סוכה י ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, כיון שהוקצו למצות סוכה.

ואם התנה עליהם קודם החג, בשעה שהניחם, ואמר: איני בודל מהן, ולא תחול עליהן קדושה של מצות הסוכה בבין השמשות הראשון של חג הסוכות - הכל לפי תנאו. ויכול להשתמש בהן כל שעה שירצה.

כי לא חלה הקדושה על נויי הסוכה לכל ימי החג, אלא אם הוקצו למצוותם בבין השמשות של כניסת חג הסוכות, שאז אמרינן "מיגו דאתקצאי לבין השמשות, איתקצאי לכולי יומי". אבל אם בזמן בין השמשות הראשון של חג לא הקצה אותם למצוותם, וכגון שאמר "איני בודל מהם", הרי שוב לא חלה הקדושה עליהן לאחר מכן, לאוסרן כל ימי החג.

ומכל מקום, יש מכאן ראיה לדברי רב חסדא, שאפשר לפרוס סדין בסוכה לנוי. שהרי הברייתא הביאה את מנהג העולם לפרוס סדינים מצויירים בסוכה.

ודוחה הגמרא: דלמא, הא דקתני בברייתא עיטרה בקרמין ובסדינין מצויירין, הוא באופן שפרסן מן הצד על דפנות הסוכה. ^[174] אבל לפורסן למעלה תחת הסכך, אפשר שאפילו כדי לנאותה אסור, הואיל והסדין מקבל טומאה, ופסול לסיכוך.

אתמר: נויי סוכה, כגון, סדינין המצויירין, וקרמין הפרוסין למעלה לנוי, אין ממעטין את גובה הסוכה, בין אם המדובר הוא להכשירה כשהיא גבוהה מעשרים אמה, ובין המדובר הוא לפוסלה, ^[175] כאשר גובה הסוכה מקרקעיתה עד הסדינין, הוא פחות מעשרה טפחים. וטעמו של דבר, כיון שאין הנויין נחשבים כסכך הסוכה. כי אילו היו נחשבים לחלק מהסכך הם היו פסולים מחמת היותם "מקבלי טומאה".

אמר רב אשי: ואם פרוסין הסדינין מן הצד, על דפנותיה, הם ממעטין את רוחב הסוכה משיעור ז' טפחים על ז' טפחים, לפי שהיא לא מחזקת כדי ראשו, רובו, ושולחנו.

מנימין, עבדיה דרב אשי, איטמישא ליה כתונתא במיא, הושרתה כתונתו במים, ואשתטחא אמטללתא, שטחה על גבי סכך הסוכה כדי ליבשה. ^[176]

אמר ליה רב אשי: דלייה! הסר אותה מן הסכך, כדי דלא לימרו, שלא יאמרו אנשים, קא מסככי בדבר המקבל טומאה.

אמר לו מנימין עבדו: מדוע אתה חושש שיטעו אנשים? והא קא חזו ליה הרי רואים האנשים דרטיבא, וניכר לכל שלא נתתיה שם כדי לסכך את הסוכה, אלא כדי ליבשה.

אמר לו רב אשי: אכן, לכי יבשה קאמינא לך, שאז תסירנה מן הסכך. אבל כל זמן שהיא רטובה, אין איסור להשאיר אותה על הסכך.

אתמר: נויי סוכה, סדינים הפרוסים תחת הסכך לנוי, המופלגין ממנה, המרוחקין מן הסכך ארבעה טפחים -

רב נחמן אמר: הסוכה כשרה, כיון שנעשו לנוי, ולא לסיכוך.

ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: הסוכה פסולה, ^[177] על אף שעשאם לנוי. וסברו, הואיל והסדינים מופלגים ארבעה טפחים מן הסכך, הם לא בטלים לסכך, ^[178] והרי הן כאוהל המפסיק בין היושב תחתיהן לחלל הסוכה. [אבל רב נחמן סבר, שכל דבר העשוי לנוי בטל לסכך, ואינו אוהל בפני עצמו].

רב חסדא ורבה בר רב הונא [הפוסלים סוכה אשר נוייה מופלגים ממנה ארבעה טפחים], איקלעו נקלעו לבי לביתו של ריש גלותא. אגנינהו הלינם רב נחמן, שהיה אב בית הדין, והיו נשמעין הכל לדבריו בביתו של הריש גלותא, בסוכה שנוייה היו מופלגין ממנה ארבעה טפחים.

אשתיקו, ולא אמרו ליה ולא מידי. על אף שלדעתם הסוכה פסולה.

אמר להו רב נחמן, וכי הדור בהו רבנן משמעתייהו? האם חזרתם משיטתכם שסוכה זו פסולה היא!?

אמרו ליה: אנן, שלוחי מצוה אנן, ^[179] לפי שבאו להקביל את פני ראש הגולה, ולקיים את המצוה להקביל פני רבו ברגל, ^[180] ופטורין אנו מן הסוכה. כמבואר בגמרא להלן [כה א], ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: על אף שנתבאר במשנה שאסור לישן תחת הקינוף בסוכה, מותר לישן בכילה הפרוסה סביבות המיטה בסוכה, ^[181] אף על פי שיש לה גג כשאר קינופות, והיא אינה כנקליטין שאין להן גג רחב טפח. והוא, שאינה גבוהה הכילה עשרה טפחים מן המיטה, כי אז יש לה דין אוהל, והישן בה אינו נחשב כישן בסוכה אלא באהל הכילה.

ומקשה הגמרא: תא שמע ממה ששנינו בברייתא: הישן בכילה בסוכה, לא יצא ידי חובתו.

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כשגבוהה הכילה מהמיטה עשרה טפחים, ויש לה דין אוהל, ומשום כך נחשב הישן בה כישן באהל הכילה ואינו ישן בסוכה.

ומקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו במשנה [להלן כ ב]: הישן תחת המטה בסוכה, לא יצא ידי חובתו. והניחה הגמרא שמדובר בסתם מיטה, שאינה גבוההה עשרה טפחים.

הרי, שהמיטה מפסקת בין היושב תחתיה לחלל הסוכה, וכמו כן תפסיק הכילה?! ^[182]

ומתרצת הגמרא: הא תרגמה העמיד שמואל למשנה זו, במטה גבוהה עשרה טפחים מהקרקע.

ומקשה הגמרא: תא שמע ממה ששנינו במשנה: או שפירס את הסדין על גבי קינופות, פסולה. ומוכח, שאם יש לכילה גג, היא מפסיקה בין היושב תחתיה לחלל הסוכה.

ומתרצת הגמרא: התם נמי, דגביהי עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא: והא לא קתני הכי שרק אם הקינופות גבוהין עשרה טפחים הם מפסיקים בין היושב תחתיהן לחלל הסוכה. שהרי אדרבה, מצינו בברייתא להיפך.

דתניא: נקליטין הם שנים, שני עמודים, אחד בראש המיטה, והשני למרגלותיה. וקינופות הם ארבעה עמודים, בכל אחת מפינות המיטה.

פירס סדין על גבי קינופות, הסוכה פסולה. ואם פירס על גבי נקליטין, הסוכה כשרה, ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה ^[183] עשרה טפחים.

ומשמע, שרק לגבי נקליטין, כיון שאין להן גג, אמרינן שאפשר לישון במיטה זו עד שיהיו גבוהים מהמיטה עשרה טפחים, הואיל וצריך את אחד התנאים שנאמרו באוהל, או גובה עשרה טפחים, או גג.

מכלל, דקינופות, שיש להם גג, פוסלין את הסוכה אף על פי שאין גבוהין עשרה, לפי שיש להן גג והם נחשבים כאוהל. ואם כן הוא הדין כילה שיש לה גג, אף שאינה גבוהה עשרה, פוסלת מלישב תחתיה.

ומתרצת הגמרא: אכן, קינופות פוסלין את הסוכה אפילו אם אינן גבוהין עשרה טפחים. ואף על פי כן אין לדמות כילה לקינופות, ולומר, שאף כילה תחשב כאוהל, על אף שאינה גבוהה עשרה טפחים מהמיטה. כי שאני קינופות, דקביעי. מחוברים הם למיטה היטב. ולכן, הגם שאינם גבוהים עשרה טפחים, הם נחשבים כאוהל. ^[184] אבל כילה, שאינה קבועה בחוזקה, לא נחשבת אוהל, אלא אם כן היא גבוהה עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא: והרי סוכה על גבי סוכה, דקביעא העליונה על גבי התחתונה, ואפילו הכי אמר שמואל [לעיל י א]: כהכשרה של סוכה, דהיינו, בגובה עשרה טפחים כשיעור הכשר סוכה, כך פסולה של תחתונה על ידי העליונה, הוא דוקא כשגבוהה העליונה עשרה טפחים, והיא נחשבת כסוכה.

וקשה, מדוע בקינופות היושב תחתיהן לא יצא ידי חובתו אפילו כשהקינופות לא גבוהין עשרה טפחים? הרי "כהכשרה כך פסולה"?! ומתרצת הגמרא: אמרי: התם, בסוכה תחת סוכה, דלמפסל סוכה התחתונה קא אתי, דוקא בעשרה טפחים נחשבת הסוכה שמעליה כסוכה אחרת, ופוסלת את הסוכה שתחתיה מדין סוכה תחת סוכה.

אבל הכא, שלא באנו לפסול את הסוכה, אלא שהישן תחת הסדין הפרוס על הקינוף אינו נחשב כישן בסוכה, דלא נאמר דין הקינוף אלא לשוויי לסדין דין "אוהלא", הרי בציר בגובה פחות מעשרה טפחים נמי הוי אוהלא. כיון שהקינוף קבוע ומחובר היטב למקומו.

במסכת ברכות [פרק שלישי] מבואר, שהעומד ערום, באופן שיכול לראות בעיניו את ערותו, אינו רשאי לומר דברים שבקדושה. שנאמר, "ולא יראה בך ערות דבר". ועתה דנה הגמרא, האם היושב בכילה ערום ומוציא ראשו מחוץ לכילה, אסור אף הוא באמירת דברי קדושה, או כיון שראשו נמצא חוץ לכילה וגופו בתוך הכילה, משמשת לו הכילה כבגד, ומותר הוא לקרוא קריאת שמע:

אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: הישן בכילה ערום, מוציא ראשו חוץ לכילה, וקורא קריאת שמע. ואינו נאסר משום "ולא יראה בך ערות דבר", כיון שאין על הכילה שם אוהל, והרי הוא כמוציא ראשו חוץ לחלוקו. אבל, אם היתה הכילה נחשבת כאוהל, לא היה מועיל להוציא ראשו ממנה, לפי שכלל נקוט בידינו, שבמקום בו נמצא רובו של האדם, שם נמצא גופו. ונחשב כאילו גם ראשו בתוך הכילה, והוא רואה את הערוה. ^[185]

ומקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו: הישן בכילה ערום, לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קריאת שמע?!

ומתרצת הגמרא: הכא, ששנינו לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא, במאי עסקינן, כשגבוהה הכילה עשרה טפחים, והיא נחשבת אוהל. אבל שמואל אמר את דינו, בכילה שאינה גבוהה עשרה טפחים, שאז היא נחשבת כבגד.

הכי נמי מסתברא, שמדובר בכילה הגבוהה עשרה טפחים, מדקתני סיפא: הא למה זה דומה, לעומד בבית ערום, שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא קריאת שמע.

שמע מינה שדיברה הברייתא בכילה העשויה כבית, ובית גבוה עשרה טפחים.

הערות

^[174] לעיל דף ט א הובאה מחלוקת הראשונים, האם עצי הדפנות נאסרו בקדושת הסוכה, או שקדושת הסוכה חלה רק על הסכך. דעת הרמב"ם היא שגם על הדפנות חלה קדושת הסוכה, והרא"ש חולק. ומכאן הוכיח הביאור הלכה [משנה ברורה סימן תרל"ח ד"ה בין עצי הסוכה], כדעת הרמב"ם. שהרי להבנת הגמרא עתה, נויי הסוכה אסורים בהנאה גם אם הם עשויים על הדפנות מן הצד, ולא תהיינה הדפנות גרועים מהנוי. [וראה רמ"א סימן תרלח סעיף ב, וביאור הגר"א שם, ובביכורי יעקב].

^[175] כתב הרמב"ם [הלכות סוכה פרק ה הלכה ב]: "וצריך להזהר, שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדים לתוך עשרה טפחים, כדי שלא יצר לו בישיבתו". ומבואר בדבריו, שפסול "סוכה סרוחה" הוא רק לכתחילה, שמא יצר לו בישיבתו ויצא ממנה, אבל בדיעבד הסוכה כשרה. ורוב הראשונים שם חלוקים עליו בזה, ולשיטתם, סוכה סרוחה פסולה אפילו בדיעבד. והיינו שנחלקו, האם פסול סוכה סרוחה הוא שחסר בשיעור הכשר הסוכה, או גזירת חכמים היא לכתחילה לא לעשות כן, שמא יצא מן הסוכה. ולפי זה כתב רבינו מנוח [שם הלכה יח]: דלשיטת הרמב"ם תצא מכאן חומרא שלא נתפרשה בשאר הראשונים. שהרי על אף שנויי הסוכה אינם ממעטין את חללה של הסוכה, עדיין יש לאסור עליו לעשות כן לכתחילה שמא מחמת דוחק המקום יצא מן הסוכה. אבל לשאר ראשונים שלא ציינו חשש זה, ולשיטתם פסול סוכה סרוחה הוא שחסר בשיעור הסוכה, כאן לא חסר בשיעור הסוכה, ותהיה הסוכה כשרה אפילו לכתחילה. ויש שחלקו עליו בזה, ועיין עוד בילקוט מפרשים. והתוספות כתבו, שדברים העשויים לנוי אינם פוסלים את הסוכה משום דירה סרוחה. ובטעם הדבר ראה ערוך לנר.

^[176] כתב המאירי: ודאי לא היה זה ביום טוב, שהרי אסור לשטוח בגד ליבוש ביום טוב, משום מראית העין, שמא יאמרו היום כיבס. ואפשר שהיה בחול המועד. ולפי זה מוכח מכאן, שמותר לפרוס בגד ליבוש בחול המועד, ואין לחוש למראית העין. לפי שאיסור הכיבוס בחול המועד קל מאיסור הכיבוס ביום טוב. או שמא היה זה בערב יום טוב, ואין ראיה לכך שמותר לעשות כן בחול המועד.

^[177] נחלקו הראשונים, האם הנוי פוסל את הסוכה גם כשחמתו מרובה מצילתו. ועיין ר"ן וריטב"א, ובילקוט מפרשים.

^[178] ואם רחב הנוי ארבעה טפחים, דינו כשאר סכך פסול, הפוסל את הסוכה כולה. [משנה ברורה סימן תרכ"ז ס"ק יב].

^[179] נחלקו הראשונים, האם עוסק במצוה פטור מן המצוה, רק כשאי אפשר לקיים שניהם, ואם יעסוק בשניה יפסיד את הראשונה, או אפילו אפשר לקיים שניהם, פטור מלקיים את המצוה השניה. וכתבו התוספות, [ד"ה שלוחי מצוה אנן], "כגון, שהיו מתבטלין מן המצוה אם היו מחזרין אחר סוכה אחרת". ומשמע, שאם היו יכולין לקיים את שתיהן, לא היו נפטרים ממצות סוכה. ועיין ר"ן דף כה א, ובילקוט מפרשים.

^[180] הקשה בהגהות מצפה איתן, הרי מצות סוכה היא מדאורייתא, ואילו חיוב הקבלת פני רבו הוא רק מדברי קבלה, וכיצד עוסק במצוה זו יפטר ממצוה דאורייתא?! וראה ילקוט מפרשים.

^[181] וכתב הריטב"א, שגם לשיטת רבנן, דסוכה דירת עראי בעינן, מותר לישן תחת הכילה בסוכה. לפי שהכילה אינה קבועה, ואינה גבוהה עשרה טפחים, והיא לא נחשבת אפילו כאוהל עראי לבטל את הסוכה, הנחשבת לגביה כאוהל קבע.

^[182] נחלקו הראשונים, מה הטעם שהישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. רש"י, הר"ן, ובעל המאור סוברים, שהטעם הוא לפי שאינו ישן בצל הסוכה. ואילו הרי"ף והרא"ש סוברים, שהמקום תחת המיטה פסול משום סוכה תחת סוכה. ועיין ילקוט מפרשים.

^[183] מבואר בדברי הגמרא, שמודדים את העשרה טפחים מן המיטה, ולא מהקרקע. ותמה הקרבן נתנאל [סימן כ אות מ], על דברי המגן אברהם, שכתב שמודדים את העשרה טפחים מקרקעית הסוכה.

^[184] ומבואר לכאורה, שעתה לפי תירוץ הגמרא, "שאני קינופות דקביעי", חזרה בה הגמרא מהתירוץ הקודם, שהקינופות פסולים הואיל והם גבוהין עשרה טפחים. ותמה הפני יהושע, שלא משמע כן בלשון הגמרא, דאם כן, היה לגמרא לומר, "אלא" שאני קינופות דקביעי. וכתב הפני יהושע, שגם לתירוץ הגמרא עתה, ד"קינופות קביעי", ולכן אסור לשבת תחתיהם גם כשאינן גבוהין עשרה טפחים, זהו רק מדרבנן, אבל מדאורייתא, כל שאינן גבוהין עשרה מותר לשבת תחתיהם. ולכן במשנה, המדמה את ההלכה של קינופות לפירס עליה סדין מפני החמה, ופוסלת סוכה זו מדאורייתא, ודאי מדובר בקינופות הגבוהין עשרה טפחים. נמצא, שלא חזרה הגמרא מן התירוץ הקודם, אלא הוסיפה עליו. אבל הברייתא פוסלת קינופות גם כשאינן גבוהין עשרה, ומדרבנן.

^[185] והוסיף השפת אמת, שבתורה נאמר "והיה מחניך קדוש", והיינו, שהרשות בה נמצא האדם הקורא קריאת שמע צריכה להיות קדושה מכל דבר ערוה. ולכן, אם הכילה נחשבת כרשות לעצמה, נגרר ראשו אחר גופו, והרי הוא קורא קריאת שמע ברשות שיש בה ערוה. אבל אם לא גבוהה הכילה עשרה טפחים, ואינה רשות לעצמה, נחשבת הכילה כבגד, והרשות שבתוכה נמצא ראשו והוא קורא היא הבית, ומתקיים בה הכתוב "והיה מחניך קדוש".

עד מוצאי יום טוב האחרון של חג לפי שהוקצו למצות סוכה בלבד. ואם התנה עליהם שכוונתו להשתמש בהם גם בתוך ימי החג לצורכו — הכל לפי תנאו. הרי שלצורך נוי הסוכה פורסים בסוכה סדינים! ודוחים: משם אין ראיה, דלמא [שמא] כוונת הברייתא שפרס את האריגים מן הצד, אבל אם פרוסים תחת הסכך — הרי הם פוסלים את הסוכה.

א לענין נוי סוכה, אתמר [נאמר] שאמרו חכמים: נויי סוכה אין ממעטין בסוכה, שחפצים התלויים בה לנוי ולקישוט אינם נחשבים כחלק מבניינה שיהיו משיעורה של הסוכה, ואם גבוהה הסוכה מעשרים אמה ימעטו הם מגובהה ויכשירוה. אמר רב אשי: ואם פרוסים הם מן הצד — בניגוד לענין גובה הסוכה — הרי אלה ממעטין משטחה, ואם בשלהם מתמעטת הסוכה משיעור שבעה טפחים — הריהי פסולה.

מסופר: מנימין עבדיה [עבדו] של רב אשי איטמישא ליה כתונתא במיא ואשטחתא אמטללתא [נרטבה לו כתונת במים ושטחה על הסוכה] כדי שתתייבש. אמר ליה [לו] רב אשי: דלייה [הורד אותה], כדי שלא לימרו [יאמרו] אנשים קא מסככי [הם מסככים] בדבר המקבל טומאה ככתונת. אמר לו העבד: והא קא חזו ליה דרטיבא [הרי רואים אותה שהיא רטובה] ומבינים שרק להתייבש נתנוה שם! ענה לו: לכי יבשה קא אמינא לך [לכאשר תתייבש אמרתי לך] שתורידנה, שאז עלולים לחשוב שהיא חלק מן הסכך.

ב אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה של נויי סוכה, כגון סדינים הפרושים תחת הסכך לנוי, המופלגין (הרחוקים) ממנה (מן הסכך) ארבעה טפחים, האם נחשבים הם כחציצה מתחת לסכך. רב נחמן אמר: סוכה כזו כשרה, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: פסולה.

מסופר: רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא [הזדמנו לבית ראש הגולה] אגנינהו [השכיבם ללון] רב נחמן שהיה הממונה בבית ראש הגולה בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים, אשתיקו [שתקו] חכמים אלה ולא אמרו ליה ולא מידי [אמרו לו דבר] אף שלדעתם סוכה כזו פסולה. אמר להו [להם]: הדור בהו רבנן משמעתייהו [האם חזרו בהם חכמים מהלכתם]? כלומר: האם יש לי ללמוד משתיקתכם כי חזרתם בכם מדבריכם? אמרו ליה [לו]: אנן [אנו] שלוחי מצוה אנן [אנו] ולכן פטורין אנו מן הסוכה, ומותר לנו איפוא לישון בסוכה זו אף שאינה כשרה, שכן שלוחי מצוה פטורים בכלל ממצות סוכה, אבל לעצם ההלכה אכן לא חזרנו בנו.

ג אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לישון בכילה בסוכה אף על פי שיש לה לכילה גג, והוא שאינה גבוהה עשרה טפחים מן המיטה, שבפחות מעשרה אינה נחשבת כאהל לעצמו.

ומציעים: תא שמע [בא שמע]: הישן בכילה בסוכה — לא יצא ידי חובתו, היפך דברי רב יהודה בשם שמואל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כשהכילה גבוהה עשרה טפחים ונחשבת כאהל.

מיתיבי [מקשים], הרי שנינו במשנה: הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו! והלא גובהה של מיטה רגילה בדרך כלל אינו מגיע לעשרה טפחים, הרי שאף בפחות מעשרה טפחים הרי זה פוסל! ומשיבים: הא תרגמה [הרי הסביר אותה] שמואל שמדובר במטה שהיתה גבוהה עשרה טפחים, ולכן דינה כאהל בתוך הסוכה, ולכך הישן בה לא יצא ידי חובת סוכה.

תא שמע [בא שמע] ממה ששנינו: או שפירס על גבי קינופות — פסולה, משמע שבכילה מסוג מסויים פסולה הסוכה! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר דגביהי [שגבוהים] המוטות עשרה טפחים.

ומקשים: והא לא קתני הכי [והרי לא שנינו כך] דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: נקליטין שנים, וקינופות ארבעה. פירס על גבי קינופות — פסולה, על גבי נקליטין — כשרה, ובלבד שלא יהיו הנקליטין גבוהין מן המטה עשרה. ונדייק: מכלל הדברים אתה למד שקינופות אסורים אף על פי שאין גבוהין עשרה!

ומשיבים: שאני [שונים] הקינופות דקביעי [שהם קבועים] ודבר קבוע, אפילו אין גובהו עשרה, הריהו יוצר מקום בפני עצמו. אבל מוטות וכילה שאינה קבועה עד גובה עשרה אינם פוסלים בסוכה. ומקשים: והרי סוכה על גבי סוכה דקביעא [שהיא קבועה], ואמר שמואל: כהכשרה כך פסולה, צריך שיהא בה חלל עשרה! אמרי [אומרים, מסבירים]: התם [שם] בסוכה על גבי סוכה שהוא כדי למפסל [לפסול] את הסוכה שתחתיה — בעשרה טפחים נחשבת העליונה לעצמה כדי שתוכל לפסול, אבל בפחות לא. אבל הכא [כאן] דלשויי אוהלא [שכדי לעשותה ולהחשיבה לאהל] לעצמו הוא — בציר [בפחות] מעשרה טפחים נמי הוי אוהלא [גם כן הריהי נחשבת לאהל] אם קבוע הוא.

ד אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: הישן בכילה כשהוא ערום וצריך לקרוא קריאת שמע — מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא קריאת שמע, שהכילה נחשבת כבגד על גופו, ונמצא כאילו כולו לבוש בכילה ומותר לו לקרות קריאת שמע, אף על פי שהוא ערום.

מיתיבי [מקשים על כך] והרי נאמר בברייתא: הישן בכילה ערום — לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קריאת שמע! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן שאמרנו שאין הכילה מועילה לזה במה אנו עוסקים] — כשגבוהה אותה כילה עשרה טפחים וכיון שכן הרי היא נחשבת כאהל ולא כלבוש.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] בהבנת הדברים, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסופה] של אותה ברייתא: הא [הרי] למה זה דומה — לעומד בבית ערום, שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא קריאת שמע, שודאי אין זה מועיל. ומשמע שמדובר בכילה הדומה לבית. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

until the conclusion of the last day of the Festival. And if before he hung the decorations he stipulated with regard to them that he will be permitted to use them even during the Festival, everything is according to his stipulation, and he is permitted to use them. Apparently, sheets may indeed be spread in the sukka for decorative purposes. The Gemara rejects this: There is no proof from the Tosefta, as perhaps the reference is to sheets spread on the side of the sukka. However, if they are spread beneath the roofing, it renders the sukka unfit.

§ Apropos decorations, it was stated: Sukka decorations do not diminish the height of the sukka. Decorations hanging from the roofing are not considered part of the structure and therefore do not diminish the height of the sukka. If the roofing is more than twenty cubits above the ground, the decorations hanging within twenty cubits of the ground do not render the sukka fit. Rav Ashi said: However, if the decorations are spread on the side of the roof, they are considered part of the structure and diminish the area. If the decorations render the interior of the sukka less than seven by seven handbreadths, the sukka is unfit.

The Gemara relates with regard to Minyamin, the servant of Rav Ashi, that his shirt became wet [itamisha], and he spread it over the sukka to dry it. Rav Ashi said to him: Take it down so that people will not say that they are roofing the sukka with an item susceptible to ritual impurity. The servant said to him: But don’t they see that it is wet and understand that I placed it there to dry? Rav Ashi replied: Take it down once it is dry is what I am saying to you, as then people are apt to think that it is part of the roofing.

It was stated with regard to sukka decorations, e.g., sheets spread beneath the roofing to decorate the sukka, that are removed from the roofing four handbreadths, the amora’im disagreed whether they interpose between the roofing and the sukka. Rav Naḥman said: The sukka remains fit. Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna said: It is unfit.

The Gemara relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna happened to come to the house of the Exilarch. Rav Naḥman, who was the official in charge of the Exilarch’s household, lodged them in a sukka whose decorations were removed from the roofing four handbreadths. They were silent and did not say anything to him, even though in their opinion the sukka was unfit. Rav Naḥman said to them: Did the Sages retract their halakhic ruling? Does your silence indicate that you concede to my ruling? They said to him: We are on the path to perform a mitzva and, therefore, we are exempt from the mitzva of sukka. Therefore, it is permitted for us to sleep in this sukka. In terms of the halakha, our ruling is unchanged.

Rav Yehuda said that Shmuel said: It is permitted to sleep in a bed with netting inside the sukka, even though the bed has a roof, provided that the netting is not more than ten handbreadths higher than the bed. In that case, the netting is not considered a tent in and of itself.

Come and hear: One who sleeps in a bed with netting inside the sukka did not fulfill his obligation, contrary to the statement that Rav Yehuda cited in the name of Shmuel. The Gemara answers: With what are we dealing here? It is a case where the netting is more than ten handbreadths higher than the bed and is considered a tent in and of itself.

The Gemara raises an objection from a mishna: One who sleeps beneath the bed in the sukka did not fulfill his obligation. As the height of a typical bed is less than ten handbreadths, apparently, even if the covering beneath which one is sleeping in less than ten handbreadths high, it is a tent in and of itself and he does not fulfill his obligation. The Gemara answers: Didn’t Shmuel interpret the mishna as referring to the case of a bed ten handbreadths high? Therefore, one who sleeps beneath the bed did not fulfill his obligation.

Come and hear that which is taught in the mishna: Or if one spread a sheet as a canopy over the frame of a four-post bed, the area in the sukka beneath the sheet is unfit. Apparently, a bed with certain types of netting is unfit. The Gemara answers: There, too, it is a case where the posts are ten handbreadths high.

The Gemara asks: But that is not the way it is taught, as it is taught in the baraita: Naklitin are two posts and kinofot are four posts. If one spread a sheet over four posts, the area in the sukka beneath the sheet is unfit; if one did so over two posts the entire sukka is fit, provided the two posts are not ten handbreadths higher than the bed. This proves by inference that a sheet spread over four posts renders the area in the sukka beneath the sheet unfit even if it is not ten handbreadths high.

The Gemara answers: Four posts are different because they are fixed in the bed and constitute a significant space even without the requisite height. The Gemara asks: But a sukka atop another sukka is fixed, and yet Shmuel said: As the criterion for its fitness, so too is the criterion for its unfitness. The upper sukka renders the lower sukka unfit only if it is ten handbreadths high. The Sages say in distinguishing between the cases: There, in the case of a sukka atop another sukka, where the measurement is in order to disqualify the lower sukka, ten handbreadths are required to render the upper sukka a separate entity. However, here, in the case of the four-post bed, in order to consider the covering a tent, less than ten handbreadths is also considered to be a tent, as it is fixed.

§ Rav Taḥalifa bar Avimi said that Shmuel said: One who sleeps naked in a bed with netting and is required to recite Shema moves his head out from beneath the netting and recites Shema. Although he is naked, the netting is considered like a garment; therefore, it is permitted to recite Shema.

The Gemara raises an objection from a baraita: One who sleeps naked in a bed with netting may not move his head out from beneath the netting and recite Shema. The Gemara answers: With what are we dealing here? It is a case where the netting is ten handbreadths high. In that case, it is considered a tent and not a garment.

The Gemara notes: So too, it is reasonable to understand the baraita in that manner from the fact that it is taught in the latter clause of that baraita: To what is this comparable? It is comparable to one standing naked in his house, that he may not move his head out the window and recite Shema. That is certainly ineffective. The fact that the baraita likens the bed with netting to a house indicates that it is netting at least ten handbreadths high. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is the correct understanding.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואתינן לסיועי מהא דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים ואפרסקין כו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון ואם התנה עליהן בשעה שעיטרה ע"מ שיסתפק מהן כל ימי המועד מותר להסתפק מהן אפילו ביום טוב קתני מיהא עיטרה בקרמין ובסדינין כרב חסדא ודחי רב אשי דלמא כי מכשר האי תנא בעיטרה מן הצד אבל תחת הסכך פסולה ודלא כרב חסדא.

עבדיה דרב אשי איטמישא כתנתיה במיא ושטחה ע"ג סוכה כדי להתייבש. וא"ל הסר אותה שלא יאמרו הרואין אותה ע"ג סכך הסוכה דמסככין בבגד. ופשוטה היא. פירוש הסדינין שמעטרין הסוכה בהן שאינן דבוקות בדפנות אלא אמרו פסול' וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים.

אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילה בסוכה אע"פ שיש לכילה זו גג טפח. ובלבד שלא תהא גבוהה (ששה) [עשרה] טפחים ואקשינן עליה ממתני' דקתני הישן (במטה) [תחת המטה] בסוכה לא יצא י"ח.

ומשני במטה גבוהה י' טפחים. והרי קנופות דאינן גבוהות י' טפחים דתניא בהדיא נקליטין שנים וקנופות ד'.

פירס ע"ג קנופות פסולה. ע"ג נקליטין כשרה. ובלבד שלא יהו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה טפחים. מכלל דקנופות אע"פ שאין גבוהה עשרה טפחים פסולה.

ודאי שאני קינופות דקביעי במטה ואפילו פחות מי' כיון דקביעי אהל הן. והרי סוכה אע"ג דקביעה ואמר כהכשרה כך פסולה. כלומר אינה עליונה חשובה אהל עד שיהא בה חלל י' טפחים ודחינן התם לגבי סוכה ע"ג סוכה דלמפסלא לסוכה קא אתי בעי' שמואל י' טפחים ואמר כהכשרה כך פסולה אבל הכא בכילה דלשוויא אהלא קא בעי בבציר מי' טפחים לא הוי אהלא. הא דאמר שמואל הישן בכילה ערום מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש אוקימנא בשאינה גבוהה י' טפחים (וכי הכילה) [ולכן] אמרינן חזינא לה כמאן דחביטא רמיא על גופו היא וכלבוש עשוי אבל אם היא עשרה טפחים לא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא.

אתמר נויי סוכה אין ממעטין בסוכה. פירוש בשאין בחללה אלא עשרה ואפילו צלתן מרובה מחמתן דבטילי גבה כיון דהוו נויין דידה ומן הצד ממעט דהשתא ודאי ממעטי תשמישתה ומשוו לה דירת עראי:

אתמר נויי סוכה המופלגין ממנה ד׳‎ ר״נ אמר כשרה דאכתי בטילי גבה ורב חסדא ורב הונא אמרי פסולה דכיון דמופלגין ממנה כל כך לא חשיבי ליה נויין ונראין דברים אפילו בשחמתן מרובה מצלתן מדנקטי לה סתמא אבל מורי נר״ו מפרש בשצלתן מרובה מחמתן והלכתא כרב חסדא ורבה בר הונא דרבים נינהו ור״נ יחידאה:

רב חסדא ורבה בר ר״ה אקלעו לבי ריש גלותא אגנינהו בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ד'. פירוש ואע״ג דאכתי לא ידע ר״נ דהדרו משמעתייהו או דהוו שלוחי מצוה אגנינהו לפום דעתיה ולא חש דהוי חתיכא דאיסורא לדידיה ויתבי בסוכה פסולה ומברכי התם שלא כראוי והוה כנותן מכשול לפני פקח יש אומר דמהא שמעינן שהמאכיל לחברו מה שהוא מותר לו לפי דעתו ומאכילו אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ואע״פ שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו וחברו בעל הוראה שהמאכיל היה ג״כ ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו. ונ״ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחברו ואי לא ס״ל לא ליכול הא בשאינו ניכר לחבירו לא ואמרינן התם חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליסופו ליה מידי דלא ס״ל בפרק כל הבשר וכן הור׳‎ לי מורי הרב נר״ו מיהו הכא דאיפסיקא הלכתא דלא כותיה בין לנפשיה בין לאחרים אסור וכדמוכח ממאי דכתיבנא בפ״ק דע״ז ובפ״ק דיבמות:

אמרו אנן שלוחי מצוה ופטורי.‎ פי׳‎ ‎בשאי אפשר לקיים את שתיהן שאם היו מחזירין אחר סוכה כשרה היו טרודין הרבה ובטילין ממצות אבל אם אפשר להם לקיים שניהם אינם פטורים מדין העוסק במצוה פטור מן המצות וההיא דאמרינן העוסק בתורה פטור מן התפילין לאו מהאי טעמא הוא דהא אפשר לקיים שתיהם אלא טעמא משום דמחשבתו טרודה בתלמודו ואיכא היסח הדעת ותפילין צריך שלא יסיח דעתו מהם ק״ו מציץ כדאיתא בפרק יציאות השבת כצ״ל:

אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בסוכה שיש לה גג והוא שאינה גבוה עשרה. פירוש דס״ל דכיון דאינה קבועה כל זמן שאינה גבוהה עשרה אפילו אהל עראי לא חשיב ומותר לישן תחתיה אפילו לרבנן ובאידך לישנא אמרינן מותר לישן בכיל׳‎ בסוכה כל זמן שאין לה גג ואע״פ שאינה גבוהה י׳‎ ויש שסוברין דפליג אלישנא קמא ואם יש לה גג אע״פ שאינה גבוהה י׳‎ אין ישנין בה וליתא דהא נקליטין דקביעי טפי ושרו בשאינן גבוהין י׳‎ כל היכא שיש לה גג דהיינו קולא דאית להו מקינופות דפסילי בחדא מנייהו או בגובה עשרה או בגג ותו דהא ר׳‎ תחליפא בר אבימי אמר בישן תחת הכילה ערום שאם אינה גבוהה י׳‎ לא חשיבה אהל כלל. והנכון דהאי לישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא כלל והיינו דלא אמרינן בגמרא איכא דאמרי ואמרינן לישנא אחרינא אמרי לה לעולם ישנין תחת הכילה עד דאיכא תרתי לגריעותה גג וגובה עשרה דבלא״ה לא חשיבי אהל כלל ונקליטין דקביעי טפי מיניה סלקי חד דרגא דמפסלי בגובה י׳‎ אע״ג דלית להו גג אבל בלא גובה עשרה אעפ״י שיש לה גג לא הוה קביעותא וקינופות דקביעי טפי סלקי דרגא אחריתי דפסל בחדא מינייהו או בגג לחוד או בגובה י׳‎ לחוד והכי רהטא שמעתא דוק ותשכח ואע״ג דאמרינן דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמו בנקליטין דקביעי קביעותא עביד להו אהל והא דאמרינן בעובדא דרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה וא״ל כמאן כרבי אליעזר ורב יוסף מודה ליה ולא קיים דבריו אפילו לרבנן למימרא דכילה לית לה קביעותא ואפילו לרבנן שריא דלא חשיבא אהל כלל ואפ״ה מכשרי בסוכה העשויה כמין צריף משום דקביעא וכיון דגבוה עשרה חשיבא אהל ארעי דומיא דנקליטין י״ל דההיא פליגא אהאי סוגיא וסברי דקביעותא לא עבדי אהלא ושיפועי אהלים אע״ג דקביעי לאו אהלא הוא ועל זה סמך דבריו רבינו אלפסי ז״ל שהביא משנתינו כפשטה ולא פי׳‎ דין הקביעות שפירשו בסוגיא הזאת ומשמע ליה דג׳‎ דעות הם דאביי בפרקין לעיל סבר דשפועי אהלים אע״ג דלא קביעי אהל עראי נינהו ובסוגיא דהכא מפלגינן בין קביעי להיכא דלא קביעי ובאידך סוגייא לא מפלגי בינייהו ואמרי׳‎ אפי׳‎ קביע לא חשיבי אהל כלל וההיא סוגיא עיקר והנכון דהאי סוגיא וסוגיא דפרק לקמן לא פליגי כלל והא דלא אהדר ליה ר״י דמאי דעבד אפילו כרבנן דמכשרי בסוכה כמין צריף הוא דצריף אהל משום דקביעי בנקליטין אבל לא כילה משום דקושטא בעי למימר ליה דקים ליה דסוגיין דהכא כר״א הוא דהלכתא כותיה ודלא כרבנן ואע״ג דכילה לא הוי אהל בשום דבר בנקליטין דקביעי חששו למהוי אהל לחומרא מיהו לא חשיבי למהוי סוכה אפילו דירת עראי דלמא האי קביעותא לא משוי לה סוכה להיות דירת עראי כלל וראוי לסוכה ולפיכך פוסלין בסוכה העשויה כמין צריף דלא הויא אהל עראי ואפשר שרבינו אלפסי ז״ל שלא פי׳‎ כלום בנקליטין והביא משנתינו כפשטה מפני שסתם נקליטין אינן גבוהין עשרה ולפי׳‎ כשרים ובקינופות פסולה אע״ג דלא גבהי עשרה כדאמרן כנ״ל לפי שיטתו של מורי נר״ו שלמדתי לפניו:

מיתבי הישן בכילה ערום לא יוציא ראשו כו׳‎. התם דגבוה י׳‎ פי׳‎ דהשתא חשיבא אהל כיון שיש לה גג וגבוה עשרה והוי כיושב בבית ערום אבל בדלא גבוה עשרה לא הוי אהל אלא מלבוש והאי מתניתין דאמרה מוציא ראשו חוץ לכילה משמע דס״ל דלבו רואה את הערוה מותר ופלוגתא היא בפרק מי שמתו:

איכא נוסחי דגרסי ובית אע״פ שאינה גבוה עשרה כיון דקביע אהל הוא והא פשיט׳‎ טובה ואינן בנוסחאות ישנות. ונראה דפירוש׳‎ דרבוותא הוא דתלו ליה בגמרא דמשום דמדמי׳‎ כילה לבית ואוקימנא בשגבוהה י׳‎ דלמא הוה ס״ד דבית נמי גבוה י׳‎ להכי פירשו לן רבוותא דבית דקביע אע״ג דלא גבוה י׳‎ חשיב אהל ואין בו תורת מלבוש לעולם:

מכלל דת"ק אע"ג דאינה יכולה לקבל פסולה כי אינה יכולה לקבל ולא כלום היא פי' אע"פ שהסכך של עליונה הוא סכך כשר לא יפסול את התחתונה כיון שאין סכך גג התחתונה מקבל כרים וכסתות ואע"ג דכל סכך בעלמא לא בעינן שיהא בריא וחזק שאע"פ שהוא דק ורעוע חשוב סכך והכא אמאי לא חשיב ואמאי כשרה מפני שהוא רעוע והלא סכך תחת סכך הוא הכא אליבא דשמואל מקשינן דאמר כהכשרה כך פסולה שכ"ז שאין העליונה כרה אינה פוסלת התחתונה וה"נ אם אין סכך התחתונה מקבל כו"כ של עליונה אין העליונה כשרה שאין ראוי' לישן תחתי' ואנן בעי' סוכה הראוי' לאכול בה ולישן בתוכה וזו כיון שאינה לישן בתוכה לאו שמה סוכה והיושב שם לא יי"ח וכיון דעליונה אינה כשרה לא פסלה לתחתונה דכמאן דליתא דמיא ומש"ה מתרץ לא צריכא דחזיא לקבל ע"י הדחק:

בד"ה עד כו' והיכא דמקלע שבת במוצאי יו"ט של חג נוהגין כו' עכ"ל ר"ל לפי שיטתם דלית לן למימר מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר לית לן למיסר נמי הכא דאי איתרמי ליה סעודתא בין השמשות כו' לא שייך הכא ועיין בתוס' פרק המביא וק"ל:

גמ' הנ"מ מדקתני סיפא הא למה זה דומה לעומד בבית כו' ובית ודאי אע"פ שאינו גבוה י' כיון דקביע כו' ומיהו שפיר קאמר הנ"מ כיון דקאמר הא למה זה דומה כו' לבית סתם קמדמי ליה שהוא גבוה י' דלכמה מילי לא חשיב בית אלא בגבוה י' אבל להך מלתא דהכא ודאי בבית אע"פ שאינו גבוה י' דלאו בבית תליא מלתא דהכא אלא באהלא וכיון דקביע אהלא הוא דלא גרע מקינופת ודו"ק:

ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון וכו' עד דאפי' רב אסי דאסר ביצה וכו' כוונתם להכריח דלא אמרי' מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר וליכא למ"ד כלל דלימא הכי דא"כ למ"ד דס"ל דאמרי' מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר א"כ למה ליה לדחוקי לרב אסי ולומר דאוסר הביצה מטעם דמספקא ליה אם קדושה אחת הן או לא נימא דאסורה מטעם מיגו דאיתקצאי לבין השמשות מחמת שמא עדיין יום שעבר הוא איתקצאי לכולי יומא דשני אלא ודאי ליכא למ"ד דאמרי' מיגו מחמת יום שעבר ומאן דאסר אתרוג בשמיני היינו טעמא משום דגזר אתרוג אטו סוכה:

בא"ד ומיהו אין ראיה מרב אסי וכו' ר"ל משום דרב אסי פליג התם על המ"ד דאסר אתרוג בשמיני ולא ס"ל דאסור מטעם מיגו דאיתקצאי ולכך דחיק נמי בביצה ואמר דהביצה אסורה בשני מטעם דמספקא ליה אי קדושה אחת הן או לאו אבל אותו מ"ד דס"ל לאסור אתרוג אף בשמיני לעולם אימא לך דמטעם מיגו דאיתקצאי אסר ליה וס"ל דאמרי' מיגו מחמת יום שעבר:

תוס' בד"ה עד מוצאי יו"ט כו' ומיהו אין ראיה מרב אסי כו' נ"ב נ"ל דעיקר דיוקא מרב אסי דכל אידך ראיות נוכל לומר אמת דלא ס"ל דאמרינן מיגו כה"ג אבל לעולם מאן דאוסר אתרוג בשמיני אית ליה מיגו כפ"ה אבל מאחר דדחק התלמוד לפ' ר"א דמספקא ליה בדין אם קדושה אחת או לא אמאי לא משני דאית ליה מיגו כהאי מאן דאמר אלא ש"מ דליכא מאן דאמר בעולם דלית ליה מיגו ודו"ק:

בד"ה ובלבד כו' שרי אפילו ביש לה גג כו' נכתב בצידו פירוש ואינו גבוה עשרה:

תד"ה ובלבד (בסופו) תרגמה שמואל למתניתין דמטה בגבוה י'. כ"נ דצ"ל אבל י"ל שאני מטה דלגבה עשויה כדלקמן וכ"כ הר"ן בר"פ הישן:

גמרא ואשתטחא. צ"ל ואשטחה (וברי"ף ורא"ש הגירסא שטחה):

שם ר"ח ורבה בר"ה אקלעו כו'. נ"ב נראה דהיינו בשבתא דרגלא ומשו"ה הו"ל דין שמ"צ (ע"ל דכ״ו א'):

תוס׳ ד"ה שלוחי כו' מן המצות. נ"ב אחרות לא של הקבלת פנים דר"ג בלבד:

תוס' ד"ה עד מוצאי יו"ט (אב"ה עיין מ"ש לקמן דף מו ע"ב):

בגמ' דלמא מן הצד. ונראה דהא דקאמר מעיקרא לימא מסייע ליה ולא משמע ליה לאוקמי בדפנות היינו משום דא"כ אמאי קתני סיככה כהלכתה כיון דלא איירי בסכך אלא סוכה שעיטרה בקרמין הו"ל למתני. מיהו למאי דדחי וקאמר דלמא מן הצד היינו דלעולם בדפנות איירי והא דקתני סיככה כהלכתה היינו לאשמעינן דדוקא היכא שהסוכה כבר היתה מסוככת כהלכתה ואח"כ עיטרה לדפנות בקרמין המצויירין וכה"ג אסור להסתפק דהוקצו למצותן משא"כ אם עיטר הדפנות קודם שסיכך הסכך אז לא חייל על נוי הדפנות שם איסור מוקצה כן נ"ל ולדינא צ"ע:

עוד היה נ"ל לפרש בדרך אחר דהא דקאמר דלמא מן הצד לאו בדפנות איירי אלא מצידי הסכך סמוך לדפנות תוך ד' אמות דבכה"ג הסוכה כשירה משום דופן עקומה ובההוא קאמר דאסור להסתפק אלא דסתמא דלישנא דתלמודא לא משמע הכי לכך מפרש רש"י בפשיטות בדפנות איירי וקל להבין:

שם מיתיבי הישן תחת המטה כו' הא תרגמה שמואל במטה גבוה' יו"ד. ולכאורה לישנא דהא תרגמה תמוה דהא לקמן בריש פרק הישן מקשה תלמודא הא לא גבוה עשרה ומשני תרגמה שמואל במטה גבוה' יו"ד וא"כ משמע לכאורה דהא דמקשה מעיקרא והא ליכא יו"ד אהך מימרא דשמואל דהכא סמיך דאמר שמואל דכל דלא גבוה יו"ד לאו אהל הוא א"כ מאי תרגמה דקאמר אדרבה הך מילתא דשמואל אהאי מימרא דשמואל דהכא גופא והנראה בזה היינו לפי מה שכתבו התוס' שם בריש פ' הישן דלפי המסקנא דהתם דמטה לא מיקרי אהל מדאורייתא כיון דלתוכה עשויה ומש"ה כ"ע מודו דבעינן עשרה. ולפ"ז א"ש טובא סוגיא דהכא דקאמר הא תרגמה שמואל דהכוונה בזה דאפי' בלא מימרא דשמואל דהכא הוצרך שמואל לתרגם מתני' דריש פ' הישן בגבוה י' דאל"כ לא הוי אהל כיון דלתוכו עשויה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון התוס':

בתוס' בד"ה ובלבד שלא יהא נקליטין כו' מן הדין אפי' גבוהין יו"ד שרי כו' דהא בשלהי פרקין מסקינן דכן הלכה עכ"ל. לכאורה אכתי אין בזה הכרע לפ' טעמא דברייתא דפסול דנקליטין גבוה י' אינו אלא מדרבנן דהא שפיר מצ"ל דהך ברייתא סברא דשיפועי אהלים כאהלים דמי וכי האי תנא דלקמן דס"ל הכי אבל לעולם למאי דקיי"ל כמ"ד דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמי בנקליטין גבוה י' מותר אפי' מדרבנן כשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם כמו שאבאר לקמן והא דמקשה הכא מהך ברייתא עליה דשמואל היינו משום דאע"ג דלא קי"ל כהך ברייתא לענין נקליטין כיון דפלוגתא דתנאי היא מ"מ ממאי דדייקינן מיהת מהך ברייתא דקינופות פסולה אפי' בפחות מיו"ד לא אשכחן שום תנא דפליג. ולענ"ד בזה בכוונת התוס' היינו משום דבלא"ה מסברא פשיטא להו דקינופות בפחות מיו"ד לא שייך פסולא דאורייתא כיון דטעם הפסול משום דאהל מפסיק או משום לתא דשני סככים דא"כ פשיטא דבעינן גבוה יו"ד דמדאורייתא לא מקרי אהל בפחות מיו"ד אליבא דשמואל בין ממימרא דהכא ובין ממימרא דלעיל בסוכה תחת טובה והא דמפליג הש"ס בסמוך בין לענין מיפסל סוכה ובין לשוויי אהלא הך סברא אינו אלא מדרבנן כמו שאבאר. וא"כ לפ"ז דהאי דיוקא דקינופות בפחות מי' היינו מדרבנן א"כ בפשיטות משמע להו לתוס' טפי לפרש טעמא דברייתא דנקליטין אפי' אליבא דהלכתא דקי"ל שיפולי אהלים לאו כאהלים דמי אפ"ה פסלינן נקליטין גבוה יו"ד מדרבנן כיון דאית בה חדא לריעותא שגבוהין יו"ד כמו בקינופות דאית ביה נמי חדא לריעותא דאית לה גג ואזלי תוס' בזה לשיטתם דלקמן בסמוך בד"ה אי קביעי כמו שאבאר כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד דהא בהדיא בגמרא תרגמה שמואל למתני' דהכא בגבוה עשרה עכ"ל. לכאורה לא אשכחן דתרגמה שמואל גופא מתני' דהכא בגבוה י' אלא הא דתרגמה שמואל גופא היינו למתניתין דלקמן בריש פרק הישן וכדפרישית נמי בסמוך דלישנא דהא תרגמה נמי הכי משמע אלא דאכתי לא מצי תוס' לאתויי מהא דתרגמה שמואל בריש פרק הישן משום דמהתם ליכא ראיה דשאני מטה דלתוכה עשויה ולא לאהל אלא משום דעיקר הקושיא דמקשה סתמא דתלמודא לקמן והא ליכא עשרה משמע דאכתי לא אסיק אדעתיה הא מלתא דלתוכה עשויה א"כ הו"ל לאקשויי בהדיא והא מטה לאו אהל הוא אע"כ דעיקר הקושיא משום דבלא"ה אפילו באהל ממש שיש לה גג ואפ"ה באינו גבוה עשרה לא מיקרי אהל ודבר שאינו קבוע ואהך מלתא תרגמה שמואל בגבוה יו"ד היינו כלישנא קמא דשמואל דהכא א"כ יפה כתבו התוס' דא"א לומר דהנך תרי לישני דשמואל פליגי בהכי כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמ' שאני קינופות דקביעי. לכאורה למאי דמשני שאני קינופות דקביעי תו לא צריכנא לאוקמי לקינופות דמתני' בגבוה עשרה דהא לקושטא דמלתא אפילו בפחות מיו"ד פסולה ויש לדקדק דלפ"ז דהדר בי' הש"ס מאוקימתא דלעיל א"כ הו"ל למימר אלא שאני קינופות דקביעי כסוגית הש"ס בכל דוכתא ומדלא קאמר אלא משמע דלא הדר ביה ולמאי דפרישית בסמוך בלשון התוס' א"ש טובא דהשתא נמי דמשני שאני קינופות דקביעי היינו לענין דבפחות מיו"ד פסול מדרבנן וא"כ אכתי קשה מתני' דמדקתני פירס עליה סדין או שפירס ע"ג הקינוף בהדי הדדי משמע דתרווייהו כהדדי נינהו וכי היכי דפירס עליה סדין ודאי הוי פסולה דאורייתא לכל הפירושים לשיטת התוספת ור"ת משום דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ממש שהרי בלא הסדין הוי חמתה מרובה מצלתה וכ"ש לפי שיטה שכתבתי לעיל דלעולם סכך העליון עיקר א"כ ממילא שמעינן דפסול קינופות נמי הוי פסולה מדאורייתא מש"ה צריך לאוקמי אליבא דשמואל קינופות דמתני' היינו בגבוה יו"ד כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

שם והרי סוכה ע"ג סוכה דקביעא ואמר שמואל כו' לכאורה יש לדקדק דהך קושיא דוהרי סוכה לא שייך כלל אמימרא דשמואל דהכא במאי דמתיר לישן בכילה שאינה גבוה עשרה דאדרבה דא ודא אחת היא דטעמא דתרתי מימרא דידיה היינו משום דכהכשירה כך פסולה ומש"ה לא מיקרי אהל בפחות מיו"ד כמו שפירש רש"י כאן אלא דטפי הו"ל לאקשויי הך קושיא במימרא קמייתא דשמואל דאמר לעיל בסוכה ע"ג סוכה כהכשירה כך פסולה ושיעורו בעשרה הו"ל לאקשויי מ"ש קינופות דמשמע להדיא מברייתא דהכא דפסולה אפי' בפחות מיו"ד אלמא דלא אמרינן כהכשירה כך פסולה ונלע"ד ליישב ע"פ מה שכתבתי לעיל דודאי מסברא יש לחלק טובא בין סוכה ע"ג סוכה כשירה ובין סכך פסול שמונח ע"ג סוכה שתחתיו דבשלמא לענין סוכות כשירות דלא מיפסלא אלא מגזירת הכתוב דכתיב בסוכת דמשמע חדא א"כ מהאי טעמא לא שייך לפסול אלא היכא שכל אחת בפני עצמה מיקרי סוכה היינו בגובה עשרה אבל בפחות מעשרה לא מיקרי סוכה ע"ג סוכה והו"ל כחדא סככה ואטו משום דריבה בסכך מגרע גרע משא"כ בסכך כשר ע"ג פסול או איפכא לא שייך האי טעמא דהא כ"ש אם נאמר דכיון דלא גביהי חדא מחברתה הוי כחדא סככה א"כ פשיטא דפסול וכ"ש למאי דפרישית לעיל נמי דכיון דסוכה שתחת אילן וסוכה שתחת סוכה מתרי קראי נפקא ע"כ לחלק אתא דבסוכה ע"ג סוכה לא מיפסל אלא בגבוה יו"ד משא"כ בסוכה שתחת אילן או תחת הבית פסול בכל ענין דלשון בסוכת הכי משמע דוקא בסכך כשר לחוד ולא בסוכה ודבר אחר ומש"ה לא שייך הך קושיא לעיל והרי קינופות דודאי אסיק אדעתיה דיש לחלק טובא בין סכך כשר לסכך פסול משא"כ הכא דמתיר שמואל לישן בכילה שיש לה גג הואיל ואינה גבוה יו"ד וכפירש"י דכל פחות מיו"ד לאו אהל הוא אלמא דשמואל לא נחית להך סברא שכתבתי דבסכך פסול לא בעינן שיעורא ומקשינן עלה מקינופות ומשנינן שאני קינופות דקביעי משמע מזה דכל מידי דקביעי הוי דבר חשוב ומש"ה פוסל בפחות מיו"ד וזה נוטה להנך אמוראי דלעיל דבסוכה ע"ג סוכה נמי ס"ל הכי דלרב הונא בטפח ולרבה בר רב הונא ורב חסדא בד' טפחים דכיון דהנך שיעורי חשיבי מש"ה מיקרי סוכה ע"ג סוכה דא"כ כ"ש בקינופות דקביעי טפי והוי דבר חשוב ופוסל בפחות מיו"ד. ולפ"ז מקשי שפיר והרי סוכה ע"ג סוכה דקביעא טפי ואפ"ה אמר שמואל כהכשירה כך פסולה דוקא ביו"ד אלמא דלשמואל לא תליא מידי בחשיבותא אלא דבכל ענין פחות מיו"ד לאו מידי הוא א"כ מקשי שפיר והרי סוכה כנ"ל:

ויתכן יותר לפי מ"ש לעיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כאן ובריש פרק הישן דטעמא דקביעי הוי משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה והנראה בזה משום דפשיטא להו נמי טובא דלענין טעם שאהל מפסיק בינו ובין הסוכה לא שייך לחלק בין קביעי ללא קביעי דאפי' אהל עראי מיקרי שפיר הפסקה בינו לבין הסוכה אע"כ דלא תליא מידי בהפסקת אהל כדפרישית לעיל דלעולם סכך העליון עיקר שעל שם הצל מיקרי סוכה ועיקר הצל מחמת העליון הוא מש"ה הוכרח לפרש דטעמא דקביעי הוי משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה אי מדאורייתא אי מדרבנן כמו שאבאר בסמוך והטעם מבואר דבדבר שאינו קבוע לא שייך לומר דנעשה כסוכה בתוך סוכה דשאני התם דקביעי ועוד דלא שייך למיפסל כהאי גוונא מהטעם שמבואר בירושלמי והובא בכל הפוסקים שכן אדם עושה חלל באצילי ידיו משא"כ דבר הקבוע לא בטיל לגבי האדם ומש"ה פסול דנעשה כסוכה בתוך סוכה. א"כ לפ"ז מקשה שפיר טובא הרי סוכה דאמר שמואל כהכשירה כך פסולה ותו לא שייך האי טעמא דנעשה כסוכה בתוך סוכה דאין להחמיר בטפל יותר מן העיקר כנ"ל נכון ודו"ק היטב ועיין עוד בסמוך:

גמרא - בציר מעשרה נמי הוי אוהלא. בביאור הפסול של היושב תחת האוהל בסוכה נחלקו בעה"מ והרמב"ן (ריש פ"ב). לפי בעה"מ היושב מתחת לאהל בסוכה אינו מקיים את המצוה מפני שע"פ דין אינו יושב בצל הסוכה וכאילו אינו יושב בסוכה כלל, וכן נמי פירש רש"י על המשנה, וז"ל: פסולה משום דאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהם עכ"ל. מאידך אליבא דהרי"ף והרמב"ן בספר מלחמות ד' היושב באהל בסוכה אכן נחשב ליושב בסוכה, אלא שהאהל פוסל את הסוכה ומבטל את הכשרה ליושב באהל. לדעתם יש כאן סכך פסול הפוסל את הסוכה.
וזה ביאור הסוגיא שלפנינו לפי שתי השיטות. וז"ל הגמרא: מכלל דקינופות אע"פ שאין גבוהין עשרה, שאני קינופות דקביעי, והרי סוכה על גבי סוכה דקביעא ואמר שמואל כהכשרה כך פסולה, אמרי התם דלמפסל סוכה בעשרה הכא דלשווי אוהלא בציר מעשרה נמי הוי אוהלא, עכ"ל.
לפי בעה"מ ורש"י המסקנא היא: בקינופות מפסיק האהל בין היושב בו לבין צל הסוכה; אהל קבוע אפילו כשהוא פחות מגובה י' מפסיק. בסוכה תחת סוכה לשמואל חל דין אחר: חפצא של סוכה למעלה פוסל את התחתונה. משום כך רק כשיש שעור גובה עשרה בעליונה פסול שכן שעור עשרה מעכב בחלות שם החפצא של סוכה לעליונה הפוסל את התחתונה.
לפי הרמב"ן הבאור הוא: ההו"א הניחה שגם בסכך פסול מעכב השעור של גובה עשרה להחשיבו חלות שם סכך פסול. הרי גם בקינופות וגם בסוכה תחת סוכה קיים הפסול של סכך פסול. ולפיכך ס"ד שרק בגובה עשרה מהקרקע הקינופות פוסלין שאז נחשבים הם חפצא של סכך פסול.
המסקנה היא שאכן בשני האופנים קיים פסול סוכה משום דין סכך פסול הפוסל, עכ"ז שונים דיניהם זה מזה. בסוכה תחת סוכה רק הפסק של עשרה טפחים גורם שיהיו שני סככים נפרדים. הסכך העליון פסול מפני דאינו עשוי לצל והוא פוסל את הסכך התחתון. ברם כשההפסק בין התחתונה והעליונה פחות מעשרה טפחים יש רק סכך אחד כשר העשוי לצל שהרי סככי התחתונה והעליונה מצטרפים יחד להוות חפצא אחד של סכך סוכה. לעומת זה בקינופות אין גובה עשרה מעכב בחלות השם סכך פסול. הסדין הפרוש על הקינופות סכך פסול הוא במינו גם בלא גובה עשרה, ובכן גם בכך פוסל הוא את הסוכה.
שם. גמרא: נויי סוכה אין ממעטין בסוכה. נויי סוכה אין ממעטין למעלה אבל מן הצד ממעטין. לביאור החילוק בין מעוט בגובה למעוט מן הצד, נ"ל, שגובה עשרה הוא שעור במדידת סכך ומחיצות הסוכה ע"פ דין. לפיכך, אין נויי הסוכה ממעטים את שעור מדת גובהה של הסוכה שהרי הם בטלים ע"פ דין לסכך. מאידך שבעה על שבעה במקום הסוכה הוא שעור בתשמיש הסוכה במציאות. ולכן גם הנויין ממעטים את השעור הזה, שהרי כשיש נוי בצד חסר מקום הראוי לתשמיש במציאות.
ברם צ"ע, הא איתא לעיל (ד.) ששעור העשרה בגובה הסוכה ג"כ מהווה דין בדירה שהרי כשהוצין יורדין לתוך עשרה הסוכה פסולה מדין דירה סרוחה. ויוצא לכאורה שהדין של דירה סרוחה תלוי בתשמיש במציאות, ובכן מהראוי שגם נויי סוכה ימעטו את שעור גובה עשרה ההכרחי לתשמיש וכשהם יורדים תוך עשרה למה לא תחשב הסוכה דירה סרוחה.
ומוכח מכאן כפירוש שלנו בשעורים לעיל (ד.) שהדין של דירה סרוחה אינו תלוי בתשמיש במציאות אלא מהווה דין במדידת השעורים של הסוכה, כלומר, הוצין היורדים לתוך עשרה טפחים ממעטים ע"פ דין את שעור גובה דירת הסוכה. לעומת זה נויי סוכה - הבטלים לסכך מלמעלה מי' - אינם ממעטים את שעורי דירת הסוכה בגובה, ולכן אינם פוסלים מדין דירה סרוחה. עיין בתוס' שלפנינו ד"ה נויי, ונראה שכוונו לביאור זה.
שם. שיטת הרמב"ם באהל ובנוי. כתב הרמב"ם (פ"ה מסוכה הלכ"ג) וז"ל: מטה שבתוך הסוכה אם גבוהה עשרה טפחים היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה עכ"ל. הרמב"ם מסכים להרמב"ן בספר המלחמות ולא לבעה"מ - ומפרש את הפסול ביושב תחת האהל מדין סוכה תחת סוכה - כלומר, מדין סכך הפוסל את הסוכה, כנ"ל.
אבל בנוגע לנוי, כתב (שם הלי"ח) וז"ל: היו נויי הסוכה מופלגין מגגה ארבעה טפחים או יתר פסולה שנמצא שהיושב שם כאילו אינו תחת הסכך אלא תחת הנויים וכו'. ויוצא לכאורה, שבנוי מפרש הרמב"ם כבעה"מ שהגברא היושב תחת הנוי המופלגים ד' מן הגג אינו נחשב ליושב בסוכה.
וליישב סתירה זו היה נ"ל שהרמב"ם סובר שהנויים המופלגים ארבעה מן הגג עדיין נחשבים לנויי סוכה, ובכן, אע"פ שהם מופלגים ארבעה הרי הם מוקצים למצות סוכה. ולפיכך, אינם פוסלים מדין סכך פסול וסוכה תחת סוכה שעדיין הם קרואים נויי סוכה, אלא שמפסיקים בישיבת הגברא. גברא היושב תחת נויי סוכה המופלגים ד' מן הגג אינו נחשב ליושב תחת סכך הסוכה עצמו, וישיבתו נפסלת. אך בכל זאת מאידך גיסא קשה, דמאיזה טעם נפסלת ישיבת הגברא דוקא בנוי ולא ביושב תחת המטה, וצ"ע.
ועיין עוד ברמב"ם (שם הלכ"ג) שהוא פוסק שאין אהל פוסל בסוכה אלא אם כן גבוה האהל עשרה טפחים והשמיט את הדין שאהל קבוע פוסל בפחות מגובה עשרה. (עיין בה"ה שהסביר היאך הרמב"ם יפרש את הסוגיא שלפנינו.) וצ"ע מפני מה מצריך הרמב"ם שעור עשרה בגובה האהל הפוסל את הסוכה.
ויתכן שטעמו הוא מדין סכוך, כלומר שרק בגובה י' מן הקרקע יש חלות סכוך. לא חלות הדין של סכך כשר בלבד תלוי בשעור של עשרה טפחים אלא אף אהל של סכך פסול אינו חלות סכך פסול ע"פ דין בלי גובה י' מן הקרקע שהוא מסכך עליו. אך ורק בגובה עשרה מן הקרקע נחשב האהל לסכך פסול הפוסל את הסוכה.
לפי"ז, ניתן לעיין אם לפי הרמב"ם רק אהל שצלתו מרובה מחמתו מעל ליושב פוסל את מצות ישיבתו בסוכה או"ד אפילו אהל שחמתו מרובה מצלתו נמי פוסל, וצ"ע בזה.
ויש להתבונן מ"ש יושב תחת נוי שאינו יוצא אליבא דהרמב"ם אפי' אין הנוי גבוה י' מיושב תחת הכילה שהרמב"ם פוסל רק אם היא גבוהה י' טפחים.
ומסתבר שהרמב"ם מצריך י' טפחים בכילה מפני שהיא סכך פסול בעלמא ופחות מי' טפחים בטל וכמאן דליתא דמי', אולם נוי סוכה הרי יש בו קיום מצות נוי סוכה, ובכן אין לבטלו ולומר כמאן דליתא דמי, לפיכך גם כשהוא גבוה פחות מי' טפחים פוסל את ישיבת הגברא.
שם. תוס' ד"ה עד. דעת התוס' היא שלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר. ולפיכך, סוכה הואיל והוקצתה בהקצאה מיוחדת לשמיני נאסרת בשמיני, אבל אתרוג שהוקצה רק לשביעי מותר בשמיני. ואילו הריטב"א סובר בסוכה שאכן אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר ואתרוג מותר בשמיני מטעם אחר. נבאר יסודות שיטותיהם.
א

ז"ל הריטב"א (לקמן מו:): דמשום דכתיב גבי שבת ויו"ט והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום כו' הלכך סוכה שהוקצית למצותה יום ז' בהש"מ, לא היה לח' הכן מבעוד יום ונאסר לכל היום, אבל אתרוג כו' לא מתקצאי אתרוג לכל היום השביעי, עכ"ל. שיטת הריטב"א היא: כדי שיהיה חפץ מותר ביו"ט זקוק להכנה מבעוד יום. לפיכך, סוכה הנאסרת כל יום ז' נאסרת נמי בח' מחמת יום שעבר שהרי חסרה לה הכנה מבעוד יום. מאידך אתרוג לא נאסר לכל יום השביעי, ולפיכך היתה לו הכנה מבעוד יום להתירו בח'.
כפי הנראה חולקים בעלי התוספות על יסוד זה. לדעתם, כדי שיהיה חפץ מותר ביו"ט אינו זקוק להכנה מבעוד יום. הכנת החפץ יכולה לבא ביחד עם תחילת היום הקדוש. ואתרוג מכיון שלא הוקצה בתחילת יום ח' אע"פ שנאסר ביום ז' כולו מותר בח'. בסוכה יש הקצאת הגברא במיוחד גם לח' משום דלמא איתרמי סעודה בביהש"מ, ומיגו דאיתקצאי הסוכה בבהש"מ של יום ח' נאסרת גם לכל היום.
מחלוקת מעין זאת שלפנינו נמצאת בתוס' במס' ביצה (ו: ד"ה השתא). דעת הר"י מקורבי"ל שם שההכנה מבעוד יום מכינה את החפץ לשבת וליו"ט. ואילו שאר השיטות בתוס' שם סוברים שהכנה מבעוד יום אין לה קשר עם דין המוקצה. הקצאת מוקצה לדעתן תלויה רק בתחילת יו"ט ושבת עצמם, עיין שם.
בריטב"א בא"ד: דמדינא לא מתקצאי אתרוג לכל היום השביעי כיון דנפיק ביה בשחרית כו' וליכא למסרי' כוליה ז' מיגו דאיתקצאי בהש"מ אתקצאי לכוליה יומא כו' דלא איתמר האי טעמא אלא בשבת ויו"ט מטעמא דהכנה דבעו הכנה מבעוד יום כו' אבל לא בשביעי שהוא חול ולא בעי הכן מבעוד יום עכ"ל.
לריטב"א, לא אמרינן מיגו דאתקצאי בבהש"מ אתקצאי לכולי יומא בשביעי משום שהוא יום חול. הלכה זאת נוהגת בשבת וביו"ט בלבד. חולקים עליו התוס'. הם סוברים שגם ביום חול אמרינן מיגו דאתקצאי למצוה אתקצאי לכולי יומא, ואתרוג נאסר כל יום ז' מיגו דאתקצאי למצותה בשחרית. הרמב"ם כנראה מסכים לבעלי התוס' (עיין לקמן).
בריטב"א בא"ד: לא היה דעתו להקצותו אלא ליום הז' שהוא יום ברור אבל לא לבהש"מ כו' דהא אם לא נטל קודם בהש"מ שוב אינו נוטל בבהש"מ שהוא ספק יום ח' דהו"ל ספיקא דרבנן כו' ולקולא עכ"ל.
לא כל הראשונים קבלו את סברת הריטב"א משני טעמים:
א) י"ל, בספק של בהש"מ לא אמרי' ספקא דרבנן לקולא. סברא זו ניתנת להסיק מהמשנה במס' שבת (לד.): ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין עכ"ל. המשנה מבחינה בין איסורי שבות דרבנן בבהש"מ בליל שבת - יש איסורים דרבנן הנוהגים בבהש"מ ויש איסורים שאינם נוהגים. ועלינו להבין, למה לא יותרו כולם משום ספקא דרבנן לקולא. מוכח שבספק של זמן בהש"מ לא חל הכלל שספק דרבנן לקולא. ומסתבר שהטעם לכך נעוץ בעצם טיבו של הספק של בהש"מ. הריטב"א על מס' יומא (מז:) מפרש שבבהש"מ קיימת ערבוביא של יום ולילה ועצם החפצא של בהש"מ מהווה תרתי דסתרי של יום ולילה, ועקב זה מהווה הספק של בהש"מ חלות של ספק מיוחד. (יש להמשילו לספק של אנדרוגינוס - שעצם הגברא מהווה תרתי דסתרי של זכרות ונקבות בבת אחת.)
וכמה הוכחות ליסודו של הריטב"א:
1) הגר"א פירש את לשונה של המשנה בשבת: ספק חשכה - כלומר בהש"מ בערב שבת, וספק אינה חשכה - כלומר בהש"מ מו"ש. אך לפי הנ"ל יש לפרש המשנה באופן אחר: בהש"מ עצמו מהווה ספק חשכה וספק אינה חשכה. עצם החפצא של בהש"מ מהווה תרתי דסתרי של יום ולילה בבת אחת.
2) במס' שבת (לה:) איתא שמי שעושה מלאכה בב' בהש"מ, של ערב שבת ושל מוצאי שבת, חייב חטאת. רש"י פירש שאינו חייב אא"כ עושה מלאכתו באותו זמן ממש בשני בהש"מ וחייב חטאת ממ"נ "דליכא לספוקי להאי בתחילתו ולהאי בסופו". וה"ה (פ"ה משבת הל"ד) פי' שרש"י בא למעט אם עשה מלאכה בכניסת שבת בתחילת בהש"מ ובבהש"מ במו"ש עשה מלאכתו אחרי הזמן שעשה בו בכניסת השבת - דאז אינו חייב חטאת. אולם הרמב"ם (שם) אינו מחלק בכך. וביאר הגאון ר' משה זצ"ל, שהרמב"ם סובר שכל רגע של בהש"מ מהווה ספק יום וספק לילה ע"פ דין ויש חיוב ממ"נ גם בעושה מלאכתו בזמנים שונים של בהש"מ.
3) הראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף ריש מס' פסחים) מחדש שמנין המלאת של ימי טוהר היולדת נשלם בשקיעת החמה בסוף הימים ולא בצאת הכוכבים. דעתו, בנוגע לספירת המלאת הזו נחשב הזמן של בהש"מ ללילה ודאי. דעתו שבהש"מ כלילה ודאי במלאת ימי טוהר. (אלא ששיטתו צע"ג ממשניות במס' נדה, ואכמ"ל.) שיטתו מביאה למסקנא: שבכהת"כ יש לבהש"מ הלכות של יום וגם של לילה בב"א.
4) מן הדין שדם קרבן נפסל ודאי בשקיעת החמה (זבחים נו.) יוצא שבשקיעת החמה קיימת כבר חלות שם לילה. חלות לילה זו פוסלת את דם הקרבן.⁴⁰
והואיל ובהש"מ הוי ספק מיוחד בעצם דינו וחלותו, יתכן שהדין של ספק דרבנן לקולא אינו נוהג בו. ספק דרבנן לקולא חל בספק בידיעתנו ובספק עובדא - כמו בספק התפלל וספק לא התפלל - אבל לא בספק בעצם חלות דין חפצא שיש בו תרתי דסתרי. (בהתאם לכך חייב האנדרוגינוס גם במצוות דרבנן - כמו מגילה - ואינו נפטר מטעם ספק דרבנן לקולא.) ספק כזה אינו ניתן להכרעה לקולא וגם בספק דרבנן אין להקל בו. זאת היא שיטת התוס'.
ונ"ל שדין תרתי דסתרי בבהש"מ נלמד מפרשת בראשית. ביום הראשון של פרשת בראשית כתוב - "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה". בפסוק זה הלילה מתחיל עם החשך ועם ביאת האור, ולפי"ז נחשב בהש"מ ליום. הרי עדיין יש בו אור עד צאת הכוכבים. לעומת זה ביום הרביעי כתוב, "יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה". לפי הפסוק הזה מתחיל הלילה עם שקיעת החמה ובהש"מ נחשב ללילה. יוצא שהדין של בהש"מ הוא של תרתי דסתרי של יום ולילה בעצם זמנו וחלותו.⁴¹
ב) חולקים הפוסקים בנוגע לתפלת המנחה בבהש"מ. השאגת אריה (סי"ז) פוסק שאכן מתפללים כי בהש"מ נחשב לזמן הראוי לתפילה מפני הדין של ספק דרבנן לקולא. גם במצות ספירת העומר בזה"ז שיטת התוס' במנחות (סו. ד"ה זכר) היא שסופרים בבהש"מ משום ספק דרבנן לקולא. מזה מוכח שבספק הנוגע להכשרו של זמן מצוה צד הקולא של הספק הוא להכשיר את הזמן ולחייב את הגברא. ולכן יתכן שגם לולב ואתרוג ניטלים בבהש"מ של יום ח' שלא כריטב"א, ע"פ הכלל ספק דרבנן לקולא המכשיר את הזמן למצוה דרבנן.⁴²
ב

נחזור לתוס', וז"ל: וכן שני יו"ט של גליות דנולדה בזה מותרת בזה, עכ"ל. בעלי התוס' מוכיחים מדין זה שאין מוקצה מחמת יום שעבר. ועיין בריטב"א שדוחה ראייה זו שהרי שני יו"ט של גלויות נאסרים מדין ספק יום קודש וספק יום חול ומפני כך ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני, ומהי השייכות לדיון שלפנינו.
והנה הרמב"ם פוסק (פ"ו מיו"ט הלי"ד) שרק בזמן של קדוש החודש ע"פ הראייה מתנה אדם על הכלכלה בשני יו"ט של גלויות. בזה"ז שאנו שומרים על יו"ט שני של גלויות מפני מנהג אבותינו בידינו אין אדם מתנה. החנוך (מצוה ש"א) מפרש שלרמב"ם בזה"ז גם ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. ברם אין זה משמע מהרמב"ם עצמו. גם דבריו בפ"א מיו"ט הלכ"ד מראים שיש בזה"ז דין נולדה בזה מותרת בה. ויש להבין מה ההבדל בזה"ז בין כלכלה לביצה. (ועיין בספר של הגר"ח זצ"ל ובביאורו שם.)
ונ"ל, שלפי הרמב"ם מהווים שני יו"ט של גלויות בזה"ז שתי קדושות וודאיות ולא של ספק חול. עכ"ז אינם קדושת יומא אריכתא כמו שני הימים של ר"ה, אלא כשבת ויו"ט הבאים בזה אחר זה. לפיכך אין מתנים על הכלכלה שהרי אין בהם ספק חול. מאידך ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני כי איסור הביצה שנולדה מיוסד על איסורה של הכנה דרבה (פ"א שם הלי"ט ובגמרא ביצה ב:) והאיסור של הכנה דרבה מוגבל לשבת ויו"ט הסמוכים זה לזה ואינו תקיף לשני ימי יו"ט עצמו הסמוכים זה לזה.
לפי"ז י"ל שכוונת התוס' במה שהם מסתייעים משני יו"ט של גליות בזה"ז היא משום שהם סוברים כרמב"ם, ולכן מקשים, בשני יו"ט של גליות בזה"ז שהם שתי קדושות וודאיות תאסר הביצה בשני מדין מוקצה מחמת היום שעבר. ומזה הם מוכיחים שמוקצה מיום שעבר מותרת בשני. אך משמעות לשונם של התוס' שלפנינו אינה מסייעה פירוש זה, ודבריהם עדיין צ"ע.
יש להוסיף נקודה אחת לענין. לפי התוס' שלפנינו רק בסוכה יש מעשה הקצאת הגברא ליום הבא ולא באתרוג שהיה יכול ליטלו גם בשחרית. מתוס' בשבת (כב.) משמע שאם לא נטל את האתרוג בשחרית אכן מקצהו אף ליום הבא. ובריטב"א מובאת שיטה שלישית שבכל דחוי בידים יש מעשה הקצאה ליום הבא וגם במוקצה מחמת איסור, עיין בו.
⁴⁰ עי' בשאגת אריה סי' י"ז.
⁴¹ עיין בצפנת פענח פ"ב משבת הל"ד.
⁴² עי' גם בר"ן בפרק ערבי פסחים לגבי הסיבה בד' כוסות דלא אמרי' ספק דרבנן לקולא וכן לגבי קריאת המגלה בספק מוקפות חומה מימות יהושע. ועי' בב"י סי' תרפ"ח ובמל"מ פ"א ממגילה ובחכמת שלמה או"ח סי' תרפ"ח.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

הכל לפי תנאו. וכגון דאמר איני בודל מהם כל בין השמשות של יום טוב הראשון דלא חל קדושה עלייהו והכי מוקים לה במסכת ביצה בהמביא (דף ל:) ותנאה אחרינא לא מהני בהו קתני מיהת סדינין והיינו סייעתא: דילמא מן הצד. לדפנות קאמר אבל למעלה אימא לך אפילו לנאותה נמי מסכך במקבל טומאה קרי לה: אין ממעטין. קרמין הפרוסין למעלה לנוי אין ממעטין בגובהה מעשרים להכשירה דלאו מין סככה נינהו דאי סכך הוו הוה מיפסלה משום מקבל טומאה ולא לפוסלה משום פחותה מי': ומן הצד ממעטין. לה משיעור ז' טפחים דהא אינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו: איטמישא. נישורה במים: והא קחזו לה דרטיבא. שהיא לחה ומוכחא מילתא דלנגבה שטחוה ולא לסכך: לכי יבשה קאמינא לך. דתשקלה: נויי סוכה. סדינין הפרוסין תחת סכך לנוי: פסולה. משום אהל מפסיק ואשתכח דלא גני בסוכה ולרב נחמן כיון דלנוי סוכה יהבינהו בטלה לגבה: רב נחמן. אב בית דין היה ונגיד ומצוה בבית ראש גולה ועושין על פיו: שלוחי מצוה אנן. להקביל פני ראש גולה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ופטרינן כדתנן לקמן (דף כה.) שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה: כילה. הפרוסה סביבות המטה ואע''פ שיש לה גג שאין גגה משופע כשל נקליטין אלא שוה כשל קינופות: והוא שאינה גבוהה עשרה. מן המטה דבציר מגובה עשרה לאו אוהלא הוא: הא לא קתני הכי. בברייתא דמפרש להו בגוה דהכי תנא נקליטין שנים כדפירשתי לעיל יוצאין באמצע המטה למראשותיה ולמרגלותיה: דקביעי. אבל כילה לא קביעה בחזקה כקינופות הלכך כי לא גבוהה עשרה לא חשיב: התם דלמפסל סוכה. קאתייה משום סוכה תחת סוכה: כהכשרה כך פסולה. כל כמה דלא מקרייא עליונה סוכה לא מיפסלא תחתונה: הכא דלשוייה אוהלא. שלא ישן תחתיו אבל שאר הסוכה כשרה: בציר מעשרה נמי הוי אוהלא. היכא דקביעה: וקורא קריאת שמע. דכיון דלאו אהל הוא לא אמרינן למקום שרובו שם ראשו נזרק וליתסר משום לא יראה בך ערות דבר אלא הרי הוא כמוציא ראשו חוץ לחלוקו:

עד מוצאי י''ט האחרון של חג. לקמן בפ' לולב וערבה (דף מו: ושם) מפרש מאי שנא מאתרוג דשרי ביום טוב האחרון ומסיק משום דסוכה אי אתרמי ליה סעודתא בין השמשות בעי למיכל בסוכה ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אבל אתרוג לא חזי בין השמשות דמעיקרא קדים נפיק ביה ואף על גב דממ''נ מוקצה הוא בין השמשות דשמא יום הוא והוי שביעי של חג לא שייך כי האי גוונא לאוסרו בשמיני במיגו דאיתקצאי לבין השמשות מאחר דלא נאסרה אלא מחמת יום שעבר וכן משמע בפ''ד (שם) גבי הפריש ז' אתרוגים לז' ימים דאמרינן התם דכל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר ולא אסרינן למחר אף על גב דאיתקצאי בין השמשות משום ספיקא דיום שעבר ומהאי טעמא גבי שבת ויום טוב בפ''ק דביצה (דף ד.) דאמר רב נולדה בזה אסורה בזה מפרש טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מיגו דאיתקצאי אע''ג דרב כרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה וכן שני ימים טובים של גליות דנולדה בזה מותרת בזה ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לו.) גבי לגין של טבול יום שמלאוהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר ערבו לי בזה לא אמר כלום משום דסוף היום של ע''ש קונה עירובו או משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום הא אם תחילת יום של שבת קונה עירוב ולא בעי סעודה הראויה מבעוד יום הוי עירוב ולא אמרינן לאו ראויה היא בשבת מיגו דאיתקצאי בין השמשות משום יום שעבר וכל הני לא דמו לסוכה דאסרינן משום דאי איתרמי ליה סעודתא בין השמשות אף על גב דלא מיחייב למיכל בה אלא משום ספיקת יום שעבר שאני סוכה דמכל מקום חייב למיכל בה מחמת מה שיהיה ומאן דאסר התם אתרוג אפילו בשמיני ופירש שם בקונטרס מיגו דאסור בין השמשות בשמיני משום דספק יום דשביעי הוא איתקצאי לכולי יומא אלמא אהני מיגו דאיתקצאי משום יום שעבר לאסור בשמיני לא יתכן דאפילו רב אסי דאסר ביצה פ''ק דביצה (דף ד:) בשני ימים טובים של גליות לא אסר אלא משום דמספקא ליה אם קדושה אחת הן או לא אלא היינו טעמא משום דגזר אתרוג אטו סוכה ומיהו אין ראיה מרב אסי למאי דגריס לקמן פ' לולב וערבה (דף מו:) הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים רב אסי אמר כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר דקסבר לכולי יומא איתקצאי ותו לא ושרי ליה למחר ולא אסר ליה במיגו דאיתקצאי לפיכך דוחק התלמוד לפרש טעמא גבי ביצה משום דמספקא ליה והפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים דקאמר רב בפ' לולב וערבה כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר אע''ג דרב כר' יהודה סבירא ליה לא אסר למיכלה ביומא במיגו דאיתקצאי דלמצותה לחודה איתקצאי ותו לא והיכא דמיקלע שבת במוצאי יום טוב של חג נוהגין איסור להסתפק מנויי סוכה עד מוצאי שבת ולכאורה שרי דמאיזה טעם נאסור [אי] משום דקדושה אחת היא שבת ויום טוב האמר רב פ''ק דביצה (דף ד.) הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן ואי משום הכנה מה הכנה יש כאן: נויי סוכה. קרמים הפרוסים למעלה לנוי אין ממעטין בסוכה גבוהה מכ' להכשירה דלאו מין סככה הוא דאי סככה הוי הוה מיפסל משום דמקבל טומאה ולאו לפוסלה משום פחותה מי' כך פירש בקונטרס ולא דמי להוצין יורדין לתוך י' דפסלינן לעיל (דף ד.) משום דירה סרוחה דשאני הכא דלנוי עשויין: שלוחי מצוה אנן. וכגון שהיו מתבטלים מן המצות אם היו מחזרין אחר סוכה אחרת: ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה. מן הדין אפילו גבוהין י' שרי דלא חשיבי אהל להפסיק כיון דאין בגגו טפח דהא בשילהי פירקין (דף יט:) מסקינן דכן הלכה סוכה העשויה כמין צריף פסולה לפי שאין לה גג דשפועי אהלים לאו כאהלים דמו ומינה דייק רב יוסף בגמרא דמותר לישן בכילת חתנים בסוכה והא דאסרינן הכא גבוהין עשרה היינו מדרבנן ודוקא בנקליטין דקביעי אבל כילת חתנים דלא קביעי אפילו גבוה י' שריא כי היכי דהחמירו בקינופות לאסור אפילו אין גבוהין י' משום דקביעי ובכילת חתנים דלא קביעי שרי אפילו ביש לה גג וכדאמרינן לאידך לישנא דנקליטין לגבי כילה קביעי אי נמי בהכי פליגי הנך תרי לישני ועל כרחך בהא פליגי הנך תרי לישני דלא אפשר לומר דפליגי ביש לה גג ואינה גבוהה י' דללישנא בתרא אסור דהא בהדיא בגמרא תרגמא שמואל למתניתין דהכא בגבוה י': מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק''ש. לא חייש שמואל ללבו רואה את הערוה [כת''ק בברכות כד: כה:]:

דף י - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד