יומא פא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: זר שכוסס שעורים של תרומה, שאוכלן שלא כדרך אכילתן - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. לפי שנאמר בתרומה [ויקרא כב]: "איש כי יאכל קודש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש". ודרשינן: כי יאכל - פרט למזיק.

אמר רב שיזבי אמר רבי יוחנן: זר שבלע [על אף שלא לעס] שזפין של תרומה, והקיאן, ואכלן אדם אחר -

הראשון משלם קרן וחומש. לפי שגם בליעת שזיפים נחשבת דרך אכילה.

והשני שאכל אותן לאחר ההקאה, שלא היו ראויים אז לאכילה אלא רק להסיקן בתנור, אין משלם אלא "דמי עצים" לראשון בלבד, ואינו משלם דבר לכהן, כיון שהראשון קנה אותן באכילתו והתחייב בדמיהן לכהן.

שנינו במשנה: האוכל והשותה אין מצטרפין.

מאן תנא?

אמר רב חסדא: משנתנו - במחלוקת היא שנויה, ואליבא דרבי יהושע היא.

דתנן [במסכת מעילה יז א]: כלל אמר רבי יהושע בצירוף דברים טמאים לשיעור טומאה:

כל דבר, שזמן טומאתו ושיעורו לטומאה שוה לזמן טומאתו ולשיעור טומאתו של הדבר המצטרף אליו - מצטרף הדבר הטמא האחד לחבירו השני הטמא, לשיעור טומאה.

אבל אם הוא שוה לחבירו רק בזמן טומאתו ולא שוה לו בשיעורו לטומאה, או שוה לו בשיעורו לטומאה ולא שוה לו בזמן טומאתו, או שלא שוה לו בזמן טומאתו ולא בשיעורו - אין מצטרפין.

והיינו, שאין מצטרפים אפילו לטמא לזמן המועט, ששניהם שוים בו, ובשיעור ששניהם שוים בו.

אבל לדברי חכמים מצטרפים הם לטמא - לזמן מועט ששניהם שוים בו, ולפי השיעור שהם שוים בו.

ולפי דברי חכמים, הוא הדין באכילה ושתיה ביום הכיפורים, שעל אף ששיעוריהם שונים, הם יכולים להצטרף לשיעור ששניהם שוים בו [דהיינו לגדול מביניהם].

רב נחמן אמר: משנתנו - אפילו תימא רבנן היא, לפי שיש לחלק בין צירוף לטומאה ובין צירוף ליום הכיפורים.

כי עד כאן לא קא אמרי רבנן התם, אלא לענין טומאה, שיכולים להצטרף שתי טומאות בעלות שני שיעורים, היות ד"שם טומאה" - חד היא.

אבל הכא חיובו משום יתובי דעתא הוא, והאי שאוכל חלק משיעור אכילה וחלק משיעור שתיה, על אף שבצירופם יחד יש בהם שיעור, אבל עדיין לא מיתבא דעתיה של האדם בכך, עד שיאכל שיעור שלם של אכילה או שתיה כשלעצמם.

וכן אמר ריש לקיש כרב חסדא: משנתנו במחלוקת שנויה, ורבי יהושע היא. דתנן: כלל אמר רבי יהושע וכו'.

ורבי יוחנן אמר כדברי רב נחמן: אפילו תימא רבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה, אבל הכא משום יתובי דעתיה הוא - והאי, לא קא מיתבא דעתיה.

מתניתין:

א. אכל כשיעור אכילה ושתה כשיעור שתיה בהעלם אחד, שלא נודע לו מהחטא בין האכילה לשתיה - אינו חייב אלא חטאת אחת, לפי שאיסור אחד הוא.

אבל אם אכל ועשה מלאכה - חייב שתי חטאות, לפי ששני איסורים נפרדים הם.

ב. אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה, מחמת שהם מרים.

וכן אם שתה ציר מים הזבים מהדגים, או מורייס, שומן הזב מהדג, שאינם ראויים לשתיה מצד עצמם, אלא ראויים רק לטבל בהם - פטור.

גמרא:

אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה של "לא תעשה" במצות עינוי ביום הכיפורים, אלא רק במצות עשה "תענו את נפשותיכם"?

משום דלא אפשר לכתוב את העינוי בלשון אזהרה.

כי היכי נכתוב קרא?

נכתוב רחמנא "לא יאכל" - אכילה היא בכזית ועינוי הוא בככותבת.

נכתוב רחמנא "לא תענה" - קום אכול משמע.

מתקיף לה רב הושעיא: נכתוב רחמנא: "השמר, פן - לא תענה".

ולשון כזאת משמעותה לא תעשה.

ומשנינן: אם כן, שיהיה כתוב בפסוק "השמר" ו"פן" - נפישי להו לאוי. כל "השמר" ו"פן" משמשים כאיסורי לאוים, ונמצא שיהיו שני לאוים, בעוד שכונת התורה לאסור את העינוי בלאו אחד.

מתקיף לה רב ביבי בר אביי: נכתוב רחמנא "השמר במצות ענוי", ויהיה זה לאו אחד!?

ומשנינן: אם כן לא יהיה כלל איסור לאו בלשון זה, לפי הכלל ש"השמר דלאו" - הוא לאו, אבל "השמר דעשה" - הרי הוא עשה.

מתקיף לה רב אשי: נכתוב "אל תסור מן העינוי ".

ומסקינן: קשיא.

ותנא בברייתא מייתי לה מביא את אזהרת העינוי מהכא:

[במדבר כט] "ועניתם את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו".

יכול יהא ענוש כרת אפילו על תוספת הזמן שמוסיפים בו מהחול על הקודש באיסור מלאכה?

תלמוד לומר [ויקרא כג] "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה".

על עיצומו של יום - ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה.

יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על אכילה או שתיה בזמן התוספת מהחול על הקודש על עבירת העינוי?

תלמוד לומר: "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה - ונכרתה".

על עיצומו של יום - ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי.

יכול לא יהא הזמן הזה בכלל עונש כרת, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה בלאו?

תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה". על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה.

יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר בלאו על תוספת עינוי.

ודין הוא שלא יהא מוזהר על תוספת עינוי:

כי, ומה מלאכה, שנוהגת בשבתות וימים טובים - אינו מוזהר עליה בתוספת.

עינוי, שאינו נוהג בשבתות וימים טובים - אינו דין שלא יהא מוזהר עליו!

אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו.

מניין?

לא יאמר עונש במלאכה - דגמר מעינוי.

ומה עינוי, שאינו נוהג בשבתות וימים טובים - ענוש כרת.

מלאכה, שנוהגת בשבתות וימים טובים - לא כל שכן שענוש עליה כרת!

ואם כן, למה נאמר עונש כרת במלאכה?

כדי שיהיה הכתוב הזה מופנה, פנוי לדרשה - להקיש ולדון ממנו גזרה שוה:

נאמר עונש כרת בעינוי, ונאמר עונש כרת במלאכה.

מה מלאכה - לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף עינוי - לא ענש אלא אם כן הזהיר עליו.

ואומרת הגמרא: איכא למיפרך: מה לעינוי

- שלא הותר מכללו, שהכל חייבים בו, תאמר במלאכה - שהותרה מקצתה מכללה בעבודת המקדש!

אלא, לא יאמר עונש בעינוי, דגמר ממלאכה: מה מלאכה, שהותרה מכללה, ענוש כרת.

עינוי, שלא הותר מכללו - לא כל שכן!

ואם כן, למה נאמר עונש בעינוי?

כדי שיהיה פסוק זה מופנה לדרשה - להקיש ולדון ממנה גזרה שוה:

נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה.

מה מלאכה - ענש והזהיר, אף עינוי - ענש והזהיר.

איכא למיפרך: מה למלאכה - שכן נוהגת בשבתות וימים טובים, תאמר בעינוי - שאינו נוהג בשבתות וימים טובים.

אמר רבינא: האי תנא בגזירה שוה של "עצם - עצם" ["עצם היום הזה"] שנאמר בין בעינוי ובין במלאכה, גמר.

ואומרת הגמרא שגזירה שוה זו ניתן לומר רק כאשר הפסוק הזה מופנה פנוי לדרשה של הגזירה שוה.

דאי לא מופנה - איכא למיפרך, כדפרכינן.

ומבארת הגמרא: לאי כיצד אפנויי מופנה:

היות וחמשה קראי כתיבי במלאכה.

חד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא.

וחד לעונש דיממא, וחד לעונש דליליא.

וחד [הכתוב החמישי] לאפנויי: למגמר בגזירה שוה לאזהרת עינוי מאזהרת מלאכה, בין דיממא בין דליליא.

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ביום הכיפורים "עינוי" ונאמר להלן באונס נערה המאורסה "עינוי".

מה להלן - לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר באזהרת לאו.

אף כאן - לא ענש הכתוב על עינוי ביום הכיפורים אלא אם כן הזהיר.

רב אחא בר יעקב אמר: יליף "שבת שבתון" משבת בראשית.

מה להלן - לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן - לא ענש אלא אם כן הזהיר.

שכוסס (מכרסם) שעורים של תרומה שלא נטחנו ולא נאפו — משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש, וטעמו: שנאמר: "כי יאכל" (ויקרא כב, יד), פרט למזיק ואכילת שעורים אינה נחשבת כאכילה.

אמר רב שיזבי אמר ר' יוחנן: זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר אחר כך, ראשון שאכלן — משלם קרן וחומש שהרי נהנה משזיפי התרומה, ומשעה שנהנה נתחייב בדמיהם והרי הם שלו, ולכן השני שאכלם לאחר מכן, חייב לשלם לו תמורתם. ומכיון שלאחר שהקיאם הראשון שוב אינם ראויים אלא להסקה ואין השני אלא כאוכל עצים בלבד, לכן כשמשלם תמורתם — אין משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד.

א במשנה שנינו כי האוכל והשותה אין מצטרפין. ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] הסבור כן? אמר רב חסדא: במחלוקת שנויה הלכה זו, ושיטת ר' יהושע היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כלל אמר ר' יהושע: כל שסוג טומאתו (כגון טומאת ערב) ושיעורו לענין טומאה (כגון בכזית) שוה (כגון: שני חצאי זיתים משני מתים, או משתי נבילות, או שני חצאי עדשה משני שרצים) — מצטרף ונעשים שניהם כשיעור אחד לטמא, אולם אם היתה

טומאתו שוה ולא שיעורו (כגון: חצי זית מן השרץ וחצי זית מן הנבילה), או שיעורו ולא טומאתו (כגון: חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבילה), וכל שכן כשלא טומאתו ולא שיעורו שוים — אין מצטרפין. ואף כאן, אף שגם אכילה וגם שתיה אסורים כל אחד כשלעצמו, כיון שאין שיעורן שוה — אין מצטרפין.

רב נחמן אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כאן כשיטת רבנן [חכמים] שם, עד כאן לא שמענו כי קא אמרי רבנן התם [שאמרו חכמים שם] שדברים בשיעורים שונים מצטרפים, אלא לענין טומאה, כיון ששם, מושג, הטומאה חד היא [אחד הוא] ולכן על ידו מצטרפים סוגים שונים. אבל הכא [אבל כאן] — משום יתובי דעתא [ישוב הדעת] הוא, והאי לא מיתבא דעתיה [וזה, אכילה ושתיה יחד אינו מיישב את דעתו].

וכן אמר ריש לקיש: שאלה זו, אם אכילה ושתיה כאחת מצטרפים לכדי שיעור לחייב ביום הכיפורים, במחלוקת היא שנויה, והשיטה שהובאה במשנה כי אינם מצטרפים, שיטת ר' יהושע היא, דתנן כלל אמר רבי יהושע כו' וכפי שאמר רב חסדא. ור' יוחנן אמר כדברי רב נחמן: אפילו תימא רבנן [תאמר שהיא כשיטת חכמים], עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [שאמרו חכמים שם] אלא לענין טומאה, אבל הכא [כאן], משום יתובי דעתא [ישוב הדעת] הוא, והאי לא קא מיתבא דעתיה [וזה אינו מיישב דעתו].

ב משנה אכל ושתה בהעלם אחד (בשגגה אחת), כגון ששכח שיום הכיפורים היום — אינו חייב להביא אלא קרבן חטאת אחת. אולם אם אכל ועשה מלאכה בשגגה, שמקור איסורם בשני מצוות לא תעשה אחרות — חייב שני חטאות, לפי שהם שני גופי עבירה נבדלים. אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה או שתה משקין שאינן ראוין לשתיה, או ששתה ציר היוצא מן הדגים או מורייס (ציר מלוח שכובשים בו דגים) — פטור, לפי שאין זו דרך שתיה.

ג גמרא אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי? כלומר: מדוע לא אמרה התורה בצורה מפורשת איסור זה של אכילה ושתיה ביום הכיפורים — משום דלא [שאי] אפשר, היה לכתוב אלא בצורה זו. ומסביר: היכי [כיצד] נכתוב? נכתוב רחמנא [אם תכתוב התורה]: "לא יאכל ביום הכיפורים"— אולם לשון אכילה בדרך כלל מורה על איסור אכילה בכזית ואילו ביום הכיפורים השיעור הוא בככותבת! נכתוב רחמנא [ואם תכתוב התורה]: "לא תענה", אולם לשון "לא תעונה" הרי מורה על שלילת העינוי, וקום ואכול משמע. ולכן נכתב: "הנפש אשר לא תעונה".

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הושעיא: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] באופן זה: "השמר פן לא תענה"! ומשיבים: אם כן נפישי להו לאוי [מרובים יהיו בהם הלאוים], שהרי גם לשון "השמר", "פן", וגם "לא" — הם ביטויים של איסור לא תעשה, והיינו אומרים איפוא שיש שלושה איסורים באכילה זו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ביבי בר אביי: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה]: "השמר במצות ענוי"! ודוחים: אם כן נאמר כי לשון "השמר" הכתובה לפני איסור לאו — כלאו היא נחשבת, אולם לשון "השמר" הכתובה לפני עשה — הריהי נחשבת כמצות עשה, ונבין מלשון הכתוב כאן שאכן יש מצות עשה בעינוי, אבל אין בכך משום איסור לא תעשה! מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: נכתוב [שתכתוב התורה]: "אל תסור מן העינוי", שמשמעותה איסור לא תעשה! ואומרים: אכן, קשיא [קשה], שאכן יכול היה לכתוב בלשון כגון זו, שיש במשמעותה שלילה מפורשת.

על גוף איסורי האכילה והמלאכה אומרים: ותנא מייתי לה מהכא [והתנא מביא, לומד אזהרה זו לעינוי ביום הכיפורים מכאן]: נאמר: "ועניתם את נפשתיכם כל מלאכה לא תעשו" (במדבר כט, ז). ודנים: יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה שיתחייב על מלאכה שעשה בזמן שמוסיפים מן החול על הקודש בערב יום הכיפורים — תלמוד לומר: "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה" (ויקרא כג, ל), ללמדנו: על עשיית מלאכה בעיצומו של יום, על היום עצמו, הריהו ענוש כרת, אבל אינו ענוש כרת על תוספת מלאכה.

יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי, שאם אכל בתוספת יום הכיפורים יהא חייב — תלמוד לומר: "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה" (ויקרא כג, כט) לומר: על אכילה בעיצומו של יום ענוש כרת, אבל אינו ענוש כרת על תוספת עינוי.

יכול לא יהא העושה מלאכה בזמן הנוסף בכלל עונש כרת אבל יהא מוזהר במצוות לא תעשה על תוספת מלאכה — תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" (ויקרא כג, כח), לומר: על עיצומו של יום הוא מוזהר שלא לעשות בו מלאכה, אבל אינו מוזהר על תוספת מלאכה.

יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי, שאם לא נתענה בתוספת יום הכיפורים יעבור על מצות לא תעשה — אין לומר כן, שהרי דין (סברה) הוא שאינו כן, ומה מלאכה שנוהגת איסורה גם בשבתות וימים טובים — אינו מוזהר עליה על תוספת קדושת היום, עינוי, שאינו נוהג בשבתות ויום טוב — אינו דין שלא יהא מוזהר עליו על תוספת זו?! עד כאן לגבולות האיסור.

ומעירים: אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מניין. ומעתה נלמד: לא יאמר ויפרש בתורה עונש כרת בעושה מלאכה, דגמר [שנלמד הדבר] בהיקש מעינוי; ונאמר כך: ומה מצות עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים — ענוש כרת אם לא התענה. איסור מלאכה שנוהגת בכל שבתות וימים טובים — לא כל שכן שנוהג אף ביום הכיפורים? אם כן למה נאמר במפורש עונש למלאכה — מופנה (נשאר פנוי) להקיש ולדון ממנו גזרה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה — לא ענש אלא אם כן הזהיר תחילה בלאו, אף עינוי לא ענש אלא אם כן הזהיר.

ודוחים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, להקשות] את ההשוואה הזאת, כיצד: מה לעינוי שלא הותר מכללו שמצות העינוי חלה על כל ישראל, תאמר במלאכה שהותרה מכללה שהרי מותר לעשות את עבודות הקודש במקדש ביום הכיפורים! וכיון שכך אין הוכחה שמצות עינוי קלה ממצות מלאכה!

אלא כך יש לומר: לא יאמר עונש בעינוי, דגמר [שהוא לומד] בקל וחומר ממלאכה. כיצד? מה מלאכה שהותרה מכללה בעבודת המקדש ביום הכיפורים בכל זאת — ענוש כרת עליה, עינוי שלא הותר מכללו — לא כל שכן שהעובר ואינו מתענה שחייב כרת. אם כן למה בכל זאת נאמר — הרי זה מופנה ללא צורך, אלא להקיש ולדון ממנה גזירה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה ענש והזהיר — אף עינוי ענש והזהיר.

ודוחים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, להקשות] ולומר להיפך: מה למלאכה — שכן איסורה נוהגת בשבתות וימים טובים. תאמר בעינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים!

אמר רבינא: לא הבנו כראוי את הלימוד בברייתא זו, כי האי תנא [שנה זה] מן המילים: "עצם היום הזה" "עצם היום הזה" גמר [למד] בגזירה שוה, להשוות עינוי למלאכה. ומעירים: וצריכים לומר שמופנה הוא, כלומר: שבשני המקומות המילה "עצם" איננה נחוצה לעניינה אלא רק ללמד גזירה שוה, דאי [שאם] לא מופנה היא — איכא למיפרך כדפרכינן [יש להקשות כמו שהקשינו]!

לאי, אפנויי [על כן ודאי] מופנה הוא ויש ללמוד ממנו. שהרי חמשה קראי כתיבי [כתובים נאמרו] באיסור מלאכה ביום הכיפורים, חד [אחד] ללמד אזהרה לאיסור מלאכה דיממא [של יום הכיפורים], וחד [ואחד] לאזהרה דליליא [של ליל יום הכיפורים], וחד [ואחד] לעונש כרת דיממא [של מלאכה ביום], וחד [ואחד] לעונש דליליא [של לילה], וחד [ואחד] מהם לאפנויי [מופנה] כדי למגמר [ללמוד] עינוי ממלאכה, בין דיממא [של היום] בין דליליא [של הלילה], שאף שלא נאמר הדבר במפורש — נלמד הוא בגזירה שוה.

דבי [בבית מדרשו] של רבי ישמעאל תנא [שנה] כך: נאמר כאן "עינוי" ביום הכיפורים, ונאמר להלן, בדין האונס אשה "עינוי" ("על דבר אשר עינה את אשת רעהו" — דברים כב, כד). מה להלן בדין אונס לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן ביום הכיפורים — לא ענש אלא אם כן הזהיר. רב אחא בר יעקב אמר יש הוכחה אחרת: יליף [לומד] בגזירה שוה מן המילים "שבת שבתון" הכתובות ביום הכיפורים משבת בראשית, כלומר: משבת שהיא מימות בראשית, שגם בה נאמר "שבת שבתון", מה להלן בשבת לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן — לא ענש אלא אם כן הזהיר.

רב פפא אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who chews on barley of teruma that has not been ground or baked pays the principal and not an extra fifth. The reason is that it states “eats” (Leviticus 22:14), which excludes one who harms himself. Consuming raw barley is considered self-harm, not eating.

Rav Sheizvi said that Rabbi Yoḥanan said: In the case of a non-priest who swallowed plums of teruma whole and vomited them out, whereupon another person ate them, the first one pays the principal plus a fifth. When the first one benefited from the plums, he acquired them and must therefore pay for them, and the second one must pay their worth to the first one. Since they are only fit for fuel after the first one vomited them out, the second person is considered to have damaged their value as fuel. Therefore, he pays only the price of wood, i.e., fuel, to the first person.

§ It was taught in the mishna that food and drink do not combine. The Gemara asks: Who is the tanna who taught this? Rav Ḥisda said: This halakha is taught as a dispute, and the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua. As we learned in a mishna: Rabbi Yehoshua stated a general principle: Any item that is identical to another item in its type of ritual impurity, e.g., impurity that lasts only until evening, and its measure for impurity, e.g., an olive-bulk, combines with the other item to reach one measure to render other items impure. Therefore, two half olive-bulk pieces of two corpses or of two animal carcasses, or two half lentil-bulk pieces from two creeping animals all combine to render other items impure.

However, if one item is identical to another in its ritual impurity but not its measure, e.g., half a lentil-bulk of a creeping animal and half an olive-bulk of an animal carcass, which both impart impurity until nightfall; or if its measure is identical but not its type of ritual impurity, e.g., half an olive-bulk from a corpse, which imparts impurity for seven days, and half an olive-bulk from an animal carcass, which imparts impurity until nightfall; and all the more so, when neither its ritual impurity nor its measure are identical, then the items do not combine. Here, too, although both eating and drinking are prohibited on their own, they do not combine because they do not have the same measure that imparts impurity.

Rav Naḥman said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, until now we have heard the Rabbis say there that items with different measures combine only with respect to ritual impurity. Since the phenomenon of ritual impurity is one concept, different types combine. But here, in the case of Yom Kippur, the measure that determines liability is set due to settling the mind, and this combination of eating and drinking together does not settle the mind.

And similarly, Reish Lakish said: This question of whether food and drink combine to reach a measure that determines liability on Yom Kippur is taught as a dispute. The approach brought in the mishna that states that they do not combine is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, as we learned in a mishna: Rabbi Yehoshua stated a general principle with regard to whether items with different types of impurity and measures combine, as Rav Ḥisda explained above. And Rabbi Yoḥanan said in accordance with the opinion of Rav Naḥman: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, until now we have heard the Rabbis say there that items with different measures combine only with regard to ritual impurity. But here, in the case of Yom Kippur, the measure that determines liability is set due to settling the mind, and this combination of eating and drinking together does not settle the mind.

MISHNA: If one ate and drank unwittingly within one lapse of awareness, e.g., he forgot that it is Yom Kippur, he is liable to bring only one sin-offering. However, if he ate and performed labor unwittingly, he is liable to bring two sin-offerings, as by doing so he violated two separate prohibitions. If he ate foods that are not fit for eating, or drank liquids that are not fit for drinking, or drank fish brine or the briny liquid in which fish are pickled, he is exempt, as that is not the typical manner of eating or drinking.

GEMARA: Reish Lakish said: Why is there no warning stated about affliction; why did the Torah not state explicitly that it is prohibited to eat and drink on Yom Kippur? It is because it was not possible to write it that way. The Gemara explains: How could the Merciful One write it? Let the Merciful One write: One shall not eat on Yom Kippur. The term eat prohibits eating the amount of an olive-bulk, whereas on Yom Kippur the actual prohibited measure is a large date-bulk. Let the Merciful One write: Do not be afflicted. That indicates the opposite of affliction, and would mean: Get up and eat. Therefore, it is written: “For whatsoever soul it be that shall not be afflicted on that same day, he shall be cut off from his people” (Leviticus 23:29).

Rav Hoshaya strongly objects to this: Let the Merciful One write it in this manner: Guard yourself lest you not be afflicted. The Gemara answers: If so, there would be too many negative mitzvot, as the following are all expressions of prohibition: Guard, lest, and not. One would then say that there are three prohibitions against eating.

Rav Beivai bar Abaye strongly objects to this: Let the Merciful One write: Guard yourself in the mitzva of affliction. The Gemara rejects this: If so, there is a principle: If the words guard yourself are written about a prohibition, it is considered to be a prohibition; if the words guard yourself are written about a positive mitzva, it is considered to be a positive mitzva. Had the Torah written it that way, one would understand that there is a positive mitzva of affliction, but there is no element of prohibition. Rav Ashi strongly objects to this: Let the Merciful One write: Do not stray from afflicting yourself, which would imply a negative mitzva. The Gemara says: Indeed, this is difficult. The Gemara concedes that it could have been written in this manner.

§ With regard to the prohibitions against eating and labor, the Gemara says: And a tanna cites the prohibitions relating to affliction on Yom Kippur from here: It is stated: “And you shall afflict your souls, you shall do no manner of labor” (Numbers 29:7). The Gemara considers: One might have thought that performing labor during the extension of the period of prohibition of labor, added before Yom Kippur actually begins, is punishable by karet. Therefore, the verse states: “And whatsoever soul it be that does any manner of labor on that same day” (Leviticus 23:30), which teaches that performing labor on that very day is punishable by karet, but labor performed during the extension of the period of prohibition of labor is not punishable by karet.

The baraita continues: One might have thought that performing labor during the extension of the period of prohibition of labor is not punishable by karet, but not afflicting oneself during the extension of the period of affliction is punishable by karet. Therefore, the verse states: “For whatsoever soul it be that shall not be afflicted on that same day, he shall be cut off from his people” (Leviticus 23:29), which teaches that not afflicting oneself on that very day is punishable by karet, but not afflicting oneself during the extension of the period of affliction is not punishable by karet.

The baraita continues: One might have thought that one who performs labor during the extension would not be included in the punishment of karet, but he would be warned against performing labor during the extension of the period of prohibition of labor with a prohibition incurring the punishment of lashes; therefore, the verse states: “And you shall do no manner of labor on that same day” (Leviticus 23:28). That teaches that he is warned not to perform labor on that very day, but he is not warned against performing labor during the extension of the period of prohibition of labor, and therefore he is not liable to receive lashes for doing so.

The baraita continues: One might have thought: He would not be warned with regard to performing labor during the extension of the period of prohibition of labor that it is a prohibition that incurs lashes; but he would be warned with regard to not being in a state of affliction during the extension of the period of affliction that it is a prohibition that incurs lashes. However, that is incorrect, and it is learned from a logical derivation that it is not so: Just as with regard to labor, whose prohibition is observed on both Shabbatot and Festivals, one is not warned about the extension added to the day, is it not logical that with regard to affliction, which is not observed on Shabbatot and Festivals, he should not be warned about or liable to receive lashes for the extension?

The baraita comments: But the warning about lashes during the very day itself we have not learned. From where is it derived? The Torah need not state the punishment of karet for performing labor, since one can learn it by logical derivation from the punishment of not being in a state of affliction, as follows: Just as the requirement of affliction, which is not observed on Shabbatot and Festivals, is punishable by karet on Yom Kippur, with regard to the prohibition of labor, which is observed on all Shabbatot and Festivals, is it not all the more so? If so, why is the punishment for labor stated explicitly? It is available to compare and learn a verbal analogy from it: A punishment with regard to affliction is stated, and a punishment with regard to labor is stated. Just as with regard to labor one is punished only if he was warned first with a negative mitzva, so too, with regard to affliction, one is punished only if he was warned.

The Gemara rejects this: This comparison can be refuted. How so? Whereas affliction has no permitted exceptions from its general prohibition, as the mitzva to afflict oneself applies to all the Jewish people, what can you say with regard to labor, which has permitted exceptions from its general prohibition? It is permitted to perform the Temple services on Yom Kippur, which include prohibited labors, e.g., slaughtering animals and offering incense. Consequently, there is no proof that the mitzva of affliction is more lenient than the prohibition of labor.

Rather, say as follows: The Torah need not say the punishment for not being in a state of affliction, since one can learn it from the punishment for performing labor through an a fortiori inference. How so? Just as labor, for which exceptions from the general prohibition are permitted, e.g., performing the Temple service on Yom Kippur, and yet labor is punishable by karet, with regard to not being in a state of affliction, which has no permitted exceptions from its general prohibition, is it not all the more so that one who does not afflict himself should be liable to receive karet? If so, why is it nevertheless stated? It is available to compare and learn a verbal analogy: Punishment is stated with regard to affliction, and punishment is stated with regard to labor. Just as for labor the Torah punished and warned, so too, for affliction the Torah punished and warned.

The Gemara rejects this: This comparison can be refuted, and one might say the opposite: Whereas the prohibition of labor is observed on Shabbatot and Festivals, can you say the same about affliction, which is not observed on Shabbatot and Festivals?

Ravina said: We did not properly understand the teaching of this baraita, as this tanna derived a verbal analogy from the words “on that same day” (Leviticus 23:29) stated with regard to affliction, and “on that same day” (Leviticus 23:28) stated with regard to labor. The Gemara comments: We must say that it is available, meaning that in both places, the phrase “on that same day” is unnecessary within its own context and comes only to teach this verbal analogy; as, if it were not available, it could be refuted, as we refuted it above.

The Gemara responds: No, it is certainly available, and we may learn from it, as five verses are written with regard to the prohibition of labor on Yom Kippur. One to teach a warning with regard to the prohibition of labor on the day of Yom Kippur itself; and one for a warning with regard to labor on the night of Yom Kippur; and one for the punishment of karet for performing labor on the day; and one for the punishment for performing labor at night; and one verse to be available to derive the requirement of affliction from the prohibition of labor, both during the day and night, using a verbal analogy.

The school of Rabbi Yishmael taught an alternative verbal analogy for the derivation: “Affliction” is stated here, with regard to Yom Kippur, and “affliction” is stated later, with regard to a man who rapes a woman: “Because he has afflicted his neighbor’s wife” (Deuteronomy 22:24). Just as there, in the case of rape, the Torah did not punish unless there was prior warning, so too here, in the case of Yom Kippur, the Torah did not punish unless there was prior warning. Rav Aḥa bar Ya’akov said a different proof: Derive a verbal analogy from the words “Shabbat of solemn rest” (Leviticus 16:31) written with regard to Yom Kippur from the words “Shabbat of solemn rest” (Exodus 31:15, 32:5; Leviticus 23:3) written with regard to the weekly Shabbat, which commemorates the Shabbat of Creation. Just as there, in the case of Shabbat, the Torah did not punish unless there was prior warning, so too here, in the case of Yom Kippur, the Torah did not punish unless there was prior warning.

Rav Pappa said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וזה אכילתו עינוי הוא.

איש כי יאכל פרט למזיק כגון הכוסם שעורים של תרומה. וכן האוכל תרומה אכילה גסה משלם הקרן ואינו משלם את החומש. מ"ט איש כי יאכל כתיב פרט למזיק.

א"ר יוחנן זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן דרך בית הרעי ובא אחר ואוכלו הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד.

האוכל והשותה אין מצטרפין כלומר המאכל והמשקה אין מצטרפין. אוקימנא רב חסדא למתניתי' לר' יהושע ות"ק חולק עליו דתנן במעילה פרק ד' כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה.

שיעורו ולא טומאתו. טומאתו ולא שיעורו אין מצטרפין. וביוה"כ כיון שהאוכלין שיעורן ככותבת. והמשקין שיעורן ברביעית שיעורו של זה לא שיעורו של זה לפיכך אין מצטרפין ובר פלוגתייהו דר' יהושע חולק. וא"ר יוחנן וגם רב נחמן קאי כותיה דמתניתין דברי הכל היא ולא פליגי אלא לגבי טומאה דשם טומאה אחת היא.

אבל הכא אי איכול אכילה ככותבת או שתו כרביעית מייתבא דעתיה. אבל חצי כותבת אוכלין וחצי רביעית משקין לא מייתבא דעתיה:

אכל ככותבת ושתה כרביעית בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת.

א' ר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב לכתוב לא יאכל אכילה בכזית היא לכתוב לא תעונה אכול משמע מתקיף לה רב אשי נכתוב לא תסור מן העינוי קשיא.

ותנא מייתי לה אזהרה לעינוי מהכא דתניא יכול יהא ענוש כרת על תוספת היום שמוסיפין ביוה"כ מחול על הקדש ת"ל כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. וכתיב וכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה על עצמו של יום ענוש כרת. ואין ענוש כרת על התוספת.

יכול יהא מוזהר על התוספת. ואסיקנא ד' קראי כתיבי במלאכה חד לעונש היום וחד לעונש הלילה. וחד לאזהרת היום. וחד לאזהרת הלילה. וחד לאקושי עינוי למלאכה.

מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף עינוי לא ענש אא"כ הזהיר.

זר שבלע שיזפין של תרומה בשגגה ר"ל פירות הנקראות פירונא"ש ובלעם בלא כסיסה הרי זה משלם קרן וחומש שאכילה זו אכילה היא ואפילו הקיאם אח"כ שכבר נתחייב בתשלומין כשבלעם ואם בא אחר ובלעם בשגגה אחר שזה הקיאם אינו משלם כלום אלא לראשון ואינו משלם לו אלא כשיעורן בעצים או בדמי עצים שהרי אין ראויות אלא להסקה:

כזית מן המת מטמא טומאת שבעה וכזית נבלה מטמאה טומאת ערב וכעדשה מן השרץ מטמאה טומאת ערב כזית הבא משני מתים או כזית [משתי] נבילות או כעדשה משני שרצים כל אלו מצטרפין לטמא שהרי טומאתן ושיעורן שוה אם במת לכזית ולשבעה ואם בנבילה לכזית ולטומאת ערב אם בשרץ לכעדשה ולטומאת ערב וכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין אבל אם שוין בטומאה ולא בשיעור כגון שרץ ונבילה ששניהם שוים לטומאת ערב ואין שוים לשיעור שהרי זה בכעדשה וזה בכזית אין שניהם מצטרפין לטמא את הנוגע אף לטומאה קלה שבהם וכן אם היו שוים בשיעור ולא בטומאה כגון מת ונבילה וכל שכן אם אין שוין לא לשיעור ולא לטומאה כגון מת ושרץ:

יום הכפורים צריך להוסיף בו מחול על הקדש ומן התורה חייבי' בתוספת והוא שאמרו ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה מתענין תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום שכן מוסיפי' מחול על הקדש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין תלמוד לומר מערב עד ערב ואף שבתות וימים טובים צריכים תוספת והוא שאמרו בברייתא זו אין לי אלא יום הכפורים שבתות וימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתכם כל מקום שנאמר שבות אתה מוסיף עליהם מחול על הקודש ומ"מ תוספת זה של יוה"כ אין חייבין עליו כרת לא באכילה ושתיה ולא במלאכה שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה וכן כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה על עצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על התוספת ואף אזהרת לאו אין בו שהרי כתוב ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה בעצומו של יום וכו' אלא שמ"מ למדוה מבתשעה כמו שכתבנו ותוספת זה אין לו שיעור אלא כל שמקבלו קודם בין השמשות מעט דיו:

ומצוה להרבות בסעודה בתשיעי שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי שהרי אף באכילתו הוא מכוין כדי שיהא יכול [להתענות] ונמצאת (אכילה) [אכילתו] לשם מצוה:

זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן כו' והשני אינו משלם אלא דמי עצים בלבד. תימה לרבי דהכא משמע כשהקיאן ביטלן ולא חזו למיכל כלל אלא כמו עצים בעלמא הוו ואילו בשילהי גיד הנשה (חולין קג:) אמרינן דאכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו דחייב שהרי נהנה גרונו בכזית ומצינו למימר דהתם מיירי שלא בפניו כגון שלא ידע שהקיאו כדאמר בפרק בהמה המקשה (שם עא.) דנהי בפניו לא חזי שלא בפניו מיחזי חזי וה"ר חיים כהן תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא ליה מתורת תרומה כדאמרינן בפ"ק דכריתות (דף ז.) כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת להכי פטור השני אבל בחולין מיירי גבי חלב ואין נראה לחלק בין סך בה כהן שנעשה הדבר בהיתר לבלעה זר דשמא אכתי קאי וקיימא באיסורא אבל אין נראה לרבי דאי טעמא משום חילול ישלם השני קרן לראשון לכל הפחות כמו פירות ולמה לא ישלם אלא דמי עצים ועוד דבכולה סוגיא דהכא מיירי בדברים שאינן ראויין לאכילה שקלקלום כגון אכילה גסה וכוסס שעורין על כן נראה כדפרי' וכן היה אומר רבי דטעמא משום דלא חזו לאכילה עוד משיקיא אותן. מ"ר:

חד לעונש דיממא וחד לעונש דליליא. לא ידענא אי בעינן בכל דוכתא עונש דיממא וליליא במלאכה כגון שבתות וימים טובים וחוש"מ:

והאוכל והשותה אין מצטרפין מאן תנא. פי' אע"פ שהן שתי מינין משם אחד הן דבכלל עינוי הם אכילה ושתייה ולמה אין מצטרפין אמר רב חסדא במחלוקת שנויה ור' אושעיא היא פי אע"ג דהן משם אחד כיון דלא שוו בשיעוריהן אינן מצטרפין כדקאמר ר' יהושע ואע"ג דלא אשכחן התם בפ' רביעי דמעילה דפליגי רבנן עלי' דר' יהושע כיון דאמר כלל אמר ר' יהושע משמע דרבנן פליגי עלי' ואמרי' אע"ג דלא שוו בשיעוריהן מצטרפין החמור להשלים והאי דאוקמה כר' יהושע ולא אוקמה כר"ש דאמר שני מינין משם אחד אינן מצטרפין כדכתבית בע"ז בפ' השוכר במהדורא תליתאה דא"כ אפילו רישא נמי כל האוכלין אמאי מצטרפין לככותבת. והא ענבים ותאנים שני מינין הן. אלא כר' יהושע דס"ל שני מינין משם אחד מצטרפין ובלבד שיהו שוין בשיעוריהן. הילכך תאנים וענבים ששוו בשיעוריהן מצטרפין אבל אכילה ושתייה דלא שוו בשיעוריהן לא מצטרפי:

אמר ריש לקיש מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי קשיא לי כיון דלא נאמרה אזהרה בעינוי אלא מצות עשה תענו את נפשות א"כ לא יהא חייב חטאת בשגגה כדתנן בפ"ק דכריתות שהפסח והמילה מפני שהן מ"ע אין בהם חטאת ואע"פ שיש בהן כרת דלגבי חטאת בעינן לאו וכרת. וי"ל דודאי פשיטא לי' לריש לקיש והאי תענו אזהרה שלא יאכל וישתה הוא דלא דמי לעשה דמילה ופסח שיש בהן מעשה בידם. אבל האי אין בו מעשה אלא כשאינו אוכל ושותה נמצא שהוא מתענה הילכך האי תענו אזהרה שלא יאכל וישתה הוא. אלא האי קשיא לי אמאי לא אפיק לאזהרה זו בלשון לאו אלא בלשון זה:

גמ' נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה א"כ נפישי להו לאוי כו' ק"ק דהמ"ל תשמר אם לא תעונה וכן המ"ל פן לא תעונה וי"ל:

גמרא זר שבלע שזפין. התוס' במנחות (סט) ד"ה דבלע העתיקו שיפון כו'. הת"י הקשו מהא דס"פ ג"ה דאכל חצי זית והקיאו וחזר ובלע דחייב. ותירצו דהתם מיירי כגון שלא ידע שזהו שהקיאו ע"ש. ול"נ לחלק דהתם דהוא עצמו הקיאן לדידיה לא מאיס. אבל ק"ל מדוע אינו משלם אלא דמי עצים כיון דחזו לאכילה לאחר שאינו יודע שהקיאן או לעצמו של הראשון ודומה לכוסס שעורים דמשלם דמיהם משלם. ודע דלהמל"מ פי"א מהלכות תרומות ה"ח אישתמיט מש"כ הת"י כאן בשם רח"כ דהכא ה"ט מפני שכבר נתחללה ואין לחלק בין נתחללה בהיתר לנתחללה באיסור וכן הביאו התוס' במנחות שם וכ"מ בת"י כתובות (ל ב):

גמ' שם יכול כו' יהא מוזהר על תוספת עינוי ודין הוא ומה מלאכה כו'. קשה הא י"ל מה למלאכה שכן הותרה מכללה כו' וכדלקמן. ויש לחלק דהתם רוצה למילף חומרא והכא יליף קולא ודו"ק [ועי"ל דהכא דמיירי לענין תוספת זמן שפיר מייתי מהא דמצינן חומר זה דהוספת זמן במלאכה דהיינו בשבתות וי"ט] :

גמ' שם לא יאמר עונש במלאכה כו' ומה עינוי שא"נ בשבתות כו'. לכאורה י"ל הק"ו בדרך אחר והוא מה עינוי שלא הזהיר (ר"ל שאין כתוב בו אזהרה בפירוש עי' ברכות (כא) וברש"י שם ד"ה שאין טעון לפניו ובגה"ש שם) ענש מלאכה שהזהיר א"ד שענש. וק"ו כזה תמצא בזבחים (קו ב):

גמ' שם מה לעינוי שלא הותר מכללו כו'. הקשה הב"א דהא עינוי נמי מצינו שהותר מכללו בשעת חינוך בהמ"ק (מו"ק ט). וע"ש דקאמר דאחיל להו משמע דלאו שפיר עבדי מדהוצרכו למחילה. והק"ו מנשיאים דחוי הוא כדאיתא התם. אבל קשה מהא דתנן לעיל (סז) אומרים לו הרי מזון כו' ומוכח מהרמב"ם פ"ג מהל' עבודת יוה"כ דאם כשל כחו כו' מותר לו לאכול (וע"ש בת"י). וי"ל דמלאכה הותרה בצבור (לעיל ס"פ טרף בקלפי) ועינוי אינו אלא דחוי וזהו שאומר תאמר במלאכה שהותרה מכללה. עי"ל דמלאכה הותרה בכל יו"כ משא"כ עינוי דלא הותרה אלא במקרה:

רש"י ד"ה השמר דעשה. השמר שתתענה. כצ"ל. לכאורה קשה להבין החילוק בין השמר דנגע דמקרי לאו דהיינו שלא לקוצו להשמר דעינוי דג"כ הרצון שלא תסיר העינוי. ואולי י"ל דהשמר דעינוי יל"פ שתשתדל שתוכל להתענות כגון שתאכל לשבעה בעיו"כ כדיליף לקמן מועניתם כו' בתשעה. וכגון חולה שנאכילנו פחות פחות מכשיעור וע"ד דדרשינן לקמן (פה ב) ושמרו בנ"י את השבת כו'. והעיקר נ"ל דבעינוי לא קפיד הכתוב רק שיתענה ועל האכילה לא הקפיד כגון בשיעור כזית דבכ"מ שהאכילה היא עצם האיסור הוא בכזית. וכן בשתיה לעוג שיעורה במלא לוגמיו דידיה ובכל האיסורים שיעורם שוה בכל. משא"כ בצרעת הקפידה שלא לקצוץ. והפוך בה:

רש"י ד"ה על תוספת. מבעוד יום הס"ד ומתחיל הדבור יהא מוזהר:

גמ' שני אין משלם אלא דמי עצים. עיין מנחות דף סט ע"א תוס' ד"ה דבלע וכתובות דף ל ע"ב בתוס' [ישנים] ד"ה ומתחייב:

[מלואים: זר שכוסס שעורים משמע דוקא כוסס שעורים היא דפטור מפני [שאינו מאכל אדם כדא' בפ"ק דפסחים גבי שעורים] נעשו יפות צא ובשר לסוסים ולחמורים אבל כוסס חטים חייב חומש דמאכל אדם [הוא והראב"ד פ"י מהל' תרומות פוסק כירושלמי פ"ו דמס' תרומות דאיתא התם תני הכוסס חטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש רבי אומר אומר אני שמשלם קרן וחומש וכתב הראב"ד וקיי"ל כרבנן] ואע"ג דמברכין עליו בפה"א אפשר לגבי תרומה מזיק הוא ומסוגיין לא משמע הכי מדנקט כוסס שעורים פטור מכלל [דחטים חייב וכן מוכח במנחות פר"י (דף ע') תנא] התבואה והקמחים והבציקות מצטרפים לכזית ומפרש לה התם דמיירי לענין חמץ וחדש ומ"ש אם [אכל חוץ לחומה ובכולהו אכילה] כתיב ומדקתני התבואה והקמחים ש"מ דתבואה תבואה ממש קודם טחינה קאמר ואי כוסס את החיטה נמי בכלל מזיק הוא [ואינו מאכל אדם היכי מצי למימר דהוי אכילה] ומצטרפים עם קמח ובצק לענין חמץ וחדש ומ"ש דהא ודאי חיטה ראוי לאכילה יותר מה' מיני דגן אלא ודאי כוסס החיטה [מקרי אוכל ולא מזיק ותמיהני על אדם] גדול כהראב"ד איך נעלם ממנו סוגיא זו דשמעתין ודפרק ר"י דגמרא דידן וסמך עצמו על רבנן דגמרת ירושלמי:]

[מלואים: כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין הקשו התוס' אמאי איצטריך קרא לר"ע בפ"ק דסנהדרין (דף ד') לרביעית דם הבא מב' מתים דמטמא [באוהל ומ"ט דרבנן דפליגי הא] קי"ל כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין ותירצו דמיירי מרביעית דם הבא מב' מתים שאין לא בזה ולא בזה רביעית [מתחלה אבל ב' מתים שיש] בכ"א טפי מרביעית לד"ה מצטרפים חצי רביעית מזה וחצי רביעית מזה וצ"ל לפ"ד שאין כל דמם של נפלים הללו [באוהל דאל"ה ל"ל לאיצטרופי לרביעית] אפי' בפחות מרביעית מטמא באוהל כדתנן בפ"ב דמסכת אהלות דם קטן שיצא כולו רע"א כל שהו מטמא באוהל [וחכ"א ברביעית וק"ל לדברי התוס'] דמוקי לפלוגתא דר"ע ורבנן בדליתא בכ"א כשיעור טומאה אבל איתא בכ"א שיעור שלם [לד"ה] מצטרפין לכשיעור והא תנן התם השדרה והגולגולת מב' מתים ורביעית דם מב' מתים ורובע עצמות מב"מ [ואבר מן המת מב"מ ואבר מן החי] מב' אנשים ר"ע מטמא וחכמים מטהרים והשתא תינח ברביעית דם ורובע עצמות דמטהרי רבנן [די"ל] דמיירי מב' נפלים דאין בכ"א שיעור שלם אבל בשדרה וגולגולת ואבר מן החי ומן המת משנים דטומאתן במה [שהן יש בכל א' וא' שיעור] טומאה אמאי מטהרי רבנן כיון דטומאתן ושיעורן שוה ליצרפי ועק"ל דתנן התם עצם כשעורה שנחלק לב' ר"ע מטמא [וריב"נ מטהר אריב"נ לא אמרו] עצמות כשעורה אלא עצם כשעורה והשתא לריב"נ קשה טפי דהשתא אפי' מב' מתים ראוי לטמא [עצם כחצי שעורה מזה ועצם כחצי שעורה מזה כיון] דטומאתן ושיעורן שוה כ"ש של מת א' שנחלק לב' והכא גבי פלוגתא דר"ע וריב"נ ל"ש תי' התוס' ובפ"ק דסנהדרין הקשו התוס' ל"ל קרא לרביעית דם מב' מתים מ"ש מב' חצאי זיתים מב"מ שמטמאין ובפ' בהמה המקשה (דף ע"ז) דבעי ר"י קרא לרביעית דם הבא מן המת ל"ל קרא תיפוק ליה מידי דהוי אבשר המת דדם חשיב כבשר כדמוכח בהמוציא יין גבי דם נבילה דמטמא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית מטמא מידי דהוי אבשר וי"ל דשאני מת דאפי' בשר עצמו לא היה מטמא אי לאו משום דמקומו נעשה צלקת כדאמ' בפ' דם הנדה (דף נ"ה) דבעי אין גזעו מחליף הילכך דם דגזעו מחליף אי לאו דרבי קרא הייתי מטהר והא דנקט מנין לרביעית דם הבא מב' מתים דמטמא לאו משום שהיה פשוט לו במת א' בלאו האי קרא דאי במת א' היה טמא ה"ה בב' מתים אי ליכא מיעוטא דהא תנן כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין והא דמטהרי רבנן דפליגי עליה דר"ע משום דמעטיה קרא כדא' נפשת כתיב וק"ל ע"ז התינח רביעית דם מב"מ דמטהרי רבנן משום דנפשת כתיב דמעטי' קרא אבל מ"ט מטהרי בפ"ב דאהלות ברובע עצמות וכן שדרה וגולגולת ואבר מב"מ וכן אבר מן החי מב' אנשים דלא מיעט בהו קרא לצרפו כיון דטומאתן ושיעורן שוה ושמא י"ל דכל טומאות מן המת ילפינן כולהו מרביעית דם דמעטיה קרא דנפשת כתיב ואמ"ה נמי בכלל טומאות מת הוי דהא מבחלל חרב נפקא ליה טומאתו אבר שנחלל מן החי הרי הוא כמת דמה לי קטליה כולו מ"ל קטליה פלגא אבל ק"ל דהא שם בפ"ק דסנהד' מסיק הגמרא דכ"ע יש אם למקרא ונפשות קרינן דמשמע ב' ור"ע ורבנן בהא פליגי ר"ע סבר נפשות תרתי משמע ורבנן סברי נפשות דעלמא משמע והשתא לרבנן אע"ג דדעלמא משמע וליכא ריבויא לרביעית דם מב"מ הא כיון דס"ל דיש אם למקרא מיעוטא נמי ליכא ממילא רביעית דם הבא מב' מתים מצטרפים הואיל וטומאתן ושיעורן שוה והדרא קושיא לדוכתא מ"ט דרבנן דפטרי:]

[מלואים: האוכל והעושה מלאכה ביוה"כ בפ"ו דכריתות (דף כ"ו) אמר רבא חייבי מלקות שעבר עליהם ביוה"כ חייבים ופריך פשיטא מ"ש מחייבי חטאות ואשמות ודאין ומשני סד"א התם דממונא הוא אבל הכא דגופה הוא אימא לא קמ"ל והתנן הודע ולא הודע עשה ול"ת לא קשיא הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה והשתאאכתי תקשה מאי קמ"ל רבא מתניתין היא מדמחייב תנא לאוכל ועושה מלאכה ביוה"כ מלקות ובע"כ מיירי בדאתרו ביה ש"מ חייבי מלקות שעבר עליהם יוה"כ חייבים דהא יוה"כ כל שעתא מכפר כדאמ' התם בפ"ד (דף י"ח) ודייק לה מדתנן הרי שבא לידו ספק עבירה ביוה"כ אפי' עם חשיכה פטור שכל היום מכפר מיהו י"ל דרבא לטעמיה דאמר התם בפ"ק (דף ו') ובספ"ק דשבועות אליבא דרבי דאמר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר דמודה רבי בעבירות יוה"כ דאינו מכפר דאלת"ה כרת דיומי' המ"ל והשתא אפ"ת דיוה"כ מכפר אחייבי מלקות אפ"ה ה"מ אחייבי מלקות דעלמא אבל אאוכל ועושה מלאכה ביוה"כ דה"ל דיומיה ודאי אינו מכפר קמ"ל רבא אפי' אאינו דיומיה נמי אינו מכפר אחייבי מלקות לגמרי ועי"ל משכחת לה למלקות דיוה"כ בדאכל ועשה מלאכה סמוך לשקיעת החמה דלא הו"ל שהות לכפורי עליה:]

[מלואים: ור"י היא דתנן כלל אמר ר"י כל שטומאתו ושיעורו שוה כו' משמע לרבנן אפי' אין שיעורן שוה אפ"ה מצטרפים וה"ה דאוכל ושותה מצטרפין וק"ל הא אמרינן בפ"ק דסוכה (דף י"ז) אויר פוסל בסוכה בג' טפחים וסכך פסול פוסל בד' אמות ואויר וסכך פסול אין מצטרפין הואיל ולא שוה שיעורייהו ופריך וכל היכא דלא שוה שיעורייהו להדדי לא מצטרפי והתנן הבגד ג' על ג' השק ד' על ד' העור ה' על ה' מפץ ו' על ו' ותני עלה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה והשתא לימא דההיא דהבגד רבנן היא דאע"פ דלא שוו שיעורייהו מצטרפין וההיא דאויר וסכך פסול דאין מצטרף ר"י היא דכל דלא שוו שיעורייהו אין מצטרף וי"ל דעדיפא מינה משני התם כדקתני טעמא אר"ש מ"ט הואיל וראוי לטמא מושב פי' ומה"ט אפי' לר"י מצטרפין הואיל ושווין שיעורייהו בטומאת מושב מצטרפין אף למדרס. עוד ק"ל הא ההיא דהבגד והשק מתניתין היא בסוף פ"ד דמעילה (דף י"ח) ואדקשה ליה מסיפא לסייעיה מרישא דההיא דתנן התם לעיל מיניה השרץ והנבלה וכן הנבלה ובשר המת אין מצטרף לטמא אפי' כקל שבשניהם והא שרץ ונבלה טומאתן שוה טומאת ערב ואפ"ה אין מצטרפין משום דאין שיעורן שוה דנבלה מטמא בכזית ושרץ בכעדשה וי"ל מש"ה פריך לה מההיא סיפא דהבגד והשק דהיא סתמא בתרא דקיי"ל הלכה כסתם משנה וסתמא בתרא עיקר כדא' ברפ"ק דשבועות גבי לאו שאין בו מעשה (דף ד'):]

[מלואים: נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית. ק"ל לימא דמש"ה לא כתיב לא יאכל משום דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ז) כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן משום דאכילה כתיב בהו למעוטי אוכל חלב חי דפטור והא ביוה"כ דלא כתיב אכילה אלא לא תעונה אפי' שלא כדרך אכילתן חייב דעד כאן לא קאמר ר"ל לעיל אלא באוכל אכילה גסה דפטור משום לא תעונה כתיב פרט למזיק אבל בשלא כדרך אכילתן דאינו מזיק ודאי חייב והשתא אי כתב רחמנא לא יאכל באזהרתו אכתי שלא כדרכו אינו במשמע וי"ל אע"ג דשלא כדרך אכילתן אינו במשמע בלא יאכל מ"מ כיון דא"א להזהיר על הענוי בענין אחר כדמסיק הו"ל למכתב לא יאכל דנקט מיהו פלגא בידך דעכ"פ אזהרה בדרך אכילה אבל השתא דלא כתב כלל אפי' דרך אכילתו נמי ליכא אזהרה מש"ה קאמר אכילה בכזית ויוה"כ בעי ככותבת אבל כזית כי היכי דאינו בעונש באזהרה נמי אינו:]

[מלואים: אלא לא יאמר עונש בענוי דגמר ממלאכה כו' ק"ל כיון דגמר ענוי ממלאכה בק"ו ל"ל האי ק"ו אעונש דענוי ולהפנות העונש דעינוי ללמד על אזהרת ענוי תיפוק ליה אזהרת עינוי מהאי ק"ו גופיה מה מלאכה שהותרה מכללה מוזהר ענוי שלא הותרה מכללה אינו דין שיהא מוזהר עליה וי"ל משום דאמ' בפ"ג דמכות (דף י"ז) דאפי' למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין וש"מ מהכא דאע"ג דאיכא לאו הבא מכלל עשה בהדיא אפ"ה אין מזהירין מן הדין דהא הכא איכא לאו הבא מכלל עשה דכתיב ועניתם את נפשותיכם ואפ"ה אינו לומד אזהרה בענוי בק"ו ממלאכה אלא משום לא יאמר עונש בענוי וכדפי' ומכאן ק"ל הא דתניא בת"כ פ' שמיני דנפקא ליה אזהרת בהמה וחיה שאין להם סימן טהרה כלל מק"ו משפן וארנבת וחזיר שיש להם סימן א' של טהרה ואסרן התורה ופי' המגיד רפ"ג מהל' מאכלות אסורות אע"ג דאין מזהירין מן הדין משום שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה בהדיא מאותם תאכלו מש"ה אפשר ללאו שלהם לבא מק"ו וא"א לומר כן כדמוכח הכא וכדפי' ובמילואים יתברר יותר:]

[מלואים: חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דלילה כו' לא ידענא אי בעינן בכל דוכתא עונש דיממא ולילה כגון שבתות וי"ט ומוצאי שביעית ולי אפשר לומר דאע"ג דבשאר י"ט ושבתות ל"צ אזהרה ועונש ללילה בפ"ע דגם הלילה בכלל יום אלא משום דתלה רחמנא ענוי ואיסור מלאכה דיוה"כ מחמת כפרת היום כדכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו כי ביום הזה יכפר עליכם והוה אמינא כיון דאין ליל יוה"כ מכפר אלא היום בלבד כדאיתא בספ"ק דשבועות (דף י"ג) גבי כרת דיוה"כ ל"ל דקאמר הגמ' אלמה לא משכחת לה כגון דעבד בלילה ומית דלא אתא יממא לכפורי ליה אלמא אין הלילה מכפרת אלא עצם היום וכיון שכן ה"א הואיל ואין הלילה מכפרת אלא היום אין הלילה בכלל ענוי ואיסור מלאכה מש"ה איצטריך קרא לרבויא ליל יוה"כ כיומו לענוי ומלאכה:]

[מלואים: וחד לאפנויי. ונ"ל לר"א דאית ליה ביבמות מופנה מצד אחד למידין ומשיבין גבי תושב ושכיר א"א לו ללמוד מגז"ש זו דעצם עצם כיון דאינו מופנה מב' צדדים דהא איכא למפרך כדפרכינן וכן על גז"ש דראב"י איכא ההיא פירכא גופה ובע"כ כר"פ ס"ל דהוא גופיה שבת איקרי וגם מגז"ש דענוי ענוי לר"א אי אפשר ללמוד וכמ"ש בסמוך:]

[מלואים: דבי ר"י תנא נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי ק"ל הא לתרווייהו לישני דפ"ג דנדה (דף כ"ג) אליבא דר"י ס"ל דגז"ש שאינו מופנה כל עיקר משיבין והכא יש להשיב מה לאי' נערה המאורסה שכן נוהג לעולם תאמר בענוי שאינו נוהג אלא ביוה"כ ועדיפא האי פירכא מהא דלעיל מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות ויו"ט והא איסור דנערה נוהג אפי' בחול ועוד איכא למפרך מה לנערה שכן יהרג ואל יעבור כדאמ' לקמן (דף פ"ב) מכאשר יקום משא"כ ענוי יוה"כ שנדחה מפני פיקוח נפש כדתנן לקמן עוברה שהריחה ועוד מה לנערה שכן בסקילה דחמיר משא"כ יוה"כ דבכרת דקיל וי"ל דעל דבר אשר עינה מופנה הוא דפשיטא דחיובא דבועל מש"ה הוא הו"ל מופנה מצד א' וס"ל לר"י דלמידין ואין משיבין כדאמרינן התם:]

[מלואים: ונאמר להלן ענוי פי' על דבר אשר עינה ואע"ג דלעיל לא נ"ל לתדר"י ענוי דיוה"כ אלא מענוי דויענך וירעיבך משום דדנין עינוי דבידי שמים זה מזה ובע"כ ה"ט דלא יליף לענוי יוה"כ מעל דבר אשר עינה משום דענוי זה אינו בידי שמים והכא לענין אזהרה יליף מיניה י"ל דאע"ג דעיקר ענוי לא יליף מיניה אלא מוירעיבך דבידי שמים הוא מ"מ אזהרה שפיר ילפינן מיניה:]

[מלואים: היא גופה שבת איקרי פירש"י וכיון דאקרי שבת לענין ענוי הו"ל כשבת לעונש ואזהרה וק"ל א"כ עונש דענוי ל"ל נילף משבת דבכרת [וי"ל] דא"כ ה"א דבעדים והתראה יהא בסקילה כשבת להכי כתיב עונש כרת בגופיה למימרא דאין בו אלא כרת לבד אפי' בהתראה אבל אזהרה שפיר גמר מהא דקרוי שבת וכ"ת הא בפי"א דמס' שבת (דף צ"ו) פליגי מקושש לשמואל מעביר ד' אמות ברה"ר הוי במתניתא תני תולש הוי ראב"י אומר מעמר הוי ופליגי בדאיסי דאמר דעל אחת מל"ט מלאכות אין חייבים עליו מר הא לא מספקא ליה ומר הא ומיהו חטאת וכרת חייבים אפי' על אותה מלאכה ולא אימעוט אלא מסקילה כמו שהוכיחו התוס' פ"ק דשבת (דף ו') וכן פירש"י התם וכיון שכן אפי' אי לא כתיב עונש גבי עינוי ממילא מדאקרי שבת לא הוי גמרינן אלא עונש הנוהג בכלל מלאכת שבת אבל לא סקילה דהא בשבת גופיה איכא חדא מלאכה דאינה בסקילה דהא אי אתה רשאי להחמיר עליו דמה"ט אמרינן בפ"ז דסנהדרין (דף נ"ב) דכל מיתה האמורה בתורה סתם הוא חנק הקלה מכל ד' מיתות ומשמע שם בפי"א דשבת דכ"ע אית להו הא דאיסי ואפ"ת דאיכא מאן דלית ליה הא דאיסי מ"מ ראב"י ודאי אית ליה הא דאיסי דהא אמר התם מקושש מעמר הוה ונ"מ להא דאיסי אלמא ס"ל כוותיה וא"כ מאי פריך הכא ראב"י מ"ט לא אמר כר"פ הא כיון דאית ליה דאיסי ואיכא חדא דאין חייבין עליו סקילה אי ס"ד דענוי ילפינן משבת לאזהרה עונש דענוי ל"ל נילף נמי לעונש משבת ואפ"ה אינו בסקילה כיון דבשבת גופיה איכא דא"ח עליו סקילה אלא כרת לחוד אי אתה רשאי להחמיר עליו וליכא למימר דר"פ ס"ל כר"י דאמר הבערה ללאו יצתה בפ"ז דשבת (דף ע') א"נ כמ"ד בספ"ק דעירובין לוקין על תחומין דברי תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו הילכך אי לא כתבעונש גבי ענוי אלא מדאיקרי שבת ה"א דדמי להבערה או לתחומין דאינן בכרת ליתא דא"כ מאי פריך ורב אחא ב"י מ"ט לא אמר כר"פ נימא דלא ס"ל כר"י ותחומין דרבנן וליכא באיסור שבת איסור ואזהרה בלי כרת וא"כ אי אפשר ללמוד אזהרה לענוי מדאיקרי שבת דא"כ עונש דענוי ל"ל. תיפוק ליה נמי מדאיקרי שבת די"ל אי לא כתב עונש דעינוי ונילף לעונש מדקרוי שבת ה"א בסקילה כשבת ואע"ג דאיכא חדא בשבת דאינה בסקילה אפ"ה הואיל וכל מלאכות שבת בסקילה ולא נפיק מכללא אלא חדא דאינו בסקילה הוי מדמינן עונש דענוי לכללא ותדע דהא בפכ"ד דשבת (דף קנ"ד) א' במסקנא דמחמר בלאו נמי לא מחייב אלא באיסור בעלמא כדפי' המפרשים וא"כ אזהרה לענוי מנ"ל מדאיקרי שבת הא איכא מחמר דגבי שבת גופיה אינו אפי' בלאו ואזהרה אלא ודאי ש"מ דראוי ללמוד מכללא מיהו זה יש לדחות דא"כ דנילף ממחמר למנ"מ קרי' רחמנא לענוי שבת ועוד א"ל דר"פ ס"ל כמ"ד התם מחמר שוה לאזהרה ועונש לכל מלאכות שבת מ"מ בלא ראיה זו איכא לשנויי כדשנינן:]

(פא א) עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה וכו'.—מכאן מבואר דרבנן פליגי על ר' יהושע וסברי דאפי' אם הם שוים בטומאה ולא בשיעור או שהן שוין בשיעור ולא בטומאה הרי הן מצטרפין. ומ"מ לא אמרו כן בכל הטומאות, דהא משנה שלימה שנינו באהלות (פ"ב מ"ו) בשדרה וגלגולת משני מתים וכן רובע עצמות ואבר משני מתים, דחכמים חולקים על ר"ע וסוברים שהם טהורים מטומאת אהל אע"פ שטומאתם ושיעורם שוה. ובזה תתיישב קושית התוס' כאן (ד"ה כל).

ומ"ש עוד בתוס' שיש בתוספתא דחולקין בבא משני נפלים, שאין בכל אחד כדי רביעית - כפי הנראה שפירשו כן בהא דתני בתוספתא אהלות רפ"ג: ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שפירשה משתי רביעיות דם משני מתים שהיא טמאה על מה נחלקו על רביעית דם שפירשה משני מתים וכר. אבל אין זה במשמע אלא שפירש הדם ממת גדול שיש בו דם הרבה, אלא שלא פירש מכל אחד ואחד רביעית שלימה (ועי' ר"ש אהלות פ"ב מ"ב).

(פא סע"א) מה לעינוי שלא הותר מכללו תאמר במלאכה וכו'.—פי' רש"י שמלאכה הותרה מכללה לגבוה. ויש להקשות דהא עינוי נמי הותר מכללו לחולה שיש בו סכנה וכן למשלח את השעיר לעזאזל, כדאיתא לעיל סז א, שאומרים לו הרי מזון והרי מים. וצ"ל דחולה שיש בו סכנה, שעושים לו כל דבר שצריך לו אין זה אלא דיחוי אבל לא היתר, וכן הדין במשלח את השעיר; אבל מלאכת גבוה הותרה, כדאיתא לעיל מו ב: "שבת הותרה לצבור". וכל זה לדעת הסוברים דשבת הודחה אצל חולה שיש בו סכנה^*עי' רמב"ם רפ"ב מהל' שבת ובכ"מ שם, שכ"ה דעת הרשב"א והר"נ.. ועדיין קשה לסוברים דשבת הותרה אצל חולה שיש בו סכנה^*עי' רשב"ץ בתשובותיו ח"ג סוף סי' לז, שהאריך להוכיח דשבת הותרה אצל פקוח נפש, ואחת מראיותיו היא מדאיתא כאן דעבודה הותרה בשבת וה"ה לענין פקוח נפש דחמיר מעבודה.. וגם משמע דאכילה ושתייה מותרת למשלח, דאם לא כן היו צריכים לומר לו 'שאם א"א לך ללכת אא"כ תאכל ותשתה אכול ושתה', ולא לסתום הדברים ולקצרם, ובפרט דשילוח השעיר עצמו אינו מעכב (כדאיתא לעיל מ ע"ב). ולכן נראה לפרש, דעינוי לא הותר מכללו היינו דאפשר לעינוי שלא ידחה את יוה"כ כגון שאין נמצא בו חולה שיש בו סכנה הצריך לאכול ביוה"כ, וכן שהמשלח אין לו צורך לאכול ולשתות בו, מה שאין כן בעבודה שאין לך יוה"כ בכל שנה ושנה בזמן שביהמ"ק קיים, שאין עובדים בו עבודת היום.

ומסתבר לנו, שכה"ג שהיה זקן וחלש עד שאינו יכול לעבוד עבודת היום אא"כ יאכל וישתה שמותר לו לאכול ולשתות ביוה"כ מק"ו מהמשלח את השעיר.

שכוסס. כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך אכילתו קרי ליה כוסס: שזפין. פרונ''ש בלע''ז שבלע בלא כסיסה: ראשון משלם קרן וחומש. שאף היא דרך אכילתן: ושני משלם דמי עצים לראשון. שהרי קנאן הראשון ונתחייב בתשלומיהן והן אינן ראויות עוד אלא להסקה: במחלוקת. השנויה במקום אחר שנויה במשנתנו ולא דברי הכל היא אלא רבי יהושע היא: שטומאתן ושיעורן שוה. כגון שני חצאי זיתים משני מתים או משתי נבילות או שתי חצאי עדשה משני שרצים שזמן טומאתן שוה ושיעורן שוה לטמא בשיעור אחד: טומאתו ולא שיעורו. כגון שרץ ונבילה ששניהן טומאת ערב אבל אין שיעורן שוה לטמא שזה בכזית וזה בכעדשה: שיעורו ולא טומאתו. כגון מת ונבילה ששניהן בכזית וזה טומאת שבעה וזה טומאת ערב: מתני' אינו חייב אלא חטאת אחת. דחד שמא הוא דאכילה ושתיה מחד קרא נפקי: אכל ועשה מלאכה. תרי שמות נינהו דמתרי קראי נפקי: גמ' אכילה בכזית. משמע והתורה לא חייבה עליו אלא ביישוב הדעת: השמר פן לא תעונה. השמר פן תבא לידי לא תעונה: א''כ נפישי להו לאוי. השמר ופן ששניהן לא תעשה הן ואנן לאו אחד אמרינן שמא לא רצה להרבות בו לאוין: השמר דלאו. כגון השמר בנגע הצרעת (דברים כד) שלא יקוץ בהרתו: השמר דעשה. השמר שתתענה: ותנא מייתי. אזהרה בעינוי מהכא: על תוספת מלאכה. אם לא הוסיף מחול על הקודש להפסיק מן המלאכה מבעוד יום: יהא מוזהר. בלאו: מה לעינוי וכו'. כלומר עונש דמלאכה לאו מופנה הוא שאם באת ללמדו מעינוי יש להשיב מלאכה הותרה מקצתה אצל גבוה: חמשה קראי כתיבי במלאכה. ארבעה לאוין וכרת אחד באחרי מות ובפ' אך בעשור (שבחומש הפקודים): וחד לעונש דליליא. דאם אינו ענין לאזהרה תנהו לענין עונש: ונאמר להלן

כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. שמעתי מקשה מאי איצטריך קרא לרבי עקיבא בפרק קמא דסנהדרין (דף ד.) לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא באהל ומאי טעמא דרבנן דפליגי והא קיימא לן כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין ומתרצא דמיירי ברביעית דם הבאה משני נפלים שאין לא בזה ולא בזה רביעית מתחילה אבל שני מתים שיש בכל אחד טפי מרביעית לדברי הכל מצטרפין חצי רביעית מזה וחצי רביעית מזה וכן שמעתי שיש להיות בתוספתא אמנם לא מצאתי אותו: השמר דעשה עשה. אע''ג דרבי יוחנן אית ליה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף לו:) השמר דעשה נמי לאו הכא אליבא דריש לקיש דהוא מרא דשמעתא משני:

דף פא - א

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד