כל כהן בעל מום שנכנס לפנים מן המזבח לוקה אפי' במום עובר ואם עבד חלל ולוקה אף על העבודה אלא שאינו במיתה ואינו ראוי לשום עבודה אלא לתלע בעצים ר"ל לבדוק אם יש בהם תולעת שכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה:
במקדש ראשון היה פתח הדביר באמצע הכותל של אמה טרקסין והפרכת לפנים הימנה והבדים היו מתארכים מן הארון עד הפרכת והוא שנאמר ויאריכו [הבדים ויראו] ראשי הבדים ולא היו דוחקים כל כך בפרכת עד שיהו ראשי הבדים קורעים בפרכת ויראו ראשיהן מן ההיכל דרך הקרעים שהרי כתי' ולא יראו החוצה אלא דוחקים היו בפרוכת עד שמקום ראשיהן עושה בליטה בפרוכת עד שהיה אדם מכיר מבחוץ מצד הבליטות שהן הן ראשי הבדים כעין דדי אשה שניכר מקומם על בגדיה מצד הבליטה הדה הוא דכתי' צרור המור דודי לי בין שדי ילין:
זה שנאמר בתורה ולא יבאו לראות כבלע את הקודש במסכ' סנהדרין פרשנוהו כעין אזהרה לגונב כלי שרת שהקנאין פוגעין בו ומ"מ עקר ענינו היה אזהרה ללוים במדבר שבשעה שהיו המחנות נוסעים וצריכים לפירוק מה שבתוך המשכן שלא יכנסו הלוים למשכן בשעת הפירוק עד שיכסו הכהנים את הכלים לנרתק שלהם כמה שנ' בסדר מדבר סיני ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו (עליו) בגד כליל תכלת וכו' ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת וכו' ולקחו בגד תכלת וכסו את מנורת המאור וכו' ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וכו' ולקחו את כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש [וכו'] וכסו אותם וכו' ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן וכו' וכלה אהרן ובניו לכסות וכו' ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת וכו' ומ"מ דבר זה לא היה לו מקום אלא במדבר שהיו ישראל כעין ארוסה אבל משנבנה בית המקדש ראשון ונתפרסמה החיבה ר"ל שמלאה הארץ דעה את ד' והיתה להם חכמה יתירה והיו משיגים מכבודו ית' מה שבטבע בני אדם להשיגו בשעה שהיו עולים לרגל היו גוללים להם הפרוכת שלפני הדביר כדי לראות בפנים הארון והכרובים ויתבוננו בהם מה שהוא תכלית שכל האנושי והתאחדותו למושכלו וזה רמזו באמרם ומראים להם את הכרובים מעורין זה בזה ר"ל דבקים זה בזה כשאר בני אדם הנצמדים יד ליד זה בצד זה שכך היו הכרובים עומדים לרוחב הדביר זה לצד ימין וזה לצד שמאל וכנפיהם פרושות ומתדבקות כנף הימני של זה לכנף השמאלי של זה וכל כנף שיעור פרישתו חמש אמות ונמצאו ארבעה כנפים מחזיקות עשרים אמה שהוא רוחב הדביר וגוף הכרובים ופניהם עומדים בנס והפנים מצודדים מעט זה כנגד זה עד שנראים ומביטים זה לזה כדכתיב ופניהם איש אל אחיו ונמצאו דבקים זה בזה בחבור הכנפים ומביטים זה בזה והמשילם לזכר ונקבה להודיע שהרמוז בהם והוא מציאות הנפרדים שהיו כופרים האומות הקדומות והם מקבלים שפע זה מזה וכל אחד גבוה מחבירו במדרגת מעלה וכולם מושפעים ועליהם עלת העלות בורא הכל יתברך:
שמא תאמר והלא במקדש ראשון לא היו שם פרכת שהרי כותל היה מפסיק בין דביר להיכל והוא הקרוי אמה טרקסין וא"ת שבבית שני היה שהיו שם שתי פרכות האמורות במשנתנו הרי לא היו שם כרובים תדע שאף בבית ראשון היו שם פרכות בהיכל ובאולם כנגד הפתחים ואע"פ ששערים של עץ היו שם מ"מ לא היו נועלים אותם ביום ופורסים הפרוכת לפניהם על הדרך שאמרו בבית שני ששלש עשרה פרכות היו של שבעה על שבעה שערי עזרה שפירשנו בפרק ראשון י"ט א' ואחד בפתח האולם ושתים לפני קדש הקדשים ושנים כנגדן בעליה ר"ל בין עליית ההיכל לעליית בית קדשי הקדשים וכשם שהיו פרכות בבית שני כך בבית ראשון ועליהן הוא אומר שהיו גוללים אותם אבל במקדש שני לא היו נוהגים כן ולא מצד העדר הכרובים שמ"מ מצויירין היו שם במיני סמנין אלא שהרי נתקלקלו הדורות וחזרו להם בחסרון חכמה ולא היו מקילים בכך:
המשנה השניה והכוונה בה בביאור החלק השני והשלישי והרביעי על סדר העבודות והוא שאמר נטל את הדם ממי שהוא ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה לא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל אמר הר"ם נכנס למקום שנכנס בקטורת בין בדי הארון והיה מזה מן הדם לפני הארון כמו שאמר ית' על הכפרת לפני הכפרת כמצליף כמי שמכה בשוט והיה מחזיר פעמים על האחת כדי שלא יטעה במנין והיה מונה ההזאה הראשונה מכלל שבע של מטה והשם ית' אמר והזה באצבעו והיא ההזאה הראשונה ואחר כך מזה מן הדם באצבעו שבע פעמים כך באה הקבלה ובאלו היא העקר הביאו לו את השעיר שחטו וקבל במזרק את דמו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה ויצא והניחו על כן השני שהיה בהיכל ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד נטל דם הפר והניח דם השעיר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלת ושבע למטה לא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלן ושבע למטן לא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה ערה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בתוך הרקם ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו זה מזבח הזהב היה שופך דם הפר במזרק שהיה בו דם השעיר ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו הדמים עירוב יפה והדבר כלו מבואר התחיל מחטא ויורד מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית מקום שהוא מתחיל בחטאת על המזבח החיצון שם הוא גומר על מזבח הפנימי ר' אליעזר אומר במקומו היה עומד ומחטא ועל כלן הוא נותן מלמטן למעלן חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן היה מזה על קרן שלפניו מלמעלן למטן כדי שלא יזה מן הדם על בגדיו ואין הלכה כר' אליעזר הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונשכרים לגננים לזבל ומועלין בהם טהרו של מזבח הוא המקום המגולה ממנו והוא כי קטורת של כל יום היה במזבח הזהב כמו שאמר ית' והקטיר עליו אהרן קטורת סמים וכל יום היה מוציא ממנו מותר הגחלים והדשן כמו שביארנו והיה נזהר שיזה הדם על מקום שלא יהיה בו דשן ולא גחלים אלא עצם המזבח מגולה ואמר ושל מזבח החיצון רוצה בו הדמים הניתנים על מזבח החיצון שיריהם היו נותנין על יסוד דרומי ועוד יתבאר לך ענין המעילה במקומו:
אמר המאירי נטל את הדם ר"ל אחר שיצא מקדשי הקדשים ממעשה הקטרת ויצא לו להיכל והתפלל שם אותה תפלה קצרה שביארנו חזר לו להיכל ונטל את הדם של פר שהניח ברובד העזרה ביד הממרס על הדרך שביארנו בפרק קלפי והולך עם אותו הדם למקום שנכנס שם עם הקטרת ר"ל לפני לפנים ועמד במקום שעמד שם בשעת הקטרת ר"ל בין הבדים והזה שם מדם הפר שמונה הזאות ובבית שני שלא היה לא ארון ולא בדים מזה במקום שהיה שם בין הבדים בבית ראשון ואמר על אותם שמונה הזאות שאחת מהן היתה למעלה ושבע למטה וטעם שמונה הזאות משום דכתיב והזה (מדם הפר) [באצבעו] על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים ולמדו בה מפי השמועה שזה שכתיב בה והזה (מדם הפר) היא הזאה אחת לבד השבע שהוזכרו אחריה ואותה הראשונה שנאמר בה על פני הכפורת פירושה למעלה מאמצעיתה של כפורת כנגד חדה העליון והשבע שנאמר בהן לפני הכפורת עניינם למטה מאמצעה שהוא כנגד חדה התחתון ולא היה מתכוין להזות לא למעלה בראשונה ולא למטה בשבע שאחריה אלא כמצליף ופי' בגמ' כמנגדנא כלומר כזה שמלקה את חבירו ופי' הענין שלא היה מכוין שיהא הדם נוגע בכפרת לא בחדה העליון בהזאה ראשונה ולא בחדה התחתון בשבע שאחריה אלא נותן אצבעו הטבול בדם כנגד עובי הכפרת וכשרוצה להזות הזאה של מעלה מצדד ידו למטה כאדם הרוצה להשליך או להכות מלמטה למעלה שמשפיל את ידו בצד הארץ וזורק למעלה עד שהדם עולה למעלה באויר שכנגד חדה העליון של כפורת ומשם נופל לארץ וכשרוצה להזות שבע של מטה מגביה ידו למעלה כאדם הרוצה לזרוק או להכות מלמעלה למטה ואם נגע בכפורת נגע אלא שאינו מכוין לכך וזהו כמנגדנא והוא שאמרו בגמ' מאי כמצליף מחוי רב יהודא כמנגדנא ונאמר אחריו תנא כשמזה אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עוביה של כפורת וכשמזה למעלה מצדד ידו למטה וכשמזה למטה מצדד ידו למעלה כלומר שזה שפירשנו בכמנגדנא לאו דוקא שיכה בדם על הכפורת אלא לא נתדמה למנגדנא אלא לענין הגבהת היד בהכאה שמלמעלה למטה או השפלתו בהכאה שממטה למעלה ויש לפרש כמצליף כמנגדנא כלומר שאינו מכוין להכות במקום ידוע אלא באיזה מקום שיזדמן לו ובא ללמד אחריה שאינו נוגע בכפורת אלא שאף כנגד האויר של עובי הכפורת אינו מכוין בראשונה כנגד חדה העליון ממש ולא בשבע כנגד חדה התחתון ממש אלא כמלקה זה שמגביה היד ומכה ואינו מכוין באיזה מקום אלא כמו שיארע לו אלא שבעליונה אם עברה למעלה מן הכפורת או אם ירדו השבע למטה מן הכפורת אין בכך כלום:
ואמר אח"כ על ההזאות שהוא מונה את כלם כדי שלא יוסיף ולא יגרע וכן שכל פעם ופעם מונה את הראשונה ר"ל העליונה לעצמה כדי שלא לכללה עם שבע הזאות וישלים התחתונות בשישית מצד שאינו זוכר אלא השבע הכתובות בהדיא ומתוך כך כשמזה את העליונה אומר אחת וכשמתחיל במנין התחתונות אומר בהזאה ראשונה של אותן שבע ויראה מ"מ שאין המנין מעכב אלא כל שהשלים הזאותיו אף בלא מנין יצא ואע"פ שבסוגית הגמרא יראה שלא יצא שהרי לא נחלקו אלא במנין העליונה עם האחרות הא מנין כל אחת בעצמו ראוי לומר שיעכב אפשר שדרך סוגיא נאמרה:
ונשוב לדברינו והוא שאח"כ יוצא מבית קדשי הקדשים ומניח את המזרק עם דם הפר הנשאר בתוכו על כן זהב שבהיכל והוא מקום אחד מוכן ליתן בו את המזרק:
הביאו לו את השעיר פי' לא שהביאוהו לו בהיכל אלא הוא יוצא מן ההיכל ובא לו לעזרה ומביאין שם את השעיר לפניו ושוחטו קודם שיזה מדם הפר על הפרכת שבהיכל המבדלת בין קדש לקדש הקדשים מפני שצריך שיזה מדם השעיר לפני לפנים קודם שיזה מדם הפר על הפרכת שבהיכל ומתוך כך שוחט את השעיר ומקבל את דמו ואינו צריך לו כהן אחר למרק שחיטה על ידו כמו שאמרו בתמיד שהשעיר מתוך דקותו אינו צריך בו לכך ובשחיטת הפר מיהא אע"פ שלא הוזכר שם יראה שצריך היה לכך או שמא בכולם כן והוזכרה בתמיד והוא הדין לאחרים:
ונשוב לעניינינו והוא ששחטו וקבל את דמו במזרק ונכנס עמו לפני לפנים ונכנס למקום שנכנס בו עם דם הפר ומזה שמנה הזאות אחת למעלה ושבע למטה ומונה אחת אחת ואחת וכו' הכל כענין דם הפר שוה בשוה ויוצא לו בהיכל ומניח המזרק עם דם השעיר הנשאר בתוכו על כן שני שבהיכל ור' יהודא אומר שלא היה שם אלא כן אחד והיה נוטל אותו של דם הפר ומניח שם אותו של דם שעיר מפני שאם היה מניח שני המזרקים כשיבוא ליטול את האחד טועה ומחליף ראוי בשאינו ראוי אלא נוטל את הראוי לו עכשיו ומניח את חבירו וכשנטל דם הפר הזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון והוא המבדיל בין ההיכל לדביר ומזה מבחוץ ר"ל מצד חיצון של פרוכת הרואה את ההיכל אחת למעלה מאמצע הפרוכת ושבע למטה מן האמצע ולא היה מתכוין להזות אלא כמצליף וכן מונה את העליונה עם כולן הכל כראשונות שוה בשוה ואח"כ נוטל את של דם השעיר ומניח את של דם הפר על הכן ומזה מאותו של שעיר על הפרכת באותו דרך בעצמו שוה בשוה ונמצאו עכשיו ל"ב הזאות י"ו של דם הפר וי"ו של דם השעיר ואחר כך נטל שני המזרקים עירב דם הפר לתוך דם השעיר שכך אמרו מערבין לקרנות כלומר כשבא להזות על הקרנות וכדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר וכו' ואח"כ חזר ונטל את כל הדם המעורב מאותו המזרק של דם השעיר ונתנו לאותו של דם הפר שהוא עכשיו ריקן כדי שיתערבו יפה אלא שבזו אם לא חזר לערבו לא עכב:
ויצא לו מצד הפרוכת מאותו אויר שבין הפרוכת למזבח הזהב ומתקרב לצד חיצון של מזבח הזהב הרואה את ההיכל ועומד לו באותו צד חיצון של אותו מזבח ומזה מאותו דם המעורב על ארבע קרנותיו והתחיל מחטא ויורד ופי' מחטא מזה כדכתי' וחטאת (את אהרן) [על המזבח] ויורד פירושו שמקיף אותו ברגליו כשנעתק מקרן לקרן אע"פ שממקום אחד היה יכול להזות על כולם שהרי כולו לא היה אלא אמה כשיעור קרן אחת מקרנותיו של חיצון ועכשיו בא לבאר מאיזה קרן הוא מתחיל ואמר שהוא מתחיל בקרן מזרחי' צפונית מפני שמשנה זו שנוייה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה אלא פרוכת אחת ופתחה לצפון לימין הנכנס וכשהוא חוזר מן הפתח למזבח הזהב הוא פוגע תחלה בצפונית מערבית ואינו יכול להתחיל שם שצריך הוא לעמוד מחוץ למזבח שישאר כל המזבח בפנים והוא בחוץ מדכתיב ויצא מן המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח ומתוך כך הולך עד מזרחית צפונית שבו ומתחיל שם ועומד פניו נגד חדו של קרן ימינו לצד מערב ושמאלו לצד מזרח ואח"כ חוזר לו לצד ימינו לקרן צפוני מערבי פניו כנגד חדו של קרן ימינו לצד דרום ושמאלו לצפון ואח"כ הולך מצד ימינו לקרן מערבי דרומי פניו כנגד חודו של קרן ימינו למזרח ושמאלו למערב ואח"כ הולך לו לצד ימינו לקרן דרומי מזרחי מקום שמתחיל בחטאת ר"ל בהזאה על מזבח החיצון בכל אותן חטאות חיצונות שטעונים ארבע מתנות שם הוא גומר על המזבח הפנימי וזהו קרן דרומי מזרחי שהכבש היה בדרום והוא פונה לצד ימינו לקרן מזרחית דרומית ור' אליעזר אומר במקומו עומד ומחטא ר"ל מזה כלומר ואינו צריך להקפת רגל הואיל והוא קטן כל כך אלא אחר שהתחיל בצפוני מזרחי מושך ידו לצפוני מערבי וממנו למערבי דרומי וממנו לדרומי מזרחי ואינו צריך הקפת רגל והלכה כר' אליעזר אלא שגדולי המחברים פסקו בפירושי המשנה כתנא קמא:
ובענין התחלת הקרנות מיהא כבר פירשנו שהיא שנויה לדעת ר' יוסי הגלילי אבל לרבנן מן הדרום היה יוצא לימין היוצא ופוגע בקרן מערבי דרומי תחלה ומתוך שהוא צריך לעמוד חוץ למזבח הולך לו לקרן דרומית מזרחית ומתחיל שם וחוזר משם למערבית דרומית ואע"פ שאינו דרך ימין ופי' הטעם בגמ' מפני שפוגע בו תחלה והיה מן הדין להתחיל שם משום דאין מעבירין על המצות ודיו שנדחהו מראשון לשני ומשם לצפונית מערבית ומשם לצפונית מזרחית מקום שהתחלנו בו לדעת ראשון שם אנו גומרין לדעת שניה ואני תמה על גדולי המחברים שפסקו כדעת ראשון ועל כל פנים היא שנויה לדעת ר' יוסי שאין הלכה כמותו:
ומה שאמר אח"כ שעל כלן הוא נותן מלמטה למעלה לדעת ר' אליעזר שלא הצריך הקפה ברגל אלא ביד ונמצא ששלש הזאות שבשלש קרנות נעשית ברחוק אמה ואמר שבכל אותן שלש הקרנות מזה מלמטה למעלה כלומר שמשפיל ידו וזורק כלפי מעלה ואינו חושש שיפול דמו דרך זרועותיו ויתלכלכו בגדיו חוץ מזו שהוא עומד שם לפני הקרן וקרוב לו ביותר והוא צפוני מזרחי לדעת ראשון או דרומי מזרחי לדעת שני שנותן בו מלמעלה למטה שאלו היה משפיל זרועו וזורק כלפי מעלה הדם נופל על זרועו ובגדיו מתלכלכים ואני תמה על גדולי המחברים שפסקו שמקיף הוא ברגל ואם זה הפרישו בין שלש לרביעית ואחר שהוא מסבב ברגל מה הפרש בין זו לזו והרי כלן סמוכות לו ועוד כתבו שבין מזבח למנורה היה עומד והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מן המזבח ולחוץ אלא שזו אפשר שהם מכוונים לומר כנגד אויר שבין מזבח למנורה וכדעת חכמים שמצד הדרום היה יוצא אלא שהוכפלה תמיהתנו אחר שכן היאך פסקו שמצפונית מערבית הוא מתחיל:
ואמר אח"כ שהיה מזה על טהרו של אותו מזבח שבע פעמים וטהרו של מזבח פי' בגמ' נ"ט א' מקום מגולה שבו והוא שמזה על גגו וחותה הגחלים והאפר שהיה בו מקטורת הנעשה בשעת התמיד ומגלה את קרקע המזבח ואחר שנתגלה מזה על אותו מקום הגלוי שבע פעמים ונמצאו בין כולם ארבעים ושלש הזאות וכלן פי' בגמ' זבחים צ"ג ב' שצריך לטבול בכל אחת מהן אצבעו בדם ולא שיזה מהטבלה אחת שבע פעמים והזאות אלו שביארנו עליהם שמזה אותן על המזבח פי' בגמ' נ"ט א' שממקום שסיים הזאות של קרנות נותן אלו השבע וא"כ לדעת משנתינו השנויה על דעת ר' יוסי נשלמו ההזאות בדרומי מזרחי ומתוך כך נותנן בדרום ולדעת רבנן שסיומן בצפון בצפונית מזרחית נותנן בצפון:
ואח"כ יוצא עם המזרק ששירי הדם בתוכו חוץ להיכל למזבח החיצון ושופך שירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון אחר שבאותו רוח הוא פוגע תחלה אבל שירי הדם שבמזבח החיצון בחטאות החיצונות שטעונות ארבע מתנות היה שופכן ליסוד הדרומי מפני ששם גמרו מתנותיו שהכבש היה בדרום והיה צריך לפנות דרך ימין ומתחיל בקרן מזרחית דרומית ומסיים במערבית דרומית:
אלו ואלו ר"ל בין שירי הדם של חטאות פנימיות שהן נשפכות ליסוד מערבי בין של חיצונות שנשפכות ליסוד דרומי כולן נשפכות ומתקבצות במקום אחד באמה שתחת העזרה וחלולה עד נחל קדרון והוא נחל שלא היה שם מים שהיה חוץ לירושלים ויוצאין הדמים לשם והיו מוכרים אותם לגננים לזבל והדמים להקדש ונתחללה קדושת הדם עליהם ומי שנהנה מהם בלא דמים מעל ומ"מ דוקא מעילה מדברי סופרים שמן התורה אין מעילה בדמים לפיכך אינו מביא קרבן מעילה ולא מוסיף חומש אלא שמשלם קרן מדרבנן ואני תמה על גדולי המחברים שכתבו בה מעילה סתם אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
