סוכה מא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

אבל בנקבות, דברי הכל רק על השחוטין מתחללין, ואילו על חיין אין מתחללין, גזרה שמא יגדל מהן עדרים. שגם רבי מאיר מודה לגזירה זו אלא שבזכרים התיר.

אמר רב אשי: מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן, האם שביעית מתחללת רק דרך מקח או גם דרך חילול ופדיון, היא רק בפרי ראשון. כלומר, בפרי עצמו שגדל בקדושת שביעית, שבו דרש רבי אלעזר מסמיכות המקראות דבעינן דרך מקח דוקא. אבל בפרי שני שנתפסה בו קדושת שביעית דרך מקח, דברי הכל הוא מתחלל בין בדרך מקח בין בדרך חילול.

והא דקתני בלשון הברייתא: "לקח" "לקח", שמשמעות הלשון היא כי רק בדרך מקח מתחלל בין בפרי ראשון בין בפרי שני, שהרי גם לגבי הבשר המתחלל בדגים אמרינן לשון "לקח", אין לשון זו בדוקא, אלא איידי דתנא רישא לגבי פרי ראשון "לקח", תנא נמי בפרי שני, בסיפא דברייתא לשון "לקח", אך אליבא דאמת פרי שני מתחלל גם בדרך חילול.

איתיביה רבינא לרב אשי [שפירש כך את מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר] מהאי ברייתא: מי שיש לו סלע של שביעית [וכגון שהחליף פירות שביעית על סלע], וביקש ליקח בו חלוק, שאסור לקנותו בדמי שביעית, דהתורה אמרה: "לאכלה" - ולא לסחורה. והיינו, שאין כוונת התורה לאסור רק מסחר לכשלעצמו שתכליתו לרבות ממונו, אלא עיקר כוונת התורה לאסור החזקת הון של שביעית אחר זמן הביעור, היות ורצון התורה שיאכלו הפירות בשנה השביעית ויתכלו. וכיון שאם יקנה בדמי השביעית חלוק ושאר דברים שאינם מתכלים, יש לחוש שמא ישאר אצלו החלוק גם לשנה הבאה.

אלא כיצד יעשה?

ילך אצל חנווני הרגיל אצלו, שיהיה נאות לו לעשות כרצונו, ואומר לו: תן לי בסלע פירות, ונותן לו את הסלע תמורתם, וכך על ידי זה פוקעת קדושת שביעית מן המעות וחלה על הפירות, כדין דמי שביעית שנתחללו.

ובדבר זה אין איסור מסחר בפירות שביעית, כיון שאינו מרבה ממונו על ידי קניית הפירות, וגם לא קנה בהם מוצר שאינו מתכלה שיש לחוש שישאר בידו לאחר זמן הביעור.

וחוזר הקונה ואומר לו לחנוני: הרי פירות הללו הקדושים עתה בקדושת שביעית, נתונים לך במתנה, ויש לך להזהר לנהוג בהן קדושת שביעית.

והוא החנוני אומר לו: הא לך סלע זו שלי שעתה היא חולין, במתנה. ומעתה הלה הקונה, לוקח בהן במעות אלו שפקעה קדושתם, מה שירצה.

ודייק רבינא מעצתו של התנא: והא הכא, דהסלע הזה של שביעית פרי שני הוא, שהרי אין הוא אלא דמי שביעית, ואפילו הכי קתני, רק דרך מקח, אין. כלומר, רק דרך מקח אפשר לחלל ומשום כך נזקק לטובתו של החנוני. אבל דרך חילול, לא! שהרי אם הלכה כדברי רב אשי שבפרי שני גם דרך חילול מהני, היה אפשר להפקיע את קדושת הסלע על ידי פדיון, מה לו ולחנוני, יטול פירות מביתו, ויאמר, הרי סלע זה מחולל על פירות אלו, ויאכל את הפירות בקדושת שביעית ובסלע יקנה מה שיחפוץ.

אלא על כרחך לא כך אמר רבי אשי, שהרי הדבר נסתר מברייתא מפורשת.

אלא להיפך אמר: מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן האם קדושת שביעית מתחללת דרך חילול, היא רק בפרי שני,

אבל בפרי ראשון, דברי הכל דרך מקח, אין, דרך חילול, לא.

והא דקתני בברייתא דלעיל: "אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללים על בהמה חיה ועוף", שמשמע ממנה כדברי רבי יוחנן ששביעית עצמה דהיינו פרי ראשון, מתחללת דרך חילול, [שהרי ברייתא זו הביאה הגמרא כסייעתא לדברי רבי יוחנן], יש לך לתרץ ולומר: מאי שביעית, דמי שביעית, שהם פרי שני.

והראיה לכך היא, דאי לא תימא הכי, אלא שכוונת הברייתא לפרי ראשון, שאף הוא מתחלל בדרך חילול, יש לתמוה: וכי מעשר שני שנקטה הברייתא שם יחד עם השביעית, האם הוא מעשר שני ממש ולא דמיו?

והרי אין לחלל פירות מעשר שני עצמם על בהמה חיה ועוף, אלא רק על כסף, שיש לו צורת מטבע, דהא כתיב [דברים יד]: "וצרת הכסף בידך", שמכאן למדו שיש לחלל את הפירות על מעות דוקא.

אלא על כרחך, כוונת הברייתא היא לדמי מעשר שני, ולא לפירות עצמם, שמעות אלו רוצה לחלל על בהמה חיה ועוף, ואם כן, הכא נמי, גבי שביעית שנקטה הברייתא, הכוונה היא לחילול דמי שביעית בלבד. אבל פרי ראשון יש לחלל לכולי עלמא רק בדרך מקח.

מתניתין:

מצות לולב נאמרה בתורה בפרשת אמור [ויקרא כג מ]:

"ולקחתם לכם ביום הראשון כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים".

וביארו חכמינו זכרונם לברכה, כי בפסוק זה נאמרו שני ענינים:

האחד, מצות נטילת לולב הנוהגת מן התורה בכל מקום, בין בזמן הבית ובין בזמן הזה והיא ביום הראשון בלבד, שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון".

השני, מצות נטילת לולב במקדש משום שמחה, שהיא נוהגת מן התורה במקדש בלבד במשך כל שבעת הימים, שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם [כלומר, בבית המקדש] שבעת ימים".

משחרב בית המקדש, התקין רבי יוחנן בן זכאי, כזכר למקדש, שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג, וכפי שיתבאר להלן.

עתה מפרטת המשנה דינים אלו האמורים לעיל: בראשונה, כשהיה בית המקדש קיים, היה לולב ניטל כעיקר דינו האמור בתורה, והיינו, שבמקדש היה ניטל כל שבעה הימים של חג הסוכות, וזאת על פי האמור בסיפא של הפסוק: "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים", ובמדינה - כלומר, בשאר מקומות מלבד בית המקדש, ^[190] היה הלולב ניטל יום אחד, וכמו שאמרה תורה: "ולקחתם לכם ביום הראשון" ולא יותר. ^[191]

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה הימים, ^[192] זכר למקדש.

ועוד תיקן רבן יוחנן בן זכאי כזכר למקדש: בזמן שהיה בית המקדש קיים, היה אסור לאכול מן התבואה החדשה עד שהיו מקריבים ממנה ביום הששה עשר בניסן את מנחת העומר. שנאמר [ויקרא י, יד]: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלוהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם".

ומשחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, מותר לאכול מן התבואה החדשה מדאורייתא מיד כשהאיר יום ששה עשר, ורק בזמן הבית היו צריכים להמתין להקרבת הקרבן.

התקין רבי יוחנן בן זכאי, שיהא יום ששה עשר בניסן הנקרא "יום ההנף" [על שם שהניפו בו את מנחת העומר], כולו אסור באכילת תבואה חדשה, עד ליום שבעה עשר בניסן.

גמרא:

מנא לן מן הכתוב דעבדינן "זכר למקדש"? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא [ירמיהו ל יז]: "כי אעלה ארכה לך, וממכותיך ארפאך, נאם ה'. כי נדחה קראו לך ציון, היא דרש אין לה".

ומדייקת הגמרא מלשון הכתוב, המיצר על כך שדרש [זוכר] אין לה לציון. מכלל, דציון בעיא דרישה. כלומר, יש לעשות זכר לציון ולבית הבחירה.

ועוד התקין, שיהא יום הנף כולו אסור: מאי טעמא? איזו סיבה יש לאסור את יום ההנף כולו הרי הלכה זו לא היתה גם בזמן הבית, שהרי אז היו ממתינים רק עד הקרבת הקרבן?!

מבארת הגמרא: מהרה יבנה בית המקדש, וחששו חכמים שיבוא הדבר לידי תקלה, שיאמרו: אשתקד מי לא אכלנו מהתבואה החדשה מיד בהאיר מזרח [בבוקר יום הששה עשר בניסן], השתא נמי ניכול בהאיר המזרח, ולא ימתינו להקרבת העומר.

ואינהו לא ידעי, דאשתקד, דלא הוה בית המקדש, רק אז "האיר מזרח" התיר את התבואה החדשה באכילה, דכיון שאין יכולים להקריב את הקרבן מותרים באכילה מיד עם שחר.

אבל השתא דאיכא בית המקדש, הקרבת העומר הוא המתיר. וממשיכה הגמרא לדון, חשש זה, דמהרה יבנה המקדש ויבוא הדבר לידי תקלה, דאיבני [שיבנה המקדש ויבואו לידי תקלה] אימת? כלומר, לאיזה פרק זמן יש לך לחשוש שתושלם מלאכת בנית המקדש בשנה הבאה ויבואו לידי תקלה באכילת התבואה החדשה, שמשום כך אסרת תבואה זו באכילה כל יום ההינף?

אילימא דאיבני המקדש לשנה הבאה בשיתסר ביום ששה עשר עצמו - מדוע יש לך לחוש, הרי שפיר הותרו באכילת התבואה, שהתיר כשהאיר מזרח, שכן בתחילת היום לא היה עדיין בית המקדש בנוי.

ואלא לאו, דאיבני בית המקדש בחמיסר בחמישה עשר בניסן או לפניו, ^[193] אם כן עדיין קשה, מדוע אוסר אתה את כל יום ההינף, מחצות היום ולהלן תשתרי, שהרי גם בזמן שהיה בית המקדש קיים יהיו מותרים לאכול מחצות היום ואילך, אף אם לא היו יודעים אם כבר קרב העומר,

דהא תנן: הרחוקים מירושלים, שאינם יודעים ביום ששה עשר אם כבר קרב העומר, מותרין לאכול מן התבואה החדשה מחצות היום ולהלן, לפי שאין בית דין מתעצלים בו מלהקריבו בזמנו. כלומר, הדרים במקום מרוחק מירושלים רשאים לסמוך על כך שודאי קרב העומר בזמנו קודם חצות היום. ואם כן איזה מכשול יהיה אם נתיר לאכול מן התבואה החדשה מצות היום ואילך?!

מתרצת הגמרא: לא צריכא. כלומר, להכי תיקן רבי יוחנן בן זכאי לאסור את התבואה החדשה באכילה כל יום ששה עשר, שמא יארע דאיבני בית המקדש בליליא ^[194] שבין חמישה עשר בניסן לששה עשר בו, ומחמת שמחת הבנין וטורח הכנת הקרבן לא יספיקו להקריבו קודם חצות היום, ונמצאו שאכלו מן התבואה החדשה קודם הקרבת העומר.

אי נמי, אפילו יבנה ביום חמישה עשר עצמו סמוך לשקיעת החמה, יש לחוש שמא יתמהמהו מלקצור את העומר מחמת שמחת הבנין עד למחרת, ולא יספיקו להקריבו קודם חצות היום.

רב נחמן בר יצחק אמר: ^[195] רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה [שהיה מתלמידי תלמידיו] אמרה, דאמר: יום ששה עשר מן התורה הוא אסור, ואין זו תקנה בעלמא משום זכר למקדש, דכתיב [ויקרא כג יד]:

הערות

^[190] רש"י כתב: ובמדינה - בירושלים, שאף היא כגבולין. והיינו דסבר שרק במקדש עצמו היה לולב נוהג כל שבעה. אבל ירושלים עצמה, חוץ למקדש, דינה כגבולין. ומחלוקת גדולה היא בין הראשונים וראה ילקוט מפרשים.

^[191] השפת אמת העיר, כיון שאמרה תורה "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים" ללמדך שמצות לולב במקדש נוהגת כל שבעה, מדוע אין אנו מצווים בקיום מצוה זו, לבוא למקדש כל ימי החג לשמוח עם ה' אלוקינו כל שבעה? ואפילו הפטורים ממצות ראיה יהיו חייבים מטעם זה? ותירץ, כיון שאמרה תורה בפירוש "ולקחתם לכם ביום הראשון" לומר לך שמצות לולב בגבולין אינה אלא ביום הראשון, ממילא גלי קרא שאין חייבים לעלות לירושלים ליטול שם לולביהם כל שבעה. ולפי זה, לא בא הכתוב ללמדנו רק את צורת קיום המצוה בירושלים ובגבולין, אלא לימוד גדול לימדנו שאין בני הגבולין מחוייבים לעלות לירושלים לשם כך.

^[192] ובמאירי כבר עמד על כך שכל שבעה הוא לאו דוקא, דלא מצינו בשום מקום שביטל רבי יוחנן בן זכאי את גזירת חכמים שלא ליטול לולב בשבת.

^[193] בספר עמק סוכות הקשה דרך פלפול, דהא קיימא לן [מנחות מט א], שאין מחנכין את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, והרי בתוספות להלן מב א מבואר שקרבן התמיד טעון ביקור לודא שאינו בעל מום, ואפילו היה תם אם לא ביקרו אותו הרי הוא פסול, והרי מן הסתם כל זמן שלא נבנה בית המקדש לא היו מבקרין כבשים שיהיו ראויים לקרבן דמי יודע מתי יבנה, והרי קיימא לן שאין מקריבים שום קרבן קודם תמיד של שחר, ואם כן אף אם יבנה בחמישה עשר בניסן לא יוכלו להקריב עליו את קרבן העומר?! ותירץ, דבנין בית המקדש לא יהיה מיד עם ביאת המשיח, אלא יהיה תלוי בזכויותינו ותפילותינו, ובאותו הזמן אחר שיבוא משיח צדקנו ודאי יבקרו כבשים וימתינו בכל יום מתי יבנה.

^[194] הקשה רש"י: הא קיימא לן [שבועות טו ב] דאין בונים את המקדש בלילה, דכתיב "וביום הקים משה את המשכן", וגם ביום חמישה עשר אין בונין, שהרי קיימא לן [שבועות שם] דאין בנין בית המקדש דוחה את היום טוב?! ותירץ, דהני מילי בנין הבנוי בידי אדם. אבל המקדש העתיד לבוא עתיד לרדת בנוי ומשוכלל מן השמים, דכתיב: "מקדש ה' כוננו ידיך". אמנם דבר זה אינו מוסכם בין המפרשים וראה בזה באריכות בילקוט מפרשים.

^[195] בספרים שלנו הלשון: אמר רב נחמן בר יצחק. אבל מהרש"ל הגיה: רב נחמן בר יצחק אמר, כיון שרב נחמן בר יצחק חולק על הביאור הראשון בגמרא, ועיין מהרש"א. ובבאור טעמו של רב נחמן בר יצחק שמיאן לפרש כפירוש הראשון ראה ילקוט מפרשים.

בזכרים שאין יולדים ולדות אבל בנקבות — דברי הכל: על שחוטין — מתחללין, על חיין — אין מתחללין, גזרה שמא יגדל מהן עדרים, שהרי מן הסתם יולדות ולדות. ואילו בזכרים לא אסרו אלא משום גזירה. ומתוך הלשון "מתחללין" האמור כמה פעמים בברייתא זו, למדנו איפוא שיש דין חילול בשביעית.

אמר רב אשי: מחלוקת זו בפירות שביעית אם מתחללים או נמכרים היא רק בפרי ראשון כלומר, בפירות השביעית עצמם, אבל בפרי שני שהוא כל מה שנקנה בדמי שביעית — דברי הכל: בין דרך מקח בין דרך חילול. והא דקתני [ומה ששנינו] בברייתא המסייעת לשיטת ר' אלעזר לשון "לקח" "לקח" החוזרת על עצמה כמה פעמים גם מהפרי השני והלאה ולא הזכיר לשון חילול, אינו מוכיח שזו הדרך היחידה, אלא איידי דתנא רישא [על ידי ששנה בתחילה] לשון "לקח" תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] לשון "לקח", ואין זו אלא גרירת הלשון.

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרב אשי: שנינו, מי שיש לו סלע (מטבע) של שביעית וביקש ליקח (לקנות) בו חלוק, ומאחר והתורה התירה רק "לאכלה" ולא לסחורה, אם כן כיצד יעשה? ילך אצל חנוני שהוא רגיל אצלו שבודאי יעשה כרצונו, ואומר לו: תן לי בסלע זה פירות, ונותן לו החנווני פירות, וחוזר ואומר לו לחנווני: הרי פירות הללו שמכרת לי ונעשו בשל כך קדושים בקדושת שביעית נתונים לך במתנה, ומשקבלם החנווני הרי הם שלו ואוכלם בשביעית. והוא החנוני אומר לו: הא לך סלע זו שיצאה לחולין במתנה, והלה לוקח בהן מה שירצה, שהרי הם חולין ויכול לקנות בהם כאוות נפשו. ומדייק רבינא: והא הכא [והרי כאן] שפרי שני הוא, שהרי סלע זה הוא דבר מחילופי שביעית, וקתני [ושנינו] בכל זאת בלשון המורה כי אם היה זה בדרך מקח — אין [כן], אולם בדרך חילול — לא!

אלא אמר רב אשי: יש לחזור ממה שאמרנו, ומחלוקת זו היא דוקא בפרי שני, אבל בפרי ראשון — דברי הכל דרך מקח — אין [כן] דרך חילול — לא. והא דקתני [וזה ששנינו] בברייתא המסייעת לשיטת ר' יוחנן אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללים, והרי שאף לענין פירות שביעית די בחילול — מאי [מה פירוש] שביעית — דמי שביעית ולא פירות, אבל בפירות שביעית אכן אין די בחילול. וכן הכוונה גם למעשר האמור בברייתא זו.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר ותפרש כך] אלא תאמר שמעשר האמור שם מעשר ממש בעצמו הוא? והא כתיב [והרי נאמר] במעשר שני: "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך... והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" (דברים יד, כה — כו), לומר שאין מחללים מעשר שני אלא על כסף בלבד, ובאותו כסף ניתן לקנות דברים אחרים. אלא בהכרח יש לומר שהכוונה היא לדמי מעשר שני — הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בדמי שביעית, ולא בפירות שביעית עצמם.

א משנה בראשונה בזמן הבית היה לולב ניטל במקדש בלבד שבעה ימים, ובמדינה חוץ למקדש רק יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה ימים כדי לעשות זכר למקדש.

ומטעמים דומים התקין שיהא יום הנף העומר, כולו אסור באכילת תבואה חדשה. כי אסור לאכול מן התבואה החדשה עד שהוקרב והונף העומר, ויום הנפת העומר הוא יום ששה עשר בניסן. זמן הנפת העומר הוא בבוקר, אך כיון שהיה יכול לקרות שתתאחר ההקרבה, אסרו לאכול מן התבואה החדשה עד שיהא ברור שכבר הוקרב העומר ולמעשה היה איפוא יום הנף אסור, ומותרת התבואה החדשה רק מיום שבעה עשר. ולאחר שחרב הבית חזרה ההלכה לקדמותה, שמששה עשר בניסן מותר לאכול מן התבואה החדשה. ובכל זאת הנהיג רב יוחנן שימשיכו להחזיק באיסור של אכילת התבואה החדשה ביום ששה עשר. זכר למקדש.

ב גמרא שואלים: מנא לן דעבדינן [מניין לנו שאנו עושים] זכר למקדש? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה" (ירמיה ל, יז) ומדברי תלונת הנביא "דרש אין לה", מכלל הדברים אתה למד דבעיא [שהיא צריכה] דרישה לאמור שיוסיפו לחשוב ולזכור אותה, וזה טעם תקנת רבן יוחנן.

ג שנינו במשנה שהנהיג רבן יוחנן שיהא יום הנף כולו אסור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום שמהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו אנשים: אשתקד [בשנה שעברה] כשעדיין היה בית המקדש בחורבנו מי [האם] לא אכלנו מיד בהאיר המזרח, שהרי התבואה החדשה היתה מותרת מיד שהאיר מזרח בבוקר יום ששה עשר, השתא נמי ניכול [עכשיו גם כן נאכל] משעה זו. ואינהו לא ידעי [והם אינם יודעים] דאשתקד דלא הוה [בשנה שעברה שלא היה] בית המקדש בנוי, כיון שהאיר המזרח ביום ששה עשר, מיד התיר. אולם השתא דאיכא [עכשיו שיש] בית המקדש — העומר הוא שמתיר וכל עוד לא הונף העומר, לא הותרה התבואה החדשה.

אגב כך שואלים בבירור הענין: דאיבני אימת [שנבנה בית המקדש מתי]? אילימא דאיבני בשיתסר [אם תאמר שנבנה בששה עשר] בניסן עצמו, כיון שבבוקר יום הששה עשר עדיין לא עמד המקדש על מכונו, הרי התיר האיר מזרח, שכיון שלא יכלו לקיים עדיין את מצות הנפת העומר ממילא הותר לאכול מן החדש מיד עם האיר היום. אלא דאיבני בחמיסר [שנבנה בחמישה עשר] בניסן או קודם, שבהאיר המזרח לא הותר לאכול מן החדש, אולם אז מחצות היום ולהלן תשתרי [תותר] אכילת חדש, דהא תנן [שהרי שנינו במשנה] במסכת מנחות: הרחוקים מירושלים, מתוך שאינם יכולים לדעת את השעה המדוייקת בה הוקרב העומר, מותרין לאכול את החדש מחצות היום ולהלן (והלאה), לפי שאין בית דין מתעצלין בו לאחר את הקרבתו יותר מחצות היום, ויכולים לסמוך שכבר הוקרב!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], דאיבני בליליא [כגון שנבנה בית המקדש בלילה] ערב לששה עשר ולא הספיקו לקצור את העומר בלילה שלפניו אי נמי [או גם כן] שנבנה ביום חמישה עשר סמוך לשקיעת החמה וכיון שכן ברור הדבר שלא יספיקו לעשות את כל ההכנות הדרושות להקרבתו עד לחצות היום ולכן קבע ר' יוחנן שיהיה אסור יום הששה עשר כולו. רב נחמן בר יצחק אמר: לא זה הטעם, אלא רבן יוחנן בן זכאי בשיטת ר' יהודה אמרה, שאמר: מן התורה הוא אסור לאכול מן החדש עד יום שבעה עשר, דכתיב [שנאמר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is specifically with regard to male animals, which do not bear offspring. However, with regard to female animals, everyone agrees that upon slaughtered animals, produce is deconsecrated, but upon animals that are alive, produce is not deconsecrated. The reason is that a decree was issued lest one raise flocks from the females, as typically they bear offspring. The Sages extended the decree to include males as well. From the fact that the baraita uses the term deconsecrated, and not the term purchased, apparently the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect by means of redemption as well.

Rav Ashi said: This dispute whether the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect by means of redemption or only by means of purchase is with regard to the original Sabbatical-Year produce itself. However, with regard to secondary produce purchased in exchange for Sabbatical-Year produce, everyone agrees that its sanctity takes effect both by means of purchase and by means of redemption. And the fact that the baraita cited in support of the opinion of Rabbi Elazar teaches: Purchased, purchased, employing that term even with regard to secondary produce, and not the terms deconsecrated or redeemed, does not prove that sanctity takes effect only by means of purchase. Rather, since the tanna of the baraita taught the first clause of the halakha employing the term purchased, he taught the latter clause employing the term purchased, even though sanctity takes effect even by means of redemption.

Ravina raised an objection to the opinion of Rav Ashi: With regard to one who has a sela coin that has the sanctity of the Sabbatical Year and seeks to purchase a garment with it, how should he do so? He should go to the storekeeper whose store he typically patronizes and say to him: Give me fruits in exchange for this sela, and the storekeeper gives him fruits. And then he says to the storekeeper: These fruits that you sold me and that assumed the sanctity of the Sabbatical Year are given to you as a gift. The storekeeper may then eat them as one eats Sabbatical-Year produce. And the storekeeper says to him: Here is a sela for you as a gift, and that person purchases with it whatever he wants, as the sela was deconsecrated. Ravina asks: But here, isn’t it secondary produce, as the sela had previously been exchanged for the original Sabbatical-Year produce, and nevertheless the baraita teaches: By means of purchase, yes, it is effective; by means of redemption, no, it is not?

Rather, Rav Ashi said, contrary to the suggestion above, that the dispute is specifically with regard to secondary produce; however, with regard to original produce, everyone agrees: By means of purchase, yes, it is deconsecrated; by means of redemption, no, it is not deconsecrated. And with regard to that which is taught in the baraita cited in support of the opinion of Rabbi Yoḥanan: Both Sabbatical-Year produce and second-tithe produce are deconsecrated upon cattle, undomesticated animals, and fowl, indicating that the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect through both purchase and redemption. What is the meaning of Sabbatical-Year produce? It is referring to money exchanged for Sabbatical-Year produce but not to the produce itself.

And the same must be said with regard to the second tithe mentioned in this baraita, as, if you do not say so but say instead that the second tithe referred to in the baraita is actual second-tithe produce, isn’t it written with regard to the second tithe: “Then shall you turn it into money and bind up the money in your hand…and you shall bestow the money for whatsoever your soul desires” (Deuteronomy 14:25–26), indicating that second-tithe produce can be redeemed only with money, with which other food items may be purchased? Rather, the baraita must be referring to money exchanged for second-tithe produce and not to the produce itself. Here, too, with regard to the Sabbatical Year, the baraita is referring to money exchanged for Sabbatical-Year produce and not to the produce itself.

MISHNA: Originally, during the Temple era, the lulav was taken in the Temple for seven days, and in the rest of the country outside the Temple it was taken for one day. Once the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted an ordinance that the lulav should be taken even in the rest of the country for seven days, in commemoration of the Temple.

And for similar reasons, he instituted an ordinance that for the entire day of waving the omer offering, it should be prohibited to eat the grain of the new crop. It is prohibited to eat the grain of the new crop until the omer offering is brought and waved in the Temple on the sixteenth of Nisan. The offering was sacrificed in the morning; however, after taking potential delays into consideration, the new crop remained prohibited until it was clear that the offering had been sacrificed. Practically speaking, it was prohibited to eat the new grain until the sixteenth of Nisan was over; it was permitted only on the seventeenth. Once the Temple was destroyed and there was no longer an omer offering sacrificed, it was permitted to eat the new crop on the sixteenth. However, Rabban Yoḥanan instituted an ordinance that eating the new grain would remain prohibited until the seventeenth to commemorate the Temple.

GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive that we institute ordinances in commemoration of the Temple? Rabbi Yoḥanan said that it is as the verse states: “For I will restore health unto you and I will heal you of your wounds, says the Lord; because they have called you an outcast, she is Zion, there is none that seeks her” (Jeremiah 30:17). From the fact that the verse states: “There is none that seeks her,” it can be learned by inference that it requires seeking, i.e., people should think of and remember the Temple. That is the reason for Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s ordinance.

§ The mishna continues: Rabban Yoḥanan instituted that for the entire day of waving the Omer offering, it is prohibited to eat the grain of the new crop. The Gemara asks: What is the reason for this ordinance? It is that soon the Temple will be rebuilt, and people will say: Last year, when the Temple was in ruins, didn’t we eat of the new crop as soon as the eastern horizon was illuminated, as the new crop was permitted immediately with the advent of the morning of the sixteenth of Nisan? Now, too, let us eat the new grain at that time. And they do not know that although last year, when there was no Temple, the illuminating of the eastern sky permitted one to eat the new grain immediately, now that there is a Temple, the omer offering permits one to eat the new grain. Until the omer offering is sacrificed, the new grain is not permitted.

The Gemara asks: When is it that the Temple will be rebuilt in this scenario? If we say that it will be rebuilt on the sixteenth of Nisan, since in the morning the Temple was not yet built, the illuminating of the eastern sky permitted one to eat the new grain, as the omer offering could not yet be brought. Rather, say that it will be rebuilt on the fifteenth of Nisan or on some earlier date, in which case the new grain would not become permitted by the illuminating of the eastern sky. In that case, from midday and onward let it be permitted to eat the new grain, as we learned in a mishna in tractate Menaḥot: The people distant from Jerusalem, who are unaware of the precise time when the omer was brought, are permitted to eat the new grain from midday and onward because the members of the court are not indolent with regard to the omer and would not postpone bringing the offering after midday.

The Gemara says: No, it is necessary to institute the ordinance only in the case where the Temple will be rebuilt at night, on the evening of the sixteenth, and there was no opportunity to cut the omer that night. Alternatively, it was necessary to institute the ordinance in the case where the Temple was built adjacent to sunset on the fifteenth because there would not be sufficient time to complete all the preparations and sacrifice the offering by noon the next day. Therefore, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the new grain is prohibited for the entire day of the sixteenth. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: That is not the reason; rather, Rabban Yoḥanan ben Zakkai stated his ordinance in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: It is prohibited by Torah law to eat the new grain until the seventeenth of Nisan, as it is written:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתני ר' יוסי בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית מפורש בקדושין פ"א וזו השמועה עדיין צריכה עיון ואסיקנא דמחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר בדמי פירות שביעית שהן פרי שני ושמעינן לה מהא דתניא מי שיש לו סלע של שביעית פי' סלע שלקחה בדמי פירות שביעית וביקש ליקח בה חלוק כיצד עושה הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי בסלע זו פירות ונותן לו וחוזר ואומר לו הרי פירות הללו שקניתי ממך נתונין לך במתנה והחנוני אומר הרי סלע זו נתונה לך במתנה. והלה אומר הרי פירות הללו מחוללין על פירות שיש לי בביתי ולוקח בסלע זו מה שירצה הנה הסלע של שביעית כמו פרי שני וקתני דרך מקח אין דרך חילול לא כמאן כר' אלעזר. אלא אם תאמר מחלוקת בפרי ראשון אבל בפרי שני דברי הכל אפי' דדרך חלול הוא. לא כר' יוחנן ולא כר' אלעזר אלא ש"מ מחלוקת בפרי שני ואי קשיא לך הא דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין מאי שביעית דמי שביעית הן מדקתני מעשר שני בהדיה וכי מעשר שני מתחלל בבהמה והלא אינו מתחלל אלא בכסף שיש עליו צורה אלא בדמי מעשר שני [הכא] נמי בדמי שביעית:

פיסקא משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל כל שבעה במדינה זכר למקדש שנאמר דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה ושיהא יום הנף כולו אסור לאכול החדש כבר פירשנוה במסכת ר"ה חלוקות ר' יהודה על ריב"ז במסכת מנחות ואסיקנא לריב"ז אסור לאכול החדש בי"ו בניסן היום כולו. והאידנא לא אכלינן אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר ומאי התקין דקתני במתני' דרש המקרא והתקין:

אמר רב אשי מחלוקת ר״א ורבי יוחנן בפרי ראשון דהיינו פירות שביעית עצמן אבל בפרי שני כגון דמיהם או חליפיהן דברי הכל אפילו דרך חלול והא דקתני בברייתא דלעיל דמסייע לרבי אליעזר מדקתני לקח לקח אפילו בפרי שני אטו רישא תנא ליה דהוי לקח דוקא איתביה רבינא לרב אשי מי שיש לו סלע מדמי פירות שביעית דה״ל דמים הללו פרי שני ונתפסים בקדושת שביעית ואינו רשאי להוציאם אלא בדברים הנאכלים תוך זמן הביעור וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויקח ממנו פירות בסלע זה והפירות בידו קדושים והסלע חולין ביד חנוני דשביעית פרי ראשון ואחרון אסור ואמצעים מותרין כדלעיל ואחר כך נותן הפירות שלקח לחנוני במתנה גמורה ואוכלן חנוני בקדושת שביעית נותן לו חנוני הסלע במתנה גמורה והלוקח זה עושה בסלע מה שירצה שכבר יצא לחולין כשלקח בו הפירות:

ה״ג אומר לו תן לי בסלע. פירוש ונותן לו וחוזר ונותן ואומר לו פירות הללו נתונין לך וחנוני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה והיינו כדפרישית שאחר שיתקיים המקח לגמרי בלא שום תנאי ושיור עושין כן כדי שלא יהו נחלפין ותחול קדושת הפירות על הסלע כבתחלה וכן הוא בירושלמי וכן הוא בפירושי רש״י ז״ל. והא הכא דסלע זה פרי שני הוא ולא משכחא אנפא דליפוק לחולין אלא דרך מקח שיקח בו פירות מן החנוני ולא קתני שיחללו על מעות שבביתו:

אלא א״ר אשי מחלוקת בפרי שני ומתניתין דחנוני רגיל אצלו כר׳‎ אלעזר דלא כר׳‎ יוחנן אבל בפרי ראשון ד״ה דרך מקח אין דרך חלול לא:

ופרכינן והא קתני אחד שביעית ואחד מעשר מתחללין בו. פי׳‎ דקס״ד דפירות שביעית ממש קא׳‎ ופרקינן מאי שביעית דמי שביעית שהוא פרי שני ואת׳‎ כרבי אליעזר ורבי יוחנן דאמרי כאידך תנא דלעיל דאלת״ה אלא דשביעית היינו פירות שביעית דכותה גבי מעשר נמי מעשר ממש היאך מתחלל על בהמה וחיה והא כתיב בפדיון מעשר וצרת הכסף שאין פודין אותו אלא על מטבע שיש עליו צורה חשוב׳‎ שהיא יוצאת כדפרישנא בפרק הזהב אלא דמי מעשר ה״נ דמי שביעית והלכה כרבי יוחנן:

מתני׳‎ בראשונה היה לולב ניטל שבעה במקדש דכתיב ולקחתם לכם עד ושמחת׳‎ לפני ה׳‎ אלקיכם שבעת ימים דהיינו שישמחו שבעה ימים לפני ה׳‎ שזהו בבית המקדש בלולב ושאר מיניו האמורין בראש הפסוק:

ובמדינה יום אחד. פי׳‎ ירושלים וכל שאר ארץ ישראל נקרא מדינה בכל מקום:

התקין ריב״ז שיהא לולב ניטל שבעה במדינה לאחר חורבן זכר למקדש ומיהא יום הנף כולו אסור. פי׳‎ שיהא יום הנפת העומר שהיא יום ששה עשר אסור בתבואה חדשה דאלו בזמן שב״ה קיים כיון שקרב העומר בששה עשר מותרים לאלתר בחדש כדכתיב עד הביאכם אבל בזמן דליכא בית עצומו של יום מתיר כדכתיב עד עצם היום הזה וכדאיתא במנחות וסבר ר׳‎ יוחנן מדינא דהאיר מזרח מתיר עד ולא עד בכלל אלא דאתקין הכי גזרה שמא יבנה ב״ה ויבואו לטעות לאכול משהאיר מזרח וכדאיתא בגמ׳‎ מיהו איכא בגמ׳‎ מ״ד דלר״י עד ועד בכלל וכל היום אסור מן הדין ולא התקין ריב״ז כלום חוץ מן הדין אלא שדרש והתקין. והא דקתני הכא האי תקנתא משום דהא מתני׳‎ איתנייא הכי במס׳‎ ר״ה דמני עשר תקנות שהתקין ריב״ז וכיון דאיתה הכא רישא דמתני׳‎ סיימה כולה כי התם אבל במס׳‎ מנחות דאצטריכא ליה סיפ׳‎ לא קתני רישא משום סיפא וקתני סיפ׳‎ בלחוד:

גמ׳‎ מ״ט מהרה יבנה ב״ה כו׳‎. דאיבנו אימת אלימא בשיתסר אחר הנץ החמה כבר האיר מזרח התירו ושפיר אכלי אלא דאיבני בחמיסר מחצות ולהלן לישתרי פי׳‎ דהא מסתמא עד חצות יום ששה עשר קרב העומר והם מותרים מחדש מחצות ולהלן של י״ו דאמר מר הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן שאין ב״ד מתעצלין בו ופרקינן דאיבנא בלילא בסמוך לשקיעת החמה שאין להם פנאי כ״כ לקצרו ולעשות הימנו גרוסות ולטחון ולרקד עד חצי היום. ותימא היאך נבנה בי״ט סמך לשקיעת החמה והלא י״ט הוא ואין בנין ב״ה דוחה שבת וי״ט ועוד היאך נבנה בלילה שאין בנין ב״ה אלא ביום כדכתיב וביום הקים את המשכן ביום מקימין ואין מקימין בלילה ואין לנו לפרש בזה אלא כמו שפרש״י שבנין ב״ה לעתיד לבא ירד בנוי מן השמים כדכתיב מקדש ה׳‎ כוננו ידיך:

אחר שפרי שני מתחלל אף דרך חלול מי שיש לו סלע בפירות שביעית שמכר ורוצה להוציאו מחלל קדושתו על פירות שבביתו ומוציאו לכל מה שירצה אף בדבר שאינו ראוי לקדושת שביעית כגון חלוק שמתקיים לאחר זמן הביעור ומה שאמרו במי שיש לו סלע מדמי שביעית וביקש ליקח בו חלוק שאינו יכול להתפיסו לקדושת שביעית ילך אצל חנוני ויאמר לו תן לי בסלע זה פירות ונותן ונמצא הסלע יוצא לחולין והפירות נכנסין ואח"כ אומר זה לחנוני הרי פירות הללו נתונים לך במתנה והוא לוקחם ואוכלם בקדושת שביעית והוא אומר לו ואף אני נותן לך סלע זה שנתת לי שהוא חולין בידי וזה מקבלו ומוציאו למה שירצה לא הוצרך לכך אלא לדעת האומר שאף פרי שני אינו מתחלל אלא דרך מקח ואין הלכה כן כמו שבארנו:

המשנה העשירית והכוונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי והוא שאמר בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור אמר הר"ם מדינה היא כל העיירות שבארץ ישראל מלבד ירושלים וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני ויום הנף הוא יום ששה עשר בניסן שאמר בו השם ית' והניף את העומר ודרש רבן יוחנן בן זכאי אחר חורבן הבית יום ששה עשר מניסן אסור לאכל חדש כל היום וזהו ענין התקון וכן אמרו מאי התקין דרש והתקין ועוד יתבארו עקרי זה המאמר וטעמו בעשירי ממסכת מנחות:

אמר המאירי בראשונה ר"ל בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל במקדש שבעה מן התורה ובמדינה יום אחד שהרי כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון והדר כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ונמצאו סותרים זה את זה ופירשנו בה שבמקדש שבעה והוא לפני ה' ובמדינה יום ראשון ופירשו אף בירושלם ואע"פ שירושלם קרויה לפני ה' שהרי בבכור ובמעשר כתיב לא תוכל לאכול בשעריך לא בא לפני ה' אלקיך למעט אלא שעריך אבל בלולב לפני ה' אלקיך דוקא במקדש ולעניין דחיית שבת מיהא מקדש ומדינה שוים שלא לדחות שבת אלא כשהוא חל ביום ראשון ואע"ג דבמקדש מיהא כתיב שבעת ימים כמו שכתבנו נטילת לולב לא הוזכרה בהדיא אלא בראשון ולא היה בין מקדש וגבולין הפרש בענין דחיית שבת אלא ברבוי ימי הנטילה שבמדינה לא היה ניטל אלא יום אחד ובמקדש היה ניטל שבעה אלא שאף במקדש לא בעינן לכם לפסול את הגזול אלא בראשון שהרי לכם בראשון כתיב והוא הדין לקצת הפסולים על הדרך שהתבאר:

לאחר שחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ופירוש הדברים בלא דחיית שבת כלל אפי' חל ביום ראשון וא"כ לאו דוקא שבעה שאין שבעה בלא שבת אלא כל שבעה חוץ משבת אפי' היה ביום ראשון ונמצא עכשיו יום ראשון מן התורה אלא שמגזרת חכמים אינו דוחה שבת ושאר הימים מדברי סופרים:

ושיהא יום הנף כולו אסור פי' יום הנף הוא ששה עשר בניסן שבו היו מקריבים את העומר וקורא לו בלשון הנף על שם ביום הניפכם את העומר ומן התורה כל שיש שם הקרבת עומר ר"ל בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר ר"ל לאכול את החדש ומשקרבוהו מותרין שנאמר עד הביאכם והרחוקים שלא היו יודעים השעה שהיה העומר קרב בה היו מותרים בה לאכול מחצות היום ולמעלה אבל לאחר חורבן שאין שם עומר ואין אנו יכולין לילך אחר לשון עד הביאכם הולכין אחר מה שנאמר בו עד עצם היום הזה ומכאן נחלקו בו במנחות שר' יהודה אומר עד עצומו של יום ועד בכלל וכל היום אסור וחכמים אמרו עד שיאורו פני מזרח ולא עד בכלל ונמצא שכל היום משהאיר פני מזרח ולמעלה מותר והיו נוהגים מתחלה לאכול משהאיר פני מזרח וחשש רבן יוחנן בן זכאי שמא יבנה בית המקדש ויאסר עד שיקרב העומר ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר פני מזרח השתא נמי ניכול וחקר בדבר ודרש כר' יהודה והתקין לאסור כל היום כולו ונמצא שאנו אסורים בו בכל יום שיבסר שהוא ספק שיתסר ומ"מ בגמ' שאלו באיזה צד היה מקום לחששא זו לאסרו כל היום שאם חשש שמא יגמר הבנין ביום שיתסר עצמו הרי מ"מ בשחרית לא היה שם מקדש וכבר הותר על ידי האיר פני מזרח ואם שחשש שמא יגמר קודם שיתסר מ"מ למה אסר כל היום דיו לאסור עד חצות שהרי בזמן המקדש הרחוקים היו אוכלים מחצות ולמעלה כמו שביארנו והשיבו שהחששא היתה שמא יגמר הבנין סמוך לשחרית של שיתסר כגון בלילה שמחרתו שיתסר או בחמיסר סמוך לשקיעת החמה שנמצא אסור עד שיהא העומר קרב ושאין שהות ליקרב בחצות שהעומר טורח יתר היה בו לקצרו וליבשו באביב של קלוי ולצברו עד שיזוב לחותו ולטחנו ולנפותו בשלש עשרה נפה ולא יהא אפשר ליקרב בחצות ומתוך כך אסרו לכל היום ואע"פ שאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט וכן שאין בנין בית המקדש בלילה דהא כתיב וביום הקים את המשכן חשש לבית דין טועים שתהא חיבת הקדש מביאתן לכך:

ולענין ביאור קשה לי לפרש במה שאמר רב נחמן רבן יוחנן בשיטת ר' יהודה אמרה היאך הקשה אי דאיבני בשיתסר הרי האיר פני מזרח מתיר ומתוך כך נראה לי שדברי רב נחמן אינם שמועה בפני עצמה אלא תירוץ הקושיא הוא כלומר אפי' תימא דאיבני בשיתסר מ"מ לא הותר בהאיר פני מזרח ואין גורסין אמר רב נחמן בלשון שמועה בפני עצמה אלא רב נחמן בר יצחק אמר וכו':

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה פירות הללו נתונים לך כו' בהדיא קתני בירושלמי דשביעית ספ"ח והחנוני א"ל הרי סלע כו' עכ"ל בתוספתא דשביעית פ"ח ליתא הך סיפא והוא א"ל הא לך סלע זו במתנה והלה לוקח כו' ואפשר שכן היה בנוסחת גמרא שלהם ולהכי הוצרכו להביאו מדברי ירושלמי:

בא"ד ודייק דדרך חילול אינו מדלא חילל החנוני לכתחלה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל פירוש בעל הבית יתן לחנוני סלע במתנה והחנוני יחלל ויחזור ויתן לו סלע במתנה וזולת זה לא יתכן עכ"ל ואין זה מוכרח דלמאן דאית ליה במרובה דיכול אדם לחלל מה שביד חבירו שפיר יתכן דיחלל החנוני הסלע שביד בעל הבית ונראה שהתוס' ימאנו מלפרש כפרש"י שפי' מדלא חילל הבעל הבית עצמו על פירותיו דאפשר בדלית ליה פירות וע"כ בדלית ליה פירות קמיירי דלמה ילך אצל חנוני הרגיל ילך אצל חבירו ויתן לו פירותיו במתנה ויחזור להחליף פירותיו עם חבירו על הסלע שבידו ויחזור חבירו ויתן לו הסלע במתנה ודו"ק:

גמ' אמר רב נחמן בר יצחק רבי יוחנן בן זכאי בשיטת כו' מהרש"ל הגיה רב נחמן ב"י אמר ר"י בשיטת כו' עכ"ל והיינו משום דמשמע ליה דלרב נחמן ב"י לא קאי האי טעמא דקאמר אמתני' משום דמהרה יבנה בהמ"ק אלא דמן התורה אסור אבל קשה למחוק כל הנוסחאות בסוגיין ובפ"ג דר"ה שוות דגרסינן אמר רב נחמן ב"י כו' והנראה דלרב נחמן ב"י נמי ע"כ למאי דקטעי רבי יהודה למימר דמדרבנן קאמר ע"כ דקאי האי טעמא דשמא יבנה בהמ"ק אלא לפום קושטא דמלתא קאמר רב נחמן דמצינן למימר שפיר דריב"ז נמי מן התורה אית ליה משום קושיא אחרת דפריך במנחות פרק ר"י ומשום מצוה ליקום וליגזור קאמר רב נחמן ב"י הכי ומיהו התוס' כתבו שם דהכא משום קושיא דלעיל קאמר רב נחמן בר יצחק הכי ומצינן למימר השתא כיון דאקושיא דהתם שפיר קאמר אמר רנב"י סרכיה דהתם נקט הכא ובפ"ג דר"ה למימר נמי הכי אר"נ כו' ודו"ק:

בא"ד לא יתכן מה שפי' בקונטרס פ' הזהב דגבי דמאי מחללין אותו כסף על נחושת כו' לא מצאתי זה בפרש"י שם פ' הזהב גם מה שכתבו התוס' והכא אשכחן דשרי ר"מ דמאי לחלל וכו' דמאי מאן דכר שמיה הכא ואם רצונם לומר הא דכתבו לעיל בדף שלפני זה ד"ה על חיין אין מתחללים וכו' דבירושלמי מוקי פלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי א"כ מה כתבו אח"כ ובלבד שיעלו ויאכלו במקום דהלא מבואר לעיל דחילוק זה הוא תירוץ אחר שתירצו התוס' לעיל וכאן הרכיבו התוס' שני התירוצים יחד וק"ל:

ד"ה אי נמי סמוך לשקיעת החמה וכו' ויש מפרשים וכו' דאי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר הא אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט וכו' ויש להקשות לפי זה הא בהדיא פריך המקשן אלא דאבני בחמיסר מחצות היום ולהלן תשתרי ש"מ דאין פרכא כלל מהא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט וצ"ל לפי דבריהם דהמקשה באם תמצא לומר פריך כלומר אפי' אם תמצא לומר דבנין בהמ"ק דוחה יו"ט מכל מקום מחצות היום ולהלן תשתרי וק"ל:

רש"י בד"ה לא צריכא כו' שהיו מיבשין אותו באבוב של קלאים כו' כצ"ל. ונ"ב ובגמ' נקרא אבוב של קליות והיא היא והוא הכלי של נחושת מנוקב משוליו ככברה כדי שתשלוט בו האש וקליות פרש"י של מוכרי קליות במנחות פ' ר' ישמעאל:

תוס' בד"ה פירות הללו כו' והחנוני אומר כו'. נ"ב פי' ואע"פ שבכאן לא הוזכר חנוני וא"כ נוכל לפרש וחוזר ואומר על החנוני כו' ויהיה הכל איפכא א"כ לפי זה יהיה פי' החנוני לוקח בסלע מה שירצה ואח"כ נתנו לזה ודו"ק אי נמי בגמ' שלהם לא היה כתוב והוא אומר כו' וכן בתוס' פ"ה דשביעית ליתא מש"ה כותבין שכן איתא בהדיא בירושלמי וק"ל:

בא"ד מדלא חלל חנוני לכתחלה סלע כו'. נ"ב פי' הבעה"ב יתן סלע לחנוני במתנה והחנוני יחלל ויחזור ויתן לו סלע במתנה וזולת זאת לא יתכן ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמרא אבל בפרי ראשון ד"ה דרך מקח כו'. ומעתה תו אצ"ל דריו"ח מוקי לקרא דכ"ת ממכר לכדריב"ח וכן הת"כ דר"א נדחה דתני לקח בסיפא איידי דרישא כדלעיל רק הברייתא דחלוק דאייתא רבינא הוה סייעתי':

רש"י ד"ה אלא אי איתמר דר"א כו'. משמע דמפרש איתיבי' רבינא לר"א דלעיל היינו עליו ולא אליו:

תד"ה שמא. מה שפי' בקונטרס כו' דדוקא כך צריך לעשות כו'. ע"ש ברש"י ותוס' ותמצא הדבר מבואר ומהר"ם שכתב שלא מצא בפרש"י תמוה:

תד"ה פירות מדלא חילל החנוני כו'. מש"כ המהרש"א דלמאן דא"ל במרובה כו' עמש"כ לעיל (לט) בתד"ה מעות. אבל דבריו ודברי רש"ל תמוהים דמדעת לכ"ע מחללינן ע"ש בב"ק בתוס' סד"ה הוא דאמר כצנועין ובקדושין (נו) בתד"ה מתקיף ומשנה מפורשת בפ"ג דמע"ש מ"ג מי שהיה לו מעות כו' אומר לחבירו הרי מעות הללו מחוללין על פירותיך ע"ש וכן שם פ"ד מ"ה:

תד"ה ושיהא דבמנחות כו' לא תני הך דלולב כו'. כצ"ל:

תד"ה א"נ דאי סמוך לשקה"ח דחמיסר קאמר כו'. כצ"ל בל"ו:

(ירמיה ל, יז) "כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיוֹן הִיא, דֹרֵשׁ אֵין לָהּ". "דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ", מִכְּלַל, דְּבָעִי דְּרִישָׁה. נראה הכונה כי הזכר שעושין לעניינים שהיו בזמן המקדש מורה על האמונה וההבטחה שאנחנו מקוין שתחזור עטרה ליושנה ולכך עושין להם זכר, ולזה אמר הכתוב 'כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ' שסרה תקותם ממך דחושבים אותך נדחה לגמרי ח"ו והראיה דחשבו בכך הוא כי הנה 'צִיוֹן הִיא דֹרֵשׁ אֵין לָהּ' לעשות זכר לעניינים שהיו נהוגים בבניינה. גם תיבת צִיוֹן הוא לשון ציונים וסימנים וכמו שכתב הגאון אורים ותומים בענין הפרוזבול בפסוק (ירמיה לא, כ) 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' ודוק.

בראשונה הי' לולב ניטל במקדש ז'. כ' בטורי אבן בעזרה מדכתי' לפני ה' אלקיכם והנה בחצוצרת וקול שופר הריעו לפני המלך ה' הי' נוהגי' גם בהר הבית כ' שם טורי אבן אמת הוא הר הבית נקרא בית ה' דמשו"ה אינו חייב באחריות בבכורי' אלא עד הביאום להר הבית שאז כבר הביאום בבית ה' אלא מ"מ לפני ה' לא מיקרי אלא עזרה מדפסול סמיכה ושחיטה חוץ לעזרה א"כ ק' מ"ט תקעו חצוצרת בהר הבית ע"ש פ' ראוהו ב"ד כ"ז ע"א. ולפע"ד לפי מאי דקיי"ל דבמנורה נר שני נקרא נר מערבי משום דכתי' לפני ה' תמיד אם יש נר א' לפניו נקרא השני לפני ה' א"כ י"ל ה"נ כיון דהר הבית נקרא בית ה' לענין בכורים א"כ העזרה שלפנים ממנה ויש הר הבית לפניו נקרא לפני ה' לענין סמיכה ושחיטה דלא נקרא לפני ה' אלא כשיש קדושה לפניו וזו אחריה וע"כ לענין תקיעת שאינו כקרבנות ואפי' ירושלים מיקרי קודש לענין כזה שאוכלי' שם קדשים קלי' ומע"ש ובמקדש הי' תוקעים בשבת גם ירושלים בלשון מקדש א"כ לענין חצוצרת הוה הר הבית לפני ה' ומשו"ה תוקעי' שם בחצוצרת וא"כ הה"נ נוטלי' לולב כל ז':

זכר למקדש. לכאורה הי' ראוי להחמיר בגבולין בכל החומרות שהם מדאורייתא במקדש דאל"כ מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד וכו' אבל י"ל ממ"נ אי יבנה המקדש שוב לא יטלו בגבולי' כל ז' רק במקדש וזריזי' הם ולא חיישי' לקלקולא ע"כ בשארי ימים שהוא רק יש להקל בדרבנן:

מנ"ל דעבדינן זכר למקדש. צריך חקירה ממ"נ אי גם אחר חורבן בית ראשון תקנו הנביאי' הם זכר למקדש א"כ ריב"ז לא חידש כלום ואי לא עבדו זכר למקדש ק' מ"ט הא כיון בעי דרישה ועיי' כפ"ת דקדק הרבה על לשון הקרא ממכתך ארפאך עוד יל"ד משמעות הקרא כי נכמרו רחמי הקב"ה על ציון יען אין לה דורש וע"כ יעלה לה ארוכה וא"כ איך תיקן ריב"ז לדרוש לציון ושוב לא יכמרו רחמי הקב"ה. אומר אני לשון ממכתך ארפאך כמ"ש במדרש ממכה עצמה מתקן רטיה וכן היה בבנין בית שני שממכה עצמה תיקן רטיה ורפואה כי כורש ודריוש שהיינו עבדים להם הם סייעו בבנין בהמ"ק וכתי' כי עבדי' אנחנו ובעבודתינו לא עזבנו אלקינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס. אמנם אין זה ישועה המתבקשת לתקן רפואה מהמכה אלא שתהי' רפואה קודם למכה שהוא גאולה העתידה בב"א שמשיח כבר נולד קודם החורבן ובהמ"ק כבר עומד בנוי ומשוכלל למעלה כפירש"י בשמעתין. והנה אחר חורבן בית ראשון לא עשו דרישה לציון ע"כ לא זכו לגאולה שלימה רק ממכה עצמה תיקן רפואה והיינו דקאמר קרא ממכותיך ארפאך ולא רפואה קודם למכה מאי טעם משום ציון היא דורש אין לה ובחורבן בית שני נתעורר ריב"ז על זה לעשות דרישה לציון וזכר למקדש כדי שנזכה לגאולה שלימה רפואה קודם למכה ולפ"ז יש המשך להני תרי תקנו' ניטל במדינה ז' ויום הנף כלו אסור כי ע"י שעשה זכר למקדש נזכה לבנין משוכלל מלמעלה ואפשר שיבנה בלילה או בי"ט ע"כ יום הנף כלו אסור: מהרה יבנה המקדש. דקדק לומר מהרה יבנה המקדש אפשר רמז למ"ש במס' תעני' י"ז ע"א ורש"י שם ד"ה רבי אומר אומר אני וכו' דהוה כמה שנים שלא חזרה בירה וכו' ולשמא יבנה לא חיישי' עכ"ל ע"ש:

אישתקד דלא הוה מקדש וכו'. כ' תוס' אפי' קידשה לע"ל ולא בעי' מ"מ מזבח בעי' וזו היא שיטתם במס' מכות י"ט ע"א דגרסי קידשה לע"ל וכיון דליכא מזבח לא מיזדריק דם וכיון דלא מיזריק דם לא מיתאכל בשר אפי' נזרק בהכשר דאיתקש אכילת בשר לדם וכיון דלא מיתאכל בכור לא מיתאכל מעשר שני דאיתקש לבכור והיינו דתנן במתני ה' פ"א דמעשר שני אם אין מקדש ירקבו וזהו דעת הרמב"ם דלא כהראב"ד והן הנה דברי מג"א סי' תקס"א סק"ב וכיון משמי' דנפשי' הגאון מהריעב"ץ בסוף ס' לחם שמים וגם בכפ"ת לעיל במשנה מעשר שני בירושלים ע"ש והדברים ברורים אלא דצ"ע קצת במכות למה נדחק דנחרב הבית בין זריקה לאכילת בשר שהוא מציאת רחוק ה"ל למימר שנפגם המזבח ביני לביני:

דאיבני בשיתסר וכו' דאיבני בחמיסר. עיי' בס' מעשה רוקח להחסיד מה"ו אלעזר בראד ז"ל שהי' אב"ד בק"ק אמשט"ד במס' פסחים כ' היות כי ג' מצות נצטוו ישראל להקים מלך ואח"כ להכרית זרעו של עמלק ואח"כ לבנו' בהמ"ק כמבואר במס' סנהדרי' ואי' בתיקונים דמחיית עמלק לע"ל יהי' ביום י"ד ניסן דוקא כי י"ד על כס י"ה א"כ ממילא יהי' בנין בהמ"ק אחריו בחמיסר או בשיתסר ודפח"ח:

דאיבני בלילי' א"נ סמוך לשקיעת החמה. מ"ש רש"י דיורד מלמעלה בנוי ומשוכלל צ"ע עכ"פ מלאכת בנין הוא המבי' אהל בנוי ומעמידו על הארץ חייב משום בונה ולמעלה שובתי' שבת וי"ט ע"כ נלע"ד עפ"י מ"ש תוס' שבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה וכו' דבונה מותר משום מתוך ע"ש וכתבתי שם הא דאמרי' אין בנין בהמ"ק דוחה י"ט היינו משום דלא הותר אלא נטיית אהל אבל בבנין ממש איכא כמה וכמה מלאכות טיחת הטיט וסידר האבנים ומכה בפטיש עיי' שבת ע"ה ע"ב ופירש"י ותוס' גבי חביתא ותנורא ע"ש וא"כ הכא שאינו אלא נטיית האהל שהרי הבנין משוכלל למעלה ואינו אלא משום נטיית האהל ולמאן דאית לי' מתוך שרי ולב"ש ור"ע ולרבה אליבא דב"ה דלית להו מתוך וא"נ לשיטת תוס' פסחים ה' ע"ב דצורך מצוה לא הוה צורך קצת לא אמרי' מתוך א"כ י"ל בהא פליגי הני לישני אי איבני בלילא או בי"ט:

בגמרא ושיהא יום הנף מ"ט מהרה יבנה כו' עיין מה שכתבתי בזה בפרק בתרא דר"ה:

בזכרים. שאין מגדלים מהם וולדות ואפ''ה גזרו רבנן אטו נקבות: אמר רב אשי מחלוקת. דרבי אלעזר ורבי יוחנן: בפרי ראשון בפירות שביעית הוא דא''ר אלעזר דרך חילול לא משום דדריש סמוכין: פרי שני. דמי שביעית: והא דתניא. בברייתא דמסייע ליה: לקח לקח. בכולהו בין בפרי ראשון בין בדמיו דקתני לקח בבשר יין ולא קתני חילל בשר ביין: איידי דתני רישא לקח. דאיירי בפרי עצמו: וביקש לו ליקח חלוק. ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה: הרגיל אצלו. שמתוך כך יעשה לו חפצו: וחוזר ואומר לו. לחנוני: הרי פירות הללו. שמכרת לי שהיו של חולין ונכנסו לקדושת שביעית נתונים לך במתנה ואוכל אותם בשביעית והחנוני אומר לו ואני נותן לך סלע חולין זה שיצא לחולין במתנה ובא ולוקח מאותו סלע כל מה שירצה והחנווני יאכל הפירות בתורת שביעית: והא הכא. דהא סלע פרי שני הוא דמי שביעית וקתני דצריך לילך אצל חנווני ולהוציאו לחולין דרך מקח וממכר אלמא בפרי שני נמי איכא מאן דפליג דאי הוי סגי בדרך חילול למה ילך אצל חנווני יקח פירות חולין שיש לו בביתו שוה סלע ויחללנו עליהם ויאכלם בתורת שביעית: אלא. אי אתמר דרב אשי הכי אתמר: מחלוקת בפרי שני. בהא הוא דאיכא למאן דשרי דרך חילול אבל פרי ראשון כו': והא דקתני. בברייתא דמסייע לר' יוחנן אחת שביעית ואחת מעשרות מתחללין אלמא שביעית עצמה דרך חילול: מעשר מעשר ממש. בתמיה וכי יש לומר שהמעשר עצמו יתחלל על בהמה חיה ועוף: והכתיב. ונתתה בכסף וצרת דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש עליו צורה: מתני' במקדש שבעה. כדדרשינן בת''כ מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג) ולא בגבולין ז' ימים: במדינה בירושלם שאף הוא כגבולים: ושיהא יום הנף. של עומר דהיינו ט''ז בניסן כולו אסור בחדש ובעוד המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלין חדש בו ביום כדכתיב (שם) עד הביאכם וכשחרב הבית מותר מן התורה משהאיר המזרח כדאמר במנחות (דף סח.) כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה דהיינו האיר המזרח וכתוב אחד אומר עד הביאכם הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ובזמן דליכא עומר עד עצם ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום כדמפרש טעמא בגמרא: גמ' מהרה יבנה בית המקדש. ויחזור דבר לאיסורו דהשתא קרינא ביה עד הביאכם ואי הוו נהיגי בחורבנו לאכול בהאיר מזרח כדין תורה אתיא למיכל נמי בבניינו ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו כו': דאיבני אימת. הך חששא דחיישינן למהרה יבנה אימת תגמור המלאכה דאיכא למיחש לאיסור חדש כל היום דאצטריך לרבן יוחנן בן זכאי למיסר השתא כל היום משום סירכא דההוא יומא: אי נימא דאיבני בשיתסר. שלא נבנה עד יום ט''ז עצמו: הרי התיר האיר המזרח. ושפיר קאכלי דהואיל דהאיר המזרח ואין מקדש בנוי אשתרי ליה בחדש: אלא דאיבני בחמיסר. או קודם לכן דכי מטא שיתסר לא התיר האיר המזרח שהרי המקדש בנוי הלכך אכלי איסורא וגזר ריב''ז השתא משום ההוא יומא: מחצות היום ולהלן נשתרי. השתא דאי נמי אכלי ההוא יומא מחצות היום ולהלן כסירכא דמעיקרא נכלי וליכא איסורא דודאי קרב העומר: דתנן. במסכת מנחות (שם): הרחוקים. מירושלים לא היו רואין ולא היו שומעין שעת הקרבת העומר: מותרין. בחדש: מחצות היום ולהלן. לפי שיודעים שאין ב''ד מתעצלים בו מלהקריבו קודם חצות: לא צריכא דאיבני בליליא. כלומר לשמא יבנה בליליא חייש ולא יהו פנויים לקצור העומר עד סמוך ליום ויש טורח הרבה בעומר שהיו מייבשין אותו באבוס של קלאים וצוברין אותו שיזובו מימיו וטוחנין אותו ברחים של גרוסות ומניפין אותו בי''ג נפה בגסה בדקה כדאמרינן התם וזה שלא יוכלו להתעסק בו מתחילת לילה לא יספיקו להקריבו למחר קודם חצות: אי נמי. דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה והיא היא ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקי''ל בשבועות (דף טו:) דאין בנין בית המקדש בלילה דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא י''ט דקי''ל בשבועות (שם) דאין בנין ב''ה דוחה י''ט ה''מ בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך: בשיטת ר' יהודה. אותה שיטה שהיה ר' יהודה שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו דרש גם הוא בימיו:

דאפילו למ''ד פרק זה בורר (סנהדרין דף כה. ושם) אימתי דרבי יהודה לפרש ובמה לחלוק היינו דזימנין דבמה לחלוק ומ''מ דזימנין נמי היינו לפרש והא דאמרינן בהגוזל קמא (ב''ק דף צז: ושם) גבי מעות מעשר שני מעות של בבל והם בבבל למאי חזו ומשני דזבין ביה בהמה ומסיק לה התם היינו כרבי מאיר דשרי אפילו לכתחילה אי נמי אפילו כרבנן והתם דלא אפשר בענין אחר ולפי מה שפי' דר' מאיר שרי אפי' לכתחילה לא יתכן מה שפירש בקונטרס פרק הזהב (ב''מ דף נה:) דגבי דמאי מחללין אותו כסף על נחשת נחשת על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות דדוקא כך צריך לעשות ולא מעלם לירושלים והכא אשכחן דשרי ר''מ דמאי לחלל על הפירות לכתחילה ובלבד שיעלו ויאכלו במקום דהכי עדיף משיחזור ויפדה את הפירות: פירות הללו נתונים לך במתנה. בהדיא קתני בירושלמי דשביעית בסוף פרק שמיני והחנווני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה ובענין אחר לא סגי ודייק דדרך חילול אינו מדלא חילל החנווני לכתחילה סלע של בעל הבית על פירותיו שלא כדרך מקח וממכר: ושיהא יום הנף כולו אסור. הרבה תקנות תיקן רבן יוחנן בן זכאי אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תני הכא יום הנף אגב גררא ותימה דבמנחות פרק רבי ישמעאל (דף סח.) לא תני הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפרק בתרא דר''ה (דף ל.) תניא הנך תרתי ועוד תקנות טובא דתקון: דאשתקד לא הוה בית המקדש האיר המזרח הוה מתיר. ואפילו לרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית בפ''ק דמגילה (דף י.) הני מילי כשיש מזבח בנוי אבל בלא מזבח לא כדמוכח בזבחים פרק קדשי קדשים (דף ס. ושם) דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים ואין אוכלים בגינו שירי מנחה ולא קדשי קדשים ואפילו קדשים קלים: אי נמי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר. שלא יוכלו להתעסק בעומר בתחילת לילה ולא יספיקו להקריב קודם חצות למחר וי''מ דמיירי בערב י''ט סמוך לשקיעת החמה ולא יכול לבקר בי''ט מהיכן יקצרו את העומר והיכן מגלות וקופות ושלש עשרה נפה וכלי שרת דברים הצריכין לעומר כדתנן במנחות פ' ר' ישמעאל (דף סו.) דאי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר קאמר שהוא י''ט הא אין בנין בית המקדש דוחה י''ט כדאיתא פרק שני דשבועות (דף טו:) ולאו פירכא היא דתיקשי לן הא דקאמרינן לא צריכא דאיבני בליליא הא נמי אמרינן התם דאין בנין בהמ''ק בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין אותו ובלילה אין מקימין אותו אלא על כרחיך צריך לחלק כמו שפירש בקונטרס דהני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים שנא' מקדש ה' כוננו ידיך:

דף מא - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד