דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

ברכות נד ע"א - Steinsaltz

This mishna, which includes all of this chapter’s mishnayot, contains a series of blessings and halakhot that are not recited at specific times, but rather in response to various experiences and events.

MISHNA: One who sees a place where miracles occurred on Israel’s behalf recites: Blessed…Who performed miracles for our forefathers in this place. One who sees a place from which idolatry was eradicated recites: Blessed…Who eradicated idolatry from our land.

One who sees conspicuous natural occurrences recites a blessing. For zikin and zeva’ot, which the Gemara will discuss below, for thunder, gale force winds, and lightning, manifestations of the power of the Creator, one recites: Blessed…Whose strength and power fill the world. For extraordinary (Rambam) mountains, hills, seas, rivers, and deserts, one recites: Blessed…Author of creation. Consistent with his opinion that a separate blessing should be instituted for each individual species, Rabbi Yehuda says: One who sees the great sea recites a special blessing: Blessed…Who made the great sea. As with all blessings of this type, one only recites it when he sees the sea intermittently, not on a regular basis.

For rain and other good tidings, one recites the special blessing: Blessed…Who is good and Who does good. Even for bad tidings, one recites a special blessing: Blessed…the true Judge. Similarly, when one built a new house or purchased new vessels, he recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. The mishna articulates a general principle: One recites a blessing for the bad that befalls him just as he does for the good. In other words, one recites the appropriate blessing for the trouble that he is experiencing at present despite the fact that it may conceal some positive element in the future. Similarly, one must recite a blessing for the good that befalls him just as for the bad.

The mishna states: And one who cries out over the past in an attempt to change that which has already occurred, it is a vain prayer. For example, one whose wife was pregnant and he says: May it be God’s will that my wife will give birth to a male child, it is a vain prayer. Or one who was walking on the path home and he heard the sound of a scream in the city, and he says: May it be God’s will that this scream will not be from my house, it is a vain prayer. In both cases, the event already occurred.

The Sages also said: One who enters a large city, the Gemara explains below that this is in a case where entering the city is dangerous, recites two prayers: One upon his entrance, that he may enter in peace, and one upon his exit, that he may leave in peace. Ben Azzai says: He recites four prayers, two upon his entrance and two upon his exit. In addition to praying that he may enter and depart in peace, he gives thanks for the past and cries out in prayer for the future.

The mishna articulates a general principle: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him, as it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might” (Deuteronomy 6:5). The mishna explains this verse as follows: “With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and your evil inclination, both of which must be subjugated to the love of God. “With all your soul” means even if God takes your soul. “And with all your might” means with all your money, as money is referred to in the Bible as might. Alternatively, it may be explained that “with all your might” means with every measure that He metes out to you; whether it is good or troublesome, thank Him.

The mishna teaches several Temple-related halakhot. One may not act irreverently or conduct himself flippantly opposite the eastern gate of the Temple Mount, which is aligned opposite the Holy of Holies. In deference to the Temple, one may not enter the Temple Mount with his staff, his shoes, his money belt [punda], or even the dust on his feet. One may not make the Temple a shortcut to pass through it, and through an a fortiori inference, all the more so one may not spit on the Temple Mount.

The mishna relates: At the conclusion of all blessings recited in the Temple, those reciting the blessing would say: Blessed are You Lord, God of Israel, until everlasting [haolam], the world. But when the Sadducees strayed and declared that there is but one world and there is no World-to-Come, the Sages instituted that at the conclusion of the blessing one recites: From everlasting [haolam] to everlasting [haolam].

The Sages also instituted that one should greet another in the name of God, i.e., one should mention God’s name in his greeting, as it is stated: “And presently Boaz came from Bethlehem and said to the harvesters, The Lord is with you, and they said to him, May the Lord bless you” (Ruth 2:4). And it says: “And the angel of God appeared to him and said to him, God is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). And it says: “And despise not your mother when she is old” (Proverbs 23:22), i.e., one must not neglect customs which he inherits. And lest you say that mentioning God’s name is prohibited, it says: “It is time to work for the Lord; they have made void Your Torah” (Psalms 119:126), i.e., it is occasionally necessary to negate biblical precepts in order to perform God’s will, and greeting another is certainly God’s will. Rabbi Natan says another interpretation of the verse: “Make void Your Torah” because “it is the time to work for the Lord,” i.e., occasionally it is necessary to negate biblical precepts in order to bolster the Torah.

GEMARA: With regard to the obligation to recite a blessing for a miracle, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan said: The verse states: “And Jethro said: Blessed be the Lord, Who delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; Who delivered the people from under the hand of the Egyptians” (Exodus 18:10); a blessing is recited for a miracle.

The Gemara asks: For a miracle that occurs for the multitudes we recite a blessing, but for a miracle that befalls an individual person we do not recite a blessing? Wasn’t there an incident where a certain man was walking along the right side of the Euphrates River when a lion attacked him, a miracle was performed for him, and he was rescued? He came before Rava, who said to him: Every time that you arrive there, to the site of the miracle, recite the blessing, “Blessed…Who performed a miracle for me in this place.”

And once when Mar, son of Ravina, was walking in a valley of willows and was thirsty for water, a miracle was performed for him and a spring of water was created for him, and he drank.

Furthermore, once when Mar, son of Ravina, was walking in the marketplace [risteka] of Meḥoza and a wild camel [gamla peritza] attacked him. The wall cracked open, he went inside it, and he was rescued. Ever since, when he came to the willows he recited: Blessed…Who performed a miracle for me in the willows and with the camel. And, when he came to the marketplace of Meḥoza he recited: Blessed…Who performed a miracle for me with the camel and in the willows, indicating that one recites a blessing even for a miracle that occurs to an individual. The Sages say: On a miracle performed on behalf of the multitudes, everyone is obligated to recite a blessing; on a miracle performed on behalf of an individual, only the individual is obligated to recite a blessing.

The Sages taught in a baraita a list of places where one is required to recite a blessing due to miracles that were performed there: One who sees the crossings of the Red Sea, where Israel crossed; and the crossings of the Jordan; and the crossings of the streams of Arnon; the hailstones of Elgavish on the descent of Beit Ḥoron; the rock that Og, King of Bashan, sought to hurl upon Israel; and the rock upon which Moses sat when Joshua waged war against Amalek; and Lot’s wife; and the wall of Jericho that was swallowed up in its place. On all of these miracles one must give thanks and offer praise before God.

The Gemara elaborates: Granted, the miracles at the crossings of the sea are recorded explicitly in the Torah, as it is stated: “And the Israelites went into the sea on dry ground and the water was a wall for them on their right and on their left” (Exodus 14:22). So too, the miracle at the crossings of the Jordan, as it is stated: “The priests who bore the ark of God’s covenant stood on dry land within the Jordan, while all Israel crossed on dry land until the entire nation finished crossing the Jordan” (Joshua 3:17).

However, from where do we derive the miracle that occurred at the crossing of the streams of Arnon? As it is stated: “Wherefore it is said in the Book of the Wars of the Lord: Vahev in Sufa, and the valleys of Arnon. And the slope of the valleys that incline toward the seat of Ar, and lean upon the border of Moab” (Numbers 21:14–15). It was taught: “Vahev in Sufa”; there were two lepers, one named Et and the second named Hev, who were walking at the rear of the camp of Israel. As Israel passed, the Emorites came

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

מתניתין:

הרואה [1] מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם [2] שעשה נסים לאבותינו [3] במקום הזה.

הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים, אומר "ברוך שעקר עבודת כוכבים מארצנו". [4]

על הזיקין [כוכבי שביט] ועל הזועות [רעידות אדמה] ועל הרעמים ועל הרוחות [סופות] ועל הברקים, [5] אומר "ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם" כי בתופעות אלו [6] ניכר שינוי הטבע על פני שטחים נרחבים [7].

על ההרים ועל הגבעות המשונים בגובהם ובמראיהם, וניכרת בהם גבורת הבורא, [8] ועל הימים ועל הנהרות המפורסמים כמו ארבעת הנהרות המוזכרים בתורה [9], ועל המדברות, [10] אומר "ברוך עושה [מעשה] [11] בראשית". [12]

רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול, [13] אומר "ברוך שעשה את הים הגדול [14] " כי מפני גודלו וחשיבותו תקנו לו ברכה נפרדת.

וחיוב הברכות על ראיית מעשה בראשית, אינו אלא בזמן שרואהו לפרקים, דהיינו כשבין ראיה לראיה עברו לפחות שלושים יום. [15] על הגשמים ועל בשורות טובות, אומר "ברוך הטוב והמטיב". [16]

על בשורות [17] רעות, אומר "ברוך דיין האמת". בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, [18] אומר "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

מברך "ברוך דיין האמת" על בשורה הרעה שהיא מעין בשורה על הטובה, והיינו בבשורה שכעת היא רעה אף שיש בסופה גם טובה. [19]

ועל בשורה הטובה שהיא מעין בשורה על הרעה, מברך "הטוב והמטיב", והיינו בבשורה שכעת היא טובה, אף שיש בסופה גם רעה. וברכות אלו נקבעות כפי המציאות שעתה לפנינו, ואין תולין בעתידות שיתכן ולא יתקיימו. [ובגמרא יתבארו האופנים שבהם מברך ברכות אלו].

והצועק [מתפלל על] לשעבר, הרי זו תפלת שוא, כיצד? כגון שהיתה אשתו מעוברת, ואומר "יהי רצון שתלד אשתי זכר" הרי זו תפלת שוא, כי כבר נקבע מין העובר. וכן אם היה בא בדרך לביתו, ושמע קול צוחה בעיר, ואומר "יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי" הרי זו תפלת שוא.

ההולך בדרך, ונכנס לכרך שמצויים בו מושלים רעים שמחפשים עלילות, מתפלל שתים תפילות, אחת בכניסתו לכרך שיכנס לשלום, ואחת ביציאתו מהכרך, ובה הוא מודה שיצא לשלום.

בן עזאי אומר מתפלל ארבע תפילות, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו, ובכל מקום בתפלה הראשונה הוא נותן הודאה על שעבר, בכניסתו על שעבר את הדרך בשלום, וביציאתו על שלא ניזוק בכרך, ובתפלתו השניה הוא צועק על העתיד, בכניסתו, שלא יארע לו רע בכרך, וביציאתו שלא יארע לו רע בדרך. [20]

חייב אדם לברך את ברכת "ברוך דיין האמת" על הרעה מתוך שמחה כשם שמברך ברכת "הטוב ומטיב" על הטובה, שנאמר [דברים יא] "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'". שהרי כך דרשו מקרא זה: "בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע [21] . "ובכל נפשך" - יש לך לעבדו באהבה. אפילו אם הוא נוטל את נפשך [22] . "ובכל מאדך" -

חובתך לאהוב את ה' ולעבדו אפילו בכל ממונך, דהיינו שלא יעבור על לא תעשה, אפילו אם לשם כך יפסיד את כל ממונו. דבר אחר: "בכל מאדך" - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין מדה טובה ובין מדת פורענות - הוי מודה לו. נמצא שחייב לברך על הרעה כמו על הטובה. [23]

לא יקל אדם את ראשו [24] כנגד שער המזרח של חומת הר הבית, ואפילו שעומד מחוץ להר הבית, מפני שכל השערים במזרחו של הר הבית מכוונים זה כנגד זה, ונמצא שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים.

וכיון שנצטוונו על "מורא מקדש" לא יכנס להר הבית במקלו [25] ובמנעלו ובפונדתו [חגורה שמניח בה מעותיו] ובאבק שעל רגליו כי הוא דרך חול, יכנס בו רק לצורך תפלה או עבודה, ולא יעשנו קפנדריא [קיצור דרך] ולא ירוק בו רקיקה, שהיא דרך בזיון, מקל וחומר ממה שאסור להכנס בו נעול במנעל שהוא רק דרך חול.

בתחילה כל חותמי ברכות שבמקדש [בבית ראשון] היו אומרים בחתימת הברכות בתפילה: "ברוך אתה ה' אלוהי ישראל" עד "מן העולם", [26] משקלקלו הצדוקים וכפרו בתחיית המתים, ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו עזרא ובית דינו [27] שיהו אומרים "מן העולם ועד העולם", כדי להוציא מלבם של צדוקים, ולהורות שיש עולם נוסף.

ועוד התקינו כדי לחזק את האמונה בלב העם, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם ה' [28], וסמכו [29] על מה שנאמר [רות ב ד] "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'", ועוד אומר הכתוב [שופטים ו יב] שהמלאך אמר לגדעון: "ה' עמך גבור החיל", והמקור שראוי לסמוך על מה שראינו אצל בועז וגדעון, הוא ממה שהכתוב אומר [משלי כג כב]: "אל תבוז כי זקנה אמך", [30] אלא עשה כפי שנוהגים זקני האומה. ואין לך לטעון שהמברך בשם מזלזל בכבוד המקום, שהרי הכתוב אומר [תהלים קיט כו] "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ורבי נתן אומר שכך ראוי לדרוש כתוב זה: לפעמים הפרו תורתך [כגון בשאלת שלום בשם, שנראית תקנתם כדבר האסור] משום עת לעשות לה' [כי צורך שאלת שלום לחברו הוא רצון ה', שנאמר בקש שלום ורדפהו] [31].

גמרא:

שנינו במשנה: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה": דנה הגמרא: מנא הני מילי שמברכים על הנס?

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא [שמות יח י] "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". [32]

מדייקת הגמרא מלשון המשנה "שנעשו בו נסים לישראל" כי דוקא אניסא דרבים מברכינן, אבל אניסא דיחיד לא מברכינן, ותמהה על כך: והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא [שם מדינה] נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה, [33] אתא לקמיה דרבא ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם, בריך "ברוך שעשה לי נס [34] במקום הזה" ואם אין מברכים על נס של יחיד למה אמר לו לברך על ניסו?

וכן מצינו שמר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא [בקעה] דערבות [שם מקום] וצחא [צמא [35]] למיא, איתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואישתי, ותו היה מעשה עמו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא [שוק] דמחוזא, ונפל עליה גמלא פריצא [גמל משוגע] איתפרקא ליה אשיתא [נפל כותל הבית הסמוך לו] על לגוה [נכנס לתוכו, וניצל], ומאז, כי מטא לערבות, בריך "ברוך שעשה לי נס בערבות [במעיין המים] ובגמל", [36] וכן כי מטא לרסתקא דמחוזא, בריך "ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות", [37] ואם אין מברכים על נס של יחיד, למה בירך על ניסיו? מתרצת הגמרא: אמרי, אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי, [38] אבל אניסא דיחיד רק איהו [בעל הנס] [39] חייב לברוכי. [40]

תנו רבנן: הרואה את מעברות הים - מקום שעברו בו ישראל בקריעת ים סוף, [41] ומקום מעברות הירדן, או את מעברות נחלי ארנון, או אבני אלגביש שהשליך ה' על האמוריים כשנלחמו עם יהושע במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה ובקש רחמים על ישראל בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ונציב של מלח של אשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה, על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום. [42]

דנה הגמרא: בשלמא "מעברות הים" מצינו שנעשה בהם נס, דכתיב [שמות יד כב] "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה", וגם ב"מעברות הירדן" מצינו שנעשה נס דכתיב [יהושע ג] "ויעמדו הכהנים נושאי הארון ברית ה' בחרבה בתוך הירדן הכן, וכל ישראל עוברים בחרבה, עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן", אלא "מעברות נחלי ארנון" מנלן שנעשה שם נס?

- דכתיב [במדבר כא יד] "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון" ועל כך תנא: "את והב בסופה" - שני מצורעים היו, ושמותיהם "את" ו"הב" [43] דהוו מהלכין "בסופה" דהיינו בסוף מחנה ישראל כי מצורעים משתלחים מחוץ למחנה, [44]

הערות

[1] כתב הראב"ד [בהשגות לבעה"מ, וברשב"א] שחיוב ברכות הראיה הוא רק כשרואה דברים אלו בפעם הראשונה, אך מכאן ואילך הן רשות, אפילו לא ראה שוב אלא אחר שלושים יום, והב"י [ריח] דייק מדבריו שגם הרואה שוב בתוך שלושים יש לו רשות לברך. אך דעת הרא"ש שלא יברך אלא אם רואה בהפסק של שלושים יום, ואז הן חובה עליו כאילו רואה פעם ראשונה.

[2] הראב"ד [שם] נקט שכל ברכות אלו אינן טעונות הזכרת השם, כי אינן ברכות קבועות, שהרי רשות בידו שלא יראה מקומות אלו, ואף שגם בברכות הנהנין אינו חייב לאכול, ובכל זאת אמרו שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה - כבר ביאר הב"י [שם] שכוונתו שאינן אלא ברכות שבח והודאה, ובהם אין צורך בשם ומלכות. אך תוס' [ד"ה הרואה] כתבו שכל ברכות אלו טעונות הזכרת השם, ובמג"א [רטו ה] העלה מכך שבעת לימוד הברכות בגמרא אומרם בלא הזכרת השם, שהרי כשסידר רבי את משנתנו לא הזכיר את השם בברכות, ובהכרח שעשה כן כדי שלא יבואו להזכיר את השם בעת הלימוד [ע"פ מחצית השקל, וראה פמ"ג שפסוקים המוזכרים בגמרא אומרם כמו שהן עם הזכרת השם].

[3] לעיל [טז ב] אמרו "אין קורין אבות אלא לשלשה", ובפירוש חרדים לירושלמי [כאן ה"א] כתב שבברכה על נס שנעשה לישראל, יכול לומר "לאבותינו" כי הצדיקים נקראו "אבות העולם". והחיד"א [בהגדה ש"פ] כתב שאין קורין "אבות" כשם כללי, אך קורין "אבינו" או "אבותינו". והחתם סופר [דרשות ח"ב רס] ביאר שרק לשבטים לא קראו "אבות" כי הם חלוקים כל אחד לשבטו, אך כלל ישראל בדורות קודמים נקרא "אבותינו", וכן משמע בסוטה [לד א] ש"אבות" עברו את הירדן.

[4] תוס' [ד"ה שעקר] הביאו מירושלמי שאומר כן רק כאשר נעקרה מכל ארץ ישראל, וראה שם כי כאשר נעקרה ממקום אחד אומר "מן המקום הזה", [והרא"ש גרס בירושלמי "נעקרה ממקום אחר" וביאר שרק בחו"ל אומר "מן המקום הזה"]. והגר"א [רכד ג] דייק מנוסח הברכה המובא להלן [נז ב, ראה שם הערה 92], שלדעת הבבלי בארץ ישראל אומר "מארצנו", ואפילו כשנעקרה רק ממקום אחד. והמהרש"א [להלן שם] כתב שהעוקר עצמו אומר "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעקור ע"ז מארצנו".

[5] ברכות הראיה נתקנו בין על טובה ובין על רעה, ורק בברכות הנהנין מצינו לעיל [מ ב] שנחלקו אם מברכין על מין קללה, כי הברכה על ההנאה [וראה גליוני הש"ס].

[6] הגר"א [בשנות אליהו] ביאר שנקטה המשנה תופעות שהן בארבעת היסודות, ה"זוועות" הן באדמה שהיא יסוד ה"עפר, ה"רעמים" הם ביסוד ה"מים", הברקים מיסוד ה"אש", וה"רוחות" הוא יסוד ה"רוח", וה"זיקין" הן כנגד השמים שהוא יסוד חמישי.

[7] ברכת "שכוחו וגבורתו" נתקנה על כל שינוי בטבע [שניכר למרחקים], ולכן מברך בכל פעם, אפילו שלא עברו שלושים יום בין ראיה לראיה, שהרי בכל פעם רואה רעם או ברק אחר [ראה מג"א ריח ד] אך לא נתקנה על ראית דבר קבוע, ומשום כך אינו אומרה על הים הגדול, אף שמקיף את כל העולם, [ראה אליהו רבה ופמ"ג רכח א"א א].

[8] ע"פ שו"ע [רכח ג], ובערוך השלחן כתב דהיינו הרי האלפים הרי אררט וכדו', ובאורחות רבינו [או"ח ח"ב קיז] הביא בשם החזו"א שבשאר ההרים, כגון הרי ירושלים, החיוב תלוי בהתפעלות הרואה, וכפי הרגלו בראיית הרים גבוהים, וראה באור לציון [מו ב] ובזאת הברכה [יז ג] על הר החרמון [ובמור וקציעה ביאר ש"הרים" הם הגבוהים, ו"גבעות הן הזקופים ותלולים מאד, וכן עמוקים ורחבים ומרהיבים נפש האדם].

[9] תוס' [ד"ה על] כתבו "לא על כל נהרות, אלא ארבע נהרות דכתיבי בקרא, כמו חידקל ופרת", ודייק המג"א [רכח ג] שכתבו "כמו" כי כוונתם לכל נהרות המשונים בגודלם כמו חידקל ופרת. וראה בשו"ע שם שאין מברך עליהם אלא אם לא שינו את מהלכם מכפי שהיו בעת הבריאה [בשו"ע נקט שלא נשתנו ע"י אדם, וכ"כ מהרש"א, אך הפמ"ג נקט שלא "נתהוו אחר כך", והיינו גם ע"י סחף, וראה רש"י בראשית יד ג שים המלח נמשך מאליו אחר זמן]. ונחלקו אליהו רבה ופמ"ג אם כשהוא מסופק אם השתנו מברך עליהם או לא.

[10] באשל אברהם [בוטשאטש] כתב ש"מדבר" הוא מקום שאין עוברים בו אלא מחמת הכרח, מחשש אריות, וגם יערות בכלל זה.

[11] כך הגירסא במשנה שבמשניות, אך היעב"ץ כתב שתיבה זו היא ביאר האמוראים ללשון המשנה.

[12] מהר"ץ חיות [נדה כג א] הסכים עם האומרים שבתחילת הבריאה היתה ארץ כדורית לגמרי, ולא היו בה הרים וגבעות אלא מהמבול ואילך, אך בספר פירות תאנה הביא מפרקי דרבי אליעזר [ה] שבמאמר ה' ביום השלישי "יקוו המים" עלו מקצוות הארץ ההרים והגבעות ונתפזרו על פני כל הארץ, ונתגלגלו המים לעמקים.

[13] בשו"ע [רכח א] כתב דהיינו הים שעוברים בו לארץ ישראל ומצרים, דהיינו הים התיכון, ובמשנה ברורה ביאר שנקרא "ים הגדול" מפני חשיבותה של ארץ ישראל [ובמדרש רבה בראשית כג מבואר שנוצר רק בזמן אנוש, כאשר עלה האוקיינוס והציף שליש העולם, וא"כ אין לומר עליו "עושה מעשה בראשית", וראה שו"ת בצל החכמה ח"ב יב]. אבל המג"א הביא שהרא"ש והרמב"ם וספר התרומה נקטו כי רק על ים אוקינוס שהוא הים הגדול שבכל הימים, שמקיף את כל העולם, עליו קבעו ברכה בפני עצמו מפני גדלו, אבל על ים התיכון לא נקרא לענין זה ים הגדול, ומברכין עליו כמו על שאר ימים [ובשו"ת מנחת יצחק ח"א קי נקט שאחר סיום הברכה נכון להוסיף תוך כדי דיבור גם "שעשה את הים הגדול"].

[14] בשו"ע הברכה בלשון הווה "עושה הים הגדול", אבל ברי"ף והרמב"ם הלשון עבר "שעשה את הים הגדול". והרמב"ם [ברכות י טו] פסק כרבי יהודה, ותמה הטור שהרי תנא קמא חולק, כי כלל כל ה"ימים" ב"מעשה בראשית", ולמה פסק כיחיד. והב"י הביא משו"ת הרא"ש [ד ד] שרבי יהודה אינו חלוק אלא בא לפרש את דברי ת"ק, וכן משמע מדברי רש"י [ד"ה ברוך] שקבע לו ברכה לעצמו רק מפני שהוא חשוב וגדול מכלן, ומשמע שהוא מין אחד עם שאר הימים, אכן בביאור הגר"א [רכח א] נקט שת"ק ורבי יהודה נחלקו לשיטתם לעיל [במשנה לה א- ובגמ' מ א] אם נקבעה ברכה נפרדת לכל מין ומין, ונקט שהים הגדול נחשב כים ממין אחר, ואכן במקוואות [ה ד] אמרו חכמים שכל הימים כמקוה, ורבי יהודה סבר כן רק בים הגדול. [ובמשכנות יעקב קא כתב שזו סברת הטור].

[15] הגרא"מ הורביץ דן אם דין זה נסוב רק על הים, והחידוש בו כי אף אם ראה ים אחר בתוך ל' יום, יכול לברך אחר ל' על הים הגדול. או שבאמת נסוב על כל הברכות, ומה שנקטוהו בלשון יחיד, הוא ללמד כי אף אם ראה כיוצא בו בתוך ל' יום, כיון שבתוך ל' אינו מברך, אחר ל' חוזר ומברך, אך בדברי חמודות [ח] נקט שאינו מברך אלא בהפסק ל' יום בין ראיה לראיה, וביאר באגרות משה [או"ח ח"ג פה] שרק אחר הפסק כזה שב להתפעל מראייתו. וראה מג"א [ריח ד] שדן אם שלושים יום כוללים את ימי הראיה הראשונה והאחרונה, ואף הרואה ביום שלושים עצמו יברך, או מאידך, שצריך הפסק שלושים יום בין ראיה לראיה, ואפילו ביום ל"א לא יברך.

[16] בשו"ע [רכא א] כתב שברכת הגשמים היא רק כשהיו בצער מחמת עצירת גשמים, וביאר בבה"ל שמברך עליהם כמו על בשורה טובה, ואינה נחשבת בשורה אלא אם היו קודם לכן בצער. וצידד שם דהיינו רק במדינות שהגשם מצוי שם תדיר, אך בארץ ישראל מברך תמיד, כי שם המטר בא רק לפרקים, וצריך רחמים שיבא.

[17] בשנות אליהו גרס "שמועות רעות", כי רק על טובה שייך לשון "בשורה", כי מצוה לבשרה, אך על הרעה נאמר "מוציא דבה הוא כסיל", ולפיכך היא נשמעת לו מאליה, ונקראת "שמועה" [וראה לעיל יד א ורש"י לעיל ט ב ד"ה דיה וצ"ע].

[18] בירושלמי [ה"ג] מבואר כי אף אם הכלים ישנים, מברך, מפני שהם חדשים אצלו, וכתב הרשב"א בשם הראב"ד שהמשנה נקטה "חדשים" לומר שאם היו אצלו ומכרם, כשחוזר לקנותם אינו מברך. ותוס' להלן [נט ב ד"ה ורבי] כתבו שמברך רק על כלים חשובים, וביאר הרא"ש שכל אדם מברך לפי מה שחשוב אצלו, ולכן עני מברך על כלים פשוטים, ואילו עשיר יתכן שלא יברך אפילו על כלים חשובים, כי אינו שמח בהם, וראה מג"א [רכג י] ומ"ב [שם יג].

[19] כך מבואר בגמרא [ס א], והגר"א הוסיף שצריך לשער את שמחתו ברעה כפי שהוא שמח על טובה שכנגדה, וכגון אם נאבד לו מנה צריך שישמח כמו שקבל מנה, ואם נאבדו לו שנים צריך שישמח כמו שהרויח שני מנים.

[20] ע"פ רש"י [ד"ה ארבע] שהכוונה לפרש דברי בן עזאי. והגרא"מ הורביץ הביא מירושלמי שבכל הודאה צועק על העתיד, נמצא שמודה פעמיים, וצועק ארבע פעמים, [וטעם לכך נמצא בפירוש הטור על הפסוק "הפעם אודה את ה' - ותעמוד מלדת", בראשית כט לה, כי הצעקה לעתיד היא שלימות ההודאה למי שיש לו יכולת ליתן הכל]. ואכן מדברי הרמב"ם [ברכות י כז] משמע שהוא דין בפני עצמו, שתמיד צריך להיות מודה על העבר וצועק על ה ע תיד.

[21] רבינו יונה ביאר שעבודת יצר הטוב היא לקיים מצוות עשה, ועבודת יצר הרע היא לכבוש את יצרו. ועוד, שלפעמים יש לו לעבוד את ה' עם היצר הרע ומדותיו, כגון להתאכזר על הרשעים, וראה חזו"א [או"ח נו ד] שניתן לאדם יצר הנקמה, כדי שלא יהא מרחם על הרשעים בבואו למצות עמם את הדין הראוי להם, וראה עוד באגרות חזו"א [ח"א אגרת כב]. ובשנות אליהו ביאר שצורך ענייני העוה"ז כאכילה ושתיה, באים מכח יצר הרע שרוצה ליהנות, וכשעושם לשם שמים נמצא שהוא עובד את ה' עם יצר הרע, ומקורו מדברי הרמב"ם [דעות ג ב].

[22] כתב הצל"ח כי אף שדרשה זו באה ללמד על חיוב מסירת נפשו על ג' עברות חמורות, או על שאר עבירות בעת שמד, ולכאורה היה ראוי לומר "אפילו [הגויים] נוטלים את נפשך" - בכל זאת שנינו "אפילו הוא [הקב"ה] נוטל", כדי ללמד שהנהרגים על קידוש ה' נשמתם ניטלת כביכול ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.

[23] רבינו יונה כתב שיקבל מוסר ה' בסבר פנים יפות, ויחשוב כי הכל הוא כפרת עוונותיו. ואילו הרמב"ם כתב שיחשוב בלבו ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד

[24] בתוס' יו"ט ביאר שאחר שפירטה המשנה את דיני אהבת ה', מביאה המשנה גם חלק מדיני מורא מקדש, כי הוא מדיני יראת ה', כמו שאמרו [יבמות ו א] "לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש". ובגדר "קלות ראש" כתב הרמב"ם בפיה"מ שהוא צחוק ושעשועים, והמאירי כתב דהיינו כגון תספורת או עשיית מי רגלים, והריטב"א כתב שהאיסור לעמוד ערום מול שער המזרח.

[25] בשו"ת שבות יעקב [או"ח א] כתב שהאיסור רק במקל הליכה, אך מותר להכנס עם מקל של כבוד, שהרי מצינו שהקב"ה אמר למשה בסנה "מה זה בידך" על המטה שבידו, אף שהיה אסור להכנס שם בנעליו. וראה בתפארת ישראל [שקלים ג ב] שהעמיד את המשנה שם שהתורם במקדש לא יכנס במנעל ובסנדל - דהיינו במנעל של בגד, שהרי בשל עור אסור אפילו שלא בעת התרומה, ואכן כך הובאה משנה זו ביבמות קב ב עי"ש ובמנחת חינוך רנד ד].

[26] רש"י פירש שהיו אומרים "עד מן העולם", וכמבואר בפנים שלא אמרו את סיום הפסוק "עד העולם", וזו גם כוונת הגירסא במשנה במשניות "היו אומרים מן העולם" וי"ג "לא היו אומרים עד העולם", והריטב"א [סג א] כתב שהיו אומרים כרצונם או "עד העולם" או "מן העולם" וראה מלא הרועים. עוד כתב רש"י שהיו מסיימים "ברוך חונן הדעת", ותמה הרש"ש הרי כבר אמרו "ברוך" בתחילת החתימה, ולמה כפלוהו [ואכן רש"י בסוטה מ ב והרע"ב כאן לא הזכירו את ה"ברוך" השני].

[27] מהר"ץ חיות ביאר כי אף שהצדוקים החלו זמן רב אחר עזרא הסופר, כבר בימיו החלו להופיע דעות כוזבות אצל יחידים, ובתקופה מאוחרת יותר התאגדו לכת. וראה בנפש החיים [בהגהת מהרי"ץ לשער א] שבבית ראשון היתה השראת השכינה בשלמות, וראו כלם איך מתחברים העולמות העליונים והתחתונים, ויכלו לומר רק "עד העולם" כי לא הוצרכו לחיזוק, אך בבית שני שחסרו ה' דברים, הצריכו לומר "מן העולם ועד העולם" כדי להורות שעוה"ז הוא טפל. ומרן הגרא"מ שך האיר, כי באמת העוה"ז והעוה"ב הם דבר אחד והמשך אחד, ולכן ראוי לאמרם יחד ב"מן העולם", ורק כשקלקלו הוצרכו לשבר את האוזן, ולהשמיע בבירור שיש עוה"ב, וראה נפש החיים [שער ג יא, יד בהגהות].

[28] רש"י במכות [כג ב] ביאר תקנה זו היו בשני אופנים: א. שחייב לברך את חברו בשם, ואין לו לחוש שמזלזל בכבוד המקום, כשמשתמש בשמו לצורך כבוד הבריות. ב. שמותר לברך בשם, ואין לחוש לאיסור הוצאת שם שמים לבטלה.

[29] רש"י נקט שחכמים תקנו כך על סמך הנהגת בועז, אך הריטב"א [סג א] כתב בשם הראב"ד שתקנו כך בימי בועז, ונשכחה התקנה, וחזרו ותקנוה בזמן המשנה.

[30] הרמב"ם בפיה"מ ביאר שלא יבוז על דברי החכמים אע"פ שהן תקנות ישנות וקומות, ובשו"ת משיב דבר [ח"א טו] כתב שלא יאמר שטעם התקנה בטל, כי ודאי יש לה טעם נכון והוא נעלה מידיעתו.

[31] ע"פ רש"י, והיינו כביאורו שהתקנה היתה להתיר לברך בשם, ולא לחוש לזלזול. אך הרמב"ם בפיה"מ ביאר שבעת שהפרו תורתך ועברו על התקנות הנזכרות, יהיה עת לעשות לה' להפרע מהם ולהענישם. והריטב"א [סג א] נקט שתקנו כך כדי ששם השם יהיה שגור בפי העם, ולביאוריהם התקנה היתה חיוב לברך בשם, ולכן כשלא יעשו כן יענשו.

[32] רש"י פירש שנידון הגמרא מנין שמברכים על נס, אך אין להוכיח מיתרו שמברכים במקומו, שהרי הוא הגיע אחר שכבר היו במדבר, ולא עמד במקום שארע בו הנס. והריטב"א כתב שיכל לברך כי "הרואה רבים הניצולים כרואה מקום הנס", והמאירי נקט כי הואיל וראה את משה שעלידו נעשו הניסים, ואת ישראל שלצרכם נעשו, חביב היה בעיניו כאילו ראה המקומות, והלבוש [ריח] הוכיח מכך כשיטת האבודרהם שמברכים גם בראיית האדם שנעשה לו הנס. והרא"ה כתב שבראיית האדם מברך אפילו כשאינו אביו או רבו, ועדיפה מראיית המקום, שבו אינו מברך אלא נס של אביו ורבו, והיינו שעיקר הברכה על ההצלה ולא על הנס, וראה שעה"צ [ריח יז]. והמהרש"א ביאר שלכתם במדבר היה בכלל הצלתם ממצרים, וגם ראה שם את ניסי המן והבאר וענני הכבוד, [והוסיף, שלא הוצרך להזכיר בברכתו שם ומלכות כיון שאמר "אשר הציל את העם" ובכך הזכיר שמלכותו בכל] ובעיון יעקב כתב שכיון שהענן השפיל את כל ההרים, הרי יכל יתרו לראות את מעברות הים מקום חנייתן [ותמוה, שהרי צריך לעמוד במקום הנס ממש, כמבואר בברכי יוסף, ועוד שהרי בסמוך מוכח שאחר שעבר המחנה במישור חזר המקום לקדמותו, וראה הערה 36].

[33] בב"י [ריט] הביא בשם אבודרהם שאין מברכים אלא על נס שחורג ממנהג העולם, כגון שנפל עליו אריה, אך לא על הצלה מידי גנבים בלילה וכדו', וכתב שהריב"ש [שלז] נחלק עליו, אך המג"א [ריח יב] נקט שכוונת הריב"ש כי אם הסכנה היתה בדבר שאינו טבע העולם, מברך, אף אם ניצל בדרך טבעית, כגון שהזדמנו שם אנשים, כי אף שלא היה שינוי בטבע, הרי נס הוא שהקב"ה הזמינם להצילו, ומשמע שהברכה על עצם ההצלה ולא על ה"נס", וראה עוד במשך חכמה [בראשית לז כד] ובהערה 37. ובנשמת אדם [סה א] כתב שגם האבודרהם לא הצריך שינצל דוקא בנס לא טבעי, שהרי לא נזכר שההוא גברא ניצל שלא כדרך הטבע, אלא שבא למעט רק אופן שבדרך העולם אינו ניזוק, כגון שבאו גנבים וצעק לעזרה, או יולדת וחולה שרובן לחיים [ונקט שהברכה על ה"נס" ולא על ההצלה] ובשעה"צ [שם כו] תמה שהרי באריה אמרו "איתעביד ליה ניסא" [ואמנם בדק"ס ל"ג זאת, וראה בה"ל שם ד"ה ויש].

[34] הגרא"מ הורביץ דקדק שהודאת היחיד פותחת בטובת עצמו "שעשה לי" קודם הזכרת ה"נס", ואינה כהודאה על נס שנעשה לאבותיו שאומר "שעשה נסים לאבותינו" ומקדים הודאה על ההנהגה הניסית לפני ההודאה על טובתם, וראה הערה 41.

[35] בפשטות הכוונה שצמא והסתכן, אך היעב"ץ [מור וקציעה ריח] נקט שרק הצטער, וברכת הנס על הבריאה החדשה, ונקט שהברכה אינה על ההצלה אאל על הנס, וראה הערות 36-33.

[36] הרא"ש למד מכאן שיחיד שנעשו לו כמה ניסים, כשמגיע למקום שארע בו אחד מהם כולל בברכתו את כולם, אבל הריטב"א כתב שאת המקום שעומד בו מזכיר ראשון, כי עיקר הברכה עליו, ואילו שאר הניסים יזכיר רק משום חביבות הנס, אך אינו חייב להזכירם, וכן הוכיח ר"י החסיד שהרי במשנה לא הוזכר שאומר ש"עשה ניסים לאבותינו בכך ובכך" [ונקט שאין חילוק בין רבים ליחיד בהזכרת כל הניסים]. ויתכן שנחלקו אם מדין ההודאה צריך להודות בברכתו על כל הניסים [ואם רואה אח"כ את מקום הנס השני, חוזר ומברך ומזכיר כל הניסים, וכ"כ בעולת תמיד] או שהיא תוספת לחביבות הנס, ויוצא בברכה זו גם על המקום השני שיראה אח"כ [כמבואר באליהו רבה]. ובשו"ע [שם ה] פסק שבעל הנס צריך להזכיר בכל מקום נס את כל ניסיו, וכתב המג"א שיוצאי יריכו אינם מזכירים כל הניסים, וכמו בנס של רבים, ולדבריו צ"ל שיתרו את כל הניסים כי ראה עד מעברות הים, וראה הערה 33.

[37] יתכן לבאר שבצמאון רק את המקום "ערבות", כי הסכנה היתה טבעית, והנס שלא כטבע, אך ב"גמל" הזכיר את הסכנה שהיתה לא טבעית [וראה הערות 35-33]. ובאופן נוסף יתכן כדלהלן [הערה 42] שמברכים על המקום רק אם הנס נעשה בגוף האדמה.

[38] ראה בירושלמי שנס שארע לשבט אחד, תלוי במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה לגבי פר העלם דבר, אם בא על חטא של שבט אחד בלבד. ועוד אמרו שם, שכל ישראל חייבים בברכה על נס שנעשה ל"אדם מסוים", כיואב בן צרויה, או נס שהתקדש שם שמים על ידו בעולם, כגון הנס שארע לדניאל בגוב האריות, ולחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, וכתב המג"א שעתה אין לנו אדם מסוים, וביאר בבה"ל שאפילו דניאל וחביריו מברכין על ניסם רק משום שהתקדש בו ש"ש, אך אינם נחשבים כ"אדם מסוים" אע"פ שהיו מפורסמים, עד שיצא טבעם בכל העולם. וראה במשך חכמה [בראשית לז כד] שדוד היה אדם מסוים, ובכל זאת לא ברך כשניצל מכף שאול, כי גם שאול היה מסוים.

[39] הרי"ף גרס "איהו ובריה ובר בריה מברכים". וביאר המעדני יו"ט שכמו שרחמי האב על הבן עד ג' דורות [רש"י בראשית כא כג] כך להיפך שמחת הבן על הצלת אביו עד ג' דורות, וזו גם כוונת בעל הטורים [שמות י ב, עי"ש]. אכן בטור [ריח] הביא שיש מפרשים [הרשב"א] כי לגירסא זו כל יוצאי יריכו מברכים, עד עולם. וראה יד אהרן שרק צאצאיו שנולדו אחר הנס מברכים, והיינו משום שהצלתו הועילה להם שיבואו לעולם.

[40] משמע שאדם אחר אינו מברך, אפילו אם ראה את הנס בעיניו, והיינו כי אין זו ברכת הראיה אלא ברכת שבח והודאה של הניצול, אכן טעם זה מועיל רק כשחוזר ורואה את מקום הנס, ועדיין צריך טעם למה לא יברך בשעת ראיית הנס על שינוי הטבע.

[41] לשון רש"י, ודייק הבה"ל [ריח ד"ה כגון] כשיטת הכפתור ופרח שמברך רק כאשר הגיע למקום שממנו הוא רואה את המקום שארע בו הנס. ובשערי תשובה כתב בשם מהריט"ץ שאפילו עומד בעליה אינו מברך על נס שנעשה לו בבית עד שיעמוד במקום שנעשה הנס, ולפי המבואר בהערה 34 יתכן לפרש שלא נחלקו, אלא בנס של יחיד ההודאה על ההטבה שנעשית לו, ולכך צריך לעמוד במקום שנעשתה, אך בנס של רבים ההודאה על ההנהגה הניסית עם הכלל, ולזה די שהוא רואה את המקום כהיכי תמצי לברך. אכן הרמב"ם [ברכות י ט] נקט שדי בראיית חלק מים סוף, והבה"ל העיר מכאן, ועוד שהרי במעברות הירדן נקט שצריך לראות מקום שעברו בו ישראל. ויתכן שנקט כי בים סוף מברך גם על מה שננערו המצרים לים, ונס זה לא נעשה רק במקום החרבה, אלא בכל הים, וכדבריו [יסוה"ת ח א] ש"הוצרך להשקיע את המצרים, קרע את הים והצלילם בו".

[42] תוס' [ד"ה אבני] כתבו שעל נס של רבים מברך דוקא בניסים כגון אלו, שניכרים מתוך המקום, ולכן אינו מברך על מקום שנפל בו מחנה סנחריב, אך בעל הנס עצמו מברך אפילו אם הנס אינו ניכר במקום [ויל"ע מה דין יוצאי חלציו]. וביאר המ"ב כי אף אם אפשר לכוון היכן היה הנס, כיון שלא נעשה בגוף האדמה אין מברכין עליו [ולדבריו האבן שישב עליה משה הועילה לתפילתו]. והוסיף הגר"א"מ הורביץ שרק אינו מזכיר את המקום בברכתו, אך ודאי מברך על הנס עצמו, וכמו שמצינו ב"ערבות וגמל", ראה הערה 37.

[43] ע"פ המבואר בסמוך, וכתב הצל"ח ששם השני היה "הב" ו"והב" הוא ו' החיבור בין שני המצורעים, אך רבינו חננאל נקט ששמו היה "והב". ולכאורה משמע שישבו שניהם יחד, וכן מוכח בב"ב [כ א], ותמוה שבפסחים [מז ב] מצינו ש"בדד ישב" ולא יהיו טמאים אחרים אצלו.

[44] אונקלוס תרגם פסוק זה באופן אחר, ונקט שהכוונה לניסים ש"יהב" - נתן להם ה' "בסופה" - בים סוף", וביאר הצל"ח שתרגם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אליעזר סובר שהותרו המצורעים להכנס למחנה בעת המסעות [תענית כא ב], ולכן אי אפשר לבאר שהם ראו את הנס מחוץ למחנה. [וראה בספרי דבי רב שמה ששנינו בספרי שהענן היה נמשך גם על המצורעים, לא היה על מקומם שם מחנה ישראל].

א משנה במשנה זו מרוכזים כל הדברים אשר אחר כך יפורטו בפרק זה. ויש בה קובץ של ברכות והלכות שאין להן מסגרת זמן קבועה והן נאמרות בהזדמנויות שונות. הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: "ברוך... שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: "ברוך... שעקר עבודה זרה מארצנו".

על מאורעות הטבע הבולטים כמו על הזיקין ועל הזועות (אשר ידונו בטיבם בגמרא), ועל הרעמים, ועל הרוחות (רוחות הסערה), ועל הברקים שיש בהם התגלות של כוח הבורא אומר הרואה אותם: "ברוך... שכחו וגבורתו מלא עולם". ואילו על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות היוצאים מגדר הרגיל (רמב"ם) אומר: "ברוך... עושה בראשית". ר' יהודה לשיטתו, שלדעתו יש לקבוע לכל מין פרטי ברכה לעצמו, ולכן הוא אומר: הרואה את הים הגדול מברך ברכה מיוחדת, וכך הוא אומר: "ברוך שעשה את הים הגדול". וברכה זו, כשאר ברכות הראיה מאותו סוג מברך רק בזמן שרואהו לפרקים, ולא בקביעות.

על הגשמים וכן על שאר בשורות טובות אומר ברכה מיוחדת: "ברוך הטוב והמטיב" אף על בשורות רעות אומר ברכה מיוחדת: "ברוך דיין האמת". כמו כן כאשר בנה אדם בית חדש, וכן זה שקנה כלים חדשים, הריהו אומר: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כלל אמרו: מברך אדם על הרעה מעין הברכה שמברך על הטובה. כלומר, על רעה שיש בה לעתיד צד של טוב מברך כפי המצב הקיים. וכן על הטובה מעין על הרעה.

ועוד אמרו שהצועק לשעבר, כלומר, המתפלל על דבר שהיה בעבר ומנסה לתקן אותו בתפילתו — הרי זו תפלת שוא. וכגון מי שהיתה אשתו מעוברת, ואומר "יהי רצון שתלד אשתי בן זכר" — הרי זו תפלת שוא. או אם היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואומר "יהי רצון שלא תהא צוחה זו בתוך ביתי" — הרי זו תפלת שוא, שהרי כבר אירע המאורע.

ב עוד אמרו חכמים: הנכנס לכרך (וכאשר יבואר בגמרא מדובר במקום שיש סכנה בכניסה לכרך) מתפלל שתים, שתי תפילות, אחת בכניסתו, שיכנס בשלום, ואחת ביציאתו, שיצא בשלום. בן עזאי אומר: מתפלל ארבע תפילות, שתים בכניסתו, ושתים ביציאתו. שיכנס בשלום ויצא בשלום, וכן נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד.

ג ומכאן להכללה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה), וכך פירשוהו: "בכל לבבך" — בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע, שצריך לשעבד את שניהם לאהבת ה'. "ובכל נפשך" — אפילו הוא, הקדוש ברוך הוא, נוטל את נפשך. "ובכל מאדך" — בכל ממונך, שכן הכסף נקרא "מאד" במקרא. דבר אחר ניתן לפרש כי משמעות "בכל מאדך" היא — בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין שהיא מידה טובה ובין שהיא מידת פורענות, הוי מודה לו.

ד ומכאן להלכות הקשורות בבית המקדש, לא יקל אדם את ראשו בכל נוהג של זלזול כנגד שער המזרח של הר הבית שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. ומשום כבוד המקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו (חגורה חלולה ששמים בה את הכסף), ואפילו באבק שעל רגליו. ולא יעשנו קפנדריא שלא יעבור דרכו כדי לקצר את הדרך. ורקיקה (יריקה) — מקל וחומר שאסורה בהר הבית.

ומסופר: כל חותמי ברכות שבמקדש במקום לענות "אמן" היו אומרים "ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (האל הקדוש", ...חונן הדעת", וכן הלאה). ואולם משקלקלו הצדוקים ואמרו שאין עולם אלא אחד, ואין עולם הבא, התקינו שיהו אומרים בסיום כל ברכה "מן העולם ועד העולם".

ה ועוד תקנה התקינו חכמים: שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שמזכיר בברכה את שם ה' כדרך שנאמר: "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'" (רות ב, ד). ועוד אומר הכתוב: "וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו, יב), ואומר הכתוב: "ו אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג, כב), הרי שאין לזלזל במנהגים עתיקים. ואם תאמר כי הזכרת שם ה' סתם אסורה — הרי על זה אומר הכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), שלפעמים כדי לקיים רצון ה' יש אף לבטל דברי תורה, ולשאול בשלום חבירו זהו מרצון ה'. ר' נתן אומר שיש להבין את הפסוק באופן אחר: "הפרו תורתך" משום "עת לעשות לה'", שבזמנים מסויימים יש לבטל דברי התורה כדי לעשות על ידי כך לחיזוקה.

ו גמרא בענין חובת הברכה על הנס שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] נלמדים? אמר ר' יוחנן, שאמר קרא [הכתוב]: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים" (שמות יח, י), הרי שמברכים על הנס.

ושואלים: אניסא [על נס] של רבים מברכינן [מברכים אנו] ואילו אניסא [על נס] של יחיד לא מברכינן [מברכים אנו]?! והא ההוא גברא דהוה קא אזיל [והרי אותו אדם שהיה הולך] בעבר ימינא [בצד ימין] של נהר פרת, נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא, ואיתצל מיניה [והתנפל עליו אריה, נעשה לו נס וניצל ממנו]. אתא לקמיה [בא לפני] רבא. אמר ליה [לו] רבא: כל אימת [זמן] דמטית להתם — בריך [שתבוא לשם, לאותו מקום שאירע בו הנס, ברך] "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

וכן, מר בריה [בנו] של רבינא הוה קאזיל בפקתא [היה מהלך בבקעה] של ערבות וצחא למיא [והיה צמא למים]. אתעביד ליה ניסא, איברי ליה עינא דמיא, ואישתי [נעשה לו נס, ונברא לו מעין מים, ושתה].

ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא [ועוד, פעם אחת היה מהלך בשוק] של מחוזא ונפל עליה גמלא פריצא [והתנפל עליו גמל משוגע]. איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה [נבקע לו הכותל, ונכנס לתוכו, וניצל]. ומאז, כי מטא [כאשר היה מגיע] לערבות, בריך [היה מברך] "ברוך... שעשה לי נס בערבות ובגמל". וכן כי מטא לרסתקא [כאשר היה מגיע לשוק] של מחוזא בריך [היה מברך] "ברוך... שעשה לי נס בגמל ובערבות", הרי שאף על נס של יחיד יש לברך! אמרי [אומרים] כהסבר לדבר: אניסא [על נס] של רבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי [הכל חייבים לברך], ואולם אניסא [על נס] של יחיד — איהו חייב לברוכי [הוא מחוייב לברך].

ז תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא רשימה של מקומות שיש לברך על נסים שנעשו בהם: הרואה מעברות הים, המקום בו עברו ישראל את ים סוף, או מעברות הירדן, המקום בו עברו את הירדן, או מעברות נחלי ארנון, וכן אבני האלגביש במורד בית חורון, וכן את האבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, וכן את האבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, וכן את אשתו של לוט, ואת חומת יריחו שנבלעה במקומה — על כולן, כל אותם ניסים, צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.

ומבררים את הדברים: בשלמא [נניח] לענין מעברות הים שהנס שבהם מפורש בתורה, דכתיב [שכן נאמר]: "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב), וכן בנס מעברות הירדן, דכתיב [שכן נאמר]: "ויעמדו הכהנים נשאי הארון ברית ה' בחרבה בתוך הירדן הכן וכל ישראל עברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן" (יהושע ג, יז).

אלא הנס שאירע במעברות נחלי ארנון מנלן [מנין לנו]? — דכתיב [שכן נאמר] "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען בגבול מואב" (במדבר כא, יד–טו). תנא [שנינו] בענין הכתוב "את והב בסופה": שני מצורעים היו, שאחד מהם נקרא "את" והשני נקרא "הב", דהוו [שהיו] מהלכין בסוף מחנה ישראל. כי הוו קא חלפי [כאשר היו עוברים] ישראל אתו אמוראי [באו האמוריים]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This mishna, which includes all of this chapter’s mishnayot, contains a series of blessings and halakhot that are not recited at specific times, but rather in response to various experiences and events.

MISHNA: One who sees a place where miracles occurred on Israel’s behalf recites: Blessed…Who performed miracles for our forefathers in this place. One who sees a place from which idolatry was eradicated recites: Blessed…Who eradicated idolatry from our land.

One who sees conspicuous natural occurrences recites a blessing. For zikin and zeva’ot, which the Gemara will discuss below, for thunder, gale force winds, and lightning, manifestations of the power of the Creator, one recites: Blessed…Whose strength and power fill the world. For extraordinary (Rambam) mountains, hills, seas, rivers, and deserts, one recites: Blessed…Author of creation. Consistent with his opinion that a separate blessing should be instituted for each individual species, Rabbi Yehuda says: One who sees the great sea recites a special blessing: Blessed…Who made the great sea. As with all blessings of this type, one only recites it when he sees the sea intermittently, not on a regular basis.

For rain and other good tidings, one recites the special blessing: Blessed…Who is good and Who does good. Even for bad tidings, one recites a special blessing: Blessed…the true Judge. Similarly, when one built a new house or purchased new vessels, he recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. The mishna articulates a general principle: One recites a blessing for the bad that befalls him just as he does for the good. In other words, one recites the appropriate blessing for the trouble that he is experiencing at present despite the fact that it may conceal some positive element in the future. Similarly, one must recite a blessing for the good that befalls him just as for the bad.

The mishna states: And one who cries out over the past in an attempt to change that which has already occurred, it is a vain prayer. For example, one whose wife was pregnant and he says: May it be God’s will that my wife will give birth to a male child, it is a vain prayer. Or one who was walking on the path home and he heard the sound of a scream in the city, and he says: May it be God’s will that this scream will not be from my house, it is a vain prayer. In both cases, the event already occurred.

The Sages also said: One who enters a large city, the Gemara explains below that this is in a case where entering the city is dangerous, recites two prayers: One upon his entrance, that he may enter in peace, and one upon his exit, that he may leave in peace. Ben Azzai says: He recites four prayers, two upon his entrance and two upon his exit. In addition to praying that he may enter and depart in peace, he gives thanks for the past and cries out in prayer for the future.

The mishna articulates a general principle: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him, as it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might” (Deuteronomy 6:5). The mishna explains this verse as follows: “With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and your evil inclination, both of which must be subjugated to the love of God. “With all your soul” means even if God takes your soul. “And with all your might” means with all your money, as money is referred to in the Bible as might. Alternatively, it may be explained that “with all your might” means with every measure that He metes out to you; whether it is good or troublesome, thank Him.

The mishna teaches several Temple-related halakhot. One may not act irreverently or conduct himself flippantly opposite the eastern gate of the Temple Mount, which is aligned opposite the Holy of Holies. In deference to the Temple, one may not enter the Temple Mount with his staff, his shoes, his money belt [punda], or even the dust on his feet. One may not make the Temple a shortcut to pass through it, and through an a fortiori inference, all the more so one may not spit on the Temple Mount.

The mishna relates: At the conclusion of all blessings recited in the Temple, those reciting the blessing would say: Blessed are You Lord, God of Israel, until everlasting [haolam], the world. But when the Sadducees strayed and declared that there is but one world and there is no World-to-Come, the Sages instituted that at the conclusion of the blessing one recites: From everlasting [haolam] to everlasting [haolam].

The Sages also instituted that one should greet another in the name of God, i.e., one should mention God’s name in his greeting, as it is stated: “And presently Boaz came from Bethlehem and said to the harvesters, The Lord is with you, and they said to him, May the Lord bless you” (Ruth 2:4). And it says: “And the angel of God appeared to him and said to him, God is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). And it says: “And despise not your mother when she is old” (Proverbs 23:22), i.e., one must not neglect customs which he inherits. And lest you say that mentioning God’s name is prohibited, it says: “It is time to work for the Lord; they have made void Your Torah” (Psalms 119:126), i.e., it is occasionally necessary to negate biblical precepts in order to perform God’s will, and greeting another is certainly God’s will. Rabbi Natan says another interpretation of the verse: “Make void Your Torah” because “it is the time to work for the Lord,” i.e., occasionally it is necessary to negate biblical precepts in order to bolster the Torah.

GEMARA: With regard to the obligation to recite a blessing for a miracle, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan said: The verse states: “And Jethro said: Blessed be the Lord, Who delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; Who delivered the people from under the hand of the Egyptians” (Exodus 18:10); a blessing is recited for a miracle.

The Gemara asks: For a miracle that occurs for the multitudes we recite a blessing, but for a miracle that befalls an individual person we do not recite a blessing? Wasn’t there an incident where a certain man was walking along the right side of the Euphrates River when a lion attacked him, a miracle was performed for him, and he was rescued? He came before Rava, who said to him: Every time that you arrive there, to the site of the miracle, recite the blessing, “Blessed…Who performed a miracle for me in this place.”

And once when Mar, son of Ravina, was walking in a valley of willows and was thirsty for water, a miracle was performed for him and a spring of water was created for him, and he drank.

Furthermore, once when Mar, son of Ravina, was walking in the marketplace [risteka] of Meḥoza and a wild camel [gamla peritza] attacked him. The wall cracked open, he went inside it, and he was rescued. Ever since, when he came to the willows he recited: Blessed…Who performed a miracle for me in the willows and with the camel. And, when he came to the marketplace of Meḥoza he recited: Blessed…Who performed a miracle for me with the camel and in the willows, indicating that one recites a blessing even for a miracle that occurs to an individual. The Sages say: On a miracle performed on behalf of the multitudes, everyone is obligated to recite a blessing; on a miracle performed on behalf of an individual, only the individual is obligated to recite a blessing.

The Sages taught in a baraita a list of places where one is required to recite a blessing due to miracles that were performed there: One who sees the crossings of the Red Sea, where Israel crossed; and the crossings of the Jordan; and the crossings of the streams of Arnon; the hailstones of Elgavish on the descent of Beit Ḥoron; the rock that Og, King of Bashan, sought to hurl upon Israel; and the rock upon which Moses sat when Joshua waged war against Amalek; and Lot’s wife; and the wall of Jericho that was swallowed up in its place. On all of these miracles one must give thanks and offer praise before God.

The Gemara elaborates: Granted, the miracles at the crossings of the sea are recorded explicitly in the Torah, as it is stated: “And the Israelites went into the sea on dry ground and the water was a wall for them on their right and on their left” (Exodus 14:22). So too, the miracle at the crossings of the Jordan, as it is stated: “The priests who bore the ark of God’s covenant stood on dry land within the Jordan, while all Israel crossed on dry land until the entire nation finished crossing the Jordan” (Joshua 3:17).

However, from where do we derive the miracle that occurred at the crossing of the streams of Arnon? As it is stated: “Wherefore it is said in the Book of the Wars of the Lord: Vahev in Sufa, and the valleys of Arnon. And the slope of the valleys that incline toward the seat of Ar, and lean upon the border of Moab” (Numbers 21:14–15). It was taught: “Vahev in Sufa”; there were two lepers, one named Et and the second named Hev, who were walking at the rear of the camp of Israel. As Israel passed, the Emorites came

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ודוקא פעם ראשונה חובה מכאן ואילך רשות, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והא דאמרינן בגמרא (לקמן) דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריא בעבר ימינא, כל אימת דמטי להתם בריך ברוך שעשה לי נס, התם נמי לאו בחובה קאמר ליה אלא דאיהו בעי מיניה אי מצי לברוכי או לא, ואמר ליה דכל אימת דמטי התם אי בעו לברוכי הרשות בידו ושפיר דמי ולאו בחובה.
ונסים שנעשו לישראל הכל חייבין לברך עליהן, אבל בנס דידיה איהו ובריה ובר בריה חייב לברך אבל לכולי עלמא לא כדאיתא בגמרא. ומסתברא דלאו דוקא בריה ובר בריה ותו לא, אלא כל יוצאי ירכו ואין להם הפסק מפני שכולן כשותפין באותו נס.
ועל נס רבו מברך כרב חנא דבריך אדרב יהודה רביה (לקמן ע"ב). ואע"ג דבעיא היא בירושלמי (בפרקין ה"א) מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה, איכא למפשטה מהא דרב חנא דאיתא בגמרא לקמן. והכי נמי בעו בנס אביו ולא אפשיטא התם ואפשיט בגמרין. וה"נ אמרו בירושלמי (שם, שם) דעל נס דיחיד אם הוא איש מסוים כיואב בן צרויה או שנתקדש שם שמים על ידו כגון חנניה מישאל ועזריה מברכין עליו. ומסתברא דדוקא אותו מקום שנעשה לו נס על קדוש השם ככבשן האש ובור האריות ואף אלו אמורין בגמרא לקמן (ברכות נז, ב).
וכתב הראב"ד ז"ל דכל ברכות אלו אינן צריכות לא שם ולא מלכות לפי שאינן ברכות קבועות. והביא ראיה לכל אלו ההיא דרב חנא דבריך אדרב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, ואף רב יהודה פטר עצמו בעניית אמן אחר ברכה זו. ועוד ראיה מברכת הזימון שאין בה לא שם ולא מלכות, לפי שאין לה קבע שלא בכל עת שהוא אוכל הוא מברך ברכת הזימון. והוא בעצמו ז"ל דחה ראיה זו דלמא טעמא דברכת הזימון משום דאיכא בעיקר ברכת המזון ברכות ג' דאית בהו מלכיות ואזכרות לפיכך הקלו בזו. ואף ההיא דרב חנא ורב יהודה מסתברא דלאו ראיה היא, דאף היא איכא למימר דאזכרה ומלכות קאמר בה, אלא שהתלמוד קצר בה שלא היתה שם הכונה ללמד על נוסח הברכות אלא עיקר הברכות, וכדרך שקצרו בברכת שהחיינו שהיא בשם ומלכות. וגדולה מזו אמרו מנימין רעיא דאמרינן בפרק כיצד (לעיל ברכות מ, ב) דאכל ואמר בריך מריה דהאי פיתא ואמר רב יצא, ואקשינן והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרה אינה ברכה, ואמרינן דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ואפילו הכי קצר בה הגמרא ולא הזכיר בה הזכרה שלא היתה הכונה אלא שאין נוסח הברכה מעכב. ובהדיא אמרו כן בירושלמי (ה"א) דכל ברכות אלו דמתניתין בשם ומלכות, דגרסינן התם על מתניתין דהכא: ר' זעירא רב יהודה בשם רב כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, אמר ר' תנחומא אנא אמרית טעמא ארוממך אלהי המלך, רב אמר צריך אתה, ושמואל אמר צריך אלהינו. ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב (הל' ברכות פ"י, ה"ט) שכולן בשם ומלכות.

פרק הרואה
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו'. ונראה דדוקא פעם ראשונה אבל מכאן ואילך רשות ואפילו לאחר שלשים יום והא דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריא בעבר ימינא כי מטית להתם בריך דוקא פעם ראשונה שיחזיר שם קאמר שזו היא נקראת ראשונה ומר בריה דרבינא דכל דהוה מטי הוה מברך בגמל ובערבות רשות הוה. ואיפשר שכל שרואהו לפרקים דהיינו אחר שלשים יום כדאמר ברואה את הים חייב לברך בדרך חובה. ותפוס לשון ראשון:

מנא הני מילי. דאמר קרא ויאמר יתרו וכו'. ואף על גב דיתרו לא ראה מקום הנס מ"מ כל שרואה הרבים הנצולים כרואה מקום הנס דמי. ואסיקנא דאניסא דרבים כ"ע מיחייבי לברוכי אניסא דיחיד הוא ניהו חייב לברוכי אבל אחר לא, ורב אחאי גאון ז"ל וכן רב אלפס גריס הוא ובריה ובר בריה. ונראה לפי גרסתו דה"ה לכל יוצאי יריכו שכולם שותפים בנס. ומילתא דפשיטא ליה למרנא ז"ל מיבעיא להו בירושלמי דהתם בעינן מהו שיברך אדם על נס אביו או רבו ולא איפשיטא, ואידך נמי דנס רבו איפשטא בגמרין דהא רב חנא בגדתאה ורבנן בריכו עליה דרב יהודה רבייהו בריך רחמנא דיהבך לן. עוד שאלו שם על נס יחיד גדול שנתקדש שם שמים על ידו או כגון יואב בן צרויה או דניאל וחבריו מהו מברך ברואה המקום ולא איפשיטא, ובגמרין נמי איפשיטא דאמרינן דמברך אכבשן האש וגוב האריות. עוד שאלו שם שבט אחד אי אקרו רבים או לא ואמרו דלמ"ד כל שבט ושבט איקרי קהל צריך לברך ומ"ד כל השבטים קרויין קהל אין צריך לברך ופלוגתייהו בהוריות גבי צבור שטעו. והקשה הראב"ד ז"ל היכי איפשר דאניסא דיחיד לא יברך השתא אי חזי ליה בתר תלתין יומין מברך עליה שהחיינו כד אתרחיש ליה ניסא לא כל שכן אפי' גו תלתין. ותירץ ז"ל דהכא בחובה קאמר דאינו חייב לברך ואותן ברכות שהן על הראיה רשות הן ואי בעי לא מברך, ואפי' אם נאמר שאותן ברכות הן חובה כל שנהנה מהן יש לתרץ דהכא לא אמרינן אלא דמשום ניסא אינו חייב להודות על נס חברו אבל כשרואהו לפרקים או לאחר י"ב חודש מצד עצמו מברך עליו ולהנאתו שהרי לחברו לא אירע שום מקרה ושנוי בעולם הילכך לא תקנו ברכה זו אלא כשרואהו שאז מתחלת הנאתו:

ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות. המקום שהיה עומד שם היה מזכיר ראשון שעיקר הברכה עליו ואחר כך היה יכול להזכיר נס אחר מפני חבוב הנס:

הרואה מקום וכו' כונת הפרק לבאר בו החלק הרביעי מן הספר ורובו יסוב על ג' ענינים, הראשון לבאר שצריך לברך את השם ולהודות בראותו המקומות שגמל השם טובותיו לנו ולאבותינו ולהודות בפרט על נסים שלו על כל מה שיגיעהו הן טוב הן מוטב ולהכיר שהכל בא לו מאת השם לפי מעשיו, והשני לבאר שצריך לברכו יתברך על ראיית כל דבר מחודש או על ראיית כל דבר מופלג ואע"פ שאינו מחודש, והשלישי לבאר היאך הוא צריך שלא להקל ראשו במקומות ידועים בקדושה כמו שיתבאר, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים על הדרך שהקדמנו:

ובמשנה הראשונה ממנו ביאור על זה שהרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון ים סוף וירדן יריחו וכיוצא בהם שאומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, והביאה בגמ' מדכתיב ויאמר יתרו ברוך ה' וכו' ואע"ג שיתרו לא ראה הנסים ומקומותיהם הואיל וראה משה שעל ידו נעשה וישראל שנעשו להם חביב היה בעיניו כאילו ראה המקומות, ופירשו חכמי הצרפתים שמזכיר בה את השם ואומר בה מלכות וגדולי המפרשים חולקים בדבר לומר שכל הברכות השנויות בפרק זה אין בהם הזכרה ומלכות הואיל ואינן ברכת קבועות כדין ברכת הזמון שאין בה הזכרה, וכן ממה שאמרו למטה ברב חנא שברך על רב יהודה כשנתרפא בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ושאף הוא פטר עצמו מברכת הגומל בעניית אמן, ומ"מ יש דוחים שהזמון מתוך שיש שם ג' ברכות קבועות כהזכרה ומלכות הקלו בה וזו של רב חנא אפשר שהזכרה ומלכות היה שם אלא שהתלמוד קצר בה, ואף בתלמוד המערב אמרו תכף למשנה זו כל ברכה וברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, ואף גדולי המחברים כתבו שכלם בהזכרה ומלכות, ולדעתי יש מהן צריכות הזכרה ומלכות ויש מהן שאינן צריכות, והוא שברכת הגומל הואיל והיא בבית הכנסת ובמעמד עשרה צריכה מלכות ושאר ברכות שאינן קבועות אין צריכות ובגמ' נרחיב בה בזכירת קצת פרטים שרשיים.
זהו ביאור המשנה ודינים הרבה באו עליה בגמ' ואלו הן, כשם שאדם צריך לברך על נסים שנעשו לישראל כך מברכים על נס שנעשה ליחיד אלא שיש הפרש בדבר שעל נס העשוי לרבים הכל חייבים לברך עליו אבל נס הנעשה ליחיד הוא עצמו צריך לברך עליו אבל לא שאר בני אדם והוא שאמרו אניסא דרבים כולי עלמא צריכים לברוכי וניסא דיחיד הוא עצמו צריך לברוכי אינוש אחריני לא, ומ"מ יש גורסים אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכיה לברוכי איניש אחרינא לא וכן היא בשאלתות, ולדעת זה יש לפרש שבנו ובן בנו לאו דוקא אלא כל יוצאי ירכו שכלם שותפים באותו הנס, ולי נראה דוקא בנו ובן בנו מפני שהם כעין דורו, ובתלמוד המערב נסתפקו בה והוא ששאלו שם מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו ולא הובררה, ולגרסא זו בתלמוד שלנו הובררה אף בבן בנו, וכן מה שנתספק שם בנס של רבו הובררה כאן שמברך שהרי רב חנא ברך על רב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן וכו', וי"מ שלא נאמר כאן לברך על אביו ורבו וכ"ש על נס של אבי אביו אלא בחיי המקבל, ובתלמוד המערב שאלו אחר מיתת אביו ורבו ולא הובררה, וכן נסתפקו שם בתלמוד המערב בנס של יחיד שהיה אדם מצויין כגון יואב בן צרויה וחביריו, או שנתקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה הכל חייבים לברך ולא הובררה, אלא שבקצת ספרי תלמוד המערב מצאתי בה כדאי הוא לברך על מקום שנתקדש בו שם שמים ואף בגמ' שלנו אמרו ראה כבשן האש וגוב אריות מברך, וכן נסתפקו עוד שם אם אירע נס לשבט אחד אם מברכים אחרים על נסם וכלו הענין שאם כל שבט ושבט נקרא קהל מברכים ואם לאו אין מברכין ומעתה אין צריך לומר אם אירע נס שבעיר אחת שאין האחרים מברכים עליו:

כל שמברך על ראית מקום הנס אם לא ראה מקום שנעשה בו הנס אבל ראה אותו שנעשה לו הנס יש אומר שמברך בין בנס של רבים בין בנס של יחיד אם הוא בנו או רבו, וכן כתבו גדולי המפרשים, וראיה להם מה ששאלו בגמ' מנא הני מילי כלומר דהרואה מקום וכו' ומביאה מדכתיב ביתרו ברוך ה' וכו' והרי יתרו לא ראה מקום הנס אלא שראה אותם הנצולים ומ"מ יש גורסים מנלן דמברכינן אניסא, וכן ממה שאמרו בגמ' ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות למדו רבים שכל שאירעו לו נסים זה אחר זה כשמגיע לאחד מאותן המקומות מברך על כלם, ומזכיר אותו מקום שהוא בו תחלה כלומר ברוך שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני ופלוני, ואין נראה לי כן שלא היתה הזכרת שאר מקומות חובה אלא רשות:

זהו שביארנו בנס של יחיד שאין מברכין עליה תמהו בה גדולי המפרשים שהרי ברואהו אחר ל' מברך שהחיינו ואחר י"ב חדש מחיה המתים והיאך אפשר שלא לברך על נסו, עד שפירשו שזו של ראיית חברו דוקא רשות וכן בנסו אם רצה לברך מברך הא חובה לא, ולדעתי כל הברכות שהוזכרו חובה הם וראיית חברו החביב לו ושדעתו עליו ודאי חייב לברך ומ"מ אינו דומה ראיית פני חברו החביב לו ושיש לו הנאה בראייתו לראיית מקום הנס שאירע לו ואין חובה אלא לאביו ורבו שנפשו קשורה בהם אף שלא בפניהם:

ברכה זו הותקנה על ראיית מקום הנס אם רואה אותם בכל יום אינו מברך אלא כשרואה אותו לפרקים ונראה לי מל' לל' ואף בתלמוד המערב במשנת על הזיקים ברואה את הים הגדול אמרו שמברך בזמן שרואהו לפרקים ל' יום, שמעון קומטריא שאל לר' חייא כגון דאנא חמר ואנא סליק לירושלם בכל שעה מהו שאקרע בכל שעה אמר לו אם בתוך ל' יום אין אתה צריך לקרוע אם לאחר ל' יום צריך אתה לקרוע, ויש אומר שאם רצה לברך בתוך ל' מתורת רשות רשאי שאין בברכה על נסו ברכה לבטלה וגדולי המפרשים סוברים שלא נאמר לברך במקום ראיית נס של אחרים חובה אלא פעם ראשונה הא משם ואילך רשות ומביא סעד לדבריו שאם לא כן היאך תהא ראיית מקום הנס חמור מהודאת הנס עצמו שאינו מברך אלא פעם אחת כמו שיתבאר בארבעה צריכים להודות, ואין נראה לי כן שהודאה ברבים אניסא מילתא היא בפעם אחת אבל ראיית מקום גם הראוי לברך עליו ודאי בכל ראייה של פרקים חייב כראיית מקום נסי של עצמו שנא' עליו בגמ' כל אימת דמטי להו בריך וכו', אלא שיש חולקים אף בשל עצמו וגורסים כי מטית להתם, ואין הדברים נראים:

נסים אלו שמברכים עליהם יש אומר דוקא בנס גדול היוצא מגדרו של עולם אבל נס קטן כגון שבאו לו גנבים או גדודי חיה ולסטים אין מברך עליו, ודלעתי כל נס העשוי ליחיד מברך עליו שכל נס אצל יחיד גדול הוא אבל נס של רבים אין מברכים עליו אלא כשהוא נס גדול, ומ"מ כל שנתקרבו למקרה גדול ונצול הימנו אע"פ שאין בו מופת מברכים עליו:

הרואה מעברות הים שעברו ישראל בים סוף, ומעברות הירדן שבימי יהושע, ומעברות נחל ארנון שעברו ישראל במדבר והיו אמוריים אורבים להם במערות בהרים מכאן ומכאן ונעשה נס לישראל ומתו האמוריים במארב שלהם ונלכדו בשחיתותם, וכן הרואה אבני אלגביש שבימי יהושע או שראה מעלת בית חורין ששם נפלו האבנים על האויבים, ואבן שהרים עוג מלך הבשן לזרקה על מחנה ישראל ומת בה ואבן שישב עליה משה בשעה שנלחם יהושע בעמלק, וחומת יריחו שנפלה לקול תרועת ישראל בימי יהושע, בכל אלו וכיוצא בהן צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום ושיברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה:

פרק תשיעי

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו'. בירושלמי מדקדק מתני' בניסי רבים אבל בניסי יחיד אין צריך לברך מהו שיברך אדם על ניסי אביו ורבו, ואם היה מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחבריו מברך, ועוד אמר בירושלמי נס של שבטים מהו שיברך מ"ד כל שבט ושבט איקרו קהל צריך ומ"ד כל השבטים איקרו קהל א"צ ופלוגתא היא בפ"ק דהוריות [דף ה'.]. וכל הברכות השנויות בזה הפרק צריך להזכיר שם ומלכות, והכי איתא נמי בירושלמי דפירקין ר' זירא ורב יהודה בשם רב כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה א"ר תנחומא אנא אמינא טעמא ארוממך אלהי המלך רבה אמר צריך לומר אתה ושמואל אמר אלהינו, וכל הברכות אלו אינן אלא משלשים יום לשלשים יום והכי נמי אמרינן בגמרא [דף נ"ח ע"ב] הרואה את חברו לשלשים יום אומר שהחיינו ותנן נמי ר' יהודה אומר אף הרואה את ים הגדול לפרקים ומפרש בגמרא דהיינו אחת לשלשים יום. ואמרינן נמי בירושלמי דפירקין שמעון קמטקיא שאל את ר' חייא בר אבא כגון אנא דסליק וחמי ירושלים בכל שעה ושעה מהו שאקרע א"ל אין אתה צריך לקרוע וכי תעלה על דעתך שהרואה המלך בכל יום יברך, הילכך נראה שכל אלו הברכות אינו אלא דוקא משלשים לשלשים:

הרואה [מקום שנעשה לו נס אומר ברוך שעשה לי נס במקום הזה]. אבל אחר [כגון בריה ובר בריה אומר ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה:

על הרוחות אומר. [ירושלמי] מתניתין כשבאין בזעם אבל באין בנחת אומר ברוך עושה מעשה בראשית:

ברוך שעשה לי נס בערבות. לא היה צ"ל אלא שעשה לי נס במקום הזה כדאמרינן במתניתין גבי נסים דרבים וגם רבה לא אמר לההוא גברא דנפל עליה אריה שיזכיר שם הנס אלא אגב שהיה רוצה להזכיר הנס אחר עמו והוצרך להזכיר מקומו הזכיר נמי [מקומו גבי] נס זה, מיהו תימא אמאי לא אמר שעשה לי נסים במים ובגמל או יזכיר ב' המקומות בריסתקא דמחוזא ובערבות, וי"ל דההוא אשיתא דריסתקא [דאתפרקא] ליה לא היתה ממש בריסתקא דמחוזא אלא סמוך לאותו מקום, אי נמי כיון שהזכיר בערבות הדבר ידוע שהוא מחמת צמא כדאמרינן בפ' כל הבשר [דף כ"ז ע"א] אמר להו רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא וכן בפ' בתרא דמועד קטן [דף ט"ו ע"א] ועושה לו [חנות] קטנה אמר רב חסדא למייתי מיא לפקתא דערבות:

אבני אלגביש במורד בית חורון. והא דתניא אבני אלגביש מקמי אבן שבקש עוג לזרוק על ישראל אע"ג דהוי אח"כ בימי יהושע משום דדמי להנך דלעיל שנהרגו בהם אויבי' והדר תנא אבן שבקש עוג לזרוק לפי שנהרג בה עוג כמו הני דלעיל אבל אבן של משה לא נעשה בה נס אלא ישב עליה, וה"ה דמצי למיתנא בברייתא מקום שנפל בו סנחריב דלא גרע מנס שנעשה לאדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחבריו, אלא שהיה המקום ידוע שנפלו סביבות ירושלים:

תוס' בד"ה הרואה כו' אומר כו' דאמרי' בירושלמי דפרקים היינו ל' יום עכ"ל בתלמוד דידן נמי בהדיא מפורש לקמן בפרקין דפרקים דים הגדול היינו ל' יום ואולי שיש חסר כאן בדבריהם ועיין ברא"ש הראיה מפורש מהירושלמי ודו"ק:

בד"ה על הנהרות כו' אלא ד' נהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת עכ"ל אפשר דאלו ד' הנהרות נקראו מעשה בראשית כמפורש בענינו ונהר יוצא מעדן וגו' ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אבל שאר נהרות אפשר שנשתנו ע"י אדם כדאמרי' לקמן נמי גבי חדקל ופרת גופיה ולכך נקטו התוס' בדבריהם אלו ב' אף שהם מאוחרים במקרא לפי שהיו מצוים בעינייהו ונשתנו בקצת מקומות כדאמרינן לקמן ודו"ק:

ברוך ה' אשר הציל וגו' אניסא דרבים כו'. וא"ת הא אניסא דרבים נמי לא מברכינן אלא במקום הנס כדקתני הרואה מקום כו' ויתרו לא בא אליהם אלא במדבר סיני שאין כאן נסים דמצרים ולא דקריעת ים סוף וי"ל דלכתם במדבר בכלל נס הצלתם ממצרים הוא וראה שם עמהם נסי המן והבאר וענני כבוד וא"ת למ"ד דבעי שם ומלכות בכל הברכות הרי כאן שאמר יתרו ברוך ה' אשר וגו' אין כאן מלכות וי"ל אשר הציל אתכם וגו' מתחת יד מצרים הוא במקום מלכות שממשלתו בכל וק"ל:

את והב בסופה ב' מצורעים כו'. רש"י בחומש מביא דרשה זו ופי' והב כמו יהב שפירש נתן ופי' בסופה כמו בים סוף ע"ש והוא ע"פ ת"א אבל התלמוד דהכא מפרש בסופה כמו בסוף דבסוף המחנה היו אלו ב' המצורעים דהיינו מחוץ לג' מחנות שהוא מחוץ לענני כבוד ואת והב משמע להו (שם מקום) [שמותם] כדאמר כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק כו'. דכל ישראל שבתוך המחנה לא חזו לה משום דאדבקו שם טורי עד שחזרו ההרים למקומן כפירש"י אז ראו המצורעים שהלכו אחריהם בנחלי ארנון דמא דקא נפיק כו' ומייתי דכתיב אשר נטה לשבת ער ונשען וגו' דהיינו שנזדעזע ההר של א"י כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד הר מואב כו' כן פירש"י בחומש וכן משמע הכא מפירושו:

[במשנה רי"א הרואה את הים הגדול אומר כו'. המ"א בסי' רכ"ח העלה דר"ל ים אוקיאנוס ע"ש. ומזה ראיה למש"כ לעיל (מ') דהלכו בברכה אחר לשון בני אדם דבל"ת נקרא ים התיכון ים הגדול. וטעמא דר"י נראה דמשום חשיבותו קבעו ליה ברכה לעצמו כמו פת ויין ולא מטעם דבעי היכר ברכה לכל מין (שם). דהא גם הוא מודה דבכל פרי עץ אינו פורט בברכתו מאיזה מין הוא וזה דלא כהגר"א ז"ל שם. ועוד דהכא פסק בשו"ע כוותיה ובהיכר ברכה לכמו"מ לא פסקינן כוותיה] :

שם בנה ב"ח כו' אומר ברוך שהחיינו. ובש"ע סי' רכ"ג ס"ה דלו ולב"ב מברך הטו"מ. ובזה נדחה קושית המ"א על הש"כ שם בסי' רכ"א סק"א דה"ל לשנויי כגון דאיכא אשה ובנים ע"ש דא"כ אפילו בית וכלים נמי משא"כ לפי מאי דשני בשותפות י"ל דלא שכיח כולי האי בבית וכלים שותפות. וכ"ש לשיטת רש"י והרא"ש בפי' דשותפות דלא שייך כלל בבית וכלים:

שם מברך על הרעה מעין הטובה ועה"ט מעין הרעה. כצ"ל. וכ"ה הגי' במשניות וברא"ש:

שם והצועק לשעבר ה"ז ת"ש כיצד היתה כו'. כ"ה שם וברי"ף:

רש"י ד"ה [ביציאתו. מתפלל שיצא בשלום. ורמב"ם מפרש שיודה לאל שהוציאו ממנה לשלום וכפירושו איתא להדיא בירושלמי] :

רש"י ד"ה כל חותמי ברכות. בא"י כו' ברוך חונן הדעת. הן בהרע"ב ליתא לברוך השני וכן ה"ל נכון דמה לנו להזכיר ב"פ ברוך. אכן בגמרא תענית (ט"ז ב') איתא ג"כ לברוך הב' כ"פ. וכן ברמב"ם פ"ד מהל' תענית. ולכאורה ה"נ דבמקדש בכל הברכות כולן ובכל יום אף שלא בתענית היו חותמין בנוסח זה ולא עמדתי על דעת רש"י שהתחיל בחונן הדעת. ובגמרא שם התחיל מברכת גואל ישראל שהיא הראשונה שמאריכין ותוקעין בה בתענית ובהם אתי ועסיק שם. והרמב"ם לא הזכיר זה אלא בהל' תענית ובהז' ברכות וצ"ע בזה:

רש"י ד"ה התקינו. עזרא וסיעתו. כ"ה ביומא (ס"ט ב') ויברך עזרא כו' רג"א ברוך כו' מן העולם ועה"ע וע"ש בפירש"י:

(בסוף העמוד) שני מצורעים. נ״ב שאחר מעשה עגל חזרו למומן. או שמא מערב רב היו:

הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: "בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ" וְכוּ' גְּמָרָא. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא:"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִיל אֶתְכֶם" וְגוֹ'. הקשא המהרש"א ז"ל למאן דאמר דבעי שם ומלכות אין כאן מלכות ונדחק לתרץ, עיין שם, ובאמת הוה לו להקשות יותר דר' יוחנן גופיה איהו דסבר הכי לעיל )בדף מ:)? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל) בדף מ:), דהראשונים הקשו דבריש תפילת י"ח אינו מזכיר מלכות, והרא"ש ז"ל תירץ כיון דאמר הָאֵל הַגָּדוֹל חשיב מלכות. ובזה פירש הכתוב בשם הרב תוספות יום טוב אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וכו' יעוין שם, ואם כן הכא נמי כיון שסיים יתרו ואמר (שמות יח, יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל הֳ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, עולה זה במקום מלכות.
עוד הקשא מהרש"א הא אניסא דרבים נמי לא מברכין אלא במקום הנס, ויתרו בא במדבר סיני שאין כאן נסים דמצרים וקריעת ים סוף? ותירץ הליכתם במדבר בכלל נס הצלתם ממצרים יעיין שם. ונראה לי לעשות טעם לתירוצו כי שר מצרים היה ראש כל השרים ושמו מִצְרָיִם, וראו אותו ישראל מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, וידוע דאותו מדבר שהלכו בו ישראל היה קשה מאד מצד הקליפות, ואם לא נכנעו הקליפות ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף לא היו יכולין ישראל לעבור בו, ונמצא נס הליכתם במדבר היה שיורין של נסים יציאת מצרים וקריעת ים סוף. ולעיקר קושיתו נראה לי בס"ד כי אפשר שיתרו כשבא אצלם בא דרך ים סוף, וראה מקום שנקרע הים וטביעת מצרים בו ולא בירך עד שבא אצלם במדבר, כדי להורות בפני רבים. אי נמי יתרו בירך שלא במקום הנס, ואנן לא גמרינן מיניה אלא הא שצריך לברך על נס דרבים, אבל לברך שלא במקום הנס לא גמרינן מיניה, כי מלתא דמסתברא הוא שלא לברך אלא במקום הנס, ובזה יתורץ דקדוק אחר דאמר אמר רבי יוחנן דאמר קרא וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ, וקשה למה ליה למימר דאמר קרא לימא אמר רבי יוחנן וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ כמנהג הראיות שמביאין האמוראים בתלמוד? ובזה ניחא, דהכי קאמר אנן לא גמרינן מיתרו לגמרי, אלא גמרינן כיון דאצטריך קרא ללמדנו זה דאמר יתרו שמע מינה דצריך לבריך על נס דרבים.

בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּעֲרָבוֹת וּבְגָמָל. כאן הקושיא ידועה למה הודאה אחת נקטה על שם המקום שהוא עֲרָבוֹת, והודאה הב' נקטה על שם המזיק שהיא הַגָּמָל ולא אמר בְּרִיסְתְּקָא דִּמְחוֹזָא? ונראה לי בס"ד מאחר שהנס נעשה במקום עצמו שנברא בו המעיין והעפר נעשה מים, לכך נקיט ההודאה על המקום, אך נס דִּמְחוֹזָא הגם שנעשה הנס במקום עצמו, שנפלה חומת הבית בנס, לא רצה למנקט ההודאה על המקום, מפני כי אף על גב דלדידיה הוי טוב אך לבני הבית שנפלה חומה עליהם הוא רע להם, ולכן הזכיר הודאת הנס בְגָמָל.
ועוד נראה לי בס"ד בַּעֲרָבוֹת הנס נשאר וניכר, כי ודאי כיון שנברא עין המים בנס לא חזר ונסתלקה אחר ששתה, דלמה יעשה הקב"ה נס אחר להפוך המים לעפר, לכך נקיט על המקום מפני שהנס נשאר עתה בו, מה שאין כן בַּעֲרָבוֹת שנפלה החומה ודאי חזרו בני הבית ובנו אותה תיכף, ואין היכר אחר כך לנס בגוף המקום, לכך נקיט ההודאה על שם המזיק שניצל ממנו.
ועוד נראה לי בס"ד בַּעֲרָבוֹת הנזק בא לו מצד המקום שהיה צמא מפני חסרון המקום שחסר בו מים [דכל מקום שלא נמצא בו מים הוא חסרון גדול לאותו מקום] לכן נקיט זכרון הנס על המקום אשר עתה נתמלא חסרונו, אבל בִִּמְחוֹזָא לא היה הנזק מצד המקום, דאפילו אם היה פוגע בו אותו גָמָל במקום אחר היה מסתכן בו, לכך נקיט על שם המזיק שהוא הַגָּמָל.
ועוד נראה לי בס"ד בַּעֲרָבוֹת כיון שנברא עין המים בו נעשה ונשלם הנס, אך בִִּמְחוֹזָא הנס שנפלה החומה עדיין לא נשלם נס הצלתו, דשמא היה הַגָּמָל מעקם פניו בריצתו ונכנס גם כן באותה פרצה לבית, אך עשה לו הקב"ה עוד נס שהגמל נשאר רץ לפניו ולא עיקם להכנס דרך הפרצה.
ועוד נראה לי בס"ד שאם היה אומר שעשה לי נס בצמא, הוה משמע שסרה הצימאון ממנו בנס שנתהווה מאליו, ובאמת לא הוה הכי, שהצמא סר בטבע בשביל ששתה מים, ואם היה אומר שעשה לי נס במים, הוה משמע דהיה רוצה לטבוע במים וניצול מהטביעה, לכך נקיט ההודאה על שם המקום, אך בנס דִּמְחוֹזָא שם שפיר מצי למנקט ההודאה על שם המזיק דעדיף טפי בהכי, ואין יוצא מזה משמעות אחרת שלא כענין, להכי נקיט בְגָמָל.
ועוד נראה לי בס"ד כי ודאי למנקט ההודאה על שם המזיק עדיף טפי, אך בַּעֲרָבוֹת מצא טעם יפה למנקט בַּעֲרָבוֹת, מפני כי מלבד שם המקום הנה בשם זה נזכר ענין הנס שלו שנברא לו עין המים, וזהו עֲרָבוֹת קרי בה עין רבות, ונמצא לפי זה כשעשה הקב"ה נס לאדם לא די שיתהלל שמו של הקב"ה תהלה אחת על אותו הנס, אלא צריך שיזכיר עוד תהלות על נסים אחרים, ובזה יובן נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא, פירוש כשיעשה פֶלֶא אחד צריך להזכיר תְהִלֹּת הרבה של שאר נסים, ועל פי מה שנאמר כאן אַנִיסָא דְּרַבִּים, כֻּלֵי עָלְמָא מְבָרְכֵי הנה בזה מובן הכתוב (תהלים קז, ח) יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם, כלומר יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ ולאו דוקא על השייך להם, אלא גם על נִפְלְאוֹתָיואשר עשה לִבְנֵי אָדָם שהם רבים.

הָרוֹאֶה מַעְבְּרוֹת הַיָּם וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן וכו'. מקשים אמאי לא נקיט הברייתא דברים אלו על פי סדר הזמנים שלהם והקדים המאוחר? ונראה לי בס"ד תחלת הכל נקיט מַעְבְּרוֹת הַיָּם שזה היה תחלה, ונקיט אחר זה מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן משום דדמי זה לזה ממש, דכאן נעשו הַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם, וכאן נמי הוה הכי, וכן נמי כאן וכאן ראו ישראל את הנס בעיניהם, ואחר זה נקיט מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, משום דגם נס זה הוא מַעְבְּרוֹת ושם אחד לשלשתם, ואחר זה נקיט אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרוֹן דדמי לנס נַחֲלֵי אַרְנוֹן, דכאן לא הכירו ישראל בנס כשנעשה להם ולא עלה על לבם ולא התפללו עליו, וכן הוא בנס מוֹרַד בֵּית חוֹרוֹן, שהקב"ה עשה הנס כשהיו המלכים יורדין מעבר השני של ההר, ובהשלכת האבנים לא ראו ישראל ולא עלה על דעתם שישליך אבנים מן השמים, ורק כשהגיעו ישראל למורד ההר הזה ראו פגרים מתים והאבנים מושלכים עליהם, ודמי נס זה לנס מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן הנזכר, שלא הכירו בו ישראל בשעתו ורק אחר כך נודע להם הנס כנזכר בגמרא, ואחר זה נקיט אֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ לִזְרֹק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל יִשְׂרָאֵל שדומה זה לזה בעניינם, כאן בהשלכת אבנים וכאן רצה להשליך אבן עליהם מלמעלה למטה, ואחר זה נקיט אֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק שדומה זה לזה בצד מה, כי של עוג היתה אבן אחת גדולה וזו גם כן היא אבן אחת גדולה ומסויימת, ואחר זה נקיט אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט, כי ידוע מה שכתבו המקובלים ז"ל שעמלק בא להלחם להתגבר בקליפת עשו שהיא 'רע עין' [400], בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ מספר 'רע עין', ולכן עתה תפילת משה רבינו ע"ה 'טוב עין' הועילה לישראל להתגבר על קליפת 'רע עין', ולכך ישב משה רבינו ע"ה על אֶבֶן כי מֹשֶׁה עם הכולל שמ"ו [346], ואבן עם הכולל נ"ד [54], הרי ת' [400], על זה נתגברו על קליפת רע עין שהוא מספר ת', נמצא ישיבתו על אֶבֶן בעת ההיא להורות תגבורתו על רע עין, וידוע כי (בראשית יט, כו) אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט היתה נְצִיב מֶלַח על אשר היתה מן 'רע עין', אפילו מֶלַח לא רצתה לתת לאורחים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל טעם זה, ולכן סמך התנא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט שהיתה מֶלַח מחמת רע עין, עם אֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה רבינו ע"ה עליה, שהיא מורה על 'טוב עין' וגבר בזה על 'רע עין'! ואחר זה זכר ענין חוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה בִּמְקוֹמָהּ שהיתה באחרונה.

מַאי 'בְּרָקִים'? אָמַר רָבָא: בַּרְקָא. קשא מה חידש רָבָא בתשובה זו לשואל? ונראה לי בס"ד כי השואל אינו שואל מהו ענין של בְּרָקִים, אלא באה לשאל דין, כי ראה דהתנא נקיט בְּרָקִים בלשון רבים, ונסתפק אם הא דנקיט בְּרָקִים ולא אמר 'ברק' כונתו לומר דאין לברך על ברק אחד אלא עד שיהיו ב' בְּרָקִים, או דילמא אפילו על ברק אחד מברך ונקיט בְּרָקִים שם המין, ולאו למעוטי ברק אחד אתא, והשיב לו רָבָא בַּרְקָא דנקיט בְּרָקִים שם המין ואפילו ברקא חד מברך, או אפשר הא דנקיט בְּרָקִים לשון רבים איידי דנקיט זְוָעוֹת זִיקִין רְעָמִים נקיט נמי בְּרָקִים לשון רבים.

בָּרוּךְ זוֹכֵר הַבְּרִית, נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ. הא דמזכירין שלשה חלוקות, נראה לי בס"ד כי הַקֶּשֶׁת יש בו ג' גוונין, והם לבן כנגד קו החסד, ואדום כנגד קו הגבורה, וירוק כנגד קו הרחמים, וכנגד אלה אומרים ג' מיני שבח הנזכר.

בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּעֲרָבוֹת וּבְגָמָל. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כתבתי דקדוק, למה נס המים נקטיה על המקום, ונס הגמל לא נקטיה על המקום? ותירצתי בס"ד בזה כמה אופנים, ע"ש.
ועוד אך נס המים מבורר במקום ההוא, שלא היה בו מים, ועכשיו נברא בו עין המים, ולהכי נקטי על המקום. אבל נס שנעשה לו בְּרִיסְתְּקָא דִּמְחוֹזָא שנפלה החומה אין נס זה מבורר, דדילמא היתה רעועה ואתרמי דנפלה מאיליה בההיא שעתא, ולכך לא נקיט נס הצלתו על שם המקום, משום דחדוש זה שנעשה באותו מקום אין מבורר שנעשה בדרך נס, אלא י"ל דהיתה רעועה ונפלה בטבע מאיליה, להכי נקיט הוראת נס הצלתו על שם הגמל, דכולי עלמא חזו דגמל היה רודף אחריו וניצול ממנו, וזה ניכר לעיני הרואין טפי.
אי נמי נראה לי בס"ד, בערבות הנאתו מגוף המקום שנהפך עפר המקום של ערבות למים, אך בְּרִיסְתְּקָא דִּמְחוֹזָא שנפלה החומה, לא נפלה על הגמל שהיה רודפו והמיתה אותו, ורק נפילתה אהניה ליה, שהיתה סיבה שיוכל להשמט מן הגמל בכניסתו לאותו חצר אחר שנפתח לפניו.

תד"ה ואימא בי עשרה ותרי רבנן וכו'. ועבד לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן וכו'. ולא ידעתי מקום לפרש כוונת התוס' דמה חומרא היא זו ולברך בלא תרי רבנן הלא דכל ספק ברכות אזלי' לקולא ולא מברכי' מספק לא תשא. ואם דעת התוס' דלשון הש"ס צריך לאודוי' בפני עשרה וכו' היינו לכתחלה אבל אם אינו מוצא מברך אף בפחות מעשרה. ע' בטור ובב"י (סי' רי"ט) א"כ מכ"ש דיותר קשה כיון דכל הפלפול אם צריך לכתחלה לטרוח למצוא עשרה ותרי רבנן א"כ הו"ל למיפרך לחומרא דצריך לטרוח על עשרה ותרי רבנן. ונראה שזהו כוונת הרא"ש והטור דאזלי לחומרא ובעי תרווייהו ע"ש.
ולכאורה קשה מה חומרא היא לו הלא אינו מברך. ואף דהדין נכון דמספיקא ברכות אינו מברך. מ"מ קולא נקראת כמ"ש כל הפוסקים ספק ברכות להקל. ועיין בא"ר (ססי' ר"ט). ולזה נראה דכוונת הרא"ש והטור דכל הפלפול הוא לכתחלה. אבל בדיעבד אם אינו מוצא יוד ג"כ מברך. וכמו שנראה דעת הטור להמעיין שם. וא"כ שפיר כתב דאזלי' לחומרא דצריך לטרוח אחר עשרה ותרי רבנן. אולם דברי תוס' עדיין צריך לע':

הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל. נראה דמה שפתח התנא בזו הברכה וטפי הו"ל לאקדומי הנך ברכות שהן על מעשה בראשית דקדמו בזמן טובא היינו משום דכל הנך ברכות שהן הודאה ילפינן להו בגמרא דאמר קרא ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל ונראה מזה דאי לאו הך ילפותא לא היה מתקנין שום ברכה בכיוצא בזה דלא הוי דומיא דברכת הנהנין וברכת המצות דמסקינן לעיל בר"פ כיצד מברכין דסברא הוא ואסמכינהו אקרא כמ"ש התוס' שם והיינו נמי דמדייק בשמעתין מה"מ כיון דברכת יתרו על הניסים שנעשו לישראל הוי מש"ה קתני להך ברכה ברישא כן נראה לי. ואף ע"ג דבברכת יתרו לא אשכחן בה מלכות אפשר דמה שאמר יתרו אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה ואמר גם כן עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' א"כ אין לך מלכות גדולה מזו וכמ"ש רש"י בפי' החומש וק"ל:

פרק תשיעי

ברוך עושה מעשה בראשית. עושה לשון הוה הוא ושייך על שעבר ועל של הבא ובחרו בלשון זה ולא תיקנו שיאמר שעשה מעשה בראשית שהוא ודאי לשון עבר הוא היינו משום שגם על הברקים ועל הרעמים ג"כ תיקנו ברכה זו כמבואר בגמרא דף נ"ט ע"א ושם שייך לשון הוה שהם מתהוים תמיד באויר ואנו מברכים להק"בה שנתן כח בהטבע להעשות הכח הזה ולכן תיקנו ברכה זו גם על ההרים ונהרות וכיוצא בלשון הוה שלא לחלק בין הפרקים אבל בים הגדול שקבע לו ר' יהודה ברכה בפ"ע והים הרי הוא כמו שנברא בששת ימי בראשית ולכן הברכה לשון עבר שעשה את הים הגדול ועיין מג"א סימן רכ"ח ס"ק ב':

במתניתין בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך. דייקו חז"ל בלשונם דבכל מאדך לא אמרו אפילו הוא נוטל את ממונך שהאדם מעצמו מחויב ליתן כל הונו קודם שיעבור על לא תעשה בתורה כמבואר בא"ח ס"ס תרנ"ו אבל אין אדם רשאי ליטול בעצמו את נפשו ור"ח בן תרדיון אומר מוטב שיטלנה מי שנתנה בי ואל יחבל הוא בעצמו וע"ש במס' ע"ז דף י"ח ע"א בד"ה ואל יחבול בעצמו אבל הוא חייב למסור נפשו אם האנס רוצה להרגו או יעבוד ע"ז חייב הוא למסור נפשו על ק"ה לכן אומר התנא אפילו הוא נוטל את נפשך:

מנה"מ וכו' לשון הני מילי משמע דאכולהו ברכות שבמשנה הוא שואל מנה"מ ולפי זה לא תספיק תשובת ר' יוחנן דהרי מיתרו לא שמענו אלא דמברך אניסא ואולי זה כיון רש"י שכתב ה"ג מכלן דמברכין אניסא וכו' ואמנם אכתי לא פלטינן והיא גופא קשיא למה הוא שואל אברכת הנס ולא על יתר הברכות השנויים כאן וגם עקר שאלת מנ"ל הוא תמוה דאטו הני ברכות מן התורה הם והלא כולהו תקנת חכמים נינהו ועיין בדברינו בריש פרק כיצד מברכין שהארכנו לפרש שם קושיית מנה"מ וכל זה לא שייך כאן ולכן נלע"ד דודאי למסקנא דלעיל דברכות הם מדרבנן מסברה הה"ד דכולהו הם מסברה ברכת התורה והמצות וכל שאר ברכות ואמנם אניסא הי' סובר שהוא נגד הסברה שהדי כל העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו וגם בשלמא על כל שאר השנוים במשנתינו מברכין בשעת מעשה אבל הנס שכבר נעשה ובפרט שיברך מי שלא נעשה לו הנס זו היא נגד הסברה ולכן שאל מנ"ל דמברך אניסא והביא ראי' מיתרו שבירך אחר שכבר נעשה הנס וגם בירך על נס שנעשה לישראל אשר לא ראו עיניו כלל:

תנא את והב בסופה וכו' הני שני מצורעין אחד הי' שמו את והשני הי' שמו הב והם היו מהלכים בסוף המחנה כי לא היו רשאים לילך תוך מחנה ישראל שמצורע משולח חוץ לשלש מחנות ואמנם אונקלס תרגם בפ' חקת בענין אחר ועין מהרש"א בח"א ונלע"ד דאונקלס מפי ר"א ור"י תרגם התורה ולר"א ודאי לית לי' הך דרשה דאיהו סבר הוגללו בהפרוכת הותרו זבים ומצורעים לכנוס לשם כדאמרינן במנחות דף צ"ה דקאמר רב אשי לא קשיא הא ר"א וכו' ומוקי הך דהותרו זבין ומצורעין לכנוס כר' אליעזר וא"כ לדידי' לא היו המצורעין הולכים בסוף המחנה בשעת ההילוך ולכך תרגם בענין אחר ועיין בחידושינו בפסחים דף ס"ז ע"ב מ"ש בענין זה:

ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך ר' נתן אומר הפרו וכו' אנו בעניותנו בספרי הקטן ראש דוד פ' לך לך בס"ד ע"ש דף י"ב ע"ג פירשנו פלוגתא דת"ק ור' נתן במה שהביא הרב הגדול מהר"ש אלגאזי זלה"ה בספרו הבהיר יבין שמועה כלל רט"ו פלוגתא דהרב המגיד והר"ן במ"ש אתי עשה ודחי ל"ת היכא דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה ע"ש באורך:
ואחר זמן רב שנדפס ספ' הקטן ראש דוד ראיתי להרב הגדול מופת הדור מהרח"א זלה"ה בספרו הבהיר ישרש יעקב דף טו"ב ע"ב שפירש משנתנו בהאי פלוגתא וכיונתי לדעת עליון וקדוש ע"ש:
הן אמת חפשתי בתוכות דברי הרב המגיד סוף פרק י"א מהלכות גזלה ואבידה ודברי הרב נמוקי יוסף פרק אלו מציאות מה שהביא משם הר"ן ודעמיה (וס' יבין שמועה אין עמדי) ונראה דגם הר"ן מודה דצריך שיתעסק במצוה ממש ולא במכשיריה ופלוגתא דהרב המגיד והר"ן אינו אלא בהשבת אבידה דוקא דדעת הה"מ הוא דאינו נקרא מתעסק במצוה אלא בהשבה ובעידנא דעייל לבית הקברות אכתי לא מקיים מצות השבה ונראה שדעתו כדעת רבינו יהוסף שהביא הרב הנמוקי דעיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים והשאר מכשירי מצוה. אמנם הר"ן סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראיתה כמ"ש הרב הנמוקי בשמו ומפורש יותר בדבריו שהביא בספר אסיפת זקנים שם פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל') ע"ש באורך וא"כ נמצא דמחלקותם הוא באבידה דוקא אבל כ"ע מודו דמכשירי מצוה לא מקרו בעדנא ושאני אבידה דסבר הר"ן דהרואה אבידה ולא החזירה עבר על עשה ול"ת. ומאחר שכן נתפקפק הדרך הזה שכתבתי בעניותי דת"ק ור' נתן פליגי בפלוגתא דהר"ן והה"מ. שמחלקותם אינו אלא בהשבת אבידה ואינו מחלקת כולל וכפ"ז כמעט נסתרה דרכ"י. ועתה נבא לדקדק באמרי קדוש הרב ישרש יעקב שכ' דלדעת הה"מ ה"ק עת לעשות לה' שבשעת הכנסת לבית הקברות עושה המצוה הותר ליטמא ולא כשהאבידה סוף בית הקברות עכ"ד ולישר"י לן מר דאפילו האבידה בתחילת בית הקברות לא שרי דלאו בעידנא מקרי דעיקר המצוה השבה לבית הבעלים לדעת הה"מ. [מה שדקדקתי על הרב הגדול עיר וקדיש מהר"ח אבואלעפיא במ"ש בישרש יעקב כיוצא בה הקשה על הרב עצמו במ"ש במקראי קודש דף קכ"ח הרב החסיד מהר"ם יצחקי בספר אור יקרות וכמו שרמזתי לפנים במציעא על דף ל' ע"ש] ומה שייחס הדעת האחר להרב הנמוקי ק"ק דהול"ל משם הר"ן דדעת נמוקי יוסף עצמו נראה דהוא נוטה לסברא אחרת:
ומתוך מה שכתבנו אתה תחזה דמה שהקשה הרב שמע יעקב ריש פ' וארא דמ"ש הנמוקי בשם הר"ן סותר מ"ש הר"ן פ' י"ט של ר"ה אמתני' דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וקאמר הש"ס מ"ט שופר עשה וי"ט עשה ול"ת וכו' דקושטא דמילתא קאמר דאפילו הוי י"ט ל"ת גרידא לא אתי עשה דמכשירי שופר ודחי ליה דבעידנא וכו' ולפי שיטתו דבמציאה דבית הקברות דכל שהוא מבקש אחר המצוה לעשותה הוי שפיר בעידן א"כ ה"נ כל שהוא יוצא חוץ לתחום לקיימה הוי שפיר בעידן וכן בכל הנהו דקתני התם במתני' ויש לישב בדוחק עכ"ל הרב שמע יעקב:
ומעיקרא קושיא ליתא דדעת הר"ן מבואר דמכשירי מצוה לא מקרו בעידנא ושאני אבידה דמשעת ראיה כבר מתחיל העשה והכל מקרי מתעסק בגוף המצוה ומקרי בעידנא כמבואר בדבריו הנ"ל ושפיר כתב הר"ן בר"ה דכל הנך דתנן התם מכשירי מצוה הם ולא מקרי מתעסק בגוף המצוה ואינו בעידנא וכו' וזה פשוט. והנה הה"מ פ"א דשופר דין ד' הביא מ"ש בש"ס מ"ט שופר עשה וי"ט עשה [ו]ל"ת ואין עשה דוחה וכו'. וצריך לומר כמ"ש הר"ן דקושטא דמילתא קאמר. ובפי"א דאבידה כתב הה"מ דאין הגירסא כדברי הרמב"ם ורש"י ע"ש. אך יש תירוץ אחר בההיא כמו שכתבנו בעניותנו במקום אחר ודוק הטב ועמ"ש בעניותי בספ' הקטן דברים אחדים דף נ"ו ע"ג ודף קל"ג ע"ג ע"ש בס"ד .

גמרא. שעשה לי בערבות ובגמל וכו' כתבו תוס' ישנים כ"י וז"ל לא היה צריך לומר אלא שעשה לי נסים במקום הזה כדאמרינן במתני' גבי ניסא דרבים אלא חביב הי"ל להזכיר ניסא אבל חובה לא הוה דא"כ הי"ל להזכיר במשנה גבי ניסא דרבים ברוך שעשה נסים לאבותנו כזה וכזה וגם רבא לא אמר לההוא גברא דנפל עליה אריא להזכיר נס הארי. ואמאי לא קאמר שעשה לי נסים במים ובגמל או יזכיר שני המקומות ברסתקא דמחוזא ובערבות י"ל דההיא אשיתא דפריצא ליה לא היה ממש ברסתקא דמחוזא אלא סמוך לאותו מקום היה. אי נמי כיון שמזכיר בערבות הדבר ידוע שהוא מחמת צמאון מים כדאמרינן פרק כל הבשר א"ל רבינא לבני פקתא דערבו' כגון אתון דלא שכיחא לכו מיא וכן בפרק בתרא דמ"ק עושה לו חנות קטן אמר רב חסדא כגון למזבן מיא בפקתא דערבות. הרב רבינו יוסף. עכ"ל ואני בעניי בספר קטן דברים אחדים ריש דרוש ל"ב כתבתי מהרשום בדעתי לשון תוס' ישנים הנז' אפס קצהו דלא הוה בידי רק מזה שנים דחזיתיה לס' תוס' הנז'. והן עתה בא לידי בתורת שאלה וראיתי כל דבריהם כמו שהעתקתי. וכפ"ז צדקו דברי הטור ומרן שכתבו שיזכיר כל שאר המקומות וכמו שהוכיחו התוס' הנז' מהמשנה ומרבא. וגם מר בריה דרבינא לחד שינויא הזכיר גמל שלא היה ממש ברסתקא דמחוזא וגם לאידך שינויא שהיה רשום בדעתי והבאתיו בס' הקטן הנז' הרי כתבו מקודם דאינו חובה אלא מתוך חיבתו הזכיר הנס כמבואר:

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל. כגון הנך דקתני לקמן מעברות הים והירדן ונחלי ארנון כו': זיקין וזועות ורעמים. מפרש בגמרא: מלא עולם. לפי שאלו נראין או נשמעין למרחוק: ברוך עושה בראשית. ובגמרא (ד' נט.) פריך אטו הנך דלעיל לאו מעשה בראשית נינהו: לפרקים. מפרש בגמרא (שם ע''ב) ולפי שהוא חשוב וגדול מכלן קבע ליה רבי יהודה ברכה לעצמו: מברך על הרעה מעין על הטובה. דיין האמת: ועל הטובה מעין על הרעה. הטוב והמטיב ובגמרא מפרש היכי דמי: הנכנס לכרך. המהלך בדרך וצריך לעבור כרך ושם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות: אחת בכניסתו. מתפלל שיכנס לשלום: ביציאתו. מתפלל שיצא לשלום: ארבע. כדמפרש נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד נמצאו ד' כדמפרש בגמרא: חייב אדם לברך על הרעה כו'. מפרש בגמרא: ד''א בכל מאדך. מדות מדודות לך בין מדה טובה בין מדת פורענות: לא יקל ראש. לא ינהג קלות ראש: כנגד שער מזרחי. חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית במזרח לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער מזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדשי הקדשים בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין: בפונדתו. חגור חלול ונותנין בו מעות: מק''ו. בגמרא מפרש ליה: כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם. במסכת תענית (פ''ב דף טז:) אמרינן אין עונין אמן במקדש המברך אומר בסוף כל ברכה ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך חונן הדעת וכן בכולם והעונין אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וילפינן לה מקרא דתפלת עזרא וסיעתו ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא ברוך ה' אלהי ישראל עד מן העולם: משקלקלו הצדוקים. ואמרו אין עולם אלא זה: התקינו. עזרא וסיעתו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם לומר ששני עולמות יש להוציא מלב הצדוקים הכופרים בתחיית המתים: שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם. בשמו של הקב''ה ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו ולמדו מבעז שאמר ה' עמכם ומן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל: ואומר אל תבוז כי זקנה אמך. למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם ובגמ' מפרש מאי ואומר: ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך. פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה' אף זה המתכוין לשאול לשלום חברו זה רצונו של מקום שנא' בקש שלום ורדפהו מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור: גמ' ה''ג מנלן דמברכינן אניסא א''ר יוחנן דאמר קרא ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו': בעבר ימינא. שם מדינה בדרומו של פרת: בפקתא. בקעה: ערבות. שם מקום: וצחא למיא. צמא למים: ברסתקא. בשוק: גמלא פריצא. גמל משוגע שעסקיו רעים: אתפרקא ליה אשיתא. נפלה חומת בית שהיה סמוך לו ונכנס לתוך הבית מפני הגמל: מעברות הים. מקום שעברו ישראל בים סוף: ומעברות הירדן. בימי יהושע: מעברות נחלי ארנון. לקמן מפרש מאי ניסא: במורד בית חורון. בימי יהושע היה בספר יהושע: ואבן שזרק עוג. לקמן מפרש:

הרואה וכו' אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו וכו'. פירש רבי' שמעיה דכל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכן כתב רבינו שמשון מקוצי כי הר''י היה רגיל לברך על הברקים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם וכן פר''י ומייתי ירושלמי דפירקין רבי זעירא כו' כל ברכה שאין בה וכו' ונראה לרבינו דדוקא לרואה משלשים יום לשלשים יום דומיא דרואה ים הגדול לפרקים דאמר בירושלמי דפרקים היינו שלשים יום: שעקר עכו''ם מארצנו. בירושלמי מתני כשנעקרה עכו''ם מכל ארץ ישראל: על הנהרות. לאו על כל נהרות איירי אלא ארבע נהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד