סוכה לז ע"ב

דף לז - ב

ומשמע, הא הפילו הוא בידים מהשפופרת לשוקת - כשר, אף שלא אחזו בידו, אלא ניער את השפופרת לתוך השוקת. ואם לקיחה על ידי דבר אחר לאו שמה לקיחה אמאי כשר? הרי "ולקחו ונתן" אמר רחמנא, והיינו שתהיה הנתינה על ידי לקיחה!

אלא לאו שמע מינה: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה.

ואמר רבה: לא לדוץ [לא ידחוק] איניש את הלולבא בהושענא, לאחר שכבר נתן באגד את ההדסים והערבות, דדלמא על ידי שתוחב את הלולב בכח בתוך האגד, נתרי טרפי [ישרו עלים מההדס והערבה], וישארו בתוך האגד, והוי חציצה בין הלולב לשאר המינים, ונמצא שאינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת.

ורבא אמר: אין לחוש לכך, משום דמין במינו אינו חוצץ.

ואמר רבה: אם היה הלולב ארוך מידי בתוך ההושענא ובולט הרבה למטה משאר מינים, לא ליגוז [יחתוך] איניש את הלולבא בעודו אגוד בהושענא, משום דעל ידי זה משתיירי הוצא של לולב תלושים מן השדרה בתוך האגד, לפי שעלי הלולב ארוכים ומחוברים מתחת השדרה, ונמשכים ועולים כנגד גובהו של הלולב, וכשקוצצן מתחת, נמצאו חתוכים מן השדרה ונשארים באגודה, והוי חציצה.

אלא יוציא את הלולב מתוך האגד, יקצצנו מלמטה, ויחזור ויאגדנו. ^[142]

ורבא אמר: אין צריך להקפיד בזה, דמין במינו אינו חוצץ.

ואמר רבה: הדס של מצוה אסור להריח בו. דילפינן הדס מסוכה - כשם שסוכה נאסרת בהנאה אחר שהוקצתה למצותה, כמבואר לעיל דף ט א, ^[143] הוא הדין נמי הדס. ^[144] אבל אתרוג של מצוה - מותר להריח בו.

מאי טעמא?

הדס דלריחא קאי [שעומד הוא לריח], כי אקצייה למצותו, מריחא אקצייה, שהוא דרך הנאתו, ומשום כך אסור להריחו. אבל אתרוג דלאכילה קאי, כי אקצייה, מאכילה אקצייה, שכך היא דרך הנאתו. אבל להריח בו מותר. ^[145]

ואמר רבה: הדס כשהוא במחובר, מותר להריח בו בשבת של כל ימות השנה. אבל אתרוג במחובר, אסור להריח בו.

מאי טעמא?

הדס דלהריח קאי, שכך היא דרך הנאתו, אף אי שרית ליה - לא אתי למגזייה [אין לחוש שיבוא לקוצצו], שהרי כדי להריח בו אין צריך לקוצצו. מה שאין כן אתרוג דעקרו לאכילה קאי, אי שרית ליה להריח בו, יש לחוש שמא ישכח ששבת היום ואתי למגזייה יבוא לקוצצו מן העץ כדי לאוכלו. ואף אם יאכלו במחובר אסור, דאין לך תולש גדול מזה! ^[146]

ואמר רבה: לולב אוחזו ביד ימין, ואתרוג - אוחזו בשמאל. ^[147]

מאי טעמא?

משום דהני [לולב הדס וערבה] תלתא מצות הוו, ^[148] ואילו האי אתרוג, חדא מצוה הוא.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: מאי טעם לא מברכינן אלא על נטילת לולב ולא על שאר מינים?

אמר לו: הואיל והלולב גבוה מכולן, חשוב הוא ונקרא האגד על שמו.

סברה הגמרא, שהטעם שהלולב גבוה מכולם הוא משום שיש לאוגדו גבוה טפח מן ההדסים והערבות. ולפיכך הקשו: ולגבהיה לאתרוג, כך שיהיה הוא הגבוה מכולם, ולבריך עליו?

אמר ליה: כך היתה כוונתי לומר: הואיל ובמינו גבוה מכולן. שעץ הדקל גבוה הוא משאר האילנות של ארבעת המינים.

מתניתין:

והיכן בהלל היו מנענעין את הלולב? [בגמרא יבואר מנין למדו כלל שיש דין לנענע את הלולב, שהקשו היכן עושין כן]. בהודו לה' שבתחילה של הפרק (קודם יאמר נא ישראל וכו'), ובהודו לה' שבסוף הפרק, ^[149] דהיינו בסוף אמירת ההלל, שמהודו הראשון ועד סוף ההלל פרשה אחת היא מספר תהילים.

וכן היו מנענעים באנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל. ^[150]

ובית שמאי אומרין: אף באנא ה' הצליחה נא. אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא.

גמרא:

מקשה הגמרא: נענוע זה שאתה דן בו היכן הוא נעשה, מאן דכר שמיה? כלומר, מי הזכירו שחייבים לעשותו שאתה דן בפרטיו ודיניו? ^[151]

מבארת הגמרא: תנא התם אמתניתין דלעיל קאי, דקתני התם: כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו, כשר. וכיון ששיעור הלולב נקבע על ידי כך שאפשר לנענע בו משמע שמצותו בנענוע. ^[152] ואהא קאמר: היכן מנענעין.

תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת שהוא צריך להניפם יחד, שנאמר [ויקרא כג כ]: והניף הכהן אותם על לחם הביכורים וגו' על שני כבשים וגו', ודרשו חכמים שהנפה אחת היא להם. כיצד הוא עושה את התנופה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין כשהם חיים ^[153] [שכך דרשו: על לחם הביכורים שהוא מונח על שני הכבשים], ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר [שמות כט]: "אשר הונף ואשר הורם". כלומר, צורת ההנפה היא כדילפינן מפסוק זה, מעלה מטה לפנים ולאחור. והיינו, ד"הורם" משמעו כלפי מעלה, וכיון שאין עלייה בלא הורדה ידעינן שצריך להניף כלפי מעלה ולהוריד. ו"הונף" משמע מוליך ומביא. ואף שפסוק זה נאמר לגבי קרבנות המילואים ולא לגבי כבשי עצרת, מכל מקום למדנו ממנו לכל ההנפות כולן.

אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא - להראות שעושה המצוה לשמו של מי שהארבע רוחות שלו. ^[154] מעלה ומוריד - להראות שעושה כן למי שהשמים והארץ שלו.

במערבא מתנו הכי: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא, כדי לעצור רוחות רעות.

מעלה ומוריד, כדי לעצור טללים רעים.

אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: מזה שאמר רבי יוסי שתנופה עוצרת רוחות רעות וטללים רעים, זאת אומרת:

ואמאי ולקחו לטמא וגו' אלא ש"מ לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה.

אמר רבה לא לידוץ אינש כלומר לא ינעוץ לולב בהושענא דלמא ניתרי טרפי דהושענא בנעיצה זו וחוצצין בין הלולב ובין הושענא. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ וכן אמר רבה לא יחתוך אדם קנה הלולב היוצא מתחת ההדס אחר שאגדו שמא ישארו מן ההוצין שנחתך עיקרן בכלל אותן שהיו יוצא מן ההדס ונשארו ההוצין בלא עיקר וחוצצין.

רבא אמר מין במינו אינו חוצץ.

הדס של מצוה שהוא עם הלולב מוקצה הוא ואסור להריח בו אבל האתרוג מותר להריח בו כי לא הקצהו אלא מן אכילה.

וכן הדס במחובר אסור להריח בו גזירה שמא יתלוש. אתרוג מותר דלא אתי למתלש דלאכילה עביד ולאכול מיניה הא לא שרית ליה.

אמר רבה לולב בימין שהוא ג' מצות בהדדי ועליה מברכין הואיל ומינו של לולב גבוה מכולן. אתרוג בשמאל שהוא חד מצוה. כיון ששנינו לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו. אמרנו ובהיכן היו מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא. ונענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד ששנינו במנחות בענין שתי הלחם וכבשי עצרת. ואמר רבה התם וכן בלולב. אלא צריך לנענע בהולכה ובהובאה בג' פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד. וכן קבלנו מרבינו האי זצ"ל. והעמדנו עיקר דבר זה מתלמוד א"י. דגרסינן התם רב חייא בר אשי בשם רב נוטל לולב ומנענע שופר ותוקע וכשמגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל. תני צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר. ר' זעירא בעי הכן חד והכן חד או הכן והכן חד. פי' כבר אמרנו צריך לנענע ג"פ. בעי ר' זירא ההולכה תחשב פעם אחת וההבאה פעם אחת או [הולכה] והובאה פעם אחת נחשבם וצריך להוליך ולהביא ג"פ. תמן תנינן (בפרה) [בנדה] פ ט בענין ז' סממנים מעבירין על הכתם וצריך לכסכס על כאו"א ג"פ. ז' זעירא בעי הכין חד והכן חד או הכן והכן חד ולא איפשטא. וכיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא ג"פ הולכה והבאה כאו"א ג"פ.

ה״ג וכן הוא בנוסחי דוקאני אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא לאו ש״מ נתינה ע״י ד״א שמה נתינה הכא נמי לקיחה ע״י ד״א שמה לקיחה מיהו ק״ל בה טובא חדא דהאי ונתן דכתיב בקרא לאו אאפר קאי אלא אמים דהכא כתיב קרא ונתן עליו מים חיים אל כלי שיתן המים לתוך הכלי כדדרשינן מינה בפרק כל שעה ונתן עליו מים חיים אל כלי אלמא בנתינת מים בכלי שתהא חיותן בכלי משתעי קרא ולא בשעת קדוש דהיינו נתינת מים באפר ועוד אדיליף מונתן לילף מלקיחה גופא דהא כ׳‎ בה באפר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ומשמע דהא אקשיתיה לרש״י ז״ל ולא גריס אלמא נתינה ע״י ד״א כו׳‎ אלא גריס הכי ואמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא ש״מ לקיחה ע״י ד״א שמה לקיחה ומולקחו מייתי ראיה מיהו אכתי קשיא למה ליה למימר ולקחו ונתן אמר רחמנא אי מלקיחה יליף לימא ולקחו לחודיה ואי מנתינה יליף לימא ונתן לחוד. והנכון דתרווייהו צריכי ליה ומולקחו לא מצי למילף דמי יימר לן דלקיחת אפר בשפופרת היה דלמא לקח בידו ממש ונתן בשפופרת להכי ילפינן מנתינתו דקתני נפל משפופרת הא הפילו הוא בשפופרת כשר דאי לא ליתני הפילו וכ״ש נפל דלא אתא מכחו כלל אלא ודאי נתינה ע״י ד״א שמה נתינה ודקאמרת דונתן לאו אאפר קאי וכיון דלא כתיב ביה נתינה בכל דבר היא כשרה הא ליתא דכיון דכתב רחמנא לקיחה לא סגיא דלא מיירי בנתינתו שאין להניחו במקום שלקחו לעולם אלא ודאי האי ונתן נדרש לפניו ולאחריו וכדאמרינן גבי הא דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן דקימה והדור קאי אזקן ואשיבה וכן רבים וה״ק קרא ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן אל העפר על הכלי אחר שנתן על אותו כלי שהיה חיותן בכלי והתלמוד מביא ראיה מן הנתינה האחרונה שהיא בשעת קדוש כשנותן האפר במים ואי לאו דכתיב מעיקרא ולקחו לא הוה ידעינן דהאי ונתן אנתינת אפר קאי כלל אלא אנתינת מים מש״ה נקטינן והכא אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא ש״מ נתינ׳‎ ע״י ד״א שמה נתינה וה״ה ללקיחה ולקיחת האפר גם כן בשפופרת הוה וכשירה דלקיחה תמה היא כיון שהשפופרת בטל לגבי האפר וכן הדין בזה בכל דבר שהוא בטל לגבי היד או הלולב ומה שפסלו בסוף פרקין בנטלו בכלי לפי שאינו דרך כבוד ואינו צריך לו שיהא בטל אצלו כשפופרת לגבי האפר וזה נכון וברור:

הדס של מצוה אסור להריח בו דכי אקצייה מריחא אקצייה יש שהיו סבורין לומר דה״ה להדס וחבצלת שנותנים בסוכה ורבינו נר״ו אומר דהא ליתא שלא אמרו אלא בהדס של מצוה שכיון שהוא צריך לו למצותו שאינו יוצא אלא בו אקצייה למצוה מריחיה אבל הדס של סוכה דאפשר ליה בעצים בעלמא מעשה עץ בעלמא וממשמוש ומהבערה בלחוד אקצייה שלא יפחת בסוכה אבל מריחא לא אקצייה וכן עיקר:

אמר רבא הדס במחובר מותר להריח בו ולא גזרינן לשמא יתלוש איכא דקשיא ליה הא דאמרינן פרק בכל מערבין הנהו בני גנאנא דגזו להו עכו״ם אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר ומסקנא דצריך שימתינו לערב בכדי שיעשה והא אמאי דהא נקטינן מרבינו יעקב ז״ל דכל מעשה עכו״ם בשבת לצורך ישראל אינו אסור ליהנות ממנו בשבת אלא כשאי אפשר לו לישראל ליהנות ממנו ע״י עצמו אלא באיסור תורה או של דבריהם כגון שהדליק לו את הנר או שעשה לו כבש לירד בו או שמלא לו מים מן הבור וכיוצא בו אבל בשאפשר לישראל ליהנות מאותו דבר בהיתר אע״פ שעשה בו עכו״ם מלאכה גמור׳‎ מותר לישראל ליהנות מאותו דבר כגון שהביא לו אוכלין וכיוצא בו דרך ר״ה והכא נמי הרי אפשר ליהנות מן הריח בהיתר במחובר וא״כ כי גייזיה עכו״ם אמאי מיתסר לאורוחי ביה תירץ הרב בעל המאור ז״ל דבאורוחי אסא לא איפליגו התם ודכ״ע שרי כיון דאפשר לאורוחי במחובר ובעשיית גנאנא הוא דאצטריכו להמתין בכדי שיעשה לפי שעשיית גנאנא א״א במחובר ורבינא הוה שרי עשיית גנאנא בשם ריחא וקשה דהא שני ענינין חלוקין הם וזה אסור וזה מותר והיאך מכניס את האסור בשם הדבר המותר הרי אין דרך התלמוד בכך ויש שדחו סבר׳‎ רבי׳‎ יעקב מחמ׳‎ קושיא זו ובודאי דמשום הא לית לן דהא איכא למימר שאותו הדס שהביאו עכו״ם בי״ט מחו״ל הביאו שלא היה אפשר לישראלי׳‎ אלו ליהנות ממנו אלא באיסור חתומין ולפיכך בי״ט עצמו אסור להריח בו לד״ה אבל למוצאי י״ט נחלקו דרבינא שרא לאלתר משום דסבר עכו״ם שתי מלאכות עשה בו גזיזה והבאה מחוץ לתחום ומלאכת גזיזה לא חשיבא שהרי לא הועילה לנו דהדס במחובר מותר להריח בו ואינה הכשר אבל הבאה מחוץ לחתום עיקר שהכשירה לנו ריח זה שלא היה אפשר לנו ללכת שם וקי״ל שאין אוסרין אלא בכדי שיעשה במלאכת תחומין כשם שאין אוסרין לישראל זה הבאה בשביל ישראל אחר כדאיתא התם והטעם מפני שאיסור תחומין אינו שוה בכל לזה שהוא בתוך התחום מותר ולזה שהוא מחוץ לתחום אסור ומ״ד צריך להמתין למ״ש בכדי שיעשה סבר דכיון שנעשה בכאן גזיזה שהיא מלאכה גמורה וא״א לנו ליהנות ממנו עד שיגזזו ויובא לכאן אין זה איסור תחומין לבדו אלא איסור מלאכה גמורה לכל ישראל אפי׳‎ למי שלא נעשה בשבילו וצריך להמתין זה בכדי שיעשה. תו מסתברא לי דאפי׳‎ תימא דהויא בתוך התחו׳‎ אתיא שפי׳‎ לרבי׳‎ יעקב והכ׳‎ בהא ק״מ דמאן דשר׳‎ סבר כיון דאפשר לאורוחי במחוב׳‎ שלא באיסו׳‎ כי גזייה עכו״ם לצרכו שרי לאלתר אפילו בי״ט עצמו ומר סבר דכי אמרי׳‎ הכי ה״מ כשאותו דבר עצמו שהמלאכה נעשית בשבילו אפשר לנו ליהנו׳‎ שלא לאיסור כגון שגזזוהו עכו״ם להריח בלבד דכיון דאפשר לן לאורוחי בהיתרא לא גזרינן שמא יאמר לעכו״ם עשה אבל כשעש׳‎ עכו״ם מלאכה לצרכנו לצורך דבר שא״א אלא באיסור אסור ליהנות באותה מלאכה אפי׳‎ בדברים שהיה אפשר לו ליהנות בהם בהיתר שעיקר המלאכה לצורך דבר האסור יש לחוש שמא יאמר לו עשה וראוי לקנוס ולאסור כל אות׳‎ מלאכה לגמרי דבהא אתי לאקולי טפי כיון דאית לי׳‎ בגויה מידי דהיתרה ולפיכך עכו״ם אלו שגזזו ההדס לבני גנאנא לא על דעת להריח אלא לצורך גנאנא כיון שמלאכת הגנאנא א״א אלא באיסור בתר דידיה אזלינן למיסר כל ההדס אפי׳‎ מריחא שאם אתה מתירו יבא לומר עשה. וזה נ״ל נכון וברור. ור״ח גריס הכא הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו דהאי מריחא אתקצאי והאי מאכילה איתקצאי בשבת כההיא דלעיל ואין הנוסחא הזאת בכל הספרים שלנו:

אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל דהאי חדא מצוה והאי תלתא מצות פי׳‎ כולה חדא מצוה הוא אלא לומר שיש בו שלשה חלקים ממנה:

והאי דמברכין אלולב משום דבמינו גבוה מכלן.‎ פי׳‎ ‎בו שהוא עולה בעצו ישר גדול וגבוה מכלם שאין בשאר שיהו ענפיו כך נאין וגבוהין בלא בדים יוצאים מצדיהם ועל דרך האמת פירשו במה שאמרו בהגדה כפות תמרים זהו הקב״ה שנאמר וצדיק יסוד עולם וסודו ידוע ליודעי חן:

מתני׳‎ היכן אנו מנענעין.‎ פי׳‎ ‎על נענועין שבשעת ההלל שיילינן דאלו בשעת ברכה פשיטא מלתא שיש לנענע שזהו עיקר מצותו וכדאמרי׳‎ התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע ואמרי׳‎ נמי בגמ׳‎ על רב אחא ב״י דהוי אומר בנענוע גירא בעינא דשטנא ועל כרחין הא בשעת ברכה הוא דאלו בשעת ההלל היאך היה מפסיק לומר דברי׳‎ אלו אלא ודאי כדאמרן:

בהודו לה׳‎ תחלה וסוף.‎ פי׳‎ ‎בתחלת הפרק ובסופו כשאומר אלי אתה ואודך אלקי ארוממך הודו לה׳‎ כי טוב כל״ח שהוא סוף ההלל ואינו מנענע אלא פעם אחת ואע״פ שהקהל כופלין אותו אינו אלא שעולה להם במקום קריאת ההלל כדאיתא לקמן וכשם שאין הקריאה צריכה נענוע כך העניה אינה צריכה נענוע אבל האחרון אינו נראה דרך עניה אלא דרך קריאה ממש שכופלין אנא השם וכיון שכן כשם שמנענע שני פעמים אנא ה׳‎ כך הוא בהודו בתרא אבל בהודו קמא אינו מנענע אלא פעם אחת וכן נהגו אבל בתוס׳‎ אומרים שמנענעין שתי פעמים בהודו קמא ומה שכתבנו עיקר מפי רבינו נר״ו:

בש״א אף באנא ה׳‎ הצליחה נא ולית הלכתא כותייהו:

גמ׳‎ נענוע מאן דכר שמיה.‎ פי׳‎ ‎דאכתי לא תנן שהוא חייב לנענע והיכי אמרינן היכן מנענעין ומהדרינן דהתם קאי דתנן לעיל וכדי לנענע בו אלמא חייב לנענע:

תנן התם כבשי עצרת כו׳‎. מוליך ומביא למי שד׳‎ רוחות העולם שלו פי׳‎ אעפ״כ דיו לנענע לשתי רוחות ולא כמו שנוהג להוליך ולהביא לד׳‎ רוחות כי אין זה אלא במחשבה והמושל בשתי רוחות העולם הוא המושל בד׳‎ וכן נוהג מורי נר״ו וכן היו רבותיו נוהגין:

אמר רבא וכן ללולב.‎ פי׳‎ ‎שמוליך ומביא מעלה ומוריד יש מן הגאוני׳‎ אומ׳‎ שזהו נענועו של לולב המוזכר בכ״מ ואינו צריך טירוף אחר אלא שיוליך ויביא יעלה ויוריד וכ״כ הר״י ן׳‎ גיאות ז״ל. ואינו נכון דא״כ למה הצריכו שיהא לולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו והלא כל שהוא בין גדול קטן ראוי להוליכו ולהביאו אלא ודאי לפי שצריך לטרף הלולב ולכסכסו בעצמו הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו ולמדנו כי כשמוליך ומביא מעלה ומוריד יש לנענע לטרוף גופו של לולב מיהו עדיין לא למדנו זה שאמרנו אם הוא כשמוליך ומביא ממש או לאחר שגמר מהולכה והבאה והעלאה והורדה. והרמב״ם כתב שיש לו לטרוף הלולב ג״פ כשמוליך וכן כשמביא ונראה שסומך על הירוש׳‎ שאמרו שם תני אני צריך לנענע ג״פ על כל דבר ודבר ר״ז בעי הכין חד והכין חד או דלמא הכין חד והכין חד ולא איפשיטא ומשמע שרבי׳‎ ז״ל מפרש צריך לנענע על כל דבר ודבר כשמוליך מביא ומעלה ומוריד וקא מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשיבי חד ואין לו לנענע בשניהם אלא ג׳‎ פעמים וכן במעלה ומוריד קא מבעיא ליה אי כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע בכל אחד ואחד מהם ג״פ וכיון דלא איפשיט׳‎ עבדינן לחומרא ומנענע בכל אחד מהם ג״פ ואין זה מחוור משום דעל כל דבר ודבר לאו היינו הולכ׳‎ והבאה אלא פי׳‎ כל דבר ודבר כל מקום מן המקומות שצריך לנענע דהיינו בשעת ברכה ובהודו לה׳‎ תחלה וסוף ובאנא ה׳‎ שצריך לנענע בכל אחד מדברים האלו ג״פ וכן הסוגיא מוכחת שם דמייתי עלה בסמוך תמן תנינן פי׳‎ הא דתנן התם ז׳‎ סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסין כו׳‎ וצריך לכסכס ג״פ בכל אחד ואחד זה לשון המשנה ועלה אמרי׳‎ בירו׳‎ צריך לכסכס על כל דבר ודבר רבי זירא בעין הכין חד והכין חד או דלמא הכין חד ע״כ ובודאי דעל כל דבר ודבר דהתם היינו כל אחד מן הסמנין כמו ששנינו בפי׳‎ ועלה הוא דמיבעיא ליה לרבי זירא ומתמן שמעינן לאידך דלולב דפי׳‎ כל דבר כל אחד כמו שאמרנו ומאי דבעי רבי זירא הכין והכין י״ל דאהולכה והבאה קא מבעיא ליה אם הם חשובים כשנים או כאחד. וכ״ת ולדברי האומר שאין נענוע הלולב אלא הולכה והבאה בלא טרוף מאי קמבעיא ליה שהרי אם הוליך והביא חשוב שנים אף מעלה ומוריד חשוב שנים ויש כאן ארבע פעמים ואנן לא אמרי׳‎ אלא ג״פ ואם הוליך והביא חשובים אחד אף מעלה ומוריד אינם אלא אחד וליכא אלא שתים ואנן תלתא אמרי׳‎ י״ל דאיהו קים ליה דמעלה ומוריד תרוייהו חשיבי חד כי המוריד אינו מן המנין שהמעלה סופו להוריד ומבעי׳‎ ליה במוליך ומביא אם גם הם אחד ויהא צריך להוליך שני פעמים אם הוליך והביא שנים והוו להו תלתא בהדי מעלה ומוריד שהם אחד ולהאי פירושא כיון דהתם לא איפשיטא וחזינן בגמרא דילן דלא קאמר אלא שיוליך ויביא שני פעמים משמע דכתרי חשיב ובפעם אחת סגי וכמו שנהגו וכיון שלמדנו למעלה שצריך לכסכס הלולב אף כאן חייב לכסכסו וכמו שלמדנו היו כל העם מטרפין לולביהן ועוד לא שמענו אימתי מכסכס לכך נראה לומר ששאלת הירושלמי אינה על ההולכה וההובאה דהנהו ד׳‎ נינהו או תרתי כדאמרן לעיל טירוף וכל הלולב אמרו שצריך ג׳‎ פעמים על כל דבר ודבר מן המקומות שמנענעין בהם כי מלבד מה שמוליך ומביא מעלה ומוריד בכל אחד מהם יש לו ג״כ לטרוף הלולב ג״פ בכל אחד מהם לאחר שמוליך ומביא מעלה ומוריד ועל אותו הטירוף שהוא תנועות דקות נעשית במהירות שאלו אם טרפו במהירות למזרח ולמערב חשוב שנים או חד ואתיא כאידך דאיבעיא להו בצריך לכסכס ג״פ אי אמטויי ואתויי חשוב תרי או חד לפי שתנועת הכסכוס נעשית במהירות ונמצא שהסדר האמתי בנטילת הלולב שהוא מוליך ומביא מעלה ומוריד על כל דבר ודבר ואחר כך יטרוף את הלולב בכדי ג״פ ויאריך בו כדי שיצא ידי חובתו אף לדברי האומר דהכין והכין חד ששיורי מצוה הם והמאריך ה״ז משובח וכן הי׳‎ נוהג רבינו הגדול ז״ל ותלמידו רבינו נר״ו. ויש שמטרפין אותו בשעת הולכה והבאה והורדה פעם א׳‎ בכל אחד מהם משום דהכין חד והכין חד ואין לתפוס אותם בכך כי אין הירושלמי מכריע בזה לגמרי אלא שנראה יותר שיהא טירוף הלולב בפני עצמו שאלו בשעת הולכה והובאה הוה קים לן דלהוי ב״פ או פעם א׳‎ היאך קא מצטרף במוליך ומביא ומעלה לבדה ולא במוריד:

כשאוגדין את ההושענא אין צריך לאגדה סביב הלולב אלא אם ירצה אוגדו בפני עצמו תחלה ואח"כ תוחב את הלולב בתוכו ואע"פ שבתחיבתו עלי ההדס נושרין ונופלים בינתיים וחוצצין בין (מין) הלולב להושענא ונמצא שאינו אגד אחד ואין כאן נוי שיפקיע את החציצה שלא לעכב מהיות נקרא אגד שני מ"מ מין במינו הוא ומין במינו לענין זה אינו חוצץ ואגד אחד הוא וכן אם היה הלולב ארוך לו יותר מדאי ורצה לגוז ממנו מלמטה יגוז אף בעוד שהלולב בתוך ההושענא שאע"פ שעלי הלולב הנחתכים נשארים תלושים מן השדרה ומתערבים בנתים וחוצצין בין הלולב השלם להדס ונמצא שאינו אגוד כאחד מין במינו הוא ולענין זה אינו חוצץ:

הדס של מצוה והוא אותו הנאגד עם הלולב אסור להריח בו שהדבר למד מן הסוכה שאמרו עליה חג הסוכות וכו' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך הוא חל על הסוכה כלומר שאסורה בהנאה אחרת והוא הדין ללולב וכל מיניו והלכך ההדס אסור אף להריח שהרי עיקר הנאתו לריח וכשמקצהו למצוה ליאסר לו בהנאה אחרת מריחו מקצהו שהרי הוא עיקר הנאתו אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו שעיקר הנאתו לאכילה הוא וכשמקצהו למצוה מן הסתם מאכילה הוא מקצהו ולא מריחו ומ"מ יש אומרים שלא נאסר ההדס בריח והאתרוג באכילה אלא מן הסתם אבל אם התנה עליהם מותרין כנויי סוכה וכשיאמר איני בודל מהם כל בין השמשות שלא תחול קדושה עליהם לאותו דבר ואף אני מפרש כאן מאכילה מקצה ליה ושאר הנאות שבו הרי הוא מן הסתם כהתנה עליהם ואע"פ שעצי סוכה אין תנאי מועיל בהם לדעתנו שלא נתפרש כן אלא על הנויין שאינן גוף המצוה אבל סוכה שהיא גוף המצוה לא ואף אלו גוף מצוה הן וראוי לומר שלא יהא תנאי מועיל בהם וכדעת רוב מפרשים הם אומרים שההדס אינו דומה לסוכה שהסוכה הנאתה בסתירתה וסתירתה גורמת בטול מצותה אבל הדס אין בהנאתה גרמא לביטול מצוה ובאתרוג מיהא לא מצאו ידיהם אלא שאני אומר כן לשיטה זו אף באתרוג שהאתרוגים מצויים הרבה וכשמתנה על זה סומך על האחרים או על הנשאר ממנו לדעת המפרש כן למעלה בענין מטבל ביה ונפיק אבל סוכה מיהא לא סוף דבר ביום טוב שיש בהנאתה איסור סתירת בנין אלא אף בחול המועד מ"מ אין עשיית אחרת מצויה כל כך ומ"מ יש מתירין אף עצי סוכה בתנאי כל שאין שם איסור סתירת אהל כגון בחול המועד ואף גדולי הדור נוטים לומר כן וכבר כתבנו דעתם ברביעי של יום טוב בסוגיית המשנה השניה:

הדס במחובר מותר להריח בו בין ביום טוב בין בשבת שמאחר שהנאתו לריח לבד והרי הנאתו מגעת לו מעכשיו לא יבוא לקוץ וי"מ בה דוקא שלא בנגיעת יד שהרי אסור להשתמש במחובר ולי נראה אף בנגיעה שאם היה בפחות משלשה ארעא סמיכתא היא כמו שכתבנו בשלישי של עירובין ואף כשהם למעלה משלשה מ"מ אין דין משתמש במחובר נאמר אלא בשכופף את ענפיו או נשען עליהם או על גוף האילן הא אתרוג במחובר אסור להריח בו שמא יביאהו ריחו לתאוות מאכל ויבא לקוץ ויש שואלים בה ממה שאמרו בשלישי של עירובין מ' א' בבני גננא דגזו להו גוים אסא ולא התירו בריחו עד לערב ובכדי שיעשו ומה צריך בכך אחר שביום טוב עצמו יכול להריח ומתרצים בה שמה שאסרוה שם לא להריח אלא לעשיית הגננא ומפני שנתלשה בשבת לדעת כך וזה שתפסו שם לישנא דארוחי הואיל ועיקר הדס בחופה מפני הריח הוה נקיט ליה הכי וענינו אסר להו בעשיית הגננא באותו הדס הא לארוחי לחודיה בלא עשיית גננא לא היה אוסר וי"מ שאף להריח לבד היה אוסר ומפני הטלטול ומפני שהם סוברים שלא הותר להריח הדס במחובר אלא שלא בטלטול ומגע ועיקר מה שאסר לטלטול הוא הא להריח בלא טלטול לא היה אוסר או שמא אף בזה היה אוסר מחשש טלטול מפני שהטלטול בדבר התלוש קרוב לטעות בו ומפני שהטלטול לצורך הריח היא נקט ליה לישנא דארוחי וי"מ שלא הוצרכו שם לשיעור אלא מפני ההבאה מחוץ לתחום וכדעת גדולי הפוסקים שמצריכין שיעור אף בהבאה שמחוץ לתחום אלא שאחרוני הרבנים כתבו שאין הבאה מחוץ לתחום צריכה שיעור אחר שאין בה איסור מחמת עצמו וכבר כתבנו טעם דבריהם בשלישי של יו"ט ומ"מ גאוני ספרד גורסים כאן בהיפך הדס במחובר אסור להריח בו הואיל ועיקר הנאתו לריח אילו אתה מתירו להריח יבא לקוץ להפליג בריחו אבל אתרוג לא יבא לקוץ לכונת ריח שאין אדם מתכוין לריחו כל כך הואיל ועיקר הנאתו בדרך אחרת ולקוץ לאכילה ודאי זכור הוא ואין חוששין לו:

כשבא ליטול את הלולב לצאת בו צריך שיהא לולב בימין ואתרוג בשמאל ופירשו הטעם בגמ' הכא תלת מצוה והכא חדא ולאו דוקא שיהו ארבעתם מצות חלוקות שהרי ארבעתם מצוה אחת ומעכבין זה את זה אלא פירושו שבזו שלשה חלקי המצוה וכל שיש בו רוב חלקי המצוה ראוי ליטלו בימין ואם החליף ונטל לולב בשמאל ואתרוג בימין יש אומרים שפסול וכמו שאמרו למטה כששאלו והא מדאגבהיה נפק ביה תירץ בו בשהפכו והם מפרשים בו אף בהפכה שמימין לשמאל ומ"מ עקר הדברים שבדיעבד יצא ולא אמרו בשהפכו לא יצא אלא בשהפכו ראשו למטה וסופו למעלה וכל המצות אין אדם יוצא בהם אלא דרך גדילתם דכתיב עצי שטים עומדים ונטילתן ביד אחת נראה ג"כ שלכתחלה אסור אפי' נטל את כולן בימין ומה שאמרו למעלה באתרוג שבגדול כדי שיאחז שתים בידו אחת ופירשו הטעם כדי שיהא האתרוג והושענא ניטלין ביד אחת פירושו כשמניחן לביתו אבל לנטילת מצוה לכתחלה לא הא בדיעבד נראה שיצא דלא אתי להחליף של ימין לשמאל ומ"מ יש פוסלין ומפני שאין לחבר האתרוג עם השאר כפות תמרים כתיב ולא וכפות אלמא צריך שיהא האי לחודיה והאי לחודיה וכן כתבוה חכמי לוניל:

היה איטר יד ימינו הסכימו הגאונים שנוטל הלולב בשמאלו שהוא ימין שלו שהרי בתפילין שחיובן בשמאל אמרו באיטר שמניחן בימינו שהוא שמאל שלו ומ"מ אם היה שולט בשתי ידיו נוטלו בימין אחר שהוא ימין שלו וימין כל אדם:

היה גדם ואין לו יד לא ימין ולא שמאל אוחזן בזרועותיו דלא כתיב ולקחתם ביד אלא ולקחתם וכמו שאמרו יבמות ק"ה א' ביבמה גדמת שחולצת בשניה מדלא כתיב וחלצה ביד ואם היה גדם ביד ימין נראה שנוטל את הכל בשמאל:

כשהוא בא ליטול ארבעת המינין אינו מברך אלא על הלולב שהוא עיקר האגד וכולם טפלים לו הואיל ובמינו גבוה מכלם אם שהאילן שלו גבוה משאר אילנות אם שהוא צריך שיהא יוצא מן האגד על כל אותן הנאגדים עמו ולדעתי אמר שהוא גבוה מכולם בערך המעלה וזהו לדעתי שאמר במינו כלומר באותם הנאגדים עמו שרומזים על איזה חסרון אם בריח אם בטעם אם בשניהם והלולב שהוא בעל הטעם שרומז על מין החכמים הבלתי שלימים הוא גבוה מן הנרמז באחרים שבאגד ורמז באגד שיהו לאגודה אחת לעבודת האל והאתרוג שהוא רומז על השלם במיני חלקיו אינו נכלל עם השאר ולא באה הברכה עליו למיעוטו שהעולם נידון אחר רובו וכי רובו על הלולב הואיל וגבוה מכולם במינו כמו שרמזנו וכבר כתבנוה בארוכה בקצת חבורינו ואם לא אגד את הלולב אלא שיצא בהם בזה אחר זה מברך על כל אחד ואחד בפני עצמו בשעת נטילתו כמו שביארנו:

המשנה הששית והכונה בה בענין הנענוע והוא שאמר ובהיכן היו מנענעים בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא כדברי בית הלל בית שמאי אומרים אף באנא ה' הצליחה נא אמר ר' עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע שכל העם היו מנענעין בלולביהן והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד אמר הר"ם לפי שאמר בתחלת הפרק כדי לנענע הודיעך כי מצותו בנענוע הודיעך בהיכן מנענעין וצורת זה הנענוע מוליך ומביא מעלה ומוריד:

אמר המאירי היכן היו מנענעין וכו' שאלו בגמרא נענוע מאן דכר שמיה כלומר שעיקר הדבר ודאי בנטילה הוא וכמו שאמרו מדאגבהיה נפק ביה והיכן מצינו שיהא צריך נענוע בנטילה עד שהוא שואל היכן מנענע והשיבו שהוא מוסב על מה שאמרו במשנה לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע ופירשנו בה וכדי לנענע ומתוך כך הוא שואל היכן היו מנענעין ור"ל מלבד הנענוע שהוא מנענע בשעה שבא לברך עליו לצאת ידי חובת נטילה שעל אותה נטילה אין מקום לשאול היכן אלא שבאיזו שעה שביום שהוא רוצה מברך ונוטל ומנענע אלא שקבלה היתה בידם שאף בתוך ההלל היו מנענעים להתעוררות שמחה ועל אלו הוא שואל היכן ולא הוצרך להזכיר במשנה שבשעת הברכה צריך נענוע שקל וחומר הוא אם במקומות שבתוך ההלל צריך כל שכן בשעת הברכה שהוא עיקר ובהדיא אמרו המשכים לצאת בדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וודאי על הנטילה שהוא נוטלו לצאת בו הוא אומר כן דומיא דשופר וכן ראיה אצל קצת חכמי הדור ממה שאמרו בגמרא בסוגיא זו רב אחא [בר יעקב] ממטי ליה ומייתי ליה ר"ל מוליך ומביא ואמר האי גירא בעיניה דשטנא ואילו בנענוע של הלל האיך הי' מפסיק לשיחת חנם אלא לנענוע של ברכה הוא אומר כן ופשוטה היא אלא שבנענוע של הלל הוא שואל היכן מנענע ואמר בהודו לה' תחלה וסוף ופירוש תחלה הראשון הסמוך להללו את ה' כל גוים וסופו אותו שבסוף המזמור לאלי אתה ואודך וי"מ תחלה וסוף על פסוק אחד ותחלה בהודו לה' כי טוב וסופו בכי לעולם חסדו ומפני שקשה להם לפיירשנו לשון תחלה והוא שהיה לו לומר ראשון ואחרון ואין דבריהם כלום שלא נאמר תחלה וסוף אלא על ששניהם במזמור אחד והראשון תחלת המזמור והאחרון הוא סוף המזמור ופירוש הענין בהודו לה' שבתחלת המזמור ושבסופו ובאנא ה' הושיעה נא אבל לא באנא ה' הצליחה נא שהוא סוף הפסוק ובית הלל אומרים אף באנא ה' הצליחה נא ואין זה בכלל חומרי בית הלל שלא נחלקו אלא במנהג:

אמר ר' עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע שכל העם היו מנענעים ר"ל בהצליחה נא כדברי בית הלל והם לא היו מנענעים אלא באנא ה' הושיעה נא וכן הלכה ועכשיו נהגו להקל ולסמוך על נענוע שבשעת הברכה וכל שכן במקומות שאין הלולבין ומינין שבהם מצויים בריוח ומפני שהנענוע שבקריאת ההלל אינו אלא מנהג ומ"מ ראוי לתלמיד שיאחז לולבו ולנענע בכל מקום הראוי לו כל שאפשר לו בריוח ושליח צבור מיהא מנענע בכל המקומות הראויים לכך וקצת גאונים כתבו שראוי לנענע במלת הודו במוליך ומביא ובמלת לה' במעלה ומוריד בין בהודו שבתחלה בין בהודו שבסוף אבל באנא ה' הושיעה נא מעלה ומוריד באנא ה' ומוליך ומביא בהושיעה נא כדי שתהא ההעלאה במלת ה' ואומר אני סימן לדבר כשהוא זוקף זוקף בשם:

ולענין תכונת הנענוע והביאו בגמרא מה שנאמר במסכת מנחות בפרק כל המנחות ס"ב א' בתנופת שתי הלחם ושני כבשי עצרת שנותן שתי הלחם על שני הכבשים בעודם חיים ומניח הכהן ידו תחתיהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואשר הורם והנפה הוא מוליך ומביא כדכתיב ישעיה י' ינופף ידו הר בת ציון ומתרגמינן מוביל ומייתי בידיה והרמה היא העלאה ואין העלאה אלא בהורדה ומתוך שאף ההנפה הוא לשון הרמה אומר אני שאף בהולכה והבאה צריך שיגביה ידו מעט כלפי מעלה ואע"פ שמקרא זה ר"ל אשר הונף ואשר הורם אינו בפרשת שתי הלחם אלא בפרשת מלואים מ"מ כתיב כאן והניף הכהן אותם וכל התנופות למדות ממלואים והנפה זו של שתי הלחם וכבשי עצרת היתה בעודם חיים ולאחר שחיטה ונתוח היו חוזרין ומניחין חזה ושוק שבשניהם בצד הלחם ומניף את הכל גם כן במוליך ומביא ומעלה ומוריד ופי' בגמ' על זה מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו ואע"פ שהולכה והבאה אינה אלא בשתי רוחות ר"ל הולכתו לצד שלפניו והבאתו לצד שאחריו בחזרתו אצל עצמו מ"מ המולך בשתים מולך בארבע ואין טענה מכאן בלולב להוליך בארבע רוחות ואף הגאונים כתבו על העושה כן שדעת חיצוני הוא ואף מה שאמרו בפסוק ראשון של קריאת שמע להאריך באחד כדי להמליכו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם אף זו אין צורך אלא לתנועה לשתי רוחות שבצדדיו ולמטה ולמעלה שאין לתנועת הפנים מקום בהולכה והבאה לצד שלפניו ואחריו ולא עוד אלא שיש אומרים באחד שאינו צריך לשום תנועה אלא בציור הלב כמו שביארנו במקומו והתנופה מיהא שצריך לכך דיו במוליך ומביא מעלה ומוריד וכן בלולב כמו שיתבאר בסמוך וכן אמרו מוליך ומביא לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד לעצור טללים רעים כלומר שתהא מחשבתו להאמין שהשם ייטיב לטובים ויכפר לשבים ואם בשירי מצוה כן ר"ל במצוה שאינה מעכבת שאם לא הניף אע"פ שאין הכפרה מן המובחר מ"מ קרבנו עולה לו ואינו צריך להבאת קרבן אחר ואם שירים אלו מעכבין את הפורענות קל וחומר גופה של מצוה ואמרו על זה וכן ללולב כלומר שאע"פ שהנטילה גופה של מצוה ויצא בו בלא שום נענוע וכמו שאמרו מדאגבהיה נפק ביה מ"מ הנענוע שירי מצוה וצריך שיוליך ויביא ויעלה ויוריד בנטילתו בשתי רוחות ובמעלה ובמטה כדרך תנופת שתי הלחם וכבשי עצרת על הדרך שביארנו ויראה ממה שכתבנו ומסוגיא זו שאינו צריך לנענוע שדרה ועלין אלא הושטה לצד שלפניו וחזרה אצל עצמו וזהו מוליך ומביא והעלאה והורדה למעלה ולמטה וזהו מעלה ומוריד והוא הוא הנענוע שאנו מזכירים בכל הסוגיא וכדמיון תנופה שהרי עליה אמרו וכן ללולב ויש מקשין לשיטה זו ממה ששנינו לולב שיש בו שלשה טפחים וכדי לנענע בו כשר ומפרשין הטעם מפני שאין הנענוע ניכר בפחות מהשיעור זה ואם דיו בהושטה לבד הרי ההושטה בכל שהוא ומתוך כך הם אומרים שצריך נענוע בשדרה ועלין ולדעתי אין טענה זו כלום שאם כן אף אתה צריך לומר שיהא הנענוע מעכב שהרי השיעור מעכב הוא אלא שצורך השיעור אינו אלא מפני שהלולב עיקר כמו שכתבנו וצריך שתהא נטילתו מפורסמת עד שיהא ראוי לנענוע ולהושטה הניכרת ואע"פ שההושטה והנענוע אין מעכבין ראוי לכך מיהא בעינן שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואין מכאן טענה לנענוע שדרה ועלין שההושטה במוליך ומביא ומעלה ומוריד הוא הוא הנענוע ואף גאוני הראשונים כתבו בתשובת שאלה שאין צריך אלא להושיט ראשו של לולב לצד שלפניו ולהחזיר זנבו כלפי עצמו ואח"כ מעלה ומוריד וכן כתבו שהסוגיא מוכחת כן מדקאמר וכן ללולב והתנופה אין בה אלא הושטה ואע"פ שלשון נענוע מורה נענוע העלין כל דבר שאדם מניעו ממקום למקום נענוע הוא וכמו שאמרו מו"ק כ"ז ב' אבל כיון שנענע ראשו אין המנחמים רשאים לישב אצלו וכן בפרק תפלת השחר כ"ח ב' בענין מודים כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך וכן אם באו רשעים על אדם ינענע להם בראשו וכל אלו אינם אלא הרכנת הראש אם באבל להעלים עינו מן היושבים דרך מיאון ואם במודים דרך כריעה ואם ברשעים דרך הודאה לדבריהם וכל שהוזכר לשון נענוע אנו מפרשים אותו בהושטה לבד לפי הסוגיא ואף הרבה מחכמי הדורות שלפנינו נהגו בעצמם כן:

ומ"מ ראוי לנו לחוש לכבוד אבותינו ורבותינו שכולם מתאימים לב אחד ומסכימים ונוהגים לנענוע שדרה ועלין וכן שבתלמוד המערב אמרו צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר ור' זעירא בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד ואין ביאורו מתיישב אא"כ בנענוע שבשדרה ועלין ואף במשנה זו מצאתי בגמרות ישנות ומדוייקות בעדותו של ר' עקיבא שכל העם היו מטרפין לולביהם והם לא היו מנענעים אלא באנא ה' הושיעא נא ואף בערוך גורס כן וכן בהלכות גדולי הפוסקים אלמא לשון מנענעין ולשון מטרפין הכל אחד ולשון מיטרפין ודאי הוא נאמר על תנועה מהירה ומבולבלת כענין טרף בקלפי וביצה טרופה או שמא להשמעת קול תנועת העלין מלשון עלה שתרגומו טירפא ומתוך כך אני אומר שזו שאמרו על התנופה וכן ללולב על הנענוע נאמר כלומר שנענוע הלולב יהא בהושטה לרוחות אלו ר"ל שיוליך וינענע ויביא וינענע ויעלה וינענע ויוריד וינענע ונתחדש בתלמוד המערב שבכל הושטה יהו שלשה נענועים ועל כל דבר פירושו לשיטתנו על כל הושטה והושטה והוא ששאל ר' זעירא הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד ודעתי לפרש שר' זעירא היה שואל אם היה קורא ההולכה דבר אחד וההובאה דבר אחד וכן ההעלאה דבר אחד וההורדה דבר אחד עד שיהו נענועים אלו שבהוצין שנים עשר או שמא הולכה והבאה שניהם דבר אחד וכן העלאה והורדה עד שיהו נענועים אלו שבהוצין ששה ולא נתבררה השאלה והולכין בה להחמיר וכן פסקוה לדעתי גדולי הפוסקים אע"פ שאין דבריהם מבוררים כל כך עד שהבינו רבים מתוך דבריהם שצריך להולכה והבאה ולהעלאה והורדה בלא נענוע אלא בהושטה לבד ואח"כ ינענע שלשה פעמים בהולכה ושלשה פעמים בהבאה וכן בהעלאה והורדה אלא שאני מפרש את דבריהם על שיטת פירושנו וזה שכתבו צריך לנענע שלשה פעמים בהולכה והבאה חוץ ממוליך ומביא פירושו חוץ מגוף ההולכה כלומר שלא דיו בהושטה לבד אלא שצריך בכל הושטה נענוע ההוצים להוסיף בהערה ובשמחה ואע"פ שלא הזכירו בנענוע זה אלא מוליך ומביא קצור דברים הוא והוא הדין למעלה ומוריד וי"מ בדבריהם בפשוטן של דברים שתחלה מוליך ומביא מעלה ומוריד בהושטה לבד בלא שום נענוע ואח"כ יוליך ולנענע ואין צריך בזה להעלאה והורדה ושאל בה אם הולכה אחת והבאה אחת עד שינענע בכל אחת שלשה או שתיהן אחת ואחר שיוליך ויביא ינענע שלשה לבד וי"מ כשיטתנו שהעלאה והורדה בכלל זה הנענוע אע"פ שלא הוזכרה בדבריהם ושבראשונה אין בהם אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד בהושטה לבד בלא שום נענוע ואח"כ יחזור בכולם בנענוע שלשה על כל דבר ודבר אלא שמפרשים בהכין והכין חד שאחר כל ההושטות ינענע שלשה לכולן ואף לשיטה שאנו מפרשים כדבריהם שעל ההושטות הוא אומרה י"מ הכין חד והכין חד בכל הושטה והושטה כמו שפירשנו אבל הכן והכן חד כלומר שאחר שהוליך והביא והעלה והוריד בהושטה לבד בלא נענוע ינענע שלשה פעמים לבד על שם כולם ומ"מ לדעת המפרשים שאין צריך נענוע עלים כלל מפרשים בו צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר ר"ל על כל מקומות הנענוע כגון שעת הברכה והודו לה' תחלה וסוף אנא ה' הושיעה נא כלומר שיושיט בכל אלו המקומות שלשה פעמים ושאל בו אם הולכה אחת וההבאה אחת והעלאה והורדה שתיהם אינם אלא אחת הואיל ואין הלולב משתנה בהורדה שום שינוי אלא שיורד בקו הישר בעצמו שעלה בו או שמא אף הולכה והבאה אינם אלא אחת ונמצא שצריך להולכה והבאה שתי פעמים והעלאה והורדה פעם אחת וכן יש שפירש בהולכה אחת והבאה אחת ויוליך פעם אחרת ויהיו שלשה או הולכה והבאה אינן אלא נענוע אחד וצריך להוליך ולהביא שני פעמים עוד אבל העלאה והורדה אינה בכלל כלל שנענועין אלו אחר שהוליך והביא והעלה והוריד הם ואין צריך עוד אלא להולכה והבאה בהושטה לשם נענוע וזהו פירוש גאוני הראשונים ודברים רחוקים הם ועיקר הדברים כשיטתנו ולכל הפירושין מיהא בשאלתו של ר' זעירא הולכין לחומרא אחר שלא נתבררה ויש פוסקין בה לקולא הואיל וההושטה והנענוע אינן אלא מדברי סופרים וכן הדברים נראין אלא שנאה הדבר להחמיר על הדרך שכתבנו ואף גדולי המחברים כתבוה בהדיא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ע"ב מניח ב' הלחם כו' מוליך ומביא למי שד' רוחות כו'. הכוונה כי שתי הלחם הקרבתן בעצרת רמז לשני לוחות ועש"ה לכו לחמו בלחמי והיו ב' עשרונים ע"ש י' הדברות שהיו בהן והיו סולת ע"ש שהתורה כסולת נקיה מחטה כמ"ש בזה במסכת הוריות וב' כבשים ע"ש כבשים ללבושיך דדרשינן בפ' אין דורשין דברים שהם כבשונו של עולם והיה מוליך ומביא למי שד' רוחות כו' שע"י התורה הקב"ה מקיים עולמו הכולל ו' קצוות שהם ד' רוחות ושמים וארץ כמ"ש הרא"ש גבי לולב ומ"ד כדי לעצור רוחות וטללים רעים שהתורה [היא] מגינה ומצלת על כל אלו:

תוס' ד"ה אמאי ונתן אמר רחמנא וכו' עד ובפרק הערל קאמר כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפי' שקלי תרי ויהיב חד וכו' כצ"ל:

ד"ה כדי לעצר וכו' עד ובערוך פי בערך נע צריך לנענע וכו' ונ"ל דכך יש לגרוס בתוס' ובערוך פי' בערך נע דאיתא בירושלמי תנא צריך לנענע על כל דבר ודבר בעי ר' זעירא הכין חד והכין חד או דלמא הכין והכין חד פי' כבר אמרו וכו' ופי' זה הוא מלשון הערוך ומשמע שם מדבריו שהוא סבר שצריך עוד ג' נענועים קטנים בהולכה והבאה זולת ההולכה והבאה המפורשת בגמ' שלנו בשמעתין ועל אותן הנענועים הקטנים קא בעי ר' זעירא בירושלמי אם ההולכה והבאה אחת וכו' אבל האלפסי מפרש הירושלמי שעל ההולכה והבאה הגדולים קא מבעיא אם לעשות ג' הולכה והבאה על כל דבר ודבר או לא וע"ש בר"ן:

בא"ד תמן תנינן וכו' גם זה מהירושלמי שהביא הערוך:

בא"ד שבעה סמנים מעבירים על הכתם וצריך לכסכס ג' פעמים כצ"ל פי' צריך לשפשף הכתם בהולכה והובאה ג' פעמים כדרך שמכסכסים הבגדים שכופל הכתם זה על זה ומשפשף ומוליך ומביא:

בא"ד וההיא בעיא איתא נמי בגמ' שלנו בנדה פרק האשה וכו' כצ"ל נ"ל:

תוס' בד"ה אמאי ונתן אמר רחמנא כו' היינו שקלי תרי מאפר כו' נ"ב פי' תרי גברי ורש"י פי' אפי' שני חלקים אפר וחלק אחד מים ע"ש:

בד"ה בהודו לה' כו' הצבור מנענעים על כל הודו כו' נ"ב וש"צ מנענע ביאמר נא ולא ביאמרו נא. א"ז וכן המנהג אצלנו נ"ל:

בד"ה כדי לעצור כו' וצריך לכסכס ג' פעמים כו' כצ"ל ונ"ב פי' לשפשף בידו:

בא"ד גבי ג' מאות שיפה כו'. נ"ב פליגי התם תנאי אי בחטין קאי או על הבצק בלישה וק"ל:

גמרא וא"ר לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט כו'. הב"א הקשה דתיפוק ליה משום דמברכין עליו כו' כבר קדמו המ"א בסי' תרנ"א סק"ו וע"ש:

רש"י ד"ה דילמא נתרי טרפי ואינם אגודים יחד כו'. לכאורה הא קי"ל דא"צ אגד ועי' מנחות (כז) ובתד"ה ל"ש ובר"ן השמיט לכ"ז ול"נ דהטעם דהוו חציצה בין ידו להמינים דמין אחד אינו חוצץ לחבירו משום דהוא מהמצוה משא"כ עליו הנושרים:

תד"ה בהודו ועכשיו כו' אומר יאמר נא כו' עונין הודו וכן ביאמרו נא בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' כו'. כצ"ל וכ"ה בהרא"ש:

גמרא ואיתימא ר' יוסי בר "זבילא". נ"ב נ"ל "זבידא" צ"ל (וכ״ה בדפוס ישן):

רש״י ד"ה אבל אתרוג כו' תלוש. צ"ל תולש:

תוס׳ ד"ה ולגבהיה. הואיל ובשיעורו כו'. נ"ב נ"ל שזה נכלל במ״ש ר״ז. דאי לאו שבמינו גבוה. ודאי לא היה בשעורו גבוה מכולן. אלא מחמת שדרך מינו הוא להיות גבוה משאר המינין. לפיכך נתנו לו שעור גבוה מהן שכך הדר לו (וכ"ה ברש"י לעיל ל"ב ב׳ ד"ה שיהא):

וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין? בְּ"הוֹדוּ לַה'" תְּחִלָּה וָסוֹף, וּ"בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא", דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אף על גב דבכל דוכתא נקיט דברי בית שמאי קודם, הכא נקיט דברי בית הלל קודם, ללמד דבית הלל נקטו כן לכתחילה אבל בדיעבד אם לא נענע כאן אלא נענע בְּ'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא' יצא ידי חובתו, ואם היה נקיט דברי בית שמאי קודם היה צריך לשנות בדברי בית הלל הכי 'ובית הלל אומרים לא ינענע אלא באנא ה' הושיעה נא' ולשון זה נראה דמעכב גם בדיעבד אם לא נענע באנא ה' הושיעה נא ואפילו אם היה שונה ובית הלל אומרים באנא ה' הושיעה נא עם כל זה כיון דקדמו דברי בית שמאי הוה משמע דבאו לאפוקי מבית שמאי לגמרי גם בדיעבד.

וְהֵם לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְּ"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". נראה לי בס"ד הטעם דנבחר זה לנענע בו טפי מאידך והוא כי 'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא' קאי על דברים הנפשיים השייכים לשמים שהם ענין תורה ומצות ומעשים טובים לכן 'הוֹשִׁיעָה' גימטריא 'שָׁמַיְמָה' עם הכולל [396] אבל 'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא' קאי על דברים הגופניים שהם מזון ופרנסת הגוף ועושר ונכסים לכן 'הַצְלִיחָה' עולה מספר 'קֶמַח' [148] ומצינו דקראו רז"ל לצרכי הגוף בשם קמח כמו שאמרו (משנה אבות ג, יז) 'אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה'.
והנענוע רומזים הולכה והובאה לאור ישר ואור חוזר הנמשך מתורה ומצות ומעלה ומוריד רמז לאור מ"ן [מיין נוקבין] העולה ולאור מ"ד [מיין דוכרין] היורד וכל אלו הכונות הם נעשים ושייכים בענינים הנפשיים ולא בענינים הגופניים, לכן הנענוע ראוי להיות בְּ'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא' דקאי על ענינים הנפשיים.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ. מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. נראה לי בס"ד בְּאַרְבַּע רוּחוֹת מכוין לשם הוי"ה דידוע דארבע רוחות הם בסוד שם הוי"ה, כיצד: דרום כנגד יו"ד, וצפון כנגד ה"א ראשונה, ואות וא"ו כנגד מזרח, ואות ה"א אחרונה כנגד מערב, הרי בארבע רוחות מכוין לשם הוי"ה. ואחר כך מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ דמכוין בזה לשם אהי"ה שהוא בסוד הבינה דנפקו מינה בחינת שמים ובחינת ארץ דאיתא באותיות דרבי עקיבא מעלה ומטה נחתמו בשם אהי"ה והיינו אותיות א"ה למטה ואותיות י"ה למעלה. ולכן תחלה ינענע למי שארבע רוחות שלו שהוא שם הוי"ה ואחר כך יעשה במעלה ומטה למי שהשמים וארץ שלו שהוא שם אהי"ה שהוא בסוד הבינה ודוק.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: צוֹפֶה הָיִיתִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִין בְּלוּלְבֵיהֶן, [פֵּרוּשׁ כְּבֵית שַׁמַּאי] וְהֵם לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְּ"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". יש להקשות למה הוצרך לפרש בדבריו שכל העם היו מנענעין כבית שמאי, לימא צוֹפֶה הָיִיתִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁלֹּא הָיוּ מְנַעַנְעִין אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ מְנַעַנְעִין אֶלָּא בְּ"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא בִּלְבַד?
ונראה לי בס"ד שבא ללמדנו בזה שני לימודים, האחד דהעושה כבית שמאי בכהאי גונא לא עביד איסורא, דלא דמי להא דרבי טרפון בריש ברכות דהטה לקרות כבית שמאי ונסתכן, יען דכאן נענעו בְּ'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא' והוסיפו לנענע גם בְּ'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא' ומה בכך? דגם אם ינענע בשאר פסוקים עוד אין מוחין בידו! ולכן אמר בעת שראה את רבן גמליאל ורבי יהושע מנענעין לא היו לבדם מנענעין אלא גם שאר העם היה בידם לולב והיו גם כן מנענעין, ואם כן רבן גמליאל ורבי יהושע ראו את העם מנענעין גם בְּ'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא' ולא מיחו בידם.
ועוד בא ללמדנו אף על פי שכל העם היו מנענעין בהושיעה וגם בהצליחה ואין כאן איסור משום דעבדי כבית שמאי, לא אמרינן אל ישנה האדם מן המנהג מפני המחלוקת כדאמרינן בשאר דוכתי אלא יכול לעשות כמנהגו הטוב שלא ינענע אלא בהושיעה נא, דהא רבן גמליאל ורבי יהושע אף על גב דראו העם מנענעין גם בהצליחה הם לא נענעו אלא בהושיעה.

מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, כְּדֵי לַעֲצֹר רוּחוֹת רָעוֹת. נראה לי גם רבי יוסי בר חנינא מודה בהא דאמר רבי יוחנן 'מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ', אך אומר דאין הכונה בהולכה והובאה להראות שעושה מצוה זו לשם השם שארבע רוחות שלו, אלא הכונה בהולכה והובאה זו לבקש מהשי"ת שארבע רוחות שלו שיעצור רוחות רעות, וכן מעלה ומוריד, היינו לבקש מהשי"ת שהשמים והארץ שלו לעצור טללים רעים.

גמ' ואמר רבה הדס במחובר. עיין בר"ן פ"ג דביצה דף קצד ע"א בשם הגאונים הגי' בכאן בהיפוך דהדס במחובר אסור להריח בו אתרוג שרי ע"ש וכ"כ הגהת אשר"י:

אסור להריח בו. פירש"י דילפי' מסוכה ויפה הקשה בכפ"ת מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כימי' ולא דמי לדאמרי' לעיל י"א ע"ב דילפי' מסוכה תעשה ולא מן העשוי התם בנין אב הוא זה בנה אב כל מקום שהצריכה תורה עשי' צריך שלא יהי' מן העשוי אבל הכא ילפותא במה מצינו א"א למילף קילתא מחמירתא וצ"ע וי"ל כיון סוכה גופי' מחגיגה אתי' וחגיגה גופי' אינה נוהגת אלא יום א' מז' הימים ביום ולא בלילה ומ"מ קדושה כל ז' ע"כ א"א למיפרך פרכא זו:

מ"ט הני תלתא מצוה. וכ' מג"א יש מקשים תיפוק לי' כיון שמברך על הלולב צריך ליטלו בימין ותירוצו אינו עולה יפה כמבואר לכל מעיין ובמרדכי דשמעתין רמוזה קושי' אחרת אדר' ירמיה מאי מקשה לגבהי' לאתרוג ולברך הא כיון דלולב בימין צריך לברך עליו וב' הקושי' צע"ג ולא מצאתי פתר ע"ד הפשוט אך ראיתי בחי' ריטב"א כ' במינו גבו' מכולן ע"ד האמת הולך כפת תמרים מרמז על הקב"ה' וכוונתו עפ"י מ"ש ט"ז מעשה מי שחלם לו ע"ש מבואר לולב ומיניו הם ג' אותיו' השי"ת ואתרוג ה' אחרונה ע"כ פריך ולגבהי' לאתרוג דכל הכוונה להעלות ה' האחרונה יחוד קב"ה ושכינתי' ותי' אפ"ה במינו גבוה מכולם הנה כי כן הא ש"ס דמנחות לא ס"ל הכי אלא לולב מרמז על כתות ישראל שיהי' אגודי' זה בזה ויכפרו אלו על אלו ואתרוג הוא הצדיק הגדול אינו עמהם באגודה, נראה זה הי' סברת רבה ע"כ קשי' לי' דה"ל ליטול אתרוג בימין שהוא הצדיק הגמור והמשמאילי' בשמאל וע"כ תי' מ"מ רבים עדיפי הן אל כביר לא ימאס אעפ"י שזה היחיד צדיק והיינו הני תלתא מצות. ור' ירמי' קאי למ"ד לולב נגד אותיו' השם ית"ש וקשי' לי' ה"ל לברך על האתרוג שעיקור מצות לקרב האתרוג ה"י אחרונה ולהעלותה מעפרה וא"כ לגביה' ולברך עלי' שהוא עיקור המצוה ומשני אפ"ה לאו אורח ארעא שהוא במינו גבוה מכולם ואין לפרש יותר. ונ"ל זהו בכלל דברי דהע"ה ארוממך אלהי המלך היינו שיגביה האתרוג ה' אחרונה שנקרא אלהי מלך והקשה ואברכה שמך א"כ יברך על נטילת אתרוג על קירוב השם והיינו ואברכה שמ"ך ותי' כתירוץ הש"ס גדול ה' ומהולל מאוד במינו גבוה מכולם והמשכיל ידום:

לא הי' מנענעי' אלא באנא ה' הושיעה נא. ולא בהודו משום דבקרא כתי' ואמרו אלקי ישענו ולא כתי' ואמר הודו ובכפת תמרים נתקשה בזה ע"ש:

הא הפילו הוא. במתכוין דומיא דנפל מאליו שלא אחז באפר עצמו אלא אחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת כשר: ה''ג. אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא ש''מ לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה: ואמר רבה. גרס בכולהו: לא לידוץ איניש לוליבא בהושענא. לאחר שאגד הערבה וההדס יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד: דלמא נתרי טרפי. הלולב משיר עלי ההדס והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין בין מין למין ואינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת: לא (ליגוד) איניש לוליבא בהושענא. אם הוא ארוך יותר מדאי מן הערבה ובא לקצצו מתחת לא יקצצנו בעודו באגודה אלא יוציאנו ויגוז מתחת ויחזור ויאגוד: דמשתיירי הוצא. של לולב תלושין מן השדרה בתוך האגד לפי שעלי הלולב ארוכים ומחוברים מתחת השדרה ונמשכין ועולין כנגד גובהו של לולב וכשקוצצן מתחת נמצאו חתוכין מן השדרה ונשארין באגודה: אסור להריח בו. דגמרינן מסוכה דילפינן בפרק קמא (דף ט.) דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה: מריחא. שהוא דרך הנאתו אקציה: הדס במחובר. לענין שבת נקט לה כל ימות השנה: כי שרית ליה. כלומר אע''ג דשרית ליה להריח לא אתי למיתלש דהא במחובר נמי מריח ליה שפיר ואינו טרוד בקציצתו שישכח ויתלשנו: אבל אתרוג דלאכילה קאי. כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה: הואיל וגבוה מכולן. חשוב הוא ונקרא האגד על שמו: ולגבהיה לאתרוג. קא סלקא דעתיה דהואיל דגבוה דקאמ' היינו הא דאמרן לעיל (לב:) שדרו של לולב צריך שיצא למעלה מן ההדס טפח: ובמינו. גבוה משלשתן: מתני' תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף הפרק בסוף ההלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשתא במנין פרשיות של ספר תהלים: גמ' נענוע מאן דכר שמיה. שיהא אדם חייב לנענע דפשיטא ליה לתנא וקבעי היכן היו מנענעים: כדי לנענע בו. אלמא מצוה לנענע כדלקמן לעצור רוחות רעות וטללים רעים: כיצד עושה. אותם שהוא צריך להניפם יחד חיים כדכתיב (ויקרא כג) והניף הכהן אותם על לחם וגו' על שני כבשים וגו' הכבשים חיים ומניח שתי הלחם על שני הכבשים כדכתיב על לחם הבכורים תנופה על שני כבשים ואף על גב דרישיה דקרא משמע אותם על לחם ילפינן לה במנחות מלחם המלואים דלחם למעלה: הונף. היינו מוליך ומביא ונטלי''ר בלע''ז: הורם. מעלה ואין עלייה בלא הורדה והאי קרא לאו בכבשי עצרת כתיב אלא במלואים ומיהו כל תנופות ילפינן מינה: למי שארבע רוחות שלו. מצוה זו אנו עושין לשמו כן מראה בהנפתו: זאת אומרת. הא דרבי יוסי דקאמר תנופה עוצרת רוחות רעות וטללים רעים:

אמאי ונתן אמר רחמנא אלא שמע מינה נתינה על ידי דבר אחר שמה נתינה הכא נמי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. כך כתוב בכל הספרים וקשה חדא דמה לו לדקדק מנתינה הא גבי פרה כתיב לשון לקיחה ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת השתא קנסיב על ידי שפופרת דהיינו על ידי דבר אחר ועוד ונתן קאי אמים ולא אאפר כדמוכח בהדיא פרק כל שעה (פסחים דף לד: ושם) דפריך ונתן אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו כלומר דבעינן מים חיים אל כלי ובפרק שני דסוטה (דף טז: ושם) ובפרק קמא דתמורה (דף יב: ושם) נמי קאמר תרי קראי כתיבי ונתן עליו אלמא אפר ברישא דפשטיה דקרא משמע דעליו אאפר קאי שנותן המים עליו וכתיב מים חיים אל כלי דמשמע שלא יהא הפסק בין מים לכלי ופרק הערל (יבמות עב: ושם) קאמר כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד היינו שקלי תרי מאפר ויהיב חד במים ומיהו יתכן דנתן אתרוייהו קאי אמים ואפר ובקונטרס גריס הכי ואמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא שמע מינה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה: ולגבהיה לאתרוג ולבריך. קשה דהוה ליה למימר הואיל ובשיעור' גבוה מכולן: בהודו להשם תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו בסוף הלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פירש בקונטרס ויש מפרשים תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם אחד וכן באנא ה' הושיעה נא כבית הלל ולא באנא ה' הצליחה נא כבית שמאי וטעמא דבית הלל אע''פ שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים משום דכתיב (דה''א טז) אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעים את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעים על כל הודו והודו שעונין אבל שליח צבור לא ינענע וי''מ דאף שליח צבור מנענע אגב ציבורא שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע נמי שליח צבור ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרינן בפירקין (דף מב.) קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אע''פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר (דף ל. ושם) הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל: כדי לעצור רוחות רעות. בפרק כל המנחות באות מצה (מנחזת סב. ושם) חשיב כל הטעונין תנופה ושמא לא בכל תנופות עושין כן אלא דוקא בתנופת שתי הלחם דעצרת וכן ללולב משום דאמרינן פ''ק דר''ה (דף טז.) דגזר דין נחתם בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים ולכך הנענוע שבלולב יש בו הולכה והבאה ובערוך פירש בערך נע [דאיתא בירושלמי תנא] צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר בעי ר' זירא הכין חד והכין חד או דלמא הכין והכין חד פי' כבר אמרת צריך נענוע ג' פעמים ובעי ר' זירא הולכה פעם אחת והבאה פעם אחת או הולכה והבאה פעם אחת נחשבים וצריך להוליך ולהביא שלשה פעמים תמן תנינן בנדה פרק האשה (דף סב.) גבי שבעה סמנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס שלש פעמים על כל אחד רבי זעירא בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד ולא אפשיט וכיון דלא אפשיט עבדינן לחומרא שלש פעמים לכל אחד ואחד ע''כ לשונו וההיא בעיא דהתם איתא נמי בש''ס דידן בנדה פ' האשה (דף סג.) דבעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי חד ואתויי חד ודכוותה פ' ואלו מנחות (דף עו.) גבי שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה דבעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי חד ואתויי חד: