ותניא ר' יוסי אומר מעול' לא ירדה שכינה למטה ולא והכתיב וירד ה' על הר סיני והא כתיב ועמדו רגליו ביום ההוא ושנינן למעלה מעשרה טפחים ולא עלו משה ואליהו למרום והכתיב ומשה עלה אל האלהים וכתיב ויעל אליהו בסערה השמים ושנינן למטה מעשרה.

והכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. וא"ר נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו עליו.

[למטה מעשרה] מכל מקום מאחז פני כסא [כתיב]. מכלל שיש שם אחיזת יד ושנינן אישתרבובי אישתרבב לו הכסא ואחז בו אלא משה לא עלה אלא למטה מעשרה טפחים.

בשלמא ארון ט' טפחים דכתיב ביה אמה וחצי קומתו כל אמה ו' טפחים נמצא קומת הארון ט' טפחים אלא פרוכת מנלן ואסיקנא יליף מפחות שבכלים והוא המסגרת דכתיב ועשית לו מסגרת טופח ואקשינן ונילף מציץ דתניא ציץ דומה כמין טס של זהב רחבו ב' אצבעות מוקף מאזן לאוזן וכתוב עליו ב' שיטין ה' מלמעלה וקודש למ"ד למטה.

וא"ר יוסי אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת ודחינן ציץ וזר תכשיטין ואין דנין כלי מתכשיט.

ואפילו למ"ד מסגרתו למעלה היתה והכשר כלי הוא.

מ"מ נתנה תורה בעיקר השלחן מדה ונתנה תורה בעיקר הארון מדה ודומה זה לזה לאפוקי ציץ וזר דלא נתנה תורה בהן מדה כלל:
ירושלמי מנא לן דלמעלה מעשרה רשות אחרת. ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש ונועדתי לך שם. וכתיב אתם ידעתם כי מן השמים דברתי עמכם. מה דבור האמור להלן רשות אחרת אף דבור האמור כאן מעל הכפורת רשות אחרת.

רב הונא אמר כפורת טפח מהכא דכתיב אל פני הכפורת קדמה וכתיב אל פני הכפורת יהיו פני הכרובים וגמירי דאין פני הכרובים פחותים מטפח. ואקשינן ממאי דחלל הסוכה בעינן עשרה טפחים זולתי הסככה. אימא עשרה טפחים בהדי סככה הן.

כל הכלים שעשה משה נתנה תורה בהם מדה ואע"פ שהמנורה לא נכתבה בה מדה סמכוה בסדר קדשים לגובה שמונה עשרה מוזה מעשה המנורה וזה בגמטריא שמנה עשרה וכפרת מדת ארכה ורחבה נתנה מדת קומתה לא נתנה אלא שהקבלה שהארון תשעה וכפרת טפח והרי כאן עשרה:

מעשה הציץ הוא שלוקח טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכתוב עליו שתי שטין קודש למ"ד מלמטה ויהו"ה מלמעלה כגון זה קודש ליהו"ה דפירשו בתלמוד המערב כמלך היושב בקתדרא שלו ומ"מ אם כתבו בשיטה אחת כשר כמו שיתבאר במקומו:

השלחן כבר נתפרשה בתורה מדתו ומסגרת שלו שיעורו טפח ונחלקו חכמי ישראל במקום עמידתו של מסגרת מהם שאמרו שעל השלחן היה כמין לבזבזין והזר עליו ברוחב משהו ומהם שאמרו שהמסגרת למטה היתה תקועה בין רגל לרגל ובראש הרגלים ודף השלחן מונח עליו והזר בשפת המסגרת:

בד"ה מסגרתו למטה היתה כו' ואי המ"ל דף של נחתומין הוה כטבלא המשמשת אדם כו' עכ"ל והיינו לפי תירוצם קמא דהך דדף של נחתומין כמ"ד מסגרתו למעלה ומדרבנן טמאה ומדאורייתא תבעי דהשתא שפיר איכא למימר דדף של נחתומין הוה כטבלא מתהפכת וק"ל:

ולא עלה כו'. מה שיש לדקדק בזה מפורש פ' הפועלים:

מלמד שפירש שדי מזיו כו'. מפורש בפ' ר"ע ע"ש:

יו"ד ה"א מלמעלה כו'. שם של ד' היה כתוב בו ולא נקט התנא במלתיה רק חצי שם ולדברי התוס' ניחא דלא נקט התנא השם שלם בארבע אותיותיו משום דהוה הוגה השם באותיותיו דאסור ואין לו חלק לעוה"ב. ולפ"ה שכתבו התוס' דלא אמרו הוגה באותיותיו אלא בשם של מ"ב מ"מ איסורא נמי איכא בשם של ד' כדאמרי' לעלם כתיב וטעם הענין שאין זה כבוד השם שיהיה קדש למ"ד כתוב קודם השם בשיטה אחת ולהקדים השם קודם לקדש למ"ד אין זה דרך קריאתו אבל קדש למ"ד בתחלת שיטה התחתונה והשם בסוף שיטה העליונה הוה שפיר דרך קריאתו כמ"ש התוס' וא"ל דבכמה מקומות בתורה שמקדימין דברים אחרים לפני השם בשיטה אחת וכבר אמרו במס' ידים שהשיבו הפרושים למין הגלילי שכותבין המושל מלמעלה ואת השם מלמטה שנאמר ויאמר פרעה מי ה' אשר וגו' דהתם כיון דיש בתורה סיפור דברים לפני השם ולאחריו ואין לחוש בקדימה ובלמעלה משא"כ הכא בציץ דלא כתיב ביה רק תיבה אחת והשם יש לחוש בקדימת התיבה לפני השם ומשום דרך קריאתו כתבו בב' שיטות דרך קריאתו כמ"ש התוס':

בתוס' ד"ה יו"ד ה"א מלמעלה אע"פ שי' ה שם גמור וכו' ר"ל וא"כ היכי קאמר הגמ' יו"ד ה"א מלמעלה וכו' היה לו לומר בלשון כינוי כגון השם מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה:

ד"ה קדש למ"ד מלמטה וכו' עד קדש למ"ד בתחלת שיטה תחתונה כו' אבל מ"מ קשה גם לפי' הא נמי לא הוי כסדר קריאה שהרי מה שכתוב בשיטה עליונה אע"פ שהוא בסופה הוא נקרא תחלה אבל רבינו בחיי כתב בפרשת תצוה בשם הראב"ד בהיפך שקדש למ"ד היה בסוף שיטה עליונה וזה קרויה מלמטה והשם בתחלת שיטה התחתונה ועם זה היה נקרא כסדר ע"ש:

ד"ה מסגרתו למטה היתה וכו' עד דלמ"ד מסגרתו למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה וכו' פי' דשם יליף דשלחן שבמשכן מקבל טומאה מדכתיב על השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא אע"ג דכלי העשוי לנחת ואינו מטלטל מלא וריקן דומיא דשק אינו מקבל טומאה אמר התם דשלחן של מקדש היה מטלטל דהיו מגביהים אותו לעולי רגלים ומראים להם הלחם והנס הנעשה בו שהיה נשאר חם סילוקו כסידורו ואמר ר' יוחנן דלמ"ד מסגרתו למטה וא"כ לא היה לשלהן למעלה בית קיבול ואפ"ה היה מקבל טומאה א"כ ה"הכל טבלא המתהפכת כפרש"י שחלקה מב' צדדים ויכולים להשתמש בה בצד זה כמו בצד זה דומיא דשלחן במקדש טמאה דילפינן לה משלחן ולדברי האומר מסגרתו למעלה היתה א"כ היה לשלחן בית קבול טבלא המתהפכת מיבעיא לן אי (נמי) טמאה אי לא משום דליכא למילף משלחן (דלא תימא) [דהוא טמא] (ליה) משום דשלחן היה לו בית קיבול כיון דלדידיה מסגרתו למעלה היתה וקשיא ליה לר"ת דבפ' אלו מומין לא משכחת וכו' ולא מסתבר למימר וכו' דלההוא נמי קאמר שם דמיבעי אי טמאה דאורייתא או לא ובפ' המוכר את הבית מדקאמר שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן משמע דמדאורייתא פשיטא דטהורים ואין בהן שום ספק ומתוך כך היה דוחק ר"ת וכו' וזה לא יתכן וכו' וצ"ל דהא דקאמרינן גבי דף של נחתומין דרבנן היינו כמ"ד מסגרתו למעלה היתה וה"ק שאני פשיטי כלי עץ דמדאורייתא איבעיא לן אי טמאים או לא ואינן טמאים טומאה ודאית כ"א מדרבנן והא דמשמע בכל דוכתין דפשוטי כלי עץ אפי' טומאה דרבנן לית להו וכו' ר"ל דבלא פי' זה דלעיל היינו יכולין לתרץ דדף של נחתומים שאני משאר פשוטי כלי עץ משום דהוי תשמישי אדם ולכך טמא מדרבנן יותר משאר פשוטי כלי עץ אבל השתא דפרישנא דדף של נחתומים לא משמש תשמישי אדם ככל פשוטי כלי עץ קשה והיינו דמסיימו התוס' בסה"ד ואי הוה מצי למימר דדף של נחתומים הוי כטבלא המשמשת תשמישי אדם וכו' כ"ש דניחא טפי:

ד"ה ואל יוכיח ציץ וכו' עד ואע"ג דגבי ציץ כתיב מצח ומתרגמינן בין עינוהי וכו' יש לדקדק מה הוצרכו התוס' להביא התרגום הלא בלא התרגום קשה טפי דכתיב בהדיא מצח ונ"ל להגיה הא מתרגמינן בין עינוהי וכו' ותירוצא היא ובסמוך גרסי' והאי בין עיניך משמע כמו בין עיניך דכתיב גבי תפילין וכו' והאי בוי"ו ואלעיל קאי וק"ל:

בא"ד ומ"מ אפי' היה הציץ על המצח וכו' ר"ל ופירושו של ריב"א שפי' שהיה על הראש אינו מוכרח וק"ל:

גמ' ואמר ר' תנחום נ"ב צ"ל האמר ר' תנחום:

רש"י בד"ה ותניא מעולם לא ירדה שכינה כו' ש"מ למעלה מעשרה איפסקא רשותא כצ"ל:

תוס' בד"ה מסגרתו למטה היתה כו' הא דא"ר יוחנן בפרק שתי הלחם כו' כצ"ל:

בא"ד שאני פשוטי כלי עץ כו' נ"ב פי' שמשני התם טעמא דר' אלעזר דמיקל בטומאת דף של נחתומין:

בא"ד והקולב והנחותא כו' נ"ב קולב הוא כמין עמוד רחב מלמטה ודק מלמעלה ומטלטל והחנוני מעמידו לפני חנותו ומסמרים תחובים בו ותולה בהן אבנטים ורצועות למכור רש"י פרק במה אשה (שבת דף ס'.) והנחותא פי' בערוך חתיכת לוח שנפל מן הנגרים:

בא"ד ואת הדולבקי נ"ב [פאלסטי"ר] של עור ואוכלין עליו רש"י פרק שתי הלחם (מנחות דף צ"ו:)

בא"ד ומיבעיא לן במנחות נ"ב פי' הא דאמר לעיל למ"ד מסגרתו למעלה היתה תיבעי הכי איבעי ליה כו':

בסה"ד ואי הוה מצי למימרא כו' נ"ב נ"ל דמשנים התוספות איך הקשו לעיל והא דמשמע בכל דוכתא דפשוטי כלי ען כו' הלא בלאו הא דלעיל נמי קשה אהדדי גמ' דפרק המוכר את הבית אסוגיא דגמרא דמטהר פשוטי כלי עץ אפילו מדרבנן ודו"ק לכך מתרצין בלא זאת לא היה קשה אם לא הא דלעיל וק"ל:

גמרא צא ולמד מפחות שבכלים. מלשון המקשה דפריך ע"ז ונילף מכלים גופייהו משמע דפחות שבכלים ר"ל הפחות והטפל לכלים:

תד"ה קדש אלא יל"פ כו'. קשה לי מדוע לא נכתבו כסדר קריאתן אם משום שלא רצו להקדים תיבת קדש לשמו כדפרש"י בשבת הלא בתחילת התורה לא הקפידה בזה עי' מגילה (ט) ובתד"ה אלהים. ועי' סוף מסכת ידים ורש"א בח"א הרגיש בזה ועוד מהו הכוונה בכתיבת קדש לה' בציץ לבד הלא כל הבגדים נקראו בגדי קדש עי' רש"א בח"א בשבת ולכן נ"ל משום דשמות השבטים נכתבו על החושן נגד לבו והיה הכוונה לקרות מלמטה למעלה ראובן כו' קדש לד' וכמש"כ קדש ישראל לה' ולכן ס"ל לת"ק שנכתב יה למעלה כו' להורות דקריאת הכתיבה היא מלמטה למעלה והוא ע"ד כתיבת המלאך לבלשאצר לדעת ריו"ח בסנהדרין (כב):

תד"ה מסגרתו וכן פי' שם רשב"ם. כצ"ל:

תד"ה ואל יוכיח (בע"ב) והא דאמרי' כו' דבגדי כה"ג ביוה"כ כשרין להדיוט כו' חוץ מן המצנפת. וק"ל א"כ מה השיב רבי שם אבנטו של כה"ג ביה"כ ל"ז אבנטו של כה"ד נימא חוץ מאבנט כמו דלא מקשה ממצנפת מה"ט ומש"כ ומיהו בלשון גמרא כו' גם בלשון משנה אשכחנא כן שם (עא ב) ועמש"כ לקמן נא בס"ד ולולי דבריהם הייתי אומר דלכה"ד כשרים שניהם ויתורץ הכל בזה ומה שהשיב רבי מאבנט ואמאי לא נאמר דחוץ ממנו ועת"י שם (כג ב) שעמדו בזה נ"ל ליישב משום דר"ד אמר כשרין להדיוט דקשה דהא אפי' לכה"ג כשרים לכה"ש לדידיה וכדאמר באידך ברייתא שלא ישתמש בהם יוה"כ אחר דמשמע דלכה"ש כשרים לו וע"כ משום דהאבנט אינו ראוי לו דאבנטו של כה"ג בכה"ש לכ"ע של כלאים להכי קאמר להדיוט דלדידיה מתכשרים כל הד' בגדים ולכן מקשה רבי שפיר דגם להדיוט אינו ראוי האבנט:

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵעוֹלָם לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. נראה לי בס"ד לפרש הענין על פי מה שכתב מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל (בשערי קדושה חלק ג' שער וא"ו) כי ד' עולמות הן הנקראים אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה] ולמטה מכולם עולם השפל הנחלק לארבעה יסודות ונחלקות כעין עשר ספירות, ונתבאר כי בכל עולם יש אור פנימי הם העשר ספירות וחוצה להם אור מחצב הנשמות והוא גם כן נחלק לעשרה, וחוצה לו אור מחצב המלאכים והוא גם כן נחלק לעשרה, וחוצה לו אור חשוך של מחצב הקליפות וגם כן נחלק לעשרה, וחוצה לו העולם עצמו שהם הרקיעים שבאותו עולם והם גם כן נחלקים לעשר בחינות.
וזה הוא ענין מראות יחזקאל הנביא ע"ה הנקרא מעשה המרכבה, להיות המדרגות מורכבות זו על זו ותחלה נפתחו השמים שערי הרקיעים ומשם נכנס אל הקליפות, וזהו שנאמר (יחזקאל א, ד) 'וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ' ומשם נכנס למחיצת המלאכים, כנודע כי בין כל אור ואור יש פרגוד מפסיק, וזהו סוד הנעלם שיש בענין הַ'חַשְׁמַל' כי הוא בגימטריא מַלְבּוּשׁ [378] ואז ראה עשר כיתות המלאכים אשר כולם נחלקים לארבע חיות וד' מחנות שכינה, וזהו שנאמר 'וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת' ומשם נכנס אל הכסא שהוא אור מחצב הנשמות בסוד האבות הן הן המרכבה, ומשם הגיע אל אור העשר ספירות עצמן שהוא אור הפנימי שבכל העולם שהוא הנקרא אדם העליון, כמו שנאמר (יחזקאל א, כו) 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה' עד כאן דבריו זלה"ה יעוין שם:
ובזה תבין מה שאמר רבי יוסי מֵעוֹלָם לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה שהיא סוד המלכות שבעשר ספירות לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה הוא אור מחצב הנשמות, שהוא גם כן נחלק לעשרה שהוא עומד חוצה מאור העשר ספירות, וכן נמי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה מאור מחצב הנשמות לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה הוא אור מחצב המלאכים שהוא חוצה לו, שגם הוא נחלק לעשרה, שלכן כתב הרב ז"ל במחצב הזה שראה עשר כיתות המלאכים.
והשתא לפי דברי רבי יוסי מה שנאמר (שמות יט, כ) 'וַיֵּרֶד הֳ' עַל הַר סִינַי' אשר הוא 'לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים' כדמשני בגמרא, הכונה הוא דאור השכינה שהיא המלכות שבעשר ספירות אשר במחצב הספירות שהוא אור פנימי, לא בקע ועבר כל אותם המדריגות שהם עומדים חוצה שהם המחצבים שמנה אותם רבינו ז"ל כנזכר לעיל אלא ירד במרכבה כלומר בהיות כל המדרגות של המחצבים הנזכרים מורכבים זה על זה, ואור השכינה של מחצב הספירות רוכב עליהן ולהיות כי כל המדרגות של המחצבים הנזכרים הם כולם נחלקים לעשרה, להכי קרי להו עשרה טפחים בדרך רמז.
ומה שאמר טְפָחִים ולא אמר אמות, נראה כי טפח הוא ארבעה גודלים, ואלו המדרגות של מחצבים הנזכרים אשר אור השכינה שבספירות רוכב בהם המה ארבעה, וכולם בחינת עשר עשר דאור העשר ספירות הוא אור פנימי, וחוצה לו אור מחצב הנשמות שהוא נחלק לעשרה הרי זה מדרגה אחת, וחוצה לו אור מחצב המלאכים שנחלק גם כן לעשרה הרי מדרגה שנית, וחוצה לו אור חשוך שהוא מחצב הקליפות וגם כן נחלק לעשרה הרי מדרגה ג', וחוצה לו הרקיעים שהוא העולם עצמו, וגם כן זה נחלק לעשרה כמו שכתבנו לעיל, והרי זו מדרגה ד', ואלו המדרגות של המרכבה שהם עשר עשר הרכין הקב"ה על הר סיני ואור שכינתו רוכב עליהם. ולזה אמר רז"ל בנועם לשונם ברמז דק 'לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים' דרמזו בזה על כל המדרגות הנזכר לעיל שהם עשרה עשרה בכל מחצב ומחצב ודוק היטב.
ואומרו 'וְלֹא עָלָה מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם' נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא דחגיגה (חגיגה יב:) שבעה רקיעין הן וילון אינו משמש כלום וכו', ערבות שבו צדק ומשפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים, ושם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם, שנאמר (תהלים סח, ה) 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' עיין שם. ופרשנו דכסא הכבוד דנקיט כאן הוא אור מחצב הנשמות, ומה שאמר מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם היא אור מחצב הספירות, שעליו אמר יחזקאל המלך ע"ה (יחזקאל א, כו) 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה'.
ומה שאמר כאן רבי יוסי מֵעוֹלָם לֹא עָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם הוא על אור מחצב הנשמות, וקרי ליה מָּרוֹם, כי הוא למעלה מאור מחצב המלאכים, ומקשי בגמרא וְהָא כְּתִיב (שמות יט, ג) 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים' שהוא מחצב הנשמות הנקרא כסא הכבוד, כי אֱלֹקִים גימטריא הַכִּסֵּא [86]? ומשני 'לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה' רוצה לומר למטה מעשרה חלקים שיש בעולם הכסא, וכונתו לומר בחלק העשירי שבעשירי שבו דוקא, והדר מקשי וְהָכְּתִיב (איוב כו, ט) 'מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ' דמשמע שהגיע שם בכולו? ומשני 'אִשְׁתַּרְבֵּב לֵיהּ כִּסֵּא עַד עֲשָׂרָה' פירוש עד חלק העשירי שבעשירי שבעולם ההוא ונקיט ביה.

מֵעוֹלָם לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. קשא מנא ליה הא, ודילמא הכי קאמר (תהלים קטו, טז) 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ' לבדו דאין אדם עולה למרום, אבל אין הכי נמי השכינה יורדת לארץ, ולא בא הכתוב אלא לשלול האדם מן השמים בלבד?
ונראה לי בס"ד דיליף מסיום הכתוב דאמר 'וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם' למאי אצטריך למימר זה, והא קא חזינן דהארץ נתן לבני אדם? אלא ודאי בא ללמד דאין השכינה יורדת לארץ, והכי קאמר השמים חלוטה לה' דוקא, והארץ חלוטה לבני אדם דוקא.
ועדיין קשא אם הכתוב בא ללמד כך שהשמים היא מושב יקר להשי"ת לבדו, איך יתכן לומר כן והלא איכא מלאכים בשמים?
ונראה לי בס"ד דהכתוב תיקן כל זה בנועם דבריו היטב, דהא בשמים אמר 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ' ובארץ לא נקיט 'וְהָאָרֶץ אֶרֶץ לִבְנֵי אָדָם', אלא אמר 'וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם', והיינו ללמד כי מושב המלאכים גם כן נקרא שָׁמַיִם, דלגבי דידן יושב ארץ חשיב מקום המלאכים שמים, ולגבי מקום שכינתו יתברך חשיב ארץ, וכמו שכתוב בפתיחת אליהו זכור לטוב כיוצא בזה שאמר אתקריאו גופא לגבי לבושין דמכסיין עליהון, על כן מקום המיוחד לשכינתו יתברך לבדו הוא השמים של מקום שאנו קורין אותו גם כן בשם שמים, ולזה אמר 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ', פירוש השמים של שמים אלו שאנו רואין היא להשי"ת לבדו, וְהָאָרֶץ כולה נָתַן לִבְנֵי אָדָם.

וְהָכְּתִיב: "וַיֵּרֶד הֳ' עַל הַר־סִינַי"! לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. הא דלא הקשה מפסוק (בראשית יא, ה) 'וַיֵּרֶד הֳ' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם'? משום דהתם פשיטה דירד באויר דהוה למעלה מעשרה טפחים שהוא חשיב מקום פטור בהלכות שבת, ורבי יוסי קאמר לא ירדה באויר שהוא למטה מעשרה טפחים מעל הארץ.
מיהו קשה דהוה ליה להקשות מפסוק פרשת לך לך דכתיב (בראשית יז, כב) 'וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹקִים מֵעַל אַבְרָהָם' דמשמע טפי עליו ממש הוה! וכן מפסוק (בראשית כח, יג) 'וְהִנֵּה הֳ' נִצָּב עָלָיו'?
ונראה לי בס"ד דהשראת שכינה שתהיה על הצדיק במראה הנבואה ורוח הקודש או במראה החלום זה הוא ענין בפני עצמו ולא איירי רבי יוסי בהכי אלא איירי בהשראת אור שכינה באיזה מקום שבעולם הזה. ודע שאף על גב דהתרצן תירץ על פסוק 'וַיֵּרֶד הֳ' עַל הַר סִינַי' דאינו עַל ממש, אלא גם זה הוא למעלה מעשרה טפחים, עם כל זה הקשה לו מן (זכריה יד, ד) 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים' משום דלשון 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו' משמע על הקרקע דאין לשון עמידה נופל על עמידת האור באויר דעמידה משמע חניה בדבקות האור על המקום, והמקשן חשב אולי יתרץ לו לעתיד לבוא שאני דנטהר אויר הארץ כדכתיב (זכריה יג, ב) 'וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ', ועם כל זה תירץ לו גם הכא יש לומר 'לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים', ונקיט עמידה בלשון מושאל ואינו ממש.

וְהָכְּתִיב: "מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּה, פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ", וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: מְלַמֵּד, שֶׁפֵּרַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו [לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה]!. הקשה הרי"ף ז"ל למה הביא הא דרבי תנחום, והלא קושייתו היא מן הכתוב עצמו?
ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דחגיגה (חגיגה יג.) על פסוק (יחזקאל א, טו) 'וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת', אמר רבי אלעזר: מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות עיין שם, ואם כן יש לומר לזה המלאך שמגיע לחיות שהם נושאים הכסא אומר הכתוב עליו מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּה הוא פַּרְשֵׁז עֲנָנוֹ של משה רבינו ע"ה לשמרו.
אי נמי יש לפרש למלאך מט"ט שר הפנים קורא אותו הכתוב מְאַחֵז פְּנֵי, והוא פַּרְשֵׁז של משה רבינו ע"ה עֲנָנוֹ, לכך הביא דברי רבי תנחום דקאמר להדיה פירש 'שֶׁפֵּרַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ עָלָיו'.

צֵא וּלְמַד מִפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשִׂיתָ לוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב". מַה לְּהַלָּן טֶפַח, אַף כָּאן טֶפַח. קשא אעיקרא דדינא למה בכל הכלים פירש מדת ארכן ורחבן ובכפורת סתם וצריכין אנחנו ללמוד קומתה טפח מן השלחן?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דהכפורת הפרוסה על הארון היא כנגד תורה שבעל פה, ולכן כַּפּוֹרֶת אותיות תּוֹרָה פ' רוצה לומר כנגד תורה שהיא בפה, אך הארון עם הלוחות כנגד תורה שבכתב שבו הלוחות שהיא תורה שבכתב כי כל תורה שבכתב רמוזה בעשרת הדברות שבלוחות ולכן הכפורת קומתה טפח שהוא ד' גודלין כנגד ד' חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] שהם בתורה שבעל פה, וכנגד ד' פעמים שצריך הרב לשנות תורה שבעל פה לתלמודו, וכמו שאמרו רז"ל (שמות רבה מ,א) על פסוק (איוב כח, כז) 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ', מיהו שיעור זה ניתן לעכב שלא יפחות מן ד' פעמים, אבל למעלה אין לה שיעור וכל המרבה לשנות יותר הרי זה משובח, צא ולמד מן רבי פרידה דהיה שונה לתלמידו ארבע מאות פעמים משום דלא מצי למגמר בפחות מהכי (עירובין נד:)! ובזה מובן הטעם כי שיעור הטפח המורה על ד' פעמים לא נכתב בפירוש ללמד כי אין זה שיעור מוחלט אלא כל המרבה על זה השיעור הרי זה משובח.
ועוד נראה לי בס"ד סמך הכתוב בשיעור הכפורת, ללמדו מן מדת השלחן, כי ידוע השלחן רומז לעושר, וכמו שנאמר רז"ל (בבא בתרא כה:) הרוצה להעשיר יצפין, וסמניך שלחן בצפון, ורמז הכתוב מדת הכפורת של הארון הרומזת לתורה, כנודע במדת השלחן הרומז לעושר, ללמד שיהיה האדם שש בדברי תורה כאשר שש בעושר, וכמו שנאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קסב) 'שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב', וישים לב לשמור דברי תורה בלבו כאשר שם לב לשמור עושרו מכל הפסד ונזק.
ועוד נראה לי בס"ד שהניח הכתוב בכפורת הרומזת לתורה שבעל פה, דבר אחד שלא פרשו שצריך שנלמוד אותו מן פחות שבכלים שהוא כלי חרס, וכמו שנאמר בגמרא דתענית (תענית ז.) אמר רבי אושעיה למה נמשלו דברי תורה בשלשה משקין הללו במים וביין ובחלב? לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, פירוש במאני דפחרא, כך אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה! עיין שם, ולכך הניח דבר אחד בכפורת הרומזת לתורה שבעל פה, ללמדו מן פחות שבכלים, כדי שאנחנו נלמוד דבר אחד בענין גאוה וגדולה בד"א [בדרך אגב] מן פחות שבכלים שהוא כלי חרם שתהיה דעתו של אדם שפלה בדברי תורה:

וּמַאי 'כְּרוּב'? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כְּרַבְיָא, שֶׁכֵּן בְּבָבֶל קוֹרִין לִינוּקָא 'רַבְיָא'. יש לדקדק ד'כְּרוּב' הוא אַפֵּי זוּטְרֵי ו'אָדָם' אַפֵּי רַבְרְבֵי, למה באדם נקיט (יחזקאל י, יד) 'פְּנֵי אָדָם' ולא נקטיה בכ"ף הדמיון, וּבְּאַפֵּי זוּטְרֵי נקיט 'כְּרוּב' שהוא רוצה לומר ככרוב בכ"ף הדמיון, והוה ליה למימר פְּנֵי רַבְיָא או פְּנֵי נַעַר, ולמה נקיט כ"ף הדמיון.
ונראה לי בס"ד בכרוב שהוא אפי זוטרי יש רמז שבזמן שאין עושין רצונו של מקום יעשה עמהם חסד לדון אותם כקטנים שאינם בר חיוב וכמו שאמרו במפרשים על פסוק 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ', ובאמת הם גדולים ובני חיובא אך בחסדו ידון אותם כנער, ולכן באפי זוטרי נקיט 'כְּרוּב' שהוא רוצה לומר ככרוב בכף הדמיון אבל אפי רברבי רמז כשהם עושין רצונו של מקום שנותן להם הקב"ה שכר מצות ואין שם כף הדמיון, כי באמת גדולים הם ובני חיובא הם ויש להם שכר משורת הדין, לכן נקיט 'פְּנֵי אָדָם' ולא נקיט כף הדמיון.

בתוס' בד"ה ומסגרתו למטה כו' ובפרק המוכר את הבית גבי דף של נחתומין מסקינן כו' עכ"ל. נראה דהא דפשיטא להו השתא דדף של נחתומין הוי כטבלא המתהפכת שראוי להשתמש משני צדדין וחלקה היא משני צדדין היינו משום דמסיק התם שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן ואי אינה מתהפכת אפילו מדרבנן לא הוי מטמאת כדמסקו התוספות בסוף דבכל הש"ס משמע דפשוטי כלי עץ אינו מטמא אפילו מדרבנן אלא ע"כ משום דמתהפכת ולפי זה מצינו למימר דלמאי דפסקו התוס' בסוף הדיבור דאיכא למימר דדף של נחתומין משמשת אדם ומשמשי אדם ומש"ה מיטמאת מדרבנן שפיר מצינן למימר דאינה מתהפכת כגון שאינה חלקה משני צדדים דבהדיא כתב רש"י ז"ל במנחות דטבלא המתהפכת היינו דוקא שחלקה משני צדדין ומעתה אין צורך לידחק כמ"ש תוס' בסוף הדיבור דאי הוי דף של נחתומין משמש אדם ומשמשי אדם הוי ניחא טפי וכתב מהרש"א ז"ל היינו כשינויא קמא דסוגיא דפרק המוכר את הבית היינו כמ"ד מסגרתו למעלה היה ומדרבנן טמאה ומדאורייתא תיבעי וזה דוחק דהא השתא קיימו התוס' בשינויי אחרינא ולמאי דפרישית א"ש אפילו למ"ד מסגרתו למטה היתה ואפ"ה לא הוי אלא מדרבנן דדף אינה מתהפכת כן נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז קשה מה הועיל ר"ת בפירושו דסוגיא דטבלא המתהפכת במנחות היינו דוקא כאותה של שלחן שיש לה בית קיבול מלמטה לצד שני ולא דמי לדף של נחתומים דא"כ אכתי אמאי מטמאים חכמים בדף מדרבנן הא בכל דוכתי פשיטא לן דפשוטי כלי עץ אינה מטמאה אף מדרבנן ואי ס"ל לר"ת האי סברא משמשת אדם ומשמשי אדם וס"ל דאסמכתא בעלמא היא מדרבנן אם כן מעיקרא לא קשיא מידי דהא איכא למימר דדף של נחתומין אינה מתהפכת ואפ"ה טמאה מדרבנן לכך נראה דר"ת סבר בפשיטות דדף של נחתומין ראויה להשתמש משני צדדין שחלקה היא למטה כמו למעלה וזה דוחק. מיהו בתירוץ שני של תוס' שפיר איכא למימר כדפרישי' מעיקרא ודוק היטב:

בא"ד וצ"ל דהא דאמרינן בדף כו' עכ"ל והא דלא חייש לקושיא קמייתא דר"ת מהא דאמרינן בפ' אלו מומין בהנך דחזו למדרסות דוקא י"ל דאינה קושיא כ"כ דאיכא למימר דטבלא המתהפכת שראויה להשתמש משני צדדין כשיש לה תוך חשיבי וכ"כ התוס' במנחות ע"ש:

בא"ד ועוד י"ל דהא דמבעיא לן בטבלא המתהפכת היינו משום דמשמשת אדם כו' עכ"ל נראה דהשתא משמע להו דתרתי בעינן שהיא מתהפכת ושתהא ראויה לשמש אדם ומשמשי אדם והא דקאמר בת"כ ומה ראית היינו משום דסולם וקולב נמי ראוין להשתמש משני צדדים כן נ"ל. מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת ר"ת דהא דאמרינן במנחות טבלא המתהפכת היינו משום דסתם טבלא מתהפכת והיינו דקשיא להו מדף של נחתומין בפשיטות א"כ י"ל השתא בתירוץ זה של תוספת נמי אין לחלק בטבלא בין מתהפכת לאינה מתהפכת וא"כ צריך לפרש במסקנת התוס' כפירוש מהרש"א ז"ל אבל כבר כתבתי שזה דוחק לכך נראה כפירוש ראשון שכתבתי ודו"ק:

והא דקשיא להו מכל הנך דאפילו מדרבנן אינן מטמאין היינו משום דכל הנך לא שייך לחלק בין מתהפכת דראויין משני צדדין לכך הוכרחו לחלק דאינן משמשי אדם כיון דקושטא דמלתא הכי הוא כן נ"ל ודו"ק:

והכתיב מאחז פני כסא וכו' ואמר ר' תנחום וכו' הקשה הרב מהר"י פינטו אמאי המקשן הוצרך לדרשת ר' תנחום והלא שפיר מצי לאקשויי בלי מימרת ר' תנחום וראה בעיניך דלר' תנחום דחי למטה מעשרה והדר פריך מקרא לחוד והכתיב מאחז פני כסא אלמא קרא אלים מדרשת ר' תנחום. ומה שתירץ הרב ז"ל דבריו מגומגמים הרבה מתוך הסוגיא דלכ"ע משה עלה אלא דקאמר דהגם דעלה כמה רקיעים לא הגיע עד מקום השכינה ממש רק למטה מעשרה ובזה אין מקום למ"ש הרב הנז' ואם הוריד הכסא למטה אצלנו וכו' דזה לא יש ס"ד בעולם רק שהוריד הכסא ממקום השכינה עשרה טפחים והיא ברומן של רקיעים ועולמות עליונים וזה לפי דבריו של הרב ז"ל ועוד יש לדקדק בלשון הרב ז"ל כאשר יושת עליו עין המעיין ואין להאריך:
ולעיקר קושיתו אפשר לומר דאי מקרא לחוד לא הוה מצי למפרך דנאמר דהפסוק לא מיירי במשה רבינו ע"ה וכמו שפירשו המפרשים עיין בדבריהם אמטו להכי אצטריך לדר' תנחום דהוא מפרש קרא במשה רבינו ע"ה ודריש שפירש מזיו שכינתו עליו ודוק:

(ה א) א"ר תנחום מלמד שפירש וכו'.—אולי שבר' תנחום נתכוונו למדרש תנחומא החדש (=הוצ' בובר) פ' תשא סי' יג, דשם איתא: "והגין עליו הקב"ה ופירשו מזיו שכינתו עליו". וכעין זה כתבתי בשבת כב א.