|
⎯
טקסט הדף
אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים מת ביו''ט שני יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני ימים טובים של ר''ה מה שאין כן בביצה נהרדעי אמרי אף בביצה דמה דעתיך דלמא מעברי ליה לאלול הא אמר רב חיננא בר כהנא אמר רב מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה רב אשי אמר אע''ג דלא אשתהי נמי לא משהינן ליה מ''ט יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן רבינא הוה יתיב קמיה דרב (אסי) בשני ימים טובים של ראש השנה חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציב מר א''ל דלא אותיבי עירובי תבשילין אמר ליה ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיו''ט לחבירו ומתנה אמר ליה אימר דאמר רבא בשני ימים טובים של גליות בשני ימים טובים של ראש השנה מי אמר והא אמרי נהרדעי אף ביצה מותרת אמר ליה רב מרדכי בפירוש אמר לי מר דלא סבר להא דנהרדעי אתמר אפרוח שנולד ביום טוב רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביום טוב אמר להו הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב אמר רבה ואיתימא רב יוסף מ''ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים אמר ליה אביי
⎯
רש"י
אמר רבא מת בי''ט ראשון כו'. מת המוטל לקבור אם י''ט ראשון הוא וכו': משא''כ בביצה. לענין ביצה לא הקלו בי''ט שני דראש השנה להשוות לשל גליות דאלו ר''ה נולדה בזה אסורה בזה: אף בביצה. נולדה בזה מותרת בזה: דמאי דעתיך. לאסרה בשני לרחוקי' מב''ד: דילמא מעברי ליה לאלול. כתקנה הראשונה למנות מיום שני ולעשות שני ימים כגון שלא באו עד יום שלשים ואחד: מימות עזרא ואילך וכו'. ואע''פ שתקנו לא אירע שבאו עדים מן המנחה ולמעלה חוץ מאותה הפעם ועדיין לא נתקנה האי דנקט מימות עזרא משום דבימיו עברוהו דכתיב בעזרא (נחמיה ח) וביום השני ובראש השנה משתעי: לא אמרן. דיתעסקו בו ישראל: אלא דאשתהי. ומתירא שלא יסריח: אסא. הדס היו מניחין על מטת מת לכבודו: דאיכא חברי. אומה רשעה שהיו בימי פרסיים וכופין את ישראל לעשות מלאכתן ובי''ט היו נדחין מהן ע''י שאומרים להם י''ט הוא ואם יראו אותם מקברין מתיהם יכופו אותם למלאכה והאי גלימא דאמרינן לעיל אינו צורך המת שהרי יש לו תכריכין אחרים כל צרכו שאם צריך לו מאי אפילו דקאמר הא אמרינן בי''ט שני יתעסקו בו ישראל ועסק זה חציבת קברו וחתוך תכריכין הלכך על כרחך בגלימא שאינו צריך לו מיירי דומיא דאסא דשרי למגזייה וקמ''ל דאע''ג דטרחא דלא צריך הוא אלא משום כבודו עושין לו יותר מדאי מותר לעשות לו כיון דלגבי מת כחול שויוה רבנן: חזייה. רבינא לרב אשי דהוה עציב: ה''ג אמאי עציב מר: א''ל דלא אותיבי ערובי תבשילין. לא הושבתי כלומר לא הכנתי לי ערובי תבשילין לאפות ולבשל מי''ט לשבת דתנן לקמן (דף טו:) עושה אדם תבשיל מערב י''ט לשם ערוב: האידנא. בי''ט ראשון והוא חמישי בשבת ועל תנאי הוא אומר אם היום הוא חול ולמחר קדש יהא ערוב ואם היום קדש ולמחר חול איני צריך לכך: מי אמר. והרי הם כיום ארוך ושניהם קדש: א''ל רב מרדכי. לרבינא מנהרדעי לא תותביה למר בפירוש שמיע ליה מיניה דלא סבר לנהרדעי רב מרדכי תלמידו של רב אשי היה כדאמרינן בסוטה (דף מו:) גבי לויה לרבו עד פרסה רב מרדכי אלויה לרב אשי כו': הואיל ומתיר עצמו. בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר את עצמו בלידתו דמגו דאתקן להא אתקן להא: לעגל שנולד בי''ט. דתניא לקמן שמותר בו ביום לדברי הכל: מוכן אגב אמו. בעודו בתוך מעיה אם נשחטה האם היה נאכל: הטרפה. בנה אסור אם נמצא בתוכה דעובר ירך אמו הוא הואיל ובשחיטת אמו אתה בא לאכלו וכי נולד ביו''ט מן הטרפה ליכא למימר הואיל ומוכן אגב אמו ואפ''ה בשחיטת עצמו מותר לשחטו ולאכלו דלא אשכחן מאן דאסיר: לכלבים. דבין השמשות היתה אמו עומדת לכך אבל אפרוח שבקליפה אינו עומד לאכילת כלבים ואף לא היה ראוי הלכך נולד הוא:
⎯
תוספות
מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. וא''ת והאמרינן בערובין (דף לט. ושם) דרבי יוסי אוסר הביצה שנולדה [בראשון ביום] השני וא''כ היכי פליגי נהרדעי אר' יוסי שהוא תנא י''ל דלרבי יוסי אסור אי אתרמי ונהרדעי אמרי דלא אתרמי: יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגז ליה גלימא ואפילו למיגז ליה אסא. ותימה דבמועד קטן (דף ת: ושם) אמרינן אין חופרין כוכין במועד והכא משמע דאין זו מלאכה וי''ל כפי' ר''ח דפירש שהיו רגילין לחפור הרבה ביחד כדי שיהיו מזומנות כשיבאו מתים ועל זה קאמר דאין חופרין במועד לצורך אחר המועד: והאידנא דאיכא חברי חיישינן. פרש''י שכופין לישראל לעשות מלאכה וכשהוא י''ט מניחין אותם ואם היו רואין שיקברו מתיהם יכופו אותם לעשות מלאכה והשתא בזמן הזה שאין חברי מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא עבר הטעם וה''נ אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אע''פ שהוא דבר שבמנין ומ''מ ר''ת היה אוסר ומעשה היה במלאו''ן שמת אדם אחד בי''ט שני ורצו להתעסק בו לקברו וגער בהן ר''ת ושלח להם בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה כדאיתא בשבת (דף קלט: ושם) שלא לקבור מת בי''ט שני משום דלאו בני תורה נינהו ואתי לזלזולי ביה אבל הר''י אמר דאין זה דמיון דהא לענין הרבה דברים אשכחנא דאינן בני תורה כדאי' ביבמות (דף מו. ושם) חזנהו דקא אכלי תורמוס דשלקי נכרים ואסר להם ופרכינן והא נאכל כמו שהוא חי וכל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים ומשני שלא היו בני תורה ואנו אין אנו חוששין בדבר זה דקיימא לן דכל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים והר''ר יחיאל אומר דלא דמי דשאני הכא דבצנעה הוא אוכל בביתו ולא אוושא מלתא אבל לקבור מתים בפרהסיא אוושא מלתא ואין נכון להתיר ועוד אמר רבינו תם דבזמן הזה נמי יש יהודים שהן משועבדים למלכות לעשות מלאכה כגון לקבל המס ולהתעסק בצרכיהם הלכך אם יראו שיתעסקו לעשות מלאכה במת יכופו אותם לעשות מלאכה למלכות: אפרוח שנולד בי''ט וכו'. נראה לומר דאתרמי שנפתחו עיניו היום דאי לא נפתחו עיניו קי''ל דאפילו בחול אסור: הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. פירש רש''י מתיר עצמו בלידתו להיות נשחט אבל קודם לידתו היה אסור וכיון דאתקן לשחיטה אתקן נמי לענין מוקצה ותימה למה להו לשמואל ור' יוחנן הך טעמא תיפוק ליה משום דלית להו מוקצה כדאמרינן פרק מי שהחשיך (שבת דף קנו:) דשמואל וזעירי ור' יוחנן כר' שמעון סבירא להו וי''ל דהכא קאמר טעמא אפילו לרבי יהודה דאית ליה מוקצה שרי מהאי טעמא ולכך צריך האי טעמא אי נמי איצטריך אפילו לרבי שמעון דלית ליה מוקצה דמודה בהאי מוקצה דהכא דהוי כגרוגרות וצמוקין והכי מוכח בשבת (דף מה:): וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה. דהתם לא מצי למימר הואיל ומוכן אגב אמו דהא אמו טרפה והוא מותר ותימה והא מוכן הוא דאמרינן בחולין (דף עה.) דבן פקועה ניתר בארבעה סימנין בשחיטת אמו או בדידיה ואם כן יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהיה מוכן כהאי גוונא וי''ל דקאמר גמרא אליבא דרבי אושעיא דקמבעיא ליה התם בחולין (דף עד.) אם ניתר בן פקועה בארבעה סימנין אי נמי י''ל הואיל ולכתחילה אין לו לשחטו כי האי גוונא שאינו יכול לראות מידי דהוה אשוחט בלילה (שם דף יג:) דאסור לכתחילה לא מיקרי מוכן ועוד יש לומר דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא''כ לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוה חזי:
+
רבינו חננאלולגבי מת אע"ג דמת ביו"ט שני דלא אישתהי כלל לא משהינן ליה דקיי"ל כרב אשי דהוא בתרא דאמר יו"ט שני לגבי מת כחול שווייה רבנן. ואפילו ביו"ט שני של ר"ה. אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי שאומרים לישראל כיון שאתם קוברים המת שלכם תקברו המת שלנו ביו"ט שלכם חיישינן ומשהינן למחר. והאי דאמר מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר שמעינן מינה מכלל דבימות עזרא עיברוהו מנהני מילי שנאמר ויגע החדש השביעי (וכל) [ובני] ישראל בעריהן. ולגבי עירובי תבשילין מניח אדם מיו"ט הראשון שחל פסח או סוכות חמישי וששי בשבת מניח עירובו ביום חמישי. ואומר אם היום יו"ט מחר חול הוא ומותר לבשל לשבת בלא עירוב ואם יום ששי (כגון) הוא יו"ט היום הוא עיו"ט והריני מערב מעיו"ט והני מילי בב' יו"ט של גליות אבל בב' יו"ט של ר"ה לא. אפרוח שנולד ביו"ט רב אסר כי מוקצה הוא אבל עגל שנולד ביו"ט מותר שהיה מוכן מאתמול על גב אמו שהפרה מוכנת היא. ובלבד בידוע שכלו לו חדשיו ואם אינו ידוע אסור עד שמונה ימים. ואפילו בחול. ומפורש בפרק ר' אליעזר במס' שבת. +
רמב"ן[מתורת אדם] אמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואפי' בשני ימי' טובי' של ר"ה משא"כ בביצה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי. אבל לא אישתהי משהינן ליה. ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה. מ"ט י"ט שני לגבי מת כחול שוויהו רבנן. ואפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. ופי' רש"י ז"ל בפ' [תולין דקל"ט ע"ב] מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממים בכגון שמת בשבת ולמחר י"ט. ונראה מדבריו שאין מתירין כן אלא בדאשתהי. למד הרב ז"ל מאותה שאמרו שם בגמרא שלחו ליה בני בשכר ללוי מת בי"ט מהו. ושלח להו מת ביו"ט לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי"ט ראשון ולא בי"ט שני. ואקשינן עלה איני. והא אמר רב יהודה בר שילא עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מאחריה. ואתו לקמי' דר' יוחנן אמר להו יתעסקו בו עממין ואמר רבא כו'. ומתרצינן לפי שאינן בני תורה מ"מ מימר קאמרינן בעובדא דמעון בי"ט הסמוך לשבת הוה. ולא ידענא אי מלפניה ומשום דמשתהי. אי מלאחריה ומשום דאשתהי הא בי"ט בעלמא משהינן ליה ודאמרינן לא אמרן אלא דאישתהי. ורב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי. אי"ט שני קיימי לאיעסוקי ביה ישראל. אבל י"ט ראשון לעממין דברי הכל אשתהי או משתהי דווקא. +
רשב"אאמר מר זוטרא לא (שאני) [שנו] אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה. יש מפרשים דאכולה מילתא קאי בין למת ביום טוב ראשון בין למת ביום טוב שני. ופירוש אשתהי, בין שנשתהא בין שעתיד להשתהות כגון יום טוב שהשבת סמוכה לה בין מלפניה בין מלאחריה. ורב אשי אמר אף על גב דלא משתהי לא משהינן ליה, פירשו משם רש"י ז"ל דאמת ביום טוב שני בלחוד קאי משום דיום טוב שני כחול שויוה רבנן לגבי מת ואפילו ביום טוב שני של (גליות) [ר"ה], אבל ביום טוב ראשון דאורייתא לא יתעסקו בו אפילו עממים אלא דוקא בדאשתהי או משום דמשתהי, ולמדה הרב ז"ל מההיא דאמרינן בשבת (קלט, א) פרק ר' אליעזר דתולין הוה עובדא בכנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ושלחו קמיה ר' יוחנן ואמר להו יתעסקו בו עממים, אלמא דוקא בשהיתה יום טוב סמוך לשבת בין מלאחריה בין מלפניה הוא דשרי להו הא לאו הכי לא. אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. פירוש: אפילו מן המחובר דהיא מלאכה גמורה. והא דתנן בפרק קמא דמועד קטן (ח, ב) אין חופרין כוכין במועד וכל שכן ביום טוב עצמו ההיא ליקבר בו בחול היא וכמו שכתב שם הרי"ף ז"ל בהלכות, ואי נמי אפילו ליקבר במועד התם היינו דוקא בכוכין לפי שיש בהם טורח אומנות הרבה שהוא חופר הכוך בסלע וכן פירש הראב"ד ז"ל שם. והא דתנן התם וארון עם המת בחצר ורבי יהודה אוסר אלא אם כן היו לו נסרים המנוסרין מערב יום טוב, ההיא נמי באדם שאינו מפורסם הוא הא באדם מפורסם מותר וכדאיתא בירושלמי וכתבו הרב ז"ל בהלכות, ועכשיו כיון שאין אדם חופר כוכין ולא קברות אלא לצורך שעה הכל כאדם מפורסם ואפילו כוכין מותרין לדברי הרב ז"ל, ולדברי הראב"ד ז"ל הכל מותר חוץ מכוכין דהכל יודעין דלצורך מת דביומו הוא שרינן, מכל מקום ארון עץ ממש כהללו שעושין לעתים לקבור אותו עם המת שלא בחצר עם המת אסור אלא אם כן הוא אדם מפורסם כאותה שאמרו בירושלמי. ואפשר דעכשיו דעומדים אנשים בשכונה והכל מרגישין בשיש שם מת הכל כאדם מפורסם ושרי אפילו שלא בחצר המת, כך נראה לי. רב אמר אסור מוקצה הוא. וכבר כתבתי למעלה (ד, ב ד"ה ואתמול) דכיון שהוא אסור ביומו משום מוקצה גם בשבת הסמוכה לו מאחריו אסור משום הכנה, אבל עגל שנולד ביום טוב כיון דביומו מותר אף בשבת שלאחריו מותר דאין כאן הכנה לשבת אלא ליו"ט עצמו ואם הותיר הותיר לשבת. ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומכין עצמו לשחיטה. ואם תאמר לימא משום דלית להו מוקצה [ד]שמואל ור' יוחנן תרוייהו פסקו הלכה כר' שמעון בפרק בתרא דשבת (קנו, ב) וכיון דלית להו מוקצה למה לי שיתיר עצמו בשחיטה בלאו הכי שרי וכמוכן הוא, יש לומר דכולהו אית להו דרב נחמן דאמר בריש מכילתין (ב, א) דיש מוקצה ליו"ט הואיל וסתם לן תנא ביום טוב כר' יהודה. ואם תאמר והא פסק ר' יוחנן התם כר' שמעון [ו]אקשינן עליה ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ואם איתא מאי קושיא הא ר' יוחנן לא פסק כר"ש אלא בשבת אבל לא ביו"ט, יש לומר דההיא סוגיא אתיא כמאן דאמר לה להא משמיה דשמואל ולמאן דאמר לה משמיה דר' יוחנן ליתא. אבל בתוס' (ד"ה דילמא) תירצו קושיין דהכא דכולי עלמא מוקצה כי האי אית להו דהא אפרוח בקליפתו לא חזי למידי והוה ליה כגרוגרות וצמוקין (עיין לקמן ביצה מ, ב), ומשום חסרון כיס נמי אית ביה (בנסר) [כמסר] הגדול ויתד של מחרישה דכו"ע מודו ביה (כן איתא בשבת קנז, א) ובאפרוח נמי בעודו בקליפתו כו"ע חיישי ליה כי היכי דלא ליפסד, והלכך אי לאו דמתיר עצמו בשחיטה אסור. ואפרוח שנולד אינו דומה לא לפירות הנושרין ולא למשקין שזבו, דבעלי חיים נינהו ולא טעי בהו והלכך לא גזרינן בהו משום הנך גזירות. עגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ואם תאמר אם כן אף מדבריות (לקמן מ, א) נתיר הואיל ומתירין עצמן עכשיו בשחיטה, לא היא דהנהו היה להם אותו היתר אלא שלא היה היתר בישוב וצבי שניצוד ביום טוב [כמו] כן אבל זה עכשיו הוא שבא להם היתר זה. ומיהו מצאתי בירושלמי (ריש פ"ק) שדמו אותה למדבריות ולצביה, דגרסינן התם עגל שנולד ביום טוב [מותר] שמתיר עצמו בשחיטה ר' זירא בעי מעתה מדבריות תהא מותרת הואיל ומתרת עצמו בשחיטה צביה תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה. ירושלמי (שם): עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן.נימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. פירוש: להאכילו לכלבים חי, אבל לא לשחטו וליתנו לכלבים דהא כתיב לכם ודרשינן מניה (לקמן ביצה כ, ב) לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים. וקשיא לי מאי קאמר הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים דאם איתא אף אפרוח נמי מוכן לכלבים, וליתא דטריפה לכלבים קיימא אבל אפרוח דחזי לאדם לא מפיק ליה מהכנת אדם ומפיק ליה לכלבים. והואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. ואם תאמר לימא הואיל ומוכן במעי אמו דאי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה, דהא קיימא לן בפרק בהמה המקשה (חולין עג, א. עה, א) הושיט ידו במעי פרה ושחט בה בן ט' חי כשר והוא הדין למעי טריפה כדאסיקנא התם דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא. ויש לומר דמילתא דלא שכיחא היא ולאו הכנה היא, ואי נמי לא ניחא ליה למנקט מילתא דלא שכיחא. מתקיף ליה אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וכו'. ואם תאמר והא לאביי מנא ליה דלמא משום מוקצה, ותדע לך דהא מתניתין על כרחין בשבת מתניא וכדתנן אבל לא היתה נבלה מערב שבת לא יזיזוה ממקומה, ואמרינן נמי לעיל בריש פרקין גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין כו' אלמא בשבת מיתניא ובשבת מאי מוכן לאדם איכא אדרבה אף לאדם אינו מוכן דהא [אי] אפשר לשוחטה בשבת. ויש מי שתירץ דכל שהיא מוכנת ועומדת לאכילה מערב שבת אף על פי שקפץ עליה איסור שבת בעל כרחו של מכין אם בא לה שעת הכושר שלא בעבירה הרי היא בהכנתה, הלכך אלו היה מה שמוכן לאדם מוכן לכלבים כשנתנבלה זו הרי בא לה שעת הכושר שלא באיסור שבת ועדיין הכנה במקומה עומדת, אלא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ורבנו תם ז"ל תירץ דלישנא קא דייק מדקתני לפי שאינה מן המוכן, דמשמע דאפילו אינו אסור מטעם מוקצה וכגון שנתנבלה ביו"ט או בשבת ואית ליה חולה בתוך ביתו אפילו הכי אסירא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ואם תאמר והא אורחא דתלמודא הוא דתני הכין, דתנן בפרק כירה (שבת מב, ב) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל (ניצוצות) [שמן] ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן, והתם בשבת דוקא ולא ביו"ט. יש לומר דמשום דאין נאותין הימנו לא פירש הטעם למה לפיכך הוצרך לפרש שאינו מן המוכן אבל הכא כיון דתנא אם לא היתה נבלה מערב שבת הא פריש שפיר דמשום מוקצה הוא למה ליה למיתני לפי שאינו מן המוכן. ובפרק קמא דחולין (טו, א) גמרא השוחט בשבת (ד"ה אבל) כתבתי בו יותר בס"ד. +
המאיריאע"פ שביארנו בשני ימים טובים של ראש השנה שקדושה אחת הן וביו"ט שני של גליות שאע"פ שאינן קדושה אחת מ"מ אנו נוהגין בו קדושה כראשון לענין מת אינו כן אלא כל יו"ט שני לענין מת כחול גמור הוא חשוב ואף ביו"ט ראשון אנו מקילין בו בקצת דברים ואין חלוק בענין מת בין ראש השנה לשאר ימים טובים כלל לא בראשון ולא בשני אלא כל שהותר בו בימים טובים של גליות הותר בו בראש השנה בראשון כדינו ובשני כדינו וכיצד הוא דין זה מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ר"ל גוים וי"מ אותה אף בעבדים כנעניים אע"פ שמלו וטבלו לשם עבדות ואין זה כלום שהרי חייבים הם בכל מצות שהנשים חייבות בהם העבד במל וטבל לשם עבדות והשפחה בטבלה לשם עבדות ומ"מ בעבדים שלא רצו לימול שרשאי לגלגל עמהם כל שנים עשר חדש כמו שיתבאר ביבמות מותר אף באותם שנים עשר חדש שהרי אף הם מותרים לעשות מלאכה לעצמן כמו שאמרו בכריתות פרק מחוסרי כפרה אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים הם כאמה שלא טבלה לשם עבדות וכעבד שלא רצה למול וכדמתרגמינן מבני התושבים תותביא ערליא ואע"פ שמלאכתם באיסור עשה כדכתיב וינפש בן אמתך והגר והעמידוה ביבמות מ"ח ב' בעבד ערל לא הזהיר אלא לרבו שאם רצה לעשות לו מלאכה חייב למנעו אבל לעצמן לא והילכך ביו"ט ראשון מתעסקין בו על יד אלו וכל שכן על ידי גוים הא על ידי ישראל לא ומ"מ דוקא בחפירת הקבר שהוא איסור תורה ואין כבוד הבריות דוחה לאו של תורה אלא נעשה על ידי עממין שאע"פ שאמירה לגוי שבות הרי כל לאו דלא תסור נדחה מכבוד הבריות הא מ"מ שאר הדברים שאין בהם איסור תורה כגון הוצאת המת במטה וטלטולו לרחיצה ולנתינה במטה ולגניזה בקבר הואיל ואין טלטולו אלא לאו דלא תסור הכל נעשה על ידי ישראל מדין כבוד הבריות ואינו דומה להוצאת אבנים ודברים שאין בהם תורת כלי שלוקה בהוצאתם שבאלו אין בהם שום צורך אבל הוצאת המת וחברותיה הנזכרות עמה צורך גדול הוא וכבוד הבריות שאין כמהו שלא יטלטלו עממין בגופו של מת כלל אלא שיחפרו את הקבר ויחזירו את העפר אחר שגנזוהו ישראל שם ואף טלטול אבנים איסור סופרים הוא כמו שכתבו בהדיא גדולי הרבנים בראש המסכתא ואף השמועה מוכחת שלענין החפירה נאמרה ממה שאמרו בה והאידנא דאיכא חברי חיישינן כלומר כשיראו אותנו קוברים יכופו אותנו לחפור בקרקעות שלהם ואי משום הוצאה וטלטול חברי באיסור הוצאה וטלטול לא בקיאי וראיה לדבר זה מה שאמרו בשלישי של סנהדרין כ"ו ב' הנהו קבוראי דקבור מיתא ביו"ט ראשון וקבוראי ודאי על שם החפירה נקראו כן לא על שם ההוצאה והטלטול שהרי אלו נושאי המטה הם קרויים בכל מקום ונמצא שהם חפרו את הקבר אלמא שלא נדה אותם אלא על החפירה: וכבר אירע מעשה בזמן גדולי המפרשים וצוו לשהותו עד הלילה לכבודו וקצת חכמי בדיר"ש חשבו עליהם שמתוך שהם אוסרים בהוצאתו וטלטולו עשו כן עד שכתבו בחבוריהם שמתוך כך היו נוהגין מקרוב לשהותו על פי סברא זו ומ"מ תדע שרבותי העידו בשם רבותיהם שהיו מובהקים שבתלמידי גדולי המפרשים שלא צוו בדבר מחשש איסור הוצאה וטלטול כלל אלא שאדם מצוין בתורה ובגדולה היה ולא רצו שיתעסקו בו עממין אף בחפירת הקבר הא לשאר הדברים לא הוצרכו לכך כלל אלא כל טלטול והוצאה מותר בו ואף בלא ככר או תינוק שלא הוזכר ככר או תינוק אלא בשבת שאין בו שום סרך לקבורה אלא שצריכין לטלטלו מחמה לצל ואף זו הוזכרה בדבריהם להתיר שאם בשבת ובלא סרך קבורה הותר על ידי ככר כל שכן ביו"ט לצורך קבורה אף בלא ככר וכן נעשה מעשה על ידי חכמי הדורות הקדומים בנארבונא"ה ובדיר"ש ואף רבותי עשו בה מעשה בכאן באחד שנפטר ערב שמיני עצרת וכבר חפרו ישראל את קברו מבעוד יום וכשנגמרה חפירתו קדש היום והוציאוהו ישראל בלא ככר וגנזוהו בקבר אלא שעממין החזירו את העפר ויש מצריכין ככר או תינוק ואל תחוש לדבריהם ומגדולי בדירש וקדמוניהם בקונדריס אחד שחברו בדברים שיש בין יו"ט ראשון לשני חככו להקל אף בחזרת העפר וכתבו בלשון זה הוצאת המת וקבורתו ר"ל לגנזו בקבר ולהחזיר את העפר לכסותו נראה שמותרת ע"י ישראל אף ביו"ט ראשון הואיל ואין בו איסור תורה וכר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואף לר' יהודה בהוצאה מיהא מודה זהו נסח דבריהם אלא שזו אצלי קולא יתירה וסתימת גומות ובנין גמור וראוי לאסור שאף לר' שמעון מ"מ איסור תורה הוא וכל שכן שיש פוסקים כר' יהודה: וחכמי קטלונייאה ראיתי שאוסרים כל טלטול שבו וכל שכן ההוצאה ומזקיקין להיות הכל נעשה על ידי עממין וממה שאמרו יתעסקו בו כלומר בכל עסקים שבו ואין זו ראיה שלא ראו עצמם צריכים להזכירה אלא במה שאין יד כבוד הבריות שולטת ופירוש יתעסקו בו עממין במה שאין כבוד הבריות משלטת את ישראל לעשותו וזהו החפירה והראיה שהרי ביו"ט שני שאמרו יתעסקו בו ישראל הוצרכו לתלות הטעם משום דחול גמור שויוה רבנן וטעם זה לא הוצרך אלא לאיסור תורה וכן אפילו למיגד ליה גלימא כלומר שאין צורך בכך ולא הוצרך לומר אפילו לחפור את קברו מפני שעקר השמועה לחפירת הקבר נאמרה ולדעתי להוציא מדעת זה כיונו גדולי המחברים במה שכתבו בנסח שמועה זו יום ראשון יתעסקו בקבורתו עממין ובשני כתבו דרך כלל יתעסקו בו ישראל וכן באים לאסרה שמא מתוך כך יבאו על הקבורה ואם על הגניזה הם אומרים אנו כבר התרנו את הגניזה ואף היא בכלל הטלטול ואם שיבאו לומר שמא יחפרו או יחזירו את העפר אין זו חששא שאין טועין בין אסורי תורה לשל סופרים וכל שכן במקום שרבים מצויים וכן אמרו שהוצאה צורך קבורה היא והתחלתה ואיני מבין שמ"מ כל שאין בו איסור תורה כבוד הבריות דוחתהו אלא שהם כתבו שאין כאן כבוד הבריות הואיל וסופו ליקבר על ידי עממין ומפני שפשוט להם לאסור הגניזה על ידי ישראל וכבר כתבנו שאנו מתירין אותה להדיא ואם מפני שסופו להתכסות על ידי עממין מ"מ אינן נוגעים בגופו של מת: ולמעשה כל שהיא שעת הריוח לשהותו ראוי לעשות הא כל שאי אפשר אלא בדוחק ראוי להתיר בכל עניני הטלטול וההוצאה לרחיצה ולנתינה במטה ולהבאה ולגניזה על הדרך שכתבנו ושלא לדחוק בכך וכבר הארכנו בזה בקונדרס מיוחד לנו להעמדת מנהגי האבלות ורחיצה מיהא יש מוחים שלא להחם לו חמין אלא שירחצוהו בצונן ורבותי התירו למעשה להחם לו חמין כדרך כל שאר מתים ותפירת התכריכין מיהא אסורה אלא שיהו כורכין אותו בהם: יש שואלין בשבת וביום הכפרים נקבור על ידי עממין שהרי כל אמירה לגוי אינה תורה ותדחה משום כבוד הבריות ואחר שכן למה הוצרכו לדחיות כדי שלא יבא יום כפור סמוך לשבת משום מתיא יקבר על ידי עממין והשיבו גדולי נרבונא שלא הותר שום דבר מאלו אלא בימים טובים שקצת מלאכות הותרו בהם אבל שבת ויום כפור שלא הותרו בשום מלאכה לא והרי העמידו דבריהם במקום כרת באיזמל וכן בערובין ס"ח א' לא התירו לומר לגוי זיל אחים לצורך מצות מילה ואע"ג דכבוד הבריות עדיפא טפי ממילה וכן שמצינו שהתירו שבות בענין מת להוציאו לכרמלית כעובדא דההוא שיכבא דהוה בדרוקרת שבת צ"ד ב' שהתירו להוציאו מרשות היחיד לכרמלית מדין כבוד הבריות בזו מ"מ הואיל והוצאתו בשבת תהא על ידי גוים אין כאן כבוד אלא קלון שיהו עממין נוגעין בגופו של מת מ"מ הואיל ולא הותר בשום מלאכה החמירו שהרי מ"מ אפשר בשהייה יום אחד וכבר אמרו במסכת ראש השנה כ' א' יום טוב דאפשר בעממין ליכא משום מתיא אלמא שבת ויום כפור אי אפשר וכבר עלה על דעת קצת ראשונים להקל בשעת הדחק ולא נענו ומ"מ במקום דוחק גדול שאם לא יקבר היום לא ינתן עוד לקבורה ראוי להקל וכענין מה שאירע בכפר אחד בצרפת שברחו כל הישראלים שבו מחמת שמד והקלו בכך: ביו"ט שני אף של ראש השנה יתעסקו בו ישראל לכל צרכיו ואפילו היו שם עממין מזומנים ואע"פ שבשאלתות פירשוה דוקא בשאין שם עממין מה שאין כן בראשון שאף באין עממין אין עושין על ידי ישראל בראשון ודאי יפה כתבו דלעולם על ידי ישראל לא אבל בשני סתם אמרו כחול שויוה רבנן אפילו יש שם עממין ואף מתים שמביאין אותם מעיר לעיר הותר על ידי הוראת גאונים לרכוב על סוס ולצאת חוץ לתחום אפילו של תורה ללוותו וכן כתבוה גאוני ספרד בפסקי הלכותיהם ולשונם בזה מותר ללוות את המת ביום שני של יו"ט אפילו חוץ לתחום ופעם אירע מקרה במגדול קרוב לנו בשמיני של חג ונמנו וגמרו לבא למחר עמו על סוסיהם ושלחו לנו אם נסכים עמהם ושלחנו להם שהסכמנו עמהם אלא שהשליח נאנס בדרך ולא הגיע שם ונמנעו מלבא אלא בהסכמתנו ונראה לי דוקא לפי צורך שמירתו הא דרך כבוד לבד וכן החזרה מיהא יראה שאסורה אלא שקצת חכמי הדורות שבקאטאלונייאה ראיתי שהתירוה בהדיא שלא תהא מכשילן לעתיד ואף אנו בגלילות אלו ראינו מי שהתירה למעשה כדברים שהתירו סופן משום תחלתן אלא שלעזה עליהם מדינה: אף תפירת התכריכין וחתיכתן אע"פ שהיה אפשר לכרכו בלא חתיכה ותפירה מותר וכן ללקוט עצים המריחים להניח עליו לכבוד העומדים שם ומ"מ קבר בנין וחפירת כוכים שהם טורח יותר אסור שהרי אף בחולו של מועד נאסרו: ואחר שכן זה שהתרנו ביום טוב שני לא סוף דבר בשני של ימים אחרונים של פסח וסוכות או של עצרת שכשתסתלק קדושת יום טוב שני מהם יהו חול גמור אלא אף ביום טוב שני של ימים ראשונים של פסח וסוכות שאף כשתסתלק משם קדושת יו"ט שני מהם יהו חולו של מועד מותר שלא נאמר אין חופרין כוכין דקברות במועד אלא בקבר בנין וחפירת כוכין כמו שביארנו ומ"מ יש חולקין בזו לומר דוקא ביו"ט שני של ימים אחרונים מכח קושיא זו ואין דבריהם נכונים שהרי סתם נאמרו הדברים בכל יו"ט שני והקושיא כבר תירצנו בה עקר הדברים ויש שתירצוה בפנים אחרים וכבר כתבנום בפרושנו במסכתא זו ובחבור זה בראשון של מועד קטן: וקריעה לאבל ביום טוב שני גדולי המחברים אסרוה אלא שגדולי המפרשים עשו בה מעשה להתיר: ויש מחמירין עוד בזמן הזה שלא להתיר כלל ממה שאסרו דבר זה במסכת שבת פרק תולין קל"ט א' לבני בשכר מצד שאינן בני תורה ועושין את כלנו עמי ארץ מקל וחומר של בני בשכר כלומר אם בני בשכר אינן בני תורה היאך נחזיק אנו את עצמנו כבני תורה ואף אחרוני הרבנים כתבוה כן וזו אינה אלא ענוה שלפנים משורת הדין וכי אם בני בשכר אינן בני תורה אנו מה לנו ועוד שבאותו הזמן לא היו הדורות נשמעים להוראה והיו מוציאין התר מתוך התר ומתוך כך היו מחמירין להם וכעין מה שאמרו בקעה מצא וגדר בה גדר אבל דורות הללו כלנו נשמעים לגדולים שבנו לענין איסור והיתר ואין לנו לאסור על עצמנו את המותר מטעם שלהם והרי מצינו בתלמוד ע"ז בנאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שלחן מלכים שאין בו משום בישולי גוים ובפרק ר' ישמעאל הוזכר שם שאסרו לבני בצרה מפני שאינן בני תורה ואעפ"כ אין אנו נזהרין מזה כלל ולא ראינו מי שהחמיר בה: ואף לאחרוני הרבנים ראיתי שאסרו ביו"ט שני ממה שאמרו בסוגיא זו והאידנא דאיכא חברי חיישינן ר"ל פרסיים שהיו כופים ישראלים שברשותם לעשות מלאכתם ואם יראום שיהיו מקברים את מתיהם יהיו כופין אותם לשאר מלאכות והם שמפרשים שמחששא זו אסרוה במנין ואין מנין שכמותו להתיר וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת שבת בענין סנדל מסומר ולא בשעת השמד היה ועכשו בטל השמד ותירץ לא עמד בית דין ובטל ומ"מ בתוספות כתבו שדבר זה לא נאסר במנין אלא דרך אזהרה כגון מים המגולין ומלח סדומית שעכשו נוהגין בהם היתר אחר שאין נחשים ומלח סדומית מצויים וכן כל כיוצא בזה: ואף גדולי הרבנים פירשו מתוך קושיא זו ר"ל מקושית המשנה שהזכרנו ר"ל אין חופרין וכו' שביום ראשון נאסר אף בטלטול וביום שני הותר הטלטול ונאסרה החפירה ואי אפשר לומר כן שהרי בהדיא אמרו כחול שויוה רבנן: וכן כלי הקבורה ביום טוב שני מותר להחזירם לעיר אחר הקבורה אע"פ שמלאכתם לאיסור שהרי נעשו היום מלאכתם להיתר וכן שעומדים עדין לכך אם יזדמן להם מת אחר וכל שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף מחמה לצל וכל שכן כדי שלא יגנב ויש שהורה להניחם בבית הסמוך לחומה ועל הדרך שאמרוה בערובין מ"ה א' בכלי זין ואינו כלום שלא אמרוה שם אלא בשבת ומשום העברה ברשות הרבים אבל כל שטלטולו בהיתר וביו"ט שאין בו דין העברה מותר לנשאו עד מקום המוכן לו וכן נראה מלשון גדולי הרבנים בפרק כל הכלים בשמועת המקלות וכן מה שהותר לטלטל מחמה לצל אין אומרים אם איפשר להצילו מן החמה בטלטול מועט לא יטלטל במרובה אלא מכיון שטלטל בהיתר יביאנו עד מקום שירצה והוא הדין לסכין של מילה בשבת שלאחר מילתו מטלטלו ומניחו לכל מקום שירצה שלא יהא בו דין העברה רשות הרבים וכן הסכימו בהיתר זה קצת חכמי הדורות: וכן יש שהחמירו לומר שלא התירו אלא מה שהוזכר והוא מיגד גלימא ומיגז אסא אבל קבורה לא וגם זה הבל לא הוזכרו אלו אלא לריבותא כלומר אע"פ שאינם צורך גמור כמו שביארנו ויש מי שאוסר שלא לחפור על ידי מדידה ואיני מודה כן [שאין מדידה שלנו] כנטיית קו דרך בנין: לא סוף דבר במה שהתרנו כשנשתהא המת או שאנו מתיראים שמא ישתהא כגון שהיה סמוך לו שבת שלא הותר בו שום דבר אלא טלטול מחמה לצל על ידי ככר או תינוק אלא אף בשלא נשתהא ואין חשש שמא ישתהא מותר בין בראשון על ידי עממין בין בשני על ידי ישראל ויש חולקין ביום ראשון לומר שלא הותר על ידי עממין אלא בנשתהא או מחשש שמא ישתהא ממה שמצאוה כן בפירוש לגדולי הרבנים במסכת שבת פרק תולין קל"ט ב' במה שאמרו שם עובדא הוה בכנישתא דמעון ביו"ט הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה והרי צורך שאלתם מלפניה שלא ישתהא ומלאחריה שכבר נשתהא אבל כל שאין שם נשתהא ולא חשש ישתהא אסור ולדעתם לא אמר רב אשי אע"ג דלא אשתהי אלא ביו"ט שני ועל ידי ישראל ומטעם כחול שויוה רבנן ואין הדברים נראין שהרי רבא סתם אמרה מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ולא הזכיר יו"ט הסמוך לשבת כלל וזו של פרק תולין מעשה שהיה כך היה ואף בזו סתם השיבו להם יו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ומר זוטרא שאמר לא אמרן אלא דלא אשתהי דוקא ביו"ט שני אמרה וכמו שהשיבו רב אשי יו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אבל ביום ראשון לא חלקו בה כלל ומ"מ אם מת בראשון ורוצים לשהותו לכבודו עד יו"ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל הרשות בידם ויש חולקים בדבר ואין דבריהם נראין: יש מי שאומר שלא נאמר היתר זה אלא בבן קיימא אבל נפל ודאי או ספק נפל בתוך שלשים אין כאן כבוד הבריות ואסור אף בשני אף על ידי עממין ואין אני מודה כן אלא בנפל ודאי ואף בזה מותר לטלטלו ולהוציאו משם כדין גרף של רעי שמותר לטלטלו ולהוציאו כמו שיתבאר ולחכמי בדיר"ש ראיתי בחבוריהם שהתירו אף בקבורה וכן ראיתיה בקצת חבורי חכמי צרפת ופירשו הטעם אחר שהם בני העולם הבא וכמו שאמרוה בפרק חלק ק"י ב' משעה (שאמרוה) [שנזרע] וכו' ר"ל משנכנס בו רוח אפשי והוא שאמרו באחרון של כתובות והא כתיב נבלתי יקומון ותירץ ההוא בנפלים כתיב והנאוני הדברים ואחר שכן כל שהותר בשאר מתים הן בראשון הן בשני הותר בנפלים מארבעים יום ואילך: מי שלא הניח עירובי תבשילין מערב יו"ט מניחן בחמשי שהוא יו"ט בתנאי זה שיאמר אם היום קדש ולמחר חול איני צריך כלום ואם היום חול ולמחר קדש הרי זה עירובי שבו אהא רשאי לאפות ולבשל מיו"ט לשבת ואינו צריך לכפול תנאו בשני שאם ראשון יו"ט הרי מחרתו חול ואינו צריך כלום ומ"מ בשני ימים טובים של ר"ה אי איפשר לו לעשות כן שהרי קדושה אחת הן מגדולי המחברים כתבו שלא נאמר היתר תנאי זה אלא בשעה שהיו עושין שני ימים מספק אבל עכשו שאנו בקיאין בקבוע החדשים ואין עושין שני ימים אלא מתורת מנהג אף בימים טובים של גליות אין תנאי מועיל בהם ואין שטת הגמרא מוכחת כן שהרי רבא אמר ליתוב מר האידנא וליתני והרי הוא היה בזמן שהיו יודעים בקדוש החדש ומ"מ לענין סברא מיהא הדברים נראין: אפרוח שיצא מקליפתו ביו"ט אסור מתורת מוקצה שהרי לא היה דעתו עליו מערב יו"ט ואם נולד בראשון מותר בשני אבל שבת ויו"ט או שני ימים טובים של ראש השנה נאסר בשניהם יש מי שמתירו אף ביומו אע"פ שהוא מוקצה שמתוך שקודם לידה היה לו דין שרץ שאין שחיטתו מטהרתו ולידה זו הועילתהו להוציאו מכלל שרץ ולהתירו על ידי השחיטה דין הוא שתועיל לו לידה זו להפקיעו מתורת מוקצה שעליו והדברים נראין כדעת ראשון: עגל שנולד מן הפרה העומדת לאכילה ביו"ט מותר ליומו ואע"פ שלא היה דעתו עליו מוכן הוא אגב אמו והוא שברור לו שכלו לו חדשיו כגון שהיתה לו בהמה קשורה בביתו תשעה חדשים לגסה וארבעה לדקה ונתברר לו שלא עלה עליה זכר מאותו זמן ואילך אבל אם לא נתברר לו שכן צריך לשהותו עד ליל שמיני שכל ששהא שלשים יום באדם ושמנה בבהמה אינו נפל: עגל שנולד מן הטרפה מותר ואע"פ שביצת טרפה אסורה כמו שביארנו למעלה ביצה אין לה חיות והרי היא מכלל האם אבל עגל שיש לו חיות אינו תלוי בחיותה של אם ואינו מכללה הואיל ויצא ממעיה ואם נולד ביו"ט מותר ואע"פ שאין אמו ראויה לאכילה שהרי מ"מ מוכנת היתה מערב יו"ט לכלבים ואע"פ שאמרו לכם ולא לכלבים מ"מ מוכנת היא להאכילה להם בעודה חיה וכל שאדם מכינו בדעתו לצורך בהמתו הוא מרחיב את דעתו שאם יש שם דבר הראוי לו שיהא מוכן לו והוא שאמרו מוכן לבהמה מוכן לאדם אף במה שמחוסר מעשה אדם הואיל והוא מעשה הרגיל כגון שחוטה ביום טוב ואע"פ שבמסכת פסח ראשון נ"ו ב' אמרו שמוכן לעורבים אינו מוכן לאדם שאם כן אף פירות הנתלשין ביו"ט לא יאסרו משום מוקצה אלא מגזרת שמא יעלה ויתלוש וכל שנתלו במקום שפל שאין בו גזרת עליה יהו מותרין מ"מ אין דעתו של אדם לזון את העורבים כל כך אפילו גדלים בביתו ואין צורך בגדילתם וכן שאפשר לפרשה בעורבים סתמא ואע"פ שרוב מפרשים כתבוה בגדלים בביתו מ"מ אין נראה לי כן שאם כן מאי איריא עורבים דנקט אלא עורבים דעלמא קאמר והם מצויים בחצר ובכל מקום שאילנות מצויין שם אבל כלביו ושאר בהמותיו אדם צריך להם ודעתו לכל מה שראוי להם ומתרחבת על מה שאפשר שיהא ראוי לו ממנה או שמא לא אמרוה אלא במוקצה מחמת איסור כמו שביארנו שם ויש חולקים לאסור עגל שנולד מן הטרפה ביו"ט מפני שהם פוסקים שמוכן לבהמה אינו מוכן לאדם וכן נראה דעת גדולי המחברים ויש לדברינו ראיה גדולה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם עגל שנולד מן הטרפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן וכן סוגיא זו מוכחת כדברינו להדיא: עגל שנולד מן הפרה העומדת לחרישה או מן המדברית ומן הצביה שנצודו היום אסור שהרי לא היתה אמו מוכנת לכלום מבערב ואפילו למי שסובר טעם מתיר עצמו בשחיטה כבר ביארנו שאין היתר מתיר עצמו בשחיטה אמור אלא באפרוח שלידתו גרמה לו להיות ניתר בשחיטה כמו שביארנו: אפרוח שנולד בחול מותר לאלתר ר"ל תכף שיוצא לאויר העולם אע"פ שלא נתפתחו עיניו ויש שאוסרין אותו מתורת שרץ עד שיתפתחו עיניו ואין נראה כן הא בתוך קליפתו מיהא כלם מודים באיסורו משום שרץ אלא שבתלמוד המערב אמרו דוקא בשאין נוצה בכנפיו אבל יש נוצה בכנפיו מותר ונסח דבריהם אפרוח מאתמול גמור כהילין דנפקין וגדפיהון עליהון ונראה לפרש אף לדעת זה שכל שהוא בתוך קלפתו אסור ולא אמרוה אלא שכל שמתחיל לצאת מקליפתו ויש לו כנף מוכן הוא ר"ל שדעתו חל עליו לכשיצא למחרתו ולא להתירו בתוך קלפתו בא וכן הדברים נראין: כבר רמזתי לך שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו והריני צריך להעירך מה שהביאנו לפסוק כמו שכתבנו ומתוך כך אני מעירך בביאור הסוגיא ובמה שנתחדש לי בה בדרך קצרה מפני שראיתי כמה מפרשים כתבו בה שלא כהוגן וזהו מה שראינו בביאורה: שמועה זו כוללת שלשה דינין אפרוח שנולד ר"ל שיצא מקליפתו ביו"ט ועגל שנולד מן הכשרה ביו"ט ועגל שנולד מן הטרפה ביום טוב ואומר אני שלא נגעו בשמועה זו מדין הכנה כלל שאם תאמר שלידתו הויא הכנה הרי בהיתר יום טוב עצמו אנו עסוקים והרי יו"ט מכין לעצמו וא"ת שתאסר משבת ליו"ט הרי כתבנו שאין הכנה משבת ליו"ט אלא במה שאם נולד ביו"ט עצמו אסור ולידת שבת גורמת היתרו ליו"ט וא"ת שאין יו"ט מכין לעצמו על שטת המפרשים שכתבנו למעלה כבר ביארנו לאותה שיטה שאין לידה נקראת הכנה ואע"פ שלא אמרנוה אלא בביצה ודאי אף באפרוח ועגל כן ר"ל שגמר שלהם הכנה ולא לידתם וא"ת ליגזור בה משום יו"ט אחר השבת והרי בשבת נגמרו אין זה כלום שבביצה הוא שאמרו קים לן דמאתמול גמרה לה אבל עגל ואפרוח נגמרים ואין יוצאים מעת לעת אלא פעמים מקדימין ופעמים מתאחרים נמצא מ"מ שאין בלידת אפרוח איסור משום הכנה כלל ומגזרת פירות הנושרין ומשקין שזבו אין כאן שאין דמיון לאלו עם בעלי חיים אלא עקר איסור זה הוא מדין מוקצה מצד שלא היה דעתו מערב יו"ט עליו שהרי לא היה בעולם וזהו שאמרו רב אמר אסור מדין מוקצה ובשל גליות מותר למחר ובשל ראש השנה אסור אף למחרתו מדין מוקצה הואיל וקדושה אחת הם וכן משבת ליו"ט משום הכנה שהרי אם נולד ביו"ט היה אסור ליומו ואלו התרנוהו משבת ליו"ט נמצאת לידת שבת גורמת היתרו ליו"ט ושמואל אמר מותר אע"פ שמודה בו שהוא מוקצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ר"ל הואיל ובעודו אפרוח היה בו איסור שרץ ולא היתה שחיטה מועילתו וכשנולד הועילתהו לידה זו של יו"ט להפקיע ממנו איסור שרץ ולהביא עצמו לכלל היתר על ידי שחיטה הרי לידה זו מועילתהו גם כן להפקיע ממנו דין מוקצה ואין לפרש הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מידי אבר מן החי שאם כן אף בעומדת לגדל ביצים כן אלא שבאיסור שבקודם לידה הוא אומר כן והוא איסור שרץ ואיסור מוקצה דומה לו לענין זה שעקר איסורה מקודם לידה: ושאלו רב כהנא ורב אשי לרב מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט כלומר אע"פ שטעם מתיר עצמו בשחיטה אינו כלום לדעתך מ"מ הרי עגל שנולד מן הכשרה ביו"ט מותר ליומו כמו שאמרו בבכור ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן כל שברור לו שכלו לו חדשיו כגון שהעמידה קשורה בביתו משקבלה זכר עד שילדה תשעה חדשים לגסה וארבעה לדקה ולא נכנס זכר לשם ומה בין אפרוח לזו איסור הכנה אין בזו כבזו כמו שביארנו היסח הדעת יש בזו כבזו שאף עגל לא היה בעולם ושמא תאמר דעגל הואיל ואמו עומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא אין זה כלום שכל שהוא מחוסר שחיטה אי אתה קורהו אוכלא דאיפרת והשיבם עגל מוכן אגב אמו הואיל ודעתו על האם מבערב דעתו מתפשטת על כל מה שבתוכה שהרי היה מותר בשחיטת האם אלו לא נולד מה שאין כן באפרוח והקשו לי' מעגל שנולד מן הטרפה שאין שחיטתה מועלת אף להיתר הולד וכשנולד ביו"ט מותר ושתק רב אלא שעמד רבה במקומו והשיבם הואיל והיה דעתו על האם מבערב להאכילה לכלביו היא וכל מה שבתוכה והואיל ודעתו עליה מצד איזו סבה דעתו מתרחבת על כל מה שיהא באפשר שיגיע ממנה שיהא ראוי לאדם ואע"פ שמוכן לאדם אינו מוכן לבהמה שהרי חתוך נבלה לכלבים אסורה ביו"ט אא"כ נתנבלה מבערב טעם הדבר שכל שהוא נותן דעתו עליו לעצמו אין דעתו עליו לאכילת כלבים אבל מה שהוא נותן דעתו עליו לאכילת כלבים ודאי דעתו מתרחבת ליתן לבו על כל שאפשר שיגיע ממנו לראיית מאכל אדם שפיל ואזיל בר אווזא ועינהא מיטייפי: +
שיטה מקובצתאמר רבה מת ביום טוב ראשון מתעסקים בו עממין. פירוש עבדים נכרים שאינם עבדים מישראל דאילו כן חייב אדם בשביתתן כשביתת ישראל. וקא משמע לן דאף על גב דאמירה לנכרי שבות משום כבודו אין מלינים. ואסור גם כן להלינו דכל שאפשר לקוברו היום על ידי עממין אסור להשהותו עד למחר שיקבר על ידי ישראל שלא יהא כמכוין מלאכתו ליום טוב. ומיהו אם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון ליקברם על ידי נכרי מותר להשהותו למחר דהוה ליה כמלינו לפי כבודו. ומטלטלין אותו בבית על ידי ככר ותינוק אם אינו מונח דרך כבוד. ואפילו בכל אדם לישתרי מיהא להוציאו ולהוליכו לבית הקברות דהא בשבת התירו להוציאו לכרמלית בעובדא דשכבא דהיה בדרוקרת משום בזיון דמת והכא נמי איכא בזיון אם נוליכנו על ידי עממין. והרשב"א ז"ל האריך בזה בפרק ר' אליעזר דתולין. וי"ל דכיון דשאר מלאכות על ידי עממין אין כאן בזיון בהולכתו על ידי עממין. ביום טוב שני התעסקו בו ישראל. ואסיקנא דאפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. וכתב הריטב"א דאפילו חוץ לתחום מוליכין אותו ומחזירין הכלים שהוליכו והם גם כן חוזרין שאם לא כן אתה מכשילן לעתיד לבא. כללו של דבר התלמוד אומר דלגבי מת כחול שוויוה רבנן עד כאן. וכן ראיתי בשם הר' יצחק ן' גיאת ז"ל. אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן. וכתב רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל כי בדור הזה שאין פרסיים וכיוצא בהן לכוף את ישראל לעשות מלאכתן ביום טוב לא חיישינן ואין צריך מנין אחר להתירו כיון דלא נאסר אלא מטעמא דחברים שהרי לא אמרו אלא האידנא דאיכא חברי וכיון דבטל הגורם בטל האיסור ובכהאי גוונא אמרינן בע"ז גבי מים מגולין כיון שאין נחשים מצויין בינינו אין אנו נזהרין בו. עד כאן. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי בשני ימים טובים של ראש השנה. פירוש שהיה יום חמישי ויום ששי. חזייה דהוה עציב ביום חמישי. ליתיב מר האידנא. פירוש רבינא קרי לרב אשי מר לפי שהיה תלמיד חבר של רב אשי כדאיתא במסכת עירובין והיינו דאמר ליה ליתיב מר האידנא. רב אמר אסור מוקצה הוא. פירוש אבל משום הכנה ליכא דלידתו הויא הכנה ויום טוב מכין לעצמו הואיל ומוכן על גבי אמו לכלבים. וא"ת ותיפוק ליה הואיל ואי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה במעי אמו ולית כאן מוקצה. תירצו בתוס' דלכתחילה אסור דלא גרע משוחט בלילה וכן סומא ששחט דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא וכיון דלכתחילה אין שוחטין אין זו הכנה. והא דאמרינן מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דוקא בנתערבה ולבסוף נטרפה דאז היא יולדת. אבל נטרפה ואחר כך נתעברה הא קיימא לן דאינה יולדת. +
מהרש"א - חידושי הלכותבפרש"י בד"ה דלמא מעברי ליה לאלול כתקנה ראשונה כו' כגון שלא באו עדים עד יום ל"א עכ"ל אין זה מדוקדק דהתקנה ראשונה היה בבאו עדים אבל בלא באו עדים עד יום ל"א מספק היו עושין ב' ימים אלא דר"ל שלא באו עדים היינו שלא קבלו אותן עד יום ל"א וכגון שבאו אחר המנחה והיינו תקנה ראשונה וק"ל: תוס' בד"ה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כו' כדאמרי' בפ' מי שהחשיך דשמואל וזעירי ור"י כר"ש סבירא להו כו' עכ"ל והא דאסר ר"י לעיל ביצה שנולדה בי"ט לאו מטעם מוקצה אלא משום משקין שזבו ואע"ג דפסק ר"י הלכתא כר' יהודה בשאר פירות בההיא דאין סוחטין כו' דלא גזרינן בהו משום משקין שזבו כבר תירצו התוס' בפרק חבית דשייך ליגזור טפי בביצה לפי שהיא עומדת ליסחט מן התרנגולת ודרך לגומעה חיה אבל שאר פירות אין עומדין ליסחט כלל עכ"ל: בד"ה וכי מה בין זה לעגל שנולד כו' והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום כו' עכ"ל הא ודאי אין להקשות דא"כ בלאו נולד מן הטריפה תקשי ליה וכי מה בין זה לעגל שנולד בעי"ט ולא כלו לו חדשיו עד היום דלא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי דההוא בי"ט נמי אסור דספק נפל הוא וצריך להמתין ח' ימים מלידתו אמנם תקשי ליה מעגל שנולד קודם י"ט ולא כלו [ב] לו חדשיו ויום ח' שלו הוא בי"ט דהשתא לא הוי מוכן היום דבין השמשות לא הוי חזי ומיהו למאי דמסיק היתרא בנולד מן הטריפה הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ניחא דקושטא דמילתא הוא דעגל שנולד קודם י"ט ויום ח' שלו הוא בי"ט דאסור לרב משום דלא הוי חזי בין השמשות אפילו לכלבים ודו"ק: +
מהר"םבגמרא נהרדעי אמרי אף בביצה דמאי דעתך דלמא מעברי ליה לאלול וכו' צריך ליישב לישנא דנהרדעי דאמרי דלמא מעברי ליה לאלול דלכל הטעמים המבוארים לעיל לדעת האמוראים דאסרי לביצה אף לאחר תקנת רבי יוחנן בן זכאי אין אחד מהם שיאמר הטעם משום דעברי ליה לאלול וצ"ל דה"ק מאי דעתך לאסור הביצה משום דבזמן הב"ד היו הרחוקים צריכים לעשות בכל שנה ושנה שני ימים משום חששא דלמא מעברי ליה לאלול בב"ד ר"ל שיבאו העדים אחר המנחה ויעשו ב' ימים קדושה אחת ואותה התקנה לא נתבטלה מהרחוקים משום שלא פסקו מלעשות ב' ימים וכמו שפירשו במה שאמרו הא לן והא להו כדלעיל הא אמר רב חיננא וכו' מימות עזרא ואילך וכו' וא"כ לא נתקנה התקנה מעולם כיון דלא נתקיימה אפי' בפעם אחת ובטלה מעיקרא ומעולם לא היו הב' ימים קדושה אחת כמו שפרש"י וצ"ל דרב ושמואל דאמרי תרוייהו לעיל ביצה אסורה ס"ל כיון דבזמן הב"ד היו הרחוקים מב"ד מוכרחים לעשות בכל פעם ב' ימים מחמת חששא דשמא עתה בפעם זה באו העדים לאחר מנחה ואותן ב' ימים היו קדושה אחת גם הב' ימים שעושין עתה לאחר שנתבטל הב"ד הן קדושה אחת כיון שלא פסקו מעולם כי היכי דלא תקשי דרב אדרב דהכא אמר רב חיננא בר כהנא אמר רב מימות עזרא ואילך וכו' ומ"מ נ"ל שט"ס נפל בפרש"י שלפנינו בד"ה דלמא מעברי ליה לאלול מתקנה וכו' כגון שלא באו עד יום שלשים ואחד גירסא זו א"א לישבה דהא אם לא באו עדים עד יום שלשים ואחד אז היו הב' ימים מספק וא"כ הוו ב' קדושות ואין הביצה אסורה ותחילת איסור ביצה נפקא מתקנת אם באו העדים מן המנחה ולמעלה שהיו נוהגים היום קודש ולמחר קודש לא מחשש שמא לא באו עד יום ל"א ע"כ נראה שיש להגיה בפרש"י כגון שלא באו העדים עד לאחר מנחה וק"ל כמבואר משיטת ההלכה והתוס': ברש"י ד"ה טריפה במעי אמה וכו' ט"ס הוא וצ"ל טריפה בנה אסור אם נמצא בתוכה וכו': בתוס' ד"ה מימות עזרא וכו' עד י"ל דלר' יוסי אוסר אי אתרמי וכו' צ"ל הא דקאמר ר' יוסי ביצה אסורה היינו ר"ל שאם יתרמי שיעשו הב"ד שני ימים כגון אם יבאו העדים מן המנחה ולמעלה אז יהיו הב' ימים קדושה אחת ויהיה הביצה אסורה שרבי יוסי היה בזמן הב"ד שהיו מקדשין השנה ע"פ עדים וקאמר דאם אתרמי שהיו עושים ב' ימים היו קדושה אחת ור' יהודה פליג עליה התם במתני' וסבר דאפי' אם היו עושין ב' ימים היו ב' קדושות אע"פ שהיו נוהגים היום קודש ולמחר קודש די"ל היו עושים כן כדי שלא ליתו לזלזולי כדאיתא התם ונהרדעי אמרי שלא אתרמי בב"ד עד היום שאנו מקדשים ע"פ ההשבון ולכך נתבטלה התקנה מעיקרא: ד"ה י"ט שני לגבי מת וכו' ואפילו למיגז ליה גלימ' כו' פירוש וכ"ש לחפור כוך וא"כ תימה דבמועד קטן אמרי' כו' והכא משמע שאין זו מלאכה רצה לומר שאף בי"ט שני מותר וכ"ש בח"ה: ד"ה והאידנא דאיכא חברי כו' עד כדאיתא בשבת שלא לקבור מת בי"ט וכו' הלשון מגומגם ור"ל שאסרו לבני בשכר לקבור מת בי"ט שני: בא"ד וה"ר יחיאל אומר דלא דמי וכו' הר"ר יחיאל פליג על סברת הרר"י ומסכים לסברת ר"ת דלא דמי קבורה למה שאנו קי"ל לאכול דבר שנאכל כמות שהוא חי ואינו אסור משום בשולי נכרים: ד"ה וכי מה בין זה וכו' דהא אמו טריפה והוא מותר פי' כשנולד ממנה: בסוף הדבור ועוד י"ל דהתם מיידי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום פי' דאי לא קים לן שכלו לו חדשיו גם היום א"כ אפי' נולד בחול אסור עד שמנה ימים מטעם ספק נפל וק"ל: +
חכמת שלמהרש"י בד"ה אמר רבא מת בי"ט ראשון מת המוטל לקבור אם י"ט ראשון הוא כו' כצ"ל והס"ד: בד"ה לא אמרן דיתעסקו בו ישראל כצ"ל והס"ד: בד"ה א"ל דלא כו' לא לאפות כו' נמחק לא: בד"ה א"ל רב מרדכי כו' לנהרדעי ר"מ כו' ר"מ אלויה לרב אשי כו' כצ"ל והד"א: בד"ה טרפה במעי אמה כו' צ"ל הטרפה בנה אסור כו' הואיל ובשחיטת אמו אתה כו' כצ"ל: תוס' בד"ה מימות עזרא כו' הביצה שנולדה בא' ביום הב' וא"כ כו' כצ"ל: +
מהר"ם שיףגמרא דמאי דעתך דלמא מעברי לאלול כו' לשון מהר"ם. צריך ליישב לישנא דנהרדעא דאמרי דלמא מעברי לאלול דלכל הטעמים המבוארין לעיל לדעת האמוראים דאסרי לביצה אף לאחר תקנת ריב"ז אין אחד מהם שיאמר הטעם משום דעברי לי' לאלול וצ"ל דה"ק מאי דעתך לאסור הביצה משום דבזמן הב"ד היו הרחוקין צריכין לעשות בכל שנה ושנה ב' ימים משום חששא דלמא מעברי לי' לאלול בב"ד ר"ל שיבאו העדים לאחר המנחה ויעשו ב' ימים קדושה אחת [ר"ל כדאמר רבא לעיל מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש אף לאחר התקנה דריב"ז לפירש"י כדאית ליה ולהתוספות כדאית לי'] ואותה התקנה לא נתבטלה מרחוקים [אף לאחר שנתבטל הבית דין ומקדשין על פי קביעות החשבון] משום שלא פסקו מלעשות שני ימים וכמו שפירשו לעיל במ"ש הא לן והא להו כדלעיל הא אמר ר"ח כו' אם כן לא נתקנה התקנה מעולם כיון דלא נתקיימה אפילו פעם אחת ובטלה מעיקרא ומעולם לא היו הב' ימים קדושה אחת כמו שפירש"י ורב גופי' ושמואל דס"ל לעיל אסורה ס"ל כיון דבזמן הב"ד מוכרחין היו הרחוקים מב"ד לעשות בכל פעם ב' ימים מחמת חששא דשמא עתה בפעם זה באו העדים לאחר מנחה ואותן ב' ימים היו קדושה אחת [אף לאחר תקנת ריב"ז לרבא] גם הב' ימים שעושין עתה לאחר שנתבטל הב"ד הן קדושה אחת כיון שלא פסקו מעולם. ומ"ש התוס' בד"ה מימות עזרא דר"י אוסר אי אתרמי היינו ר"ל שאם יתרמי שיעשו הב"ד ב' ימים כגון אם יבאו עדים מן המנחה ולמעלה [לפירש"י או לפירוש התוס' סמוך לחשיכה] אז יהיו הב' ימים קדושה אחת ותהיה הביצה אסורה שר"י היה בזמן הב"ד שהיו מקדשין החודש על פי עדים [ד] וקאמר דאם איתרמי שהיו עושין ב' ימים היה קדושה אחת ור"י פליג עליו במתניתין וס"ל דאפילו אם היו עושין ב' ימים היו ב' קדושות וכו' ונהרדעי אמרי שלא איתרמי בב"ד עד היום שאנו מקדשין ע"פ חשבון ולכך נתבטלה התקנה ע"כ: גמ' מימות עזרא ואילך כו'. אע"ג דרב גופי' ס"ל ביצה שנולדה בזה אסורה בזה בר"ה וא"כ היאך מביא ראיה מרב דאמר מימות עזרא כו' ודאי עם תירוץ תוספות ניחא דרב אוסר אי איתרמי ונהרדעי אמרי דלא איתרמי אבל עדיפא הו"ל לתוספות לאקשויי בלא ר"י ועיין [ה]: גמ' הואיל ומתיר וכו'. לכאורה בעגל שנולד לא שייך טעם זה הואיל ומתיר דמקודם ג"כ מותר בשחיטה לאפוקי אפרוח בקליפתו אסור וכן משמע בסמוך ע"ב תניא כוותי' דר"י עגל וכו' זה מפני שמוכן זה מפני שמתיר וכו' ולא קאמר אתרוייהו טעם אחד וא"כ ר"כ ור"א דמקשו לרב וכי וכו' קשה ולטעמיך וכו' וי"ל דכוונתם בקושייתם עגל שנולד מן הטריפה ושם שייך לומר הואיל ומתיר עצמו וכו' דע"כ קושיא שניה מדתנן סתמא עגל שנולד מותר משמע אף בטריפה [ה"נ מה דהקשו בתחלה וכי מה בין זה לעגל סתמא כוונו אנולד מטריפה] ורב לא הבינו וכו' אבל כ"ז אינו. עיין במאור הקטן ובמלחמות באורך: ברש"י בד"ה דלמא מעברי לי' כו' כגון שלא באו כו'. ברש"א אין זה מדוקדק דהתקנה הראשונה הי' בבאו עדים מן המנחה כו' אבל בלא באו עד יום ל"א מספק היו עושין ב' ימים אלא דר"ל דלא באו עדים היינו שלא קיבלו אותן עד יום ל"א וכגון שבאו אחר המנחה והיינו תקנה הראשונה ע"כ. והר"מ ז"ל הגיה כגון שלא באו עדים עד לאחר מנחה ואפ"ל דאף בלא באו עד ל"א הוי קדושה אחת וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה מי לא מודה שאם לא באו עדים עד סמוך לחשיכה כו' וכמ"ש לעיל דה"ה אם לא באו כלל וכו' ולכן מתחלה קבעו ב"ד אם נעשה ר"ה ב' ימים שיהיה קדושה אחת ועיין: ברש"י בד"ה דאיכא חברי וכו' והאי גלימא דאמרי' כו'. הא דפירש"י הכא דס"ל לרש"י בזמן הזה [דליכא חברי] מותר הא דבר שבמנין הוא וליכא לתרץ כתירוץ של תוספות בד"ה והאידנא דהא לעיל פירש"י גבי ההר ההוא דהוי נמי כתיבא בהדיא ההיתר ומ"מ צריך מנין אחר להתירו א"ו לא אסרו אלא מה שאין צורך המת אבל צורך המת אפילו בזמן פרסיים כהאי דאמרו [לעיל] לצורך המת עושין: בתוס' בד"ה הואיל ומתיר עצמו פירש"י וכו' ותימה כו'. בל"ז בגמרא ה"א מותר משום דלית לי' מוקצה אבל מ"מ יהי' אסור משום משקין שזבו לכן אמר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וצריך עוד הכנה [ר"ל דפי' הואיל ומתיר עצמו לאו היינו בלידתו רק הואיל דצריך להיות מתיר עצמו בשחיטה ועדיין אינו ראוי לאכילה] משא"כ משקין שזבו אבל לרש"י קשה ודו"ק. ברש"א והא דאסר לעיל ביצה שנולדה ביו"ט לאו מטעם מוקצה אלא משום משקין שזבו. ולעיל איתא בהדיא ואף ר"י ס"ל משום משקין שזבו וכיון שאסור באכילה משום משקין שזבו אסור ביומי' לטלטלו [כדמשמע לעיל בהאי דאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה]. אע"ג דפסק ר"י הלכתא כר' יהודה בשאר פירות בהאי דאין סוחטין כו' דלא גזרינן בהו משום משקין שזבו כבר תירצו התוספות בפרק חבית דשייך למגזר טפי בביצה לפי וכו' ע"ש: בתוס' בד"ה וכי מה בין וכו' וא"כ יכול להושיט וכו'. לכאורה היה נראה דאסור משום חלדה כמו פירס טלית עלי' למה דמסופק וכו' [הוא אבעיא בחולין דף ל' ע"ב והוא כדעה שניה הנזכרת בשולחן ערוך יורה דעה בסימן כ"ד ס"א וכדעת הלבוש שבסי' י"ד ע"ש בט"ז]: בא"ד דהתם איירי דאירע שכלו לו חדשיו וכו'. לשון רש"א הא ודאי דאין להקשות דא"כ בלא נולד מן הטריפה תיקשי לי' וכי מה בין זה לעגל שנולד בעיו"ט ולא כלו לו חדשיו עד היום דלא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי דהאי ביו"ט נמי אסור דספק נפל הוא וצריך להמתין ח' ימים מלידתו. אמנם תיקשי לי' מעגל שנולד קודם יו"ט ולא כלו לו חדשיו ויום ח' שלו הוא ביו"ט דהשתא לא הוי מוכן היום דבין השמשות לא הוי חזי ומיהו למאי דמסיק היתירא בנולד מן הטריפה הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ניחא דקושטא דמלתא הכי הוא דעגל שנולד ויום ח' שלו ביו"ט דאסור לרב משום דלא הוי חזי בין השמשות לכלבים ע"כ וקושיתו מעיקרא לא ישר בעיני להקשות מעגל שנולד בעיו"ט לביצה שנולדה ביו"ט גופי' דבעיו"ט ביצה שנולדה ג"כ מותרת ועיין: +
רש"שגמרא רבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי. הגרי"פ הגיה אשי ושכ"ה ברי"ף ורא"ש וכ"ה ברש"י וכ"מ להדיא מדבריו ד"ה א"ל רב מרדכי אולם גם גי' שלפנינו תתכן ע"פ מש"כ המהרש"א בכתובות (כג) דמצינו רב אסי בתראה בתר אביי ורבא ועמש"כ שם (ח): שם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. כהאי הואיל מצינו ביבמות (ז ב וח) והכא עדיפא דלא בעינן שהותר הראשון טרם שחל הב' כהתם ע"ש: שם מ"ט שתיק רב. בהגרי"פ נפל ט"ס וצ"ל עי' ב"ב (סב) בתד"ה ומודה: +
הגהות יעב"ץהטריפה. יעויין תוס׳ סנהדרין דף פ: שם אגב אמו לכלבים. יעויין במלחמות להרמב"ן בסוגיא דלכם ולא לכלבים ובספר תמים דעים: תד"ה והאידנא כו׳. וה״נ אמרינן גבי מים מגולים כו'. יעויין תוס׳ ע"ז דף לה ע"א ד"ה חדא: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' אפרוח שנולד ביו"ט. עי' תוי"ט פרק ד' משנה ב' דעריות: שם שתק רב. וכן לקמן דף לז ע"ב סוכה דף ז ע"א וש"נ: +
חידושי רבי עקיבא איגרגמרא, [א"ר מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל כו', ואמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי] רב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי, מה טעמא יו"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן. גמרא וכי מה בין זה [לאפרוח שנולדה ביו"ט דאסר רב] לעגל שנולד מן הטרפה. +
חידושי חת"סאמר רבא מת בי"ט ראשון וכו' יש לעיין קצת לפירש"י משמע דוקא כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה הוא דהוי קדושה א' משא"כ כשלא באו כלל איגלאי מילתא למפרע די"ט א' חול גמור הי' ונולדה בזה מותרת בזה וכן לענין עירוב וכלכלה ודלא כמ"ש תוס' בתירוץ השני עמ"ש מהר"מ לובלין וק"ל: וא"כ יראה דר"ה נהפוך הוא מי"ט של גליות דבי"ט א' יתעסקו בו ישראל דה"ל ס"ס ספק יבואו העדים היום ספק לא יבואו העדים כלל וה"ל חול גמור ואת"ל יבואו היום שמא יבואו מן המנחה ולמעלה ולא יקובלו אצל הב"ד ויהיה ג"כ היום חול ואין לומר הכל ס' א' הוא ז"א דספק הראשון מתיר יותר מן השני דלספק הא' שמא לא יבואו העדים כלל. ה"ל יום א' חול גמור ונפקא מיני' לנולדה בזה ולעירוב וכלכלה משא"כ כשיבואו העדים מן המנחה ולמעלה יהיה מיהת י"ט מדרבנן וקדושה א' והצד השוה שבשניהם שמותר לקבור בו מת וא"כ השתא נמי דלא ידעי' ה"ל ס"ס ומותר בראשון משא"כ בשני הו"ל רק ספק א' ספק באו אתמול קודם מנחה ספק אחר מנחה דלענין קדושת יום השני אין חלוק בין באו ביום א' אחר מנחה או לא באו כלל דמה שביצה אסור בו היינו משום קדושת יום א' וא"כ לא הוה רק ספק א' ויתעסקו בו עממי' ואיך השוה רבא ר"ה לשארי י"ט. ויש לדחוק דרבא נמי ס"ל דאזלינן בתר רוב השני' שלא מצינו אלול מעובר וי"ט א' הוה קרוב לודאי י"ט וזהו דוחק ועיי' בר"ה כ"א ע"א רבא יתיב בתענית תרי יומי זמנא חדא אשתכח כותיה ע"ש וק"ל: ע"כ י"ל כך דרבא קאי אחר תקנת ריב"ז ואז שוה ר"ה לשארי י"ט של גליות דבי"ט ב' ה"ל ס"ס ספק שמא באו עדים אתמול קודם מנחה וה"ל היום חול גמור ואת"ל אחר מנחה מ"מ הא מקבלי' אותם מתקנת ריב"ז ואילך ויום ב' הוה רק י"ט דרבנן ולא העמידו דבריהם גבי מת. לכן יתעסקו בו ישראל משא"כ ביום א' ה"ל רק ספק א' שמא באו שמא לא באו לכן יתעסקו בו עממי' וא"ש: אך לפמ"ש לעיל בסמוך בכוונת רש"י דלהכי אמר רבא בפשיטות מי לא מודה ריב"ז משום דכיון שפשט איסורו בכל ישראל א"א לבטל תקנת הראשונים א"כ ה"ה לענין מת נמי נימא הכי וכיון שקודם ריב"ז היה בי"ט מתעסקים בו עממי' בכל מקום שהי' עושים שני ימים א"כ גם לאחר תקנה כן יהיה ונהי שעתה נהפוך הוא שראשון ספיקא דאורייתא הוא מ"מ תרווייהו ליתסרי יום א' משום ספיקא דאורייתא ושני נמי משום שפשיט איסורו בכל ישראל. וצ"ע לכאורה. וי"ל אה"נ אחר תקנת ריב"ז היה קבורות מת אסור בשני הימי' ע"י ישראל כנ"ל והיינו במקום ב"ד כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ובשארי דוכתא בכל השני' משום חששא שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה. וכמ"ש רש"י לעיל ה' ע"א ד"ה עד המנחה וכו' והרחוקים עליהם לעשותם בכל שנה שמא יבואו העדים אחר המנחה והרי קדושתן א' וכו' עכ"ל. אך כל זה עד דלא הי' בקיאים בקביעא דירחא. אמנם עכשיו איירי רבא מזמנו שהי' בקיאים בקביעא דירחא וידעי' בברור שיום א' הוא קדש גמור והשני דרבנן בעלמא ולגבי מת לא העמידו דבריהם הדרן לכללן ביום שני יתעסקו בו עממי': והא"ש נמי מאי דמסיים רבא משא"כ בביצה שהוא שפת יתר דמלתי' כבר אמורה לעיל בדברי רבא וכבר פסק הולכתא כוותי' דרב בהא. והא"ש דלעיל מיירי לאחר תקנת ריב"ז קודם דהוי בקיאים והכי מיירי בתר דבקיאים. וא"כ כמה פעמים עפ"י חשבונינו יובן הזמן שהי' ראוים העדים לבוא קודם מנחה והי' ביצה מותר במקום ב"ד. ואנן מ"ט נאסר ביצה קמ"ל אפ"ה ביצה אסורה משום מנהג אבותינו בידינו כמו בכל ב' י"ט של גליות שלא עקרנו המנהג אבותינו אע"ג דלא פשט איסורו בכל ישראל כנ"ל ה"נ אע"ג דבכה"ג שברור לנו שבאו עדים קודם מנחה לא פשט איסורו בכל ישראל אפ"ה נאסר ביצה משום מנהג אבותינו: ובזה יתישב ג"כ קו' תוס' אנהרדעי איך יחלקו על ר' יוסי בשים לב מדוע לא פליגי נהרדעי לעיל בהך שמעתתא דשקלי וטרי אמוראי טובא בביצה מתקנת ריב"ז ואילך ומ"ט נטרו עד הכי ותו צ"ע לשיטת רש"י דמי לא מודה ריב"ז בבאו עדים מן המנחה ולמעלה קאמר. א"כ מה קאמר מה דעתך דלמא מעברי לאלול הא לא הוי אלול מעובר אם יבואו מן המנחה ולמעלה דמונין למועדות מיום ראשון ואין לומר נמי דמימות עזרא ואילך לא באו עדים מן המנחה ולמעלה דמה טעם וסברא יש לזה בשלמא שלא עברו לאלול פי' הסנהדרין מתהפכין בתחבולות שלא יארע אלול מעובר משום קלקול המועדות עיי' ר"ה י"ט ע"ב ועלתה בידם ברוב השנים. אך שלא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה מריב"ז ואילך מ"ט לא יארע כזה. וצ"ע לכאורה. ע"כ נ"ל לפי הנ"ל דגם נהרדעי מודו לרבא דמתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה. אך ס"ל היינו דוקא קודם דהוי בקיאי בקביעא דירחא. אך מה שחידש עתה דאפי' בתר דבקיאי' בקביעא דירחא נמי ביצה אסורה משום מנהג אבותינו. וע"כ היינו טעמא כדלעיל זימנין דגזרה מלכות גזירה וישתכח סוד העיבור ויחזור לקלקול הראשון לזה לא חשו נהרדעי דמה תאמר דלמא מעברא לאלול והם לא יהי' בקיאים אחר הגזירה הא לא מצינו אלול מעובר ולא נחוש למעוטי דלא שכיחי בשלמא לעשות מלאכה בי"ט שני לא נתיר דגזירה תשרי אטו ניסן כדאי' בר"ה כ"א ע"א גבי היכי דמטו שלוחי ניסן אבל לאסור ביצה זה לא מצינו עדיין בשום י"ט שיהי' קדושה א' מ"ט נחמיר בר"ה דלמא גזרו גזירה וישתכח הא לא מצי' אלול מעובר וא"כ ממילא לק"מ קו' תוס' מר' יוסי דמודי נהרדעי קודם דהוי בקיאי' דקדושה א' הוא וק"ל. ועיי' בסמוך: דלמא מעברי לאלול פירש"י בתקנה ראשונה וכו'. והקשה מהרש"א הא תקנה ראשונה לא היתה כ"א אי באו אחר המנחה אבל בלא באו כלל לא. ועמ"ש לעיל בסמוך דצ"ע בלא"ה לשיטת רש"י הא לא הוי טעמי' משום מעברין לאלול אלא שיבואו מן המנחה ולמעלה ואז לא יהיה אלול מעובר דמוני' למועד מיום א'. והנלע"ד בזה לפמ"ש תוס' בתי' השני וכ"כ שיטה מקובצת ושיעור דבריהם דקודם ריב"ז כשלא באו עדים כלל הי' עושים קדושה א' וכן כשבאו מן המנחה ולמעלה. וה"ה נמי אחר התקנה כשאירע שלא באו עדים כלל הי' עושים קדושה א' דומיא דקודם ריב"ז והשתא דנהרדעי לא הי' צריכים לימר דלמא מעברין לאלול אלא סתם דלמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה וה"ל פשטה תקנה בכל ישראל כמ"ש לעיל הלא לא מצינו אלול מעובר ולא שייך פשטה תקנה במידי דלא היה מעולם אך הם רצו לדחות זאת הסברא דלמא משו"ה תאסר ביצה דלמא לא יבואו עדים כלל כתי' השני של תוס' ויהיה אסור כמו שהיה בתקנה ראשונה לכן אמרו דלמא מעברין לאלול וכו' והנה אם נניח נמי שאם יבואו עדים מן המנחה ולמעלה היה היום ומחר קדש מ"מ איננו ממש כעין תקנה קדומה דאז היה יום השני י"ט ועכשיו הוא יום הראשון י"ט דאורייתא ולא משכחת ב' י"ט כעין תקנה ראשונה אלא שלא יבואו עדים כלל ויהי' ב' י"ט ויום השני עיקר וה"ל ממש כתקנה ראשונ' ויש לעשותן קדושה א' כמ"ש תוס' בתירץ ב' לכן אמרו שג"ז אינו דלא מצינו אלול מעובר וא"ש פירש"י וק"ל: איתמר אפרוח שנולד בי"ט וכו'. דעת רבינו יחיאל בטור סי' תקי"ג דבנולד בשבת שלפני י"ט אסור בי"ט שלאחריו מן התורה דיציאת אפרוח מהקליפה הוה יותר הכנה מגמירת ביצה. וכיון דהך מאתמול גמרה לה הוה הכנה דאורייתא כ"ש יציאת אפרוח. וכיון דאפרוח גופיה לא חזיא לשבת מידי דהא א"א למישחטינהו. א"כ שבת לי"ט הכין ואסור מן התורה. וא"כ היה ראוי למיגזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת אלא דכ' ט"ז ומג"א שם סקט"ו דנולד בי"ט לא מיחלף בנולד בשבת. אמנם מייתי שם מג"א דעת הר"ן דשבת לעצמו הכין אי משכחת חולה שיש בו סכנה ששוחטי' עבורו. נמצא ראוי ליומו והוה הלידה לצורך יום השבת ולא דמי לביצה דמאתמול גמרה לה. ולא הי' אותו הגמר ראוי ליומו כלל. ולא הכין אלא לי"ט שלאחריו. אבל אפרוח שהוא בפנינו וראוי ליומו. ונהי דא"א למישחטי' מ"מ אם יתרמי חולה שבת לעצמו הכין דאי לא יצא לאויר העולם לא הי' ראוי לחולה. ולזה נתכוון גם ה"ה רפ"ב מהו' י"ט ולח"מ ומל"מ לא עמדו על כוונתם ע"ש ועמ"ש בזה לעיל בסוגי' עצים שנשרו וכו' ע"ש: ואיתימא ר' יוחנן כ' רמב"ן במלחמות ה' ליישב קו' תוס' ד"ה הואיל וכו' דהתם בשבת והכא בי"ט אסרו מוקצה. ואע"ג דבשלהי שבת לא בעי ש"ס לשנויי אדר' יוחנן לחלק בין שבת לי"ט דאפשר דשמואל אמר' ולא ר' יוחנן דהא איתמר שמואל ואיתימא ר' יוחנן ע"ש במלחמות ה' ולפע"ד להוסיף מדמשמע מסתמא דש"ס סוף שבת דמארי דשמעתין הוא שמואל ולא ר' יוחנן. א"כ ה"ל רב לגבי שמואל והלכתא כרב באיסורא ע"ש בהרז"ה ורמב"ן ור"ן ורא"ש בשמעתין: הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פירש"י בלידתו פי' קודם לידה לא הי' ראוי לשחיטה. ולפ"ז התירא דמוכן אגב אמו בשחיטה. סותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. דהואיל והי' מוכן אגב אמו בשחיטה אין הלידה מתיר יותר בשחיטה ממה שהי'. ולפ"ז נולד מן הטריפה עדיף מהכשירה למסקנא דאיכא תרתי חדא מוכן אגב אמו לכלבי'. ועוד שמתיר עצמו ע"י הלידה בשחיטה מה שלא הי' ראוי קודם זה והתירא דמתיר עצמו בשחיטה גריעא מהתירא דמוכן אגב אמו דבהא אפי' רב מודה ובאידך פליגי רב עם שמואל ור' יוחנן: אמנם הרז"ה ס"ל הפי' כפשוטו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה להוציא מידי איסור אינו זבוח מתיר נמי איסור י"ט וקא קשי' לי' ממדבריות נימא נמי הואיל ושוחטין אותם יותרו ותי' התם אין היתר השחיטה בא להם היום. וקשה להבין סברא זו. ואם אולי ס"ל כהרא"ש דבעי' בי"ט שיפרוס ע"ג קרקע עיי' מג"א סי' תצ"ח סק"י א"כ משנולד עד שהפריס אסור לשוחטו ושוב כשהפריס מתיר עצמו. א"כ יש לחלק בין עגל שנולד ובין מדבריו'. ולהרז"ה בעגל שנולד איכא תרתי מוכן אגב אמו וגם מתיר עצמו בשחיטה. ובאפרוח איכא רק חדא משו"ה פליג רב. ובביצה מתרנגולת העומדת לאכילה איכא רק מוכן אגב אמו דאי בעי שחוט לי' ואכיל כל מה שבגוה ואפ"ה אסור לכ"ע משום דהכנה אגב אמו גרע ממתיר עצמו בשחיטה. ולשיטה ראשונה הנ"ל דמוכן אגב אמו לחוד עדיף ממתיר עצמו בשחיטה. ואפ"ה אסור ביצה מתרנגולת לאכילה צ"ל היינו משום הכנה או גזירת פירות הנושרין או משקי' שזבו וזה לא שייך בבעלי חיים כמ"ש תוס' לקמן רק מוקצה ולזה עדיף מוכן אגב אמו מהואיל ומתיר עצמו בשחיטה. אלא לזה קשה הא ר' יוחנן לית לי' מוקצה ומשו"ה הוצרך רז"ה למימר דמוקצה דהכא היינו גזירת משקי' שזבו. ולשיטה הנ"ל צ"ל כמ"ש בתי' התוס' ד"ה הואיל או כהרמב"ן לחלק בין שבת לי"ט: ועגל שנולד בי"ט עיי' חולין י"ד ע"א בעי למימר אליבא דרב נשחטה הובררה וכו' ע"ש וא"כ אם שוחט העגל בי"ט אסור שוב לשחוט האם ביומי' משום אותו ואת בנו. ונימא הובררה האם דלגדל עומדת וה"ל עגל הנולד מעומדת לגדל דלכ"ע אסור. ויש ליישב ולחלק. ובפלפול הארכתי (בעזה"י): ועגל שנולד מן הטריפה עיי' תוס' שתירצו דאתי' כר' הושעי' דלית לי' ד' סימני'. ולהאי תירץ ניחא דלר' יוחנן לק"מ שהרי מתיר עצמו בלידתו להיות מותר בשחיטת עצמו. אך לתי' ב' דלעולם ד' סימני' אכשר בי' רחמנא רק הואיל ואסור למיעבד הכי לכתחלה לא מיקרי מוכן. א"כ גם לר' יוחנן תיקשי בשלמא למ"ש תוס' לעיל ד"ה הואיל דלר' יוחנן מיחשב אפרוח כגרוגרת וצמוקי' י"ל הכא כיון דאינו אלא אסור לכתחלה להושיט ידו. שוב לא הוה גרוגרת וצמוקי' ומאן דס"ל כר"ש לית בזה משום מוקצה. אך לאותו תי' שכ' דר' יוחנן קאי לרבי יהודה. א"כ ה"ל מוקצה משום דלכתחלה אסור לשוחטו במעי אמו. ומתיר עצמו בשחיטה לא שייך כיון במעי אמו נמי הי' ניתר עכ"פ אם עבר והושיט ידו ושוחטו. וצ"ל אה"נ וא"כ ליתא למ"ש רא"ש מדשקלי וטרי רבה ור' יוסף אליבא דרב ש"מ הילכתא כוותי' והשתא י"ל משום ר' יוחנן שקלי וטרי דלדידי' נמי תיקשי וק"ל: ומ"ש תוס' עוד בשכלו לו חדשיו בי"ט עצמו פשוט דהכא לא שייך דהוה מוקצה בין השמשות מחמת יום שעבר. דהא הוה כמו ספק אם יבשו הגרוגרת וצמוקים או לא יבשו דאסור מספק דכל זמן שלא יצאו ככבים של לילה אחרונה לא נגמר הולד במעי אמו. אמנם מ"ש מהרש"א מיום שמיני זה הוה ודאי מוקצה מחמת יום שעבר. דהרי אח"כ כשחי שמנה ימי' הוברר למפרע שנולד כשכבר כלו לו חדשיו. ובין הי' איסורו רק מחמת יום שעבר עיי': +
פני יהושעבפירש"י בד"ה אף בביצה וכו' דמאי דעתך לאוסרם בשני לרחוקים מב"ד עכ"ל. ובדיבור שאח"ז דלמא מעברי לאלול כתקנה הראשונה וכו' כגון שלא באו עד שלשים ואחד עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שלשון רש"י הוא שלא בדקדוק דהא תקנה הראשונה לא היה בבאו ביום ל"א אלא כשבאו ביום שלשים מן המנחה ולמעלה ופירש בדוחק ע"ש: ואני בעניי נ"ל שלשון רש"י הוא בדקדוק גדול כדרכו בכל מקום דממ"ש רש"י דמאי דעתך לאוסרם בשני לרחוקים מב"ד נראה מבואר דנהרדעי לאו אדרבא לחוד פליגי דהא לטעמא דרבא שאוסר בביצה משום דמודה ריב"ז שאף שהיו מונין מראשון כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה אפ"ה היו נוהגין היום ולמחר קודש א"כ לא שני לן בין קרובים מב"ד או רחוקים דכולהו בחד טעמא מיתסרו ולשון הש"ס גופא מוכח כן דאי נהרדעי לאפוקי מטעמא דרבא אתו מאי קאמרי הא לא מצינו אלול מעובר דנהי דלא הוי מעובר אפ"ה היו נוהגין היום ולמחר קודש אע"כ דנהרדעי לאו לאפוקי מטעמא דרבא אתו משום דבלא"ה לא סבירא להו כלל מלתא דרבא בהא דקאמר מי לא מודה ריב"ז דמנ"ל דמודה דהא כל הני אמוראי דלעיל נמי לא ס"ל דמודה ריב"ז וע"ז לא הוצרכו נהרדעי ליתן טעם אלא עיקר מילתייהו משום דפליגי נמי אהא דאמר רבה לעיל הא לן והא להו ומשמע דרב ושמואל אסרי מיהא לרחוקים מב"ד וע"ז פליגי נהרדעי ואמרי דאף לרחוקים מותר ומסקו מאי דעתיך דלמא מעברי לאלול וכו' ולפי זה אי אפשר לפרש דהא דקאמר דלמא מעברי לאלול היינו שבאו ביום שלשים מן המנחה ולמעלה דמהיכי תיתי נחתו לזה כיון שתיקן ריב"ז שיהו מקבלין כל היום כולו אע"כ דמאי דקאמר דלמא מעברי לאלול היינו שמא באו ביום שלשים ואחד כפרש"י וכוונתו בזה משום דעיקר חששא דרבא דקאמר לעיל הא לן הא להו היינו כיון דלרחוקים מב"ד אף לאחר תקנת ריב"ז עבדי מיהא תרי יומא מספיקא א"כ צריכין לנהוג באותן שני ימים כמו שהיו נוהגין קודם תקנה שהיו עושין אותם כיום ארוך מחששא דבאו מן המנחה ולמעלה וכמו שפרש"י לעיל דכיון שהיו עושין בשום פעם ב' ימים כיום ארוך עכשיו נמי צריכין לנהוג כך כיון דע"כ עבדי מיהא תרי יומי לא נתבטלה התקנה ועל זו הסברא פליגי נהרדעי שפיר והיינו דבשלמא אם היה אלול מעובר בשום פעם קודם התקנה היה ראוי לנהוג כן אף לאחר התקנה אבל כיון דקושטא דמלתא לא מצינו אלול מעובר וא"כ עדיין לא חל על אותן ב' ימים קדושת יום ארוך אלא שהיו נוהגין כן מספק והיינו שמא באו ביום ל"א גופא או שמא באו מן המנחה ולמעלה וא"כ לאחר התקנה שנתבטל החששא דיום ארוך מש"ה ביצה שנולדה ביום ראשון מותר' בשני כיון שאף קודם התקנה לא היו אסורין מצד הדין בשום פעם שהרי לא נקבע בשום פעם על יום שני קדושת יום ארוך אלא מספק היו נוהגין בו קדושה ובזה א"ש נמי דביצה שנולדה בשני גופא ודאי אסור' דאף שלא מצינו אלול מעובר אפ"ה יש לחוש שמא עכשיו ימצא מעובר אבל לענין קדושת יום ארוך א"ש שאין לחוש כיון שלא נקבע בשום פעם. וזה שדקדק רש"י ז"ל בלשונו דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה וכו' כגון שלא באו עד יום ל"א וכוונתו כמו שכתבנו דמאן דאוסר בביצה לרחוקים מב"ד אף לאחר התקנה היינו שמא באו ביום ל"א ועושים י"ט יום השני וכיון שעושין י"ט ביום השני מיהו אף לאחר התקנה ממילא צריכין לנהוג בו קדושת יום ארוך כמו קודם התקנה וע"ז מסיק שאין לנו לחוש לכך דכיון דלא מצינו אלול מעובר א"כ לא נקבע קדושת יום ארוך מעולם כנ"ל ליישב בשיטת רש"י אף שלשון כתקנה ראשונה מגומגם מ"מ הפירוש מוכרח ע"פ סוגיית הש"ס ודו"ק היטב: בגמרא אתמר אפרוח שנולד בי"ט וכו' שמואל ואיתימא ר"י אומר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פירש"י הואיל ומתיר וכו' להיות נשחט בלידתו מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר וכו' דמיגו דאיתקן להא עכ"ל מלתא דאקשאי בה כמה עידנין דמה נתינת טעם הוא זה אדרבה עיקר ענין מוקצה הוא כיון שלא היה ראוי מאתמול זה גורם האיסור ומה מגו הוא זה. ולולי לשון רש"י ז"ל היה נ"ל משום דבלא"ה קשה קושיית תוספת דלמה להו לשמואל ור"י האי טעמא תיפוק ליה דלית להו מוקצה אלא דבאמת נ"ל דלק"מ דמצינן למימר דאע"ג דשמואל ור"י לית להו מוקצה אפ"ה אסרי בנולד ואין לך נולד גדול מזה ואף שלקמן כתבו התוספות דלא שייך נולד בבע"ח דבר תימא הוא לפרש כפשוטו וכבר פי' המהרש"א ז"ל דבריהם דלקמן בענין אחר דבלא"ה לא שייך נולד בעגל דבמעי אמו נמי אוכל הוא משא"כ הכא באפרוח אין לך נולד גדול מזה דבמעי אמו לא חזי למידי ואפשר דלזה בעצמו כיוונו שמואל ור"י לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פי' דלא מיקרי נולד אלא בדבר שמאתמול לא הוי עלה שם אוכל ועכשיו נולד שם אוכל משא"כ כאן דאף לאחר שנולד לא הוי עליו שם אוכל כלל אלא לאחר שחיטה ושחיטה היא דמתרת לאפרוח ולא לידה וא"כ לא מיקרי נולד דמה שלא היה ניתר קודם זה בשחיטה לא מיקרי נולד דאריה הוא דרביע עלה דוגמא לדבר אפרוח שנפתחו עיניו בי"ט למאן דאסרו או בהמה שלא כלו חדשיה עד י"ט וכי נאמר דאוסר משום נולד וה"נ דכוותיה ועוד אפשר דאפרוח נמי לולי איסור שחיטה היה ראוי לאכילה עודנו בקליפתו כמו אחר כן כדאמרינן בעגל במעי אמו וכיון שאיסור שחיטה גרם לו לא מיקרי נולד כמו בכל הבהמות הנשחטין בי"ט ואל תשיבני מבכור שנולד בו מום בי"ט דהתם באמת לאו משום נולד אתינן עלה אלא משום מוקצה מאן דאוסר ואדרבה משם ראיה לדברי דמאן דלית ליה מוקצה משמע דשרי ולא מיתסר משום נולד כנ"ל ברור לולי שרש"י ותוספות לא נחתו לזה: בתוס' בד"ה הואיל וכו' ותימא למה להו לשמואל ור"י וכו' ת"ל דלית להו מוקצה עכ"ל. כבר כתבתי שיש לדקדק דלמא אע"ג דשרו במוקצה אסרי בנולד ולית להו דר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דר"נ לשיטתו דמחלק בין שבת לי"ט ואינהו ע"כ לא מפלגי כדמוכח להדיא מסוגיא דמי שהחשיך שהביאו התוס' וכמ"ש שם התוס' ע"ש ואפשר דהתוס' כאן קיימי בשיטת הפוסקים וסוברים דהא דר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה וכו' ליכא מאן דפליג עליה לפי המסקנא כמבואר בטא"ח סימן תצ"ה וכבר כתבתי לעיל באריכות שיטה אחרת דאפשר דבנולד גמור ר"נ גופא מודה דאסור לכו"ע: בפירש"י בד"ה לעגל שנולד בי"ט דתניא לקמן שמותר עכ"ל. נראה דהיינו ברייתא דאין צדין גבי בכור דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן דע"כ א"א למימר דאברייתא דמייתי בשמעתין קאי דהא בהדיא מסיק בהאי ברייתא גופא אפרוח שנולד בי"ט אסור וא"כ מאי מקשה מיניה לרב וכן באידך ברייתא דקתני בהדיא דעגל ואפרוח שניהם מותרין ע"כ דרב לא תני לה או לא סבר לה אע"כ כדכתיבנא: אלא דלפ"ז יש לדקדק כיון דלפרש"י לאו ממעשים בכל יום מקשה אלא מברייתא א"כ מאי מקשה בסמוך מעגל שנולד מן הטריפה דלמא אה"נ דאסור ויש ליישב כיון דברייתא סתמא קתני דעגל שנולד בי"ט הוא מן המוכן ולא אשכחן מאן דמפליג בין נולד מן הכשירה או טריפה אלמא דכו"ע מודו דשרי אלא דאכתי קשה א"כ ה"נ לימא מדלא מפליג בין עגל שנולד מבהמה שעומדת לאכילה או מן העומדת לגדל אלמא דתרווייהו שרי מפשטא דברייתא ולקושטא דמלתא ודאי אסור בנולד מעומדת לגדל אליבא דרב דאית ליה מוקצה אע"כ דהא דמקשה בסמוך מעגל שנולד מן הטריפה לאו מברייתא דלקמן דייק לה אלא דפשיטא להו דרב גופא מודה דשרי א"כ כ"ש שהיה לו לפרש כן בעגל שנולד בי"ט דמקשה ליה לרב משום דפשיטא להו דרב גופא מודה ובלא"ה יש לדקדק בסוגיא דשמעתין מאי ענין האי שקלא וטריא דרב כהנא ורב אסי לרב על דין אפרוח ותיפוק ליה דלמאי דהוי סברי דעגל שנולד מן הטריפה מיקרי שלא מן המוכן א"כ אמאי שרי לרב דפשיטא ליה בכולי תלמודא דאוסר במוקצה ונולד ואם רצו להכריח בזה דאף למאן דאוסר במוקצה ונולד אפ"ה מתיר בעגל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וממילא דה"ה לאפרוח אם כן תקשי להו אמאי דאסר רב בעגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל ומ"ש מנולד מן הטריפה דשרי למאי דלא ס"ד דמוכן לכלבים. מיהו למ"ש לעיל בסמוך היה נראה לפרש בפשיטות דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא מהני אלא לענין נולד אבל לא לענין מוקצה כמ"ש מלתא בטעמא א"כ א"ש דהכי קאמרי ליה לרב בשלמא מאי דאסרת בנולד מעומדת לגדל לא קשיא לן דלדידך דאית לך מוקצה לא שייך בכה"ג הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דמ"מ איסור מוקצה איכא שבין השמשות היה מוקצה גמור אגב אמו שאינה עומדת אלא לגדל אבל מדאסרת באפרוח דלית בו מוקצה למ"ש דאין בו אלא איסור נולד ואפ"ה לא קא שרית לו מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה א"כ מ"ש מעגל שנולד מן הטריפה דדמי לה לגמרי דנולד הוא. אבל לשיטת רש"י ותוספות דמשמע מלשונם דאפרוח אסור מטעם מוקצה כגרוגרת וצמוקין ואפ"ה מדמה לה לנולד מן הטריפה אם כן הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא קשיא להו בעגל גופא מ"ש נולדה מן הטריפה ומ"ש נולדה מעומדת לגדל ובדוחק צ"ל דלא הוי קים להו מאי קסבר רב בנולד מעומדת לגדל אבל בנולד מן הטריפה שמיע להו דמתיר ולפרש"י דמברייתא קא דייק י"ל דחדא מתרי טעמא קא אמרי ומשו"ה שתיק רב דלדידיה ודאי ברייתא לא איירי בכל ענין דהא בנולד מן העומדת לגדל ודאי אסור וצ"ע ודו"ק: בפירש"י לכלבים אבל אפרוח שבקליפה אינו עומד לאכילת כלבים עכ"ל. משמע מלשונו דנהי דחזיא לאכילת כלבים בקליפתה אפ"ה אינו עומד לכלבים וכפירוש התוספות בד"ה מוכן ויש לתמוה דבמסכת שבת פרק כירה פרש"י בהדיא גבי ביצה דאית בה אפרוח דכלב נמי לא אכיל לה משום קליפה. ויש ליישב משום דסוגיא דהכא ודאי סברה דאפרוח עדיף מעגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל דאל"כ תקשי מאי קמ"ל רב דאפרוח אסור הו"ל למימר עגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל אסור ולא מהני טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וממילא ידעינן דכ"ש אפרוח וכן בברייתא דמסייע לרב יש להקשות כן אדמפליג בין עגל לאפרוח נפלוג בדידיה בין נולד מעומדת לאכילה או לגדל לכך הוצרך רש"י לפרש דאפרוח מוכן וחזי לכלבים וקמ"ל דאפ"ה אסור כיון דאינו עומד לכלבים ומכ"ש עגל שנולד מעומדת לגדל דלא חזי אגב אמו מאתמול אף לכלבים משא"כ שם בפ' כירה הוא להיפך דשם אמרינן להדיא דר' יוחנן לית ליה שום מוקצה ומקשינן עלה מקינה של תרנגולים ומוקי לה דאית בה ביצה ומקשינן והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומשני דאית בה ביצת אפרוח וא"כ משמע להדיא דאף מאן דשרי במוקצה ונולד אוסר בביצת אפרוח לכך הוצרך רש"י לפרש דהטעם משום דכלב נמי לא אכיל לה ולא חזי למידי וגרע אף מגרוגרות וצמוקים: +
פתח עיניםרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי וכו' מסוגיא זו ק' על הרמב"ם דסבר דעתה דבקיאינן בקבועא דירחא אין להתנות בב' י"ט של גליות דהרי רבינא ורב אשי בזמנם הוו בקיאי וסמכו על חשבון זה שבידינו ועמ"ש בשיטה מקובצת ומאי דכתיבנא בעניותין בספרי הקטנים ברכי יוסף ומחזיק ברכה א"ח סי' שצ"ג ושם במחזיק ברכה סי' תקכ"ז ע"ש ודוק: מ"ט שתיק רב וכו' אע"ג דזמנין דמשכחת דאמרינן דשתיק דלא חש להשיב. הכא מוכח דלאו מהאי טעמא שתיק חדא דכבר התחיל להשיב להם על מה שהקשו וכי מה בין זה לעגל שנולד בי"ט ואמר להו הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה. והשתא דהקשו מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה דהוי טפי מאידך קושיא הו"ל להשיב. ותו דרב כהנא ורב אסי תלמידיו היו והו"ל ללמדם ולהאיר עיניהם כי ארחיה (וצריך חיפוש בסוגיות הש"ס אם ימצא סתירה או סיעתא לזה) ועיין בשיטה מקובצת: |