ברכות נג ע"ב

ברכות נג ע"ב - Steinsaltz

We learned in the mishna: And one does not recite the blessing over the candle until he derives benefit from its light.

Rav Yehuda says that Rav says: Derives benefit does not mean that the one reciting the blessing must actually derive benefit from the light of the candle. Rather, as long as if one were to stand close to the candle he could utilize its light, if he sees it he may recite a blessing over it, even if he is now standing at a distance.

The Gemara raises an objection from a Tosefta: One who had a candle hidden in his lap or placed inside an opaque lamp, or if he saw a flame and did not utilize its light, or if he utilized its light and did not see a flame, may not recite a blessing until he both sees the flame and utilizes its light.

The Gemara first clarifies the content of the Tosefta itself: Granted, a case where one utilizes its light and did not see a flame, can be found where the flame is situated around a corner, illuminating the area but hidden from his view. But how can a case where one saw a flame and did not utilize its light be found? Is it not referring to a case where one is distant? Apparently, one must actually utilize the flame; merely having the potential to utilize it is not sufficient.

The Gemara rejects this: No. This refers to a case where the flame is gradually dimming. One sees the flame, but is unable to utilize its light.

The Sages taught in a baraita: One may recite a blessing over smoldering coals just as he does over a candle; however, over dimming [omemot] coals, one may not recite a blessing. The Gemara asks: What are the circumstances of smoldering coals? Rav Ḥisda said: Smoldering coals are any coals that, if one places a wood chip among them, it ignites on its own without fanning the flame.

With regard to the wording of the baraita, the Gemara raises a dilemma: Does the baraita say omemot beginning with an alef, or omemot beginning with an ayin?

Come and hear a resolution, as Rav Ḥisda bar Avdimi said: The correct version is omemot beginning with an ayin, as it is stated: “The cedars in the garden of God could not dim it [amamuhu]” (Ezekiel 31:8).

And with regard to the question whether or not one must actually benefit from the flame’s light in order to recite a blessing, Rava said: When the mishna said benefit, it meant that he must actually derive benefit from the light.

The Gemara asks: And how adjacent must one be in order to be considered to have derived benefit from the flame? Ulla said: So that he can distinguish between an issar and a pundeyon, two coins of the period. Ḥizkiya said: So that he can distinguish between a weight used in Tiberias and a weight used in Tzippori, which were slightly different.

The Gemara relates that the amora’im conducted themselves in accordance with their above-stated opinions. At the conclusion of Shabbat, Rav Yehuda would recite a blessing over the light of the house of Adda, the servant, which was far from his house. Rava would recite a blessing over the light of the house of Gurya bar Ḥama, which was adjacent to his house. Abaye would recite a blessing over the light of the house of bar Avuh.

Rav Yehuda said that Rav said a general halakhic principle: One need not seek out light at the conclusion of Shabbat in the manner that one seeks out other mitzvot. If no flame is available over which to recite a blessing, it does not prevent one from reciting havdala. And Rav Zeira said: Initially I would seek out light, once I heard this halakha that Rav Yehuda said that Rav said, I too do not seek out light. However, if a candle happens to become available to me, I recite a blessing over it.

Our mishna cited a dispute regarding one who ate and forgot and did not recite a blessing; Beit Shammai say: He returns to the place where he ate and recites the blessing. Beit Hillel say: That is unnecessary. He recites the blessing at the place where he remembered. Rav Zevid said and some say Rav Dimi bar Abba said: This dispute is only with regard to a case where one forgot to recite the blessing, but if he did so intentionally, everyone agrees that he must return to the place where he ate and recite a blessing.

The Gemara asks: This is obvious. We learned in the mishna: And forgot, not if he did so intentionally.

The Gemara explains: Lest you say that the same is true, that Beit Hillel permit one to recite a blessing without returning to the place where he ate, even in a case where he willfully did not recite a blessing, and that which was taught: And forgot, is to convey the far-reaching nature of the opinion of Beit Shammai, who require him to return to the place where he ate even if he forgot, Rav Zevid teaches us that there is no disagreement in that case.

It was taught in a baraita that Beit Hillel said to Beit Shammai: According to your statement, one who ate atop the Temple Mount, God’s chosen place of residence, and forgot and descended without reciting a blessing, must he return to the top of the Temple Mount, God’s chosen place of residence, to recite a blessing? Beit Shammai said to Beit Hillel: Why not? And according to your statement, one who forgot his purse atop the Temple Mount, God’s chosen place of residence, would he not ascend to retrieve it? If one ascends in deference to his own needs, all the more so he should ascend in deference to Heaven.

The Gemara relates: There were these two students who ate and did not recite a blessing. One of them did so unwittingly, and, in accordance with the opinion of Beit Shammai, returned to where he ate, and found a purse of gold. One of them did so intentionally, and, in accordance with the opinion of Beit Hillel, albeit in circumstances where they agree with Beit Shammai, did not return and a lion ate him.

The Gemara further relates: Rabba bar bar Ḥana was once traveling with a caravan. He ate and forgot and did not recite a blessing. He said to himself: What shall I do? If I say to them: I forgot to recite a blessing, they will say to me to recite a blessing here, as wherever you recite a blessing, you recite a blessing to God. It is better that I say to them: I forgot a golden dove. Then they will wait for me while I retrieve it. He said to them: Wait for me, as I forgot a golden dove. He went and recited a blessing and found a golden dove.

The Gemara asks: What is different about a dove, that he specifically said that that was the object that he forgot? The Gemara answers: Because the community of Israel is likened to a dove, as it is written: “The wings of a dove, covered in silver, and its pinions with the shimmer of gold” (Psalms 68:14). The Gemara explains the parable: Just as a dove is saved from its enemies only by its wings, so too, Israel is saved only by the merit of the mitzvot.

We learned in the mishna: And until when does he recite the blessing? Until the food is digested in his intestines.

The Gemara asks: What is the duration of digestion? Rabbi Yoḥanan said: As long as he is not yet hungry again. And Reish Lakish said: As long as he is thirsty due to his eating.

Rav Yeimar bar Shelamya said to Mar Zutra, and some say that it was Rav Yeimar bar Sheizevi who said to Mar Zutra: Did Reish Lakish say that? Didn’t Rav Ami say that Reish Lakish said: What is the duration of digestion? As long as it takes to walk four mil?

The Gemara answers: This is not difficult. Here, where Reish Lakish said the duration is as long as it takes to walk four mil, is in a case where he ate a sizable meal, here, where Reish Lakish said the duration is as long as he remains thirsty, is in a case where he ate a meager meal.

We learned in the mishna a tannaitic dispute with regard to a case where wine came before the diners after the meal, and we also learned in the mishna that one answers amen after a Jew recites a blessing even if he did not hear the entire blessing.

The Gemara asks: Is that to say that if a Jew recites a blessing, even though one did not hear the entire blessing, he responds amen? If he did not hear the entire blessing, how did he fulfill his obligation?

Ḥiyya bar Rav said: This is not a case where one seeks to fulfill his obligation by responding amen; rather, it is a case where he did not eat with them yet still wishes to answer amen to their blessing. And so Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: It is a case where he did not eat with them. The Gemara relates: Rav said to his son, Ḥiyya: My son, seize the opportunity and recite a blessing quickly. And similarly Rav Huna said to his son, Rabba, seize the opportunity and recite a blessing.

The Gemara asks: Is that to say that one who recites a blessing is preferable to one who answers amen? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei says: The reward of the one who answers amen is greater than the reward of the one who recites the blessing?

Rabbi Nehorai said to him: By Heavens, an oath in the name of God, it is so. Know that this is true, as the military assistants [gulyarin] descend to the battlefield and initiate the war and the mighty descend and prevail. The amen that follows a blessing is compared to the mighty who join the war after the assistants, illustrating that answering amen is more significant than reciting the initial blessing.

The Gemara responds: This is subject to a tannaitic dispute, as it was taught in a baraita: Both the one who recites a blessing and the one who answers amen are included among those who “stand up and bless” (Nehemiah 9:5), but they hurry to reward, i.e., the one who recites the blessing, more than they hurry to reward, i.e., the one who answers amen.

Shmuel raised a dilemma before Rav: What is the halakha with regard to answering amen after the blessings of schoolchildren? Rav said to him: One answers amen following everyone whom we hear recite a blessing, except for schoolchildren, as they recite blessings merely in order to learn them, not as expressions of thanksgiving. This applies specifically at a time when they are not fulfilling their obligation with the recitation of the blessing, but are simply learning. However, at a time when they are fulfilling their obligation through the recitation of a blessing, one answers amen after their blessing.

The Sages taught in a baraita: If one does not have oil to spread on and cleanse his hands after eating, this prevents him from reciting the Grace after Meals blessing; this is the statement of Rabbi Zilai. Rabbi Zivai says: Lack of that oil does not prevent one from reciting Grace after Meals. Rav Aḥa says: Lack of fine oil prevents one from reciting Grace after Meals. One must wait until he rubs oil on his hands. Rav Zuhamai says: Just as one who is filthy is unfit for Temple service, so too are filthy hands unfit for reciting the Grace after Meals blessing.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said of this: I do not know of Zilai or Zivai or Zuhamai; rather, I know a baraita, as Rav Yehuda said that Rav said, and some say that it was taught in a baraita: It is stated: “And you shall sanctify yourselves, and you shall be holy, for holy am I, the Lord your God” (Leviticus 20:26). With regard to this verse, the Sages said: And you shall sanctify yourselves, these are the first waters with which one washes his hands before the meal; and you shall be holy, these are the final waters; for holy, this is oil which one spreads on his hands; am I, the Lord your God, this is the Grace after Meals blessing.

May we return unto thee : The following are the points of variance !

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

שנינו במשנה: ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו.

אמר רב יהודה אמר רב: לא התכוון התנא באומרו ש"יאותו", שצריך שיאותו [יהנו ממנו] ממש, והיינו רק שלא יברך אלא כעומד סמוך לנר, אלא כל אור שראוי ליהנות ממנו, והיינו שאילו רוצה עומד בקרוב ומשתמש לאורה, ואז מברך עליו כל עוד הוא רואהו, ואפילו אם עומד בריחוק מקום.

וכן אמר רב אשי, בריחוק מקום שנינו.

מיתיבי: היתה לו נר טמונה בחיקו או בפנס [בתוך עששית אטומה] ^[38] ואינו משתמש בנר לאור אלא לחימום, ^[39] או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת, אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה.

ומבארת הגמרא את הקושיא: בשלמא "משתמש לאורה ולא ראה שלהבת" משכחת לה באופן דקיימא השלהבת בקרן זוית. אלא, "ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה" היכי משכחת לה? - לאו, דמרחקא, ולפיכך אף שרואה אותה אינו יכול להשתמש בה, ונמצא שאינו מברך בריחוק מקום.

מתרצת הגמרא: לא, אין כוונת הברייתא שאינו משתמש בשלהבת מפני ריחוקה, אלא משום שאינה מאירה במקומה, כגון דעמיא ואזלא.

תנו רבנן: גחלים לוחשות העומדות כדי להאיר ^[40] מברכין עליהן, כי הן נחשבות כשלהבות, אך גחלים אוממות אין מברכין עליהן, כי אין בהם שלהבת מאירה.

מבארת הגמרא: היכי דמי "לוחשות"? - אמר רב חסדא: כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה, ובכך הן נחשבות כשלהבות.

איבעיא להו: איך ראוי לומר: "אוממות" או "ע וממו ת"?

תא שמע מהא דאמר רב חסדא בר אבדימי: כתיב [יחזקאל לא ח] "ארזים לא עממהו [לא הכהו את תארו, כי הוא הנעלה ביותר] בגן אלה ים".

ורבא אמר: אין מברכין על הנר אלא העומדים סמוך לנר, כי צריך שיאותו ממש לאורו.

ומבררת הגמרא: וכמה צריך להיות סמוך לו כדי שיתחייב לברך על ההנאה ממנו?

אמר עולא: כדי שיכיר לאורו בין איסר לפונדיון.

חזקיה אמר: כדי שיכיר לאורו בין מלוזמא [מדת משקל ^[41]] של טבריא למלוזמא של צפורי. ^[42] רב יהודה היה מברך אדבי [על האור שבבית אדם הנקרא] אדא דיילא, אף שהיה גר רחוק ממנו, וכשיטתו שדי בכך שהאור ראוי להשתמש בו במקומו.

רבא מברך אדבי [על האור שבבית אדם הנקרא] גוריא, שהיה גר סמוך לביתו, וכשיטתו שמברך רק על אור שיכול להשתמש בו, ^[43] בר חמא אביי מברך אדבי בר אבוה.

אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזרין על האור כדרך שמחזרים על המצות, כי אין הברכה על הנר נחשבת כברכת המצוות, ואם אין לו נר במוצאי שבת אינו צריך לחפש אחריו ^[44].

אמר רבי זירא: מריש הוה מהדרנא אחר נר במוצאי שבת כדי לברך עליו, כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב - אנא נמי לא מהדרנא, אלא, אי מקלע לי ממילא, מבריכ נא.

שנינו במשנה: מי שאכל ושכח ולא בירך ברכת המזון, והלך ממקום סעודתו, בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: כיון שכבר הלך, בדיעבד, אם ירצה יברך במקום שנזכר. ^[45]

אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא: מחלוקת בית הלל ובית שמאי, היא רק בשכח ויצא לפני שבירך, אבל אם יצא במזיד לפני שבירך, דברי הכל יחזור למקומו ויברך.

תמהה הגמרא: פשיטא שמחלוקתן באופן ששכח, שהרי "ושכח" תנן? -

מבארת הגמרא: מהו דתימא הוא הדין שנחלקו אפילו באופן שיצא במזיד לפני שבירך, והאי דקתני "ושכח", הוא רק כדי להודיעך כחן דבית שמאי - שאפילו אם שכח ויצא, צריך לחזור למקומו כדי לברך - קא משמע לן שבית הלל מודים באופן שיצא במזיד שצריך לחזור למקומו ולברך.

תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך, וכי אומרים לו שיטרח ויחזור לראש הבירה ויברך?

אמרו להן בית שמאי לבית הלל, לדבריכם שלצורך ברכה אינו צריך לחזור למקומו, וכי מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? והרי כל אדם יטרח כדי להחזיר כספו, ואם לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן?! הנהו תרי תלמידי, חד עביד בשוגג כבית שמאי וחזר למקומו לברך, ואשכח ארנקא דדהבא, ^[46] וחד עביד במזיד ^[47] כבית הלל, ויצא ממקומו ובירך במקום אחר, ואכליה אריא.

רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא. אכל, ואשתלי [שכח] ולא בריך. אמר בלבו היכי אעביד? - אי אמינא להו לאנשי השיירה שימתינו לי בהליכתם כי אנשאי [שכחתי] לברך, - הרי אמרו לי: בריך כאן, כי כל היכא דמברכת, לרחמנא מברכת!

לכן, מוטב דאמינא להו "אנשאי יונה דדהבא [שכחתי יונה של זהב ועלי לקחתה] ".

אמר להו: אנטרו לי, המתינו לי משום דאנשאי יונה דדהבא!

אזיל ובריך, ואשכח וקרה לו נס ואכן נמצאה שם יונה דדהבא.

מבארת הגמרא: ומאי שנא שנקט דוקא "יונה"? ^[48] - דמתילי [שנמשלה] כנסת ישראל ליונה, דכתיב [תהלים סח] "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ", ודרשו: מה יונה אינה ניצולת כשאר עופות שנלחמים במקורם או בראשם, אלא היא נלחמת רק בכנפיה [או שעפה בהם ונמלטת] - אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות.

שנינו במשנה: עד אימתי הוא מברך? - עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. ^[49]

מבררת הגמרא: כמה זמן הוא שיעור עכול? -

אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב מחמת אכילתו, ^[50] וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא מחמת אכילתו. אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא, ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא: מי אמר ריש לקיש הכי, והאמר רב אמי אמר ריש לקיש: כמה שיעור עכול, כדי להלך ארבע מילין!?

מתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן, השיעור של "כדי להלך ארבע מילין" הוא באכילה מרובה. ואילו כאן, השיעור של "כל זמן שיצמא מחמת אכילתו" הוא באכילה מועטת. ^[51]

שנינו במשנה: בא להם יין וכו' ועונין אמן אחר ישראל המברך אפילו אם שמע רק את סוף הברכה, ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע שאומר את כל הברכה כולה.

דנה הגמרא: למימרא, דאם שמע ברכה מפי ישראל, אף על גב דלא שמע כולה ברכה, עונה אמן. ^[52] והניחה הגמרא שמדובר באופן שהעונה הוא אחד מהמסובין שרוצה לצאת בברכה מפי המזמן, ולכן תמהה: וכי לא שמע את הברכה היכי נפיק?

אמר חייא בר רב: במשנה מדובר בשומע שלא אכל עמהן.

וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מדובר בשלא אכל עמהן.

אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, כשמושיטים כוס של ברכה, חטוף ובריך! יש לך לחזר אחרי כוס ברכה שיתנו לך לברך עליו. ^[53]

וכן אמר רב הונא לרבה בריה: "חטוף וברי ך".

דנה הגמרא: למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן, ולכן עדיף לאדם שהוא עצמו יברך על הכוס, מאשר שיצא בשמיעה מהמזמן, ומקשה על כך מברייתא: והתניא "רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך"?

אמר ליה רבי נהוראי: השמים [לשון שבועה] כן הוא, שהעונה אמן גדול מהמברך! תדע, שהרי גוליירין [החיילים הפשוטים] יורדין תחילה ומתגרין [במלחמה], ורק אחר כך גבורים יורדין ומנצחין, וכל המלחמה נקראת על שמם. כך גם העונה אמן בא אחר המברך, כי הוא משובח מהמברך עצמו, כי בענייתו הוא גומר את הברכה. ^[54]

תנאי היא:

דתניא, אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע הכתוב "ואכלת ושבעת וברכת", אלא, שממהרין לתת שכר למברך יותר מן העונה אמן".

הרי שברייתא זו סוברת שהמברך עדיף מהעונה.

בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן, כאשר הם אומרים את הברכות כדי להתלמד? אמר ליה: אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ורק להתלמד עשויין, ואינם מתכונים כלל לברך.

והני מילי בדלא עידן מפטרייהו [שלא בזמן שהם מפטירין בנביא ^[55]], אבל בעידן מפטרייהו עונין, כי אז הם מברכים כראוי על קריאת התורה והנביא.

תנו רבנן: שמן שהיו רגילים לסוכו בסוף הסעודה כדי להעביר את הזוהמא מהידים, כל זמן שלא הובא, הוא מעכב את הברכה, ואסור לזמן עד שיביאוהו, ^[56] דברי רבי זי לאי. רבי זיואי אומר, אינו מעכב.

רבי אחא אומר, גם שמן טוב [מבושם] מעכב, למי שרגיל לסוך ידיו בו אחר הסעודה ^[57].

רבי זוהמאי אומר, כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אנא, לא "זילאי" ולא "זיואי" ולא "זוהמאי" ידענא, אלא מתניתא ידענא.

דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: "והתקדשתם", ^[58] אלו מים ראשונים. "והייתם קדושים", אלו מים אחרונים. "כי קדוש", זה שמן, שהמברך ^[59] סכו בסוף הסעודה כדי להעביר את הזוהמא מהידים, ^[60] "אני ה' אלהיכם", זו ברכה. ^[61]

הדרן עלך פרק אלו דברים

הערות

^[38] רש"י [ד"ה בפנס] ביאר "בעששית", ומקורו מירושלמי [ה"ו] ותמה הרשב"א שהרי בעששית הוא רואה את השלהבת וגם יכול להשתמש לאורה, ולכן ביאר שהוא כלי בעל מחיצות ברזל שאין רואים דרכו את השלהבת. ובמג"א [רצ"ח] ביאר שכוונת הירושלמי כי בפנס אינו מברך כלל, ובעששית אם עומד מקרוב, ורואה אותה ומשתמש בה, יכול לברך, ובבה"ל [ד"ה או] כתב שצריך להוציאה מהעששית כדי שיהא האור גלוי כברייתו, ובספר מאורי אש [ה א] העיר שאם יוציאה לא תהיה עומדת להאיר, וראה שש"כ [סא הערות קא קב] לגבי חציצת המשקפיים.

^[39] ע"פ ריטב"א.

^[40] ע"פ ריטב"א. אך בשם הראב"ד כתב שמברכין על כל אור שלא הודלק לכבוד, אף אם הודלק להסק מברכין עליו.

^[41] כך פירש רש"י, ורבינו יונה כתב שהוא סוג מטבע שנהג בטבריא וצפורי, והיו דומים זה לזה יותר מאשר איסר לפונדיון.

^[42] בעל המאור נקט שלדברי רבא צריך שישתמשו בפועל לאור הנר, והשיגו הראב"ד שהרי בברייתא של גחלים לוחשות מבואר שדי בכך שהם ראויות להביא אור, [ולכן מברך גם לפני ההנאה, ואילו לבעה"מ הברכה רק אחר שנהנה], ומחלוקת רב ורבא היא אם צריך לעמוד במקום שהאור יכול להנותו, או די בכך שרואה את האור, ובמקום האור יש בו כדי להנות. וכתב רבינו יונה שכיון שהלכה כרבא, נהגו להסתכל בצפרני הידים, להראות שיכול ליהנות מהנר, [שהרי אם מכיר בין בשר לצפרן, ודאי יכול] להכיר בין מטבע למטבע. ומה שמסתכל בצפנים דוקא, הוא מפני שהם גדלים והגידול הוא סימן טוב בתחילת השבוע. ובמשנה ברורה [רצו לא] כתב "ומסתכל בצפרנים ואומר בורא מאורי האש", אך באגרות משה [או"ח ח"ה ט] נקט שקודם מברך ואח"כ מסתכל, והביא מהגר"א וסידור יעב"ץ כי אף שאינה ברכת הנהנין, מכל מקום, הברכה היא על ההנאה.

^[43] כך פירש רש"י, אך בעל המאור פירש ששלשת אמוראים אלו נחלקו על רבא וברכו בריחוק מקום [וגרס "רבה מברך אדבי גוריא"].

^[44] הרא"ש ביאר שאילו היה ברכת המצוות היה חייב בברכה כל פעם שנהנה מהאור, ובהכרח שאינה אלא ברכה שנתקנה לזכר בריאת האור, והוסיף, שכל שכן שאינו צריך לחזר אחר בשמים, שהרי לא נתקנו אלא כדי להשיב נפשו, וברכתם היא על ההנאה. [והרשב"א הוסיף שבמוצאי יו"כ צריך לחזר אחר נר, כי אז הוא כברכת הבדלה, שמברך על שהיה אסור ביו"כ ומותר בכל יום] וכתב החזו"א [לה ז] שאם יש לו בשמים או נר חייב ליהנות מהן ולברך עליהם. ובהערות הרד"ל לפרקי דרבי אליעזר הוכיח מכאן שלדעת הבבלי אף אם אין לו נר אינו מברך על ראית צפרניו לאור הכוכבים, שאילו כן הרי אינו צריך לחזר משום שהכוכבים מצויים לרוב.

^[45] תוס' בפסחים [קא ב ד"ה אלא] הביאו שתי שיטות אם נחלקו בכל דבר שטעון ברכה לאחריו מה"ת, או דוקא בפת שחייב בבהמ"ז, אך בשאר דברים לכו"ע מברך במקומו. והרי"ף שם נקט שב"ש החמירו רק בפת ובמיני דייסא, אך לא ביין ומיני פירות. ולגבי מי ששכח הזכרה וצריך לברך שוב, אם חייב לחזור לברך במקומו או שמברך במקום שנזכר, מסתבר שתלוי אם נחשב כלא בירך, או שחוזר רק כדי לקיים חיובו בהזכרה, וכמבואר לעיל.

^[46] רבינו יונה הקשה שהרי לעיל [י ב] מצינו שרבי טרפון הטה כדי לקרות ק"ש כבית שמאי ומשום כך הסתכן? ותירץ דהיינו דוקא בדין שיש עדיפות לעשות כדברי ב"ה, אך ביצא ממקומו גם ב"ה מודים שהעושה כדברי בית שמאי תבא עליו ברכה, ולכן העושה כמותם זוכה בשכר, והוכיח ממעשה התלמיד, כי בדין זה הלכה כבית שמאי. והריטב"א דחה שבק"ש הוכח ממעשיו שעושה כב"ש, אך כאן אין הוכחה שחזר כדי לברך כב"ש, כי יתכן שחזר לצורך אחר.

^[47] לכאורה תמוה שהרי ב"ה מודים שבמזיד חוזר למקומו, וכתב בעץ יוסף שלכן הוסיף רש"י ש"הוצרך לצאת", כי ע"י כך אפילו במזיד נחשבת יציאתו כשוגג.

^[48] בעין יעקב ביאר שכונת הגמרא לבאר שנקט "יונה" כדי שלא לשקר, וכוונתו היתה שחוזר למצוה המגינה על ישראל ככנפי יונה.

^[49] החכמת אדם [קנג] דן במי שאכל כשהוא אונן, ונקבר המת לפני שהתעכל המזון, אם כיון שבשעת אכילה היה פטור מבהמ"ז, הוא נפטר לעולם, או שזמן חלות חיוב ברכת המזון נמשכת עד שעת עיכול המזון. והגרעק"א [בהגהות לשו"ע קפו] הוסיף, כי אף אם באופן זה חייב לברך, כי חיובו נמשך משעת האכילה, רק שעסוקו במת פוטרו, עדיין יש לדון באופן שאכל פת כשהוא קטן, ולא היה בר חיוב בהמ"ז מה"ת, והגדיל קודם שיעור עיכול, אם יתחייב בבהמ"ז מה"ת, והאם תועיל לו בהמ"ז דרבנן שברך בעודו קטן. [ובכתב סופר או"ח לא ביאר שהנידון הוא אם צריך שהאכילה תהיה בזמן חיוב, או די בשביעה בשעת חיוב, ובהר צבי או"ח ח"א צב דן באוכל כזית בזמן פטורו, והשלים לכדי שביעה בזמן חיוב, אם אכילת שביעה מחייבת או תוצאת השביעה]. וכבר הבאנו [בהערה 7 למשנה] שהחזו"א [כח ד] הוכיח שהברכה על האכילה ולא על השביעה, ושיעור עיכול הוא רק מדת הזמן הראוי לברך על האכילה, ומתוך כך הכריע שקטן שהגדיל וגר שהתגייר בתוך שיעור עיכול אינו צריך לחזור ולברך.

^[50] כתב רבינו יונה שאפילו אם לא גמר המזון להתעכל, כיון שמתחיל לרעוב, נחשב כמו שהתעכל לגמרי, ואינו מברך. והרא"ש הוסיף שבשתיית יין ואכילת פירות השיעור הוא כל עוד אינו צמא ואינו רעב ותאב לאכול עוד מפירות אלו. ותמה הכסף משנה [ברכות ב יד] וכי כשהוא רעב אך אינו יתאוה לפירות אלו עדיין חייב בברכה? והמגיה למשנה למלך כתב שכוונת הרא"ש במברך רק כשהוא עדיין לא רעב וגם אינו תאב לפירות אלו, אך אם חסר אחד התנאים כבר אינו מברך.

^[51] כך פירש רש"י, ותוס' [ד"ה באכילה] ביארו להיפך, שאחר אכילה מרובה יכול לברך כל עוד הוא צמא, כי אין לה קצבה, ורק אחר אכילה מועטת קבעו שיעור זמן של ד' מילין. והמג"א [קפד ט] כתב שלדעת רש"י אין היתר להמתין בסעודות גדולות ה' שעות עד שמברכין, שהרי נמצא ששיעורו של רבי יוחנן "עד שירעב" הוא כשיעור ד' מיל, כי מסתבר שרצה להשוות את שיעור העיכול באכילה מועטת לשיעורו באכילה מרובה, וא"כ לעולם אין להמתין זמן רב עד בהמ"ז, אך לדעת תוס' כיון ששיעורו הקצר של ריש לקיש הוא ד' מיל, נמצא ש"עד שיצמא" הוא יותר מכך, והיינו עד תחילת העיכול, ואילו רבי יוחנן הוסיף "עד שירעב" שהוא סוף העיכול, והוא כשש שעות. והוסיף, שהפוסקים לא חילקו בין אכילה מרובה למועטת, כי חילוק זה נצרך רק לדעת ריש לקיש, והלכה כרבי יוחנן שמברך כל זמן שאינו רעב. ובבה"ל [ד"ה אם] הוסיף שכיון שקשה לשער את שיעורו של רבי יוחנן, אפשר לסמוך על שיעור ד' מילין של ריש לקיש, שהוא שיעור מועט ממנו, ואפילו באכילה מועטת.

^[52] הרמב"ם [ברכות א יג] כתב שהשומע חלק מהברכה מישראל חייב לענות אמן, ואילו הטור [רטו] כתב שאינו חייב, אלא אם ירצה יכול לענות [ע"פ הבנת הב"י, וראה ביאור הב"ח לעיל נא הערה 9]. ובכסף משנה כתב דהיינו דוקא בברכה שאינו חייב בה, אך בברכה שחייב בה אינו עונה אלא אם שמע את כולה, והיינו משום שרק אמן שהוא שבח אפשר לאומרו בפני עצמו, אך אמן על ברכה שהוא חייב בה, הוא חלק מהברכה [כמבואר ברש"י מז א ד"ה עד, ושם הערה 10, ומקורו לעיל כא א ועי"ש בד"ה כי], ואין לאומרו אלא אם שמע את כל הברכה, [וראה הערה 54].

^[53] במצפה איתן ביאר שימהר ליטול ידיו במים אחרונים, כי הנוטל ידיו תחילה מזומן לברכה.

^[54] התבאר ע"פ המפרש ותוס' בנזיר [סו ב], וכמבואר לעיל שעניית ה"אמן" הוא חלק מהברכה, ולכן כאשר אינו מברך לעצמו, אלא בפני אחרים, עיקר המעלה היא בעונים "אמן" שהם גומרים את הברכה, ונמצא שהמברך אומר רק חלקה. אולם המאירי שם ביאר שעצם הענייה היא פחותה מאמירת הברכה, אלא שלרוב כוונת המטה אוזנו לשמוע גדולה מכוונת המדבר [אך אם מכוון בברכה מעלתו עדיפה, ולכן מצינו בסמוך שהחכמים אמרו לבניהם לחטוף ולברך בכוונה]. והפסקי רי"ד וכל בו ואבודרהם ומהרש"א [סוטה מ ב] כתבו ש"אמן" הוא גימטריא של שמות הויה ואדנות יחד, ונמצא שהמברך מזכיר את השם רק בכינויו, והעונה גדול ממנו, כי מזכירו בכתיבתו ובכינויו [ולכן במקדש לא ענו אמן, שהרי היו מזכירים בו את השם ככתיבתו, ומקורם בזהר בראשית רסב, וראה שערי אורה א]. ולהלכה העלה המג"א [רא ו] ששכר העונה והמברך שוין, ומה שראוי לחזר אחר כוס של ברכה, הוא משום שממהרים לשלם את השכר למברך, והיינו משום שהוא זריז ליטוף המצוה [וגם כי האמירה קודמת בזמן לענייה].

^[55] כך פירש רש"י, וביאר המאירי שהגמרא נקטה בשעה שמפטירין - אף שעונים גם על ברכתם בקריאת התורה, כי אין הקטן עולה לתורה אלא במפטיר. והרשב"א פירש בשעה שמברכין לפטור עצמם על אכילתן, אף שאינם חייבין בה ומברכין רק מדין חינוך, ועונה עליה כי גם חינוך מצוה היא. וכתב הראש יוסף שלדבריהם אין עונים אמן על ברכת קטן שלא הגיע לחינוך. והערוך השלחן [רטו ב] שלסברא זו נמצא שאין לענות אחר ברכת בנות עד שיהיו בגיל יב, כי אין חיוב לחנכן לברכות, וכ"כ משך חכמה [בראשית יח יט].

^[56] רש"י, והוסיף שהוא מעכב גם את הברכה על כל מה שמביא לקנוח סעודה, והיינו שאינו מתחייב לברך על הקינוח, אלא אם הובא אחר שסך ידיו, כי כל מה שאוכל עד אז נחשב בכלל הסעודה. ורבינו חננאל פירש שכל זמן שלא סך יכול לאכול בלא ברכה כל מאכל שמחמת הסעודה, אך מעת שסך הסיח דעתו, וצריך לברך על מה שאוכל אחריו. ואילו רבי זיואי סבר כי סיכת השמן אינה מעכבת, וגם אחריו אוכל בלא ברכה.

^[57] רש"י, ורבינו חננאל ביאר שאם הביאו שמן טוב בסעודה צריך לברך עליו, כי אינו מאכל ואין הפת פוטרתו.

^[58] במסורת הש"ס ציין שהכוונה לכתוב בויקרא [כ, ז] "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלוהיכם", אך שם מדובר לענין עריות, וגם לא נאמר שם "כי קדוש אני", ואכן הגר"א העיר שהכוונה לכתוב בסוף שמיני [שם יא מד] בענין איסורי אכילה "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני", אלא ששם לא נאמר "אני ה' אלוהיכם", ולכן גרס [באדרת אליהו שם] "כי קדוש - זה שמן", "אני - זו ברכה". [ובהגהות הב"ח גרס בסמוך "כי קדוש אני - זה שמן" אני ה' וגו"'].

^[59] הרשב"א [חולין קו א] כתב שהמקור מה"ת לסוך נסוב רק על המברך, ורבנן הוסיפו לתקן נטילת מים אחרונים לשאר המסובים, ובתורת הבית [בית ו שער ה] כתב שהמזמן מברך עליהם ושאר המסובים לא, [והריטב"א כאן נקט ששאר המסובים די שיטלו אחר ברהמ"ז, וראה פמ"ג פתיחה להל' נטילת ידים סי' קנז].

^[60] הב"ח [קעא] כתב שחכמים תקנו לסוכו משום קדושה, להסיר הזוהמא קודם שמזכיר השם בבהמ"ז, וכיון שהוא מצוה אין בכך חשש של הפסד אוכלין, ואילו המג"א [שם] כתב שההיתר הוא משום שהסיכה היא צורך האדם, ואינו דרך ביזוי לאוכל, ובבה"ל הוסיף שההיתר רק בדבר שדרך העולם לעשות באוכל, ונמצא כי במקום ובזמן שאין הדרך לסוך שמן ערב, אסור לסוכו.

^[61] ביאר רבינו חננאל: "אמר הקב"ה לישראל, כשם שאני קדוש ומשרתי שברקיע מטהרין וטובלין בנהר דינור לבקרים כשיבואו לקלסני, כך אתם, כשתבואו לקלסני תהיו קדושים וטהורים ונקיים בגופכם".

פרק תשיעי - הרואה

א שנינו במשנה שאין מברכין על הנר עד שיאותו [יהנו] לאורו.

אמר רב יהודה אמר רב: לא "יאותו" יאותו ממש, כלומר, אין צורך ליהנות ממש מן האור, אלא כל שאילו עומד מישהו בקרוב לנר ויכול שיהא משתמש לאורה, בכגון זה יכול גם אחר הרואה אותה לברך עליה ואפילו שהוא עצמו עומד בריחוק מקום. וכן אמר רב אשי: הלכה זו שיכול לברך על אור הנר — אפילו בריחוק מקום שנינו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: היתה לו נר טמונה בחיקו, או שהיה הנר נתון בתוך פנס אטום, או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או שנשתמש לאורה, אף על פי שלא ראה את השלהבת — אינו מברך עד שיראה שלהבת וגם ישתמש לאורה.

ובתחילה מבררים את עצם הדברים: בשלמא [נניח] מקרה שיהא משתמש לאורה ולא ראה שלהבת משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות — דקיימא [שנמצאת] השלהבת בקרן זוית והיא מאירה על סביבותיה, והוא עומד מאחורי הפינה. ואולם מקרה שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] אפשרות? לאו דמרחקא [האם לא באופן שמרוחקת] היא? הרי שיש להשתמש בשלהבת עצמה, ולא די שהשלהבת ראויה לכך!

ודוחים: לא, מדובר כאן כגון דעמיא ואזלא [שעממה השלהבת והלכה], כבתה לה, וזהו האופן שרואה שלהבת אך אינו יכול להשתמש בה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: גחלים לוחשות — מברכין עליהן, על האור, גחלים אוממות — אין מברכין עליהן. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הן הגחלים הלוחשות? אמר רב חסדא: כל שאילו היה מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה בלי שיצטרכו ללבותו.

אגב דברי הברייתא מביאים את מה שאיבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] שאלה זו: האם יש לגרוס "אוממות" או "עוממות"?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר שאמר רב חסדא בר אבדימי: הגרסה היא "עוממות", וכלשון הכתוב: "ארזים לא עממהו בגן אלהים" (יחזקאל לא, ח).

ולבעיה אם צריך ליהנות מאורה של שלהבת כדי לברך עליה, רבא אמר: "יאותו" ששנינו פירושו יאותו ממש.

ושואלים: וכמה, הוא שיעור הקירבה כדי הנאה משלהבת אש? אמר עולא: כדי שיכיר, כלומר, יוכל להכיר בין שני מטבעות דומים, וכגון בין איסר לפונדיון. חזקיה אמר: המידה היא כדי שיכיר בין מלוזמא (משקולת) של טבריא למלוזמא של ציפורי שהיה ביניהן הבדל קל.

מסופר כי רב יהודה היה מברך במוצאי שבת אדבי [על האור של בית] אדא דיילא [השמש], ורבא היה מברך אדבי [על האור של בית] גוריא בר חמא. אביי היה מברך אדבי [על האור של בית] בר אבוה.

כלל אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזרין על האור במוצאי שבת כדרך שמחזרין על המצות. שאם לא נמצא לו נר לברך עליו, אין זה מעכב את ההבדלה. ואמר ר' זירא: מריש הוה מהדרנא [מתחילה הייתי מחזר] אחרי הנר, כיון דשמענא להא [ששמעתי הלכה זו] שרב יהודה אמר בשם רב, אנא נמי לא מהדרנא [אני גם כן איני מחזר] אחר נר, אלא אי מקלע [אם מזדמן] לי נר ממילא — מבריכנא [מברך אני] עליו.

ב במשנה הובאה המחלוקת אם מי שאכל ושכח לברך צריך לחזור למקומו לברך. שבית הלל מתירים לברך במקום שנזכר, ובית שמאי מחייבים לחזור ולברך במקום שאכל. אמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב דימי בר אבא: מחלוקת זו היא רק במקרה ששכח, אבל אם קם ממקום האכילה במזיד ולא ברך במקומו, דברי הכל — יחזור למקומו ויברך.

ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הוא, שהרי "ושכח" תנן [שנינו במשנה] ולא דובר במזיד.

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי הוא הדין אפילו לא ברך במקומו במזיד שגם אז מתירים לו בית הלל לברך במקומו, והאי דקתני [וזה ששנינו] "ושכח" — להודיעך כוחן של בית שמאי שאף במקרה זה מחייבים הם לחזור. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב זביד שבכך אין כלל מחלוקת.

תניא [שנינו בברייתא], אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה שבהר הבית ושכח לברך וירד ולא ברך, האם יחזור לראש הבירה ויברך?! אמרו להן בית שמאי לבית הלל: ומדוע לא? ולדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה? ואם לכבוד עצמו הוא עולה כל שכן שצריך לעלות לכבוד שמים.

מסופר: הנהו תרי תלמידי [אותם שני תלמידים], חד עביד [אחד מהם עשה], כלומר, שכח לברך בשוגג, ונהג כבית שמאי ואשכח ארנקא דדהבא [וחזר ומצא ארנק זהב] וחד עביד [אחד מהם עשה] כן במזיד כבית הלל, ואכליה אריא [ואכל אותו אריה].

ועוד מסופר: רבה בר בר חנה הוה קאזיל בשיירתא [היה הולך בשיירה], אכל ואשתלי [ושכח] ולא בריך [ברך]. אמר בליבו: היכי אעביד [איך אעשה]? אי אמינא להו [אם אומר להם] "אנשאי [שכחתי] לברך", אמרו [יאמרו] לי: בריך [ברך], כל היכא דמברכת [מקום שאתה מברך] — לרחמנא מברכת [לה' אתה מברך]. מוטב דאמינא להו [שאומר להם]: אנשאי [שכחתי] יונה דדהבא [של זהב]. ואז ימתינו לי עד שאחזור. אמר להו [להם]: אנטרו [שמרו, המתינו] לי, לפי דאנשאי [ששכחתי] יונה דדהבא [של זהב]. אזל ובריך ואשכח [הלך וברך, ומצא] יונה דדהבא [של זהב].

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] היונה? מדוע אמר דווקא ששכח יונה? ומשיבים: דמתילי [שמשולים] כנסת ישראל ליונה. דכתיב [שכן נאמר] "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהלים סח, יד), והסבר המשל: מה יונה אינה ניצולת מאויביה אלא בכנפיה, אף ישראל אינן ניצולין אלא בזכות המצות.

ג שנינו במשנה: עד אימתי הוא יכול לברך מסיום האכילה? — כל עוד לא התעכל המזון במעיו.

ושואלים: כמה הוא שיעור עכול? אמר ר' יוחנן: כל זמן שעדיין אינו רעב מחדש. וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא, כלומר, שעדיין הוא צמא מחמת אכילתו.

אמר רב יימר בר שלמיא למר זוטרא ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה רב יימר בר שיזבי שהקשה למר זוטרא: מי [האם] אמר ריש לקיש הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' אמי אמר ריש לקיש: כמה הוא שיעור עכול? — די זמן כדי שאפשר יהיה להלך בו ארבע מילין!

ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה] כאן שאמרנו שהשיעור הוא כדי מהלך ארבע מילין, הרי זה באופן שאכל אכילה מרובה, וכאן שאמרנו שהשיעור הוא כל זמן שהוא צמא, הרי זה באופן שאכל אכילה מועטת.

מחלוקת אחרת היא אם בא להן למסובים יין רק אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס יין בלבד, בית שמאי אומרים שבתחילה מברך על היין ורק אחר כך מברך על המזון. ובית הלל אומרים שבתחילה מברך על המזון ורק אחר כך מברך על היין. ועוד אמרו: עונין אמן אחרי ישראל המברך אף על פי שלא שמעו את כל הברכה, ואולם אין עונין אמן אחרי כותי (שומרוני) שברך עד שישמע את כל הברכה כולה. שיתכן שבתחלת הברכה הכניס השומרוני דבר שאינו על פי אמונת ישראל.

ד שנינו במשנה מחלוקת תנאים בענין מקרה שבא להם למסובים יין לאחר המזון. ועוד שנינו במשנה שעונים "אמן" אחר אדם מישראל שברך אף שלא שמע את כל הברכה. ושואלים: למימרא [האם נאמר] שישראל אף על גב [אף על פי] שלא שמע כולה [את כל] הברכה עונה אמן? וכי [וכאשר] הוא לא שמע היכי נפיק [איך יצא] ידי חובתו?

אמר חייא בר רב: אין מדובר כאן ברוצה לצאת ידי חובה, אלא במי שלא אכל עמהם ובא לענות אמן, וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשלא אכל עמהן. ומסופר אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו]: ברי [בני], חטוף ובריך [וברך], כלומר, כשיש לך הזדמנות לברך — מהר לנצל אותה. וכן אמר רב הונא לרבה בריה [בנו] חטוף ובריך.

ושואלים: למימרא [האם נאמר] שהמברך עדיף ממאן דעני [ממי שעונה] "אמן"? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יוסי אומר: גדול שכרו של העונה "אמן" יותר מן השכר של המברך.

אמר ליה [לו] ר' נהוראי השמים (ביטוי של התפעלות, כעין שבועה בקדוש ברוך הוא), כן הוא. ותדע ראיה לדבר — שהרי גוליירין (עוזריהם של אנשי הצבא) יורדין ומתגרין במלחמה ופותחים את הקרב, ואחר כך הגבורים יורדין ומנצחין. וה"אמן" שאחר הברכה משול לאותם גיבורים הבאים למלחמה לאחר הגוליירין, והרי שעניית "אמן" חשובה יותר!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בדבר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד המברך ואחד העונה "אמן" במשמע של ברכה, אלא שממהרין להיות מברך יותר מן העונה "אמן".

בעי מיניה [שאל ממנו] שמואל מרב: מהו הדין לענין לענות "אמן" אחר תינוקות של בית רבן? אמר ליה [לו] ענה לו: אחר הכל עונים "אמן" אם שומעים ברכה מהם, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויים, וברכות אלה לצורך לימוד הם ולא להודאה. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא שלא עידן מפטרייהו [בעת שהם נפטרים] בברכה זו, אבל בעידן מפטרייהו [בעת שהם נפטרים] בברכה זו — עונין אמן אחריה.

ה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שמן שסכים בו את הידים אחר המזון לנקותן מעכב את הברכה אם לא השתמשו בו, אלו דברי ר' זילאי. ר' זיואי אומר: שמן זה אינו מעכב. רב אחא אומר: שמן טוב מעכב את הברכה ויש להמתין עד שיסוכו בו את הידים. ר' זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.

על כך אמר רב נחמן בר יצחק: אנא [אני] לא את זילאי ולא את זיואי ולא את זוהמאי ידענא [יודע אני] אלא מתניתא ידענא [ברייתא יודע אני]. שאמר ר' יהודה אמר רב ואמרי לה [ויש אומרים] כי במתניתא תנא [בברייתא היא שנויה]: נאמר"והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם" (ויקרא כ, כז) ואמרו: "והתקדשתם" אלו מים ראשונים של נטילת ידים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים שלאחר המזון, "כי קדוש" — זה רמז לשמן שסכים בו את הידים, "אני ה' אלהיכם" — זו ברכה.

הדרן עלך אלו דברים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).