סוכה מט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

ודרשינן: כשם שניסוכו בקדושה - כך שריפתו בקדושה.

מאי משמע? כיצד למדנו מכאן דין שריפה בקדושה ביין שנשאר בשיתין?

אמר רבינא: אתיא בגזירה שוה "קדש קדש".

כתיב הכא [במדבר כח] בנסך יין "בקדש הסך נסך".

וכתיב התם [שמות כט] "ושרפת את הנותר באש, לא יאכל כי קדש הוא".

והוינן בה: כמאן אזלא הא דתנן: נסכים, בתחילה, לפני ניסוכם, מועלין בהן.

אבל משירדו לשיתין - אין מועלין בהן היות ואין בהם עוד צורך גבוה.

לימא רבי אלעזר בר צדוק היא. שלדבריו היתה הריצפה בתחתית השיתין מרוצפת, והיה נשאר בה יין קרוש של הנסכים.

דאי רבנן - לא היה כלל יין לשרוף, כי הא נחתו להו, ירדו להם הנסכים, לתהום!

ומשנינן: אפילו תימא רבנן היא. ומדובר בדאיקלט, אם אירע שנקלט היין בתוך כלי, שהונח בתוך השיתין.

ואיכא דאמרי: לימא משנתנו, האומרת משעה שירדו לשיתין אין מועלין בהם, רבנן היא ולא רבי אלעזר בר צדוק.

דאי רבי אלעזר - אכתי בקדושתייהו קיימי, שהרי הוא מחייבן בשריפה!

ומשנינן: אפילו תימא רבי אלעזר היא, בכל זאת לא מועלים בהם, היות ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. וכאן הרי נעשה עיקר מצותו בניסוך, והשריפה של היין לאחר מכן אינה מעיקר המצוה, ולכן אין מועלין משעת הניסוך.

אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכין יין על גבי מזבח פוקקין את השיתין, שמניחים פקק בנקב שבראש המזבח, כדי שיראה היין עליו "כגרון מלא ושבע" [לשון רש"י], לקיים מה שנאמר "בקדש הסך נסך שכר לה"'.

מאי משמע? כיצד משמע מפסוק זה שיש להראות כאילו המזבח מלא ושבע?

אמר רב פפא: "שכר" הוא לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות.

אמר רב פפא, שמע מינה: כי שבע איניש חמרא, אדם שנהיה שבע משתיית היין, לא ממילוי כרסו הוא שבע, אלא מגרוניה, משתיית לגימות גסות, המשביעות את תאות גרונו, הוא שבע.

אמר רבא: צורבא מרבנן תלמיד חכם דלא נפישא ליה חמרא שאין לו יין רב - ליגמע גמועי ליין שבידו בלגימות גסות, ובכך ירווה אותו.

רבא, אכסא דברכתא - אגמע גמועי, גמע את היין של כוס הברכה בלגימות גסות כדי להראות את חביבות המצוה.

דרש רבא: מאי דכתיב [שיר השירים ז] "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב".

"מה יפו פעמותיהן של ישראל בנעלים" - בשעה שעולין לרגל.

בת נדיב - בתו אומתו של אברהם אבינו, שנקרא נדיב, היות ונדב לבו להכיר את בוראו [רש"י].

שנאמר [תהלים מז] "נדיבי עמים נאספו, עם אלהי אברהם".

וכי הוא רק אלהי אברהם, ולא אלהי יצחק ויעקב:

אלא הוא נקרא אלהי אברהם משום שהיה תחילה לגרים. שהיה הראשון שנדבו לבו להתגייר.

תנא דבי רב ענן: מאי דכתיב [שיר השירים ז] "חמוקי ירכיך".

למה נמשלו דברי תורה כירך -

לומר לך: מה ירך בסתר - אף דברי תורה נלמדים בסתר, במקום צנוע, בלי גאוה. ולא במקום גבוה או בשוק.

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב [מיכה ו] "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך - כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלהיך".

עשות משפט - זה הדין.

ואהבת חסד - זו גמילות חסדים.

והצנע לכת עם אלהיך - זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה. [עיין בשני הפירושים של רש"י] והלא דברים קל וחומר: ומה הוצאת המת והכנסת כלה שהם דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא - אמרה תורה הצנע בהם לכת.

דברים שדרכן לעשותן בצנעא, כמו מתן צדקה, שיש להסתיר את הנתינה לעני כדי שלא יבוש בה, וכמו כן דברי תורה - על אחת כמה וכמה שיש לנהוג בהם בצניעות.

אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מהמקריב כל הקרבנות.

שנאמר [משלי כא] "עשה צדקה ומשפט - נבחר לה' מזבח".

ואמר רבי אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה.

שנאמר [הושע י] "זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד".

והרי קציר עדיף משעת הזריעה: כי אם אדם זורע - ספק אוכל ספק אינו אוכל.

אבל כאשר אדם קוצר - ודאי אוכל.

ואמר רבי אלעזר: אין צדקה משתלמת לפי סכום הנתינה, אלא לפי מעשה החסד שבה, כגון הטירחה, ונתינת שימת הלב לדאוג לעני שלא יאבד את ממונו.

שנאמר "זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד". וכאמור, שקציר עדיף על זריעה.

תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה,

צדקה - בממונו, גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו. צדקה - לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים בין לעשירים.

צדקה - לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים בין למתים.

ואמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט - כאילו מילא כל העולם כולו חסד. שנאמר [תהלים לג] "אוהב צדקה ומשפט - חסד ה' מלאה הארץ".

שמא תאמר כל הבא לקפוץ ליתן צדקה קופץ וזוכה ליתן לעניים הגונים?

תלמוד לומר [תהלים לו] "מה יקר חסדך אלהים".

יכול אף ירא שמים כן, שגם הוא אינו זוכה ליתן צדקה לעניים הגונים?

תלמוד לומר [תהלים קג] "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו".

אמר רבי חמא בר פפא: כל אדם שיש עליו חן - בידוע שהוא ירא שמים.

שנאמר "חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו".

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב [משלי לא] "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה".

וכי יש תורה של חסד, ויש תורה שאינה של חסד?

אלא: תורה לשמה - זו היא תורה של חסד.

שלא לשמה - זו היא תורה שאינה של חסד.

איכא דאמרי: הלומד תורה כדי ללמדה - זו היא תורה של חסד,

שלא ללמדה - זו היא תורה שאינה של חסד.

שנינו במשנה: כמעשהו של ניסוך המים בחול כך מעשהו בשבת. אלא שהיה ממלא בערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת.

והוינן בה: ואמאי ממלא בחבית שאינה מקודשת?

נייתי, ימלא את המים בחבית מקודשת מערב שבת, ויניחה שם עד לבוקר, ואז ינסכו את המים מתוך החבית המקודשת!

והניחה הגמרא עתה שאין המים נפסלים ב"לינה", למרות שהונחו בכלי שרת, ולמרות שכל דבר המתקדש בקדושת כלי שרת נפסל בלינה.

וטעמו של דבר, מחמת אחד מהטעמים הבאים:

או משום שאין כלי שרת מקדש את מה שהונח בו בקדושת הגוף אלא אם כן הוא הונח בו על דעת לקדשו. ולכן, אם יניחו את המים בכלי שרת בלא כונה לקדשם הם לא יתקדשו, וממילא לא יפסלו בלינה.

או משום שאין כלי שרת מקדשים אלא אם יש בדבר המתקדש את השיעור הראוי לקידוש, ולא יותר.

וכאן היו ממלאים את החבית מים בשיעור הגדול משלושה לוגין, שהוא שיעור המים המתנסכים על גבי המזבח, ולכן לא קדשו המים.

אמר תירץ זעירי: קסבר התנא של משנתנו כי: א. אין שיעור למים, ואפשר לנסך יותר משלושה לוגים, ולכן מתקדשים המים אפילו אם יש בהם יותר משלושה לוגים.

ב. וכלי שרת מקדשין גם שלא מדעת!

כשם שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה. ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות] כיצד למדים מכתוב זה ענין שריפה שלא נאמר בו? אמר רבינא: אתיא [בא] נלמד הדבר בגזירה שווה "קדש" "קדש". כתיב הכא [נאמר כאן] בענין נסכים: "בקדש הסך נסך שכר" (במדבר כח, ז) וכתיב התם [ונאמר שם] בענין הנותר מן הקרבנות לאחר זמנם: "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כט, לד) ולמדים משם שאף דין הנסכים לבסוף בשריפה.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתנן [כשיטת מי הולכת הלכה זו ששנינו במשנה]: נסכים, בתחילה לפני שניסכום מועלין בהן, שהן כשאר הקדשים, אולם אם כבר ירדו לשיתין — אין מועלין בהן עוד, לפי שכבר נעשתה מצוותם. לימא [האם נאמר] שכשיטת ר' אלעזר בר צדוק היא שלא היו הנסכים יורדים לתהום אלא ללול ונלקטים ממנו אחת לשבעים שנה! דאי רבנן [שאם כשיטת חכמים] היא, כיצד אפשר למעול בהם? הא נחתו להו [הרי לשיטתם ירדו להם הנסכים] לתהום דרך השיתין, ואין שייכת בהם עוד מעילה!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת רבנן [חכמים], אולם כאן מדובר בדאיקלט [שנקלט] קצת מן היין בתוך כלי שתלוהו בתוך השיתין.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שמועה זו בלשון אחרת: לימא רבנן [האם נאמר שכשיטת חכמים] היא ולא כשיטת ר' אלעזר בר צדוק? דאי [שאם] כשיטת ר' אלעזר היא, הרי אכתי בקדושתייהו קיימי [עדיין בקדושתם הם עומדים], שהרי לדעתו צריך לשורפם, ואם כן מן הסתם לשיטתו יש בהם עדיין קדושה ודין מעילה! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' אלעזר, מכל מקום אף לדעתו אין בהם דין מעילה כי אין לך דבר שנעשתה מצותו ומועלין בו לאחר מכן. אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכין יין על גבי המזבח, פוקקין את השיתין מלמעלה בראש המזבח, כדי שישאר היין על גבי המזבח וייראה גרונו של המזבח כביכול מלא ושהוא שבע. לקיים מה שנאמר: "בקדש הסך נסך שכר לה'".

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד למדים מפסוק זה הלכה זו? אמר רב פפא: "שכר" — לשון שתיה, וכן לשון שביעה, וכן לשון שכרות. וכדי להדגיש צדדים אלה שבניסוך היין, עשו שיהא היין ממלא את חלל המזבח. אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] כי שבע איניש חמרא [כאשר שבע אדם מן היין] — מגרוניה שבע [מגרונו הוא שבע] ממילוי היין בגרון ולא מכניסתו לבטנו, בניגוד לשביעה ממזון. אמר רבא: מכאן נלמד כי צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא, ליגמע גמועי [תלמיד חכם שאין מרובה אצלו יין שיגמע אותו בגמיעות גדולות] כך שיתמלא גרונו, שהרי למדנו שבדרך זו רבה ההנאה ממנו. וכן נהג רבא עצמו שאכסא דברכתא אגמע גמועי [בכוס של ברכה היה גומע בגמיעות גדולות] כדי לכבד ולהדר שתיית יין זו.

א כיון שלענין שיתין הובאו מדרשי כתובים משיר השירים מביאים דרשות אחרות על פסוקים אלה. דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" (שיר השירים ז, ב) — מה יפו פעמותיהן (רגליהם) של ישראל בשעה שעולין לרגל. "בת נדיב" — הרי זו בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר: "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם" (תהלים מז, י), ובהדגשה: אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב. ומדוע מייחסים את ישראל דווקא לאברהם — אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים — ולכן אפשר שיאספו אליו נדיבי עמים כולם.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של רב ענן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "חמוקי ירכיך" (שיר השירים ז, ב) — למה נמשלו דברי תורה כירך? לומר לך: מה ירך נמצא תמיד בסתר, שמכוסה בגדים, אף דברי תורה יפה להם שייאמרו בסתר ולא בפומבי.

והיינו [והוא] שאמר ר' אלעזר, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח). וכך הוא מפרש: "עשות משפט" — זה הדין, "ואהבת חסד" — זו גמילות חסדים, "והצנע לכת עם אלהיך" — זו הוצאת המת שצריכים זרים לטפל בו והכנסת כלה עניה לחופה שראוי לעשותם בלא פרסומת יתירה. והלא דברים קל וחומר: ומה דברים אלה שדרכן לעשותן בפרהסיא שהרי גם בהלוויית המת וגם בחופה באים רבים להשתתף, ובכל זאת אמרה תורה בהם "הצנע לכת", דברים שדרכן לעשותן בצנעא (כגון צדקה לעניים) על אחת כמה וכמה, שיש להצטנע בהם.

ב אמר ר' אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מהמקריב כל סוגי הקרבנות, שנאמר: "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (משלי כא, ג), ובכלל "זבח" כל סוגי הקרבנות. ואמר ר' אלעזר: גדולה גמילות חסדים שעוזר לאדם בדבר שהוא זקוק לעזרה יותר מן הצדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י, יב). וכך הלימוד: אם אדם זורע — ספק אוכל ספק אינו אוכל, שמא לא יצמחו הזרעים, ואפילו אם יצמחו שמא ינזקו במחלות וכדומה, אדם קוצר — ודאי אוכל. ומן הכתוב למדנו שהצדקה מתייחסת לזריעה ואילו מעשה החסד מתייחס לקצירה.

ואמר ר' אלעזר: אין צדקה משתלמת לו מן השמים לפי גודל הסכומים שנתן אלא לפי חסד ונדיבות שהיו בצדקה זו, ולפי דרך הנתינה ורוב ההשתדלות וההתבוננות שעשה בה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י, יב).

תנו רבנן [שנו חכמים]: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה עושה אדם בממונו בלבד, ואילו גמילות חסדים — בין בגופו שעוזר לאחרים, בין בממונו. וכן: צדקה ניתנת רק לעניים, ואילו גמילות חסדים שייכת בין לעניים בין לעשירים. ועוד: צדקה אפשר לעשות רק עם אנשים חיים, ואילו גמילות חסדים יכולה להיעשות בין לחיים בין למתים.

ואמר ר' אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט, כאילו מילא את כל העולם כולו חסד. שנאמר: "אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ" (תהלים לג, ה). שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ, שלכל אדם ניתנת הזדמנות לעשות חסד אמיתי — תלמוד לומר: "מה יקר חסדך אלהים" (תהלים לו, ח), שדבר יקר ונדיר הוא לעשות חסד כראוי. יכול אף ירא שמים כן אין מזדמן לו חסד תמיד — תלמוד לומר: "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו" (תהלים קג, יז).

אמר ר' חמא בר פפא: כל אדם שיש עליו חן — בידוע שהוא ירא שמים. שנאמר: "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", כלומר: כשרואים שיש חן וחסד לאדם, ודאי הוא מיראי ה'. ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו), וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא כך יש להסביר: תורה לשמה — זו היא תורה של חסד, שהרי לומדה בלב שלם ומרצונו, תורה שלא לשמה — זו היא תורה שאינה של חסד. איכא דאמרי [יש אומרים] כך פירושו: תורה שהוא לומד על מנת ללמדה לאחרים — זו היא תורה של חסד, תורה שלומד שלא ללמדה לאחרים — זו היא תורה שאינה של חסד.

ג שנינו במשנה בענין ניסוך המים כי כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שבשבת היו מכניסים את המים לחבית שאינה מקודשת. ושואלים: ואמאי [ומדוע] יעשו כן? נייתי [שיביא] את המים בחבית מקודשת! אמר זעירי: קסבר [סבר] חכם זה אין שיעור למים שצריכים לנסך, וכלי שרת מקדשין מעצמם את תוכנם, אם הוא דבר הראוי להיות קדוש, אפילו שלא מדעת גם אם אינו מתכוון לקדשם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

just as its pouring is in sanctity, so too must its burning be in sanctity. From where may it be inferred that this is referring to burning? Ravina said: It is derived by means of a verbal analogy between the term sanctity written with regard to libations and sanctity written with regard to leftover offerings. It is written here, with regard to libations: “In sanctity shall you pour a libation” (Numbers 28:7), and it is written there, with regard to leftover offerings: “You shall burn the leftovers in fire; they are not to be eaten, for they are sanctity” (Exodus 29:34). Through the verbal analogy it is derived that leftover libations must also be burned.

The Gemara notes: In accordance with whose opinion is that which is taught in this mishna? With regard to libations, initially, prior to being poured, one can misuse consecrated property with them, as is the case with all consecrated items. However, once they descended to the drainpipes, one does not violate the prohibition against misuse of consecrated property with them, because the mitzva was already fulfilled. Let us say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar bar Tzadok, who holds that the libations did not descend to the depths but would collect between the ramp and the altar and would be collected once every seventy years. As, if it were in accordance with the opinion of the Rabbis, how could the libations be misused? Didn’t they already descend to the depths through the drainpipes?

The Gemara rejects this: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, it could be referring to a case where some of the wine landed outside the drainpipes and was collected in the space between the ramp and the altar.

And some say a different version of this exchange. Let us say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis and not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar bar Tzadok. As, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, then the wine that collected between the ramp and the altar remains in its sanctity, as it must be burned, and the prohibition against misuse would still apply. The Gemara rejects this: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, there is no item whose mitzva has been performed with which one can violate the prohibition against misuse of consecrated property. Reish Lakish said: When they pour wine onto the altar, they plug the top of the drainpipes so that the wine does not descend to the depths, in order to fulfill that which is stated: “In sanctity shall you pour a libation of strong drink [shekhar] unto the Lord” (Numbers 28:7).

The Gemara asks: From where may it be inferred that this is referring to plugging the drainpipes? Rav Pappa said: Shekhar is an expression of drinking, of satiation, of intoxication. In order to underscore all three aspects of the libations, the space between the altar and the ramp would fill with wine. Rav Pappa said: Conclude from this that when a person is satiated from drinking wine, it is from his throat being filled with wine that he is satiated. Unlike food, wine does not satiate a person when it fills his stomach. Rava said: Therefore, let a young Torah scholar, who does not have much wine, swallow his wine in large swigs, filling his throat each time, as he will thereby maximize his enjoyment. And Rava himself, when drinking a cup of blessing, would swallow large swigs so as to drink the wine accompanying the mitzva in an optimal manner.

§ Apropos the homiletic interpretations of the verses from Song of Songs with regard to the drainpipes, the Gemara cites additional interpretations. Rava taught: What is the meaning of that which is written: “How beautiful are your steps in sandals, O prince’s daughter” (Song of Songs 7:2)? How beautiful are the feet of the Jewish people at the time when they ascend to Jerusalem for the Festival. “O prince’s daughter”; this is referring to the daughter of Abraham our Patriarch, who was called prince, as it is stated: “The princes of the peoples are gathered, the people of the God of Abraham” (Psalms 47:10). The verse calls the Jewish people the people of the God of Abraham and not the God of Isaac and Jacob. Why are the Jewish people associated specifically with Abraham? Rather than referring to the three Patriarchs, the verse is referring to the God of Abraham, who was first of the converts, and therefore it is reasonable for the princes of other nations to gather around him.

In the school of Rav Anan it was taught: What is the meaning of that which is written: “The hidden of your thighs” (Song of Songs 7:2)? Why are matters of Torah likened to a thigh? It is to tell you that just as the thigh is always concealed, covered by clothes, so too, matters of Torah are optimal when recited in private and not in public.

And this is what Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “It has been told you, O man, what is good, and what the Lord does require of you; only to do justly, and to love mercy, and to walk humbly with your God” (Micah 6:8)? “To do justly”; this is justice. “To love mercy”; this is acts of kindness. “To walk humbly with your God”; this is referring to taking the indigent dead out for burial and accompanying a poor bride to her wedding canopy, both of which must be performed without fanfare. The Gemara summarizes: And are these matters not inferred a fortiori? If, with regard to matters that tend to be conducted in public, as the multitudes participate in funerals and weddings, the Torah says: Walk humbly, then in matters that tend to be conducted in private, e.g., giving charity and studying Torah, all the more so should they be conducted privately.

§ Rabbi Elazar said: One who performs acts of charity is greater than one who sacrifices all types of offerings, as it is stated: “To perform charity and justice is more acceptable to the Lord than an offering” (Proverbs 21:3), including all types of offerings. And Rabbi Elazar said: Acts of kindness, assisting someone in need, are greater than charity, as it is stated: “Sow to yourselves according to charity, and reap according to kindness” (Hosea 10:12). This means: If a person sows, it is uncertain whether he will eat or whether he will not eat, since much can go wrong before the seed becomes food. However, if a person reaps, he certainly eats. In this verse, charity is likened to sowing, while acts of kindness are likened to reaping.

And Rabbi Elazar said: The reward for charity is paid from Heaven only in accordance with the kindness and generosity included therein and in accordance with the effort and the consideration that went into the giving. It is not merely in accordance with the sum of money, as it is stated: “Sow to yourselves according to charity, and reap according to kindness.”

The Sages taught that acts of kindness are superior to charity in three respects: Charity can be performed only with one’s money, while acts of kindness can be performed both with his person and with his money. Charity is given to the poor, while acts of kindness are performed both for the poor and for the rich. Charity is given to the living, while acts of kindness are performed both for the living and for the dead.

And Rabbi Elazar said: Anyone who performs charity and justice is considered as though he filled the whole world in its entirety with kindness, as it is stated: “He loves charity and justice; the earth is full of the kindness of the Lord” (Psalms 33:5). Lest you say that anyone who comes to leap and perform an act of kindness may simply leap and do so without scrutiny, the verse states: “How precious is your kindness, O God” (Psalms 36:8). It is a precious and rare occurrence to perform an act of kindness properly. One might have thought that even a God-fearing individual does not always encounter the opportunity to perform acts of kindness. Therefore, the verse states: “But the kindness of the Lord is from everlasting to everlasting upon them that fear Him” (Psalms 103:17).

Rabbi Ḥama bar Pappa said: With regard to any person who has grace about him, it is certain that he is God-fearing, as it is stated: “But the kindness of the Lord is from everlasting to everlasting upon them that fear Him.” When one sees that a certain individual is endowed with grace and kindness, one can be certain that he is a God-fearing person. And Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “She opens her mouth with wisdom, and a Torah of kindness is on her tongue” (Proverbs 31:26)? The Gemara asks: Is there, then, a Torah of kindness and a Torah that is not of kindness? Rather, it is Torah studied for its own sake that is a Torah of kindness, as one studies it wholeheartedly; and it is Torah studied not for its own sake but for some ulterior motive that is a Torah that is not of kindness. Some say that it is Torah studied in order to teach it to others that is a Torah of kindness; it is Torah studied with the intent of not teaching it to others that is a Torah that is not of kindness.

§ The mishna continues: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat, except that on Shabbat one would not draw water. Instead, on Shabbat eve, one would fill a golden barrel that was not consecrated and would place it in the Temple chamber, and water would be drawn from there on Shabbat. The Gemara asks: And why should one do so? Let him bring the water in a consecrated barrel. Ze’iri said: The tanna in the mishna holds that there is no requisite measure for the water to be poured for libation, and therefore more than three log could be consecrated; and that Temple vessels consecrate their content if it is fit to be consecrated, even without intent to consecrate it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושורפין אותו בקדש שנאמר בקדש הסך כשם שניסוכו בקדש כך שרפתו בקדש דקי"ל כל בקדש באש תשרף. אסיקנא אין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בו.

אמר רבא צורבא מרבנן דלא נפיש חמריה לגמעיה גמועי כי היכי דלישבע נחיריה.

עם אלהי אברהם מפני שהוא תחלה לגרים.

א"ר אלעזר מ"ד הגיד לך אדם וגו'. עשות משפט זו הדין ואהבת חסד זו גמ"ח. והצנע לכת עם (ה') אלהיך זו הוצאת המת והכנסת כלה. ומה דברים הללו שדרכן להעשות בפרהסיא אמרה תורה הצנע לכת דברים שדרכן לעשות בצנעא כגון זו דברי תורה עאכו"כ. ועוד אמר גדולה צדקה מכל הקרבנות שנאמר עשה צדקה וגו'. וגמ"ח גדולה מן הצדקה:
ת"ר בג' דברים גמ"ח גדולה מן הצדקה.

צדקה לחיים היא ולעניים והיא בממונו. וגמ"ח לעניים ולעשירים לחיים ולמתים בגופו ובממונו.

והאוהב צדקה ומשפט כאילו מילא העולם חסד שנ' אוהב צדקה ומשפט וחסד וגו'. ושמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר חסדך. יכול אף יראי שמים כן ת"ל וחסד ה'. וכל מי שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. ועוד אמרינן מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה וגו' תורה לשמה ותורה ללמדה זו היא תורת חסד. ושאינה כן אינה תורה של חסד:

מתני' כמעשהו בחול כו' אמאי לייתי במקודשת זעירי חזקיה ור' ינאי חלקו בזה.

ואמרי׳‎ כמאן אזלא הא דתניא נסכים בתחלה קודם נסוך מועלים בהם הנהנין בהן ירדו לשיתין אין מועלין בהם דאלמא אפי׳‎ לאחר ניסוך שירדו לשיתין אפשר לאיתהנויי בהו:

לימא ר״א בר צדוק היא דקאמר שמוצאין שם יין קרוש של נסוך דאי רבנן היכי מתעכב שם שיוכלו ליהנות ממנו אחר ניסוך דהא לדידהו בשעת נסוך יורד הוא עד לחלל דהא אמרי שיתין מחוללין עד לתהום כחללו של בור:

אפי׳‎ תימא רבנן כי קתני ירדו לשית אין מועלין בהם כדקלט. פירוש בשעת ניסוך שהיו יורדים קלט זה מהם בידו בחלל השיתין דקמ״ל שאם נהנה בהם לא מעל:

איכא דאמרי לימא הא דקתני אין מועלין בהם.‎ פי׳‎ ‎רבנן היא דאי ר״א הא אפילו בתר נסוך בקדושתן קיימי מדקתני ששורפין אותו בקדושה ולמה אין מועלין בהן ופריק אפילו תימא ר״א ניהו דבקדושתייהו קיימי לענין שריפה בקדש ליתנהו במעילה שאין לך שנעשה בו מצותו ומועלין בו אח״כ אע״פ שהוא בקדושתו:

מתני׳‎ כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו׳‎ נשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור. פי׳‎ שהיו משקיעין אותו בים הנחושת שהיו באים מימיו ממי עיטם ושוב אין מי הכיור נפסלין בלינה כדאי׳‎ ביומא ומפני כן עשו לו מוכני שהיו מוציאין בו מים מן הים על יד הכיור היה ממלא מים מן הים לפי שהמים והיין המגולין פסולין לגבי מזבח:

ואמאי ניתי בחבית מקודשת אמר זעירי קסבר אין שיעור למים. פירוש אין להם שיעור שאלו היה להם שיעור למעלה ומביא מהם יותר מכשיעור לא היה הכלי מקדשתן שלא היו מקדשין אלא כשיש להם שיעור הראוי ולא יותר אבל עכשיו שאין להם שיעור אפילו נתן בהם יותר משלשת לוגין היה כלי שרת מקדשן אם הכלי מקודש והיו נפסלין בלינה ואפי׳‎ לא היה בדעתו של כהן לקדשו מעכשיו היו מתקדשין דקסבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת הלכך אם אייתי במקודשת אפסילו להו בלינה וק״ל דמהכ׳‎ משמע דאלו בחול בחבית מקודשת היו מביאין אותן וא״כ הא איפסילא לה חבית ביוצא חוץ למחיצתה ופוסלת את המים שכל שדרכו לעמוד במקדש נפסל ביוצא ופוסל מה שבתוכו. וי״ל דמימי ניסוך אין נפסלין משום פסול יוצא ולא משום פסול לינה אלא לאחר שנתקדשו וכלי שרת אין מקדשין אלא במקומן ואחר שנתקדשו שוב לא יצאו ולא נפסלו ביוצא וכ״ת א״כ מע״ש ג״כ יביאום בחבית מקודשת ולא יכניסום במקדש ולא יהא נפסלין ג״כ בלינה כשם שאין נפסלין בחול ביוצא. י״ל דאי עבדי הכי אה״נ דלא מיפסלי בלינה אבל אינו ראוי שילינו הם כלי שרת לינה אחת חוץ למקדש ומוטב שיביאו׳‎ בחבית שאינה מקודשת ואי מייתי במקודשת איפסילו להו בלינה לאו משום דאין ראוין לקרב בלילה כדסבר הראב״ד ז״ל דהא ליתא מדאמרינן בפ״ק דתענית דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה אלא לומר שאין נוהגין ליקרב אלא בלילה וכיון שכן מפסלי ואל תתמה שיהו ראוין ליקרב ויפסל בלינה שאם הדבר שהוא עצמו הולך וקרב כגון אברים ופדרים העומדים עד הבוקר היא פוסלת וכ״ש באלו שאינה קרבין אע״פ שהגיע זמנם ואע״פ שאמרו במסכת תמורה שלא אמרו נסכים בלילה אלא בנסכים הבאים מעצמן שלא עם הזבח ואלו נסוך המים קרב עם הזבח הא לא תקשי דנסוך המים אינו חשוב בא עם הזבח שחובת היום הוא ולא חובת המזבח כלל שהזבח של תמיד בנסכים של יין הוא נכשר כמו בשאר ימים אלא שיש חובת היום ג״כ לעשות נסוך המים וזה כפתור ופרח לרבינו הגדול ז״ל:

לעולם יזהר אדם לעשות כל עניניו בהצנע ובחשאי ולא דרך המייה ופרסום יתר אפילו הוצאת המת והכנסת כלה שאין דרכן בהצנע יספוד במדה נאה ויעשה שמחתו במדה בינונית והוא שדרשו והצנע לכת זו הוצאת המת והכנסת כלה ומה דברים שדרכן בפרסום אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעה כגון צדקה ודברי תורה לא כל שכן:

גדולה מדת גמילות חסדים יותר מן הצדקה שהצדקה בממונו וגמילות חסדים בגופו ובממונו בגופו שטורח בעניני חבירו בממונו מלוה לו מעותיו בשעת דחקו ומשאילו כליו צדקה לעניים גמילות חסדים אף לעשירים משמח חתנים מנחם אבלים מבקר חולים צדקה לחיים גמ"ח אף למתים מלוה את המת ונושא את מטתו וסופדו וקוברו ואף הצדקה שכרה נכפל לפי גמ"ח שבה והוא הטורח שטורח להוליכה לביתו או שטורח להרבות באפייה ובישול כדי ליתן לו פת אפויה ובשר מבושל לקרב הנאתו וכל כיוצא בזה ממה שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני המקבלה למדת שגמ"ח גדולה מן הצדקה והוא שאמרו זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל קוצר ודאי אוכל: ונשלם הפרק תהלה לאל:

החליל חמשה וששה וכו' זה הפרק כולו בא בענין החלק השלישי מן החלקים שהזכרנו בפתיחת המסכתא ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בעניני הנהגתם בשמחת בית השואבה החלק השני הוא שעל ידי תקיעות ותרועות שהיו תוקעין ומריעין לשמחת השואבה נתגלגל לבאר ענין התקיעות שהיו במקדש בכל ימות השנה החלק השלישי בענין קרבנות החג זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו קצת דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר:

ע"ב לשון שמחה לשון שביעה לשון שכרות כו'. כ"ה גירסת ילקוט וכן נראה מפרש"י גם מפירושו נראה דלשון גמיעה הוא בלגימות גסות אבל בפ' המוציא לא משמע כן דקמבעיא ליה אמתני' דקתני התם כדי גמיאה בא' או גמיעה בע' וארנב"י הגמיאני נא מעט מים מכדך משמע דלשון גמיעה לגימה דקה היא גם המשל אינו דומה דלכך פוקקין את השיתין דאדרבה דיותר היה דומה ללגימות גסות אם לא היו פוקקין ולולי פירושו נראה לפרש בהיפך דלכך פוקקין שלא יהא היין הולך לשיתין בפ"א כולו כמו לגימה גסה אלא שיהא פקוק קצת וילך לשיתין במעט מעט דומה כלגימה דקה ורב פפא נמי ה"ק כי שבע אינש חמרא מגרוניה שבע דהיינו בלגימות דקות שהגרון נהנה וטועם ממנו הרבה פעמים משא"כ בלגימה א' גסה שאין הגרון נהנה וטועם רק פ"א ואינו שבע ואהא קאמר נמי שפיר דמאן דלא נפישא ליה חמרא לגמוע גמועי דהיינו במעט מעט כההיא דהגמיאני נא מעט וגו' כדי שיהא טועם הרבה פעמים ושבע מהר וכן רבא לענין כסא דברכתא שיהא נהנה ממנו הרבה ליגמע מעט מעט ודו"ק:

בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים וגו' בהאי קרא דמייתי אינו מפורש שאברהם נקרא נדיב אבל פי' הפסוק נדיבי עמים הם הגרים שנדבו לבם להתגייר ונאספו לישראל וקראן עם אלהי אברהם כו' שתלאן בו לפי שהוא היה תחלתן של גרים שנדב הוא לבו לשמים להתגייר וע"כ קרא לישראל בת נדיב בת אברהם ומיהו יש לעיין בזה דהתם גבי גרים איכא טעמא שתלאן באברהם ולא ביצחק ויעקב אבל בהאי קרא לענין עליה ברגל מ"ט קראן בת נדיב דהיינו בת אברהם ולא בת יצחק ויעקב וי"ל שגם הוא תחלתן של עולין למקום המקדש להר ה' יראה להקריב שם בנו יצחק והקריב עולה תחתיו:

אף ד"ת בסתר כו'. דברים שדרכן לעשות בצנעה כו' טעם הענין העושה בפרהסיא עושה משום יוהרא ולא הוה לשמה והוא מפורש בסוף פ"ב דמכות ע"ש:

גדול העושה צדקה כו' שנאמר עושה צדקה ומשפט וגו' יש לדקדק דנקט במלתיה צדקה לחוד ומקרא דמייתי כתיב צדקה ומשפט ואימא דבהדדי צדקה ומשפט הוא גדול יותר מקרבנות אבל צדקה לחוד לא דכה"ג אר"א גופיה לקמן כל העושה צדקה ומשפט כו' שנאמר אוהב צדקה ומשפט וגו' וי"ל דנבחר לה' מזבח משמע ליה דלא קאי אעושה אלא אצדקה ומשפט וא"כ ה"ל למכתב נבחרו בלשון רבים אלא דכתיב נבחר בלשון יחיד דחד מינייהו צדקה או משפט נמי נבחר מזבח ונקט במלתיה צדקה וה"ה משפט לחוד:

גדולה גמ"ח כו' שנאמר זרעו לכם לצדקה כו'. מבואר כי השכר ועונש מקרי פרי לפי המעשה אם לטוב אם לרע בכמה מקראות ולזה המעשה המביא לידי פרי ההוא מקרי לפי דמיון זה זריעה וקצירה והשתא קאמר דמעשה הצדקה אינה אלא כמעשה הזריעה לפרי שספק אוכל הפרי כן הצדקה שבקל יבטל המצוה כמ"ש עבירה מכבה מצוה משא"כ גמ"ח שהיא גדולה שבמצות ותבוא לידי אכילת פרי ולא תבטל שכרה בקל:

אלא לפי גמ"ח כו'. זריעה וקצירה דנקט בהו יתפרש כפי דרש דלעיל דר"א גופיה מרא דשמעתא אלא דהכא דקדק מקרא מדכתיב לפי חסד דמשמע דקאי אצדקה גופה דאינה משתלמת כו' וכפרש"י:

יותר מהצדקה כו'. נראה דהיינו גדולה במעשה קאמר דגדולה בג' דברים דהא לא חשיב נמי דגמילות חסדים שאוכל מפירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא כמ"ש בריש מסכת פאה ולא חשיב נמי הא דלעיל דגדולה גמ"ח דקוצר ודאי אוכל ולא כן הצדקה כדלעיל:

שמא תאמר כל הבא לקפוץ כו'. עיין פרש"י בכל זה וכבר כתבנו בספ"ק דע"ז דרך אחרת בזה דלפי מ"ש שם דזהירות מביא לידי כו' וחשיב כמה מדרגות עד יראה מביאה לידי חסידות והיא מביאה לידי רוח הקודש וע"ז קאמר הכא כל העושה צדקה ומשפט הוא ודאי בא לידי מדת חסידות ובמדתו מביא חסד בעולם. ואמר ש"ת כל הבא לקפוץ כו' ר"ל שמבלתי הדרגה ממעלה למעלה יוכל אדם לקפוץ על המדרגות דחשיב התם ויבא למדת חסידות ת"ל מה יקר חסדך וגו' דקשה ויקר לבא לידי מדת חסידות כי אם בהדרגה. ואמר יכול אף ירא שמים כן שלא יוכל לבא לידי מדת חסידות מהר תלמוד לומר וחסד ה' מעולם על יראיו דליכא שום מדה המפסקת בין יראת שמים לחסידות כגירס' דשקלים כמפורש ספ"ק דע"ז:

שנא' וחסד ה' וגו' ויהיה לשון חסד מלשון ותשא חן וחסד לפניו וגו' ודייק ליה מדכתיב על יראיו דכפי פשוטו הו"ל למכתב ליראיו:

על לשונה כו'. כינוי דלשונה מתפרש לפי דרש דהכא על תורת חסד גופה דהיינו תורה לשמה אבל בפ"ק דברכות לפי הדרש דהתם על לשונה מתפרש ארוח הקודש או אנפש כמפורש שם ותורה לשמה נקראת הכא תורת חסד ע"ש שהיא נותנת חן ללומדיה לשמה כמ"ש תתן לראשך לוית חן:

ואיכא דאמרי תורה ללמדה כו' היינו מלמדה לאחרים היא נותנת חן וחסד ודייק ליה מעל לשונה דהיינו שלא די לו בשמיעה מאחרים אלא שמוציאה בלשונו לאחרים:

רש"י ד"ה אתיא קדש קדש ואיכא למימר נמי דמצות הוצאתו ושריפתו מהכא יליף ר"ל לפי מסקנא דיליף מג"ש איכא למימר דהכל יליף מג"ש גם ההוצאה דאי לאו דמוציאים אותו אין כאן שריפה וג"ש למאי אתא אבל המקשה דמקשה מאי משמע לא הוה פריך אלא על שריפתו אבל הוצאתו לא הוי צריך קרא דסברא הוא כמו שפרש"י לעיל:

רש"י בד"ה אתיא קדש כו' הוצאתו ושריפתו כו' נ"ב וי"מ המקשן לא פריך על הוצאה מאי משמע דלא צריך קרא אלא מסברא נוכל לומר דס"ל לתנא אף בלא קרא וק"ל:

בד"ה פוקקין כו' כצ"ל:

בד"ה שכר לשון שכרות ושמחה ונסיכה. נ"ב מה שפרש"י כך לפי שאינו נופל על המזבח לשון שביעה ושכרות וק"ל:

בד"ה הוצאת המת כו' דעבדי כן וכן מפרש כו' כצ"ל:

בד"ה דברים שדרכן כו' ויודעין היציאה משל מי והיינו כו' כצ"ל:

גמרא א"ר צורבא מרבנן כו' ליגמע גמועי. עמש"כ בשבת (קמ ב) ראיה לפרש"י ודלא כרש"א ועוד קצת ראיה מכריתות (יג ב) אל תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בה כו' פטור:

שם אר"א גדול העושה צדקה כו'. נראה דצ"ל ואר"א בו':

רש"י ד"ה א"ד לימא רבנן היא ואי קלט אין מועלין. כצ"ל:

רש"י ד"ה שנאמר זרעו קרא הכא זריעה לצדקה. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואמאי אלא א"כ דעתו שיקדשנו הכלי או אם יש כו'. כצ"ל:

אָמַר רַב פָּפָּא: 'שֵׁכָר', לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לְשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת. נראה לי בס"ד לְשׁוֹן שְׁתִיָּה הוא מלשון 'אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם' בפרשת האזינו (דברים לב, מב) שתרגם אונקלוס 'אֱרַוֵי גִירַי', נמצא שכר לשון רווי והאדם מתרווה בשתיה.
ומה שאמר לְשׁוֹן שְׂבִיעָה הוא מלשון 'כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי נָפֶשׁ' בישעיה (ישעיה יט, י) שהוא לשון סתימה וכן פירש רש"י ז"ל פסוק 'זֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת' במשלי (משלי יא, יח) נמצא שכר לשון סתימה וסגירה, וכן השבע סוגר וסותם חלל הכרם שלא יש מקום חלול עוד להכניס בו דבר, ו'לְשׁוֹן שִׁכְרוּת' כמשמעו.

מַה יֶּרֶךְ בְּסֵתֶר, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּסֵתֶר. נראה לי בס"ד הירך הוא ראש חצי השני של הגוף ולכן שייך בו שלשה תוארים אלו דראשי תיבות שלהם 'סֵתֶר' שהוא סוף תוך ראש דאפשר לקרותו סוף לגבי חצי העליון של הגוף, ואפשר לקרותו תוך דהוא באמצע הגוף, ואפשר לקרותו ראש שהוא ראש חצי השני של הגוף, וכן שלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] שהם חיילות המלכות אשר נתקנים ונבררים על ידי התורה הם גם כן רמוזים באותיות 'סֵתֶר' דעשיה היא סוף ויצירה תוך ובריאה ראש לעולמות שהם חיילות המלכות. ונראה דקרא לחלק הסוד בשם 'חֲלָאִים' (שיר השירים ז, ב) שהוא 'לחם י"א' רמז לזו"ן [זעיר ונוקבא] שהם ו"ה שבשם אשר מספרם י"א. גם י"א הוא ראשי תיבות יו"ד אצילות ודוק.

והצנע לכת זו הכנסת כלה והלוית המת. נקיט הני תרתי כי משניהם יצא פועל אחד שהאדם שרואה הנישואין יזכור יום המיתה דאם לא היה מיתה לא היו נושאין נשים ומתישים כוחם וטורדין עצמן וכמו שנאמר שאמרו המפר' ז"ל:

גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כא, ג) "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח". קשה והלא הכתוב אמר 'מִזָּבַח' לשון יחיד ולא אמר 'מִזְּבָחִים'? ונראה לי דדייק הוה ליה למימר 'מִקָּרְבָּן' ואמר 'מִזָּבַח' לרמוז על מקום המזבח ששם מקריבים כל הקרבנות ותיבת מִזָּבַח קרינן בה מִזְבֵּחַ.

אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת, אֶלָּא לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ. פירוש יש נותן צדקה לעני אשר לא גרם לו חיות נפשו כי היה לו דבר לחיות בו בצמצום, ויש נותן צדקה לעני שבזה החייהו ממש כגון אותו עני של נחום איש גם זו (תענית כא.) או כגון שהיה חולה מסוכן ועל ידי שנתן לו מעות קנה בהם סמנים ושתה וניצול מסכנה וכן כיוצא בזה לכך נאמר לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ.
או נראה לי בס"ד לרמוז אותיות צְּדָקָה צד"י דל"ת קו"ף ה"א אותיות המלוי הם 'אֶלֶף יָדוֹת' כי הצדקה אף על פי שהיא בעשיה אם יהיה לאדם בה מחשבה טובה וקדושה מעלה אותה עד האצילות ששם סוד מספר האלפים ואז ממילא יקבל עליה שכר גדול כערך האצילות ששם מדרגת האלפים וזהו שנאמר 'מִשְׁתַּלֶּמֶת לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ' רוצה לומר גמילות חסדים הרמוזה בתוך אותיות צְּדָקָה שהוא 'אֶלֶף יָדוֹת' אשר זה נעשה על ידי כח קדושת המחשבה.

כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד. פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו על פי מעשה דאותו עשיר שהיה מרבה בצדקה לעניים אך עם בני ביתו מצמצם שלא רצה לקנות מירק של היום אלא של אתמול שהיה מכלכל ביתו במשפט וזהו שאמר כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט רוצה לומר צְדָקָה לעניים וּמִשְׁפָּט לביתו עד כאן דבריו נר"ו.
ומה שאמר 'כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד' נראה לי בס"ד אותיות 'ארץ' במילואם רמוזים חמשה גבורות שהם חמשה שמות אלקים שעולים ת"ל [חמשה פעמים אלהים [86] עולים 430] ועם חמשה השורש תל"ה [435] שכן ארץ אל"ף רי"ש צד"י מספר המלוי תל"ד ועם הכולל תל"ה.
ובזה פרשתי בס"ד (תהלים מו, ט) 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' ולכן התורה מכונית בשם ארץ לרמוז על ידי עסק התורה ימתק שמות אלקים שהם ה׳ גבורות הרמוזים תוך אותיות 'ארץ'.
והנה במיתוק יהיה מספר תל"ד הנזכר מספר י"ד פעמים א"ל שהוא חֶסֶד בסוד (זכריה ד, ב) 'שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת' כמו שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל, וי"ד פעמים א"ל עולה מספר חֶסֶד ואז יהיה מה שאמר הכתוב (תהלים לג, ה) 'חֶסֶד הֳ' מָלְאָה הָאָרֶץ' והעולם הוא הָאָרֶץ ועושה צדקה ומשפט זוכה למתק הה׳ גבורות שמות אלקים שרמוזים במלוי הארץ שאז יהיה 'חֶסֶד הֳ' מָלְאָה הָאָרֶץ'.
שֶׁמָּא תֹּאמַר: כָּל הַבָּא לִקְפֹּץ קוֹפֵץ פירוש כל הבא לקפוץ ממדת הדין למדת רחמים קופץ שיוכל להפך מדת הדין למדת רחמים? תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים לו, ח) 'מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹקִים' דבר זה לעשות שם אלקים חסד הוא דבר יקר ואין כח בזה אלא לצדיקים.

שֶׁמָּא תֹּאמַר: כָּל הַבָּא לִקְפֹּץ קוֹפֵץ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב (משלי יח, טז) 'מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ', והכונה יש אדם שאין לו יכולת ליתן לצדקה אשר יקבצו הגבאים מן העם אלא דבר מועט ולכן בודאי יכתבו שמו בפנקס לבסוף, אך אם נתן אותה בלב טוב ושמחה יותר מן העשירים שנתנו ממון הרבה נכתב בספר הזכרונות למעלה בראש, וזהו שנאמר יש 'מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ' כי למעלה 'לִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ' אף על פי שמתנתו מעט היא, נמצא זה 'קוֹפֵץ' בספר הזכרונות מלמטה למעלה. ואמר לא כל אדם יזכה לכך אלא רק אותו שהוא נותן בשמחה שלימה וכונה טובה ביותר.
או יובן דמצות הצדקה היא בעשיה אך מי שיש לו כונה ומחשבה יקרה באותה צדקה אז מעלה אותה עד האצילות נמצא זה 'קוֹפֵץ' מן העשיה לאצילות ולאו כל אדם זוכה לכך.

וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד וְיֵשׁ תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד? אֶלָּא תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד. נראה לי בס"ד ידוע המעשה בעשיה והדיבור ביצירה והכונה שבלב בבריאה והמחשבה שבמוח באצילות, וידוע דארבעה מילואים יש בשם הוי"ה ב"ן בעשיה ומ"ה ביצירה וס"ג בבריאה וע"ב באצילות. והנה שם ע"ב הוא מספר חֶסֶד [72] וההפרש שיש בין לשמה ושלא לשמה הוא בכונה ומחשבה ולכן הלומד תורה לשמה שהיא שלמה במחשבה גם כן אז עולה לאצילות ששם מלוי ע"ב שמספרו חֶסֶד לכן תורה לשמה נקראת 'תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד' ולזה אמר (משלי לא, כו) 'פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה' שהוא בשלימות המחשבה שהוא סוד חכמה לכן נמצא 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ' שעולה לאצילות שהוא מלוי ע"ב שעולה חסד.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש תורה לשמה אין לקליפות מגע בה ולכן נקראת תורה של חסד שהיא דוגמת החסדים שאין לקליפות יניקה מהם עד כאן דבריו נר"ו.

בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַסְּכִין יַיִן עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, פּוֹקְקִין אֶת הַשִּׁיתִין. נראה אף על גב דהשיתין חלולין ויורד חללם עד התהום אין רוחב החלל שוה מתחלתו ועד סופו אלא בראש השיתין שיעור קומת ג' טפחים היה החלל רחב, ואחר ג' טפחים יש בו קרקעית סתומה, ובתוך אותה הקרקעית יש נקב קטן חלול ויורד עד התהום כזה (חסר ציורם) והם פוקקין זה הנקב, ונמצא היין עומד בחלל הרחב שקומתו שני טפחים או יותר שזה החלל נחשב כמו גרון של השיתין שהיין נראה בו להעומדים עד התהום למעלה ויעמוד כך שיעור זמן מה אחר כך מכניס ידו ומסיר הפקק, ואז היין יורד בנקב עד התהום, וכל זמן שהנקב סתום והיין עומד באותו החלל העליון הרחב שהוא דוגמת הגרון נראה בשיתין שתיה ושביעה כמשמעות תרי לישני שיש בשכר.
ונראה דעושין כן כדי ללמד מוסר לאדם בענין טובת עולם הזה והנאותיו שיהיה שבע ומתרווה בהשפעה שהשפיע לו הקב"ה כאלו כל עת ועת באה לו דבר חדש שאז הוא מתרווה בה כי אין האדם שבע ומתרווה אלא בדבר חדש שבא לו.

כִּי שָׂבַע אִינִישׁ חַמְרָא, מִגְּרוֹנֵיהּ שָׂבַע. והטעם שנאמר דבר זה בחמרא דוקא, נראה לי בס"ד דידוע דאותיות אחה"ע בגרון וגיכ"ק בחיך, וידוע עיין שם רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל בעץ חיים שער מ"ן [מיין נוקבין] ומ"ד [מיין דוכרין] פרק י"ד, דאותיות אחה"ע הם ה׳ גבורות וגיכ"ק חמשה חסדים, ואף על פי דאותיות אלו אינם אלא ד' אותיות עם כל זה הם חמשה ולא קבלתי טעמו, עד כאן דבריו. וכתב מהרש"ך ז"ל ב'יפה שעה' הטעם דנו"ה כלולים באות אחד יען שהם תרי פלגי גופא ונחשבים לאחד עיין שם, נמצא בגרון יש אחה"ע שהם חמשה גבורות, וידוע שהיין הוא סוד הגבורות, ולכן 'כִּי שָׂבַע אִינִישׁ חַמְרָא מִגְּרוֹנֵיהּ שָׂבַע' כי שם הוא בחינתו.

וּמַה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּפַרְהֶסְיָא, אָמְרָה תּוֹרָה "הַצְנֵעַ לֶכֶת", דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּצִנְעָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הנה הצניעות שצריך לעשות בהכנסת כלה ולויה, עיין בפירוש רש"י ז"ל.
ונראה לי בס"ד לפרש עוד בזה והוא כי הכנסת כלה הוא בשעת חופה שעומדים ונמצאים שם רבים ומברכים שבע ברכות, והבאים שם יש בהם שבאים לכבוד החתן וכלה, כדי שיחזיקו להם טובה על ביאתם אצלם בעת ההיא, ואלו שכונתם לכך אף על פי שהבאים רבים הם מתכוונים להראות עצמם לאבי החתן או אבי הכלה, כדי שידעו שבאו שם לכבודם ויחזיקו להם טובה, ויש באים לשם שמים כדי לשמוע שבע ברכות של חתן וכלה ולעמוד שם, ואלו אין מדקדקים להראות עצמן שבאו שם.
ולזה אמר (מיכה ו, ח) 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת' שתלך ותעמוד בהצנע ולא תדקדק לבא שם בפרהסייא כדי שיכירוך ויחזיקו לך טובה! וכן הענין באבלים יש הולך שם כדי שיחזיקו לו טובה, ולכן מדקדק לישב שם בפרהסיא, ויש הולך לשם שמים וזה מבחן שלו ניכר בזה שאם הוא הולך ויושב בהצנע אז זה מוכח שעושה לשם שמים.

אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת, אֶלָּא לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ. פרשתי בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע אין משתלמת לפי ערך הממון שנתן אלא לפי הפעולה של החסד שיצא ממנה כי יש נותן מאה זהובים לצורך עניים ולא היה בזה פקוח נפש ויש נותן דינר אחד והיה סיבה בזה להחיות נפש אחד מישראל, כמו שנאמר בזוהר הקדוש (זוהר בשלח סא:) על רבי יצחק שהחייה נפש עני אחד בפלגא דזוזא שנתן לו, וכן מפני שאם לא היה נותן לו היה מת! בר מינן, וכן אמרו רז"ל באותו עשיר שלא נתן צדקה מימיו ורק בשעת מיתתו הביאו לו ביצה לאכול ושמע קול עני רעב דופק על הפתח ואמר שיתנו לו את הביצה שהביאו בשבילו ונתנו לו וגרם לו חיים לאותו עני בזו הביצה ובזה זכה בכל התורה ומצות שעוסק העני שהם אחר כך, וכנזכר בספר מעיל צדקה. גם יזדמן כיוצא בחולה שחיותו היתה תלויה בסם אחד שוה דינר וזה נתן לו הדינר וקנה הסם ונתרפא וחיה, ולזה אמר אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת, אֶלָּא לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מעשה שמספרים בעשיר אחד שהיה לו בן יחיד עצור בבית המדרש ללמוד תלמוד וגפ"ת [גמרא פירוש תוספות], וכשהיה בן י"ח בן שנה כל הנערים שהיו לומדים עמו ביחד עזבו לימודם וישבו בחנויות לעשות משא ומתן כפי יכולתם בעבור מחייתם, והוא מחמת שהיה אביו עשיר גדול ואינו צריך לכך נשאר בבית המדרש עוסק בלימודו, ויהי היום ויבואו הנערים ההם לבית המדרש לטייל ויאמרו לו עד מתי תהיה פתי כאפרוח שלא נפתחו עיניו? הלא אביך יש לו אוצרות מלאים כסף וזהב קח ממנו קרן עשרה אלפים דינרי זהב ותלך בהם לעיר קושטא היא עיר המלוכה ותקנה משם סחורה פלונית וסחורה פלונית ותביאם לכאן ותרויח בהם ארבעים למאה על רגל אחת! וגם תראה בעירך שם עולם חדש ותדע מה שיש בעולם, ואם אנחנו היה בידינו אלף דינר זהב לא היינו יושבים בעיר זו יום אחד!
ויכנסו דבריהם באזניו וירדו חדרי בטנו ויסכים על הדבר הזה הסכמה גמורה ויבקש מאביו על הדבר הזה, ויצטער אביו מאד על הדבר הזה לשלוח בנו יחידו לעיר רחוקה דרך ים, והוא אינו צריך לריוח המסחר הזה אפילו אם יהיה הריוח כפלי כפליים על הקרן, וירא כי לא יכול לפייסו לעזוב הדבר וכאשר מיאן בתחלה התחיל הבן להיות חולה מן העצבון כי תאוה זו נכנסה בלבו ולא תצא ואם יאריך בכך אז יפול בחולי מרה שחורה ושעמום, ומי יודע מה יהיה בו! והוכרח לעשות לו בקשתו ומסר לו תיבות מלאים עשרת אלפים דינרי זהב ושלח עמו את בן משק ביתו לשמרו בדרך ולהנהיגו כי לא ניסה לצאת מפתח ביתו עדיין.
וירדו באניה ויגיעו לעיר קושטא וקודם שהוציאו החפצים מן האניה יצאו שניהם לבדם למצוא בית חשוב לדור בו, וזה האיש הושיב לפי שעה את בן העשיר במקום אחד של טיול אשר כל העשירים יושבים בו לטייל והוא הלך לחפש בית מלון טוב. והנה אותו היום נפטר צדיק וחסיד אחד בעיר קושטא אשר ראוי ללוותו כל הקהל גם העשירים והגדולים ויעביר השמש קול בשווקים וברחובות שיבואו כל הקהל לעשות מצות לויה לחסיד פלוני ויעביר הקול גם באותו המושב. וישאל בן העשיר מה מכריז זה? ויאמרו לו כך וכך ויאמר טוב הדבר גם אני אעשה מצות לויה ויקם ללכת עם אותם שהיו הולכים משם ומה דבני ובני בא האיש המנהיג ורצה למנעו שלא ילך כי הוא בא עתה מן הדרך ולא יכול, וילך גם האיש עמו ללוות את החסיד, ובהיותם הולכים ללוות שמע בן העשיר מבני אדם ההולכים עמו שהם מקללים לאותו חסיד ויתפלא ויאמר למה מקללים להחסיד הזה שנפטר עתה, הנשמע כזאת? ויאמרו לו אלו המקללים נושים בו ממון וידעו והבינו עתה שלא השאיר אחריו כלום, ונמצא שאבדו הממון שלהם.
ויחר לו מאד ויעמיד המטה ולא הניחם לקברו עד ששלח את האיש המנהיג שלו לאניה והביא ממון זהובים בעין ופרע כל חוב שהיה עליו לכל אדם שעלה החוב שני אלפים זהובים ואז נקבר אותו חסיד בכבוד גדול, ואחר שחזר מבית עלמין לא רצה לישב בעיר קושטא אפילו שעה אחת כי נמאסו אנשי העיר בעיניו בשמעו שקללו לאותו חסיד על לא חמס בכפו, כי הוא לא אכל את מעות אלו אלא נשרף ביתו וסחורות שבו היו למאכולת אש, ומה בידו לעשות למה יקללוהו? והסכים לחזור לעירו! והרבה הפציר בו האיש שישב שם ארבעה וחמשה ימים לראות חדשות ודברים יקרים שיש בעיר ולא רצה, ויחזור באניה ויבא לעיר אביו ויספר האיש לאביו המעשה וישמח אביו שמחה גדולה שחזר בנו לשלום במהרה ולא אכפת לו על ממון שהלך כי הוא עשיר גדול מופלג, וחזר הבן לבית המדרש.
ויהי היום ויבאו אותם הנערים לבית המדרש בעבור טיול לפי שעה וילעיגו עליו ויאמרו זה לזה בפניו, הראיתם שוטה כזה? שהלך לעיר הגדולה ולא קנה כלום! ומה בכך אם מצא שם אנשים ריקים! וכי כולם הם כך? ועוד העיר מה חטאה והיה לו לקנות סחורה ולבא וירויח ארבעה אלפים זהובים, ומה לו אם אנשי העיר רעים וחטאים?!
ויכנסו דבריהם באזניו, ויבקש מאביו לחזור לאותה העיר הגדולה עם הקרן שהיה בידו להסתחר שם, ואביו בראותו חזקו דבריו בזה הוכרח לעשות רצונו וישלחהו עם אותו האיש ומסר לו קרן כבראשנה, וכאשר הגיעו לעיר קושטא יצאו שניהם לבדם, ויושב האיש את בן העשיר במושב הטיול הסמוך למקום האניות עד שילך ויחפש בית מלון טוב, ובהיותו יושב שם במושב הטיול ראה סרסור אחד תופס בידו נערה קטנה יפה עד מאד ומכריז! וישאל מה מכריז זה? ויאמרו לו זאת הנערה שבו אותה מן המלחמה, והשבאי מוכר אותה על ידי סרסור זה, ויצר לו על דבר זה איך נערה יפה מאד אשר צורתה מגדת עליה שהיא בת מלכים ורוזנים תמכר כאשר תמכר שפחה כושית! וישאל כמה רוצה השבאי ליטול בעדה? ויאמר הסרסור ת"ק זהובים, ויאמר אני אתן ת"ק זהובים בעדה ולא תכריז עוד! ויעמידנה אצלו עד שבא האיש ויאמר לו להביא ת"ק זהובים מן האניה ויקחנה ויחזור לאניה כדי לשוב אל אביו, ויסכים שלא ילך עוד לעיר הזאת אשר מוכרים בה בריות יקרות של בני אדם כמו סוסים וחמורים!
וכן עשה וחזר לעיר אביו, ויאמר לאביו עוד לא אלך וישמח אביו על שחזר בנו לשלום, ויאהבו אביו ואמו את הנערה ההיא ויגדלוה אצלם כמו בתם ממש, והנערה היתה יפת תואר מאד וגם בעלת שכל נפלא ויודעת כמה לשונות וגם לשון אנשי העיר ההיא יודעת. ותספר להם איך היא בת מלך מן המלכים אשר במדינת הים, ועל ידי מלחמה שבו אותה והיא יחידה לאביה ואמה, ואלו ששבו אותה מכרוה לזה האדם והביאה לעיר קושטא למכרה ובראותה מנהג ישראל היה לה אהבה בדת ישראל מאד ותבקש להתגייר וגיירו אותה כדת וכהלכה.
וכאשר נעשה בן העשיר בן עשרים שנה היא נעשית בת י"ז שנה ואביו בקש להשיא את בנו יחידו אשה, ויתבונן בדעתו להשיא לו את הנערה הזאת כי לא יש כיופי שלה ולא יש בעלת שכל בעולם כמוה ושלימה בכל דרך ארץ, וכבר נתגיירה ונעשית ישראלית, לכן ניגש האב אצל בנו ויאמר לו: בני צריך אני להשיאך אשה כי אי אפשר להתאחר עוד כי נכנסת בשנת העשרים ולא מצאתי אשה נאה לך יותר מזאת הנערה! ויען הבן ויאמר לאביו אמת שהיא ראויה לכל כבוד שבעולם ולא אמצא כמוה, אך כיון שזו היא בת מלכים והיתה שבויה ואני פדיתי אותה, הנה בודאי אביה ואמה יושבים בצער גדול בעבורה ואיך אשאנה ואניח אביה ואמה בצער גדול עד עולם?! על כן כמו שאני פדיתי אותה כן אני חייב להוליכה אצל אביה ואם ירצה אביה לתת אותה לי לאשה אקחנה ואבא, ואם לאו תשאר אצל אביה ואמה ואני אחזור.
ויבהל אביו על הדבר הזה ויאמר לו בני, עיר של אביה אינה כמו עיר קושטא אלא היא רחוקה מאד ארבע ידות שהיא במדינות הים ואותו הים קשה הוא ואיך ארצה לשלחך שם, אך כיון שאתה רוצה שתחזור הבת אצל אביה ואמה אני אשכור לה אניה בעבורה עד שם ואשלח עמה חמש אנשים וחמש נשים שימסרו אותה ביד אביה ויחזורו.
וימאן הבן וישבע בשבועה חמורה שהוא בעצמו יוליך אותה אצל אביה ואמה והוכרח אביו לעשות רצונו כי ראה שאם יעכב בידו ימות מרוב דאגתו, וישלחהו עם הבת ויעש לה תכשיטין הרבה וישכור בעבורו ספינה אחת וישלח עמו כמה אנשים יורדי הים שיודעים לשמרו בלב ימים וילכו להם, ואחר ארבעה חדשים הגיעו קרוב לעיר המלוכה של אבי הנערה וכאשר קרבו ליבשה ועודם בתוך הים בא עליהם רוח סערה גדולה וחזקה וטבעה הספינה בים, והיה בן העשיר והנערה אחוזים זה את זה ומטורפים בים.
והנה צייד אחד זרק עצמו לתוך הים וימשכם בנס גדול ויעלה אותם מן הים לשלום ויאמרו לו: מה נשלם לך גמול על זאת 'תִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ'? ויאמר להם איני רוצה לא מעות ולא מלבושים אלא רק הדבר הזה, והוא כי עתה תלכו לצד זה שתי שעות ברגליכם ותמצאו פונדק אחד גדול ורחב ידים, תכנסו בו ותשלחו משם רץ להמלך אבי הנערה שאתם עומדים בפונדק, ואז המלך יצא במרכבה וחיל בכבוד גדול לקראתם כי מן הפונדק עד העיר יש רק שלשה שעות, ואחר שיקבל אתכם המלך ותבואו לחצר המלוכה ודאי תנשאו זה לזה כי המלך יתן את בתו לך ותעשו חופה שם, ובליל החופה אחר גמר הסעודה שילכו המזומנים כל אחד למקומו וחצר המלך גם כן כל אחד יכנס בחדרו, אז קודם שאתה תבא על בת המלך תצאו אתה והיא לבדכם מן החדר ותבואו בלילה לכאן אצלי, כי הדרך ישר לפניכם ולא תתעו בו, ותביאו עמכם מרא וחצינא וגם עצים ומחצלת, כי הוא מלאכתו צייד ורוצה לעשות לול אחד בתוך הקרקע עמוק ייקרה אותו בעצים כדי להניח בו הדגים לשמרם בו, ורק בזה הוא ירצה ולא באופן אחר, ואין אתם רשאים להביא עמכם שום אדם כי אם רק אתם לבדכם תבואו, וזהו הגמול שלי בעד הצלתכם שהצלתי אתכם מן הים, על כן לכו לשלום ותעשו כאשר דברתי לכם!
ויתפלאו על דבריו ובעל כרחו עשו כאשר דבר, וילכו דרך ישר עד הפונדק כאשר אמר הצייד, וישלח בן העשיר רץ מן הפונדק לבית המלך העירה, ויאמר לו הנה בתך עמי אשר צדתי אותה מן השביה ממתינים עליך בפונדק, וישמחו המלך והמלכה שמחה גדולה עד מאד, ויצא המלך במרכבה יקרה עם כל אנשי חיל וכל מיני זמר, ויבא לפונדק וירא את בתו וישקנה ויחבקנה, ותספר לו את כל הטובה אשר עשה עמה בן העשיר, ויגידו למלך מטביעת האניה בים והם עלו היבשה דרך נס, ולא ספרו לו כלל מענין הצייד כי כן צוה להם.
ויבא המלך העירה ויעש משתה גדול, ואחר שבוע נתן את בתו לו לאשה, ובליל החופה מחצות היום התחילו בסעודה ומיני זמרה ויאכלו וישתו, ובשעה שנית מן הלילה הלך כל אחד למקומו, וגם בני ביתו של המלך כל אחד נכנס בחדרו, והחתן והכלה גם כן נכנסו בתוך חדר חופתם, ואחר שידעו שהיו ישנים הכל בחדריהם יצאו החתן והכלה מחדרם ויקחו עמהם מרא וחצינא ועצים ומחצלת אשר הכינו מן היום אצלם בחצר המלך במקום אחד, ויתנכרו וישימו הכל על שכמם ויצאו מן העיר וילכו דרך ישר על המסילה עד שהגיעו בלילה אצל מקום הצייד וישמח לקראתם ויברכם, ויאמר להם הוא איש זקן וחלש ואינו יכול לחפור בידו, לכן אתם תחפרו הגומא עמוקה וארוכה בשביל שמירת הדגים בתוכה, ויחפרו כאשר צוה אותם, וכאשר צייר להם המידה אחר כך אמר תקרו אותה בעצים ורק תשימו לה פתח פתוח מצד אחד ויעשו כן, אחר כך אמר תניחו המחצלת על העצים ויניחו, ויאמר תשימו עפר על המחצלת וישימו, אחר כך אמר רוצה הוא ליכנס בתוכה לידע אם עשויה בטוב, ויכנס וישכב בתוכה.
ואחר שנשתטח בתוכה אמר להם שמעו נא דברי! הוא אינו צייד ואינו מן החיים אשר חיים על פני האדמה אלא הוא אותו חסיד אשר אתה פרעת בעבורו בעיר קושטא לבעלי החוב שני אלפים זהובים להצילו מן חרופים וגדופים וקללות של בעלי החוב, ולא הנחת לקברו אלא עד שפרעת חובותיו ונקבר בכבוד על ידך, ואותו היום אשר עברה רוח סערה בים וטבעה האניה וכל אשר בה גם אתם הייתם מוכנים לטבוע, אך אותה הצדקה אשר עשית עמי הגינה עליך ועל הנערה שהיא בת זוגך להציל אתכם מן הרעה הזאת, אך אמרו בית דין של מעלה צריך שיהיה הנס של הצלתכם על ידי אותו האדם עצמו שעשית עמו את החסד הגדול הוא לפרוע בעדו שני אלפים זהובים ולא עוד אלא שפרעת תכף ומיד קודם שיקבר כדי שיהיה נקבר בכבוד, ולכן אותו היום שטבעה האניה השיבו רוחו אל גוייתו שנקברה בקושטא, ובא לכאן בצורת צייד והציל אתכם, ועתה כיון שחזר וחיה ובא לכאן צריך לו קבורה חדשה כאן, ולכן כאשר עשיתי עמכם חסד בהצלתכם כן אתם עשו עמי חסד לעת עתה ותשלימו קבורתו לחפות פתח הגומא בעצים ועפר, ועוד תוסיפו עפר על הגל ותלכו לבתיכם לשלום! עד כאן המעשה.
ראו נא כמה פלאות יש בדבר זה שלא די בזכות הצדקה אשר עשה עם החסיד שיעשו לו נס להצילו מן הטביעה שאפשר להיות זה הנס מאליו בכמה אופנים, אלא נעשה דבר פלא יותר שזה החסיד שעשה עמו הצדקה הוא יחיה ויקום מקברו ויבא דרך נס מקושטא ויציל את זה בעל הצדקה הוא בעצמו מדה כנגד מדה, ולזה אמר 'אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת, אֶלָּא לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ' דהיינו ששכרה יהיה מדה כנגד מדה, ובתשלומין שלה יהיה דברים מכוונים אל מעשה החסד שנעשה בה ודוק היטב.
ומה שאמר 'בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה' נראה לי בס"ד לכן תמצא נקודת החסד הוא סגו"ל שהוא שלש נקודות כי בשלשה דברים יש יתרון לחסד על הצדקה.

כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד. נראה לי בס"ד האי 'מִשְׁפָּט' קאי על משפט של הצדקה עצמה כלומר יהיה דיין לשפוט את עצמו במצות הצדקה כי יאמר חנני השי"ת וכי יש לי כל, לכן מחוייב אני לתת צדקה מן ממוני, אף על פי שאין תובעים אותי, ואז יפריש צדקה מממונו, ובודאי צדקה זו תהיה מושללת מגאוה וקנאה ומכעס ועצבון, ותהיה מונחת אצלו בתורת פקדון, וכשיצטרכו הגבאים לגבות יתן להם ממנה, וכמו שכתב רבינו מהר"י אלשיך ז"ל בזה בפסוק (שמות כה, ב) 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה' עיין שם. והנה אם יעשה כך ודאי תהיה מצות הצדקה שליטה במעשה ודבור וכונה ומחשבה שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה וארבע עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה], וידוע כי המחשבה היא בסוד עולם האצילות, ומי שמחשבתו טובה ונכונה ממשיך שפע מעולם האצילות, וידוע שפע עולם האצילות הוא בסוד הוי"ה דמלוי יודין [יו"ד ה"י וי"ו ה"י = חֶסֶד 72] שעולה מספר חֶסֶד, וזהו שאמר כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט רוצה לומר משפט של הצדקה שיהיה הוא השופט לשפוט את עצמו במעשה הצדקה אף על פי שאין תובעין אותו, מוכרח שיהיה זה שלם במצוה זו בחלק המחשבה, וכיון דהושלם אתו חלק המחשבה שהוא סוד אצילות חשיב כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד כי שפע האצילות הוא על ידי שם הוי"ה דיודי"ן שהוא מספר חֶסֶד.
ובזה יובן בס"ד הטעם שתמצא אותיות 'צְדָקָה' במילואם כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"א אותיות המילוי הם אֶלֶף יָדוֹת, וידוע בהאצילות הוא מספר האלפים, ונמצא אֶלֶף יָדוֹת הוא שפע האצילות לרמוז אף על פי שהצדקה בעשיה עם כל זה אפשר שתעלה ותמשיך שפע מן האצילות שהוא אֶלֶף יָדוֹת.
ובזה יובן בס"ד מה שאמר שֶׁמָּא תֹּאמַר: כָּל הַבָּא לִקְפֹּץ קוֹפֵץ, רוצה לומר כל הבא לקפוץ מעולם העשיה ששם הוא מקום מצות הצדקה קופץ לעולם האצילות להמשיך שפע אֶלֶף יָדוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר: 'מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹקִים' (תהלים לו, ח) רוצה לומר שפע האצילות שהוא נקרא בשם חֶסֶד ששם הוא ההוי"ה במלוי יודין שעולה חֶסֶד הוא יקר ולאו כולי עלמא יכולין לקפוץ שם, יָכוֹל אֲפִלּוּ יְרֵא שָׁמַיִם? כלומר בעל יראת הרוממות שזה נקרא ירא שמים באמת שיראה זו תתייחס לשמים ולא לארץ כידוע, כלומר גם בעל יראה זו תהיה הקפיצה לאצילות קשה ויקרה אצלו, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְחֶסֶד הֳ' (תהלים קג, יז) הוא שפע האצילות שהוא בשם הוי"ה שמספרה חסד אשר משתלשל מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, רוצה לומר מעולם האצילות עד עולם העשיה, הנה הוא מצוי אצל יְרֵאָיו אלו בעלי יראת הרוממות שיראתם תתייחס אליו יתברך ולא בעבור טובת עצמן, וזהו יְרֵאָיו דייקא.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט מלשון (מלכים ב' יז, כו) 'מִשְׁפַּט אֱלֹקֵי הָאָרֶץ' כלומר דרך ומנהג שלה כי הצדקה משפטה ומנהגה שיעשנה בתכלית השמחה, ועוד מה שיתן לא יהיה נחשב לכלום בעיניו כדי שלא יתגאה בה, גם יחשוב כי משלו יתברך הוא נותן ולא משל עצמו, ועוד יתן כפי יכלתו. ואם יעשה הצדקה כמשפטה אז נחשב לו זה המעט שנתן כנגד כל מה שנתנו הכל, וכאשר כתבנו באותו עשיר שנתן צדקה מרובה מאד וראה בחלום שמו כתוב בפנקס הצדקה בשמים אחר צדקה שנתן עני אחד שהוא דבר מועט, ותמה על הדבר והשיבו לו כאן החשיבות של המצוה לפי השמחה ולפי דעתו של אדם ומחשבתו, ולפי היכולת שלו, וכמו שנאמר מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו, וזהו שאמר כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט שלה כי עשאה כתקנה בכל הני מלי שאמרנו כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד, כלומר חושבים לו כאלו נתן כנגד כל הנותנים כולם!
שֶׁמָּא תֹּאמַר: כָּל הַבָּא לִקְפֹּץ קוֹפֵץ, רוצה לומר לקפוץ מסוף ותחתית הפנקס לראש הפנקס יוכל להשיג כן בנקל, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹקִים' רוצה לומר זה החסד שהוא שלם המביאו לידי קפיצה זו הוא יקר ולאו כל אדם זוכה לכך. יָכוֹל אֲפִלּוּ יְרֵא שָׁמַיִם? רוצה לומר אדם שזכה ליראת הרוממות גם כן קשה לו להשיג דבר זה, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְחֶסֶד הֳ' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, רוצה לומר תסד שיוכל לעלות מעולם תחתון לעולם עליון הוא מצוי אצל יְרֵאָיו בעלי יראת הרוממות וכדכתיבנא.

רש"י ד"ה שכר לשון שכרות ושמחה ונסיכה. שאלוני דהש"ס קאמר אמר רב פפא שכר לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות ואם כונת רש"י ז"ל לומר דגירסא דקמן ליתא והגירסא היא כמו שכתב הו"ל למימר ה"ג כי אורחיה עכ"ד. ונראה פשוט דרש"י ז"ל לא בא לחדש גרסא רק דהגרסא שלו היתה כך וכבר נמצאת בילקוט גרסא אחרת וכגרסת הילקוט יש לשון שמחה. אך בא רש"י ז"ל לתקן דבאומרו לשון שכרות לשון שמחה לשון נסיכה נראה דשכר לפעמים מתפרש שכרות וזמנין שמחה ואיזה פעם נסיכה נמי דכן הוא משפט הלשון ולז"א דלאו דוקא אלא הכא ר"ל דהוא שכרות ושמחה ונסיכה. ולפי גרסת רש"י ז"ל במאי דאמר לשון שכרות בכלל הוא שביעה ועל זה אמר רב פפא בסמוך כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע ודוק:

אר"א גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות וכו' פי' דצדקה מכפרת אף על המזיד כמשז"ל מהך קרא דיליף ר"א דכתיב עשה צדקה ומשפט ועמ"ש בעניותנו פ"ק דבתרא בס"ד: בחכמה כי דבריו הם חכמה לאמיתה של תורה: [ואפשר עוד לומר בסגנון אחר הא דנקט פיה פתחה בחכמה לשון נקבה כמ"ש בזהר הקדוש בריש שמות דאיש וביתו באו כלפי צבא המרום ולשון בית דהוא נוקבא היינו דכל דמקבל מאחרים איקרי נוקבא ע"ש ועיקר הת"ח הוא שיאמת בדעתו כי לא שלם ועדיין צריך לקבל מאחר וכבר הראשונים כתבו שלכך נקראו תלמידי חכמים כי לעולם שוו נפשיהו תלמידים ורצונם ללמוד מאחר. ולרמז זה נקט פיה פתחה בחכמה שתמיד חושב שדומה לנקבה שמקבלת והגם כי חכמת אלהים בקרבו אפילו כשפי צדיק יהגה חכמה בו בפרק שוי נפשיה דרוצה ללמוד ומספקא ליה אם כיון אל האמת. ותורת חסד על לשונה שכונתו לברר האמת, ועמ"ש בעניותי בראש דוד פ' בשלח בס"ד]:

יכול אף ירא שמים כן פירוש יכול אף ירא שמים אינו יכול לקפוץ כלומר שלא יזדמן לו אנשים הגונים כדי שיהא חסד שלם. רש"י בכ"י. הביאו רב בצלאל בלקוטיו כ"י:

זוהי תורה של חסד כלומר תורה לשמה שלא על מנת לקבל פרס בשום צד כי אם דוקא לעשות נחת רוח ליוצרו דאז נקרא חסיד המתחסד עם קונו כמו שביאר רבינו מהרח"ו זצ"ל ולכן נקרא תורה של חסד. ואפשר לומר דנקט קרא פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה לשון נקבה על דרך משז"ל ביומא דף ע"א אליכם אישים אקרא א"ר ברכיה אלו ת"ח שדומין לנשים ועושים גבורה כאנשי' ופירש"י שדומין לנשים ענותנין ותשושי כח. ולהכי נקט לשון נקבה פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. וכיון שהן ענותנים מכונים אל האמת וז"ש פיה פתחה

(מט ב) כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע וכו'.—עי' בספר שלחן ארבע שער א' שכתב ע"ז: פירוש ישהה בגרונו ויהיה שבע, כי כן היו משהין היין במזבח. וזה כעין פי' מהרש"א כאן, וכן עיקר, ודלא כפירש"י כאן. ועי' שבת (קמ ע"ב): "בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע בצועי". ופי' רש"י עצמו שם: "לא יאכל עכשיו מעט פת שימצא לו, ולאחר שעה מעט, מפני שאין לו דרך שביעה אלא יצרף ויאכל יחד".

מה ניסוכו בקדושה כו'. לא יליף מהכא אלא ששריפתו בקדושה ולא בחיל חוץ לעזרה אבל הוצאתו משם פשיטא ליה כדי שלא יתמלאו ולא צריך קרא: מאי משמע. מהכא שריפה: אתיא קדש קדש. ואיכא למימר נמי דמצות הוצאתו ושריפתו מהכא יליף: בתחילה מועלין בהם. משהוקדשו עד שנתנסכו יש בהם מעילה דקדשי גבוה נינהו: ירדו לשיתין אין מועלין בהן. שאין בהם שום צורך גבוה: כמאן. איצטריך למיתני אין מועלין כר' אלעזר בר צדוק דאין יורדין לתהום ואפשר לירד ולהביאם: דאיקלט. אם תלה כלי בתוך השיתין וקיבל: א''ד לימא. הא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין רבנן היא ואיקלט אין מועלין דאין בהן מעתה צורך גבוה דאי ר' אלעזר אכתי בקדושתייהו קיימי דקאמ' שורפין אותו בקדושה אלמא קדושתו עליהם מדבעו שריפה: שנעשית מצותו. וניסוכו הוא עיקר מצותו: פוקקין את השיתין. את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיתין שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע: שכר. לשון שכרות ושמחה ונסיכה: מגרוניה שבע. ע''י ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע ולא על ידי שתיה מרובה שמכניס הרבה יין במעיו ע''י לגימות דקות ואינן כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס: לגמע גמועי. בלגימות גסות: מגמע ליה גמועי. דרך שביעה משום חיבוב מצוה: בנעלים בעליית רגלים: נדיב. שנדבו לבו להכיר את בוראו: תחילה לגרים. בנדבת לבו להתגייר: מאי דכתיב חמוקי ירכיך וגו' למה נמשלו וכו'. רב ענן דרש לקרא כמו חלאים כלוחות שהיו מאבנים טובות כמו נזם [זהב] וחלי כתם (משלי כה) מעשה ידי אמן והלוחות מעשה אלהים (שמות לב): חמוקי ירכיך. הנסתרים כירך שכבוד התורה בצנעא ולא להיות יושב ושונה בגובה של עיר ולא לשנות לתלמידיו בשוק כדאמר במועד קטן (דף טז.): הוצאת המת והכנסת כלה. דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז) אף שם צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו וי''א אם צריך לבזבז להוצאת מת עני או להכנסת כלה ענייה יעשה בצנעא ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדי וכן מפרש בשאלתות דרב אחאי: דברים שדרכן לעשותן בצנעא. כגון צדקה הניתנת לעני בסתר שאין צריך להודיע לשום אדם מה שאין כן במת ובכלה לפי שאחרים מתעסקין בהן ויודעין היציאה משל מי והיינו דאמר רבי אלעזר דכל מילי בעי צניעותא והוא הדין לדברי תורה: נבחר לה' מזבח. הכל בכלל זבח חטאת ואשם ועולה ושלמים כולם זבח הם: שנאמר זרעו לכם לצדקה וגו'. קרא הכתוב לזריעה צדקה ואת החסד קרא קציר וטובה קצירה מזריעה כדמפרש. אדם זורע כו'. ספק אינו אוכל שמא לא יצמח או ילקה בשדפון וברד: אלא לפי גמילות חסדים שבה. הנתינה היא הצדקה והטורח הוא החסד כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני: זרעו לכם לצדקה. הצדקה היא הזריעה שזורע כדי לקצור לקבל שכר וקצרו לפי חסד שתקבלו שכר לפי החסד שבה: גמילות חסדים בין בגופו. כגון מספיד למת נושאו קוברו משמח חתן מלוה חבירו בדרך: ובממונו. מלוה לו מעות משאילו כלים ובהמה: שמא כל הבא לקפוץ. ולעשות צדקה וחסד קופץ ומספיקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך ת''ל מה יקר צריך לתת לב ולטרוח ולרדף אחריה לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים: ואמאי נייתי במקודשת. דקא סלקא דעתיה אין הכלי מקדשן קדושת הגוף ליפסל בלינה אא''כ דעתו שיקדשנו הכלי או אם יש בהן יותר מכשיעור אין ראויין לכלי ואין הכלי מקדשן דאין מקדשין אלא הראוי להם: אין שיעור למים. שאפילו יותר משלשה לוגין ראויין לנסך דלא פירשה בהן תורה שיעורא הלכך ראויין לכלי הם וכלי מיד מקדשם דכתיב (שמות לא) כל הנוגע בהם יקדש ואפילו אינו רוצה שיתקדשו עד מחר הכלי מקדשן מיד שלא מדעת:

נסכים בתחילה מועלין בהם. משנה היא במעילה פרק ולד חטאת (דף יא.) ומסיק עלה בגמ' בלשונות אחרים שאין כתובים כאן וגירסא דהכא עיקר:

דף מט - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד