ביצה יא ע"א

דף יא - א

שנינו במשנתנו: זימן יונים מערב יו"ט בתוך הקן, וביו"ט מצא יונים לפני הקן - על מדף קטן שבולט לפני כל קן, והוא המשך של רצפת הקן - אסורין ^[1]

והוינן בה: לימא מסייע ליה משנתנו לרבי חנינא.

דאמר רבי חנינא: רוב וקרוב - הלך אחר הרוב. [כמבואר בעמוד הקודם].

וגם מכאן יש ראיה לדבריו, שהרי יוני הקן המוזמנות הן הקרובות ביותר למדף הקטן שלפניו, ובכל זאת היונים שנמצאו על המדף אסורות, כי הולכים אחר רוב יונים האסורות שבאו מעלמא.

אמר אביי: כאן מדובר בשובך שיש יונים היושבות בדף הגדול שלפני השובך, ואליו מגיעים ממקומות אחרים, ולכן אי אפשר לתלות שהיונים הנמצאות בדף הקטן הן יוני הקן הקרוב ולהתירן, כיון שכולם קרובים בשוה, וביניהם יוני המדף הגדול האסורות ^[2].

ונמצא שאין ראיה ממשנתנו לרבי חנינא, כי כלם נחשבים כקרובים בשוה, ובאופן כזה לכולי עלמא הולכים אחר רוב.

רבא אמר: כאן אי אפשר לפרש כאביי שמדובר באופן שהיו יונים אסורות במדף הגדול, כי באופן זה פשיטא שהן אסורות ממה נפשך, שהרי בין הרוב ובין הקרוב מורים לאסור, ואין המשנה צריכה להשמיענו שאין הולכים אחר הקרוב של יוני הקן המותרות כנגד יוני המדף הגדול האסורות, שהרי הם גם רוב וגם קרוב.

אלא בשני קנין, שהיו זו למעלה מזו, עסקינן. וזימן את הנמצאים באחד משני הקינים. וכשבא ביום טוב לקחתם לא מצא בקן שזימן כלום אלא רק לפניו, ובקן השני לא מצא כלום.

והטעם לאסור את היונים הנמצאות לפני הקן אינו מפני רוב יונים שבעולם, אלא מפני החשש שמא אלו שמצא לפני הקן המוכן באו מהקן המוקצה, שהרי לא מצא בקן המוכן כלום, וגם בקן המוקצה לא מצא, ויש לחשוש שאלו באו מהקן המוקצה, ויוני הקן שהזמין הלכו להם למקום אחר ^[3].

ולא מבעיא למשנה להשמיענו חשש זה באופן שזימן בקן התחתונה ולא זימן בעליונה, ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה ^[4] דאסירן, משום דאמרינן: הנך הגוזלות המזומנות אזלו לעלמא, והנך הנמצאות לפני הקן - אשתרבובי אשתרבוב, זחלו כלפי מטה, ונחות וירדו למטה, [והמדובר בגוזלות שנולדו זה עתה], כי באופן זה פשיטא שאסורות כי תולין שיוני הקן התחתון הלכו, ויוני העליון האסורות באו לדף שלפני הקן התחתון.

אלא, באה המשנה להשמיענו כי אפילו אם זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה, ובא ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה - הנך נמי אסירי, משום דאמרינן: הנך המזומנות בקן העליון אזלו לעלמא, והנך שנמצאו - סרוכי סריך, טיפסו בזחילה מהקן התחתון כלפי מעלה, וסליקו ועלו למעלה, והם אלו הנמצאים לפני הקן העליון, ואסורים כי לא הוזמנו ^[5].

שנינו במשנה: ואם אין שם בסביבות הקן בערב יו"ט אלא הן אלו שזימנן - אף שביו"ט מצא יונים רק לפני הקן, הרי אלו מותרין.

והוינן בה: היכי דמי, באלו גוזלות עוסקת המשנה?

אילימא במפורחין, שיכולים כבר לפרוח למרחק.

למה מותרין הן ביום טוב כשאין סביבותיהם גוזלות אחרים, והרי איכא למימר: הנך המזומנות אזלו בפריחה לעלמא, והני הנמצאות לפני הקן אחריני נינהו?

אלא בהכרח המשנה עוסקת בגוזלות מדדין שאינן יכולות לפרוח אלא מעט, ולכן תלוי הדבר אם יש קן נוסף בסביבה או לאו.

שאם אין קן נוסף בסביבה לא יכולות גוזלות אלו לדדות לכאן ממרחקים, וברור הדבר שהגוזלות הללו הן הגוזלות המזומנות.

והוינן בה, ממה נפשך:

אי דאיכא קן נוסף בתוך חמשים אמה [שהוא הגבול שיכולות לדדות] - אדדויי אדדו חמישים אמה, ויתכן שאין אלו המזומנות!

ואי דליכא קן נוסף בתוך חמשים אמה - הרי פשיטא דמותרין!

דאמר מר עוקבא בר חמא: כל גוזל המדדה ואינו יכול לפרוח - אין מדדה יותר מחמשים אמה!

ומתרצינן: לעולם, מדובר דאיכא קן בתוך חמשים אמה, וכגון דקיימא הקן האחר בקרן זוית, מעבר לפינת הבית, כך שאם רוצה הגוזל לעבור מקן לקן, בהגיעו לפינת הבית הוא צריך לפנות ימינה או שמאלה, ושוב לא יוכל לראות את קינו.

מהו דתימא כיון שהמרחק בין הקינים הוא בתחום של חמישים אמה - אדדויי אדדו.

קא משמע לן שדרך הגוזל הוא: כל היכא דמדדה והדר, כל עוד הוא יכול בשעה שמדדה לסובב ראשו וחזי לקניה לראות את קינו, הוא ממשיך ומדדה.

ואי לא יכול הוא לראות את קינו כשמסובב ראשו לאחוריו - הוא לא מדדה יותר. ולכן כשהקן האחר הוא מעבר לפינה, אין הגוזל מדדה אליו.

ובאופן זה השמעתנו המשנה כי הגוזלות שהיו בקן מותרין, על אף שיצאו ממנו ונמצאו לפניו, כיון שאין חשש שיבואו גוזלות מהשובך השני שבתוך חמישים אמה, שהרי אינם עוברים את זוית הבית שבין השובכים.

מתניתין:

א. בית שמאי אומרים: אין נוטלים ביום טוב את העלי שהוא בול עץ כבד ועבה, שכותשים בו חיטים במכתשת, כדי לקצב עליו בשר, היות והוא כלי שמלאכתו לאיסור, שהוא מיועד למלאכת כתישת חיטים שאפשר לעשותה מערב יו"ט ^[6].

ובית הלל מתירין.

ב. בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור לפני הדורסן. אין שוטחין אותו במקום שידרסו עליו אנשים בהליכתם, לפי שזהו תחילת התהליך של עיבוד העור, ואסור לעשותו ביום טוב ^[7].

וכן לא יגביהנו את העור המופשט - כדי להניחו במקום משומר או להעבירו ממקומו שלא יפסד - לפי שהוא מוקצה, אלא אם כן יש עמו כזית בשר, ונחשב כמחובר לבשר ואינו מוקצה, [אך גם באופן זה לא יתננו לפני הדורסן] ^[8]. ובית הלל מתירין.

גמרא:

תנא: ושוין בית הלל ובית שמאי, שאם כבר קצב עליו בשר - שאסור לטלטלו טלטול אחר שלא לצורך יום טוב ^[9].

אמר אביי: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק בעלי, שאינו מיועד לקצב עליו בשר.

אבל ב"תברא גרמי", שהוא משטח המיועד לקצב עליו בשר ולשבר עליו עצמות - דברי הכל מותר כי מלאכה זו מותרת ביו"ט.

ותמהינן: פשיטא, שהרי ב"עלי" שהוא כלי שמלאכתו לאיסור תנן שנחלקו בו, ולא בתברא גרמי שהוא כלי מיוחד לקצב עליו בשר, שהוא דבר שמותר לעשותו ביום טוב ופשיטא שמותר לטלטלו!

ומבארינן: מהו דתימא שהוא הדין דאפילו תברא גרמי נמי החמירו בית שמאי לאסור, כי שמא יטרח בטילטולה ואחר כך ימלך מלקצב, ונמצא שטרח לטלטל ביום טוב שלא לצורך.

והאי דקתני במשנתנו עלי, כדי להודיעך כחן דבית הלל, דאפילו כלי שהוא דבר שמלאכתו לאיסור ^[10] נמי שרו לטלטל לצורך שמחת יום טוב.

קא משמע לן שתברא גרמי מותר.

איכא דאמרי:

אמר אביי: לא נצרכא אלא להתיר אפילו תברא גרמי חדתי חדשה.

כי מהו דתימא: כיון שחדשה היא, ממלך הרי הוא עשוי להתחרט ולא תבר עלה - ולא ישבור עליה עצמות ^[11], ויש לחוש שיטלטלה שלא לצורך.

קא משמע לן שמותר לטלטלה ולא חששו שיתחרט.

והוינן בה: וכי בית שמאי לא חיישי לאמלוכי? והרי תניא: בית שמאי אומרים: אין מוליכין ביום טוב את הטבח [השוחט] ^[12] ואת הסכין אצל בהמה הנמצאת במקום רחוק. וכן לא מוליכין את הבהמה ממקום רחוק אצל טבח וסכין. כי שמא יתחרט, ונמצא שטרח ביום טוב שלא לצורך ^[13].

ובית הלל אומרים: מוליכין אותם זה אצל זה, ולא חששו שיתחרט.

בית שמאי אומרים: אין מוליכין תבלין ומדוך - הידית שדכים בה במדוכה - אצל מדוכה, ולא מדוכה אצל תבלין ומדוך שמא יתחרט ונמצא שטרח שלא לצורך יום טוב.

ובית הלל אומרים: מוליכין זה אצל זה.

ומוכח שבית שמאי חוששין שמא ימלך, ואילו אביי אמר שהם לא חוששים.

ומתרצינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!?

בשלמא בהולכת בהמה, יש בה חשש שאתי לאמלוכי, משום דאמר לעצמו: נשבק אשאיר האי בהמה כחושה, ומייתינא ואביא בהמה אחריתי, דשמינה מינה.

ובהולכת תבלין כדי לטוחנו עבור הקדרה נמי יש לחשוש כי אתי לאמלוכי מהכתישה, משום דאמר: נשבק אעזוב את תיקונה של האי קדרה דבעיא תבלין, ומייתינא ואביא קדירה אחריתי, דלא בעיא תבלין.

אבל הכא, בתברא גרמי - מאי איכא למימר, למה יש לחוש שמא ממלך ולא תבר עליה!?

והרי כיון דשחטה לבהמה - לתבירא לשבר עצמותיה על תברא גמרי קיימא, וברור שיעשה זאת!

שנינו במשנה: בית שמאי אומרים אין נותנין את העור לפני הדורסן.

תנא: ושוין, בית שמאי ובית הלל שמולחין עליו, מעל העור שהפשיטו ביום טוב ^[14]. בשר לצלי. שממליחים עליו את הבשר לפני צלייתו, ומתפזר מעט מלח על העור, ובכך משתמר העור. והתירו עיבוד שכזה היות והוא נעשה כלאחר יד, ומשום שמחת יום טוב, כי אם יודע שיתקלקל עור הבהמה הוא ימנע מלשחוט ^[15].

אמר אביי: לא שנו שמותר למלוח מעל העור בשר, אלא מליחה לצלי, שהיא מליחה מועטת. אבל מליחה לבישול בקדרה, שהיא מליחה מרובה - לא התירו לעשותה מעל העור.

ותמהינן: פשיטא, הרי בברייתא במפורש, מליחה "לצלי", תנן! ומבארינן: הא קא משמע לן אביי באומרו "אבל לקדירה, לא" - דאפילו אם מולח בשר לצלי, אלא שעושה זאת במליחה מרובה כעין קדרה, אסור למולחו על גבי העור.

תנו רבנן: אין מולחין ביום טוב את החלבים של בהמה כדי שלא יסריחו, כי הוא מעבד אותם בכך ^[16].

ואין מהפכין בהן, כדי שיתאווררו, שגם דבר זה מעין תיקון של מלאכת עיבוד הוא ^[17].

משום רבי יהושע אמרו: שוטחן לחלבים ברוח על גבי יתדות כדי שלא יסריחו, כדי שלא ימנע מלשחוט.

אמר רב מתנה: הלכה כרבי יהושע.

איכא דאמרי,

אמר רב מתנה: אין הלכה כרבי יהושע.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר הלכה כרבי יהושע, שפיר אצטריך להשמיענו זאת.

כי סלקא דעתך אמינא: יחיד ורבים הלכה כרבים, לכן קא משמע לן שכאן הלכה כיחיד.

אלא למאן דאמר אין הלכה כרבי יהשע - פשיטא, ומה צורך יש לו להשמיענו זאת, שהרי הכלל הוא תמיד שיחיד ורבים - הלכה כרבים!?

ומשנינן: מהו דתימא שמסתבר טעמיה דרבי יהושע, דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט, ולכן הלכה כמותו.

קא משמע לן, שבכל זאת אין הלכה כמותו.

והוינן בה: ומאי שנא שאסרו את שטיחת החלבים ברוח, משטיחת עור לפני הדורסן שהתירו בית הלל!?

ואלו אחרים הן ורבי אמר לך כיסין נמי זמנין דמתעכל קטריהן ומיפרדי מהדדי ולקח אחד ונשאר אחד. פי' אשתרבובי כמין ירידה הוא וסריכה כמו תפיסה כדכתיב שממית בידים תתפש:

ואם אין שם אלא הן מותרין. אוקימנא במדדין ולא במפריחין כלומר אין בהן כח לפרוח. ומתמהינן אי הכי פשיטא ודאי הן הן. ואמרינן כגון דאיכא קן אחד בתוך ג' אמה שיש שם אפרוחים שלא זימן מהן וקאי בקרן זוית מהו דתימא ניחוש דלמא מן הקן ההוא באו קמ"ל אע"ג דקיי"ל כמר עוקבא דאמר בפ' לא יחפור כל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה כיון דקאי האי קן בקרן זוית (דלפי) [דאי] מדדה לא יכול למיהדר ומחזי לקניה לא מדדה הלכך ליכא למיחש להכי ושרי:
פי' תרסין הקרשין שנועלין בהן פתחי החנויות וב"ה מתירין לסלקם ולפתוח ולהחזירם כדי לסגור:
פי' העלי בוכנא שכותש בו הדיסא והפואה וכיוצא בה באסיתא. [והוא] מלאכת החול ואינו עומד לכתוש בו מיני מאכל. לפיכך אמרו כי זה העלי הוא דבר שמלאכתו לאיסור ואעפ"כ ב"ה מתירין לטלטלן ולקצב עליו בשר ולשבר עצמות.

וכן תברא גרמא שהיא חתיכה של קורה שהתקינה לשבר עליה עצמות והיא עדיין חדשה מותרת וכ"ש ישנה וכן להוליך תבלין אצל מדוכה ומדוכה אצל תבלין אלו כולן ב"ה מתירין להגביה עור של בהמה ששחטה ביום טוב ולשוטחו ולדורסו בני אדם וב"ה מתירין ושוין ב"ש וב"ה שמולחין ע"ג העור בשר לצלי שאין צריך מלח הרבה אבל בשר לתבשיל שצריך מלח הרבה לא שנמצא מולח את העור:

ת"ר אין מולחין את החלבים ביו"ט ולא מהפכין בהן משום ר' יהושע אמרו שוטחן ברוח ע"ג יתידות.

בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין. תוספתא (פ"א ה"ז) זימן בתוך הקן ומצא לפניה אסורין על פתחה מותרין.

רבא אמר בשני קינין זו למעלה מזו עסקינן. כלומר: ובדליכא אלא הני תרי קני לחוד

זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה. כלומר: [שדף] יוצא לפני הקן שבעליונה. ומצא בתוך הקן העליונה ממש לכולי עלמא מותרים דהא לא אשתנו הני כלל אלא (בשיוצא) [בשמצא] לפני הקן ולא בתוך קאמר וכדתני מתניתין ומצא לפני הקן, והילכך כיון דלא מצא במקום שהניחם ולא מצא בשל תחתונה כלום לא בתוכה ולא לפניה חיישינן דלמא הני אחריני נינהו דמשל תחתונה סרוך והנך לעלמא אזלו אפילו לרבנן.
ותמיה לי דמכל מקום כיון דליכא אלא הני תרי קיני וחד מינייהו אזיל ואידך אשתאר ומדדין נינהו דליכא למיזל בתר רובא דעלמא ואפילו לר' חנינא, מאי טעמא לא אמרינן לכולי עלמא בכי הא דאזלינן בתר קורבא וכל שכן בקורבא דמוכח ואי משום חד מן קיני דאזל לימא דהנך דתחתונה אזיל, וצל"ע.

גמרא: בית שמאי אומרים אין מוליכין תבלין ומדוך אצל (קדרה ולא קדרה) [מדוכה ולא מדוכה] אצל תבלין ומדוך וכו'. מסתברא לי דדוקא מרשות הרבים לרשות היחיד הא ברשות היחיד מוליכין דאי לא אלא כשרחוקים זה מזה קאמר וברשות היחיד היה להם לפרש כמה יהיו רחוקים, ובלא ריחוק כלל אי אפשר דאם כן היאך שוחטין לבית שמאי וכי אין שוחטין אלא בסכין תלוי בצואר בהמה או תחוב בצמרה וכן תבלין בתוך מדוכה, ורש"י ז"ל לא פירש כן.

תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. פירוש: דמעבד כלאחר יד הוא ואין בו אלא איסור מדבריהם, ומשום תחלתן התירו סופן. ודוקא לצלי אבל לקדרה לא, דאף על גב דאף הוא כלאחר יד הוא כיון דאפשר ליה בפורתא דהיינו לצלי [לא] ממנע ושחיט הילכך לא שרי ליה טפי דכל דאפשר לאוקמה גזירות הללו ביום טוב [כ]בשבת מוקמינן, כן נראה לי.

משום ר' יהושע אמרו שוטחן על גבי יתידות. פירוש: אבל במליחה ליכא מאן דפליג אלא לכולי עלמא אסור. ואני מסתפק אם התירו לו למלוח על גביו לצלי כדרך שהתירו בעור, שיש לי לדון בדבר דכיון שאמרו בעור ולא אמרו בחלבים שמע מינה שאין היתר מליחה בחלבים כלל, וכדאמרינן נמי בסמוך מאי טעמא שרו לי רבנן למשטחינהו כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מה לי לממלחינהו דאלמא מליחה בחלבים אסורה, ואפשר דטעמא דמלתא דבפורתא סגי ליה ואפילו לצלי הוה ליה כמעבד גמור. ויש לדון להקל דאדרבה מדאקשינן לקמן גבי אין מהפכין ומאי שנא מעור לפני הדורסן ופרקינן התם לא מוכחא מלתא כלומר משום דחזו למזגא עלייהו הכא אתי למימר מאי טעמא שרו לי רבנן, אלמא כל היכא דלא מוכחא שרינן בחלבים כדשרינן בעור, ובמליחת בשר לצלי על העור ועל החלבים לא מוכחא מלתא דמימר אמרינן לא משום חלבים הוא דמלח אלא אתרמויי איתרמי ליה דמלח לה לבשרא הכא, וצ"ע.

היו שם שני קנים זה למעלה מזה וזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה והשכים ומצא בעליונה לפני הקן ולא מצא בתחתונה אסורים מסתמא אלו שהוזמנו הלכו להם ואלו שבתחתונה אע"פ שאין עלייתם מצויה איפשר שהתחזקו בעצמם ועלו וכל שכן אם זימן בתחתונה ולא זימן את שבעליונה והשכים ומצא בתחתונה לפני הקן ולא מצא בעליונה שהרי ירידתם מצויה בנקל ודברים אלו כלם כשנמצאו בפני הקן ר"ל חוץ לקן אבל אם מצאם בפתח הקן מותרין כאלו מצאם בתוך הקן וכן היא בתוספתא בפירוש:

מאחר שכתבנו שהמפרחין אין זימון מועיל בהם צריך לחקור מה שאמרו בסוגייא זו אי במפרחין ליחוש דלמא הנך אזול והני אחריני נינהו שמשמען של דברים שאלו נתברר שהם אלו בעצמן וכגון שיש לו בהם סימן או טביעות עינא שהן מותרים והרי מחוסרים צידה הם ואיפשר שאין זה נאמר בדיוקא וחדא מיניהו נקט ומ"מ לגדולי הדור ראיתי שלא כיונו בכאן במפרחין לגמרי אלא במפרחין קצת יותר מן המדדין ולעולם בשאין צריך לומר הבא מצודה ונצודנו ונמצא לדעתם שבאלו זימון מועיל בהם ואפשר שלזה כיונו גאוני ספרד שכתבו מסתברא דיוני שובך ועלייה אין דומין לחיה שהחיה צריכה צידה מעליא ונראה מדבריהם שיונים אע"פ שצריכין צידה קצת זמון מיהא מועיל בהם ואם בגדולים לגמרי פה קדוש היאך אמרה והרי הצדן חייב ואם במדדין מה הוצרכו בחיה לצידה מעליא הרי באלו אין בהם צידה כלל אלא שנראין הדברים בדרך זה:

זה שביארנו ברוב וקרוב שהולכין אחר הרוב פירושו אף בקורבא דמוכח הואיל והרוב מצוי כמו שביארנו שאם בקורבא דלא מוכח לא נחלקו בה כלל שהרי בתשע חנויות אמרוה בפירוש ובנמצא הלך אחר הרוב אלא ודאי אף בקורבא דמוכח נאמרה:

מי שהיה בידו מנה של מעות מעשר והניחו במקום מיוחד ולזמן אחר בדק ומצא מאתים כל אלו המאתים חולין הם הואיל ומצא יותר ממה שהניח יש לנו לדון שאותן של מעשר נגנבו או הוצנעו ואלו ממקום אחר באו ואין צריכין חלול כלל הניח מאתים ומצא מנה אף זו חולין שלא הפריד מעות מעשר אחד מחברו אלא מאתים של מעשר מונחים באיזה מקום ומנה זה ממקום אחר בא היו מאתים אלו מונחים בשני כיסים מנה בכל אחד הרי זה הנשאר מעשר הואיל ונפרדו מוציאו אחד אחד ואינו נזכר ואם היו הכיסין קשורין הרי הן ככיס אחד:

במסכתא זו התבאר שלא הוצרכו לזמן יונים אלא ביוני שובך וביוני עלייה ובצפרים שקננו בטפיחים או בבירה אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדיסאות אין צריכים זימון מפני שהם ביד אדם וברשותם:

המשנה השביעית בש"א אין מסלקין את התריסין ביום טוב ובית הלל מתירין אף להחזיר בש"א אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר בית הלל מתירין בש"א אין נותנין את העור לפני הדרסן ולא יגביהנו אלא אם יש עמו כזית בשר ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' תריסין הם הנסרים שנועלין בהם פתחי החנויות וכשאין להם ציר אין מחלקת שהן מותרות ואפי' הם לנעול בית שבתוך החצר אבל בשיש להם ציר בצד הנסר אין מחלקת שהן אסורות ואפי' הם לחנות שברשות הרבים לפי שנחוש שמא יתקע לחזוק הנסר אבל המחלקת בנסרים שיש להם ציר באמצע הנסר ובתריסי חנויות בלבד בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין החזרת תריסין ונתינת העור לפני בית הדריסה מפני שמחת יו"ט כי אם נאסור עליו החזרת התריסין ימנע מפתיחת החנות להוציא תבלין כדי שלא יניח החנות פתוח ויגנבו משם ממונו וכמו כן אם יש אצלו בהמה לא ישחטנה כדי שלא יפסיד העור עלי הא יד המכתש הגדול מעץ והוא עגול שכותשין בו הריפות ודוגמתן ופי' לקצבו בו לחתוך עליו:

אמר המאירי אין נוטלי' את העלי לקצב עליו בשר וכו' כונת המשנה לבאר שיש דברים הרבה שהיה בראוי לאסרן אלא שהותרו משום שמחת יו"ט ואמרו בית שמאי על זה אין נוטלין את העלי וכו' ועלי זה י"מ שהוא כלי עב כבד וראשו של ברזל והוא עשוי לכתוש בו חטים שבמכתשת או דבר אחר שצריך טורח גדול בכתישתו והוא הענין שאמרו עליו שמלאכתו לאיסור ולפעמים מקצבין בו בשר בדרך זה שמניחין סכין גדולה על נתחי הבשר ונוטל העלי ומכה בו בכל כוחו על הסכין ומה שאמר לקצב עליו פירושו לקצב בו וטעם בית שמאי מפני שנראה כרוצה לעשות מלאכה הראויה ליעשות בו שהיא מלאכה האסורה ובית הלל מתירין שהרי מותר לטלטל כלי אע"פ שמלאכתו לאיסור לצורך גופו וכל שכן שיש להקל בכאן מפני שמחת יו"ט וי"מ עלי דף עב וכבד ויש בו בית קבול מעט ועקרו להניח בו חטים שאדם רוצה לכתשן ומה שאמר לקצב עליו בשר פירשו לקצב עליו דוקא זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל:

ונאמר עליה בגמרא שיש כלי אחר דומה לזה אלא שהוא קטן הימנו ואין בו ברזל ועקר עשייתו הוא נעשה לחתוך בשר הן בו הן עליו על הדרכים שפרשנו בעלי והוא הענין שנאמר עליו שמלאכתו להיתר וכלי זה אפילו היה חדש ולא נשתמש בו עדין מותר לטלטלו לכך ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא ימלך שלא להשתמש בו לענין זה ונמצא שטלטלו שלא לצורך שאין אנו חוששין להמלכה וכן פרשו בגמרא על עלי שבמשנתנו שאם קצב עליו בשר אסור לטלטלו שהרי נעשה צורך יו"ט והיתר סופו משום תחלתו אין כאן שהרי אין כאן פסדא ומ"מ דוקא מחמה לצל אבל לצורך גופו או לצורך מקומו מותר:

זהו ביאור המשנה ומה שנתגלגל בסוגיא שלה מענין הולכת טבח וסכין אצל בהמה והולכת תבלין ומדוך אצל מדוכה יתבארו למטה איש על מקומו:

המשנה השמינית וכונתה ככונת משנה שלפניה ולהשמיענו עוד שיש דברים שהותרה סופן משום תחלתן ואמר על זה בש"א אין נותנין את העור לפני הדורסן וכו' כלומר אין שוטחין את העור שהופשט ביו"ט במקום דריסת הרגל מפני שנראה כמכוין לעבד שדריסת הרגל בעור הוא תחלת עבודו ולא יגביהנו מן הקרקע אחר שהופשט ונפל לארץ אא"כ יש עליו כזית בשר הא לפני הדורסן לא יתננו אף בכזית בשר ובית הלל מתירין בשתיהן ר"ל בהגבהה אף בלא כזית בשר ובשטיחה בחצרו או לפני פתחו שהרי ראוי הוא לסמוך עליו ואין הדבר ניכר שלכונת עבוד הוא נעשה ודבר זה הוא מדברים שהותר סופן משום תחלתן שאם לא תתיר לו בכך אף הוא נמנע מלשחוט מפני פסידת העור ומ"מ דוקא בשחט ביו"ט אבל אם שחט מערב יו"ט אסור הואיל והיה אפשר לו מבערב וכמו שאמרו בסוגיא של משנת תריסין דיו"ט אין דערב יו"ט לא ואע"פ שגדולי הרבנים פירשו שם עור שהופשט מערב יו"ט לאו דוקא אלא כל ששחט מבערב אע"פ שהופשט ביו"ט אסור אלא שאפשר דוקא בשהיה שהות מבערב להפשיטו וכן נראה לי:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ומה שנכנס תחת משנה זו בגמרא כך הוא:

אע"פ שהותרה נתינה לפני הדורסן מליחתו מ"מ אסור שהמליחה בכל דבר שיש בו תורת עבוד כגון דברים שאינן אוכל כגון עורות אב מלאכה היא מ"מ היה לו בשר לצלי מולחו עליו וקצת מלח נישר עליו והואיל ומלאכה כלאחר יד היא התירוה משום שמחת יו"ט ודוקא שלא יערים וירבה בנתינת מלח לצלי על הדרך שאדם נותן במליחת בשר לקדירה אלא כדרך שאדם נותן כל השנה כלה במליחת בשר לצלי שאינה עבוד גמור אלא שמירה שלא יפסד הא מליחה שהיא עיבוד גמור כגון כעין קדרה אע"פ שהיא כלאחר יד לא הותרה שאין כאן מניעה משמחת יו"ט שדיו בשמירת הפסדו וכל שאפשר להעמיד את הגזרה לדון יו"ט כשבת עושין:

יש למדין מכאן שהצלי צריך מליחה ואין זה הכרח שלא דברו כאן אלא כפי מנהג העולם אבל מן החיוב אין בו מליחה שחומו של אש שואב ומוציא את הדם כמלח כמו שיתבאר במקומו:

מליחת צלי שהתרנו על העור פירשו בתלמוד המערב ואם מלח חתיכה אחת לצלי על ראש העור מולח את האחרת בראשו האחר ואחרת באמצעיתו וכן עד שימלח את כלו בדרך זה כל זמן שהוא צריך לצלות ונוסח דבריהם מערים ומולח הכא ומולח הכא עד דמלח לכוליה:

זמנין דמיעכל קטרייהו. ואף על גב דהתם בפרק הניזקין אסיקנא גבי מציאה דכיסין לא מנתחי אהדדי התם הוא דחשבינן ליה כטענת בריא משום דלא שכיח דמיעכל קטרייהו אבל הכא רגלים בדבר דמיעכל קטרייהו שהרי הניח מאתים ולא מצא אלא מנה. והשתא אתיא שפיר פלוגתייהו דפליגי בכיסין מקושרים שהן כעין כיס אחד אי חיישינן לעכול קטרייהו או לא. דאי לא אלא בכיס אחד דוקא לכולי עלמא פשיטא דהאי אחרינא הוא. ואי בשני כיסין שאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל. וכן נמי בגוזלות דאילו אינן קשורין פשיטא דחד אזיל לעלמא.

רבא אמר הכא בשתי קינין זו למעלה מזו עסקינן. פירוש רבא משמע ליה דהכא חידושא אחרינא אתא תנא לחדושי לן ולא תליא תרתי מילי בדף.

אית ספרים דגרסי ולא מיבעיא קאמר. ורש"י ז"ל לא גריס ליה וכתב הריטב"א דהדין עמו משום דלא אמרינן האי לישנא אלא היכא דעבדינן אוקימתא לדיקותא דלישנא אמאי נקט ההוא לישנא. והכא ליכא למימר הכי דרבא מסברא דנפשיה אמר הכי דקים ליה דהכי דינא ועביד צריכותא למתניתין בכי האי גוונא ואפילו ברישא דאמר רבא הוי רבותא. ולספרים דגרסי ליה איכא למימר דכיון דרבא אתא לאשמועינן דתנא דמתניתין הכין סבירא ליה נקיט ליה כאילו דייק ממתניתין.

ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרים. פירוש לאביי דמוקי ליה בדף רישא דקתני בתוך הקן כו' מיירי שיש בתוך השובך יונים הרבה מלבד אותן שזימן. ולרבא דמוקי מתניתין בשתי קינין זו למעלה מזו מיירי דאין בשובך אלא אותן שתי קינים דוקא. היינו דקתני סיפא ואם אין שם אלא הן כלומר קן אחד שזימן דוקא ולא שתי קינין. ואקשינן היכי דמי אילימא במפריחין. וכתב מורי נר"ו דודאי לא פריך לרבא דהא איהו מוקי מתניתין דליכא דף דליתי ביה יונים דעלמא וסבירא ליה דמתניתין לא מסייעא לר' חנינא ולא אמרינן דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. הילכך אפילו מפריחין או מדדין ואיכא יונים בתוך חמשים אמה דין הוא שיהיו אלו יונים הנמצאין לפני הקן מותרין דרוב וקרוב הלך אחר (הרוב) הקרוב ואלו הן שזמנן בתוך הקן אלא שיצאו לפניו. דהא רבא הוא דפירש טעמא דמתניתין שאסר בתוך הקן ומצא לפני הקן משום דאיכא תרתי לריעותא שלא מצאן במקומן ועוד שבקן האחר המוקצה לא מצא כלום דכיון דכולהו ניידי ואיכא חד דאזיל לעלמא לא אזלינן בתר קורבא כולי האי. דודאי אי לא אזיל חד לעלמא אלא שזימן העליונים ונמצאו לפני הקן ואותן שלמטה נמצאו לפני הקן לא אמרינן דלמא איתהפיכו ומספקא ליתסרו כולהו אלא אזלינן בתר קורבא והעליונים הם שיצאו לפני הקן העליון. אבל כשהלך לו האחד לעולם כיון שאפילו תאמר שהתחתון הלך והעליון נשאר יש לך לומר דעליון נייד ויצא לפני הקן הורע כחו ולא אזלינן בתר קורבא דלא אמרינן תרתי התחתון הלך לו והעליון יצא לפני הקן אלא כיון דעל כרחין כולהו ניידי והאחד הלך חיישינן דלמא עליון הלך והתחתון בא לפני הקן העליון. אבל כשאין בשובך אלא אותו. שזימן בתוך הקן דהיינו אין שם אלא הן לפי שיטתו דרבא אף על פי שמצאו לפני הקן לא חיישינן להנך דעלמא ואף על גב דאיכא טובא תוך חמשים אמה דרבא תרתי בעי וכדפירש רש"י: שלא במקומו ושהאחד הלך בודאי. הלכך הא דפריך במאי עסקינן לאביי הוא דפריך דאוקמה בדף דניימי ביה יונים דעלמא. והא דנמצא לפני הקן אמורים משום דחיישינן ליונים דעלמא. והלכך שפיר פריך כיון דחיישינן ליונים דעלמא ניחוש וליתסר ואפילו ליכא יונים בשובך אלא הני דמזדמני. ואוקמה במדדין וליכא קנים תוך חמשים אמה. אלא דקשיא לי לאביי דחייש לעלמא מאי אין שם דקאמר. וי"ל דהכי קתני דמיירי בפנים שאין לך לתלות כלומר שהן לפני הקן ואין בשובך אלא אלו המזומנים וכגון דמדדו וליכא קן תוך חמישים אמה. ואי נמי אם אין שם דקתני סמוך לשובך קאמר תוך חמישים אמה וכן פירש רש"י ז"ל. עד כאן לשון מורי נר"ו:

מתני'. בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר. פירוש משום דמייחד ליה מקום והוה ליה כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסור אפילו לצורך גופו אי נמי משום טירחא ומיחזי כעובדין דחול. ובית הלל שרי משום דתורת כלי עליו אי נמי משום שמחת יום טוב כדאמרינן לעיל:

גמ' ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו. פירוש מחמה לצל שאינו לצורך גופו ולא לצורך מקומו. אבל בתברא גרמי דברי הכל מותר. פירוש אף על פי שהוא כלי שמלאכתו לאיסור והתר ולא אמרינן דמייחד ליה מקום. פשיטא בעלי תנן. פירוש שהוא כלי שמלאכתו לאיסור דוקא ולאפוקי תברא גרמי. מהו דתימא דהוא הדין דבר שמלאכתו לאיסור והתר קא אסיר. פירוש אסרי בית שמאי כגון תברא גרמי קא משמע לן דדוקא עלי. וכולה שקלא וטריא משום טעמא דבית שמאי היא. ואף על גב דלית הלכתא כותייהו כדאי הם לפרש דבריהם. וא"ת כי אקשינן פשיטא נימא דנקט עלי להודיעך כחן דבית הלל דשרו. וי"ל דאין הכי נמי אלא דנקט חדא מינייהו מאי דרויחא טפי. וא"ת ודקארי להו היכא לא סליק אדעתיה דמשום כחן דבית הלל נקט עלי. וי"ל דלדידהו לא חשיב כח ופשיטא דאית להו למשרי לבית הלל או משום תורת כלי או משום שמחת יום טוב.
איכא דאמרי פירוש איכא דמפרקי למאי דאקשינן פשיטא ואינו כשאר איכא דאמרי דתלמודא והרי הוא כאילו אמר אביי אמר לא נצרכה אלא לתברא גרמי חדתא. כלומר דאילו ממתניתין לא ממעטינן אלא תברא גרמי עתיקא אבל חדתא לא אלא דינה כעלי דחיישינן דלמא מימליך ולא תבר כי היכי דלא ליפקע. קא משמע לן אביי דלא חיישי בית שמאי אפילו בהא להמלכה.

כיון דשחטה לתבירא קיימא. הקשה הריטב"א ז"ל דאכתי איכא למיחש דלמא מימלך דחייש עלה כי היכי דלא ליפקע ומתבר בתברא גרמא עתיקא. ותירץ דהא לא שכיח ועוד כיון דלהאי דלית ליה עתיקא שרי ונעשה כלי שמלאכתו להיתר תו לא חיישינן להא אפילו במי שיש לו תברא גרמי עתיקא דאפילו מימליך מכל מקום מידי דחזי למלאכה טלטל. ועוד דבכי הא לא חלקו חכמים שיהא לזה מותר ולזה אסור.

מתני' ולא יגביהנו אלא אם כן יש עליו בשר. פירוש ואפילו כזית מטלטלו אגבו. וא"ת כיון דקתני ולא יגביהנו למה ליה למיתני אין נותנין. ויש לומר דהא קא משמע לן דאפילו בשעת ההפשט שתופס בעור ועל כרחו יש לו להניחו אפילו הכי לא יתננו לפני הדרסן מפני מראית העין שנראה שמניחו להתעבד שם.

ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. פירוש אורחא דמלתא נקט אבל צלי לא בעי מליחה כלל אלא הדחה אם יש עליו דם.

הכי גרסינן קא משמע לן דאפילו לצלי כעין קדרה אסיר. כלומר דצלי דקתני בברייתא דוקא צלי הרגיל שנותנים בו מעט מלח אבל מלח מרובה אסור. ויש גורסין הא קא משמע לן דאפילו לצלי כעין קדרה מותר. ולא נהיר שאין הגמרא הולם סוגיא זו.

שוטחן ברוח. פירוש בשעת ההפשט שהוא תופסו בידו דאי לבתר הכי אינם בני טלטול.

מימנע ולא שחיט קא משמע לן. פירוש ולא חיישינן דלפסידא זוטא כי האי לא מימנע.

מאי שנא מן העור לפני הדרסן. פירוש שהתירו אליבא דבית הלל ליתנו לפני הדרסן כי היכי דלא לימנע משמחת יום טוב. והכא נמי לישתרי למשטח חלבים כרבי יהושע מהאי טעמא. אמר לך התם לא מוכחא מלתא הכא מוכחא מלתא. פירוש בשטיחת חלבים שאין בהם צורך יום טוב כלל אתו למימר דשרי כי היכי דלא ליסרח. ואמר הרשב"א ז"ל דמהאי לישנא אפשר להתיר מליחת בשר לצלי על גבי חלבים דמימר אמרי דלאו משום חלבים הוא אלא אתרמויי אתרמי דמלח ליה לבשרא הכא כי היכי דאמרינן בעור לכל עולם. ומורי נר"ו אסר אפילו מליחה כל דהו ואפילו לצלי על גבי חלבים משום דלא דמי לעור. דבעור אמרינן מתרמי מלתא משום דלא אסר ליה לבשר. אבל חלבים כיון דמבדל בדילי אינשי לא מלח עלייהו משום דאסרי ליה לבשר וודאי כי מלח עלייהו מוכחא מלתא דמשום עבוד החלבים קא עביד. ולי נראה דשאני עור שיש לו תיקון גדול ועבוד יפה ממליחה בנתינתו לפני הדרסן והלכך לא מוכחא מלתא. אבל חלבים דעבוד יפה שלהן אינו אלא מליחה מוכחא מלתא:

שם אמר אביי בדף תימה דלא אמר ארישא לעיל מתוס' ישנים:

שם ה"ד אילימא במפורחין כו' לשון הר"ן אבל במפורחין אפי' פריחה מועטת כו' דבמפורחין ממש א"נ דהנך נינהו אסורין משום צידה כדאיתא פרק אין צדין וכ"ה בתוספות ישנים:

פרש"י בד"ה לא חיישינן לאמלוכי בתמיה ופריך לאביי עכ"ל ורצה לומר דאין זה מחובר למעלה ואסוקי מילתא דמ"ד ממלך ולא תבר קמ"ל דב"ש לא חיישי לאמלוכי אלא שהוא מחובר למטה בלשון בתמיה לאקשויי [אאביי] וק"ל:

בגמ' לעולם דאיכא קן בתוך חמשים אמה וכגון דקיימי בקרן זוית מהו דתימא אדדויי אדדו וכו' לישנא דמהו דתימא וקמ"ל לא מתיישב שפיר במקום זה ומן הראוי היה לגרוס מאי אמרת אדדויי אדדו כל היכא דמדדה והדר חזי וכו' וק"ל:

שם ומ"ש מעור לפני הדורסן התם לא מוכחא מילתא וכו' והא דהתירו סילוק תריסין משום דהתם ליכא למגזר מידי אבל הכא גבי חלבים ועור איכא למגזר אי שרי' להו למשטחינהו אתי נמי לממלחינהו דהוי איסור דעיבוד ולכך צריך להאי טעמא דלא מוכחא מילתא וק"ל:

רש"י בד"ה בקרן זוית כו' וקן זה שזמן כו' כצ"ל. ונ"ב צורה זו:

* בד"ה א"ד כו' וד"ה מותר אלא כו' הד"א:

גמרא לימא מסייע לי' לר"ח כו'. לכאורה כאן ולעיל י"ל דלמא לעולם רוב וקרוב שוין ואזלינן לעולם אחר צד האיסור [בדאורייתא. והכא משום דספק מוכן להחמיר] דלא כר"ח שאמר לעולם הלך אחר הרוב בין לקולא ובין לחומרא כמ"ש רש"י לעיל:

גמ' אמר אביי בדף. בת"י תימה אמאי לא אמר אביי כן לעיל. וכבר כתבתי לעיל הנראה לי ובזולת זה אפשר לומר כיון דמרישא לא הוי סיוע לר"ח בלא תירוץ של רבה לעיל כגון שזימן שחורים ולבנים כו' איתהפוכי איתהפך כו' ואפשר הו"ל לאביי תירוץ אחר על קושית פשיטא. וכן צ"ל לרבא דמתרץ בב' קנים ופירש"י בד"ה רבא הא לא איצטריך לאשמעינן. אלא כו' ופירוש (שפיר) [דהוי] פשיטא כיון דבדף הו"ל רוב וקרוב ודאי הולך אחריהם אלא לא איירי בדף וא"כ צ"ל דברישא הי' לו תירוץ אחר על קושית פשיטא [ולא מוקמי בדף] ולא ניחא (לי') [לי] לפרש [דפירוש] הא לא איצטריך [היינו] כיון דכבר אשמעינן ברישא הך דבדף:

גמ' אילימא במפורחין. פירוש פריחה מועטת וכן הוא בר"ן דאל"כ אסור משום צידה וכמ"ש התוס' לעיל (ביצה דף ט') בד"ה אין מוליכין דמיירי בקטנים שלא פרחו וכ"כ רש"א. ומיהו אין צורך לזה דאיירי בנטל ממי שלקחו כבר שאינם מחוסרין צידה רק משום איסור הכנה נגעו בה לאפוקי לעיל דקאמר אין מוליכין סולם משובך לשובך [ה]:

גמ' אמר אביי מחלוקת בעלי וכו' מהו דתימא כו'. לכאורה קשה סוף סוף מהיכא תיתי שיהי' תברא גרמא אסור לפי מ"ש התוס' תימה הא צריך לגופה וכו' ותירצו במוקצה שיש בו חסרון כיס וא"כ תברא גרמא מהיכא תיתי אסור דמיוחד לקצב בשר ואף זולת פירוש התוס' קשה מאי איסורא בתברא גרמא ואף לפירוש האשר"י [דפירש על ושוין שאם קיצב דאסור דמיירי] מחמה לצל מ"מ הא דתברא גרמא פירושו בהא לא פליגי ב"ש דמותר לקצב עליו בשר [דקאי אמחלוקת] וזה פשיטא וצ"ל דה"ק מ"ד אפילו תברא גרמא ופלוגתייהו הוא אם אסור משום טירחא ועובדא דחול אע"פ שמיוחד לכך מ"מ אסור לטלטלו קמ"ל דדוקא בעלי דמלאכתו לאיסור ומוקצה מחמת חסרון כיס פליגי [ו]:

גמ' וב"ש לא חייש לאימלוכי ופי' רש"י בתמיה ופריך לאביי. ר"ל לא מחובר לשל מעלה לסיומא דמלתא [דאביי דקמ"ל דלא חייש ב"ש לאימלוכי]. והא דלא מקשה ממתני' דלא יטול אא"כ נענע דשמעי' דחייישי ב"ש לאימלוכי שאני התם דבריכה הראשונה דחייס עליה טפי והא ראיה דבבריכה שניה מודים. והא דשמעינן לרב יוסף אליבא דב"ש דלא חיישינן לאימלוכי ושמחת יו"ט עדיפא שאני התם דהוי אימלוכי שלא לשחוט כלל בהא ודאי לא חיישינן אבל מבהמה לבהמה חיישינן:

ברש"י בד"ה ולא מיבעיא קאמר לא גרסינן אלא ה"ג ולא מבעיא עיין במאור דגריס לי' והוא דוחק בעיני דמאי פסקא דהקן התחתונה פנימה והעליונה חיצונה:

[רש"י ד"ה א"ד אמר אביי שני אביי גופיה הכי ל"נ כו'. כצ"ל] :

לֵימָא מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רֹב וְקָרוֹב - הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב. כתב הרב המחבר שמן הטוב על ביצה ששמע מעט"ר הרה"ג מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה שהיה מקשה דמאי סייעתא לרבי חנינא דשאני הכא דאיכא קרוב דאיסורא מדקתני בסיפא ואם אין שם אלא הם הרי אלו מותרים שמע מינה דברישא מיירי דאיכא קנים סמוכים שאינם מזומנים עד כאן דבריו זצוק"ל.
ונראה לי בס"ד לתרץ דסלקא דעתך דסתמא דהש"ס דאורחא דמלתא בקן שיש בו עופות שיש עופות נח להם לישב בתוך הקן בפנים ויש עופות דנח להם לישב לפני הקן דהיינו אצל הפתח להיות קרובים לאויר ולכן ודאי זה הבא להזמין בערב יום טוב עופות כדי ליטלם ביום טוב לא יזמין אותם שהם בתוך הקן בפנים וישארו אותם שלפני הקן מוקצים דאיך יבא ביום טוב ויעביר ידיו על המוקצין שפוגע בהם תחלה כדי ליטול המזומנים שבפנים כי אי אפשר שלא יכשל בזה שיזיזם לאותם המוקצים כשמושיט ידיו ליטול המזומנים מבפנים, על כן ודאי אם ירצה להזמין אותם שבתוך הקן בפנים מוכרח שיזמין גם לאותם השוכנים ויושבין לפני הקן שהם חיצונים כדי שלא יהיו מוקצים אלא יהיו הכל מוכנים ומזומנים ואז פושט ידיו לפנים ליטול כרצונו וגם אין חשש שמא יתערבו זה בזה כיון דכולם מזומנים.
ולכן סתמא דהש"ס מעיקרא סלקא דעתך דמה שאמר במשנה זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן איירי שיש עופות לפני הקן ויש תוך הקן כי כן הדרך ברובא דקנים ומוכרח לומר שהוא זמן לאותם דלפני הקן גם כן מטעם האמור כדי שלא יכשל למחר בהזזת המוקצין שפוגע בהם תחלה וגם כדי שלא יתערבו זה בזה ואף על גב דבמשנה לא פירש ואמר שזמן גם לפני הקן מכל מקום הדבר מפורש מעצמו כי כיון דקאמר זמן בתוך הקן מוכרח לומר שגם אותם דלפני הקן זימן אותם ועל כן יש לומר דתנא דידן הכי קאמר כגון שהיה שלשה עופות לפני הקן סמוך לפתח והיה עוד שלשה בתוך הקן בפנים ובא הוא בערב יום טוב וזמן את השלשה שלפני הקן והשלשה שבתוך הקן מטעם האמור ולמחר ביום טוב מצא את השלשה שזמן בתוך הנה הנם לפני הקן שמצא לפני הקן ששה עופות הרי אלו אסורים דלא אמרינן אלו השלשה הנוספים לפני הקן באו ממקום קרוב שהם אלו שהיו בפנים בתוך הקן אלא אמרינן אלו השלשה הנוספים לפני הקן אתו מרובא דעלמא ואלו הם מוקצים וכיון דנתערבו בשלשה המזומנים מאתמול לפני הקן נאסרו כולם ואותם השלשה שזימן אתמול בתוך הקן אזלו לעלמא ולהכי קאמר אם אין שם אלא הם פירוש כשבא ביום טוב ליטול לא מצא הקן אלא הם כלומר הם שהיו מזומנים שם מאתמול שלא מצא אלא רק שלשה לפני הקן ולא יוסיף עליהם כלום הרי אלו מותרים כי בזה לא נעשה שינוי בלפני הקן כי כמו מספרם אתמול בעת ההזמנה כן נמצאו עתה ביום טוב ולכן לא חיישינן לומר דכמו אותם השלשה שזימן בתוך הגן פרחו ואזלו לעלמא כן אותם השלשה שזימן לפני הקן פרחו עמהם ואזלו ואלו השלשה שמצא היום לפני הקן אתו מעלמא אלא אמרינן כיון דלפני הקן לא מצינו היום שינוי מעת ההזמנה דאתמול אמרינן אלו הנמצאים עתה הן הן שהוזמנו מערב יום טוב.
ולכן על הצעה זו קאמר הש"ס לימא מסייע ליה לרבי חנינא והשיב בדף, רוצה לומר אין הכרח לפרש דברי התנא דאיירי במציאות זו והצעה זו כדי למידק מינה רוב וקרוב הלך הרוב דאיכא למימר דאיירי שיש דף יוצא ובולט חוץ לקן תחת האויר והדרך הוא דאתו תמיד עופות דעלמא וחונים על זה הדף ולכן אם בערב יום טוב לא היה עופות לפני הקן כלל כי אם היה שלש או ארבע עופות בתוך הקן בפנים ולמחר מספר עופות אלו שהזמין בפנים מצאם לפני הקן שהוא סמוך לפתח ולא מצא בתוך הקן כלום להכי הם אסורים משום דאיכא דף הבולט חוץ שעליו מצוים תמיד עופות מוקצים והוא קרוב למקום זה דלפני הקן שהוא סמוך לפתח שימצאו בו העופות היום והרי כאן קרוב דאיסורא ועוד איכא למתלי ברוב דאיסורא שהם עופות דעלמא מלבד אותם שעל הדף להכי אסרינן עופות אלו הנמצאים היום לפני הקן דאמרינן אתו מעלמא שהוא רובא אתו מן הדף שהוא קרוב דאיסורא ולא תלינן דאתו מתוך הקן שהוא מקום קרוב דהיתרא ולכן כיון דאפשר לומר דמתניתין איירי במציאות זו דאיכא דף שהוא קרוב דאיסורא ליכא סייעתא לרבי חנינא מהכא, והוא הדין דהוה מצי לעשות המציאות של קרוב דאיסורא כגון דאיכא קן אחר שאינו מזומן סמוך לאותו קן המזומן אלא כיון דבאמת מתניתין סתמא נקיט ולא קאמר דאיכא קן אחר שאינו מזומן ניחא ליה לעשות המציאות דאיירי בדף אף על גב דגם זה לא נתפרש במשנה משום דרוב הקנים אית להו דף ולכן כיון דאמר התנא זימן בתוך הקן מפרשינן לה דאיכא דף בולט דסתמייהו דקנים הכי הוי.
וכן רבא עשה מציאות אחרת לקרוב דאיסורא כגון דאיכא שתי קינין זו למעלה מזו ואף על גב דזה הגוונא לא נתפרש במשנה כי התנא נקיט קן אחד עם כל זה עשה רבא מציאות כי דרך דחוייא הוא זה לומר לית לך למימר דאיכא סיועא לרבי חנינא מהאי מתניתין כיון דאפשר לפרשה דאיירי בכהן גדול כי גם סתמא דהש"ס עשה מציאות והצעה בדבר התנא שלא נתפרש במשנה אך אמר בלשון ספק לימא מסייע ליה לרבי חנינא אם אפשר שרבי חנינא יפרש דברי התנא באופן שיהיה לו סיעתא מדבריו והשיב לו אביי הא איכא לפרושי דברי התנא באופן זה דליכא סייעתא מיניה לרבי חנינא וכן השיב רבא.

הָכָא מַאי אִיכָּא לְמֵימָר? מְמַּלַּךְ וְלָא תְּבַר? כֵּיוָן דְּשַׁחֲטָהּ - לַתְּבִירָא קַיָּמָא!. הקשה הצל"ח ז"ל מבואר כאן דבית שמאי חיישי לאמלוכי, וקשה דלעיל דף ט' בסוגיא דסולם למה לא אמר טעמא דבית שמאי דילמא ממלך ולא ישחוט היונים ונמצא טרח בסולם שלא לצורך? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהכא לא חיישינן שלא ישחוט כלל אלא חוששין דילמא שביק בהמה זו ושחיט בהמה אחרת וכן בתבלין שביק קדרה זו דבעיא תבלין ומביא קדרה דלא בעיא תבלין אבל התם גבי סולם צריך אתה לחוש ולומר שלא ישחוט יונים כלל יען דהיונים צריכין הזמנה מערב יום טוב ואם אלו היונים שהזמינם מערב יום טוב נמלך ואינו שוחט אותם נמצא אינו שוחט כלל דאין לו אחרים מזומנים כדי לשחטן וחששה כזו שלא ישחוט כלל לא חיישינן. ואם תאמר נחוש שמא ימלך וישחוט בהמה במקום העופות זה אינו דאם הוא הזמין עופות מערב יום טוב כדי לאכול בשר עוף לא ימלך היום כדי לאכול בשר בהמה ורק במין אחד יש לחוש שימלך לשחוט בהמה אחרת שהיא שמנה יותר, וכן בתבשיל דבעי תבלין אפשר שימלך לבשל תבשיל אחר דלא בעי תבלין.

גמ' רבא אמר בשני קנין. עיין לקמן דף כה ע"א רש"י ד"ה ומצא:

ולא מיבעי זימן בעליונה וכו'. יש גורסי' ולא מיבעי קאמר ואמתני' קאי ורש"י מחק הגי' וערז"ה. ולכאורה י"ל דרבא לא מוקי רישא בדף וס"ל דמרישא לא תסייע דלמא משום ספק מוכן וכ"ש לעיל. ואלא א"כ ע"כ תסייע מסיפא דאין לומר זימן בתחתונה וכו' דפשיטא דכבר אשמועי' ברישא ספק מוכן אסו' וע"כ צ"ל דמתני' לא מיבעי קאמר וקמ"ל סברת אישתרבובי אישתרבוב. אך לפ"ז למאי דקי"ל כר"ח באמת אין הכרח לסברת אישתרבובי וא"ש דלא מייתי לי' הטור ועב"י ומה שהקשה עליו פר"ח והא"ש וק"ל:

להודיעך כחו דב"ה דאפי' דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרי. לכאורה יש להקשות איך אפשר לומר דמתני' אתי' להודיעך כחו דב"ה א"כ תיקשי קו' תוס' דשבת קכ"ג ע"ב ד"ה ה"נ ותירוצם לא שייך כיון דאתי להודיעך כחו דב"ה ולא דב"ש וי"ל דלעולם ה"א דכחו דב"ה אתי' לאשמועי' וה"א בעלי זורי ומזורו מיירו כתי' ש"ס לעיל קכ"ג ע"א ע"ש ועפי"ז יובנו דברי תוס' דשמעתין ד"ה אין נוטלי' ועיי' פ"י וק"ל ודע לפני פני יהושע הי' ש"ס הישנים שנדפסו בטעות דקו' ש"ס בשבת ממתני' אין נוטלין עלי וט"ס הוא כאשר הגיהו ש"ס חדשים דהקו' הוא מברייתא ושוין שאם קצב עליו וכו':

ויש לעיין בר"פ כל הכלים מוקי בסיכי זיירו ומזורו ובהיפוך הדף מוקי במחמה לצל וי"ל דבר"פ קאי למ"ד לצורך גופו מותר ולמקומו אסור ופריך מושוין אחר שקצב עליו אסור לטלטלו ומשמע אפי' בשצריך גופו למלאכת היתר דומיא דקצב בשר ואפ"ה אסור ולזה משני בסיכי זיירו וכו' דאינו עושה בה שארי מלאכת אבל שם בהיפוך הדף הקשה למאן דמתיר אפי' לצורך מקומו עכ"פ הוה לי' להחזיר כשצריך למקומו דאפי' מיירי בסיכי זיירו שמקפידי' אפי' על מקומן המיוחד להם ודלא כספר נזירת שמשון רס"י ש"ח מ"מ היינו כשעומדי' עדיין במקומן המיוחד והכא כבר טלטלם חוץ למקומן לקצוב בשר וא"כ למה לא יחזירם למקומן המיוחד ומשני אה"נ אלו היה צריך למקום זה אלא מיירו מחמה לצל וק"ל:

קמ"ל הלכה כיחיד בשער המלך פ"ג מהולכו' י"ט הלכה ה' הקשה לפמ"ש הרא"ש פ' לולב וערבה גבי ערבה צריכה שיעור דראב"י פסק כר"ח אר"י משום דר"ח אמר משמי' דר"י ה"ל תרי לגבי חד ע"ש וא"כ ה"נ דתני' משום ר' יהושע אמרו הרי אמרו רבים בשמו וה"ל רבים. ולפע"ד לק"מ ע"כ לא אמרו הרא"ש אלא התם דהוזכר שמו דר"ח וידעי' דבר סמכא הוא. אבל הכא אמרו משמו של ר"י מי אמרו אולי תלמיד שלא הגיע להוראה ומסתמא כן הוא דאל"ה הי' מזכיר שמם כדאמרי' סוף הוריות מימיהם אנו שותים ושמותיהם אין אנו מזכירים:

בפרש"י בד"ה הלך אחר הרוב וכו' אלא אמרינן מעלמא אתו עכ"ל. האי מעלמא לאו מעלמא ממש דהא בסמוך מוקמינן להאי בבא במדדין מדקתני עלה ואם אין שם אלא הן וכו' והיינו משום דכל המדדה אינה מדדה יותר מנ' אמה אע"כ דהאי מעלמא היינו משובכים אחרים שיש לו בתוך נ' אמה ולא הזמינם והם מוקצים ובזה נתיישב ג"כ הא דקאמר לימא מסייעא לר' חנינא ומאי סייעתא דלמא שאני הכא דאיכא תרי רובא לאיסורא רוב היונים שבשובכים שלו שלא הזמינם ורובא דאתו מעלמא אבל בחד רובא לעולם דקורבא דמוכח עדיף ולמאי דפרישית דה"נ ליכא אלא חד רובא א"ש ודוק. ועפ"ז יש ליישב הא דלא קאמר אביי מלתיה ארישא כמ"ש לעיל אלא דהתם בלא"ה איכא למידחי משום דאיכא תרי רובא משא"כ הכא ע"כ בחד רובא איירי:

בגמ' היכי דמי אילימא במפורחין ופרש"י מפורחין גדולים והולכים למרחוק אין להקשות דבלא"ה א"א לאוקמי במפורחים גדולים דא"כ הא אסורים משום צידה כדאיתא בברייתא בפרק אין צדין הצד יוני שובך חייב אלא דרש"י לשיטתו שמפרש שם יוני שובך דהתם ביוני הבר דוקא משא"כ בהנך דהכא דיוני שובך שלו הם דהוי כנצודין ועומדין מיהו רוב הפוסקים הסכימו דבכל ענין בגדולים שייך בהו צידה וא"כ ע"כ מפריחין דהכא היינו בקטנים שפורחין מעט מעט וכ"כ הר"ן ז"ל:

בגמ' אמר אביי מחלוקת בעלי אבל תברא גרמי ד"ה מותר פשיטא עלי תנן. ויש להקשות דהא ע"כ הא דקאמר אבל תברא גרמי ד"ה מותר אפילו לאחר שקצב עליו בשר דאלת"ה תקשי אטו אביי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דהא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כדמקשה הש"ס בכמה דוכתי טובא אע"כ דנ"מ לב"ה דשרי אף לאחר שקצב והכי הוא קושטא דמלתא דהא תברא גרמי מלאכתו להיתר הוא וא"כ מאי מקשה הש"ס פשיטא עלי תנן דלמא היא גופא קמ"ל דאף לאחר שקצב ד"ה מותר והא מילתא לא שמעינן ממתני' כלל. והנראה בזה דזה לא משמע ליה לתלמודא חידוש דמלתא דפשיטא היא דדבר שמלאכתו להיתר מותר אע"כ דעיקר מלתא דאביי לאשמעינן דמותר לטלטל לקצב בשר אף אליבא דב"ש ולא חיישינן דלמא מימלך והוי טרחא שלא לצורך כפרש"י אלא דמ"מ לא שייך להקשות וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן כיון דאגב אורחא מיהו קמ"ל אביי דאף לאחר שקצב מותר לד"ה אלא דקשה לי האיך אפשר לומר כן דאביי סובר דאף לאחר שקצב מותר לד"ה שהרי כיון שכבר קצב א"כ ע"כ שמטלטלו לצורך מקומו או מחמה לצל ושמעינן ליה לאביי בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ג) גבי התירו וחזרו והתירו דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור וכל שכן מחמה לצל ונהי דתברא גרמי ביום טוב מלאכתו להיתר הוא מ"מ כיון דבשבת מלאכתו לאיסור הוא שמעינן מיהא לאביי אליבא דב"ש גופא דגזרינן י"ט אטו שבת ואסור לטלטל כמו בשבת כדאמרינן שם לעיל בעמוד הקודם דמוקמינן לברייתא דאין סומכין הקדירה בבקעת בי"ט כב"ש והיינו מה"ט גופא כיון דבשבת מלאכתו לאיסור גזרינן י"ט אטו שבת וא"כ אמאי קאמר הכא דבתברא גרמי אף לאחר שקצב ד"ה מותר דהא לב"ש ודאי אסור לטלטלו לצורך מקומו או מחמה לצל דדיינינן ליה ככלי שמלאכתו לאיסור כיון דבשבת מלאכתו לאיסור ואם נאמר דלא איירי אביי אלא קודם שקצב הדרא קושיא לדוכתא אטו טעמא דבית שמאי אתי לאשמעינן. ויש ליישב דודאי עיקר מימרא דאביי במאי דקאמר ד"ה מותר היינו קודם שקצב אלא דממילא שמעינן כיון שאין דינו כעלי משום דמלאכתו להיתר א"כ לב"ה ודאי שרי אף לאחר שקצב דהא בית הלל לא גזר יום טוב אטו שבת כדאיתא שם להדיא בפרק כל הכלים דמוקמינן מתני' דמשילין פירות כוותיה ודו"ק ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס':

בתוס' בד"ה ב"ש אומרין אין נוטלין העלי ותימא הא צריך לגופא וכל כלי וכו' וי"ל דבפרק כל הכלים מוקמינן לה במוקצה שיש בו חסרון כיס עכ"ל. דברי התוספות כאן צ"ע דמאי פשיטא להו דב"ש סברי דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו שרי דלמא סברי כר' נחמיה דאוסר טלטול בכל הכלים אם לא לתשמיש המיוחד להם ועלי לקצב לאו תשמיש המיוחד לו הוא והיינו דשרו בתברא גרמי משום דתשמיש המיוחד לו הוא וא"ל משום דבכל דוכתי אמרינן ב"ש כר' יהודה ולא אמרינן כר"נ מזה אין ראיה משום דר"נ לא איירי במוקצה לאכילה כלל ור"י איירי בכל דיני מוקצה מש"ה אמרינן ב"ש כר"י דהתם במידי דאכילה איירי ולאפוקי דלא סבר כר"ש אבל לענין טלטול כלים לעולם דסבר כר"נ ועוד דאפילו אליבא דהלכתא פליגי אמוראי טובא דר"י דהוא אמורא אמר להדיא בר"פ כל הכלים דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אסור ואביי ורבה בר נחמני סברי לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור ורבא בריה דרב יוסף דהוא רבא סתם סובר דאפילו לצורך מקומו מותר ונהי דקי"ל כרבא דהוא בתרא אליבא דהלכתא מ"מ מאי פשיטא להו להקשות מ"ט דב"ש ול"ל דפשיטא להו משום דבפרק כל הכלים מוקמינן ברייתא דאין סומכין הקדרה בבקעת כב"ש ומדאשמעינן בבקעת שאין תורת כלי עליו ולא אשמעינן בכלי שמלאכתו לאיסור אלמא דמותר לצורך גופו הא נמי ליתא דעיקר הרבותא בבקעת אע"ג דבי"ט מלאכתו להיתר הוא אפ"ה גזרינן אטו שבת כדאמרי' להדיא בפרק כל הכלים ול"ל נמי דקושייתם אהא דקתני ושוין שאם קצב דאיירי אליבא דב"ה דמאי פסיקא להו דלצורך גופו איירי דהא מצינן למימר דלאחר שקצב איירי מחמה לצל כדאוקמ' רבא בריה דרב יוסף להדיא בפרק כל הכלים ולאביי אפילו בצורך מקומו א"ש דאית ליה שם דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אסור כרבה בר נחמני רבו וכמ"ש מוכח להדיא בסוגיא דפרק כל הכלים ע"ש לענין אוקימתא דמתני' וכן מה שתירצו דהכא משום ח"כ אסרי וב"ה שרו משום שמחת י"ט וכתבו כדאיתא בפרק כל הכלים וקשה טובא דשם פ' כל הכלים רבה בר"נ תירץ כן לאביי אבל אח"ז בהיפוך הדף אברייתא דחזרו והתירו חזר אביי להקשות מברייתא דושווין שאם קצב לרבא בריה דר"י ואוקמה במחמה לצל וא"כ ע"כ דלא ס"ל לתרווייהו האי שינויא דרבה בר"נ ואנן קי"ל כרבא לגבי דרבה בכל דוכתי ואם כן משמע להדיא דטעמא דעלי לאו משום חסרון כיס הוא למסקנא וכן כתב הרי"ף להדיא דאפי' לצורך מקומו מותר ומשמע דאפילו בשבת ולאו משום שמחת י"ט. וע"כ נראה שקושית התוספות הכריחם לכל זה ואם כן כיון שכבר כתבתי דקושייתם מעיקרא ליתא מנ"ל לאוקמי הסוגיא דהכא דלא כמסקנא דהתם:

והנלע"ד בזה ליישב שיטת התוס' דמשמע להו בע"כ טעמא דעלי משום ח"כ דאי ס"ד טעמא דב"ש משום דמלאכתו לאיסור לצורך גופו אסור אמאי אוסר ב"ה לאחר שקצב כדקתני ושווין הא לב"ה אפילו מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו לאביי ולרבא בריה דר"י אפילו לצורך מקומו ולא משמע להו לפרש דהאי אסורא דלאחר שקצב היינו לצורך מקומו לאביי ולרבא מחמה לצל כדאוקמה בפרק כל הכלים דא"כ תקשי אמאי קאמר אביי בתברא גרמי ד"ה מותר וכמ"ש לעיל באריכות בלשון הגמרא דע"כ א"א לומר דקודם שקצב לחוד איירי וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן אע"כ דלאחר שקצב נמי איירי וא"כ אי ס"ד דטעמא דעלי בלאחר שקצב היינו לצורך מקומו לאביי ומחמה לצל לרבא דא"כ האיך קאמר אביי דבהאי גוונא גופא מותר בתברא גרמי דהא לב"ש ודאי אסור כיון דבשבת מלאכתו לאיסור הוא גזרינן י"ט אטו שבת ואפילו לצורך גופו ליתסר נהי דתברא גרמי לקצב עליו בשר ודאי שרי דהוא תשמיש המיוחד לו ובכה"ג לא שייך לגזור אטו שבת דבשבת נמי שרי אי לאו שהמלאכה בעצמה אסורה ובזה ודאי לא שייך גזירה דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש והאי לקצב אוכל נפש הוא אבל מ"מ לאחר שקצב ליתסר לב"ש אפילו לשאר צרכי גופו וכ"ש לצורך מקומו ומחמה לצל מש"ה משמע להתוספות מסוגיא דהכא דטעמא דעלי משום ח"כ הוא ומש"ה אסור לב"ש לקצב עליו וב"ה שרו משום שמחת י"ט ולאחר שקצב אסור לד"ה אפילו לצורך גופו כל שאינו לשמחת י"ט וע"ז קאמר אביי שפיר דבתברא גרמי לד"ה מותר והיינו אפילו לאחר שקצב שרי מיהא לב"ש לצורך גופו ולא שייך לגזור אטו שבת דבשבת גופא כלי שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו לסברתם עכשיו אליבא דב"ש ובעלי גופא לא אסרי אלא משום ח"כ ובתברא גרמי דלא הוי ח"כ שרי וממילא דלב"ה בתברא גרמי שרו אף לצורך מקומו למאי דס"ל דלא גזרינן ולרבא אפילו מחמה לצל. ולפ"ז משמע להו לתוספות בע"כ דהאי שקלי וטריא דאביי ורבא בריה דר"י במתני' דושווין היינו קודם ששמעו מרבה בר"נ דמדמה העלי למוקצה מחמת ח"כ דרבה בר"נ גופא לא אמרה אלא לבתר דשמע מר' חנינא דכל מידי דקפיד עליה אסור אבל לבתר דשמע רבה ואוקמיה בהכי אפשר דאביי ורבא בריה דר"י נמי קבלו מיניה לענין זה דהוי מוקצה מחמת ח"כ כנ"ל אלא דמלשון התוספות בפרק כל הכלים משמע להדיא דשקלא וטריא דאביי ורבא הוי לבתר דשמע אביי מרבה וא"כ צ"ע ויש ליישב ודו"ק:

וכל זה לשיטת התוספות אמנם אין בזה סתירה לשיטת רש"י והרי"ף שכתבו להדיא דטעמא דעלי משום מלאכתו לאיסור הוא ויש ליישב לשיטתם הסוגיא דתברא גרמי במ"ש בלשון הגמרא דעיקר מימרא דאביי היינו לענין קודם שקצב אלא דאגב אורחא שמעינן דלב"ה מותר אף לאחר שקצב ודוק היטב. אחר כל האריכות שהארכתי בזה עדיין לא נתיישבה דעתי דמסתימת לשון התוס' נראה דלא נתכוונו לזה כלל דכל כה"ג לא הו"ל לסתום לכן נראה דעיקר קושייתם אהא דנקט במתני' לקצב בשר דלצורך גופו הוא וטפי הו"ל למיתני רבותא דאפי' לצורך מקומו מותר לב"ה ואע"ג דבפרק כל הכלים כתבו התוספות להדיא דנקט לקצב בשר לרבותא דב"ש היינו משום דהתם לא מצי לשנויי כשינויא דהכא משא"כ הכא משמע להו טפי כהאי שינוייא דקשיא להו ליתני טפי רבותא לב"ה דהא קי"ל כח דהתירא עדיף מ"מ ראיה לדבריהם ודאי איכא כמ"ש באריכות. אלא דאכתי קשה מה שתירצו דהו"ל מוקצה מחמת ח"כ והוא דלא כמסקנא דאביי ורבא שם דא"כ לא צריך לאוקמי הא דושווין במחמה לצל וצ"ע:

בגמ' ומ"ש מעור לפני הדורסן משמע דקס"ד דבעור לפני הדורסן נמי שייך איסור עיבוד וקשה דבפרק המוציא יין גבי המוציא עור כדי לעבדו דמקשה הש"ס מהא דשלשה עורות הן וכו' ומשני התם בבישולא ופרש"י בישולא היינו עור לחה כמו שהופשטה דלא חזי לעיבוד וא"כ ה"נ איירי בלחה שהרי היום נשחטה ואמאי קאמר דשייך בה עיבוד ונראה דהתם לא קאמר בפרק המוציא אלא דמסתמא לא קיימא לעיבוד דבהכי איירי התם אבל אם עיבדה אה"נ דשייך עיבוד אפילו בלחה ועוד יש לומר דנהי דלא חזיא לעיבוד אפי' הכי מקשה דליתסר מדרבנן דהו"ל כמעבד לאחר יד וק"ל:

אמר אביי בדף הקשו תו' ישנים דלא אמרה לעיל ארישא פי' אמשנת זימן שחורים וכו' דאמרי לימא מסייע ליה לר' חנינא ומשני כדאמר אביי בדף ה"נ בדף נמצא דעיקר דברי אביי נאמרו הכא אסיפא דמתני' ועל זה הקשו דהו"ל אביי לקבוע דבריו ארישא. ואפשר לומר דהכא במשנ' לחוד כפי פשטא היה מקום לסיועי לר' חנינא ואוקמה אביי בדף והתם לאו אגופא דמתני' לחוד אלא דפריך פשיטא ומשני רבה זימן שחורים ולבנים וכו' ועל אוקמתא דרבא שאל לימא מסייע לר' חנינא. ומשו"ה ניחא לאביי למנקט מילתיה במשנה לחוד. מלקבוע דבריו על אוקמתא דרבה במשנה:

רבא אמר בשני קינין זו למעלה מזו עסקי' ולא מיבעיא זמן בתחתונה וכו' כתוב בשיטה מקובצת וז"ל אית ספרים דגרסי ולא מיבעיא קאמר ורש"י ל"ג ליה וכתב הריטב"א דהדין עמו משום דלא אמרינן האי לישנא אלא היכא דעבדינן אוקמתא לדיקותא דלישנא אמאי נקט ההוא לישנא והכא ליכא למימר הכי דרבא מסברא דנפשיה אמר הכי דקי' ליה דהכי דינא ועביד צריכות' למתני' בכי האי גוונא ואפי' ברישא דאמר רבא הוי רבותא עכ"ל. הראת לדעת דהריטב"א ס"ל דהא דרבא סברא דידיה הוא דקים ליה דהכי דינא. ולפ"ז אף למאי דקי"ל כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומתני' כפשטה הדין דין אמת כדרבא בשני קינים וכו'. וזו דעת רבו הרשב"א בס' עבודת הקדש דהגם שכתב דאפי' שלא בדף אסורים שאני אומר שבאו מן הרוב בשאר קינים עכ"ז אח"ך הביא דין דרבא בשני קינים ע"ש וגם רבינו ירוחם הביאו בח"ד ע"ש. ואפשר דטעמם דמוכח דרבא הכי סבר מסברא דנפשיה לדינא ולאו משום לדחויי דלא לסייעיה לר' חנינא קאמר ויש להוכיח זה דהא לפי האמת בחלוקת זימן שחורים לעיל דלא אתמר בש"ס שום אוקמתא כי אם אוקמתא דרבה זימן שחורים ולבנים וכו' ומוכח דכ"ע מודו דפירושא דמתני' הכי ושם י"ל נמי לימא מסייע לר' חנינא וצריך לאוקמיה בדף ומשמע דגם רבא אצט' לאוקמה בדף. והשתא אי הך דינא דקאמר הכא רבא בשני קינים זימן וכו' אי לאו דקים ליה דדינא הכי אמאי מוקי לה למתניתין בהכי ולא קאמר בדף כדאביי דרישא נמי גם הוא מודה די"ל בדף. אלא מוכרח דרבא סבר דדינא הכי וניחא ליה לאוקומי מתניתין בהכי לרבותא כמ"ש בשיטה מקובצת וז"ל פי' רבא משמע ליה דהכא חידושא אחרינא אתא תנא לחדושי לן ולא תלינן תרתי מילי בדף עכ"ל והא ניחא אם רבא מסברי' סבר האי דינא אבל אי לא"ה הו"ל לאוקמה ה"נ בדף וכיון דרבא מסברתו סבר הכי קי"ל כותי' זה דעת הרשב"א והריטב"א ורי"ו:
ומרן בב"י סי' תצ"ז הביא דברי רי"ו שכתב דברי רבא וכתב וז"ל אבל שאר פוסקים לא הזכירו דבר זה כלל ואפשר שטעמם משום דהא דאמרי אביי ורבא לאו לקושטא דמילתא אמרי הכי אלא לדחות דלא לסייע לר' חנינא וכיון דקי"ל הלכה כר' חנינא אית לן למימר דטעמא דמתני' משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ותו ל"צ לאוקומיה בשני קינין זו למעלה מזו והילכך איכא למימר דב' קינין זה למעלה מזה אפילו זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה שרו דכיון דאותם שזימן מצאן במקומן לא חיישינן להו כלל עכ"ל. והרב חדות יעקב ז"ל כתב דמהרש"ל השיג על מרן דלשבקיה להני סברות דרבא מ"מ אשתכח רעותא והני אחריני נינהו והוא ז"ל תי' דכונת מרן דבמקום שאין שם קינין אלא הן לא נאסרו דכי ליכא רוב אזלינן אחר הקרוב יותר דהיינו הקן שהגוזלות עומדין לפניו ולא אמרינן אשתרבובי אשתרבוב גם לא מסרוך סרוך ולפי האמת הא דקאמר ואם אין שם אלא הן סברת הב"י אתי לאשמועינן אלא דהש"ס פריך פשיטא לשיטה זו דלא מסייע לר' חנינא עכ"ד ואפיריין נמטייה דזה כונת מרן ודאי. אבל מה שסיים דהיינו דתנן ואם אין שם אלא הן שהוא סברת מרן אינו מחוור דלמאי דקי"ל כר' חנינא מתני' כפשטא ולא איירי בשני קינים כלל ומאי דתנן ואם אין שם אלא הן קאי במציאות דלעיל ואיך נאמר דהשמיענו סברת מרן ז"ל והרי הוא כמבוא"ר:
אחרי כן ראיתי להר"ב פר"ח שם סי' תצ"ז שהביא דברי הרשב"א בעבודת הקדש והגדיל התימא והביא דברי מרן בב"י וכתב וגם זה פלא דאף דלא נימא סרוכי סרוך מ"מ הא איכא למיחש לרוב דעלמא ולכן נ"ל דאף למסקנא צריכין למידע אי אוקמתא דרבא הויא קושטא או לא והיינו בכה"ג דודאי כל שיש שם קינין אחרים וכו' טפי תלינן ברובא מבקורבא אבל כשהן מדדין ואין שם וכו' וזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה ה"א דדבר רחוק לומר דסרוכי סרוך וכו' קמ"ל רבא וכו' וכן עיקר בדעת הרשב"א ור"י ודלא כהב"י דס"ל דלמסקנא ל"א הכי וליתא ותדע דהא רבא לא הוה אצט' לדחוי אלא דמיירי מתני' בשזימן בתחתונה וכו' ואיהו קמוסיף אפילו זימן בעליונה ולא מצא בתחתונה ע"כ אינו אלא משום דהכי קי"ל לרבא מסברא דנפשיה וכיון דכן אף למסקנא דק"ל כר' חנינא נקיטינן כסברת ואוקמתת רבא עכ"ל. ומ"ש על מרן וזה פלא הפלאה זו איני יודע מה היא דכונת מרן בדליכא קינין כמ"ש הוא ז"ל בתוך דבריו ואפשר דגם דעתו ז"ל לפרש דברי מרן בהכי ולא הוצרך לפרש. אמנם מה שדחה דברי מרן וכתב ודלא כהב"י וכו' לא ידענא מאי אית ליה עם מרן דהמדקדק בדברי מרן יראה דכל דבריו רמוזים בדברי מרן שהרי לא הקשה על רבינו ירוחם כלל רק כתב דשאר פוסקים לא כתבו זה ובודאי דכונת מרן דרבינו ירוחם ס"ל דזה סברת רבא ולא משום לדחויי ולא נעלם מעיני מרן דיש פנים לזה בסוגיא אי ממ"ש הר' פר"ח ואי ממ"ש בעניותנו לעיל ומשו"ה לא הקשה על רבינו ירוחם. ואדרבא חקר על שאר פוסקים דלא הזכירוהו. ועל זה תריץ יתיב לדעת שאר פוסקים דלאו לקושטא וכו' ודייק בלישניה לכתוב בלשון ואפשר שטעמם וכו' ולא החליט הדבר רק ואפשר קאמר. וכל זה מורה דמרן סבר דיש פני"ם הנראי"ן לשיטת רבינו ירוחם בש"ס והן הן דברי הרב פר"ח. אך דעת שאר פוסקים הציקתהו ותאלצהו לפרש דעתם כמבואר. ומעתה הרב פר"ח מה לו לכתוב ודלא כהב"י הרי מרן הוכרח משום יתובי דעתא דעת הפוסקים וא"כ הפר"ח הול"ל ודלא ככל הפוסקים דהשמיטו לדרבא. ואם הוא עלה בדעתו להשוות שאר פוסקים להרשב"א ורי"ו הא הו"ל להשמיענו ואז הוה שייך לומר ודלא כהב"י כלו' שחלק עלינו את השוין. אכן עתה מפני מראית העין רואה דכל הפוסקים לא זכרו לדרבא מוכרח לומר כמ"ש מרן דרבא לאו לקושטא אמרה:
ובאמת דהכרח הפר"ח וגם מה שהכרחנו בעניותנו לעיל יש לדחותם דלעולם רבא לדחויי הוא מכוין ולא שהדין ודאי אצלו רק דיש צדדין לומר הכי ומאי דקאמר לא מיבעיא זימן בתחתונה וכו' ולא סגי ליה בזימן בתחתונה היינו משום דהמשנה סתמית דתנן בתוך הקן ומצא לפני הקן וקאמר הב"ע בשני קינים וכו' ואי מוקי לה בזימן בתחתונה דוקא היה צריך לחדש עוד אוקמתא ולומר הב"ע שזימן בתחתונה דאם זימן בעליונה הדין להפך וזה דוחק כפול לומר הב"ע בשני קינים והב"ע בזימן בתחתונה אבל זימן בעליונה שרו והתנא סתם מאד ואף דאיכא שריותא הוא סתם לאיסורא והא אמרינן בעלמא כחא דהתרא עדיף והו"ל לתנא להשמיענו חידושא דדינא דזימן בעליונה שרי ומשו"ה הוכרח רבא למנקט תרוייהו לאסורא ולא יהיה כ"כ דוחק במשנה. גם מה שהכרחנו לעיל יש לדחות דרבא לא קים ליה דדינא הכי אלא דיש פנים לדון כן וניחא ליה דסיפא חידושא אחרינא השמיענו ולא לאוקומי תרווייהו בדף. אבל לא שרבא מחליט שהדין כך. ודרך פלפול אמרה לדחויי דליכא סייעתא וליכא למשמע מינה דהא אמרינן פ' יש נוחלין דאף כי אמר הלכה אין לסמוך עד דאמר הלכה למעשה והכא רבא דרך פלפול אמרה זהו דעת שאר גדולי הפוסקים שהשמיטו הא דשני קינים וכו' דרבא לדעת מרן:

היכי דמי אלימא במפורחין וכו' אלא במדדין וכו'. יש להרגיש קצת דפריך סתם ואליבא דרבא דאוקמה בב' קינין זו למעלה מזו הא קמ"ל דאם זימן בתחתונה ולא היו בעליונה ומצא בעליונה ולא בתחתונה לא נימא דלא מצו לעלות ומוכרח דאותן שזימן ליתנהו קמ"ל. ואפשר דמאחר דקי"ל כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב א"כ לפי האמת המשנה כפשטה וליכא דף ולא שני קינין ועל זה מקשה היכי דמי ועיין בשיטה מקובצת:
והא דקתני עלי להודיעך כחן וכו' הרואה יראה בשיטה מקובצת דהיה לו גירסא אחרת וכך היה גירסתו. מהו דתימא דה"ה דבר שמלאכתו לאיסור והתר קאסר. ולפי גירסא זו דגריס הוקשה לו דהול"ל להודיעך וכו' ותירץ דהא רויחא טפי ע"ש. וק"ק דלגירסתו אין טעם למאי דנקט עלי דס"ס הו"ל למנקט תברא גרמי ומכ"ש עלי. אבל אי הוה אמר להודיעך א"ש מאי דנקט עלי ולא תברא גרמי ודוק:

דמתעכל קטרייהו. ניתר הקשר שלהם ומתפרק מאליו והבא ונטל שמא לא מקושרין מצאם וחטף האחד והלך לו: לפני הקן. דרך כל שובכין להיות מעט מן דף העליה בולט חוץ למחיצה של כל קן וקן ושם היונים יוצאים לאויר ונוחים שם כרצונם וחוזרים לקן: הלך אחר הרוב. כי הכא דלא אמרי' אלו אותן שזמן בתוך הקן שהוא קרוב ללפני הקן אלא אמרי' מעלמא אתו: בדף. דכלהו קרוב נינהו הלכך הלך אחר הרוב דאיכא תרתי: רבא אמר. הא לא אצטריך לאשמועינן אלא בשני קנין זו למעלה מזו ובשניהם גוזלות וזמן את שבזו ולא זמן את שבזו ולמחר בא ולא מצא בתוך הקן שזמן אלא לפניו ובאותו שלא זמן לא מצא לא לפניו ולא לתוכו הלכך אסירי ולא משום חששא דיוני דעלמא אלא מאחר שלא מצאן במקומן ועוד שבקן האחר המוקצה לא מצא כלום יש לחוש שמא אלו שמצא לפני הקן המוכן לא מתוכו יצאו אלא מתוך המוקצה: ולא מיבעיא קאמר לא גרסי' אלא ה''ג ולא מיבעיא זמן בתחתונה ולא זמן בעליונה כו'. כלומר ותנא דאצטריך לאשמועינן אסורים לאו כשזמן את של תחתונה ולמחר מצא בתחתונה לפניה ולא בתוכה ולא מצא בעליונה כלום אצטריך למימר דאסירי דחיישינן דלמא הני דאזמין אזדו להו והנך שמצא לפניה משל עליונה באו ואשתרבובי אשתרבוב למטה ונחיתו הא לא אצטריך דאפי' זמן בעליונה בתוכה ולא זמן את של תחתונה ולמחר מצא בעליונה לפניה ולא בתוכה ולא מצא בתחתונה כלל אסירי ולא תימא לאו אורחייהו למסרך ומיסק בעודן קטנים אלא אמרינן סרוכי סרוך מן התחתונה המוקצה וסליקו לפני העליונה: ואם אין שם אלא הן. אם אין סביבותיהם אתמול אלא הן ב הרי אלו מותרים. דודאי אלו הן שהזמין בתוך הקן ובאו לפניה: מפורחים. גדולים ופורחים למרחוק: אדדויי אדדו. מאותו קן ואתו להכא כדמפרש ואזיל דעד חמשים אמה מדדה: בקרן זוית. שזוית הבית בולט להלאה מן השובך וקן זה שזמן בו עומד לצדדין דאי הוה אתי להכא לא הוה חזי לקניה שהזוית של בית עומדת לפניו: מתני' עלי. מלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת משום הכי אסרי ליה בית שמאי: גמ' שאסור לטלטלו. דאתעביד ליה צורך י''ט: בתברא גרמי. המיוחדת לקצב עליה בשר: מהו דתימא. הוא הדין דאפילו תברא גרמי אסרי ב''ש דלמא בתר דטלטלה ממליך ולא תבר ואשתכח דטרח בכדי: איכא דאמרי אמר אביי כו'. כי אותביניה פשיטא עלי תנן שני אביי גופיה הכי לא נצרכא הא דאמרינן אבל תברא גרמי דברי הכל מותר אלא לתברא גרמי חדתי שלא קצב עליה מעולם דאיכא למיחש דחייס עלה וממלך: לא חיישי לאמלוכי. בתמיה ופריך לאביי: אין מוליכין טבח וסכין וכו'. אם היו רחוקים זה מזה דלמא [בתר] דטריח ממליך: מדוך. בוכנא שדוכין בו תבלין במדוכה: נשבק האי קדרה. מין תבשיל זה שיהא צריך תבלין כגון בשר ובצלים: ואעבד קדרה דלא בעיא תבלין. כגון כרוב ולפת: מאי איכא למימר גרסי' קמ''ל לא גרסינן: שמולחין עליו. ואע''פ שהמלח מועיל לעבוד: לצלי. דאין מולחין אותו יפה: הא קא משמע לן דאפי' לצלי כעין קדרה אסור. האי אבל לקדרה דקאמר אביי צלי כעין קדרה קאמר כגון אדם המולח צלי יפה יפה קרוב למליחת בשר שלצורך קדרה דלא תימא כל צלי שרי: אין מולחין את החלבים. ביום טוב כדי שלא יסריחו ואפי' נשחטה הבהמה בי''ט: ומאי שנא מעור לפני הדורסן. דשרו בית הלל משום דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט:

פשיטא דמותרין דאמר. מר עוקבא כל המדדה וכו'. וקשה וכי מייתי ראיה ממר עוקבא שהוא אמורא וי''ל דע''כ אנו צריכין לומר כדמר עוקבא דאם לא כן לא מתוקמא מתניתין דלא יחפור (ב''ב דף כג:): אין נוטלין העלי. ותימה הא צריך לגופה וכל כלי שצריך. לגופו או למקומו אפילו מלאכתו לאסור נוטלין אותו ביום טוב וי''ל דבפרק כל הכלים (שבת דף קכג. ושם) מוקמינן ליה במוקצה שיש בו חסרון כיס דכ''ע מודו דאסור כגון סיכי זירי ומזורי דקפיד עלייהו וב''ה שמתירין היינו דוקא משום שמחת י''ט כדמפרש בגמרא: ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפ' בחולין (דן קיא.) אלא משום שנהגו למלחו כדי ליתן טעם [ועי' תוספות חולין יד. ד''ה ונסבין]: