סוכה לז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

ומהי הקולא שאתה מביא עליו בהלכה זו: שאם לא מצא ארבעת המינין לעשות בהן סוכתו - יהא יושב ובטל ממצות סוכה, שכן היא כשרה בשאר מינים, והתורה אמרה: "בסכות תשבו שבעת ימים" ומשמע - סוכה של כל דבר.

וכן בעזרא אומר [נחמיה ח טו]: "צאו ההר, והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת, לעשות סכות ככתוב". ומבואר שעושים סוכות גם משאר מינים ולא רק מארבעת המינים, שהרי עץ הזית אינו מארבעת המינים. ורבי יהודה סבר, הני עלי זית ועלי שמן, לא היו מביאים לצורך הסכך אלא לצורך הדפנות, ואילו עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות יביאו לסכך.

ומקור לדברי רבי יהודה שגם סיב ועיקרא דדקלא חשיבי ממין הלולב, מהא דתנן: מסככין בנסרין, דברי רבי יהודה. והרי לדברי רבי יהודה צריך שיהיה הסיכוך מארבעת המינים דוקא, ואי אפשר שיהיו נסרים מארבעת המינים מלבד עיקרא דדקלא, אלמא: סיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא.

ומסקינן: שמע מינה. מקשה הגמרא: ומי אמר רבי יהודה דסכך הסוכה מארבעת מינין, אין. אבל ממידי אחרינא - לא עבדינן? והתניא: סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ארבעה טפחים, דברי הכל פסולה, משום גזירת נסרים, כמבואר לעיל יד ב.

אין בהן ארבעה טפחים, רבי מאיר פוסל, ורבי יהודה מכשיר.

ומודה רבי מאיר, שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר - שמניח פסל [סכך כשר] ביניהן וכשירה. [ראה שם בטעם הדבר].

ומכל מקום מבואר, שרבי יהודה מכשיר בנסרים של ארז, ואינו מצריך שיהיה הסכך דוקא מארבעת המינים?!

מתרצת הגמרא: מאי "ארז" ששנינו במשנה זו - הדס. וכדרבה בר רב הונא.

דאמר רבה בר רב הונא, אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הן, שנאמר [ישעיהו מא יט]: "אתן במדבר ארז שטה והדס וגו'", שאלו כולם מיני ארזים.

שנינו במשנתנו: רבי מאיר אומר [אגד זה יכול לעשותו] אפילו במשיחה: תניא, אמר רבי מאיר: מעשה ביקירי [נכבדי] ירושלים, שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב, ומוכח שאין צריך שיהיה האגד דוקא ממין הלולב.

אמרו לו: משם ראיה? במינו היו אוגדין אותו מלמטה.

אמר להו רבה להנהו מגדלי הושענא [אוגדי הלולבים] דבי ריש גלותא, כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא, שיירי ביה בית יד תחת האגד, שאותו מקום לא יהיה מכוסה בדבר האוגדו, כי היכי דלא תיהוי חציצה בין היד ללולב, דהוי חסרון בלקיחה. ^[139]

וטעם הדבר, דסבר רבה שלולב אין צריך אגד, וכיון שהאגד אינו חלק מהמצוה הוי חציצה.

רבא אמר: אף שלולב אינו צריך אגד לא מהווה האגד חציצה בלולב ואין צריך לשייר בו בית יד, משום דכל דבר שנעשה כדי לנאותו, אינו חוצץ.

ואמר רבה: לא לינקיט איניש הושענא [לולב ומיניו] בסודרא, דבעינא לקיחה תמה, ^[140] וליכא. שאם יש הפסק בין ידו ללולב אין זו לקיחה. ואילו רבא אמר: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. כלומר, אף שנוטל את הלולב על ידי סודר אין זה חסרון בלקיחה.

אמר רבא: מנא אמינא לה, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה?

דתנן גבי מי חטאת, שהיו מביאים אותם מעיר לעיר בשפופרות של קנים ארוכות, ומצניעים אותם לצורך טהרת טמאים, והיה הכהן מטביל בהם את האזוב ומזה.

ואם היה האזוב קצר, ואינו מגיע עד המים שבתחתית הקנה, מספקו [מאריכו כדי סיפוקו] בחוט ובכוש [פלך], וטובל אותו במים, ולאחר מכן היה מעלה אותו, ואוחז באזוב ומזה.

נמצא, שבשעת טבילת האזוב במים לא היה האזוב ביד הכהן, אלא החוט הקשור בו, ואם נאמר שלקיחה על ידי דבר אחר לאו שמה לקיחה, אמאי מהני בכהאי גוונא, הרי "ולקח אזוב וטבל" אמר רחמנא, ומשמע, שבשעת הטבילה בעינן לקיחה - שיהיה האזוב ביד כהן? אלא לאו שמע מינה: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. ^[141] ומכל מקום, כשהוא מזה צריך לאחוז באזוב ולא בחוט. מפני שאם אוחזו בחוט הרי הוא מתנענע לכאן ולכאן, ואינו מכוון כלפי האדם, ומצוי הדבר שיהיה מזה על הכלי ולא על המיטהר.

דוחה הגמרא: ממאי? דלמא שאני התם, כיון דחבריה לחוט, כגופיה דמי, ולא חשיב לקיחה על ידי דבר אחר. מה שאין כן אם אוחזו בסודר, שאינו מחובר לו, יתכן שבכהאי גוונא יחשב כלקיחה על ידי דבר אחר ולא מהני.

אלא מהכא מוכח לה: סדר עשיית מי חטאת היה כך: מביאים היו את אפר הפרה בשפופרת, במקביל היו מקדשים את המים בשוקת של אבן, ואחר כך נותנים לתוכם את האפר. שכך למדו חכמים מן הפסוק [במדבר יט יז]: "ונתן עליו מים חיים אל כלי", שנותנים תחילה את המים בכלי, ורק אחר כך מוסיפים את האפר, כדי שלא יפסיק האפר בין המים לכלי.

וכמו כן אם נפל האפר מהשפופרת לשוקת שלא במתכוון - פסול הוא לקידוש המים. דכתיב [שם]: "ולקחו מעפר שריפת החטאת ונתן וכו'", דמשמע, שיהיה הוא לוקח את האפר בידו ונותן לתוך המים, ולא שיפול מעצמו.

הערות

^[139] התוספות ד"ה כי היכי פירשו, דרבה איירי אפילו אם אגדו במינו, וסבר שמין במינו חוצץ. ובאחרונים הקשו לפי זה, מדוע אמר רבא "כל לנאותו אינו חוצץ" ולא אמר כבסמוך דמין במינו אינו חוצץ? אמנם בפסקי הרי"ד פירש, דרבה איירי דוקא בשלא במינו. אבל אם אגדו במינו מודה רבה שאין צריך לשייר בו בית יד דמין במינו אינו חוצץ, ולפיכך הוצרך רבא לטעם, דאף שאין האגד ממין הלולב כיון שנעשה לנוי אינו חוצץ. וראה אריכות דברים בענין זה בילקוט מפרשים.

^[140] בתוספות פירשו, מדוע שינה בלשונו ונקט דטעם הפסול הוא משום "לקיחה תמה", ולא אמר דהוי חציצה כדלעיל? דלשון חציצה שייך רק כשהוא בגוף הדבר, כמו לענין אגד שהחציצה מחוברת ללולב. אבל כאן הסודר מונח על ידו ואינו שייך עם לולב לכן כל החסרון הוא רק מחמת הלקיחה. ועיין שם שכתבו לפרש עוד באופנים אחרים.

^[141] החתם סופר הקשה, הרי עיקר הילפותא גבי אתרוג דבעינן לקיחה, היא מדכתיב "ולקחתם", וכדדרשינן - ו"לקחת תם" - שתהא הלקיחה תמה. ואם כן מה הראיה מאזוב, הרי שם כתיב "ולקח", שאינו במשמעו שתהא הלקיחה תמה - מושלמת? ותירץ, דדין הלקיחה אינו נלמד מדין לקיחה תמה כפסול חסר וכדומה, אלא עצם משמעות הלקיחה היא שתעשה על ידו ולא באמצעות דבר אחר, ועל זה מביא ראיה מאזוב שנאמר בו לשון לקיחה ואפילו הכי מהני על ידי דבר אחר.

לא מצא ארבעת מינין אלה כדי לסכך בהם סוכתו יהא יושב ובטל ממצות סוכה, והלא התורה אמרה: "בסכת תשבו שבעת ימים" ולא נתפרשו החומרים מהם היא צריכה להיעשות ומשמע שהיא סוכה של כל דבר. ונמצא שהלימוד, שלימדת שלכאורה בא רק להוסיף חומרה יבוא לגרום ביטול מצוה. וכן בעזרא הוא אומר: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב" (נחמיה ח, טו), ומכאן שאפשר להשתמש לצורך הסוכה גם בדברים שאינם מארבעת המינים!

ור' יהודה סבר, כי הני [אלה] עלי זית ועץ שמן האמורים בספר עזרא — לא נצטוו להביאם אלא לדפנות שמצד הדין יכולות הן להיעשות מכל חומר שהוא, ושאר המינים שנאמרו שם; עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, שהם מארבעת המינים — נאמרו ביחס לסכך. ולענייננו ברורה דעת ר' יהודה שאין מסככים אלא בארבעת המינים, ותנן [ושנינו במשנה]: מסככין בנסרין (קורות עץ), אלו דברי ר' יהודה. אלמא [מכאן] שסיב ועיקרא דדיקלא [ועיקר הדקל] מינא דלולבא [ממין הלולב] הוא, שהרי אין קורות בארבעת המינים הללו, אלא מגזע הדקל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ותוהים: ומי [והאם] אמר באמת ר' יהודה כי בארבעה מינין אין [כן] מסככים בהם, אבל מידי אחרינא [בדבר אחר] לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סיככה את הסוכה בנסרים של ארז שיש בהן ברוחבם ארבעה טפחים — דברי הכל פסולה, שהיא כתקרת בית. אין בהן ארבעה טפחים — ר' מאיר פוסל, ור' יהודה מכשיר. ומודה ר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר חלל פנוי כמלא נסר עצמו — שמניח פסל (ענפים ועלים) ביניהן, וכשרה על ידי סכך זה. על כל פנים רואים מכאן שלדעת ר' יהודה מסככים בנסרים של ארז ואין צריך שיהיה הסכך מארבעת המינים דווקא!

ומשיבים: מאי [מהו] "ארז" זה ששנינו — בעצם מין הדס הוא. וכדברי רבה בר רב הונא, שאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי [אומרים בני בית מדרשו], של רב: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר: "אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיהו מא, יט).

א שנינו במשנה שר' מאיר אומר כי יש להתיר לאגוד את המינים אפילו במשיחה. תניא [שנינו בתוספתא], אמר ר' מאיר: מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (טבעות) של זהב. אמרו לו: משם מביא אתה ראיה?! במינו היו אוגדין אותו מלמטה מתחת לגימוניות ואותן גימוניות לא היו אלא לנוי.

אמר להו [להם] רבה להנהו [לאותם] מגדלי הושענא דבי ריש גלותא [קולעי, אוגדי ארבעת המינים של בית ראש הגולה]: כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא [כאשר אתם קולעים אוגדים את ארבעת המינים של בית ראש הגולה], שיירי ביה [השאירו בו] מקום בית יד שאינו אגוד ואינו מקושט כי היכי דלא תיהוי [כדי שלא תהיה] חציצה בין ידו של הנוטל לבין המינים עצמם.

רבא אמר: אין צורך בכך, כי כל דבר שעושים כדי לנאותו — אינו חוצץ. ואמר רבה מעין דבריו הקודמים: לא לינקיט איניש הושענא בסודרא [לא יקח אדם את ארבעת המינים על ידי סודר], משום דבעינא [שצריכים אנו] שתהא לקיחה תמה (שלימה) וליכא [ואין כאן], שהרי אינו נוטל את המינים עצמם ללא חציצה. ורבא אמר: אין לחשוש לכך, כי לקיחה על ידי דבר אחר — שמה לקיחה.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את הדעה הזו] שלקיחה על ידי דבר אחר — שמה לקיחה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: אזוב שבו מזים ממי פרה אדומה על טמא מת כדי לטהרו, אם היה קצר מכדי שיגיע לתחתית השפופרת המכילה את המים — מספקו (מאריך אותו עד שיספיק) בחוט או בכוש (בפלך) שתוחב בו, וטובל במים ועולה ואוחז באזוב עצמו ומזה. ולכאורה אמאי [מדוע] יכול הוא לעשות בדרך זו? והלא "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והיזה" (במדבר יט, יח) אמר רחמנא [אמרה התורה] ומשמע כי הטבילה במים צריכה להיות באותו אזוב שלקח! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה.

את ההוכחה הזו דוחים: ממאי [ממה מוכיח אתה זאת]? דלמא שאני התם [שמא שונה שם], שכיון דחבריה [שחיבר] בו את החוט חיבור קבוע — כגופיה דמי [הריהו כגופו], אבל מה שאינו מחובר ואינו גופו אין לוקחים על ידו. אלא יש לדחות הוכחה זו, ולהוכיח שלקיחה על ידי דבר אחר נחשבת כלקיחה מהכא [מכאן]; ממה ששנינו: נפל האפר של הפרה האדומה משפופרת שהיה מצוי בה לשוקת שבה נמצאים המים החיים — הרי זה פסול, משום שצריך שתהא הלקיחה והנתינה מרצונו ומדעתו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

According to your reasoning, if one did not find any of the four species to roof his sukka, he will sit idly and fail to fulfill the mitzva of sukka; and the Torah states: “You shall reside in sukkot for seven days” (Leviticus 23:42), meaning a sukka of any material. Likewise, in the book of Ezra, which can refer also to the book of Nehemiah, it says: “Go forth unto the mount, and fetch olive branches, and pine branches, and myrtle branches, and palm branches, and branches of a dense-leaved tree, to make sukkot, as it is written” (Nehemiah 8:15). Apparently, a sukka may be constructed even with materials other than the four species.

And Rabbi Yehuda holds: These olive branches and pine branches mentioned in the verse were for the walls of the sukka, which need not be built from the four species. Myrtle branches, palm branches, and branches of a dense-leaved tree, i.e., again myrtle, all of which are among the four species, were for the roofing. Rabbi Yehuda holds that one may roof the sukka only with the four species. And we learned in a mishna: One may roof the sukka with boards; this is the statement of Rabbi Yehuda. As boards can be produced from one of the four species only if the trunk of the date palm is considered a lulav, apparently, fibers and the trunk of the date palm are the species of the lulav. The Gemara determines: Indeed, conclude from it that this is so.

The Gemara wonders: And did Rabbi Yehuda say with regard to the materials fit for roofing a sukka that the four species, yes, they are fit, but other materials, no, they are not fit? But isn’t it taught in a baraita: If one roofed the sukka with cedar [erez] boards that have four handbreadths in their width, everyone agrees that it is unfit. If they do not have four handbreadths in their width, Rabbi Meir deems it unfit and Rabbi Yehuda deems it fit. And Rabbi Meir concedes that if there is between one board and another board a gap the complete width of a board, then one places fit roofing from the waste of the threshing floor and the winepress between the boards and the sukka is fit. Apparently, Rabbi Yehuda permits one to roof the sukka with cedar wood, which is not one of the four species.

The Gemara responds: What is the erez to which the mishna refers? It is in fact a myrtle tree, in accordance with that which Rabba bar Rav Huna said, as Rabba bar Rav Huna said that they say in the school of Rav: There are ten types of erez, as it is stated: “I will place in the wilderness the cedar [erez], the acacia-tree, the myrtle, and pine tree; I will set in the plain the juniper, the box-tree, and the cypress all together” (Isaiah 41:19). All the trees listed in this verse are types of cedar, and the myrtle is one of them.

§ The mishna continues: Rabbi Meir says: One may tie the lulav even with a cord. It is taught in the Tosefta that Rabbi Meir said: There was an incident involving the prominent residents of Jerusalem who would bind their lulavim with gold rings. The Sages said to him: Is there proof from there? They would bind it with its own species beneath the rings, which serve a merely decorative purpose and not a halakhic one.

Rabba said to those who would bind the four species [hoshana] of the house of the Exilarch: When you bind the four species of the house of the Exilarch, leave room for a handgrip on it where there is neither binding nor decoration so that there will not be an interposition between the lulav and the hand of the person taking it.

Rava said: That is unnecessary, as any addition whose purpose is to beautify does not interpose. And Rabba said: Let a person not take the four species with a cloth [sudara] around his hand, since I require a complete taking, and there is none in this case due to the interposition between his hand and the lulav. And Rava said: That is not a problem, as taking by means of another object is considered taking.

Rava said: From where do I say that taking by means of another object is considered taking? It is as we learned in a mishna: One undergoing purification from impurity imparted by a corpse must be sprinkled with purification water with the ashes of the red heifer. If the hyssop used to sprinkle the water was short and did not reach the water in the receptacle, one renders it sufficiently long by attaching a string or a spindle, and then he dips the hyssop into the water, removes it, grasps the hyssop, and sprinkles the water on the one undergoing purification. And why may he do so? Doesn’t the Merciful One say in the Torah: “And a ritually pure person shall take hyssop, and dip it in the water, and sprinkle it” (Numbers 19:18), indicating that one must take the hyssop while dipping it? Rather, may one not conclude from this that taking by means of another object is considered taking?

This proof is rejected: From where can that be proven? Perhaps it is different there; since he attached the string to the hyssop, its legal status is like that of the hyssop itself. However, the legal status of the cloth is not like that of the lulav, since it is not attached to the lulav. Rather, the fact that taking by means of another object is considered taking can be learned from here: If the ashes of the red heifer fell from the tube in which they were held into the trough in which the spring water was located, the water is unfit, since taking the ashes and placing them in the water must be performed intentionally.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ש"מ נסרין של דקל מין לולב הן. ואסיקנא נמי ארז מין הדס הוא.

ר' מאיר אומר אפי' במשיחה אוגדין. תניא אמר ר' מאיר מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין אותו בגימוניות של זהב אמרו לו במינו היו אוגדין אותו מלמטה.

אמר רבה למגדלי הושענא דבי ריש גלותא שיירו בלולב בית יד. כלומר קצה הלולב הנאגד עם ההדס הניחוהו בלא אגד כי היכי דלא ליהוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ מין במינו הוא.

אמר רבה לא לינקוט איניש לוליבא בסודרא דבעינא [לקיחה תמה] וליכא. רבא אמר לקיחה [ע"י דבר אחר] שמיה לקיחה מהא דתנן בפרה פי"ב האזוב הקצר מספקו בחוט או בכוש טובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה. ר' יהודה ור"ש אומרים כשם שהזיה באזוב כך טבילה באזוב. פי' אליבא דת"ק דפליג עלייהו אמאי קא שרי ולקח אזוב וטבל במים כתיב כו' וזה לא לקח אלא בחוט ובכוש שטוות בו הנשים נקרא כוש אלא ש"מ לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ודחינן דלמא שאני חוט וכוש דכיון דחבריה לאזוב כאזוב דמי ולא דמי לסודר דלא חבריה ללולב אלא מהא דתנן בפרה פ"ו נפל הקידוש משפופרת על השוקת פסול ודייקינן מינה טעמא דנפל הא הפילו הוא מן השפופרת בכוונה לשוקת כשר.

רבא אמר לקיחה ע״י ד״א שמה לקיחה וכ״ת דכיון דלא הוי לנאותו הויא חציצה כדלעיל י״ל דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב אלא טעמא משום דלא הוי לקיחה תמה וכל שהוא לנאותו בטל לגבי לולב כאלו נוטל בו ממש וכן כל שהוא טפל בידו בטל בידו כאלו נוגע ידו ממש בלולב ולאפוקי כל שאינו לנאותו ואינו טפל בידו כגון שכרך הסודר על הלולב או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד דמיפסל משום דליכא לקיחה תמה והויא כחציצה אבל לאו משום חציצה ממש אתינן עלה דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כגון טבילה שהכתוב אומר ורחץ את כל בשרו ולא יהא דבר חוצץ ובתפילין לך לאות ולא לאחרים וכן בכ״מ אלא ודאי כדאמרן ובתוספות טרחו בזה הרבה ולא העלו כלום ובזה נתיישב הכל בשם ר׳‎ הגדול ז״ל:

כשגודלין את ההושענא לתחוב את הלולב בתוכה אין אומרין שמאחר שאין הלולב צריך אגד הרי אין האגד מן המצוה עד שיהא מתוך כך צריך להניח כשיעור בית יד במקום אחיזתה שלא תהא הגדילה חוצצת בין היד להושענא אלא אוגדו ואינו חושש לחציצה שכל שלא נתפרש בו דין חציצה ואין חשש חציצתו אלא להיות הלקיחה תמה כל לנאותו אינו חוצץ כלומר אינו נקרא חציצה שתעשה לקיחתו בכך לקיחה שאינה תמה אלא אף בדרך זה הויא לה לקיחה תמה אע"פ שהגדילה אינה ממין הושענא והלולב שאילו כך אף מטעם אחר אתה אומר כן והוא שמין במינו אינו חוצץ ושמא תאמר צפהו זהב האמור בשופר למה חוצץ בזו מפני שלקול שופר הוא צריך והרי הוא משתנה ונעשה קול של זהב רצה ליטול את ההושענא וסודר כרוך בידו מותר שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ולקיחה תמה היא אע"פ שבעבודה אמרו שפסולה על הצדדים שבארנו באחרון של עירובין ולא עוד אלא אף על ידי כלי שמה לקיחה אא"כ הוא דרך בזיון כמו שיתבאר למטה:

לענין מי חטאת המקודשים התבאר במקומו שנוהגים היו להביאם מעיר לעיר לטהר את הטמאים והיו מביאים אותם בשפופרת של קנים ארוכה וכשמגיע לעיר לטהר את הטמאים לוקח את האזוב (ומכבסו) [ומכניסו] בשפופרת של קנים ומטבילו בהם ומזה היה האזוב קצר עד שכשחסרו המים שבשפופרת אוגדו בחוט על הכוש וזהו לשון מספקו בכוש ובחוט כלומר מאריכו כדי ספוקו וטובל במים ומעלה ואח"כ אוחז באזוב בידו ומזה ואע"פ שאף בשעת טבילה הוא צריך ללקיחה כדכתיב ולקח אזוב וטבל לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ומ"מ בשעת הזאה צריך שיהא אוחז האזוב בידו שאם אוחז בכוש ולא באזוב הרי האזוב מתנענע מעצמו כאן וכאן ואין כונת הזאתו עולה יפה ופסולה:

המקדש מי חטאת צריך שיתן מים חיים בתוך כלי של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים היתה נעשית ואח"כ יהא נותן האפר על המים עד שיראה האפר על המים ולא שיהא נותן את האפר תחלה בכלי והמים על האפר ואע"פ שכתיב ונתן עליו מים חיים ההיא פירושו שיערב אח"כ המים באפר ונתינת המים בתוך האפר צריך שיתנה בידו אבל אם נפל האפר מאליו מתוך הכלי שהיה בו לתוך הכלי שהמים בתוכו אינו כלום ומ"מ אם הפילה הוא מתוך הכלי שהוא בו לתוך הכלי שהמים בתוכו כשר כשם שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כמו שביארנו כך נתינה על ידי דבר אחר שמה נתינה ונוהגים היו לפעמים להביא מעיר לעיר אפר בשפופרת שאם יחסרו להם מים המקודשין שהיו מביאין בשפופרת אחר תהא זו מזומנת להם לקדש בהם מי חטאת במקום שהם ושואבים מים חיים ונותנין לתוך שוקת של אבן ונותן את האפר עליהם ומקדש ועל זו אמרו נפל שפופרת לשוקת פסולה הפילה הוא כשרה על הדרך שביארנו:

בד"ה כי היכי דלא להוי חציצה דקסבר רבה מין במינו חוצץ כו' עכ"ל מהך מלתא ודאי אין ראיה למימר דמין במינו חוצץ דאיכא למימר דמיירי באגדו שלא במינו דהא רבה כרבנן סבירא ליה דאין צריך אגד כפירוש רש"י ורבא נמי דקאמר הכא אינו חוצץ לאו משום דמין במינו אינו חוצץ אלא אפילו שלא במינו אינו חוצץ ומשום דכל לנוי אינו חוצץ כדקאמר אלא שהתוס' סמכו דבריהם אדלקמן גבי לא לדוץ כו' ולא לגוז כו' דאית ליה לרבה בהדיא דמין במינו חוצץ ורבא אית ליה דאינו חוצץ וכן נראה מדברי התוס' דבפרק הוציאו לו דאדלקמן סמכו דבריהם ע"ש:

בד"ה דבעינן לקיחה תמה וליכא כו' ופירש בקונטרס דאיסורא משום חציצה אע"ג דלקיחה ע"י ד"א כו' עכ"ל אין זה מדוקדק שפתחו באיסור חציצה וקאמרי אע"ג דלקיחה ע"י ד"א כו' דהא לפי דרכם השתא לא שייכא כלל איסור חציצה בדבר הכרוך בידו בהך דקיימינן ביה דכרך ידיה בשיראי והכי הל"ל אע"ג דחציצה לא שייכא הכא ולקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ומיהו למאי דמסקי התוס' דאין לחלק בזה אלא דהכא מיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה כו' דהשתא שפיר איכא לקיים פרש"י בההיא דכרך ידיה בשיראי דאיסירא משום חציצה וכן נראה מדברי התוס' דפרק הוציאו ע"ש ודו"ק:

עשרה מיני ארז הן כו'. מפורש פ"ק דר"ה:

בגמ' והתניא סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ד' טפחים דברי הכל פסולה אין בהן ד' ר"מ פוסל וכו' כצ"ל ועי' לעיל (סוכה דף י"ד) תניא כוותיה רשמואל וכו':

בתוס' ד"ה כל דין וכו' עד וי"ל דהא דקי"ל התם כר' יהודה היינו מכח דין אחר דיליף במה מצינו מנותר וכו' [כצ"ל]:

ד"ה מאי ארז הרס וכו' תימה ולרב יהודה אמר רב דפליג עליו וכו' כצ"ל ור"ל דרב לית ליה דהדס הוי ארז ולא גריס בתניא כוותיה שלו ארז משום דר' יהודה סבר דאין מסככים אלא בד' מינין ושמואל דגריס בברייתא שלו ארז ס"ל כדרבה בר רב הונא וכו' דארז הוי הדס:

ד"ה כי היכי דלא להוי חציצה וכו' וילדה שני זכרים כו' עד והא דאשכחן בסוף שתי מדות דמרבה כל בעלי חוברים לסמיכה ובתנופה א' מניף ע"י כולם ולא בעי למילף תנופה בק"ו וכו' כצ"ל:

בא"ד ובפ' הוציאו לו מבעיא ליה לרמי בר חמא הניח מזרק תוך מזרק וכו' כצ"ל:

ד"ה דבעינא לקיחה תמה וכו' עד ופי' בקונטרס משום חציצה אע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר וכו' נ"ל דהתוס' קצרו לשונם במקום שהיה להם להאריך ור"ל דפרש"י אינו דבכרך ידיה לא שייך חציצה אלא דאיסורא הוי משום דלא הוי לקיחה תמה ואע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה לרבא ה"מ דרך כבוד וכו' כצ"ל:

בא"ד א"נ דל טעמא דחציצה נענש וכו' ר"ל דלעולם דלרבא לא שייך לא איסור חציצה ולא איסור דלא הוי לקיחה תמה ולא מטעם זה נענש אלא מטעם שהיה מבזה הקדשים שלא רצה ללכלך בהן את ידיו:

בא"ד ומיהו זה לא יתכן וכו' ר"ל הא דפרדשנו דהא דקאמר הכא לא לינקוט אינש הושענא בסודרא היינו שלא יכרוך הסודר על ידו:

בא"ד אלא י"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו וכו' אבל הכא סידרא לא בעי ללולב וכו' ור"ל ואיירי היכא דכריך הסודר בלולב:

בסה"ד וי"ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד וכו' עד ולא חשיב ליה רבה לקיחה תמה ורבא סבר שמה לקיחה כצ"ל:

גמ' מאי ארז הדס כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב בס"א אינו ויתור הוא וק"ל:

רש"י בד"ה עלי זית וכו' ור' יהודה סבר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל דין כו' וס"ל כרבנן שהם אומרים בקבורה נמחק ונ"ב נ"ל זה טעות כי ר' יהודה לא חזר אלא מסברא זו ודו"ק:

בד"ה דבעינן לקיחה תמה וליכא כו' ומיהו לא יתכן פי' זה כו' נ"ב פי' דאיירי בכרך ידו ודו"ק:

בד"ה נפל משפופרת כו' דאמרי' שפופרת שחתכה לחטאת כו' נ"ב פי' שתקנה לאפר חטאת כו':

גמרא וא"ר לא לינקוט כו' דבעינא לקיחה תמה וליכא. לכאורה משמע דדריש ולקחתם ולקחת תם כדלעיל (לד ב) ובפרש"י שם וא"כ מאי אייתי רבא מאיזוב דמי חטאת ומלקיחת האפר הלא התם לא כתיב אלא ולקח ולקחו ואולי משום דאיזוב דמ"ח ילפינן לקיחה לקיחה מאגודת איזוב דמצרים כדלעיל (יג) בתד"ה מצות ועמש"כ שם והתם כתיב ולקחתם אבל התינח איזוב אבל אפר מא"ל דהא כתבו שם התוס' דל"נ גז"ש אלא מאיזוב לאיזוב:

שם כיון דחבריה כגופיה דמי. ק"ל א"כ מ"ט פסלינן דבק שברי שופרות בפ"ג דר"ה וכן במזוזה פסקינן בשו"ע סי' רפ"ח ס"ד דלא מהני תפירה להיותם אחד ועמש"כ במנחות (לג) ובחדושי שו"ע או"ח סי' תקפ"ו ס"ח:

תד"ה דבעינא א"נ דל טעמיה דחציצה כו'. כצ"ל בב"ת ועי' מהר"ם:

גמ' וכן בעזרא. עיין מ"ש לעיל בגליון דף יב ע"א ברש"י ד"ה צאו ההר:

שם ורבא אמר לקיחה ע"י ד"א. עיין יומא דף מז ע"ב ברש"י ד"ה רב פפא:

והביאו עלי עץ זית וגומר. הא דפרט כל אלו עיי' כפ"ת והנה במס' תמיד שאין מבערי' על המזבח עצי זית וגפן שמביאי' ממנו נסכים משום שלא יקצצו אותן אילנו' הצריכים אבל הי' מבערי' שם עצי שמן והוה סד"א הכא לא יקחו אנשי גולה לסכך מאותן הצריכים לנסכים או לבער המערכה כי באותו הזמן לא הי' להם פסולת גרן ויקב כי עלו באלול ולא קצרו תבואת אותה השנה ונפנו כלם אל פסל האילנו' וה"א שלא יקחו מאלו משום ישוב א"י ומשום הבערת המזבח ונסכים קמ"ל דלא חייש להכי אך עצי הדס אמר להם שיקחו הדס שוטה לסכך ועץ עבות ללולב דעבות לא שכיח הכשר ללולב ע"כ איכא למיחש שאם יסככו בהם יחסר ללולב כנלע"ד כדאמרי' לעיל ל"ב ע"ב השתא עבות שלשה לא שכיח ומשו"ה הזכיר עץ עבות ללולב בהדי הנך דסכך:

מאי ארז הדס. הקשו תוס' לר' יהודה אמר רב מא"ל ובר"ה תירצו ר' יהודה לא פליג אארז דקרא אלא אמקח וממכר ותמה כפ"ת א"כ מנ"ל לש"ס בר"ה דפליגי דלמא רב יהודה אמקח וממכר ור"ה אקרא קאי ותמיהתו תמוה הלא ר"ה עשרה מיני ארזי' קאמר ובקרא ז' כתי' ומשני ש"ס הוסיפו עליהם אלמוגים אלמוגי' וכו' ע"ש נמצא ר"ה לא קאי אקרא דבקרא לא כתיבי אלא ז' אלא אלשון ב"א וא"כ פליגי ומ"מ בקרא לא פליגי ופשוט:

כי גדליתו הושענא וכו'. פי' אפי' גדילתו במינו מ"מ הא רבה ס"ל מב"מ חוצץ ורבא אמר אפי' גדילתו בגמוני' של זהב מ"מ לנאותו אינו חוצץ ומכאן מוכח אפי' כ"ש כעין אגודה של לולב חוצץ ומזה ק' על האגודה דכ' מן הדין אין צריך להסיר התפלין והטבעת מהיד כיון שאין כל היד מכוסה בהן וכ' מג"א סי' תרנ"א דס"ל דבטל לגבי יד פי' אע"ג דלא ס"ל כרמב"ן דאפי' כל היד מכוסה בטיל לי' אלא ס"ל לאגודה כהתוס' דכל היד מכוסה הוה חציצה ובלולב אפי' קצתו מכוסה באגוד חוצץ אי לאו משום נוי אבל ביד הוה מקצתו ביטול לגבי יד ולא כ' מג"א מנ"ל ס' זו והוא מש"ס סוף עירובי' עפ"י שיטת הראב"ד דס"ל כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי או לצלול אפי' במקום עבודה אף הוא פחות מגע"ג דלית בי' משום יתור בגד גם משום חציצה ליכא דבטל לגבי יד וכבר כ' מזה שעה"מ שם בהלכות כלי מקדש ע"ש. וכשאני לעצמי חשבתי למשפט דלרבה דהאגוד חוצץ הוה מקום החציצה כאלו אינו ואלו חסר מהלולב ומיניו מקום האגוד הרי בטל העבות ונשרו עלי ערבי נחל ואפשר בטל שיעור הלולב ע"כ פסול משא"כ טבעת ותפילין בידו א"נ חסר זה מהיד עדיין תופס הלולב בשארית ידו וכשר ולקמן שלהי פרקין כתבתי קונטרס בסוגי' דצילצול בעירובי' ק"ג ע"ב השייך לכאן:

בעי' לקיחה תמה וליכא. עיי' שיטת רמב"ן לא שייך חציצה בלולב אלא משום לקיחה ע"י ד"א דלא הוה תמה ולרבא שמה לקיחה וצ"ל הא דאמר רבה בעי' לקיחה תמה והיינו מדכתי' ולקחתם וא"כ איך מייתי רבא מאזוב ושפופרת התם לא כתי' ולקחתם אע"כ עיקור טעם משום דלשון לקיחה משמע לי' לרבה בעצמותו ולא ע"י ד"א וע"ז מייתי רבא מאזוב דליתי'. והא דאמר רבה לקיחה תמה היינו למיפסל אפי' אם רק קצת הלולב נלקח ע"י ד"א נמי פסול משום דהכא בעי' לקיחה תמה שיהי' כל הלולב נתפס ביד ממש משא"כ אי לא הוה כתי' לקיחה תמה הוה סגי במקצת הלולב בידו ממש. ודע מ"ד לעיל בתרומה טמאה משום שמפסידו במשמוש הידים ע"כ כרבה ס"ל דלרבא יכול לטלו ע"י דבר אחר דרך כבוד ושמי' לקיחה אע"כ רבא כמ"ד שמכשירה דעכ"פ צריך לקרב האתרוג אל הלולב ומכשירו והיינו טעמא דפסק רמב"ם כן:

לא מצא אחד מד' מינין הללו יהא יושב ובטל. מסוכה נמצא זה קל והדין היה מלמד חומר מתחלתו כדדרשת מה לולב הקל שאינו נוהג בלילות כבימים יש בו חומר זה שאינו נוהג אלא בד' מינין סוכה חמורה שנוהג בלילות כו': עלי זית ועלי עץ שמן. לאו ד' מינין נינהו: ור''י סבר הנך לדפנות ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסכך ותנן מסככין בנסרים. ול''ג של ארז ונהי נמי דהני נסרים מאחד מד' מינים הם מיהו מעיקרא דדיקלא נינהו אלמא לר''י סיב ועיקרא דדיקלא כשירין לאגדו של לולב דאי לאו הכי הוו להו כמין אחר דהא לר''י אין סוכה אלא בהכשר לולב מק''ו: סככה בנסרים של ארז גרסינן הכא: י' מיני ארזים הם. והדס חד מינייהו במסכת ר''ה (דף כג.): ביקירי ירושלים. מנכבדי ירושלים העשירים: במינו אוגדין אותו מלמטה. נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף: מגדלי הושענא. אוגדי הלולבים לשון גדילין ולשון הש''ס לומר לכל אומן בדבר לשון זה כגון הך דבפרק משקין (מו''ק דף יא.) למגדלי אוהרי ולמגדלי תנורי בחולו של מועד הא למדת שפירוש לשון זה לשון עשיה ותקון: שיירי ביה בית יד. מתחת לאגד שלא יקחנו במקום אגדו דקסבר אין האגד מן המצוה כרבנן דאמרי אין צריך אגד: דלא נהוי חציצה. בין יד להושענא ואין זו לקיחה: לא לינקוט איניש הושענא בסודרא. כשנוטלו לצאת בו לא יכרוך סודר שבין כתפיו על ידו ויאחוז בו הלולב: אזוב קצר. שהיו מביאין מי חטאת מעיר לעיר בשפופרת של קנים ארוכות ומצניעין אותם בהם לטהרת טמאים ומטביל האזוב ומזה ואם היה קצר כשמכניסו בפי השפופרת אינו מגיע למים שבראש השני: מספקו. מאריכו כדי ספוקו: בכוש. פלך פוזי''ל בלע''ז שהנשים טוות בו: ולקח. אזוב וטבל במים בשעת טבילה בעינן לקיחה: אלא שמע מינה שמה לקיחה. ומיהו כשהוא מזה צריך לאחוז באזוב מפני שאם אוחזו בספוקו הוא מנענע כאן וכאן ואינו מכוין ומזה על הכלי: נפל משפופרת לשוקת. אף האפר היו מביאין בשפופרת ומקדשין בו את המים בשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים היתה אם אפשר והיה נותן אפר משפופרת למים שבשוקת שהאפר נותן למעלה כדילפינן בסוטה (דף טז:) מים חיים אל כלי שהמים נותנין תחילה אל כלי ולא יפסיק אפר ביניהן והא דכתיב ונתן עליו מים מוקמינן (שם) לערבן ואם כשבא לקדש נפל האפר משפופרת לשוקת שלא במתכוין פסול הקידוש דבעינן ולקחו מעפר שרפת החטאת ונתן וגו' שיהא לוקח בידו ונותן:

להקל ותימה דהכא אין הלכה כר' יהודה דלא מכשר אלא בד' מינין דסתם מתני' בפ''ק (דף יא.) כרבנן בהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת דקתני או שקצץ כשרה וי''ל דהא דקי''ל התם כרבי יהודה היינו מכח דין אחר ויליף במה מצינו מנותר שישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה דאע''פ שאמרו לו חכמים אשם תלוי וחטאת הבא על הספק יוכיחו שהם בבל תותירו ואת אמרת בקבורה ושתק ר' יהודה אלמא הדר ביה מההיא אע''ג דהוא. שתק אנן לא שתקינן דלא שתק אלא מתוך דברי עצמו במה שאומר במקום אחר דנותר בקבורה אבל אנן סברינן בשריפה ואין כאן יוכיח: והביאו עלי זית. רבי יהודה הוה מוקי ליה לדפנות: מאי ארז הדס כדרבה בר רב הונא דאמר י' מיני ארזים הם. תימה ולרב יהודה אמר רב דפליג עליו מאי איכא למימר דאמר במס' ר''ה פ' אם אינן מכירין (דף כג. ושם) ד' מיני ארזים הם אלו הן ארז וקתרוס ועץ שמן וברוש ולספרים דגרסי לעיל בפ''ק (דף יד:) ברייתא דתניא כוותיה דרב סיככה בנסרים שאין בהן ארבעה דברי הכל כשרה ול''ג של ארז ניחא דבברייתא דהכא תניא כוותיה דשמואל ולא חשיב לה רב עיקר: כי היכי דלא ליהוי חציצה. דקסבר רבה מין במינו חוצץ אי נמי משום דמספקא ליה כדמוכח פרק בהמה המקשה (חולין דף ע. ושש) כרכתו אחותו והוציאתו מהו דמפרש ר''ת היינו נקבה שנולדה עמו וקרי לה אחותו כדאשכחן פרק כל הבשר (שם דף קיד.) אין לי אלא בחלב אמו בחלב אחותו הגדולה מניין והא דאמר פ''ק דבכורות (דף ט. ושם) גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים ורבנן לימא קסברי מקצת רחם מקדש דאי כוליה רחם מקדש נהי דא''א לצמצם חציצה מיהא איכא אמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת רחם בלא חציצה ואע''ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה וקא קפיד רבה דלמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי והא דאשכחן בסוף שתי מדות (מנחות דף צד.) דמרבה כל בעלי חוברין לסמיכה [ובתנופות אחד מניף ע''י כולם] ולא בעי למילף תנופה בק''ו מסמיכה דלא אפשר דהיכי ניעבד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה אפילו לרבא דאמר הכא מין במינו אינו חוצץ מ''מ פירכא היא ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן פ''ב דזבחים (דף טו:) על גבי רגל חברו פסול ובפ' הוציאו לו (יומא נח. ושם) מיבעיא ליה לרמי בר חמא הניח מזרק [תוך מזרק] וקבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ומסיק דאינו חוצץ דכתיב אשר ישרתו בם בקודש שנים כלים ושירות אחד והדר מיבעיא ליה הניח סיב בתוך המזרק דהוי מין בשאינו מינו אי חוצץ או אינו חוצץ ואין לדמות כל הדברים: דבעינא לקיחה תמה וליכא. הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כדאמר לעיל דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכרך בידו ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה ובסוף מקום שנהגו (פסחים נז. ושם) גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ופי' בקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן שתהא לקיחה בעצמו של כהן אע''ג דלקיחה על ידי ד''א שמה לקיחה [לרבא] ה''מ דרך כבוד כדמוכח בסוף פירקין (דף מב.) גבי לולב שהוציאו בכלי דפריך עלה והאמר רבא לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ומשני הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא והשתא נמי אע''ג דכריך ידיה בשיראי לכבוד עצמו היה עושה שלא יתלכלכו ידיו בדם האברים ומבזה קדשי שמים קרי ליה התם אי נמי. דלטעמיה דחציצה נענש משום בזיון קדשים כדמוכח מבת קול ומיהו לא יתכן פירוש זה מדמייתי עלה ההיא דאזוב שספקו בחוט אלא י''ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ומיהו גם זה לא יתכן דכ''ש דהוה ליה למימר דחוצץ כדמוכח בעיא דרמי בר חמא דפרק הוציאו לו (יומא דף נח. ושם) דהניח מזרק בתוך מזרק דבעי למיפשטה מההיא דעל גבי רגל חבירו פסול ודחי שאני רגל דלא מבטל ליה וי''ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר ודמי לאזוב שספקו בחוט ולא חשיב ליה רבה לקיחה תמה ורבא סבר שמה לקיחה ולולב שהוציא בכלי דסוף פירקין לא בשאוחז בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו או שאוחז בבית יד של כלי: נפל משפופרת לשוקת. פי' בקונטרס לשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים ואי אפשר לומר כך דהך שפופרת גופה מקבלת טומאה היא כדמוכח פרק חומר בקודש דאמרינן שפופרת שחתכה לחטאת טמאה ויטביל ובמסכת פרה בדוכתי טובא תנן שהיו ממלאין חביות לקדש בהן עוד משמע דעדיפי שאר כלים לקדש דתנן (פרה פ''ה משנה ה) בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דאף על גב דלא חשיבי כלים לטומאה חשיבי כלי לקידוש וכ''ש שאר כלים ומה שכל מעשיה בכלי אבנים היינו בשבעת הימים שמפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה ולשכת בית אבן היתה נקראת כדמפרש בריש יומא (דף ב.) ועביד משום מעלה:

דף לז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד