יומא עג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - א

תלמוד לומר [שמות כט] "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש [הקדשים] ".

מי שראוי לבא אל אהל מועד לשרת בקודש הקדשים, בנו משמש תחתיו כיורשו, יצא כהן משוח שאינו ראוי להכנס לקודש הקדשים, לכן אין בנו יורשו בכהונתו.

ואם איתא שכהן משוח מלחמה משמש בשמונה בגדים כל השנה - הרי גם הוא מיחזא חזי, ראוי הוא לשרת בקודש הקדשים, לפי שהפסוק המלמד על הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים תולה זאת בריבוי הבגדים שלו [עיין רש"י].

אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר קרא: כל שעיקר משיחתו היא לעבודה באהל מועד בנו משמש תחתיו.

יצא זה, משוח מלחמה, שעיקר משיחתו היא ליציאתו למלחמה עם העם, ולכן אין בנו משמש תחתיו.

מיתיבי על רב דימי מברייתא מפורשת:

משוח מלחמה - אינו משמש לא בארבעה בגדים ככהן הדיוט, ולא בשמונה בגדים ככהן גדול!?

אמר ליה אביי: אלא מעתה שאתה פוסלו לעבודה, כמו זר משוית ליה, וזה לא יתכן.

אלא, מעיקר הדין הוא ראוי לעבודה.

אך ככהן גדול אינו משמש בשמונה הבגדים בעבודה משום איבה של הכהן הגדול.

וכמו כן אינו משמש בארבעה בגדים ככהן הדיוט [ואז לא תהיה איבה מהכהן הגדול] - משום ש"מעלין בקדש ולא מורידין". וזה שדינו לשמש בשמונה בגדים אינו רשאי לשמש בארבעה.

אמר ליה רב אדא בר אבא לרבא: והרי מצינו האי תנא, דלית ליה חשש של איבה, ובכל זאת לא קא משמש הכהן המשוח בעבודה במקדש. ומוכח שמעיקר הדין אינו משמש.

דתניא: אלו הם הדברים החלוקים שבין כהן גדול לכהן הדיוט:

כהו גדול מביא: פר הבא על שגגתו בעשית כל המצות [שיש בהן כרת, להוציא עבודה זרה], ופר יום הכפורים, ועשירית האיפה למנחה בכל יום.

לא פורע מגדל שערו מחמת אבילות ולא פורם קורע על מתו.

אבל פורם הוא בגדו בשיפולי הבגד מלמטה [ואין יוצאים בקריעה זאת ידי חובת קריעה על מת], ואילו הכהן ההדיוט קורע על מתו את בגדו מלמעלה.

ואין הוא מטמא לקרוביו שמתו.

ומצווה על הבתולה לישא בתולה בלבד.

ומוזהר על האלמנה שלא ישאנה.

ומחזיר את הרוצח מעיר מקלט, במותו.

ומקריב קרבנות כאשר הוא אונן על מתו, לפני הקבורה.

אך ואינו אוכל בקדשים כאשר הוא אונן, וגם אינו חולק בהיותו אונן חלק בקדשים על מנת לאכלם לאחר אנינותו.

וזכותו להיות נוטל חלק בראש מהקדשים המתחלקים לכהנים.

ומקריב חלק, איזה קרבן שירצה - בראש.

ומשמש בעבודתו בשמנה כלים.

ופטור מקרבן על טומאת מקדש וקדשיו.

וכל עבודות יום הכפורים - אינן כשירות אלא בו.

וכל ההלכות הללו - כולן נוהגות בכהן גדול שהוא מרובה בגדים, אפילו אם לא נמשח בשמן המשחה. חוץ מפר הבא על כל המצות, שאינו נוהג אלא בכהן גדול שנמשח.

וכולן נוהגות בכהן גדול משוח שעבר מתפקידו, ואינו מכהן עתה [וכגון שאירע פסול זמני בכהן גדול, ומינוהו במקומו, ועבר הפסול של הכהן הגדול, וחזר לכהונתו, והעבירו אותו ממילוי מקומו].

חוץ מפר יום הכפורים ועשירית האיפה שאינו נוהג במי שאינו מכהן עתה.

והלכות אלו כולן - אין נוהגות בכהן שהוא "משוח מלחמה", ואין הוא משמש בשמונה בגדים.

חוץ מחמשה דברים האמורין בפרשה של אחרי מות, שנוהגים גם במשוח מלחמה, ואלו הם:

לא פורע, ולא פורם, ולא מטמא לקרוביו, ומצווה על הבתולה, ומוזהר על האלמנה.

ומחזיר את הרוצח, כדברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: משוח מלחמה אינו מחזיר במותו את הרוצח מעיר מקלט.

ומוכח מדין כהן שעבר מגדולתו, שממשיך לשמש בעבודה בשמונה בגדים, שאין חשש איבה, לדעת התנא של הברייתא הזו, ובכל זאת אין כהן משוח מלחמה משמש לפיו בשמונה בגדים, ומוכח שהטעם שאנו משמש הוא מן התורה, מעיקר הדין, ולא משום חשש איבה, וקשיא לאביי!

ומשנינן: כי לית ליה איבה לכהן הגדול - בדכוותיה, בכהן שהוא בדרגתו, ששימש ועבר מתפקידו, שבו הוא אינו מקנא אם רואהו משמש בשמונה בגדים כדינו. ואין לחוש בו לאיבה.

אבל בכהן משוח מלחמה דזוטר מיניה, שאינו בדרגתו, שהרי הוא לא הגיע לכהונה הגדולה, יש לחשוש דאית ליה איבה כלפיו, אם יראהו משמש בשמונה בגדים.

יתיב רבי אבהו וקאמר לה להא שמעתא של רב דימי, שכהן משוח מלחמה משמש בשמונה בגדים, משמיה דרבי יוחנן.

אהדרינהו החזירו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו את פניהם מרבי אבהו, להראות שאינן מסכימים שרבי יוחנן אמר זאת.

איכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמרה, ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו.

מתקיף לה רב פפא: בשלמא אם היה זה רבי אבהו שאמר זאת [כמבואר בלשון הראשונה], מובן הדבר שרבי אמי ורבי אסי רק הסבו פניהם ולא אמרו לו במפורש שאינם מסכימים עמו, משום יקרא דבי קיסר, שהיה רבי אבהו חשוב בבית הקיסר.

אלא אם נאמר כלשון השניה, שרבי חייא בר אבא אמר זאת, תיקשי:

לרבי חייא בר אבא - נימרו ליה מימר: לא אמר רבי יוחנן הכי!

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: לא אמר רבי יוחנן בכלל שמשוח מלחמה משמש בשמונה בגדים.

אלא, משוח מלחמה כשיוצא למלחמה, הרי הוא נשאל על ידי המלך באורים ותומים שעליו, לפי שאז, בצאתו למלחמה הוא לובש בגדים אלו, כך איתמר לפי רבי יוחנן.

תניא נמי הכי: בגדים שכהן גדול משמש בהן - משוח מלחמה נשאל בהן על ידי המלך, ביציאה למלחמה.

תנו רבנן: כיצד שואלין באורים ותומים?

השואל, שהוא מלך או אב בית דין של הסנהדרין, פניו מופנים כלפי הכהן הנשאל. והכהן הנשאל פניו מופנים כלפי שכינה, לאורים ותומים, שנמצא השם המפורש בתוך החושן.

ולמשל, השואל אומר כמו שמצינו אצל דוד, ששאל באורים ותומים: [שמואל א ל] "האם ארדף אחרי הגדוד הזה?"

והנשאל אומר: כה אמר ה' באורים ותומים - עלה והצלח!

רבי יהודה אומר: אין הכהן הנשאל צריך לומר "כה אמר ה"', אלא רק "עלה והצלח".

אין שואלין בקול רם, לפי שנאמר [במדבר כז] "ושאל לו לכהן", ומשמע שרק הכהן שומע את קולו, לפי שצריך לשאול בקול נמוך.

ולא מהרהר את השאלה בלבו, אלא יבטאנה בשפתיו.

לפי שנאמר "ושאל לו במשפט האורים לפני ה'. על פיו יצאו".

ויש לנו לקרוא את הפסוק כך: "ושאל לו השואל על פיו", ללמדנו שצריך לשאול בפיו ולא בהרהור.

אלא הרי הוא שואל כדרך שאמרה חנה בתפלתה, שנאמר [שמואל א א] "וחנה היא מדברת על לבה. רק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע". דהיינו, שביטאה תפילתה בשפתיה, בלחש.

אין שואלין באורים ותומים שני דברים כאחד.

ואם שאל שני דברים כאחד - אין הם מחזירין עונים לו אלא על דבר אחד בלבד.

ואין מחזירין לו אלא על הדבר הראשון.

שנאמר כאשר שאל דוד שתי שאלות כאחד [שמואל א כג]:

א. "היסגרני בעלי אנשי קעילה בידו של שאול"?

ב. "הירד שאול לקעילה"?

וענו לו על דבר אחד: ויאמר ה': ירד שאול לקעילה!

ומקשינן: והא אמרת אין מחזירין אלא על הדבר הראשון, ואילו כאן הוא קיבל מענה על הדבר השני!?

תלמוד לומר: "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקודש" (שמות כט, ל) — דווקא מי שראוי לבא אל אהל מועד, שהוא הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים — הוא בלבד מוריש גדולתו לבניו. ואם איתא [ואם יש] מקום להנחה שכהן משוח מלחמה אף הוא משמש בשמונה בגדים מיחזא חזי [הרי ראוי אף הוא] ליכנס לפנים!

אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: כל שעיקר משיחתו היא כדי להכנס לאהל מועד לצורך עבודה, יצא זה שעיקר משיחתו לצורך המלחמה.

מיתיבי [מקשים] הלא שנינו בברייתא: כהן משוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה בגדים ככהן הדיוט, ולא בשמונה ככהן גדול.

אמר ליה [לו] אביי: מכאן אין להביא ראיה, שכן על דין זה גופו יש לתמוה, שהרי אלא כזר משוית ליה [עושה אתה אותו], שאם אינו לא כהן גדול ולא כהן הדיוט, נמצא שאינו כהן כלל! אלא הטעם אחר הוא: ככהן גדול אינו משמש — משום איבה, שלא תהא איבה בין שני אנשים הלבושים בבגדי כהונה גדולה לפיכך תיקנו שלא יעבוד במקדש, ואילו בארבעה בגדים ככהן הדיוט אינו משמש, משום הכלל: מעלין בקדש ולא מורידין. וכיון שזכה להיות ככהן גדול — שוב אינו יכול לשמש ככהן הדיוט.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אבא לרבא: והאי תנא [והרי יש תנא זה] דלית ליה [שאין לו], שאינו מקבל את הנימוק של איבה, ואף לדבריו כהן משוח מלחמה לא קא [אינו] משמש בשמונה בגדים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה הן הדברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט? פר כהן משיח ופר הבא על כל המצות שכהן גדול מביא על שגגתו בדבר שעל זדונו חייב כרת, ופר יום הכפורים, ועשירית האיפה שכהן גדול מביא בכל יום.

וכן, הכהן הגדול לא פורע (מגדל פרע שער ראשו) לאות אבל, ולא פורם בגדו כאחרים בשעת אבילות, אבל פורם הוא הכהן הגדול את בגדיו מלמטה, במקום שאינו ניכר, וההדיוט פורם מלמעלה. ואין מטמא הכהן הגדול לקרוביו, אבל ההדיוט מותר להטמא לקרובים. ומצווה הכהן הגדול בבואו לשאת אשה, על נשיאת הבתולה דווקא, ולא בעולה, ומוזהר באיסור לא תעשה שלא לשאת את האלמנה, ומחזיר במותו את הרוצח בשגגה מעיר המקלט,

ומקריב אונן ביום האבילות הראשון, אבל אינו אוכל בקדשים באותו יום ואינו חולק באותו יום בקדשים, ונוטל הכהן הגדול חלק בראש מכל קרבן שירצה ואף מקריב חלק בראש בכל קרבן שירצה. ומשמש בשמנה כלים (בגדים) ופטור על טומאת מקדש וקדשיו, וכל עבודות יום הכפורים אינן כשירות אלא בו.

וכולן, כל המצוות השייכות בכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, נוהגות אף בכהן גדול מרובה בגדים, כגון בימי בית שני שלא היה עוד שמן המשחה, ונתמנה כהן גדול על ידי לבישת שמונה בגדים בלבד, חוץ מפר הבא על כל המצות שהמרובה בבגדים אינו מביא,

וכולן נוהגות במשוח שעבר, כלומר: מי שמילא את מקום הכהן הגדול בהיותו בעל מום וכדומה ולכשעבר המום חזר הכהן הראשון לגדולתו וירד ממנה ממלא מקומו, חוץ מהקרבת פר יום הכפורים ועשירית האיפה בכל יום.

וכולן אין נוהגות במשוח מלחמה חוץ מחמשה דברים האמורין במפורש בפרשה של כהן גדול: שאינו פורע, ולא פורם, ולא מטמא לקרוביו, ומצווה על הבתולה, ומוזהר על האלמנה, ומחזיר את הרוצח, כדברי ר' יהודה במסכת מכות (יא, א), וחכמים אומרים: כהן משוח מלחמה אינו מחזיר את הרוצח. ונמצאנו למדים שתנא זה סבור שיכול להיות במקדש משוח שעבר ושיהיו בו דיני כהונה גדולה, הרי שאינו חושש משום איבה, ובכל זאת מחלק בין כהן גדול ומשוח מלחמה!

ודוחים: אין כאן ראיה, כי מדובר כאן באופן כי לית ליה [כאשר אין לו] איבה — הרי זה בדכוותיה [בדומה לו], שמשוח שעבר הוא בדרגתו של כהן גדול ולכן אינו מקנא בו כל כך, אבל בדזוטר מיניה אית ליה [במי שהוא קטן ממנו כגון משוח מלחמה יש לו איבה] אם ילבש כלבושו.

מסופר: יתיב [ישב] ר' אבהו וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רב דימי, שבגדים שמשמש בהם כהן גדול, משמש בהם גם כהן משוח מלחמה, משמיה [משמו] של ר' יוחנן בפני חכמי ישראל. אהדרינהו [החזירו] ר' אמי ור' אסי לאפייהו [את פניהם], להראות שאין דעתם נוחה מן הדברים. איכא דאמרי [יש אומרים] שלא כך היה המעשה, אלא ר' חייא בר אבא הוא שאמרה, ואהדרינהו [והחזירו] ר' אמי ור' אסי לאפייהו [את פניהם].

מתקיף לה [מקשה עליה] על הגירסה האחרונה זו רב פפא: בשלמא [נניח] אם אומר אתה כי ר' אבהו אמר זאת, מובן כי משום יקרא דבי [כבודו של בית] הקיסר, שר' אבהו היה קרוב למלכות (חגיגה יד, א), לא אמרו לו במפורש שאין דעתם נוחה מדבריו, אלא לר' חייא בר אבא — נימרו ליה מימר [שיאמרו לו במפורש] כי לא אמר ר' יוחנן הכי [כך], ואם כן אין גירסה זו מסתברת.

כי אתא [כאשר בא] רבין, אמר: נשאל איתמר [נאמר] שלא אמרו שכהן משוח מלחמה משמש בשמונה בגדים ככהן גדול, אלא שבשמונת הבגדים בהם משמש הכהן הגדול, שאלת כהן משוח מלחמה באורים ותומים אף היא אינה נעשית אלא בשמונה בגדים הללו. ואכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: בגדים שכהן גדול משמש בהן — כהן משוח מלחמה נשאל בהן.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד שואלין באורים ותומים? השואל (כגון: מלך או אב בית דין) עומד ופניו כלפי הכהן הנשאל, והנשאל עומד ופניו כלפי שכינה, כלומר: כלפי האורים ותומים שבתוכם מצוי שם המפורש.

השואל אומר בשאלתו כגון: "ארדף אחרי הגדוד הזה" (שמואל א' ל, ח) והנשאל עונה לו כפי התשובה שקיבל ואומר כגון: "כה אמר ה' עלה והצלח". ר' יהודה אומר אין צריך לומר לשון "כה אמר ה'" אלא די במה שיאמר "עלה והצלח". כי ברור שהוא אומר בדיוק מה שנאמר לו.

אין שואלין בקול רם, שנאמר: "ושאל לו במשפט האורים" (במדבר כז, כא), משמע "לו" — לבדו. ולא מהרהר את שאלתו בלבו אלא יוציאנה בשפתיו, שנאמר: "ושאל לו במשפט האורים לפני ה'" (במדבר כז, כא) ומיד לאחריו נאמר: "ועל פיו..." (במדבר כז, כא). אלא כיצד שואל — כדרך שאמרה חנה בתפלתה, שנאמר: "וחנה היא מדברת על לבה" (שמואל א' א, יג), כלומר: דיבור בקול שקט שאין אחר שומעו.

אין שואלין שני דברים כאחד (בבת אחת), אלא ישאל דבר אחד ולאחר שישיבו לו ישאל בשנית. ואם שאל שני דברים כאחד — אין מחזירין לו בתשובה אלא דבר אחד, ואין מחזירין לו אלא על הדבר הראשון ששאל. שנאמר: ששאל דוד שתי שאלות כאחת: "היסגרני בעלי קעילה בידו, הירד שאול ויאמר ה' ירד" (שמואל א' כג, יא). ותוהים: והא אמרת שאין מחזירין לזה השואל שתים כאחת אלא על הדבר הראשון ששאל, וכהוכחה לדבר מביא אתה ראיה דווקא ממעשה זה שבו נענה דווקא על שאלתו השניה ולא על הראשונה! ומשיבים: דוד שאל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

therefore, the verse states: “Seven days shall he wear them, the one who serves in his stead from among his sons, who comes into the Tent of Meeting to serve in the Sanctuary” (Exodus 29:30). The verse describes a son serving in the place of his father, indicating that the position is inherited. The conclusion of the verse implies that the rule that a son inherits his father’s position applies only to a High Priest who is fit to enter the Tent of Meeting, but not to the priest anointed for war. Based on this baraita, the following challenge is posed: And if it is so, since the priest anointed for war also serves wearing the same garments as the High Priest, he is also fit to enter the Tent of Meeting and should bequeath his position to his son.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this is what the baraita is saying: The rule that a son inherits his father’s position applies to anyone for whom the primary purpose of his anointment is to come and serve in the Tent of Meeting. That excludes this priest for whom the primary purpose of his anointment is for war.

The Gemara raises an objection to Rav Dimi’s claim: It was taught in a baraita that the priest anointed for war serves neither in four garments, like a common priest, nor in eight garments, like a High Priest.

Abaye said to him: Would you make him like a non-priest? If he dresses like neither a High Priest nor a common priest, then effectively he is like a non-priest, but that is certainly not true. Rather, the meaning of the baraita is that the priest anointed for war does not dress like a High Priest due to the animosity that could be caused between him and the High Priest if they both wore similar garments. Therefore, although according to Torah law the priest anointed for war should dress like a High Priest, the Sages decreed that he should not, out of concern that animosity might result. And he does not dress like a common priest, due to the principle: One elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Since the priest anointed for war attained the level of sanctity of a High Priest, he may not now be demoted to serve as an ordinary priest and dress accordingly.

Rav Adda bar Abba said to Rava: But there is this tanna of the following baraita who does not accept the concern of animosity as a reason to prevent one from wearing similar garments, and yet even according to him the priest anointed for war does not serve wearing the eight garments. Clearly, there must be a different reason.

As it was taught in a baraita: The matters in which there are differences between a High Priest and a common priest are as follows:
The bull of the anointed priest, also called the bull brought for all the mitzvot, which is brought for unwittingly deciding and following an erroneous halakhic ruling in a case for which one would be liable to receive the penalty of karet had he committed it intentionally;
And the bull of Yom Kippur;
And the tenth of an ephah that the High Priest offers each day.
Only the High Priest brings the above offerings.

In addition, when in mourning, a High Priest does not let his hair grow wild, nor does he rend his clothing in the way other mourners do. But he does rend his clothing from below, in a place that is not noticeable, while the common priest rends from above in the normal manner.
And he may not become ritually impure in the event of the death of his close relatives, but a common priest may.
And he is commanded to marry a virgin, and he is prohibited from marrying a widow, in contrast to a common priest who is prohibited to marry only a divorcee.
And his death allows the return of the accidental killer from the city of refuge.

And he sacrifices offerings even when he is an acute mourner, i.e., on the first day of his mourning, but he may not eat from the offerings on that day and he may not take a portion from them.
And he takes his portion first from any offering of his choice.
And he has the first right to sacrifice any offering he wants.
And he serves wearing eight garments.
And he is exempt from bringing an offering for unwittingly causing ritual impurity to the Temple and its sacred objects.
And all parts of the Yom Kippur service are valid only when performed by him.

And all these halakhot unique to the High Priest are not limited to one who was consecrated with anointing oil, but apply also to a High Priest of many garments. During the Second Temple period, when the oil used for anointing was no longer available for anointing High Priests, the High Priests were consecrated by virtue of wearing the eight garments. This is true except with regard to the bull brought for all the mitzvot, which is brought only by a High Priest consecrated with anointing oil.

And all these halakhot apply to a former High Priest who had been consecrated to substitute for a High Priest who had become disqualified. If the disqualification of the original High Priest is removed, he may return to his position. Although the substitute no longer serves as a High Priest, he retains the sanctity of a High Priest and the halakhot of the High Priest continue to apply to him. This is true except with regard to the sacrifice of the bull on Yom Kippur and the sacrifice of the tenth of an ephah each day.

And none of them applies to the priest anointed for war, except for the five items stated explicitly in the passage about the High Priest (Leviticus 21:10–15):
When in mourning, he does not let his hair grow wild nor does he rend his clothing in the way regular mourners do.
And he may not become ritually impure in the event of the death of his close relatives.
And he is commanded to marry a virgin, and he is prohibited from marrying a widow.
And his death allows the return of the accidental killer from the city of refuge, in accordance with the statement of Rabbi Yehuda in tractate Makkot (11a). And the Rabbis say: His death does not allow the return of the accidental killer from the city of refuge. The baraita teaches that a former High Priest also wears the eight garments of the High Priest. It is therefore apparent that the tanna of the baraita is not concerned about animosity which could be caused if the High Priest and the former High Priest wear similar garments. Despite this, the baraita agrees that the priest anointed for war does not wear the eight garments. This suggests that the reason for this is not out of concern that animosity might result.

The Gemara rejects this proof: When the High Priest has no animosity toward someone else wearing the same garments, it is only where that person is similar to him, such as a former High Priest who held the same rank. But toward someone inferior to him who wears the same garments, such as the priest anointed for war, he does feel animosity.

The Gemara relates: Rabbi Abbahu was sitting before the Sages and saying this halakha of Rav Dimi, that the priest anointed for war serves in the same garments as the High Priest, in the name of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Ami and Rabbi Asi turned their faces away to show that they disagreed. Some say it was not Rabbi Abbahu but Rabbi Ḥiyya bar Abba who said it, and it was away from him that Rabbi Ami and Rabbi Asi turned their faces.

Rav Pappa strongly objects to the alternative account: Granted, if you say that Rabbi Abbahu reported the halakha, it is understandable that Rabbi Ami and Rabbi Asi did not state outright that they disagreed with him due to the honor of the house of the caesar, as Rabbi Abbahu was close to the government (see Ḥagiga 14a). But if the alternative account were true, then they should have said outright to Rabbi Ḥiyya bar Abba that they held that Rabbi Yoḥanan did not say this, since there would have been no reason not to have done so. Therefore, Rav Pappa claimed this account must be incorrect.

The Gemara cites an opinion that conflicts with that of Rav Dimi: When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: The teaching that the priest anointed for war wears the eight garments of the High Priest was stated only with regard to being consulted for the decision of the Urim VeTummim. To be consulted he must wear all eight garments; however, he never serves in them. That was also taught in a baraita: The garments in which the High Priest serves are also worn when the priest anointed for war is consulted for the decision of the Urim VeTummim.

§ The Sages taught: How does one consult the Urim VeTummim? The one asking stands with his face toward the one who is asked, i.e., the High Priest or the priest anointed for war. And the one who is asked, the High Priest, turns his face toward the Divine Presence, i.e., the Urim VeTummim, in which the explicit name of God is found, by tilting his head downward toward it.

The one who asks says his question, e.g.: “Shall I pursue after this troop?” (I Samuel 30:8). And the one who is asked answers him according to the response he receives and says, for example: Thus says God: Go up and succeed. Rabbi Yehuda says: He need not say the words: Thus says God; rather, it is sufficient to relay the content of the response and say: Go up and succeed, since he is obviously only repeating what he was told.

One does not ask in a loud voice, as it is stated: “And he shall stand before Elazar the priest, who shall inquire for him by the judgment of the Urim” (Numbers 27:21), which implies that the inquiry is to be audible only to the person asking. And he should not think his question in his heart but should enunciate it, as it is stated: “And…who shall inquire for him by the judgment of the Urim before God” (Numbers 27:21), and immediately afterward it states: “By his mouth” (Numbers 27:21). Rather, how shall he inquire? He should do so akin to the way that Hannah spoke in her prayer, as it is stated: “Now Hannah spoke in her heart; only her lips moved, but her voice could not be heard” (I Samuel 1:13), which indicates she did enunciate the words but spoke so quietly that no one else could hear.

One does not ask about two matters simultaneously; rather, one asks one question, and after he is answered he asks a second question. And even if he asks about two matters simultaneously, he is answered only with regard to one of them, and he is answered only with regard to the first question. As it is stated with regard to King David that he asked two questions simultaneously: “Will the men of Keilah deliver me into his hand? Will Saul come down?” (I Samuel 23:11). And he was answered with regard to only one: “And God said: He will come down.” (I Samuel 23:11). The Gemara asks: But didn’t you say that if one asks two questions, he is answered only with regard to the first question? Yet the verse states that David received an answer for his second question, not the first. The Gemara answers: David asked the questions

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איני והתניא יכול יהא בן [של] משוח מלחמה עומד תחתיו כדרך שבן כ"ג עומד תחתיו כו' ואם איתא משוח מלחמה נמי בא אל אהל מועד שהוא משמש בח' בגדים.

ושני רב נחמן בר יצחק ה"ק מי שעיקר משיחתו לאהל מועד יצא זה שעיקר משיחתו למלחמה. ואותבינן תוב והתניא משוח מלחמה אינו משמש לא בשמנה ולא בארבעה ודחינן כי תניא ההיא דחייש משום איבה דכ"ג. לפיכך תני אינו משמש בח'.

והא האי תנא דלא חייש לאיבה דקתני וכולן אלו י"ו דברים שבין כ"ג המשוח בשמן המשחה לכהן הדיוט והן פר הבא על כל המצות ופר יוה"כ.

ועשירית האיפה לא פורע ולא פורם אבל (פורע) [פורם] מלמטה וכהן הדיוט מלמעלה.

ואין מטמא לקרוביו. ומצווה על הבתולה. ומוזהר באלמנה ומחזיר הרוצח ומקריב אונן ואינו אוכל ומקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש ומשמש בח' ופטור על טומאת מקדש וקדשיו וכל עבודות יוה"כ אינה כשירה אלא בו.

וכולן נוהגות במרובה בגדים. כהן במקדש שני שלא היה להן שמן המשחה והיה בהן כ"ג מתמנה בריבוי בגדים (הוא) והיה נקרא מרובה בגדים. אבל פר הבא על כל המצות דכתיב בה בפירוש אם הכהן המשיח לא היה נוהג בהן בו. וכולן נוהגין בו במשוח שעבר כגון שאירע בו פסול ונתמנה אחר תחתיו ואח"כ חזר הראשון לעבודתו. כל אלו נוהגין בכהן משיח שעבר חוץ מפר יוה"כ ועשירית האיפה.

ואלו כולן אין נוהגות במשוח מלחמה חוץ מה' דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא [פורם] מלמעלה אלא מלמטה ואין מטמא לקרובין כו' הנה האי תנא לא חייש לאיבה דתני וכולן נוהגין במשוח שעבר ותני אין נוהגין במשוח מלחמה ודחינן כי לא הויא ליה איבה במשוח שעבר אבל משוח מלחמה דזוטר מיניה אם יראהו שמשמש בח' כלים ישמור לו איבה.

כי אתא רבין אמר נשאל בח' בגדים איתמר כדתניא בגדים שכ"ג משמש בהן משוח מלחמה נשאל בהן:

ולא כהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין תימה מאי זה טעם היה לנו להורידו דהא לא דמי למשיח שעבר וכל היכא דליכא טעמא הוה ליה מחוסר בגדים. תירץ ריב״א דמיירי שהיה זקן או חולה שאינו ראוי לצאת במלחמה ומושחין כהן אחר ואפילו הכי אין מורידין אותו מקדושת כהונתו לפי שמעלין בקדש ולא מורידין:

ה״ג דברים שבין כ״ג לכהן הדיוט פר הבא על כל המצות. וה״פ פר כהן משיח הבא על כל המצות דאלו פר העדה ליכא למימר דההוא צבור מייתו ליה ואי להקרבתו הא קי״ל דקרב אפילו בכהן הדיוט כדאיתא בת״כ. הלכך מאן דגריס פר כהן משיח ופר הבא ע״כ המצוות טועה הוא ובמס׳ מגלה תנן אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא ע״כ המצות והיינו פר הכהן משיח כדפריש'. ובתוספת׳ נמי כך הגרסא כמו שכתבנו וכן פי׳ בתוס'.

ומחזיר את הרוצח. טעמיה מפרש במס׳ הוריות והא האי תנא לית ליה איבה מדקתני דכהן שעבר משמש בח׳ בגדים. ואפ״ה ס״ל דמשוח מלחמה אינו משמש בח':

כי לית ליה איבה בדכוותיה דהיינו כהן שעבר שנתכהן לעמד במקומו בזוטר מיניה דהיינו משוח מלחמה אית ליה איבה:

נשאל איתמר. פי׳ דההיא דרב דימי אר״י לא איתמר דכהן משוח מלחמה משמש בח׳ כלים אלא שנשאל באורים ותומים בח׳ כלים ואסיקנא דכהן משוח מלחמה אינו נשאל באורים ותומים לבדן אלא דמסייעי סיועי

ה״ג ולא מהרהר בלבו שנ׳ ושאל לו. פי׳ דליש׳ דשאלה לא משמ׳ אלא להוציא בשפתיו. ויש גורסי׳ שנ׳ על פיו יצאו וקשה דההוא על פיו של כהן הנשאל קאמר. ויש מתרצי׳ בזו דדריש ליה מדסמיך לושאל לו מכלל דנדרש גם על השואל ולא נהיר:

דברים שבין כ"ג לכהן הדיוט שכ"ג מביא קרבן פר על שגגת כרת כדכתיב בפרשת אם הכהן המשיח וכו' והדיוט כשבה או שעירה כשאר יחידים וגירסא הנכונה פר הבא על המצות או פר כהן משיח אבל מי שגורס את שניהם שבוש הוא וכן שכהן גדול מקריב פר משלו ביום הכפורים ומביא בכל יום עשירית האיפה למנחת חבתים וכהן הדיוט אינו מביאה אלא ביום שנתחנך וכן שכהן גדול אינו פורע ר"ל שאינו מגדל פרע שלשים יום אף באבילות ואפילו לא היה בא למקדש אבל כהן הדיוט אינו אסור אלא בשעת ביאה למקדש ולא פורם ר"ל קורע אלא שפורם למטה בשולי בגדיו וכהן הדיוט מלמעלה ואינו מיטמא לקרוביו אפילו לאב ואם והדיוט מטמא לקרובים האמורים בתורה וכן מצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה והרוצח והוא שהמית בשוגג וגלה לערי מקלט חוזר במיתתו ומקריב אונן ר"ל שאפילו מת לו מת אינו מניח עבודתו אלא שאינו אוכל בקדשים כל אותה הלילה ומקריב בראש והוא שאומר עולה זו אני מקטיר חטאת זו אני מקריב ואינו צריך פייס ונוטל חלק בראש לומר חטאת זו או אשם זה אני אוכל ועובד בשמנה בגדים וכל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו אבל חייב הוא על שגגת טומאת מקדש וקדשיו קרבן כשאר בני אדם וכל שביארנו שנוהג בכ"ג אין בו חלוק בין משוח בשמן המשחה למרובה בגדים והם הכהנים שנתמנו אחר שנגנזה צלוחית של שמן המשחה מיאשיה ואילך חוץ מפר הבא על מצות שנאמר בו בהדיא והכהן המשיח ואע"פ שבמנחת חביתין נאמר [גם] כן המשיח בתורת כהנים הביאוהו ממה שנאמ' בו והכהן וכולם נוהגות במשוח שעבר מחמת שלא נתמנה אלא לפיסולו של ראשון וכשחזר הראשון לעבודתו זה עובר ואם בא לשמש כל דיני כהונה גדולה עליו חוץ מפר יום הכפורים ועשירית האיפה שבכל יום ומפני שאי אפשר להביא מהן שתים וכלם אינן נוהגות במשוח מלחמה חוץ מחמשה האמורות בפרשת והכהן הגדול מאחיו והם לא פורע ולא פורם ואין מיטמא לקרובים ומצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה ושאר דברים אין בו דין כהונה גדולה כלל אלא שיש פוסקין ששואלין לו לישאל באורים ותומים וכשהוא נשאל צריך ללבוש שמונה בגדים ככהן גדול שהרי הם בחשן ומשוח שעבר מיהא לא ישמש לכתחלה אא"כ ברשות משום איבה ר"ל שלא יקנא בו כהן גדול:

כל שהכהן נשאל באורים והוא בא להשיב מה שראה לנשאל אינו צריך לפרט בתשובתו כה אמר ד' אלא שיאמר מה שהאותיות מורות לבד שהוא תשובת עצם הענין כגון עלה והצלת רדוף כי השג תשיג והצל תציל ואע"פ שגזרת נביא שהיא לרעה חוזרת בתשובה כדרך שאתה מוצא בנינוה גזרת אורים ותומים אינה חוזרת שלא היו שואלים אלא לדבר בחון ואין הלב פנוי לתשובה גמורה כל כך ושאר דברים שבצורת השאלה ועניניה האמורים בסוגיא כבר ביארנום במשנה: ונשלם הפרק תהלה לאל:

יום הכפורים וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי ממנה שבא לבאר דברים שבעינוי וטכסיסי התשובה והתפלה ושזה הפרק אמנם יבא לבאר אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר שחמשה ענויים בכלליהם ופרטיהם ועונש העובר עליהם השני לבאר בו מי שהוא חייב (בענינים) [בעינוים] אלו ומי הוא שנפטר מהם ובכלל זה שיש שם צדדים שאף האחרים רשאים לחלל קדושת היום עליו השלישי לבאר ענייני התשובה ויום הכפורים על איזה צד מכפר ובכלל זה סדור התפלות ותכונתם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

ככהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין כו'. תימה אדרבה לימא טעמא משום דהוי מחוסר בגדים ובשלמא לעיל פ"ק (דף יב:) גבי משוח שעבר לא ק"ל משום דביד בית דין להורידו כדפרישי' לעיל אבל הכא למה יורידוהו ואומר רבי כגון שאם זקן הוה ואינו יכול עוד לצאת ולבא למלחמה מושחין כהן אחר ולכך אין הראשון משמש בארבעה כלים אלא משום מעלין בקדש ולא מורידין:

פר כהן משיח ופר הבא על כל המצות. רש"י לא גרס פר כהן משיח דהיינו פר הבא על כל המצות והדין עמו דבסיפא לא הזכיר אלא פר הבא על כל המצות וליכא למימר דפר הבא על כל המצות היינו פר העלם דבר של ציבור שבא על כל המצות דהא [בת"כ מרבינן] דמייתי לה אפילו כהן הדיוט ותנן נמי במגילה (דף ט:) אין בין כהן משוח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות ולא גרסינן פר כהן משיח ופר הבא על כל המצות וגם בתוספתא דהוריות (פ"ב) גרס כגירסת רש"י ובגמרא דפרק בתרא דהוריות (דף יב.) מוכח דפר הבא על כל המצות ששונה שם במשנה שחלוקין בו כהן משוח ומרובה בגדים היינו פר דכהן גופיה מביא לכפרתו הגי' מ"ר:

וכולן נוהגות במשוח שעבר. ובפ"ק (דף יב: ד"ה שני) פי' לריב"א דאמר אפילו באותו יום שזה שימש הוי הפר משל ראשון א"כ אמאי נקט שעבר אפילו לא עבר נמי הוי משל ראשון:

חוץ מפר יוה"כ. תנא פרו והוא הדין לאילו:

ומצווה על הבתולה. לאפוקי בעולה דלאו הבא מכלל עשה עשה:

ומוזהר על האלמנה. בלאו:

ומקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול בקדשים לערב. כולה חדא מילתא היא אינו אוכל ואפילו חולק אינו כדי לאכול ומעלה הוה במה שמקריב:

כדברי ר' יהודה. אמחזיר הרוצח לבד קאי ולספרים דגרס דברי ר' יהודה דמשמע דאכולה מילתא קאי לא תיקשי מדקאמר בפרק קמא (דף יג:) ר' יהודה אומר כל היום פי' כל היום אסור להקריב אונן גזירה שמא יאכל דהתם מדרבנן והכא איירי מן התורה:

ושאל לו. כלומר שלא ישמע אלא הנשאל:

לא מהרהר בלבו דכתיב על פיו. ואע"ג דמשמעות דקרא קאי אנשאל דכתיב על פיו יצאו וגו' מ"מ דריש הכי מדסמכיה ליה ושאל לו ולא כתיב הוא וכל בני ישראל אתו על פיו יצאו וגו':

ומחזיר את הרוצח פי' המורה ומחזיר את הרוצח במיתתו ואינו נ"ל דהאי חזרה לאו אעירו קאי אלא אעיר מקלט ובחיי כהן כדתנן במכות בפ' אלו הן הגולין אמר ר' יוסי בר' יהודא בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט וב"ד שולחין ומביאין אותו משם מי שנתחייב מיתה הרגוהו ושלא נתחייב מיתה פטרוהו ומי שנתחייב גלות מחזירין לו אותו למקומו שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה אחד המשוח בשמן המשחה ואחד מרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין את הרוצח ר' יהודא אומר אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח:

תוס' בד"ה וכולן כו' במיתת משוח שעבר אף לרבנן או משוח מלחמה לרבי יודא שגם כו' עכ"ל כצ"ל:

השואל אומר ארדוף אחרי הגדוד כו'. עיין קרא זה בשמואל במעשה צקלג אבל תשובת הנשאל כה אמר ה' עלה והצלח ליתא שם אלא רדוף כי השג תשיג וגו' אבל האי לישנא עלה והצלח הוא קרא בספר מלכים תשובת הנביא מיכיהו למלך ישראל ולא היה ע"י אורים ותומים גם לא אמר לו כן אלא בדרך היתול ע"פ נביאי שקר ונראה דפלוגתייהו מלתא באנפי נפשיה ולא קאי אקראי כלל אלא דמלתייהו לת"ק השיב הנשאל בכה אמר ה' עלה והצלח ולר"י א"צ בכה אמר וגו' רק עלה והצלח:

ושאל לו לפני ה' כו'. בע"י הגיהו סיפא דקרא על פיו יצאו וגו' ע"פ פרש"י והוא דחוק ונראה לקיים כל נוסחות הישנות ומשום דאפשר לפרש דהשאלה בהרהור לגבי הקב"ה שיודע מחשבות לב אדם וכמ"ש ויתן לך משאלות לבך ופי' ושאל לו להקב"ה ע"כ אמר מדכתיב ושאל לו לפני ה' דאינו מתפרש אלא ושאל לו לכהן לפני ה' ולגבי כהן ודאי דא"א להיות שואל ממנו בהרהור:

גמרא ואם איתא מיחזא חזי כו'. ק"ל לפ"ז למאי הוצרך להתקין כהן אחר תחת כה"ג (ועי' לעיל (יב) בפיסקא דומתקינין) הלא משוח מלחמה יהיה ראוי לשמש תחתיו. וי"ל משום דאח"כ תו לא יהיה ראוי להשאר משוח מלחמה דהוי הורדה:

גמ' שם כי אתא רבין אמר נשאל אתמר. ק"ל א"כ מאי קמ"ל מתני' היא באלו נשאלין באו"ת. וי"ל משום דיל"פ דקאי אכה"ג דלעיל דוקא. דנראה דהוא היה עיקר בשאלת או"ת כדכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו כו'. וכן מדקתני ואין נשאלין כו' ולמי שהצבור צריך בו ומשמע לקמן דהוא משוח מלחמה. מוכח דהנשאל הוא כה"ג. ועי' לשון הרמב"ם בפירושו. וזה יש לדחות דנ"ל דאפי' כהן הדיוט יוכל להשאל אם מדבר ברוה"ק וכו' כדלקמן:

גמ' שם אלא כדרך שאמרה חנה כו'. ק"ל דשם בתפלה אינו רשאי להשמיע קולו לשום אדם (ואף הוא עצמו י"פ שאינו רשאי לשמוע עי' טור וב"י סי' קא) והכא ע"כ צריך להשמיע להכהן הנשאל וכדפרש"י בד"ה ושאל לו. (אמת דלכאורה משמע דלא ממעט אלא הרהור אבל א"צ להשמיע כלל וכמ"ק מפרש"י ד"ה אינו מהרהר [ודלא כהרש"א בח"א] וצ"ע). וי"ל דגם בתפלה מי שהתפלה אליו הוא השי"ת שומע ובכאן שהשאלה היא לבן אדם צריך ג"כ להשמיע אליו:

תד"ה וכולן. וכיון דהוה כה"ג בשעה שהרג לא הדר כו' או במיתת כה"ג אחר שיעמידו תחתיו. מוכח להדיא מדבריהם דאם בשעה שהרג היה כה"ג בחיים ומת אח"כ אינו חוזר אף במיתת כהן אחר שיעמידו תחתיו. ותימה דהלא משנה ערוכה במכות (יא ב) אם עד שלא נגמר דינו מת כה"ג (ומשמע דבשעה שהרג היה חי) ומינו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני ע"ש וצ"ע:

וְאֵין שׁוֹאֲלִין שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד, וְאִם שָׁאַל, אֵין מַחֲזִירִין לוֹ אֶלָּא אֶחָד. מקשים כיון דאמר אֵין מַחֲזִירִין אֶלָּא רִאשׁוֹן ידענו ד'אֵין מַחֲזִירִין אֶלָּא אֶחָד'?
ונראה לי בס"ד דהוה אמינא הקפידה היא רק על שני עניינים חלוקים כגון ירידה והסגרה אבל אם שואל בענין אחד של ירידה כמה שאלות משיבין לו כגון אם ישאל: אם ירד? וכמה חיל ירדו עמו? ואם יש עמו מלך פלוני ומלך פלוני לעזרו? ואימתי ירדו? ישיבו לו על כל שאלות אלו מפני שכולם הם בענין של ירידה, ולכן הוצרך לפרש דאין משיבין אלא תשובה אחת ועוד אין משיבין אלא על ענין ראשון בלבד.
ועוד נראה לי בס"ד דהוה אמינא הא דאין מחזירין אלא ראשון זה דוקא בהיכא שהם שתי עניינים הבאים בזה אחר זה וכמו הא דיסגירו והירד שהירידה מוכרח להיות קודם ההסגרה ובזה ישיבו על ענין ראשון בלבד שירד, אבל אם הם שתי שאלות בשני ענינים שהם באים ונעשים כאחד כגון דאיכא שני מקומות לאוייב שיעמיד שם חילו שם להלחם בישראל על הגבולין שלהם או שיש לו כניסה אחת מצד הים וכניסה אחת מצד היבשה והם אינם יודעים אם האוייב שם חיל בשני המקומות כדי שגם הם ישלחו חיל כאן וכאן או אם הוא הוציא כל חילו במקום אחד דוקא, גם אין יודעין אם שלח חצי חילו כאן וחצי כאן או אם רוב חילו הוא במקום אחד דוקא כדי שגם הם יעשו כנגדו, ושאלות אלו אף על פי שהם שני עניינים אך נשאלין על זמן אחד ושעה אחת דאפשר על זה ישיבו וקא משמע לן אפילו בכהן גדול לא ישיבו אלא אחת.

גמ' שנאמר וחנה היא מדברת על לבה. עיין ברכות דף לא ע"א:

תוס' ד"ה וכלן נוהגו' עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן שער יוסף דף קי"א בס"ד ועמ"ש תוספות ישנים ד"ה כדברי ר' יהודה ועמ"ש בעניותי על דבריהם שם בשער יוסף דף קי"ג בס"ד:

תלמוד לומר אשר יבא אל אהל מועד מי שראוי לבא אל אהל מועד. לכפר בקודש ביום הכפורים עליו אני אומר לך תחתיו מבניו שבנו יהיה תחתיו יצא זה שאינו ראוי וכו' דלאו כהן גדול הוא: ואם איתא. דבח' בגדים הוא משמש כל השנה האי נמי מיחזא חזי דכתיב ביוה''כ וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו וכל מילוי ידים על ידי הבגדים הוא כדכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן (שמות כט): משום איבה. אבל מדאורייתא חזי: דלית ליה איבה. דלא חייש לאיבה: ולא קמשמש. כלומר וקאמר דלא משמש משוח מלחמה בשמונה: פר כהן משיח לא גרסינן. דהיינו פר הבא על כל המצות כהן משיח שחטא בהעלם דבר ועשה דבר שחייבין על זדונו כרת מביא פר וההדיוט מביא כשבה או שעירה כשאר יחיד שבישראל: ועשירית האיפה. שבכל יום כדכתיב הכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה (ויקרא ו): לא פורע. ראשו לגדל שיער מחמת אבילות: מלמטה. שיפולי בגדיו: ואינו מטמא לקרוביו. אבל הדיוט מטמא לאותן האמורין בפרשה: ומצווה על הבתולה. בעשה: ומוזהר על האלמנה. בלאו: ומחזיר את הרוצח. במיתתו: ומקריב אונן. דכתיב ומן המקדש לא יצא (ויקרא כא) כדפרישית בפרק קמא (דף יג:): ואינו אוכל. כלומר אף על פי שהוא חלוק מן ההדיוט לענין הקרבה שוה הוא לו לענין אכילה: ואינו חולק. כשהוא אונן לאכול לערב כשתעבור האנינות דאמרינן בזבחים פרק טבול יום (דף צט.) הראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק: ומקריב חלק בראש. מפורש בפ''ק (דף יד.): ופטור על טומאת מקדש. בהוריות נפקא לן מקרא בפרק בתרא וכולה הך מתניתא מפרש לה התם: מרובה בגדים. כהנים גדולים ששימשו מיום שנגנז שמן המשחה שלא היה להם לכהונה גדולה אלא בריבוי בגדים: חוץ מפר הבא על כל המצות. דמשיח כתיב ביה ואע''ג דגבי עשירית האיפה נמי משיח כתיב איתרבי נמי מרובה בגדים מוהכהן בת''כ אבל הכהן דכתיב גבי פר הבא על כל המצות איצטריך לגופיה כדתניא בת''כ משיח יכול זה מלך ת''ל הכהן: וכולן נוהגות במשוח שעבר. כגון אם אירע פסול בכהן גדול ומינו אחר תחתיו ולאחר זמן חזר ראשון לעבודתו ועבר זה ממשיחותו כולן נוהגות בו: חוץ מפר יום הכפורים ועשירית האיפה. שהם חובה קבועה וחדא אמר רחמנא דתיקרב ולא שתים: האמורין בפרשה. גבי והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא) דהתם איתרבי נמי משוח מלחמה כדמפרש בהוריות (דף יב:) מאשר יוצק (ויקרא כא) ואלו הן חמשה דברים לא פורע ולא פורם ואינו מטמא לקרובים ומצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה אבל לא מקריב אונן ואף על גב דכתיב בההיא פרשתא דהכי תניא בהוריות יכול יקריב אונן תלמוד לומר עליו ולא על חבירו. ומחזיר את הרוצח כדברי רבי יהודה. דמרבי ליה במסכת מכות (דף יא.) מקראי ופליגי רבנן עליה אלמא האי תנא לית ליה איבה מדקתני כולן נוהגות במשוח שעבר דמשמש [בח'] בגדים ואפילו הכי משוח מלחמה לא דקתני כולן אין נוהגות במשוח מלחמה: כי לית ליה איבה בדכוותיה. משוח שעבר גדול היה כמותו אבל משוח מלחמה דזוטר מיניה חושש לאיבתו: להא שמעתא. דכי אתא רב דימי: אהדרינהו לאפייהו. כלומר לא אמרה ר' יוחנן: רבי אבהו. חשוב היה בבית המלך כדאמרינן במסכת חגיגה (דף יד.) נשוא פנים כגון ר' אבהו בי קיסר ובסנהדרין (דף יד.) נמי אמרינן דנפקי אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרו ליה: נימרו ליה מימר. בהדיא לא אמרה רבי יוחנן: כי אתא רבין אמר. לאו משמש בהן איתמר אלא נשאל בהן איתמר בגדים שכהן גדול משמש בהן משוח מלחמה נשאל כשיוצא למלחמה ונשאל באורים ותומים שהמלך נשאל לו בהן: השואל. מלך או אב בית דין: פניו כלפי נשאל. כלפי כהן: כלפי שכינה. כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החושן: ושאל לו. משמע לו לבדו שאין שומע אלא הוא: אינו מהרהר בלבו. אלא יוציא בשפתיו מה הוא שואל שנאמר ושאל לו במשפט האורים וסמיך ליה על פיו יצאו קרי ביה הכי ושאל לו השואל על פיו שמוציא דברים בפיו: שני דברים כאחד. אלא לאחר שהשיבו לו על הראשון שואל לו על השני:

וכולן נוהגות במשוח שעבר. תימה דתנן בפרק אלו הן הגולין (מכות דף יא:) ומייתי ליה בסנהדרין ר''פ כהן גדול (דף יח:) ההורג כ''ג או כ''ג שהרג אינו יוצא משם לעולם ואמאי לא הדר במיתת משוח שעבר אף לרבנן או משוח מלחמה לר' יהודה שגם הם מחזירים הרוצח ושמא י''ל דכ''ג עיקר וכיון דהוה כ''ג בשעה שהרג לא הדר במיתת הני או במיתת כהן גדול אחר שיעמידו תחתיו והא דקתני דמחזירין הרוצח היינו כגון דלא הוה כהן גדול בשעה שהרג א''נ הא דקתני אינו יוצא משם לעולם כגון דלא הוו משוח שעבר ומשוח מלחמה:

דף עג - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד