לישנא אחרינא אמרי ליה א"ר הונא לא שנו אלא שלא קנה כיוצא בהן אבל קנה כיוצא בהן. כלומר: ועדיין ישנן תחת ידו אין צריך לברך, ורבי יוחנן אמר אפילו קנה כיוצא בהן וישנן תחת ידו צריך לברך שבכל עת שהוא מוסיף לקנות מתחדשת לו הנאה ושמחת לב, מכלל דיש לו כלים בירושה וקנה דברי הכל צריך לברך. נראה היה לי דקיימא לן כלישנא קמא ואליבא דרבי יוחנן דאפילו ביש לו כיוצא בהן מירושה צריך הוא לברך, אבל קנה וחזר וקנה אין צריך לברך והוא שישנן לראשונים תחת ידו, ומשום דכל ברכות אלו אינן אלא מדבריהם, ותרי לישני הוו להו כתרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי בשל דבריהם, והלך אחר המיקל. ועוד דפשטא דברייתא דרבי מאיר ורבי יהודה הכי אתיא, והוי ליה רב כר"מ ורבי יוחנן כר' יהודה, וללישנא בתרא אצטריך לדחוקה אליבא דר' יוחנן, והלכך לישנא קמא דלקולא ופשטא דברייתא טפי עדיפא. אלא שראיתי לרבותינו הפוסקים ז"ל שפסקו כר' יוחנן אליבא דלישנא בתרא.

האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה. פירש רש"י ז"ל: כל היכי דדרשת ליה להאי קרא מדרש לחדא משמעות, מרישא לסיפיה מדרש מי שנכון לבו ובטוח בה' משמועה רעה לא יירא, וכן דרשת ליה מסופיה לרישיה משמועה רעה לא יירא מי שלבו נכון ובטוח בה'. ואינו נכון דלכאורה משמע דבשני פנים נדרש, כשאתה מרישיה לסיפיה מדריש שפיר לענין אחד, וכי מסיפיה לרישיה מדריש שפיר לדרשא אחרינא ותרווייהו איתנהו. על כן נראה מה שפירש הראב"ד ז"ל מרישיה לסיפיה מדריש, מה טעם משמועה רעה לא יירא משום דהוא נכון במעשיו ובוטח בה', והיא הבטחה לצדיק שאינו צריך לירא מדבר רע. ומסיפיה לרישיה מדריש אין כאן הבטחה לצדיק, אלא כך אמר דוד המלך עליו השלום אדם שהוא נכון ובוטח בה' אינו ירא משמועה רעה כהלל שבטח בחסידותו.

מברך על הרעה מעין הטובה. פירוש על רעה שהיא כעין טובה מברכין כמו על רעה גמורה והיכי דמי כגון דשקל בדקא וכו' דהשתא מיהת רעה היא. ועל הטובה שהיא כעין רעה נמי מברך הטוב והמטיב דאע"ג דמסתפי דילמ' שמעי ושקלי לה מיניה השתא מיהת טובה היא. ואיכא נוסחי דכתיב בהו במתניתין מברך על הרעה מעין על הטובה וכו' והצועק על מה שעבר ואכולהו קאמר הרי זו תפלה שוא שאם בירך על הרעה כמו שמברך על הטובה (וכו' והצועק) דהיינו הטוב והמטיב והיכי דמי בשקל בדקא הרי זו תפלה שוא:

ובכרך שאין דנין והורגין בו. פירוש שהורגין בלא דין אבל בכרך שהורגין במתון וע"י דיינים אינו צריך להודות וה"ה שאינו צריך לברך כשנכנס והכי משמע בירו':

לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא קנה וחזר וקנה אבל קנה וחזר וקנה אין צריך ור' יוחנן אמר אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך והלכה כר' יוחנן וכלישנא בתרא ואף גדולי הפוסקים מסכימים בה אלא שיש להם גירסא אחרת, ויש פוסקים כר' יוחנן כלישנא קמא וכל שקנה ועדיין הם בידו וחזר וקנה אין צריך לברך שמאחר שברכות אלו אינן תורה הלך אחר המיקל ואין נראה כן, וברכה זו גדולי המפרשים ג"כ כתבו שמיד שקנה הבית או הכלים אע"פ שלא נשתמש בהם מברך ויש חולקים בדבר שלא לברך עד שישתמש בהם ונראה לי כדעת ראשון ממה שאמרו בתלמוד המערב קנה אומר שהחיינו, נתן לו במתנה אומר הטוב והמטיב, לבש אומר מלביש ערומים, אלמא קודם לבישה מברך בשעת קנייה ולמדת משם ג"כ שאם לא בנה ולא קנה אלא שנתנה לו שמברך הטוב והמטיב אע"ג שבגמ' שלנו לא חלקו בה, בתוספות כתבו שלא נאמרה ברכה זו אלא בקונה כלים שאין דרך לקנותם תמיד שאדם שמח ונהנה בקנייתם אבל כלים דקים שאדם קונה אותם תמיד ושאין שמח בקנייתם כגון מנעלים או חלוק אינו מברך מתורת חובה ואין נראה לי אלא כל כלים במשמע, זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא בארנוהו:

המשנה הששית מברך על הרעה מעין הטובה כלומר שיברך על הרעה הטוב והמטיב וכן המברך על הטובה מעין הרעה ר"ל שיברך על הטובה דיין האמת הרי זה כעין תפלת שוא, ופרשו בגמ' אע"פ שאפשר קרוב להיות רעה נמשכת אחר טובה זו או טובה נמשכת אחר רעה זו כגון שטובה זו שהוא מברך עליה דיין האמת הוא שמצא מציאה ומתירא שמא יודע למלך ויהא חובשו עליה ומתוך יראתו מברך דיין האמת, וחמ"מ הואיל ותועלתו מצוי עכשיו והיזקנו אינו וודאי אין ראוי לברך אלא הטוב והמטיב, וכן על הרעה כגון שנכנס הנחל בתוך שדהו אלא שמחשב שלמחר יהנה ממנו שיזבל לו שדהו והוא רוצה לברך על שם סופו ואעפ"כ אין לו לברך אלא על שמצוי עכשיו, הצועק על מה שעבר הרי זו תפלת שוא שהרי אי אפשר להשתנות והביא משל על זה כגון שהיתה אשתו מעוברת ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא שהרי כבר נוצר אם זכר ואם נקבה ומ"מ דוקא אחר מ' יוום אבל תוך מ' יום אין תפלתו שוא, וכן אם היה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר ואומר יהי רצון שלא יהא זה בתוך ביתי הרי זו תפלת שוא שאין ראוי לו להתפלל על מה שאפ היה אי אפשר שלא להיות וכשהתפלל על מה שאין באפשר טעה ותפלתו שוא ושקר, אבל יש לו להתפלל שינצל ממנו או לבטוח בשם שאינה בביתו שהבוטח בשם אין תוחלת שלו נכזבה כבר אמר והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכן אמר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה', ואמרו ז"ל האי קרא מרישיה לסופיה מידריש, ומסופיה לרישיה מידריש, כלומר שלאיזה מהם יש לו משמעות מרישיה לסופיה מידריש מה טעם משמועה רעה לא יירא משום דנכון לבו בטוח בה', והוא הבטחה לצדיק שלא יתיירא מן הפורענות, ומסופיה לרישיה מידריש אינו הבטחה אלא הודעה שמי שלבו נכון ובטוח לא יהא לבו הומה להתיירא שאין יראה ראויה לצדיק אלא בדברי תורה שמא ישכח או שמא יכשל בהוראה, הא במלי דעלמא לא, זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר שלא בארנוהו:

המשנה השביעית הנכנס לכרך מברך שתים אחת בכניסתו והוא שמברך לשם שהכניסו לשלום, ואחת ביציאתו שיברך את השם שהוציאו לשלום ובן עזאי אומר ד' ב' של תפלה וב' של הודיה והוא שבכניסתו מברך ב' אחת קודם שיכנס שיתפלל שיכינסהו שם לשלום ואחת אחר שנכנס שיודה על שהכניסו לשם לשלום, ושתים ביציאתו אחת קודם שיצא שיתפלל שיוציאהו משם לשלום ואחת אחר שיצא שיודה על שהציאהו משם לשלום, והלכה כבן עזאי, ולעולם נותן הודאה על מה שעבר כגון אחר שנכנס ואחר שיצא שאין לשון תפלה על מה שכבר עבר וצועק על מה שעתיד לבא כגון קודם שיכנס וקודם שיצא שלשון תפלה מונח על העתיד, זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא נסח ברכות אלו הוא שבכניסתו הוא אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתכניסנו לכרך זה לשלום, בשעת יציאתו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוציאני מכרך זה לשלום כך תוליכני לביתי או למחוז חפצי לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ואין צריך לעמוד בהם ר"ל להתעכב ולא להחזיר פניו לעזרה ולא להזכרה ומלכות:

ברכה זו הן בברכה שבתחילה הן בהודאה שבסוף אינה צריכה אלא למי שנכנס לכרך שאין בתי דינין מצויין בו ולא אימת מלכות ומכין וחובטין שלא מן הדין ואדם צריך לרחמי בוראו ואע"פ שאמרו בגמ' כן דוקא לחיוב אבל מ"מ התירת רשות לאדם לברך כן על כל מקום שהוא נכנס, ולא עוד אלא שגדולי הפוסקים אין מחלקים בה, ונראה שהם גורסים אלא אימא אף בכרך שדנין והורגין בו, ולשטה הראשונה גורסים אלא אימא בכרך שאין דנים והורגים בו:

מי שנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתכניסי לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזו ומכיוצא בזו לעתיד לבא ולא יארע בי דבר קלקלה ועון, וכשיצא משם יאמר ברוך שהצילנו מן האור ויראה לי ענין זה שחמי טבריא וכו' וכיוצא בהן:

הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה כי אל רופא חנם אתה, וכשיוצא אומר ברוך רופא חנם:

ור' יוחנן אמר אפילו קנה כיוצא בהם צריך לברך. והלכתא כר' יוחנן אליבא דלישנא בתרא דאפילו קנה וחזר וקנה שהיו לו כלים חדשים כיוצא באלו צריך לברך דקיי"ל כר' יוחנן לגבי דרב הונא דאפי' לגבי רב הלכה כר' יוחנן וכ"ש לגבי רב הונא תלמידו, אע"ג דפריך לר' יוחנן ללישנא בתרא הא משני ליה שפיר. ונראה דדוקא בדברים חשובים דכלים חדשים משמע דומיא דבית חדש אבל דבר קטן שאינו חשוב כל כך כמו מנעלים ואנפילאות וחלוק של פשתן וכיוצא בהן אין צריך לברך שהחיינו.

גרסי' בירושלמי א"ר חייא בר אבא לא סוף דבר חדשים אלא אפילו הם שחקים והם חדשים לו ר' יעקב בר זבדי משום ר' חייא בר אבא [אמר] קנה אומר שהחיינו ניתנו לו במתנה אומר ברוך הטוב והמטיב לבש אומר ברוך מלביש ערומים. וצ"ע דבתלמוד שלנו לא מצינו הטוב והמטיב אלא היכא דאיכא אחריני בהדיה, וגם משמע מן הירושלמי דבשעת קניה צריך לברך אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן שאין הברכה אלא שמחת הלב דהוא שמח בקנייתן כדרך שמברך על הגשמים משעת ירידתן אע"פ שאין הנאה ניכרת מיד:

האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה מדריש. פרש"י כל היכא דדרש' ליה להאי קרא מדריש לחדא משמעותא מרישיה לסיפיה מדריש מי שנכון לבו ובטוח בשם משמועה רעה לא יירא, ולא נהירא דלכאורה משמע דבתרי ענייני מדריש כי הך דלקמן עת לעשות לה' וכו', על כן נראה כפי' הראב"ד מרישיה לסיפיה מידרש מה טעם משמועה רעה לא יירא משום דלבו נכון ובטוח בשם (משמועה) והיא הבטחה לצדיק שאינו צריך לירא מדבר רע, מסיפיה לרישיה מדריש אין כאן הבטחה לצדיק אלא כך אמר שלמה אדם שהוא נכון ובטוח בשם אינו ירא משמועה רעה כהלל שבטח בחסידותו.

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש פשיטא למה לא ירפאו הרופאים הא כתיב והשבות לו ודרשינן זהו השבת גופו וכתיב לא תעמוד על דם רעך. ותירץ שניתן רשות לרפוא' בשכר דסד"א שחייב לעשות בחנם מטעמא דפרישי'. ולי נראה דחולאים הבאים מחמת אדם דין הוא שירפאם אבל חולאים הבאים מעצמן אי לאו קרא הוה אמינא שאין לרפאותם שנראה כמבטל גזרת המלך:

לאחר שדנה לאה כו'. בתנחומא מפרש מדכתיב ואחר בל' זכר ולא כתיב ואחרת בלשון נקבה דרשו שהיתה לאה הרה ללדת עוד בן אחר אלא שעל ידי שדנה כו' ילדה בת שע"כ ותקרא שמה דינה ונרמז על יוסף דכתיב ביה יוסף ה' לי בן אחר וגו' אבל ממה שאמר הכא לאחר שדנה לאה כו' לא משמע דנתכוון למדרש תנחומא אלא דה"פ מאי ואחר דבכל לידת בניה לא כתיב ואחר אלא ותהר עוד וע"כ דרשו ביה לאחר שדנה כו' ילדה בת ולזה לא הוזכר טעם לקריאת שמה כמו בשאר בנים שאחר שילדה בת הוא טעם לקריאת שמה דינה ודו"ק:

י"ב שבטים עתידין כו'. לאו כמתנבאה מדעת אמרה כן דלאו נביאה היתה כדמוכח פרק קמא דמגילה וכה"ג כתבנו בחידושינו ספ"ק דסוטה גבי רבקה ע"ש:

מיד נהפכה לבת כו'. מה שיש לדקדק בזה אהך דפ' המפלת תלה הזכרים בנקבות כו' ע"ש בחדושינו:

איש מזריע תחלה כו' יולדת נקבה כו' מפורש פרק המפלת:

כל היכא דדרשת להאי קרא מרישא כו' כדפרש"י דמדרש לחדא משמעות כו' ע"ש. והכונה בו שהענין כפל מכל הצדדין להחזיקו ועי"ל דר"ל דהסבה והמסובב בכאן ענין אחד וק"ל:

א"ל ההוא בד"ת כתיב כו'. כפירש"י וה"ה היכא דאיכא למיחש מן הפורענות ולא אתיא אלא לאפוקי מחמת פחד בחנם כמ"ש התוספות בפרק הניזקין (גיטין נה.) ע"ש וכן הא דמייתי מדכתיב פחד פחדתי ויאתיני וגו' היינו נמי שפחד איוב בחנם אבל רש"י פירש בספר איוב דהיינו שאמר אולי חטאו בני וגו' ואין זה פחד בחנם ודו"ק:

ואל יארע בי דבר קלקלה ועון כו'. משום דבבית המרחץ אדם ערום ממש וערום מן המצות כעובדא דדוד בפרק התכלת (מנחות מג:) וגם קלקלה מן האור מצוי שם וע"כ יש לאדם להתפלל ע"כ שבמקום סכנה זו מן האור לא יבא לידי הזכרת עון ואביי שאמר לא לימא הכי לא על זה קאמר שהוא ממש תפלה אלא אסיפא דמילתא קאמר דלא לימא ואם יארע כו' דהיינו פותח פיו לשטן כו' והוא מבואר בפ"ק דכתובות ע"ש:

ורפא ירפא מכאן שניתן רשות כו'. מכפל ורפא ירפא דריש ליה כדאיתא בהדי' פ' החובל (בבא קמא פה:) ואי לאו הכפל לא הוה גמרינן מיניה שניתן רשות אלא שאם ריפא עצמו ע"י רופא שצריך לשלם החובל שכר הרופא וק"ל:

גמרא אמר אביי לא לימא איניש הכי דלא ליפתח כו'. מזה תמהתי על נוסח וידוי של שכ"מ המבואר בטוש"ע יו"ד של"ח בשם הרמב"ן "ואם אמות תהא מיתתי כפרה" ואולי דנטה למות שאני. אבל קשה מנ"ל לחלק הלא אמרי' לעיל י' אפילו חרב חדה כו' אל ימנע עצמו מן הרחמים:

שם ר' אבהו על לבי בני אפחית כו'. בכתובות (ס"ב) איתא להך עובדא ובלשון אחר קצת ע"ש ונראה דהיא היא. והמציינים שכחו לציין כאן ושם:

גמ' מג' חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל. נ״ב ומשם ואילך יצא מכלל נפל אפילו נולד ליום אחד בשביעי הרי הוא בר קיימא דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין וכשנכנס רק מקצת יום בשביעי סגי:

מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין עַל הַטּוֹבָה, הֵיכִי דָּמִי? כְּגוֹן דְּשָׁקִיל בִּידְקָא בְּאַרְעֵיהּ. נראה לי בס"ד לכך אחר אותיות רָעָה יש שפ"ו [386] מספר ישולם [386], רצונו לומר משכחת לה 'אחר שתגיע לו רעה להיות לו נזק, ישולם נזקו' דפסקא שירטון, ואחר טּוֹבָה יש אותיות גוז"י דמשכחת לה 'אחר שהגיעה לו הטובה גזזו לה עיניה', דשמע מלכא ושקיל לה וגוזי מלשון (תהילים עא, ו) מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי בְּךָ, (ירמיהו ז, כט) גָּזִּי נִזְרֵךְ, ובשם רבינו האר"י ז"ל כתבו המפרשים דמפרש בזה הכתוב (תהלים לב, ו) עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, פירוש החסיד יתפלל שתזמין לו מציאה שהוא טוב בהווה, אף על פי שאפשר שיהיה לו רע להבא דשקל לה מלכא, אך לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים שהוא רע בהווה יתפלל אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, אף על פי שהתכלית יהיה טוב דמסקא שירטון עד כאן דבריו וש"י.

מִשְׁנָה. הַצּוֹעֵק עַל מַה שֶּׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, כֵּיצַד? הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאוֹמֵר: "יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר", הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאוֹמֵר: "יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יְהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי", הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. יש להקשות למאי נקיט שני אופנים דסגי בחדא? ונראה לי בס"ד דאי נקיט מְעֻבֶּרֶת בלבד הוה אמינא הוי תְּפִלַּת שָׁוְא מפני שהוא מפרש שתלד זכר ואולי העובר הוא נקבה, מה שאין כן בצווחה אינו מזכיר צווחה בתפלתו, אלא אמר שֶׁלֹּא יְהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי, ואפשר בכהאי גוונא לא הוי תְּפִלַּת שָׁוְא, ואי נקיט צְוָחָה בלבד הוה אמינא אף על גב דלא הזכיר צְוָחָה סתמו כפירושו דעל צְוָחָה ששמע קאמר תפלה זו, ודילמא האי צְוָחָה ששמע היא כבר בתוך ביתו, מה שאין כן מְעֻבֶּרֶת לא קאמר שיהיה עובר זה זכר, אלא אמר "יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר" ואפשר לפרש תפלה זו לאו על עיבור זה הוא מתפלל אלא על עיבור שתתעבר אחרי זה. ומה שאמר לְאַחַר שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ נראה לי בס"ד, על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל לאה בחינת עצם לכך היא דינא קשיא, ורחל בחינת בשר לכך היא דינא רפיא, ולזה אמר אשמעינן בזה רבותא שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ, שאף על פי שהיא בחינת עצם דינא קשיא דנה דין זה לזכות את אחותה בו.

מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר אָמַר מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. מקשים והלא הלל עניו סגי הוה ואיך אומר דברים אלו שנראין דברי יוהרא חס וחלילה? ונראה לי בס"ד דהגוף נקרא בַּיִת, כמו שנאמר (קהלת יב, ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וחלק הנפשיי עומד בְּתוֹךְ הַבַּיִת שהוא 'הגוף', והלל אומר מֻבְטָח אֲנִי שאין זה הצער של צְוָחָה זו בְּתוֹךְ בֵּיתִי, רצונו לומר אינו נוגע לחלק הנפשיי אפילו אם הוא נוגע אלי, אלא נוגע לחלק הגשמי דוקא. ומה שאמר הַהוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב, נראה לי בס"ד אחר ע"ז ג' יש פחד, כי עֹז היא הַתּוֹרָה והיא משולשת אוריין תליתאי, יש פחד שתתקיים כמו שיש לו פחד בעבורה.

אִתְרַחִיש לֵיה נִיסָא קָם עַל עֲמוּדָא חָדֶא. נראה לי בס"ד רמזו לו מן השמים זכותו רב והוא לבדו כדאי שיתקיים העולם עליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על עמוד אחד העולם מתקיים וצדיק שמו, שנאמר (משלי י, כה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. והא 'דשזיב מאה וחד' נראה לי בס"ד, היה מספר זה בהשגחה לרמוז כל אלו ניצלו בזכות רבי אבהו ולא בזכותם, והניצול בזכות הצדיק הוא ניצול על פי מדת החסד, אבל הצדיק עצמו ניצול בגבורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק (ישעיהו מו, יב) הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה, אלו צדיקים, שכל העולם נזון בצדקה, והם נזונין בזרוע, ולכן הוו מאה וחד כמנין מיכאל [101] שהוא שר החסד.

כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אַתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת. יש להקשות מה ענין אֱמֶת יש ברפואה? ונראה לי בס"ד יש רופא נותן סמנים לחולה וקם מחליו, אך אותם סימנים הזיקו לו בענין אחר שנעשה עקר וכן הנקבה עקרה שלא תוליד, וזה אינו ניכר בשעת הרפואה אלא אחרי זה, וכן אפשר שיהיה לו קלקולים אחרים ואינם נכרים לפי שעה, אבל הקב"ה רוֹפֵא נֶאֱמָן הוא שרפואתו אֱמֶת! כלומר אמיתית שאינה עושה קלקול בדבר אחר כלל.

וְרַפֹּא יְרַפֵּא מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת. קשא למאי אצטריך לכפול הלשון ד'וְרַפֹּא יְרַפֵּא'? ונראה לי בס"ד מעשה בשני חכמי ישראל היו מהלכין בדרך, וראו לפניהם א' מוכה שחין מצטער מאד, אמרו לו עשה סם פלוני ופלוני ותתרפא, והיה אדם אחר הולך אחריהם נושא קופה תרמוסין מבושלים למכור, אמר להם אתם החכמים נכנסים בעניינים שאינם שלכם, ומימי לא ראיתי חכם מרפא כי החכם עסקו בתורה ומה לו אצל רפואות?! ועוד איך אתם דוחקים לעשות דבר נגד רצון הבורא, שהקב"ה נתן לו צרעת, לזה ואתם רוצים להסירה ממנו?! אמרו לו החכם מחוכם בכל דבר ואין זה חידוש, ועוד מה אתה נושא? אמר להם תרמוסים מבושלים. אמרו לו הקב"ה ברא תרמוסים אלו מרים כלענה, ואתה עברת רצונו ועשית אותם מתוקים?! אמר להם כך דרכו של הקב"ה בורא כמה דברים שהם חסרים ורוצה שהאדם יבא ויתקנם, אמרו לו גם זה נתן לו צרעת ורוצה שהאדם ירפא אותו ממנה! עד כאן. והנה תיקשי למה לא אמרו לו ראיה זו ממה שאמר הכתוב וְרַפֹּא יְרַפֵּא, שהיא ראיה מן התורה, והשיבו לו דבר מסברה? אך נראה דאם יאמרו לו פסוק זה ישיב שהפסוק איירי בחולי הבא לאדם על ידי אדם ולא על ידי שמים, ובזה אני מודה שרשאי אדם לרפאת, לכך אמרו לו דבר על פי הסברה, ובזה יתיישב דקדוק הנזכר, דאם לא היה הכתוב כופל הלשון הייתי מפרש דלא ניתן רשות לרופא לרפאת אלא רק חולי ומכה הבא על ידי אדם, ובפרט דהאי קרא בחבורה הבאה על ידי אדם איירי, לכך כפל הכתוב הלשון וְרַפֹּא יְרַפֵּא לרבות כל דבר, הן הבא על ידי אדם הן הבא על ידי שמים.

שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ וְכוּ'. נמצא חמשה תפילות בחמשה זמנים צריך האיש להתפלל על עיבור אשתו, ולכן 'איש' [311] יתר על 'אשה' [306] מספר חמשה, ובזה יובן שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) 'שִׂמְחָה' אותיות 'חֲמִשָּׁה' ר"ל: יש מספר חמשה יתרון לאיש, להורות וללמד על מענה – זו תפלה, שיתפלל חמשה תפילות בחמשה זמנים בעיבור אשתו.

מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיה מִדְּרִישׁ, וּמִסֵיפֵיה לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ. הקשה הרי"ף ז"ל, מאי איכא בין האי דרשה להאי דרשה? ע"ש. ונ"ל בס"ד מרישיה לסיפיה הכי קאמר (תהלים קיב, ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא, משום דכבר נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ', שהוא מלומד בנסים שעשה לו הקב"ה כמה נסים, וכמ"ש (תענית כה.) באשתו של ר' חנינא בן דוסא אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים היתה. ולדרשה דמסיפיה לרישיה איירי, אף על פי שעדיין לא נעשה לו נסים קודם שעושה רעה זו, אלא עתה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ' שיעשה לו נס, ולהכי שְּׁמוּעָה רָעָה ששמע לֹא יִירָא ממנה.
[נוסח אחר] מרישיה לסיפיה מידריש ומסיפיה לרישיה מידריש. הקשה הרי"ף ז"ל, מאי איכא בין דרשה דמרישיה לסיפיה ובין דרשה דמסיפיה לרישיה שהכל דבר אחד?
ונ"ל בס"ד, דרשה דמרישיה לסיפיה איירי כששומע שְּׁמוּעָה רָעָה, בוטח שהקב"ה יעשה לו נס לעשותה טובה ולא תהיה רעה, דאת אשר נעשה שהגידו עליו השמועה לרעה – יהיה לטובה. וזהו מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא מפני כי נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ' שלא תשאר רעה אלא תתהפך לטובה.
וכמו הך עובדא דר' חנינא בן דוסא (תענית כה.) שבא לביתו בליל שבת וראה בתו עצובה, ושאל אותה ואמרה שנתחלף לה השמן בחומץ ונעשה בנרות חומץ במקום שמן דודאי לא ידליק וישארו בחושך, וזהו שְּׁמוּעָה רָעָה, והוא השיב: מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, ואז היה דולק החומץ כשמן.
אך דרשה דמסיפיה לרישיה איירי, בהיכא שהוא מלומד בניסים שעשה לו הקב"ה נסים מקודם ומלומד הוא בכך, ולכן עתה מִשְּׁמוּעָה רָעָה שנודעה היום לֹא יִירָא, כי אומר כמו שעשה לי מקודם יעשה לי עתה, וזה גרוע מן הראשון, מפני כי עתה מה שבוטח שיעשה לו נס הוא מפני שכבר נעשה לו נס מקודם. וכמו הך עובדא דאשתו דר' חנינא בן דוסא (שם) שנעשה לה נס שנתמלא התנור פת והגיגית בצק, והיא קודם שראתה הנס נכנסה לבית האוצר, ואמרו בגמרא שנכנסה להביא מרדה להוציא הפת מן התנור, אף על פי שלא ראתה בעיניה הפת בתנור לפי שמלומדת בניסים היתה, שעשה לה הקב"ה קודם זה כמה ניסים על כן אמרה ודאי עתה ייעשה לי נס, שיתמלא התנור בפת כדי שלא אבוש, ולכך נכנסה להביא המרדה להוציא הפת מהתנור. ולכך זה גרע מן הראשון, דאפשר אם לא היה נעשה להם נס מקודם לא היתה בוטחת שיעשה לה נס לעת עתה. מה שאין כן סוג הראשון שדרשה שלו מרישיה לסיפיה דאיירי אף על גב שלא נעשה לו נס מקודם, עם כל זה הוא בוטח בהשי"ת שיעשה לו נס לעת עתה ומכאן ולהבא.
[נוסח אחר] מרישיה לסיפיה מדריש, (תהלים קיב, ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא מאי טעמא משום דְנָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ'
מקשים, מאי נפקא מינה בין דרשה של מרישיה לסיפיה לבין דרשה דמסיפיה לרישיה, כי לכאורה נראה המשמעות שוה?
ונראה לי בס"ד דרך משל, אחד שלח סחורה בשיירה מעירו לעיר אחרת ליד חבירו למוכרה לו שם, והיה הדרך ביבשה רחוק חודש אחד או יותר, ואחר שעבר חודש או יותר, הגיע לו שמועה שהדרך היה מקולקל, ושללו הערביים חצי ממון של השיירה, ומחבירו עדיין לא בא לו ידיעה, אם סחורתו נשללה או אם הגיעה לידו בשלום, והוא מִשְּׁמוּעָה זו המגדת על זמן העבר לֹא יִירָא, מאי טעמא כי נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ', שודאי סחורתו לא נשללה והגיעה לשלום. וזו היא דרשה דקרא מרישיה לסיפיה, משמועה רעה המגדת על זמן שעבר לֹא יִירָא, יען כי לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ'.
ולפי דרשה זו י"ל, אם היתה השמועה נוגעת על זמן להבא, דהיינו הוא שלח ממון לחבירו בשיירה דרך המדבר מהלך חודש אחד, ואחר שנים או שלשה ימים הגיעה השמועה שהדרך ההוא מקולקל מן הערביים, דעתה הוא צריך לפחד פן תהיה סחורתו נשללת בדרך הזה, דנמצא הוא חושש על זמן העתיד, הנה בכהאי גונא אפשר שיהיה לו פחד משמועה זו, כי חושש אולי יהיה לו איזה חטא מחדש בחודש זה, בעת שהשיירה עודנה בדרך המסוכן, ויהיה עליו קטרוג להענישו מדה כנגד מדה, שתהיה נשללת סחורתו. ועל העבר לא היה חושש, מפני שהוא יודע שלא חטא איזה חטא, שיהיה ראוי לעונש זה של הפסד סחורתו מדה כנגד מדה, ולכך נדרש הכתוב מסיפיה לרישיה, לומר: הוא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ', דאפילו מִשְּׁמוּעָה רָעָה שהיא נוגעת על זמן העתיד, דאיכא למיחש שמא יגרום לו איזה חטא שיתחדש – גם כן לֹא יִירָא, שהוא בָּטֻחַ בַּהֳ' שלא יגיע לו רע, וישמרהו השי"ת שלא יחטא איזה חטא שיסבב לו הרע הזה הנולד מן אותה השמועה.

בִּשְׁנֵי יִצָרֶיךָ בְּיֵצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרַע. פירוש: יש מצוה שצריך לעשייתה התעוררות מיצר הטוב, וגם התעוררות מן יצר הרע, כגון: מצות עונה, וכן מצות ענג שבת ויום טוב וכיוצא, שצריך שיהיו ב' התעוררות אלו למצוה, מכח אהבת האדם בהשי"ת, אבל מצוה שהתעוררות שלה מיצר הטוב דוקא, כמו ציצית ותפילין ומזוזה וכדומה, זו לא אצטריך למימר פשיטא הוא כן.
ומ"ש: בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ. נקיט לְךָ דוקא, לומר שאם היא טובה כללית לכל העולם ואתה בכללם זו פשיטא שתודה לי, כיון שהיא טובה של רבים ודאי צבור מדכרי ומודו להשי"ת ואתה מוכרח להיות מודה עמהם, וזה לא אצטריך למימר. אך אני אומר, אף על פי שהוא מודד לך דוקא, שהיא טובה השייכה לך בלבד, שעל זו צריך אתה לברך ולהורות וליכא אחרים עמך דמדכרין לך, הנה אתה לא תתעצל בזה, אלא תהיה מודה לו מְאֹד מְאֹד.

גמ' כח דהתירא כו'. עי' רש"ל פסחים ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כחו ועי' א"ר סי' כב:

שם כל היכי דדרשת להאי קרא. כעין זה לקמן סג ע"א:

רש"י ד"ה שלא יהא סנדל. שלא תתעבר. עי' נדה דף כה ע"ב תוס' ד"ה קמ"ל:

כח דהתירא עדיף לי' לכאורה הדבר תמוה דאיך מחשב כח דהתירא מה שאין צריך לברך הלא גם בכל ספק בברכות הדין הוא שהוא להקל וא"צ לברך ואדרבה כחו דר"י דסובר צריך לברך הוא כחא דהתירא שמותר לברך ולא חיישינן לברכה שאינה צריכא כי המברך ברכה שא"צ עובר על לא תשא. ורבינו הגדול הרמב"ם לא הביא דאפילו קנה וחזר וקנה יברך עיין בדבריו ריש פרק יו"ד מהל' ברכות והכ"מ נדחק ואמר כי ללישנא בתרא איצטרך לדחוקי ולומר דזה מקרי כח דהתירא עיין בדברי הכ"מ ודבריו דחוקים לדחות דברי הגמרא ולמימר שהוא שינויא דחיקא ודעת רבותינו בעלי התלמוד רחבה מדעתינו והנלע"ד בזה היא לפרש ג"כ הני תרי לישני דר' יוחנן והנה בזה נחלקו הרמב"ם עם בעלי התוס' דדעת הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הלכה ט"ו כל המברך ברכה שא"צ כאלו נשבע לשוא ועובר על לא תשא מן התורה ודעת התוס' שאם מברך דרך ברכה מספק אינו עובר כי לדבריהם לית בזה איסור תורה ועיין במג"א סימן רט"ו ס"ק וי"ו ולעיל בפרק אין עומדין דף ל"ג ע"א איתא הא גופא קשיא אמרת המבדיל בתפלה וכו' אלמא תפלה לחודא סגי והדר תני אם הבדיל בזו ובזו ינוחו ברכות וכו' וכיון וכו' הויא ברכה שא"צ ואמר רב ואיתימא ר"ל ואמרי לה ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל המברך ברכה שא"צ עובר על לא תשא וכו'. והנה חזינן בסוגיא דהתם דאליבא דר' יוחנן איכא תרי לישני לחד לישנא לא אמר ר' יוחנן כלל הך דמברך ברכה שא"צ עובר על ל"ת רק רב או ר"ל אמרה ולחד לישנא ר' יוחנן עם ר"ל תרווייהו אמרו כן ומעתה לישנא קמא דסוגיא דכאן הוא להך לישנא דר"י ור"ל תרווייהו אמרו שעובר על לא תשא ולפי זה כחו דר' יהודה דאמר צריך לברך מחשב כחא דהתירא וא"כ אי אפשר לומר דר"י סבר אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך דא"כ למה פליגי ביש לו כיוצא בהם הוה להו לפלוגי בקנה וחזר וקנה להודיעך כחו דר' יהודה אלא ודאי דבזה לכ"ע א"צ לברך אבל לישנא בתרא דכאן הוא להך לישנא דלעיל דרב ואתימא ר"ל אמרו שהמברך ברכה שא"צ עובר על ל"ת אבל ר' יוחנן לא אמר דבר זה כלל ולדידי' לית בזה איסור תורה כלל וגם מספק יכול לברך וא"כ אין בדברי ר' יהודה שום כחא דהתירא ואדרבה ר"מ שפוטרו מלברך מקרי כחא דהתירא ושפיר נוכל לומר דר"מ ור"י פליגי אפילו בקנה וחזר וקנה וברייתא דנקט יש לו הוא משום כחו דר"מ וכיון דלעיל סתם גמרא פריך בפשיטות וכיון דנפק בחדא וכו' עובי משום לא תשא א"כ ודאי שהלכה כן לכן באמת פסק הרמב"ם כן בפ"א מברכות ולכן ממילא נדחה כאן לישנא בתרא דר' יוחנן ושפיר פסק הרמב"ם גם כאן כל"ק. וכל זה כתבתי כדי ליישב דעת רבינו הגדול הרמב"ם אמנם לתרץ לשון הגמרא דאמר כח דהתירא עדיף אף דדעת ר' יהודה דצריך לברך הוא יותר כח דהתירא שלא נחשב ברכה שא"צ שעובר בלא תשא נלע"ד דזה בכל יתר הברכות אבל בברכת שהחיינו אין הדין כן ויש רשות לברך שהחיינו אפילו אם אינו חובה ע"פ מה דאמרו במס' עירובין דף מ' ע"ב אבעיא לן מהו לומר זמן בר"ה וביוה"כ וכו' אמר לי' רשות לא קמבעיא לי כי קמבעיא לי חובה וכו' ע"ש הרי דאפילו דבר שאין חובה לומר עליו שהחיינו אעפ"כ הרשות למי שרצה לברך עליו שהחיינו ולא מחשב זה לברכה שאינה צריכה ובזה הונח לי לישנא דר' מאיר בברייתא דקאמר אין צריך לברך ולכאורה הוה לי' למימר אינו מברך ולפי מ"ש אתי שפיר דאינו צריך היינו שאינו חוב אבל אם ירצה לברך גם ר"מ מודה דהברירה בידו ולא מחשב ברנה שא"צ ובזה ניחא דעת רוב הפוסקים שפסקו כלישנא בתרא דר' יוחנן ועיין ברא"ש שכתב דאף דפריך ללישנא בתרא הרי משני לי' שפיר ולכאורה אכתי קשה דמה יתרון יש ללישנא בתרא נגד לישנא קמא שאין שום קושיא עליו וא"כ הוה לן למיחש לל"ק ולחוש לברכה שאינה צריכא ולפי מ"ש ניחא דכיון דעכ"פ הרשות לברך שוב ליכא חשש ברכה לבטלה וממילא אזלינן לחומרא להצריך לברך אלישנא בתרא:

ולא מהני רחמי וכו' ומי מהני רחמי כו' נראה דמתחלה הי' סבר המקשן דרחמי מהני אפי' לשנות הטבע ולכך הקשה ומי לא מהני רחמי וכאשר השיב לו אין מזכירין מעשה נסים א"נ מעשה דלאה תוך ארבעים הוה וא"כ אין רחמים מועיל לשנות הטבע כלל הקשה א"כ אפילו תוך ארבעים יום מי מהני רחמי והא הכל תלוי במי שהזריע תחלה:

ת"ר מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי וכו'. אפשר דהלל הזקן היה מבחינת חסד כנודע והי"ל מדת הבטחון דכתיב והבוטח בה' חסד יסובבנו ומשו"ה אמר מובטח אני שאין זה בביתי א"נ דכל הדינים הם מצד השכינה כי היא האם המיסר' וכשהצדיק בדרך השכינה עמו כמ"ש בזהר הקדוש וזה מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך כלומר והיתה עמו השכינה ולכן אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי:

אמר רבא כל היכא דדרשת להאי קרא מרישיה לסיפיה וכו' יש להבין מאי אתא רבא לאשמועינן ואפשר במ"ש הרשב"א בחידושיו משם הראב"ד דפי' מרישיה לסיפיה מדריש מה טעם משמועה רעה לא יירא משום דהוא נכון במעשיו ובוטח בה' והיא הבטחה לצדיק שלא יירא מדב' רע ומרישיה לסיפיה מדריש אין כאן הבטחה לצדיק אלא כך אמר [דוד] אדם שהוא נכון ובוטח בה' אינו ירא משמועה רעה כהלל שבטח בחסידותו עכ"ל. ובעניותנו נאמר שהלל לא בטח בחסידותו רק שהלל בטח ברחמיו יתברך והכי פירושא דקרא אדם שנכון לבו בטוח בה' בחסדיו יתברך משמועה רעה לא יירא. והשתא רבא הוצרך לזה דבברייתא הזו דקתני מעשה בהלל קאמר ועליו הכתוב אומר משמועה רעה וכו' והפירוש הוא ועל הלל וכיוצא בו הכתוב אומר וכו'. וקשה עלה דפשט הכתוב הוא דמדריש מרישיה לסיפיה כי כן ארחות כלהו קראי והיינו דאמר דוד הע"ה משמועה רעה לא יירא משום דהוא צדיק נכון לבו במעשיו הטובים ובוטח בה' וקאמר דהע"ה שלא יירא משמועה רעה ואינו מתיישב לפי זה שהלל הזקן היה אומר מובטח שאין זה וכו' דהוי כאלו קרי בחיל שהוא צדיק וחסיד ומלבד שהצדיקים וחסידים בעצמן לא יתייצבו הוללי"ם וכתיב יהללך זר עוד בה דהלל הזקן גדלה ענותנותו יתר מאד כידוע על כן בא דברו של רבא ואמר דהאי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה ותנא דברייתא דורש הן לו מסיפיה לרישיה נכון לבו בטוח שבוטח ברחמיו לא יירא משמועה רעה וז"ש הלל מובטח אני שאין זה בתוך ביתי כי אני בוטח בחסדיו יתברך. וז"ש בברייתא ועליו אמר דוד המלך ע"ה משמועה רעה ללמד יצא דמסיפיה לרישיה מדריש ככל הדברים אמורים ורבא פירושא דברייתא אשמועינן:

מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. הק' רבינו יעקב מאורליינש פשיטא למה לא ירפאו הרופאים והכתיב והשיבותו לו זו אבידת גופו וכתיב לא תעמוד על דם רעך. ותירץ כי נתנה רשות לרופא לרפאת בשכר [דה"א] שיעשו בחנם מהאי טעמא כדפרישית. ורבי אומר שירפאו חולאים הבאים על ידי אדם אבל חלאים הבאים מעצמן אין להם לרפאות שדומים כמבטלים גזרת המלך קמ"ל שיוכלו לרפאת. תוספות ישנים כ"'י:
והרמב"ן בפירוש התורה פ' בחוקותי רוח אחרת אתו הבאתי דבריו בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' של"ו. ושם כתבתי בעניותי דלשיטת הרמב"ן צריך ישוב מאי דאמר אביי בסוגיין כאשר יראה הרואה ודוק: