחקין פלפלין ברחים שלהן מותר לשחוק ואסור לבור:
[מתני'] בה"א משלחין ביו"ט בהמה וחיה ועוף ושוחטין יינות שמנים וסלתות וקטנית אבל לא תבואה תני ובלבד שלא יעשה בשורה ואין שורה פחותה מג' בני אדם.

בעי רב אשי תלתא גברי בתלתא מיני מאי תיקו.

תניא ר' שמעון מתיר בתבואה של חטין לעשות מהן עססיות שעורין לעשות מהן רסיסין:

מתני' משלחין כלים בין תפורין כו'.

ואמרינן תפורין חזו למלבוש שאין תפורין נמי חזו לכסויי אלא כלאים למאי חזו וכי תימא חזו להצניען ולישן עליהן.

והתניא לא יעלה עליך אבל מותר להצניעו מתחתיו. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא מיכרך לו נימא על בשרו וכי תימא דמסיק מצע אחר בינו ובין מצע של כלאים והאמרינן אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם. אלא הכלאים שהתירו לשלחו ביו"ט הוא וילון פי' פרוכת. ואקשינן וכי מותר להשתמש בוילון של כלאים.

מתני': בית שמאי אומרים אין משלחין ביום טוב אלא מנות ובית הלל אומרים משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין. ירושלמי (פ"א הי"א) וקשיא על דב"ש ירך גדולה מותר לשלחה גדי קטן אסור לשלחו א"ר יודן לא מסתברא בטענו אבל אם היה מושכו והולך.

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ומ"מ פי' בגמ' שאף בית הלל לא אמרוה אלא בשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היה פסולת מרובה על האוכל אף בית הלל מודים שנוטל את האוכל ומניח את הפסולת ואפילו היה הפסולת מועט מן האוכל בשיעור הואיל והוא מרבה עליו בטורח כגון שהיה הפסולת דק בורר את האוכל ואם שניהם שוין בשיעור ובטורח בורר איזה שירצה:

יש מי שאומר שאם היה הפסולת מרובה על האוכל בשיעור אף האוכל אין ראוי לטלטל בטל הוא אגב אותו דבר שעליו שאין ראוי לטלטלו ואף חכמי הצרפתים כתבוה כן ממה שאמרו כאן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי והם מפרשים כלומר אף ליטול את האוכל אלא שאינו נראה שהרי בפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אמרו שבת קכ"ג א' שתוחבין בכוש או בכרכר אלמא אין אוכל בטל מצד דבר שאינו ניטל שעליו אלא שאנו מפרשין פשיטא דנוטל את האוכל דמי איכא מאן דשרי ליטול את הפסולת:

במסכת שבת התבאר שאין תולין את המשמרת ביו"ט אבל נותנין שמרים בתלויה ואמרו שם שמערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ונותן בה רמונים ואחר שנתן רמונים בה הרי היא כתלויה ונותן בה שמרים:

בפרק כלל גדול התבאר שהברירה שהותרה בשבת אינו אלא בבורר אוכל מתוך פסולת ובידו ובאוכל לאלתר אבל להניח לאחר שעה אף לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת אף בבורר בידו שהרי ברירה בקנון ותמחוי לא הותרה בשבת כלל ומכאן כתבו גדולי הדור שאף ביו"ט אסורה אא"כ לאלתר ואלתר זה ביו"ט יראה לי לסעודה ראשונה שהוא אוכל אבל לענין שבת הוזכר בתלמוד המערב עד שמיסב על השולחן באותה סעודה לבד ויש מתירין ביו"ט אף לבו ביום:

התבאר בבריתא בפרק חבית קמ"ג ב' שמי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט יד על יד ואוכל אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך קופה ופירוש דבר זה בשבת והקשו עליה ממה שבפרק נוטל קמ"ב א' אמרו נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה והקשה ולישדינהו לפירי ולישדייה לאבן וליהדר ולינקטינהו אלמא מותר ללקט וליתן לתוך הסל ותירצוה חכמי הדורות בשני פנים מהם שפירשו שזו של פרק נוטל בשלא נתפזרו אחת הנה ואחת הנה וזו שבבריתא בשנתפזרו אחת הנה ואחת הנה ומהם שפירשו שזו של פרק נוטל בשנתפזרו בחצר שאין בו צרורות ועפרורית ואפילו נתפזרו אחת אחת וזו שבבריתא בשנתפזרו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר ולזה הסכימו גדולי הדור ממה שאמרו בתוספתא פירות שנתפזרו מלקט אחת אחת ואוכל נתערבו לו פירות בפירות בורר ומניח על השולחן בורר ומשליך לפני בהמתו בירר אלו בעצמן ואלו בפני עצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות חייב ונראין הדברים שלא נאמרו דברים אלו אלא בשבת אבל ביו"ט כל שלצורך יו"ט בורר על הדרכים שביארנו:

בפרק מילה התבאר שאין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר וזו בודאי אף ביו"ט היא שנויה שהרי אמרו בה ואין ממתקין אותו בגחלת ופירשוה בגחלת של עץ כמו שיתבאר אלמא אף ביו"ט היא שנויה:

המשנה הארבע עשרה בש"א אין משלחין ביום טוב אלא מנות בה"א משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה ר' שמעון מתיר אף בתבואה אמר הר"ם פי' הטעם שאוסרין בית שמאי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וגם בית הלל לא התירו אלא לשלוח ביד אדם אחד או שנים אבל לשלוח ביד שלשה או יותר ברבוי ויתן ביד כל אחד מהם הרי זה אסור כדי שלא יעשה מלאכות של חול גמורות והתבואה אינה ראויה לאכילה לפי שהיא צריכה טחינה והטחינה ביו"ט אסורה ור' שמעון אומר שיכול לבשל אותן הזרעים ולבשלן ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה שיש מלאכות אף בעניני אוכל נפש שנאסרה עשייתן מכל וכל ואמר שאע"פ שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש אין משלחין ביו"ט אלא מנות ר"ל חתיכות בשר שסתם הכנתן לאכלם ביום אע"פ שהבשר חי והוא הדין לפירות וכיוצא בהן אבל לא בהמה ועופות שמא לא ישחטם זה ביו"ט ונמצא טורח שלא לצורך ולבית הלל משלחין בהמה חיה ועוף אפילו חיים וכן יינות שמנים וסלתות אבל לא תבואה מפני שאין דרך לאכלה ביו"ט ונראית הוצאה לצורך חול ור' שמעון מתיר בתבואה שהרי אפשר לאוכלה בדייסא ובמכתשת קטנה או ליתנם לבהמתו אם הם שעורים או לאכלם רסיסים אם הם עדשים:

זהו ביאור המשנה והלכה כר' שמעון ויש פוסקים כבית הלל לאסור בתבואה ולא שהם חולקים על דברי ר' שמעון לענין הדין ר"ל שלא יהו אלו ראויין לכך שהרי אף בשעורים לבהמתו אמרו קודר אדם קב או קביים ונותן לפני בהמתו וכן אף בשבת אין אנו קפדים על טלטול מאכל בהמה כגון חתוך נבלה ודלועין ולא נאסרו צרכי בהמה אלא בטורח יתר כגון אפייה ובישול וכמו שיתבאר מעיסת הכלבים שאינה נאפית ביו"ט אלא בזמן שהרועים אוכלין ממנה הא כל שלא בטורח יתר מותר ואף בתלמוד המערב אמרו ר' שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה דאמר לכל נפש אף נפש בהמה במשמע אלא שבכאן לא אסרו אלא בשלוח מפני שנראה כשולח לטחון ומתעסק בצורך חול וגדולי המחברים ראיתי שאסרו בחטים והתירו בעדשים והזכירו הטעם שבחטים אין נאותין בהם בחול בלא טחינה וטחינה ביו"ט אסורה ועדשים אדם קולה אותן או מבשלן ביו"ט ואיני מבין שהרי חטים ראויין לדייסא ולקליות גם כן והיה להם לפסוק או כר' שמעון להתיר הכל או כבית הלל לאסור הכל מ"מ בקצת גמרות ראיתי שהזכירו במשנה יינות שמנים וסלתות וקטנית אבל לא תבואה אלא שבגמרות שלנו לא הזכירו בה קטנית שמא אף לגמרות שלנו הואיל ולא נחלק ר' שמעון אלא בתבואה שמשמעה חמשת המינין לבד כמו שהוזכר במסכת נדרים הם סוברים שבית הלל לא אסרו בקטנית ופסקו כבית הלל ואין הדברים נראין כלל ועקר הדברים לפסוק כר' שמעון:

ופירשו בגמרא שאף הדברים שרשאי לשלחם צריך שיזהר שלא לעשותם בשורה ר"ל שלא לשלחם על ידי אנשים הרבה ופי' בגמ' שהשורה היא של שלשה בני אדם וקצת גאונים פירשו טעם האיסור מפני שההוצאה בשלשה נראה כמקח כאלו אחד בא למכור ואחד בא ליקח ושלישי לסרסר ולהכריע ביניהם ואם היו כל אחד משלשה מביאין מין אחד בפני עצמו נשארה כאן בספק ולדעת גדולי המחברים מותר ומשום דתיקו דרבנן לקולא ויש חולקין בדבר ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה:

המשנה החמש עשרה משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין אע"פ שיש בהם כלאים והם לצורך המועד אבל לא סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן מפני שהוא צריך אומן זה הכלל כל שנאותין בו ביום משלחין אותו אמר הר"ם פי' הבגדים התפורין הם ראויים ללבוש ושאינן תפורין הם ראויים לכסות ואמר ואע"פ שיש בהם כלאים הוא בבגדים שהם בתכלית הקושי והעובי ומיעט הרכוך כי כשהם בזה הענין מותר לתלותן וכיון שמותר לתלותן מותר לשלחן ביו"ט וזהו ענין אמרם והם לצורך המועד וסנדל מסומר כבר ביארנו איסור נעילתו בשבת וביו"ט בפרק ששי משבת ומנעל שהוא תפור ענינו שלא נגמרה תפירתו אלא שהוא מדובק ממין מן הדבוק אסור לשלחו ובמקום דירתו של ר' יהודה לא היה ראוי מנעל לבן לנעילה עד שיעובד בסיד זמן ידוע וזה הכלל שזכר אמתי ושיעורו דברו כן זה הכלל כל שנאותין בו אפי' בחול כמו שהוא ביו"ט משלחין אותו ולפיכך מותר לשלוח תפלין ביום טוב אע"פ שאסור ללבשן ביו"ט ובשבת כמו שנתבאר בסוף עירובין ואל יקשה עליך בזה העקר מה שאסרו לשלוח תבואה ביום טוב לפי שהיא אינה ראויה בחול כמו שהוא עד שיעשו בה מעשה שהוא אסור לעשותו ביום טוב והוא הטחינה:

אמר המאירי המשנה החמש עשרה והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה ואמר משלחין כלים ר"ל בגדים לצורך יו"ט הואיל וראויים לו ביו"ט ומשלחין את התפורין שהרי ראויין הן ללבוש ואת שאינן תפורים שהרי ראויין להתכסות בהן ואפילו בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הואיל ויש בהם צורך יו"ט קצת אע"פ שיש בהן כלאים ופירשוה בגמ' בבגד קשה שאינו עשוי לחמום והוא ראוי ביו"ט לסמוך עליו והוא מה שאמר שהן לצורך המועד:

אבל אין משלחין סנדל המסומר ר"ל שהוא של עץ ומסמרות קבועות בו שהרי חכמים גזרו שלא לנעלם בשבת ויו"ט משום מעשה שהיה הילכך אינן ראויים לו ביו"ט:

ולא מנעל שאינו תפור ופי' בגמ' אע"פ שהוא נאחז ביתדות של עץ שאפשר לנעלו נעילה מועטת שהרי מ"מ אין דרך בני אדם לנעלו ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן אע"פ שהוא תפור שאין דרך בני אדם לנעלו עד שיושחר והוא שאמרו בגמרא מפני שהוא צריך ביצת הגיר והוא טיט של קרקע חזק ומשחירין בו וביצת הוא מלשון היגאה גומא בלא ביצה ועל שם שלשין אותו נקרא כן ומ"מ מתיר הוא בשחור אע"פ שעדין צריך צחצוח מעט והחלקה באותו עץ שמחליקין את המנעל ופי' בגמ' דדוקא במקום שמתקנין מקום הבשר למטה ומקום שער למעלה ואינו צריך צחצוח גדול אבל במקום שמתקנים מקום הבשר למעלה ויש בו הרבה מריטות וצריך צחצוח גדול אין משלחין אותו שאין דרך לנעלו ולמדנו ממשנה זו שאין דרכן אלא במנעלים שחורים ובששי של קמא אמרו מאי טעמא סיימת מסאני אוכמי וכן בפרקא דחסידי אלמא שלא היה דרכם בכך ותירצוה בתוספות שלא אמרו שם אלא בשחרות הרצועות אבל דרכם היה במנעלים שחורים וברצועות לבנות:

כל שנאותין וכו' פי' בגמ' כל שנאותין בו בחול כלומר כל מלבוש שמתלבש אדם בו בחול ר"ל שאינו צריך תקון אומן אע"פ שאין ראוי לו ביו"ט ללבשו הואיל וצריכין לו כלל משלחין אותו כגון תפלין שאין נאותין בהן ביו"ט הואיל ונאותין בהן בחול בלא צורך תקון אחר אם הם צריכים לו ביו"ט להתלמד בהן ובהלכותיהן משלחין אותן ואם אינו צריך להם כלל אין משלחין אותם שהרי אין לו בהם צורך יו"ט כלל אלא שלגדולי הדור ראיתי שהם מפרשים אף בלא שום צורך וכן בכלים שהזכרנו בתחלת המשנה עד שמקשים לעצמם היאך התירו לשלח דבר שאין בו צורך היום כלל ופירשוה ששלוח מתנות יש בה הנחת נפש שאדם שמח בהן הן משלח הן מי שנשתלח אצלו ואעפ"כ לא התירו אלא בכלים הנגמרים שראוין להשתמש ולהתנאות בהם בחול ואין הדברים נראין אלא בצורך קצת שאם כן הרי מנעל המסומר נאותין בו בחול ואפשר שמנעל המסומר יש לחוש שמא ינעול ומתוך שאירעה תקלה על ידו החמירו בו וכן נראה לי שהרי אפשר שיש בו קצת צורך הואיל ומותרת היא בטלטול כמו שיתבאר במקומו ועל דרך זה היה ר' אלעזר בר' שמעון מחמיר בו במסכת שבת ס' ב' שלא לטלטלו אף לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אע"פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור מותרין לצורך גוף ומקום אלא שאין הלכה כמותו כמו שיתבאר שם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנוה הלכה פסוקה היא וקצת דינין באו עליה בגמרא ואלו הן:

בגד כלאים אסור ללבשו מן התורה אבל הצעתו תחתיו מותר מן התורה אלא שחכמים גזרו בכך גזרה שמא תכרך נימא ר"ל חוט אחד ממנו על בשרו ותחממהו במקומו וגזרו על זה אפילו עשר מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן בתשיעי של כלאים אמרו שהכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם אלא שיש דוחין אותה לומר שלא נאמרה אלא מן התורה הא מדברי סופרים אסורה מכח מה שנאמר כאן ומ"מ הדבר פשוט שכלאים דרבנן בהצעה תחתיו מותר וי"מ שם מפני שהם קשות וכל בגד קשה שלא כדרך לבישה מותר כמו שיתבאר בסמוך וא"ת א"כ מה אתה צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן אפשר מפני שאין קושיין גדול כל כך ויש אומרים שאף הקשה כל שנוגע בבשרו אסור וכסתם המשנה וכן כתבנוה באחרון של ע"ז בענין מרדעת של חמור ובתלמוד המערב אמרו שם הדא דתימא ברקים אבל במלאים אסור בנתונים על גבי אצטיבא אבל על גבי מטה אף ברקים אסור ופירוש הדברים שהכר המלא מוכין או נוצה השוכב עליו מכפפין הצדדין על האדם מכאן ומכאן ואפילו רקים בשמונחים על מטה של חבלים או של עור נשקע הוא תחתיו וצדי הכר עולין עליו אבל סטיו של עץ קשה ואינו נשקע ומתוך כך אנו נוהגין באלו האלמטראקש המלאים מוכין שכלאים שלהן אינם אלא דברי סופרים ואינן נשקעים כלל ובתוספות כתבו בנסח זה אותם קוטא"ש פירפונ"ש שהמכסה של מעלה ומטה פשתן וביניהן גזי צמר מותרין בין בהצעה בין בהעלאה הואיל ואין חוט התפירה מחברן אלא שהוא מקרב שני הבגדים ומתהדק הצמר שבתוכן ואם היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד כלל מצד תחיבת חוט התפירה וזה פחות מקשירת הבלים שבפרק במה בהמה נ"ד א' ואינו חבור כחבור תפירה ואריגה וקשירה אבל אם היה בתוכן בלאי בגדים של צמר ונתחב חוט התפירה בשל פשתן ובהם בשתי תכיפות אסורין בהעלאה ואפילו היה חוט התפירה של משי וכל שכן אם הוא של פשתן שלא התירו כרים וכסתות אלא בהצעה ואף באלו החמירו שלא יגע בבשר במקום שכריכת נימא מצויה וכל כלאים אף בעשר מצעות אסורין כל שמצוי בהם כריכת נימא:

הוילון מן הדין אינו מקבל טומאה שהרי הוא כאחת ממחיצות הבית וחכמים גזרו עליה שתקבל טומאה מפני שהשמש מתחמם כנגדה ומתעטף בשוליה ומטעם זה גם כן גזרו בה שלא לערב בה כלאים ודוקא ברכה שהשמש עשוי ליכרך בה והקשו בתוספות א"כ פרוכת של בית המקדש למה מקבל טומאה וכמו שאמרו במסכת חולין צ' ב' שלש מאות כהנים היו מטבילין אותה ואי אפשר לפרש בה מפני שמתחממין כנגדה שהרי אסורה בהנאה וא"ת שלא הצריכוה טבילה אלא בסוף האריגה מחשש שמא נארגה בטומאה אבל אחר שנפרסה לא והרי אמרו שני פרכות היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת נטמאת הפרוסה פורסין המקופלת ועוד שנינו במסכת שקלים פרוכת שנטמאת בולד הטומאה וכו' ומתוך כך גורסין בסוגיא זו מפני מה וילון אסור ור"ל שדנין בה איסור כלאים:

פסולת מרובה על האוכל פשיטא לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא כך כתבו בספרים ואניה גירסא יפה דאכתי כיון דנפיש בטירחא פשיטא וגירסת המורה עיקר דגרסי פסולת מרובה על האוכל מי איכא למאן דשרי ואפי' לטלטלו הא בטיל לי' מיעוטו לגבי רובא והו"ל ככולו פסולת ולא חזיא.

רבא אמר הא לן והא (להוא) להו. פירוש לעולם מה טעם קאמר ואפילו בקטנה אסיר. והא דקתני אבל כותשין במכתשת קטנה לא קשיא דלדידן בני בבל שרי במכתשת קטנה דלית לן עבדי דליזלזלו במילתא למעבד בגדולה. אבל לדידהו בני ארץ ישראל דאית להו עבדי דמזלזלי אסור אפילו בקטנה דמזלזלי בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו כן פירש רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל פירש לבני ארץ ישראל אין כותשין במכתשת קטנה מפני שהתבואה שלהם טובה היא ואם כותשין אותה מערב יום טוב אין בכך הפסד. ולי נראה כדברי רש"י ז"ל מדמייתינן עלה הא דמר שמואל דאית בה משום פריצותא דעבדי.

אייתו ליה דייסא ולא אכיל. פירש הריטב"א ז"ל דהוא רצה להחמיר על עצמו דאילו מדינא שרי דהא קיימא לן כרבי מאיר התם במסכת שבת ובחולין דאמר דהמבשל בשבת שייאכל בו ביום לאחרים.

שאני בי מר שמואל דאיכא (עבדי) פריצותא דעבדי. מהכא שמעינן דלית לן לאחזוקי איסורא דכל ישראל בחזקת כשרין הן דהא יהיב טעמא הכא משום פריצותא דעבדי. וא"ת ומר שמואל היכי משתמש בעבדי פריצי. וי"ל דלדידיה אף על גב דהוו פרוצין במילי דעלמא באיסורא בדיקי גבייהו. ואפילו הכי רב פפי החמיר על עצמו ולא סמך על בדיקותיה דמר שמואל לפי שאין עד אחד נאמן להכשירו.

ממני'. הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל אוכל. פירוש ולא הפסולת לפי שאינו בר טלטול. ואין גרסתם זו נכונה דמדקתני בורר אוכל משמע אפילו הרבה לצורך כל היום וליום של אחריו. אלא הגרסה הנכונה בורר אוכל ואוכל כלומר אינו בורר אלא מה שהוא צריך לאכול באותה שעה ולא לצורך סעודה אחרת אפילו בו ביום. ואי נמי נראה לי דלבו ביום התירו כל מה שהוא צריך ולא ללילה של אחריו. ובית הלל לא פליגי בהא אלא שמותר ליטול הפסולת לצורך ברירתו מיהו לפי שהוא בטל לגבי האוכל. ודוקא לבו ביום לאכול קודם שקיעת החמה דאילו ליום אחר פשיטא דאסור לעשות ולתקן שום דבר ואפילו לצורך יום טוב שני של גליות. דאף על גב דקיימא לן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת בשני דשתי קדושות הן התם הוא בהכנה דבידי שמים כגון ביצה או פירות שנשרו ביום ראשון אי נמי פירות שלקט נכרי. אבל לעשות שום דבר לצורך ליל שני ויומו לא דאפילו כי הוו ספקא דלא ידעי בקיבועא דירחא הוה לן למיחש שמא היום קדש ולמחר חול כל שכן השתא דידעינן בקיבועא דירחא. הילכך אסור לתקן כל דבר ואפילו להציע את המטות לצורך הלילה כמו שאסור בשבת. וכן להדליק את הנר לצורך הלילה אסור מבעוד יום עד לאחר בין השמשות. ומה שנהגו להדליק נרות בבית הכנסת מבעוד יום לצורך תפלת ערבית נראה דטעמא משום דנרות בית הכנסת לא להאיר בלבד עבדי להו אלא לכבוד ואפילו בשחר מדליקין אותם וכל היום ראויות לכך. וכדאמרינן במדרש על כן באורים כבדו ה' במה מכבדין אותו רבי ייבא בר כהנא אמר באלין פנייסייתא. פירוש עששיות ונרות שבבתי כנסיות. כן כתב הריטב"א ז"ל. ועכשו בהרבה מקומות בגליל הזה מזלזלין בדברים אלו וראוי לגעור בהם. ואלא מיהו כתב הריטב"א ז"ל דמאן דעביד הכי איסורא היא דקא עביד אבל אינו לוקה הואיל וחזי לבו ביום וכדאמרינן גבי האופה מיום טוב לחול. אבל המתחיל ללוש או לאפות או לבשל מבעוד יום דבר שלא יגמר מבעוד יום זה ודאי איסור גמור והגוער והמזרז בדברים אלו הרי זה משובח.

דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא. פירש רש"י ז"ל כי הפסולת דק כגון אבנים דקות אבל הוא מועט בשיעור ומרובה בטורח והאוכל דבר גס וכיון דהפסולת מועט לא הוי כמאן דקאי בעיניה ולא בטיל לגבי האוכל ואפילו הכי כיון דטורח הפסולת מרובה אסור אפילו לבית הלל ולא קא שרי בית הלל ליטול הפסולת אלא דוקא כשהאוכל דק ומרובה והפסולת גס ומועט. ואיכא דקשיא ליה דאכתי פשיטא דמעוטי בטירחא עדיף. והרא"ה ז"ל פירש כי האוכל נפיש בטירחא שהוא דק הרבה וזוטר בשיעורא. והא קא משמע לן דאף על גב דנפיש בטירחא כשבורר האוכל אפילו הכי כיון דזוטר בשיעורא הוה ליה פסולת כמאן דקאי בעיניה ואינו בר טלטול ולפיכך בורר את האוכל שהוא בר טלטול.

מתניתין. אבל לא תבואה. פירוש ואף על גב דראויה לכותשה במכתשת קטנה ולעשות ממנה דייסא אפילו הכי לא שכיחא דעביד הכי ואיכא למיחש לרואין שיאמרו דלצורך חול הוא. ורבי שמעון מתיר מהך טעם והוא שיכוין לכך.

גמרא ובלבד שלא יעשנו בשורה. ופירש רבי אפרים משום דנראה כאלו אחד מוכר ואחד לוקח ואחד סרסורי.
תיקו ואזלינן לקולא ושרי דתיקו דרבנן הוא.

רבי שמעון מתיר בתבואה. הרי"ף ז"ל הביא ברייתא זו בהלכות ונראה שהוא סובר שהלכה כרבי שמעון. אבל הרמב"ם פסק כתנא קמא אליבא דבית הלל. ואפשר שהרי"ף כן סובר ולא הביאה אלא לפרש דברי רבי שמעון כיון שהוא במשנה. וכתב הרמב"ם ז"ל דמשלחין מיני קטניות הראוין למאכל כמות שהן בלא כתישה וסבירא ליה לרב ז"ל דבהא מודה בית הלל וכן נראה עיקר.

שעורים לפני בהמתו. ופירש בירושלמי דר' שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה דדריש אך אשר יאכל לכל נפש דאפילו נפש בהמה במשמע.

משום שנאמר לא יעלה עליך. ופירש הריטב"א ז"ל כדי שלא יבוא לידי לא יעלה עליך. דאף על גב דהוי גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא דאי לא הא לא קיימה הא. עד כאן לשונו ז"ל. מדברי הרב ז"ל נראה לי דאיהו מפרש הא דעשר מצעות וכלאים תחתיהן אפילו כלאים דרבנן ואם כן הוי גזרה לגזרה דאפילו בהעלאה לית ביה איסורא דאורייתא. ואם תאמר הכא אמרינן דאפילו עשר מצעות וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן. והתם במסכת כלאים תנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם דאלמא משמע דבחציצה מיהא יכול לישב ולשכב עליהן. וי"ל דבמאי דאתמר בירושלמי על הא דכלאים מיתרצא דגרסינן עלה הדא דתימא בריקנין אבל לא במלאים בנתונין על גבי איצטבא. כלומר דלא התירו ריקנין אפילו בחציצה אלא על גבי איצטבא שהוא דבר קשה שאין הכרים נכפפין על האדם ואין הצדדים יכולין לעלות לכאן ולכאן וליכא למגזר לשמא יעלה עליך. אבל אם הם מונחין על גבי תבן או על מטה של חבלים שהכרים נכפפין והצדדין עולין לכאן ולכאן אסור אפילו בחציצה. וכן המלאין אסורין אפילו בחציצה ואפילו במונחין במקום קשה דומיא דעשר מצעות שהן רכות ונכפפות מצדיהן על היושב עליהן כגון בגדים רכים מאד. ועל הדרך הזה אמרו דמרדעת של חמור אין בו משום כלאים כיון דאינו נכפפת על האדם ויש דבר חוצץ ביני ביני. אבל בלא חציצה אסור וכן מפרש בספר המצוות. ואין צורך לומר בהעלאה כדתנן לא יתן אדם מרדעת של כלאים על כתפו. וא"ת ואמאי לא אוקי מתניתין בכרים ריקנין. וי"ל דקא משמע לן הא דרב הונא דכל שהן קשין מותרים אפילו בלא חציצה.
וכתב מורי נר"ו ואותם כרים וכסתות שלנו שהם של פשתן ומלאים גיזי צמר שרו לפי שאינן שועין ולא גזרו חכמים אלא בשוע או בטווי או בנוז. אבל ודאי אי שיעי הני גיזין אסירי שהרי תכפין כמה תכיפות. וגדולה מזו שנינו לא יקשור סרטי של פשתן הלכך הנך נמי אסירי אם בשרו נוגע בהן או שהן מלאים וכדברי הירושלמי אלא אם כן יכול להוציא הצמר בין תפירה לתפירה וכפי דברי בעל התוספות ז"ל. עד כאן. והרא"ה פירש דהא דירושלמי לא אתמר על משנת כרים וכסתות אלא על הא דתנן התם פשתן שצבעו בחרת פירוש מין צבע לא יעשה ממנה אימרא מפרסמתא. פירוש אפילו בדברים קשים שאין בהם משום כלאים מפני שהפשתן כשהוא צבוע ניכר הוא לכל ויש בו מפני מראית העין. ואמרו שם ובכרים ובכסתות מותר. ועלה אמרינן בירושלמי הדא דתימא בריקנין כו' כי כרים ריקנין המונחין על גבי האיצטבא דרך לכפלן ולהניח צד האימרא שלהם כלפי הכותל. דאילו על גבי מטה שוטחין אותה ונראית האימרא כלפי חוץ ולפיכך אפילו יתן בגדים אחרים עליהן לחציצה שהוא מותר לישב עליהן כדאיתא במתניתין דמסכת כלאים דלעיל אפילו הכי כאן אסור מפני שהאימרא צבועה ניכרת לכל שהיא כלאים ומפני מראית העין אסרו. וכן כתב הריטב"א ז"ל שבדק הירושלמי ונמצא כן. וא"ת אם כן הדרא קושיא לדוכתא דקשיא הא דעשר מצעות אהא דכרים וכסתות דמסכת כלאים. וי"ל דבכרים וכסתות לא גזרו מפני שאינן עשויין להעלאה. וכן כתב הרא"ה בשם רבותיו דכדאמרינן עשר מצעות זו על זו היינו במצעות שראויים להציע על המטה למכסה והם בני העלאה ובהא הוא דגזרו וכן בכל הבגדים הראויין ללבישה.

אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא. פירוש שכן שנינו סדין שעשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ושאר טומאות. ובא עולא לפרש הטעם שהוא טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו כלומר בשוליו ותורת מלבוש נמי עליו ולא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה. ומהאי טעמא נמי אמרינן הכא בגמרא שדין הוא שיהא בו משום כלאים. והקשו בתוספות דמהכא משמע דאי לאו דהשמש מתחמם כנגדו לא היה מקבל טומאה. והא פרוכת שבמקדש דליתיה בהאי טעמא ואפילו הכי מקבלת טומאה כדאמרינן בריש פרק גיד הנשה שלש מאות כהנים מטבילין את הפרוכת. ובתוספתא דשקלים אמרינן שתי פרוכות היו אחת פרוסה ואחת מקופלת. נטמאת הפרוסה פורסין המקופלת. ויש שהיו רוצין לחלק שהיה טמא בדין אהל דבפשתן דין אהל יש לו כדאמרינן בפרק במה מדליקין. ואינו מחוור דהא אמרינן התם לא שנו אלא טומאת מת אבל טומאת שרץ ונבלות לא. ועוד הא תנן פרוכת שנטמא באב הטומאה. אלא הנכון דכיון דפרוכת נמי חזיא להתחמם בה אף על גב דלא קיימא להכי ואיסורא נמי איכא דאורייתא אפילו הכי לא חלקו חכמים בדיניהם וכיון דגזרו בוילון גזרו בכולם:

תוספות בד"ה הבורר קטנית בי"ט בש"א כו' היה יכול להקשות דזהו דרך בורר אלא דעדיפא מיניה פריך דאפילו פסולת כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחות תוספות ישנות ור"ל דמשמע להו דבפסולת מרובה מודו ב"ה [וב"ש] דאינו בורר [האוכל אלא] הפסולת דאין זה דרך בורר ועדיפא ליה למפרך משום דבטל מיעוטא דהשתא ככוליה פסולת וגם פסולת אסור וחדשים מקרוב באו להגיה דאפילו אוכל יהא אסור כו' ולפי זה כוונת דבריהם ע"כ דאפילו אוכל יהא אסור לטלטל ועיקר חסר מן הספר גם בקצת נוסחאות הגיהו בגמרא פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא מאן דשרי אין זה גירסת רש"י ותוספות דבשמעתין אבל ההיא גירסא אזלא לפר"ת בפרק נוטל ע"ש ודו"ק:

בד"ה מפני מה אמרו וילון טמא כו' ול"נ דלא אשכחנא בשום כו' שיהא אסור כו' מכלאים כו' עכ"ל פי' כיון דלא אשכחנא בשום מקום שאמרו וילון אסור מכלאים לא שייך למימר מפני מה אמרו וילון אסור מכלאים מיהו קושטא דמילתא היא דאסור מכלאים כיון דמצינו שאמרו דטמא מפני שהשמש כו' וכפרש"י והתימה מדברי ב"י טור י"ד סימן ש"א שהבין מדברי תוספות אלו דאין בוילון כלל איסור כלאים וא"א לפרש כך כוונת התוס' דהא תלמודא בהדיא מייתי ליה הכא אאיסור כלאים ודו"ק:

בתוס' ד"ה מפני מה וכו' עד ול"נ דלא אשכחן בשום מקום לא במתני' ולא בברייתא וכו' ר"ל ולישנא דקאמר מפני מה אמרו וילון טמא וכו' משמע שהוא שנוי בעלמא במשנה או בברייתא:

רש"י בד"ה שמא תכרך כו' שעטנז א"נ נימא בעלמא כיון דעיקר כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה רבא אמר כו' ומיירי להו כצ"ל:

בא"ד כך פ"ה. נ"ב ולאפוקי לפי' הרמב"ם דמחלק בין תבואה של ארץ ישראל כו' וכ"כ הסמ"ג:

בד"ה מפני מה כו' ומיירי במשקה דזב וזבה וכו'. נ"ב פירוש אין זה חיבור לענין קושיא שלפניו אלא שמפרש מהו ולד הטומאה משום דק"ל שאין ולד הטומאה מטמא כלים אא"כ הוא משקה:

בא"ד כלי עליהם ובה"ג גרסינן וילון אסור לעשותו מכלאים ול"נ האי לישנא דוילון אסור לעשותו משום כלאים דלא אשכחנא כו' ולא במשנה בשלמא טומאה אשכחנא כו' כצ"ל והשאר נמחק:

גמ' רבא אמר לא קשיא כו'. פי' רש"י ותוס' לעולם מה טעם קאמר. שלא תימא שאף רבא לא אמר מ"ט כאביי וקאי על קושיא ראשונה תרתי כו' [וע"ז מתרץ הא דאין עושין טיסני לן והא דאין כותשין להו] דלהו אין כותשין כלל משום דאתי לזלזולי יותר ולכתוש אף טיסני שטירחתו מרובה ולא משום ואומרים בקטנה עשינו [דברייתא כולה בגדולה כאידך ברייתא אבל בקטנה אפשר דמותר אפילו טיסני ולא גזרינן משום ואומרים כו']:

בתוס' בד"ה הבורר כו'. עיין במס' שבת ובר"ן וברש"א אף כי אין צורך בהן לנוסחא שבגמרא שלנו:

בתוס' בד"ה מפני מה אמרו כו' ולא נהירא דלא אשכחנא כו'. פירוש וא"כ לא יתכן מפני מה אמרו כו' אבל קושטא דמלתא דאסור כיון דטמא מפני שהשמש מתעטף בשוליו וכו' כדאיתא בגמרא לאפוקי מדברי הב"י סי' ש"א שהבין מדברי התוס' שאין בו איסור כלאים כו' וכ"כ רש"א וזה פשוט:

במשנה ובה"א בורר כדרכו כו'. בתור"ע הקשה איך הותר לברור הפסולת כו' הא הוי מוקצה כו'. ותימה שנעלם מכ"ת התוס' בשבת (קמב ב) דכיון דאוכל מרובה עה"פ כדמוקי לה רשב"ג בטלה ברוב ליטלה מן האוכל ולזורקה ועי' לעיל (ג ב) תד"ה אבל:

תד"ה הבורר וי"ל דהתם ה"פ נוטל האוכל לעצמו כו'. כצ"ל:

רש"י במשנה ד"ה אבל. שאין טוחנין ביו"ט. עתוי"ט שכ' דשחיקת מלח ודאי היא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין כו' עמש"כ לעיל (ז ב) ותראה ששגה בזה ועי' בפ"א דמע"ש מ"ג בתוי"ט ובתור"ע אות ד':

גמרא משום שנאמר לא יעלה עליך. עי' הגרי"פ וכן ברי"ף ורא"ש ל"ג ליה אבל הר"ן גריס ליה ופירשו וכן הגר"א ז"ל בפ"ט דכלאים מ"ב:

תד"ה מפני וי"ל דשאני פרוכת הואיל דמיכף כו'. כדאי' בסוכה (ז ב):

בא"ד ומיירי במשקה דזב וזבה כו'. ע"כ ר"ל במשקה שאינה ממעיינותיהם דהם אה"ט אבל קשה דמאי איריא דזו"ז כולהו משקין מטמאין כלי מדרבנן ואולי משום דמשקי בי מדבחייא דכן בפסחים (יז) ללוי. ועי' עוד שם (יט ב) ואכמ"ל:

גמרא כלאים למאי חזו. ע' יבמות דף ד ע"א תוספות ד"ה דכתיב:

גמרא כלאים למאי חזי, [ואמאי משלחין ביו"ט כלים שיש בהם כלאים].
מכאן הוכיח בתוס' פ"ק דיבמות (דף ד ע"א) דכתיב לא תלבש, דאף דנשים פטורות מציצית מ"מ אינן פטורות מכלאים [מסמוכין כל שאינו בגדילים תעשה לך אינו בל"ת שעטנז]:
ואין ראיה כ"כ די"ל דהפירכא על מה דקתני במתני' ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן, מכלל דעל אינך דמתני' לא פליגי, ולדידיה דס"ל דתפילין לא הוה מצות עשה שהזמ"ג וליכא היקשא ממילא דרשינן בסמוכין דהכא לחומרא לחייב נשים גם בציצית ואליביה קשה כלאים למאי חזי.
אבל נראה לי ראיה לדבריהם מהא דאמרינן פ' מי שמתו (דף יט ע"ב) א"ר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, ומשמע דהלכה פסוקה היא, והשתא אם איתא דלדידן דקי"ל דתפילין הוה מצות עשה שהז"ג ודרשינן היקישא, דרשינן לסמוכין לקולא לפטור לנשים מכלאים תיקשה אמאי פושט בשוק והא הוה לאו שאינו שוה בכל, דנדחה מפני כבוד הבריות אפילו בקום ועשה, וכמו כהן למת מצוה וכדאיתא בתוס' בברכות (דף כ ע"א ד"ה שב ואל תעשה שאני):

תניא א"ר אליעזר בר' צדוק כך היה מנהגן של בית ר"ג וכו' מרן בב"י סי' תק"י כתב דר' ירוחם פסק כר"ג ונראה שטעמו משום דאר"א בר' צדוק [כך] היו נוהגים בית ר"ג וכו' ומעשה רב עכ"ל מרן וכתב מהרש"ל בים ש"ש סי' מ"ב על זה ולא נהירא נהי דמעשה רב הוי הכרע וכו' אבל הכא כך היו נוהגין על פיו ואין זה כ"כ הכרע ועוד אפילו את"ל דהוי הכרע היינו בין תנאי או אמוראי דלא ברירא לן כבר הלכתא כמאן אבל הכא דהלכתא כת"ק בכל דוכתא לית כאן הכרע וכו' עכ"ל ונראה דיש פנים הנראין לומר גם הכא מעשה רב שהרי בירוש' ריש ברכות אמאי דתנן דאמר ר"ג לבניו אם לא עלה ע"ה. חייבי' לקרות(ו) פריך ור"ג פליג על רבנן ועביד עובדא כותיה ומייתי מר' עקיבא ור' מאיר ורשב"י דפליגי ולא עבדי עובד' כוותייהו ומשני שניא הכא שהיא לשינון ואית דבעי למי' דאין יכולים לקיים דברי חכמים ע"ש ומאחר שכן שפיר יש הכרע ממה שהיו נוהגים בבית ר"ג כמותו על פיו דאלו לא הוה פשיטא ליה דהלכה כמותו או דאיכא רבנן כוותיה לא עביד עובדא הפך רבנן וגם מ"ש דהכא כבר נתבררה הלכה וכו' נדחה בזה כמבואר:

תניא ר"ש מתיר בתבואה וכו'. כתב הרא"ש מדהביא רב אלפס בריתא זו משמע דפסק ה' כר"ש ולא ידענא טעמא מאי. בעה"ע כתב דטעמא דת"ק כדגרסי' בירוש' אתיא דר"ש בשטת ר"ע וכו' אף אוכל נפש בהמה וכו' ות"ק דאסר ס"ל כר"י הגלילי ונ"ל דגמרא דידן פליגא אירושלמי דטעמא דר"ש דחזו למעבד מאכל אדם וגם לישנא דמתני' משמע דלא כירושלמי דמשמע דרבנן אסרי תבואה לפי שאין ראוי למאכל אדם בקטניות והרמב"ם פסק כת"ק וכן עיקר עכ"ל ויש להעיר דאימא דהרי"ף הביא הבריתא להודיע טעמו דר"ש דלא אתי כר"ע דאסר אף אוכל בהמה רק משום דהזי לאדם והן הן דברי הרא"ש עצמן ולא הוצרך לומר דהלכה כת"ק דזה פשוט ותו צריך להבין קשר דברי הרא"ש ועוצם כונתו. וי"ל דהרי"ף פסק לקמן פ"ב כר' יוסי הגלילי דדוקא מאכל אדם וא"כ אי סבר דהלכה כת"ק הכא כעלמא מאי אכפת לן לאוכוחי דר"ש לא סבר כר"ע כירושלמי אידי ואידי חד שעורא דהלכה כת"ק וגם אי נימא דת"ק כר' יוסי הגלילי שפיר נאה דהלכה כת"ק:
ומעתה אפשר לומר דכונת הרא"ש דהוא כתב ולא ידענא טעמא מאי. ולפי דברי הרב העטור דר"ש כר' עקיב' יקשה על הרי"ף דסתר דידיה אדידיה דהכא משמע דפסק כר"ש והוא פסק פ"ב כר' יוסי הגלילי לזה כתב דגמרא דידן פליג אירושלמי ואפילו דפסק הרי"ף כר"י הגלילי שפיר מצי לפסוק כר"ש לפום גמרין ואין לנו על הרי"ף רק שלא ידענו טעמו דפסק כר"ש:
אי נמי אפשר דהא דהביא הרי"ף הבריתא אינו מופת חותך דפסק כר"ש וכן תראה בשיטה מקובצת שכתב דאפשר דהרי"ף נמי סובר הלכה כת"ק ולא הביא הבריתא אלא לפרש דברי ר' שמעון כיון שהוא במשנה עכ"ל והשתא אם נמצא במקום אחר קצת גילוי שהרי"ף פוסק כת"ק טפי אית לן למימר שהרי"ף פוסק כת"ק והביא הברייתא לפרש דברי ר"ש ולא עלה על לב דיסברו דפסק כר"ש מאחר דיש גלוי דפסק כת"ק. אם כן אפה לדברי הרב העטור דת"ק כר' יוסי הגלילי ור"ש כר"ע כירושלמי הדבר מוכרע דפסק הרי"ף כת"ק דאתי כר"י הגלילי והבריתא הביאה לפרש ר"ש דוקא והוא הפך דברי הרא"ש דסבר דהביאה לפסוק כר"ש. לזה אחר שכתב דמשמע דהרי"ף פסק כר"ש הביא דברי הרב העטור ודחאם משום דכפי הרב העטור היינו מכריעין להפך דפסק כת"ק הפך דבריו אמטו להכי דחי לדברי הרב העטור דגמרין סבר איפכא וא"כ מדהביא הרי"ף בריתא דר"ש משמע דפסק כוותיה ולא נודע טעמו:
ועוד אפשר לומר דשעור המשך לשון הרא"ש הכי הוי דבתחילה כתב מדהביא הרי"ף בריתא דר"ש משמע דפסק הלכה כר"ש וכו'. ושוב הביא דברי בעל העטור ומאי דדחי מגמרין. ועוצם כונתו דהשתא יש מקום לומר דלעולם הרי"ף פסק כת"ק דאי כר"ש הו"ל לפרש בהדיא ומה שהביא הבריתא הוא לאפוקי הירושלמי דתלי הא באידך פלוגתא דר"ע וריה"ג וכל כי הא איבעי ליה לאודועי אגב אורחיה ואין ראיה דפסק כר"ש. והרמב"ם פסק כת"ק וכן עיקר. ולעולם דיש מקום לומר דגם הרי"ף כן דעתו זה אפשר לומר בדברי הרא"ש. אמנם הטור סי' תק"י ובקצור פסקי הרא"ש כתבו בפשיטות דהרי"ף פסק כר' שמעון ע"ש:
ברם מ"ש הרא"ש דגמרין פליג אירושלמי דטעמא דר"ש מפרש בגמ' משום דחזו וכו' וגם לישנא דמתני' וכו' לכאורה יש להעיר כמה הערות וכמה קושיות חדא דאי גמרין מפרש למילתיה דר"ש הוה ניחא דגמרין פליג אירושלמי דכל חד הנה זה עומד בדעתו ושיטתו. אבל הא דגמרין הוא בריתא והירושלמי אי אפשר לחלוק על הבריתא ומותבינן לאמוראי וסתמא דירושלמי מהברייתא ואיך שפר קדמיה דהרא"ש דהירושלמי פליג אבריתא. וזאת שנית דהרי גם בגמרין קאמר בבריתא שעורים ליתן לפני בהמתו ואיך קאמר דטעמא דר"ש משום דחזו למאכל אדם הרי שעורים לפני בהמתו קתני ומוכח כדאמרו בירושלמי דר"ש אתי כר"ע דאף אוכל נפש בהמה ולומר דט"ס הוא בש"ס ובהרי"ף והרא"ש חלוקה זו דשעורים לפני בהמתו ולתלות טעות בכל הספרים ול"ג לה הוא דבר שאין לו שחר. ועוד בה שלישיה לדעת הרא"ש דהרי"ף הביא בריתא זו לפסוק הכי תקשי דהוא פסק כר' יוסי הגלילי בפ"ב דדוקא נפש אדם ואיך הכא רוצה לפסוק כר"ש דשרי לשלוח שעורים דמצי לתתם לפני בהמתו והא לדידיה נפש אדם דוקא. ואת רב"ע מ"ש הרא"ש דלישנא דמתני' משמע דלא כירושלמי דרבנן אסרי לפי שאינו ראוי למאכל אדם אינו מובן דגם לירושלמי טעמא דרבנן דסברי כר"י הגלילי דנפש אדם דוקא ומשו"ה אסרי דלא חזו השתא לאדם ומאי קאמר. ועוד חמשית דבירוש' נמי קאמר תני משלחין חיטים שהן מאכל עסיסיות פול שהוא מאכל נדיות שעורין שהן מאכל בהמה ולכאורה נראה דהוי כבריתא דתני בגמרין שהרי הרי"ף הביא הגירסא בבריתא של חטים לעשות מהן עססיות ופירש הר"ן לעשות מהם עסיסיות מאכל חיטים וא"כ נמצא דגם בירושלמי קאמר חטים שהן מאכל עססיות והוא ראוי למאכל אדם ועלה קאמר בירושלמי דר"ש ס"ל אף נפש בהמה ואיך הרא"ש בא לחלוק את השוין דהבריתא דמוכח מינה הפך הירושלמי איתא נמי בירושלמי ועלה קאי ומוכרח דהירושלמי משום חלוקת שעורין שהן מאכל בהמה קאמר הכי וחלוקה זו נמי איתיה בגמרין. ועוד קשה קושיא ששית דבירושלמי אמרו לא כן תני משום ר"ש לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל אתיא ר"ש כשיטת ר' עקיבא כמה דר"ע אמר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל כן ר"ש אומר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל ע"כ בירושלמי וא"כ הרי בריתא מפורש' דר"ש תני לכל נפש אף נפש בהמה ואיך גמרין פליג על הירושלמי הרי מ"ש בירושלמי דר"ש סבר כר"ע הנה אמת נכון דהרי תני בבריתא בפירוש ר"ש אומר אף נפש בהמה ואיך קאמר דגמרין פליג דטעם ר"ש דחזי לאדם דמשמע דאינו כירושלמי דר"ש כר"ע והרי הכי אתמר בבריתא דר"ש קאמר בהדיא אף נפש בהמה ואיך אפשר דגמרין פליג אבריתא דר"ש גופיה אמר הכי. וכי תימא מאי אית לן עם הרא"ש תקשי בריתות אהדדי בריתא דגמרין עם הבריתא דר"ש קאמר אף נפש בהמה. ל"ק דגם בריתא דגמרין קאמר שעורים לתת לפני בהמתו והא אתיא כאידך בריתא דר"ש כר"ע:
ואפשר לישב הכל בשימת עין דבבריתא דגמרין קתני חיטים לעשות מהן לודיות ולגירסת הרי"ף של חיטים לעשות מהן עסיסיות. אמנם בירושלמי תני משלחין חיטים שהן מאכל עסיסיות פול שהוא מאכל נדיות שעורין שהן מאכל בהמה ומוכח דאינו ר"ל שיעשה תבשיל רק שהחיטים כמות שהן מאכל לעופות והפול הוא מאכל נדיות דהיינו מאכל מין בהמה או עוף וכמו שמסיים שעורים שהן מאכל בהמה זה נראה יושר כונת הבריתא אלא דמ"ש עסיסיות נדיות נראה ט"ס וצ"ל מין עופות או בהמות וכן נראה מהלשון דקאמר שהן מאכל וכו' ולא קאמר לעשות מהן כמ"ש המדקדק בלשון. ונמצא דהאי תנא דבירושלמי סבר דמאי דשרי ר"ש היינו שהוא מאכל עופות ובהמות ואתיא כדעתיה דר"ש וכר"ע. ועל זה קאמר דגמרין פליג משום דקתני הבריתא דמייתי חיטים לעשות מהן לודיות דחזו לאדם ולא תקשי להירושלמי מהך בריתא דהירושלמי סמיך על בריתא אחרת שהביא שם כאמור. ומאחר דאיכא תרי בריתות וגמרין אייתי הך בריתא ואידך לא עלה על שפתיו אמטו להכי קאמר הרא"ש דגמרין פליג ותלה הדבר בגמרא כלומר דהגמרא שלנו דמייתי הך סתמא דבריתא ושביק אידך. ובודאי גם גמרין סבר דר"ש אית ליה לכל נפש אף בהמה מדקאמר שעורים לפני בהמתו. ובברייתא דמביא בירושלמי דתני ר"ש הכי בהדיא לא נחלקו התלמודים אלא בתבואה של חיטים דירושלמי סבר דטעמיה דר"ש שהיא מאכל עוף ואתיא כר"ע. וגמרין סבר דיכול לעשות תבשיל באופן דחזו לאדם השתא למאכלו וכונת ר"ש לומר לת"ק דאפילו כפי דעתו דנפש אדם דוקא יש להתיר בתבואה דחזי לאדם ושפיר מייתי ראיה הרא"ש דגמרין פליג על הירושלמי בטעם ר"ש. ונ"מ טובא דאי טעמיה דר"ש כגמרין א"כ אף דיכול לעשות מאכל חיטין לי"ט בהתר סבר ת"ק דאין משלחין דאזלינן בתר רוב תשמיש החיטים בתבשילים ולא משגחינן אם יכול לעשות תבשיל בחטים שלמות וכיוצא ולפי הירוש' דר"ש שרי כדעתיה דאפילו לבהמה מינה דאי פליג ת"ק היינו כשאי אפשר לעשות שום תבשיל. אבל בעיר שנוהגים לזמנין לעשות מאכל מחטים עצמן יש מקום לומר דלת"ק שרי לשלח. ומשו"ה הוצרך הרא"ש לומר דגמרין פליג. ולפ"ז לת"ק אף דיכול לעשות תבשיל אינו משלח. וגם כפי זה לא תקשי להרי"ף דפסק כר"ש הגם דהוא פסק כר"י הגלילי משום דהחיטים יכול לאכלם וחזו למאכל אדם ובזה דוקא פסק כר"ש אך בשעורים לפני בהמתו לא פסק כמותו דר"ש אזיל לטעמיה דנפש אפי' בהמה ולא הוצרך לפרש הרי"ף דכבר מפורש בפ"ב בכתב מפרש דפסק כר"י הגלילי דאוכל נפש דאדם דוקא שרי והשתא בא הרא"ש לתת טעם לגמרין אמאי בחר ונקיט כבריתא זו דטעמיה דר"ש בתבואה דחזי למאכל אדם ורצונו של ר"ש לומר דגם לפי דעת ת"ק דהוא כר"י הגלילי דנפש אדם דוקא יש להתיר בתבואה דחזי למאכל אדם. והלא טפי הו"ל תלמודא דידן למנקט אידך בריתא דמייתי בירושלמי דכולא אזלא כדעתיה דר"ש דנפש אף נפש בהמה לז"א וגם לישנא דמתניתין משמע דלא כירוש' וכו' וביאור דבריו דאי ת"ק ור"ש פליגי בפלוגתא דר"ע ור"י הגלילי ומשו"ה פליגי בתבואה א"כ לא הו"ל לת"ק להסמיך הדבר לקטניות לומר אבל לא תבואה מאחר דהא מילתא בפ"ע והול"ל אין משלחין תבואה ור"ש מתיר ומדקאמר ת"ק דמשלחין קטניות אבל לא תבואה למדנו דר"ש מתיר תבואה משום דחזי למאכל אדם ולכן אמר ת"ק דתבואה אינה כקטניות דקטניות רגילי ליהנות בהם כך אבל תבואה רוב התבשילין העושים ממנה צריכה תקון וטחינה ואין משלחין. ור"ש מתיר בתבואה דחזי למאכל אדם. וזה סניף לגמרין דנקיט כהאי בריתא דמייתי. ומיהו אין זה דיוק חזק לאותוביה לירושלמי מיניה דהירושלמי לא חייש לדיוק זה ובהכי ינוח לנו מכל ההערות הנז' כאשר יראה המעיין בצדק:
אחרי כתבי ראיתי להרשב"א בס' עבודת הקדש בשער ג' שכתב וז"ל יש מי שהורה שאין משלחין חטים ושעורים ועדשים וכו' מדברי קצת גדולים נראה לי שאף אלו משלחין שהרי החטים ראויין לעשות מהן עססיות במכתשת קטנה או לעשות מהן קלי ושתיתא פול ועדשים וקמח וקלי וכן השעורים ליתן לפני הבהמה ויראה לי שזה עיקר עכ"ל הרי דהרשב"א פסק כר"ש כקצת גדולים ואפי' שעורים וכו' ומעתה מ"ש בבריתא והביאו הרי"ף שעורים ליתן לפני בהמתו הוא הלכה שלא כמו שכתבנו לעיל. ומוכרח לומר דסבר הרשב"א דגם לר"י הגלילי שרי כי אין בזה מלאכה ולא הוצאה וכן מתבאר ממ"ש הרשב"א בריש השער הזה דאין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גמורה ולא התירו אלא הטלטול שהוא מד"ס ע"ש:
וראיתי בחידושי הגדולים שנדפסו בריש ס' מעשה רקח בסוף דף ד' שכתב וז"ל וראיתי לרבינו משה ז"ל שהתיר בעדשים שכך כתב אבל משלחין קטניות וכו' וא"כ למה לא פסק בהם לאסור אם נחלקו ב"ה בכל אותם המנויים בבריתא דתניא ר"ש מתיר וכו' עד עדשים לעשות מהן רסיסין ואולי דעתו ז"ל דכיון דלא קתני במתני' אלא תבואה סתם ש"מ דלא נחלקו ב"ה אלא בתבואה בלבד ואין בכלל תבואה אלא ה' המינין בלבד וכדאסיקנא בנדרים ר"פ הנודר מן הדגן. הרשב"א ז"ל בת"ה. עכ"ל:
ואני שמעתי ולא אבין חדא מ"ש דב"ה נחלקו וכו' ש"מ דלא נחלקו ב"ה וכו' דנראה דחלוקה זו אינה מדברי בית הלל אלא סתמא דמתניתין הוא דתנן משלחין יינות שמנים וכו' והוא חלוקה אחרת וקודם לזה נשלמו דברי בית הלל. ותו דהרמב"ם כתב אבל משלחין קטניות מפני שמבשלן בי"ט וכו' ע"ש פרק ה'. ומה סימנים מצא דהתיר בעדשים אי משום דנקט קטניות. הרי משנתנו היא דתנן משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה ומה שיפרש בקטניות דתני תנא יפרש בהרמב"ם. ואי משום שאיחר קטניות ולא תני לה בהדי שמנים וסלתות אין זה כדאי דידוע דהרמב"ם נזהר ושומר סדר הדברים ומשו"ה סידרן בסדר זה כאשר יראה הרואה וצריך להתישב בזה:

דין הבורר קטנית בי"ט בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי ולא בנפה ולא בטבלא ולא בכברה וה"מ שמותר לברור הפסולת כשאוכל מרובה על הפסולת אבי פסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל ומניח את הפסולת ואם היה טירחא בברירת הפסולת מתוך האוכל יותר מן האוכל מתוך הפסולת אעפ"י שהאוכל מרובה על הפסולת בורר את האוכל ומניח את הפסולת:

מתני' הבורר קטנית בי"ט בש"א בורר אוכל אוכל ובה"א בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה ר"ג אומר אף מדיח פי' במים ושולה פי' הפסולת צף למעלה ובגמ' תניא אר"א בר צדוק כך הי' מנהגן של בית ר"ג שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליהן מים ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה וכתב מהר"י קאר"ו וז"ל וכתב הרמב"ם בפי' המשנה דאין הלכה ככ"ג וכ"נ שהוא דעת הפוסקים שלא הזכירו זה וטעמם משום דמשמע דפליג את"ק והלכה כת"ק דסתם לן תנא כוותי' אבל ר"י פסק ככ"ג ונראה טעמו משום שאמר ראב"צ כך הי' מנהגן של בית כ"ג וכו' ומעשה רב ע"כ ולא נהירא נהי דמעשה רב הוי הכרע היינו היכא דאיתמר דעבד עובדא כו' אבל הכא כך היו נוהגין על פיו ואין זה כ"כ הכרע ועוד אפי' את"ל דהוי הכרע היינו בין תנאי או אמוראי דלא ברירא לן כבר הילכת' כמאן אבל הכא דברירא לן כבר הילכת' כת"ק בכל דוכתא לית כאן הכרע משום מעשה לבטל ולסתור פסק הלכה הקבוע בתלמוד תניא אר"ג בד"א דשרי ב"ה ליטול פסולת ממש ולהשליך כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל ד"ה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ופריך פסולת מרובה על האוכל מי איכא ואן דשרי עי' אפי' לטלטלו והא בטילי לי' מיעוטא לגבי כובא והוי ככולהו פסולת ולא חזי ומשני ל"צ דנפיש בטירחא וזוטרא בשיעורא ופרש"י שישנו דק וה"ק בד"א בזמן שטורח האוכל מרובה על הפסולת הוא דקאמרי ב"ה נוטל הפסולת דמיעוטא בטירחא הוא עדיף אבל אם טורח הפסולת מרובה על של אוכל ד"ה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת וכתבו תו' דהכא משמע דבורר אוכל לאו היינו ברירה לב"ש ואף ב"ה לא פליג עליה בהאי אלא דס"ל דבי"ט בורר כדרכו מאחר שהותרה אוכל נפש אף זה בכלל ותימה דבמסכת שבת קאמר מה דרכו של בורר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת והכא משמע שאין ברירה בכך דקרי ליה שינוי וכתבו התו' בשינוייא בתרא שהוא עיקר וכ"כ בפ' כלל גדול דהתם (הפסולת) מרובה על האוכל ואז ודאי הוא אוכל מתוך הפסולת דרך ברירה אבל הכא מיירי שהאוכל מרובה על הפסולת דאז הוי פסולת מתוך האוכל דרך ברירה ובגמ' דפריך דפסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי עי' אפילו בטלטול יהא אסור הי' יכול להקשות דזהו דרך בורר אלא דעדיפא מיני' פריך דאפילו אוכל יהא אסור דבטל מיעוטא לגבי כובא והוי ככוליה פסולת ע"כ ולפי דבריהם הללו צריך שיהא לעולם האוכל מרובה על הפסולת בשיעורא וכ"ד הרא"ש ומש"ה כתב הטור (בסי' תק"י) וז"ל הבורר קטנית או שאר דברים אם יש טורח בברירת האוכל יותר מן הפסולת כגון שהאוכל מרובה בורר כדרכו לזרוק הפסולת ואם טורח יותר בברירת הפסולת כגון שהוא דק נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ודוקא כשהאוכל מרובה על הפסולת בכמותו ומשכחת לה באוכל מרובי' ואפ"ה יש טורח יותר בברירת הפסולת כגון שהוא דק כדפרי' אבל אם הפסולת מרובה אסור אפילו לטלטלו שהאוכל בטל ברוב ע"כ אבל התו' כתבו בס"פ נוטל שהוכיח כ"ת מן הסוגיא הכי אוכל מרובה על הפסולת הוי פסולת כבטל לגבי כובא ומותר ליטלו מן האוכל ולזורקו אבל פסולת מרובה על האוכל לא בטיל ליה פסולת לגבי האוכל והא דמוקי לה בספ"ק דביצה כגון דנפיש בטירחא וזוטר' בשיעורא אאוכל קאי ולא אפסולת ולאפוקי מפרש"י שפי' דקאי אפסולת ולא אאוכל ע"כ ולפי פי' ל"ל מה דמקשה הגמ' פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי ה"פ מי איכא מאן דשרי לברור הפסולת מתוך האוכל ומה הוצרך רב הונא אמר רב להשמיענו פשיטא שכן הוא דאפי' ב"ה מודים בה דילמא יטריח טירחא יתירה בחנם בי"ט כיון דיכול למעט טירחא בברירת האוכל וי"ס דגרסי פשיטא א"כ מבואר בדבריהם דלית להו סברת רש"י שכתב דהיכא דפסולת מרובה כו' אסור לטלטלו כו' אלא סוברים אעפ"י שפסולת מרובה על האוכל מותר לברור האוכל ולא אמרינן שהאוכל בטל לגבי פסולת והר"ן נמי פי' כדברי כ"ת דלא נאסר האוכל אגב פסולת והמקשה דפריך מכח פשיטא פריך (כדפרישי') אלא שהתירוץ דמשני ל"צ דנפיש בטירחא כו' לא (פי') על האוכל אלא על הפסולת כפרש"י וכתב נמי אח"כ (י"מ) דקאי על האוכל והיינו כפר"ת וכתב בסוף דאפשר דתרווייהו איתני' ולי נראה לפרש הכל כפר"ת דפריך פשיטא כמו שפי' ומאי דמשני כמי ל"צ דנפיש בטירחא ונפיש (נ"ל וזוטרא) בשיעורא קאי על האוכל ולא על הפסולת כפירש"י והשתא מתישב שפיר האי בד"א דקאמר ר"ג וה"פ ל"ש שב"ה הקילו משום שמחת י"ט לברור כדרכו וליטול הפסולת בלא שינוי כשהאוכל מרובה וכו' וכדי שלא יטריח הרבה אבל כשהפסולת מרובה על האוכל והאוכל אינו מרובה אלא בטורח ד"ה שנוטל האוכל ולא חיישינן לטירחא יתירה מאחר שהפסולת מרובה על האוכל בשיעור אינו ראוי לברור הפסולת מתוך האוכל אבל אם נפרש דקאי על הפסולת שמרובה בטורח וזוטר בשיעור שד"ה נוטל האוכל אין זה מדרכי בד"א שבגמ' דמשמע בכל דוכתא שבא לשנות הענין וזהו כמעט ענין א' הוא דלעולם אמרינן שלא ירבה בטורח ומ"מ נ"ל ג"כ שהדין דין אמת שאם הפסולת מרובה בטורח וזוטר בשיעור שיטול האוכל ולא ירבה בטורח וכמו שפי' הר"ן דתרווייהו איתני' והרמב"ם תפס פי' הר"ן שכתב בראשונה דהיינו מאי דפריך פשיטא כפר"ת ובמאי דמשני ל"ל דנפיש בטורח כו' סבר כפרש"י שכתב דאעפ"י שפסולת מרובה על האוכל מותר לברור האוכל ולא אמרינן שהאוכל בטל לגבי הפסולת וכן סובר הרמב"ם אלא שבעי' כגון דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא פי' כרש"י שהכי כתב וז"ל הבורר קטנית בי"ט בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי אבל לא בנפה ולא בטבלא ולא בכברה בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל ומניח את הפסולת ואם הי' טורח בברירת הפסולת מתוך האוכל יותר מן האוכל מתוך הפסולת אעפ"י שהאוכל מרובה בורר את האוכל ומניח את הפסולת ע"כ וכן עיקר והנה לפר"ת אין חילוק בין שבת לי"ט להא דאמרינן שבה"א בורר כדרכו שנוטל הפסולת מתוך האוכל וכשאוכל מרובה על הפסולת שאף בשבת כן הוא צ"ל לפר"ת הא דקתני ב"ה בורר כדרכו הפסולת דמשמע משום שמחת י"ט התירו היינו ר"ל דשרי בקנון ותמחוי משא"כ בשבת (אעפ"י שנראה) שא"צ לאלתר אלא לבו ביום (הכי דינו) כמו אופה ומבשל וכמ"ש המ"מ ולדעת הרמב"ם הבורר מסולת מתוך האוכל בשבת לעולם חייב וכ"ד רוב המחברים כפר"ת שלא חילק בין אוכל מרובה בין פסולת (מרובה) לעולם הנוטל פסולת מתוך האוכל אפי' ביד ולאלתר חייב וחלילה להקל בענייני חיובי סקילה ואע"ג שבפ' נוטל משמע להדיא דאף גבי שבת היכא דאוכל מרובה על הפסולת דשקיל ליה לפסולת היינו בדבר שאין שייך בו ענין ברירה כמו אבן ע"פ חביות אלא משום טירחא מרובה כה"ג הוי שקיל אבן אי מרובה הטורח באוכל כתב המ"מ וז"ל בע"ג מהי"ט כתב הרשב"א ז"ל שמה שאמרו גבי המולל מלילות בי"ט מנפח על יד ע"י ואפילו בקנון ואפי' בתמחוי אבל לא בנפה ולא בטבלא ולא בכברה מפני שיש בה בשבת חיוב חטאת ולא רצו להתירה בי"ט ומתוך הטעם הזה יצאו לו שכל מה שיש בשבת חיוב חטאת כגון בורר שלא לאכול לאלתר אלא להניח בו ביום אפי' בי"ט אסור וכן הדין בב' מיני אוכלין וכבר יתבאר בפ"ח מה' שבת במה שיש חיוב חטאת בשבת ואני אומר כבוד הרב במקומו מונח שאין כל מה שיש בו בשבת חיוב חטאת אסור בי"ט שהרי ברירת פסולת מתוך האוכל אפילו ביד יש בזה חיוב חטאת בשבת כנזכר בפ"ח מה' שבת ובי"ט מותרת על הדרך שנתבאר ולא אסרי כפה וכברה אלא משום דמחזי כבורר לימים רבים וכפירש"י ז"ל וזהו שלא הזכירו כלל בי"ט בורר לאלתר או לבו ביום אלא הני דינו כאופה ומבשל שמותר לאכול בו ביום ולשון דברי ב"ה מורה כן שאמרו בורר כדרכו ולא חלקו וזהו שבהלכות ובדברי רבינו לא נזכר חילוק זה כלל כנ"ל ועיקר ע"כ ודבריו נכונים וכתב הרא"ש ונראה דאגוזים ובטנים שנשתברו ומונחים עדין בקליפתן אעפ"י שהקליפה מרובה על האוכל לא מיקרי שם פסולת עלייהו כיון דאורחייהו בהכי והוי שומר לפירי ולא דמי לעצמות וקליפין שכבר נפרדו לגמרי מן האוכל ע"כ ולכאורה נראה דליכא נפקות' בהאי פיסקא דלא כתב הרא"ש אלא להוציא מכלל שלא יהא אסור כולו בטלטל כפירש"י אבל לפי מה שפי' דלא נאסר בהכי ואין חילוק בין פסולת מרובה אלא לענין בורר אף הכא נקרא הקליפות פסולת והאוכל אוכל דלא גרע מבורר אוכל מתוך אוכל דמה שרוצה לאכול עתה נקרא אוכל והשאר פסולת וכ"ש כה"ג אכן נראה דאינו דומה לבורר אוכל מתוך האוכל דהיינו משום שהם שני מינים כפסולת ואוכל אבל הכא מין א' הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה (ענין) שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו ע"כ. מ"כ בדרשות מהרי"ל ולדוך מצה בי"ט של פסח מותר דק"ל אין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר הפירורין הגדולים מתוך הקטנים כי איסור בורר יש נמי באוכלין ע"כ ותמה אני אם יצאו הדברים מפיו הלא ב"ה מתירין ברירה בי"ט אלא שלכתחילה טוב ליזהר למעט הטירחא וא"כ הכא דממעט בטירחא אם ניטל פירורים הגדולים פשיטא דשרי אף לד"ה ועיקר דיני ברירה דשבת לענין חיוב ולענין פטור אבל אסור ומותר לכתחילה כתבתי הכל בע' כלל גדול סי' י"ב:

דין דמשלחין שי"ט בהמה חיה ועוף דיין ושחוטין ומשלחין יינות ושמנים וסלתות וקטניות אכל לא את התבואה כין עשוי לצורך אדם בין לצורך (בהמה) ואותן הדברים שמותר לשלוח לא ישלח כג' ב"א בין בזא"ז בין בערבוביא ואפילו ג' ב"א כנ' מינים אסור בהולכין בכיון בזא"ז:

מתני' בש"א אין משלחין בי"ט אלא מנות ובה"א משלחין בהמה חי' ועוף חיין ושחוטין משלחין יינות ושמנים וסלתות וקטנית אבל לא את התבואה וכ"ש מתיר בתבואה תנא ר"ש מתיר בתבואה כגון חטים לעשות מהן לודיות עי' מאכל חטים שעורין ליתן לפני בהמתו ועדשים לעשות מהן רסיסי' פי' מאכל עדשי' וכתב הרא"ש מדהבי' הרי"ף ברייתא זו משמע דפסק הלכה כר"ש ולא ידענא טעמא מאי פי' והלא הלכה כת"ק בכל דוכת' שהוא רבים ובה"ע ז"ל כתב דטעמא דת"ק כדגרסי' אתיא ר"ש בשיטת ר"ע במה דדריש נ"ע לכל נפש אף נפש בהמה בכלל וכן סבר ר"ש אף אוכל נפש בהווה בכלל ות"ק דאסר ס"ל כר"י הגלילי ונ"ל דגמ' דידן פליגא הירושלמי דטעמא דכ"ש מפרש גמ' ומשום דחזי למיעבד מינייהו מאכל אדם וגם לישנא דמתני' משמע דלא כירושלמי דמשמע דרבנן אסרי תבואה לעי שאינם ראוים למאכל אדם (כקיטניות) והרמב"ם ז"ל פסק כת"ק וכן עיקר ע"כ ודבריו צריכין ביאור מה רצה להביא בדברי בעל העיטור מאחר שעדיין לא הכריע אם הלכה כת"ק והי' לו להביא דברי רמב"ם בתחילה שפסק כת"ק ואח"כ היה לו להביא דעת בה"ע ודעתו פי' פלוגתייהו אלא כראה בעיני דהכי הוא הצעת (הדברים) ובה"ע כתב דת"ק הוא כדמפר' בירושלמי דאתי' כר"י הגלילי וכ"ש ס"ל כר"ע וא"כ ממילא הלכה כת"ק דהא לקמן בפ"ב פסקינן הלכת' כר"י הגלילי אלא שלפ"ז אינו אסור אלא לשלוח דורון לצורך בהמה אבל אם עשוי לצורך אדם שרי כגון לודיות ורסיסי' ע"כ כתב הוא דלית' לדירושלמי מקמי גמ' דילן דמשמע דאסור לת"ק אפי' אם הוא לצורך מאכל אדם מאחר שאינו ראוי כדרכו כמו קטנית וא"ל א"כ אין ראי' להיות הלכה כת"ק מאחר סברא פליגי ע"כ כתב שהרמב"ם פסק לת"ק וא"כ הלכה שאסור לשלוח תבואה בכל עניין בין עשוי לאדם בין עשוי לבהמה וכ' ישעי' פסק שמותר לשלוח שעורין הראוין לבהמה ולית' כפי מה שפסקנו דאין הלכה כר"ש ור"ש מתיר במאכל אדם ובמאכל בהמה ות"ק פליג בתרווייהו ומסיק בסוגי' תנא ר' יחיאל ובלבד שלא יעשה שורה ואין שורה פחות ומג' ב"א פירש"י משום דאוושא מילתא ונראה כמוליכו למכור בשוק והר"ן עי' בשם ר' אפרים מפני שנראה כאילו א' הוא מוכר והב' לוקח והג' סרסור ע"כ ולכל אילו הטעמים אין חילוק בין הולכין זא"ז או בערבוביא דהטעם משום אוושא מילת' או כטעם ר' אפרים אבל הרמב"ם ז"ל לא כ"כ וז"ל ובפ"ה מהי"ט) לא ישלחנו בשורה כו' כיצד הרי ששולח לחבירו יינות או בהמות ביד ג' ד' ב"א כא' בזא"ז וכולן הולכין בשורה א' ה"ז אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ע"כ וכ"כ הסמ"ג אחריו ומ"מ נראה דלאו דוקא בהכי מדקאמר אין שורה פחות מג' ב"א ולא אמר אין פחות מג' ב"א בזא"ז אלמא דלא קפדינן אלא אג' ב"א ועוד יותר נראה שאם היו הולכין בכיון בזא"ז הי' אסור אפי' בג' מינים דשרינן לקמן לפי שזהו כראה להדיא כעובדא דחול ואוושא מילת' נמי טובא ומסיק בעי רב אשי תלתא מיני בג' גברי מאי תיק"ו וכתב הרמב"ם והסמ"ג אחריו דמותר מאחר דלא נפשטה ובספיקא דרבנן (אזלינן) בקולא וכן תפס הטור דבריו ובסי' תקי"ז) אבל הר"ן כתב וז"ל אבל בה"ג פסק לחומרא וכ"נ דעת הרי"ף שהשמיטה וצ"ע למה ואני אומר אי לא הוה כפשטה אזלינן לקולא אבל מאחר שרב אשי ודורו שחתמו התלמוד וכתבו עליו תיק"ו אלמא שהניחו בספק איסור עד שיבא אליהו:

דין דמשלחין בגדים כין תפורין ובין שאינן תפורין אע"פי שהן של כלאים והן לצורך המועד אכל לא סנדל המסומר מפני שגזרו לצאת בו בשבת וי"ט ומ"מ מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אכל אין שולחין מנעל שאינו תפור וכן מנעל לבן מפני שצריך אומן להשחירו וכן במקום שרגילין להפוך העור דהיינו מקום הבשר לחוץ אסור לשלחו מפני שצריך להחליקו:

מתני' משלחין כלים עי' בגדים בין תפורין בין שאינן תפורין אעפ"י שיש בהן כלאים והן לצורך המועד ולקמן מפ' למאי חזי אבל לא סנדל המסומר פי' שגזרו עליו לצאת בשבת ובי"ט משום מעשה שהי' שנהרגו עליו כמה רבבות מישראל בעו"ה ע"י הרוגי מלכות כדאי' התם ומסיק לקמן אביי דשרי לטלטלו מדקתני אין משלחין אותו דאל"כ אפילו לטלטולי אסור לשלוחי מבעי' ומ"מ נראה דווקא לצורך גופו או מקומו הוא דשרי דהא כלי שמלאכתו לאיסור הוא וכל כלי שמלאכתו לאיסור אינו שרי אלא כה"ג ולא מנעל שאינו תפור כ"י אומר אף לא מנעל לבן מפני שצריך אומן להשחירו ובגמ' מסיק דר' יוסי אוסר בשחור מפני שצריך לצחצחו פי' במקומו שהיו רגילין הפוך העור דהיינו מקום הבשר מבחוץ ודרך מקום בשר להיות בו קליפין ובקעין ואינו חלק ע"כ צריכין להחליקו וכולן אמת ואין מחלוקת והרמב"ם נתן כלל לדבריו כל דבר שאין נאותין בו אפי' בחול עד שנעשה בו מעשה שאסור לעשותו בי"ט אין משלחין אותו בי"ט ונחזור למשנה זה הכלל כל שנאותן פירש מתקשטין ביום טוב משלחין אותו ומפרש לקמן דקאי אתפילין ומסיק בשלמא תפורין חזי למלבוש שאינו תפורין כמי חזי לכסות אלא כלאים לוואי חזי וכ"ת חזי למימך תותי פי' לכפול תותיה והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מציע תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא א' על בשרו וכ"ת דמפסיק מידי דביני ביני והא' ר"ש בן פזי אר"י בן שאול משום קהלא קדישא דבירושלים אפי' י' מצעות זו ע"ג זו אסור לישן עליהם עי' מדרבנן אלא בוילון פי' שראוי לפורסו כנגד הפתח והאמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש ויתחמם כנגדו פי' מתעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו וכיון דמתחממי' כנגדו ממילא אסור לעשות מכלאים אלא בקשין פי' בגדים קשין דא"ר הונא ברי' דר"י (האי) נמטא (גמדא) פי' לבד קשה דנרש פי' שם מקום הוא שרי וכתב הר"אש בסוף כלאים והוא מדברי תו' דגמדא דנרש דשרי היינו אפי' בלבישה דלבדין והרכין אסורין מדרבנן כדתנן בע"ב דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין אבל טווי ואריג אינן הילכך מדאורייתא שרי ובקשין אוקמוה אדאורייתא ושרי אפילו בלבישה והא דקאמר אלא בקשין מיירי בבגדים שהן שוע טווי ואריג אלא שהן קשין דלא שייך בה' כריכת נימא הילכך שרי בהצעה ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן דלבישה והעלאה דאורייתא והצעה דרבנן וברכין גזור אפילו י' מצעות זו ע"ג זו ובקשין לא גזר כדתנן בכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן ודוקא בהצעה שרו אבל בלבישה ובהעלאה אסורין מדאורייתא אעפ"י שהן קשין כדאמרי' בריש ערכין הכל חייבין בציצית כהנים וישראלים ומסיק לכהנים איצטרכא ליה ס"ד הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו וכו' קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה כו' וביומא פ' בא לו קאמר דבגדי כהונה קשין הם אלמא אעפ"י שהן קשין אסירן מדאורייתא ותניא בתו' דכלאים כהן שיצא בהן למדינה חייב ודוקא בלבישה אבל בהצעה שרי אבל בלבדין אף לבישתן דרכין אינו כ"א דרבנן דקשין אפי' בלבישה שרי והא דאמרינן כי הא דא"ר הונא ברי' דר"י האי נמטא גמדא דנרש שריא לא שיהא דין קשין ונמטא שווין אלא כי היכא דשרי לבישת לבדי' קשין לפי שלבישת הרכין איכו אלא מדרבנן ה"נ שרי הצעת בגדים קשין לפי שאף הצעת הרכין אינו אלא מדרבנן ע"כ אבל רש"י פי' ביומא ע' בא לו דבגדי כהונה דקשין הן שרי אפי' בלבישה ומה שקשה עליו מערכין דמסיק שם דסתמא כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו אלמא דשייך איסור כלאים בקשין וכתב הר"ן ליישבו וז"ל אבל א"א לקיים דברי רש"י ז"ל לפי שתירצו קושייתינו בשם הר"ז הלוי דכי אמרינן בגדי כהונה מותרין משום דקשין הן היינו דוקא באבנט שהיה קשה מפני שהיו חוגרין בו מתניהם וכלאים של פרחי כהונה אינו אלא באבנט דפרחי כהונה ודאי כהנים הדיוטי' היו שאין בגדיהן כלאים אלא באבנט בלבד ודאמרינן בערכין דאשתרו כלאים לגבייהו והיינו לגבי כ"ג בשאר בגדים שהיו רכין לפי שעשוין ללבישה ומיהו כי שני ליה בקשין ה"ה דהוי מצי לשנויי בשאין עשוין להעלאה בכרים וכסתות ולהצעה אלא דהא לא מצטרכא ליה דמתני' היא בפ' בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים וכו' ע"כ וכ"ז דוחק וגם רש"י גופי' חזר בו כאן דקשין שרי בהצעה או לישב עליהן וכ"ד כל המחברים אלא שהרמב"ם כתב דלבדין אסורין מן התורה ולפ"ז ישתנה העניין ויהי' פי' דקשין הן מותרין בהצעה לחוד בין בגד בין לבד וכן גמדא דנרש שריא דוקא בהצעה וכמ"ש רש"י כאן אבל אין הלשון של שריא משמע הכי אלא מותר לגמרי וכן עיקר ומש"ה נראה מ"ש הא"ז גמדא דנרש פיר"שי לישיבה אבל לכסות בה אסור כדאמרי' בחמה מפני החמה אסור מפני שהוא מלובש הילכך כובעים שלנו שיש להם רצועות צריך ליזהר שלא יהו העורות הרצועות בכובע בחוטין של פשתים והלבדין שהן רכין כעין אותן שמשימין בסנדלים צריכין בדיקה שלא יהא תפורין בפשתן ע"כ ולפי מ"ש שרי הכל דהא הכובעי' (ברור) שאינו שוע טוי' ונוז א"כ כל זמן שהן קשין אין בהן שעטנז כלל ומ"מ אין ראוי להקל לכתחילה לפי שכמה כובעים עשוים נמי מבגד שהוא שוע טווי ונוז כמו שעושין בארצינו וא"כ אסור לתפור בחוטי של פשתן כמו שאר בגד ושלא יבא להתיר באותן כובעין ראוי להרחיק לכתחילה מכולן ומ"מ גבי לבדים יפה כתב לאיסור אפי' לעי מ"ש דלבדים הרכין אסורים מדרבנן וא"כ בהצעה שלא כדרך העלאה מותר היינו דוקא היכא שאין בשרו נוגע בהן כדפי' לעיל אבל היכא שבשרו נוגע בו להדיא אסור לכ"ע ולפי מ"ש בגדי עממין התפורין בפשתן דאינו שוע טווי ונוז ואינו (אסורים) אלא מדרבנן מותר להציע תחתיו כשאין בשרו נוגע בהן אפי' הן רכין. ומ"כ בשם מהר"ם בגדים שלנו שאין שזורין בשעת הדחק אין למנוע מלישב עליהן דהוי גזירה לגזירה פי' הצעה אטו העלאה או שמא תכרך נימא ואח"כ גזרינן אטו שעטנז דאורייתא ומ"מ נראה שיפה כתב בשעת הדחק אבל בלא דחק לא יעשה לכתחילה שלא יקילו בשעטנז ובפרט מאחר שהרמב"ם ורש"י לא חילקו בזה וכתב עוד הר"אש לשם דהא דשרי כרים וכסתות בהצעה תחתיו כשהן קשין מע' בירושלמי דוקא כשהן ריקן ונתן ע"ג איצטבא אבל מלא או ריקן ונתנו ע"ג מיטה אסור לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו והרמ"בם לא כתב זה הירושלמי אלא תפס גמ' דילן עיקר דלא מחלק מידי אלא סתמא כל זמן שהן קשין שני בהצעה וכ"כ עיקר שלא להחמיר כולי האי במידי דרבנן וכתב מהר"י קא"רו (בסי' ש"א) וז"ל קאפנגוש דידן אם הן תפורין בפשתן אם היינו אומרים שהגיעו לקושי נמטי גמדא דנרש היה שרי אפילו להעלותן לדעת התו' והר"אש ולדעת הרמ"בם להציען תחתיו ומיהו מי מפיס אם הגיעו לאותן קושי אם לאו הלכך יש ליזהר מלהעלותן עליו ואפי' מלהציען תחתיו עד שיתפרם במשי או בקנבוס ועניין טלטול בגד כלאים שכתב פה הא"ז להתיר וכן המרדכי שדיתי ביה נרגא בע' כירה סי' ל"ד אם לא לצורך גופו או מקומו:

דין וילון שהוא רך אסור לעשותו מכלאים ואם עשו מדבר קשה מאוד שאין ראוי להתחמם בו או במקום גבוה דליכא למיחש שמא יתחמם בו שרי אפי' אם הוא מציל מפני הקור או הרוח או מפני החמה ומשפחת ידים אוסרה אם יש בהן כלאים ומטפחת השלחן שרי כדלקמן סי' מ"ט ע"ש ומותר לישב ע"ג עגלה המכוסה כלאים וכן מותר לפרוש בגד כלאים ע"ג גיגית שרוחצים בה:

פסק כתב הטור (בס' ש"א) וז"ל וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם כנגדו לפעמים ע"כ וכתב מהר"יק שלמד זה מהא דפריך והאמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו ופיר"שי מתחמם כנגדו אסור לעשותו מכלאים וכ"ע הרמ"בם והר"אש ז"ל ודלא כתו' שכתבו דלא אמרו בוילון אלא שהוא טמא אבל אין בו משום כלאים ובתשו' הר"אש (כלל ד' סי' י') כתב וילון העשוי למחיצה ואין מתחממים בו כלל אין בו משום כלאים ע"כ ותימה שזה הפך מ"ש בפסקיו ושמא י"ל דה"ק וילון שהוא קשה עד שאינו ראוי להתחמם בו ע"כ ל תימא) שעלו דבריו בזה לכתוב בספר (דבר זה) על דברי תו' דא"כ האיך הם מבינים הקושיא שמקשה מעולא דאמר וילון טמא כו' אם לא כפר"שי בהכרח ושמא תאמר דלדעת תו' ל"ג ס"ס קשה אמאי לא משני תלמודא דאיירי בוילון ולא נוקי בקשין וע"ק ה"ל לתו' לומר דל"ג הכי דעולא אלא חוץ לכבודו לא (ירד כלל (להשיג) לדברי תו' כי לא כתבו תו' אלא דל"ג מפני מה אמרו וילון אסור לפי שלא מצינו זה להדיא שאמרו בו איסור אבל לענין טומאה מצינו שאמרו בו טמא וממילא נלמוד ממנו לענין איסור כלאים וביש תו' מוגה דלא מצינו האי לישנא דוילון אסור לעשותו מכלאים ולא קאי על הדין כלל דלכ"ע אסור לעשותו מכלאים אם לא בוילון שאינו לאוי להתחמם כלל או מצד שהוא קשה מאוד או בגובה מקום דליכא למיחש שיתחמם כנגדו שרי אפי' הוא מציל מן הכוח והקור או מפני החמה ואין להביא ראי' לאיסור ממ"ש הר"אש במס' נידה בה' כלאים (דף פ"ג ע"ג) וז"ל מטפחת הידים ומטפחת הספרים ומטפחת (הספג) אין בהן משום כלאים כ"א אוסר מטפחת הידים פי' מפות שרגילין לפרוס על השולחן ולקנח בה הידים מטפחת הספרי' שמשימין על ס"ת (מטפחת) הספג שמסתפגים אחר הרחיצה ר"א אוסר מפרש בירושלמי מטפחת ידים מעמים שמחממין בה ידיו ומטפחת ספרים עושה אותן כמין תיק ומשימו בחיקו ומתחמם בו ומטפחת הספג טעמים שרואה את רבו ומתעטף בו ובירושלמי פוסק הלכה כר"א ואומר ר' זריקא כשהיו מביאין לכ' ביעתא במעה דאית בה כלאים שלא יכוו ידיו לא הי' מקבל ומביא ראי' ממתני' דלקמן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה אלמא מניעת החום חשיב לבישת הנאה כמו לבישה למנוע הקור והגשמים הלכך לא קבל הביצה במעה שיש בה כלאים מפני שמנעתו מלכוות בביצה ע"כ ונראה דלא דמיא דדוקא גבי לבישה הוא דאסרינן אפי' להגן מפני החמה והגשמים והמפה לקבל ביצה הוא דרך לבישה סביב ידיו כעין בית יד אבל שלא דרך לבישה שני וכמו שמשמע בדבריו שהוא כתב אח"כ וז"ל מטפחת הספרים עי' כשבני אדם מסתפרין פורסין עליהם סדין כדי שלא יתלכלכו בגדיהם ירושלמי אמרינן במכוין לשם מלבוש אבל אינו מכוין לא יש מקומות אסורות משום כלאים שמטפחת שלהן יש להן בית ראש ולובשין כמין מלבוש כמו שעושין בארץ ספרד ע"כ אלמא שלא כדרך לבישה שרי וה"ה להגן מפני החמה וכן משמע מדברי הטור (סי' ש"א) שכתב וז"ל ד"ת אין איסור כלאים אלא דרך לבישה או להעלות עליו דרך חימום אבל אם העלם עליו שלא כדרך חימום כגון אוהל של כלאים (שמאהיל) עליו או שמפשיל קופה של כלאים מאחוריו או שמציען תחתיו מותר אבל אמרו חכמי' אפי' י' מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן שמא תכרך לו נימא ע"כ משמע להדיא מדבריו דאוהל של כלאים שרי אפי' מדרבנן ולא אסרו מדרבנן אלא לישן עליהם ומשום שמא תכרך עליו נימא אבל כל אינך הניחו על ד"ת וכ"כ נמי המרדכי וז"ל לפרוס בגד כלאים לפני ס"ת אע"פי שמגין ופני הקור מ"מ שרי וה"ה לכסות הגיגית שרוחצין בה ואבי העזרי התיר אף הכובעים שנושאין על הראש ובספר צפנת פענח פליג (ואוסר) מפני שמגין מחמה וצינה ע"כ אלמא דשרי לכ"ע והיכא דליכא דרך לבישה דאף הרא"בן בס' ל"ע ל"פ אלא בכובעין שהוא דרך לבישה ובדרשות הר' חיים מצאתי שכתב נמי שמותר לישב על העגלה המכוסה בכלאים כעין גיגית וכ"כ הא"ז וז"ל ואומר ראב"יה בשם אביו כ"י שמותר לפרוש בגד כלאים ע"ג הגיגית כשרוחצין בה הואיל שאינו אלא מעמיד החום בעלמא כה"ג לא שייך כלאים ע"כ וה"ה לעגלות שאין בכיסוי משום כלאים וכן עיקר:

דין כל כלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה אז איכא דלא מפסיק מידי אסור להציע שמא תכריך לו נימא אכל היכא דמפסיק (מידי) כל שאין דרשו בהעלאה שרי אכל אם יש תחתיו כלאים שדרכן בהעלאה אפילו מפסיקין י' מצעות זו ע"כ זו שאין דרכן בהעלאה כיון שיש תחתיהן כלאים שדרכן בהעלאה אסור:

פסק בסוגיא דלעיל שאמר ר"ש בן פזי ארי"בל אר"י בן שאול משום קהלא קדישא דבירושלים אפי' י' מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן משום שנא' לא יעלה עליך ופירש"י אסור לישן עליהן מדרבנן וכתב עליו הר"ן וז"ל תמיהני מאי (אריא) שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' י' מצעות נמי וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן גזירה שמא יעלה אותן עליו וכדאמרינן עלה ושום שנאמ' לא יעלה עליך כלומר משום גזירה דהעלאה ומלשון רש"י ז"ל שכתבתי נראה שהוא מפרש אסור לעשות כן שמא תכרך ואיכא איסורא דאורייתא ודר"ש ב"ע מדרבנן וא"צ לזה אלא כך נ"ל דבריית' נקיט לה הכי משום דאפי' בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה כל היכא דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן בפ' בתרא דכלאים הכרים וכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן והיינו מפני שאין דרכן להעלותן וכ"ע ר"ש בעי' המשנה וריב"ל אתא לאשמעינן דאפי' י' מצעות זו ע"ג זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלות אסור לישן עליהם משום שנא' לא יעלה עליך כלומר משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכן ע"כ אבל לפי דברי הרא"ש שפי' לעיל בסי' מ"ג הא דברים וכסתות אין בהם משים כלאים איירי בקשין ומש"ה שרי אפי' מדרבנן שאין בשרו נוגע בהן אבל ברכין שהוא דאורייתא אסור אפי' י' מצעות זו ע"ג זו ואינו נוגע בהן ואף אין דרכן בהעלאה וכ"פ הרמ"בם אבל מ"מ אני אומר נהי דמתני' דכלאים איירי בקשין ושרי אפי' דרכן בהעלאה מאחר שאינו דאורייתא מ"מ דברי הר"ן ועי' מסתבר ומחוורת' הסוגיא כוותי' דלא אמרינן אפילו י' מצעות כו' אלא בכלאים שדרכן בהעלאה ואסורין משום לא יעלה אבל אין דרכן בהעלאה ואין בשרו נוגע בהן אין לנו לאסור כלל וכמ"ש הנ"ש כי כדאי הוא הזקן לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק במילי דרבנן ומסתברא ג"כ טעמיה גם הסמ"ג כתב כוותי' דהיתירא דמרדעת וכרים וכסתות היינו משום כיון דלאו אורחייהו בלבישה לא גזור:

משלחין כלים כו' זה הכלל כל שנאותין בו בי״ט. דרך המלך דף ס"ג:

אבל לא סנדל המסומר פר״ח במים חיים ב' ע״ג: שער המלך ח"א נ"ז ע״ג:

אף לא מנעל לבן ב״ק נ"ט ד"ה דהוי סיים מסאני: סנהדרין ע״ד ד״ה אפילו:

כלאים למאי חזו. שבועות ך' ד״ה כל שישנו:

לא יעלה עליך אבל מותר להציע תחתיך עיין ע"ז ס״ה ד"ה ה״ד:

ואפי׳ יוד מצעות זו ע"ג זו. שער המלך ח״ג כ״ב ע״ד:

תוס' ד״ה הבורר קטניות. עיין מהרש״א וחיסר לשון יש שם וכך צ״ל דבפסולת מרובה מודה ב״ש לב״ה דאינו בורר האוכל אלא הוה אמר נוטל הפסולת. והנה שם בשבת הניחו התוספות בקושי' וכאן תירצו ואפשר לומר דכאן שפיר משני התוס׳ משום דאזלי בשיטת רשי' דהתם וכמ״ש מהרש״א וא״כ הקושי' אינו רק על המקשה ולזה תירצו דעדיפא קמקשי כמ״ש מהרש״א אבל להתרצן לא קשה מידי דהא באמת זוטר בשיעורא ונפיש בטרחא דאפסולת קאי שהיינו באמת שהאוכל מרובה וכמ״ש התו' בשבת פרק נוטל משא״כ התוס' בשבת אזלי בשיטת ר"ת דמפרש דזוטר בשיעורא אאוכל קאי ופסולת מרובה וא״כ הקושי' גם להתרצן ולא שייך תירץ התוס׳ דכאן ולכן הניחו שם בקושיא ועיין בספר טל אורות ג"כ ישוב לקושיו' התוס׳ ועיין בהגהות הרא״ש בשבת ועל התוס׳ קול בן לוי מגילת ספר לאוין דף ט׳ ע״ג. קרית מלך רב ח"א ל׳ ע"ד וע״ש בשבת ע"ד ד״ה בורר וד"ה והתניא:

תוס׳ ד"ה מפני מה אמרו כו' פרכת שנטמאת בולד הטומאה ומיירי במשקין דזב וזבה לא זכיתי להבין דבריהם דהא משקין דזב וזבה דאורייתא נינהו ואב הטומאה הם ודאמר הגמרא להדיא בשבת פ״ק דף י״ד וכי גזרו רבנן על כלים שנטמאו במשקין היינו משקין הבאין מחמת שרץ כדאמר הגמרא שם ולהתוס׳ שם אף משקין הבאים מחמת ידים וצ״ל דכוונת התוס׳ למשקה שנגעו בהם הזב והזבה והם רק וולד הטומאה מדאורייתא והוא דוחק ושוב ראיתי במלך שלם ח״ג דף י״ח שנרגש מזה. ועוד קשיא דאיך בעי הגמרא למימר בספ״ק דפסחים שאין טומאת כלים במקדש והיינו בע״כ כלים שנטמאו במשקין דאלו בולד הטומאה אחר בעלמא נמי ולד הטומאה לא מטמאי כלים והא ממתני' דשקלים מוכח דמשקין מטמאין כלים אף במקדש ועיין בתוס׳ ר״פ גיד הנשה ששם כתבו בענין אחר אבל קושי׳ השני׳ קשה גם שם:

בא"ד ולא נראה דלא אשכחן בשום מקום כו'. עיין מהרש״א מה שהשיג על הב״י שהבין דכוונת התו׳ דמותר לעשותו מכלאים וראיתי בגמר׳ ישנה משנת ש״ח שנשמט ובה"ג גריס וילון אסור רק מתחיל ויש לפרש ומהרש״ל הוא הגיה כן ובה״ג גריס ע"פ התוספות דר"פ גיד הנשה לפי אותו הנוסחא וודאי אי אפשר לפרש כוונת התוספות אלא כמו שהבין הב״י אע״פ שדברים תמוהים הם ובלי ספק אותו נוסחא הי׳ להרב ב״י:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תרתי ע׳ תו׳ קדושין י״ט א׳ ורשב"ם ב"ב לח״ב ונ״א וע' ע״ב ברשב״ם וע' רש״י סוכה כט״ב וב"ק כ״א וע' ריטב"א ערובין ז״ב וע' בנמ"י ב"מ כד״ב אלו שלו וחייב להחזיר וכ״ה בהגמ״י וע' רשמי שאלה סק״ב שביאר כעין זה הירושלמי דר"פ הי' קורא יעש״ב: רב אחא ברדלא וכ"הג בסוכה כ"ו א׳ וגיטין י"ד א׳ וע' ירו' כלאים ספ"ט ר״י בן פזי ברדלא וע׳ ב"מ י׳ ע״ב וכן בירו׳ אבא כהן ברדלא וע' ב"ש בשמות האנשים שברדלא הי' שם אמורא. ומזה תמהני על הנו״בי מ״ת חאו"ח סי׳ קי"ד שלא נמצא שנזכר תנא בשתי שמות זולת אבא שאול ואבא יוסי שהוא תואר החשיבות. ומזה מבואר שהיו רגילין כן גם בימיהם וכן מצינו גם במקראי קודש בשם התואר כמו צפנת פענח וידידי׳ ושמותיו של משה בפ״ק דמגילה וכדומה וכן אויל מרודך (וע' ירו' סוטה פ״ח ה"ג הוא יוחנן הוא יהואחז ובסוף יבמות בר' יונתן ארי׳ ואולי שהי' לו ג״כ לשם כינוי וע' שבת קיח״ב וערובין יג"ב וגיטין ל״ד ב׳ ותו׳ נדה ל״ו ב׳ ד"ה איסי). וע' שבת מ"ג ב׳ שילא מרי וקדושין ו׳ ב' רב הונא מר ויבמות ח׳ א׳ ביבי מר ומ"ק ט״ז א׳ אדא מרי וכתובות פ' ע״ב יהודה מר ור״ה כב"א מרי טבי וגיטין יד״א הונא מר וירו׳ נזיר ספ״ח ושקלים פ״ב ה"ה ושבת פ״ט ה״ד ופ״ג ה"ו ותענית פ״א ה״א וה״ג ומגילה פ״ב ה״ד ודמאי פ"ב ובכורים פ"ק ונדרים פ״ב ה״ד ופ"ט ה"ה וסוטה ספ"ו ר' אבא מרי אחוה דר׳ יוסי וכן בכ״מ לאין מספר וע' ירו׳ קדושין פ"ק ה״א וה״ו ובבלי ב"ב קכ״ג א׳ אבא חליפא וע׳ רש״י בפ' הנזקין נו״א אבא סיקרא כך שמו: ונ"ל כונתו כמ״ש הת״ח בב״ק דהכא לא מסתבר שהי׳ לשון חשיבות מדהי׳ ריש בריוני וע"כ דהי׳ נקרא בשתי שמות [אך ראיתי בהגהות רצה"ח כי אבא סיקרא הוא פי' של ריש בריוני כי סיקרי הוא רוצח בל״י ורומי עכ״ד ודפח"ח וע' מדרש איכה בפ׳ היו צרי׳ לראש שהי' שם בן בטיח בן אחותו כו׳ יעש״ה ומבואר ששם העצם שלו הי' בן בטיח וע״כ מוכרח כדבריו וע' ירו׳ סוטה פ״ט ה״ט שאני אומר סרקיים ועפ״מ ע״ש שהישמעאלים מתפארים בעצמם שנולדו משרה הגבירה ומכנין לעצמם כן והן עומדים על הספר לומר שלהם ניתנה הארץ כו׳ ובמח״כ כי גם שם הכוונה בלשון רוצחים כפשוטו] וע' ב"ק קי"ב ע״ב מר אחא זה שמו וע"ש בת״ח דל"ל דקראו בשם חשיבות דהכא משמע דהוי אינש אלים. וע' רש"י ב״ב קסד״ב יהודא חייטא כך שמו ומזה נ׳ בחולין ל״ח א' אבוה דבר אבוברם דלא כפר״שי וגם צ״ל שזה אברם הנזכר בגיטין ד"נ. וירו׳ ערובין פ״י ה"ב לוי סוכיא וע' בק"ע כך שמו {לוח התיקון: וע' רש"י פסחים ג"ב ד"ה חקוקאה} וע' מ״ר קהלת פרשה ד' פי"א שמעון סיכנא איש עוצה ובבכורות מ״ז ב׳ ר״ש יאסיניא וברכות כ״ב א׳ ור׳ יהודא גלוסטרא ומדרש איכה סי׳ א׳ פסוק ט׳ ר' יצחק פאסקא ובמגילה ד׳ א׳ ובכ"מ עולא ביראה והי׳ שם אמורא כמו בסוכה לד״ב א"ר ביראה א״ר אמי וע' ירו׳ מגילה פ״ב ה״ד וע' בירו׳ שבת ר"פ כ׳ ר׳ חנינא ברוקה וע' ביצה כה״ב אחי שקיא ודוחק שהוא לסמן ע"ש אחיו כי גם שמו לא נודע בין האמוראים וירו׳ נזיר פ"ו ה"א ר׳ יונה בוצרי׳ וירו' ברכות פ״ד ר׳ יצחק סחורא ויר' תענית פ״ד ה״א ר״יצ סחורה וסופרים פי״ב ה"ז ופ"ו דסוטה ה"א ר״יצ עטושיא וכ' בירו׳ תרומות ספ״ג ויבמות פ"א ה"א ר׳ אייבי בר נגרי קרוספיד בשם רשב"ל וע' תויו״ט אבות ספ״ג ר׳ אלעזר חסמא גרסי׳ וכ״ה בפ"י דתרומות וב״מ פ״ז וזבחים פ"ז ופ"ב וירו׳ פסחים פ״ג ה"א ר׳ יהושע אוניא (ואולי שהי' ע"ש העיר) וירו׳ ערלה פ"ק וכן נ״ל באפרים ספרא מסוף ב"מ כמו רב ספרא וע' ירו' סוטה פ״ג ה״ד ריב״ב ור"א חסמא ובבלי חגיגה ג' א׳ בן חסמא ודרך הירו׳ לפעמים להשמיט תיבת בן וע׳ ירו׳ ערובין פ"ג ה"א ר"יצ עטושיא ור' יונה בוצרי׳ וע"ש פ״ב ה"ד ור' יעקב בר אחא עמרם בשם רב יהודה וכה"ג בירו׳ ערובין פ"ג סוף ה״ד ואף דדרך הירו׳ לפעמים להשמיט תיבת אמר מ״מ לא מצינו עמרם בלא תואר רב ואף שהיו לו ב׳ שמות וירו׳ מעש"ש פ"ה ר׳ יצחק רובה. אך באמת הוא כמו ר׳ חייא רבה בירו׳ ר"פ כל כתבי ועירובין פ"ב סוף ה״ד וביצה פ״ג ה״ה וגיטין פ״ח ה"א וע׳ בפ"ד דתרומות וע' ירו׳ תענית פ"ד ה״ב וע' ירו' דמאי פ״ה ר' הונא רובא דצפורין וע' בסוטה פ"ה ה"ב ויבמות פ״טו ה"א ובכ״מ וירו׳ כתובות פ"ג ה״י ר׳ זירא עולא בשם ר' ישמעאל בשם ר׳ אלעזר אך דמזה אין ראי' דדרך הירו׳ להשמיט תיבת בשם וירו׳ שבת פ״ג סוף ה"ג ר' אחא אבא וע' תו' כתובות צ"ח ב׳ ד"ה אר"פ וי"ל דמזה הי' באביו של אביי דהי׳ כייל כזבחים קי״ח ב׳ ובערוך דהי' שמו נחמיני ומשום דהוי כשם אביו דרבה לא קראו בשמו וע' בע"ג כ״ו ב׳ דגם רבא קראו נחמיני וע"ש נ״ח א' וע' רש״י סוף הוריות וסוטה לד״ב ושבת קד"א וגיטין לד"ב וס״הא ור"נ נדרים נד״ב ד״ה אתמר ובע״ג נ״ט א׳ וע׳ בעק"ד חיו״ד סי' כ"ו אות ז׳ וע' גיטין נ"ה סע"ב בר קמצא ופר״שי וע״ש במפרשים שלא כתבו כן:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רבא אמר. לעולם מה טעם קאמר ובקטנה נמי קאי וקאמר אין כותשין כלל ודרמינן עלה אבל כותשין כו': הא לן. דלית לן עבדי דמזלזלי: הא להו. דאית להו עבדי דמזלזלי ועושין בגדולה ואומרים בקטנה עשינו: קליף צהריה. צוהר מראיתו היה קלוף ולבן: מתני' מדיח. במים: ושולה. מפרש בגמרא שולה הפסולת שצף למעלה כמו משישלה בחביות (ע''ז דף נו.) דהיינו נמי שנוטל חרצנים הצפים ע''פ החביות: גמ' בד''א. דשרו ב''ה ליטול פסולת ממש ולהשליך: מי איכא מאן דשרי. ואפי' לטלטלו והא בטילי ליה מיעוטא לגבי רובא והוה ליה ככוליה פסולת ולא חזי: דנפיש בטרחא. שישנו דק והכי קאמר בד''א בזמן שטורח האוכל מרובה על של פסולת הוא דקא אמרי ב''ה נוטל פסולת דמעוטי בטרחא עדיף אבל אם טורח הפסולת מרובה על של האוכל דברי הכל כו': ומציפין עליו מים. ונותנים בו מים עד שצפים על האוכל איפכא. אוכל למעלה ופסולת למטה: עפרא. למטה מן האוכל: גילי. קש למעלה מן האוכל: מתני' אין משלחין. דורון איש לרעהו: אלא מנות. דבר המוכן ואינו עשוי להניחו למחר כגון חתיכות בשר חתוכות לפני האורחים וכן דגים: אבל לא את התבואה. שאינה ראויה היום שאין טוחנים ביום טוב שהיה לו לטחון מאתמול ולא תפיג טעמה: ורבי שמעון מתיר בתבואה. שמא יבשלם בקדרה ויכתשם במכתשת קטנה: גמ' שלא יעשנו בשורה. לא ישלח הדורון ע''י אנשים הרבה דאוושא מלתא ונראים כמוליכים למכור בשוק: תלתא גברי. שלוחים עם תלתא מיני: מאי. מי אזלינן בתר כל מין ומין ושרי כי היכא דיכול לשלוח איש אחד עם כל מין זה בלא זה השתא נמי שרי או דלמא השתא מיהא אוושא מלתא: לודיות. מאכל חטין: רסיסין. מאכל העשוי מן העדשים: מתני' משלחין כלים. בגדים: והן לצורך המועד. ובגמרא מפרש למאי חזו: אבל לא סנדל. של עץ מצופה עור ומסמרות קבועין בו שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגים בשבת על ידו במסכת שבת (דף ס.): ולא מנעל שאינו תפור. דלא חזי למידי: אף לא מנעל לבן. שלא היה דרכו לנעלו: שצריך אומן. להשחירו: שנאותין. מתקשטין: גמ' למימך. לכפול: שמא תכרך לו נימא. ויש נימים גדולין וגסים כגון של דלופקרין שקורין קו''ט ומחממת במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז א''נ נימא בעלמא כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה הויא לה הא לבישה דאית בה הנאה: דמפסיק מידי. שנותן בגד אחר ביניהם: אסור לישן עליהם. מדרבנן: בוילון. שראוי לפרסו כנגד הפתח. מפני מה אמרו וילון טמא. מקבל טומא' ולא עשאוהו כא' ממחיצו' הבית שאינן מקבלות טומאה. מפני שהשמש מתחמם כנגדו. מתעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו וכיון דמתחממים כנגדו אסור לעשותו כלאים:

רבא אמר. לעולם מה טעם קאמר ושום כתישה לא שריא ואפילו בקטנה ומיירי להו לבני א''י שיש להם עבדים שמזלזלים בדבר כך פירש הקונטרס: הבורר קטניות ביו''ט בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל. ולאו ' היינו ברירה וכו' ותימה דבמסכת שבת (דף קלח.) קאמר מה דרכו של בורר נוטל האוכל ומניח הפסולת והכא משמע שאין ברירה בכך דקרי ליה שנוי וי''ל דהתם ה''פ נוטל האוכל עצמו ומניח הפסולת פירוש יזרוק אותו ומכל מקום פסולת מתוך האוכל הוי ברירה אי נמי התם שהפסולת מרובה על האוכל ואז ודאי הוי אוכל מתוך הפסולת דרך ברירה אבל הכא מיירי שהאוכל מרובה על הפסולת דאז הוי פסולת מתוך האוכל דרך ברירה ובגמ' דפריך דפסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי פי' אפי' בטלטול יהא אסור היה יכול להקשות דזהו דרך בורר אלא דעדיפא מניה פריך דאפילו טלטול יהא אסור דבטל מעוטא לגבי רובא והוי ככוליה פסולת: מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו. וא''ת והא בפרכת המשכן אמר בפרק גיד הנשה (חילין דף צ: ושם) דמקבל טומאה (וקאמר) ושלש מאות כהנים וכו' ואף על גב דהאי טעמא לא שייך בהו ויש לומר דשאני פרכת הואיל דמיכף כייפי עלויה דארון הוי הוא אהל ומטמא במת ומ''מ קשה דהיאך מטמאה בולד הטומאה דאמר במסכת שקלים (דף יב:) פרכת שנטמאה בולד הטומאה ומיירי במשקה דזב וזבה דאי לאו הכי לא מטמו כלי וי''ל כיון שנעשה אהל יש להם תורת כלי ומטמאים אף בולד הטומאה ועוד אומר הר''ר שמואל מאייבר''א כשהיו נושאים הפרכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א''כ יש תורת כלי עליהם ובה''ג. גרס וילון אסור ויש לפרש אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם כנגדו ול''נ דלא אשכחנא בשום מקום לא בברייתא ולא במשנה דיהא אסור וילון מכלאים בשלמא טומאה אשכחנא כדתנן סדין שהיה טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע.