ביצה יד ע"א

דף יד - א

מחכו צחקו עלה במערבא בארץ ישראל: הרי כיון דמשני לנפח בידו האחת - ואינו עושה זאת בדרך זריה רגילה שמנפח במלילות כשהן נמצאות בשתי ידיו הצמודות זו לזו - הרי אפילו בכולה ידא, כולל כף היד נמי מותר לו לנפח!

אלא, אמר רבי אלעזר: מנפח הוא בידו אחת ^[1], וזהו השינוי, ומותר לו כך לנפח אפילו בכל כחו. ^[2]

מתניתין:

אסור לטחון ^[3] ביום טוב חיטין ^[4] ושאר מיני אוכלין, ואפילו לצורך אוכל נפש, ואפילו בשינוי.

במשנתינו התחדש היתר לדוך או לשחוק כמה מסוגי התבלינים, בחלקם הדיכה טעונה שינוי ובחלקם לא, ועיקר הטעם שהקלו בדיכה אף שהיא תולדת טחינה, הוא מפני שאינה נעשית לזמן מרובה כטחינה ^[5].

ה"מדוכה", היא כלי קיבול, וה"מדוך", הוא היד בו כותשים את הדברים הנמצאים בתוך המדוכה.

המלח והתבלינים נדוכים בימי חול במדוך ובמדוכה העשויים אבן, והנידון במשנה אם ביום טוב צריך לשנות, ומהו אופן השינוי:

בית שמאי אומרים: תבלין - נדוכין ביום טוב במדוך של עץ, כדי לשנות מדרך הרגיל שנדוכין במדוך של אבן.

והמלח, הוא מלח ים גס ^[6] - דיכתו טעונה יותר שינוי, ולפיכך אינו נדוך אלא בפך של חרס, ולא במדוכה רגילה של אבן, ובמקום ^[7] מדוך של אבן הרגיל, משתמשים לדיכתו בעץ הפרור, כף גדולה.

ובית הלל אומרים: במיני תבלין לא גזרו בהם חכמים גזירת שינוי, אלא הם נדוכין כדרכן, במדוך של אבן, ובמדוכה של אבן

והמלח צריך שינוי, אך די בשינוי קל, בכך שהוא נדוך במדוך של עץ.

גמרא:

והוינן בה: מוכח ממשנתינו דכולי עלמא, אפילו בית הלל, שאינם מצריכים שינוי בתבלין, מיהת, מיהו מלח - בעיא שנוי בדיכתו.

מאי טעמא?

רב הונא ורב חסדא נחלקו בטעמו של דבר ^[8]: חד אמר: לפי שכל תבשילי הקדרות כולן צריכות מלח, וכבר מאתמול ידע שהוא צריך לדוך מלח, והיה לו לעשות זאת מאתמול, וכיון שלא עשה זאת מאתמול צריך לשַנות בדיכתו ^[9].

ואין כל הקדרות צריכות תבלין, וכיון שאין אדם יודע בערב יום טוב באיזה תבשיל יחפוץ למחר, נמצא שאינו יכול לדוך לו תבלין מערב יום טוב, כי אינו יודע לאיזה סוג תבלין יצטרך, ולכן לא חייבוהו חכמים לשנות בדיכתו ביום טוב.

וחד אמר: כל התבלין מפיגין משנים מטעמן אם כותשים אותן יום קודם, ולכן גם אם יודע איזה תבלין הוא צריך, אינו יכול לכתוש אותו מאתמול, ואילו מלח אינה מפיגה טעמה.

ומבארת הגמרא: מאי בינייהו למעשה בין שני הטעמים?

איכא בינייהו נפקא מינה לחומרא ולקולא לכל צד:

א. היכא דידע מאי איזה קדרה בעי לבשולי, ויודע את התבלין שעליו להכין עבורה, אך אם ידוך מבעוד יום יפוג טעמו של התבלין.

אי נמי, במוריקא, כרכום, שאינו מפיג טעמו גם אם יעמוד ימים רבים אחרי דיכתו, אך מאידך, אין אדם יודע בערב יום טוב אם יצטרך אותו מחר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנדוכין במדוכה, [שהם מלח ותבלינים] - נדוכין ביום טוב כדרכן, ואפילו מלח.

ותמהינן: והא אמרת שבמשנתנו מבואר כי מלח לדברי הכל בעיא שנוי!

ומתרצינן: הוא, רב יהודה אמר שמואל, דאמר כי האי תנא:

דתניא, אמר רבי מאיר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על התבלינים הנדוכין - שנדוכין כדרכן, והמלח נדוך יחד עמהן ללא שינוי ^[10].

לא נחלקו אלא לדוכה למלח בפני עצמה.

שבית שמאי אומרים: מלח נידוך בפך ולא במדוכה, ובמקום המדוך מאבן הוא צריך לדוך בכף עץ הפרור.

ולא התירו לו לדוך אלא מעט מלח, בשיעור הנחוץ לצלי, אבל לא הרבה מלח, בכמות הראויה לתבשיל קדרה.

ובית הלל אומרים: בכל דבר.

ומוכח שלפי בית הלל אין צורך לשנות כלל בדיכת מלח, שהרי נידוך בפני עצמו במדוכה ובמדוך ^[11].

אלא, שהניחה הגמרא עתה שלפי בית הלל אפשר לדוך בכל דבר, ואפילו בכלי מוקצה אשר אינו ניטל בשבת.

והוינן בה: בכל דבר סלקא דעתך, וכי יעלה על דעתך לומר שהתירו בית הלל לדוך בו ביום טוב?

ומתרצינן: אלא אימא: בית הלל אומרים דכים מלח כדרכו לכל דבר, דהיינו, לאו דוקא לצלי, אלא אפילו לקדירה.

אמר ליה רב אחא ברדלא לבריה: אמנם דעתי כשמואל, שמלח נידך כדרכו, אך בכל זאת צריך לעשות מעט שינוי, ולכן, כי דייכת מלח - אצלי אצלויי, הטה את המדוכה על צידה, לשם שינוי, ודוך ^[12].

רב ששת שמע ביום טוב קל בוכנא, קול המדוך, שדכים בו מלח במדוכה של אבן.

אמר רב ששת: האי, קול זה - לאו מגוויה דביתאי הוא. לא מתוך ביתי הוא בא, לפי שהחמרתי עליהם שלא לדוך מלח במדוכה של אבן, כדרכו.

ומקשינן: מנין לו לרב ששת שאין הקול הזה בא מביתו? ודלמא דכו את המלח בשינוי, שאצלויי אצלי, שהטו את המדוכה על צידה, וכך מותר לדוך מלח!? ומתרצינן: דשמעיה היות ושמע רב ששת דהוה צליל קליה - הקול היה צלול, והבין מכך שלא הטו את המדוכה, כי כשדכים בהטיה אין הקול צלול.

ועוד מקשינן: ודלמא תבלין הוו, שמותר לדוכן בלא שינוי ^[13]!? ומתרצינן: תבלין - נבוחי מנבח קלייהו. קול דיכת גרעיני תבלין נשמע כנביחה, וכיון שלא שמע קון כזה הבין שדכו מלח ולא תבלין ^[14].

תנו רבנן: אין עושין ביום טוב טיסני - תבשיל העשוי מחיטים שנכתשו כתישה מרובה, עד שכל גרעין שבהם נחלק לארבעה חלקים, ואסרו לעשותו מפני הטורח הרב שיש בכתישתו.

ואין כותשין כלל חיטים במכתשת.

והוינן בה: תרתי!? - שתי הלכות סותרות נשנו כאן! כי מההלכה הראשונה משמע שאסרו רק כתישת טיסני מחמת שהיא טירחה מרובה, ולא אסרו כתישה מועטת להכנת דייסא. ואילו מההלכה השניה משמע שאין כותשים כלל, אפילו לא בטירחה מועטת.

ומבארינן: דין אחד הוא, והכי קאמר התנא: מה טעם אין עושין טיסני - לפי שאין כותשין במכתשת!

ומקשינן: ולימא "אין כותשין במכתשת", ובכלל האיסור כתישה לכל תבשיל, ולאיזה צורך נאמר ענין טיסני!?

ומבארינן: אי תני רק את הכלל שאין כותשין במכתשת, הוה אמינא כי הני מילי שאין כותשים טיסני, במכתשת גדולה, לפי שסתם "מכתשת" גדולה היא. אבל במכתשת קטנה דהיינו מדוכה של תבלין - אימא שפיר דמי לכתוש בה אפילו טיסני.

קא משמע לן התנא באומרו שאין כותשין טיסני לפי שאין כותשין שום כתישה במכתשת - שאסור לכתוש טיסני אפילו במכתשת קטנה. כי הכלל שאין כותשים טיסני אומר שאין כותשים אותו כלל, ולכן המכתשת האמורה בו היא אפילו קטנה.

ומקשינן: וכי לא כותשים שום כתישה במכתשת?

והתניא: אין כותשין במכתשת גדולה, אבל כותשין במכתשת קטנה [כי השינוי בכתישת חיטים המכתשת קטנה גורם שתחשב ככתישה לאחר יד], ואם כן מצינו כתישה במכתשת ביום טוב!?

ומתרצינן: אמר אביי: כי תניא נמי מתניתא [הברייתא הראשונה "אין כותשין במכתשת"], במכתשת גדולה תניא.

ולעולם שני ענינים נאמרו בברייתא ההיא ולא ענין אחד היא כמו שרצינו להעמיד. אלא כך אמר התנא:

א. אין עושים טיסני כלל, לא בגדולה ולא בקטנה.

ב. שאר הכתישות, שאין בהם טורח רב, כמו כתישת תבלין או גרעיני חיטים לדייסא, אין כותשים במכתשת.

וכיון שסתם מכתשת היא מכתשת גדולה, יוצא שבמכתשת קטנה מותר לכתוש כתישה לדייסא ^[15].

ואוקמה רבא למלילה אפילו אם מולל באצבעו הגדולה על שאר אצבעותיו שפיר דמי ור' אלעזר אומר מנפח בידו אחת ובכל כחו:

בש"א תבלין נידוכין במדוך של עץ כו' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דקיי"ל כר' מאיר דאמר לא נחלקו על כל הנידוכין דנידוכין כדרכן ומלח עמהן לא נחלקו אלא לדוך המלח בפני עצמן שבש"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדירה ובה"א נידוך בכל ולכל דבר. ואפי' לקדירה א"ל רב לרב אחא אצלי ודוך כלומר עשה שנוי הטה אסיתא על צדה ודוך.

רב ששת שמע קל בוכנא דהוה ציל קליה ואמר כיון דציל קליה לא אצלו ודכו ותבלין מנבח קליהו והאי לא מנבח קליה לאו מביתי הוא:

ת"ר אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת תרתי קתני אין עושין טיסני אבל במכתשת כותשין והדר תני אין כותשין במכתשת קשיין אהדדי ופרקינן הכי קתני אין עושין טיסני מ"ט לפי שאין כותשין במכתשת ופריק רבא ואמר הא דתניא אין כותשין במכתשת גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה לדידן אבל לבני א"י אפילו במכתשת קטנה לא כדתניא אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת רב פפי לא אכל דייסא בבית מר שמואל משום פריצותא דעבדי:

מתני': ובית הלל אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן. ומהכא שמעינן דהא דאמר רב יהודה בשלהי פרק תולין (שבת קמא, א) הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שריא תרתי אסור (והכא) [ורבא] אמר כיון דקא משני אפילו טובא נמי, בשבת היא ולא ביום טוב דאלו ביום טוב נדוכין כדרכן כדתנן הכא, ופלפלין כתבלין כדתניא בתוספתא דמכילתין (פ"א, הי"ב) ולא כפירוש רש"י ז"ל שפירש שם דביום טוב קאמר.

גמרא: איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי למיכל אי נמי במוריקא. וכל חד וחד מהני לישנא אית ביה חומרא וקולא, ולפיכך אמרו בתוס' וכן בספר המאור דנקטינן כחומרי דמר ודמר, דליכא למימר בכי הא הלך אחר המיקל דהא לא ידעינן מאן מנייהו מחמיר. אבל הרי"ף ז"ל וכלהו רבוותא כבעל הלכות פסוקות ובה"ג פסקו דכל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח כדתנא דברייתא וכדפסק רב יהודה אמר שמואל כוותיה ואמרי כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח, והא דאמר ליה רב לרב אחא ברדלא (לבריה) כי דייכת אצלי אצלויי ודוך ורב ששת דשמע קול בוכנא ואמר האי לאו מגוויה דביתאי הוא לא פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דהנהו במלח לחוד הוא, דאף על גב דאפילו מלח נדוכת כדרכה כלומר ואפילו במדוך של אבן מכל מקום כיון (דרבה) [דרכה] היא ואפשר לדוכה במעט הטייה. ותדע לך דההיא דרב ששת ודאי במלח היא מדאמרו ליה ודילמא תבלין נינהו שמע מינה דאיהו סבר דמלח הוא וכי היכי דרב ששת במלח דרב נמי במלח, ואפשר דרב יהודה נמי מודה בהא ואף על גב דנידוכין כדרכן ואפילו מלח קאמר דלמא כיון דאף בחול לפעמים דרכה בהטייה מתוך (דכוותא) [רכותה] היינו כדרכה אבל תבלין שאין דרכן בהטייה לעולם מתוך שהן קשין לא קרי כדרכן אלא כולהו שלא בהטייה כלל. ואפשר דרב ורב ששת פליגי אדרב יהודה בהא, משום דרב סבר כיון דקתני בברייתא כל הנדוכין נדוכין כדרכן ובמלח לא קתני כדרכה אלא לכל דבר שמע מינה שחלוק יש בין מלח לתבלין, (שלו) [שאילו] בכל דברים הנדוכין לא בעי שנוי כלל וכדקתני נדוכין כדרכן אבל במלח דלא קתני כדרכה (כפי) [בעי] שינוי קצת והיינו דצריך הטייה. ומכל מקום כולהו מודו דתבלין אינו צריך הטייה כלל וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות, מדאקשינן ודילמא אצלויי אצלי ודוך ופריק דשמע דהוה ציל קליה והדר אקשינן ודילמא תבלין הוו שמע מינה דתבלין לא בעו הצלאה. (ומי) [ומיהו] מהא לא שמעינן לכל תבלין דדילמא שאר תבלין דלא בעו הצלאה נינהו קאמר אבל מוריקא דילמא בעי שינוי ונידוך כדרכו, ועוד דאפילו מלח דאית (בהו) [ביה] כלהו טעמי דאינו מפיג טעמו וכל הקדרות צריכות מלח ואפ"ה נדוך כדרכו אלא מתוך (דכותא) [רכותה] בעי הטייה שאף בחול לעתים שעושים כן.

ירושלמי (פ"א ה"ט): רבי ירמיה ורבי אמי בשם רבי יוחנן השום השחליים והחרדל נדוכין כדרכן. ומיהא מסתברא דלרבנן דאסרי לקמן בפרק י"ט (ביצה כג, א) לשחוק את הפלפלין בריחים שלה משום דמחזי טפי כעובדין דחול חרדל נמי אין שוחקין אותו ברחים שלו מהאי טעמא.
ירושלמי (שם): ר' יצחק דיהבא שאל לר' יוחנן מהו לשחוק קונדיטון ביומא טבא אמר לי' שרי, ר' יצחק עטישיא שאל לריש לקיש מהו לשחוק קונדיטון ביומא טבא א"ל שרי, ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שרי ר' זעירא בעא קומי ר' אבהו מאן דעביד טבאות לא שחיק ליה מאיתמל א"ל אין מחלפה שיטתיה דרבי אבהו הכא הוא אמר שרי וגו' אלא בגין דרבי אבהו ידע דרבי זעירא מחמיר ואינון מחמירין והוא עביד כוותהון, ואית דבעי מימר הכין א"ל מאן דבעי דייא טב לא שחק ליה מן דאתמול ר' זעירא שאל לקלה דרומה עבדיה דר' יודן נשייא שחק הוא מרק קונדיטון ביומא טבא א"ל אין וכל מיני סיקריקן.

מאחר שביארנו טעם היתר שחיקת התבלין מפני שהן מפיגין טעמן למדת שאפילו היה יודע מערב יו"ט איזה תבשיל אוכל ויודע שאותו תבשיל צריך תבלין אעפ"כ מותר לו לשחקן ביו"ט שהרי מ"מ אלו שחקן מבערב היו מפיגין טעמן והכרכום לדעת זה שאינו מפיג טעמו צריך שנוי כמלח ומ"מ טעם אחר הוזכר בגמרא והוא שהתבלין הותרה שחיקתן ביו"ט בלא שנוי מפני שאפשר שלא היה יודע מבערב אם יאכל תבשיל שיהיו צריכין לו הא מלח הרי כל הקדרות צריכות מלח ולדעת זה כל שידע מבערב ולא שחק אף התבלין צריכין שנוי ואם לא ידע אף הכרכום אינו צריך שנוי אבל מלח שאינו בספק ידיעה צריך שנוי ונראה לפסוק בטעם שהזכרנו מהפגת הטעם ולי נראה לפסוק כשניהם לקולא שאם לא ידע יהא הכל נדוך בלא שנוי חוץ מן המלח ואם ידע יהא הכרכום והמלח בשנוי ושאר תבלין שלא בשנוי וקצת חכמי הדורות פוסקים בשניהם לחומרא וכל שידע כלם צריכים שנוי ואם לא ידע כרכום מיהא צריך שנוי ודעת הראשון נראה מכלם שמן הסתם קדירת יו"ט אין לספק בה לצורך תבלין והילכך כל התבלין נדוכין שלא בשנוי מצד הפגתן חוץ מן הכרכום והמלח:

וגדולי הפוסקים כתבו שכלם נדוכות בלא שנוי אפילו כרכום וכברייתא שהוזכרה בגמרא שלא נחלקו אלא על המלח בפני עצמה ואף המלח אם היה מערבו עם שאר תבלין דכו עמהן ואין תבלין בטלין אצלו אדרבה הוא בטל אצל התבלין ואף המלח בפני עצמו דכו במדוכה של אבן ובלבד בהטייה מועטת ר"ל שיטה המכתשת מעט והוא שאמרו אצלי ודוק אבל תבלין אין צריכין הטייה כלל שהרי הקשו ודילמא אצלויי אצלו והשיב שמעיה דהוה ציל קליה והקשה ודילמא תבלין הוו אלמא תבלין אין צריכין הטייה ולא נאמרה הטייה אלא במלח שהוא נוח ליכתש אף בהטייה מה שאין כן בתבלין ונמצא לדעת זה שאף כרכום כשאר תבלין וכן עקר ומה שנשאו ונתנו בה רב הונא ורב חסדא והסכימו שניהם שהמלח צריך שנוי לתרץ המשנה הוא ומ"מ הלכה כברייתא שהעיד עליה רב יהודה בשם שמואל ומ"מ חכמי הצרפתים פירשו שלא חדש רב יהודה בבריתא אלא מלח מעורב עם שאר תבלין אבל מלת בפני עצמו צריך שנוי אף לרב יהודה ואין נראה כן ומ"מ דברים אלו כלן כשהמלח צריך לכך כגון מקומות שהמלח שלהם גסה או שרוצה לטבל בה בשר וכיוצא באלו אבל כל שאינו צריך לכך ודאי אסור:

יראה מ"מ שלא הותרה שחיקת תבלין אלא במדוכה על הדרכים שהזכרנו הא בריחים שלהם אסור שהרי בתוספתא אמרו הפלפלין כתבלין והרי אמרו שאין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם מפני שהוא כטוחן ואע"פ שאין בה טחינה כדרכה מ"מ טחינה גמורה היא ובתוספתא אמרו אמר ר' אלעזר בר' צדוק פעם אחת היה אבא מיסב בבית רבן גמליאל הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהם פלפלין שחוקין ומשך אבא את ידו כלומר שהיה מכיר בהם שנשחקו בריחים שלהם וכמו שאמרו שבבית רבן גמליאל היו מתירין ואמר לו רבן גמליאל אל תחוש להם שמערב יו"ט הם שחוקים ובתלמוד המערב שנו עליה ויעשה ר' צדוק אצל רבן גמליאל ויאכל אלא כדי שלא להתיר מלאכה על ידי רבן גמליאל ולגדולי קאטאלונייאה ראיתי שאוסרין מכאן שחיקת החרדל בריחים שלהם:

בתלמוד המערב אמרו שמותר לשחוק סמנין ולעשות קונדיטון ביום טוב ובמסכת שבת פרק תולין התבאר שהשום שריסקו ערב שבת למחר נותן לתוכו פול או גריסין ולא ישחוק אלא יערב וביו"ט מיהא שוחק ונותן לתוכו משקין לבשל ולאכול וכן התבאר במסכת שבת פרק תולין שמותר לדוך פלפלין בשבת ביד הסכין אפילו הרבה ויש פוסקין אחת אחת ויש מתירין כן במלח ומ"מ גדולי הרבנים פירשוה שם ביו"ט וכן רב אחא בשאלתות ואינו נראה שהפלפלין תבלין הם ובהדיא אמרו בתוספתא הפלפלין כתבלין וביו"ט ודאי נדוכין כדרכן אלא שבודאי בשבת נאמרה ואיידי דאיירי התם בטלטול שעל ידי שנוי נקטה נמי לההיא דהויא על ידי שנוי:

אין כותשין את הריפות ביו"ט במכתשת גדולה שרגילין לכתשן בהן כתישה מרובה הנקראת בלשון תלמוד טיסני שהחטה מתחלקת בו אחד לארבעה אבל כתישה בינונית כגון שלנו בדייסא או כתישה הנקראת בלשונם חילקא וטירגיס והם אחת לשנים ואחת לשלש ובמכתשת קטנה שאין רגילין לכתשן בהן בחול מותר לבני בבל וכן הדין עכשו לכל העולם ולא נאסרה לבני ישראל באותו זמן אלא שאין רגילין בתבשיל של דייסא וכשאוכלין ממנו אין אוכלין אלא מעט ואין זה שנוי אצלם וי"מ מפני שהיו להם עבדים פריצים ומזלזלים לכתוש במכתשת גדולה דרך חול וי"מ מפני שחטים שלהם חזקות ויפות לכתשן מבערב בלא הפסד וי"מ מפני שחטים שלהם נוחות ליכתש אף בקטנה ואין כאן שנוי ומ"מ לדברי הכל במכתשת קטנה ולבני גולה מותר אלא שלרוב הפירושין יש אומרין שלא נתברר לנו איזה מקום ראוי להתיר ואיזה ראוי לאסור ומתוך כך מחמירין בדבר ואינו נראה שמ"מ בני גולה לכל דבר אחר בני בבל הם הולכים ונגררים:

המשנה השלש עשרה הבורר קטנית ביום טוב בש"א בורר אוכל ואוכל בה"א בורר כדרכו ובחיקו ובתמחוי אבל לא בטבלא לא בנפה ולא בכברה רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה אמר הר"ם פי' בורר ואוכל הוא שילקט האוכל מן הפסולת אחת אחת וכשהפסולת יותר מן האוכל אין מחלקת שבורר ונוטל את האוכל ומדיח ושולה פירושו שיתן מים על העדשים הטחונים או הפולין ודומיהם וכשיגבה ועולה הפסולת על פני המים וירד האוכל והוא מסיר אותו הפסולת בידו זהו ענין שולה כלומר מסיר הפסולת וחוטף אותו מעל פני המים ואין הלכה כרבן גמליאל:

אמר המאירי המשנה השלש עשרה והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה הבורר קטנית ביו"ט ר"ל לצורך אכילת יו"ט עצמו בית שמאי אומרים שהוא צריך שנוי והוא שבורר את האוכל ואינו מטלטל את הפסולת אלא שמניחו ואינו ביררו לזרקו כדרך שהוא עושה בחול מפני שהיה אפשר לו לבררו מערב יו"ט והיה מן הדין שלא להתיר לו ברירה כלל אלא מתוך שאי אפשר לו לפעמים אלא בכך התירו לו על ידי שנוי ובית הלל מתירין ברירה כדרכה ר"ל פסולת מתוך אוכל שלא הוצרכה עשייה מבערב אלא למכשירי אוכל אבל לא באוכל עצמו וברירה כדרכה מותרת בחיקו ואפילו בקנון ואפילו בתמחוי אבל לא בנפה וכברה ולא בטבלה גדולה מפני שנראה כבורר לאוצר רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיח ושולה ופי' ענין זה בגמ' שהיו מביאין כלי מלא עדשים ומציפין עליו מים ופסולת הקל שבהם עם העדשים הנרקבות צפות למעלה ומשליך אותו הפסולת בידיו אבל לא דרך ברירה ושולה פירושו ששולה הפסולת הצף למעלה כמו משישלה בחביות שפירושו הסרת חרצנים הצפים על החביות ולמדת שרבן שמעון בן גמליאל להחמיר בא שאינו בורר אלא מדיח ושולה שאין בו טורח יותר ואין גורסין אף מדיח ושולה אלא מדיח ושולה וכן נראה מתלמוד המערב והוא שאמרו שם הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ביו"ט סופג את הארבעים והא תני בורר כדרכו ביו"ט בקנון ובתמחוי והשיב הא דמר סופג את הארבעים אתיא כרבן שמעון דאמר מדיח ושולה אבל לא בורר והא תני של בית רבן גמליאל היו שוחקים פלפלין בריחים שלהם מותר לטחון ואסור לברור בתמיהה אמר ר' יוסה לא הותרה טחינה כדרכה כלומר אלא על ידי שנוי וריחים שלהם אינה טחינה כדרכה הא בלא שנוי בטחינה סופג את הארבעים וכן בברירה ומ"מ לרבנן טחינה בריחים שלהם אסורה אף בשנוי כמו שיתבאר ומ"מ למדת מדבריהם שרבן גמליאל להחמיר בא ואין גורסין אף ויש גורסין בדברי רבן שמעון אף מדיח ושולה והוא אצלם קולא יתירא על של בית הלל ואינו נראה שהרי אין בזה עמל כעמל הברירה אלא שברוב הספרים גורסין אף ואפשר שאמרוה מפני שהיא דרך חול ומ"מ קולא או חומרא אין הלכה כדבריו אלא שעקר הדברים לומר שהוא בא להחמיר ומכיון שהותרה ברירה כל שכן שהותרה במדיח ושולה וכן עקר:

גמרא כל הקדרות צריכות מלח. פירוש והיה לו לדוכה מאתמול. והא במכשירין הוא דמחלקין בין איפשר לעשותן מערב יום טוב לשאי איפשר אבל באוכלין לא וי"ל דחכמים הם שחלקו בזה דמדאורייתא שרו בלא שנוי.

מאי קדרה בעי לבשולי. פירוש וללישנא קמא תבלין בעי שנוי לפי שכבר ידע שצריכה תבלין והיה לו לדוכן מערב (ודינין) ודינן כמלח. וללישנא בתרא דיהיב טעמא שמפיגין טעמן לא בעו שנוי.

לצלי פירוש דבמלח מועט סגי ולית ביה טרחא. אבל לא לקדרה ואפילו בשנוי נמי לא משום דאיכא טרחא יתירה.

ובית הלל אומרים בכל דבר בכל דבר סלקא דעתך. פירש רש"י ואפילו בדבר שאינו ניטל בשבת עד כאן. וכתב מורי ז"ל פירוש לפירושו אפילו באבן שאין תורת כלי עליו ואינה נטלת בשבת אפילו לצורך גופה כדאיתא בפרק כל הכלים. דודאי לא פריך מכלי שמלאכתו לאיסור דהא נטל בשבת לצורך גופו ולצורך מקומו. וכן פירש הריטב"א ז"ל.

אלא אימא לכל דבר. פירש רש"י מותר כדרכה בלא שנוי בין לצלי בין לקדרה. ואמרו המפרשים ז"ל דכיון דסתמו בית הלל דבריהם כל כך ולא אמרו בהדיא ואפילו מלח כדרכה סברי רב ורב ששת דבעיא שנוי קצת דהיינו אצלויי המדוך של אבן או של נחושת. אבל תבלין לא בעי שנוי כלל שאין איסור זה אלא מדרבנן כיון דאוכל נפש הוא. אבל הרב זרחיה הלוי ז"ל פסק לחומרא ומצריך שנוי אפילו בתבלין כלישניה דרב הונא ורב חסדא ולחומרא. וכן בתוספת. ולא נהיר אלא תבלין לא בעו שנוי. והא דאמרינן פרק תולין האי פלפלי למידק חדא חדא אקתא דסכינא שרי בשבת קאמר דאלו ביום טוב נדוך כדרכה. וכן ודאי משמע מדתני ליה בהלכות שבת ולא תני ליה בהלכות יום טוב.

אמר אביי כי תנן במתניתין נמי במכתשת גדולה תנן. פירש רש"י ז"ל דלאביי לאו מה טעם קאמר אלא תרתי קאמר אין עושין טיסני אפילו בקטנה ואין כותשין דייסא וחלקא במכתשת גדולה. דהתם מכתשת גדולה היא וקא משמע לן דדייסא וחלקא בקטנה שפיר דמי עד כאן. והריטב"א ז"ל פירש אין עושין טיסני לפי שצריכה מכתשת גדולה ואין כותשין במכתשת גדולה. ואילו קתני אין כותשין במכתשת סתם הוה משמע אפילו בקטנה. ופליג על פירוקא דלעיל. והראשון נראה עיקר:

תוספות בד"ה בה"א תבלין נדוכין כו' אבל מלח של ים צריך שינוי כו' אבל שלנו א"צ שינוי כו' עכ"ל התוספ' כן הוא בספרים מוגהים ואיך שיהיה לא ידענו בכוון דבריהם באיזה מלח איירי בשמעתין ומאין יצא להם חילוק זה:

בד"ה א"ב דידע כו' ומיהו מהאי פיסקא לא נפקא לן מידי דקי"ל כשמואל כו' עכ"ל ולכאורה ק' דא"נ קי"ל כשמואל הא צריך במלח אצלויי טפי מתבלין וע"כ דהיינו מהני טעמי דהני אמוראי ושפיר נפקא לן מהאי פיסקא ועיין בזה בספר מלחמות ובר"ן באורך על דברי הרי"ף וק"ל:

גמ' אמר אביי כי תניא נמי מתניתא כו' לפי הסוגיא לכאורה הל"ל אלא אמר אביי כו' ונראה דלאביי אפשר דהמתרץ לעיל נתכוון לזה וה"ק אי תנא אין כותשין ה"א במכתשת גדולה אבל בקטנה אימא ש"ד אף בטיסני קמ"ל בהדיא אין עושין טיסני כלל אפי' בקטנה אבל אין כותשין במכתשת כדקאי קאי במכתשת גדולה דוקא דסתם מכתשת בגדולה קמיירי ובדייסא קמיירי והיינו כדברי אביי ולפי שאפשר לפרש דברי המתרץ אי תנא כו' כרבא וכמו שהבין המקשה והתניא כו' להכי לא קאמר לעיל אלא אי תנא כו' ודו"ק:

ברש"י במתני מדוך הוא בוכנא וכו' צ"ל שמכין בו כדרכו דתבלין א"צ אלא שינוי זוטא:

בתוס' ד"ה ב"ה אומרים וכו' עד ותדע דשמעתא דהתם איירי בשבת וכו' כדפ"ה ויש גורסים ודלא כפרוש הקונטרס אבל בפרש"י שלפנינו אינו מפרש שם כלל אי איירי בשבת או בי"ט אלא שבתוס' שם כתבו בשם השאלתות שמפרשים דבי"ט איירי:

רש"י בד"ה מדוך וכו' וא"צ שינוי כו'. נ"ב פירוש במדוך המכה:

בא"ד גסה בפך של חרס ידוכנו ולא במדוכה כצ"ל והד"א:

בד"ה עמהם מלח ותבלין כאחד. נ"ב פי' ולא בבת א' אלא בפעם אחת זה אחר זה נ"ל:

בד"ה בפך כו' כדרכה הס"ד:

בד"ה בכל דבר כו' שאין ניטל בשבת כצ"ל:

בד"ה לכל דבר כו' כדרכה איירי ככל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ב"ה כו' לפרש כדפי' ר"ח והכא כו' גרעין כו' כצ"ל:

בד"ה איכא בינייהו כו' ואזלי וגררי אמוראי כו' כצ"ל:

בא"ד ואף לפי' התוס' כו'. נ"ב כלומר פי' ר"י:

בא"ד מפיגין טעמן ופלפל נמי מפיג טעמו מדלא קאמר כו' כצ"ל:

בד"ה בכל דבר כו' דומיא דהכי דנחלקו כו' כצ"ל:

גמרא אמר אביי וכו'. ולא קאמר אלא כתב רש"א וז"ל דלאביי אפשר דהמתרץ לעיל נתכוין לזה וה"ק אי תני אין כותשין ה"א כו' אבל במכתשת קטנה אימא שפיר דמי אף בטיסני קמ"ל בהדיא אין עושין טיסני כלל אפילו בקטנה אבל אין כותשין במכתשת כדקאי קאי ובגדולה דוקא דסתם מכתשת בגדולה מיירי. אלא דא"כ קשה אם נתכוין לזה הול"ל לעיל אלא אי תני כיון דחזר ממה טעם קאמר וע"ז רצה רש"א לתרץ ולפי שאפשר לפרש דברי המתרץ לעיל בענין אחר כרבא וכמו שהבין המקשה להכי לא קאמר לעיל אלא אי תני והוא דוחק:

בתוס' בד"ה וב"ה אומרים וכו' אבל מלח של ים כו'. אין לו קישור:

בא"ד אבל שלנו אינו צריך וכו'. כן איתא בספרים ישנים וכן הוא ברש"א:

בתוס' בד"ה איכא בינייהו כו' מיהו מהאי פיסקא לא נפקא כו'. דאי משום דמלח בעי אצלויי ותבלין לא בעי וכמו שאמר בגמרא ודלמא תבלין הוי כו' משום האי שינוי מועטת לא איכפת לן ולכן לא הביא הרי"ף הני טעמא דאמוראי דר"ה ור"ח כו' כמ"ש האשר"י ואפשר [דלאו משום הנך טעמי בעי במלח אצלויי משום שינוי רק] משום שהמלח הוא צלול קליל מאד ואוושא טובא ותבלין נבוחי מנבח וליכא כאן איושא טובא ורש"א הניחו בקושיא ועיין בר"ן דמיישב ועיין במלחמות:

בא"ד ואף לפי' התוס' דאזלינן לחומרא כו'. פי' בשלמא בלא תוספות הוי פסקינן כדברי המיקל וכלשון ראשון דמיקל טפי ביותר על איכא בינייהו דגמרא למר קולא וחומרא ולמר קולא וחומרא ישנו קולא יתירא למ"ד ראשון דהיינו פלפלין דע"כ האיכא בינייהו שקולין וכמו שכתב ר"י לעיל דאל"כ ודאי אזלינן אחרי דברי המיקל כמו בשאר דוכתי [ק] אבל לא ידעתי מ"ש דדבר פשוט הוא [דנראה לעין דמפיג טעמן]. גם למה לא הביאו ראיה מתוספתא דלעיל פלפלין הוא כתבלין. ואיפכא ודאי ל"ק [למה הוצרכו תוס' לעיל לאיתויי ראיה מתוספתא] דלעיל הוצרכו לתוספתא דל"ת פלפלין הוי מלאכה כבידה וק"ל:

גמרא אלא אימא לכל דבר. רש"י נדחק מנ"ל דלא בעו שינוי ואולי יל"פ לכל דבר היינו דמלח שוה לתבלין לכ"ד דאילו לא היה כוונתם רק למשרי לקדרה הל"ל ובה"א אף לקדרה:

שם אמר אביי כי תניא נמי מתניתא כו'. עי' רש"א ואישתמיטתיה מש"כ התוס' בכ"מ דהיכא דלא נזכר אמורא מקודם אין דרך לומר אלא ומהם בשבת (צח) ד"ה אטבעי וכ"כ הרשב"ם בב"ב (מד ב) ד"ה ל"צ:

תבלין נידוכים במדוך של עץ וכו'. עיין פני יהושע שהאריך מאוד בטעם היתר הכתישה שהיא תולדה דטחינה אדרבא במשכן לא הי' טחינת תבואה אלא שחיקת סממנים וא"כ איך התירו כתישה כלל ומה יועיל שינוי לאיסור דאורייתא. ואת אשר הבנתי מלשון ה"ה פ"א מהולכו' י"ט הוא זה. כל המלאכות שאינם נעשים לימים רבים שאינם מלאכת עבודה והיא לצורך אוכל נפש הותרו לגמרי ואשר נעשים לימים הרבה כגון קצירה אסור אפי' באותו אופן שנעשו ליום א' כגון תלישת פרי מן המחובר דבת יומא מעלו ואינ' נעשית לימים ואינינו עבודת עבד כלל. מ"מ נאסרה בכלל קצירת תבואה שעיקרה לימים הרבה ועיין חגיגה י"ז ע"ב קצירה בי"ט מי שרי ועיין טורי אבן שם. אך מלאכה הנעשית באוכל נפש עצמה ואותה אוכל נפש הוא מכשירין לאוכל נפש אחר כגון תבלין ומלח שהמה בעצמם אוכל נפש. אלא שהי' נאסרי' בכלל טחינה כמו שכתבתי גבי קצירה. אך הואיל והמה מכשירין לאוכל נפש אחר לתקן קדרתו. א"כ לא גרע משארי מכשירי' שהותר אפי' במלאכה שנעשית לימים הרבה כמ"ש פני יהושע לקמן כ"ח ע"א גבי אין משחיזין ודלא כהר"ן שם ע"ש א"כ מכ"ש הכא אלא התם בעי' א"א לעשותן מעי"ט והכא הואיל והוא אוכל נפש עצמו קיל ליה ומותר מן התורה אפי' אפשר לעשותו מעי"ט אעפ"י שהוא תולדה מאב הנעשה לימים הרבה כיון שהוא עצמו אינו נעשה לימים הרבה לא נאמר ביה לא פלוג כמו דאמרינן גבי קצירה משום דהכא הוה מכשירין לאוכל נפש אחר. וגם נתיר ביה אפשר לעשותו מעי"ט משום שהוא ג"כ אוכל נפש בעצמו כן יש להסביר דברי ה"ה שם ודלא כלח"מ פ"ג מי"ט הלכה י"ב ע"ש. ורק מדרבנן החמירו לעשות ע"י שינוי:

בכל דבר ס"ד עפירש"י ותוס' י"ל ר' יהודה לשיטתו דס"ל ר"פ כל הכלים כלי שמלאכתו לאיסור אסור לצורך גופו מקשה שפיר בכל דבר ס"ד אך למאי דקיי"ל דמותר ועלי סוכי זיירו ומזורי לשמחת י"ט מותר וכמ"ש תוס' לעיל י"א ע"א ד"ה אין נוטלי' וכו' א"כ י"ל בכל דבר כפשוטו. וממילא אין לנו שום ראי' בברייתא דב"ה מתיר לכל דבר אפי' לקדירה די"ל לצלי מתיר בכל דבר ולקדירה כלל לא. נמצא מתני' מקיל טפי מברייתא. משו"ה פסק ר"י שבתוס' ורז"ה כמתני' ודלא כרב יהודה אמר שמואל דלא כהרי"ף דמייתי תוספת:

במשנה ב"ש אומרים תבלין וכו' וב"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן וקשה למה התירו תבלין לדוך כדרכן והא שחיקה תולדה דטוחן הוא והטחינה אסורה בי"ט לקצת פוסקים מדאורייתא דאסורי' כל המלאכות אוכל נפש שקודם לישה כמ"ש התוספות בריש מכילתין ובר"פ אין צדין ואף הסוברים דמותר מדאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא הוא מודה דאסור מדרבנן ומ"ש בגמרא דתבלין מפיגין טעמן אינו מספיק לפ"ז ונהי דלשיטת רש"י בפרק אין צדין משמע דכל המלאכות שא"א מעי"ט שרי וא"כ אי מפיגין טעמן שרי מ"מ קשה לאידך לישנא בשמעתין דאף במוריקא דאינו מפיג טעם נמי מותר משום דלא ידע מאתמול מאי קדירה בעי בשולא ומ"ש מכל המלאכות כגון קצירה וטחינה וצידת דגים דלא שרינן להו מה"ט אע"ג דלא ידע מאתמול אם נצטרך להם למחר ואפ"ה בכל ענין אסור. ובתחלה עלה בלבי לחלק ולומר דשחיקת תבלין לאו מלאכה גמורה היא אפילו בשבת דלא דמי לטחינה ולשחיקת סממנין במקדש דמעיקרא לא חזיא כלל למלתייהו מה שעומדים אחר הטחינה דא"א לעשות עיסה משבלים כ"א ע"י טחינה וכן שחיקת סמנין לצבע צריכין גבול ולא חזיין כ"א ע"י שחיקה. משא"כ תבלין דעבידי לטעמא ומעיקרא נמי חזיא להכי וכמה בני אדם נותנין לקדירה מחוסרין שחיקה וא"כ אין זה אלא כמי שמחתך האוכל דק דק דלא מיקרי טחינה מזה הטעם. וכן נראה ממה שהביא הרא"ש והב"י בשם ר' חננאל גבי הא דפרים סילקא ובהכי הוי מיושב ג"כ הא דמקשינן לעיל בסוגיא דדקר נעוץ והא קעביד כתישה ולא אמרינן מתוך דהותרה לצורך בשחיקת תבלין הותרה שלא לצורך אע"כ דשחיקת תבלין לאו מלאכה גמורה היא וכן מצאתי בירושלמי לא הותרה שחיקה כדרכה אלא שרוב הפוסקים לא ס"ל הא דר"ח כמ"ש הרמב"ם להדיא דאפילו מחתך הירק דק דק חייב משום טוחן וכ"כ הב"י בשם כמה פוסקים בסי' שכ"א. ועוד מצאתי בירושלמי פ' כלל גדול הדין דחסף פלפלין חייב משום טוחן לכך לא מלאני לבי לפרש כן. ואין לנו בזה אלא כמ"ש הר"ן בפרק א"צ דכל המלאכות שנאסרו באוכל נפש בין למ"ד מדאורייתא בין למ"ד מדרבנן היינו במלאכות שרגילין לעשות לימים הרבה וכ"כ הראב"ד ז"ל דתליא במלאכות שדרך העבדים לעשות לאדוניהם כגון קצירה וטחינה שנעשית לימים הרבה משא"כ שחיקת תבלין אין דרכו לעשות לימים הרבה אלא מה שצריך לקדירה וג"כ אין דרך עבדות בכך מש"ה לא החמירו ע"ש ומכ"ש דא"ש טפי לפי הטעם שאמרו בשמעתין דתבלין מפיגין טעמן ואם כן מה"ט גופא אין דרך העבדים לעשות מלאכה זו לימים הרבה ועיין בלשון הר"ן ז"ל באריכות ועיין בק"א:

סליק פרק ראשון

מ"ט רב הונא ורב חסדא וכו'. הרי"ף השמיט הא דרב הונא ורב חסדא ולא הביא אלא מאי דאמר רב יהודה אמר שמואל כל הנדוכין וכו' אמר ליה רב לרב אחא ברדל' כי דייכת וכו' ע"ש. והרמב"ן במלחמות ברוח מבינתו פירש סוגיין לדעת הרי"ף יפה יפה והמעיין בעיניו יראה כי שמועה זו נאה אשר במאמרו בר"ה ומתרצתא שפיר לדעת הרמב"ן. אך מרן והאחרונים לא הזכירוה לשיטת הרמב"ן לפי שהר"ן כתב דלא נתיישבו לו דברי הרמב"ן. ולנו בעניותנו ההערות אשר הערה הר"ן ז"ל כבר הרמב"ן בדבריו קדם וסלקן:
והר"ן כתב דמאי דאמר רב כי דייכ' אצלי וךוך חומרא בעלמא היא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס"ל וכו' עיין בדבריו באורך. ומרן בכ"מ ובבית יוסף הקשה על הר"ן דאי חומרא הוא לא הו"ל להרי"ף להביאו וכו' ע"ש ולק"מ דכיון דאמוראי מחמרי בהא נקטינן כותייהו להחמיר על דרך מ"ש הרב משנה למלך ריש ה' סוטה לדעת הרמב"ם פכ"ב דאסורי ביאה דרב החמיר על עצמו וקי"ל כוותיה דראוי להחמיר ע"ש. ונ"ל ההדיוט להביא ראיה לדברי הר"ן ממאי דאתמר בירושלמי בסוגיין שמואל שחק על סטרא דמדוכתא רב אמר כל הנדוכין נדוכין כדרכן. ולכאורה מחלפא שיטתייהו דרב ושמואל מגמרין לירושלמי דבגמרין שמואל אמר כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח ורב פקיד אצלי ודוך לגירסת הרי"ף והרא"ש ובירושלמי אמרי דשמואל שינה ורב אמר נדוכין כדרכן. אמנם עפ"י שיטת הר"ן הנה נכון דשמואל קאמר דכל הנדוכין [נדוכין] כדרכן ואפי' מלח לדינא. ומיהו למעשה החמיר כשהוא שוחק אתי במה הצד. וכן רב איהו קאמר מימרא דכל הנידוכין בירושלמי לדינא כמ"ש שמואל בגמרין ולמעשה רב מפקיד אצלי ודוך לחומרא. ונמצא דרב ושמואל כל חד אמר מימרא לדינא ומר ניהו מחמיר. ולפום מאי דאמרי רבוואתא קמאי דרבינא ורב אשי כי תרצוהו לבבלי ודאי בקיאי טובא בירושלמי ניחא השתא דמתרי תלמודי ידעינן מימרות רב ושמואל לדינא ודהוו מחמרי ולשיטת הר"ן א"ש:
וראיתי למהרש"ל בים של שלמה סי' ט"ל שכתב על דברי הרי"ף ותימא אמאי פסק כשמואל דס"ל כתנא דברייתא והלא ר' יוחנן פסק בכל הגמרא הלכה כסתם משנה נמצא שתלוי דין זה בפלוגתא דשמואל ור"י וק"ל כר"י נגד רב ושמואל ועוד לישנא דתלמודא משמע הכי מדקאמר הוא סבר כהאי תנא ולא קאמר משום דק"ל כהאי תנא וכו' עכ"ל ואין כאן תימא דידוע דר' יוחנן סבר דהלכה כסתם משנה בכל התורה כלה ומשו"ה פריך הש"ס עליה דר"י כמה זימני והאר"י הלכה כסתם משנה. אמנם אנן לא קי"ל בהא כר' יוחנן וכמה זמני פסקו הפוסקים דלא כסתם המשנה היכא דאמוראי סברי איפכא וזה דבר ברור ופשוט בכמה דוכתי ואחד מהם הרא"ש בפסקיו סוף פ' אלו נערות ע"ש ונמצא דלא קי"ל כר' יוחנן בכלל זה שהוא סובר הלכה כסתם משנה בכל התורה והפוסקים פסקו להפך דאזלינן בתר האמוראים. וכיון שכן אין להקשות מכלל זה דכמה דוכתי איפסיק הפך. גם מה שנסתייע מדקאמר הוא סבר כהאי תנא גם זה אינו כלל גמור וכמ"ש בעניותנו בכמה מקומות בס"ד:
והרמב"ם פ"ג פסק דידוך התבלין כדרכן שאם ידוכם מעי"ט יפוג טעמן אבל מלח וכו' ע"ש ולא פי' דין מוריקא והה"מ נקט נפשיה בקציר"י אך פירש דמוריקא ככל התבלין. ובאמת דקצר קציר"ת האומ"ר דהגם שהזכיר דברי ההלכות ומסתמא מסכים הולך לדברי הרמב"ן ושיטתו אמנם הרמב"ם אמר טעמא דמפיגין טעמן ולדידיה קאמר הש"ס דמוריקא כמלח והו"ל לפרש להרמב"ם. ומרן ז"ל נדחק בזה. ואמרתי בישיבה דרך חידוד ליישב דברי הרמב"ם וגם דברי הרשב"א דנראין כסותרין דבספרו עבודת הקדש פסק דגם הכרכום נדוך כדרכו ובתשובה סי' תרפ"ד כתב טעמא דמפיגין. והוא דיש להעיר בסוגיין דלמ"ד דטעמא דכל הקדרות צריכות מלח ואין צריכות תבלין וכפ"ז אי ידע מאי קדירה בעי בשולי הוו תבלין כמלח ובעו שינוי וא"כ משנתנו לפלוג ולתני בתבלין גופייהו דאי ידע מאי קדירה [בעי] בשולי בעו שינוי ואי לא ידע נדוכין כדרכן ומכ"ש ידעינן דמלח בעי שינוי דכל הקדרות צריכות מלח. וכן למ"ד דתבלין מפיגין ומוריקא דלא מפיג בעי שנוי תקשי דלפלוג ולתני בתבלין גופייהו דמוריקא בעי שינוי ומכ"ש מלח. ואפשר לומר דשיטת הש"ס כך דמ"ד דכל הקדרות צריכות מלח וכו' סובר דכיון דהא מילתא מדרבנן דמדאורייתא התר גמור שהוא אוכל נפש א"כ לא ראו חכמים לחלק והתירו התבלין ואסרו מלח דאע"ג דזמנין דידע מאי קדרה בעי לבשולי והיה צריך שינוי לא ראו חכמים למסור ענין זה ביד כל א' וא' וזה ידוך כדרכו דלא ידע מאי קדירה בעי בשולי וזה ידוך ע"י שינוי דידע וכיוצא דנפיק מינה חורבא ובלבול לכן השוו את מדותיהם דתבלין נדוכין כדרכן כיון דאין כל הקדרות צריכין תבלין אבל מלח בעי שינוי דכל הקדירות צריכות מלח זה סובר מ"ד דטעמא דכל הקדרות וכו' ושכנגדו חלוק דאי אמרת טעמא הכי סבר דכי ידע מאי קדירה בעי צריך שינוי ומתני' לא מפליג ומשו"ה לא בחר בטעם זה. ומ"ד דטעמא דתבלין מפיגין ודאי הוא ס"ל דהגם דאיכא מוריקא לא פלוג רבנן כיון דרוב תבלין מפיגין והשוו כל התבלין בחדא מחתא ולא חיישי למעוטא. זהו סברתו אך אידך לא סבר הכי רק סברתו דלכי מטית לו' דטעמא דמפיגין בעי לאפוקי מוריקא ועינינו הרואות דסתם התנא והשוה דין כל התבלין לכך פנה לטעם אחר. ונמצא לפ"ז דמ"ד מפיגין הוא עצמו סבר דגם מוריקא כתבלין דלא פלוג בתבלין. אלא דאידך סבר דלטעם זה אפיקינן מוריקא. וכן מ"ד כל הקדרות וכו' לדידיה אין חילוק בין ידע מאי קדירה בעי ללא ידע דלא פלוג אלא דחבירו סבר דאי אמרת טעמא דכל הקדירות הסר משם ידע מאי קדירה וכו'. וע"פ שיטה זו נתיישבו דברי הרמב"ם והרשב"א דפסקי כמ"ד מפיגין דהכי אזלא סוגיין דעלמא ולא חילקו דמוריקא בעי שינוי משום דהך מ"ד גופיה הכי סבר אלא דחבירו חלוק עליו וקי"ל כוותיה ודוק היטב:

אמר אביי כי תניא נמי מתניתא וכו' מהרש"א העיר דלא קאמר אלא אמר אביי ותירץ הלא בספרתו והביא דבריו מהר"ם שיף וכתב עליו והוא דוחק. ואם מהר"ם שיף הבין דמ"ש מהרש"א ונר' דלאביי אפשר דהמתרץ נתכוון וכו' דברים כפשטן דשקלא וטריא דמהרש"א על אביי. הא ודאי שהוא דוחק. אבל הדבר ברור דמהרש"א לא כיוין לזה דהרי כי מקשה ומתרץ דהול"ל אלא בשינוייא דאביי לא על אביי קאמר רק על מסדר הש"ס אמאי לא קאמר אלא אמר אביי וככל סוגיות התלמוד וכמאי דהוו בה רבוואתא בעלמא ולכן תירץ מהרש"א דמסדר הש"ס ראה דלאביי כלומר לשיטת אביי יש לפרש דהמתרץ נתכוון לזה, ומשו"ה לא קאמר אלא אמר אביי. וברישא נמי לא קאמר אלא אי תנא אין כותשין וכו' משום דהמקשה לא הבין כן ופריך והתניא. ואיך אפשר לסדר אלא אי תנא וכו' והתניא וכו' לא תוכל האר"ש שאתו. ועוד דרבא מפרש מ"ט קאמר ואמטול הכין מסדר הש"ס לא מצי לומר אלא אי תנא וכו' וכוליה שקלא וטריא על מסדר הש"ס הוי זה נראה כונת הרב מהרש"א ואין כאן דוחק:
אמנם אפשר להרחיב הדברים בסגנון זה דודאי כונת התרצן דמשני אי תנא אין כותשין במכתשת ה"א קטנה ש"ד קמ"ל מוכח דגם דייסא בקטנה אסור משום דלשיטת אביי הטעות דהוה טעינן הוא בטסני דוקא אבל בדייסא לפי האמת בקטנה שרי. וא"כ הול"ל הו"א דגם טסני שרי בקטנה דזהו הטעות אבל לומר הו"א דה"מ בגדולה וכו' סתם לא יכון דהאמת הוא דקטנה שרי בר מטסני. ותו דהדר ביה ממ"ש מה טעם קאמר ולא רמז דהשת' הם שתי חלוקות ומשו"ה מקשה בכח והתניא וכו' כי ירד לעומק כונת התרצן דאסר בכל קטנ' נמי ופריך עלי' מבריתא דקטנה שרי:
ובכל זאת דרך חידוד יש מקום לומר דמחכמת סתמא דתלמוד' האחרון המסדר הש"ס הוא לסדר סוגיא זו באופן זה שלא לומר אלא אמר אביי וגם קיצר דברי אביי דבשינויא דאביי לא אמר רק כי תניא מתניתא נמי במכתשת גדולה ותו לא וגם בשינויא דרבא לא אמר כי אם הא לן והא להו וכל זה יודיע דרכיו דהאי שינויא קמא דאי תנא אין כותשין במכתשת הו"א ה"מ גדולה וכו' הם דברים כמראה האופנים ומועילים לכל השיטות בין לשיטת אביי בין לשיטת רבא כלומר הן הן הדברים עצמם בלי דיוק דבר ידברו אביי לדרכו ורבא לשיטתו דהם דברים סובלים שני הפירושים ומתפרשים לכל א' לשיטתו. וזה מחכמת מסדר הש"ס לחדודי הוא דבעא ולהעמיד הדברים על בוריין בקצירת האומ"ר. ולא נעלם ממני שיש עוד לצדד בזה. אבל מ"ש נראה יותר קרוב אל האמת לפי סדר סוגיית הש"ס וכמ"ש הרשב"א בתשובה דמחכמת הש"ס להודיע כמה ענינים מכח סדור הדברים בשתיקה:
והגם כי למאי דאתו עלה מהרש"א ומהר"ם שיף דלא קאמר אלא אמר אביי וכו' אין לנו צורך לזה כלל דידוע מ"ש הראשונים דכי לא קדים שם אמורא ברישא לא קאמר אלא. ולא עוד אלא כתבו ז"ל דכמה זמני הש"ס לא קאמר אלא וכמו שהבאתי בעניותי דברי קדשם בס' הקטן שער יוסף דף ע"ח ע"ג. והני מילי דרבוואתא קמאי ביטלו את המעוררי"ן. מ"מ אהניא לן שיטתין והצדיקו את הצדיק המקשן דפריך והתניא וכו' דירד לעומק כונת התרצן ופריך עליה. וגם מאי דשינויא דאביי תשלח קצירי"ה והרי הוא כמבואר ודוק הטב:

מקשרי אצבעותיו. ולא בכפו: מתני' מדוך. הוא בוכנא שמכין בו כדרכו ואין צריך שנוי אבל במלח במקום שיש מלח גסה בפך של חרס ידוכנו ולא במדוכה: או בעץ פרור. כף גדולה שקורין פוקי''א דמלח בעי שנוי ובגמרא מפרש טעמא: והמלח במדוך של עץ. שנוי בעי אבל סגי בהאי שנוי זוטא: גמ' כל הקדרות. כל מיני תבשיל צריכות מלח הלכך מאתמול הוה ידע דאיבעי לי' לדוכה: ואין כל הקדרות צריכות תבלין. ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול מחר: מפיגין טעמן. ממירין טעמן אם ידוכן מאתמול ריחו לא נמר (ירמיהו מח) מתרגמינן לא פג: דידע מאתמול מאי קדרה בעי בשולי. ללישנא קמא בעי שנוי ללישנא בתרא לא בעי שנוי: אי נמי. תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבעוד יום והוא לא היה יודע מה יבשל מחר ללישנא בתרא בעי שנוי ללישנא קמא לא בעי שנוי: עמהם. מלח ותבלין כאחד: לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה. כדרכה כשאר תבלין: בפך ובעץ הפרור. על ידי שנוי ולא כדרכה ולצלי דהיינו דבר מועט: בכל דבר סלקא דעתך. ואפי' בדבר שאין ניטל בשבת: לכל דבר. ואפי' לקדרה ועל כרחך כדרכה אמרי ככל דרך שיטת הש''ס דעל מה נחלקו דומיא דלא נחלקו קאמר לא נחלקו על התבלין ומלח כאחד שנדוכין כדרכן על מה נחלקו לדוך כדרכה על מלח בפני עצמה שב''ש אומרים בפך בשנוי ועוד מחמיר לצלי ולא לקדרה וב''ה אומרים לכל דבר נדוכית כדרכה ולא הוצרך לפרש שכבר פירש: כי דייכת. מלח: אצלי אצלויי ודוך. הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך של אבן ומיהו שנוי זוטא בעי לשנויי: קל בוכנא. במדוכת מלח: האי לאו מגויה דביתאי הוא. יודע אני שאין זה בתוך ביתי שאסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שנוי: דהוה צליל קליה. ואילו מכה בהשמטה באלכסון לא היה קולו צלול: ודילמא תבלין הוו. שאינן צריכין שנוי: נבוחי מנבח. כשהן משברין הגרעינים נשמע קולו במדוכה כמנבחים קרוישנ''ט: אין עושין טיסני. בי''ט שטורח גדול הוא שכותש החטין עד שנחלקים א' לארבעה כדאמרי' במו''ק (ד' יג:): תרתי. שני דברים יש כאן לא זה דומה לזה קתני אין עושין טיסני הא חלקא ודייסא שפיר דמי דאין טרחן מרובה והדר תני אין כותשין כלל: ולימא אין כותשין. ואנא ידענא דתו לא מתעביד טיסנא: סתם מכתשת היינו גדולה: אבל קטנה אימא שפיר דמי. אפילו טיסני: קא משמע לן. אין עושין טיסני כלל לפי שאין כותשין שום כתישה במכתשת והך מכתשת על כרחיך לא שנא גדולה ולא שנא קטנה מדתני רישא אין עושין טיסני כלל: אבל כותשין בקטנה. דהוי כלאחר יד דאינה אלא לתבלין: כי תניא נמי מתני'. דלעיל מכתשת גדולה תניא ולא תימא מה טעם קאמר אלא תרתי קתני וה''ק אין עושין טיסני כלל אפי' בקטנה ואין כותשין שאר כתישות במכתשת כגון דייסא וסתם מכתשת בגדולה קא מיירי:

בית הלל אומרים תבלין נידוכין במדוך של אבן. ותימה דמשמע הכא דתבלין מותר לדוך בלא שנוי ובמסכת שבת (דף קמא. ושם) קאמר פלפלין בקתא דסכינא חדא חדא שרי תרי תרי אסיר וכי תימא דיש חילוק בין פלפלין לתבלין זה אינו דבהדיא קאמר בתוספתא עלה דהכא פלפלין הרי הוא כתבלין וי''ל דהתם מיירי בשבת ותדע דשמעתא דהתם מיירי בשבת דאם רוצה לומר בי''ט היה לו לפרש . כדפירש ר''ח והכא מיירי בי''ט וא''כ שרי כדרכו ואפי' במדוך של אבן אבל מלח של ים צריך שינוי לדוך אותו גרעין גרעין אבל שלינייונ''י אין צריך שנוי הואיל והוא עשוי בידי אדם: איכא בינייהו דידע כו' בעי לבשולי. דללישנא קמא בעי שנוי וללישנא בתרא לא בעי שנוי אי נמי בהאי שאינו מפיג טעמו ולא ידע דללישנא בתרא צריך שנוי וללישנא קמא לא צריך שנוי ופסק ר''י שיש לאסור בכל ענין דאזלינן לחומרא אע''ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד עבדינן לחומרא ומיהו שומין מותר לתקנם בי''ט בלא שנוי מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יו''ט ועוד דאמרינן דרוח רעה שורה עליהן כשנטחנין בלילה ומיהו מהאי פיסקא לא נפיק לן מידי דהא קי''ל כשמואל בסמוך דכל הנדוכין נדוכין כדרכן וכדתניא דמייתי בר ממלח שצרי' אצלויי דרך שנוי מעט וכן פסק רב אלפס דהואיל ואזלי וגררי אמוראי אליבא דהאי ברייתא אע''ג דבמתני' פליגא עלה קיימא לן כברייתא וכן פסק רב יהודאי גאון בהלכות פסוקות וכן יש מנהג הלכה למעשה דהך מלתא תליא באשלי רברבי ומ''מ אסור לטחון פלפלין ברחים שלהם משום דמחזי כעובדא דחול כשטוחנין ברחים שקורין מוליני''ט בלע''ז כדאיתא בפ''ב (דף כג.) אבל במדוך של אבן מותר לדוכן בלא שנוי ואף לפירוש התוספות דאזלינן לחומרא מכל מקום שמא דפלפלין מותרין היכא דלא ידע מאי קדרה בעי לבשולי לפי שהן מפיגין טעמן ופלפלין נמי מפיג טעמן מדלא קאמר איכא בינייהו פלפלין אבל לפי מה שפירש בשם הגדולים דקי''ל דכל הנדוכין נדוכין כדרכן יש להתיר אפי' כי ידע מאי קדרה בעי לבשולי ואפילו לא מפיג טעמו והמחמיר לדוכן מעי''ט הרבה ביחד יתברך באלהים ובשם המיוחד: בכל דבר ס''ד. פי' ואפילו בדבר שאין ניטל בשבת כגון סיכי זיירי ומזורי דמודי בהו ר' שמעון אלא אימא לכל דבר ואפילו לקדרה ואם תאמר ואכתי מאי מייתי דילמא לעולם בעי שנוי וי''ל כדפ''ה דשיטת התלמוד כך היא דדומיא דלא נחלקו קאמר דנחלקו וכי היכי דלא נחלקו על התבלין ומלח עמהן שנדוכין כדרכן ביחד בלא שנוי דומיא דהכי נחלקו בית שמאי וב''ה על מלח בפני עצמה לדוכה כדרכה בלא שנוי: תרתי. כלומר למה לי למימר תרתי דסתרי אהדדי אין עושין טיסני הא חלקא ודייסא שפיר דמי דאין טרחא מרובה והדר תני אין כותשין כלל כדפ''ה: כי תניא נמי במתניתא במכתשת גדולה תניא. פירוש והשתא נימא דתרתי קאמר והכי קאמר אין עושין טיסני כלל אפי' במכתשת קטנה ואין כותשין שאר דברים בגדולה אבל בקטנה כותשין הכל חוץ מטיסני משום דהאי דליכא רק לתבלין הוי כתישה כלאחר יד: