ברכות נב ע"א

ברכות נב ע"א - Steinsaltz

and this Tosefta is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said, with regard to the Divine Voice that emerged and proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer in the case of the oven of akhnai (Bava Metzia 59b), that one disregards a Heavenly Voice. Just as he disregarded the Divine Voice in his dispute with Rabbi Eliezer, so too, one disregards the Divine Voice that proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.

As to the substance of these statements, the Gemara asks: Do Beit Shammai hold that the blessing over the day takes precedence? Wasn’t it taught in a baraita: One who enters his house at the conclusion of Shabbat recites a blessing over the wine, then over the candle, then over the spices, and recites havdala thereafter? And if he has only one cup of wine, he leaves it for after the last Shabbat meal and arranges all of the blessings: Grace after Meals, the blessings of havdala and the blessing over wine together thereafter. Evidently, the blessing over wine precedes the primary havdala blessing.

The Gemara asks: And this baraita, from where is it ascertained that it is in accordance with the opinion of Beit Shammai? Perhaps it is in accordance with the opinion of Beit Hillel. Beit Shammai’s opinion cannot be challenged with an unattributed baraita.

The Gemara responds: It cannot enter your mind that this baraita is in accordance with the opinion of Beit Hillel, as it was taught at the beginning of the baraita: Light and spices thereafter. And who, did you hear, adopts that reasoning? Beit Shammai. As it was taught in a Tosefta that Rabbi Yehuda said: Beit Shammai and Beit Hillel did not dispute that Grace after Meals is recited first and that havdala is recited last. With regard to what did they disagree? With regard to the blessings recited in the middle of havdala, the blessings over the light and over the spices. Beit Shammai say: Light and spices thereafter; and Beit Hillel say: Spices and light thereafter. Therefore, the baraita, where it is taught that the blessing over the candle precedes the blessing over the spices, must be according to Beit Shammai and it says that wine precedes havdala.

The Gemara presents another challenge: And from where do you ascertain that this baraita is the opinion of Beit Shammai in accordance with the interpretation of Rabbi Yehuda? Perhaps it is the opinion of Beit Hillel in accordance with the interpretation of Rabbi Meir.

The Gemara responds: It cannot enter your mind that this baraita is the opinion of Beit Hillel in accordance with the interpretation of Rabbi Meir. As it was taught here in the mishna, which like all unattributed mishnayot is in accordance with the opinion of Rabbi Meir: Beit Shammai say: One recites the blessing over the candle, then the Grace after Meals blessing, then the blessing over the spices, and finally the blessing of havdala. And Beit Hillel say: The order is candle, spices, Grace after Meals, and havdala. And there, in the baraita, it was taught: And if he has only one cup of wine, he leaves it for after the last Shabbat meal and arranges all of the blessings: Grace after Meals, the blessings of havdala, and the blessing over wine together thereafter. According to the baraita, all of the blessings follow Grace after Meals. Since the baraita and the mishna do not correspond, conclude from here that the baraita is the opinion of Beit Shammai, in accordance with the interpretation of Rabbi Yehuda.

And, nevertheless, after the Gemara has proven that the baraita corresponds to the opinion of Beit Shammai as interpreted by Rabbi Yehuda, the contradiction between Beit Shammai’s statement in the baraita and their statement in the Tosefta is difficult. The Gemara responds: Beit Shammai hold that the arrival of the day of Shabbat or a Festival is different from the departure of the day. As with regard to the arrival of the day, the more that we can advance it, the better; with regard to the departure of the day, the more we postpone it, the better, so that Shabbat should not be like a burden to us. Consequently, although Beit Shammai situate kiddush before the blessing over the wine, they agree that one should recite havdala after the blessing over the wine.

The above discussion referred to Beit Shammai’s opinion with regard to Grace after Meals recited over a cup of wine. The Gemara poses the question: And do Beit Shammai hold that Grace after Meals requires a cup of wine? Didn’t we learn in the mishna: Wine came before the diners after the meal; if only that cup of wine is there, Beit Shammai say: One recites a blessing over the wine and recites a blessing over the food, Grace after Meals, thereafter. What? Is it not that he recites a blessing over the wine and drinks it, leaving Grace after Meals without wine? The Gemara rejects this: No. The mishna means that he recites a blessing over the cup of wine and leaves it to drink from it after Grace after Meals.

The Gemara raises a difficulty: Didn’t the Master say that one who recites a blessing is required to taste? The Gemara answers: Indeed, this refers to a case where he tasted it. The Gemara raises a difficulty: Didn’t the Master say that one who tasted the cup of wine disqualified it and it is no longer suitable to be used for a cup of blessing? The Gemara answers: This does not refer to a case where he drank the wine; but rather, where he tasted it with his hand or poured a bit into another cup and drank from it.

The Gemara raises a difficulty: Didn’t the Master say: A cup of blessing requires a minimum measure of wine? By drinking the wine, doesn’t he diminish the cup from containing its minimum measure? The Gemara answers: This refers to a case where the cup contained more than the required measure of wine.

The Gemara asks: Wasn’t it taught explicitly: If he has only one cup of wine? If there is more than the required measure of wine, he does not have only one cup. The Gemara responds: Indeed, there are not two cups, but there is more than one.

The Gemara raises another difficulty: Didn’t Rabbi Ḥiyya teach in a baraita that Beit Shammai say: He recites a blessing over the wine and drinks it, and recites Grace after Meals thereafter? Evidently, according to Beit Shammai, wine is not required for Grace after Meals. Rather, it must be that two tanna’im hold in accordance with Beit Shammai and differ with regard to their opinion.

We learned in our mishna that Beit Shammai and Beit Hillel disagree over whether the washing of the hands or mixing water with the wine takes precedence. Beit Shammai say: One washes his hands and mixes water with the wine in the cup thereafter, and Beit Hillel say: One mixes water with the wine in the cup and only washes his hands thereafter.

The Sages taught a Tosefta where this issue is discussed in greater detail: Beit Shammai say: One washes his hands and mixes water with the wine in the cup thereafter, as if you say that one mixes water with the wine in the cup first, his hands will remain ritually impure, as the Sages decreed that unwashed hands have second degree ritual impurity status as if they touched something rendered ritually impure by a creeping animal. Consequently, there is room for concern that the liquid that inevitably drips on the outside of the cup might become ritually impure due to his hands, and those liquids will in turn render the cup ritually impure. Consequently, Beit Shammai said that the hands must be washed first in order to prevent that result.

The Gemara asks: If the concern is with regard to ritual impurity to the cup, why mention the liquids on the outside of the cup? Let his hands render the cup ritually impure directly.

The Gemara answers: Hands have second degree ritual impurity status, and there is a general halakhic principle that an object of second degree ritual impurity status cannot confer third degree ritual impurity status upon non-sacred items, as opposed to teruma or consecrated food, except by means of liquids. By rabbinic decree, liquids that come into contact with second degree ritual impurity assume first degree ritual impurity status and, consequently, can render non-sacred items impure.

And Beit Hillel say: One mixes water with the wine in the cup and only washes his hands thereafter, as if you say that one washes his hands first, there is a decree lest the liquid from the outside of the cup that dampened one’s hands will be rendered ritually impure due to the cup which is liable to be impure, and the liquid will in turn render his hands ritually impure.

The Gemara asks: Let the cup render his hands ritually impure directly, without any liquid? The Gemara responds that, according to a general principle in the halakhot of ritual impurity, a vessel does not render a person ritually impure. The cup alone does not render his hands ritually impure.

The Gemara asks: If the back of the cup is ritually impure, let it render the liquids that are within the cup ritually impure? The Gemara answers: Here we are dealing with a vessel that only the outside of which has been rendered ritually impure by liquids by rabbinic law and not by Torah law. In that case, the inside of the cup is pure and the outside is impure. As we learned in a mishna: A vessel whose outer side is rendered ritually impure by liquid, only the outer side of the vessel is impure,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

ומה שהוצרכה להשמיענו שהלכה כבית הלל, הוא משום שברייתא זו מדברי רבי יהושע היא, דאמר [בבבא מציעא נט ב] "אין משגיחין בבת קול" ביחס לקביעת הלכה. ^[1]

מקשה הגמרא על הטעם שאמרו בית שמאי, שברכת קדושת היום קודמת לברכת היין, מפני שעיקר הקידוש הוא בברכת היום: וכי סברי בית שמאי דברכת היום עדיפא? -

והתניא: הנכנס לביתו במוצאי שבת, מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים, ואחר כך אומר ברכת הבדלה. ואם אין לו אלא כוס אחד, ואם יבדיל עליו לא יוכל לברך ברכת המזון בלילה על הכוס, מניחו לאחר המזון, ^[2] ומשלשלן, מסדר את הברכות האלו כולן לאחריו. ואם ברכת היום עדיפה, למה יקדים את ברכת היין לברכת הבדלה.

הגמרא מנסה לפקפק בעצם הקושיא מהברייתא: והא, ברייתא זו, ממאי דבית שמאי היא? דלמא כדעת בית הלל היא, והם אכן סוברים שברכת היין קודמת לברכת היום גם בקידוש?

דוחה הגמרא: לא סלקא דעתך להעמיד את הברייתא כבית הלל, דהרי קתני בה "על המאור" ואחר כך "על הבשמים". ומאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא להקדים ברכת המאור לפני הבשמים? - בית שמאי!

דתניא, אמר רבי יהודה ^[3]: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שלכולי עלמא מברכה בתחלה, ועל הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו - על המאור ועל הבשמים, בית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור" הרי שהברייתא שהקדימה את ברכת המאור לבשמים סוברת כשיטת בית שמאי, ושבה הקושיא למה הקדימה את ברכת היין להבדלה, והרי הבדלה היא ברכת היום.

הגמרא עדיין מפקפקת בקושיא מהברייתא: וממאי דהברייתא הקדימה מאור לבשמים משום שכדעת בית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה, שהעמיד את מחלוקתם עם בית הלל בקדימה בין ברכת המאור והבשמים, דילמא כדעת בית הלל היא ואליבא דרבי מאיר שנקט במשנתנו שלכולי עלמא ברכת המאור קודמת לבשמים [ונחלקו רק בקדימה בין ברכת המזון והבשמים, והקדימה את הבשמים כדעת בית הלל] ולכן הקדימה גם את ברכת היין להבדלה, כדעת בית הלל שקודמת לברכת היום.

דוחה הגמרא: לא סלקא דעתך להעמיד את הברייתא כדעת רבי מאיר בדברי בית הלל, דהרי קתני הכא במתניתין "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה" ונמצא שרבי מאיר סובר שלכולי עלמא אין ברכת המזון בתחילה, ואילו התם בברייתא קתני "אם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו" והיינו כרבי יהודה, שלכולי עלמא ברכת המזון בתחילה, וכיון שבסדר הברכות נקטה הברייתא את ברכת המאור לפני בשמים שמע מינה דבית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה.

וכיון שנדחו האפשריות להעמיד את הברייתא כבית הלל, נמצא כי מכל מקום קשיא סתירה בין המשנה לברייתא בדעת בית שמאי לגבי קדימה בין ברכת היום לברכת היין.

מתרצת הגמרא: קא סברי בית שמאי שאני עיולי יומא [כניסת השבת בקידוש] מאפוקי יומא [יציאת השבת בהבדלה], כי עיולי יומא כמה דמקדמינן ליה עדיף, ולכן בקידוש צריך להקדים את ברכת היום לברכת היין, ^[4] ואילו אפוקי יומא כמה דמאחרינן ליה עדיף, כי היכי דלא להוי השבת נראית עלן כמשוי, ולכן בהבדלה מאחרים את ברכת ההבדלה אחר ברכת היין.

הגמרא מקשה סתירה נוספת בין המשנה לברייתא בדעת בית שמאי: שהרי בברייתא שנינו שאם אין לו אלא כוס אחד, מניחו לאחר המזון, ולכאורה תמוה, וכי סברי בית שמאי ברכת המזון טעונה כוס? - והא במשנתנו תנן: "בא להם יין לאחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס, בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון" מאי לאו כוונת בית שמאי דמברך עילויה ושתי ליה, ומשמע שאין צריך להניחה כדי לברך עליה ברכת המזון, ושלא כדבריהם בברייתא? ^[5]

מתרצת הגמרא: לא, כוונת דברי בית שמאי במשנה היא דמברך עילויה ומנח ליה כדי לברך עליה ברכת המזון.

תמהה הגמרא, איך יתכן שמניח את הכוס לברכת המזון ואינו שותה ממנה כלל, והאמר מר [פסחים קה ב] "המברך ברכת המזון או קידוש על הכוס, צריך שיטעום" כדי שתחשב ברכתו כברכה על הכוס, ^[6] וכל שכן שהמברך עליה ברכת "הגפן" כדי לשתותה צריך לטעום.

מבארת הגמרא: כוונת המתרץ לומר שמניחו לברכת המזון אחר דטעים ליה.

שבה הגמרא ומקשה: אם כן יקשה והאמר מר [שם], טעמו [את כוס היין], פגמו בכך שלא יהיה ראוי לכוס של ברכה. ^[7] ואם כן, כיון שלדעת בית שמאי מברך וטועם, איך יוכל לברך עליו אחר כך ברכת המזון? מתרצת הגמרא: דטעים ליה על ידי שפיכת מעט יין בידיה, ואין פגימה אלא כשטועם בפיו מהכוס עצמה.

ועדיין מקשה הגמרא: והאמר מר [שם], כוס של ברכה צריך שיהיה בה יין כשיעור [רביעית לוג], והא על ידי שפיכת היין מהכוס קא פחית ליה משיעוריה?

מתרצת הגמרא: אין המשנה עוסקת בכוס בעלת שיעור מצומצם, אלא דנפיש ליה טפי משיעוריה, וגם אחר השפיכה נשאר בכוס יין כשיעור הנצרך.

מקשה הגמרא על הנחה זו: והא "אם אין שם אלא אותו כוס" קתני במשנה, ומשמע שלא היה לו יין יותר מהנצרך להבדלה.

מתרצת הגמרא: יין כשיעור תרי כוסות לא הוי, ואולם מחד נפיש ויש בו כדי רוב רביעית נוסף. ^[8]

מקשה הגמרא: והא תני רבי חייא "בית שמאי אומרים מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון", הרי שלדעת בית שמאי אינו צריך להניח את היין לברכת המזון? - אלא, מסיקה הגמרא: תרי תנאי ואליבא דבית שמאי, והיינו שמשנתנו סוברת כתנא ששנה רבי חייא בשמו, שלדעת בית שמאי ברכת המזון אינה טעונה כוס, ואילו התנא ששנה את הברייתא לעיל סבר שלדעת בית שמאי ברכת המזון טעונה כוס.

שנינו במשנה לגבי שתיית היין שהיו נוהגים לשתות לפני הסעודה: בית שמאי אומרים בתחילה נוטלין לידים לסעודה, ואחר כך מוזגין את הכוס ושותים אותו מיד, לפני ברכת המוציא. ובית הלל אומרים: תחילה מוזגין את הכוס, ושותים אותו מיד, לפני נטילת ידים, ואחר כך נוטלין לידים.

תנו רבנן בברייתא המבארת את טעמי המחלוקות במשנתנו: בית שמאי אומרים נוטלין לידים תחילה ואחר כך מוזגין את הכוס, והטעם לכך: משום שאם אתה אומר שיהיו מוזגין את הכוס תחלה, ואחר כך נוטלין את הידים לסעודה, הרי יש לגזור גזרה שמא יטמאו משקין - שישפכו על אחורי הכוס - מחמת ידיו שדינם כ"שניות לטומאה" עד שיטהרם בנטילה, ויחזרו המשקין שנטמאו ויטמאו את אחורי הכוס, ובית שמאי אוסרים להשתמש בסעודה בכוס שאחוריה טמא, [כדלהלן] ולכן חייבו ליטול ידיו לפני שמוזג את הכוס.

מקשה הגמרא: למה חששו רק מחמת המשקין, וליטמו ידים לכוס עצמה?

מתרצת הגמרא: סתם ידים "שניות לטומאה" הן נחשבות, ואין "שני לטומאה" עושה על ידי מגעו "שלישי לטומאה" בחולין, ^[9] אלא על ידי שמטמא משקין, שבהם גזרו רבנן שאפילו אם נגעו המשקים רק ב"שני לטומאה" הם ייעשו "ראשונים לטומאה", ולכן הם עושים את הכוס הנוגעת בהם "שני לטומאה" ^[10] [אך בתרומה ובקדשים יש דרגות טומאה נוספות, ונעשים "שלישי לטומאה" במגע].

ומביאה הגמרא את סיום דברי הברייתא בביאור מחלוקת זו:

ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס ושותים אותה מיד, ואחר כך נוטלין לידים, משום שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, יש לגזור גזרה שמא לא ינגב ידיו היטב, ויטמאו משקין, המים שנשארו בידים אחר הנטילה, מחמת אחורי הכוס, ויחזרו המים, שנעשים "ראשון לטומאה", ויטמאו את הידים, ונמצא שהוא אוכל בידים טמאות, ואילו טעם תקנת נטילת ידים הוא בכדי שיתרגלו לאכול בטהרה, ולא יבואו הכהנים לטמא תרומה. ^[11] [אך לא אסרו להשתמש בכוס שאחוריה טמאים, וכדלהלן].

מקשה הגמרא: למה חששו בית הלל לטומאת הידים רק מחמת המשקין שנשארו בידים, וניטמי הכוס עצמה לידים, ומה הועילו בתקנתם שימזוג קודם נטילה, והרי הוא שותה גם בתוך הסעודה, ולמה לא חששו שמא יטמאו ידיו אז מאחורי הכוס? [ולמה לא יטמאו מהכוס אפילו כאשר נגבם היטב].

מתרצת הגמרא: אין כלי שנטמא מחמת "ולד הטומאה" מטמא אדם אלא אם טימא משקין והם מטמאין את האדם, ובאמצע הסעודה תולין שנגב ידיו היטב, כי אסור לאכול לחם בידים שאינן נגובות לגמרי.

מקשה הגמרא: איך התירו בית הלל לשתות מכוס טמאה? וניטמי הכוס למשקין שבתוכו, וכיון שחוששים לטהרת הידים, ודאי שראוי להזהר בטהרת האוכל עצמו? ^[12]

מתרצת הגמרא: הכא בכלי שנטמאו אחוריו מחמת נגיעה במשקין טמאים עסקינן, דתוכו של הכוס נשאר טהור, ורק גבו טמא.

כמו דתנן [כלים כה ו]: כלי שנטמאו אחוריו מחמת מגע במשקין טמאים, אחוריו [שוליו] טמאים, כי הם ראויים לתשמיש. ^[13]

הערות

^[1] תוס' [ד"ה ורבי] הקשו, הרי רבי יהושע לא אמר כלל זה אלא לגבי מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, שהיו יחיד ורבים, ולכן הלכה כרבים, אך במחלוקת ב"ש וב"ה יתכן שתועיל הבת קול לקבוע את ההלכה. ובתוס' ר"י החסיד והראבי"ה [שו"ת קנה] ביארו שדברי רבי יהושע נסובו גם על הבת קול המוזכרת בעירובין [יג ב] שהלכה כב"ה, ולכן מצינו בחגיגה [כב ב] שרבי יהושע פוסק כב"ש שהיו חריפים יותר. ובחפץ ה' [לבעל האור החיים] פירש בכך גופא את כוונת הגמרא, שכוונת הברייתא להשמיענו שלא בכל מקום אמר רבי יהושע שאין משגיחין בבת קול, אלא כשנחלקו רבים ויחיד, אך במחלוקת ב"ה וב"ש תמיד הלכה כב"ה.

^[2] תוס' [ד"ה מניחו] ביארו שהתירו לו לאכול לפני הבדלה, כדי שיוכל לברך על הכוס, וכמאן דאמר ברכת המזון טעונה כוס. ועוד כתבו, שהאיסור לאכול קודם הבדלה הוא רק כשהוא סבור שיהיה לו כוס למחר, אך כשנראה לו שלא תהיה לו כוס נוספת, אינו צריך להתענות, אלא יאכל תחילה כדי לברך על הכוס, וגם יבדיל עליה. והטור [קפב] כתב, שאם אין לו כוס לבהמ"ז ומצפה שתהיה לו, אין לו לאכול ואפילו עובר זמן סעודה אחת. והקשה המג"א שהרי לא מצינו איסור לאכול אלא קודם הבדלה, אך כשאין לו כוס בהמ"ז אין נאסר לאכול מחמת כך. ובמחצית השקל וראש יוסף תמהו שהרי התירו לו לאכול קודם הבדלה כדי שלא יברך בלי כוס, ומוכח שבהמ"ז בלא כוס חמורה מאכילה קודם הבדלה, ואם באכילה קודם הבדלה צריך להמתין לכוס, כל שכן בבהמ"ז. ובאבן האזל [ברכות ז טו] הביא שהגר"י סרנא ביאר כי מה שמניח את הכוס לבהמ"ז אינו משום שבהמ"ז חמורה מהבדלה, אלא משום שמחמת שהוא צריך את היין לכוס בהמ"ז נחשב הדבר שאין לו יין לכוס הבדלה, ואז מותר לאכול לפני הבדלה [ויתכן עוד, שרק אכילה קודם הבדלה שהאכילה עצמה אסורה, התירוה כשצריך את הכוס לבהמ"ז. אך כשאין לו כוס לבהמ"ז, אין אכילתו אסורה, ופשיטא שיהא מותר לאכול, וראה דברי הגרעק"א על המג"א, ובמחצית השקל רצו ט].

^[3] רבי יהודה חולק על רבי מאיר - שהוא התנא ששנה במשנתנו את מחלוקת ב"ש וב"ה לענין קדימה בין ברכת המזון והבשמים - ואילו רבי יהודה סובר שלא נחלקו בקדימה זו, אלא רק בקדימה בין ברכת המאור והבשמים.

^[4] הט"ז [תרפא א] העיר למה לא נקטה הברייתא לעיל את הטעם של הקדמת כניסת השבת כטעם שלישי לדעת בית שמאי שהקדימו ברכת היום לברכת היין. והגרא"מ הורביץ כתב שאין כוונת הגמרא לבאר רק את טעם האיחור בהבדלה, אך קידוש דינו כשאר מצוות שעדיף להקדימו כפי האפשר, אך אין זה טעם להקדים ברכת היום לפני ברכת היין.

^[5] הראב"ד הקשה למה הקשו מהמשנה לברייתא, והרי מצינו סתירה במשנה עצמה לגבי דין זה, שהרי שנינו בה "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה", והיינו משום שאינו יכול להבדיל על הכוס ולברך אח"כ בהמ"ז בלא כוס. ותירץ שהמשנה עוסקת באופן שסיים סעודת שבת במוצאי שבת, ובאופן זה שחיוב הבדלה וחיוב בהמ"ז עומדים יחד לפניו, לכולי עלמא אינו יכול לדחות את חיוב הכוס של בהמ"ז מפני כוס של הבדלה. והיינו, כי אף שאין חיוב לברך על הכוס - ברכה על כוס שונה מברכה סתם, ולכן נחשב שנדחית מפני חברתה. והרשב"א הביאו, וכתב שאין כוונת המשנה לחייבו לומר כולן על הכוס, אלא אם ירצה, ובאמת אינו חייב להניח הכוס לבהמ"ז, כי גם למ"ד שאינה טעונה כוס יש בכך הידור בהמ"ז, אלא שאינו מחיוב הברכה, ואינו עומד כנגד חיוב כוס של הבדלה. ונקט שברכה על הכוס היא רק הידור, ואין כאן דחית ברכה מפני חברתה.

^[6] דין זה אינו אמור על ברכת הנהנין, אלא על ברכת המצוות או ברכת היום שמברך על הכוס, [ואילו נידון הברייתא רק בהבדלה, שמבדיל על היין ואינו שותהו אלא אחר בהמ"ז, הרי הקושיא היא שצריך לטעום מכוס של הבדלה, אך רש"י נקט שהברייתא עוסקת בבא להם יין בכל השנה, ולדבריו] מסתבר שכוונת הגמרא להקשות שאם מצד ברכת המצוות צריך לשתות, של שכן שאחר ברכת "בורא פרי הגפן" צריך לטעום כדי שלא תחשב ברכתו כברכה לבטלה, וראה מאירי ובנין מרדכי.

^[7] כך פירש רש"י [ד"ה פגמו] וביארו תוס' דהיינו רק שלא יעשה עליו קידוש והבדלה, אך ודאי צריך לברך לפניו, כי אסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ובמקום שאי אפשר יכול לתקנו גם לכוס של ברכה ע"י הוספת מים. ודעת המאירי [פסחים קה ב] שפגמו אפילו לברכת "הגפן" לפניו. ומשמע מדבריהם שהפגימה חלה בעצם היין [ולא רק בכוס], ולכן אינו ראוי לכוס של ברכה, והמאירי סבר שבטל ממעלתו אפילו לברכת הגפן, וגם תוס' לא חייבוהו אלא משום שאסור להינות בלא ברכה, ולכן נקטו שתקנת היין במזיגת מים מועילה לכוס של ברכה [וכן נקט השו"ע לגבי המחזיר יין של כוס פגום לקנקן, שכשר רק משום שקמא קמא בטיל, ובישועות יעקב כתב שרק אינו פוסל, אך נשאר פגום ולא מצטרף לרביעית]. אכן הרמב"ם [שבת כט טז] והרשב"א נקט שאין היין נפגם אלא רק הכוס, כי היין הנשאר בה נחשב כ"שיורי כוסות", ולפגם זה לכאורה לא יועיל תיקון במזיגת מים [ואם רוצה לטעום, ישפוך ממנו לכלי אחר, ולא יעשנו שיריים - ראב"ד ומ"מ שם, ורא"ש סי' ב, וראה ב"י וב"ח קפב]. ולדבריהם יכול להחזיר מהיין לקנקן, אפילו באופן שאינו בטל, כי היין עצמו אינו פגום.

^[8] ע"פ יעב"ץ. והרשב"א הביא בשם הראב"ד שבית הלל חלקו על בית שמאי וסברו כי אף ששופך לידו, דינו כפגום, כיון שכל היין בא לפניו בכוס אחת, וכשנוטל מעט ממנו נחשב כשיורי כוסות. ובב"י העלה מכך שאפילו שפך לכוס אחר, נחשב פגום. אך להלכה פסקו הטור ושו"ע שאין בכך כלום, וסמכו על ביאור הרשב"א שבית הלל נחלקו רק לאסור לשתות מהיין המיועד לבהמ"ז, משום שצריך שהכוס תהיה מלאה ככל האפשר, אך ודאי שאינו נחשב פגום ע"י שפיכה מהכוס לידו או לכלי אחר.

^[9] הריטב"א העיר שהמושג המובא בגמרא "אין שני עושה שלישי" נסוב על אוכל המטמא אוכל, והגמרא נקטה אותו בשיטפא דלישנא, ובאמת עיקר התירוץ הוא שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה [ולא מידים שהן "ולד הטומאה", ולגבי משקין ראה הערה הבאה]. ובראש יוסף תמה, למה הוצרכה הגמרא לומר שאינו עושה שלישי, ותיפוק ליה שאין שני מטמא כלי, אלא ע"י משקין.

^[10] רש"י [ד"ה אחוריו] הקשה איך משקין מטאין כלי, והלא אפילו אם הם נחשבים כ"ראשון לטומאה" הרי אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. וביאר, שחכמים גזרו שמשקין שנעשו ראשון לטומאה יטמאו כלי, כיון שמצינו משקין שהן "אב הטומאה" כגון מעיינות הזב [דהיינו רוקו וכל היוצא מגופו] וחששו שיטעו לטהר גם במגען.

^[11] תוס' [ד"ה גזרה] כתבו שחשש זה שייך רק בשתיה לפני הסעודה שאין אדם מדקדק לנגב ידיו היטב לפניה, אך בתוך הסעודה אין סיבה לחשש, שהרי צריך לנגב ידיו יפה כי האוכל בידים שאינן נגובות כאילו אוכל לחם טמא [סוטה ד ב].

^[12] ע"פ ריטב"א.

^[13] כ"כ הריטב"א בשם הראב"ד, והיינו באופן שיש בהן בית קיבול, כגון רגל של גביע. ועיין בהרחבה בחברותא למסכת כלים, שם.

ואולם שיטת ר' יהושע היא שאמר בענין תנורו של עכנאי (ב"מ נט,ב) לאחר שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כר' אליעזר שנחלק עמו בענין זה: אין משגיחין בבת קול, וכשם שלא השגיח בבת קול להכריע במחלוקת שלו עם ר' אליעזר, כך אין משגיחים בבת קול גם בהכרעה לדברי בית הלל.

א על עצם הדברים שאמרו כאן שואלים וסברי [וכי סבורים] בית שמאי שברכת היום עדיפא [עדיפה] ויש להקדימה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנכנס לביתו במוצאי שבת, מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים, ואחר כך אומר הבדלה. ואם אין לו אלא כוס אחד במשך יום השבת מניחו לאותו כוס לאחר המזון בסעודה האחרונה של שבת ומשלשלן כולן, את כל הברכות, גם ברכת המזון גם ברכות ההבדלה והיין, לאחריו. הרי שבהבדלה מקדימים את היין לפני עיקר הדברים שהוא ההבדלה!

על כך תוהים: והא, ממאי? [וזו, הברייתא, ממה] שלדעת בית שמאי היא? דלמא דעת בית הלל היא, ואין להקשות מברייתא עלומת שם על בית שמאי?!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דקתני [שכן שנינו בברייתא] בתחילה מאור ורק אחר כך בשמים, ומאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא [מי שמעת אותו שיש לו, שהוא מקבל, סברה זו] — בית שמאי, דתניא [שכן שנינו בתוספתא] שאמר ר' יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שבתחלה ועל ההבדלה שהיא בסוף, אלא על מה נחלקו — על המאור ועל הבשמים, איזה מהם יש להקדים באמצע, האם את המאור או את הבשמים. שבית שמאי אומרים שקודם מברך על המאור ורק אחר כך על הבשמים, ובית הלל אומרים שקודם מברך על הבשמים ורק אחר כך על המאור. הרי שברייתא זו ששנינו בה שמברך על היין ואחריו על המאור, הריהי בוודאי כשיטת בית שמאי.

ושוב מקשים: וממאי [וממה, מנין] שהברייתא של בית שמאי היא ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יהודה, דילמא [שמא] שיטת בית הלל היא ואליבא [ועל פי שיטת] ר' מאיר?!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דקתני הכא במתניתין [שכן שנינו כאן במשנתנו], שהיא, ככל סתם משנה, כר' מאיר, שבית שמאי אומרים שסדר הברכות הוא: בתחילה על הנר ואחריו על המזון ואחר כך על הבשמים והבדלה, ובית הלל אומרים שהסדר הוא: נר ובשמים מזון והבדלה, והתם [ושם] בברייתא קתני [שנינו] שאם אין לו אלא כוס יין אחד, הריהו מניחו לאחר המזון, ומשלשלן לברכות כולן ואומרן לאחריו, והרי ששיטת הברייתא היא שהברכות כולן לאחר המזון. ומאחר שדברי הברייתא והמשנה אינם זהים, שמע מינה [למד מכאן] כי הברייתא שיטת בית שמאי היא ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יהודה.

ואולם לאחר שהוכח כי הברייתא מכוונת לדעת בית שמאי כפי שמסרה ר' יהודה, מכל מקום קשיא [קשה] הסתירה בשיטת בית שמאי בברייתא ובתוספתא. ועונים: קא סברי [סבורים הם] בית שמאי כי שאני עיולי יומא מאפוקי יומא [שונה כניסת היום, השבת או החג, מיציאת היום]. שכן עיולי יומא [כניסת היום] כל כמה דמקדמינן ליה, עדיף [שמקדימים אותה, עדיפה], ואילו אפוקי יומא [יציאת היום], כל כמה דמאחרינן ליה, עדיף [שמאחרים אותה, עדיפה], כי היכי [כדי] שלא להוי עלן [יהא עלינו] יום השבת כמשוי, ולכן אף שהקדימו בית שמאי את הקידוש לברכת היין, מודים הם שיש להבדיל אחר ברכת היין.

ב בתוך הדברים דנו בשיטת בית שמאי בברכת המזון על כוס יין. ושואלים: וסברי [וכי סבורים] בית שמאי שברכת המזון טעונה כוס? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אם בא להם למסובים בסעודה יין לאחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס, בית שמאי אומרים שמברך בתחילה על היין ואחר כך מברך על המזון, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שמברך עילויה ושתי ליה [עליו ושותה אותו]? ונמצא שברכת המזון מברך ללא יין! ודוחים: לא, מדובר כאן באופן שמברך עילויה ומנח ליה [עליו ומניח אותו], ושותה ממנו לאחר ברכת המזון.

ומקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם] שהמברך צריך שיטעום! ומשיבים: אמנם מדובר כאן באופן דטעים ליה [שהוא טעם אותו]. ומקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם] שאפילו אם רק טעמו לכוס היין — פגמו מלהיות ראויה לכוס של ברכה! ומשיבים שלא טעם מן היין בשתיה, אלא דטעים ליה בידיה [שטעם אותה בידו] או ששפך מעט מן היין לכלי אחר ושתה ממנו.

ומקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם] שכוס של ברכה צריך שיהיה בו שעור, והא קא פחית ליה משיעוריה [והרי הוא פוחת אותו משעורו]! ומשיבים: דנפיש ליה טפי משיעוריה [שמרובה בו יותר משעורו].

על כך תמהים: והא [והרי] אם אין שם אלא אותו כוס קתני [שנינו] במפורש, ואם מרובה היין מן השיעור, הרי כאן שתי כוסות! ומשיבים: תרי לא הוי ומחד נפיש [שתים אכן אינם ואולם מאחד הוא מרובה].

ומקשים עוד, והא תני [והרי שנה] ר' חייא בברייתא: בית שמאי אומרים שמברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון, וברור מכאן שלדעת בית שמאי אין צורך ביין לברכת המזון! אלא בהכרח יש לומר כי תרי תנאי, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי, ששנים מתלמידי בית שמאי נחלקו בדעותיהם בענין זה, והמקורות השונים מבטאים את שתי הדעות.

ג שנינו במשנה שנחלקו בית שמאי ובית הלל אם יש להקדים נטילת ידים או מזיגת הכוס. שבית שמאי אומרים שבתחילה נוטלים את הידים ואחר כך מוזגים את הכוס, ובית הלל אומרים שבתחילה מוזגים את הכוס ואחר כך נוטלים את הידים.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא בתוספת ביאור, בית שמאי אומרים: בתחילה נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, שאם אתה אומר שמוזגין את הכוס תחלה לפני נטילת ידים, הרי ידיו נשארות טמאות, שעל פי גזרה שגזרו חכמים, ידים שלא רחצו אותן הן שניות לטומאה, כאילו נגעו בדבר שנטמא בשרץ, ואז יש לחשוש שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס שרגיל הוא שאחורי הכוס רטובים מנוזלים שנטפו מהכוס, ומשקין אלה שייטמאו מחמת ידיו, ויחזרו המשקים הללו והם יטמאו את הכוס. ולכן אמרו בית שמאי שיש ליטול ידים תחילה, כדי למנוע אפשרות כעין זו.

ושואלים: אם אמנם יש לחשוש לידים טמאות שעל ידן תיטמא הכוס, מדוע יש להזכיר את המשקין שאחורי הכוס? וליטמו [ושיטמאו] הידים את הכוס במישרין!

ומשיבים: ידים שניות הן לטומאה, וכלל בידינו: שאין שני עושה (מטמא) שלישי בחולין (אך לא בתרומה או בקדשים) אלא על ידי משקין שנגעו בשני ואחר כך נגעו בשלישי שכאשר הם נוגעים בטומאה (ואפילו בשני לטומאה) הריהם נעשים ראשונים לטומאה, ומטמאים את הנוגע בהם.

ואילו בית הלל אומרים שמוזגין בתחילה את הכוס ורק אחר כך נוטלין לידים. וסברתם: שאם אתה אומר שנוטלין לידים תחלה הרי הידים לחות מן המים שמחוץ לכוס, ויתכן שיטמאו המשקין הללו שבידים מחמת הכוס, העלולה להיות טמאה, ואותם משקים יחזרו ויטמאו את הידים.

ושואלים: וניטמי [ושיטמא] הכוס את הידים במישרין, בלא משקים! ומשיבים, שעל פי הכלל בהלכות טומאה שאין כלי מטמא אדם, ולא יתכן אם שתטמא הכוס את ידי האדם.

ושואלים: ואם אחורי הכוס טמאים הם, אם כן וניטמי [ושיטמאו] את המשקין שבתוכו!! ומשיבים: הכא [כאן] בכלי שנטמאו אחוריו בלבד במשקין עסקינן [עוסקים אנו] ולא בטומאה שמדין תורה, שאז תוכו טהור אף שגבו (חלקו החיצוני) טמא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כלי שנטמאו אחוריו במשקין רק אחוריו טמאים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: If the concern is with regard to ritual impurity to the cup, why mention the liquids on the outside of the cup? Let his hands render the cup ritually impure directly.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. עיקר שלו הוא שאמר ר' יהושע בפרק הזהב (ב"מ דף נט) במעשה תנורו של עכנאי לא בשמים היא (דברים ל) כבר נתנה לנו על הר סיני וכו' כבר הזכרנוה לשעבר. ואלו האותאבות (ר"ל הקושיות) שנזכרו בכאן המברך צריך שיטעום וטעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור כולן ענפים יוצאין מן ההיא ברייתא דאקשו מינה כבר והתניא הנכנס לביתו במוצאי שבתות כו' ואיתא מיפרשא בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קה) כי כשהזכירו זו הברייתא לשם אמרינן עלה שמע מינה מהא מתניתא ה' שמע מינה המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וש"מ ברכה טעונה כוס וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור וש"מ המברך צריך שיטעום וש"מ טעמו פגמו:

וניטמו ידים לכוס ידים שניות הן. עיקרה דטומאת ידים גזירה דרבנן היא וכי גזרו בהו רבנן טומאה לתרומה אבל לחולין לא והיא אחת מי"ח דבר שגזרו בו ביום ואיתא מיפרשא בפ' יציאות השבת (שבת דף יג) מאי נינהו י"ח דבר דתנן ואלו פוסלין את התרומה והספר והידים ואמרינן ידים מ"ט גזרו בהו רבנן טומאה מפני שהידים עסקניות הן וזו המשנה בסוף מס' זבים ומדקתני ואלו פוסלין את התרומה מכלל שהידים שניות הן כי השני הוא שפוסל את התרומה על העיקר שכבר הקדמנוהו בתחלת המסכת כי השני עושה שלישי בתרומה ולא בחולין ואיתא בפ"א דמסכת טהרות (צ"ל דתוספת' טהרות) הידים מטמאות אחד בקודש ופוסלות את התרומה ואין ידים לחולין ובגמ' דאין דורשין דבני מערבא (הלכה ה) גרסי' מתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא בודל מן התרומה ולא מחמת משקה גזרו עליהם ויהיו תחלה ק"ו ומה אם טבול יום שהוא דבר תורה אינו אלא פוסל ידים שהן מדבריהם לא כ"ש ד"א כלום גזרו על הידים לא מפני כדי שיהא בודל מן התרומה מתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא בודל מן התרומה ותנן בפרה פ' י"א (משנה ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרי' מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמשנת ידים בפ"ג התמיהו ואמרו לו לר"ע היכן מצינו שהידים תחלה ואמרינן תו והיד מטמאת את חברתה דברי ר' יהושע וחכ"א ידים שניות הן ואין שני עושה שני ולפי זה הטעם אין הידים מטמאין את הכוס אבל המשקין שאחוריו מטמאין מחמת ידים כדתנן במס' פרה (פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה חוץ מטבול יום ובפרק אור לי"ד (פסחים ד' יז) הן אומרין משקין הבאין מחמת ידים ובפרק יציאות השבת (שבת דף יד) אמרי' האוכלין שנטמאו במשקין משקין דמאי אי נימא במשקין מחמת שרץ דאורייתא היא דכתיב (ויקרא י״א:ל״ד) וכל משקה אשר ישתה אלא דנגעו במשקין הבאין מחמת (שרץ) [ידים] וגזרו רבנן על משקין הבאין מחמת ידים משום משקין הבאין מחמת שרץ ובתוספתא טבול יום (פרק א) תניא חומר בידים מטבול יום וכו' ומטמאין את המשקין לעשותן תחלה ולפי שעיקר טומאת ידים מדרבנן היא הוי ספיקה טהור כדתנן במס' טבול יום (פ"ב משנה ב) חומר בטבול יום מבידים שספק טבול יום פוסל את התרומה והידים ספיקן טהור. גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס זה הכוס קאי בטומאת אחוריים כדתנן בפרק חומר בקודש (חגיגה כ) אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה כלומר שאחוריו נטמאו במשקין ואעפ"כ תוכו טהור וכל שהוא בענין הזה הרי הוא מטמא את המשקים והמשקין עוד מטמאים דברים אחרים כדתנן בטהרות בפרק ח' (משנה ז) משקין שנטמאו באחורי כלי מטמאין אחד ופוסלין אחד ובתוספתא כלים [פ"ג] משקין טהורין הנתונין על הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טמאין או בית צביעתו נטמאו משקין וטומאת אחוריים מדרבנן היא כדתניא בתורת כהנים [בפ' שמיני] רבי אומר תדע שאין טומאת משקין לכלים מן התורה [אלא מד"ס שאין טומאה מן התורה] מטמאה את כלי שטף מאחריו שאין תוכו טמא וכלים שנטמאו במשקין תוכו טהור ואין לך טומאת אחוריים אלא במשקין בלבד ובתרומה אבל בקודש הכל טמא דתנן אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה אבל לא לקודש ובפרקא קמא דמס' נדה (דף ז) אמרו דהלכה כר' אליעזר דאמר אחורי כלים שנטמאו במשקין מטמאין את המשקין ואפי' דחולין ואין פוסלין את האוכלין ואפילו דתרומה ולא ילפינן ק"ו מטבול יום כר' יהושע מפני הטעם המפורש לשם כדאמרינן ורבי אליעזר אחורי כלים דרבנן וטבול יום דאורייתא כו' ומאי שנא אחורי כלים דנקט משום דקילי דתנן [כלי] שנטמא במשקין אחוריו טמאין תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורין וזו המשנה בכלים בפכ"ה [משנה ו].

הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו', ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. כלומר: לאחר המזון. וא"ת ודאי מדקתני הנכנס לביתו במוצאי שבתות, לאו ביושב ואוכל בשבת וחשכה עליו קא מיירי, אלא בנכנס לאכול לכתחלה במוצאי שבת קאמר, ואפילו הכי קתני משלשלן כולן לאחר המזון דאלמא מותר לאכול קודם הבדלה, וכיון שכן קשיא לי אמימר דבת טוות (פסחים קז, א) אמאי, תירצו בתוס' דהכא דאין לו אלא כוס אחד שאני משום חביבותא דברכה בכוס ע"כ, ודוקא למ"ד ברכה טעונה כוס, דכיון שכן דוחין את האיסור מפני דוחק ברהמ"ז שיברך בכוס. וראיתי לראב"ד ז"ל דאמימר יודע היה שלמחר יהיה לו יין למזון ולהבדלה, אבל זה בשאינו בטוח שיהיה לו יין למחר ויצטרך למחר לברך בלא יין וכיון שעכשיו יכול לברך שתיהן על הכוס דוחין איסור האכילה קודם הבדלה מפני הכוס לברכת המזון.

לא דמברך ומנח ליה. פירוש: ולאו דלא שתי מיניה כלום קאמר, אלא אמסקנא קא סמיך דאמר דטעים ליה בידיה, אלא דמקשה טעי בה וסבר דמנח ליה לגמרי קאמר.

תרי לא הוו ומחד טפי שיעורא. וא"ת אם כן מה טעמייהו דב"ה. יש לומר כיון דבכוס אחד הביאו אי שקיל מיניה מידי נחשוב אותו פגום וכמו שמברך על שיורי כוסות. הראב"ד ז"ל. ואי נמי יש לומר דמלא בעינן.

תרי תנאי ואליבא דב"ש. וא"ת לר' חייא דתני שותהו דברכה אינה טעונה כוס, קשיא והתנן בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס, דאי לא, למה ליה לברוכי תרוייהו על כוס אחד, יש לומר דמתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשכה, דכיון דאיתנהו לתרתי ברכות קמיה לא מדחינן חדא מיניהו מן הכוס, אבל ברייתא דקתני משלשלן כולן לאחריו כלומר שאוכל קודם שיבדיל דדחינן איסור מפני דחק ברכת המזון שיברך על הכוס, מינה ודאי איכא למשמע דברכה טעונה כוס. הראב"ד ז"ל. ומסתבר לי דמתניתין לאו דוקא כלומר שיהא חייב לברך על כוס אחד מזון והבדלה למ"ד ברכה אינה טעונה כוס, אלא שאם בא לשלשלן כולן על אותו כוס הרשות בידו כיון שאין לו אלא אותו כוס, ולומר דאע"ג דאינו אומר ב' קדושות על כוס אחד כיון דאין לו אלא כוס אחד התירו כדאיתא בריש פרק ערבי פסחים (פסחים קב, ב) ואפילו למ"ד ברכה אינה טעונה כוס מכל מקום יפה לאומרה על הכוס. ותדע לך דאי לא תימא הכי לא הוי שתיק גמ' מלאקשויי רישא דמתניתין אליבא דב"ש, אסיפא דקתני מברך על היין ואח"כ מברך על המזון, ולשני כדשנינן אנן נמי ולוקמא כתנאי.
ולענין פסק הלכה איכא למימר דברכה אינה טעונה כוס, מדבעי מיניה רבינא מרבא בערבי פסחים (קיז, ב) גבי מתניתין דמזגו לו כוס ג' מברך עליו על מזונו שמע מינה ברכה טעונה כוס. א"ל ד' כסי תקנו רבנן כל חד וחד נעבד ביה מצוה. אלמא קסבר רבא ברכה אינה טעונה כוס. וכן כתבה לההיא דרבא רב אלפס ז"ל בהלכות. וגילה לנו הרב ז"ל דההיא דרבא בדוקא איתמר ולא בדחיה בעלמא. והא דאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קה, ב) נמי גבי ברייתא דהנכנס לביתו במוצאי שבת דאייתינן לה הכא בסמוך ש"מ מהא מתניתא תמני, שמע מינה ברכה טעונה כוס וכו'. לא קיימא לן כההיא מתניתא, דמתניתא ודאי אמרה ולן לא ס"ל, אלא כאידך תנא דאמר אין טעונה כוס וכדרבא. והיינו נמי דלא כתבה הרב ז"ל לההיא בהלכות. ומתניתין דהכא דקתני נר ומזון בין לב"ש בין לב"ה לאו ראיה היא כדאמרן בין לדברי הראב"ד ז"ל בין למאי דסבירא לן, ומתניתין נמי דקתני בא להם יין לאחר המזון בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון ובית הלל אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין, דמשמע מינה לכאורה לבית הלל דברכה טעונה כוס. מסתברא דבית הלל לאו דוקא מברך על המזון ואחר כך על היין קאמרי, אלא לאפוקי מדברי בית שמאי דאמרי מברך על היין ואחר כך על המזון, וטעמייהו דבית שמאי איכא למימר משום דכתיב (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה (לעיל ברכות מט, ב) והדר וברכת כיון שבא להם יין ועדיין לא שתה מוטב שישתה כדי שישבע ואחר כך יברך, ובית הלל אומרים אין צריך אלא מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. ותדע לך דאי לא, לידוק מינה לימא שמעת מינה ברכה טעונה כוס כדדייק ואזיל בכל דוכתא, אלא שמע מינה דמיהא ליכא למשמע מינה כלום. והר"ז הלוי פסקה דטעונה כוס ממתניתין דבא להם יין בתוך המזון, ואינה ראיה וכמו שנתבאר.

הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' עד ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. הקשה רבינו נסים ז"ל דהיכי מצי טעים קודם שיבדיל דהא אסור לאכול ואמימר דבת טות ולא רצה לטעום, וליכא למימר דהכא איירי כשהיה יושב ואוכל מבעוד יום ורוצה לברך על המזון שאכל כבר דהא הנכנס קתני ואפי' כשתמצי לומר דמילי מילי קתני ולאו ארישא דהנכנס קאי כדפירש בירושלמי אכתי קשיא דהא בפ' ערבי פסחים דייק מינה טעם מבדיל ואם כדבריך הרי לא טעם כלום משחשיכה. וי"ל דהכא ס"ל ברכה טעונה כוס ומש"ה שרינן ליה לטעום כדי שיברך על הכוס. והראב"ד ז"ל סובר דכי אמרינן אסור לטעום קודם שיבדיל הני מילי למי שהוא בטוח שיבא לו יין למחר אבל אם מסופק הוא בכך אוכל ואינו נמנע והכא נמי כשאינו בטוח שיהא לו כוס אחר וכדי שיברך ברכת המזון בכוס התירו לו האכילה קודם שיבדיל. ומהך בריית' משמע דברהמ"ז טעונה כוס כדדייקינן מינה בסמוך ומשמע אפי' ביחיד מדלא מדכר זימון ונכנס נמי יחיד משמע כן כתבו בתוספות:

לא דמנח ליה. פירוש ולאו דלא שתי מיניה כלום דא"כ למה ליה לברוכי עליה מעיקרא ומה תועלת יש בברכה זו אלא דמנח ליה בידיה וטעים ליה בידיה ואמסקנא סמיך אלא דמקשה לא הוה ידע מאי קאמר ומקשה והאמר מר המברך וכו'. והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור. פירוש וה"ה לשל קידוש והבדלה. דאית ביה טפי. פי' ואע"ג דאית בי' טפי אכתי צריכין למימר דטעים ליה בידיה דאי לא איכא למימר טעמו פגמו אע"ג דאית ביה טפי וזה פשוט:

תרי לא הוו ומחד נפיש שיעורא. קשה לי א"כ מאי טעמייהו דב"ה דפליגי עלייהו במתניתין ואמרי מברך על המזון ואח"כ על היין הא שפיר מצי למעבד כב"ש. וי"ל דס"ל דכיון שבא הכוס לפניו והוא שופך ממנו ושותה אעפ"י שאינו שותה בכוס עצמו הו"ל כשיורי כוסות ופגום הואי. אי נמי משום דבעי מלא כל היכא דאיפשר. ואסיקנא תרי תנאי אליבא דב"ש דר"ח ס"ל אליבייהו ברכה אינה טעונה כוס. וא"ת א"כ תיקשי ליה מתניתין דקתני ב"ש אומרי' נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס דאי לא ליבדיל אכסא מעיקרא וליבריך בלא כוס. י"ל מתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנהו לתרווייהו קמיה לא מידחיא חדא מינייהו ואפי' למ"ד אינה טעונה כוס, הראב"ד ז"ל. ויש מתרצים דמתני' לאו בחיובא קאמר אלא רשות קאמר ולומר שאם רוצה לומר ברכה על הכוס ולשלשלן כולן אחריו הרשות בידו. וקמ"ל נמי מדב"ה דאע"ג דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד בכי הא התירו דמ"מ כל שיש יין לפניו הראוי הוא לברך על הכוס וב"ש פליגי בהא:

ולענין פסק הלכה יש מי שפסק דברכה אינה טעונה כוס ממתניתין דפסחים דבעינן עלה שמעת מינה דברכה טעונה כוס ודחי רבה לא הואיל וד' כסי תקינו רבנן נעביד בכל חד מינייהו חדא מצוה אלמא מדחי לה ש"מ דס"ל דאינה טעונה כוס. ורבינו אלפסי ז"ל הכין קסבר שהוא הביא בעיא דהתם ודיחויא דרבה אלמא כדיחויא ס"ל. ואע"ג דאמרינן התם גבי ברייתא דהנכנס לביתו במ"ש וכו' שמעת מינה ברכה טעונה כוס ולא דחינן מידי מ"מ ברייתא ס"ל הכין ולית הלכתא כותה אלא כדיחויא דרבה כדכתיבנא ומתניתין דהכא דקתני בין לב"ש בין לב"ה נר ומזון וכו' אלמא לתרווייהו טעונה כוס כבר כתיבנא לעיל דלא קשיא אליבא דהלכתא בין לפירוש הראב"ד ז"ל בין לתירוצא אחרינא. ומתניתין נמי דקתני בא להן יין לאחר המזון ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים מברך על המזון אלמא לב"ה צריכה כוס לא תיקשי לך דהתם כיון דאיכא כוס קמיה ולאחר המזון הוא או תוך המזון בכי הא אפילו אליבא דמאן דס"ל אינה טעונה כוס מודה שיש לו לברך עליו על המזון תחלה ואח"כ ישתה דלא קאמר אלא דאינו צריך לטרוח ולחזר עליו כמו בקידוש והבדלה כך אמרו בתוספות וב"ש פליגי בהא אליבא דר' חייא. וקיי"ל כב"ה דאע"ג דאינה טעונה כוס מ"מ כל שיש לפניו יין צריך להשהותו עד ברכת המזון. ויש מתרצים דבהא פליגי ב"ש סברי יותר ראוי שישתה ואח"כ יברך דכתיב ושבעת זו שתיה ואחר שביעה גמורה יש לו לברך וב"ה סברי יכול לברך קודם שישתה דלית להו הך דרשא אבל אי בעי שתה ליה כיון דס"ל ברכה אינה טעונה כוס ע"כ. ובודאי הכין מסתברא דאי ס"ד למידוק מינה ברכה טעונה כוס לידוק מינה בגמ' להדיא דהא לא מישתמיט בשום דוכתא דמצי למידק הכי אלא ש"מ כדכתיבנא. גבי מתניתין דבא להם יין איכא מאן דגריס בתוך המזון וקמיפלגי ב"ש וב"ה בהאיך פלוגתא דכתיבנא והא דנקט ואח"כ מברך על המזון אתי שפיר למאי דשנינן בגמ' דב"ש ס"ל ברכת המזון טעונה כוס דקאמרי אע"ג דטעם ליה בידיה וכו' ואפ"ה יכול לברך עליו אח"כ על המזון ולמאי דאסיקנא כר' חייא דס"ל אליבא דב"ש אינה טעונה ומברך על היין ושותהו קאמר לא צריך למימר ואח"כ מברך אלא משום סיפא דנקטי ב"ה ואח"כ נקט לה נמי הכא וב"ה סברי דאפי' בתוך המזון יש לו לעכבו לברכת המזון אע"ג דס"ל אינה טעונה. ואי גרסינן לאחר המזון אתי שפיר לישנא דאח"כ דקאמרי יכול לשתותו ואח"כ יברך בלא יין. ואיכא מ"ד דאם בא תוך המזון כיון דס"ל ברכה אינה טעונה כוס שותה ואינו נמנע דלא מטרחינן ליה כולי האי:

גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים. פירוש שהידים עשאום שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום הילכך חוזרין המשקין ומטמאין הכוס, ואף על גב דאמרינן בסמוך כלי שנטמא מאחוריו אין תוכו טמא מ"מ חיישי ב"ש שמא יחזרו ניצוצות ויכנסו בפנים בכוס ומהאי טעמא אמרי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. וא"ת והא לאוכלין בעינן שיעור כביצה ולמשקין שיעור רביעית ובאחורי הכלי ליכא רביעית. יש לומר הני מילי מדאורייתא אבל גבי משקין גזור רבנן משום משקה זב וזבה ואפי' בפחות מכשיעור גזרו, וליכא לתרוצי משום דאיכא משקה טופח דכל הכוס והוי חבור מה שבכוס עם מה שבחוץ דא"כ למה להו למימר טעמא משום ניצוצות שיחזרו בפנים תיפוק לי' משום המשקה שיש בו טופח ואפי' תאמר דבלא שיחזרו בפנים קאמר אכתי קשיא היכי אמרי ב"ה לניצוצות לא חיישינן דהא טובא איכא למיחש להכי ועוד דאכתי קשיא מאי דאמרי ב"ה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ובידים ודאי ליכא רביעית אלא ודאי כדפרישית:

ונטמאו ידים לכוס. ולמה לן למיתי מטעם דמשקין. ידים שניות הן ואין שני וכו'. שיטפא דלישנא הוא ולא הוה צריך דודאי כיון דידים שניות אינן מטמאות כלי. וא"ת והאי כוס היכי מיטמו אחוריו במשקין דהא משקין תחלה נינהו ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, לא קשיא דרבנן גזור טומאה למשקין אפילו לטמא כלים משום משקה דזב וזבה כדפרישנא וכן פירש"י ז"ל, וכשמטמא משקין שבתוכו חוזרין להיות שניים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות ראשון כדפרישנא לעיל:

גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס. ויחזרו ויטמאו את הידים וידים מקבלות טומאה ממשקין אע"ג שאינן אב הטומאה:

וניטמא כוס לידים. ולמה לי טעמא דמשקין וכו', וניטמייה למשקין שבתוכו, פירוש ואכתי מאי מתקנת דהרי המשקין שבתוכו טמאין אי חיישת להני וכל מה שישתה בתוך הסעודה הוי טמא. ומשנינן בכלי שנטמא אחוריו במשקין עסקינן דתוכו טהור ולשמא יחזרו ניצוצות בפנים לא חיישי ב"ה וס"ל מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים וב"ש אסרי בכלי שנטמא אחוריו במשקין:

אחוריו טמאין. הראב"ד ז"ל מפרש אחוריו שולי הכוס שראויין לתשמיש ואמר שכן משנת כלים מוכחת. ופירש"י ז"ל דאיירי דוקא בכלי מתכות ולא בכלי חרס דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל. ומשמע הכי דסתם כוס אינו של חרס ובכוס אמרינן דדוקא אחוריו טמאין ולא תוכו:

כל שאדם צריך לברכת המזון והבדלה כגון מי שגמר סעודתו בשבת במנחה עם חשיכה יתבאר דינו למטה במשנה ה', ומ"מ צריכים אנו לבאר כאן שמועה אחת שבאה בסוגיא זו בענין מתוך קצת בלבולים שיש בה אצל רוב מפרשים והיא זו שאמרו הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך זה על היין ועל המאור ועל הבשמים ומבדיל ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשל את הכל, ותחלת הדברים יש לשאול מאחר שאמר הנכנס וכו' במוצאי שבת לא ביושב ואוכל וחשך היום אנו עסוקים וא"כ היאך יטעום קודם הבדלה והם אמרו אסור לאדם שיטעום קודם שיבדיל, וכן אמרו באמימר בת טות כדאיתא בערבי פסחים [ק"ז ע"א] עד שפירשו בתוספות שמתוך שברכה טעונה כוס ואם יבדיל לא יהא לו כוס לברכה התירו לו שיטעום עד שיברך ויבדיל על הכוס הואיל ואינה טעונה כוס, וגדולה ממנה כתבו גדולי המפרשים שלא נאסר אלא למי שבטוח שלמחרתו יהא לו יין וכן היה באמימר אבל מי שאינו בטוח בכך אך כשנאמר אינה טעונה כוס מתירים לו כדי שמ"מ יהא הדבר הדור לו לברך על הכוס, ואין הדברים נראים לי אך לדעת האומר טעונה כוס לדחות החיוב שכבר חל מפני אותו שלא חל, אלא שאנו מפרשים אותו ביושב ואוכל שאין מפסיקים להבדלה ופירושה הנכנס מבערב בכדי שלא גמר סעודתו עד מוצאי שבת, ושמא תאמר א"כ מאי ואם אין לו אלא כוס אחד ואף בכמה כוסות הוא יכול לשלשלן על כוס אחד, פירושה שכל שאין לו אלא כוס אחד הוא צריך לעשות כן מצד שברכה טעונה כוס, ולא בכוס של זמון לבד אלא אף ביחיד שהרי הנכנס ביחיד משמע.
ומתוך שנתברר להם בברייתא זו שב"ש אמרוה הקשו ממנה על מה שאמר ברכת היום עדיפא שהרי הבדלה ברכת היום היא ומאחרים אותה, ותירצו בה שאני עיולי יומא וכו' כלומר שהדין נותן למהר בביאתו ולאחר ביציאתו ומ"מ למדת משמועה שברכה טעונה כוס לדעת ב"ש והוא שהקשו לו מדידיה ממה שאמרו במשנתנו בא להם יין וכו' ועיקר הגרסא בא להם יין בתוך המזון כלומר והוא צריך לשתות ואין לו אלא אותו הכוס מברך על היין ואחר כך מברך על המזון מאי לאו שמברך על היין ושותה ואחר כך מברך על המזון בלא כוס, ותירץ לא דמנח ליה, ודאי היה יכול להקשות א"כ למה מברך אלא דעדיפא מינה אקשי דכל על פנים מאחר שבירך צריך לטעום, ותירץ לו לשתיהן דטעים ליה כלומר שטועם לשתיתו ומניח הנשאר לברכה, והקשה והרי כל לברכת המזון טעמו פגמו כמו שיתבאר באחרון של פסחים, ותירץ שאחר שבירך שופך ממנו לידו או לכוס אחר ושותה ומברך שהיה סבור שלא היה באותו הכוס אלא שיעור מצומצם והוא רביעית, והקשה והא כוס של ברכה צריך שיעור ר"ל שלכל ברכה הן קדוש הן הבדלה הן ברכת המזון וא"כ בציר ליה שיעורו לברכת המזון, ותירץ לו שהיה שם יותר מכשיעור והוא הדין שיהא בו כשני שיעורים, והקשה והא אין שם אלא אותו הכוס קתני וא"כ הרי נמצאו שם שתים ויכול לברך על אחד לשתיתו ועל אחד לברכת המזון, ותירץ דלא הוי תרי אלא דנפיש מחד, ושמא תאמר א"כ היאך נחלקו בה ב"ה במשנתנו לומר משניחו לאחר המזון ומברך על המזון ואחריו על היין, פרשו גדולי המפרשים שמתוך שבא הכוס לפניו ושתה ממנו אף על ידי שפיכה הוה ליה כשיורי כוסות וכן שלא נשאר מלא וכל שאפשר מלא בעינן, וחזר והקשה לו ממשה ששנה ר' חייא בשם ב"ש מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך על המזון ר"ל בלא כוס ותירץ תרי תנאי וכו', ואם תאמר לר' חייא היאך אמרו במשנתנו נר ומזון בשמים והבדלה ולמה ישלשל בו ברכת המזון, זו אינה שאלה שכל שיושב ואוכל וכוס לפניו נוח לו שיברך את כלן הכוס, ולא עוד אלא שאפשר שכונתו לומר שאם רוצה להבדיל ולברך כאחד עושים ואין כאן משום שתי קדושות על כוס אחד כמו שבארנו הטעם בפרק ערבי פסחים זהו ביאור המשנה, וגדולי הרבנים גורסים במשנתנו בא להם יין לאחר המזון, ואין הדברים מתישבים בה כמו שכתבנו בפירושנו:

ולענין פסק בברכת המזון אם טעונה כוס אם לאו בפרק ערבי פסחים במשנת מזגו לו כוס שלישי יראה שאינה טעונה כוס ממה ששאל שם רבינא לרבא שמעת מנה ברכה טעונה כוס וכו' ותירץ לו ארבע כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה, ואף גדולי הפוסקים הביאוה שם, ואע"פ שבאותו הפרק יראה שטעונה כוס ממה שהביאו שם שמועה זו שאם אין לו אלא כוס אחד משלשל את כלן לאחריו ואמרו בה שמעת מנה תמני וחדא מינייהו ברכה טעונה כוס, מ"מ יש לדחות שמאותה ברייתא יוצא לנו כן ולא שתהא הלכה, והוא הענין שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ואע"פ שלי מה שפירשנו במשנתינו בבא להם יין בתוך המזון נראה שב"ה סוברים טעונה כוס, אין כונת ב"ה לומר כן בדוקא אלא שאין צורך לברך על היין תחלה לקיים ואכלת ושבעת וכדעת האומר ושבעת זו שתיה שאף בלא שתיה טעון ברכה, וגם רצה מברך על המזון ואחר כך על היין שאם לא כן היה לו לדקדק ממנה שמעת מינה טעונה כוס, או שמא כל שיש לפניהם יין אף לדעת האומר אינה טעונה כוס הדבר נאה וזהו דעת חכמי התוספות, ואף גדולי המחברים כתבו להדיא שאינה טעונה כוס ורבו החולקים בה ממשנת בא להם יין וכו', וכל אחד מתרץ את השמועות לדעתו, ועיקר מה שאנו בוררים בה לפי הכרעת דעתנו הוא שאין הברכה טעונה כוס לעכוב כלומר שלא יצטרך לחזור אחר כוס של ברכה כדרך שמחזירים על השופר או על הלולב או על הכוס עצמו לקדוש ולהבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס ואם יש לו יין בביתו טעון לברך על הכוס ואם לא עשה כן יצא אבל קדוש והבדלה לא יצא בהם ידי חובה אלא על הכוס, ואם אין לו כוס דיו במה שהבדיל בתפלה ומקדש על הפת כדרך שמקדשין על היין אבל הבדלה אינה על הפת ואם אין לו פת לקדוש אף הוא פוטר עצמו בקדוש של תפלה, ואין נראה לי אלא שמקדש בלא כוס שהרי מצינו קדוש בלא כוס למי שהיה יושב ואוכל וקדש עליו היום כמו שביארנו בפרק זמון:

כוס של ברכה צריך שיעור ושיעורה רביעית יין מזוג ואם טעמו נפגם לברכת המזון לפיכך מי שאין לו אלא כוס אחד ורוצה לשתות הימנו קודם ברכת המזון אם יש שם יותר מכשיעור יברך ב"פ הגפן ויתן ממנו על ידו או בכוס אחד שהרי המברך צריך שיטעום וישתה בכדי שישתייר כשיעור לברכת המזון ואם אין שם אלא כשיעור מניחו לאחר המזון כדי לצאת ידי ברכה טעונה כוס למצוה מן המובחר ואם אין לו אלא כוס אחד והוא פגום אין מברך עליו כמו שיתבאר במקומו, ומ"מ דוקא לברכת המזון והוא הדין לכל ברכת חובה, אבל ב"פ הגפן שהיא ברכת הנהנין גדולי הדורות כתבו שמברך, ולדעתנו אף בב"פ הגפן כן כמו שביארנו באחרון של פסחים:

המשנה השניה והכונה בה ג"כ לבאר סדור ענינים שבסעודה איזה מהם קודם ב"ש אומרים נוטלין לידים וכו' ומשנה זו מתפרשת בכוס הבא לפני סעודה כגון כוס של קדוש בערבי שבתות והוא הדין בשל חול למי שדרכו לשתות קודם המזון, ולא נחלקו על שתיית הכוס שיהא צריך נטילה שהרי כלל גדול אמרו הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, ואין ספק בדבר שאם לא נגעו בן מטעם אחר מוזגין את הכוס תחלה ושותין אותו ואחר כך נוטלין לסעודה, אלא שמשנה זו לענין טומאה וטהרה נאמרה, והוא שידוע מתקנת חכמים שהידים שניות ושהשני עושה שלישי לתרומה אבל לא בחולין ושכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ר"ל טומאת ראשון לעשות שני אף בחולין מטבול יום, ושהכלי מקבל טומאה ממשקה ראשון הואיל ויש משקה שהוא אב הטומאה והוא משקה זב וזבה ר"ל רוקו ומימי רגליו כדי שלא יפרישו בין משקה למשקה אע"פ שאין הכלי מקבל טומאה משאר טומאות אלא מאב הטומאה כמו שידוע שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, ושכל המטמא מגבו כגון כלי שטף אם נטמא מגבו מטומאת סופרים תוכו ומה שבתוכו טהור והקלו בכך לידע שטומאת סופרים היא ולא יהו שורפים עליה תרומה וקדשים והוא שאמרו כלי שנטמא מאחריו במשקה אחוריו טמאים תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים נטמא תוכו נטמא כולו:

ואחוריו פירושו שולי הכלי שראויים לתשמיש כמו שיתבאר במקומו, ועיקר מחלוקת שמאי והלל בכאן בכלי שנטמא מגבו ומטומאת סופרים שלדעת ב"ש אסור להשתמש אע"פ שתוכו טהור ולב"ה מותר:

מעתה לדעת ב"ש כוס זה שאנו עוסקים בו אין בו שום טומאה שהרי אלו היה בה אפילו מטומאת סופרים אסור היה להשתמש בו מפני זה נוטלים לידים כדי לטהרן מטומאה שניה שבהן, שאם אתה אומר מוזגים תחלה ואוחזים את הכוס בידים מסואבו שהרי אין הכוס מקבל טומאה מן הידים הואיל ואינן אב הטומאה שמא ניצוצות של משקין ישארו באחורי הכוס אם מצד ההדחה אם מצד ניצוצות הנתזות מתוכו לאחוריו ויקבלו טומאה מן הידים להיות תחלה וכוס מקבל טומאה ממשקה ראשון ונמצא משתמש בכלי טמא ולב"ה אין אנו קפדים בכך שהרי מותר להשתמש בכלי טמא ונוח לו שימזוג תחלה בידים נגובות מפני שיש תקלה אחרת למי שנוטל תחלה שמאחר שמותר להשתמש בכלי טמא מגבו שמא כלי זה טמא היה מגבו ואם יטול תחלה שמא לא ינגב יפה ויקבלו משקה שבידיו טומאה מן הכוס ויחזרו אותם משקים ויטמאו את הידים ואוכל כל סעודתו בטומאת ידים, לפיכך אוחזו בידים נגובות ונמצא מאכלו בטהרה ולכוסת הבאים תוך סעודה אין לחוש שמן הסתם אינו אוכל עד שינגב יפה יפה, ואם מפני שראשי אצבעותיו טבולים מחמת האוכל, פרשו גדולי הרבנים שאינו קרוי משקה לענין זה אלא אוכל, ועוד צרפו בו טעם אחר בגמ' שימזוג תחלה כדי שתהא נטילה תכופה לסעודה ולא תפסיק השתיה ומטעם זה פירשו רבים בענין נטל ידיו לא יקדש שלא יקדש על היין אלא על הפת כדי שתהא נטילת ידים תכופה לסעודה, וזה שאין אנו נזהרים בכך מפני שלא נאמרה אלא לדידהו שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והיתה השתיה דבר חלוק לעצמו ולפעמים היו שוהין בין השתיה והאכילה, אבל אנו שהקדוש במקום סועדה ממש אף הוא נקרא תכף וכמו שאמרו מים ראשונים מתחילים מן הגדול הואיל ולאלתר מעיילא תכא קמיה ופרשו בה אע"פ שאינו מתחיל בהמוציא ע שיסבו כלם, זה פי' המשנה והלכה כב"ה ולא נתחדש עליה בג' דבר שלא ביארנוהו:

ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. תימא דהא ר' יהושע אמרה למילתיה על פלוגתא דר' אליעזר וחכמים ואנן נמי לא סבירא לן התם כר' אליעזר וכבת קול [אבל הכא גבי] ב"ש וב"ה עבדינן כבת קול ואפשר דר' יהושע נמי מודה בהא, וי"ל מדאמר ר' יהושע בהאי לישנא אין משגיחין בבת קול שנאמר לא בשמים היא משמע דבשום מקום אין לחוש בבת קול, ואנן עבדינן כבת קול כב"ה משום דב"ה רובא והאי דאיצטרך בת קול משום דב"ש מחדדי טפי אבל בת קול דר' אליעזר לא [היה] אלא לכבודו דר' אליעזר ולסתור הפסוק דאחרי רבים להטות:

ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון. הקשה רבינו נסים גאון היאך יכול לאכול קודם הבדלה ואמרי' בפ' ערבי פסחים [דף ק"ז.] אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואמימר בת טוות וכן נמי קשה מתניתין דקתני נר ומזון ובשמים והבדלה ותירץ דאיירי הכא שהוא יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו ולא אכל משחשיכה, והביא ראיה מירושלמי דפרקין [דאמר] היכי עביד היה יושב ואוכל וחשכה לו למ"ש ולא נהירא דהך שינוייא לא שייך אברייתא דלישנא הנכנס לביתו במ"ש] לא משמע הכי וע"ק דדייק מינה בע"פ שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכיון שהבדיל בתפלה אלמא לא היה יושב ואוכל ועוד דדייק מינה בפסחים ש"מ טעם מבדיל ולפי פירושו לא טעם כלום משחשיכה, הילכך נראה לפרש אם אין לו יין בלילה ומצפה למחר שיזדמן לו יין לא יאכל בלילה אלא ימתין עד למחר שיבדיל על הכוס אבל אם יש לו כוס ואינו מצפה שימצא למחר יין יותר טוב שיאכל קודם שיבדיל ויברך ויבדיל על אותו כוס ממה שיבדיל על הכוס ויברך ברכת המזון בלא כוס:

הנכנס לביתו, במוצאי שבת וכו'. מהכא דקדק [תלמודא] בערבי פסחים דברכת המזון טעונה כוס וב"ה וב"ש דמתניתין אית להו נמי הכי, ונראה דאפילו ברכת המזון ביחיד טעונה כוס מדלא מדכר בשום דוכתא זימון אלא ברכת המזון טעונה כוס משמע כל ברכת המזון והנכנס לביתו משמע דהוא יחיד. (מיהו] אינו ראיה כל כך דהנכנס לביתו במ"ש בבעל הבית איירי ויש לו בני בית ויכול לזמן, וראיה מהא דאמרינן בפ' ערבי פסחים אהא דתנן והשלישי אומר עליו ברכת המזון ש"מ ברכת המזון טעונה כוס והתם איירי ביחיד שהרי תקנו ד' כוסות אפילו ליחיד, וה"נ איכא למדחי דהכי קאמר ש"מ ברכה טעונה כוס בג' דאי אינה טעונה כוס אפילו בג' למה תקנו] עליו כוס אחד היה להם לתקן על שיר אחר, ולה"ר יחיאל מפארי"ש נראה שיש להביא ראיה מהך דהכא דאם לא היה צריך יחיד כוס לברכת המזון [יבדילו] על הכוס ויאכל כל אחד לבדו דרשאין לחלק כל זמן שלא התחילו לאכול, ותימא לרשב"ג דאמר לעיל בפ' כיצד מברכין דכל השבעה מינין טעונין ג' ברכות וכיון דברכת המזון טעונה כוס א"כ יצטרך כוס לעולם. וי"ל דלא תקנו כוס אלא לאחר סעודה ולא לאחר שבעת המינין אע"פ שטעונין ג' ברכות:

דמברך [עילויה] ומנח ליה. פי' יברך וישתה ומניח שיעור ברכה לברכת המזון והמקשה שהקשה לו הא אמר מר המברך צריך שיטעום לא הבין דבריו והיה סבור דמנח ליה לגמרי קאמר:

והאמר מר טעמו פגמו. רשב"ם פי' בערבי פסחים [דף ק"ה ע"ב] דהיינו דוקא לכתחילה אבל אם אין לו אלא כוס פגום יקדש עליו. ותימא לפירושו היאך התירו לאכול בלא הבדלה משום קפידא דפגימה כיון דבדיעבד יכול לברך על כוס פגום, ויש מביאין ראיה מן הירושלמי שיכול להכשיר כוס פגום ע"י נתינת מים לתוכו ועל פי זה נהגו להכשירו ג"כ במעט יין ששופכין לתוכו, דגרסי' בירושלמי בפ' ג' שאכלו גבי מתני' דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים וכן נהגינן דיהבין בההוא כסא דקידושא מילתא דר' יונה פליג (דר' יונה] טעים כסא ומתקן ליה אין תימר שהוא מזוג והא תנא השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו אמר רבי יוחנן והוא שלנו בכלי מתכות, ומפרשי' כך שהיה טועם כוס של קידוש ומוזגו למחר ומברך עליו וא"כ בשעת קידוש לא [היה] מוזגו כי אז לא יוכל לשתותו למחר משום סכנה ומשני דלעולם לא פליגא שהיה מוזגו קצת בלילה ומלינו בכלי אחר [שאינו של מתכת] ולמחר מוסיף עליהם מים ומברך עליו, מיהו תימא א"כ הא דאמר אם אין לו אלא כוס אחד משלשלן לאחר המזון למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים ויכשירנו לברכת המזון, וי"ל דמיירי שכבר היה מזוג כדינו ואם היה משים בו מים יותר לא היה ראוי לשתיה ודוחק, וההיא דירושלמי יש לדחות שהיה טועם כוס של קידוש בכלי אחר ומוזגו למחר להשלימו לכשיעור:

תרי לא הוו ונפיש מחד. וא"ת א"כ מאי טעמייהו דב"ה. וי"ל כיון דבכוס אחד הביאו ואישקיל מיניה מידי נראה דמברך על שיורי כוסות. א"נ י"ל דמלא בעינן:

שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס. ואע"פ שאין בהם רביעית משקין מיטמאין ומטמאין בכל שהוא כדאמרי' בפ"ק דפסחים [דף י"ד ע"א) הב"ע דאיכא משקין בהדי בשר דקא מיטמא בשר מחמת משקין, פירוש שהבשר מלוחלח במשקין ומסתמא אין בהם רביעית ומטמא לבשר ואמרינן נמי התם [דף י"ג] גבי משקה בית מטבחיא דכן ומים נמי לא אמרן אלא [דהוו] רביעית וכו' אבל אין בהם רביעית טמאים, ותימא הא אמרינן בפ' דם הנדה דמעת עינו ודם מגפתו וחלב אשה, מיטמאין טומאת משקין ברביעית ודריש התם מקרא דמיקרי משקין ואפי"ה הם צריכין רביעית, וי"ל דקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומדאורייתא לא הוו משקין ורבנן הוא דגזור עלייהו הילכך הצריכו רביעית אע"פ שהוא משקה גמור כיון שלא בא לו מדבר אחר אלא מיניה לא גזרו עליו טומאה אלא כמו משקין מדרבנן דהוא ברביעית:

ב"ה אומרין מוזגין את הכוס. ולא גזרינן שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים דמשקין שאחורי הכלי לא שכיחי:

גזרה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס. בתוך הסעודה ליכא למגזר להם שאדם מנגב ידיו יפה בשעת אכילה כדאמרינן [סוטה דף ד' ע"ב] כל האוכל לחם בלא ניגוב וכו' אבל בשתיה אין מדקדק לנגב ידיו כל כך:

תוס' בד"ה ור"י הוא כו' וא"ת מ"ש בקידוש והבדלה דמברכין קודם על היין ובבה"מ אין מברכין כו' עכ"ל אע"ג דהני טעמי דב"ה שהיין גורם והני תדירן לא שייך לגבי בה"מ מ"מ הני טעמי דב"ש שהיום גורם ליין וכבר קדש כו' לא שייכי נמי כ"כ גבי בה"מ ודו"ק:

בד"ה מניחו עד כו' וי"ל דשאני אמימר שהיה סבר כו' עכ"ל מבואר ברא"ש ע"ש:

פירש"י בד"ה ה"ג דלא כו' תנא דמתני' ותנא דרבי חייא אליבא דב"ש אמרו אין כו' ותנא דמתניתא דלעיל דר"י אליבא דב"ש סבר ברכה כו' כצ"ל דלמאי דקאמר אלא תרי תנאי כו' לא קאי הנך שינויא דחיקי דלעיל ומתני' דהכא נמי סבר לבית שמאי דברכה אין טעונה כוס כתנא דרבי חייא וק"ל:

גמרא ויחזרו ויטמאו את הכוס. עי' בצל"ח שהאריך בישוב דברי הרמב"ם אך מש"כ דסתם ידים מטמאין משקים להיות תחלה. אשתמיטתיה דברי הרמב"ם בהקדמתו למס' ידים הבאתים שם בחדושי פ"ב מ"ב:

[שם וליטמו ידים לכוס כו' ואין שני עושה שלישי בחולין. גם בלא"ה כל ולד הטומאה אינו מטמא כלי אלא משקה (פרה פ"ח מ"ה):

תד"ה ור"י. ובבה"מ א"מ עד לאחר ג' ברכות. ל"ד דעם הטוב והמטיב הוויין ד'] :

גמ' ידים שניות כו'. נ״ב צ"ע מאי אריא דשניות הן. הא אפילו ראשון אינו מטמא את הכוס כדתנן פ"ה דזבים כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה:

בגמרא וסברי ב"ש דברכת היום עדיפא והתניא הנכנס לביתו במ"ש וכו' ויש לדקדק אמאי איצטריך לאקשוי מהך ברייתא דלא פסיקא לן דב"ש היא אלא דאיצטריך לאוכוחי מדקתני מאור ואח"כ בשמים טפי הו"ל לאקשויי בפשיטות ממתניתין גופא דב"ש אדב"ש מדקתני סיפא ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא דהבדלה מאוחר לכולן והיינו משום דאפוקי יומא מאחרינן לה. ועוד דממילא משמע מהך מילתא גופא דברכת היין קודמת אפי' לנר ומזון ובשמים מדלא הזכיר במתניתין ברכת היין כלל דליכא למימר דלא איצטריך דכיון דשמעינן לב"ש דקידוש קודם לברכת היין ה"ה הבדלה הא ליתא דאכתי אליבא דב"ה הו"ל לאשמעינן סדר ברכת היין אע"כ דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דבהבדלה ברכת היין קודמת לכולן. אלא דאפשר דאפ"ה ניחא ליה לאקשויי מברייתא דאיירי בהדיא מברכת היין משא"כ ממתניתין דלא שמעינן לה אלא מדיוקא דלא קתני לה. ועוד נראה דלאלומי הקושיא מייתי מברייתא שהותר לו לאכול קודם שיבדיל כדי שיברך על הכוס ואע"ג דבענין זה משני מסדר הבדלה של כל מ"ש שמקדים היין לכולן והשתא מאחר לה טובא וא"כ נראה שכוס זה לא שייך להבדלה אלא לבה"מ אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דכוס של בה"מ עדיף לן מכוס של הבדלה והיינו משום דכוס של בה"מ תדיר ושל הבדלה אינו תדיר אלמא דלב"ש גופא אלים ליה טובא האי טעמא דתדיר ושאינו תדיר ואם כן מקשה שפיר בקידוש היום נמי הו"ל לאקדומי ברכת היין מה"ט גופא דתדיר ושאינו תדיר כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ומניחו עד לאחר המזון הכא משמע שמותר לטעום וכו' תימא הא אמימר בת טוות וכו' או מחמיר על עצמו היה וכו' עס"ה. ולכאורה יש לדקדק דאפילו בלא הסוגיא דהכא נמי משמע דאמימר מחמיר על עצמו היה דהא בכל דוכתא שאסרו חכמים לאכול כשיש לו לעשות המצוה כגון לענין תפלה בפ"ק דשבת ולענין בדיקת חמץ בפ"ק דפסחים ולענין לולב בפרק לולב הגזול משמע דלא אסרו אלא כשאפשר לעשות המצוה מיד וכמו שאבאר בפ' לולב הגזול משא"כ היכא דאי אפשר לעשות מצוה לא אשכחן דאסור לאכול. ועוד דאפילו בדמטא זמן המצוה משמע בפ"ק דשבת דלא קי"ל כריב"ל שאוסר לטעום אלא טעימה שרי ואם כן קשיא לאמימר אמאי בת טוות אע"כ דמחמיר על עצמו היה מיהא אפשר דבהבדלה החמירו חכמים טפי דהא איכא למ"ד התם דטעם אינו מבדיל וכמו שאבאר שם במקומו אי"ה:

פיסקא ב"ש אומרים וכו' גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזור ויטמאו את הכוס וכו'. מה שמקשים מסוגיא זו על שיטת הרמב"ם שסובר דאין משקין מטמאין כלי אלא כשנטמאו באב הטומאה נראה לי ליישב דנהי דלפי האמת סובר הרמב"ם כן היינו למאי דקיי"ל שאין משקין מטמאין כלי מן התורה אלא מד"ס משא"כ ב"ש דהכא שפיר מצי סברי כר"י מקמי דהדר ביה דהוי סבר דמשקין מטמאין כלי מן התורה כדאיתא בפסחים בשיטת רבי חנינא סגה"כ א"כ לפ"ז ע"כ דעיקר גזירה די"ח דבר בכלים שנטמאו במשקין היינו במשקין הבאין מחמת ידים דומיא דאוכלין כדאיתא בשבת בסוגיא די"ח דבר ע"ש בגמרא ובל' התוס' ובחידושינו ובשיטת ר' חנינא סגה"כ הארכתי יותר ודו"ק:

מברך על היין ושותהו וכו' וטעמא דב"ש בהא דלכאורה אף דסברי שאין ברכת המזון טעונה כוס מ"מ מפני מה ישתה הכוס ויברך עליו קודם ברכת המזון ומה הפסד יש אם יניחנו עד אחר ברכת המזון ויברך עליו וישתה ובפרט לפי מ"ש הרשב"א דאפילו למאן דסבר אינה טעונה כוס מ"מ יפה לברך על הכוס והנלע"ד דב"ש סברי ואכלת ושבעת דכתיב בתורה ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' כדדריש ר"מ לעיל דף מ"ט ע"ב אלא דר"מ דריש לי' רק לאסמכתא עיין לעיל בתוס' בד"ה ר"מ סבר וכו' וב"ש דריש לי' לדרשה גמורה וכיון שאין שם אלא אותו הכוס מוטב לו לשתותו קודם ברכת המזון כדי שיתחייב מן התורה בברכת המזון ויקיים מצות עשה של תורה ואעפ"כ הוכרח לומר תרי תנאי ואליבא דב"ש משום דגם דברייתא דלעיל דהנכנס לביתו במו"ש ג"כ מיירי באין לו אלא אותו הכוס ואעפ"כ סברי ב"ש דברכת המזון טעונה כוס ומברך ברכת המזון אע"פי שלא שתה באמצע האכילה כלל. ונראה עוד להמתיק הדבר דהך ברייתא ר' יהודה אליבא דב"ש היא ור"י לשטתו דאיהו פליג לעיל על ר"מ ודריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ושתי' לא נזכר בקרא ולכך ברכת המזון טעונה כוס:

ויחזרו ויטמאו את הכוס מסוגיא זו הביא הראב"ד לסתור דברי הרמב"ם בפ"ז מאה"ט הל' ב' וז"ל רבינו שם אין לך ולד הטומאה שיטמא כלים אלא משקים טמאים בלבד וכו' והוא שיהיו אותן המשקים טמאים מחמת אב מאבות הטומאה וכו' וכתב על זה הראב"ד בהשגות א"א ריבה דברים וכו' וסוף דבר אפילו במשקים הבאים מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים משמעתא דאלו דברים עכ"ל הראב"ד וכוונתו דהרי קאמר שמא יטמאו משקין מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו הכוס הרי מפורש שמשקין שנטמאו מחמת ידים מטמאין הכום ואני אומר לא די שאין כאן סתירה לדעת הרמב"ם אלא אדרבה מסוגיא זו מוכח דעת הרמב"ם ומתחלה צריך אני לפרש כוונת הרמב"ם באמרו שיהי' המשקים טמאי' מחמת אב וכו' שאין כוונתו למעט משקים שנטמאו בראשון או בשני כגון אוכל שנטמא בכלי שנטמא בשרץ שהמשקין שנטמאו בכלי ההוא שהוא ראשון או באוכל ההוא שהוא שני שלא יטמאו משקין הללו את הכלים לא כן היא ובזה מודה הרמב"ם שמשקין הללו מטמאין כלים כיון שתחלת הטומאה בא מאב הטומאה אף שמשקין הללו לא נטמאו מהאב עצמו כיון שנטמאו מתולדותיו הרי עקר טומאתן הגיע מהאב זהו כוונתו שיהיו המשקין טמאי' מחמת אב וכן הוא מפורש בדבריו בהקדמתו לפירוש משניות של סדר טהרות וכבר מבואר זה בחידושינו במס' פסחים בשטת רחסה"כ סימן מ"ג יעויין שם בדברינו ולא בא רבינו הגדול למעט בזה רק משקין שנטמאו מחמת ידים שידים הללו אף שהם שניות מ"מ אין הטומאה שלהם צומח משום אב רק חכמים גזרו על הידים שיהיו שניות לטומאה ועיין שם בחידושינו בפסחים שם ועוד צריך אני להקדים הקדמה אחת והוא שזה שידים שניות הם וזו היא גזירת חכמים שגזרו על ידים שיהיו שניות גזירה כפולה יש בה חדא שיהיו סתם ידים שניות אפילו לא נגעו בשום טומאה אלא כיון שהסיח דעתו נעשו שניים ויש בגזירה זו עוד גזירה שאפילו לא הסיח דעתו מהם כלל אחר שבטל ידיו שמרם כראוי מכל מקום אם נגע בידיו בראשון לטומאה אף שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים שידים הללו שנגעו בראשון יהיו שניות ויטמאו משקין להיות תחלה וכל זה מבואר במס' פסחים דף י"ט ע"א בתוס' בד"ה שאין טומאת ידים במקדש ועיין שם בחידושינו סימן קל"ה והנה יש הפרש בין סתם ידים ובין ידים שנגעו בראשון שאף שטומאתן שוה שנעשו שניים מ"מ סתם ידים השניות שלהם אינו צומח מאב הטומאה אלא כך נעשו שניים מתחלתן מגזירת חכמים אבל ידים שנגעו בראשון אף שגם הם אינם רק שניים מגזירת חכמים מ"מ שניות שלהם בא להם מראשון והראשון בא מאב נמצא צמיחת שניות של ידים הללו הוא מאב הטומאה. ולדעת הרמב"ם יש חילוק ביניהם לדינא שסתם ידים אף שמטמאין משקין להיות תחלה מ"מ אין משקין הללו מטמאין את הכלים אבל ידים שנעשו שני מחמת שנגעו בראשון מטמאין משקין שיטמאו שוב משקים הללו את הכלי' והנה בסוגיא שלפנינו דקאמר שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס הכה זה שיטמאו המשקין מחמת ידיו וכן מה שיטמאו המשקין את הכוס אין כאן ספק כלל דודאי ידים מטמאין משקין וכן משקין טמאים ודאי מטמאין את הכוס ובפרט לדעת הראב"ד וא"כ לשון שמא דקאמר הוא תמוה שבכל זה אין כלל ספק והספק שים כאן הוא אם יהיו משקין אחורי הכום כי שמא לא יפלו ניצוצות מן הכוס לאחורי הכוס וא"כ הוה לי' למימר שמא יהיו משקין אחורי הכוס ויטמאו המשקין מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו הכוס. ועוד נדקדק בשינוי הלשון שבטעמי' דב"ש אמר שמא יטמאו וכו' מחמת ידיו הרי שלא אמר מחמת ידים אבל דקדק לומר ידיו וכאשר הקשה וליטמו ידים לכוס לא דקדק לומר ידיו אבל אמר ידים וכן בטעמייהו דב"ה לא הזכיר ידיו רק אמר ידים וכל זה לא במקרה ה וגם דע שוה שחילק רבינו הגדול בטומאת משקים לטמא כלים שדוקא אם אותן משקים נטמאו מטומאה שמגעת עד אב הטומאה היינו לפי האמת שאין כלי מקבל טומאה מן התורה כלל מאוכל ומשקה כי אין כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה ומשקים שמטמאים הכלים הוא רק גזירות חכמים והם לא גזרו רק בטומאה הצומח מאב הטומאה אבל אם הי' זה דין תורה שדבר שהוא שני יטמא הכלי אז גם שני דרבנן אפילו אם עקרו הוא שני ולא בא מאב הטומאה הי' ג"כ מטמא כלי מדרבנן שכיון ששני דאורייתא מטמא כלי מן התורה ממילא מה שהוא שני דרבנן מטמא מדרבנן יהי' מה שיהי' שחכמים לא הוצרכו לגזור לענין כלים אלא שגזרו שדבר זה יהי' שני ושוב ממילא הוא מטמא כל מה ששני מטמא ובזה כבוא לבאר הסוגיא דמפרש טעמייהו דב"ש גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי כוס מחמת ידיו ורצונו דבשלמא אם היו מתטמאים רק מחמת סתם ידים לא הי' איכפת לן בזה שהרי בזה שוב לא יטמאו את הכוס ובדעת הרמב"ם שמשקין שנטמאו מחמת ידים אינן מטמאין את הכלי אבל החשש כאן הוא שמא יקרה שזה נגע בראשון ונטמאו ידיו מראשון ועכשיו יטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ונקט ידיו בדיוק ידיו של זה שנגעו בראשון ומשקין הללו שפיר יטמאו הכוס אף לדעת הרמב"ם ולכן נקט לשון שמא כי אין זה ודאי שהמשקין יתטמאו מחמת ידיו דוקא דאטו תמיד נוגעות בראשון והלא יש ג"כ סתם ידים שבזה אינן מטמאין הכלים וכל זה ניחא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד שכל משקה ידים מטמא כלי לא שייך לשון שמא:

והנה המקשה שהקשה ולטמאו ידים לכוס איהו הי' סובר שגם כל שני מטמא כלי ואולי הי' טועה אליבא דר"ה עקיבא דדריש יטמא יטמא שגם כלי יטמא וכקושיית המשקין בפסחים דף י"ח ע"ב או אינו אלא לטמא את הכלי ולפי דעתו הי' באמת כל שני דרבנן ג"כ מטמא הכלי ולכן קאמר ולטמא ידים לכוס דהיינו אפילו סתם ידים שלא נגעו בראשון ג"כ יטמאו הכוס ולכן לא דקדק לומר ולטמאו ידיו לכוס ואמר סתם ולטמאו ידים וכן בטעמייהו דב"ה לא קאמר ידיו דשם אין חילוק בין ידים לידים כלל ובזה אתי' כל הסוגיא על נכון לדעת רבינו הרמב"ם. והנה תרצתי עוד דעת הרמב"ם באריכות ובאורחא חריפתא ואמנם להיות כל כוונתי כאן בחיבור הזה לעשות תועלת להתלמידים לכן אני בור בחיבורי הזה מן האריכות ועל פי מה שחילקתי לדעת הרמב"ם בידים גופייהו בין נטמאו בהיסח הדעת ובין נטמאו בראשון ניחא ג"כ סוגיא דבפסחים דף י"ו ע"ב דמוקי רבינא הא דאמר ר"י בכלי שנטמא תוכו לא נטמא גבו בנטמא במשקין הבאים מחמת ידים עיין שם ולפי מ"ש היינו מחמת ידים שנטמאו בראשון ומלבד זה ג"כ ניחא לפי מ"ש דעד כאן לא חילק הרמב"ם חילוק זה אלא לפי האמת שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל רבינא קאי שם אליבא דר' יהודה דמשקין מטמא כלים מדאורייתא עיין שם:

תוס' ד"ה ור"י היא וכו' וא"ת מ"ש דבקידוש והבדלה וכו' ואין לתרץ דשאני בהמ"ז שהוא דאורייתא נראה דקושיית התוס' מהיכא דאכל כזית או כביצה שג"כ אינו חיוב מדאורייתא ואי משום דלא פלוג בבהמ"ז א"כ גם קידוש לפעמים הוא מן התורה היכי שלא התפלל ערבית וג"כ נימא לא פלוג ועיין בדברינו בתחלת הסוגיא:

ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול כתבו התוס' ד"ה ורבי יהושע בתוך דבריהם וז"ל האי תנא סבר טפי מרבי יהושע וכו' ע"ש וק"ק דהש"ס בהדיא קאמר ורבי יהושע היא ומריהטא דלישנא דהתוס' משמע דהוא תנא אחר דסבר טפי וא"כ לאו רבי יהושע היא. לכן נראה להגיה אות אחת בדבריהם במקום מ"ש מרבי יהושע צ"ל דרבי יהושע וכונתם כמ"ש בפסחים דף קי"ד דדקדקו זה מלשון רבי יהושע עצמו ודוק:

ור' יהושע היא. בבבא מציעא בתנורו של עכנאי בפ' הזהב (ד' נט:): ומשלשלן. לשון שלשלת כלומר סודרן לאחר המזון: וממאי דב''ש היא כו'. אלמא לב''ש מאור ואח''כ בשמים וכן ברייתא נמי מאור ואחר כך בשמים קאמר אלמא ב''ש היא וקתני יין ברישא מקמי הבדלה: ודילמא ב''ה היא ואליבא דר''מ. דתנן במתניתין ב''ה אומרים נר ובשמים ואמר בגמרא ר''מ היא: לא סלקא דעתך. לאוקמי ברייתא כמתניתין דמתני' קתני מזון באמצע וברייתא קתני משלשלן כולן לאחריו כר' יהודה דאמר על המזון שבתחלה ומדקתני לרבי יהודה מאור ואח''כ בשמים בית שמאי היא: ומ''מ קשיא. דברכת היין קדמה להבדלה: קדוש עיולי הוא והבדלה אפוקי. היא: ברכה טעונה כוס. ברכת המזון דקתני מניחו לאחר המזון: והתנן. מתני' בפרקין: בא להן. כל ימות השנה קאמר: אחר המזון. ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתם בא להם לפני ברכת המזון: מאי לאו וה''ק ב''ש אם רצה מברך על היין ושותהו ואין צריך להניחו לברכת המזון: טעמו פגמו. לברכת המזון ולקדוש ולהבדלה בפרק ערבי פסחים (ד' קה:): ה''ג אלא תרי תנאי אליבא דב''ש. תנא דמתני' ותנא דר' חייא תנא דרבי חייא אליבא דב''ש אמר אין ברכה טעונה כוס ותנא דמתניתין דלעיל דרבי יהודה אליבא דב''ש סבר ברכה טעונה כוס: גזרה שמא יטמאו משקין. שנפלו באחורי . הכוס מחמת ידים דתנן (פרה פ''ח מ''ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה ויחזרו ויטמאו את הכוס וב''ש סברי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאות כדלקמן: וליטמו ידים לכוס. למה ליה דקאמר משקין שאחורי הכוס בלא משקין נמי מטמו ידים לכוס: אלא ע''י משקין. שהמשקין נעשין ראשונים מדרבנן וא''ת כלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה הני מילי מדאורייתא וחכמים גזרו שיהו משקים ראשונים מטמאים כלי גזרה משום משקים זב וזבה שהן אבות הטומאה כגון רוקו ומימי רגליו: וב''ה אומרים כו'. בתוספתא ה''ג לה וב''ה אומרים אחורי הכוס לעולם טמאים דבר אחר תכף לנט''י סעודה למאי דחיישיתו שלא יטמאו הידים את אחורי הכוס לאו חששא היא שאפילו לכתחלה מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים ותוכו טהור כגון זה שמטמא אחוריו מחמת משקין דאמרינן ביה בשמעתין תוכו טהור הלכך מוזגין ושותין את הכוס תחלה קודם נטילה שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה שמא יהו אחורי הכוס טמאין גזרה שמא לא יהו הידים נגובות יפה ממי הנטילה ויטמאו המשקין שבידים מחמת כוס והן נעשים תחלה ויחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות: ונטמי כוס לידים. למה לי משקין בידים אפי' ידים נגובות נמי יטמא כוס לידים וכיון דהכי הוא נהי נמי דבכוס שלפני המזון עביד ב''ה תקנתא דשותהו קודם נטילה כוסות הבאין בתוך המזון מה תהא עליהן הלא מטמאין את הידים: אין כלי מטמא אדם. כלומר כלי כזה שנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים דקיי''ל כרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע במסכת ידים (פ''ג מ''א) בכלים שנטמאו במשקין ואומר את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים ושנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים שאין שני עושה שני ואע''פ שהספר מטמא את הידים אין למדים הימנו הלכך כוסות שבתוך המזון שהידים נגובין אינן מטמאין את הידים ואם תאמר פעמים שיש משקין תבשיל טופח על הידים אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל: כלי שנטמאו אחוריו במשקין. בכלי שטף קאמר דאילו כלי חרס אין מטמאין מגבן אפילו בטומאה דאורייתא: שנטמאו אחוריו במשקין. אין לך משקה שאינו ראשון לטומאה שאף אם נגע בשני עשאוהו חכמים תחלה: אחוריו טמאין. אף על פי שאין אדם וכלים מקבלין טומאה מן התורה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים שיהו משקין מטמאין כלים מפני שמצינו משקה שהוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים מה''ת כגון זובו של זב ורוקו ומימי רגליו גזרו על כל המשקין טמאין שיטמאו כלים:

ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. ואם תאמר א''כ קשה הלכתא אהלכתא דההיא דרבי יהושע דתנור של עכנאי קי''ל כרבי יהושע וקי''ל כב''ה וי''ל דדוקא התם קאמר דאין משגיחין בבת קול דהבת קול היה כנגד הרוב וכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות (שמות כג) אבל ב''ה היו רבים אע''פ שמייתי רבי יהושע הכא אע''ג דלא דמי דשאני התם דהבת קול היה כנגד הרוב האי תנא סבר טפי מרבי יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול אע''פ שהרוב מסייע לבת קול הואיל וב''ש מחדדי טפי וא''ת מ''ש דבקדוש והבדלה מברכין קודם על היין ובברכת המזון אין מברכין עד לאחר שלש ברכות וי''ל דהיכי נעביד אם נברך קודם ברכת המזון א''כ יהא ברכת המזון היסח הדעת דבשלמא בשאר ברכות לא עקר נפשיה משתיה דבקדוש היה רוצה לאכול ובהבדלה היה רוצה לשתות אבל בברכת המזון עקר נפשיה משתיה: מניחו עד לאחר המזון. הכא משמע שמותר לטעום קודם הבדלה. תימה הא אמימר בת טוות (ע''פ דף קז.) פי' לן מעונה לפי שלא היה לו יין להבדיל עליו. וי''ל דשאני אמימר שהיה סבור שיהיה לו כוס למחר או מחמיר על עצמו היה והכא שאני דקסבר ברכת המזון טעונה כוס ולכך מניחו לברכת המזון: טעמו פגמו. פרשב''ם דוקא לקדוש ולהבדלה צריך שלא יהא פגום אבל לשתות צריך לברך עליו אע''פ שהוא פגום דאסור ליהנות מן העוה''ז בלא ברכה וקדוש והבדלה נמי לא אמרן אלא במקום דאפשר אבל אי אפשר מברך אפי' אפגום ונותן לתוכו מים כדאיתא בירושלמי רבי יונה טעים אכסא ומתקן ליה פי' לאחר ששתה ממנו הוסיף עליו כל שהוא מים או יין והיה מברך עליו: גזרה שמא יטמאו משקין שבידים. אבל בתוך הסעודה ליכא למיחש שהרי אדם מנגב ידיו יפה קודם אכילה כדאמרי' האוכל בלא ניגוב ידים וכו' אבל בשתיה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך:

ברכות נב ע"א