סוכה נה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - א

ואמר רבי יוחנן: שמים את חלבי מוספי ראש חודש בחצי העליון של הכבש כדי לידע לפרסם שהוקבע ראש חדש בזמנו.

ומוכח שזהו ההיכר, ואם כן, חוזרת השאלה: מדוע מקדימים שיר של ראש חודש שאינו תדיר לשיר של שבת התדיר?

ומשנינן: תרי היכירא עבדינן, עושים אנו שני הכירים כדי שיהיו יותר אנשים שיבחינו בכך שהוקבע ראש חודש בזמנו. דחזי האי - חזי, וחזי בהאי - חזי.

עוד מיתיבי לרבי אחא דאמר תוקעין לכל מוסף בפני עצמו, מהא דתני רבא בר שמואל:

יכול כשם שתוקעין על שבת בפני עצמו כאשר לא חל בו ראש חודש, ועל ראש חדש בפני עצמו כאשר חל ביום חול, כך כאשר חל ראש חודש בשבת יהיו תוקעין על כל מוסף ומוסף -

תלמוד לומר [במדבר י] "ובראשי חדשיכם". ולהלן יבואר הלימוד הזה.

ומסקינן: תיובתא דרבי אחא - תיובתא!

ועתה מבארת הגמרא את הלימוד: מאי תלמודא?

אמר אביי: אמר קרא בתקיעות "ובראשי חדשיכם" - הוקשו כל חדשים כולם זה לזה, ללמדנו שתוקעים בהם בשוה, בין חלו בחול ובין בשבת.

רב אשי אמר: כתיב "חדשכם" שהוא לשון יחיד, וכתיב "ובראשי" שהוא לשון רבים.

ואיזה הוא חדש אחד שיש לו שני "ראשים" הוי אומר זה ראש השנה.

ואמר בו רחמנא לענין תקיעה לשון יחיד "חדשכם", כדי ללמדנו כי רק חד תקיעה היא שתוקעים לשני מוספיו.

ועוד תיובתא לרבי אחא מהא דתניא: השיר שהיו אומרים הלויים בסוכות, על קרבנות המוספים בחולו של מועד:

בראשון מה היו אומרים - [תהלים כט] "הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועוז", בשמחת בית השואבה. ובהמשך המזמור "קול ה' על המים", המרמז לשירה על ניסוך המים.

בשני מה היו אומרים - [תהלים נ] "ולרשע אמר אלהים", שיש בו דברי כיבושין לרשעים הבאים לעזרה לשמוח בשמחת החג, שיחזרו בתשובה. ובהמשך מדבר המזמור על קיום נדרי הקרבנות, היות וחג הסוכות הוא המועד האחרון להבאת הנדרים [למי שנדר לפני פסח, ועברו עליו שלשה רגלים לפי סדר מועדי השנה, פסח שבועות וסוכות], כדי שלא יעברו עליהם ב"בל תאחר".

בשלישי מה היו אומרים - [תהלים צד] "מי יקום לי עם מרעים", כנגד השליטים הזרים ששלטו בעם ישראל בימי בית שני, ועל אף הסבל משלטון ה"מרעים", באו לשמוח בחג.

ברביעי מה היו אומרים - [תהלים צד] "בינו בוערים בעם". לפי שמעתה נותרו רק ימי החג האחרונים, היו מסבים את לב העם על מתנות עניים, שזמנם הוא בשעת האסיף [לקט שכחה ופאה], שלא יחשבו שאפשר להמנע מליתנם כיון שאין רואה ויודע בכך, כי הקב"ה הוא הרואה והיודע.

בחמישי מה היו אומרים - [תהלים פא] "הסירותי מסבל שכמו". שהם דברי תנחומין, שתשמע תפילת בקשתם על המים, אם היא תהיה מקרב לב.

בששי מה היו אומרים - [תהלים פב] "ימוטו כל מוסדי ארץ". והכתוב מדבר על מתנות עניים, שהגזל של מתנות עניים גורם חורבן בעולם.

ואם חל שבת באחד מהם, שנדחה בו שיר המועד מפני שיר של שבת, ובעקבותיו נדחה כל מזמור למחרתו - מזמור "ימוטו", שהוא השיר האחרון, ידחה לגמרי, ולא ייאמר.

רב ספרא מנח בהו סימנא של ראשי תיבות: הומבה"י.

רב פפא היה משנה את הסדר, ומקדים את "הסירותי" ל"בינו בוערים", ומנח בהו סמנא: הומהב"י.

וסימנך לדעת את הסימן של רב ספרא "אמבוהא דספרי". שהיה הביטוי הזה מקובל כביטוי להילוך של קהל גדול במבוי שנמצא בו מלמד תינוקות, הנקרא "ספרא", שמהלכים במבוי הזה התינוקות והוריהם.

וסימנו של רב ספרא הוא הומבה"י הדומה ל"אמבוהא", וכך יזכרו שרב ספרא הוא זה שאמר את הסימן הזה.

ומדברי הברייתא שבשבת דוחים את המזמור של חג, ואין אומרים את שניהם מוכח במפורש כנגד רבי אחא שאמר תוקעין לכל מוסף לעצמו, כי הרי התקיעה היא על השיר, ולדברי הברייתא אין אומרים אלא שיר אחד.

ומסקינן: תיובתא דרבי אחא בר חנינא, תיובתא.

ופרכינן: והא רבי אחא בר חנינא קרא ומתניתא קאמר להוכיח דבריו!?

אמר רבינא: אין ראיה לדבריו מהברייתא האומרת "הכל לפי המוספין" לפי שאין כונת הברייתא לומר שיש לתקוע על כל קרבן וקרבן, אלא רק לומר שמאריכין בתשע התקיעות כשיש שני הקרבנות, ואומרים את השיר האחד לאחר שהקריבו נסכי שניהם.

רבנן דקיסרי משמיה דרבי אחא אמרי: כונת הברייתא לומר שמרבה בתוקעין בחצוצרות כאשר יש שני קרבנות.

ועתה מבארת הגמרא את אמירת קרבנות המוספים באמצע תפילת מוסף:

ואנן, בני חוצה לארץ, דאית לן תרי יומי - הכי עבדינן באמירת פסוקי קרבנות המוספים?

בשני הימים הראשונים פשיטא שאומרים רק את הפסוקים של היום הראשון, ואין אומרים את פסוקי היום השני, כדי שלא להחשיבו כיום חול.

והספק הוא:

האם לומר בחוצה לארץ ביום הראשון של חול המועד, שהוא היום השלישי לחג, את פסוקי היום השני, שהיו צריכים להאמר אתמול, וביום השני של חול המועד, שהוא היום הרביעי לחג, היו אומרים את פסוקי היום השלישי, ונמצא שביום השביעי היו אומרים את פסוקי היום השישי, ואת פסוקי יום השביעי לא היו אומרים כלל.

או שמא היו מדלגים על פסוקי היום השני לגמרי, ואומרים ביום הראשון של חול המועד, שהוא שלישי לחג, את פסוקי היום השלישי.

אביי אמר: שני ידחה.

רבא אמר: שביעי ידחה.

תניא כותיה דרבא: אם חל שבת להיות באחד מהן - "ימוטו" שהוא השיר של היום האחרון ידחה. והוא הדין לפסוקי קרבן מוסף בתפילה.

אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי. שאומרים ביום הראשון של חול המועד את פסוקי היום השני והשלישי, וכן בכל יום, את פסוקי היום הקודם ואת היום הזה.

ואמר ר' יוחנן: מדוע עושים זאת — לסימן לידע שהוקבע ראש חדש בזמנו לאחר עשרים ותשעה ימי חודש הקודם. הרי מצינו שעשו לכך היכר אחר. ומשיבים: זו אינה קושיה, כי תרי היכירא עבדינן [שני מיני היכרים עושים אנו] דחזי האי [הרואה את זה] את זמן השיר — חזי [רואה], וחזי בהאי [והרואה את זה] את המקום בו הניחו את החלבים — חזי [רואה], ואין כאן סתירה.

ועוד מיתיבי [מקשים] על דברי ר' אחא דתני [ששנה] רבא בר שמואל ברייתא זו: יכול כשם שתוקעין על קרבן שבת בפני עצמו, ועל ראש חדש בפני עצמו כך יהיו תוקעין על כל מוסף ומוסף אם חלו שניהם באותו יום — תלמוד לומר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר י, י), לומר שאין תוקעים אלא אחת, ומכאן תיובתא [קושיה חמורה] לר' אחא! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

כיון שהבאנו ברייתא זו, שואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד שבה]? כלומר: כיצד מוכיחים מן האמור "ובראשי חדשיכם" שתוקעים למוסף אחד בלבד? אמר אביי: אמר קרא [הכתוב] "ובראשי חדשיכם", לומר: הוקשו (הושוו) כל החדשים כולם זה לזה, וכשם שבשאר ראשי חדשים תוקעים רק למוסף אחד, אף בכגון זה אין תוקעים אלא תקיעה אחת ולא יותר. רב אשי אמר: כתיב [כתוב] "חדשכם" כלשון יחיד, וכתיב [ונאמר] "ובראשי" לשון רבים — זו כעין סתירה. ואיזה חדש יש לו שני ראשים — הוי אומר: זה ראש השנה שהוא גם ראש השנה וגם ראש חודש, ואמר רחמנא [ובכל זאת אמרה התורה] "חדשכם" בלשון יחיד, ללמד כי חד [אחד] היא ואין תוקעים פעמיים.

ועוד ראיה נוספת כנגד שיטת ר' אחא שיש לתקוע לכל מוסף לחוד, תניא [שנויה ברייתא]: בחולו של מועד, ביום הראשון של חול המועד מה היו אומרים בשיר של קרבן היום — "הבו לה' בני אלים" (תהלים כט, א), בשני מה היו אומרים — המזמור שכתוב בו "ולרשע אמר אלהים" (תהלים נ, טז), בשלישי מה היו אומרים — מזמור "מי יקום לי עם מרעים" (תהלים צד, טו),

ברביעי מה היו אומרים — "בינו בוערים בעם" (תהלים צד, ז), בחמישי מה היו אומרים — "הסרותי מסבל שכמו" (תהלים פא, ז), בששי מה היו אומרים — "ימוטו כל מוסדי ארץ" (תהלים פב, ה). ואם חל שבת באחד מהם, כיון שיש שיר מיוחד של שבת (תהלים פב, צב), שיר אחרון זה של "ימוטו" — ידחה, ואת שאר השירים, שלפני השבת ואחריה, אמרו לפי הסדר.

ומעירים: רב ספרא מנח בהו סימנא [היה נותן בהם סימן], לסדר המזמורים בחול המועד, וסימן זה הוא: "הומבה"י" "הבו ", "ולרשע", "מי", "בינו", "הסירותי", "ימוטו "]. ואילו רב פפא מנח בהו סמנא [היה נותן בהם סימן], שהיה משנה קצת את סדר השירים, ולדעתו היה הסדר: "הומהב"י" שמזמור "הסירותי" אומרים לדבריו לפני "בינו בוערים". ומעירים: וסימנך שלא תחליף שיטת רב ספרא ברב פפא, מה שאומרים אנו "אמבוהא דספרי" [שיירה של סופרים] ויהא זה סימן להלכות, שרב ספרא הוא שאמר סימן מעין אמבוהא (הומבה"י).

ולענייננו מכאן שוב תיובתא דר' אחא בר חנינא, שהרי מכאן למדים שבשבת היו אומרים רק את מזמור השבת ואין מצרפים לו גם את מזמור החג וממילא אף לא היו תוקעים שתים! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו. ושואלים: וכיון שהוכחנו מכמה מקורות כנגד דברי ר' אחא, והא [והרי] ר' אחא בר חנינא קרא ומתניתא קאמר [גם כתוב וגם ברייתא אמר] להוכיח כדבריו שמספר מחזורי התקיעות לפי מספר המוספים, וכיצד אפשר לדחות דברים אלה לחלוטין?

אמר רבינא: הכתוב והברייתא שהביא לראיה, לא באו ללמד שעושים מחזור תקיעות מיוחד למוסף השני, אלא לומר שמאריכין בתקיעות לכבוד המוסף היתר. כלומר, שהוסיפו באורך כל תקיעה, אולם לא הוסיפו ולו תקיעה אחת. ורבנן דקיסרי [חכמי קיסריה] משמיה [משמו] של ר' אחא אמרי [אומרים]: לומר שמרבה בתוקעין שמוסיפים כהנים התוקעים בחצוצרות לכבוד המוסף האחר, אבל לא הוסיפו במספר התקיעות.

אגב הזכרת סדרי מזמורי החג שואלים: ואנן [ואנו] בחוץ לארץ, דאית לן תרי יומי [שיש לנו שני ימי חג] מחמת הספק, הכי עבדינן [כיצד אנו עושים] לגבי הזכרת מוספי החג בימי חול המועד, וכן לגבי קריאת התורה, מה הסדר שבו נוהגים אנו? שהרי בכל יום ויום יש להסתפק איזה יום מימי החג הוא, ואם יזכירו מחמת הספק את אותו יום במשך יומיים רצופים ייצא שביום שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו, יאמרו עדיין את קרבן מוסף של היום השביעי של חג הסוכות! אביי אמר: הזכרת יום שני ידחה, שביום הראשון של חול המועד בחוץ לארץ, שהוא יום שלישי של חג בארץ, אומרים רק קרבן מוסף של "ביום השלישי" וכן הלאה. ומשמיטים את היום השני, שהרי היה זה בחוץ לארץ יום חג.

ורבא אמר: שביעי ידחה, שביום הראשון של חול המועד בחוץ לארץ קוראים "ביום השני" (אף שהוא מקביל ליום השלישי בארץ ישראל) וכן הלאה, ולבסוף משמיטים את היום השביעי, שאי אפשר לאמרו בשמיני עצרת. ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: אם חל שבת להיות באחד מהם, מימי חול המועד — "ימוטו" שהוא המזמור האחרון ושייך ליום השביעי ידחה ואין אומרים אותו.

ומוסיפים: אתקין (התקין) אמימר בעירו בנהרדעא, דמדלגי דלוגי [שמדלגים], שבכל יום מימי חול המועד אומרים שני ימים, את היום הראוי לפי הסדר בארץ ואת היום לפי הסדר בחוץ לארץ, שביום ראשון של חול המועד אומרים "ביום השני" ו"ביום השלישי", וכן בכולם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rabbi Yoḥanan said: Why was it placed in this manner? It was as an indicator for the people to know that the New Moon was established at its proper time, after the twenty-ninth day of the previous month. The Gemara answers: This is not difficult, as they implemented two indicators: One who saw this one, i.e., the sequence of the songs, saw it; and one who saw that one, i.e., where the fats were placed, saw it, and there is no contradiction.

The Gemara raises another objection to the opinion of Rabbi Aḥa, as Rava bar Shmuel taught this baraita: I might have thought that just as when Shabbat and the New Moon do not coincide they sound the trumpets for the additional Shabbat offering in and of itself, and for the additional New Moon offering in and of itself, so too would they sound the trumpets for each and every additional offering when the days coincide. Therefore, the verse states: “And on the day of your rejoicing, and at your appointed times, and on your New Moons, and you shall sound the trumpets for your burnt-offerings and your peace-offerings, and they will be a memorial for you before your God. I am the Lord your God” (Numbers 10:10), indicating that one blast is sounded for all. The Gemara suggests: This is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Aḥa. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

Since the baraita was cited, the Gemara asks: What is the derivation cited in this baraita? How does the phrase: And on your New Moons, prove that the trumpets are sounded once for all the additional offerings? Abaye said: The verse states: “And on your New Moons,” in plural, indicating that all the months are equated to each other, and just as on a typical New Moon the trumpets are sounded once for the additional offering, so too when Shabbat and the New Moon coincide the trumpets are sounded once and no more. Rav Ashi said that in this verse it is written: Your moon [ḥodshekhem], without a yod, in the singular, and in the same verse it is written: “And on your new [uverashei],” in the plural. And which is the month that has two new beginnings? You must say it is Rosh HaShana, which is the beginning of both the new year and the new month. And yet the Merciful One says: Your moon, in the singular, indicating it is one and the trumpets are sounded once.

And furthermore, contrary to the statement of Rabbi Aḥa, it was taught in a baraita: On the intermediate days of the Festival, on the first day, what would they say as the song accompanying the offering on that day? “Ascribe [havu] unto the Lord, O you sons of might” (Psalms 29:1). On the second day, what would they say? The psalm that contains the verse: “But unto the wicked [velarasha] God says: What have you to do to declare My statutes?” (Psalms 50:16). On the third day, what would they say? The psalm containing the verse: “Who [mi] will rise up for me against the evildoers?” (Psalms 94:16).

On the fourth day, what would they say? “Consider [binu], you brutish among the people” (Psalms 94:8). On the fifth day, what would they say? “I removed [hasiroti] his shoulder from the burden” (Psalms 81:7). On the sixth day, what would they say? “All the foundations of the earth are moved [yimotu]” (Psalms 82:5). And if Shabbat occurred on any of the intermediate days of the Festival, since Shabbat has its own song (Psalms 92), the last of the songs of the intermediate days, i.e., “All the foundations of the earth are moved,” is superseded, and all the other songs are recited in their proper sequence.

Rav Safra established a mnemonic for the sequence of the psalms recited during the intermediate days of the Festival: Heh, vav, mem, beit, heh, yod, the first letters of the transliterated word in the verses cited. Rav Pappa established a different mnemonic for a different sequence of the Psalms: Heh, vav, mem, heh, beit, yod, as in his opinion, the psalm containing: “I removed” is recited before the psalm containing: “Consider.” The Gemara notes: A mnemonic to identify which amora established which mnemonic is the expression: Convoy [ambuha] of scribes [desafrei], as the spelling of ambuha is like the mnemonic of Rav Safra.

The Gemara concludes: This baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Aḥa bar Ḥanina, as on Shabbat the song for Shabbat was recited alone without the song for the Festival, and similarly, separate trumpet blasts are not sounded for the various additional offerings. Rabbi Aḥa’s opinion was rejected based on several sources. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Aḥa say a verse and a baraita in support of his opinion? How can those citations be rejected?

Ravina said: The verse and the baraita that he cited do not teach that trumpet blasts were sounded for each additional offering. Rather, they come to say that one extends the duration of the blasts to honor the added additional offerings, but does not sound even one additional blast. The Sages of Caesarea, in the name of Rabbi Aḥa, said: The verse and the baraita cited by Rabbi Aḥa come to say that one increases the number of trumpeters to honor the added additional offerings, but not the number of blasts sounded.

Apropos the psalms recited during the Festival, the Gemara asks: And we, outside Eretz Yisrael, who have two days of Festival due to the uncertainty, as well as uncertainty with regard to each of the intermediate days, how do we conduct ourselves with regard to the mention of the additional offerings in the additional prayer of the Festival during the intermediate days, and with regard to Torah reading on those days? Abaye said: Mention of the second day will be superseded. Since the first of the intermediate days outside Eretz Yisrael is the third day of the Festival in Eretz Yisrael, the additional offering for the third day alone is mentioned, and the offerings for the fourth day on the fourth day, etc. No mention is made of the second day outside Eretz Yisrael.

Rava said: Mention of the seventh day will be superseded. On the first of the intermediate days outside Eretz Yisrael, the third day of the Festival, the passage beginning “And on the second day” (Numbers 29:17) is mentioned in the additional Amida prayer and read in the Torah, and on each succeeding day the succeeding passage is mentioned and read. There is no mention of the seventh day on the eighth day, as that is no longer Sukkot but rather the Eighth Day of Assembly. The Gemara notes: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rava: And if Shabbat occurs on any of the intermediate days of the Festival, the song of the seventh day of Sukkot: “All the foundations of the earth are moved,” is superseded.

The Gemara cites a third opinion: Ameimar instituted in his city of Neharde’a that during the intermediate days, one repeats the second of the additional offerings that he mentioned the day before and adds the additional offerings of the subsequent day. On the first of the intermediate days in the Diaspora, one mentions the additional offerings of both the second and third days of Sukkot. On the second of the intermediate days, one repeats the verses of the third day of Sukkot and adds the verses of the fourth day.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיקנא תרי הכירא עבדינן ליה דחזי האי חזי ודלא חזי האי חזי האי.

ת"ש יכול כשם שתוקעין של ר"ח בפ"ע ושל שבת בפ"ע כך היו תוקעין על כל מוסף ומוסף ת"ל ובראשי חדשכם ואמרינן בה תרי טעמי חדא הוקשו כל החדשים זה לזה שאין תוקעין בכל ר"ח.

ואמר רב אשי כתיב ראשי דמשמע ב' וכתיב חדשכם חסר דמשמע חדא שנאמר ובראשי חדשכם ש"מ איזהו חדש שיש לו ב' ראשים ואתה מזכירו חדש אחד הוי אומר זה ר"ה שהוא גם ר"ח ואי אתה מחשבו אלא (ראש) [חדש] אחד תוב מקשינן אדר' אחא מהא דתניא בענין שיר של כל יום מששת ימי סוכה וקתני בזמן שחלה שבת להיות באחד מהן ימוטו שהוא שיר של לוים ביום האחרון מחולו של מועד ידחה כלומר האחרון אחרון נדחה. ואי איתא לדר' אחא אמאי נדחה ליתני לשבת וליתני דיומיה דהא תנן בשיר (בתמיד פ"ז) על כל פרק תקיעה ועלתה בתיובתא לרב אחא ואמרינן והא ר' אחא מתניתא תני ואין נדחו דבריו ופריק רבינא לר' אחא הא פירושא דמתניתא דאייתי לה בידיה כך פירוש' דהא דתניא הכל לפי המוספין [תוקעין] לומר שמרבה בתוקעין או מאריך בתקיעות כלומר מרבין כהנים ותוקעין ומריעין ומאריכין לפי המוספים והכל ביחד. אבל לזה בפ"ע ולזה בפ"ע לא.

ואנן דאית לן תרי יומי היכא עבדינן במקרא בסיפרא ובתפלה. אביי אמר שני נדחה פירוש בשני ימים טובים קרינן בין בסיפרא בין בצלותא ובחמשה עשר יום וגו' ובשלישי קורין ביום השלישי נמצא יום ב' שנדחה.

רבא אמר שביעי נדחה פי' ב' ימים טובים קורין ובחמשה עשר יום ומחר שהוא חולו של מועד קורין וביום השני ואחריו וביום השלישי ואחריו וביום הרביעי ואחריו וביום החמישי ואחריו שהוא יום ערבה וביום הששי ולמחר שהוא יו"ט קורין ביום השמיני נמצא יום טוב שביעי הוא שנדחה. תניא כרבא. הא דתניא ימוטו ידחה פי' האי שיר דפריש בהא בריית' שיר דיומי דחולו של מועד דחג הסוכות הוא. ימוטו ידחה דקתני יו"ט [של] ערבה שהוא ששי לימי חולו של מועד.

אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגין דלוגי מצאנו שפירש גאון זצ"ל הכין מנהג באתרין בתרין מתיבתא ביום הראשון וביום השני שהן יו"ט קורא ובחמשה עשר בלבד ביום השלישי שהוא חול קרי כהן וביום השני ולוי קורא וביום הג' וישראל קורא ביום הרביעי והרביעי דהוא מפטיר קורא וביום השני וביום השלישי.

אמר רבי יוחנן לידע שהוקבע ר״ח בזמנו לפיכך מקדימין אותו לשבת משום ודבר בעתו מה טוב:

דתנן חלבי תמיד כו׳‎. ניתנין תחת כרכוב המזבח ולמעלה פי׳‎ הכרכוב היא הסובב שכתבנו למעלה שבולט אמה והוא מקום רגלי הכהנים וחלבי ר״ח ניתנין בכבש העולה למערכה וניתנין בו שלא כנגד הסובב אלא למטה ממנו מעט שלא כנגדו ולמעלה מחצי כבש וזה ההכרח כי מפני חשיבותן מניחין אותן בכבש למעלה ממקום שאר חלבי המוספין:

איזהו חדש שיש לו שני ראשים זה ר״ה וקאמר חדשיכם חד. כלומר שאין לו אלא שעיר א'. עוד תניא ביום ראשון של חולו של מועד מאי השיר שאומרים הלוים כו׳‎ ואף על גב דבינו בוערים הוא קודם למי יקום לי עם מריעים משום דבינו בוערים מיירי במתנות עניים מאחרין אותו כדי שיהא קרוב לצאתם וזהו טעמא דר״פ דאמר דמאחר בינו בוערים בעם עד יום חמישי:

בחמישי הסירותי מסבל שכמו בששי ימוטו כל מוסדי ארץ מפני שהעולם עתיד ליחרב באלף ששי כדאיתא בהגדה ואם חל שבת להיות בא׳‎ מהן ימוטו נדחה כדפרישנא בפרקין דלעיל ואפשר שלענין פ׳‎ של חולו של מועד של פסח וכן בפרשת סוכת יום ששי ידחה ויש שנוהגין שלא לדחות אלא שבת וקורין בכל הימים פרשת היום:

ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן. פי׳‎ בקריא׳‎ הימים בפרשות המועדות:

אביי אמר שני ידחה. פירוש שביום שני שאנו עושין י״ט משום ספק יום ראשון קורין ביום ראשון וביום ראשון של חולו של מועד קורין ביום השלישי ואין זכר לשני ורבא אמר שביעי ידחה דביום ראשון של חולו של מועד קורין וביום השני וכן בכל יום ויום דבר יום ביומו ונמצא ז׳‎ נדחה בשני י״ט האחרונים ואין קורין אלא ביום הח':

אתקין אמימר מנהרדעא דמדלגי דלוגי.‎ פירשו ‎הגאונים ז״ל שאין קורין ביו״ט שני אלא ביום הראשון ואין מזכירין בו ביום השני כדי שלא יזלזלו בקדושתו וביום ראשון לחולו של מועד כהן קורא ביום השני ולוי קורא ביום השלישי וישראל שלישי קורא עוד ביום השלישי רביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי וכן על סדר הזה קורין ביום השני של חולו של מועד שהוא שלישי לפי הספק ורביעי למנין קורין ביום השלישי וביום הרביעי וביום השלישי של חולו של מועד קורין ביום הרביעי וביום החמישי זה הכלל לעולם קורין הספק ופרשת היום לפי המנין וכן פרשה שלפניה שהיא של אותו יום לפי הספק. אבל אין לקרות פרשת היום לפי המנין ופרשה שלאחריה כי היאך קורין בענין היום שעדין לא בא לא לפי המנין לא לפי הספק וכן כ׳‎ בהל׳‎ רבינו אלפסי ז״ל כמו שכתבנו וכן נהגו ויש שסוברים שאין לדחות פרשת ביום השני שלא לקרותה ביו״ט השני כיון שהוא ודאי שני לדין תורה ולקרות ביום ב׳‎ וביום השני מפני הספק שבו דכיון דקרינן ג״כ ביום הראשון דהא חזו דספיקא הוא לא אתו לזלזולי בקדושתי׳‎ כלל הלכך ביום הא׳‎ קורין ובחמשה עשר יום וביום הב׳‎ קורין ובחמשה עשר יום וביום השני. ובשלישי שהוא א׳‎ של חה״מ קורין ביום השני וביום השלישי וכן בשאר הימים כמ״ש ונכון הדבר אלא שלא נהגו:

מה שהזכרנו למעלה השיר שהיו הלוים אומרים בימות החג מראשון ולמעלה שהוא זמן השמחה השיר משתנה והוא שבראשון של חול המועד אומרים הבו לה' בני אלים מפני שכתוב שם קול ה' על המים על שם ניסוך המים בשני לרשע אמר אלקים מפני שכתוב זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך והחג הוא השלמת שיעור לבל תאמר והזכיר ולרשע מפני שהיה מנהגם להתחיל שם על שם שהנאספים שם אם לא יתעורר לבם לתשובה אינו כלום בשלישי מי יקום לי עם מרעים וברביעי בינו בוערים בעם ושניהם במזמור אחד מפני שהיו תחת עול מלכיות בבית שני ואעפ"כ אינם נמנעים מלשמוח שמחת מצוה וכן בינו בוערים בעם לעוררם לתשובה ולהשקיע בלבם אמונתם בהשגחתו ית' כאמרו הנוטע אזן הלא ישמע וכו' בחמישי הסירותי מסבל שכמו והוא נאמר על יוסף שניצל מצרה וכן רומז בו על שובע השנה ויאכילהו מחלב חטה וכו' בששי ימוטו כל מוסדי ארץ וראש המזמור אלקים נצב בעדת אל וזהו בחג שנידונין על המים ואם חל שבת באחד מהם אומרין בו שיר של שבת ואומרין שיר של אותו יום במחרתו ונמצא שיר של ימוטו נדחה באותה שנה ומה שנתגלגל כאן בקריאת הפרשיות של קרבנות החג בחולו של מועד כבר ביארנוהו במסכת מגילה פרק בני העיר:

תוס' בד"ה אתקין אמימר כו' ועוד דבחנוכה כו' אלמא חשיב ראשון עיקר ובחג איפכא כו' עכ"ל אין קושייתם מבוררת דהא לא דמיא דבחוה"מ שהאחרון שהוא הד' נתוסף לכבוד היום כמ"ש התוס' לעיל ראוי הוא להיות נחשב העיקר משא"כ בג' שקוראין בחנוכה שאין באחד מהן ניכר להיות בא לכבוד היום וכולן שוין ולהכי ב' הראשונים קוראים העיקר וק"ל:

בחש"מ בראשון אומר הבו לה' בני וגו'. בפרש"י דבאותו מזמור כתיב קול ה' על המים וגו' עכ"ל וכתיב ביה ז' פעמים קול ע"ש ז' ימי החג שאומרים שיר בקול על ניסוך המים שבחג וכה"ג אמרו בברכות דכתיב ביה ז' פעמים קול נגד ז' ברכות שבתפלת שבת כמפורש שם:

בשני מה הוא אומר ולרשע אמר אלהים מה לך וגו'. עיין פרש"י ול"נ לפרש בענין פרי החג דאמרינן לקמן שהיו ע' פרים נגד ע' אומות עע"ז פר יחידי נגד ישראל כו' ואוי להן שאבדו ואין יודעין שבזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר כו' וז"ש בזה המזמור לא אקח מביתך פר וגו' דהיינו שאומר כן לישראל דלא אקח אותו פר מביתך וממכלאותיך עתודים ע"ש שעיר עזים שבכל יום בחג נקרב א' כי לי וגו' אלא מחבתך אני אקח אותו ולרשע וגו' ר"ל רשעים העובדי כוכבים שהחריבו המקדש אמר הקב"ה מה לך לספר חקי שהם מספר ע' פרים לכפרה עליכם ואתם בעצמכם אבדתם אותה כפרה בהחריבכם בהמ"ק דהיינו ותשלך דברי אחריך:

תוס' ד"ה אתקין וכו' ספק הראוי פי' בכל יום אומרים ספק הראוי:

בסה"ד לפיכך ראוי להנהיג וכו' וכיוצא קורין בסוכות בכל יום ר"ל שבשני של חוה"מ קורא הראשון ביום השלישי ושני ביום הרביעי ושלישי חוזר וקורא ביום השלישי ורביעי חוזר וקורא ביום הרביעי וכן בכל הימים בסגנון זה:

רש"י בד"ה ולרשע אמר וכו' למה לך לבא כו' זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו וגו' כצ"ל:

בד"ה אמר רבינא כו' ואומרים השיר לאחר שקרבו כו' כצ"ל:

בד"ה שמרבה כו' ומתשע כינורות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אתקין אמימר כו' לפיכך ראוי להנהיג שכל הארבעה כו' נ"ב ואנו נוהגים כרש"י ובהושענא רבה משנין הסדר:

גמרא תרי היכרא עבדינן כו'. כה"ג בזבחים (כא ב):

שם וא"ר חדשיכם חד היא. לפרש"י צ"ל חדשכם ח"י אבל פירושו נראה דחוק ולע"ד נל"פ כפי הגירסא שלפנינו מלא יו"ד ור"ל דדרשינן הקרי ג"כ (עי' סנהדרין (ד ב) ובפרש"י ד"ה יראה כל זכורך וכן בזבחים (לז ב) אהני מקרא ואהני מסורת) ועמ"ש במגילה (יג) וא"כ בתיבות ובר"ח ב' מובנים א' חודש בשני ראשין והוא כפי המסרה ב' חודש בראש אחד כפי המקרא והוקשו אהדדי ודו"ק:

שם ואם חל שבת בא' מהם ימוטו ידחה. ונ"ל דאם חל יו"ט ראשון בשבת דגם כן של יום טוב נדחה דע"כ ל"א לעיל דראש חודש דוחה של שבת אלא מטעם לידע שהוקבע ר"ח בזמנו (ועט"א בר"ה (ל ב) ד"ה תמיד של ר"ה) ולמחר אומרים הבו ושל יו"ט נדחה לגמרי דאל"כ ימוטו לא משכחת לו לעולם:

רש"י ד"ה ואם חל שבת ידחה שיר המועד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר רבינא (בסופו) ואומרים השיר לאחר שקרבו נסכי שניהם. בסוף תמיד משמע דהשיר היה בשעת הניסוך ממש ונ"ל דלכן מאריך בתקיעות כדי שיכלה השיר בגמר ב' הניסוכין ונ"ל להגיה ברש"י וגומרין תחת ואומרים:

גמרא כתיב "חדשכם". כצ"ל בלא יו"ד וכן בפעם השני:

וְאִם חָל שַׁבָּת לִהְיוֹת בְּאֶחָד מֵהֶם, (תהלים פב, ה) "יִמּוֹטוּ" נִדְחֶה. מכאן הבאתי ראיה לספק שנפל במנהג עירנו בגדאד יע"א כי המנהג פה להוציא בליל כיפור עם ספר כל נדרי עוד ששה ספרים וכל אחד ישא בידו ספר תורה אחד מששה ספרים אלו בעת שהנושא ספר כל נדרי מברך שהחיינו, ונטילת ספרי תורה אלו נמכר בדמים והמנהג דאלו הנוטלים ספרי תורה אלו בליל כיפור בשעת כל נדרי הם יעלו לספר תורה בשחרית יום כיפור בראשונה דהיינו בעל ספר כל נדרי יעלה שלישי והנוטלים ששה ספרים יעלו אחריו כסדרן.
גם נודע כי מנהג עירנו אם נזדמן באותו שבוע חתן או אבי הבן וחל שבת ביום הכיפורים שצריך לעלות לספר תורה אבי הבן או החתן דמוכרחים להעלותו שלישי הנה בעל ספר כל נדרי עולה רביעי והשאר אחריו כסדרן, ואף על פי שעל ידי סדר זה יעלה בעל ספר חמישי חוץ מחובת היום אינו יכול לטעון אני החזקתי לעלות חובת היום ולא אהיה נדחה ממקומי, ומכאן ראיה לדבר זה דקאמר 'יִמּוֹטוּ' נִדְחֶה וכן כאן בעל ספר חמישי נדחה חוץ לחובת היום.

בַּשְׁלִישִׁי מַהוּ אוֹמֵר? "מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים". נמצא לפי זה של יום שלישי ושל יום רביעי הם במזמור אחד. ונראה לי הטעם כי שניהם בבחינת נפש שביום שלישי השראת נפש משבת שעברה, ויום רביעי הכנה לנפש של שבת הבאה, לכן שניהם ממזמור אחד.

בַּשִּׁשִׁי מַהוּ אוֹמֵר? "יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ". פירש רש"י במזמור 'אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל' (תהלים פב, א) ואומר כל המזמור. נראה ודאי כאן ובכולהו יומי אומר כל המזמור כולו, והא דנקיט התנא הני קראי, אף על גב דאין אלו התחלת המזמור מפני כי כל אלו המזמורים אומרים אותם בניגון ארוך וחשוב מאד, ותכונת הניגון הזה תחלתו נמוך, וכשיגיעו לפסוקים אלו אז עולה הניגון בקול גדול, כי מתחלת המזמור עד פסוקים אלו הם כמו פתיחה לניגון ודומה כאלו הניגון מתחיל מן פסוקים אלו, לכן מזכיר התנא הקריאה בראשי פסוקים אלו, דמכאן ואילך נשמע מתיקות הניגון ותוקפו, וקודם אלה נקראים כמו פתיחה לניגון, כי כן יש ניגונים בניגוני המוזיק"א וכיוצא שעושה המנגן תחילה ניגון נמוך ופשוט קצת, ואחר כך מתחיל בעיקר הניגון ומתיקותו שעולה ומוריד בו מעלות רמות, וקים ליה להתנא דהכי הוה אותו הניגון של אלו המזמורים שם בזמן בית המקדש שכך קבל מרבותיו.

וא''ר יוחנן. לכך סודרין אותן למעלה משאר אברים להראות שהן חשובין ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו: יכול כשם שתוקעין. על מוסף של ר''ח בפני עצמו כשחל בחול ועל מוסף שבת בפני עצמה כשהיא לבדה: כך תוקעין על כל מוסף ומוסף. כשחלו להיות יחד: ת''ל ובראשי חדשיכם. גבי תקיעות כתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם וגו': הוקשו כל החדשים כולן. לענין תקיעות שתקיעותיהן שוות: שני ראשים. ר''ח ור''ה וקרייה רחמנא חדשכם חסר כתיב לענין תקיעות: בחולו של מועד. דסוכות: מה היו אומרים. בשיר המוספין: בראשון. ביום ראשון דחוש''מ: אומרים הבו לה' וגו'. כל המזמור על שם שהיום תחלת שמחת בית השואבה דהיינו כבוד ועוז ובאותו מזמור קול ה' על המים על שם ניסוך המים: ולרשע אמר כו'. וכל המזמור דברי כבושין הן לנאספים לעזרה למצות החג ושמחים שמחת החג ומוכיחם מה לך לספר חקי כלומר למה לך לבא לבית זה עם שאר עמי אם אינך חוזר בתשובה ובאותו מזמור כתיב זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך על שחג הסוכות זמן בל תאחר הוא לשלש רגלים כסדרן וסוף המזמור זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו וגו': מי יקום לי עם מרעים. ובינו בוערים במזמור אחד הם ובינו בוערים מוקדם ומי יקום לי מאוחר והם מקדימין את המאוחר ונראה בעיני מפני שפרשת מי יקום לי מדברת על צרותן שהיו משועבדין בבית שני תחת מלכי פרס ומלכי יון ומלכי רומי ואף על פי כן אינן נמנעים מלשמוח שמחת מלכם ומתפללים מי יקום לנו להצילנו מן המרעים האלה לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי אם אמרתי מטה רגלי וגו' שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו כלומר אף לפי צרותינו אין אנו נמנעין מלבא להשתעשע בתנחומיך וכו' עד סוף המזמור ולמחר בינו בוערים בעם מפני שעכשיו זמן מתנות עניים שהוא זמן אסיף זמן לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכשמגיעין ימים האחרונים שהן קרובים לפרוש ולשוב לבתיהם קורין לפניהן להוכיחם שיעשרו כראוי ואע''פ שהמעשרות בצנעה ולא יאמרו מי רואנו ומי יודענו לכך אומר בינו בוערים בעם שאומרים בלבם מי יגיד מעשינו הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט היוסר גוים הלא יוכיח וגו' עד מי יקום לי: הסירותי מסבל שכמו. דברי תנחומין הן אם תזכו בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה כו' על המים שנידונין עליהם בחג לפי מה שאני בוחנך אפסוק לך על שם שמתפללין על הגשמים וצריכים להם וכתיב במזמור זה אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו שאשלח לכם ברכה וסוף המזמור ויאכילהו מחלב חטה וגו': ימוטו כל מוסדי ארץ. במזמור אלהים נצב בעדת אל ואומרים כל המזמור על שם שכתוב בו עני ורש הצדיקו אלו מעשרות שכך הוא נדרש בחולין צדק משלך ותן לו בפרק הזרוע (דף קלד.) לא ידעו ולא יבינו ומי שאינו נותן לבו להבין לכך בחשכה יתהלכו זו מיתה כדתנן (אבות פ''ה מ''ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה כו' במוצאי החג שבכל שנה מפני גזל מתנות עניים וגורם קללה לעולם ורעבון שימוטו כל אפסי ארץ: ואם חל שבת באחד מהן. ידחו שיר המועד מלפני שיר שבת: ימוטו ידחה. שהוא שיר אחרון ונדחה מפני שאמרו באחד בשבת שיר שהיה ראוי לומר אתמול שאין מדלגין סדר השיר ובשני שיר של אחד בשבת נמצא האחרון נדחה: הומהב''י. סימן סדר הפרשיות הוא ומחליף להקדים הסירותי לבינו בוערים בעם: וסימנך. שלא תטעה איזה סימן של רב ספרא: אמבוהא דספרי. גדודי אנשים ונשים רגילים להלך במבוי של מלמדי תינוקות שהתינוקות ואבותיהם ואמותיהם מצויין אצלם אף כאן מי ששמו ספרא היה סימנו הומבה''י שדומה לתיבת אמבוהא: תיובתא דרבי אחא. דאמר תוקעין על כל מוסף אלמא דאמר לכל אחד שירו והכא קתני ימוטו ידחה אלמא לא אמרו בשבת של חול המועד אלא שיר של שבת: אמר רבינא לומר שמאריך בתקיעות. ברייתא קתני סתמא הכל לפי המוספין תוקעין ור' אחא פירשה שתוקעין על כל מוסף ולא ה''ל לפרושי הכי דודאי אין אומר אלא שיר אחד ואין כאן אלא תשע תקיעות לשלשה פרקי השיר וברייתא קמ''ל שמאריך במשך התקיעות כשיש שני מוספין ואומרין השיר לאחר שקרבו נסכי שניהם: שמרבה בתוקעין. שמוסיפין חצוצרות ותוקעין יחד וכולהו חד מיחשבי דתנן בערכין (דף יג.) אין פוחתין משתי חצוצרות ומתשע כנורות ומוסיפין עד לעולם: אנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן. משום דאיירי בשתי פרשיות המאורעות ליום דדחינן חדא מינה קבעי לה ואנן דמיבעי לן למימר בצלותא דמוספין את מוספי היום וקרבנות החג אינן שוין שהפרים מתמעטין והולכין ואית לן תרי יומי י''ט מספיקא ולא מצינו למימר בי''ט שני פרשת וביום השני דא''כ עבדינן ליה חול ומיבעי לן למימר ביה ובחמשה עשר יום כיומא קמא היכי עבדינן בראשון של חול המועד ובשאר הימים מי אמרינן ביומא קמא וביום השני דה''ל למימר מאתמול וכן כסדר ונמצא שביום השביעי של ערבה נאמר וביום הששי ועל כרחך למחר שהוא יו''ט לא מצית למימר וביום השביעי דאם כן עבדת ליה חול ונמצא שביעי נדחה או דלמא יומא קמא אמרינן וביום השלישי ושני נדחה ממקומו מפני שהוא ספק ידחה לגמרי: ימוטו ידחה. שהוא אחרון אלמא פרשה שנדחה היום אומרים אותה למחר ואחרונה נעקרת: אתקין אמימר דמדלגי דלוגי. ונמצאו כולן עומדין אומרין ביום ראשון של חול המועד ביום השני וביום השלישי ספק שני ספק שלישי ולמחר אומרים ביום השלישי וביום הרביעי ובשלישי דחול המועד ביום הרביעי וביום החמישי וברביעי ביום החמישי וביום הששי ובחמישי דחול המועד שהוא הושענא רבא אומרים ביום הששי וביום השביעי כספיקו והיינו דלוגי שאומרים היום מה שאמרו אתמול כדאמרינן (מגילה דף כב.) גבי ר''ח רב אמר דולג שאומר השני אחד מן הפסוקים שאמר ראשון וכי היכי דאתקין אמימר לענין תפלה עבדינן נמי לענין קוראי התורה שהרביעי הקורא שהוא מוסף בחולו של המועד יותר משאר ימים וניכר שהוא בא לכבוד היום הוא קורא את ספיקי היום כמו ששליח צבור אומרן ואם שבת הוא קוראן המפטיר והשלשה שקורין תחילה אין מקפידין על קריאתם יקראו מה שירצו ומכל מקום כך היו נוהגין רבותי שני ראשונים קוראים שנים ספיקי היום והשלישי בפרשת יום המחרת שאינה מספיקות היום כלל והרביעי חוזר וקורא מה שקראו שנים הראשונים:

אתקין אמימר דמדלגי דלוגי. יום ראשון של חול המועד אומר במוסף ביום השני וביום השלישי לפי שהוא ספק שני ספק שלישי וכן בכל יום ויום של חול המועד ספק הראוי ופירש בקונטרס כי היכי דאתקין אמימר לענין תפלה עבדינן נמי לענין קוראי התורה ורביעי שנתוסף לחול המועד יותר משאר ימים וניכר שהוא בא לכבוד היום הוא קורא ספיקי היום כמו שש''ץ אומרן ואם שבת הוא קוראן המפטיר וג' הקוראים תחילה שנים ראשונים קוראים שתי ספיקות היום והשלישי בפרשת יום המחרת והרביעי חוזר וקורא מה שקראו שנים הראשונים והשתא לפי סדר זה ישתנה הסדר ביום הושענא רבא שאם יקראו שנים הראשונים שתי ספיקות היה . השלישי זקוק לקרות ביום השמיני עצרת תהיה לכם ואין נכון לקרות בחג פרשה שאינה של חג ואם מתחיל הראשון וקורא פרשה שלפני הספיקות ושני ושלישי קוראים הספיקות נמצא שאין סדר זה כסדר שאר הימים ועוד דבחנוכה כשקוראין בפרשת נשיאים רגילים שנים הראשונים לקרות נשיא אחד דיומא ושלישי קורא דלמחרת אלמא חשיב ראשון עיקר ובחג איפכא דאדרבה האחרון נחשב עיקר לפיכך ראוי להנהיג שכל הארבעה הקוראים בתורה אין קוראים כי אם בספיקות יום ראשון של חול המועד קורא ראשון ביום השני ושני ביום השלישי וחוזר שלישי וקורא ביום השני ורביעי ביום השלישי וכיוצא בזה קורין בספיקות בכל יום ויום:

דף נה - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד