דף נה - א
כל המאריך בתפלתו ומעיין בה [מצפה שיענה לפי שהתפלל בכוונה], סוף דבר, שאין בקשתו נעשית, ובא לידי כאב לב, שנאמר [משלי יג] "תוחלת ממושכה [תפלה מתמשכת] גורמת למחלה לב".
וכן אמר גם רבי יצחק, שלשה דברים גורמים שיפשפשו במעשי בעליהם, ונמצא שהם מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן: העובר במקום סכנה, כגון תחת קיר נטוי, ובכך מגלה שהוא בוטח בזכויותיו, ועיון תפלה, שבוטח בזכות תפלתו, ומוסר דין שיש לו על חבירו, לשמים, ומתוך שהוא בוטח בזכויותיו סבור חברו יענש. הרי שאריכות התפלה גורמת לו רעה, ואיך אמרו שהמאריך בתפילתו מאריכין לו ימיו ושנותיו?
מתרצת הגמרא: הא לא קשיא, כי הא שבא לכאב לב, הוא באופן דמעיין בה, ואילו הא שמאריכין לו ימיו ושנותיו, הוא באופן דלא מעיין בה. והיכי עביד ה"מאריך בתפלתו"? - דמפיש ברחמי. [1]
מבארת הגמרא: הטעם ש"המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו", הוא משום שסיבתו להאריך בסעודה היא דלמא אתי עניא ויהיב ליה לסעוד עמו, [2] ומצינו שהסועד את העניים שלחנו מכפר לו, דכתיב [יחזקאל מא כב] "המזבח עץ שלש אמות גבוה". וכתיב [שם בסוף הפסוק] "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", ולכאורה תמוה איך פתח ב"מזבח" וסיים ב"שלחן"? -
רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: פסוק זה בא ללמד, כי כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שבטלו הקרבנות, שלחנו של אדם שמאכיל עליו את העניים, מכפר עליו, ומפני כך נחשב כ"מזבח", וגורם להאריך ימיו. [3]
"והמאריך בבית הכסא", תמהה הגמרא וכי מעליותא הוא? והתניא עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות [טחורים], ואלו הם: א. האוכל עלי קנים ב. ועלי גפנים ג. ולולבי גפנים ד. ומוריגי בהמה [חלקים מבשרה שאינם חלקים, כגון החיך ועור הלשון שהם מחורצים ודומים ל"מורג חרוץ"], ה. ושדרו של דג ו. ודג מליח שאינו מבושל כל צרכו. ז. והשותה שמרי יין. ח. אכסנייתי והמקנח [אחר שנפנה לנקביו] בסיד, ט. ובחרסית. י. והמקנח בצרור שקנח בו חברו, ויש אומרים אף התולה עצמו [כורע על ברכיו כדי שיפתחו נקביו] בבית הכסא יותר מדאי, הרי שהאריכות בבית הכסא מזיקה לאדם, ואיך אמרו שגורמת לאריכות ימיו ושנותיו?
לא קשיא, כי הא שמביא לידי תחתוניות, הוא באופן דמאריך ותלי עצמו, ואילו הא שמאריך ימיו ושנותיו, הוא באופן דמאריך ולא תלי, אלא יושב כדרכו בבית הכסא.
ומוכיחה הגמרא ממעשה שהיה: כי הא דאמרה ליה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה ברבי אלעאי "פניך דומים למגדלי חזירים ולמלוי ברבית" שהם משתכרים שלא טורח, ומתוך שהם שמחים בחלקם פניהם צהובים, וכך נראים גם פניך!
אמר לה: הימנותא [שבועה], לדידי תרוייהו [נטילת ריבית וגידול חזירים [4]] אסירן, אלא, מראה פני טוב, משום שעשרים וארבעה בית הכסא איכא מאושפיזאי [אכסנייתי] לבי מדרשא, דכי אזילנא מאכסנייתי ללמוד בבית המדרש, בדיקנא נפשאי אם הנני נזקק לנקבי בכולהו בתי כסאות אלו, ומתוך כך אני בריא ונראה טוב. [5]
ואמר רב יהודה: שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, ואלו הם: א. מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא. ב. מי שנותנים לו כוס של ברכה לברך, ואינו מברך. ג. והמנהיג עצמו ברבנות [בשררה] [6].
מפרשת הגמרא: מי שנותנים לו "ספר תורה לקרות ואינו קורא" מנין שמתקצרין ימיו? - דכתיב [דברים ל] "כי הוא חייך ואורך ימיך", וכשמסרב לקרא מראה שאינו חפץ בחיים.
"כוס של ברכה לברך, ואינו מברך" - דכתיב [בראשית יב] "ואברכה מברכיך", [7] והמברך ברכת המזון מברך את בעל הבית, וכל המברך את חברו מתברך בעצמו, וכשמסרב לברך מראה שאינו חפץ להתברך. [8]
"והמנהיג עצמו ברבנות" - דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? - מפני שהנהיג עצמו ברבנות.
ואמר רב יהודה אמר רב: על שלשה צריכים לבקש רחמים שיבואו, כיון שהם בידו של הקב"ה, ואינם באים אלא אם קבלו רשותו. [9] א. מלך טוב ב. שנה טובה ג. וחלום טוב. מלך טוב דכתיב [משלי כא] "פלגי מים לב מלך ביד ה'". שנה טובה דכתיב [דברים יא] "תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". חלום טוב דכתיב בתפילת חזקיהו מלך יהודה [ישעיה לח]: "ותחלימני (ותחייני) [והחיי ני]. אמר רבי יוחנן: שלשה דברים מכריז עליהם הקדוש ברוך הוא בעצמו, ואלו הן: א. רעב ב. ושובע ג. ופרנס טוב. [10]
רעב, דכתיב [מלכים ב, ח] "כי קרא ה' לרעב וגו'". שובע, דכתיב [יחזקאל לו] "וקראתי אל הדגן והרביתי אותו". פרנס טוב, דכתיב [שמות לח] (ויאמר) [וידבר] ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגו'.
אמר רבי יצחק: אין בית דין [11] מעמידין פרנס על הצבור, אלא אם כן נמלכים בצבור, כדי שיסכימו לדבריו וישמעו לו, שנאמר [שמות לא ב] "ראו קרא ה' בשם בצלאל", והיינו שבקש מישראל "ראו" - תנו עיניכם ולבכם לבדוק אם אתם מסכימים למינויו, שהרי כך דרשו במקרא זה: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "משה, האם הגון עליך בצלאל?" - אמר לו משה להקב"ה: "רבונו של עולם אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן?! אמר לו הקב"ה: "אף על פי כן, לך אמור להם לישראל שיאמרו אם רוצים במינויו. הלך משה ואמר להם לישראל "האם הגון עליכם בצלאל"? - אמרו לו "אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?! [12]
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא, ומצינו שנקרא "בצל - אל" על שם חכמתו בבנין המשכן, כי בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים" [בפרשת כי תשא שמות לא ז, "את אהל מועד ואת הארן לעדות"], הלך משה והפך [13] ואמר לו: "עשה ארון וכלים ומשכן" [כסדר האמור בפרשת תרומה [14]], אמר לו בצלאל למשה: "משה רבינו, מנהגו של עולם הוא, שתחילה אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר תחילה עשה לי ארון [15] וכלים ואחר כך משכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא - "עשה משכן ארון וכלים"! - אמר לו משה, אכן כך אמר הקב"ה, וכי שמא בצל אל היית וידעת כיצד אמר לי?! [16] אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ על ידי צירופן, [17] והראיה לכך, שהרי כתיב הכא על בצלאל [שמות לה לא]: "וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", וכתיב התם על מעשה בראשית [משלי ג יט]: "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה" וכתיב [שם כ] "בדעתו תהומות נבקעו", הרי שבצלאל זכה לבחינות "חכמה, בינה, דעת" שבהם נבראו שמים וארץ.
אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה, אלא למי שיש בו חכמה, [18] שנאמר [דניאל ב כא] "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא [דעה] לידעי בינה".
שמע רב תחליפא בר מערבא את דברי רבי יוחנן, ואמרה קמיה דרבי אבהו.
אמר ליה: אתון מהתם [מהפסוק בדניאל] מתניתו לה שהחכמה ניתנת לחכמים, אנן מהכא [מפסוק בתורה] מתנינן לה, דכתיב [שמות לא ו] "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".
אמר רב חסדא: טוב לאדם שיראה כל חלום, והעיקר שלא יראה טוות [חלום שצריך להתענות עליו]. [19]
ועוד אמר רב חסדא: חלמא דלא מפשר [נפתר] כאגרתא דלא מקריא. כי כל החלומות הולכים אחר הפתרון, ואם לא פתרוהו אינו גורם לאדם מטוב ועד רע.
ועוד אמר רב חסדא: לא חלמא טבא מקיים [מתקיים] כוליה [כל פתרונו], ולא חלמא בישא [רע] מקיים כוליה.
ועוד אמר רב חסדא: חלמא בישא שלא נפתר עדיף מחלמא טבא שלא נפתר, כי כיון שבלא הפתרון אין משמעות לחלום, הרי עדיף חלום רע שהוא מעורר את האדם לתשובה.
ועוד אמר רב חסדא: חלמא בישא עציבותיה מסתייה - הצער הנגרם מחמתו מבטל את הגזירה שבו, חלמא טבא, חדויה מסתייה - השמחה שנגרמת מחמתו, באה במקום הבשורה שבו. [20]
אמר רב יוסף: חלמא טבא אפילו לדידי שאני עוור [21], בדיחותיה מפכחא ליה - מעט השמחה שנגרמת לי מחמתו מבטלת אותו.
ועוד אמר רב חסדא: הדאגה מחמת חלמא בישא היא קשה לגופו יותר מנגדא [מלקות], שנאמר [קהלת ג יד] "והאלהים עשה שיראו מלפניו", ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זה חלום רע שהקב"ה שולחו כדי לעורר את האדם שישוב בתשובה.
נאמר בירמיה [כג כח]: "הנביא אשר אתו חלום יספר חלום, ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת, מה לתבן את הבר נאם ה'", וכי מה ענין בר ותבן אצל חלום? - אלא אמר רבי יוחנן: משום רבי שמעון בן יוחי: כשם שאי אפשר לבר [תבואה] שתהיה בלא תבן שהוא פסולת, כך אי אפשר לחלום שיבא בלא שיהיו מעורבים בו דברים בטלים, ולכן נביא שקר "יספר" את החלום, והוא לשון דברי הבאי, כי רואה כעיקר את הטפל שבו, ואילו נביא אמת "ידבר" רק את דברי האמת שבחלום. [22]
אמר רבי ברכיה: חלום אף על פי שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים, ותמיד מעורבים בו דברים בטלים,
מנא לן? - מיוסף, [23] דכתיב [בראשית לז ט] "הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" והיינו כנגד אביו ואמו ואחיו שעתידים להשתחוות לפניו,
הערות
[1] המהר"ל [נתיב העבודה ו] ביאר שהמקשן היה סבור שכוונת רבי יהודה כי "מאריך" היינו שמושך התיבות ושוהה ביניהם, ובאופן זה אי אפשר שלא יבא לידי עיון תפלה. ומבארת הגמרא שרבי יהודה עוסק באריכות בבקשת רחמים, ולא בעיון תפלה, וראה ביאור נוסף בחפץ ה' [להאו"ח].
[2] רש"י בחגיגה [כז א] ביאר שהכוונה להכנסת אורחים, אך תוס' [שם ובמנחות צז א] כתבו שהכוונה ל"גדולה לגימה".
[3] אף שראיית הגמרא מוכיחה רק שנקרא "מזבח", הרי ממילא נמצא שמאריך ימיו ושנותיו, כי אמרו [מדות ג ד] ש"מזבח נברא להאריך ימיו של אדם" [שפתי חכמים]. והגר"א [לקוטי תורה] כתב ש"שלחן" הוא ראשי תיבות של חלק מסממני הקטורת, ורק ארבעתם התפרשו בתורה: שרף, לבונה, חלבנה, נטף. וראה נפש החיים [ב ט בהגה].
[4] ראה בגיטין [נח ב] "ארור מגדל חזירים".
[5] [יתכן שהכוונה שבודק את עצמו מכל חטא לפני הלימוד, ועושה כך כמבואר במדרש פרשת כי תשא שת"ח מקשט את עצמו בכ"ד ספרים כנגד כ"ד קישוטי כלה].
[6] המהרש"א הקשה הרי אמרו [כתובות קג ב] שרב צריך לנהוג ברבנות. וכתב בשם רבינו חננאל [מובא בשלטי הגבורים] שרק בצנעה אסור, אך בפרהסיא מותר, [ואף שחילוק זה נזכר בגמרא [כתובות שם] יתכן שר"ח הוסיף איסור בצנעא דהיינו בלבו]. עוד ביאר שכוונת הגמרא לתופס את השררה לעצמו, שהרי אמרו "המנהיג עצמו" ומשמע בכפיה, ולא "הנוהג ברבנות" דהיינו על ציבור שקבלוהו עליהם [ואף שיוסף ודאי לא כפה את עצמו, דרשו מקרא זה, שלא נכתב אלא לדרשה, אך יש שפרשו שיוסף הנהיג עצמו ברבנות בשמעו ה' פעמים "עבדך אבי" כאשר לא היה תחת ממשלתו].
[7] האליהו רבה [רא] תמה, איך למדו מקרא זה שמקצרין ימיו, הרי מסופו משמע כי רק "מקלליך אאור", ומשמע שאם לא ברך אינו מתברך אך גם אינו מתקלל. וביאר, שאם "ואברכה מברכיך" לא נאמר לדרשה זו, לא היה צריך לכתבו, כי אפשר ללמדו בק"ו מ"אקללה מקלליך", שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות.
[8] רש"י, ודייק המג"א [רא ה] שדין זה אמור רק באורח ובכוס של ברהמ"ז, ובשעה"צ [שם טז] תמה מנין שאין האורח חייב לברך את בעה"ב אלא כשמברך על הכוס, וצידד שהמג"א למד כן מלשון "נותנים לו כוס". והוסיף, שבזמנינו שכל אחד מברך לעצמו, וכל אורח צריך לומר ברכת בעה"ב, אין האורח חייב לברך על הכוס, וראה אליהו רבה, ולעיל מו הערה 5. ובפסחים [קיט ב] מבואר שלעתיד לבא אפילו צדיקים יאמרו שאינם ראויים, ויסרבו לקבל כוס של ברכה, וביאר היעב"ץ [מו א] שלעתיד לבא אין חשש קיצור ימים. ועוד כתב, שאינו מקצר ימיו אלא אם כבדוהו כדין, אך שם טענתם שאינם ראויים. ויישב בכך גם את מה שמצינו לעיל [שם] שרבי זירא סירב לזמן, כי סבר שהדין הוא שבוצע מברך.
[9] ביאר המהרש"א כי אף שהכל בידי שמים, שלשת אלו טעונים תפלה בתחילת השנה, כי בר"ה נקבע מצב כל ה"שנה", ובו ממליכים את ה"מלך", ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, וגם "חלום" של ר"ה הוא יותר אמיתי, כי אז נידון האדם. והצל"ח ביאר ששלשה אלו טעונים רחמים גם אחר שהשיגם, כי "מלך טוב" עדיין צריך רחמים שלא יטה לבבו, "שנה טובה" אף שנגזר שירדו בה גשמים, צריך רחמים שלא ירדו שלא בזמנם [מבואר בר"ה יז א]. ו"חלום טוב" צריך רחמים שיתקיים מהר [שהרי יכול להתאחר עד כב שנה כדלהלן], ושלא יוחלף בבדיחותא, [כדלהלן].
[10] באור החיים [בראשית מא כה] כתב שלכן אמר יוסף לפרעה "את אשר האלהים הראה את פרעה", והיינו שדברים אלו עושה בעצמו ובכבודו שלא על ידי שליח, והם שבע שני "שבע", ושבע שני "רעב", ולכן הציע לו שישלים חלקו וימנה פרנס טוב, שהרי לא לחינם הראה ה' מראה זה דרכו, וגלגל שיוסף יפתור לו חלומו [ומקורו מעץ חיים שער האותיות מא]. ובשם ר' יוסף אחי הגר"ח מוולאז'ין מובא שיוסף הציע למנות פרנס כי החלום היה בליל ר"ה [ראה ר"ה י ב] והבין שמטרתו כדי לנשא אדם, שהוא נידון בר"ה, כי אם היתה מטרתו בעניני התבואה, הרי היה צריך לראותו בפסח שבו דנים על התבואה.
[11] ע"פ יד דוד, והביא שמהר"ש אלגאזי הקשה למה צריך להמלך בציבור, והרי בסמוך אמרו שהקב"ה מכריז מי יהיה הפרנס. והשיב, שודאי הקב"ה יודע וקובע מראש מי יהיה הפרנס, אך צריך לעשות מינוי זה בדרך שיתחבב על הציבור.
[12] בב"י [קפז] הביא משבלי הלקט שכאן המקור שמזמן אומר "ברשות מורי" ועונים לו "ברשות שמים", והכוונה היא שאומר להם אם אתם מסכימים שאברך ודאי מסכימים כך גם מהשמים, ועונים לו אנו מסכימים שיסכימו מהשמים שנאה והגון אתה לפנינו.
[13] ביאר הגר"א שח"ו לא הפך משה את דברי ה' [שהרי דבריו בפרשת תרומה הם ציווי ה', וכדלהלן], אלא שהתכלית היא להקדים את התורה במחשבה, ולכן בלימוד הלכות המשכן סידר לו קודם את הארון, אך כוונתו היתה שב"מעשה" יעשה להיפך, וזהו "בצל" דהינו כחותם שמראה להיפך מהכתוב בו, עי"ש היטב, [וראה עיון יעקב שדייק מלשון "שאני עושה", שמשה ראה את סדר העשיה לפי מעלתם הרוחנית, ועל כך שאל בצלאל שהרי הוא למעשה הוא עושה כלים גשמיים התלויים במקום].
[14] רש"י ביאר שהכוונה לסדר האמור בפרשת תרומה, וכתב הצל"ח שבפרשת תרומה נאמר "משכן" בתחלה וסוף, וארון וכלים באמצע. שכן תחילתה "ועשו לי מקדש", עד "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו". ואחר כך נצטווה על עשיית הארון, ואחר כך נכתבה שוב עשיית המשכן. והיינו שבצווי ה' לא היה חילוק מה יעשה קודם [והפני יהושע נקט שמשה עצמו הסתפק בזה], וכמבואר בסמוך שגם אחר עשיית המשכן לא יכל להכניס את הכלים, אלא שבצלאל וכל ישראל לא ידעו דין זה, וסברו שיוכלו להכניס את הכלים מיד, ולכן טען טענתו בחכמה, ומשה שרצה לפרסם את חכמתו היפך לו את סדר הדברים כדי לפרסם את חכמתו, וזו גם כוונת הריטב"א. [וראה ציץ אליעזר חי"ד סב]
[15] בכלי חמדה דקדק שמשה הזכיר את הארון בפני עצמו, ואילו בצלאל אמר "כלים הין אני מכניס" ולא הזכיר "ארון" בנפרד, כי הארון אינו תופס ואינו צריך מקום [יומא כא ב, וראה עיון יעקב]. אכן שיטת הרמב"ם [מ"ע כ, ובית הבחירה א ו] שעשיית המשכן וכליו היתה רק לצורך עבודת הקרבנות, ומצוות עשיית המשכן כוללת את הכלים, אך הארון לא נכלל בצווי עשית הכלים, כי הוא היה מצוה לבצלאל בלבד, ואינה תלויה במשכן, ולכן הזכירו משה בנפרד, ובצלאל לא שאל עליו. וראה במדרש רבה [שמות נ א] שמשה צוה על בצלאל לעשות תחילה משכן ואח"כ ארון, ובצלאל הפך את הסדר, וכתב הרש"ש שם שנחלק על סוגיין, אך יתכן לומר שבצלאל טען להקדים את המשכן רק לשאר הכלים ולא לארון [ומה שנקט רש"י דברים י א שעשאו גם לפני הארון, היינו מפני ציווי ה', וצ"ע]. ויתכן לפרש שסוגיין נקטה כשיטת הרמב"ם שעשיית המשכן וכליו היתה רק לצורך עבודת הקרבנות, ונמצא שהכלים משלימים את המשכן, ובהכרח צריך לעשות קודם משכן, אך המדרש סבר כהרמב"ן [מ"ע לג] שעשיית הכלים היא מצוה נפרדת מעשיית המשכן, כי המשכן נעשה לצורך השראת השכינה, והיינו ע"י הארון, ולכן סבר שבתחילה צריך לעשות ארון, ורק אח"כ עושים משכן לצורכו.
[16] בשו"ת חתם סופר [או"ח קפח] תמה, הרי עשיית המשכן וכליו הסתיימה בכ"ה כסלו [ראה טור או"ח תרפד], ואילו הקמת המשכן התעכבה עד ר"ח ניסן, והיכן הונחו הכלים עד הקמתו. וביאר, שהקפידא על הנחת הכלים היתה רק לאחר שהתקדשו במשיחתן בשמן המשחה, ובצלאל כלל גם פרט זה בטענתו, שראוי למשוח את המשכן ורק אח"כ את כליו [אולם ראה ספרי נשא א ז, שלא התקדשו במשיחה, אלא אחר שגמר למשוח את כלם, ונמצא שיכל למשוח את הכלים קודם למשכן]. ולמבואר לעיל שהכלים משלימים את המשכן, הרי בהכרח צריך לעשות קודם משכן, ואף שלא הוקם כבר אפשר לעשות כלים להשלמתו, וראה עוד ביערות דבש [ח"א ב].
[17] כמבואר בספר יצירה, ונרמז לעיל [לג א עי"ש הערה 18] ש"מקדש ניתן בין שתי אותיות", והיינו שניתן בין שם אל"ף דל"ת, לשם הוי"ה, שהוא צירוף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ שהם חכמה-רחמים, ובינה-דין, וה"דעת" מחברת ביניהם, ולכן בצלאל שהיתה בו "דעת" ורוח הקדש, היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, ולהקים את המקדש שהוא כמו ה"דעת", וראה נפש החיים [א, ד בהגה]. [ובמדרש קהלת מצינו כי עול הבהמה נקרא בלשון המקרא "דרבן" או "מלמד", ואילו בלשון המשנה נקרא "מרדע", והיינו כי יש בו עץ ה"מרדע", שהוא "מורה דעה" לבהמה, וברזל ה"מלמד", ש"מורה לה בינה", ובצירופן נקראים "מרדעת" כ"דעת" המצרפת].
[18] הגר"א [משלי כג כד] כתב ש"חכם" הוא מי שעוסק בתורה ומחדש חידושים תמיד, ועליו נאמר "ישמע חכם ויוסף לקח". ולכאורה תמוה איך קבל החכם את ראשית החכמה, והרי רק ה' יתן חכמה, וראה בביאור רבינו יונה [אבות ד א] ש"חכם" הוא האוהב את החכמה ומתאוה לה, אף שאינו יודע כלום. ובנפש החיים [ד ה, וכן ברוח חיים ד א] ביאר שהכוונה למי שיש בו יראת שמים, כמו שדרשו [שבת לא ב] מהכתוב [איוב כח כח] הן יראת ה' היא חכמה, ואין החכמה ניתנת אלא למי שיש לו "אוצר" של יראת שמים, כדי לשמור בו את החכמה. ובתנחומא [ויקהל], שאלה מטרוניתא את רבי יוסי בר חלפתא, הרי לחכמים כבר יש חכמה, ולמה לא תנתן לטפשים, וענה לה בשאלה, אם יבואו אצלך שנים ללוות, אחד עני ואחד עשיר, לאיזה מהם תלוי? - אמרה לו, לעשיר, שאם יאבדו לו המעות יש לו ממון שיפרע, אבל עני מהיכן יפרע. אמר לה ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, שהרי אם היה הקב"ה נותן חכמה לטפשים היו יושבין במבואות מטונפות ואין מתעסקין בה, אלא נתנה הקב"ה לחכמים שיהו יושבין בביכנ"ס ובביהמ"ד ועוסקין בה. והיינו שמתנה יקרה נתנת רק למכיר בערכה ויודע להעריכה.
[19] כך ביאר בעיון יעקב את לשון רש"י "ולא יראה אחד מאותן שהוא שרוי בתענית". וביד דוד ביאר שלא יראה אחד מהחלומות שצריך להתענות עליהם. ובבניהו ביאר שלא יראה חלום בערב תענית צבור, כי היא אינה עולה לו כתענית חלום, ואין רפואה גמורה לחלומו. ובפשוטו כוונת רש"י שלא יראה בחלום שהוא מתענה, שזה חלום רע ביותר. אך אי אפשר לפרש שלא יראה חלום בזמן שהוא מתענה, שהרי בתוס' הרא"ש ביאר שיש לו לדאוג מכל חלום רע, חוץ מחלום שראה אחר שישב בתענית, כי מתוך צער התענית ראהו, וגם בערוך [טוות] ביאר שחלום הנראה בשעת תענית אין בו ממשות, ובשעה"צ [רכ א] כתב שה"ה כשרואה אחר כל צער גדול, וראה שו"ת ריב"ש [תקיג].
[20] ביד דוד דן אם מדובר בחלום שלא נפתר, וכוונת רב חסדא לבאר דבריו, למה נחשב כ"אגרתא דלא מקריא" - משום שלולי הפתרון הרי הוא בטל בשמחתו או בצערו. או להיפך, שרק אם נפתר צריך צער או שמחה לבטלו, אך אם לא נפתר הרי אין לו משמעות כלל.
[21] ע"פ יד דוד, ובן יהוידע כתב שעוור חלומו אמיתי יותר, כי אינו רואה במשך היום מראות שיגרמו לו לחלום, וכל כך אמר רב יוסף ששמחה מפיגה אפילו חלום כזה.
[22] במכתב מאליהו [ח"ד 165] ביאר ע"פ הזוהר [בראשית קמט א] שגילוי החלום שייך לעולם הבחירה, ותלוי באדם אם ירצה לפתרו וללמוד ממנו, או לא, וכיון שבחירה היא בין טוב לרע, יש בו בהכרח גם דברים בטלים שלא יהא דבר ברור. וזה בנגוד לנבואה שהיא דבר ברור ואין בו ספק ובחירה [וראה שם שדן אם כוונת הפסוק על נביא שקר, או על נביא אמת בתחילת דרכו שעדיין אינו בדרגת נבואה ברורה]. אכן רש"י [בראשית מט כד] נקט שחלומות יוסף היו נבואה, וכן מבואר במדרש [וישב ד יא] על הפסוק ויגער בו אביו "אמר הקב"ה כך תהיו גוערים בנביאכם", ותמוה א"כ, איך שייך דברים בטלים בחלומותיו, והרי הנבואה כולה אמת [ראה רמב"ם יסוה"ת ה ג, ז ב, ומורה נבוכים ח"ב מא-מה], ובלבוש האורה כתב שאפילו חלום של נבואה יש בו דברים בטלים, וראה הערה 51.
[23] לכאורה תמוה, מנין שכלל הוא בכל החלומות שיהיו בהם דברים בטלים כמו בחלום יוסף. ויתכן שההוכחה ממה שספר גם את חלק החלום על אמו, אף שכבר מתה, ופשיטא שהוא דבר בטל, ובהכרח שרצה להוכיח בכך כי שאר החלום אמת, שהרי יש בו דברים בטלים, ומכך למדו שבכל חלום יש דברים בטלים.
כל המאריך כו' שנאמר תוחלת ממושכה כו'. מפורש פרק אין עומדין:
שלשה דברים מזכירין כו' קיר נטוי כו' ומוסר דין כו'. מפורש פרק קמא דר"ה:
והמאריך על שולחנו דלמא אתו עניא דכתיב המזבח כו'. מפורש פ' ת"ה ופ' שתי הלחם ע"ש:
ומוריגי בהמה כו'. פירש"י דומה למורג חרוץ שאינו חלק כמו החיך והלשון כו' ע"ש ואינו דומה שיהיה הכתוב מספר בשבחו של אברהם שהיה מאכיל למלאכים לשונות הקשים לתחתונית ובפרק המוציא יין (שבת פא:) נתיישב שפי' שם רש"י כגון קליפת הלשון ובערוך בערך מרג פי' שהוא תרגומו של חיך דבק לשון יונק אל חכו תרגום אידבק לשון עולמיא למוריגיה כו' ע"ש:
פניך דומין למגדלי חזירים כו'. מפורש במסכת נדרים פ"ז:
שלשה דברים כו'. מי שנותנין לו ס"ת כו' דה"ל כאלו נותנין לו חיים דכתיב כי הוא חייך וגו' והוא לא בעי וכן כשנותנין לו ברכה כו' שהאורח מתברך בברכתו של בהמ"ז והוא לא בעי ביה מ"ה מקצרין לו מחייו שנותיו הקצובין:
והמנהיג עצמו ברבנות כו'. ובכמה דוכתי אמרינן דצריך הרב לנהוג ברבנות כההיא נהוג נשיאותך ברמה (כתובות קג:) ורב יודא גופיה מרא דשמעתתא א"ל לרב נחמן (קידושין ע.) שאסור לו לעשות מלאכה בפני ג' ומצאתי בזה בשם ר"ח אהיא דהכא דדוקא בצנעה אסור אבל בפרהסיא שרי והוא דוחק ונראה לפי דקדוק הלשון שאמר המנהיג עצמו ברבנות ולא קאמר הנוהג רבנות דההוא לישנא משמע שקבלוהו עליהם דבההוא ודאי שרי לנהוג רבנות אבל המנהיג עצמו כו' היינו שאין אחרים מנהיגים אותו אבל מנהיג עצמו בשררה ורבנות היינו בע"כ אע"פ שאינו מרוצה להם ובכה"ג קאמרינן נמי (פסחים פז: ע"ש יומא פ"ו:) דשררה מקברת בעליה ומיהו יוסף הצדיק ודאי דלא עבד הכי אלא דילפינן ליה הכי מהאי קרא דאי לא לדרשה זו ל"ל למכתב דמת יוסף ואחר כך כל אחיו וכהאי גוונא דייק תלמודא פ' הבע"י (יבמות סד.) גבי א"ה אברהם נמי עקר היה כו' ודו"ק:
שלשה צריכין רחמים כו'. לכאורה קשה דודאי הכל בידו ית' ב"ה וצריכין לבקש רחמים עליהם ובכמה דוכתין אמרינן דבעי לאפושי רחמים ואפשר דג' צריכין רחמים דקאמר ר"ל מתחילת השנה והיינו דחשיב שנה טובה וקאמר נמי מלך טוב לפי שיום זה מיוחד להודות הקדוש ברוך הוא מלך מלכי המלכים שעל כן אנו אומרים בו המלך הקדוש והמלך המשפט וגזירת המלכיות בו ביום דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ובעי רחמי בו ביום להעמיד לנו מלך טוב וחלום טוב דההוא חלום דר"ה הוא היותר אמתי כדאמרינן המתענה תענית חלום בר"ה פ"א* יתענה אותו כל ימיו ומייתי ליה מקראי פלגי מים כמו המים שמתפלגין ומתחלקים לשני נהרות א' לימין וא' לשמאל כן לב מלך ביד ה' להטותו לטוב לנו או לרע ח"ו כפי הזכות וחובה שלנו ושנה טובה דכתיב תמיד וגו' מראשית השנה עד וגו' חסר כתיב דהיינו מתשרי השנה עיני ה' לטובה עליה וחלום טוב מדכתיב ותחלימני ותחייני פירשוה מלשון חלום וכן לקמן גבי ששה דברים יפים לחולה:
שלשה דברים מכריז כו' דכתיב כי קרא ה' לרעב וגו'. דלשון קריאה ממש כמו ויקרא ה' אל משה וגו' לא יפול בדבר שאין בו שמיעה כמו הרעב והדגן ובצלאל נמי כיון דלא מצינו בו שהיה נביא ולא היה מדבר עמו הקדוש ברוך הוא לא שייך ביה לומר ראה קראתי וגו' וע"כ פירשוהו מלשון הכרזה כמו קול אומר קרא וגו' קול קורא במדבר וגו' שהקב"ה בעצמו מכריז להיות קיים הדבר בלי שינוי וק"ל:
אין מעמידין פרנס כו'. מבואר על פי מה שאמרו פרק קמא דסנהדרין (ח.) כתיב ואצוה את שופטיכם וגו' וכתיב ואצוה אתכם וגו' אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול עול צבור ור"ל שתהא אימתו עליהם כאלו הוא ראש עליהם ואזהרה לדיין שלא יטיל אימה יתירה עליהן אבל יסבול טרחתן כאלו הוא נושא אותן עליו ע"ד שאחז"ל (הוריות י.) עבדות אני נותן לכם ולא שררה וכמ"ש כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת כו' כמפורש פ' חלק (סנהדרין צב.) והשתא הך מילתא סמך לה ר"י אהאי קרא ראה קראתי בשם וגו' הגון עליך דהיינו ראה אתה אם הגון עליך בצלאל להזהר בכבודו לקבלו ולהנהיגו עליהם וא"ל אם לפניך הגון שלא ישתרר ולא יגיס דעתו לפני לכ"ש ולפי שבאמירת ויקהל אמר משה לישראל ראו קרא ה' וגו' למדו לומר שא"ל הקב"ה שיאמר כן לישראל ראו דהיינו אם הגון למנותו ולהנהיגו עליהם באימה והשיבו גם כן אם הגון בעיני הקדוש ב"ה שלא ישתרר עלינו גם לפנינו הגון שתהא אימתו עלינו לקבלו ועד"ז אמר הקב"ה ראה קראתי בשם בצלאל וגו' שהוא מגדולי השבטים שינהיגו אותו עליו לראש ונתתי אתו את אהליאב שהוא מירודים שבשבטים להשוותן שלא ישתרר ויגיס דעתו עליהן הגדול שבשבטים ובהיפך השוה הירוד לגדול שהם ינהיגו גם אותו עליו לראש ולפרנס:
עשה לי משכן כו'. פירש"י שכן סדורם בכי תשא כו' ע"ש וכ"כ התוס'. אבל לפ"ז אינו מפורש שבצלאל נתכוין לכך גם מנין להם שם בצלאל ע"ש חכמתו בצל אל ואפשר משום דבתחלת זאת הפרשה בכי תשא כתיב ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ר"ל דע"ש זה קראתיו בצלאל על שנתכוין לדעתי ובצל אל היה ויותר נראה לפרש דאפרשת ויקהל קסמיך גבי עשיה דהקדים המשכן לארון וכלים ולא הזכיר שם בעשיית המשכן בצלאל רק גבי ארון דכתיב ויעש בצלאל את הארון וגו' למדרש מיניה דבצלאל היה יודע לעשות המשכן ואח"כ הארון וכלים ודו"ק:
היה יודע בצלאל לצרף כו'. מפורש בריש פ"ק דכתובות בחידושנו ע"ש:
אין הקב"ה נותן חכמה כו' שנאמר יהב חכמתא לחכימין וגו'. דלפי פשוטו שהוא חכם עכשיו לא ה"ל למכתב אלא יהב חכמתא ומנדעא אלא ר"ל לחכימין כבר וליודעי בינה כבר:
כל חלום ולא טוות כו'. עיין פירש"י אבל בערוך פירש כל חלום יש בו שום ממשות אבל חלום שרואה כשהוא צם אין בו ממשות כו' ע"ש:
לא חלמא טבא מקיים כולה כו'. סמך אדרשה דלקמן מנלן מיוסף דכתיב והנה השמש וגו' וק"ל:
עציבותיה מסתייה כו'. עיין פירש"י וכן י"ל סיפ' דמלתא חלמא טבא חדוה מסתייה והוא דחוק דהל"ל האי לישנא דלקמן עציבותיה מפכחא ליה ונראה דהכא ה"פ חלמא בישא עציבותיה מסתיא שזה הוא פתרונו וקיומו של חלום בישא דחזא שהוא מצטער וכן בהיפך חדוה מסתייה שחלום הטוב דחזא הוא פתרונו ומתקיים בהך חדוה שהוא משמח וק"ל:
שנא' והאלהים עשה שייראו וגו'. ולקמן מייתי ליה נמי לגבי רעמים דהכל בכלל שעשה כדי שייראו וכדאמרינן לא ברא הקב"ה עולמו אלא כדי שייראו שנא' והאלהים עשה שייראו וגו':
וכי מה ענין תבן כו'. לפי פשטיה לתבן מדמה ליה החלום ולבר מדמה המתנבא דברי אמת אבל א"כ ה"ל למכתב מה לתבן אצל הבר אבל תבן את הבר כמו תבן עם הבר דמשמע שניהם בנושא אחד ותרווייהו אחלום דרישא דקרא קאי דא"א גם לחלום אמיתי שדומה לבר בלא דברים בטלים דהיינו תבן:
מנלן מיוסף דכתיב והנה השמש וגו'. ובגירסת ילקוט הבוא נבוא אני ואמך גו' ופירש"י בחומש והלא אמך כבר מתה כו' ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ויעקב נתכוין להוציא הדבר מלב בניו כו' כשם שא"א באמך כך השאר בטל עכ"ל. ופירש הרא"ם וא"א לומר שלא היה יודע שאין חלום בלא דברים בטלים ולכך הכזיב את החלום כלו עם הכזבת אמו
*אוצר בלום ליתא בגמרא אלא באגור הביאו השו"ע או"ח סימן תקצ"ז סעיף ב'. כו' ולא שנתכוון להוציא הדבר מלב בניו כו' מפני שכיון שרבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים א"א שהיה יעקב טועה בזה כו'. עכ"ל ואין זה מחוור דגם שלמדו רבותינו מכאן דאין חלום בלא דברים בטלי' היינו אחר שנתקיים החלום לבד מאמו שלא נתקיים ואם נאמר מסברא שלא היה יעקב טועה בזה כמ"ש רבותינו אם כן מהסברא נמי שלא יטעו גם בניו בזה וא"כ לא יוכל בזה להוציא מלבן שלא יקנאוהו וע"כ הנראה לומר דע"כ יעקב אבינו לא הכזיב את החלום כלו דהא כתיב ואביו שמר את הדבר שפירושו שהיה ממתין מתי יתקיים וא"כ ע"כ לפי דעתו שיתקיים החלום מה שאמר הבוא נבוא וגו' להכזיב בזה כל החלום אינו אלא להוציא הדבר מלב בניו כו' אבל לפי דעתו ודאי יתקיים החלום כולו חוץ מאמו ואם כן ע"כ ראה יעקב שאין חלום בלא דברים בטלים ולהכי לא ניחא לתלמודא למימר דהחלום זה נתקיים כולו והדברים מגיעין לבלהה וע"כ הכזיב את כל החלום כולו והכי אמרינן בב"ר דהא כתיב ואביו שמר את הדבר דמשמע שיתקיים ומיהו איכא למימר שבדעתו היה חלום אמתי להתקיים והדברים מגיעים לבלהה אלא שאמר הבוא נבוא אני ואמך וגו' להוציא הדברים מלבן של בניו כו' וכן הקשה הרא"ם לדברי הב"ר וע"כ הנראה דתלמודא ימאן מלפרש דהדברים מגיעין לבלהה דאמך משמע אמך ממש ועוד דנראה מתוך הכתובים שמר בלהה קודם שירד יעקב למצרים כמ"ש הרמב"ן ודו"ק:
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. מקשים כיון דמקשי מן ר' יוחנן למאי הקשה גם מן רבי יצחק, ואם מהא נראה לי הקושיא חזקה יותר, יקשה מן רבי יצחק ולא יקשה מן רבי יוחנן? ונראה לי מן רבי יצחק אין קושיא, דהוא אמר עִיּוּן תְּפִלָּה ורב יהודה קאמר מַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, ולכך הקשה מן ר' יוחנן דאמר כָּל הַמַּאֲרִיךְ, אך מן ר' יוחנן לחודיה ליכא קושיא, דיש לומר בדבריו תרתי מַּאֲרִיךְ וגם מְעַיֵּן ורב יאודה נקיט מַּאֲרִיךְ בלבד, ולכך הביא דרבי יצחק דלא נקיט אלא מְעַיֵּן ונמצא מְעַיֵּן לחודיה אינו נכון, ומסתמא הוא הדין דמאריך לחודיה ולא מְעַיֵּן נמי אינו נכון. והשתא מוכרח אתה לפרש דר' יוחנן דנקיט תרתי רצונו לומר או או קאמר, ולכן אפילו מַּאֲרִיךְ לחוד או מְעַיֵּן לחוד אינו נכון, ותקשי לרב יאודה, ומשני דרבי יוחנן איירי בתרתי בחדאד מַּאֲרִיךְ וגם מְעַיֵּן, ורבי יצחק סבירא ליה מעיין לחודיה ואינו מאריך אינו נכון, ורק במאריך ואינו מְעַיֵּן לכולי עלמא לית לן בה.
וּמַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, דִּלְמָא אַתִּי עַנְיָא וְיָהִיב לֵיהּ מִידֵי. הא דפירש טעם כאן ולא פירש בהך תרתי? נראה לי משום דהתם הטעם ידוע אך כאן הוצרך לפרש, כדי שלא נחשוב מַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ כדי שילמוד תורה יותר, אך קשא כיון דְּמַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ עדיפותיה הוא משום שיתן לעני אם כן לימא הַנּוֹתֵן לֶעָנִי מִשֻׁלְחָנוֹ? דהא אם האריך על שלחנו ואתי עניא וקרי ולא נתן לו אין זה כלום, ואם כן למה תלה רב יהודה הכפרה במאריך? ונראה לי בס"ד דאם לא האריך ובא עני ונתן לו אין זה כדאי להיות כפרה כמו מזבח, כי נמוס העולם מכריחו בזה כיון שיש לפניו לחם ובא עני קורא רעב מוכרח שיתן לו, אך עיקר סגולת הכפרה הוא רק אם מאריך שהוא מאריך באכילתו ואינו אוכל במהרה כדי לסלק המאכל מפני שאומר אולי יבא עני ויקרא ואתן לו, הנה זה יש לו רבותא בצדקתו ונדבת לבו שהוא רודף אחר הצדקה ועושה המצאה להמציא הצדקה לעניים, וענין זה הוא לבדו כדאי שיהיה שלחנו מזבח כפרה, ולכן אפילו אם לא נזדמן שבא אני ונתן לו, כיון שהאריך על שולחנו כדי שיבא עני נעשה לו בזה כפרה, ולכך אמר כָּל הַמַּאֲרִיךְ דאין הנתינה גורמת הכפרה אלא מציאות האריכות על השלחן.
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְקַצְּרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם ...וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת. פירוש מסב בראש, נכנס בראש ויוצא בראש, מדבר בראש ומבקש שירות מכל אדם, כגון הבא לי מים תושיט לי חפץ זה וכל כיוצא בזה. מיהו אם הקהל קבלו אותו עליהם לראש ומנהיג זה ראוי להתנהג ברבנות בשביל הציבור.
שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין רַחֲמִים, וְאֵלּוּ הֵן: חֲלוֹם טוֹב, וְשָׁנָה טוֹבָה, וּמֶלֶךְ טוֹב. פירוש רש"י לפי שהם בידו של הקב"ה וכו', וקשא אפכא מסתברא, אם ביד מלאך צריך בקשת רחמים מהקב"ה שיגזור על המלאך שיעשה לטובתו, ועוד אמאי לא מנו רבותינו ז"ל את אלו בהדי מטר ולידה ותחיה? ונראה לי בס"ד לעולם יש מלאך ממונה על אלו בשאר דברים, ומה שאמר צריכין רחמין נראה לי אף על פי שראה תחלתם טוב, כגון שראה אופן החלום מורה על טובה, אל יחשוב שתפס הטובה בידו אלא יבקש רחמים שתתקיים בו הוראתו הטובה, וכן אם ראה תחלת השנה טובה שבאו בה גשמי רצון אל יבטח בזה כאלו אחז הטוב שלה בידו, אלא צריך רחמים שתהיה אחריתה גם כן טובה, וכמו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה, וכן במלך נראה תחילתו טוב כדי שימשוך לב העולם, ואחר כך יהיה קשה מאד וצריך לזה רחמים.
אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ, אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ, דִּכְתִיב (שמות לא) וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה. קשא למה הוצרך להאריך לומר אַתּוּן מֵהָתָם? ונראה לי בס"ד כיון שהם הביאו ראיה מן הכתוב והוא מביא ראיה מן התורה אתמוהי קא מתמה עלייהו בלשון קושיא ותימא, רצונו לומר, רחמים שהוא פסוק כתובים מַתְנִיתוּ, הלא אַנָן מֵהָכָא שהוא פסוק תורה מַתְנִינָן לָהּ, ואמאי לא אמרתם כמונו? אי נמי נראה לי בס"ד כי הוא ידוע דזו ההוכחה שמביא מן התורה איננה הוכחה גמורה, ורק היא דרך דרש רמז לדבר, ואם לא היה לזה הוכחה גמורה מן פסוק דניאל לא היו אומרים זו ההוכחה מן התורה שהיא רמז וזכר בעלמא, ולזה אמר כיון דְּאַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ שיש לדבר זה הוכחה לכך אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ דרך רמז ודרש. אמנם הרב עיון יעקב ז"ל הקשה אמאי לא הביא פסוק תצוה דקדים, דכתיב (שמות כח, ג) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, עיין שם, ולא קשה מידי דהתם לא מוכח שעתה הוא נותן להם חכמה מחדש אחר שהיו חכמים מכבר, אלא הכי קאמר תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מעיקרא מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, שנתתי להם החכמה ברבוי ומילוי ולא לאותם שצמצמתי בחכמתם אף על פי שגן כן נקראים חכמים, מה שאין כן פסוק (שם לא, ו) וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה, משמע נתתי עתה, דלא אמר אֲשֶׁר דמשמע מקודם, והא דלא הביא רבי יוחנן פסוק של תורה והביא מן דניאל? נראה לי בס"ד דיש לומר הכא איירי במלאכה דוקא, אך פסוק דניאל איירי בסתם משמע גם בחכמת התורה. אי נמי יש לומר הכא שאני דהיה צורך שעה לעשות המשכן וצריך להוסיף חכמה על חכמתם.
כָּל חֲלוֹם וְלֹא טְוָת. פירוש רש"י ז"ל [כל חלומות יראה אדם ולא יראה אחד מאותן שהוא שרוי בתענית שאינו טוב טוות לשון תענית כמו ובת טוות האמור בדריוש] נראה דוחק, דעל הרוב לא יצטער בלילה, כיון דאכל סמוך ללילה שהוא שבע הרבה ואין לו תאוה כלל. ונראה לי בס"ד דאם יראה אדם חלום רע רפואתו בדוקה ומנוסה שהוא להתענות בו ביום דוקא ולא ביום אחר, ואם כן אם יראה החלום בלילה שהיום הבא אחריו הוא בלאו הכי יש בו תענית צבור שחייב להתענות אם כן רפואתו רחוקה, כי התענית ההוא לא יועיל לחלום, ואם יתענה ביום שאחריו גם כן לא יועיל כי צריך בו ביום דוקא, ולכן אמר כל חלום יראה האדם באיזה לילה שיהיה שיש לזה תרופה, ולא בלילה שביום הוא טוות תענית ציבור שהוא חייב עליו בלאו הכי.
אָמַר רַב יוֹסֵף: חֶלְמָא טָבָא, אֲפִלּוּ לְדִידִי, בְּדִיחוּתֵיהּ מְפַכְּחָא לֵיהּ. לפי פשוטו כי הסגי נהור אין לו שמחה שלימה בכל דבר עם כל זה מְפַכְּחָא לֵיהּ.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרי"ש ז"ל מה שאמרו רבותינו ז"ל חלום אחד מששים מנבואה, היינו כמו הנבואה נתקיים יותר אם יהיה בה פועל דמיוני, כן החלום עניינו הוא פועל דמיוני, לכך הוא מתקיים בדברי הנבואה אם הפותר יפתור אותו עד כאן דבריו, גם ידוע שהחלום בא מכח המדמה שבנפש החי, כי כח המדמה הנשאר בגוף בעת השינה הוא מדמה לו ענינים בחלומות כאשר רגיל לדמות תמיד ביום, כי המראות שרגיל האדם לראות בחוש הריאות, וגם עוד מה שהוא צופה והביט בדמיונו, כולם כרוכים ומונחים בכח המדמה שבו, ועתה בעת שינתו פועל כח המדמה את המוחשים ההם בהרגש החיצון ממש, ולפי זה מובן ממילא אם האדם סגי נהור שאין לו חושי הריאות שאינו רואה מראות כלל, אז כפי הטבע אין נמצא כרוך ומונח בכח המדמה שלו מזה המראה שראה בחלומו, ורק אפשר שיהיה לו בכח המראה ממה שהיה מחשב ומצייר ברעיוניו ואין מזה הרבה, ועל כן נראה שחלום הסומא הוא יהיה אמתי יותר מן חלום אדם בעל חוש הריאות, ולזה אמר אמר ר' יוחנן אפילו לדידי שנראה חלום שלי אמיתי יותר עם כל זה בדיחותיה מפכחה ליה. ומה שאמר חֶלְמָא דְּלָא מִפְשַׁר, כְּאִגַּרְתָּא דְּלָא מִיקַרְיָא נראה לי בס"ד, לכך בחלום השני של יוסף הצדיק ע"ה כתיב (בראשית לז, יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, כי ראו שאביו פתר אותו כדבריו, אבל בראשון אף על פי שאמרו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ אין זה פתרון אלא מלתא בעלמא דקאמרי ליה.
חֶלְמָא בִּישָׁא קָשֶׁה מִנַּגְדָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ג) "וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו". וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה חֲלוֹם רַע. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פ' וישב, שהחלום בא ממוחין דהויו"ת המכוסים בשמות אֱלֹהִים, והפתרון בא ממוחין דגדלות שהם הוי"ה המגולים בלתי מכוסים בשמות אֱלֹהִים עיין שם. ובזה אמרתי בס"ד (במדבר יב, ו) בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, תיבת בַּחֲלוֹם [86] גימטריא פ"ו מספר שם אֱלֹהִים [86], ולזה אמר וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו דייקא, שהחלום נמשך מן הויו"ה שעומדים בתוך ופנימיות שם אֱלֹהִים, ולהכי יליף מהכא דאיירי על החלום שהוא בא מן הויו"ת שהם לפנים משמות אֱלֹהִים.
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: "בְּצַלְאֵל", עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לוֹ לִבְצַלְאֵל: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים, הָלַךְ מֹשֶׁה וְהָפַךְ וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה כֵּלִים וְאָרוֹן. שם הלך משה ואמר להפך. מקשים איך יאמר להפך? ונראה לי בס"ד כי משה רבינו ע"ה ראה והשיג סוד אֲרוֹן וְשֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה שהם פנמיים שרומזים לאורות עליונים תחלה, ואחר כך ראה והשיג סוד גוף המשכן שהוא קטן וחיצוני להם, כי כן סדר ההשגה והראיה, והוא שמע מהקב"ה שאמר לו בריש תרומה (שמות כה, ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ, ויש לפרש וְכֵן תַּעֲשׂוּ קאי ארישא דקרא, והכי קא"ל כפי הראיה האלהית הסודית אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ בְּמִּשְׁכָּן וְכֵּלָיו כֵן תַּעֲשׂו כסדר הזה, ולפי זה צריך לעשות תחלה הכלים העליונים שהם אֲרוֹן וְשֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה שרומזים לאורות העליונים, ואחר כך גוף הַמִּשְׁכָּן, כי ההשגה וראיה הסודית שראה משה רבינו ע"ה היתה של אלו תחלה, ולכן משה רבינו ע"ה אמר לו עשה אֲרוֹן וְכֵלִים וּמִּשְׁכָּן, שפירש דבריו יתברך על פי אופן הנזכר. אך באמת דבריו יתברך יש בהם פירוש אחר, דקאי וְכֵן תַּעֲשׂוּ על סוף הפסוק, שהזכיר הַמִּשְׁכָּן קודם באומרו אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ על פי הסדר הזה שאני מזכיר אותם עתה הַמִּשְׁכָּן תחלה ואחר כך הַכֵלִים. וזה הפירוש השיגו בצלאל מחמת הטעם שראה בהכריח, כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? ומאת ה' היתה זאת שיתעלם פירוש זה תחלה מן משה רבינו ע"ה כדי שיזכה בו בְּצַלְאֵל העוסק במלאכת הקודש. או אפשר גם משה רבינו ע"ה השיג זה הפירוש אך אמר לו פירוש ההפך לנסותו ולחדדו ולהגדיל שבחו בעיני ישראל, כדי שיאמר לו אחר כך בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדַעְתָּ. ומה שֶׁאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ נראה לי בס"ד הכונה על שם בן מ"ב היוצא מן בְּרֵאשִׁית עד ב' מן וָבֹהוּ כנודע למקובלים ז"ל, ועיין זוהר הקדוש ריש בְּרֵאשִׁית דיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגין וכו', ועל מה שכתב רבינו ז"ל בשער מאמרי ר' שמעון בר יוחאי (דף ו) יעוין שם. ונראה לי בס"ד אחר אותיות א"ל יש מ"ב, לכך נקרא בְּצַלְאֵל שהוא צֵל אֵל, רמז שהשיג שם מ"ב שהוא רמוז בְּצֵל אותיות אֵל.
217ימים לסיום הש״ס