סוכה מה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

"אסרו חג בעבתים - עד קרנות המזבח".

וכך יש לדרוש את הפסוק:

"אסרו", אגדו את הלולב, "בעבותים", בהדסים, שהעלים שלהם עבותים, ואז ייחשב לכם כאילו בניתם מזבח, ונתתם את הדמים של הקרבן על קרנותיו.

אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי: כל העושה "איסור" [אגודה] לחג, שכאילו "אוגד" אותו בדבר מכובד, בכך שקורא לחג "עונג", שמענגו באכילה ושתיה - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן, שנאמר "אסרו חג בעבתים - עד קרנות המזבח".

אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא כשמקיימן דרך גדילתן, כשהצד התחתון בשעת הגידול יהיה הצד התחתון בשעת עשיית המצוה, והצד העליון בשעת הגידול יהיה העליון בזמן קיום המצוה.

שנאמר בקרשי המשכן [שמות כו] שיש לעשותם "עצי שטים עמדים", כדרך שעמדו בשעת גדילתן.

תניא נמי הכי: "עצי שטים עמדים" - שעומדים דרך גדילתן.

דבר אחר: "עמדים" - שמעמידין העצים את ציפוין, שיהיו הקרשים מחזיקים את ציפוי הזהב שעליהם, שיקבעו בהם את הציפוי, ולא שיעשו טס זהב ויעמידו אותו בסמוך לקרשים, באופן שיעמוד טס הזהב מאליו.

דבר אחר: "עמדים" - שמא תאמר אבד סיברם של קרשי המשכן, שהרי הם בטלים לעולם, ובטל סיכויין?

תלמוד לומר "עצי שטים עמדים" - מלמד שעומדים לעולם ולעולמי עולמים. ^[1]

ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין בזכות סבלי, ^[2] מיום שנבראתי עד עתה.

ואילמלי ואם יהיה אליעזר בני עמי בחישוב הסבל - יכולים שנינו ביחד לפטור את העולם מן הדין מכח סבלנו, מיום שנברא העולם ועד עכשיו.

ואילמלי ואם יותם בן עוזיהו יהיה עמנו - יכולים שלשתנו יחד לפטור את העולם מן הדין, מיום שנברא העולם עד סופו.

ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: ראיתי לפי מעשי האדם [והר"ח כתב שראה זאת ברוח הקודש], בני עלייה המקבלים שכינה, והן מועטין. ^[3]

אם אלף הן - אני ובני מהן.

אם מאה הם - אני ובני מהן.

אם שנים הן - אני ובני הן.

והוינן בה: ומי זוטרי וכי כה קטן הוא מספרם של מקבלי שכינה כולי האי, כל כך!? וכי יתכן שרק שני אנשים הם מקבלי פני שכינה?

והא אמר רבא: תמני סרי אלפי דרא [שורות] שמונה עשר אלף שורות של צדיקים הוה דקמיה העומדים לפני קודשא בריך הוא, הנתונים לפניו לפני מלאכי השרת. שנאמר [יחזקאל מח] "סביב - שמונה עשר אלף". לא קשיא.

הא דמסתכלי באספקלריא המאירה, שהמחיצה בינם לבין הקב"ה היא כמו מראה בהירה, שבאמצעותה רואים ראיה ברורה, הם מועטים.

הא דלא מסתכלי באספקלריא המאירה, שהמחיצה שלהם אינה בהירה, ואינם רואים ראיה ממשית, הם רבים.

ואכתי פרכינן: וכי אלו דמסתכלי באספקלריא המאירה - מי זוטרי כולי האי?

והא אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום. אין בעולם פחות משלשים וששה צדיקים המקבליפ פני שכינה בכל יום.

שנאמר [ישעיהו ל] "אשרי כל חוכי לו". - ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו. לא קשיא.

הא המרובים הם - דעיילי בבר, שעולים ונכנסים רק כשהם מקבלים רשות.

הא המועטים הם - דעיילי בלא בר, בלי רשות.

שנינו במשנה: בשעת פטירתן מה הן אומרים: יופי לך מזבח, יופי לך מזבח.

רבי אלעזר אומר: "ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח"

והניחה הגמרא, שלפי דברי רבי אלעזר משמעות הדברים היא: ליה ולך אנו עושים את הכבוד הזה!

ופרכינן לרבי אלעזר: כיצד יתכן שהם היו מברכים את ה' ואת המזבח יחד? והא קא משתתף שם שמים ודבר אחר!

ותניא: כל המשתף שם שמים ודבר אחר - נעקר מן העולם!

שנאמר [שמות כב] "זובח לאלהים [אחרים] יחרם, בלתי לה' לבדו".

ומשנינן: הכי קאמר: תחילה הם אומרים:

ליה - אנחנו מודים, מכירים, שה' הוא אלהינו.

ולך מזבח - אנו משבחין, שחביב אתה לפני ה' לכפר עלינו.

וחוזרים ואומרים: ליה - אנחנו מודים.

ולך מזבח - אנו מקלסין.

שנינו במשנה: כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאים, וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח.

אמר רב הונא: מאי טעמא, מהו מקורו דרבי יוחנן בן ברוקה?

דכתיב [ויקרא כג] "כפת תמרים", ולפי הקריאה הוא לשון רבים, שהוא לפחות שנים, ללמדך:

כפת אחת ללולב, וכפת אחת למזבח.

ורבנן אמרי: כפת כתיב, ולפי הכתיבה הוא לשון יחיד.

רבי לוי אומר: טעמו של רבי יוחנן בן ברוקה שמביאים חריות של דקל אין לה מקור מהמקרא, אלא סברא הוא, שהתמר הוא סימן יפה לשבחן של ישראל. לפי שנמשלו ישראל כתמר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד ^[4] - אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: ברכת לולב שבעה, וברכת סוכה יום אחד.

מאי טעמא?

לולב, דמפסקי לילות מימים את חיובו, שאין מצות לולב נוהגת בלילה - כל יומא, מצוה באפיה נפשיה הוא, ומברכים עליה מחדש.

סוכה, דלא מפסקי לילות מימים, שמצותה בין ביום ובין בלילה - כולהו שבעה ימים כחד יומא אריכא דמו, ובברכה אחת יוצאים ידי קיום המצוה האחת המתמשכת.

ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה לברכה. ולולב יום אחד. מאי טעמא?

סוכה שמצותה דאורייתא כל שבעה - מברכים עליה כל שבעה.

לולב שמצותו בגבולין מן התורה היא רק ביום הראשון, ובשאר הימים מצותו היא רק דרבנן, זכר למקדש - סגי ליה, דיו בברכה בחד יומא.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה שבעה.

אמר רב יוסף: נקוט דרבה בר בר חנה בידך, שמברכים על סוכה בכל שבעת הימים, ולא רק בפעם הראשונה כדברי שמואל.

היות דכולהו אמוראי, כולל רבין, שחולק על רבה בר בר חנה בענין ברכת הלולב לדעת רבי יוחנן - קיימי כוותיה, סוברים כולם כדעת רבה בר בר חנה בדעת רבי יוחנן, שברכת סוכה היא כל שבעה.

ובמחלוקת בין שמואל ורבי יוחנן - יש להכריע כרבי יוחנן.

מיתיבי לרבה בר בר חנה, הסובר שלדעת רבי יוחנן מברכים על הלולב יום אחד ועל סוכה שבעה, מברייתא, ששנינו בה להיפך:

הערות

^[1] ולא נתבאר לנו מהו סיברם וסיכויין, ומהו ענין עמידתם לעולם, עיין מהרש"א.

^[2] רש"י. ואילו הר"ח ביאר שמצד ערכו וגדלותו הוא יכול להציל את העולם מכליה, בדומה לכך שעשרה צדיקים בסדום יכלו להציל את סדום, אילו היה שם בנמצא.

^[3] הרמב"ם בהקדמתו למשנה ביאר את ענין "בני עליה" שהם מועטים, שהעולם כולו נועד לשמש את בני העלייה, להיות להם לצוות, ולנהל את הענינים הארציים, כי מבלעדיהם אי אפשר לבני העלייה להיות פנויים ללימודם. אלא שבידי כל אחד ואחד להיות בן עליה או להיות זה המשמשו.

^[4] כאן ביאר רש"י ש"מח" האילן נמצא רק בגזעו ולא מתפצל לענפיו. ואילו רש"י במגילה יד א כתב שהשרף שבאילן האתרוג הוא רק בגזעו.

"אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח", שהוא רמז לאגודות שאוגדים את הלולב ("אסרו חג") וההדס ("עבותים"). אמר ר' ירמיה משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי, ור' יוחנן אמר דבר זה משום [בשם] ר' שמעון המחוזי שהוא אמרו משום [בשם] ר' יוחנן המכותי: כל העושה איסור (אגודה, תוספת) לחג ביום שלאחריו באכילה ושתיה — מעלה עליו מחשיב לו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: "אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח".

א כיון שהזכרנו דברים שאמר ר' ירמיה משום ר' שמעון בן יוחאי, מביאים עוד דברים שנמסרו לנו בדרך זו. אמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן כגון בנטילת לולב, שצריך להחזיקו כשקצהו התחתון פונה כלפי מטה, וכפי שנאמר בענין קרשי המשכן: "עצי שטים עמדים" (שמות כו, טו), להדגיש שאותם עצי השיטים אשר בנו בהם את המשכן היו עומדין בו כדרך גדילתם, ולא העמידום באופן אחר.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]; נאמר: "עצי שטים עמדים" — לומר שעומדים במשכן דרך גדילתן בטבע. דבר אחר: "עומדין" פירושו שמעמידין את ציפוין, כלומר שעצי השיטים היו מחזיקים את ציפוי הזהב שעליהם שהיה מחוזק במסמרים ונסמך על העץ. דבר אחר: מה פירוש "עומדין" — שמא תאמר אבד סיברם (תקוותם) ובטל סכויין לאחר שנחרב המשכן, ושוב לא ישמשו בקדושה, תלמוד לומר: "עצי שטים עמדים" — שעומדים לעולם ולעולמי עולמים ועוד יתגלו לנו.

ועוד מסרו: ואמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, שבצדקתו ויסוריו הוא משמש הצדקה עבור העולם כולו ואילמלי ואם יהיה אליעזר בני עמי ויחשבו זכויותינו יחד, נוכל לפטור את העולם מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי ואם יהיה המלך הצדיק יותם בן עוזיהו עמנו — נוכל לפטור מיום שנברא העולם עד סופו שצדקתם של אלה שקולה כנגד מעשי כל הדורות. והיא מצדיקה את קיומו של העולם.

ואמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום ר' שמעון בן יוחאי: ראיתי בני עלייה אנשי המעלה, הצדיקים האמיתיים והן מועטין, אם אלף הן — אני ובני מהן, אם מאה הם — אני ובני מהן, אם שנים הן — אני ובני הן. ושואלים: ומי זוטרי כולי האי [והאם מעטים הם כל כך] בני העליה? והרי אמר רבא: תמני סרי אלפי דרא הוה דקמיה קודשא בריך הוא [שמונה עשרה אלף הם בשורה שלפני הקדוש ברוך הוא], שנאמר: "סביב שמנה עשר אלף" (יחזקאל מח, לה), משמע שרבים הם הצדיקים העומדים במעלה! ומשיבים: לא קשיא [קשה]; הא [זה] המספר המועט הוא של אלו דמסתכלי [המסתכלים] באספקלריא המאירה, שבודאי מעטים הם, הא [זה] המספר הגדול הוא של אלו דלא מסתכלי [שאינם מסתכלים] באספקלריא המאירה ורואים פני שכינה בהסתר פנים.

ועדיין שואלים: ודמסתכלי [והמסתכלים] באספקלריא המאירה, מי זוטרי כולי האי [האם מעטים הם כל כך]? והא [הרי] אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום [אין העולם פחות בכל דור משלשים וששה צדיקים המקבלים פני שכינה בכל יום], שנאמר: "אשרי כל חוכי לו" (ישעיה ל, יח) "לו" בגימטריא תלתין ושיתא הוו [שלושים ושישה הם] משמע שבכל דור יש לפחות שלשים וששה צדיקים גמורים! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: הא דעיילי בבר [אלו שמרובים יותר הם הנכנסים בבקשת רשות] הא דעיילי בלא בר [אלו שנכנסים בלא בקשת רשות], ואלה ששערי שמים פתוחים להם תמיד הם מעטים ביותר.

ב במשנה נאמר שבשעת פטירתן מן המזבח לאחר שהקיפוהו, היו משבחים ואומרים כמה דברים לגבי שבח המזבח ותהילה לה'. ותוהים: והא קא [והרי על ידי כך] משתתף שם שמים ודבר אחר (המזבח). והרי תניא [שנינו בברייתא]: כל המשתף שם שמים ודבר אחר כל שהוא נעקר מן העולם, שנאמר: "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט), להדגיש כי שום דבר אין לשתפו עם שם שמים! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש לפרש את דברי שבחם: ליה אנחנו מודים שהוא רבוננו ולך (המזבח) אנחנו משבחים, שאתה חביב לפניו לכפר עלינו, ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסין (מהללים) ובאופן זה אין משתפים את המזבח עם ה' במדרגה אחת כלל.

ג שנינו במשנה: כמעשהו בענין מצות הערבה בחול כך מעשהו בשבת. ולדעת ר' יוחנן בן ברוקה היו ביום השביעי מביאים ענפי דקל (חריות). אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן בן ברוקה — שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים" (ויקרא כג, מ), "כפות" לשון רבים והם שנים: אחת ללולב ואחת למזבח. ורבנן [וחכמים] שאינם סבורים כן אמרי [אומרים] "כפת" כתיב [נכתב] והכתיב החסר בא ללמדנו שדי בכפת תמרים אחת והיא הלולב.

ר' לוי אומר: טעמו של ר' יוחנן בן ברוקה אינו מן הכתובים אלא מנהג זה בא להראות שבח ישראל שהם כתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד לפי שגזע התמר אינו מתפצל לענפים ומתמר ועולה למעלה אף ישראל אין להם אלא לב אחד — לאביהם שבשמים.

ד אמר רב יהודה אמר שמואל: לולב מצותו שבעה ימים ולכן מברכים עליו בכל יום מימי החג, וסוכה מצותה יום אחד ולכן אין מברכים על ישיבתה, אלא ביום הראשון בלבד. מאי טעמא [מה הטעם]? ומסבירים פשר דברים אלה: לולב דמפסקי [שבו מופסקים] הלילות מן הימים, שהרי בלילה אין מצוה בלולב, אם כן כל יומא [כל יום] מצוה באפיה נפשיה [בפני עצמה] הוא ונמצא שיש שבעה ימים מחולקים לקיום מצות לולב, ואילו סוכה דלא מפסקי [שאין מופסקים בה] הלילות מן הימים, שמצות סוכה בלילה כביום, כולהו [כל] שבעה ימים של החג כחד יומא אריכא דמו [כיום אחד ארוך הם נחשבים].

ורבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מצות סוכה שבעה ימים ובכל יום מברך על ישיבתה, ולולב מצותו יום אחד בלבד, ולכן אינו מברך עליו אלא ביום הראשון בלבד. מאי טעמא [מה הטעם]? כך יש להבין: סוכה דאורייתא [שהיא מן התורה] כל שבעת ימי החג — מברכים עליה כל שבעה, ואילו לולב שפרט ליום הראשון החובה ליטלו היא רק דרבנן [מדברי סופרים] שתיקנו שיטלוהו כל שבעה לזכרון המקדש, סגי ליה [די לו] שיברכו עליו בחד יומא [ביום אחד] בלבד, ורק תקנת חכמים היא שיטלוהו שבעה ימים לזכרון המקדש.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אחד זה סוכה ואחד זה לולב, מברכים עליהם כל שבעה. אמר רב יוסף: נקוט [החזק] בזו שאמר רבה בר בר חנה בידך [בידך] דכולהו אמוראי [שכל האמוראים] שמסרו את דברי ר' יוחנן קיימי כוותיה [מחזיקים כשיטתו] בסוכה.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בתוספתא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“Bind [isru] with dense-leaved branches [ba’avotim] on the Festival until the horns of the altar” (Psalms 118:27), which alludes to both the binding of the lulav and to the myrtle branch, referred to in the Torah as the branch of a dense-leaved tree [anaf etz avot]. Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, and Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon HaMeḥozi, who said in the name of Rabbi Yoḥanan HaMakkoti: With regard to anyone who establishes an addition [issur] to the Festival on the day after the Festival by eating and drinking, the verse ascribes him credit as though he built an altar and sacrificed an offering upon it, as it is stated: “Add [isru] to the Festival with fattened animals [ba’avotim] until the horns of the altar.”

§ Apropos the halakha cited by Rabbi Yirmeya in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, the Gemara cites additional halakhot. Ḥizkiya said that Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: With regard to all objects used in performance of each and every one of the mitzvot, a person fulfills his obligation only when the objects are positioned in the manner of their growth. One must take the lulav with the bottom of the branch facing down, as it is stated with regard to the beams of the Tabernacle: “Acacia wood, standing” (Exodus 26:15), indicating that the beams stood in the manner of their growth.

That was also taught in a baraita: “Acacia wood, standing,” indicating that they stand in the Tabernacle in the manner of their growth in nature. Alternatively, standing means that the beams support their gold plating that is affixed to the beams with nails. Alternatively, standing teaches: Lest you say that after the destruction of the Tabernacle their hope is lost and their prospect is abolished, and they will never serve a sacred purpose again, therefore the verse states: “Acacia wood, standing,” meaning that they stand forever and for all time and will yet be revealed and utilized again.

And Ḥizkiya said that Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: I am able to absolve the entire world from judgment for sins committed from the day I was created until now. The merit that he accrued through his righteousness and the suffering that he endured atone for the sins of the entire world. And were the merit accrued by Eliezer, my son, calculated along with my own, we would absolve the world from judgment for sins committed from the day that the world was created until now. And were the merit accrued by the righteous king, Jotham ben Uzziah, calculated with our own, we would absolve the world from judgment for sins committed from the day that the world was created until its end. The righteousness of these three serves as a counterbalance to all the evil deeds committed throughout the generations, and it validates the ongoing existence of the world.

And Ḥizkiya said that Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: I have seen members of the caste of the spiritually prominent, who are truly righteous, and they are few. If they number one thousand, I and my son are among them. If they number one hundred, I and my son are among them; and if they number two, I and my son are they. The Gemara asks: Are they so few? But didn’t Rava say: There are eighteen thousand righteous individuals in a row before the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Surrounding are eighteen thousand” (Ezekiel 48:35)? Apparently, the righteous are numerous. The Gemara answers: This is not difficult. This statement of Rabbi Shimon ben Yoḥai is referring to the very few who view the Divine Presence through a bright, mirror-like partition, while that statement of Rava is referring to those who do not view the Divine Presence through a bright partition.

The Gemara asks further: And are those who view the Divine Presence through a bright partition so few? But didn’t Abaye say: The world has no fewer than thirty-six righteous people in each generation who greet the Divine Presence every day, as it is stated: “Happy are all they that wait for Him [lo]” (Isaiah 30:18)? The numerological value of lo, spelled lamed vav, is thirty-six, alluding to the fact that there are at least thirty-six full-fledged righteous individuals in each generation. The Gemara answers: This is not difficult. This statement of Abaye is referring to those who enter to greet the Divine Presence by requesting and being granted permission, while that statement of Rabbi Shimon ben Yoḥai is referring to those who enter even without requesting permission, for whom the gates of Heaven are open at all times. They are very few indeed.

§ The mishna asks: At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? The mishna answers that they would praise the altar and glorify God. The Gemara challenges this: But in doing so aren’t they joining the name of Heaven and another entity, and it was taught in a baraita: Anyone who joins the name of Heaven and another entity is uprooted from the world, as it is stated: “He that sacrifices unto the gods, save unto the Lord only, shall be utterly destroyed” (Exodus 22:19)? The Gemara answers that this is what the people are saying when they depart the Temple: To the Lord, we acknowledge that He is our God, and to you, the altar, we give praise; to the Lord, we acknowledge that He is our God, and to you, the altar, we give acclaim. The praise to God and the praise to the altar are clearly distinct.

§ The mishna continues: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat. And according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, on the seventh day of the Festival they would bring palm branches to the Temple. Rav Huna said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? It is as it is written: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm” (Leviticus 23:40). Branches in the plural indicates that two branches must be taken, one for the lulav and one for placement around the altar. And the Rabbis say: Although the word is vocalized in the plural, based on tradition it is written kappot, without the letter vav. Therefore, it is interpreted as if it were written kappat, indicating that only one palm branch need be taken.

Rabbi Levi says: The rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is not based on a verse. Rather, it is a custom that developed to express praise for the Jewish people, likening them to a date palm. Just as the date palm has only one heart, as branches do not grow from its trunk but rather the trunk rises and branches emerge only at the top, so too, the Jewish people have only one heart directed toward their Father in Heaven.

§ Rav Yehuda said that Shmuel said: The blessing over the mitzva of lulav is recited seven days and the blessing over the mitzva of sukka is recited one day. What is the rationale for this distinction? It is written explicitly in the Torah that the mitzva to sit in the sukka applies all seven days. The Gemara explains: With regard to the lulav, where the nights are distinct from the days, as the mitzva of lulav is not in effect at night, each day is a mitzva in and of itself. A separate blessing is recited over each mitzva. However, with regard to sukka, where the nights are not distinct from the days, as the mitzva of sukka is in effect at night just as it is during the day, the legal status of all seven days of the Festival is like that of one long day.

But Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The blessing over the mitzva of sukka is recited seven days and the blessing over the mitzva of lulav is recited one day. What is the rationale for this distinction? The Gemara explains: The mitzva of sukka is a mitzva by Torah law all seven days of the Festival. Therefore, a blessing is recited for seven days. However, the mitzva of lulav, other than on the first day, is a mitzva by rabbinic law, as the Sages instituted an ordinance to take the lulav for all seven days to commemorate the practice in the Temple. Therefore, it is enough to recite the blessing one day, on the first day.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: One recites a blessing over both this, the mitzva of sukka, and over that, the mitzva of lulav, all seven days. Rav Yosef said: Take the statement of Rabba bar bar Ḥana in your hand, as all the amora’im who transmitted statements of Rabbi Yoḥanan hold in accordance with his opinion in matters related to sukka.

The Gemara raises an objection based on a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל המצות אין יוצא בהן אלא דרך גדילתן העיקר למטה (והצמר) [והצמח] למעלה שנאמר עצי שטים עומדים. כלומר כמו שעומדין בגדילתן. רשב"י היה במערה י"ג שנה ונראה לו בדרך מראות אלהים גודל כבודו והיה יודע בעצמו שהוא חסיד גדול והיה אומר יכול אני לפטור העולם כגון זה האמור בסדום אם אמצא שם כך וכך צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם מיום (שנברא העולם) [שנבראתי] עד עכשיו כלומר בזכותי יתקיים העולם. ולא יחרב ולא ישחית אלהים העולם בעבורי. ואפי' אם אין שם צדיק ואם יהיה אלעזר בני עמי משנברא העולם ועד עכשיו. כלומר שלא תהא כליה כגון המבול שהיה בכל העולם כענין שפרשנו למעלה ואילמלי יותם כו' ולמה יותם לפי שנתברר לו כי לא קבל מזכיותיו בעוה"ז כלום שכל צדיקים קבלו בעוה"ז מעין השמור להן לעוה"ב ור' שמעון ובנו ויותם לא קבלו בעוה"ז לפיכך היתה להם זכות גדולה משאר הצדיקים. ואמר עוד ר' שמעון ראיתי בני עלייה פי' ראיתי ברוה"ק כגון ראיית חלום כי הצדיקים שבדור הזה הראויין לעלות לג"ע מועטין הן שהמקום המוכן להם מגיד זה ואמר אם אלף הן מובטח אני שאני ואלעזר בני מהן ואם שנים הן אני ובני הן ואקשינן איני שהצדיקים שבכל דור מופרדין בפני עצמן והאמר רבא דרא קמא פי' שורה של צדיקים הראשונים דמקמי קב"ה י"ח אלפי פרסי היא שנאמר סביב שמונה עשר אלף. ופרקינן הללו כולן צדיקים הן אבל מהן מסתכלין באיספקלריא שאינה מאירה ומהן מסתכלין באספקלריא הגדולה המאירה ואני לא אמרתי מועטין הן אלא המסתכלין באספקלריא המאירה בהן אמרתי ומקשינן ומי זוטרי כולי האי להיותם שנים והאמר אביי לא פחות עלמא מל"ו צדיקים בכל דור דמקבלי פני שכינה בכל יום שנאמר אשרי כל חוכי לו לו בגימטריא שיתא ותלתין ופרקינן לא קשיא הא דעיילי בבר הא דלא עיילי בבר פי' יש מי שאומר עיילי בבר הצדיקים העולין בג"ע בבניהן שהיה הוא צדיק ובנו צדיק כמותו כגון ר' שמעון ובנו ר' אלעזר זהו שאמר מועטין הן בדור זה ויש מי שאומר הצדיקים הנכנסים בישיבה של מעלה בלא בר. כלומר אינן מתעכבין בחוץ עד שימליכו בשכינה המלאכים הממוני' ליתן רשות להכנס לפי שהן חשובין הרבה לפני השכינה ואין מי יעכב עליהן אלא מיד הן נכנסין בלא נטילת רשות ואלו שהן בענין הזה מועטין הן ושאר הצדיקים אינן כן והלא אביי ורבא דאחרונים הן לגבי רשב"י ואיך מקשינן מדבריהם עליו אלא ללמדך המסורת שהיה בידם בדברי אביי ורבא כך היה בידי הראשונים בקבלה כהל"מ. ואינם דבריהם שאלו הדברים וכיוצא בהן אי אפשר להאמר אלא בקבלה מן הנביאים ואלו הדברים שקיבלו מרבותיהם היו מגידין. פי' אני והו הושיעה נא. פי' על השכינה הדברים אמור כדכתיב בכל צרתם לו צר. הא דאמר ליה ולך מזבח אסור שנמצא משתף שם שמים למזבח ותניא כל המשתף שם שמים בדבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו. אלא כך היו אומרים ליה אנו מודים ולך מזבח אנו משבחים:

מתני' כמעשהו בחול כך כו'. ר' יוחנן בן ברוקה אומר חריות של דקל היו מביאין כו'. מ"ט דר' יוחנן בן ברוקה שנאמר כפות תמרים אחת לולב ואחת למקדש ואין הלכה אלא ערבה למקדש:

בשעת פטירתן מה הן אומרים.‎ פי׳‎ ‎אדלעיל קאי כשנפטרין מן זקיפת ההקפה במזבח היו אומרים יופי לך מזבח לך אנו מודים ולך אנו מקלסין וסוד המזבח ידוע ממה שנאמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור והיא חכמה שלימה שראויה לקלס ולשבח והמשכיל יבין:

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת רבי יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בצדי המזבח כו׳‎ אר״ה מ״ט דר׳‎ יוחנן דכתיב כפות תמרים אחד ללולב ואחד למזבח מסתברא דלא פליג רבי יוחנן אמצות ערבה דהא כולי פרקין רהיט דאיכא מצות ערבה או מקרא או הלכה למשה מסיני אלא דסבר רבי יוחנן יום ז׳‎ דוקא מצוה לערבה להקפת מזבח של ז׳‎ א״נ דסבר דאיכא ערבה ולולב למזבח כל שבעה ומפני שהערבה טפלה ללולב נקרא יום חבוט חריות ורבנן סברי דליכא לולב למזבח כלל דכפת כתיב:

רבי לוי אמר כתמר מה תמר אין לו אלא לב אחד שאין לו קליפה אלא תוכו כברו אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים ומש״ה אפקיה רחמנא בלשון כפות תמרים ולא בלשון לולב וסימנא בעלמא היא:

אמר רבי יהודה אמר שמואל לולב שבעה סוכה יום אחד. פי׳‎ שעל לולב מברכין כל שבעה ועל הסוכה יום ראשון בלבד:

מ״ט לולב דמפסקי לילות מימים כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה. פי׳‎ ולא נפיק בברכה דחבריה ואע״ג דשאר ימים לולב דרבנן קסבר דאמצות דרבנן מברכין מידי דהוה אנר חנוכה ומקרא מגילה דרבנן:

סוכה דלא מפסקי לילות מימים שהרי מצותה נוהגת בלילות כבימים כל שבעה כחד יומא אריכתא דמי. פי׳‎ ואע״ג דכלהו דאורייתא בחדא ברכה סגי להו ומברך בכניסה ראשונה שנכנס שם או ביום ראשון או בשאר ימים כדאמרי׳‎ לקמן דכוותיה דאי לא מברך האידנא מברך למחר וליומא אחרינא:

ורבה בר בר חנא א״ר יוחנן סוכה ז׳‎ ולולב יום אחד מ״ט סוכה דאוריי׳‎ שבעה לולב דרבנן יום אחד הא ודאי טעמא דשמואל גבי לולב טעמא רבה הוא דכיון דמפסקי לילות מימים לא נפיק חד בברכתא דחבריה אלא דרבי יוחנן סבר דלא מברכין אלולב אלא יום ראשון שהוא מן התורה בלבד דאמצות דרבנן לא מברכין ולדידיה לא מברכין נמי אנר חנוכה ומגילה דהא כלהו חד טעמא הוא וכדאמרינן לקמן דרב סבר לולב שבעה מדקאמר שמברכין על נר חנוכה והכי סוגיין התם בדוכתייהו דמברכי׳‎ אנר חנוכה ומקרא מגילה הלכך פשיטא מלתא דלית הלכתא כרבי יוחנן בלולב ואע״ג דשמואל ור׳‎ יוחנן הלכה כר״י שאני הכא דסוגיא דאמוראי בתראי כשמואל כדאמרן והא דא״ר יוחנן דסוכה ז׳‎ משום דהוי׳‎ דאורייתא לאו היינו עיקר טעמיה דהא שמואל סבר נמי דסוכ׳‎ דאורייתא נמי ז׳‎ וקרא הוא ואפ״ה כיון דלא מפסקי לילות מימים הוה כחד יומא אריכתא ובחדא ברכתא סגיא להו אלא דהאי טעמא דנקיט לר׳‎ יוחנן סוכה דאורייתא סניפין הוא איידי דקאמר לולב דרבנן אבל עיקר טעמא דר׳‎ יוחנן אע״ג דכלהו חדא יומא אריכתא נינהו כיון שמתערטל ממצותה כשיוצא ממנה חייב הוא לחזור ולברך עליה כשחוזר ונכנס בה שחוזר ומתלבש במצותו ואפי׳‎ בו ביום עצמו שכל שעה שנכנס בה כתחלת מעשה כי היציאה משם היא גמר כניסה ראשונה והיינו דאוקימנא מלתי׳‎ כתנאי דתפילין דתני׳‎ תפלין כל זמן שמניח מברך עליהן ואפי׳‎ אלף פעמים ביום דליכא הפסקה בנתים דכולי׳‎ יומא חזי לתפילין אפ״ה כיון שחלץ אותם ומתערטל מהם גמרה לה הנחה ראשונה לגמרי וכשחוזר ומניחן הוי תחלת מעשה לגמרי ובעי ברכה ולא מצטרף אברכה קמייתא מעתה לר׳‎ יוחנן דקאי כר׳‎ בתפילין חייב הוא לברך בסוכה כל זמן שנכנס בה בין ביום בין בלילה כתפילין כ״ז שמניחן והלכתא כותיה בסוכה דהא קי״ל כר׳‎ בתפילין וכדפסק רב יוסף בהא הלכה כרבי יוחנן והאי דקאמר ר״י סוכה ז׳‎ היינו שמברך עליה כל שבעה כל זמן שנכנס בה ומשום דשמואל נקט לולב ז׳‎ נקט רבי יוחנן סוכה ז'. מיהו כי אמרי׳‎ דמברך על הסוכה כ״ז שנכנס בה היינו כשיוצא ממנה מתחלה יציאה גמור׳‎ לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר דהוי כחליצ׳‎ דתפילין אבל לא יצא מתחלה אלא לדבר עם חבירו או להבי׳‎ דבר לסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר וכיוצא בזה לענין ברכ׳‎ הנהנין כשעמד בתוך הסעודה על דעת לחזור לאלתר שאינו טעון ברכה לאחריו ולא לפניו ולקביעי׳‎ הדר ואע״פ שלא הניח שם זקן או חולה וכדפרישנא בדוכתא ויש מרבותינו חכמי צרפת ז״ל שכתבו דכיון דאיכא בסוכה חיוב ענינים משונים אכילה ושינה וכיוצא בהן שכל עת שקובע עצמו לעשות בה א׳‎ מדברים אלו הוי כהנחה דתפלין וחייב לברך אע״פ שלא יצא משם וכ״ש לרבנן דבי ר׳‎ אשי דמברכין על התפילין כל היכי דמשמשי בהו ויש שסבורין דסגי בברכה אחת בכל יום בכניסה ראשונה ומה שכתבנו נכון ועיקר והלכה למעשה מפי רבי נר״ו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן ידי חובה אלא כדרך גדילתן כגון נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג וכיוצא באלו אינו יוצא בנטילתן אא"כ הוא נוטלן ראשן מלמעלה וזנבן מלמטה כדרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים והיה לו לומר ועשית את הקרשים עומדים שהרי הענין שיהו הקרשים עומדים כדרך גדילת העצים וכבר ביארנוה למעלה:

הלולב מברכין עליו כל שבעת הימים ואע"פ שאין נטילתו כל שבעה בגבולין אלא מדברי סופרים אעפ"כ מברכין כשאר מצות שמדברי סופרים וכמו שאמרו בכולן והיכן צונו מלא תסור ואע"פ שאינו דומה לגמרי לשאר דברי סופרים שהרי זה עיקרו ביום ראשון מן התורה בכל מקום והיה ראוי לומר שמכיון שבירך עליו כדין תורה לא יחזור ויברך עליו מדברי סופרים מ"מ יום ראשון לחוד ושאר הימים לחוד שהרי לילה מפסיק בין שני החיובים אחר שהלילה אינו זמן לולב ומברך ביום ראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים ודוקא בשעת נטילה לצאת אבל נטילת המנהג שאדם נוטלו כל היום כמו שהזכרנו במנהגן של אנשי ירושלים אף ביום ראשון אינו צריך לברך אע"פ שכבר הניחו וחזר ונטלו אע"פ שבתלמוד המערב נראה היפך הדברים כמו שביארנו ומעתה אין צריך לומר בסוכה שהיא מן התורה כל שבעה שמברכין עליה כל שבעה ואע"פ שאין הפסק בה בין חיוב לחיוב שהרי אף לילה זמן סוכה והיה לנו לומר כולהו כחד יומא אריכתא דמי ומשברך פעם אחת לא יהא צריך לברך אינו כן אלא כל שבעה כמו שיתבאר הטעם בסמוך:

גמרא ואלמלא יותם בן עוזיהו כו' עיין פרש"י ובס' ד"ה פי' בע"א מפני שבכל מלכי יהודה כו' נמצא בכ"א קצת חטא חוץ מיותם וע"ש שהביא המאמר בע"א שהוא תמוה וק"ל:

ע"ב כל העושה איסור לחג באכילה כו' לפרש"י לשון איסור לא ידעתי לפרש ולולי פירושו נראה דאיסור כמשמעו שעושה לו איסור וגדר במצות אכילה ושתיה בחג דהיינו שלא לאכול אכילה גסה ושלא ישתכר יותר מדאי שאינו לש"ש והרי אותו מותר שלא אכל ושתה נחשב לו כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן ועד"ז אמרו בפ' הרואה פתח במזבח וסיים בשלחן מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר כו' כמפורש בחידושנו ס"פ ח"ה:

כל המצות כו' שנאמר עצי שטים עומדים כו'. כולה מפורש בפ' בא לו:

בפרש"י לפטור בזכותי אני סובל כל עונותיהם כו' עכ"ל. והיינו שסובל עונותיהם ביסורין וצער שהיה לו ולבנו במערה כדאמרינן פ' ב"מ ועוד אמרו בפ' הפועלים בבנו ר"א כולהו שני יסורין דר"א לא שכיב אינש בלא זמניה וביותם נמי צ"ל דהוה קים להו דהוה סובל יסורין וכהאי לשנא אמרינן פ' הדר שאמר רבי אליעזר בן עזריה יכולני לפטור כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בהמ"ק עד עכשיו ומסיק דהיינו מדין תפלה ליכא לפרושי כי הכא אלא ר"ל יכולני בטענה לפטור אותם וק"ל:

ראיתי בני עלייה כו'. למעלה בשמים קרי ליה עליה והצדיקים שבארץ השייכים שם קרוים בני עליה ועש"ה הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו וגו' ר"ל אגודתו של צדיקים השייכים שם בארץ יסודם לסבול עון העולם כדלעיל:

י"ח אלפי דרא הוה כו' שנאמר סביב י"ח כו' סיפיה דקרא ושם העיר מיום ה' שמה קדריש כמו שפרש"י והתוס' ובפ' הספינה דרשו מיניה דירושלים שלמטה שתקרא על שמו של הקב"ה כו' ושמה מלשון שם ע"ש והכא דרשו מיניה ושבקו מלת שמה כפשטיה ועל עיר ירושלים שלמעלה קאי דכתיב עיר גבורים עלה חכם וגו' ועלה שפיר כתיב מיום ה' שמה שהשכינה שרויה שם לעולם ועלה קאי סביב לשכינה י"ח אלף דרא דצדיקים:

הא דמסתכלי באספקלריא המאירה כו' עיין באורך בערוך ערך אספקלריא ויש לדקדק דמסיק הכא דמסתכלי באספקלריא מאירה לא הוו פחות מל"ו צדיקי ואנן אמרינן בפרק החולץ דמשה לחוד ראה באספקלריא מאירה וכל הנביאים לא ראו באספקלריא מאירה וי"ל דהתם בנביאים קאמר אבל הכא בצדיקים וחכמים כמו רשב"י וחביריו קאמר וכדאמרי' דחכם עדיף מנביא ומיהו ק"ק מההיא דפרק ג"ה אילו מ"ה צדיקים שהעולם מתקיים עליהם כו' ע"ש במאי מתוקמא מנין מ"ה צדיקים וי"ל דהתם בצדיקים במעשים בעלמא קאמר והכא בחכמים בעיון מושכלים קמיירי וק"ל:

אשרי כל חוכי לו ל"ו גימטריא כו'. משום דה"מ למכתב אשרי כל חוכיו דריש מלת ל"ו גימטריא כו':

הא דעיילי בבר כו'. עיין פרש"י ועוד פי' בערוך בר בלשון תרגום בן כלומר שיהא צדיק ובנו כמותו כמו ר"ש ובנו ר"א מועטין כו' ע"ש:

תוס' ד"ה אחת ללולב ואחת למזבח וכו' עד ומיהו לר' לוי דמפרש טעמא דר' יוחנן בן ברוקא וכו' שאין להם אלא לב א' לאביהם שבשמים אפשר דלא הוי אלא יום א' כצ"ל:

בא"ד ובין יהיה יום א' ובין יהיה כל ז' לא היתה ערבה בטלה וכו' וצריך ליתן טעם לדברי התוס' דאמאי כתבו דלר' לוי בין יהיה יום א' ובין יהיה כל ז' לא היתה ערבה בטלה ותרוייהו היו לר' יוחנן בן ברוקה ולרב הונא דמפרש טעמא דר' יוחנן בן ברוקה דיליף מקרא דכפות כתבו התוס' לעיל בסמוך דסבר חריות של דקל היו מביאים כל ז' ולא ערבה אימא לרב הונא נמי ס"ל לר' יוחנן בן ברוקה תרוייהו הוו ונראה דטעמם דודאי פשוטן של דברים משמע דר' יוחנן בן ברוקה פליג וס"ל דחריות של דקל היו מביאים ולא ערבה אלא שלפי סברת ר' לוי דאמר דהחריות של דקל לא היו מביאים אלא לסימן טוב ע"כ צ"ל דגם לר' יוחנן בן ברוקה היו זוקפים הערבה ע"ג המזבח מטעם גזירת הכתוב לאבא שאול או מהלכה לרבנן ואגב זה היו זוקפין ג"כ חריות של דקל לסימן טוב אבל אי ס"ל דלא היו מביאים ערבה כלל לר"י ב"ב לא מסתבר לומר שהיו מביאים החריות של דקל לבדו לסימן טוב מאחר שלא היו מביאים שום דבר זולת זה ע"ג המזבח מדינא מצד החיוב דמאיזה דמיון וסיבה נפלו על ענין זה להביא דבר אל המזבח לסימן טוב אם לא מחמת שבלאו הכי היו מביאים הערבה להמזבח הביאו ג"כ החריות של דקל לסימן טוב וק"ל:

רש"י בד"ה בשעת פטירתן כו'. נ"ב מדברי רש"י יראה שלא כתוב במשנה בשעת פטירתן כו' אלא מדברי סתמא דתלמודא הוא והוא מן התוספתא וכן בס"א אינו במשנה וכן מוכח מעין יעקב ע"ש:

גמ' הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושווייך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו כו' כצ"ל:

שם חוץ מן העולה לג' דברים שעולין דרך שמאל וחוזרין על העקב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שהיין והמים מגולין היינו טעמא דפסולין לגבי מזבח דחיישינן שמא שתה כו' כצ"ל והשאר נמחק:

ד"ה חד יומא כו' צ"ל קודם דיבור פרוונקא כו':

בא"ד חד יומא שבקוך יפקיעוך מן השמים כצ"ל:

בד"ה ומקיפין כו' של כבש שהיא לשמאלו כו' במס' זבחים כצ"ל ונ"ב בפ' קדשי קדשים דף (ל"ח) [ס"ב]:

גמרא ה"ק ליה אנחנו מודים כו' ליה אנחנו מודים. ק"ל התנן בברכות ובמגילה האומר מודים מודים משתקין אותו ועי' לקמן (נג ב) ובפרש"י שם ד"ה אנו ליה. ולפי מה שפירש הרש"א בח"א א"ש:

שם כפות שנים אחת ללולב ואחת למזבח. ק"ל דמשמע ששניהם שוין והרי חריות פסול ללולב לעיל (לב) והכא אמר דוקא חריות] :

גמרא אר"י א"ש כו' סוכה דל"מ לילות מימים כולהו ז' כחד יומא כו'. בס' ב"א האריך בישוב סתירת דר"י דהכא להא דמביא הש"ס משמיה במנחות ע"ש וסוף דבריו דס"ל דציצית חובת גברא וא"א להבטל ודבריו בטלים דשם (מא) מבואר דאי ל"ל טלית בת חיובא אינו מחויב לאהדורי בתרה:

שם נקוט דרבב"ח בידך כו'. לכאורה הל"ל כרבין דאף לולב שבעה דשמואל ס"ל כוותיה דכה"ג כתבו הפוסקים בכ"ד. ועי' רש"י לקמן ד"ה ה"ג:

תד"ה סביב וכתיב ופאת ימה כו'. העתיקו הכתובים שלא כסדרן וקצתן גם שלא ככתבן עי' במקרא:

תד"ה אחת וריב"ב דריש להוערבי כו'. כצ"ל בתיבה אחת:

בא"ד והא כו' ואותו היום ל"ד יום א'. וזה דוחק ולעד"נ דהאי וחובטין אותן כו' דקאמר לא היה אלא ביום ז':

והא קא משתתף. נ"ב ההתפעל על השם קאי:

כָּל הָעוֹשֶׂה אֵסוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. נראה לי בס"ד הכונה שאינו אוכל ושותה למלאות כריסו בשביל תאות גופו אלא אוכל ושותה לכבוד החג שמקשר כונתו בהארת החג עם אכילה ושתיה.
או יובן הכונה שאינו הולך לבתים אחרים אלא הוא אסור בביתו לאכול ולשתות עם אשתו ובניו ובני ביתו 'מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן' כי שלחנו של אדם שמכוין בו לשם שמים הוא דוגמת מזבח ואכילה ושתיה שעליו דוגמת קרבן וכמו שאמרו (מנחות צז.) על פסוק (יחזקאל מא, כב) 'זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵ יְיָ'.

ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש אסרו חג על אור מקיף שמושכין בימי סוכות שיתקשרו בו וחג הוא לשון הקף עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא דֶּרֶך גְּדִילָתָן. צריך להבין מה טעם יש בזה ומאי נפקא מינה בין דרך גדילתן או להפך?
ונראה לי בס"ד דידוע אותיות 'מִצְוָה' הם אותיות שם הוי"ה כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה וכמו שכתב הגאון מהרש"א ז"ל, והטעם שיש בשם מִצְוָה אותיות הוי"ה לרמוז דהמצוה צריכה להיות שלימה במחשבה וכונה ודבור ומעשה, ואלו הארבעה הם באותיות שם הוי"ה דהמחשבה שבמוח היא בסוד אות יו"ד דשמא קדישא שהיא חכמה, וכמו שכתב אליהו זכור לטוב 'חכמה מוחא' וכונה שבלב היא בסוד אות ה"א ראשונה דשמא קדישא שהיא בינה, וכמו שאמר 'בינה ליבא' והדיבור שהוא קול הוא בסוד אות וא"ו דשמא קדישא שהוא תפארת, והמעשה היא בסוד אות ה"א אחרונה דשמא קדישא שהיא מלכות.
ובזה מובן בס"ד מאמר רז"ל (שבת סג.) כל העושה מצוה כמאמרה, כלומר המחשבה והכונה שהם רמוזים באותיות מ"צ דמצוה כי הם בא"ת ב"ש י"ה צריך להקדים אותם קודם הברכה שהיא קול והמעשה כמו דאותיות מ"צ בשם מצוה הם קודמים, וכן צריך להקדים הברכה שהיא רמוזה באות וא"ו דמצוה שהוא סוד קודם המעשה הרמוזה באות ה"א דמצוה וזהו כמאמרה של מצוה בקריאת שמה שאם יעשה המעשה לברכה מה תועלת בברכה דצריך לברך עובר לעשייתם, וכן אם אחר שיעשה המעשה יכונן מחשבתו וכונתו לשם שמים מה תועלת יש בזה.
ובזה מובן בס"ד שפיר הטעם שצריך שיעשה המצות דֶּרֶך גְּדִילָתָן לרמוז שצריך לקיים שלימות המצוה במחשבה וכונה ודבור ומעשה בסדר אותיות הקבועים בשם המצוה דתחלה יקדים המחשבה והכונה שהם כחדא נפקין וכחדא שריין שיעורר מחשבתו וכונתו כראוי לשם שמים ואחר כך יאמר הברכה הרמוזה בוא"ו ואחר כך יעשה המעשה הרמוזה באות ה"א.
'עֹמְדִין', שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָן וּבָטֵל סִכּוּיָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים", שֶׁעוֹמְדִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. פירשו המפרשים רוצה לומר אבדה תקותם של הקרשים כי סִבְרָן לשון תקוה כי תרגום (בראשית מט, יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי הֳ', 'לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ' וּבָטֵל סִכּוּיָן של ישראל פירוש תקוה שישראל מצפין שישובו אלו הקרשים לנו עד כאן דבריהם. וקשה והלא המשכן נגנז דאין בו צורך עוד אחר שנבנה בית המקדש וגם עתה אנחנו מקווין לבנין בית שלישי ולא שיחזור המשכן ומה צורך עוד בקרשים ועמודים ומה היא התקוה שאנחנו מצפין בעבורם?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בליקוטי תורה לרבינו האר"י ז"ל בסוף ויקרא דאדני חצר המשכן עם אותם שבפתח הם ס"ה כמנין שם אדנ־י לפי שכולם היו בחינת שם אדנ־י שהוא המלכות והעמודים והקרשים הם נצח והוד, עד כאן יעוין שם. וידוע כי נבואת הנביאים היא בסוד אספקלריא שאינה מאירה שהיא בחינת המלכות אך יניקתם היא מן נצח והוד כמו שכתב הפייטן נצח והוד יניקת הנביאים, ולכן הנביאים נקראו מִשְׁכַּן ה' כי מקום הנבואה שלהם ויניקתם הכל במשכן באדני החצר והקרשים והעמודים. וידוע כי בשעת מתן תורה כל ישראל היו נביאים ואחר יום מתן תורה פסקה ונשארה אצל אנשים פרטיים אבל לעתיד תחזור עטרה ליושנה שתחזור הנבואה לכל ישראל בתמידות וכמו שאמר הנביא בהבטחות של עתיד לבוא (יואל ג, א) 'וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם' וכתיב (ירמיה לא, לג) 'כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם'. וזו היא התקוה שאנחנו מצפים למשכן בקרשיו ועמודיו דאין הכונה על גוף הקרשים והעמודים אלא הכונה על הנבואה הרמוזה בקרשים ועמודים של המשכן ובאדניו, וכן מה שכתב על תקותם של קרשים ועמודים הכונה על הנבואה הרמוזה בהם שגם הנבואה מצפה שתחזור לנו ואנחנו מצפים אליה.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי: יָכוֹל אֲנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי וְעַד עַכְשָׁיו. וְאִלְמָלֵי אֶלְעָזָר בְּנִי עִמִּי, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו. קשה איך חשב זכות רבי אלעזר בנו יותר ממנו שבצירופו יפטור מיום שנברא העולם?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בסה"ק אֶבֶן שְׁלֹמֹה על שיר השירים הקדמה בשם המפרשים ז"ל על מאמר (משנה אבות ב, טז) 'אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה' דערך שכר התורה נחשב בערך אבנים טובות ומרגליות שאם מרגלית אחת שמשקלה משקל אחד שוה עשרה זהובים אם יהיה משקלה עשרה משקלים שוה אלף זהובים דנחשב כל משקל במאה זהובים וכן על זה הדרך עיין שם. ואם כן גם הכא אתי שפיר שבצירוף זכות רבי אלעזר שיצטרף עם זכות רשב"י להיות הכל חלק אחד ועצם אחד ממילא יגדל המשקל ואז יגדל הערך עד מאד ולעולם זכות רשב"י בפני עצמו הוא יותר גדול מרבי אלעזר בנו.
ועוד נראה לי ידוע דכל צדיק יש לו התערבות עם אנשי דורו שנתפס בעבורם ולכן בעבור אנשי דורו שהוא נתפס עליהם צריך זכות הרבה להצילם אבל דורות שקדמו שאינם שייכים לו ואין נתפס בעבורם אז יספיק להצילו בתוספת זכות של רבי אלעזר בלבד.
והנה עדיין יש להקשות איך יהיו ניצולים מדין של מעלה והלא כלל ידוע דאין זכות הצדיק יועיל אלא להגין על החיים שלא תבא עליהם רעה בעולם הזה אבל הצלה מגיהנם לרשעים אין הצדיק מציל ולכן יצחק אבינו ע"ה לא הציל את עשו וכן רבי מאיר בעל הנס לא הציל את אלישע המכונה 'אחר', אלא רק הועיל להביאו לגיהנם שיהא נידון שם. ועוד יש להקשות מאחר דיכול להציל כל אנשי דורו בזכותו בלבד למה לא עשה כן ומי מעכב על ידו?
והנה בדרושים פרשתי בס"ד המאמר הזה על פי מאמר רז"ל בסנהדרין (סנהדרין צא:) בענין חשבון עונש הגוף והנפש דמשלו משל לחגר וסומא דעולה מדבריהם על פי המשל ההוא דבכל המעשים הנעשים בעולם הזה מהנפש והגוף יש לכל אחד דין זה אינו יכול לבדו לעשות וזה אינו יכול, וידוע פלוגתא דרשב"י ורבנן בגמרא דשבת (שבת צב:) דרבנן סברי בשנים שעשו דבר אחד וזה אינו יכול לבדו וזה אינו יכול לבדו שניהם חייבין, ורשב"י סבירא ליה שניהם פטורין כיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל חד חשיב מסייע ואין בו ממש עיין שם.
ולפי זה לסברת רשב"י גוף ונפש יהיו פטורים מן העונש של העונות כיון דחשיבי על פי המשל הנזכר 'זה אינו יכול וזה אינו יכול' נמצא כל חד הוא מסייע דוקא ופטור, ולכן אמר רשב"י יָכוֹל אֲנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין על פי סברתי ד'זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם פטורים' אך דבר זה קשה להיות משתי סיבות חדא דאין למידין דיני שמים מדיני אדם ואני לא אמרתי כן אלא בדיני אדם, ועוד גם בדיני אדם איכא רבים דפליגי עלי ויחיד ורבים הלכה כרבים, לכן אפשר שיגין זכותי דוקא על בני דורי שיעשה הקב"ה חסד זה עמהם לדון אותם על פי סברתי בדיני שמים גם כן ואף על פי דרבים פליגי עלי כל זה אפשר להיות על ידי זכותי ותפלתי ובקשתי על בני דורי דוקא.
אך אם יצטרף רבי אֶלְעָזָר בְּנִי עִמִּי בזכותו ותפלתו ובקשתו אפשר שיעשה הקב"ה חסד זה לבני אדם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו דלא יבצר מהיות בני אדם מדורות הראשונים שעדיין לא פרעו מהם כל העונש שחייבים בו דעתה בזכות שנינו יפטרו אותם לדון אותם על פי סברה שלי, ואם יצטרף זכות ותפלה ובקשה של יותם בן עוזיהו עמנו אפשר שיעשה הקב"ה חסד זה לדון העולם על פי סברתי גם לדורות הבאים מיום שנברא העולם ועד סופו.
מיהו לא בקש והתפלל על דבר זה שיעשה הקב"ה חסד זה לדון את בני דורו על פי סברתו מפני דנפיק להו פסידא מצד אחר דהן אמת שיהיו ניצולים מן העונש על פי סברתו דחשיבי גוף ונפש כל חד מסייע הנה לפי זה יפסידו שכר מצות דאז גם לגבי המצות יהיה להם דין מסייע שאין בו ממש ואין להם שכר מצוה שלימה ממש אלא שכר מסייע, לכך לא בקש על זאת שידין הקב"ה את העולם בדיני שמים על פי סברתו אלא ידון דיני שמים על פי סברת חכמים שסוברין בדיני אדם זה אינו יכול וזה אינו יכול כל חד חשיב עביד מעשה גמורה ושלימה כדי שבזה ירויחו בשכר מצות ולא יפסידו.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בתהלים (תהלים מט, ח) 'אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאֱלֹקִים כָּפְרוֹ' והיינו אָח לשון צער וקאי על עונש העונות לֹא פָדֹה יִפְדֶּה 'אִישׁ' ראשי תיבות אלעזר יותם שמעון שיש בזכותם סיפוק לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ על פי סברה הנזכר ד'זה אינו יכול וזה אינו יכול' חשיבי כל חד מסייע שאין בו ממש רוצה לומר לא ירצו לפדותם להצילם מן העונש והיינו משום דנפיק בזה לאדם פסידא מצד אחר והוא דעל פי זה נמצא 'לֹא יִתֵּן לֵאֱלֹקִים כָּפְרוֹ' אלו המצות שגם במצות אין הגוף והנפש נותנין ועושין מצוה שלימה אלא כדין מסייע יש להם.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב במיכה (מיכה ה, ו) 'וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת הֳ' כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם' כלומר דעושים תשובה על ידי אתערותא דלעילא מכח יסורין שיבואו עליהם דומה לטל שיורד מלמעלה, והעושין תשובה על ידי אתערותא דלתתא דומה תשובתם לרביבים שהוא המטר שיורד מכח מטה כי יעלו האידים מן הארץ ומשקים דכתיב (בראשית ב, ו) 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה'. ועוד אמרו רז"ל (תענית כה:) 'אין טיפה יורדת מלמעלה שאין ב' טפים עולים כנגדה מלמטה'. לכך הָרְבִיבִים מתייחסים לתתא וְהַטַּל לעילא.
וזהו שנאמר וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל שהוא מֵאֵת הֳ' כי יש עושין תשובה מכח אתערותא דלעילא שדומה תשובתם כְּטַל מֵאֵת הֳ' ויש עושין באתערותא דלתתא שדומה תשובתם כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ שאין מתרשלים בתיקון תשובתם מפני שהם מקוים לעזר שיהיה להם בדין מכח שלשה צדיקים הרמוזים באותיות 'אִישׁ' שהוא ראשי תיבות אלעזר יותם שמעון וגם עוד 'לֹא יְיַחֲלוֹ לִבְנֵי אָדָם' שאין מתרשלים בתיקון תשובתם מפני שסומכין על בניהם לומר (סנהדרין קד.) 'ברא מזכה אבא' וזהו 'בְּנֵי אָדָם' כלומר הבנים שלהם.

רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים. נראה לי בס"ד בְּנֵי עֲלִיָּה אותם שיש להם נפש מאצילות שנקראים בנים ועיין בכונות רבינו הרש"ש ז"ל במוסף ראש השנה במה שאמר 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' שכתב אִם כְּבָנִים שיש להם מאצילות אִם כַּעֲבָדִים שיש להם נר"ן [נפש, רוח, נשמה] מן בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] עיין שם. ודע כי אצילות ובי"ע דנקיט הכא הוא על אצילות ובי"ע דמחצב הנשמות שהוא סוד בריאה.
או יובן בס"ד בְּנֵי עֲלִיָּה קאי על צדיקים שעולין מגן עדן התחתון לגן עדן העליון בלתי סעד מלאכים אלא עולין מאליהם דאלו יש להם יתרון גדול בעליה זו וכמו שראה אותו חכם בגוהרקא דרבי חייא ובניו (בבא מציעא פה:).
ועוד נראה לי בס"ד בְּנֵי עֲלִיָּה על אותם צדיקים שנאמר עליהם מזומן לחיי עולם הבא שהם מעלין אורות מ"ן [מיין נוקבין] עד הכתר שרמוז בקוצו של יו"ד דשמא קדישא ונרמז זה בתיבת עליה שהוא על י"ה.
ודע כי מה שאמר רָאִיתִי היינו שראה ברוח הקודש בְּנֵי עֲלִיָּה שהיו בדורות שקדמו והם עתה בעולם הבא אבל על דורו לא ראה ולכך עשה על בני דורו תלת סיפוקי אִם אֶלֶף או מֵאָה או שְׁנַיִם כי מה שאמר אִם אֶלֶף הֵם קאי על דורו כלומר רָאִיתִי דורות שקדמו שהם מועטים ולכן אם בדור זה הם וכו':

אִם שְׁנַיִם הֵם, אֲנִי וּבְנִי הֵם. יש להקשות אי נקיט כפי מדריגות המספר הוה ליה למימר עשר אחר המאה ולמה דילג לאחדים ונקיט 'שְׁנַיִם'?
ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (עירובין יח:) דיו לעולם שישתמש בחצי השם שהם אותיות י"ה וכן כתיב נמי (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ'. וידוע דארבע מדרגות המספר הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה והאלפים כנגד אות יו"ד והמאות כנגד אות ה"א ראשונה, ולכן תחלה עשה השערה 'אִם אֶלֶף הֵם' כנגד אות יו"ד דשמא קדישא ששם סוד האלפים ואחר כך אמר 'אִם מֵאָה הֵם' רוצה לומר אם אין זכות בדור הזה שימצא בו בני עליה אלף כנגד היו"ד אלא ימצא בו כנגד אות ה"א ראשונה שהיא בסוד מאה, ואחר כך אמר 'אִם שְׁנַיִם הֵם' כלומר אם גם לזה אין זכות בדור אלא רק ימצא שנים כנגד שתי אותיות י"ה ולא כנגד בחינתם במספר.
ואל תתמה איך רשב"י ישבח עצמו בפיו כל כך דודאי כונתו לשם שמים כדי שיתלהבו החכמים השומעין בדבריו להתעסק בלימוד הסוד כי הוא לא זכה לכל הכבוד הזה אלא בעבור עסקו בלימוד הסוד ומזה תדע גודל קדושתו וענותו דאף על פי שמוציא מפיו דברים אלו שהם שבחו לא היה עובר בלבבו שמץ גאוה וזה הוא תגבורת נפלאה.
או יובן בס"ד נקיט 'אלף ומאה ושנים' שהם ראשי תיבות אמש כנגד אותיות אמש הנזכרים בספר יצירה פרק ג' דאמר מהן נולדו אבות ומהן נברא הכל ועיין ביאור הרמב"ן ז"ל שם יעוין שם ודוק.

דְּמִסְתַּכְּלֵי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה. הקשה מהרש"א והלא בפרק החולץ (יבמות מט:) אמרו דמשה רבינו ע"ה לבדו ראה באספקלריא המאירה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דמה שאמרו בפרק החולץ הוא על מדרגת הנבואה שישיגו בעולם הזה, אך כאן איירי על הנשמות הנזונים למעלה, וידוע דאספקלריא המאירה קאי על אור התפארת ושאינה מאירה קאי על אור המלכות וכנזכר בשער רוח הקודש דף ב' וגם בזה יש כמה מדרגות כי בכל עולם מעולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] יש בחינת תפארת ומלכות, ולכן גם הנשמות הנזונים מאספקלריא המאירה אינם שוים בזה, וכבר ידוע מה שאמרו רז"ל משה רבינו ע"ה לא השיג שער החמשים דכתיב (תהלים ח, ו) 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים' ורבי עקיבא השיג שער החמשים (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב) ופרשו המקובלים ז"ל דלאו בחדא מדרגה איירי אלא משה רבינו ע"ה בבחינת עולם העליון ורבי עקיבא בתחתון, ועיין בספר הליקוטים דפוס ירושלים ת"ו [תבנה ותכונן] בשמואל שכתב שהנביאים משיגים בהתלבשות אור העליון למטה וכל אחד היה משיג לפי ערכו.
ובזה יתורץ כי דניאל ראה 'עַתִּיק יוֹמִין' (דניאל ז, ט) מה שלא ראה משה! ואיך יהיה זה? אלא מה שהשיג דניאל הוא עַתִּיק דעשיה לפי שבכל עולמות דאבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] יש בהם עשר ספירות ויש בכל עולם כל הפרצופים עיין שם.

וְהָאָמַר אַבַּיֵי: לָא פָּחוּת עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא צַדִּיקֵי, דִּמְקַבְּלֵי פְּנֵי שְׁכִינָה כָּל יוֹמָא. לא ניחא ליה לפרש דברי אביי 'בְּצַדִּיקֵי דְּמִסְתַּכְּלֵי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה' משום דאלו רבים הם. ועוד כיון דקרא משבח להו באומרו (ישעיה ל, יח) 'אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ' ודאי משבח אותם הגדולים ביותר ועליהם אמר אַשְׁרֵי, ומה שתירץ 'הָא דְּעַיְלִי בְּבַר, הָא דְּעַיְלֵי בְּלָא בַּר עיין פירוש רש"י ז"ל.
ועוד נראה לי בס"ד הכונה על פי מה שאמר לעיל מדברי רבינו הרש"ש ז"ל בכונת 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' שאומרים במוסף ראש השנה ודוק.
ועוד נראה לי בס"ד הכונה הוא שיש זוכים שיהיו האב ובנו שניהם מכלל אלו הבאים לראות פני שכינה 'בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה' וזו מעלה גדולה שיזכו האב והבן ביחד ואלו הם מועטים כמו שאמר רשב"י 'אִם שְׁנַיִם הֵם, אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם' ולזה אמר 'הָא דְּעַיְלִי בְּבַר' פירוש עיילי האבות בבנים שלהם 'בר' רוצה לומר בן, דאלו מועטים הם אך אותם ל"ו צדיקים דנקיט אביי אינם אבות עם הבנים ואם ימצא בהם אב ובנו הוא מעט.
או יובן בס"ד על פי מה שאמר הרב קהילת יעקב ז"ל אותיות 'בְּרָכָה' רומזין על הפרצופין נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] והיינו אותיות 'בר' רומזין על יחידה וחיה ואותיות 'כה' על נר"ן [נפש, רוח, נשמה] כי ה"א וא"ו ה"א שבשם עולים מספר כ"ה והם כנגד נר"ן, ולזה אמר (שמואל א׳ כה, ו) 'וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי' שתחברו כ"ה שהם נר"ן ל'חי' ראשי תיבות חיה יחידה עד כאן דבריו, יעוין שם. נמצא לפי זה בר של 'בְּרָכָה' רומזים לחיה ויחידה וכ"ה של 'בְּרָכָה' הם נר"ן. וזהו שאמר 'הָא דְּעַיְלִי בְּבַר' פירוש שזכו לחיה ויחידה שהם בר של 'בְּרָכָה'. 'הָא דְּעַיְלֵי בְּלָא בַּר' שאין להם אלא נר"ן שהם כ"ה של 'בְּרָכָה'.
ובזה יובן בס"ד (שמות ב, יב) 'וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי' פירוש שפנה להביט בנר"ן של קין שהיו צריכים תיקון וראה שתיקון הנפש שהיה במצרי אי אפשר להיות אלא על ידי הריגה ולכן הרגו, ואמר כה וכה רוצה לומר בנר"ן שהיו בעולם בזמן קין וגם בנר"ן ההם שנתגלגלו עתה בגופים חדשים כדי להתקן.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵם אוֹמְרִים? יֹפִי לַךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לַךְ מִזְבֵּחַ. נראה לי בס"ד הכפל קאי על מזבח של מטה ועל מזבח של מעלה אשר הוא מכוון כנגדו וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (בראשית כב, ט) 'וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים'. או יובן יֹפִי לַךְ מצד נסוך המים וְיֹפִי לַךְ מצד נסוך היין.
או יובן על ידי קרבנות המזבח שיש שם ארבעה בחינות דצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] נעשה תיקון בארבע אותיות הוי"ה שכל אחת כלול מארבע שהם י"ו וכן נעשה תיקון בארבע עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] שכל אחד כלול מארבע שהם י"ו. ולזה אמר יֹפִי לַךְ וְיֹפִי לַךְ כי יופי הוא י"ו פי רוצה לומר י"ו חלקים כמו (מלכים ב' ב, ט) 'פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי'.
או יובן שם הוי"ה במספר הקדמיי עולה מספר קו וזה נקרא קו המדה של הוי"ה והשם הזה במיתוקו ימשך ממנו שפע ברכה וזהו שנאמר (דברים כח, ח) 'יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה', 'יְצַו' [106] הוא מספר השם שעולה קו. ואמרתי לכן מנהגינו לכתוב יצ"ו במקום נר"ו ['נַטְרֵיהּ רַחֲמָנָא וּפַרְקִיהּ', כלומר ישמרהו ה' ויצילהו] או ס"ט דלפי פשוטו הוא ראשי תיבות 'יִשְׁמְרֵהוּ צוּרוֹ וִיחַיֵּהוּ. אך יש להבין למה עושים הראשי תיבות באופן זה, והוה ליה למימר יא"ו שהוא ראשי תיבות 'יִשְׁמְרֵהוּ אֱלֹקִים וִיחַיֵּהוּ'? אמנם לפי האמור בחרו בראשי תיבות הנזכר שהוא יצ"ו לסימן טוב על שם 'יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה'. ולזה אמר 'יוֹפִי לַךְ מִזְבֵּחַ' כי 'יוֹפִי' הוא מספר ק"ו שהוא מספר שם הוי"ה הנזכר אשר יתמתק בעבודת המזבח וישפיע טוב.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש הכפל על מזבח הקטורת ועל מזבח העולה שזה תלוי בזה עד כאן דבריו.

הָכִי קָאַמְרֵי: לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים וְלַךְ אֲנַחְנוּ מְקַלְּסִים. פירוש היו אומרים כן בפירוש והתנא קיצר בלשונו. ונראה לי בס"ד מה שאמר מקלסין ומשבחין דאמרו רז"ל (כתובות י:) מזבח מזיח גזרות ומזין ולכן כנגד מזיח גזרות אמרו מקלסין בלשון תרגום כי סלק וקלס שוין באותיות וכנגד מזין אמרו משבחין.

כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא דֶּרֶך גְּדִילָתָן. צריך להבין מה טעם יש בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד דכל היוצא ממקום הזוהמה קודם אחר, יש לו מעלה על אותו האחר שנתאחר במקום הזוהמה, ולכן הנשמות שנשתקעו בחטא אדם הראשון בתוך הקליפות יש מעלה גדולה לנשמות הראשונים בדורות הראשונים על נשמות שבאו לעולם הזה בדורות האחרונים, יען כי הראשונים יצאו מן הקליפה זמן קודם ואלו הבאים באחרונה נשתקעו בקליפה זמן יותר, והאריך לפרש בזה מאמר סנהדרין (סנהדרין קב:) שאמר מנשה לרב אשי חברך וחברי דאבוך קרית לן מהיכא בצעת המוציא? ולא ידע והגיד לו דבוצעין ממקום דקדים בישולא עיין שם.
והנה ידוע דהעץ והצומח יוצא מתוך הדומם והוא מעולה וזך יותר מן הדומם מאד ונחשב הדומם לגבי דידיה כמו זוהמה וקליפה, וידוע דהאילן וכל מין עץ הצומח וגדל ויוצא מן הדומם שהוא העפר תחילתו יוצא מעט ומשהו, והוא הולך וגדל ויוצא לאט עד שנעשה גודלו חמש ושש אמות, אך הוא גדל מלתחת ולא מלעיל, וכמו שנאמר בגמרא דנזיר (נזיר לט.) האי מזיא מלתחת רבי דהא כד צבעין סבא דיקנהון חוורין עקרי שערי דקנהון, וכן הענין גבי עצים ואילנות היוצאים מן הארץ, ונמצא ראשו של העץ הצומח ועולה מן הדומם שהוא העפר שהיה טמון בו הוא יותר מעולה מתחתיתו יען כי זה החלק העליון שבו עלה קודם זמן שעלה תחתיתו, ולכן ראוי שיתכבד במעלה זו להעמידו כדרך גדילתו שיהיה חלקו העליון עומד תמיד למעלה בעשיית המצוה בו.
ועוד נראה לי בס"ד טעם לדבר על פי מה שפרשתי בס"ד טעם נכון על רבי מאיר בעל הנס זיע"א שנקבר מעומד, וכמו רבי מאיר בעל הנס זיע"א שנקבר מעומד בשער הגלגולים ששאל רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל את רבינו האר"י ז"ל אמת זה הדבר שאומרים העולם דרבי מאיר בעל הנס זיע"א קבור מעומד? ואמר לו כן הדבר עיין שם. וצריך טעם לזה למה נקבר מעומד, כי ודאי נקבר כן על פי צוואתו או מן השמים סבבו להיות כך ולמה זה?
ואמרתי בס"ד לזה כי כל צדיק זכותו מגין על דורו כשהוא חי עמהם מפני שהוא משותף עמהם, אך אחר שנפטר פסק השיתוף ואינו מגין עליהם כמו זמן חייו כשהיה חי עמהם ויש הפרש גדול בזה, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל, ולכן מספידין ובוכין בפטירת הצדיק על חסרון שחסר מהם, אך רבי מאיר בעל הנס זיע"א לפי שורש נשמתו זכותו מגין על העולם אחר פטירתו כאשר היה מגין בחייו בעודו עמהם, שלא על חנם נהנו בכל קהילות ישראל לנדור נדרים לשם רבי מאיר בעל הנס זיע"א לעורר הרחמים שיגין זכותו עליהם.
ועל כן נמצא זכותו דומה לעץ הנטוע שהוא עומד על עמדו ואינו דומה לעץ התלוש שהוא מושכב על הארץ, וידוע הפרש בין עץ הנטוע לבין עץ התלוש הוא זה, דעץ הנטוע הוא תמיד עודנו בכוחו ותקפו ואינו יבש ונבל, אבל עץ התלוש הוא יבש ונבל, ולכן קברוהו לרבי מאיר בעל הנס זיע"א מעומד לרמוז שזכותו דומה לעץ הנטוע שהוא עומד, ואינו דומה לעץ התלוש שהוא מושכב על הארץ, ולכן לא קברוהו מושכב.
ובזה ניחא גם דברי המאמר כאן, שכל דבר שנעשה בו מצוה אוחזין אותו דרך גדילתו כלומר כזמן שהיה נטוע בארץ, לרמוז שצריך להיות המצוה דומה לעץ שהוא נטוע שנשאר קיים בתוקפו וכוחו, כן המצוה צריכה שתשאר קיימת בתוקפה וכוחה מתחלה ועד סוף לעשותה בכונה שלימה והתלהבות גדולה וחזקה ולא תהיה הלוך וחסור אצל האדם העושה אותה מתחלה ועד סופה.

דָּבָר אַחֵר: 'עֹמְדִים', שֶׁמַּעֲמִידִין אֶת צִפּוּיָן. פירש רש"י ז"ל שלא היה עושה טס ארוך של זהב כמדת הקרש שיעמוד מאיליו, אלא הצפוי של זהב היה דק מאד שאינו עומד מאיליו אלא רק על ידי העץ שהצפוי קבוע במסמרות של זהב עיין שם. נמצא לפי זה תשמישן עומד בשיתוף העץ והזהב ביחד, דצפוי הזהב אין בו כדי סיפוק לבדו לשמש, דמאחר שהוא דק אינו יכול לעמוד לבדו.
והטעם נראה לי בס"ד כי הזהב הוא גבורה והעץ חסד, ועל ידי שעושין בהם שמוש בשיתוף שניהם יחד יהיה מיתוק הגבורה בחסד, וכיוצא בזה פרשתי הטעם שאמר הכתוב (בראשית כב, ו) 'וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת', כי העץ הוא חסד, ויצחק בנו גבורה, ואברהם אבינו בעצמו חסד, והאש והמאכלת הם גבורה, ובזה נעשה מיתוק הגבורה בחסד, וכן הענין כאן.

תוס' ד"ה כאן במקדש וכו' וב' ימים טובים של גליות אין בהן וצונו. וקשה לי דמ"מ יקשה מברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור בליל ב' דפסח ואולי יש לחלק בין נוסח ברכה בלשון לעשות כן ובין נוסח בלשון על. אח"ז מצאתי שהקשה כן הר"ן עיין בט"ז א"ת סי' ח' ס"ק ו:

שם יכול אני לפטור. עיין אבות דר' נתן פט"ז:

(מה רע"ב רש"י) ד"ה באכילה וכו' יום שלאחר החג.—עי' ירוש' ע"ז רפ"א, דדריש לה מדכתיב "וביום כ"ד לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום וגו'" (נחמ' ט א), ולמה לא נאספו בכ"ג משום שהוא יום שלאחר החג ובו צריכין לשמוח.

אסרו. אגודה של לולב: בעבותים. בהדס שהוא עבות של ג' בדין קליעה: עד קרנות. הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרנות המזבח: איסור לחג. אגודה לחג: באכילה ושתיה. שקורא לחג עונג במאכל ומשתה ויש אומרים יום שלאחר החג. בעבותים בהמות עבות ושמנות: כל המצות. כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה: דרך גדילתן. התחתון למטה והעליון למעלה: שמעמידין את ציפוין. הציפוין של זהב קבוע בהן במסמרות של זהב כדכתיב (שמות כו) ואת הקרשים תצפה זהב ולא היה עושה טס ארוך כמדת הקרש שיעמוד מאיליו: אבד סיברם. משנגנז אהל מועד בטל לו עולמית: סכויים. תוחלתם ומבטם כדמתרגמינן הבט נא (בראשית טו) איסתכי כען לשמיא: לפטור. בזכותי אני סובל כל עונותיהם ופוטרן מן הדין: יותם בן עוזיהו. צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים וזכה בכיבוד אביו ועליו נאמר בן יכבד אב (מלאכי א) שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט עם הארץ כדכתיב (מלכים ב טו) ויותם (בנו) שופט וגו' לא נטל עליו כתר מלכות בחייו וכל דינין שהיה דן אומרן בשם אביו: ועד סופו. עד שיכלה העולם: ראיתי בני עלייה והן מועטין. רואה אני לפי מעשה הבריות שבני עלייה כת המקבלין פני שכינה מועטים הם: סביב שמנה עשר אלף. סיפיה דקרא ה' שמה דאע''ג דבירושלים שלעתיד לבא כתיב קרא דרשינן לי' נמי להכי דמקום ששכינה שמה סובבין אותו שמנה עשר אלף והם הצדיקים הנתונים לפנים ממלאכי כי השרת שנא' (במדבר כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ואומר (ישעיה כג) ליושבים לפני ה' יהיה סחרה ואומר (שם ל) והיו עיניך רואות את מוריך: אספקלריא. מחיצה שחוצצת ביניהם לשכינה: מאירה. כמראה זו שרואין בה ויש צדיקים שאין מאירה להם כל כך ואין יכולין לראות ממש. אשרי כל חוכי לו. המחכים לכת שהוא כמנין לו: בבר. ברשות: דעיילי בלא בר. בלא רשות מועטים הן ובהנהו קאמר אני ובני מהם: בשעת פטירתן. אמתניתין קאי: יופי לך. היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו: ליה ולך. אנו עושין את הכבוד הזה: ליה אנו מודים. שהוא אלהינו: ולך אנו משבחים. שאתה חביב לפניו לכפר עלינו מודים לאו לשון הוד אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים: ר' לוי אומר כתמר. טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה לאו מקרא נפיק אלא סברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל: אין לו אלא לב אחד. כעין מוח יש בו כגון בעץ האגוז והגפן ואין לו אלא בעץ האמצעי הזקוף ועולה וגדל למעלה ולא בחריותיו ומכבדותיו: סוכה שבעה. לברכה: ולולב יום אחד. ואע''פ שניטל כל שבעה זכר למקדש אין מברכין בו אלא יום ראשון שהוא מן התורה: נקוט דרבה בר בר חנה בידך. דאמר סוכה שבעה ולא דרב יהודה אמר שמואל דאמר סוכה יום אחד: דכולהו אמוראי. משמיה דר' יוחנן קיימי כוותיה בסוכה ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כן מצאתי ביסודו של רבינו יעקב:

סביב שמנה עשר אלף. והאי קרא כתיב בסוף יחזקאל (מח) גבי מדתה של ירושלים דלעתיד היקיפה שמנה עשר אלף קנים דנמצאת מדת ריבועה (על) ארבעת אלפים וחמש מאות קנים אורך על ארבעת אלפים וחמש מאות קנים רוחב ומדת הקנה שש אמות ומה שכתוב בספרים תמניסר אלפים פרסי לא גרס פרסי דאטו פרסי מי כתיב בקרא אלא גרסינן תמניסר אלפי דרא קמי הקב''ה והוא היקף הקנה דנמצאת ריבוע ד' אלפים וחמש מאות קנים אורך על ד' אלפים וחמש מאות קנים רוחב דהכי כתיב קרא (יחזקאל מח) ואלה תוצאות העיר מפאת צפון חמש מאות וארבעת אלפים מדה וכתיב (שם) ופאת ימה חמש מאות וארבעת אלפים מדה וכתיב (שם) ופאת נגבה חמש מאות וארבעת אלפים מדה וכתיב (שם) ופאת קדמה חמש מאות וד' אלפים מדה והדר כתיב סביב שמנה עשר אלף ואע''ג דקרא גבי ירושלים כתיב דרשינן מיניה דדרא דקמיה קודשא בריך הוא דכתיב בסיפיה דקרא ושם העיר מיום ה' שמה: אחת ללולב ואחת למזבח. לא יתכן כלל לפרש דרבי יוחנן בן ברוקה לא פליג אלא בשביעי אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל שבעה ולא ערבה כי היכי דאבא שאול דדריש. ערבי אחד למקדש דהיינו כל ז' וכן רבנן דנפקא להו מהלכה דהיינו כל ז' ור' יוחנן בן ברוקה דריש להו ערבי כשאר תנאי דלולב הגזול והלכה לית ליה והא דקתני מתניתא ואותו היום לאו דוקא יום אחד ומיהו לר' לוי דמפרש טעמא דר' יוחנן בן ברוקה כתמר ולא מקרא דריש אלא סברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים (אי) אפשר דלא הוי אלא יום אחד בין יהיה יום אחד בין יהיה כל שבעה לא היתה ערבה בטלה ותרוייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל: אחד זה ואחד זה שבעה. אין סוכה ולולב שוין לברכה דאלולב אין מברך אלא פעם אחת ביום אבל סוכה כל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה וישן ואפילו עשר פעמים ביום מברך אכל אחת ואחת מידי דהוה אתפילין כל זמן שמניחן והיינו טעמא דסוכה דאי מתרמי ליה סעודתא לא אפשר למיכל חוץ לסוכה אע''פ שכבר אכל בו ביום בסוכה וכן תפילין כל היום מצותן שיהו מונחין בראשו ובזרועו אבל לולב אין עיקר מצותו אלא פ''א ביום כדאמ' (לעיל ד' מב.) מדאגבהיה נפיק ביה:

דף מה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד