ביצה ז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

אמר רב גמדא משמיה דרב: כל היכא דשמעה קליה ביממא, עד למרחק שבו שהיא שומעת קולו ביום, וביום נשמע קולו במרחק פחות מהלילה, אך הדבר תלוי דוקא בשמיעת היום, כי תשמישו ביום.

עבד רב מרי עובדא, שבדק מערב יום טוב ולא מצא, והשכים בבוקר לפני עלות השחר ומצא ביצה, והתירה על סמך תרנגול שהיה סמוך למקומה עד מרחק של שתין בתי, ששים בתים, שהעריך רב מרי שעד שם קולו נשמע, ולכן לא חשש לספנא דארעא.

ואי איכא נהרא המפריד בינה ובין התרנגול לא עברא את הנהר, ואז אפילו שומעת קולו יש לנו לחוש שספנא מארעא.

אבל ואי איכא מברא גשר על הנהר - עברא, עוברת היא אליו על הגשר, ואין לנו לחוש שספנא מארעא.

ואי איכא רק מיצרא, שהוא גשר צר מאד, העשוי מקורת עץ צרה, ואפשר לעבור עליה רק אם מחזיקים בחבל המתוח מעליה - לא עברא התרנגולת עליו אל התרנגול.

ופורכת הגמרא את ההנחה האחרונה, היות והוה עובדא, ועברא התרנגולת אמיצרא ^[1].

ועתה מבארת הגמרא את דברי רב, לעיל, שאם בדק את הקן מערב יום טוב ולא היתה בו ביצה, אף שהשכים ומצא בו ביצה לפני עלות השחר, הביצה אסורה, וביארנו שטעמו משום שיש לחוש להטלת הביצה בלילה כיון שהתרנגולת ספנא מארעא.

והוינן בה: במאי אוקימתא במה העמדת את דברי רב - בדספנא מארעא.

ואם כן' לכאורה תמוה, מאי איריא מדוע העמיד רב את דינו במי שבדק את הקן מערב יום טוב. והרי אפילו כי לא בדק את הקן מערב יום טוב, ומצא בה ביצה בליל יום טוב, נמי יש לו לאוסרה, שהרי יש לחוש שילדה בלילה משום דספנא מארעא!?

ומבארינן: כי לא בדק את הקן יש לנו לתלות שאתמול הטילה את הביצה, ויתכן לתלות אימא: מאתמול הואי שם, היות ורוב התרנגולות מטילות ביציהן ביום ולא בלילה, ולכן אם השכים ומצא ביצה מותרת ^[2].

אי הכי, שתולים אנו ברוב התרנגולות שיולדות ביום, כי בדק נמי, ולא מצא בה ביצה מדוע תולים אנו כנגד הרוב, ואומרים שילדה בלילה משום דספנא מארעא, ולא אומרים אימא: ביצה זו - "יצתה רובה ביום וחזרה" היא! וביצה זו נולדה ביום אך לא נמצאת בקינה משום שחזרה למעי אמה.

וכדרבי יוחנן, שבמקרה כזה היא מותרת אפילו אם נולדה בלילה, היות וביציאת רובה ביום היא נקראת כבר נחשבת כביצה שנולדה.

ומתרצינן: אין אנו תולים שיצאה וחזרה היות ומקרה זה דרבי יוחנן - לא שכיח כלל, ועדיף לתלות שנולדה בלילה, שהיא לידה פחות נדירה ממקרה זה ^[3].

וכיון שהביאה הגמרא מימרא של רבי יוסי בן שאול בשם רב בהלכות ביצה שנולדה, היא מביאה מימרא נוספת, בענין אחר, בשמו.

ואמר רבי יוסי בן שאול אמר רב: האי תומא שחיקא שומים שחוקים, והם עיסה נוזלית - סכנתא היא לגלויא. שאם השאירו אותה מגולה יש לחוש שבא נחש ושתה מהנוזל והטיל בו ארס.

שנינו במשנתנו: בית שמאי אומרים, שאור בפסח שיעור איסורו הוא בכזית, ואילו חמץ שיעור איסורו הוא בככותבת.

והוינן בה: מאי טעמייהו דבית שמאי המחלקים בין שיעור השאור לשיעור החמץ?

ומשנינן: אם כן, ששיעוריהם שוים בכזית, לכתוב רחמנא חמץ, ולא בעי לכתוב שאור, ואנא אמינא מעצמי:

ומה חמץ, שאין חמוצו קשה, שאינו יכול לחמץ עיסות אחרות, שיעורו הוא בכזית.

שאור, שחמוצו קשה - לא כל שכן שאסור בכזית? () 3א

ואם כן, "שאור" דכתב רחמנא - למה לי?

לומר לך: שיעורו של זה, השאור, לא כשיעורו של זה החמץ.

וכיון שהחמץ שיעורו הוא בככותבת כמו שיעור אכילה האסורה ביום הכיפורים, או משום שכך היא ההלכה למשה מסיני 3ב (). לפיכך הוצרך הכתוב לומר שהשיעור של השאור מצומצם ממנו, כי לולי גילוי הפסוק שחמץ ושאור חלוקים בשיעוריהם היה גם שיעור השאור בככותבת ^[4].

ובית הלל, המשוים את שיעור החמץ והשאור בכזית, סוברים כי צריכי גם איסור שאור וגם איסור חמץ להכתב: ^[5]

דאי כתב רחמנא רק איסור שאור, הוה אמינא שרק אותו אסרה תורה משום דחמוצו קשה. אבל חמץ, דאין חמוצו קשה - אימא לא יהיה אסור, לכן צריכא להשמיענו איסור חמץ.

ואי כתב רחמנא רק איסור חמץ הוה אמינא שרק הוא אסור משום דראוי הוא לאכילה. אבל שאור, שאין ראוי לאכילה, אימא לא יהיה אסור, לכן צריכא להשמיענו איסורו.

ועוד הוינן בה: וכי בית שמאי, המחלקים בין שאור לחמץ, לית להו דרשתו דרבי זירא?

דאמר רבי זירא על הכתוב בספר שמות [יב יט]: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם - כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת בני ישראל":

פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, כדי לומר לך: זהו שאור זהו חמץ, ששניהם שוים! וכיון שהשוה אותם הכתוב זה לזה יש להשוות גם את שיעוריהם.

ומשנינן: אכן לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי, ומודים בית שמאי שחמץ ושאור שוים בשיעורם שהוא בכזית, וכמו הלימוד של רבי זירא.

כי פליגי - לענין שיעור חיוב ביעור חמץ, שבו שונים שיעורי החמץ והשאור.

בית שמאי סברי: לא ילפינן שיעור של ביעור מאכילה, היות ומצינו שהוצרך הכתוב לחלק בין שאור לחמץ בביעור, ולכן מתחלק שיעור ביעור שאור, שהוא בכזית, משיעור ביעור חמץ, שהוא בככותבת.

ובית הלל סברי: ילפינן ביעור מאכילה ^[6].

אתמר נמי, אמר רבי יוסי בר חנינא: מחלוקת לענין ביעור, אבל לענין אכילה - דברי הכל זה וזה בכזית.

תניא נמי הכי שנחלקו רק בביעור ולא באכילה:

דתניא: נאמר בספר שמות [יג ז] "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור".

זהו, איסור ראיית החמץ שמחמתו חייבים לבער, ובו יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: ביעור שאור בכזית, וביעור חמץ בככותבת.

ובית הלל אומרים: זה וזה ביעורו בכזית.

שנינו במשנה: השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה.

ומדייקת הגמרא מלשון המשנה: "השוחט" ולא "שוחט אדם", ללמדנו כי רק אם שחט בדיעבד - אין, אז יחפור ויכסה את הדם.

אבל לכתחלה - לא ישחוט כשאין לו עפר מוכן לכסות בו את הדם.

ומקשינן: אימא סיפא של משנתנו: ובית הלל אומרים: לא ישחוט.

מכלל, דתנא קמא, בית שמאי, סבר דאפילו לכתחילה ישחוט!

וקשה מהרישא על הסיפא.

ומשנינן: הא, לא קשיא. כי כך הוא ביאור דבריהם של בית הלל:

"לא ישחוט ויכסה" קאמר.

והיינו, שלא ישלים את מעשה המצוה של השחיטה, שהוא כיסוי הדם, אף על פי שכבר שחט ^[7].

ולא באו בית הלל לחלוק על בית שמאי ולאסור את השחיטה שהתירו בית שמאי, כי על כך לא נחלקו עמהם בית שמאי, וגם לדעתם לכתחילה לא ישחוט. אלא בית שמאי רק אמרו שאם אירע שכבר שחט בדיעבד יכסה את הדם, ובית הלל אמרו שאף אם שחט לא יכסה הדם.

ומקשינן על התירוץ: אימא סיפא של משנתנו:

ומודים בית הלל שאם שחט - שיחפור בדקר, ויכסה.

ומכלל זה עתה למד, דרישא שאמרו בה בית הלל "לא ישחוט אדם ביום טוב חיה ועוף" - לאו שוחט בדיעבד הוא ובאופן שכבר שחט, אלא כוונתם לומר שלא ישחוט לכתחילה!

שהרי בסיפא אמרו במפורש בית הלל, שאם שחט בדיעבד יחפור ויכסה דמו, ובהכרח שברישא אסרו לשחוט לכתחילה אם אין לו עפר מוכן ובית שמאי התירו גם לכתחילה.

ואם כן, תחזור הקושיה הקודמת, שמלשון בית שמאי "השוחט" משמע שרק בדיעבד אם שחט יכסה דמו, ואילו ממחלוקתם של בית הלל משמע שאפילו לכתחילה מתירים בית שמאי לשחטו.

אמר רבה: הכי קאמר תנא דמתניתין: השוחט שאין לו עפר מוכן שבא לימלך לפני מורה הוראה מה יעשה - כיצד אומר לו מורה ההוראה?

בית שמאי אומרים, אומר לו: שחוט, חפור, וכסה.

ובית הלל אומרים: לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

ולשון זו מוכיחה שלפי בית שמאי שוחט לכתחילה, ואין לדייק מלשון "השוחט" שמשמעותו רק דיעבד.

רב יוסף אמר לתרץ באופן שונה במקצת, שהכי קאמר תנא דמתניתין:

השוחט שבא להמלך - כיצד אומר לו?

בית שמאי אומרים, אומר לו: לך חפור עוד לפני השחיטה, ואחר כך שחוט וכסה.

ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

והיינו, שהקדים רב יוסף את החפירה לפני השחיטה לדברי בית שמאי.

אמר ליה אביי לרב יוסף: לימא, מר [רב יוסף] שאמרת להקדים את החפירה לשחיטה, ורבה שאמר להקדים את השחיטה לחפירה - בדברי רבי זירא אמר רב, קא מפלגיתו?

דאמר רבי זירא אמר רב: השוחט חיה ועוף, צריך שיתן עפר למטה מן הדם ועפר למעלה מן הדם.

שנאמר [ויקרא יז יג] "ושפך את דמו, וכסהו בעפר".

ודייקינן: "וכסהו עפר", שמשמעותו לכסות את הדם מלמעלה עם עפר - לא נאמר, אלא נאמר בו "וכסהו בעפר", שמשמעותו: בשעה שבא לכסות את הדם בעפר מלמעלה, צריך שיהיה כבר הדם נבלל וטמון בעפר. ^[8]

מלמד הכתוב הזה, שהשוחט צריך שיתן עפר למטה לפני השחיטה, שיפול עליו הדם ויבלל בו, ועפר למעלה, אחר השחיטה, לכסות עליו.

דמר, רב יוסף, אית ליה דרבי זירא, ולכן יחפור ויכין עפר תיחוח במקום השחיטה עוד לפני ששוחט.

ורבה לית ליה דרבי זירא, ולכן, דיו שיחפור לאחר שחיטה ^[9].

אמר ליה רב יוסף לאביי: בין לדידי בין לרבה - אית לן דרבי זירא, שצריך עפר תיחוח גם מלמטה וגם מלמעלה.

והכא בהא קא מפלגינן רבה ואני:

רבה סבר, שהשוחט ביום טוב רק אי איכא עפר למטה - אין, ישחוט, אי לא - לא ישחוט. היות וחיישינן דלמא ממליך שמא יתחרט לאחר שיחפור ולא שחיט, ונמצא שחפר ביום טוב חפירה שלא לצורך.

וכך אמר רבה: אם יש לו עפר מוכן למטה שיכול לשחוט עליו, ויכולים לומר לו שחוט עתה מיד, מתירים לו בית שמאי לשחוט. אבל אם אין לו עפר מוכן, לא מתירים לו בית שמאי לחפור ולשחוט.

ואילו לדידי, אני רב יוסף סובר להיפך, כי הא, להתיר לו לחפור לפני השחיטה, ולא לגזור לאסור מחמת החשש שמא יחפור ויתחרט - עדיפא! דאי לא שרית ליה, היות שאם לא תתיר למי שאין לו עפר מוכן לחפור ולשחוט - אתי, יבוא לאמנועי להמנע משמחת יום טוב, מאכילת בשר.

עוד שנינו במשנה: ומודים בית הלל לבית שמאי, שאם שחט - שיחפור בדקר ויכסה.

אמר רבי זריקא אמר רב יהודה: לא התירו בית הלל חפירה ביום טוב לצורך כיסוי הדם, שאין הם סוברים שיבוא עשה של כיסוי הדם וידחה לא תעשה של מלאכה ביום טוב ^[10], ומה שאמרו שמודים בית הלל שאם כבר שחט שיחפור ויכסה, היינו דוקא בתנאי: והוא - שיש לו דקר נעוץ באדמה מבעוד יום. כך שהעפר שבתוך הדקר נחפר כבר, ואין הוא עושה מלאכת חפירה נוספת, אלא רק מרים את הדקר עם העפר החפור שבתוכו ^[11].

ופרכינן לרב יהודה, שמסביר כי לדברי בית הלל אין עשה של כיסוי הדם דוחה לא תעשה של מלאכה ביום טוב:

והא קא עביד כתישה ברגבי העפר שבדקר, שהרי צריך לכסות את הדם בעפר תחוח, ומלאכת כתישת הרגבים היא תולדה של מלאכת טחינה ^[12], ואסור לעשותה ביום טוב לפי הסברו של רב יהודה בדברי בית הלל, ואם כן, מהו ההיתר של "דקר נעוץ" באדמה!

הערות

^[1] הרשב"א [בעבודת הקדש ה ד] ביאר שהזכר עובר בגשר הצר או בחבל, אך המאירי כתב שהתרנגולת עוברת אל הזכר, וכן נקט החכמת אדם [כט יא] ובמשנה ברורה [תקיג כב] ולכן נקטנו כך בפנים. וראה בטור ושו"ע [תקיג ו] שנקטו "נהר שאין בו גשר" ותמוה שלא הזכירו שדי גם ב"מיצרא", ואילו הרשב"א שם כתב שאפילו אם היתה שם רק קורה או חבל הזכר עובר ובא, ויתכן שנחלקו אם כיון שהוא דבר לא שכיח אין סומכין על כך להתירה, או שכיון שתתכן אפשרות כזו כבר לא ספנא מארעא.

^[2] רש"י פירש שתולין ברוב היולדות ביום, ומתירין הביצה. ותוס' [ד"ה כי] ביארו דלא אסרינן משום דבר שיש לו מתירין, כיון שגם תרנגולת דספנא מארעא יולדת ביום יותר מבלילה. וכן כתב הר"ן, והסיק, שבדרבנן אפילו בדבר שיש לו מתירין הולכים אחר הרוב במקום שלא איתחזק איסורא, והכלל שאפילו באלף לא בטיל, נאמר רק באופן שאיתחזק איסורא [וראה דבריו בסו"פ אין צדין]. וביאורו שדבר איסור שיש לו מתירין אינו בטל ברוב, אבל לקבוע דינו הולכים אחר הרוב, ואפילו אם מחמירים בספק השקול בדשיל"מ בירור רוב מועיל בו. אך המאירי כתב שאילו היו דנים בה מחמת ספק היתה אסורה כי יש לה מתירין [אף שלא הוחזק איסורה], ולכן אם לא השכים אסורה, כי ספיקא לחומרא, אך אם לא בדק והשכים היתרה מתורת ודאי, כי לא שכיח שתלד בלילה, ודבריו מתיישבים היטב בלשון תוס', עי"ש בהערות. [ושמא זהו טעם הרי"ף שהשמיט את ההיתר באופן שלא בדק, כיון שהוא דשיל"מ, וסבר שהגמ' בסוגיין כהו"א לעיל ג ב שספק גזירות מוקצה ביו"ט הוא מדרבנן ולקולא, אך ההלכה כמסקנת רב אשי ד א, שבדשיל"מ מחמירין, וראה מג"א תקיג ג שגם אין "הולכים אחר הרוב" בדשיל"מ]. והנה הרא"ש [סי' ט] כתב שמותר לקחת ביצים מנכרי בליל יו"ט ראשון, כיון שרובן של זכרים. ובטור כתב בטעם ההיתר, דתלינן שמאתמול היתה שם, דאף בלא זכר רובן יולדות ביום. וכתב היש"ש [סי' כ] שמדבריו משמע שרוב של זכרים לא מועיל אלא בצירוף רוב שיולדות בלילה, והטעם לכך משום שהוא דבר שיש לו מתירין ומחמירין שלא להתירו אלא בתרי רובי. [ובקרבן נתנאל ד נקט שהרא"ש והטור דיברו בשני אופנים שונים, ופשוט]. וכבר תמה השער המלך [יו"ט ד כד] שמסוגיין מוכח להתיר ברוב אחד, שהרי אף בליכא זכר הביצה מותרת כשלא בדק, דתלינן שנולדה מאתמול, משום רוב היולדת ביום. אך החילוק פשוט, שבסוגיין הנידון על רוב תרנגולין שיולדים בלילה, ואילו היש"ש דן על רוב שמברר שאינן בני יומם, [ועיין חזו"א דמאי א טו]. והר"ן כתב שמותר ליקח מהגוי אפילו ביו"ט ראשון, כי כשמוכר בא אל הקונה [והספק אינו "קבוע" במקומו] הולכים אחר רוב ביצים שאינן בני יומן, [אף שיש לו מתירין, כיון שלא הוחזק האיסור, כנ"ל]. אולם המרדכי [תרנא] כתב שיש לאסרן כי כיון שאוכלים אותן מיד בלידתן דינם כדבר המתכבד, [כמו שמצינו במעות שנמצאות בהר הבית שאינם בטלין ברוב כי הוא מקום העשוי להתכבד] ונמצא שהרוב מתמעט תמיד. וראה ברשב"א [בעבודת הקדש שער ה ד] ובמחצית השקל [תקיג ס"ק יג] ובפרי מגדים [שם] שהיולדות בלילה הם מיעוטא דמיעוטא, ולכן הולכים אחר הרוב. ועיין עוד בהערה על תוס' [ד"ה כי] סתירת דברי הרשב"א בזה.

^[3] רש"י פירש שיותר שכיח בספנא דארעא שתלד בלילה מאשר שתצא רובה ותחזור, ולכן הביצה אסורה. וכך מבואר גם בר"ן. והקשה הרש"ש, הרי בלאו הכי צריך להחמיר, כי אפילו אם שכיחות שניהם שוה, הרי קיימא לן שמחמירין בדבר שיש לו מתירין. וכן נקט המאירי בטעם האיסור. אולם המהר"ם שיף ביאר שלא היינו מחמירין בספק זה, אף שיש לו מתירין, כיון שרוב התרנגולות יולדות ביום, והיינו שבספק יום או לילה מצרפין כל התרנגולות, בין ספנא מאיעא ובין מזכר, ובין כולם ודאי יש רוב שיולדות ביום. אך כשהספק אם ילה בלילה או שיצאה רובה וחזרה, עדיף המיעוט דמיעוט שיולדות בלילה, מהמקרה שיצאה רובה וחזרה שאינו מצוי כלל. 3א. השטמ"ק העיר שהרי אין עונשין מן הדין, וביאר שאין הנידון על עצם חיוב שאור, אלא לומר שהוא בכלל "חמץ", ולכן נקטה הגמ' בהוה אמינא כאילו אינו חמץ, ועל כך השיבה שחמוצו קשה, [כך מבואר בפני יהושע, וראה רמב"ם טומאת מת א ב]. וראה ר"ן [פסחים] שאין חיובו תלוי אם הוא ראוי לאכילה כשאר איסורי מאכל, כי שאור ראוי לחמץ עיסות אחרות, וראה ביאור הלכה [תמד ט]. והצל"ח כתב שבשאור נאמר עשה מפורש "תשביתו שאור מבתיכם", ובאופן זה עונשים מן הדין, [וכן מבואר במגיד משנה מאכא"ס ב א]. והלחם משנה [חו"מ א ב] הקשה מסוגיין לדעת הראב"ד שעוברים על שאור בבל יראה אפילו אם נפסל לאכילת כלב, ודין זה אי אפשר ללמדו מחמץ. והחתם סופר תירץ שהנידון בסוגין רק על שיעור שעובר בלאו של בל יראה, אך מהו שאור ועצם איסורו נלמד ממקרא האמור בו. 3ב. רש"י ביאר שני ביאורים אלו, ונראה שהנידון בהם אם ביום כפור נקבע שיעור אכילה בכמות של "כותבת", או שאינו שיעור בכמות המאכל אלא ב"יתובי דעתא" של האדם האוכל, ואם כן אי אפשר ללמוד ממנו לשיעור האיסור ב"בל יראה", ובהכרח ששיעור "ככותבת" [ביו"כ או בחמץ - ראה ביאור תוד"ה לומר] נלמד מהלכה למשה מסיני. וראה מנחת חנוך [שיג] שדן בזה. ובשו"ת חתם סופר [או"ח קכז] כתב שאין חיוב אכילה ביו"כ על הנאת גרונו אלא רק על הנאת מעיו, ובפשטות כוונתו שהאיסור תלוי רק ביתובי דעתא, ואין צורך בגדרי מעשה אכילה [וכן הוכיח בעמק ברכה]. אך באחיעזר [ח"ג סא] כתב שאף לדבריו אין שם אכילה אלא כשאוכל דרך גרונו, ואף שהחיוב על חסרון העינוי אינו אלא כשנעשה באכילה, [ואם יכניס האוכל בורידיו אף שתתיישב דעתו, פטור]. ובאור שמח [שביתת עשור ב ד] נקט שהחיוב על אכילה ביו"כ תלוי בהנאת גרונו דהיינו בדיני אכילה, ולא במילוי מעיו שהוא מדיני העינוי. וראה בכתב סופר [לא] ובבנין שלמה [מא] שנקטו כי האוכל פחות משיעור בערב יו"כ והשלימו לככותבת ביו"כ מתחייב כי התיישבה דעתו, והיינו שהשיעור נאמר רק ליתובי דעתא ולא בכמות האכילה. ועיין עוד בביאור הלכה [תריח ח] ובקובץ הערות [עג ג] ובאפיקי ים [ח"ב לא] שדנו בזה. והצל"ח תמה למה לא פירש רש"י שההוא אמינא היא שגם שיעור חמץ בכזית. ובמנחת שלמה ביאר שרש"י פירש לפי האמת ששיעורו מהללמ"ס, ובית שמאי רק מוכיחים שכך קבלו מהללמ"ס שהרי הוצרך הכתוב לחלק בין שיעורי האיסורים, [וראה עוד בביאור תוד"ה לומר].

^[4] השטמ"ק [וכן הרש"ש] הקשה מנא לן שבא לרבות בשיעור החמץ, ולא להפחית בשיעור השאור ולחייבו אף בפחות מכזית. ותירץ, שלא מצינו שיעור בתורה פחות מכזית, ולכן תפסו בחמץ הקל את השיעור המועט ביותר מעל כזית, והיינו כותבת שהיא פחותה מכביצה. ולא תפסו שיעור גרוגרת, שהוא שיעור רק במלאכת הוצאה, ולא באיסורי אכילה. וכמבואר ברשב"ם [בבא בתרא נו] ששיעור גרוגרת הוא משום מלאכת מחשבת. אכן לפי המסקנא שבאכילה לכולי עלמא שיעור אכילה בכזית, ונחלקו רק לענין חיוב ביעור, הטעם פשוט למה לא העמידו את השיעור על פחות מכזית דהיינו כדי שלא יהיה הביעור חמור מהאכילה. ועיין עוד בהערות על תוס'.

^[5] הרמב"ם [חמץ ומצה א ב] כתב שאיסור החמץ ואיסור השאור, אחד הוא, והשיגו הראב"ד, דהיינו רק לגבי שיעוריהן, אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש חילוק ביניהם, כי החמץ שנפסל מאכילת כלב אין חייב לבערו, ואילו שאור שנפסל חייב לבערו. והקשה הלחם משנה לדעת הראב"ד, למה לא אמרו בית הלל דצריכי תרי קראי, דאי כתב שאור, הוי ילפינן לבער חמץ אפילו שנפסל, ואילו כתב חמץ, הוי ילפינן שלא יבער שאור שנפסל מאכילת כלב. ומתוך כך העלה, שאף לדעת הראב"ד מן התורה אינו צריך לבער שאור שנפסל, שאינו חמץ כלל, ורק מדרבנן הוא. ובשער המלך תירץ לפי ביאור תוס' [בד"ה דאמר] שהצריכותא היא רק על מה שנכתבו שני פסוקים, ולא על השינוי שנכתב חמץ ושאור, הלכך לא אמרו דצריכי לחילוק הדינים שביניהם, וכן מבואר מדברי השטמ"ק בהערה 3א שלא עשו צריכותא על חמץ ושאור, כי ודאי שאור הוא חמץ, והצריכותא רק למה נכתבו שני פסוקים. ובעיקר דברי הלחם משנה יש לעיין, שנראה מדבריו שבחמץ ושאור, שייך אופן שיהיו ראויים, ויש אופן שיהיו נפסלים מאכילת כלב, ואילו בתוספתא [פ"א ה"ג הובאה בפירוש רבינו חננאל כאן] מבואר שאין נקרא שאור אלא מעת שנפסל לאכילת כלב. והנה החזו"א [פסח קטז ג] והאור שמח [על הרמב"ם הנ"ל] נקטו לפטור בשאור שנפסל מחמת עיפוש, ולא מעצם חימוצו, ואם כן אי אפשר ללמוד משאור לחמץ, שהרי אם נפסל מחמת דבר אחר, אף בשאור פטור, ואם נפסל מחמת חמוצו, הוא גופו שאור, ואסור. אך כל דבריהם רק בשיטת הרמב"ם, ואין סברתם מועילה ליישב קושית הלחם משנה. ועיין בחזו"א [שם] שדן אם חיוב אכילת שאור קיים גם כשאינו ראוי לאכילה. או שמתחייב רק כשראוי לאכילה. כגון אם אכלו בתערובת כדרך אכילת שאור, והנידון הוא על עצם השאור, שעיקרו אינו ראוי לאכילה, ומנלן דחייבים עליו.

^[6] המהר"ם שיף תמה למה צריכים בית הלל ללמוד ביעור מאכילה, והרי כבר אמרו לעיל שחמץ ושאור צריכי, ואם כן אפילו אם לא ילפינן מאכילה, ידעינן ששיעור החמץ לביעור בכזית כמו השאור. והנה כבר נחלקו הראשונים בריש מסכת פסחים אם איסור בל יראה ובל ימצא שהוא חיוב הביעור, נאמר כדי שלא יבא לאכול מן החמץ, או שהוא איסור בפני עצמו ואינו קשור לאיסור אכילה. וביארו החתם סופר וראש יוסף שבכך נחלקו בית שמאי ובית הלל, שאם חיוב הביעור הוא מפני איסור אכילה, הרי ככל שהחמץ ראוי יותר לאכילה מסתבר יותר לחייב ביעורו, והיינו צריכותא דבית הלל, ואילו בית שמאי סברו שאיסור בפני עצמו הוא, ולכן ביאורו שרא הפסוק לתת שיעור אחר לחיוב ביעור חמץ. אמנם ביאורם מועיל רק בהוה אמינא, אבל במסקנא נראה שלא נחלקו בכך, אלא כולי עלמא סברו שאין חיוב הביעור מפני איסור אכילת חמץ, ולא צריכי תרי קראי אלא לשיעור איסור אכילה. אך לענין ביעור גם לפי בית הלל אין הבדל אם החמץ ראוי לאכילה או לא, ולכן צריכים ילפותא מביעור לאכילה. והפני יהושע תמה איך אמר רבי יוחנן שנחלקו לענין ביעור, והרי לשיטתו [יומא עג ב] ודאי אסור להשהות חמץ אפילו פחות משיעור, שסבר חצי שיעור אסור מה"ת, ואין לומר שכוונתו שנחלקו לגבי חיוב מלקות, כי בל יראה הוא לאו הניתק לעשה. וחילק בין לאו של אכילה שיש בו איסור גם בפחות משיעור, כי גרונו נהנה בכל שהוא, אך אינו עובר בבל יראה בפחות משיעור, כי דין החמץ כפירורין דבטלי. [ותמוה, שהרי רש"י בשבת עד א ד"ה וכי נקט דין חצי שיעור גם לענין מלאכת שבת]. ובנודע ביהודה [תניינא או"ח צא, מבנו] דחה דבריו, שהרי בית שמאי מודים שלענין אכילה שיעורו בכזית, ואיך יתכן שלענין בל יראה יחשב כפירורין וכאילו אינו כלום. ובהכרח שרק לענין מלקות צריך ככותבת. אך ודאי גם בבל יראה חצי שיעור אסור, וכמבואר במג"א [תמב י, עי"ש דגמ"ר] ושבה הקושיא למקומה. וכבר נחלקו הראשונים בדין חצי שיעור בבל יראה, ראה חידושי רבינו דוד [פסחים ו ב], ומהר"ם חלאווה [שם מה א]. והרחיבו בזה בשו"ת חכם צבי [פו] ובצל"ח [פסחים כט ב] ורע"א [או"ח תמד]. [ועל עצם הקושיא ראה עוד במשנה למלך וטעם המלך חו"מ א ג, ובהערה 2 על המשנה].

^[7] רש"י פירש שבית הלל אסרו לגמור מעשה השחיטה, דהיינו לעשות כיסוי הדם, ולכאורה כוונתו כשיטת הרא"ש [חולין פרק כיסוי הדם סימן ו] שכתב לגבי השוחט ונמלך לשחוט עוף נוסף, שצריך לחזור ולברך, אך קודם הברכה צריך לכסות דם שחיטה הראשונה, כי צריך לגמור את המצוה הראשונה לפני שהתחיל בשניה. ומבואר שהכיסוי הוא סיום מצוות השחיטה. [אך יתכן שכל כוונת רש"י רק לבאר איך משמע ש"לא ישחוט ויכסה"]. והרא"ש שם הביא את דעת הבה"ג שעל כיסוי הדם מברך אחר הכיסוי, כיון שאין ראוי לברך באמצע המצוה, ולכן מברך לפני השחיטה על השחיטה, ובסיום הכיסוי על הכיסוי, וכתב הרא"ש שלא נהגו כן משום דחשיבי כיסוי מצוה בפני עצמה. ובמעדני יו"ט [שם באות ת] כתב שאין בכך סתירה בדבריו, ויישב כוונתו בשני אופנים, עי"ש. ובאבי עזרי [שחיטה יד א] כתב שהרא"ש אינו חולק על הבה"ג, אלא סובר שהכיסוי הוא סילוק וגמר למעשה השחיטה, אך עם זאת הוא מצוה נפרדת לעשות את הגמר והסילוק באופן זה, ולכן צריך לברך לפניו. [ועיין יו"ד כח א ברמ"א וט"ז, ובהערות לחברותא חולין פג ב]. ובתורת הבית [סוף בית ראשון] ביאר סברת הבה"ג להיפך מהרא"ש, והיינו שהשחיטה היא הכשר מצוה להכיסוי, שהרי אם שחט שחיטה שאינה ראויה, אינו חייב בכיסוי הדם, ולכן נחשב שהתחיל במצוה ואינו יכול לברך לפני סיומה. ולדבריו היתר הכיסוי לפי בית שמאי בסוגיין אינו מחמת השחיטה, שהותרה לצורך אוכל נפש ומותר לסיימה, אלא משום שהתחיל בהכשר מצוות כיסוי הדם בהיתר, ולכן יוכל לסיים, ועל כך נחלקו בית הלל.

^[8] כך משמע מדברי רש"י [ד"ה בעפר] שצריך להיות נבלל וטמון בעפר קודם הכיסוי, אך רש"י בחולין [פג ב ד"ה וכסהו] משמע שעל ידי הכיסוי למעלה ולמטה יהיה עטוף בעפר, [ועיי"ש פח ב ד"ה כלל], ועיין בהערות לחברותא שם [פז א] לגבי דם הנבלע בקרקע. וראה תוס' שם [פג ב ד"ה צריך] שדנו אם צריך שהשוחט יתן שם עפר, או שבנתינתו את הדם על העפר נחשב כנותן עפר, או שאת העפר למטה אין צריך לתת כלל, ודי שהיה שם מתחילה, [ובשו"ע יו"ד כח ה הובאה מחלוקת אם צריך שיזמין את העפר בפה, או לא]. ולכאורה מסוגייין מוכח שצריך לתת את העפר, שאילו די לשחוט עליו למה צידד אביי שרב יוסף סובר כרבי זירא, והרי כשיש לו עפר יכול לשחוט לפני החפירה. וצ"ל שאין לו כלל עפר תיחוח, כי אילו היה לו יכל לכסות בו.

^[9] הרמב"ן במלחמות ה' תמה למה נחלקו רבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי שאין הלכה כמותם, וכתב שיש נפקא מינה במחלוקת זו אף לפי שיטת בית הלל, והיינו באופן שכבר יש לו עפר למטה, כי לרבה בית שמאי התירו רק באופן זה, ואם כן בית הלל אסרו בו, אף שכבר יש לו עפר למטה. ואילו לרב יוסף, בית שמאי מתירין לחפור אפילו קודם ששחט, ויתכן שבית הלל חלקו עליהם רק באופן זה, אך אם יש לו עפר למטה, בית הלל מתירין לשחוט, ואחר ששחט מותר גם לכסות. ועיי"ש שדייק כן מדברי רבינו חננאל. [ומה שנקט הרמב"ן כי לרב יוסף בית שמאי מתירין לחפור קודם ששחט - אף שבכל דבר הם חוששים שמא ימלך - משום שתיכף לחפירה שחיטה, דן המהרי"ט אלגאזי [בכורות פ"ג מא א] אם כוונתו דוקא במקום דקר נעוץ, שגם אם ימלך יעבור רק באיסור דרבנן, או שדעתו שאין חוששין שימלך באופן שהמלאכה סמוכה לצורך, ואפילו באופן שאם ימלך יעבור באיסור תורה וכמו שהתיר [הרמב"ן בבכורות שם] לתלוש נוצת העוף קודם שחיטה ביו"ט, וקצת תמוה שהרי הרמב"ן נקט שהיא מלאכה שאצל"ג, ואם כן אף היא רק דרבנן. וראה במג"א [תצח כד] שהיתר תלישת הנוצה לפני שחיטה אינו מכשירי אוכל נפש, אלא צורך או"נ ממש הוא, ובה גם בית שמאי לא חוששים שמא ימלך]. והצל"ח הוכיח שאי אפשר לבאר כהרמב"ן, שהרי אביי אמר דרבה לית ליה דרבי זירא, ולכאורה תמוה מנא ליה שרבה חולק על דברי רבי זירא, והלא יתכן שבית שמאי ובית הלל נחלקו בהלכתא דרבי זירא, ובית הלל סברו כמותו, וכיון שצריך עפר למטה וקודם שחיטה עדיין אין מצות כיסוי ולכן אסרו לשחוט, ובהכרח דייק אביי מדתנן במשנתינו, ומודים שאם שחט, שיחפור וכו', והיה צריך לומר ומודים שאם יש לו עפר למטה שישחוט ויחפור, ולכן משמע לו שנחלקו גם באופן שיש לו עפר, וגם בית הלל לא סברי כרבי זירא, ולכאורה מוכח שלא כביאור הרמב"ן. ובספר שושנת יעקב יישב שיטת רמב"ן עי"ש. וגם בדברי המאירי משמע שלא נחלקו רבה ורבי יוסף לפי בית הלל, שביאר דבריהם כך, בית הלל סברי דלא ישחוט כלל לכתחילה, הא אם שחט יחפור, ולדעת רב יוסף היא היא השיטה, אלא שחולק בה לדעת בית שמאי.

^[10] דעת רש"י [בד"ה השוחט] שבית שמאי מתירין לשחוט אפילו כשעדיין אין לו עפר תיחוח, [ובסמוך ח א ד"ה אפילו משמע דהיינו אפילו כשאין לו דקר נעוץ, עי"ש תוס' רי"ד ומהריט"א הנ"ל], ובית הלל נחלקו והצריכו שיהא לו דקר נעוץ ועפר תיחוח בעת השחיטה. וכן כתב לקמן [ח ב] שבית הלל אסרו אפילו בדיעבד, אם שחט בלא דקר נעוץ. וביאר הט"ז [תצח יב] טעמייהו דבית שמאי, דעשה דוחה לא תעשה, ולכן יכול לכסות הדם אף שצריך לעשות לשם כך מלאכה ביום טוב, [והעיר על כך שלכאורה אינו "בעידניה", ובסמוך נבאר]. וכבר הבאנו שתוס' [לקמן ט ב] כתבו דלכולי עלמא בעינן דקר נעוץ משום הכנה, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא אם מותר לשחוט לכתחילה, או רק בדיעבד אם שחט יכסה. ולדבריהם תמוה לכאורה למה אמר רב יהודה דבריו על הסיפא דמתניתין, ולא על הרישא והרי לא אמרו שיחפור בדקר ויכסה אלא אם היה דקר נעוץ, וצריך לומר שרצה לקבוע דבריו לפי בית הלל, וכן משמע בפני יהושע. ובתוס' שם הובאה שיטת רבינו תם, דלמסקנת הגמרא "מוחלפת השיטה" ובית הלל מתירים לשחוט לכתחילה אף אם אין לו עפר מוכן. ונחלקו הב"י והב"ח בכוונתו, אם אין צריך כלל דקר נעוץ, או שרק אין צורך בהכנה, אבל דקר נעוץ צריך משום איסור חפירה. ולביאור הבית יוסף שאין צורך בדקר נעוץ, רב יהודה מצריך דקר נעוץ רק בסיפא, באופן שכבר שחט ומודים בית שמאי שבדיעבד יחפור, היינו אם היה לו דקר נעוץ, אך ברישא בית הלל התירו לכתחילה, ולכן לא אמר רב יהודה דבר על הרישא. ועל קושית תוס' שם לדברי רבינו תם, הרי גם למאן דאמר ישחוט ויחפור צריך שיהא דקר נעוץ ועפר מוכן, כתבו הדרכי משה והב"ח דסבירא לר"ת כרש"י שאין איסור הכנה בעפר אלא רק צד רמז חפירה. והט"ז ביאר כדלעיל, שכיון שמוחלפת השיטה, כל דברי רבי יהודה רק לבית שמאי ונמצא שלדעת בית הלל המתירים, סיבת ההיתר משום שעשה דוחה לא תעשה, ומותר לשחוט ולכסות גם בלי דקר נעוץ. וכבר תמה הפני יהושע על רש"י כיצד יתכן שידחה העשה של כיסוי את איסור החפירה. והרי לא אמרו [לקמן ח א] אלא דבעידנא דכתיש מכסה, אבל בחפירה אי אפשר לומר כן, וכן העיר הט"ז וכדלעיל. וצריך לומר שהחפירה היא חלק ממעשה הכיסוי, כיון שהיא מעשה לקיחת העפר, ואף אם היה הדקר נעוץ במקום רחוק, כל מעשה הכיסוי דוחה כדלהלן [ח ב].

^[11] רש"י פירש בדעת רב יהודה, שהצורך בדקר נעוץ הוא כדי שלא יהיה בכיסוי איסור חפירה, ואינו סובר שעשה של כיסוי הדם דוחה איסור מלאכה, [שהרי יש בי עשה ולא תעשה], אלא מעמיד באופן שאין בו איסור חפירה כלל. וכן כתב להלן [ט ב ד"ה אבל היכא] ועיין פרי חדש [תצח]. וכבר העיר הראש יוסף שלהיתר איסור חפירה אין צורך שיהיה הדקר נעוץ "מבעוד יום" אלא מקודם לשחיטה, [וכן אין צורך שינעץ בכוונה תחילה]. ואכן תוס' [ח א ד"ה ואינו, ט ב ד"ה אומר] והרשב"א ביארו שנעיצתו מבעוד יום באה להתיר איסור מוקצה שנאסר בו העפר שלא הוכן מבעוד יום, ולכאורה לדבריהם רב יהודה יכול לסבור שההיתר משום עשה הדוחה לא תעשה, ובכל זאת צריך שיהא דקר נעוץ מפני איסור הכנה, [ונמצא שנעיצת הדקר מועילה דוקא אם נעשתה בכוונה להכנה]. ובתוס' [ט ב ד"ה אמר] הוסיפו וכתבו שלכולי עלמא בעינן דקר נעוץ, לפי בית הלל כדי להתיר לכסות את הדם בדיעבד באופן שכבר נשחט העוף. ולפי בית שמאי כדי להתיר את שחיטת העוף לכתחילה. ועיין מהרש"א על תוס' [ח א ד"ה ואינו] שדן אם בעינן הכנה גם לבית הלל שהתירו משום מצוות כיסוי, או רק לבית שמאי שהתירו משום שמחת יו"ט. ולפי דבריו יש לדון אם צריך הכנה באופן שמועילה רק לדחות הלאו, כגון בעשה דכיסוי הדם, ויבואר במקומו. ומדברי הרמב"ם נראה שהנידון הוא על איסור חפירה וההתר משום שהוא מקלקל, שהרי דעת הרמב"ם [שבת א ז] שמלאכה שאין צריכה לגופה חייבים עליה, וכתב שם [בהלכה יז] שהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור משום מקלקל, ודייק המגיד משנה שם, שהרמב"ם מחייב את החופר גומא במקום שאינו קלקול, אפילו אם אינו צריך לעפרה, ובהכרח שבסוגיין מדובר באופן שהוא דרך קלקול, ולכן דייק הרמב"ם [יו"ט ב יח] ונקט "מי שהיה לו דקר נעוץ ונתקו ביו"ט והעלה עפר, אם היה אותו עפר תיחוח הרי זה מכסה בו" לומר שבעפר המנותק לא שייכא מלאכה כלל ופטור, אך לא כתב שיכול לשחוט לכתחילה, כי דעתו כב"ה שרק אחר שחיטה מותר לנתקו לכתחילה. [ושלא כהבית יוסף תצח שדייק מלשון הרמב"ם שיחפור לכתחילה, ולכן כתב הרמב"ם דין זה בין דיני מוקצה, ובסוף הסוגיא - ט ב - יתבאר במה נחלקו]. וכן יש לדייק גם בדעת רש"י, שכתב בהמשך [ד"ה פטור] שפטור משום מקלקל, ולכן צריך דקר נעוץ ולא משום הכנה, אך לתוס' שפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה, בהכרח לא הוצרכו לדקר נעוץ אלא כדי להכין העפר. ועיין באור שמח [יו"ט ג ט] ובאגלי טל [חורש ו] ובחזו"א [א טז] וקהילות יעקב [שבת מד] שהוכיח כי אין חיוב במלאכת שבת מפני שאינו מקלקל, אלא צריך שיהא מתקן, ושלא כהמגיד משנה. אך הגרעק"א נקט בכמה מקומות שכל שאינו מקלקל חייב, והרחיב בזה בהאיר יוסף [מלאכות קיב].

^[12] כך פירש"י, ותמה הרש"ש שהרי טחינה היא דוקא בגידולי קרקע כמבואר בתרומת הדשן [נו] שמותר לחתוך בשר דק דק, וביאר הגר"א [שכא ט] שההיתר רק משום שאינו גידולי קרקע, ועפר אינו גידולי קרקע שהרי אין מסככין בו ואין בו משום מעמר [שבת עג ב], וכמבואר ברמ"א [תרכט א] בשם הר"ן. וראה מנחת חינוך [מוסך השבת טחינה] שהוכיח מכאן שחייב על טחינה גם כשאינה בגידולי קרקע. ובפרי מגדים [שכא משב"ז י] ובאגלי טל [דש ז ז] כתבו שהחיוב על טחינת קרקע הוא משום שהסממנים במשכן נעשו גם מקרקע עצמה, אך הטוחן שאר דברים שאינן גידולי קרקע פטור. אמנם בנשמת אדם [כלל יז ב] כתב שלא נאמר כלל בהל' שבת שהחיוב דוקא בגידולי קרקע, אלא שהחיוב תלוי בדמיון המלאכה לגמרי למקורה, וכמו בישול ששייך בכל דבר אם מבשלו, כך טחינה צריך שיטחון כקמח, ורק אם אינה טחינה גמורה כגון החותך דק דק צריך שיהיה דמיון בגידולי קרקע, ועל כך נסובו דברי תרומת הדשן. ובחזו"א [ס"ס נז] כתב שרק באוכלין נאמר ההיתר שאינם גידולי קרקע, והכוונה שנאכלין חיים ואינם טעונים טחינה, אבל בטחינת עפר אין היתר זה, ואינו דומה לעימור ודישה שהם מלאכות בגידולי קרקע דוקא, וראה להלן יד א הערה 4 לתוס'].

דשמעה קליה ביממא [שהיא שומעת את קולו ביום], שביום אין הקול נשמע טוב כבלילה, וכל עוד הוא במרחק שעדיין ניתן לשמוע את קריאתו ביום, עדיין נחשב תרנגול זה כנמצא במחיצתה ואינה קולטת מן הארץ אלא ממנו.

ומספרים: עבד [עשה] רב מרי עובדא [מעשה] לסמוך על שיטה זו לאחר שבדק בערב יום טוב בקינה של התרנגולת ולא מצא בה ביצה והשכים ביום טוב ומצא, ובדק עד מרחק של שתין בתי [ששים בתים] מן התרנגולת ולא היה בכל התחום הזה תרנגול, ובכל זאת סמך על הימצאות תרנגול במרחק רב יותר והתיר את הביצה.

ומעירים: ואי איכא נהרא [ואם יש נהר] באמצע, בינה לבין מקום התרנגול לא עברא [אין התרנגולת עוברת], אולם אי איכא מברא [אם יש מעבורת] — עברא [הריהי עוברת] על המעבורת, ואי איכא מיצרא [ואם יש רק מיצר, חבל צר המתוח לרוחב הנהר] — לא עברא [אין התרנגולת עוברת עליו]. ומעירים: אף על פי כן, הוה עובדא ועברא אמיצרא [היה מעשה שהתרנגולת עברה על המיצר], אלא שאין אנו סומכים על כך.

ועוד שואלים: במאי אוקימתא [במה מעמיד אתה ההלכה הזו] של ר' יוסי בן שאול שאסר את הביצה שנמצאה בקן בבוקר החג לאחר שבדק בערב החג ולא מצא בקן כלום — בדספנא מארעא [כאשר קלטה התרנגולת מן העפר], אם כן מאי איריא [מה שייך דווקא] בדק? כי [כאשר] לא בדק נמי [גם כן] תהא אותה ההלכה!

ומשיבים: כי [כאשר] לא בדק — אימא [יכול אתה לומר] שמאתמול הואי [היתה, נולדה, ביצה זו], ואין כל סיבה לאוסרה. ולכן אמר דווקא כאשר בדק, וברור לו שאינה מערב יום טוב. ומקשים: אי הכי [אם כך] כי [כאשר] בדק נמי אימא [גם כן אמור]: שמא יצתה רובה וחזרה למעי התרנגולת היא, וכדר' יוחנן! ומשיבים: מקרה זה כמו של ר' יוחנן שיוצאת רוב הביצה וחוזרת לא שכיח [מצוי], ואין לתלות בו.

כיון שהוזכרו דברי ר' יוסי בן שאול שמסר בשם רב, מביאים עוד מה שאמר ר' יוסי בן שאול אמר רב: האי תומא שחיקא, סכנתא לגלויא [שום שחוק זה, יש בו סכנה משום גילוי], שאם לא כיסהו כראוי יש לחשוש שמא טעם ממנו הנחש והטיל בו את ארסו ואסור מחשש סכנת נפשות.

א לאחר הדיון בענין ביצה שנולדה ביום טוב ובמה שמתגלגל ממנו, שבים אנו לפירושה של המשנה. נאמר שם שבית שמאי אומרים כי שיעור השאור להתחייב עליו בפסח הוא בכזית, ושיעור החמץ גדול יותר — בככותבת. ולדעת בית הלל שיעורם שוה.

ושואלים: מאי טעמיהו [מה טעמם] של בית שמאי? ומסבירים: אם כן, אם לא היה הבדל בין השיעורים, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק איסור חמץ, ולא בעי [ואין צריך לכתוב] שאור, ואנא אמינא [ואני אומר] קל וחומר בעצמי: ומה חמץ שאין חמוצו קשה כל כך — שיעורו בכזית, שאור שחמוצו קשה — לא כל שכן. אם כן שאור דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי לכותבו במפורש? אלא על כרחך לומר לך ששיעורו של זה של החמץ לא כשיעורו של זה השאור, שלשאור שיעור אחר, קטן יותר.

ושואלים: ובית הלל מה אומרים על כך? לדעתם צריכא [צריכים] השיעורים להכתב בכל אחד משני המקרים בנפרד; דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] שאור בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] שהוא נאסר בשיעור זה משום דחמוצו קשה, אבל חמץ שאין חמוצו קשה — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] לכתוב גם חמץ.

אולם ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] חמץ בלבד, הייתי אומר: חמץ נאסר בשיעור זה משום שהוא עצמו ראוי לאכילה, אבל שאור שאין ראוי בעצמו לאכילה אלא רק להחמיץ בו עיסה — אימא [אמור] שלא יהיה שיעורו כשיעור החמץ, על כן צריכא [צריך] לומר את שיעור האיסור בשניהם.

ושואלים: וכי בית שמאי לית להו [אין להם, אינם סבורים] כדברי ר' זירא המובנים מאוד, שאמר ר' זירא על הכתוב: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא" (שמות יב, יט), פתח הכתוב ב"שאור" וסיים בחמץ ("מחמצת"), לומר לך: לענין הלכה זהו שאור זהו חמץ! ואיך אם כן מחלקים בית שמאי בשיעוריהם?

ומשיבים: אכן, לענין שיעור לאיסור אכילה כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שחמץ ושאור שיעורם שווה, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה לענין חובת ביעור החמץ מן הבתים. בית שמאי סברי [סבורים] כי לא ילפינן [אין אנו לומדים] דין ביעור מדין אכילה, ובביעור חמץ יש לכל מין שיעור לעצמו, ובית הלל סברי [סוברים] כי ילפינן [לומדים אנו] דין ביעור מאיסור אכילה.

ומעירים: אתמר נמי [נאמר גם כן] הדבר במפורש על ידי אמוראים, שאמר ר' יוסי בר חנינא: מחלוקת בית שמאי ובית הלל לענין חובת ביעור, אבל לענין איסור אכילה — דברי הכל שיעורם של זה וזה בכזית.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], נאמר: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז) — בדין זה, העוסק בביעור החמץ זהו נושא המחלוקת שבין בית שמאי ובין בית הלל. שבית שמאי אומרים: שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים: זה וזה בכזית. משמע שלענין מצות ביעור נחלקו, ולא לענין איסור אכילה.

ב ועוד נחלקו בית שמאי ובית הלל במשנה לענין השוחט חיה ועוף ביום טוב אם לא הכינו עפר מבעוד יום כדי לכסות בו את דם השחיטה, אם מותר לחפור ביום טוב עצמו כדי להוציא עפר לכסות בו את הדם.

על לשון המשנה תוהים: השוחט, לשון זה משמעו דיעבד [כאשר נעשה הדבר] לאחר מעשה — אין [כן], אולם לעשות לכתחלה — לא, שאף בית שמאי מודים בכך, שאם לא כן, היה צריך לומר: שוחט אדם חיה ועוף ביום טוב. אולם, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], נאמר בה: ובית הלל אומרים: לא ישחוט. מכלל [מכאן] אתה למד שהתנא קמא [הראשון, בית שמאי] סבר ישחוט אפילו לכתחילה!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], מה שאמרו בית הלל, משמעו: לא ישחוט ויכסה קאמר [אמר], שעיקר ההדגשה היא לומר שגם אם שחט לא יכסה, ואילו בית שמאי אומרים שאם שחט יכסה לכתחילה.

ומקשים על פירוש זה: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה, הלא נאמר בה: ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם כן ענין לכתחילה ובדיעבד לא לענין כיסוי נאמר — מכלל דרישא [ראש תחילת המשנה] לאו [לא] דיעבד הוא אלא מדובר לכתחילה!

אמר רבה: הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את המשנה: "השוחט" האמור כאן איננו קביעה כללית מה לעשות, אלא יש להבין: אדם מסויים שהוא השוחט, שבא לימלך — כיצד יעשה, כיצד אומר לו החכם? בית שמאי אומרים: אומר לו שחוט לכתחילה, חפור וכסה. ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

רב יוסף אמר, הכי קאמר [כך אמר], כך פירוש הדברים במשנה, בניסוח שונה מעט: השוחט שבא להמלך כיצד יעשה, כיצד אומר לו החכם? בית שמאי אומרים, אומר לו: לך חפור, שחוט וכסה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לימא [האם לומר] כי מר [אדוני] רב יוסף ורבה חלוקים במה שאמר ר' זירא אמר רב קא מפלגיתו [נחלקים אתם]? שאמר ר' זירא אמר רב: השוחט חיה ועוף שיש בהם מצוות כיסוי הדם, צריך שיתן עפר למטה מתחת לדם ועפר למעלה, שנאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג) — "וכסהו עפר" לא נאמר, אלא "בעפר", כלומר: הדם צריך להיות טמון בתוך העפר, מלמד איפוא הכתוב שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, ואם כן נאמר

דמר [שאדוני] אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי ר' זירא ולכן צריך קודם לחפור, ורק לאחר כך, כשיש כבר עפר, לשחוט עליו. ורבה לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ר' זירא?

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: אין הדבר כן, אלא בין לדידי [לשיטתי] בין לשיטת רבה אית לן [יש לנו, אנו מקבלים] את דברי ר' זירא. והכא בהא קא מפלגינן [וכאן בדבר זה אנו חלוקים]. רבה סבר: רק אי איכא [אם יש] עפר למטה — אין [כן] ישחוט, אי לא [אם אין] עפר מוכן כבר מלמטה — לא ישחוט כלל, ומדוע — חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט [חוששים אנו שמא ימלך בדעתו ולא ישחוט כלל] ונמצא שחפר ועשה גומא ביום טוב שלא לצורך כלל. ולדידי [ולשיטתי] אדרבה (להיפך) — הא עדיפא [דבר זה עדיף] שיתירו לו לחפור תחילה, דאי לא שרית ליה [שאם לא תתיר לו] לחפור על מנת לשחוט בכל מקרה — אתי לאמנועי [יבוא להמנע] משמחת יום טוב שבאכילת בשר.

ג שנינו במשנה: ומודים בית הלל שאם עבר ושחט — שיחפור בדקר ויכסה. אמר ר' זריקא אמר רב יהודה: והוא שיש לו דקר נעוץ כבר באדמה מבעוד יום. ושואלים: ומה יועיל לו אם הדקר נעוץ והא קא עביד [והרי הוא עושה] כתישה, שהרי הוא צריך לכתוש את גושי האדמה כדי לעשות את העפר ראוי לכיסוי! אמר רב חייא בר אשי אמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

where the hen can hear its voice by day, when sounds cannot be heard as easily as at night. If the chicken is close enough to hear the rooster’s call by day, the rooster is considered close enough to the chicken that the latter will produce eggs only through fertilization by the male.

The Gemara relates: Rav Mari took action in accordance with this opinion, when he found an egg on a Festival morning after he had looked in the nest the day before and failed to find an egg there. He examined up to a distance of sixty houses from the chicken, and although he did not find a rooster within this area, he assumed there was one further away and permitted the egg.

The Gemara comments: And if there is a river between the rooster and the chicken, the chicken does not cross the river; but if there is a bridge, it crosses the river. And if there is only a rope bridge suspended across the river, the chicken will not cross on the rope. The Gemara comments: Nevertheless, an incident occurred in which a chicken crossed over on a rope bridge. However, one may not rely on this possibility.

The Gemara further asks: In what manner did you establish this halakha of Rabbi Yosei ben Shaul, who prohibits eating an egg discovered in a nest on a Festival morning after the previous day’s examination revealed nothing? You said that it is referring to a case in which the chicken absorbed from the earth. If so, why discuss specifically a situation in which one examined the nest the evening before? The same halakha should apply even when one did not examine the nest beforehand.

The Gemara answers: In a case where he did not examine the nest, one could say that the egg was laid yesterday, and there is no reason to prohibit its use. Rabbi Yosei ben Shaul therefore specified that he checked the day before and is certain that the egg was not laid prior to the Festival. The Gemara challenges this: If so, when he examined the nest as well, say: Perhaps this is a case in which most of the egg emerged and returned, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: The case discussed by Rabbi Yoḥanan, where most of the egg emerged from the chicken and returned, is uncommon, and therefore it is assumed not to have occurred.

Apropos one statement of Rabbi Yosei ben Shaul in the name of Rav, the Gemara cites another ruling that Rabbi Yosei ben Shaul said that Rav said: This crushed garlic poses the danger of exposure. If mashed garlic is not properly covered, there is concern that a snake might have tasted from it and thereby injected its venom into the food. This garlic is consequently prohibited as a health risk.

§ The mishna states that Beit Shammai say: The measure that determines liability for leaven is an olive-bulk. However, the measure for leavened bread is greater, a large date-bulk. According to Beit Hillel, the measure in both cases is an olive-bulk.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Beit Shammai? The Gemara explains: If it is so that the measures are equal, let the Merciful One write only the prohibition of leavened bread, and it would not be necessary to write leaven, and I would say an a fortiori inference: If the measure that determines liability for leavened bread, whose leavening is not as extensive, is an olive-bulk, then leaven, whose leavening is extensive, all the more so should the measure that determines liability be an olive-bulk. If so, why do I need the explicit reference to leaven that the Merciful One wrote in the verse: “Seven days there shall be no leaven found in your houses” (Exodus 12:19)? It must be to tell you that the measure of this, leavened bread, is not equal to the measure of that, leaven. Rather, the measure that determines liability for leaven is smaller.

The Gemara asks: And Beit Hillel maintain that both the mention of both leaven and leavened bread are necessary. As if the Merciful One had written only leaven, I would have said its measure that determines liability is an olive-bulk because its leavening is extensive. However, with regard to leavened bread, whose leavening is not extensive, say no, that is not the measure. Therefore, it is necessary to mention leavened bread as well.

And conversely, if the Merciful One had written only leavened bread, I would have said that the measure that determines liability for leavened bread is an olive-bulk, because it is fit for consumption on its own; however, leaven, which is not fit for consumption on its own but only when used as a leavening agent for dough, say no, its measure is not like that of leavened bread. Therefore, it is necessary to mention both cases.

The Gemara asks: And Beit Shammai, don’t they hold in accordance with Rabbi Zeira’s opinion? As Rabbi Zeira said, the verse states: “Seven days there shall be no leaven found in your houses, for whoever eats that which is leavened, that soul shall be cut off from the assembly of Israel” (Exodus 12:19). The verse begins with leaven and ends with leavened bread to say to you that leaven is equivalent to leavened bread. How, then, can Beit Shammai maintain that the two are prohibited by different measures?

The Gemara answers: Indeed, with regard to the measure that determines liability for eating, everyone agrees that the same measure applies to leavened bread and leaven. When they disagree it is with regard to the removal of leavened bread from one’s house. Beit Shammai hold that we do not derive the halakha of removal from that of eating. Rather, with regard to the obligation of removal, different measures apply to leavened bread and leaven. And Beit Hillel hold that we derive the halakha of removal from the measure that determines liability for eating.

The Gemara comments: This idea was also stated explicitly by amora’im. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel was stated with regard to the removal of leavened bread; however, with regard to the measure that determines liability for eating, everyone agrees that the measure for both this and that is an olive-bulk.

That opinion is also taught in a baraita. The verse states: “And no leavened bread shall be seen with you, and no leaven shall be found in all your borders” (Exodus 13:7). This obligation to remove leavened bread is subject to a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, as Beit Shammai say: The measure that determines liability for removal of leaven is an olive-bulk, and the measure for leavened bread is a large date-bulk, and Beit Hillel say: The measure for both this and that is an olive-bulk. This baraita indicates that the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is with regard to the obligation to remove leavened bread, not liability for eating it.

§ The mishna states that Beit Shammai and Beit Hillel also dispute whether or not one who slaughters an undomesticated animal or a bird on a Festival, without having prepared earth the day before with which to cover the blood after the slaughter, may dig out earth on the Festival itself to cover the blood.

The Gemara analyzes the wording of the mishna: One who slaughters an animal; this indicates that after the fact, yes, one may dig out dirt, but ab initio, no, even Beit Shammai agree that one may not slaughter an undomesticated animal or a bird if there is no prepared dirt. Otherwise, the mishna would have said: One may slaughter an undomesticated animal or a bird on a Festival. Say the latter clause of the mishna: And Beit Hillel say that one may not slaughter it. This proves by inference that the first tanna, Beit Shammai, holds that one may slaughter it even ab initio.

The Gemara answers: This is not difficult, as Beit Hillel said and meant the following: One may not slaughter an animal and cover the blood. They are emphasizing that one may not cover the blood even if he slaughtered an animal, whereas Beit Shammai maintain that if one slaughtered he may cover the blood ab initio.

The Gemara challenges this explanation: Say the latter clause of the mishna: And Beit Hillel concede that if he already slaughtered, then he may dig with a shovel and cover the blood, which indicates that Beit Hillel were not emphasizing the covering of the blood. This proves by inference that the first clause of the mishna is not referring to one’s action after the fact, but to the halakha ab initio.

Rabba said that this is what the mishna is saying. The phrase: One who slaughters an animal, is not a broad directive on how to act, but rather it means: If there is one who slaughters animals who comes to consult a Sage on how to proceed, what should the Sage say to him? Beit Shammai say that the Sage says to him: Slaughter it ab initio, dig, and cover the blood. And Beit Hillel say: He may slaughter the animal only if he had earth that was prepared while it was still day.

Rav Yosef provided a slightly different explanation of the mishna and said that this is what the mishna is saying: With regard to one who slaughters animals who comes to consult, what does the Sage say to him? Beit Shammai say that he says to him: Go dig, slaughter the animal, and cover the blood. And Beit Hillel say: He may slaughter the animal, only if he had earth that was prepared while it was still day.

Abaye said to Rav Yosef: Let us say that the Master, i.e., Rav Yosef, and Rabba dispute the following statement that Rabbi Zeira said that Rav said, as Rabbi Zeira said that Rav said: One who slaughters an undomesticated animal or bird is obligated to perform the mitzva of covering the blood, and therefore he must place earth beneath the blood and earth above it, as it is stated: “And he shall pour out its blood and cover it in earth” (Leviticus 17:13). It is not stated: Cover it with earth, but “in earth,” indicating that the blood must be concealed inside the earth. The verse thereby teaches that one who slaughters an animal must place earth beneath and earth above the blood.

Abaye is suggesting that the Master is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, and therefore he requires one to dig first and only afterward slaughter the animal and have the blood flow onto that earth and then cover it with additional earth, and that Rabba is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Rabbi Zeira.

Rav Yosef said to Abaye: This is not so; rather, both according to me and according to Rabba we are of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, and here we disagree with regard to this matter: Rabba holds that if there is prepared earth beneath, yes, in that case one may slaughter an animal, but if there is no earth prepared beneath, no, he may not slaughter it at all. Why not? Rabba says: We are concerned that perhaps one will reconsider and not slaughter it at all, and he will have dug a hole on a Festival unnecessarily. And according to my opinion, on the contrary: This situation, in which he is permitted to dig first, is preferable, since if you do not permit him to dig in all cases for the purpose of slaughter, he will be unable to eat meat and will refrain from rejoicing on the Festival.

§ That mishna states: And Beit Hillel concede that if one transgressed and slaughtered an animal, then he digs with a shovel and covers the blood. Rabbi Zerika said that Rav Yehuda said: And that is the halakha specifically when one has a shovel already embedded in the ground while it was still day, before the onset of the Festival. The Gemara asks: But what purpose does an embedded shovel serve; doesn’t he still perform the act of crushing, as one must crush the lumps of earth to make the soil fit for covering? Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכר' יוחנן. איני והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רב בדק בקנה של תרנגולת מעיו"ט ולא מצא בה ביצים ובשחר השכים ומצא בה ביצים אסורות ואוקימנא התם בדספנא בארעא.

אמר רבינא גמירי כל היכא דאיכא זכר ואפילו בחצר אחרת ושמעה קליה ביממא לא ספנא מארעא. עבד רב מארי עובדא עד שיתין בתי ואי איכא נהרא לא עברא כו'. א"ר יוסי בן שאול אמר רבי האי תומא שחיקא סכנתא לגילויא. בש"א שאור בכזית וחמץ ככותבת ובה"א זה וזה בכזית. תוספתא איזהו שאור המחמיץ אחרים ואיזהו חמץ שנתחמץ מאחרים. מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב:
מתני' השוחט חיה או עוף ביו"ט כו'. ואקשינן וכי ב"ש ישחוט לכתחילה קאמרי דקתני בה"א לא ישחוט ופרקינן הא דקתני לא ישחוט לא יכסה הוא. וכך היא הצעה של משנה אמרו ב"ש אם שחט דאיעבד יכסה לכתחלה ואמרי בית הלל לא יכסה. ודחינן להאי פירוקא מדקתני סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. מכלל דרישא לכתחלה הוא. ופריק רבה פירוק אחר דהאי דקאמר השוחט כלומר הרוצה לשחוט שבא לימלך כיצד אומרים לו. בש"א אומרים לו שחוט מקודם ואח"כ חפור וכסה. ובה"א לא ישחוט כו'. ואסיקנא דכ"ע אית להו דר' זירא דאמר בשחיטת חולין השוחט צריך שיתן עפר למטה וישחוט עליו ואח"כ יכסהו בעפר מלמעלה ובהא פליגי רבה סבר אי איכא עפר מוכן מאתמול למטה ישחוט ואם לאו לא יחפור ויתן עפר למטה כדי שישחוט עליו. חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט ואתי למיעבר. ורב יוסף אמר הא עדיפא דאי לא שרית ליה למיחפר זמנין דלית ליה עפר ואתי לאימנועי משמחת יו"ט וקיי"ל כב"ה דאמר לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן וכרבה. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. פי' דקר כמן יתד וכמן נגר. ואוקמה רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מאתמול. ואקשינן והא עביד כתישה כלומר כשסומך על הדקר מכתש את העפר כדכתיב אם תכתוש את האויל במכתש.

כי לא בדק נמי אימר מאתמול הואי. ואם תאמר והא דבר שיש לו מתירין היא וקיימא לן כרב אשי דאמר לעיל (ביצה ד, א) דבכל דבר שיש לו מתירין ספיקו להחמיר, פירש רש"י ז"ל (ד"ה אימא): דאפילו ספנא מארעא רובן אינן יולדות אלא ביום. והילכך לוקחין ביצים מן החנוני בליל ראשון של י"ט ואפילו של ר"ה דרובן של זכרים, ואפילו ספנא מארעא רובן ביממא ילדן, וכן בליל שני של יום טוב אבל של ראש השנה לא דאימא מאתמול הואי ואסירא.

אימא סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה מכלל דרישא לאו דיעבד הוא. קשיא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי בהדיא דהא קתני שיחפור בדקר ויכסה אלמא כיון ששחט מכסה, וניחא לי דניחא טפי לאקשויי בה דהיינו (את) [אי] השוחט לכתחלה או דיעבד.

והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. ואסיקנא ודוקא בעפר תחוח, ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט לב"ה דקסבר[י] (דהתם) [דהכנת] דקר נעוץ אינה הכנה גמורה לסמוך עליה לכתחילה, אבל אם שחט סומכין דכמוכן קצת דמי.

לענין ביאור זה שאמרו והוא שיש לו דקר נעוץ יש מפרשים שלא בא למעט אלא חפירה גמורה שהיא אב מלאכה ומפני שהיה עולה על הדעת שתהא מצות כיסוי דוחתה וקשה לפרש שאם כן לבית שמאי דשרו לכתחלה היאך היה עולה על הדעת להתירה ונראה שזו של משנתנו פשוט היה להם שלא נשנית אלא בעפר תיחוח שאינו צריך חפירה גמורה ודקר נעוץ לצורך הכנה נאמר וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה בענין מוקצה אלא שהמקשה חשב שמאחר שהעמידה בדקר נעוץ אין צורך לעפר תיחוח והקשה לו והא עביד כתישה דהיא מלאכה והעמידה בתיחוח וחזר והקשה מעשיית גומא שמאחר שהדקר נעוץ הסרתו עושה גומא מה שאין כן בלא דקר שאין נטילת העפר עושה גומא ותירצה שאינו צריך אלא לעפרה ומה שאמרו למטה דקר נעוץ מאי טעמא דקא עביד כתישה והרי העמידוה בתיחוח כך פירוש הדברים שכשאמר רב יהודה מכניס אדם עפר ועושה בו כל צרכו דמשמע שמטלטלין אותו עפר לכל מה שצריך לו הקשה לו משחיטת כוי שאף אם שחטו אין מכסין את דמו ואם איתה ליכסייה דלא גרע טלטול לספק חיוב משאר צרכיו וקא מהדר ליה ולטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ דהוי מוכן מיהא לכסוי ותירץ רבה דקר נעוץ ואפר כירה ומכניס עפר לעשות בו כל צרכיו כלהו לא הוו הכנה אלא כשהכינם לצורך דבר שצריך לו בודאי אבל לספק לא אפילו הכינו בפירוש לספק ומקשה ליה מאי טעמא לא מוקצה ליכא שהרי הכינו לכל מה שיצטרך לו ואי משום גומא הא שרית ליה בודאי וא"כ אף בספק נמי ואי משום כתישה וכגון שאינו תיחוח אף בודאי כן שאין עשה דוחה לא העשה ועשה ותירץ שאם הכינו בפירוש אף לספק ודאי מכסה אלא שזו בשהוכן סתם והכנה סתם אינה מועלת אלא למה שצריך לו בודאי דהכנת ספק מהניא אף לודאי כגון שאם הכין לכסות בו צואה אם יטנף הבית מועיל לכסוי הדם אבל הכנת ודאי והוא הדין להכנה סתם לא מהניא לספק כלומר לכסוי הטנוף ונהרבילאי נמי דשרו לא שרו אלא משום דצואה קרוב לודאי הוא ומ"מ בסוף הסוגיא העלו שאף במוכן גמור אין מכסין דם הכוי ביו"ט שמא הרואה שהוא טורח לכסות ביו"ט יבא לחשוב שהוא מין חיה ויבא להתיר את חלבו:

יהוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י פר"ה זצוק"ל דהואיל דנעץ דקר מבעי"י הו"ל מוכן ואינו נראה לי דא"כ אפ'י לכתחלה נמי ישחוט כיון שיש לו דקר נעוץ א"ו כגון שלא נעצו על דעת כן כדפרישית במהדור' תנינ' ובהא פליגי דב"ש סברי עפר חצרו מוכן הוא והילכך אם יש לו דקר נעוץ מבע"י דלא עבדי חפירה ביו"ט שוחט לכתחלה ומכסה באותו העפר ובית הלל סברי עפר חצרו אינו מוכן הילכך לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר אחר מוכן ומודים שאם שחט שמכבה באותו העפר שבחצר ואע"פ שהוא מוקצה דמשום איסור מוקצה לא דחנין מצות עשה דכיסוי הדם:

בית שמאי אומרים חמץ בכזית וכו'. אית ספרים דגרסי שאור מאן דכר שמיה תנא ביום טוב של פסח קאי. וא"ת כיון דיהיב טעמא משום דתנא ביום טוב דפסח קאי אמאי פירש רש"י ז"ל במתניתין דמשום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וגבי יום טוב. תני להו גבי הדדי עד כאן. ואולי רש"י לא גריס גרסת הספרים. ומורי הרב נר"ו פירש דרש"י ז"ל גריס ליה וכונת רש"י ז"ל כך הוא אי לאו דהוו מענין יום טוב לא הוה תני להו ואף על גב דהוו מקולי בית שמאי כולהו. דאי משום דהוו מקולי בית שמאי בלחוד בלא טעמא אחרינא הוה ליה למיתני כל הנך דמסכת עדיות הכא במתניתין. ומשום הכי יהיב טעמא דהא דתני להו הכא משום דביום טוב של פסח קאי ולא איצטריך ליה לפרוקי משום דהוו מקולי בית שמאי משום דמאן דמקשה שאור מאן דכר שמיה כבר ידע דהני תלת מילי דמתניתין מיתנו הכא כי היכי דמיתנו במסכת עדיות באותו סדר עצמו דמסדר התם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. אלא דפריך דמשום הכי לא הוה ליה למתני הכא שאור מדלא תני כולהו שמנה דהתם. ופריק דתנא ביום טוב דפסח קאי. ואכתי לא סגי האי פירוקא דאכתי איכא לאקשויי אמאי אפסיק בהכנת סעודת יום טוב דהיינו בין ביצה שנולדה ובין השוחט חיה ועוף היה לו לסדר כל מחלוקתן יחד וליתני בשלהי פרקין דין דשאור. אלא ודאי כבר ידע המקשה האי ולא איצטרך לפרוקי האי דהיינו טעמא משום דתני להו הכי במסכת עדיות עד כאן תורף דבריו נר"ו.

ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה כו'. ואם תאמר והא אין עונשין מדין קל וחומר. וי"ל דכיון דלא הוי קל וחומר אלא על השיעור בלבד לא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא.

שיעורו של זה לאו כשיעורו של זה. להוי שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית. לא היא דלא שיערה תורה בפחות וכיון דאפיקניה לחמץ משיעורא דזית נוקמיה בככותבת דהוא שיעורא זוטא משיעורא דעניני אכילה. וא"ת נוקמיה אגרוגרת כשיעור הוצאה לשבת. לא היא דשיעור אכילה משיעור הוצאה לא ילפינן. ולא נהיר. ורש"י ז"ל נשמר מזה ונראה שכך פירש ז"ל (דשלו) דאילו הוי שיעורא דחמץ בכזית לא הוה למכתב שאור דבקל וחומר יליף מיניה שאור בכזית דאף על פי שהשאור דבר חמור מכל מקום אי אפשר לאוקומיה בפחות מכזית ומדכתיב שאור שמעינן דחמץ טפי מכזית. ועוד אילו כתב חמץ ולא שאור הוה אמינא דשיעורא דחמץ בככותבת ושאור נמי דיליף מיניה בככותבת כשיעורא דחמץ ולא להחמיר עליו בכזית דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומשום הכי כתב שאור בהדיא להחמיר עליו ולאוקמי בשיעורא דכזית ואם כן החמץ שהוא קל ממנו שיעוריה בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה באכילה דיום הכפורים. אי נמי דהכי גמירי להו דשיעורא דחמץ בככותבת מהלכה למשה מסיני ולא איצטריכו לדרשא דקרא אלא לשאור שהוא בכזית מיתורא. זהו תורף דברי רש"י ז"ל.

ובית הלל צריכי כו'. אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. כלומר שלא יהא חייב בכזית אלא בככותבת או שלא יהא חייב כלל באכילת חמץ להכי כתב חמץ לאקושיה לגמרי לשאור. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה. כלומר ובדין הוא דליחייב בכזית אבל שאור דאינו ראוי לאכילה אימא לא ליחייב אלא בככותבת. להכי אקושינהו רחמנא לגמרי אפילו לביעור או לעבור על כל אחת ואחת בשני לאוין.

פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם וגו' כי כל אוכל חמץ. ואף על פי שהראשון בביעור והשני באכילה מכל מקום כיון דאשכחן קרא אחרינא דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ והכא שני בלישניה דרישא בביעור וסיפא באכילה שמע מינה למדרש סיפיה לרישיה ולומר לכך אמרתי לך שאור לא ימצא מפני שכל אוכל חמץ ונכרתה וסתם אכילה בכזית. וכיון שנתן טעם לזה כזה מכלל שהם שוים. ומהדרינן דלענין אכילה הכי נמי דהוה לן למנקט החמור דתפסת מועט תפסת. כי פליגי לענין הביעור. ולבית הלל למה ליה למימר פתח הכתוב בזה יהיה טעמא דבית הלל דצריכי. וי"ל להביא כרת גם אשאור משום דכרת בחמץ כתיב.

לא ילפינן ביעור מאכילה. פירוש כיון דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ דילפינן מינה שאין שיעוריהן שוין כדאמרינן לעיל שמע מינה דלאכילה דוקא הוא דאיתקש שאור ולומר דשיעור ביעור של שאור כשיעור אכילה של חמץ אבל ביעור של חמץ אינו אלא בככותבת. דליכא למימר שיעור ביעורו של שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית לפי שלא יהא הביעור חמור מן האכילה.

לא ישחוט ויכסה קאמר. פירוש לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי. והכי קאמר אף על פי ששחט לא יגמור.

השוחט ובא לימלך. פירוש הטבח שבא לפנינו לשאול אם ישחוט אם לאו.

לימא מר ורבה בדר' זירא כו'. וקשיא לי והיכי פליגי רבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי דלית הלכתא כותייהו. ועוד היכי שקל וטרי תלמודא במאי פליגי אליבא דבית שמאי. תירץ הריטב"א ז"ל דכדאי הם בית שמאי לחלוק לפי דבריהם מאי דנפקא מינה לענין דינא. ואמר הרמב"ן ז"ל דנפקא מינה לבית הלל דאליבא דרבה דהצריך שחיטה קודם חפירה נמצא דלבית הלל לא התירו כלל שחיטה. אבל לרב יוסף אילו היה לו עפר למטה שוחט ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קא שחיט. וכן כתב ר"ח ז"ל. וקיימא לן כבית הלל דאמרי לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן וכדרבה עד כאן. ומורי נר"ו כתב פירוש לפיכך אין שום היתר בדבר ואפילו יהיה לו עפר למטה אינו שוחט אלא אם כן יש לו עפר מוכן. דלא אמרינן ישחוט ולאחר שחיטה הוה ליה דיעבד ויחפור בדקר נעוץ ויכסה וכמו שיוצא מדברי רב יוסף. עד כאן.

אדרבה הא עדיפא. כלומר טוב לנו שנתיר ולא נחוש לאימלוכי כי היכי דלא לימנע כו'. וא"ת והא אמרינן לקמן דלבית שמאי אין מוליכין בהמה וסכין אצל טבח משום דחיישינן לאימלוכי אף על גב דמימנע משמחת יום טוב. וי"ל שאין כל הדברים שוין דהתם חיישינן לאימלוכי דלמא משכח דשמינה מינה כדלקמן. אבל הכא סבר רב יוסף דכיון דחפר לא שכיח דלימלך.

והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. פירוש בהא מודו בית הלל בדיעבד משום דאיכא קצת הכנה מבעוד יום ואף על פי שלא היה דעתו לשם כסוי ולא עשה מעשה אחרינא.

והא קא עביד כתישה. נראה שכך פירש רש"י אי אמרת בשלמא שיחפור בדקר ממש כפשטה דמתניתין ניחא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואין צריך לומר דדחי טלטול עפר שאינו מוכן מדרבנן. אלא אי אמרת דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ומתניתין בדקר נעוץ אכתי איכא כתישה דרגבים המדובקים דהוי תולדה דטוחן. וכן רהטא כולה סוגיין.
פטור עליה פירש רש"י ז"ל אפילו בשדה דאיכא משום חורש או בבית דאיכא משום בונה כיון דאינו צריך אלא לעפרה פטור עליה משום דהוה ליה מקלקל וכל המקלקלין פטורין. ואפילו הוי מתקן הויא מלאכה שאינה צריכא לגופה. והוצרך ז"ל לומר כן למיהב תרי טעמי כדי שיהא הכא פטור ומותר.

בד"ה דאמר ר' זירא פתח הכתוב בשאור כו' וא"ת ל"ל צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קא קשיא להו דהא שפיר איצטריכו ב"ה לצריכותא משום קושיא דב"ש דא"כ ליכתוב חמץ ולא בעי שאור כו' וי"ל דה"ק התוס' דלא ה"ל לתלמודא אליבא דב"ה לאתויי אלא הא דר' זירא דזהו שאור וזהו חמץ כו' וילפינן ביעור מאכילה דחמץ נמי בכזית והא דכתב רחמנא שאור ע"כ אתא ללאו יתירא ואהא תירצו דהואיל וחלקו הכתוב בב' לאוין לא הוה מוקמינן ללאוי יתירא אלא דאין שיעורן שוה וכטעמא דב"ש ודו"ק:

בא"ד וא"ת כו' ל"ל דר' זירא וי"ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ כו' עכ"ל ולב"ש ליכא למימר דאצטריך הא דר' זירא משום דאי [לאו] מדר' זירא לא הייתי משים כרת בשאור אלא בככותבת דה"א דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כיון דלא קאתי אלא מק"ו דחמץ דא"כ השתא נמי דנפקא ליה מדר"ז מהיקשא שאור לחמץ נימא דלא עדיפא שאור מחמץ דאתי מיניה אלא ע"כ דאית לן לאוקמא כרת בכל חד לפום שיעור איסורו וק"ל:

גמ' השוחט שבא לימלך כו' אומר לו לך שחוט כו' כצ"ל:

שם אדרבה הא עדיפא נמחק אדרבה ונ"ב נ"ל טעות:

שם אמר רבי זריקא כו'. נ"ב קאי אכולה מתניתין למאן דשרי לכתחלה לחפור בדקר ולכסות כן פי' התוס' לקמן (ביצה דף ט') בד"ה אמר ר' יוחנן כו' ע"ש:

רש"י בד"ה מיצרא כו' ועוברין בו בדוחק ע"י כו' כצ"ל:

בד"ה וסיים בחמץ כי כל אוכל מחמצת והוה ליה כו' כצ"ל:

בד"ה לענין אכילה כו' דתמן חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר' זירא אבל לביעור כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה הא לא כו' הכסוי לא ישחט כו' הד"א:

בד"ה השוחט כו' שבא לשחוט ובא לימלך כו' ב"ש אומרים כו' כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה לומר לך כו' ופי' הקונטרס דהלכתא גמירא וכו'. נ"ב ול"נ דהכי פירושו דהלכתא גמירא לה היכא דאפיק מכזית דהוה ככותבת דהלכתא גמירא לה כו' כצ"ל:

בד"ה דאמר ר' זירא כו' ידענא שפיר דחמץ בכזית כו' כצ"ל:

גמ' וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה. יש להקשות מה צורך ללמוד ביעור מאכילה כיון דאית לי' צריכותא דלעיל א"כ ממילא שניהם בכזית והתוס' אינן מתרצין רק מה עשה בלימוד ר"ז ותירצו לענין כרת באכילה גופי' אבל לענין מאי יליף ביעור מאכילה ודו"ק:

גמ' דאי לא שרית לי אתי לאימנועי כו'. אבל ב"ש וב"ה אי אפשר לאוקמי דפליגי בהכי דא"כ לא הו"ל ומודים שאם שחט שיחפור וכו' רק אם יש לו עפר כו':

גמ' והוא שיש לו דקר נעוץ. מפרש אסיפא לרבותא אע"ג דשחט וה"א דאתי עשה ודחי לא תעשה וכ"ש לב"ש דס"ל לכתחלה ומיהו אב"ש לא הוי קשיא לי' והא קעביד כתישה בלא רב יהודה [דלכתחלה ליכא עשה] דמשום שמחת יו"ט לא בעי כלל אפילו אפר מוכן ועיין [ג]:

ברש"י בד"ה דר"י לא שכיח כו' אבל בדספנא מארעא ולילד בלילה שכיח טפי מיצאה רובה. אבל אי לא הוי שכיח טפי לא הוי אזלינן מכח ספק לחומרא משום דבר שיש לו מתירין והוי תלינן שנולדה ביממא ויצאה רובה אי לא בדק יפה כיון דרוב יולדות ביממא וק"ל:

ברש"י בד"ה שיעורו של זה כו'. ולא רצה רש"י לפרש שיהיה שאור לסימן בעלמא מדכתב שאור גלי לן דחמץ שיעורו בככותבת ואי לא כתיב שאור ה"א חמץ בכזית וכמו שאמרו בגמ' א"כ דחמץ בכזית לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וה"א מה חמץ וכו' בכזית רק קושטא דמלתא מפרש היאך הורה לנו בשאור דחמץ בככותבת דאי ס"ד דכוונת התורה שניהם בכזית לכתוב חמץ ונילף שאור מני' בק"ו אלא כוון התורה הוא שחמץ בככותבת והשתא איצטריך למכתב שאור דלא נימא ג"כ שאור בככותבת מכח דיו:

בתוס' בד"ה דאר"ז כו' וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה. וא"ל א"כ למה לי גבי ביעור בכל א' לאו לחודי' [אף למאי דקאמרי הצריכותא] דהא שפיר הוי ידעינן דחמץ ושאור שוין באכילה י"ל דלא הוי ילפינן בעור מאכילה החמורה רק השתא [בזה מטעים המחבר קושיית התוס' וכפירוש המהרש"א שמביא בסמוך] דכתיב גבי ביעור ב' לאוין ונוכל לומר לאו לכל אחד גרידא ולהורות שיעורו של זה כו' ונוכל לומר שיעורן שוין וכתב ב' לאוין לעבור עליו בשני לאוין וכאלו נכתב ב' פעמים לא יראה לך חמץ יותר מסתבר לומר ששיעוריהן שוין וזהו שאור זהו חמץ כמו גבי אכילה ועיין. גם עיין במהר"ם ז"ל וזהו כוון התוס' לכאורה וא"ת ל"ל הצריכותא וי"ל וכו' ודו"ק. לשון רש"א יש לדקדק דמאי קשיא להו דהא שפיר אצטריך משום קושיא דב"ש א"כ לכתוב חמץ ולא בעי שאור וי"ל דה"ק דלא הו"ל לתלמודא לאתויי אליבא דב"ה אלא הא דר"ז דזהו שאור וכו' וילפינן ביעור מאכילה דחמץ נמי בכזית והא דכתב רחמנא שאור ע"כ ללאוי יתירא ואהא תירצו דהואיל וחלקו וכו' לא הוי מוקמי ללאוי יתירא אלא דאין שיעורן שוה וכב"ש ודו"ק. עוד הקשה רש"א ע"ש ודו"ק:

גמרא שאור דכ"ר ל"ל לומר לך שיעורו ש"ז לא כשיעורו ש"ז. ואין להקשות מדוע לא נימא דאתי לגופיה לומר לך דאף בפחות מכזית ונאמר דשיעורו כשעורה כעצם המת או כעדשה דטומאת שרץ די"ל כיון דכתב רחמנא שאור לא ימצא כו' כי כל אוכל כו' משמע דשיעורו כמו שיעור אכילה דאשכחן באיזה מקום. ועי' בתוס' יומא (עט ב) ד"ה לומר ובמ"ש בסמוך:

שם אבל שאור שא"ר לאכילה לא. ק"ל לפמש"כ הש"א בתשו' ע"ה דשלא כדרך אכילתן חמיר טפי משא"ר לאכילה דביוה"כ ובב"ח וכה"כ חייבין אפי' שלא כד"א ובשא"ר פטורין ע"ש א"כ קשה כיון דעל שאור חייבין כרת כמש"כ התוס' בסד"ה דאר"ז וכ"מ בגמרא כאן ובכ"ד יהיה חייבין עליה במכש"כ בשלא ד"א ובפסחים (כד ב כה) לא הוציאוהו מהא דכייל ריו"ח דכ"א שבתורה אין לוקין עליהם אלא ד"א וכ"כ התוס' שם ד"ה מה לכה"כ שחמץ אינו אסור אלא כד"א. וכן בדף כח בד"ה ותנן וכ"מ מהפוסקים וי"ל דשאני שאור מפני שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות עי' בפסחים (מה ב) וכ"כ הר"ן שם אבל מה נעשה להכ"מ ריש הל' חמץ דמסיק אף לדעת הראב"ד דחמץ א"ר לחמע אם לא נפסל מאכילת כלב אם אכל מאיזה מהם (ר"ל בין מחמץ בין משאור) חייב משמע דאפי' נפסל מאכילת אדם והרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א הי"א כ' או שאכל כו' ובטל מאוכל אדם פטור ע"ש ויותר ק"ל שראיתי בתוספתא ריש מכלתין וז"ל מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב והביאו הגמיי' שם. וזהו דלא כהכ"מ שכ' דאף שאור אם נפסל מאכילת כלב פטור:

שם לענין אכילה כ"ע ל"פ כו'. פי' דבאכילה לא כתיב לא אזהרה ולא עונש בשאור רק דילפינן מחמץ ודברי התוי"ט בזה מגומגמין:

שם חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט. לפמש"כ התוס' לקמן (ט ב) ד"ה אריו"ח דודאי אליבא דב"ה פליגי וכריו"ח דמוחלפת השטה קשה דהך חששא דממליך ל"ל לב"ה לקמן (יא) ואי ל"ל מוחלפת תקשה לרב יוסף מב"ש שם דאית להו חששא דממליך אמנם נראה דאין מדמין בזה שהרי לקמן (י) משמע דגם ב"ש לא חיישי לאמלוכי אלא בבריכה ראשונה:

רש"י ד"ה דריו"ח לא שכיחא לילד בלילה שכיחא טפי כו'. וכ"כ הר"ן ולכאורה בלא"ה תיפוק ליה דספיקא לחומרא מטעם דיל"מ היא:

רד"ה שיעורו ש"ז כו' ולהכי נקיט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כו'. וכן הסכימו התוס' ע"י אך אין זה אלא לרב זביד דשם דלמד מכאן שיעורא דכותבת דיוה"כ אבל לפי מה שדחה שם הש"ס ראייתו צריכין אנו לטעמא שכתב התוס' שם ד"ה לומר ואולי ס"ל ז"ל דכיון דמ"מ מסיק הש"ס התם כר"ז ממתניתין דברכות תו ל"צ למימר דכותבת דהכא בבינונית ונצטרך לדחוקי בטעמא כמ"ש התוס' שם אלא דהכא נמי בגסה וכדר"ז וממילא הטעם מורווח כמ"ש כאן ולפמש"כ התוי"ט כאן ע"ש לא צריכנא להדוחק דתוס' שם אפי' למאי דדחי דר"ז די"ל דהכוונה דב"ש פליגי אף ביוה"כ ומשערי גם שם בבינונית ותימה על התוי"ט שלא העיר מדברי התוס' דשם ועוד הא דמשמע מדבריו דוכגרעינתה הוא תוספת על הכותבת לא כן כתב שם בעצמו בשם התוס' והר"ן. ועוד דשביק לאיסתפוקי אי מיירי ב"ש בבינונית או בגסה ועוד דלא מייתי הא דר"ז ודדחי ליה כנ"ל:

רד"ה והא קא עביד כתישה וכותש תולדה דטוחן ומלאכה היא. ק"ל הא קי"ל דאין טחינה אלא בגדולי קרקע (שו"ע סי' שכ"א ס"ט) ועפר לא מיקרא ג"ק (שם תרכ"ט ס"א) וכ"מ בשבת (עג ב) האי מאן דכניף מילחא כו' ועמ"א סי' תס"ב סק"ד וכן ק"ל על לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלט"ו שכ' שף לשון של מתכת במלאכת טוחן בשלמא הא דקאמר בפסחים (מז ב) וכתישה ביו"ט מי שרי איכא למימר משום דהתם איירי אליבא דרבה והוא ס"ל בשבת שם דיש עימור באינו ג"ק עמ"א סי' ש"מ סקט"ו וכן לקמן (ח ב) הוא ג"כ אליביה (רק המהר"ם שם כ' שמהתוס' מוכח דשם הגי' רבא) אבל הכא ודאי קשה מאי פריך לר"י. ועי' תוס' שבת ע"ג ב' סד"ה מפרק:

גמ' מברא. נ"ב כמו מעברא ונשמטה העין:

שם צריכא. יעויין פסחים כג פ"א וחד בשאור וצריכי:

שם ה׳׳ק השוחט. יעויין תוס' לקמן דף ט ע"ב ד״ה אמר:

שם כיצד אומר. צ"ל "אומרים" וכן בפעם השני (ובדפו"י איתא אומ' והוא ר"ת אומרים):

שם והוא שיש לו. יעויין חדושי הרשב"א לשבת קלד ד"ה והלכה כר״א:

דְּאִי לָא שָׁרִיתָ לֵיהּ, אַתִּי לְאִמְּנוֹעֵי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. הקשה הצל"ח ז"ל תמיה לי והרי אליבא דבית הלל קיימינן ואם כן הרי מצינו לקמן דף י"א ע"א דבית שמאי אמרו 'אין מוליכין אצל טבח' וסכין דבית שמאי חיישי לאמלוכי ולא חיישי לאמנועי משמחת יום טוב? ואין לומר בשלמא שם חיישינן לאמלוכי מלשחוט האי בהמה כי ישחוט אחריתא דשמינה מינה אבל הכא איזה חיה ואיזה עוף שישחוט בעי כיסוי, דהרי גם כאן יש לחוש שימלך מלשחוט חיה דבעיא כסוי וישחוט בהמה דלא בעי כיסוי כדאמרינן התם גבי קדרה דנשבוק קדרה דבעי תבלין ונייתי קדרה אחרינא דלא בעי תבלין. ושוב ראיתי שהשיטה מקובצת הרגיש בזה ונדחק וקושיא זו היא לפירוש רש"י וכו' ולשיטת התוספות שם קשה איפכא וכו' יעוין שם.
ונראה לי בס"ד לתרץ קושיתו הנזכר לשיטת רש"י ז"ל דבשלמא התם רחוק מקום הבהמה ממקום הטבח וכן התבלין רחוק ממקום המדוך וכמו שכתב רש"י ז"ל שם וכיון דרחוקים חיישי בית שמאי לאמלוכי שישתנה דעתו בזה השיעור של זמן הילוכו ממקום זה למקום זה, מה שאין כן הכא מסתמא בשעה שבא לשחוט חופר בדקר וכיון דסמוכין זה לזה לא חיישינן שישתנה דעתו באותו הרגע. ולשיטת התוספות ז"ל נראה לי בס"ד דהתם כיון דרחוקים זה מזה אחר שכבר טרח והביא לא שביק טרחתו בכדי מה שאין כן הכא בחפירתו בדקר אין בזה טרחא כל כך כדי שנאמר לא שביק טרחתו בכדי ולכן יש לחוש שימלך.

רש"י ד"ה שיעורו של זה כו' דלא תימא דיו. וכעין זה כ' רש"י בב"מ דף לב ע"א ד"ה לומר לך:

שאור בכזית וכו'. כבר כתבתי לעיל במתני' דאפי' אי איכא איסורא בחצי שיעור בל יראה וליכא מלקו' על שיעור בל יראה. מ"מ נפקא מיניה אי אתי עשה דביעור חמץ ודחי לאו דלא תעשה מלאכה בי"ט עמג"א סי' תמ"ו ופר"ח שם. ועוד נפקא מינה לבצק שבסדקי עריבה עי' ש"ע סי' תמ"ב סעי"ז ח' ע"ש:

וב"ה ס"ל ילפי ביעור מאכיל' נ"ל דב"ה ס"ל כמ"ש ר"ן ריש מס' פסחים דאפשר דמשו"ה הקפידה תורה לבער חמץ משום דילמא אתי למיכל מיני'. וא"כ חד טעמא הוא וילפי' ביעור מאכילה וב"ש ס"ל דגזירת הכתוב בעלמא הוא דא"כ בשארי איסורים נמי כמ"ש תוס' ריש פסחים וכיון דגזירת הכתוב הוא ומצוה בפני עצמו לא ילפי' ביעור מאכילה. והא"ש נמי דב"ה ס"ל הצריכותא דה"א חמץ ראוי לאכילה דלטעמי' אזיל דס"ל דביעור מטעם אכילה משא"כ ב"ש לית לי' האי צריכותא וק"ל:

ועיין רש"י פסחים כ"ג ע"א ד"ה וצריכי וכו' והתם אשגירת לישנא דשמעתין נקט וצ"ל בהיפוך אי הוה כ' לך גבי שאור ה"א משום שאינו ראוי לאכילה מותר בהנאה משא"כ חמץ וכו' וק"ל:

מ"ש תוס' כדאשכחנא האי שיעורא ביה"כ עיי' באיכה רבתי בפסוק כל עמה נאנחים פליגי תנאי בשיעור משיב נפש וס"ל לר' חנינא שיעורא כגרוגרת וכ' יפה ענף דס"ל לר"ח דזהו שיעור של יה"כ ופליג אתנא דמתני' פ' יה"כ ע"ש ומ"מ על ב"ש וב"ה לא יחלוק וא"כ א"א לומר כתוס' דשמעתין אלא כפירש"י:

דלמא מימלך ולא שחוט. דעת רמב"ן במלחמו' ה' דלרב יוסף טעמי' דב"ה כמו ב"ש אליבא דרבה דלמא מימלך ולא שחיט אבל אי אית לי' עפר מוכן ליתן עפר למטה ישחוט ויחפור ויכסה אחר שחיטה: ולכאורה יש לעיין אי נמי לית לי' עפר למטה ישחוט. ושוב יקבץ הדם ויחפור ויתן עפר למטה ולמעלה כבש"ע י"ד סי' כ"ח סעי' ז' וי"ל דא"א שלא יבלע בעפר קצת דם ואסור לגוררו בי"ט כמ"ש מג"א סי' תצ"ח סקכ"ה. אכן תינח למ"ד כל דמו בעי כיסוי אך למאי דקיי"ל אפי' מקצת דמו סגי לכתחלה והוא פלוגתא דתנאי ס"פ כיסוי הדם ופלוגתת רמב"ם וראב"ד פי"ד מהו' שחיטה ע"ש ואנן קיי"ל בש"ע י"ד כרמב"ם דלכתחלה אפי' מקצת דמו וא"כ ע"כ א"א לומר כר' יוסף אלא כרבה:

ועיין ברא"ש פ"ג דבכורו' דמייתי מג"א סי' תצ"ח סקכ"ד ולע"ד כוונתו אפי' חפירה דאחר שחיטה נמי הוה מכשיר שאפשר לעשותן מעי"ט כיון דקודם שחיטה יודע שעתיד שיצטרך עפר לכסות לא שרינן לי' לשחוט וכן מצאתי להדי' בשיטה מקובצת בשמעתין והוה כמו אישתפוך חמימי לפני מילה דאסור למול משום דסופו לבוא לידי חלול שבת לחום לצורך פ"נ וה"נ דכוותי' וע"ש בש"מ. והשתא לפ"ז לא פריך מידי מתריסי' אהשוחט די"ל שאני השוחט דהי' אפשר לעשותו מעי"ט משא"כ תריסי' דא"א לפותחן מעי"ט ולהניח פתוח כל הלילה דהרי התירו סופן משום תחילתן מבואר מזה דא"א להניח פתוח כל הלילה ולק"מ ב"ה אדב"ה וב"ש אב"ש בלאה"נ לק"מ כדאמרינן לקמן שאני התם דאיכא דקר נעוץ. וא"כ קשה אמאי דחוק ר' יוחנן מוחלפת השיטה האיכא לשנוי כנ"ל. וי"ל דלרב יוסף תיקשי דלפמ"ש לעיל בשם רמב"ן שרי ב"ה לחפור אחר שחיטה אע"ג דגם חפירה דאחר שחיטה אפשר לעשותו מעי"ט. וא"כ הא דאוסר קודם שחיטה לאו משום דאפשר לעשותו מבע"י הוא ושפיר קשי' אתריסי' ומחליף השיטה. אך לרבה דקיי"ל כוותי' לא אתאינן כלל להחליף השיטה ומיושב פסק הרי"ף דמייתי השוחט ותריסי' ולא מחליף שום שיטה וערז"ה ורמב"ן:

והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י וטלטול הדקר צ"ל שהותר דה"ל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ועמ"ש תוס' ר"פ כל הכלים ד"ה רחת ומלגז וכו' בסוף הדבור ע"ש וק"ל. והנה רמב"ם ס"ל אם שחט ועבר וחפר ג"כ יכסה. אבל לא יחפור בתחלה לכסות ועמד עליו לח"מ ע"ש ומ"ש בס' בינה לעיתים ועדיין צ"ע ליישב:

דשמעה קליה ביממא. שהקול אינו נשמע ביום כבלילה: עובדא. דבדק מעי''ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה: מברא. גשר: מיצרא. חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין: במאי אוקימתא. לדרבי יוסי ב''ר שאול: אימא מאתמול הואי. דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא: דרבי יוחנן לא שכיחא. הלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה: תומא שחיקא. שומין שחוקין: לגלויא. הנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס: אם כן. דחד שיעורא לתרוייהו: שיעורו של זה כו'. להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושאור נמי בככותבת להכי כתביה בהדיא לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא ולהכי נקט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש טעמא ביומא (דף עט.) אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני: לית להו דרבי זירא. בתמיה והא קרא בהדיא כתיב: פתח הכתוב בשאור. שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב): וסיים בחמץ. כי כל אוכל [מחמצת] והוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור כו' דהא אתיא עונשו עם אזהרתו זהו שאור וכו'. כזה כן זה: לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי. דאפילו ב''ש מודו דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר' זירא אבל לביעור לב''ש לא השוו מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו דמדאיצטריך למכתבינהו יש חלוק בשיעורן: תניא נמי הכי. דבביעור הוא דפליגי ולא באכילה: השוחט דיעבד. דאי שחט משמע אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אא''כ יש לו עפר מוכן תיחוח: מכלל דת''ק סבר ישחוט. בתמיה והא השוחט קאמר הא לא קשיא. לא ישחוט דב''ה אכסוי לחודיה קא מהדרי והכי קאמר לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי: לא ישחוט ויכסה. אע''פ ששחט לא יגמור: השוחט שבא לימלך. אע''ג דהשוחט דעלמא דיעבד על כרחך הכא לכתחלה השוחט שבא לשחוט (בהמה) ובא לימלך לנו מה יעשה אם ישחוט אם לאו הואיל ואין לו עפר תיחוח ב''ש אומרים כו': רב יוסף אמר כו'. ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דב''ש: בעפר. משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי: וכסהו עפר. הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי: אית לן דר' זירא. ובעינן עפר למטה והכי קאמר רבה אם יכולין לומר לו שחוט מיד שיש לו כבר עפר למטה שרינן ליה אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה לא נתיר לו: דלמא. לאחר חפירה ממליך ולא שחיט נמצא שחופר בחנם: הא עדיפא. דלא תגזור הכי: והא קא עביד כתישה. לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא:

דשמעה קליה ביממא. ובלילה משמיעין קולם למרחוק יותר מביום ולא נקט בלילה משום דתשמישו ביום: כי לא בדק אימר מאתמול הואי. וא''ת והא ביצה דבר שיש לו מתירין א''כ ספקא לחומרא וי''ל דשאני הכא משום דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה: לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. פירש רש''י דאי לא כתב שאור הייתי אומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא בככותבת וא''ת מנלן דשיעור חמץ בככותבת אימא כביצה או כשיעור אחר ופ''ה דהלכתא גמירי לה דהוי ככותבת ולא נהירא דא''כ קרא למה לי ע''כ נראה פירוש (אחר) הואיל וידענא דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא גבי יום כפור (יומא דף עט. ושם) דהוי בככותבת: דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ וכו' ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה. ואם תאמר למה ליה צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא וי''ל שלא תטעה לומר הואיל וחלקן הכתוב בשני לאוין ולא יראה לך (. שאור) ולא יראה לך (. חמץ) ודאי אין שיעורן שוה דזה בככותבת וזה בכזית קמ''ל הצריכתות וא''ת הואיל ואית להו הצריכתות למה להו דר' זירא י''ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת:

דף ז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד