יומא עב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - א

דכתיב [שמות כח] "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת". גדיל של תכלת, שיהיה כל חוט קלוע משני חוטים שזורים.

ויליף בגזירה שוה "תכלת תכלת" מפרוכת שכל חוט שזור צריך להיות מששה חוטים. מה להלן בפרוכת כל מין הוא חוט כפול ששה - אף כאן כל חוט משני החוטים השזורים הוא עשוי ששה חוטים.

ופרכינן: ונילף לחוטי המעיל מחוטי שוליו של המעיל ומחוטי רמוניו: מה להלן שמונה - אף כאן שמונה!

דנין מעיל שהוא כלי מפרוכת שהיא כלי.

ואין דנין מעיל שהוא כלי משוליו ורימוניו שהם רק תכשיט כלי.

ופרכינן: אדרבה, דנין גופו של מעיל משוליו ורימוניו שהם גופו של מעיל, ואין דנין גופו של מעיל מעלמא!

ומשנינן: היינו דאמרנן בברייתא לעיל, כי "שש" אחד מתוך החמשה - לשאר בגדים, שלא נאמר בהן שש הוא בא. ללמד שגם בהם כפול החוט רק שש.

פרכת שהיא עשויה עשרים וארבעה חוטים, ארבעה מינים דשיתא שיתא, שכל אחד מהם כפול שש - לא דינא ולא דיינא. דבר פשוט הוא ואין צורך לכך בדיון ובדיין.

חשן ואפד שהוא עשרים ושמונה - מנא לן? דכתיב [שמות כח] "ועשית חשן משפט מעשה חשב, כמעשה אפד תעשנו. זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר".

ארבעה מיני חוטים [תכלת וארגמן ותולעת שני ושש] דשיתא שיתא - עשרין וארבעה.

חוט זהב הוא כפול ארבעה - הא עשרין ותמניא. עשרים ושמונה.

ופרכינן: ואימא חוט זהב נמי כפול ששה!?

אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [שמות לט] בעשיית חוטי הזהב: "וקצץ פתילם".

פתיל הוא אחד, פתילים הם שנים. וכיון שקיצץ את כל אחד מהפתילים, שחילקם לכל הפחות לשניים - הרי כאן ארבעה.

רב אשי אמר: אמר קרא בזהב "לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן". שיהיו חוטי הזהב מעורבים בכל מין ומין. ולכן לא יתכן לערב ששה חוטי זהב בארבעת מיני החוטים.

כי היכי נעביד?

אם נעביד ארבעה זוגות דתרי תרי חוטי זהב, ונערב כל זוג של חוטי זהב בנפרד בכל חוט מארבעת מיני החוטים - הוו להו תמניא שמונה חוטי זהב ולא ששה.

ואם נעביד תרי שני חוטי זהב זוגיים דתרי תרי. ותרי חוטי זהב דחד חד, ובחלק מן החוטים נערב חוט זהב כפול ובחלק מהמינים נערב חוט זהב אחד.

אין זה יתכן. כי נאמר "ועשית" - שיהיו כל עשיותיו שוות. אמר רחבא אמר רב יהודה: המקרע בגדי כהונה - לוקה.

שנאמר במעיל התכלת [שמות כח] "לא יקרע ".

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודילמא הכי קאמר רחמנא: נעביד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע!

מי כתיב "שלא יקרע"? "לא יקרע" כתיב!

אמר רבי אלעזר: המזיח חושן מעל האפוד, והמסיר בדי ארון - לוקה. שנאמר בחושן [שמות כח] "לא יזח" ונאמר בבדי הארון [שמות כה] "ולא יסרו".

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודילמא הכי קאמר רחמנא - חדקינהו הדקם לחיבורי החושן ולבדי הארון ועבדינהו שפיר, כדי שלא יזח ולא יסורו!?

ומשנינן: מי כתיב "שלא יזח" ו"שלא יסרו"?

רבי יוסי ברבי חנינא רמי:

כתיב [שמות כה] "בטבעת הארן יהיו הבדים באופן שלא יסרו יזוזו ממנו". ומשמע שהם מהודקים לטבעות.

ומאידך כתיב [שמות כז] "והובא את בדיו בטבעת". דמשמע שאפשר להוליכם בתוך הטבעות.

הא כיצד?

מתפרקין שאינם מהודקים לטבעות, ואין נשמטין מן הארון, כי ראשיהם של הבדים היו עבים, ובשעת הכנסתם לטבעות היו מכניסים אותם בדוחק, אבל הבדים עצמם היו דקים מהטבעות, ואחרי הכנסתם הם נעו בתוכן בקלות.

תניא נמי הכי: בטבעת הארן יהיו הבדים.

יכול לא יהיו זזין ממקומן - תלמוד לומר "והובא את בדיו בטבעת".

אי "והובא את בדיו" יכול יהיו נכנסין ויוצאין - תלמוד לומר "בטבעת הארן יהיו הבדים".

הא כיצד?

מתפרקין ואין נשמטין.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב בקרשי המשכן שהיו עשויים [שמות כו] "עצי שטים עמדים" - שעומדים הקרשים דרך גדילתן כשהם אילן, החלק הנמוך למטה והגבוה למעלה.

דבר אחר: "עומדים" - שמעמידין שמהדקים את צפויין מזהב אליהם.

דבר אחר: "עומדים". שמא תאמר אבד סברן תקוותם של הקרשים לאחר שנבנה המקדש, ובטל סכויין תוחלתם?

תלמוד לומר "עמדים" - שעומדין וקיימים לעולם ולעולמים.

ואמר רבי חמא בר חנינא: מאי דכתיב [שמות לה] "את בגדי השרד לשרת בקדש"

כליל תכלת" (שמות כח, לא) ויליף [ולומד] בגזירה שוה "תכלת" "תכלת" מפרוכת מה להלן בפרוכת היו חוטי התכלת של ששה, אף כאן של ששה וכיון שנאמר "כליל" שמשמעו דבר השזור יחד, למדנו שכל החוטים היו כפולים והרי כאן בסך הכל שנים עשר.

ומקשים: ונילף [ושנלמד] משוליו ורמוניו של המעיל הכתובים להלן ומה להלן (שמות כח, לא) עשוי כל חוט משמונה חוטים, אף כאן שמונה! ודוחים: דנין כלי (בגד) מכלי, ואין דנין כלי מדבר שהוא רק תכשיט כלי כרימוני המעיל.

ומקשים: אדרבה ההיפך מסתבר: דנין גופו מגופו את גוף המעיל מהרימונים שבו ואין דנין גופו מעלמא [מן העולם, מדבר אחר] ומשיבים: היינו דאמרינן [זה שאמרנו] מתחילה בברייתא שנאמר "שש" יתר כדי ללמד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש, והכוונה היא שיהיו של ששה ולא של שמונה חוטים מתחילתם.

נאמר עוד בברייתא כי כל חוט מחוטי הפרכת היה עשוי מעשרים וארבעה חוטים. כיצד? — ארבעה מינים של שיתא שיתא [שש שש] ודבר זה ברור ולא דינא ולא דיינא [אין דין ואין דיין] להשיג על כך, כי הלא בפרוכת ארבעה מינים (שש, ארגמן, תולעת שני ותכלת) וכל אחד מהן נעשה מששה חוטים, כפי שאמרנו שכל דבר שלא נתפרש נעשה מששה.

חשן ואפד שכל חוט ממנו הם עשויים מעשרים ושמונה חוטים הוא מנא לן [מניין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "ועשית חשן משפט מעשה חשב כמעשה אפד תעשנו זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר" (שמות כח, טו) ארבעה מינים מהם עשוי האריג דשיתא שיתא [של ששה ששה] חוטים הם, הרי עשרין וארבעה, וחוט נוסף של זהב שטווים עם כל מין ומין, נמצא ארבעה חוטים נוספים, הא עשרין ותמניא [הרי עשרים ושמונה].

ומקשים ואימא [ואמור] שגם חוט של זהב נמי [גם כן] מששה חוטים הוא עשוי! אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [הכתוב]: "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילם לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מעשה חושב" (שמות לט, ג). "פתיל" פירושו חוט כפול שאפשר לפתלו, "פתילים" לשון רבים — הרי כאן ארבעה.

רב אשי אמר: מגוף הענין אפשר ללמוד זאת, שכן אמר קרא [הכתוב]: "לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן" (שמות לט,ג), משמע שבתוך ארבעת המינים יש לעשות את חוטי הזהב. ומעתה היכי נעביד [כיצד נעשה]? נעביד [נעשה] ארבעה חוטים שכל אחד מהם של תרי תרי [שניים שנים], אם כן הוו להו תמניא [הרי הם שמונה] ולא נתפרש מספר זה בכתוב כלל. נעביד תרי דתרי תרי [נעשה שנים של שנים שנים] ותרי דחד חד [ושנים של אחד אחד] — הלא נאמר "ועשית", ללמד: שיהיו כל עשיותיו של כל מין אריג שוות ובכלל זה אף מנין החוטים מהם עשוי כל חוט, ולכן בהכרח יש לעשות ארבעה כדי לקיים את הכתובים בענין זה.

א אמר רחבא אמר רב יהודה: המקרע בגדי כהונה במזיד עובר על מצות לא תעשה ולוקה. שנאמר: "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע" (שמות כח, לב), שהוא מצות לא תעשה שלא לקרוע פי המעיל, וכן הדין בשאר בגדי כהונה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: ודילמא הכי קאמר רחמנא [ושמא כך אמרה והתכוונה התורה בדבריה]: נעביד ליה [שיעשה לו] למעיל שפה כי היכי דלא ניקרע [כדי שלא יקרע] "ולא יקרע" אינו לשון איסור אלא ביטוי של שלילה, ואין ללמוד מכאן שיש בכך משום איסור ועונש מלקות! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "שלא יקרע"? הלא נאמר "לא יקרע" ללמד שיש איסור מיוחד בקריעתו.

וכעין זה אמר ר' אלעזר: המזיח חושן מעל האפוד או המסיר בדי ארון מן הטבעות עובר על מצות לא תעשה ולוקה. שנאמר: "ולא יזח החושן מעל האפוד" (שמות כח, כח), וכן נאמר: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (שמות כה, טו). מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: ודילמא כי קאמר רחמנא חדקינהו ועבדינהו שפיר [שמא כאשר אמרה התורה חזק אותם ועשה אותם יפה] כדי שלא יזח החושן מעל האפוד ושלא יסורו הבדים! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "שלא יזח" ו"שלא יסרו", הלא אין כתוב כן, אלא מלשון הכתוב למדים שלא רק שיש לעשותם כן, אלא כל העובר על כך חייב.

ר' יוסי בר' חנינא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] מצד אחד: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (שמות כה, טו) וכתיב [ונאמר]: "והובא את בדיו בטבעת" (שמות כז, ז), משמע שמכניסים בכל פעם את הבדים בתוך הטבעות, הרי שאינם קבועים במקומם לעולם! הא כיצד? ומשיבים: מתפרקין ואין נשמטין. כלומר: יכולים להזיזם קצת ממקומם אבל אינם נשמטים לגמרי מן הטבעות. שהיו הבדים עבים בקצותיהם ודקים יותר בין הקצוות ומחמת עובי הקצוות היו תוחבים אותם בכוח לתוך הטבעות ומכיון שהוכנסו כבר, שוב אינם יכולים לצאת מעצמם, אף שיכולים הם לזוז במקומם קצת לכאן ולכאן.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נאמר: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כה, טו), יכול לא יהיו זזין ממקומן כלל? תלמוד לומר: "והובא את בדיו בטבעת" (שמות כז, ז) אי [אם] תאמר "והובא את בדיו" יכול יהיו נכנסין ויוצאין לגמרי — תלמוד לומר: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כה, טו). הא כיצד? מתפרקין זה מזה, ואין נשמטין כליל.

כיון שהוזכר הארון מביאים מה שאמר ר' חמא בר' חנינא מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים" (שמות כו, טו), לומר: שעומדים דרך גדילתן, כלומר: קרשי המשכן שהיו עשויים עצי שיטים היו עומדים כדרך עמידתו של העץ מהם הם עשויים בשעת גידולו. כלומר: שחלקו העליון של העץ בשעת גידולו היה מונח גם במשכן כלפי מעלה. דבר אחר: "עומדים" פירושו: שמעמידין (מחזיקים) את צפויין שלא יפול, שהיה זה מחובר אליהם במסמרים. דבר אחר: "עומדים" שאמר הכתוב, ללמדנו דבר אחר בא. כי שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין ולא ישובו יותר לאחר גניזתם — תלמוד לומר: — "עמדים" לומר: שעומדין לעולם ולעולמים.

ב ועוד לענין בגדי כהונה: אמר ר' חמא בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "את בגדי השרד לשרת בקדש" (שמות לה, יט).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

spun of sky-blue” (Exodus 28:31). And derive a verbal analogy from the term “sky-blue” used here and the same term “sky-blue” from the verse about the curtain: Just as there, with regard to the curtain, there are six strands, so too here, there are six strands. Then, since the Torah also says the threads are spun, i.e., each strand is made of two thinner strands spun together, each thread must contain twelve strands.

The Gemara suggests: Let us derive the number of strands in the robe from its hem and pomegranates: Just as there, each thread is spun from eight strands, so too here, the threads should be spun from eight strands. The Gemara rejects this: It is preferable to derive the halakhot of a utensil, i.e., the robe, from the halakhot of another utensil, i.e., the curtain, and one should not derive the halakhot of a utensil from the halakhot of something that is merely an ornament of a utensil, i.e., the pomegranates of the robe.

The Gemara asks: On the contrary, it is preferable to derive the halakhot of an object from that object itself, i.e., to assume that the halakhot of the robe and its pomegranates are similar; and one should not derive the halakhot of an object from elsewhere. The Gemara explains: This is precisely what we said in the baraita: One of the five mentions of shesh in the verse is to teach that the requirement that threads be made from six strands applies also to other garments about which shesh is not explicitly stated, such as the robe.

The baraita further states: Each thread of the curtain was made of twenty-four strands. The Gemara explains: With regard to each thread being composed of four colored threads: White, purple, scarlet, and sky-blue, and each one of them being composed of six strands, there is neither judgment nor judge, i.e., it is absolutely clear that this is how the threads of the curtain are produced.

The baraita further states: Each thread of the breastplate and ephod was made of twenty-eight strands. From where do we derive this? As it is written: “And you shall make a breastplate of judgment, the work of the skilled craftsman; like the work of the ephod you shall make it: Of gold, sky-blue, and purple, and scarlet, and fine twined linen” (Exodus 28:15). There are four colored threads, each composed of six strands, which makes twenty-four. In addition, gold is spun together with each of the four colors, giving the total of twenty-eight.

But couldn’t one say the gold should be made as a thread of six strands, like the other colors? Rav Aḥa bar Ya’akov said that the verse states: “And they beat the gold into thin plates, and cut it into cords, to work it into the sky-blue, and into the purple, and into the scarlet, and into the fine linen, the work of a skilled craftsman” (Exodus 39:3). “Cord” implies a strand that is doubled over and can be twisted into a cord; “cords” is in the plural, meaning at least two of these. Accordingly, there are four strands here.

Rav Ashi said: This can be seen from that fact that the verse states with regard to the gold strands: “To work it into the sky-blue, and into the purple” (Exodus 39:3), indicating that the gold strands should be combined with the other colors. What should we do? If we make four gold threads of two strands each and combine each one with each of the colors, then there would be eight. If we make two gold threads of two strands each, and two gold threads of one strand each, it says: “And you shall make,” indicating that all its makings should be the same. Perforce, one strand of gold should be combined with each of the colors, producing a total of twenty-eight strands.

§ The Gemara discusses various halakhot concerning the priestly vestments and other sacred vessels: Raḥava said that Rav Yehuda said: One who intentionally tears any of the priestly vestments transgresses a prohibition and is flogged, as it is stated concerning the robe: “It shall have a hem of woven work around the opening of it, like the opening of a coat of mail, and it shall not be torn” (Exodus 28:32). Just as it is prohibited to tear the opening of the robe, so too, it is prohibited to tear any of the priestly vestments. Rav Aḥa bar Ya’akov strongly objects to this: But perhaps this is what the Merciful One is saying in the Torah: An opening should be made in order that it not tear. In other words, the Torah was giving an explanation, not a prohibition. The Gemara rejects this: Is it written: In order that it not be torn? Clearly, the intention of the verse is to state a prohibition.

Rabbi Elazar said: One who detaches the breastplate from upon the ephod or one who removes the staves of the Ark from their rings transgresses a Torah prohibition and is flogged, as it is stated: “And the breastplate shall not be detached from the ephod” (Exodus 28:28),and it is also stated: “The staves shall be in the rings of the Ark; they shall not be removed from it” (Exodus 25:15). Rav Aḥa bar Ya’akov strongly objects to this: But perhaps when the Merciful One said this in the Torah, the intention was to strengthen them and make them fast so that the breastplate not become detached from the ephod and the staves not be removed. He suggests that the Torah was giving an explanation, not a prohibition. The Gemara rejects this: Is it written: In order that it not become detached, and: In order that they not be removed? Clearly, the intention of the verse is to state a prohibition.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, raised a contradiction. In one verse it is written: “The staves shall be in the rings of the Ark; they shall not be removed from it” (Exodus 25:15), implying the staves should remain there permanently. But in another verse it is written: “And its staves shall be put into the rings” (Exodus 27:7), implying that when the Ark is used the staves are inserted, which suggests that they do not remain there permanently. How is this contradiction resolved? The staves could be removed from their position, i.e., they were loosened, but did not come out. The staves were wider at their ends and thinner in the middle. Therefore, once they had been forced into the rings, although they could be shifted, they would not be removed entirely.

That was also taught in a baraita. The verse states: “The staves shall be in the rings of the Ark; they shall not be removed from it” (Exodus 25:15). One might have thought that they should not move from their place at all; therefore; the verse states: “And its staves shall be put into the rings” (Exodus 27:7). If it had stated: And its staves shall be put, one might have thought that they are inserted and removed entirely; therefore, the verse states: “The staves shall be in the rings of the Ark; they shall not be removed from it” (Exodus 25:15). How is this? They could be removed from their position, but did not come out.

The Gemara cites other statements concerning the ark. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the meaning of that which is written: “And you shall make the boards for the Tabernacle of acacia wood, standing” (Exodus 26:15)? This verse teaches that the boards of wood used for the Tabernacle should stand in the same direction in which they grew from the ground as a tree. Alternatively, “standing” means that they supported their gold plating and prevented it from falling. Alternatively, “standing” is written to hint at the following: Perhaps you will say that now that the Tabernacle is no longer in use, their hope is lost and their chance is abandoned, and after being stored away the boards will no longer return to use. Therefore, the verse states “standing” to indicate that they stand forever and ever.

§ The Gemara returns to its discussion of the priestly vestments: Rabbi Ḥama bar Ḥanina said: What is the meaning of that which is written: “The plaited [serad] garments, for serving in the Sanctuary” (Exodus 35:19)? Why does the verse refer to the priestly vestments as “serad garments”?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושנינן אלא שולי המעיל מן האבנט גמר דאית ביה ד' מינין וכתיב ביה נמי [זהב]. רב אשי אמר שולי המעיל מן האפוד לא יתכן ללמד ממנו להיות חוטין כ"ח כי בשולי המעיל ג' מינין אם תעשה בכל מין ט' לא יבואו אלא כ"ז חוטין אם נעשה י' בכל מין הנה ל' לעשות שנים מהן ט' ט' ואחד י' ועשית כתיב שיהיו כל החוטין שוין הלכך לא אפשר ולפיכך לא גמר מיניה. מעיל י"ב חוטין הוא מין אחד תכלת שנאמר ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. ואינו כתיב בו שש ואסיקנא חד קרא לשאר מינין דלא כתיב בהו שש. נמצא התכלת של מעיל ששה חוטין וכתיב ביה כליל כלומר תכללהו לשנים נמצאו י"ב חוטין.

פרכת כ"ד. ד' דשיתא שיתא הא כ"ד.

חשן ואפוד ד' מינין ו' בכל אחד הרי כ"ד חוטין וחוט של זהב בכל מין הרי כ"ח חוטין.

המקרע בגדי כהונה עובר בלאו שנאמר לא יקרע. וכן המזיח החשן מן האפוד שנאמר ולא יזח החשן וגו'.

וכן המסיר בדי ארון שנאמר לא יסורו ממנו. והכתיב והבאת את הבדים בטבעות מכלל שהיה מסירם. ושנינן מתפרקין ולא היו נשמטין אלא כגון תלויין היו. תניא כשנויין:

עצי שטים עומדים שעומדים [דרך] גדילתן. כלומר אינו רשאי להפכן:

בגדי שרד אלו בגדי כהונה שמכפרין על עונות ישראל כמו שכתבנו למעלה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט.

אמר קרא לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו'. פי׳ ומשמע מיהא שאין הזהב עומד בפני עצמו. אלא שהיה מעורב עם שאר המינין וליכא למימר אלא שיתן חוט אחד של זהב בכל אחד מן המינין וכדמפ׳ ואזיל. הילכך הוה ליה כל מין ומין משבעה חוטין:

מי כתי׳ שלא יקרע מי כתי׳ שלא יזח ושלא יסורו. והכין קיימ׳ לן שכל אלו לאוין גמורין הם והכין איתא בהדיא נמי בפרק אלו הן הלוקין *ושלא כדברי הר״ם במז״ל:

ה״ג וכתי׳ והבאת את הבדים בטבעות. ולא גרסינן והובא את בדיו דההוא גבי מזבח הזהב כתיב. וק״ל אמאי לא נקטינן ושמו את בדיו דכתי׳ בפ׳ נשא גבי מסעות ומחנות דההוא משמ׳ טפי שהיה נשמט בכל מסע ומחנה. דאלו והבאת איכא למימ׳ דלא מיירי אלא בהכנס׳ ראשונה שהכניסום שם. וי״ל דודאי על ושמו את בדיו סמכינן ונקטינן והבאת את הבדים בטבעות מפני שהוא מיותר לדרשא דהא כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים ובדידיה סגי:

מתפרקין ואינן נשמטין. פרש״י ז״ל מתפרקין ממקומן למעלה או למטה אבל לא היו נשמטין לחוץ לגמרי לפי שהיו עבין בראשם. ור״י ז״ל פי׳ דאין נשמטין לגמרי אבל יכולין היו לישמט על ידי פירוק הקשרים והחוליות שעשו שם בטבעות:

כל הקורע בבגדי כהונה דרך השחתה לוקה שהרי נאמר בשפת המעיל לא יקרע והוא הדין לשאר בגדים ואין אומרים שענין הכתוב אינו אלא עצה לעשות לו שפתו כדי שלא יקרע שאם כן היה לו לומר אשר לא יקרע:

המעיל האפוד והחשן כולם משתלשלים בלבישתם זה עם זה והוא שהמעיל היה כסות בעל שתי כנפים ומחובר כולו בגרון והחשן היה חתיכת בגד באורך אמה ורוחב חצי אמה והיה כופלו ונמצא ארכו ורחבו זרת שהוא חצי אמה וקובע בו ארבעה טורי אבן הנזכרים במקרא כל אחת מרובעת ומשוקעת בהיקף של זהב וכותב על כל אבן שם אחד מן השבטים עד שכל שמות השבטים מפותחים באבנים וכותב באבן ראשונה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב ובאחרונה למטה מבנימין שבטי יה ועושה על כל זוית שבו טבעת זהב ועל שנים העליונים נותן שתי שרשרות זהב ובשל מטה שני פתילים של תכלת והאפוד היה חתיכת בגד רחבה כגבו של אדם ועומדת בגבו מכתף לכתף ונמשכת מאחריו מכנגד אצילי הידים עד הירכים והיו יוצאות ברחבו מכאן ומכאן כמן שתי רצועות מאותו אריג בעצמו שחוגרין אותו בהם ואח"כ תופרין בו שתי חתיכות מאותו אריג בעצמו כשעור הכתפים ובאות על הכתפים אחת בכתף ימיני ואחת בכתף שמאלי וקובע בכל אחת מהן אבן שהם גדול ורחב מרובע ומושקע בהיקף של זהב ומפותח עליהן שמות השבטים ששה בעבר זה וששה בעבר זה וכותב שם יוסף בה"א ר"ל יהוסף כדי שיהיו כ"ה אותיות בכל צד שבאבן הימנית היה מתחיל בראובן ובשמאלית מתחיל בשמעון ונמצאו ששה של ימנית ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף זה למטה מזה והם עשרים וחמשה אותיות ובשמאלי כתובים שמעון יהודה זבולן בחסרון וא"ו שבין למ"ד לנו"ן דן אשר בנימן זה למטה מזה והם עשרים וחמש אותיות גם כן ועושה בכל אחד מכתפות אלו שתי טבעות אחד מלמעלה באמצע הכתף ואחד מלמטה במקום חבור הכתף לחשב האפוד ונותן בטבעות של מעלה שרשרות ומכניס שרשרות החשן בטבעות האפוד ושרשרות האפוד בטבעות החשן ופתילי תכלת שבצד התחתון של חשן מרכסן תחת אצילי ידיו ומכניסן בטבעות התחתונות של כתפות האפוד הסמוכים לחשב האפוד ועליהם נאמר וירכסו את החשן וכו' ונמצאו החשן והאפוד מדבקים זה בזה וכל המזיחו ר"ל המפרק את חבורן דרך השחתה לוקה שנאמר ולא יזח החשן וא"ת שלא בא אלא דרך עצה כלומר שיהדקם יפה עד שלא יזח א"כ היה לו לומר אשר לא יזח ומ"מ נמצא כשהוא לבוש שהחשן היה בא על לבו וחשב האפוד קשור תחת החשן ואפוד וחשן היו באים על המעיל ועל זה נקרא מעיל האפוד כי נמצא חשב האפוד חוגר תחת החשן על המעיל והוא שכתבתי ששלשתם משתלשלים בלבישתם זה עם זה וכבר ביארנו סדר לבישת הבגדים בפרק ראשון ה' ב':

הארון כשהיו נושאין אותו ממקום למקום לא היו רשאים לנשאו בבהמה או בעגלה אלא על הכתף וטבעות היו בארון (אחד) שנים בזויות שבקצה אחד לסוף ארכו של ארון למעלה סמוך לכפרת ושנים בקצה האחר ושני בדים היו באים בתוך הטבעות לאורך הארון ורחב הארון מפסיק בין שניהם ואותם הבדים היו ארוכים מכאן ומכאן יתר מאורך הארון שיהו נושאין אותו בהם וכל אחד מן הנושאים נותן ראש הבד על כתיפו ונושא וכל הנושאים פניהם לצד הארון ואחוריהם לצד חוץ ואותם בדים לא היו זזין מעולם מתוך הטבעות שנא' בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו וכל המסירן לוקה א"כ מהו שנאמר והובא את בדיו וכן ושמו בדיו והרי לא זזו משם תדע שראשי הבדים היו גסים מעט עד שלא יצאו מן הטבעות אא"כ בכח אדם אבל אורך הבדים היו דק והיו הולכין ובאין בתוך הטבעות פעמים לצד זה ופעמים לצד זה וכשהיו נוסעים היו משוים אותם שתהא יציאתם מצד זה שוה ליציאתם מצד זה חציה לכאן וחציה לכאן כדי שיהא טורח המשא שוה לכל הנושאים ולא יקל לנושא מצד הארוך ולא יכבד לנושא מצד הקצר והיו מהדקין אותן שלא יתנדנדו בשעת הלוך ועל אותה השואה נאמר והובא את בדיו ובשעת חנייתם היו מפרקין אותו הדוק ומחזירין אותם לישנם ר"ל שהיו מושכין אותן דרך הטבעות להיות רובן יוצא לאחורי הארון ומעוטן לפניו:

שיהו שזורין. דממשזר לא נפיק דמשזר היינו^א)צ"ל שהשש. שהשני עצמו שזור ולא מיירי שהן כולן שזורין יחד וא"ת משזר למאי אתא כיון דכתיב שחוטן כפול ששה וכתיב נמי שיהו שזורין כולן יחד יש לומר דס"ד שכל כ"ד חוטין שבפרוכת ששה מכל מין כפול (ששה) בלא שזירה קמ"ל ששזור כל ששה וששה בפ"ע ואח"כ שזורין כל המינין יחד. ה"ר יוסף:

מאי משמע דהאי שש לישנא דכיתנא הוא. להכי נקט בעייתו בשש ואע"ג דמיבעיא ליה בבד משום דממילא כי פשט דברים העולה בד בבד דהיינו פשתן א"כ שש נמי פשתן הוא דהא כתיב מכנסי בד שש משזר אבל אם נקט בעייתו בבד לא פירש עדיין שיש לו לידע מה הוא שש אע"ג שהיינו יודעים אותו:

ואימא עמרא כו'. תימה אמאי לא קאמר ואימא קנבוס שהוא ממש כעין פשתן שעולה בד בבד ולא מיפציל [וי"ל] דהא ודאי אינו כשר לבגדי כהונה שלא מצינו כשר לשם אלא בוץ דוקא ויש שרוצים ללמוד מכאן שאסור לתפור בגדי צמר בחוטי קנבוס דהיינו מין פשתן שעולה בד בבד כדאמר הכא והא דאמר במשניות (כלאים פ"ט מ"א) הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה כו' דמשמע דאינו מין פשתן היה אומר ה"ר אפרים כי אותו קנבוס שבמשניות אינו קנבוס שלנו דבפ"ב דכלאים (מ"ה) תנן שהוא עושה אחת לשלש שנים ואותו שלנו עושה בכל שנה ושנה כמו פשתן ורבי אומר שאין לנו לבטל המנהג שרגילים העולם לתפור בחוטי קנבוס שקורין קנבא והך שמעתין דהכא מיפרשא שפיר דפשיטא ליה לתלמודא דכל בגדים האמורים בתורה סתם אינו אלא צמר ופשתים כדאמרינן במנחות (דף לט:) וביבמות (דף ד:) ובשבת (דף כו:) דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים א"כ פשיטא ליה דלאו היינו קנבוס אפילו לרבנן דפליגי על תנא דבי ר' ישמעאל כדאמר בריש יבמות^א)צ"ל הכא מודו דמפקי כו'. הוא דמפקי ליה מקרא דבסמוך דפארי פשתים ועוד דלא פליגי עליה אלא גבי ציצית דוקא משום דוקיא דרבא דהכנף מין כנף אבל בעלמא אית להו לכ"ע דרשא דצמר ופשתים כדפי' בשבת וביבמות. מ"ר. וכן נמצא בשם רבינו שמואל אלא שלא הביא רבנן דפליגי עליה:

נילף מחשן המשפט ואפוד. אבל לא בעי למיפרך דנילף מכתונת דאל יוכיח כתונת שאין בו אלא מין אחד^ב)עי' בריטב"א ותמצא הגירסא הנכונה. ועיין ש"י.:

ואין דנין כלי מתכשיט. ופרוכת חשיב כלי יותר מרמון והוה מצי למימר נמי דיליף כליל תכלת מדכתיב ופרשו עליו בגד תכלת אלא לא מיירי אלא בבגדים חשובים כי הוא לא הוה אלא כיסוי בעלמא^ג)צ"ל יותר מרמונים והוה מצי למימר נמי כליל תכלת דבגד כסוי ארון דכתיב ופרשו וכו' ועיין ש"י.:

וכתיב והבאת את הבדים בטבעות. משמע שהולכין ובאין בתוכן כך כתוב בפירש"י ותימה אמאי לא מייתי ושמו את בדיו דכתיב במדבר סיני גבי ארון אלמא היו נשמטין כשהיו משימין אותן בשעת מסעות ולמה יש לו להביא מה שהוא כתוב בפעם ראשון וה"ר יוסף פירש דוהבאת מיותר דבטבעות הארון יהיו הבדים סגי ויש ספרים דגרס והובא את בדיו בטבעות מיהו האי קרא אינו כתיב גבי הארון כי אם גבי מזבח הזהב. הגה"ה^ד)עי' בתו' דסוגיין הגירסא הנכונה ועיין בש"י שהאריך בזה.:

מתפרקין ואין נשמטין. פירש"י שהיו עבין לצד ראשן שאין יכולים להוציאן ואם השמיטן אע"פ שאין יכולין להוציא שראשן עב אפ"ה לוקה ורבי מפרש דאין נשמטין לגמרי אבל יכולין הן להישמט בדוחק:

בד"ה כתיב בטבעות כו' וכן במזבח הנחושת כתיב והובא את בדיו בטבעות וגו' בשאת אותו ובמזבח כו' אבל לא כתיב בהן והבאת כו' עכ"ל לא ידענא מ"ש לשון והבאת דכתיב בארון מלשון והובא דכתיב בצווי גבי מזבח הנחושת גם מ"ש עוד ובעשייה לא כתיב ויבא כדכתיב גבי ארון כו' עכ"ל הוא דבר תמוה דבמזבח הנחושת נמי כתיב גבי עשיה ויבא את הבדים וגו' ודו"ק:

בא"ד לא היו זזין משם לעולם שנא' בטבעות וגו' כצ"ל:

שעומדין דרך גידולן כו'. דלפי פשוטו כפרש"י בחומש שיהו עומדין ולא שוכבים זה ע"ג זה לא איצטריך ליה דמוכח מתוך גובה ואורך ורוחב המשכן גם מתוך האדנים שהיו הקרשים עומדים ולא שוכבים זה ע"ג זה אלא שלא יעמידו אותן שלא בדרך גידולן איצטריך וכן הדין במצות לולב ואמר כמ"ש אז ירננו כל עצי היער דהיינו ודאי דרך גדילתן כן יהיה מצותן:

אבד סברם כו'. לפי שהצפוי שהוא של זהב ודאי אפשר להתקיים כשנגנז המשכן אבל הקרשים של עץ היאך אפשר להתקיים כך זמן רב מפני הריקוב והתולעת ת"ל עומדים שעומדים לעולם כו':

בגדי שרד לשרת וגו'. לפי שכל בגדי כהונה מפורשים בכתוב שם ח' לכ"ג וד' לכהן הדיוט ולא ידעינן מהו בגדי שרד ורש"י בחומש פירש שהם קלעים אבל דרש דהכא נוטה לפי' הרמב"ן גם לפי פשוטו שהם בגדי כ"ג מלשון שריד ופליט ויקרא כן לפי שנתייחדו לאחד העם לכ"ג כו' ע"ש באורך ליישב מה שנתקשה שם רש"י בזה והדרש נמי מפרש ליה הכי שבגדי כ"ג הם מצילין את ישראל להיות להם שריד ופיליט וע"פ מ"ש בעירובין דבגדי כ"ג מכפרין:

גמרא המקרע בגדי כהונה לוקה. והא דתנן בפ' החליל מבלאי מכנסי כהנים כו' היו מפקיעין כו' בלו שאני דאינן ראויין עוד לשירות כדמוכח בקדושין (נד):

גמ' שם מי כתיב שלא יקרע. גה"ש הקשה בשם ק"ח מן ולא יסור לבבו דסנהדרין ע"ש. כאן לק"מ דהכא כתיב לא והתם כתיב ולא והו' משמש במקום למען. עי' תל"ע. ועי' תוספות יו"ט ר"פ בנות כותים שגם בלשון משנה ו' משמש במקום ש'. אבל קושייתו יפה על הא דבסמוך דכתיב ולא יזח בו':

גמ' שם מתקיף לה ראב"י ודלמא כי קא"ר חדקינהו כו'. נראה דצ"ל ודלמא הכי קא"ר כו' כדלעיל:

גמ' שם אר"ח ב"ח מ"ד עצי שטים עומדים כו'. בסוכה (מה ב) הובא כ"ז בשם ברייתא ומייתי מינה תנ"ה למימרא הקודמת שם ובעה"ג לא הרגישו בזה:

תד"ה נעביד. י"ל דהתם קאמר לחומרא. הגרע"א בחדושיו ביאר דבריהם דזהו חומרא דצריך להביא תוך ז' כו'. וק"ל דחומרא דאתי לידי קולא הוא דאם עברו הז"י ולא הביא יפטר:

תד"ה כתיב. ויותר הנל"פ כו' היינו שמושכין כו' להיות נראין בולטין בפרוכת כו'. תימה דאיך שייך זה בשעת סילוק מסעות והלא כבר נגלל הפרוכת כדכתיב שם והורידו את פרוכת המסך וגו' ואח"כ כתיב ושמו בדיו. ונ"ל דחסר בדבריהם מלת היו וכצ"ל שמושכין היו כו' ור"ל טרם נסיעתם כשעמד במקומו. ועתה היו צריכין להשימן שיהיו בולטין משני הקצוות בשוה כדי לנושאו בטוב:

בא"ד ובעשיה לא כתיב ויבא כדכתיב גבי ארון כו'. הרש"א תמה דבמזבח הנחושת נמי כתיב בעשיה ויבא. ול"נ דמאי דכתיב בפ' ויקהל בעשיית המזבח ויבא את הבדים פירושו שנסה להביאם בטבעות לראות אם יהיו מונחים שם בטוב לשמש בהם בנשיאת המזבח. אולם בפקודי בהקמה לא כתיב אלא גבי ארון להיותם קבועין שם תמיד ונכון בס"ד:

תד"ה שמעמידין. ואפ"ה תורת כלי עץ עליו כו'. כצ"ל:

גמרא מי כתיב שלא יקרע. בספר קרבן חגיגה סימן ס"ח הק' הא אמרינן בסנהדרין דף כא ע"א בקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דה"ק לא ירבה לו נשים משום שלא יסור ולא מקשינן מי כתיב שלא יסור:

תוס' ד"ה נעביד כו' אבל טפי לא דדלמא מחג המצות ילפינן.
ביאור דבריהם בפשוטו דאזלינן לחומרא, וצריך להביא קרבן תוך ז' דשמא אין לו תשלומין רק ז' ואינו יוצא אם יביא אח"כ קרבנו, כתבתי זה בעבור שראיתי בספר תוס' יוה"כ (דף פ ד"ה ואימא ביצת) שנטה מדרך הפשט (אב"ה עיין מ"ש א"א מ"ו בתשובותיו):

כליל. גדיל ואין גדיל פחות משנים: ואין דנין כלי מתכשיט כלי. רמונים קשוטו של מעיל הן: ארבעה דשיתא שיתא. ארבעת מינין של שש שש דהא נאמר בו שש ואמר מר דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה: לא דינא ולא דיינא. אין ספק וערעור בדבר: וקצץ פתילים. פתילים משמע תרין וכשקוצץ כל אחד לשנים הוה להו ד': רב אשי אמר. היינו טעמא דזהב ו' לא אפשר דכתב ביה לעשות אותו בתוך התכלת ובתוך הארגמן משמע שיערב ממנו עם כל מין ומין: ניעביד ארבעה. המינין דתרי תרי חוטין של זהב הוו להו תמניא של זהב: חדקינהו. קשרם יפה ועל הטבעות והבדים אומר שיתנם בטבעות בדוחק: כתב לא יסורו. אלמא אין זזין מהן וכתיב (שמות כה) והבאת אלמא הולכים ובאים בתוכן: מתפרקין ואינן נשמטים. בראשיהם היו עבים והכניס ראשן אחד בדוחק בטבעת ובאמצען היו דקין הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא מתפרקין והולכין לכאן ולכאן אבל אינן נשמטין לצאת מהן לפי שהן עבים בראשיהן: דרך גדילתן. העליון למעלה והתחתון למטה: שמעמידין את ציפויין. ציפוי הזהב מעמידין ע''י מסמרות לשון אחר שלא התליעו ולא נפל ציפויין: שמא תאמר. משנגנזו אבד סיברן שלא ישובו עוד: ובטל סכויין. מה שאנו סוכין וצופין להן: שרד. לשון שריד:

נעביד ארבעה דתרי תרי הוו להו תמניא. ואם תאמר אין הכי נמי נעביד זהב תמניא מנלן ארבעה ותו לא יש לומר פתילים כתיב מיעוט פתילים שנים וכשנקצץ כל אחד הוו להו ד' ואי אמרת תמניא א''כ אין לדבר סוף אימא ק' ואימא אלף ותפסת מרובה לא תפסת והא דפריך ואימא זהב נמי ו' היינו כי היכי דליהוי דומיא דשאר מינין שבו ולעיל כי פריך ואימא כ''ח לא בעי לשנויי תפסת מועט תפסת דהתם לא מצי למימר טפי מכ''ח וכיון דהוא דבר שיש לו קצבה לא שייך למימר תפסת מרובה לא תפסת ואדרבה יש לתפוס המרובה דיש בכלל מאתים מנה ואע''ג דבפ''ק דר''ה (דף ד:) אמר מקיש חג השבועות לחג המצות מה להלן יש לו תשלומין כל שבעה כו' ופריך ולקיש לחג הסוכות מה להלן ח' כו' ומשני תפסת מרובה לא תפסת והתם נמי יש לדבר קצבה י''ל דהתם קאמר לחומרא תפסת מרובה לא תפסת דעד ז' יש לו תשלומין ממה נפשך אבל טפי לא דילמא מחג המצות ילפינן ובפרק קמא דקידושין (דף יז.) גבי הענקה נמי קאמר תפסת מרובה לא תפסת אע''ג דממה נפשך יש לדבר קצבה יש לומר התם נמי קאמר דתפסת מרובה לא תפסת דמספיקא לא מפקינן ממונא מן האדון: כתיב בטבעות הארון וכו' וכתיב והובא את בדיו בטבעות. קשיא לי טובא אמאי מייתי האי קרא דוהובא) דכתיב גבי מזבח הנחשת ושביק קרא דוהבאת דכתיב גבי הארון ועוד שמעתי מקשים דבשעת סילוק מסעות כתיב ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות וגו' (במדבר ד) עד ופרשו עליו בגד כליל וגו' עד ושמו בדיו משמע דבנסוע המסעות היו משימין אותן בדים וקשה והא כתיב לא יסורו ממנו ורבינו יעקב מאורליינ''ש מתרץ זה דושמו בדיו על כתפי הנושאים קאמר להוליכן ולבי מהסס שהרי בני קהת לא היו שם עדיין עד לאחר שהיו מכניסין כל הכלים לנרתק שלהם כדכתי' ולא יבואו לראות כבלע את הקדש וגו' (שם) ויותר היה נראה לפרש דהאי ושמו בדיו היינו שמושכין הבדים לצד חוץ להיות נראין בולטין בפרוכת כמין שני דדי אשה מיהו קושיא קמייתא שהקשיתי בדוכתא קיימא ודוחק הוא לשבש הספרים דבכולהו גרס והובא את בדיו ובמקצת ספרים גרסינן בברייתא והבאת אבל באתקפתא דר' יוסי בר' חנינא גרסינן בכולהו והובא ואי לאו דמסתפינא מחברייא הוה אמינא דח' טבעות היו בארון וכן מוכיח הפסוק דכתיב ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתת על ארבע פעמותיו דהיינו ארבע קרנותיו כדמתרגמינן זוייתיה והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו לבד מאותם ד' שעל ד' פעמותיו בד' טבעות מהם היו בדים קבועין לא יסורו ובארבעה מהם שהיו למטה או למעלה מאותן טבעות היו משימין בדים בשעת סילוק המסעות לשאת את הארון בהם והיינו הנך דכתב בהו ושמו בדיו ואם תאמר מאי פריך הכא רבי יוסי בר' חנינא לישני דשני מיני בדים היו יש מהם קבועין ויש מהם נכנסין ויוצאין כדפרישית יש לומר דעל כרחך והבאת את הבדים בטבעות אכולהו בדים קאי דאי לא קאי אלא אהנך שהיו משימין במסעם אם כן הוה ליה למימר נמי וחברת את הבדים בטבעות שהרי לא פירש מתי הכניס אותם בדים הקבועים אלא כתב בטבעות הארון יהיו הבדים ותחילה היה לו לפרש שהכניסם אלא ודאי אכולהו בדים כתב והבאת את הבדים ומשמע ליה דבשוה קאי אכולהו דכי היכי דהנך שנושאין בהן לא היו קבועים ה''נ אינהו לא היו קבועים ממש במקום אחד שלא יהו זזין כלל ממקומן אלא לכל הפחות נכנסין קצת לכאן ולכאן דהשתא דמו להדדי במקצת ולהכי מייתי נמי קרא דוהובא דכתב במזבח לגלויי אוהבאת דארון כי היכי דוהובא דמזבח לא היו הבדים קבועין דהא לא כתב התם לא יסורו ממנו הכי נמי והבאת דארון לא היו ממש קבועין לגמרי ואם תאמר לפי מה שפירש דאכולהו ד' בדין קאי קשה מאי דכתב ביה בההיא קרא לשאת את הארון בהם ואין לתרץ דבכולהו ארבעה בדים היו נושאין ושנים מהם היו ארוכין ושנים האחרים קצרים מהם דבפרק שתי הלחם (מנחות דף צח:) משמע דבארבעה גברי הוו דרו להו ותו לא ונראה לי דוהבאת לא קאי אלא אהנך בדים הקבועין שהרי אותם בדים שאינן קבועין מה הוצרך להזכירן כאן לומר והבאת והלא לא היו מכניסין אותן אלא אהרן ובניו בשעת המסעות תדע שהרי בכולהו כתב ונשא בם את השלחן וכן במזבח הנחשת כתיב והובא את בדיו בטבעות וגו' בשאת אותו ובמזבח הזהב כתב נמי לבתים לבדים לשאת אותו בהמה אבל לא כתב בהן והבאת בצווי ובעשייה לא כתב ויבא כדכתיב גבי ארון בין בצואה בין בעשייה ואע''ג דבברייתא דמלאכת המשכן תניא ד' טבעות היו מקבעות בו שתים בצפונו ושתים בדרומו שכיון שהיו נותנין הבדים לא היו זזים משם לעולם שנאמר בטבעות הארון וכו' י''ל דלא חשיב אלא אותם ד' טבעות שהבדים קבועין בהן אבל אותם שלא היו הבדים קבועין בהן ולא נעשו אלא לצורך שעת המסעות לא קא חשיב תדע דלא קא חשיב התם טבעות של שלחן ושל מזבח הנחשת והזהב וצריך עיון: שמעמידין ציפויין. נ''ל דאפי' ציפוי זהב שעליהן בטל לגבי דידהו דבכל דוכתא העץ בטל לגבי המתכת לענין טבילה ולכל מילי דאמר הלך אחר המעמיד ובעצי שטים אינו כן שהרי שלחן של עצי שטים היה ומצופה זהב ואפי' הכי תורת כלי עליו שהציפוי בטל לגבי העץ כדאיתא בשלהי חגיגה (דף כו:) ויליף לה התם מקרא:

דף עב - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד