ביצה ט ע"ב

§ With regard to the mishna itself, the Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar said that Beit Shammai and Beit Hillel agree that one may carry a ladder from one dovecote to another to take doves; they disagree only after one has finished at the second dovecote, whether it is permitted to replace the ladder to its original spot at the first dovecote, as Beit Shammai say: One may not replace the ladder, and Beit Hillel say: One may even replace it.

Rabbi Yehuda said: In what case is this statement said? With regard to a dovecote ladder, which clearly serves the purpose of taking doves. However, in the case of an attic ladder, which has a variety of uses, everyone agrees that it is prohibited, as this will raise suspicions. Rabbi Dosa says: One may tilt it from one window to another in the same dovecote. Aḥerim say in the name of Rabbi Dosa: One may even shift the ladder from one place to another by shuffling its legs.

The Gemara relates: The sons of Rabbi Ḥiyya went out to the villages to attend to their business. When they came back, their father said to them: Did any incident requiring a ruling of halakha come to your notice? They said to him: The issue of carrying an attic ladder to a dovecote came to our notice, and we permitted it. Rabbi Ḥiyya said to them: Go out and prohibit that which you permitted.

The Gemara explains: Rabbi Ḥiyya’s sons thought that from the fact that Rabbi Yehuda said that Beit Shammai and Beit Hillel do not disagree with regard to an attic ladder, this proves by inference that the first tanna holds that they do disagree. Consequently, Rabbi Ḥiyya’s sons thought that according to the first tanna, Beit Hillel permit even the use of a loft ladder, and they ruled in accordance with this opinion. But that is not so, as Rabbi Yehuda does not disagree with him, but rather he explains the reason of the first tanna.

From where can this be inferred? From the fact that the first tanna teaches: One may carry a ladder from one dovecote to another. And if it enters your mind to say that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to an attic ladder, if so, this phrase: One may carry a ladder from one dovecote to another, is inexact, as he should have said: One may carry a ladder to a dovecote. Rather, isn’t this what the tanna said: With regard to a dovecote ladder, yes, it is permitted to move it; however, in the case of an attic ladder, no, one may not use it.

The Gemara asks: And the others, Rabbi Ḥiyya’s sons, what is their reasoning? The Gemara answers that they would reply: Is it taught in the baraita: A dovecote ladder? It teaches: From one dovecote to another, and this simply means that it is permitted to do so even with regard to several dovecotes.

Some say a slightly different version of this incident. Rabbi Ḥiyya’s sons said to him: The tilting of an attic ladder came to our notice, and we permitted it. We were asked whether an attic ladder positioned near a dovecote before the Festival may be moved from one window to another in the same dovecote, and we allowed it. Rabbi Ḥiyya said to them: Go out and prohibit that which you permitted. The Gemara explains that they thought: That which the first tanna prohibits, i.e., moving an attic ladder, Rabbi Dosa permits, i.e. Rabbi Dosa is more lenient than the first tanna and permits moving even an attic ladder from one window to another. And that is not so. Rather, that which the first tanna permits, moving a dovecote ladder, Rabbi Dosa prohibits. He is more stringent and maintains that even a dovecote ladder may be moved only by tilting rather than in the usual manner.

§ The mishna taught: However, everyone agrees that one may tilt a dovecote ladder from one window to another in the same dovecote. The Gemara infers: Apparently, with regard to rejoicing on the Festival, the opinion of Beit Shammai is stringent, and that of Beit Hillel is lenient.

And the Gemara raises a contradiction from the first mishna of the tractate (2a): With regard to one who slaughters an undomesticated animal or a fowl on a Festival, Beit Shammai say: He may dig earth with a shovel and cover the blood, and Beit Hillel say: He may not slaughter an undomesticated animal or a fowl, unless he had earth prepared for that purpose while it was still day. This indicates that it is Beit Shammai who are concerned for the honor and joy of the Festival, and they are therefore lenient with regard to covering the blood; whereas Beit Hillel do not share the same concern and are stringent about covering the blood, despite the fact that their ruling might adversely affect the joy of the Festival.

Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions of the tanna’im is reversed. The opinion attributed to Beit Hillel is actually that of Beit Shammai, and vice versa. The Gemara rejects Rabbi Yoḥanan’s answer: From where do you infer that this extreme conclusion is necessarily the case? A different explanation is possible: Perhaps Beit Shammai say their opinion, that it is permitted to cover the blood, only there, where there is already a shovel embedded in the earth ready for this purpose, and therefore there are grounds for a lenient ruling. However, where there is no embedded shovel, they did not permit it.

Alternatively, it is possible to say that Beit Hillel say their opinion, that an act is permitted for the sake of the joy of the Festival, only here, where his dovecote, the place where he ultimately positions the ladder, proves with regard to him that he intended to use his ladder for a permitted purpose; but there, where there is no equivalent proof, they were not lenient. This shows that there is no clear contradiction between the rulings in the two cases.

Rather, the Gemara retracts the previous version and suggests that Rabbi Yoḥanan issued his statement with regard to a different issue: If the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is difficult, this is what is difficult: It was taught in a different mishna (10a): Beit Shammai say: One may not take fledgling doves on a Festival unless he shook them, as an act of preparation, while it was still day. And Beit Hillel say: It is indeed necessary to perform some act of preparation to permit the taking of fledglings on a Festival, but this does not have to be done by shaking them. Rather, it is enough if one stands the day before and says: I will take this dove and that one.

Apparently, with regard to rejoicing on the Festival, the opinion of Beit Shammai is stringent and that of Beit Hillel is lenient. And the Gemara raises a contradiction as above: With regard to one who slaughters an undomesticated animal or a fowl on a Festival, Beit Shammai are lenient and allow one to dig with a shovel to cover the blood, due to the joy of the Festival, whereas Beit Hillel do not permit one to slaughter at all, unless there was a shovel ready from the day before. It was with regard to this contradiction that Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed.

The Gemara challenges this explanation: But perhaps that is not so, as a different explanation is possible: Beit Shammai only state their lenient opinion, that it is permitted to cover the blood, where there is an embedded shovel.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

ועתה מביאה הגמרא ברייתא המבארת את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל באופן אחר:

מתניתין המעמידה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהולכת הסולם - דלא כי האי תנא.

דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמוליכין את הסולם משובך לשובך ביום טוב ליטול גוזלים לצורך יום טוב.

לא נחלקו אלא בנידון אם מותר להחזיר אותו למקום שנטלוהו משם, שהחזרה זו אינה צורך יום טוב.

שבית שמאי אומרים: אין מחזירין.

ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים שלדברי הכל מוליכים את הסולם - בסולם של שובך, שניכר עליו שהוא מוליכו לצורך נטילת גוזלות.

אבל בסולם גדול של עליה - דברי הכל אסור להוליכו, לפי שיחשדוהו שמוליכו לטוח גגו ^[1], ^[2].

רבי דוסא אומר: מטהו את ראש הסולם [שסוגו יבואר בגמרא] מחלון אחד בשובך לחלון אחר באותו השובך.

אחרים אומרים משום רבי דוסא: אם אין ראש הסולם מגיע לחלון השני על ידי הטוה, אף מדדין בו, מזיזים את רגליו של הסולם מעט מעט, מחלון לחלון, באותו השובך.

בני רבי חייא נפוק לקרייתא, לכפרים, לראות את השדות שלהם.

כי אתו, כשחזרו, אמר להו רבי חייא אבוהון: כלום מעשה שהייתם צריכים להורות בו הלכה - בא לידכם?

אמרו לו: מעשה בהולכת סולם של עליה כדי ליטול גוזלות מהשובך בא לידינו, ששאלו אותנו מה דינו - והתרנוהו! ^[3]

אמר להם: צאו ושובו לשם, ואסרו להם את מה שהתרתם להם בטעות.

ומסבירה הגמרא את טעותם.

אינהו סבור, מדקא אמר רבי יהודה בברייתא שבסולם של עליה לא פליגי בית שמאי ובית הלל ולדברי הכל הוא אסור. מכלל, דתנא קמא סבר שכן פליגי בית הלל, והתירו החזרת סולם של עליה [ומודים הם לבית שמאי שהוא מותר בהולכה], ולכן פסקו הלכה כבית הלל שמותר להוליך ואפילו להחזיר, אפילו סולם של עליה.

ולא היא!

כי רבי יהודה אינו חולק, אלא טעמיה דתנא קמא קא מפרש - שאין להתיר הולכת סולם של עליה.

ומוכיחה הגמרא: ממאי אתה למד שבהכרח רבי יהודה אינו חולק על תנא קמא, אלא בא לפרש שתנא קמא אינו מתיר סולם של עליה?

מדקתני בדברי תנא קמא: מוליכין את הסולם משובך לשובך, ובהכרח שמשמעות הסולם הזה היא סולם המיוחד לשובך.

כי, ואי סלקא דעתך בסולם של עליה פליגי, ובית הלל מתירים אפילו אותו, הרי האי, זה שנקט התנא בלשונו "מוליכין את הסולם משובך לשובך" הוא לשון תמוה, כי משמעותו להתיר רק הולכת סולם של שובך.

והרי "מוליכין את הסולם של העליה לשובך" - מבעי ליה לתנא קמא לומר בו! אלא, לאו, הכי קאמר תנא קמא: רק סולם של שובך - אין, מוליכין אותו. אבל סולם של עליה - לא מוליכין אותו כלל, ואפילו לשובך. ומוכח שתנא קמא מתיר רק הולכת סולם של שובך, ולא של עליה, ולכן אמר רבי חייא לבניו שיחזרו לכפרים ויאסרוהו.

ומבארת הגמרא מה היתה דעתם של בני רבי חייא:

ואידך, בני רבי חייא סברו: מי קתני בברייתא "מוליכין סולם של שובך" עד שאתה יכול להוכיח כי הברייתא בסולם של שובך בדוקא עוסקת?

הרי רק "מוליכין את הסולם משובך לשובך" קתני, ואפשר להעמידו אפילו בסולם רגיל של עלייה.

וזה שנקט התנא בלשונו "משובך לשובך "כונתו לומר שלא רק משובך אחד למשנהו רשאי להוליכו, אלא ואפילו לכמה שובכין מותר להוליכו מבלי לחשוש לטירחה [או שאין לחשוש שאם יראו אותו מוליך את סולמו מהשובך הראשון לשני יבואו לחשוד בו שמוליכו לטוח גגו] ^[4].

איכא דאמרי כך היה המעשה עם בני רבי חייא: אמרו לו: מעשה בהטוי סולם של עליה, שהונח ליד השובך מערב יום טוב, בא לידינו. והשאלה היתה האם מותר להטותו מחלון לחלון באותו השובך. והתרנוהו להם להטותו.

אמר להם רבי חייא: צאו ואסרו מה שהתרתם.

ומסבירה הגמרא את דעתם: אינהו סבור, כי מאי דקא אסר תנא קמא של רבי דוסא, דהיינו רבי יהודה, שאסר להוליך סולם של עליה, קא שרי רבי דוסא להטותו. ולכן פסקו להם להתיר להטות סולם של עליה.

ולא היא!

אלא מאי דקא שרי תנא קמא להוליך סולם של שובך קא אסר רבי דוסא, וכונתו בהיתר ההטיה היא לומר שרק להטותו מחלון לחלון באותו שובך מותר ולא להוליכו. ונמצא שאין מי שמתיר להטות סולם של עליה, וזו היתה טעותם ^[5].

שנינו במשנתינו בדברי בית שמאי: אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון. ובית הלל מתירין

והוינן בה: אלמא, גבי שמחת יום טוב בית שמאי לחומרא שאוסרים להוליך את הסולם לצורך הבאת גוזלות, אף שנצרך להם לאכלן ביום טוב, ובית הלל לקולא.

ורמינהי סתירה מהמשנה הקודמת:

דתנן: השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים: יחפור בדקר ויכסה, כי הקלו חכמים באיסור דרבנן של חפירה בעפר תיחוח, מפני שמחת יום טוב, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום! ומוכח שבית שמאי הם המקילים לצורך שמחת יום טוב.

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה, צריך להפוך את השיטות במשנתנו, ולומר שבית שמאי הם המקילים להוליך את הסולם, ובית הלל המחמירים, וכמו שאמרו במשנה הקודמת.

ותמהינן על רבי יוחנן: ממאי הסיק רבי יוחנן שצריך להחליף את השיטות במשנתנו? והרי יתכן שהטעם שמקילים בו בית שמאי במשנה הקודמת אינו משום שהם מקילים לחפור בדקר, אלא כי מדובר שם באופן שאין כלל איסור חפירה. כי:

דלמא, עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם,, במשנה הקודמת, שמותר לחפור בדקר ולכסות, אלא היכא דאיכא דקר נעוץ בקרקע, שאז אין איסור לכסות את הדם בעפר שבדקר, היות שהיה העפר חפור.

אבל היכא דליכא דקר נעוץ - לא התירו בית שמאי לחפור כדי לכסות, ואפילו לא בעפר תיחוח שאין בו איסור חפירה, ורק יש "צד רמז חפירה" [לשון רש"י]. וכמו שהם מחמירים במשנתנו שלא להוליך את הסולם היות ויש חשש שיחשדוהו שהולך להטיח את גגו, ולדעתם אין היתר לאיסור דרבנן מפני שמחת יום טוב.

ואי נמי גם בדעת בית הלל אין סתירה בין המשניות, שהרי: עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא במשנתנו להקל, להוליך את הסולם, אלא משום ד"שובכו" של הסולם מוכיח עליו, שהוא ניכר כסולמו של שובך, ולכן אין לחשוש כלל שיחשדוהו שהולך לטוח גגו, אבל התם בדקר נעוץ לא התירו משום שחששו שמא יבוא לכתוש את רגבי העפר!

ולאור זאת לא היה רבי יוחנן צריך להפוך את שיטת משנתנו.

אלא, אי קשיא סתירה בדברי המשניות שמכוחה הוצרך רבי יוחנן להפוך את השיטות, הא קשיא:

שהרי שנינו במשנה לקמן [י א]: בית שמאי אומרים: לא יטול אדם ביום טוב גוזלות מן השובך, אלא אם כן זימן אותם לשחיטה ביום טוב על ידי שנענע אותן מבעוד יום, וצריך לזמן אותם על ידי משמוש בהן, משום החשש שמא למחרת ביום טוב יקח אותן כדי לשוחטן, ואחר כך ימלך מלשחוט, ונמצא שיטלטלם ביום טוב שלא לצורך.

ועל ידי הזימון מבעוד יום באמצעות משמוש הגוזלות נקבעת דעתו, ולא יבוא מחר להתחרט לאחר שיטלן.

ובית הלל אומרים: אינו צריך לנענע אותן אלא דיו שיזמינם בפה על ידי שיהיה עומד ליד השובך, ואומר: זה וזה אני נוטל למחר!

אלמא: גבי איסור דרבנן המונע שמחת יום טוב, בית שמאי לחומרא שצריך לנענע, ובית הלל לקולא, שמסתפקים בזימון בפיו.

ורמינהי מהמשנה בתחילת הפרק: השוחט חיה ועוף ביום טוב - בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא יחפור! ומשמע כי בית הלל המחמירים ובית שמאי המקילים בדבר הנוגע לשמחת יום טוב.

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה. יש להחליף את השיטות במשנה של זימון גוזלות, ולומר שבית שמאי מקילים ודי בזימון בפה, ובית הלל מחמירים שצריך לנענע. וכמו שנחלקו במשנה הראשונה, לגבי שחיטת עוף ביום טוב.

ודחינן: ודלמא לא היא, שאין צורך להפוך את השיטות במשנה של זימון גוזלות.

כי שמא עד כאן לא אמרי בית שמאי במשנה בתחילת הפרק שמותר לחפור בדקר ולכסות, אלא היכא דאיכא דקר נעוץ, היות ואין כל איסור מלאכה בכיסוי הדם בעפר החפור, הנמצא בדקר הנעוץ.

הערות

^[1] בשיטה מקובצת כתב שלדעת רבי יהודה, בין בית שמאי ובין בית הלל אוסרים אפילו הולכת סולם של עליה לשובך, וכל שכן החזרתו. ונחלקו רק בסולם שובך להחזירו, אבל להוליכו לכולי עלמא מותר. וביאר, שאין לומר שרק חזרה נאסרה משום טורח, אבל הולכה מותר, כי אם כן, היה ראוי לאסור גם החזרת סולם של שובך, וכיון שמצינו כי רק סולם של עליה אסור, בהכרח שהטעם משום שנראה כמוליך להטיח גגו, ואם כן גם ההולכה אסורה. ובראש יוסף דייק כך מדברי רש"י, שציטט מהגמרא את הלשון "אבל של עליה אסור", והשמיט תיבות "דברי הכל", ומשמע שבית הלל אוסרין אף להוליך סולם של עליה, ועיין במהר"ם שי"ף ובחזון יחזקאל דייק לשון התוספתא [פ"א ה"ה] "רבי יהודה אומר וכו' אבל בסולם של עליה אסור לטלטל אפילו בעליה", מלשון "טלטול" משמע שהוא משום טלטול מוקצה וכהרמב"ם. ואם כן אף הולכה אסורה. והמגיד משנה [פכ"ו משבת ה"ז] העלה ממסקנת הגמרא, כי לתנא קמא אסור אפילו להטות סולם של עליה.

^[2] בעל המאור פסק כרבי יהודה שאסור להוליך סולם של עליה אפילו ברשות היחיד. ולכאורה תמוה, שהרי פסק כלישנא בתרא לעיל דנחלקו רק ברשות היחיד ואילו ברשות הרבים לכולי עלמא אסור להוליך סולם, וכבר הערנו [בעמוד א' הערה 11] שללשון זו אין לחלק בין סולם של שובך או עליה, כי טעם ההיתר שברשות היחיד לא רואים קיים בשניהם. וצ"ע.

^[3] ברש"י משמע שבני רבי חייא התירו הולכת סולם של עליה, ולא חזרה. וביאר המהרש"א, כי אף שבית הלל התירו אפילו חזרה, לדעת רבי שמעון בן אלעזר מכל מקום הלכה כמתניתין, שלא נחלקו בחזרה, ולא התירו אלא הולכה. [ועיין מהר"ם]. ולדבריו תמוה, איך הוכיחו בני רבי חייא מברייתא שמותר להוליך סולם של עליה, והרי כל הטעם להתיר בסולם של עליה, הוא מפני שאין חשש שיאמרו להטיח גגו הוא צריך, וכך הוכיחו מהברייתא שהתירה אף חזרה. אולם אם סברו כתנא דמתניתין שאסור להחזיר, והיינו דחיישינן שיאמרו להטיח גגו הוא צריך, וכל היתר ההולכה הוא לצורך שמחת יו"ט, אם כן אינם יכולין להוכיח מהברייתא להתיר סולם של עליה. כי שמחת יו"ט שייכת רק בסולם של שובך שנוטל בו אפרוחים. ובספר שושנת יעקב יישב קושיא זאת על פי דרכו בסוגיין. עיין שם. אמנם כל דברי המהרש"א נצרכים רק לפי ביאור רש"י שתנא קמא הוא רבי שמעון בן אלעזר בברייתא. אך המאירי נקט דרבי יהודה קאי על דברי תנא קמא דמתניתין. ואם כן יש לומר שבני רבי חייא למדו מתנא קמא דמתניתין שרק הולכה התירו ולא חזרה. ועיין בשטמ"ק שבני רבי חייא הבינו כי לתנא קמא נחלקו בית שמאי ובית הלל בסולם של עליה בחזרה, וכולי עלמא התירו להוליכו. ובמה שכתב רש"י כי תנא קמא בברייתא סובר שבית שמאי מתירין להוליך סולם של עליה. נחלק עליו רבינו חננאל ונקט שרק בית הלל התירו להוליכו, ובני רבי חייא נקטו להלכה כבית הלל.

^[4] רש"י ביאר את החידוש בהולכה משובך לשובך; דיוליכנו מעליה לשובך ראשון וממנו לכמה שובכין. וכוונתו לבאר מהו החידוש בכך שמוליך לכמה שובכין, והלא אין סברא לאסור הולכה לכמה שובכין יותר משובך אחד. ולפיכך כתב שבהולכת הסולם מהעליה לשובך הראשון, הרואים מבינים שאין כוונתו להטיח גגו, שהרי מסלק את הסולם מהעליה, אך כשממשיך ומעביר את הסולם מהשובך הראשון, נראה כמוליכו מהשובך להטיח גגו, וכיון שנקט רבי שמעון בן אלעזר אופן זה, משמע שבא להשמיענו שאף בסולם של עליה מותרת ההולכה משובך לשובך.

^[5] לדעת רש"י סולם של עליה אסור מפני שבודאי יאמרו הרואים שהולך להטיח גגו. אך הרמב"ם [בפכ"ו משבת ה"ז] כתב, סולם של עליה אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי, ושל שובך מותר להטותו [וכדבריו מבואר בתוספתא, עיין הערה 1], ולכאורה תמוה אם כן איך התירו בני רבי חייא להוליך סולם של עליה לשובך. ובהכרח צריך לבאר כדרכו של המגיד משנה שהרמב"ם למד דינו מרבי חייא שאמר כי סולם של עליה אסור אפילו להטותו. ובזה גופא נחלקו עמו בניו, וסברו שגם סולם של עליה נחשב כלי ומותר לטלטלו. ומקור דברי הרמב"ם הם בסוגיא דעירובין עז: [הובאה בתוס' וברא"ש], דמסקינן שאין טלטול בסולם צורי מפני שכובדו קובעו. ורש"י נקט שם שאינו איסור אלא שמפני כובדו אינו ניטל, אך הרמב"ם הבין כפירוש רבינו חננאל שם שאסור ליטלו בשבת, ולכן ביאר טעם האיסור משום שאינו כלי, ועיין שער המלך [על הרמב"ם שם] ומצד זה היה צריך להיות מותר לטלטלו ביום טוב לצורך שמחת יו"ט, ורק משום מראית עין נאסר. ואם כן יתכן שרבי חייא ובניו מודים באיסור טלטול בשבת, ונחלקו רק ביו"ט, אם יש איסור מראית עין. ומה שהוצרך הרמב"ם שם לטעם דמוקצה, ולא הסתפק באיסור משום מראית עין, צריך לומר כמו שתירץ ר"א מבורגיל בתוס'. עי"ש. והרא"ש כתב שסולם של עליה אסור להוליכו, מפני החשש שיאמרו הרואים, ומשמע שהסיק כי מותר להטותו. וביאר בקרבן נתנאל שהלך לשיטתו לעיל כי בדרבנן אזלינן לקולא, ולכן פסק כלישנא קמא שרבי חייא ובניו נחלקו בהולכת סולם, ולא בהטייתו.

א לגוף דברי המשנה מעירים: מתניתין [משנתנו] דלא כי האי תנא [שלא כשיטת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמוליכין את הסולם משובך לשובך כדי ליטול יונים, לא נחלקו אלא לאחר שעשה כרצונו בשובך השני, האם מותר להחזיר את הסולם לשובך הראשון שהיה עומד שם מתחילה. שבית שמאי אומרים: אין מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים — בסולם של שובך שהכל יודעים שהוא מיוחד לכך, אבל בסולם של עליה המשמש לצרכים שונים — דברי הכל אסור, מפני החשד. ר' דוסא אומר: מטהו מחלון לחלון באותו שובך עצמו. אחרים אומרים משום (בשם) ר' דוסא: אף מדדין בו. כלומר, מוליכים מעט מעט את רגליו של הסולם.

מסופר: בני ר' חייא נפוק לקרייתא [יצאו אל הכפרים] לעסוק בעסקיהם. כי אתו [כאשר באו] חזרה למקומם אמר להו אבוהון [להם אביהם] ר' חייא: כלום מעשה כלשהו בא לידכם שהייתם צריכים לפסוק הלכה בעניינו? אמרו לו: ענין הולכת סולם של עלייה לשובך בא לידנו, והתרנוהו. אמר להם: צאו ואסרו מה שהתרתם.

ומסבירים, אינהו סבור [הם סברו]: מדקא [מכיון] שאמר ר' יהודה כי בסולם של עליה לא פליגי [אין חלוקים] בית הלל ובית שמאי, מכלל [מכאן] שהתנא קמא [הראשון] סבר פליגי [שחלוקים הם], וכיון שכך, לשיטת תנא קמא התירו בית הלל אף בסולם של עליה, ופסקו הם לשיטתם כתנא קמא. ולא היא ואין הדבר כן, כי ר' יהודה טעמיה [את טעמו] של התנא קמא קא [הוא] מפרש ולא בא לחלוק עליו, אלא לפרט ולפרש את דבריו.

ממאי [ממה] מסיק אתה זאת, מדקתני [ממה ששנה] התנא הראשון: מוליכין את הסולם משובך לשובך, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שבסולם של עליה פליגי [נחלקו], אם כן האי [לשון זו] "מוליכין את הסולם משובך לשובך" איננה מדוייקת, ולשון "מוליכין את הסולם לשובך" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]. אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], כך היתה כוונת דבריו: בסולם של שובך — אין [כן], אולם של עליה — לא.

ושואלים: ואידך [והאחרים] בני ר' חייא, מה היה טעמם? ומשיבים: מי קתני [האם שנה] שם "סולם של שובך"? "משובך לשובך" קתני [שנה] ובא הדבר ללמדנו שאפילו לכמה שובכים מותר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] לא כך היה המעשה אלא בשינוי מעט. אמרו לו: הטוי סולם של עליה בא לידנו והתרנוהו. כלומר, נשאלנו בענין סולם של עליה שהוצב סמוך לשובך מבעוד יום, האם מותר להסיטו מחלון לחלון אחר באותו שובך עצמו, והתרנוהו. אמר להם: צאו ואסרו מה שהתרתם. ומסבירים, אינהו סבור [הם סברו]: מאי דקא אסר תנא קמא [מה שאסר התנא הראשון], קא שרי [התיר] ר' דוסא, שהתנא קמא אסר לטלטל סולם של עלייה כלל, ור' דוסא התיר להטותו מחלון לחלון. ולא היא, כי מאי דקא שרי [מה שמתיר] התנא קמא [הראשון] לטלטל סולם קא אסר [אסר] ר' דוסא, שלדעתו אפילו סולם של שובך מותר לטלטלו רק בדרך היטוי ולא בדרך הולכה.

ב שנינו במשנה: אבל מטהו לסולם השובך מחלון לחלון באותו שובך עצמו, לדעת הכל. ומבררים: אלמא [מכאן יוצא] כי גבי שמחת יום טוב דעת בית שמאי היא לחומרא [להחמיר], ודעת בית הלל לקולא [להקל].

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו לעיל (ביצה דף ב, א): השוחט חיה או עוף ביום טוב, בית שמאי אומרים: יחפור באדמה באמצעות דקר ויכסה בעפר זה את דם השחיטה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן לצורך זה מבעוד יום. הרי שבית שמאי הם החוששים לכבוד ולשמחת יום טוב ולכך מקילים הם בענין כיסוי הדם, ובית הלל אינם חוששים לכך ולכך מחמירים הם בכיסוי הדם, אף שהדבר עלול למנוע משמחת יום טוב!

אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, שיש להחליף את שיטות התנאים והשיטה האמורה בשם בית הלל היא שיטת בית שמאי, ולהיפך. את דברי ר' יוחנן דוחים: ממאי [ממה] מוכרח אתה להגיע למסקנה קיצונית זו, הרי אפשר לפרש באופן אחר: דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית שמאי התם [שם] להתיר בכיסוי הדם אלא היכא דאיכא [במקום שיש] בו כבר דקר נעוץ ומוכן לצורך זה, שיש טעם להיתר זה, אבל היכא דליכא [במקום שאין] דקר נעוץ — לא התירו.

ואי נמי [או גם כן] אפשר לומר כך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] להתיר בשמחת יום טוב אלא משום ששובכו שעליו הוא מציב בסופו של דבר את הסולם מוכיח עליו שהוא מתכוין לדבר המותר, אבל התם [שם] לא, ואם כן אין זו סתירה ברורה כל כך.

אלא, חייבים אנו לחזור בנו מנוסחה זו, ולומר שדברי ר' יוחנן נאמרו לענין אחר. אי קשיא [ואם קשה] בענין פירוש שיטת בית שמאי ובית הלל שבשל כך הוצרך ר' יוחנן לומר כי יש להחליף את השיטות — הא קשיא [זה קשה], ממשנה אחרת, שאמרו בה: בית שמאי אומרים: לא יטול ביום טוב גוזלות יונים אלא אם כן נענע אותם גוזלות והכין אותם מבעוד יום, ובית הלל אומרים: אכן אין ליטול גוזלות ביום טוב אלא אם עשה הכנה מסויימת לכך מבעוד יום, אבל אין צורך בהכנה כנענוע אלא די במה שעומד מבעוד יום ואומר: זה וזה אני נוטל.

אלמא [מכאן] של גבי שמחת יום טוב דעת בית שמאי לחומרא [להחמיר] ודעת בית הלל לקולא [להקל], ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו: השוחט חיה ועוף ביום טוב, שלדעת בית שמאי יש להקל ולחפור בדקר ולכסות את הדם, משום שמחת יום טוב, ואילו לבית הלל יש להחמיר ואין לשחוט כלל אלא אם כן היה דקר מוכן מבעוד יום! ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] לא היא (אינו כן) ואפשר ליישב באופן אחר: עד כאן לא שמענו כי אמרי [שאמרו] בית שמאי להקל ולהתיר את כיסוי הדם ביום טוב, אלא היכא דאיכא [במקום שיש] דקר נעוץ

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומתני' דמפרש דבמוליכין פליגי ב"ש וב"ה דלא כר' שמעון בן אלעזר דתני דבמוליכין את הסולם משובך לשובך לא פליגי אלא דברי הכל שרי. כי פליגי להחזיר הסולם ממקום שלקחו ממנו שב"ש אוסרין וב"ה מתירין.

בד"א שחולקין בסולם של שובך אפילו ב"ה שמתירין משום דשובכו מוכיח עליו אבל בסולם של עלייה דברי הכל אסור. רבי דוסא אומר מטהו מחלון לחלון.

דקו בני ר' חייא מדקתני ר' יהודה אומר בסולם של עלייה לא פליגי אלא דברי הכל אסור מכלל דרבי שמעון בן אלעזר סבר דאפילו בסולם של עליי' חולקין להוליכו לשובך וב"ה מתירין והורו להוליך סולם של עלייה לשובך כב"ה אליבא דר' שמעון בן אלעזר דהוא ת"ק דר' יהודה ואמר להן ר' חייא אביהן צאו ואסרו מה שהתרתם שטעיתם ולא דקדקתם יפה. פי' ר' יהודה שדקדקתם שחולק על ר' שמעון בן אלעזר בסולם של עלייה אינו חולק עליו אלא אדרבה איכא למידק הכי מדלא קתני מוליכין את הסולם לשובך סתם דאיכא למימר מ"מ בין מן השובך ובין מן העלייה מן הכל ב"ה מתירין אלא קתני במה דברים אמורים דמוליכין את הסולם משובך לשובך בסולם של שובך אבל בסולם של עלייה דברי הכל אסור שמעינן מינה דר' יהודה מפרש דברי ר' שמעון בן אלעזר.

איכא דאמרי לא הורו אלא להטות סולם של עלייה מחלון לחלון דקדקו ואמרינן מאי דאסר ת"ק והיא הולכת הסולם ואפילו הטיית סולם של עלייה. וא"ר דוסא אע"פ שאין מוליכין מותר להטות והורו כר' דוסא. ואמר להם אביהם טעיתם לא כי כי ר' דוסא אינו חולק על ר' יהודה בסולם של עלייה כלל. אלא בסולם של שובך שמתיר ר' יהודה להוליכו. אוסר ר' דוסא בהולכה ואינו מתיר אלא בהיטוי.

מדקתני מחלון לחלון ש"מ לא שרי ר' דוסא אלא היטוי מחלון לחלון באותו שובך. אבל משובך לשובך להוליכו לא וכ"ש של עלייה:
דייקינן ממתני' דקתני ב"ש אומרים אין מוליכין וב"ה אומרים מוליכין אלמא בשמחת יו"ט ב"ש לחומרא וב"ה ל קולא ורמינהו השוחט חיה ועוף ב"ש אומר' (דאמר) יחפור בדקר ויכסה.

ולא היא מאי דקא שרי תנא קמא קא אסר ר' דוסא. ואם תאמר ור' דוסא דקאמר כבית שמאי. יש לומר דסבירא ליה דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה והטוי של עליה לכולי עלמא אסור. ויש מקשים מהא דאמרינן בעירובין בפרק חלון (עירובין עז, ב) סולם המצרי אינו ממעט בחלון דהוי ליה דבר שניטל בשבת וכל דבר שניטל בשבת אינו ממעט בחלון, ואקשינן אי הכי אפילו סולם הצורי התם כבידו קובעתו ומתוך שהוא כבד אין אדם נוטלו משם ולא מחמת איסור שבת, וכן פרש"י ז"ל וז"ל כובדו קובעו מתוך שהוא כבד אין נוטלין אותו משם ולא משום איסור אלא שקשה ליטלו ע"כ, אלמא משמע מהתם דכולן ניטלין בשבת. ותירץ רבינו תם ז"ל דהכא מיירי בסולמות שאנו רגילין לעשות לעליות שאין דרך לטלטלן והם היו רגילין להטיח בהם גגות אבל בעירובין מיירי בסולמות שלנו שאדם רגיל לעשות לטלטלן בכל עת ואין רגילות להטיח בהם גגות הילכך מותר, ואי נמי הכא בסולמות גדולות מאד שאין רגילות לעולם אלא להטיח בהם גגות אבל בעירובין בשאר סולמות קטנות שרגילין להזיזן ולטלטלן בכל עת והילכך שרי. אבל ר"ח ז"ל פירש שם כבידו קובעתו דמשום שהוא כבד אדם קובע לו מקום ואינו ניטל בשבת וכיון שאינו ניטל ממעט, וזה לשונו סולם המצרי שאין לו וכו' אינו ממעט מפני שהוא קל וניטל בשבת אבל סולם הצורי שהוא כבד ואינו ניטל בשבת ממקום למקום ממעט ע"כ, וכן מצאתי שם לראב"ד ז"ל שפירש כן בפירוש דמפני כובדו קובע לו מקום ולפיכך אינו ניטל בשבת.

ורמינהו השוחט חיה ועוף וכו'. והא דלא פריך מביצה שנולדה ביום טוב כבר פרש"י ז"ל משום דביצה לא שייכא בה שמחת יו"ט, ונראה לי דמהא דסמיך לה ניחא ליה טפי ודכוותה איכא בעלמא בפרק קמא דחולין (ו, א) בשמעתא דתערובת דמאי. עוד נראה לי דמההיא דביצה לא מצי לאקשויי מיהא לבית הלל דאיכא למימר דטעמייהו משום הכנה דרבה דהיא דאורייתא, וכיון דלא מצי לאקשויי מינה לבית הלל ניחא ליה טפי לאקשויי מכל הנך מתניתין דקשו לכולהו, כן נראה לי.

הא דאמרינן: עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ. פירש רש"י ז"ל כיון דאיכא דקר נעוץ אין כאן חפירה אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא דדמי לחפירה, ואינו מחוור דאף על גב דאיכא דקר נעוץ הא ודאי מיחזי כחפירה דהא קא עביד גומא. אלא הכי פירושו דאיכא דקר נעוץ הויא לה הכנה אבל ליכא דקר נעוץ לא הויא הכנה. ואם תאמר מכל מקום אפילו היכא דאיכא דקר נעוץ הא קא עביד גומא ואף על פי שאינו צריך אלא לעפרא ופטור עליה איסורא מיהא איכא אלא דמשום שמחת יום טוב מקילינן בה, יש לומר דאיכא דקר נעוץ חשיבא הכנה גמורה ושרי רבנן בכי הא ביום טוב לגמרי כאלו אין כאן איסור כלל.

האי לישנא דאמרינן הכא אי נמי עד כאן לא קאמרי בית הלל התם. אינו כשאר אי נמי דאיכא בתלמודא דפירושו כמו איבעית אימא דהכא הא אצטריך לשנויי נמי אליבא דבית הלל ופירושו וכן, כלומר וכן לבית הלל אילימא (דהתם) [דהכא] משום דשובכו מוכיח עליו.

אע"פ שהתרנו בהולכת הסולם לשובך על הצדדין שהזכרנו החזרה אסורה לא נאמר בכגון זה להתיר סופה משום תחלתה שאין פסידא בכך ושאר דברים שהוזכרו בסוגיא זו כלם מתבארות בפרק זה איש על מקומו:

לענין ביאור זה שהקשה אלמא גבי שמחת יו"ט בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא הוא ממה שמצא במשנתנו בהולכת סולם שאין בה איסור מוקצה גמור ולא איסור מלאכת חול גמור ואחר שיש שם איזה סרך של איסור מחמירין בית שמאי ואין חוששין לשמחת יום טוב ובית הלל מתירין שמאחר שאין כאן מוקצה גמור ולא איסור מלאכה גמור סרך איסור נדחה מדין שמחת יו"ט והרי בחפירת דקר הוא כיוצא בה שאין כאן מוקצה גמור שהרי הדקר הכינו ולא איסור מלאכה שהרי העמדנוה בעפר תיחוח אלא שיש כאן סרך חפירה ונמצא בית שמאי מקילין בה לשמחת יו"ט ובית הלל מחמירין ולא הקשה ממשנת ביצה דהתם טעמא דמתניתין לפום מאי דקא סלקא דעתין משום מוקצה הוא ותירץ לו שמוחלפת השטה ואף בזו בית שמאי מחמירין והשיבו דילמא לא היא דהא דחפירת דקר הא דשרו בית שמאי משום דכיון דאיכא דקר נעוץ ועפר תיחוח אין כאן שום סרך של איסור חפירה או שמא בזו של סולם התירו בית הלל מפני ששובכו מוכיח ואין כאן מראית העין כלל ועל דרך זה אתה מפרש בכלם שזו של נטילת יוני שובך אף בית שמאי מודים שבדבורו פקע דין מוקצה הגמור ואעפ"כ מחמיר עד שינענע ולבית הלל אף כל סרך שבמוקצה נפקע בדבור וזו של עלי אף בית שמאי מודים שאינו איסור גמור הואיל ולצורך אוכל נפש מטלטלו אלא סרך איסור הואיל ומלאכתו לאיסור ולבית הלל אף סרך איסור אין בו הואיל ותורת כלי עליו ונתינת העור שהופשט ביו"ט לפני הדורסן אף לדעת בית שמאי אין בו עבוד גמור אלא שיש שם סרך איסור ממני שהדריסה עושה קצת עיבוד ולבית הלל אף סרך איסור אין בו הואיל וחזו למזגא עליהו שעקר ישיבתם כך היתה שוטחין עור בגד על הקרקע ויושבין שם בהסבה:

ומ"מ משנת סילוק תריסין שהתירו בית הלל אף חזרתן ואע"פ שאין בנין בכלים מ"מ טירחא יתירה איכא ושרו לה מדין שמחת יו"ט וא"כ זה של דקר על כל פנים מוחלפת ושמא תאמר איפוך זו של תריסין ודקר יהא נעוץ במקומו א"כ קשיא דבית שמאי אדבית שמאי שבנתינת עור לפני הדרסן לא התירו החזרה אלא זו של דקר הוחלפה ואע"פ שבעדיות היא שנויה כן הרי אף סלוק תריסין שנויה שם כמו שנשנית בכאן ועל כל פנים אחת מהן מוחלפת והתימה מגדולי הפוסקים שהביאו את שתיהן כצורתן ואיפשר שאין סוברים כמסקנא זו שאף זו יש לישבה דעד כאן לא קא אמרי בית הלל אלא דמאחר שאין בנין בכלים טירחא לאו חששא היא ומעתה אין להחליף אחת מהן והרי שתיהן נשנו כצורתן במסכת עדויות ואף בקצת ספרים ראיתי שגורסין כאן ודילמא עד כאן לא אמרי בית שמאי התם דאיכא דקר נעוץ וכו' אי נמי עד כאן לא אמרי בית הלל התם אלא דאין בנין בכלים ולגירסא זו אין צורך בחלוף אחת מהם:

המשנה החמשית בש"א לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל אמר הר"ם פי' מה שאמ' בית שמאי שאסור ליקח היונים ביום טוב אלא אם כן נענע מערב יום טוב הוא בבריכה ראשונה שבאותו שובך כי האדם חס על בריכה ראשונה ושמא ימלך ולא ירצה לקחתם ואחר הכנסת יו"ט ימלך שנית ויקח אותם והם מוקצה אבל בבריכה שניה והבאים אחריהם אין מחלקת ודי לו שיאמר זה וזה אני נוטל:

אמר המאירי לא יטול וכו' כונת המשנה לבאר איזו הכנה מועלת ליונים שבשובך ואיזו אינה מועלת בהם ואמרו בית שמאי שלא יטול אא"כ עלה בשובך מערב יו"ט ונענע אותם שרוצה להכין ולא די לו בהכנת דבור כשאר מוקצה שמא ימצאם כחושים ונמלך עליהם ויטול מן האחרים שלא הכינם אבל מכיון שנענעם כבר ביררם מבערב ואין לחוש להמלכה ובית הלל אומרים שאין צריך נענוע אלא עומד לשם ואומר בלבו הריני נוטל למחר זה שבחלון זה וזה שבחלון זה שמאחר שביררם בדבורו אין לחוש להמלכה כלל אפילו ימצאם כחושים שמאחר שלא הקפיד למשמשם דעתו נגמרה על מה שהוציא בשפתיו בין שמנים בין כחושים והלכה כבית הלל ואפילו בבריכה ראשונה שאדם רגיל להניחה לצוות לאמה והיא מוקצית ביותר והיה ראוי להחמיר בה יותר משאר בריכות שהגוזלות יולדות פעם אחת בכל חודש חוץ מתקופת טבת ומשנה זו לא נאמרה אלא באפרוחים המדדין אבל היו מפרחין כל צרכן אין הכנה מועלת בהם ואפילו בנענוע שהרי הם מחוסרים צידה וצריך שיצודו מבעוד יום או שיקשור את כנפיהם כמו שיתבאר בפרק שלישי והלכה כבית הלל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מדקתני מוליכין כו'. ואי סלקא דעתך פליגי. פירוש פליגי תנא קמא ורב יהודה ולא בא לפרש דברי תנא קמא.

סולם של עליה בא לידינו. פירש רש"י ז"ל הולכת סולם של עליה לשובך עד כאן. ואם כן נראה דהא דאמר רב יהודה אבל בסולם של עליה דברי הכל אסור אפילו בהולכה קאמר וכל שכן בחזרה. ופירש מורי נר"ו דהוי טעמא שאם חזרת סולם של עליה אסור מפני הרואין אף הולכה כן ואי אפשר דמשום טורח יום טוב ליתסר דאם כן אף בחזרת סולם של שובך יש לומר כן. והזקיקו לרש"י ז"ל הגמרא דקאמר ממאי מדקתני מוליכין את הסולם דאלמא משמע דבהולכה קא מיירי. אלא דקשיא לי דקאמר מדאמר ר' יהודה בסולם של עליה לא פליגי מכלל דתנא קמא סבר פליגי דמשמע דקאמר דפליגי בית שמאי ובית הלל בהולכה אליבא דתנא קמא וליתא דהא אמר תנא קמא דלכולי עלמא מותר בהולכה. ורש"י ז"ל נשמר ופירש מכלל דתנא קמא סבר בשל עליה פליגי בחזרה ומודים בהולכה דשרי ולא קאמר דפליגי בכוליה מאי דקאמר רבי יהודה דלא פליגי אלא בפלגא דר' יהודה סבר דבין בהולכה בין בחזרה אסור ותנא קמא סבר דדוקא בחזרה פליגי אבל בהולכה שרי לכולי עלמא. והוא הדין דבמאי דסבר תנא קמא דלא פליגי סבר ר' יהודה דפליגי וזהו סולם של שובך דלתנא קמא שרי אפילו בחזרה ולר' יהודה בחזרה פליגי אבל בהולכה דברי הכל מותר וכן דייקא כולה סוגיא כן נראה לי.

מאי דקא שרי תנא קמא קא אסר ר' דוסא. פירוש של שובך דקא שרי תנא קמא בהולכה לכולי עלמא וכדמפרש ר' יהודה. אי נמי תנא קמא היינו ר' יהודה וכן פירש רש"י ז"ל. קא אסר ר' דוסא בהולכה אלא בהטיה הוא דשרי ומיניה דבסולם של עליה אפילו בהטיה אסור. וא"ת אם כן רבי דוסא דאסר בהולכה כבית שמאי דמתניתין סבירא ליה דאסרי בהולכה וקא שרו בהטיה. וי"ל דסבירא ליה שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בהולכה דסולם דלכולי עלמא אסור ואפילו בסולם של שובך. אלא בהטיה פליגי דבית שמאי אסרי ובית הלל מתירין כיון שהוא של שובך אבל של עליה אסרו אפילו בהטיה. כן נראה לי. ולית הלכתא כותיה אלא כר' יהודה דאסר סולם של עליה לרשות הרבים בהולכה ואפילו בהטיה. אבל של שובך דברי הכל מותר ואפילו בהולכה. והיינו שהרב אלפסי ז"ל לא הביא סוגיא זו כלל אלא שפסק כר' יהודה והלכך בשל עליה אסור. ודוקא בסולמות גדולות שעושין לעלות בהן לגגות אבל סולם קטן שרי כדאמרינן במסכת עירובין דמתוך כובדו קובעו. אבל רבינו אפרים ז"ל פירש שם בשבת שהוא מותר לטלטלן אלא מפני שאין יכול להוציאן בחוץ ולא גזרו עליו בחצר. אבל ביום טוב גזרו כיון שיכול להוציאן בחוץ וכל סולם אסור.

אמר ר' יוחנן מוחלפת השטה. מדברי רש"י ז"ל נראה דמהפכינן איזה מהן שנרצה. ור"ת ז"ל פירש דלעולם הא דהשוחט מהפכינן כי היכי דליהוו בית הלל לקולא גבי שחיטה.

אלא דאיכא דקר נעוץ. פירוש וליכא שום נדנוד איסורא ולהכין שרו למשחט ביה ולא דחו מידי משום שמחת יום טוב. אבל הכא דאיכא חשש הרואין שיאמרו להטיח גגו הוא צריך כיון דנדנוד עבירה איכא לא דחינן ליה משום שמחת יום טוב. וכל הסוגיא מתפרשת על זה הדרך דמקשה סבר דפלוגתא דבית שמאי ובית הלל איכא נדנוד עבירה ואפילו הכי איכא מינייהו דשרי ומקל משום שמחת יום טוב ואידך דחי דדלמא מאן דשרי אינו אלא משום דלא חשיב ביה שום נדנוד עבירה. וגם סולם חשיבי בית הלל שובכו מוכיח עליו התר גמור וליכא למיחש ביה למידי אבל גבי דקר נעוץ איכא איסורא דרבנן דגזרו משום כתישה. אי נמי משום גומא דפטור עליה מדאורייתא ואית בה איסורא דרבנן. וגבי יוני שובך חשיבי לבית הלל הכנה גמורה זה וזה אני נוטל ולא נצריך נענוע מפני שפעמים הוא טרוד מערב יום טוב ואין לו פנאי לעלות ולנענע. אבל כאן אין טורח לומר מלמטה זה וזה אני נוטל או שיסיים אפילו מביתו ממקום פלוני ופלוני אני נוטל למחר. אלא שאין לשון הגמרא הולם יפה פירוש זה אלא משמע דדוקא שיסיים ויראה אותם כן נראה לי. אלא שאני אכתוב לקמן בגמרא בסיעתא דשמיא שיש לדחוק הפירוש הראשון.

בד"ה סולם בא לידינו הולכת סולם כו' עכ"ל יש לדקדק לכאורה מי הכריחו לפרש הולכת סולם דא"נ חזרת סולם בא לידינו א"ש כיון דת"ק אית ליה דפליגי בחזרה והלכה כב"ה דשרו אפי' חזרה וי"ל דא"נ דפליגי בשל עלייה מ"מ לית הלכתא כתנא דברייתא דסבר דפליגי בחזרת סולם של עלייה אלא כתנא דמתני' דסבר דלא פליגי אלא בהולכת סולם של עלייה ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר ר"י מוחלפת כו' דא"כ מתוקמא לפי המסקנא כל הני שנויי דחיקי כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלמסקנא לא מחליף אלא ההיא דתריסין ובית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא אבל כל הנך משניות דמייתי לא מחליף דמתוקמא בשינויי דלעיל וקשה למאי דמחליף ההיא דתריסין ובית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא תקשי ליה כל הנך משניות דלעיל דמייתי דב"ש לחומרא וב"ה לקולא דהכא לא מתוקמן שינויי דלעיל וכן בכל הנך מוחלפת השיטה דקאמר לעיל משמע דלא מחליף הנך משניות דלעיל מינה אלא דמתוקמן כשינויי דלעיל ואמאי לא תקשי ליה הנך משניות אהך דמוחלפת וצ"ע:

בא"ד וב"ש בעו דקר נעוץ כו' מדקאמר הכא ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא דאיכא דקר נעוץ כו' עכ"ל אע"ג דלמאי דקיימינן השתא לפר"ת לא מתוקמן כל הני שינויי דחיקי מסתמא הך מלתא דמיירי ב"ש בדקר נעוץ ודאי קיימא דאין להחליף פי' המשנה וכמ"ש לעיל דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא מאי דשרי מר לכתחלה לא שרי אידך אלא דיעבד ודו"ק:

בא"ד ותימה א"כ דמוחלפת קאי אההיא דהשוחט כו' היכי מונה לה במסכת עדיות כו' עכ"ל יש לדקדק דלמאי דמוחלפת נמי ההיא דתריסין תקשי להו אמאי לא תני לה בעדיות מקולי ב"ש וחומרי ב"ה וי"ל כיון דקתני ההיא דלא ישחוט לא איצטריך ליה למתני ההיא דתריסין דבחדא גוונא קמשתעי הנך תרתי מתני' דב"ש לקולא וב"ה לחומרא בשמחת י"ט ודו"ק:

בפרש"י ד"ה סולם בא לידינו הולכת סולם של עלייה לשובך הא דפרש"י הולכת סולם של עלייה ולא פי' חזרת סולם של עלייה דהא אינהו פסקו כרשב"א דברייתא ולפי סברתו הוא סבר דאפילו בעליה פליגי וס"ל לב"ה דמחזירים נ"ל דפירש כן משום דאי חזרת סולם של עלייה בא לידיהם א"כ תקשה מה ראו להורות כדברי רשב"א ולא כדברי ר"י דאסר חזרת סולם של עלייה ועוד דתנא דמתני' ס"ל דלא פליגי בחזרה כלל כ"א בהולכה ויכול להיות דבחזרה אפי' ב"ה מודו דאסור אבל השתא דפי' הולכת סולם של עלייה התירו א"ש דפסקו לפי סברתם אליבא דכ"ע דאף ר' יהודה לא פליג ארשב"א ואמר דבסולם של עלייה ד"ה אסור אלא בחזרה דהא אדברי רשב"א קאי אבל הולכה גם ר' יהודה מודה דמותר לב"ה נ"ל:

בתוס' ד"ה א"ר יוחנן מוחלפת השיטה וכו' עד הא מפרש לקמן טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן ר"ל אבל לפי פי' ר"ת דההיא דהשוחט היא מוחלפת א"ש דלפי המסקנא לא מתוקמות כל הני שינויי ולא הוי טעמא דעור משום דחזי למזגי אבל משום דהתירו סופן משום תחלתן שלא ימנע משמחת י"ט:

בא"ד א"כ רבה ורב יוסף וכו' ר"ל דפליגי לעיל דרבה אמר כיצד אומר לו שחוט חפור וכסה וכו' רב יוסף אמר חפור שחוט וכו':

בא"ד ס"ל לב"ה דאין מסלקין משום דיש בנין וסתירה בכלים וכו' משום דאל"כ אפי' ס"ל דלא הקילו כלום משום שמחת י"ט תינח דלא יחזרו ויסגרו משום דלא לצורך היא אלא סילוק תריסין אמאי אסור לב"ה אי לאו משום דיש בנין וסתירה בכלים ובגמרא דדייק דב"ה גבי שמחת י"ט לקולא לאו מסילוק מייתי לה דמשם אין ראיה דמשום דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים הוא דמתירין לה אלא ממה שמתירין בה אפילו להחזיר הוא דייק לה וכמו שפרש"י לקמן ועיין עוד מזה במה שנכתב לקמן בדף י"א ע"ב בתוס' ד"ה מהו דתימא טעמייהו דבית הלל וכו' ועיין עוד בספר בעל המאור דמקשה עוד על פרש"י דפי' דההיא דתריסין היא מוחלפת א"כ גבי שמחת י"ט ב"ש לקולא אם כן תקשה לן מתני' דאין מוליכים דב"ש מחמירים וכן יש להקשות מכל הני משניות דאין נוטלים את העלי ואין נותנין העור לפני הדורסן דבכולהו מחמירין ב"ש ונגד ההיא דתריסין ליכא לשנויי ככל הני שנויי דשני לעיל אמתני' דהשוחט ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' וק"ל:

רש"י בד"ה לא יטול מן הגוזלות בי"ט הס"ד:

תוס' בד"ה ולא היא (מפני) דרבי יהודה טעמא דת"ק כצ"ל:

בד"ה אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה פי' ההיא דתריסין כו' כצ"ל:

בא"ד וכל הנך משניות דמייתי מחליף כו'. נ"ב אבל לפי האמת אין שום אחת מוחלפת כי אם ההיא דתריסין וק"ל:

בא"ד ולא מחליף בשום פנים אותה דהשוחט. נ"ב פירוש דזהו דחוק דל"ל לכל הני שינויי יחליף אותה דהשוחט ודו"ק:

בא"ד משום דיש בנין וסתירה בכלים כו'. נ"ב ואין לומר דנהי דסברי אין בנין וסתירה בכלים מ"מ דלמא אסרי ב"ש משום שמא יתקע כמו שפירשו התוס' דף י"ב עמוד א' גבי תריסין ואליבא דב"ה זה אינו דמשום הא בודאי לא אסרי לסלק התריסין מאחר דצורך י"ט הוא ובודאי לא אסרי משום גזירה שמא יתקע ולקמן דפירשו התוס' דאסור היינו להחזיר שאינו צורך י"ט אבל לסלק ולפתוח אפי' דבתים שאין בהם כ"כ שמחת י"ט אפילו הכי שרי לפתוח וכן איתא באשר"י ודו"ק:

רד"ה וממאי דמוחלפת דאיכא דקר נעוץ דליכא צד איסור. לכאורה יש עדיין איסור גומא:

רד"ה אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה ל"ש כו'. משמע דדקר נעוץ אינו מטעם הכנה כמו שהביאו התוס' בשמו ועי' לעיל (ח) בתד"ה וא"צ:

תד"ה מאי ותימא ר"ד כו' וי"ל דר"ד יאמר דל"נ ב"ש כו'. לכאורה י"ל דס"ל דפלוגתייהו בהטיה:

בא"ד והרר"א מבורג' פי' דהתם מיירי בשבת כו'. כה"ג חלקו לקמן ר"פ המביא:

תד"ה אמר דלפי פירושו נמי כו'. כצ"ל:

תד"ה ולא. והא כ"מ דתני כו'. עירובין לף פא ויעויין ברשב"ם בפרק ע"פ דף קב ע"א:

ד"ה אמר כו' לכך פי׳ ר"ת דמוחלפת כו׳. יעויין לעיל דף ח ע״א תד׳׳ה ואי:

אלמא גבי שמחת י"ט וכו' מ"ש תוס' דביצה ליכא שמחתי"ט נ"ל דר"ל משום דעיקר ספקו של עולם בביצים דמאתמול ולא מנולדי' ביומי':

מוחלפת השיטה. למ"ד מחליפין שובך הומ"ל להקשות מר' יהודה אבל סולם של עלי' ד"ה אסור אטו טעמא דב"ש אתו לאשמועי' ועובדא דבני ר' חיי' וכן בכל הני חלופי' דשמעתין הו"מ להקשות מאותה משנה שהוחלפה אאינך משניו' וכמ"ש מהרש"א ופני יהושע אלא עדיפא מיני' קאמר דלק"מ כלל. ובחלופי תריסי' יבואר לקמן אי"ה. והנה למאן דמחליף השוחט ק' לרבה דאמר לכ"ע לא ישחוט אא"כ יש לו עפר למטה משום אתי לאימלוכי ומחמיר בשמחת י"ט דלא ישחוט בלא עפר למטה. וצ"ל חששא דאימלוכי מילתא אחריתי הוא ולא קשי' מיני'. ואולם לפ"ז לר' יוסף דאמר לעיל חפור שחוט וכסה ופי' רמב"ן גם לב"ה מותר לשחוט ולחפור רק שיהי' לו עפר מוכן ליתן למטה משום אימלוכי נמצא לר' יוסף לק"מ קו' הש"ס ולא צריך להחליף שום שיטה. ותיקשי להרז"ה דס"ל הלכה כר' דמיקל בדרבנן ואפ"ה מחליף השיטות. ובפלפול הארכתי:

בגמרא מתני' דלא כי האי תנא. ולכאורה יש לדקדק אמאי מייתי כל האי ברייתא אלא מלתא דרשב"א לחודה הו"ל לאתויי ולפמ"ש יש ליישב דקאי נמי אמילתיה דר' חנן ללישנא בתרא דאתיא מתני' דלא כחד מכל הני תנאי דלרשב"א לא פליגי בהולכה ולרבי יהודה לא פליגי בשל עליה ולר"ח לתנא דמתני' אף בשל עליה פליג ברה"י כיון דלית ליה דרב יהודה א"ר וכר' דוסא נמי לא אתיא בין למאי דמסקינן דבשל שובך קאי ובין למאי דס"ד בשל עליה קאי וס"ל דוקא מחלון לחלון שרי ולתנא דמתני' לב"ה אף בשל עליה משובך לשובך מותר דהיינו ברה"י כמ"ש דסתם שובך ברה"י הוא לר' חנן וק"ל:

בפרש"י בד"ה סולם בא לידינו הולכת סולם וכו' ובד"ה מכלל דת"ק סבר בשל עליה פליגי בחזרתה ומודים בהולכתה עכ"ל. עיין במהרש"א ומוהר"ם ז"ל שכתבו דכוונתו בזה דמסתמא בני ר' חייא לא רצו לפסוק כיחידאי דברייתא אלא כסתם מתני' ע"ש לפ"ז דמ"ש רש"י ומודים בהולכתה אין כוונתו לומר דמלתא דבני ר' חייא אתיא ככ"ע דסוף סוף לתנא דמתניתין לא אתיא אלא כב"ה ועוד דמאי נ"מ ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אלא כך פירושו כיון דת"ק דברייתא סבר דפליגי בשל עליה בחזרתה ומודים בהולכתה א"כ לתנא דמתני' דאמר נחלקו אף בהולכתה היינו נמי אף בשל עליה דהא רשב"א לא פליג אמתני' אלא לענין הולכה או חזרה אבל לענין שובך או עליה לא פליג אבל רבי יהודא דאמר במה פליגי בתרווייהו כנ"ל ושמעתי אומרים בד"א ע"פ השיטה דלקמן דמוחלפת השיטה אלא שרש"י לא נתכוון לזה:

בתוס' בד"ה ולא היא וא"ת והא כ"מ דתני במה לחלוק ויש לומר דהיינו במשנה אבל לא בברייתא עכ"ל. ובסוף פרק חלון כתבו להיפך בברייתא אף אימתי לחלוק ונראה דמשמע להו דבברייתא לא שייך כלל האי כללא ובין אימתי בין במה זימנין לפרש זימנין לחלוק:

בגמרא ואידך מי קתני סולם של שובך וכו' אף למ"ש בסמוך דללישנא בתרא דרב חנן בלא"ה א"ש הא דקתני משובך לשובך לאשמעינן דבר"ה אסור מיהו בני ר"ח לא נחלקו בזה נגד ר' חייא דע"כ ס"ל כרב וא"כ בין בר"ה ובין ברה"י מתיר ב"ה וע"כ היינו משום דבני ר' חייא הוי סברי דאף בשל עליה מותר לב"ה דלית ליה חששא דלהטיח גגו אף בר"ה וא"כ לא מצי לשנויי דמש"ה קתני משובך לשובך מש"ה איצטריך לשנוייא אחרינא ודו"ק:

בתוס' בד"ה מאי דקשרי וכו' ומשמע דקי"ל כר' דוסא עכ"ל. נראה דמשמע להו הכי מדשקלי וטרו ר' חייא ובניו במלתא ומעיקרא היו רוצים להורות כר' דוסא אלמא דקים להו דהלכה כר' דוסא. ולענ"ד אין זה מוכרח דודאי למאי דהוי ס"ל לבני רבי חייא מעיקרא דרבי דוסא להקל בא בסולם של עליה היה נראה להם לפסוק כמותו משום דלא שמענא מאן פליג עליה בהא דכל הני תנאי ותנא דמתני' לא איירי אלא לענין הלכה ובהא קאמר רב יהודה דבשל עליה אסור אבל לענין הטייה מחלון אפשר דמודו ליה אבל למאי דמסיק ר' חייא דר' דוסא לענין סולם של שובך איירי מנ"ל דקי"ל כר' דוסא נגד סתם משנה וכל הני תנאי דפליגי עליה ובאמת פסקו כל הפוסקים דלא כר' דוסא. אח"ז מצאתי בספר יש"ש שכתב כן להדיא. מיהו כל השקלא וטרי' של התוספת אח"ז בלא"ה א"ש דהא כל הני תנאי דהכא לא שרו אלא בשל שובך משום דשובכו מוכיח עליו והתם בעירובין בסתם סולמות איירי דלא שייך לומר כן ואפ"ה קאמר דמותר ודו"ק:

בא"ד והר"ר אברהם מבורגויי"ל פי' וכו' דמ"ט אסרינן וכו' משום דמיחזי דלהטיח גגו עכ"ל. וקשיא לי דמשמע מדבריו דהטוי סולם של עליה לא מיתסר אלא משום חששא דלהטיח גגו. ולכאורה מוכח דמאן דאוסר הטוי סולם היינו משום מוקצה שאין תורת כלי עליו ומוכחינן לה מדרבי דוסא דהא איהו אוסר בסולם של שובך אפי' משובך לשובך וא"כ לא ס"ל ה"ט דשובכו מוכיח עליו ואפ"ה שרי להטות מחלון לחלון וע"כ היינו משום דמחלון לחלון לא שייך חששא דלהטיח גגו וא"כ אמאי אסור בשל עליה אף מחלון לחלון אע"כ דהיינו משום דאין תורת כלי עליו וא"כ אף למ"ש דלא קי"ל כר' דוסא לענין סולם של שובך מ"מ מדרבי דוסא נשמע לדרבנן דטעם היטוי סולם של עליה היינו משום דאין תורת כלי עליו. ולכאורה היה נראה דלשנוייא קמא של תוס' נחתו להאי סברא אמנם אחר העיון בדבריהם פ' חלון בל' הרא"ש ז"ל משמע דפשיטא להו דלא שייך שום איסור בסולם אלא משום חששא דלהטיח גגו וא"כ צ"ע:

אח"ז מצאתי בב"י א"ח סימן תקי"ח שכתב להדיא בשם הרמב"ם שטעם איסור סולם של עליה היינו משום דאין תורת כלי עליו ואולי ראייתו מסוגיא דהכא כמ"ש:

בא"ד ולפ"ז אסור לטלטל הסולם שלנו בי"ט וכו' עיין מ"ש מהרש"ל בזה ובב"י סימן תקי"ח. מיהו נראה מלשון התוספות דלפירוש רבינו אברהם אסור אף בסולמים קטנים ולשינויא קמא שרי בקטנים ואסור בגדולים ולפמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם דהטוי סולם לא מיתסר אלא משום דאין תורת כלי עליו ע"ש א"כ י"ל בסולמין שלנו אפילו גדולים מותרים דתורת כלי עליהם וצ"ע לדינא:

בגמ' א"ר יוחנן מוחלפת השיטה רבו הפירושים והגרסאות בשיטה זו ומלשון הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דלמסקנא דשמעתין נשנו כל המשניות כתקונן ולא מהפכינן להו כל עיקר והיינו משום דגרסי בסוף הסוגיא כגרסת הספרים שלפנינו דגרסינן דלמא ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא משום דאין בנין בכלים. והתוספות כתבו בשם רש"י שמפרש דהא דקאמר ר"י מוחלפת השיטה בתחלת הסוגיא היינו ההיא דסולם ולבתר דדחי ומחליף ההיא דזה וזה אני נוטל ודחי לה עד לבסוף דמסיק במוחלפת ההיא דתריסין וכן נראה בהכרח מלשון רש"י שלפנינו דלא גרסינן בסוף הסוגיא דלמא ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא משום דאין בנין בכלים שהרי כתב לקמן בד"ה אף להחזיר וחזרה זו ודאי שלא לצורך ואפילו אי אמרינן אין בנין בכלים טרחא דלא צריך מיהו הוא וכו' אלמא משום שמחת י"ט מקילין וקשיא לב"ה דכיסוי עכ"ל. נמצא דלפ"ז ודאי לא דחי הש"ס מידי אע"כ דלפרש"י מחליף ההיא דתריסין ולקמן אפרש טעם חלופי הגרסאות:

מיהו לא ידענא מאי פשיטא להתוס' בכוונת רש"י שמחליף הנך משניות ולא ההיא דהשוחט דלגרסת רש"י שלפנינו אין רמז מזה ויש לפרש כוונתו כשיטת התוס' אם לא מה שפירש"י כאן בד"ה מוחלפת השיטה כאן הוחלפה שיטתן וצריך להפוך דבריהם עכ"ל. אפשר דמלשון כאן הוחלפה פשיטא להו להתוס' דלאו אההיא דהשוחט קאי ולכך הקשו עליו ועיין בספר מג"ש של מ"ז זצ"ל שכתב ליישב שיטת רש"י ואוסיף נופך משלי בסמוך בדברי התוס':

ועתה אבא לבאר מה שהקשה מהרש"א ז"ל על שיטת רש"י שכבר קדמו בעל המאור בקושיא זו דלמאי דמחליף ההיא דתריסין א"כ תקשי ליה מההיא דתריסין אכל הנך משניות דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ובתריסין פליגי להיפך וכן יש להקשות בזה הדרך בכל הסוגיא כגון בהא דמשני אההיא דעלי שהיא מוחלפת וא"כ תקשי מההיא דעלי אההיא דזה וזה אני נוטל וכן בכל התירוצים תקשי אהני דקדמאי ע"ש:

ולענ"ד לק"מ שכך היא הצעת השיטה לפירש"י דמעיקרא מקשה תלמודא מההיא דהשוחט אההיא דסולם ומקשה ממ"נ אי איירי בלא דקר נעוץ א"כ יש כאן איסור גמור דחפירה לשיטת רש"י וחשש כתישה ואפ"ה שרי ב"ש וע"כ היינו משום שמחת י"ט וא"כ כ"ש שיש להקל בכל הנך כגון בסולם אף במקום חששא דמראית עין ואי איירי בדקר נעוץ דא"כ ליכא שום צד איסור כדפרש"י ואפ"ה אסרו ב"ה והיינו ע"כ משום דלא משמע ליה כלל להקל שום קולא מחמת שמחת י"ט קשיא ב"ה אדב"ה אמאי שרי גבי סולם דלמאי דלא ס"ד טעמא דשובכו מוכיח עליו ע"כ סבר דמשום שמחת י"ט הוא דשרי אע"ג דאיכא חששא דלהטיח גגו ודחי הש"ס דהא דשרי ב"ה בסולם היינו משום דשובכו מוכיח עליו וא"כ לא תלו פלוגתייהו כלל לענין שמחת י"ט דלב"ה אפי' בשבת שרי מטעמא דשובכו מוכיח עליו וכן האמת ולב"ש דלית ליה סברא דשובכו מוכיח עליו חמירא ליה איסור סולם טפי מדקר נעוץ' ועל דרך זה אפרש כל הסוגיא לאחד אחד ומאי דמקשה בתר הכי מההיא דהשוחט אההיא דגוזלות היינו משום דהוי ס"ד דמקשה דליכא שום צד היתר בזה וזה אני נוטל אי לאו משום שמחת י"ט ונראה דס"ד דכל מידי דמוקצה לא סגי במחשבה בעלמא אלא בעינן מעשה במידי דבר עבידא ביה מעשה רבא דהא איכא תנאי ואמוראי דסברי הכי בפרק במה טומנין (שבת דף נ') ועוד כאן יש להחמיר טפי דיש לחוש דלמא מטלטל ושביק ודייק לה מדב"ה גופא דאי ס"ד דבמחשבה בעלמא סגי ל"ל למימר זה וזה אני נוטל דמכאן אני נוטל סגי דהא אית ליה לב"ה ברירה כדפריך הש"ס לקמן אע"כ דבעינן מעשה ומשום שמחת י"ט שרי לה ע"י זה וזה אני נוטל ואם כן קשיא לי מההיא דהשוחט ממ"נ אי איירי בלא דקר נעוץ קשיא דב"ש אב"ש כמ"ש ואי איירי בדקר נעוץ דליכא שום צד איסורא ואפ"ה אוסר ב"ה ולא מיקל כלל משום שמחת י"ט כ"ש דיש לו להחמיר בההיא דגוזלות ומש"ה בעי למימר מוחלפת השיטה ובהכי הוי אתי ליה שפיר דב"ש הוא דשרי דאע"ג דאפשר דבעלמא בעינן מעשה או שיש לאסור כאן משום דלמא מטלטל ושביק אפ"ה לא חייש לה משום שמחת י"ט ושרו לה במחשבה בעלמא ודי בזה להפקיע מידי מוקצה משום שמחת י"ט דהא דלא שרו ב"ש לומר מכאן אני נוטל למחר היינו משום דלית ליה ברירה משא"כ גבי סולם מחמיר ב"ש דכיון דלית ליה סברא דשובכו מוכיח עליו חמירא ליה חששא דלהטיח גגו אפילו במקום שמחת י"ט ולב"ה הוי איפכא דכיון דאיהו לא מיקל כלל משום שמחת י"ט מדמחמיר אפילו בדקר נעוץ אם כן אוסר ג"כ גבי גוזלות דבעינן שינענע אי משום דבעי מעשה בכל דיני מוקצה או דחייש דלמא מטלטל ושביק ולא תקשי אהא דמיקל גבי סולם דשאני התם דאפילו בשבת שרי משום דשובכו מוכיח עליו וע"ז דחי הש"ס דלעולם לא תיפוך והכא בגוזלות לא פליגי כלל בשמחת י"ט אלא בסברא בעלמא דב"ה שרו משום דלענין מוקצה לא בעינן מעשה ובמחשבה בעלמא סגי והא דלא סגי במכאן אני נוטל למחר היינו משום דלמא מטלטל ושביק ואתי לאימנועי כדמסיק הש"ס לקמן וב"ש אסרי משום דחיישי דלמא מימלך וחס עלוהי דבריכה ראשונה משום חורבן שובך:

ומאי דמקשה בתר הכי מעלי לקצב עליו בשר היינו משום דפשיטא ליה דאין להתיר כלל עלי משום תורת כלי דס"ד כדמוקי לה רבה בפרק כל הכלים דדמי לסיכי זיירי ומזורי דקפיד עלייהו ומייחד להו מקום והו"ל מוקצה מחמת חסרון כיס וס"ד הכי מדקתני סיפא ושווין שאם קצב עליו שאסור לטלטלו וע"כ משום חסרון כיס דהכי מוקי לה רבה בפרק כל הכלים וא"כ ע"כ הא דשרו ב"ה היינו משום שמחת יום טוב ומקשה מההיא דהשוחט דאי בדקר נעוץ איירי ואפ"ה מחמיר אע"ג דליכא שום חשש איסור כ"ש הכא דמוקצה גמור הוא ואי בלא דקר נעוץ איירי קשיא דב"ש אדב"ש כמו שכתבתי ומש"ה בעי למימר מוחלפת השיטה והוי אתי ליה שפיר דב"ש הוא דשרי דמתיר מוקצה משום שמחת י"ט כדמצינו דמיקל גבי דקר נעוץ והא דמחמיר גבי גוזלות היינו משום דלמא מטלטל ושביק דמימלך משום חורבן שובך ומחמיר גבי סולם משום חששא דלהטיח גגו דחמירא ליה טובא כיון דלית ליה שובכו מוכיח עליו ולב"ה כיון דלית ליה כלל טעמא דשמחת י"ט מדמחמיר אפילו בדקר נעוץ כ"ש הכא בעלי דאיכא איסור מוקצה גמור משא"כ בגוזלות וסולם שרי דאיכא טעמא רבה להתיר דאפילו בשבת שרי כמו שכתבתי וע"ז דחי הש"ס ומסיק דלעולם לא תיפוך וב"ה הוא דשרו ולא משום שמחת י"ט אלא דאפילו בשבת שרי דתורת כלי עליו ולא כדמוקי לה רבה בפרק כל הכלים דמדמה ליה לסיכי זיירי וכו' משום קושיא דושווין שאם קצב אלא כדמוקי לה רבא שם דבתראה הוא דתורת כלי עליו והא דאסור אם קצב עליו היינו מחמה לצל דבכה"ג כ"ע מודו דאסור אפילו לר"ש וב"ש אוסר אפילו לקצב משום דס"ל דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור ואם כן שייך פלוגתייהו אפילו בשבת היכא דשייך ולאו משום שמחת י"ט איירי:

ומאי דמקשה בתר הכי מעור לפני הדורסן היינו משום דהוי ס"ד דעור לפני הדורסן כיון דלא חזי למיזגא אלא על ידי הדחק כיון שעדיין לחין הם כמ"ש התוספות להדיא בפרק במה טומנין (שבת דף נ') ולפרש"י דאיירי בבהמה דקה נמי לא חזיין למזגא אלא ע"י הדחק אין טעם להתיר לב"ה אי לאו משום שמחת י"ט ועוד דאפילו את"ל שאין כאן איסור מוקצה כלל אפ"ה יש לאסור משום דמיחזי ששוטחו לעיבוד כדפרש"י להדיא ואע"ג דעיבוד כלאחר יד הוא כיון שאינו שוטחו ע"ג יתידות אפ"ה יש לאסור לכתחלה משום הערמה דאיסור דרבנן וע"כ דמשום שמחת י"ט הוא דמקילין אם כן קשיא ההיא דהשוחט כיון דבדקר נעוץ ליכא שום חשש איסור ואפ"ה אסרי ב"ה ואי בלא דקר נעוץ קשיא ב"ש אדב"ש. ומש"ה בעי למימר מוחלפת השיטה והוי אתי ליה שפיר דב"ש הוא דשרו כיון דחזי למיזגא ע"י הדחק ואין כאן אלא איסור מראית עין דמיחזי כשוטחו לעיבוד כלאחר יד דהוא איסור דרבנן אפ"ה שרי משום שמחת י"ט משא"כ בכל הנך דלעיל דמחמרי ב"ש דבכל חד מנהון איכא אסורא לדבריו כמ"ש לבר מדקר נעוץ דמיקל דליכא חשש איסור וב"ה דלית להו שמחת י"ט מחמירי בדקר נעוץ משום חשש כתישה ובעור לפני הדורסן משום חשש עיבוד או משום מוקצה דלא חזיא אלא ע"י הדחק משא"כ בהנך דלעיל אפילו בשבת שרי כמו שכתבתי וע"ז דחי הש"ס לעולם לא תיפוך וב"ה הוא דשרי משום דחזיא למיזגא עליו וממילא דמה"ט לא מיחזי כהערמה לענין עיבוד כדמסיק הש"ס לקמן להדיא דכיון דחזי למיזגא לא מוכחא מלתא וב"ש דלית ליה האי סברא אוסר אי משום מוקצה ואי משום דמיחזי כמעבד ומאי דמקשה בתר הכי מתריסין היינו כפרש"י להדיא דס"ד דאף את"ל דב"ה ס"ל אין בנין בכלים כלל אפילו מדרבנן אפ"ה קשיא אמאי שרי להחזיר דודאי טירחא שלא לצורך הוא אע"כ דמשום שמחת י"ט הוא דשרי וא"כ קשה מההיא דהשוחט דאיירי ע"כ בדקר נעוץ כמ"ש ואפ"ה מחמירי ב"ה אע"ג דליכא שום צד איסור ולא שרו משום שמחת י"ט כ"ש הכא דאיכא איסור טירחא שלא לצורך ואמאי שרו בה משום שמחת י"ט. ומש"ה מסיק רבי יוחנן דמוחלפת השיטה ובהכי אתי שפיר דב"ש הוא דשרי משום דס"ל אין בנין בכלים בכה"ג כמו שאפרש בל' התוספת ושרו אף להחזיר משום שמחת י"ט כיון דאין כאן איסור אלא משום טירחא שלא לצורך משא"כ בהנך דלעיל דחמירי אסורייהו לב"ש וב"ה סברי דיש בנין בכלים מיהא מדרבנן דגזרינן אטו יש להם ציר דהוי בנין גמור מדרבנן מש"ה אסרי בההיא וכ"ש דיש להחמיר דאיכא נמי טלטול טירחא שלא לצורך וכן בדקר נעוץ מחמירין כיון דאיכא צד חשש כתישה ולא משמע להו כלל להקל משום שמחת י"ט ואפילו הכי מקילין בכל הנך דלעיל דהיתר גמור הוא לדידהו אפילו בשבת בכה"ג כמ"ש:

הרי לפנינו שנתבררה השמועה כהוגן לפי שיטת רש"י וכן נראה מל' פירושו בשמעתין ובסמוך אפרש בעז"ה ליישב קושי' התוספת על פירושו. ולקמן בסוף הסוגיא אכתוב עוד מאי דקשיא לי על שיטת רש"י ז"ל. ומתוך כך נתברר ג"כ דלא שייך להקשות הא דפליגי ב"ש וב"ה הכא בדיני מוקצה ולמאי דבעי ר' יוחנן למימר מוחלפת השיטה הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ובפרק מי שהחשיך מסיק רבי יוחנן דאנו אין לנו אלא ב"ש כרבי יהודה וב"ה כר"ש ומשמע שם דלא שני ליה לר' יוחנן בין שבת לי"ט וכן למאי דדחי סתמא דתלמודא להיפך תקשי הא סתמא דתלמודא מסיק לעיל ובי"ט מוקי לב"ה כר' יהודה. ובמה שכתבתי נתיישב דלא שייכי פלוגתייהו בדר' יהודה ור"ש דמוקצה דגוזלות כתבו התוספת בריש מכילתין דאף ר"ש מודה דאסור אלא דאפ"ה שרו בזה וזה אני נוטל דתו ליכא איסור מוקצה ופלוגתייהו בגוונא אחרינא כמ"ש בין למאי דס"ד ובין למאי דדחי וכן בעלי למאי דס"ד דדמי למוקצה מחמת חסרון כיס א"כ אפי' ר"ש מודה דאסור אלא דב"ש מיקל משום שמחת י"ט ולבתר הכי דדחי דתורת כלי עליו מותר אף לרבי יהודה כמ"ש התוס' פרק במה מדליקין אלא ב"ש לחוד מחמיר טפי או שנאמר דב"ש סובר דאין תורת כלי עליו ובעור לפני הדורסן אי לא חזי למיזגא אסור אף לר"ש ואי חזי מותר אף לרבי יהודה אלא דהכא מחמת איסור עיבוד פליגי או דלב"ש לא חזו למיזגא ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה א"ר יוחנן מוחלפת השיטה פרש"י וכו' וקשה טובא לההיא פירושא דא"כ לפי המסקנא מתוקמי כל הני שינויי דחיקי וכו' עכ"ל ולענ"ד צ"ע דמאי שינויי דחיקי איכא הכא דלכאורה מוכרח דאף לשיטת התוספת קיימי כל הני שינויי אף למסקנא דהא דמאי דדחי הש"ס דטעמא דב"ה בסולם משום דשובכו מוכיח עליו הכי א"ר חנן לעיל בהדיא וכן לאידך לישנא דברה"י פליגי משום דלית להו לב"ה דר' יהודה א"ר א"כ לאו משום שמחת י"ט שרו ב"ה וה"נ ס"ל לרב דמשום שובכו מוכיח עליו שרו ב"ה ותדע דהא מוקי לעיל דרב כתנאי ולא קאמר דשאני הכא משום שמחת י"ט שרו ב"ה אע"כ דלאו הכי הוא. לבד זה באמת הרמב"ם סובר דמשום שמחת י"ט איירי והתוספת ודאי לא נחתו להאי סברא כמ"ש לעיל באריכות. ועוד דמדברי התוס' לעיל משמע להדיא דאפי' בשבת שרי כל היכא דניכר שאין הסולם כסולם של עליה וה"ט דסולם של שובך שמותר בשבת לכל הפוסקים ולהרב רבי אברהם מבורגויי"ל אפי' בשל עליה שרי בשבת נקטינן מהא שאין הטעם כלל משום שמחת י"ט וכן מאי דדחי הש"ס גבי גוזלות דטעמא דב"ה דבזה וזה אני נוטל סגי להפקיע מאיסור מוקצה כן הוא באמת ואדרבא הש"ס שקיל וטרי לקמן דאפי' במכאן אני נוטל למחר הוי סגי לב"ה דאית להו ברירה אלא דחיישינן דלמא מטלטל ושביק אבל בזה וזה אני נוטל תו ליכא למיחש וא"כ אין ההיתר כלל משום שמחת י"ט ואדרבא לאידך לישנא מחמרינן משום דאתי לאימנועי משמחת י"ט דאל"כ הוי סגי במכאן אני נוטל וא"כ אין זה שינויא דחיקא. וכן מאי דדחי הש"ס בעלי לקצב עליו בשר דהיינו משום דתורת כלי עליו אין זה דחיה אלא מסקנא דגמ' הוא בפרק כל הכלים דאע"ג דמעיקרא סבר רבה למימר דדמי לסיכי וזיירי דהו"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ומוכח לה מדקתני ושווין שאם קצב עליו שאסור לטלטלו וא"כ משמע דמשום שמחת י"ט הוא דשרי מיהו שם בהיפוך הדף מסיק רבא דהא דאסור אם קצב עליו היינו מחמה לצל דוקא וא"כ ע"כ דלצורך גופו אף לאחר שקצב עליו מותר משום דהדר ביה ממאי דמוקי רבה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס אלא הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לצורך גופו ומקומו אף בשבת ומחמה לצל אסור אף בי"ט וכ"כ הרי"ף ז"ל וכן משמע להדיא לקמן דקאמר בסוגיא דעלי מהו דתימא וכו' והא דקתני עלי להודיעך כחן דב"ה דאפי' דבר שמלאכתו לאיסור שרי קמ"ל ולא קאמר דאפילו מוקצה מחמת ח"כ שרי משום שמחת י"ט אע"כ דקושטא דמלתא הוא דהו"ל תורת כלי עליו כדין כלי שמלאכתו לאיסור ומה שהקשו התוספות לקמן דא"כ מ"ט דב"ש דאסרו אני תמה מאד דמי לא מצינן למימר דב"ש כרבי נחמיה דאוסר אפי' בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו כדאמרינן באותו סוגיא גופא דפרק כל הכלים דרבא הוי בעי לאוקמי מתניתין דעלי כר"נ אלא דהדר ביה לאוקמי דב"ה כר"נ דהוי דלא כהלכתא דקי"ל ב"ה כר"ש אבל ב"ש שפיר מצי סברי כר"נ ולקמן אפרש יותר. וכן מאי דדחי הש"ס בעור לפני הדורסן דטעמא דב"ש משום דחזי למיזגא עליה אין זה דחיה אלא קושטא דמלתא הכי הוא כדאמר הש"ס להדיא לקמן התם לא מוכחא מלתא משום דחזי למיזגא עליה ואם נתכוונו התוספת למאי דקאמר לקמן בעור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אלמא משום שמחת י"ט הוא דשרי א"כ זו הקושיא שניה של תוס' מ"מ קושיא הראשונה מתרצא שפיר לרש"י:

מיהו לענ"ד נראה דקושיא שניה נמי לא קשיא אליבא דרש"י והיינו כמ"ש בל' הגמרא דודאי נראה דעור לפני הדורסן לית בהו משום מוקצה משום דחזי למיזגא עלייהו אלא מה שהוצרכו לטעמא דהתירו סופן משום תחלתן היינו במה שנותנו לפני הדורסן דאיהו מיהו מכווין לשוטחו א"כ מיחזי כמעבד שכן פרש"י להדיא והו"ל הערמה באיסור דרבנן והא מלתא לחוד התירו ב"ה משום שמחת י"ט משום דלא מוכחא מלתא כדמסקינן לקמן וכמה הערמות כה"ג מצינו שהותרו חכמים אף בשבת כדאיתא פרק תולין וה"נ משום שמחת י"ט התירו האי פורתא אבל לעולם אין כאן איסור מוקצה דאיסור מוקצה לא שייך להתיר משום שמחת י"ט דא"כ בטלת איסור מוקצה בי"ט ואנן אמרינן בי"ט החמירו במוקצה יותר משבת כנ"ל. ועל דרך זה כתב מ"ז בספר מג"ש בעור לפני הדורסן אלא שהוספתי נופך משלי והנני מוסיף טעם כעיקר וסיוע שיש ממש לשיטת רש"י דע"כ עור לפני הדורסן לית ביה מוקצה כלל דחזי למיזגא עליה כדתנן להדיא במשנה פרק במה טומנין טומנין בשלחין והיינו משום דחזי למיזגא עליה כדאיתא שם להדיא אלא שהתוס' הרגישו שם להקשות מסוגיא דהכא דמשמע דדוקא משום שמחת י"ט הוא דהתירו עור לפני הדורסן ומחמת כן העלו דהכא איירי בעור לחה דלא חזי למיזגא אי לאו משום שמחת י"ט. ולפמ"ש נתבאר דקושיא זו מעיקרא ליתא דמצינן למימר דסוגיא דעור לפני הדורסן לאו משום מוקצה אתינן עלה אלא משום דמיחזי כמעבד כפרש"י וא"כ מנ"ל לחלק בין לחים ליבישין. והנראה בעיני בזה דתוס' שם בפ' במה טומנין סמכו בעיקר קושייתם אהא דאמרינן בפ' כל כתבי בע"פ שחל בשבת שאסור לטלטל העור ולא שרינן משום דחזי למיזגא עליה אע"כ הוצרכו לחלק בין עור לחה ליבישה וא"כ ממילא משמע להו דהא דהכא בעור לפני הדורסן בלחה איירי שהרי היום נשחטה ועודנו לחה ולא חזי למיזגא כל כך אי לאו משום שמחת י"ט שרינן לה סופן משום תחלתן ולכך כתבו דשינויא דחיקא הוא הא דאמרינן בעור דחזי למיזגא עלייהו וזה ברור בכוונתם:

מיהו אין בזה סתירה לפרש"י דאזיל לשיטתו שמפרש בפרק כל כתבי להדיא שאני פסח שבהמה דקה היא ולא חזי למיזגא משא"כ הכא משמע לרש"י בהא דקתני עור לפני הדורסן דבגסה קאי וכדמסיק הש"ס להדיא לקמן דחזי למיזגא עלה וא"כ הא דאיצטריך למימר התירו סופן משום תחלתן לאו משום מוקצה אלא משום דמיחזי כמעבד וכמ"ש:

נמצא דלפ"ז התוספת לשיטתייהו ורש"י לשיטתיה וכן בההיא דעלי נראה דהתוספת לשיטתייהו כמו שאפרש לקמן לכך כתבו דדוחק לומר דקיימן הני שינויי דחיקי עכ"ז זכינו שדברי רש"י בשיטתו שרירין וקיימין בעז"ה בלי שום גמגום:

בא"ד ועוד קשה דא"כ דההיא דהשוחט וכו' א"כ רבה ור"י פליגי אליבא דב"ש כבר כתבתי לעיל בסוגיא דרבה ור"י ליישב קושיא זו וכן הר"ן ז"ל תירצה בע"א. מיהו יש לדקדק דאדרבה לשיטת התוס' דההיא דהשוחט מוחלפת קשה א"כ הא דקתני במתני' ומודים שאם שחט וכו' וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן ויש ליישב דנקט סיפא לגלויי רישא דמדקתני סיפא ומודים שאם שחט מכלל דרישא איירי לכתחילה ואפ"ה שרי לב"ה כדדייק הש"ס לעיל גם כתבתי לעיל דלשיטת התוס' קשה הא דאמר רב יהודא אמר רב באפר כירה לא שנו אתיא דלא כהלכתא עיין שם:

בא"ד וע"ק כיון דמוחלפת ההיא דתריסין א"כ וכו' ובריש כל הכלים סתם לן תנא עכ"ל. אשגרת לישנא הוא דלאו משנה היא אלא ברייתא שם ועיין מ"ש מ"ז בזה. מיהו מה שלא הקשו התוספות לפרש"י דההיא דתריסין מוחלפת סברי ב"ש דמותר ולקמן ספ"ב במשנה ג' דברים מחמיר ר"ג כדברי ב"ש אין זוקפין את המנורה ואוקמינן משום דס"ל יש בנין בכלים משום דאיכא למימר דסברי ב"ש דבנין כלים מדרבנן הוא ואפ"ה התירו בתריסין משום שמחת י"ט ואע"ג דבהנך דלעיל מחמירי ב"ש באיסורא דרבנן מ"מ שאני הכא כיון דאוקמינן לקמן באין להם ציר מן הצד קיל להו טפי ומקילי ב"ש משא"כ במנורה לא חשיב להו שמחת י"ט מש"ה אסרי ומהא דמשמע דב"ה שרי במנורה לא קשיא להו אהא דאסרי הכא משום דמצינן למימר דההיא דמנורה איירי ברפוי מש"ה מקילי ב"ה ואפ"ה אסרי ב"ש אפי' ברפוי כיון דליכא שמחת י"ט אבל הכא דאיכא למיגזר משום שיש להם ציר אסרו ב"ה וב"ש שרו משום שמחת י"ט ועוד דלא מצינן בפירוש דמתירין ב"ה במנורה לכך ניחא להתוס' להקשות מסתמא דתלמודא דפרק כל הכלים דמשמע מיהו דאפילו בשבת מותר לסלק דלת של שידה תיבה ומגדל משום דאין סתירה בכלים ומ"ש הכא דאסרי ב"ה לסלק אפי' בי"ט ולענין סילוק לא משמע להו לחלק בין יש להם ציר או אין להם ובין חזק לרפוי כנ"ל לשיטת התוס' אבל עדיין קשיא לי אמאי לא קשיא להו מדר' יוחנן גופא דאוסר במנורה של חוליות בפרק כירה והיינו ע"כ משום דס"ל יש בנין בכלים א"כ ע"כ ס"ל דמוחלפת השיטה ומוקי נפשיה כב"ה ואם משמע להו לחלק בין ההיא דמנורה לההיא דשידה תיבה ומגדל וכן בין מנורה דלקמן כמ"ש התוס' פ' כירה א"כ ה"נ מצינן לחלק בין סילוק תריסין ובין דלת שידה תיבה ומגדל וכמ"ש מ"ז דתריסין שקרובים להיות כמחוברין לקרקע שייך בהו יותר בנין והוא חילוק נכון. ועוד כתב דתריסין גדולים יותר ובכלי גדול כתבו התוס' גופייהו דשייך ביה בנין וגם זה נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל. נמצא דעכ"פ אין בזה סתירה לשיטת רש"י ולקמן אכתוב ג"כ מ"ש הרמב"ן בספר המלחמות קרוב לענין זה ומה שלא רצה רש"י לפרש דההיא דהשוחט מוחלפת היינו משום דקתני לה לעיל גבי ג' דברים שמקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה וכן תני לה בעדיות דבחירתא היא ובהדיא אמרינן בפרק האיש מקדש דסתמא דעדיות עדיף טפי מכמה סתמי ע"ש:

בא"ד ואומר ר"ת תמה אני וכו' ומיהו זה אינו וכו' מדקאמר הכא ע"כ לא קאמרי עכ"ל. ולענ"ד הואיל ונפק מפומא דר"ת נראה ליישב דהא דקאמר הכא ע"כ לא קאמרי היינו למאי שרוצה לפ' בההיא שקלא וטריא דבשום דוכתא לא מיקל ב"ש משום שמחת י"ט אלא בההיא לחודא מיקל משום דליכא איסורא כיון דאיכא דקר נעוץ משא"כ למאי דמוקמינן דמוחלפת השיטה וב"ה הוא דשרי א"כ תו לא צריכין לאוקמי מלתא דב"ה בדקר נעוץ אלא בכל ענין שרי כדמצינו דמיקל ב"ה בכל מילי די"ט משום שמחת י"ט ואפילו במוקצה גמור מתירין ב"ה משום שמחת י"ט כדמצינו גבי עלי לשיטת התוס' דמוקצה גמור הוא וכן בעור לפני הדורסן מתירין ב"ה אע"ג דאיכא תרתי לאיסורא לשיטת התוס' איסור מוקצה ואיסור דמיחזי כמעבד ואפ"ה שרי משום שמחת י"ט ה"ה בכיסוי אף בלא דקר נעוץ ומ"ש התוס' לעיל בסוגיא דדקר נעוץ דשני להו בין חדא איסורי לתרי איסורא היינו נמי קודם דמחליף לה ומוקי לה כב"ש דמחמרי בהנך ובהא לחודא מיקל והיינו כדכתיבנא וכן לב"ה כיון דאסור לכתחילה ולא שרי אלא בדיעבד שפיר מפלגינן בין חדא איסורא לתרי איסורי משא"כ למסקנא דמוחלפת ב"ה לטעמיה דמיקל בכל איסורי דרבנן משום שמחת י"ט וכדמצינו נמי בחזרת תריסין דאיכא נמי תרי איסורי טירחא שלא לצורך וחשש שמא יתקע ואפ"ה שרי ה"ה בכיסוי וכ"ש הכא דאיכא נמי צורך מצוה ואפשר שזה בכלל הא דמקשה לעיל לשיטת רש"י שדוחק לומר דלפי המסקנא מתוקמי כל הני שינויי דחיקי וא"כ לר"ת הא דבעינן דקר נעוץ נמי שינויא דחיקא הויא ולא קאי לפי המסקנא כמו כל הנך שינויי כמ"ש. ודע דאף למ"ש ר"ת דלא בעינן דקר נעוץ מ"מ מודה דבעינן מיהא עפר תיחוח כדי להוציא מחשש איסור כתישה דהוא דאורייתא לשיטת התוס' ודלא כמ"ש הט"ז בזה כמ"ש לעיל באריכות. והשתא דאתינן להכי נראה לי לפרש מילתא דרבינו תם ז"ל בענין יותר נכון דרבינו תם ז"ל לא איירי כלל במידי דבעי חפירה אלא בעפר תיחוח ממש בענין דלא שייך ביה איסור גומא כלל כמ"ש התוס' לעיל בד"ה בעפר תיחוח וכ"כ ר"ת גופא בפרק כירה דלא שייך ביה גומא כלל וכתישה כ"ש דלא שייך ביה כדפרישית לעיל דהדר ביה הש"ס ממאי דקאמר מעיקרא דשייך באפר כירה גומא או כתישה. ולפ"ז יפה התיר ר"ת בכה"ג דליכא שום איסור אלא שלא היה מוכן מבעוד יום דהו"ל מוקצה או אפילו באפר כירה שהוסק בי"ט דכיון דליכא אלא חדא איסורא סבר ר"ת דמותר כמו לב"ש מעיקרא וכמ"ש הרא"ש ז"ל והבאתיו לעיל אבל ר"י בעל התוס' שנחלק על ר"ת היינו משום דס"ל דאיסור מוקצה חמיר טפי וכמ"ש לעיל דלא כסברת הרא"ש ז"ל ודוק היטב כי נכון הוא:

הטוי סולם של עליה וכו'. ק"ק ממ"נ אי סברי דר' יהודה מפרש לתנא קמא וס"ל דמאי דאסר ת"ק שרי ר' דוסא א"כ הלכה כת"ק ור' יהודה ואסיר דר' דוסא יחיד הוא ואיך שרו. ואי סברי דר' יהודה פליג א"כ ת"ק שרי בהולכת סולם של עליה והו"ל להתיר אף הולכה דהלכה כת"ק. ואפשר דסברי דר' יהודה ור' דוסא פליגי בדעת ת"ק. וכיוצא בזה כתבו התוס' והראשונים בשאר דוכתי. והלכה כת"ק אליבא דר' דוסא:

מאי דקשרו ת"ק אסר ר' דוסא. וקשה דכפי פירוש זה ר' דוסא דלא כבית הלל וצריך לדחוק דיאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה כמ"ש התוס'. ואמאי נסבול דוחק גדול כזה ולא נפרש כפשוטו דפליג על ר' יהודה ושרי להטות סולם של עליה. וי"ל דהברייתות ר' חייא שנאם ואיהו דסדר הברייתא קים ליה דר' דוסא אסר וס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה כדברי התוס':

(ט ב תוספות) ד"ה א"ר יוחנן וכו' לכך פר"ת וכו'.—עי' מ"ש בגיטין יז ב.

דין דבי"ט שני לא ישחוט לכתחילה חיה ועיף אא"כ היה לו עפר מוכן מאתמול ואם שחט סכר ואין לו עפר מוכן סותר לכסות בעפר תיחוח דעלמא ואם יש לו דקר נעוץ מבע"י מותר לחפור כעפר תיחוח:

מתני' השוחט חיה ועוף בי"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואפר כירה נמי מוכן הוא א"ר זריקא אמר רב יהודא והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י והא קא עביד כתישה כדרב אבא דאמר ר"א החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה עטור עליה ואע"ג דפטור אבל אסור היכא דשחט כבר התירו לו לכסות לב"ה ולכתחילה לב"ש משום שמחת י"ט כ"כ התו' והר"אש ופריך בסוגיא השוחט חיה ועוף כו' אלמא ב"ש לקולא משום שמחת י"ט וב"ה לחומרא ורמינהי כו' מכמה משניות דב"ה לקולא משום שמחת י"ט וב"ש לחומרא ושנינהו כולן עד דפריך לה מהא דתריסין דתנן בש"א אין מסלקין את התריסין בי"ט וב"ה מתירין אף להחזיר פרש"י דחזרה ודאי שלא לצורך הוא ואפי' דאמרי' אין בנין וסתירה בכלים טרחא דלא לצורך הוא וקא שרינן ליה משו' תחילתן כדלקמ' אלמא משום שמחת י"ט מקילין ומשני א"כ יוחנן מוחלפת השיטה י"מ האי דתריסין דב"ה סברי אין מסלקין את התריסין והקשו התוס' דא"כ דאותה (המשנה) דהשוחט נשארת במקומה א"כ כבה ור"י שקלו וטרו אליבא דב"ש וזהו דוחק גדול וע"ק כיון דמוחלפת השיטה דתריסין ס"ל לב"ה דאין מסלקין משום דיש בנין וסתירה בכלים ובריש פ' כל הכלים סתם לן תנא דאין בנין וסתירה בכלים ועוד קושיות אחרות לכך עי' דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט דב"ה סברי יחפור בדקר ויכסה כו' והשתא ניחא הכל ועוד אמר ר"ת תמיה אני על מה הצריכו העולם הכנה לכסוי וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכין כלל עפר מוכן אך עתה לפי מה שטעו העולם דסבורים שמוחלפת השיטה לא קאי אהשוחט וכו' וב"ה לחומרא לפיכך מצריכין הכנה ור"י תמה עליו דאף לפי פירושו כמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דקא סברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעו דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעו הכנה מדקאמר בסוגיא ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ כו' משמע אפי' בעפר תיחוח בעי ב"ש דקר נעוץ מבע"י משום הכנה כדפ"ה ותדע דאל"כ הא דקאמר כ"י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ לאו אליבא דב"ה הוא לפי המסקנא דאמרי ב"ה שיחפור בדקר לכתחילה וישחוט ואע"ג דמייתי מילתא דר"י גבי ומודים שאם שחט כו' מ"מ קאי אכולה מתני' כדפי' וסברא הוא דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא דבכ"הג דשרו ב"ש בדיעבד שרו ב"ה לכתחילה ולעולם בעי דקר נעוץ משום הכנה ועוד ראייה מדקאמר כ"י גופא לעיל ממלא אדם קופתו ועושה בה כל צרכו משמע דבעינן הכנה לפי האמת וכ"כ הר"אש שר"י תמה עליו ולפ"ז אף לפי' ר"ת דמוחלפת ההיא דהשוחט מ"מ לא שרי אלא בדקר נעוץ מבע"י והס"מג (בדף כ"ו ע"א) כתב וז"ל (וגם) מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באינו מוכן כדאמרי' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וגם הסמ"ק כתב שאם שחט ולא ממצא עפר רק שאינו מוכן מכסהו בו והגה"מ כתבו בפ' ג' דהר"י שהוא רבו של הס"מג כתב היכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן יכול לכסות בשאינו מוכן כדאמרינן ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וק"ל דהא מוקמינן לה בגמ' והוא שיש לה דקר נעוץ מבע"י ע"כ ואמת שדברי הסמ"ג תמוהים ומהר"י קאר"ו (בסי' תל"ח) בא ליישב שסומכין על ר"ת דמתיר באינו מוכן אפילו לכתחילה א"כ לכל הפחות בדיעבד עבדינן כוותי' ושגג שגגה גדולה ממ"נ אי תופשים פר"ת שמוחלפת ההיא דהשוחט וב"ה מתירין לכתחילה אפי' בלא דקר נעוץ ולא קאמרי בגמ' דבעי' דקר נעוץ אלא למאן דשרי בדיעבד א"כ אפי' לכתחילה שרי ואי חוששין לחומרא לדברי כ"י דאפי' דמאן דשרי לכתחילה בעי דקר נעוץ א"כ מנ"ל דבדיעבד לא בעינן דקר נעוץ דהא דקאמר והוא דאיכא דקר נעוץ קאי אדיעבד דמתני' ומודים שאם שחט אלא שלדברי ר"ת קאי נמי אלכתחילה. ודוחק לומר דס"ל מאחר דב"ה שרו בדקר נעוץ לכתחילה א"כ בדיעבד אפי' בלא דקר נעוץ שרי והא דקאמר והוא דאיכא דקר נעוץ כ"ל למאן דשרי דוקא דיעבד ולא לכתחילה בשום עניין א"כ בדיעבד נמי לא שרי בלא דקר נעוץ דמנ"ל סברא זו לאשכוחי קולא ולהתיר ועוד לפ"ז לא תידוק האי שריותא אלא לפר"ת דמוחלפת השיטה דהשוחט ובסמ"ק משמע דראייתו אינו תלוי כלל בדברי כ"ת ואינו מביא ראי' אלא מן המשנה דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואח"כ כתב ועוד כתב מורי בשם ר"ת דמוחלפת ההיא דהשוחט כו' משמע שתחילת דברי' פסק אפי' לאותן דלא מהפכו ההיא דהשוחט כלל ע"כ נכאה בעיני שדעת הרר"י שהתיר לכסות באינו מוכן לכתחילה לאו פי' לחפור בדקר אפי' אינו נעוץ מבע"י אלא ר"ל לכסות בעפר דעלמא שהוא תחוח למעלה מן הארץ אע"פ שאינו מוכן והיינו טעמא מאחר שהתיכו בדיעבד חופר גומא שאסור מדרבנן ה"נ דשרי באינו מוכן אף שאסור מדרבנן היכא שאינו חופר גומא ומתני' דקאמר ומודים שיחפור בדקר וכו' ולא קאמר שיכסה בעפר שאינו מוכן רבותא אשמעינן דאפי' לחפור שרי דיש בו דררא דאורייתא שס"ס הוא חופר גומא מש"אכ באיסור מוקצה לחוד ומ"מ אי לא נעוץ מבע"י לא הוה שרינן אפי' בדיעבד לחפור בדקר ולכסות מאחר דאיכא תרתי לריעות' דהיינו חופר גומא וגם אינו מוכן אבל באיסור מוקצה לחוד שרי בדיעבד ומש"ה ניחא לי דברי ר"ת שכתב שא"צ הכנה על עפר תיחוח למעלה מן הארץ וסברתו מאחר דלב"ה שרי אפי' לכתחילה לחפור בדקר ולכסות ה"ה בעפר שאינו מוכן בלא גומא אבל לחפור גומא בלא דקר נעוץ מבע"י לא עלה בדעתו להתיר ומהשתא בחנם תמה ר"י על דודו כ"ת כי לבו היה כלב ארי ובודאי לא טעה בסוגי' דשמעת' דבעינן דקר נעוץ מבע"י והרא"ש גופא כתב חילק זה להדיא גבי אפר שהוסק בי"ט וכו' דלקמן ומ"מ כתב דברי ר"י שתמה על ר"ת היינו משום דס"ל מ"ש ר"ת לכסות בעפר שאינו מוכן הוי נמי חופר גומא לכתחילה אפי' בתחוח וליתא דנהי דאף בעפר תחוח שייך גומא היכא שבא לחפור אבל בעפר תיחוח המפוזר למעלה אם מזיזו ממקומו במקום שיש הרבה תחוח מסביב אינו כחופר גומא כלל וכן הא דלקמן המכניס קופה של עפר אפי' לכתחילה לכסות בו לכ"ע היינו נמי דלא שייך ביה חפירה ע"כ שפיר יש לסמוך על דברי הסמ"ג והסמ"ק שתפסו דברי הר"י להתיר באינו מוכן בדיעבד בפרט מאחר שהירושלמי כמי מסייעו שכתב אפר שהוסק בי"ט אסור בד"א בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט לכסות את הדם ולא אתי לבטל ממ"ע שנאמר וכסהו בעפר ואף הרא"ש הביא הירושלמי לפסק הלכה אבל להתיר לכתחילה כדברי כ"ת שכתב מוחלפת ההיא דהשוחט וב"ה מתירין לכתחילה לא מלאני לבי כי אע"פ שדבריו נכוחים מ"מ יש לשדות בי' נרגא ששום א' מהמשנה אינה מוחלפת וכמ"ש הרא"ש וז"ל ותימא הא דרי"ף ז"ל כתב כל המשניות כצורתן ולא הביא הך גמרא דמוחלפת השיטה והוא דברי בעל המאור שתמה על הרא"ש (נ"ל הרי"ף) והר"ר יוסף פי' דלא מהפכינן מילתייהו כלל דב"ש ניחא כדקאמר תלמודא שאני הכא דאיכא דקר נעוץ והא דקאמר ר"י מוחלפת השיטה ה"פ החליפו ב"ה שיטתן להקל בסילוק תריסין טפי מדאחריני משום דהוו צרכי רבים ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה ודומה לזה בירושלמי שאם אתה אומר לא יחזור אף הוא אינו פותח ולא יפתח אף הוא ממעט בשמחת י"ט ע"כ. והר"ן כתב וז"ל והרי"ף הביאן לשתיהן כצורתן משום דמשמע דאיהו גרס כמקצת נוסחי דגרסי עלה דההיא דלמא לא היא ע"כ לא קאמרי ב"ה הכא אלא משום דאין בנין וסתירה בכלים אבל התם לא ולפי גיר' זו לא מתהפכת חדא מינייהו ע"כ וכ"ד הרמ"בם כדעת הרי"ף:

דין דמותר להוליך סולם משובך לשובך אפי' בריה ודוקא סולם של שובך אבל סולם שאינו של שובך אלא של בתים הרי הוא כסולם של עלייה ואסור אפילו לטלטלו בבית והמיקל לא הפסיד ובשבת מותר לטלטל בבית אפי' סולם גדול של עלייה:

מתני' בש"א אין מוליכין את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון וב"ה מתירין ויש שתי לשונות בגמ' אליב' דרב חנן בר אמי לחד לישנא מודים ב"ה דבר"ה אסור ולאידך לישנא שרי ב"ה אפילו בר"ה. וכתב הרא"ש שפסקו הגאונים דבדרבנ' עבדינן לקולא ולכך לא הביא רי"ף אלא המשנה כצורתה משום דס"ל דב"ה מתירין בכ"מ. אבי הרמב"ם כתב דדוקא ברה"י מוליכו אבל בר"ה אסרו אע"פ שכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרי' אסור כאן התירו מפני שמחת י"ט ע"כ. וכבר השיגו הראב"ד שזהו נגד סוגית הגמ' דפריך אמלתי' דרב דאמר כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרי' אסור ואמאי לא משני שאני הכא דמשום שמחת י"ט התירו ועוד דמסיק להדיא דהאי לישנא בתרא דס"ל דבר"ה לד"ה אסור פליג אדרב ומסיק תנאי היא כאשר פרש"י ותוס' וא"כ מאחר דק"ל כרב ליתא להאי לישנא בתרא. והמ"מ רצה לישב בדוחק ואינו כדאי להעלותו גם רבו הרי"ף לא הביא הני לישני כמ"ש הרא"ש אלא הביא המשנה כצורתה אלמא דמותר אפי' בר"ה. והר"ן כמי כתב וז"ל והרי"ף לא הביא מכל אלה כלום לפי שפסק בפ' חבית כרב יהודא אמר רב דכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין (אפי' בחדרי חדרי' אסור) הלכך בע"כ אמרינן ב"ה אפי' בר"ה שרי דאי הוה אסרי בר"ה ברה"י נמי הוה אסרי אלא בכל ענין שרי ע"כ ופיסקא דרב דאמר כ"מ שאסור מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרי' אסור נכתוב אי"ה בפ' חבית ומסיק מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רשב"א מודים ב"ש וב"ה שמוליכין את הסולם משובך לשובך לא נחלקו אלא להחזיר שב"ש אומרי' אין מחזירין וב"ה אומרי' מחזירין תניא א"ר יהודא בד"א בסולם של שובך אבל בסולם של עלייה ד"ה אסור משום דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך ולפרושי דברי ת"ק אתא ופסק ר' חייא דהכי הלכתא ומסיק ר"ד אמר מטהו מחלון לחלון ומוכח בגמ' דלא קא שרי ר' דוסא להטות אלא בסולם של שובך אבל בסולם של עלייה אפי' הטוי אסור אבל צ"ע אם הלכה כר"ד דלא שרי אפי' בסולם של שובך כ"א בהטוי ולא להוליך להדיא או לא. והתוס' כתבו משמע דק"ל כר"ד ולא ידעתי למה לא נפסוק כסתמא דמתני' דשרי ב"ה הולכת סולם משובך לשובך ואף דר' דוסא ס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מ"מ סתמא דמתני' דס"ל דפליגי עדיף ומשמעו' התו' היינו דבני כ' חייא בעו להתיר הטוי סולם (של עלייה כר"ד והוי ס"ל דר"ד קאי אסולם של עלייה דאוסר ר"י והוא מתיר לנטותו והשיב ר' חייא דר"ד אסולם של שובך קאי ומה דשרי ר"י אפי' בהולכה פליג ר"ד ואומר דוקא בהטייה אלמא דהלכתא כוותיה ואין זו ראיה דבודאי אי הוה קאי כ"ד אסולם של עלייה והוה קא שני להטותו הוה הלכתא כוותיה להקל במילי דרבנן בפרט דלא שמעינן להדי' מאן דפליג עליה דלימא לית הלכתא כוותיה אבל השתא דפליג אסתמא דמתני' שמעינן ממילא דלית הלכתא כוותי' ושרי סולם של שובך בי"ט בהולכה משובך לשובך ובפסקי התוס' דהכא ובעירובין עסק להדי' להקל ודלא בר"ד ודוקא בהולכה אבל בחזרה הלכה כסתמא דמתני' דפליגי בהולכה ולא כרשב"א דפליגי בחזרה ואם כן חזרה לביתו לכולי עלמא אסור והקשו בתו' דהכא משמע דסולם של עלייה אסור לכ"ע ובפ' חלון (דף ע"ט) אמרינן דמטלטלין את הסולם ור' חייא גופא דקאמר הכא משמע התם דס"ל סולמות של בבל אין להם קבע עי' אין כובדן קובע אותן ונוטלין בשבת ומתרץ ר"ת דהתם איירי בסולמות של בית שדרך לטלטלם מזוית לזוית ולא דמי לסולמות של עליי' שהיו גדולי' וחזו להטיח גגו והר"ר אברהם מבור"גייל תי' דהכא בי"ט שמותר להוציא הסולם לכ"ה והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וכיון דאסור בר"ה אפי' בחדרי חדרי' אסור אבל בשבת דאין שכ להוציא דרך ר"ה הלכך בבית מותר ולהאי שינוייא אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט אפי' אינה גדולה כ"כ כמו סולם של עלייה מ"מ אינו דומה לסולם של שובך דשרי כן הוא בתו' ובאשיר"י. והנה הטור הכריע להקל כתי' של ר"א מבורג"ייל שהכי כתב בסי' ש"ח דסולם אפילו של עליי' והוא גדול מותר לטלטלו בשבת (בחצר). והרמב"ם כתב (בע' כ"ו מה' שבת) סולם של עליה אסור לטלטלו שאין עליו תורת כלי והיינו שלמד מהא דהכא דסולם של עליי' אסור אפי' בהטוי בי"ט וכ"ש בשבת ולא ס"ל לחלק כמו שחילק כ"א מבור"גייל ומ"מ קשה א"כ בע"כ ס"ל כר"ת שחילק בין סולם לסולם א"כ אמאי לא חילק בין סולם של כותל לסולם של עלייה כדברי ר"ת ולא כתב להיתירא אלא סולם של שובך לחוד וז"ל סולם של שובך מותר להטותו אבל לא יוליכנו משובך לשובך שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד והיינו דבי"ט לחוד התירו הולכה בסולם משובך לשובך משום שמחת י"ט לצורך האפרוחים משא"כ בשבת ומ"ש מותר להטותו ר"ל ממקום למקום אבל לא בשובך אפי' מחלון לחלו' מה"ט גופא שיבא לצוד. וכן פסק הטור אחריו בסולם של שובך ומה שמתיר להטותו אפי' בשבת היינו משום דס"ל דבמתני' אסרי ב"ש הולכת סולם אפי' משובך לשובך אלמא דלא מסתבר' להו להתיר משום שמחת י"ט ואפ"ה מתירין ב"ש להטותו ה"נ בשבת רק שלא יטהו בשובך מחלון לחלון כדפרי'. ונ"ל להכריע כדברי הרב ר"א מבור"גייל לחלק בין שבת לי"ט דלא מצאנו איסור בהולכת סולם של עלייה כי אם בי"ט ומשום (שלא יאמרו) להטיח גגו כו' ובשבת דלא שייך האי חששא שרי ונראה בעיני שאין לחלק בין סולם לסולם דהא גמ' דילן לא חילק הכא אלא בין סולם של שובך לעלייה אבל בין סולם של בית לסולם של עלייה לא מצאנו לחלק. והטור כתב בה' י"ט (בסי' תרי"ח) וז"ל מותר לטלטל הסולם משובך לשובך אפי' בר"ה וה"מ סולם קטן כגון של שובך אבל גדול כגון של עלייה אסור לטלטלו אפי' בבית ע"כ ואין הכוונה שרצה לחלק בין סולם גדול לסולם קטן כדברי כ"ת שהרי בסי' ש"ח כתב (כדברי הר"א מבור"גייל) אלא שכתב סולם קטון כגון של שובך אבל מה שהוא גדול מזו קרי סולם של עלייה ואין חילק בין סולם של בית לסולם של עלייה ולפיכך אסור לטלטל סולמות שלנו אפי' של בית וכן עיקר אף שכתבו התו' כדברי ר"ת דיש לחלק בין סולם לסולם כדמוכח בפ' חלון (דף ע"ט) דשני מיני סולם (פ א"כ אף לדברי ר"א מבור"גייל נוכל לומר כן ואינו אסור בי"ט אלא בשל עלייה אבל לא סולמות של בתים ונאמר שאין חילוק בין דברי כ"ת לר"א מבור"גייל אלא לדברי ר"א מותרין אפי' הגדולים בשבת ולר"ת אסורין אבל בסולמות שלנו כ"ע ס"ל דלא דמי לסולמו' של עלייה וכן יראה מדברי התוס' שכתבו אחר התירוץ של כ"א וז"ל לע"ז אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט אפי' בביתו דשמא הלכה כר' דוס' וצ"ע עכ"ל משמע להדי' דאם הלכה כר"ד הוא דאסור לטלטל סולם שלנו מאחר שר"ד אוסר אפי' סולם של שובך אבל לת"ק דשרי סולם של שובך מותר לטלטל סולם שלנו והיינו ע"כ קטנים דבגדולי' בשל עליי' אסור לכ"ע אבל מ"מ נראה דבע"כ טעות סופר הוא דמנ"ל לר"א מבור"גייל לחלק בהכי אלא צריך להגיה ועוד דשמא הלכה כר"ד כו' פי' ואסור אפי' לכ"ת אבל לר"א מבור"גייל אסור אפי' לת"ק וכ"כ התו' להדיא בפ' חלון על דברי ר"א מבור"גייל וז"ל ולפי פי' זה אסור לטלטל סולמות שלנו בי"ט ע"כ. אכן ראיתי בפסיקתא דלשם שכתב וז"ל סולמו' קטנות של בית מותר לטלטל ולא הגדולים ובשבת מותר לפי' הכ"א משמע שפסק להקל בשניהן כדברי ר"ת להתיר סולמות של בית הקטנים וכדברי הכ"א להתיר הגדולי' אפי' בשבת וס"ל כמי להקל דלא ק"ל כר"ד דאוסר אפי' בשל שובך א"כ נראה המיקל לא הפסיד בפרט מאחר שהטור נמי (כתב) סתמא להתיר בשל קטנים דמשמע אפי' בשל בית והמחמיר תע"ב:

מודים ב"ש וב״ה שמוליכין הסולם משובך לשובך. באר יעקב קמ״א ע"ד:

סולם בא לידינו. שער המלך ח״א דף נ״ז. רוח אליה:

רש״י ד״ה סולם בא לידינו כו'. כל המפרשים נדחקו בדברי רש"י והנכון כמו שכתב בשיטה מקובצת דס״ל לרש״י דאין חילוק בין הולכה לחזרה ואי בהולכה שרי אף בחזרה שרי דהתירו סופן משום תחילתן ועיין לשון לימודים ק׳. שער המלך נ״ז תולדות יצחק. רוח אלי׳ ובהליכות אלי׳:

רש״י ד״ה מכלל דת״ק סבר בשל עליה פליגי בחזרתה ומודה בהלכה. וכתב מר"ן מהריק״א בכלליו דף ק' ע"ב לפעמים מקשה לאחד מן החולקים ולפי האמת גם לשניהם קשה אלא דפריך לההיא דמצי פריך ליה טפי. ובזה אני מיישב רש״י בפ״ק דביצה ד״ה מכלל כו׳ ומודים בהלכה ע״ש ודברים אלו אין להם מובן דמאי ענין דברי רש״י להאי כללא שהקדים ונ״ל שדברים אלו ובזה אני מיישב אין שייכים לכאן אלא לכללא שכתב אח"כ וז״ל מייתי פלוגתא דב"ש וב״ה וקאמר ע״כ לא פליגי ולא פריך מבית הלל כו׳ משום דיותר קושיא חזקה היא כשמקשה לכ״ע עכ״ל וע״ז שייך שפיר ובזה אני מיישב דקשה לו למרן דמאי בעי רש״י בזה דמודים בהלכה אפילו נימא דפליגי בהולכה הא לב״ה שרי והלכה כב"ה אמנם לפי הכלל שכתב יש לומר כשם דניחא ליה להקשות אליבא דכ״ע אפילו ללב״ש כך ניחא ליה לתרוצי אפילו אליבא דב״ש אמנם כפי הנראה בשיטה מקובצת נראה דכוונת רש״י מדקאמר הגמרא מדקאמר רבי יהודא לא פליגי משמע דת"ק סבר דפליגי דמשמע דפליגי בהולכה אליבא דת"ק (דהא הם התירו בהולכה) והא ליתא דהא ת"ק קאמר דבהולכה כ״ע לא פליגי לפיכך נשמר רש״י וכתב דפליגי בחזרה אבל בהולכה כ״ע מודים וע״ש:

תוס' ד"ה ולא היא שער המלך נ"ו נ"ז. באר יעקב קמ"ב ע״א:

תוס' ד"ה מאי דקאשרי ת"ק. מרכבת המשנה ח"א פכ"ו דשבת ה״ז שער המלך ח״א כ״ג ע"ב:

תוס׳ ד״ה מוחלפת השיטה. שער המלך מ״ה ע"ד מ״ו ע״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

מתניתין. דקתני בהולכת סולם פליגי לאו כי האי תנא דקתני בהולכה מודו מפני שצורך י''ט היא: אבל של עליה אסור. דההוא ודאי אמרי להטיח גגו הוא צריך: מדדין בו. אם החלון רחוק ואין ראש הסולם מגיע שם בה בהטיה מדדין רגליו של סולם מעט מעט: לקרייתא. לכפרים לראות שדותיהן: סולם בא לידינו. הולכת סולם של עליה לשובך: מכלל דת''ק סבר. בשל עליה פליגי בחזרה ומודים בהולכה: טעמיה דת''ק קא מפרש. ובשל עליה ליכא למאן דשרי: ממאי מדקתני. במלתיה דת''ק משובך לשובך אלמא בסולם המיוחד לשובכין קאי: מי קתני סולם של שובך. דנהוי משמע דבשל שובך קאי: משובך לשובך קתני. ולעולם בשל עליה ורבותא אשמועינן דיוליכנו מעליה לשובך ראשון וממנו לכמה שובכין: הטוי סולם של עליה. והוליכו לשובך מבעוד יום ועכשיו בא להטותו מחלון לחלון: מאי דקא אסר ת''ק. דרבי דוסא דהוא ר' יהודה דאמר בסולם של עליה אסור להוליך קא שרי רבי דוסא מיהא להטות: ולא היא מאי דקא שרי ת''ק. דהיינו של שובך להוליך קא אסר ר' דוסא ואתא למימר הולכה אסור הטיה שרי ובשל עליה לא איירי כלל: מוחלפת השיטה. כאן הוחלפה שיטתן וצריך להפוך דבריהם: וממאי דמוחלפת. ומאי קשיא ליה לר' יוחנן דלמא טעמייהו דב''ש התם משום דאיכא דקר נעוץ וליכא צד איסור: אבל היכא דליכא דקר נעוץ. דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד והכא נמי לא שנא דהא איכא חשדא דלהטיח גגו: אבל התם לא. דגזרי משום כתישה דלמא זמנין דבעי כתישה: אלא אי קשיא. מתניתין אהדדי שהוצרך רבי יוחנן להחליף שיטתן וצריך להפוך דבריהם: הא קשיא. על זו החליפה: לא יטול. מן הגוזלות בי''ט: אא''כ נענע מבעוד יום. ולא סגי בהכנה בדבור בעלמא כדמפרש לקמן טעמא דלמא למחר כי שקיל להו חייס עלייהו וממליך:

ולא היא דר''י טעמא דת''ק מפרש. וא''ת והא כל מקום דתני במה לחלוק וי''ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא.: מאי דקא שרי ת''ק קא אסר רבי דוסא. דאפי' בשאר סולמות לא שרי אלא הטוי ותימה רבי דוסא דאמר כמאן דלכ''ע שרי הולכה בשאר סולמות וי''ל דר' דוסא יאמר דלא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה משמע דקי''ל כר' דוסא ותימה דאמר בעירובין פרק חלון (דף עז: ושש) מטלטלין את הסולם ובכולי שמעתין משמע דאסור לטלטל סולם של עליה ור' דוסא אוסר אפי' סולם של שובך וי''ל דשני מיני סולמות הן וכן משמע בהדיא פרק חלון (שם דף עז:) והתם מיירי בקטנים והכא מיירי בגדולים והר''ר אברהם מבורגו''ל פירש דהתם מיירי בשבת דמאי טעמא אסרי לטלטל הסולם משום דמחזי דלהטיח גגו הוא צריך ובשבת ליכא חששא שאסור להוציאו לחוץ אבל הכא מיירי ביום טוב דמותר להוציאו לחוץ וא''כ איכא הך חששא ולפי זה אסור לטלטל הסולם שלנו בי''ט ואפילו בביתו דשמא הלכה כרבי דוסא וצ''ע: אלמא גבי שמחת י''ט ב''ש לחומרא וכו'. וא''ת אמאי לא פריך מביצה שנולדה ופי' הקונט' משום דגבי ביצה לא שייך שמחה שאין בה שמחת י''ט כ''כ ומה שמתירין ב''ש היינו מטעם דלית להו הכנה ומטעם דלא דמי לפירות הנושרים ולמשקין שזבו: אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה. פירוש ההיא דתריסין דב''ה סברי אין מסלקין התריסין בי''ט וכל הנך משניות דמייתי מחליף ואותה דהשוחט כדקאי קאי וקשה טובא להדא פי' דא''כ מתוקמא לפי המסקנא כל הני שנויי דחיקי דלעיל דמייתי הואיל ולא מחליף בשום פנים אותה דהשוחט ועוד קשה מאי קאמר גבי עור משום דמחזי למזגא עליה הא מפרש טעמא לקמן (דף יא:) דהתירו סופן משום תחלתן וע''ק דא''כ דאותה דהשוחט נשארת במקומה א''כ רבה ורב יוסף שקלו וטרו (לעיל דף ז:) אליבא דב''ש וזהו דוחק גדול ועוד קשה כיון דמוחלפת ההיא דתריסין סבירא להו לב''ה דאין מסלקין משום דיש בנין וסתירה בכלים ובריש פרק כל הכלים (שבת דף קנב: ושם) סתים לן תנא דאין בנין וסתירה בכלים לכך פר''ת דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט דב''ה סברי יחפור בדקר ויכסה וכו' והשתא ניחא הכל ואומר ר''ת תמיה אני על מה הצריכו העולם הכנה וזכור אני דבימי נערותי לא הוי מצריכין כלל אך עתה לפי מה שטעו דסבורים דמוחלפת לא קאי אהשוחט וכו' וב''ה לחומרא לפיכך מצריכין הכנה ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב''ה מאי דסברי ב''ש מעיקרא וב''ש בעו דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעו הכנה מדקאמר הכא עד כאן לא קאמרי ב''ש התם אלא דאיכא דקר נעוץ משמע אפילו בעפר תיחוח בעו ב''ש דקר נעוץ מבעוד יום משום הכנה כדפ''ה ותדע דאל''כ הא דקאמר רב יהודה לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ לאו אליבא דב''ה הוא לפי המסקנא דאמרי ב''ה שיחפור בדקר לכתחלה וישחוט ואע''ג דמייתי מלתיה דרב יהודה גבי ומודים מכל מקום קאי אכולה מתניתין כדפרישית וסברא היא דלא פליגי ב''ש וב''ה אלא בהא דבכה''ג דשרו ב''ש בדיעבד שרו ב''ה לכתחילה ולעולם בעו דקר נעוץ משום הכנה ועוד ראיה מדקאמר רב יהודה גופיה לעיל (דף ח.). ממלא קופתו ועושה בה כל צרכו משמע דבעינן הכנה לפי האמת ואע''פ שיש לפרש דבשאר צרכים מיירי כגון לכסות בו צואה אבל לכסוי דם לא בעינן הכנה לא משמע הכי לעיל לפי המסקנא וגם עתה דאמר מוחלפת השיטה אין להחליף פירוש דברי האמוראין וא''כ יפה נהגו העולם שלא לכסות רק בעפר מוכן שהוא תיחוח כגון מצבור של אפר או שראוי לצלות בו ביצה ולא מעפר תיחוח שע''ג קרקע שהוא בטל אגב קרקע ולא מאפר הכירה שהוסקה בי''ט אם אינו ראוי לצלות בו ביצה ותימה א''כ דמוחלפת קאי אההיא דהשוחט ובית שמאי לחומרא היכי מונה לה במסכת עדיות גבי הנך דב''ש לקולא ובית הלל לחומרא וי''ל דמונה לה לפי הטעות דנשנית קודם דמוחלפת השיטה:

ביצה ט ע"ב - Steinsaltz

דף ט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד