דף ו - ב
וכולהו כתיבי באדרעיה, וכל הפסוקים הללו כתובים בבית אחד בתפילין של יד. [34]
ועוד אמר רבין בר רב אדא אמר רב יצחק: כל הרגיל לבא לבית הכנסת כל יום, ולא בא יום אחד, הקדוש ברוך הוא משאיל בו [35] שואל אודותיו מדוע לא בא. שנאמר [ישעיה נ י]: "מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' וישען באלהיו". וכך נדרש פסוק זה: "מי בכם ירא ה'", ה' שואל היכן הוא אותו ירא ה' שהיה רגיל להשכים לבית הכנסת לתפילה, [36] ועתה לא בא אלא הלך בדרך חושך דהיינו לדבר הרשות, ולכן "לא נוגה לו", לא יאיר לו היום. [37] והדבר תלוי מדוע נמנע מלבוא וכפי שממשיך לבאר [38]
"ואם לא השכים לבית הכנסת כי לדבר מצוה הלך, אזי נוגה לו. ואם לדבר הרשות הלך, אין נוגה לו".
ומסיים הפסוק "יבטח בשם ה'" כלומר, מאי טעמא, מהו הטעם שההולך לדבר רשות אין נוגה לו? - משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' שיתן לו פרנסתו גם אם ישכים לבית הכנסת, [39] ולא בטח. [40]
אמר רבי יוחנן: בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת, ולא מצא בה עשרה, אלא פחות, [41] מיד הוא כועס. שנאמר [שם ב]: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה". [42]
אמר רב חלבו אמר רב הונא. [43] כל הקובע מקום לתפילתו, שמתפלל תמיד באותו מקום, [44] אלהי אברהם שקבע מקום לתפילתו יהיה בעזרו כשם שעזר לו לאברהם אבינו, [45]
וכשמת הקובע מקום לתפילתו אומרים לו [עליו] אי, אוי על חסיד שאבד, אי אוי על עניו שאבד, מתלמידיו של אברהם אבינו, שהרי הלך בדרכיו. [46]
שואלת הגמרא: ואברהם אבינו מנא לן [מנין לנו] דקבע מקום לתפילתו?
משיבה הגמרא: דכתיב [בראשית יט כז]: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם", היינו שכבר עמד שם לפני כן, ואין הכוונה עמידה אלא בתפילה, שהרי נאמר [תהילים קו ל]: "ויעמוד פנחס ויפלל".
ועוד אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה [47] לפי שמראה בכך שישיבת בית הכנסת הייתה עבורו למשא.
אמר אביי: לא אמרן, איסור זה אינו אלא למיפק, רק בצאתו מבית הכנסת, אבל למיעל, בהליכתו לבית הכנסת, [48] מצוה למרהט, מצוה לרוץ, [49] שנאמר [הושע ו ג]: "נרדפה לדעת את ה'", ורדיפה לשון מרוצה הוא. [50] אמר רבי זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן, בראשונה כשהייתי רואה את תלמידי החכמים דקא רהטי לפרקא בשבתא, שרצים בשבת לשמוע את הדרשה. אמינא קא מחליין רבנן שבתא, אמרתי שהם מחללים את השבת, שהרי אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת. [51] כיון דשמענא להא דאמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה [52] ואפילו בשבת, שנאמר [יהושע יא י]: "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג", [53] אנאנמי רהיטנא, אף אני התחלתי לרוץ [54].
אמר רבי זירא: אגרא דפרקא רהטא, עיקר קבלת השכר של הרצים לשמוע דרשה מפי החכם הינו עבור הריצה. [55] אמר אביי: אגרא דכלה, שכר הבאים לשמוע את הדרשה בהלכות הרגל בשבת שלפניו, דוחקא, הוא עבור הדוחק שיש שם. [56]
אמר רבא: אגרא דשמעתא סברא, שכר העוסק בדבר הלכה, היא היגיעה והטורח להבנת טעמו של דבר. [57]
אמר רב פפא: אגרא דבי טמיא, שכר ההולכים לבית האבל הוא שתיקותא, על שתיקתם. [58] אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא, השכר על התענית צדקתא, על הצדקה שנותנים לפרנסת העניים שצמו באותו יום. [59]
אמר רב ששת: אגרא דהספדא, השכר המספידין את המת הוא דלויי, על הרמת הקול בלשון צער ועגמת נפש, כדי שיבכו השומעים.
אמר רב אשי: אגרא דבי הילולא, השכר שמקבל המשתתף בחתונה, מילי על שמשמח את החתן בדברים. [60] אמר רב הונא [61]: כל המתפלל אחרי בית הכנסת נראה ככופר במי שהקהל מתפללין לו, ולפיכך נקרא רשע. שנאמר [תהילים יב ט]: "סביב רשעים יתהלכון". "סביב" [היינו חוץ לבית הכנסת], רשעים יתהלכון.
אמר אביי: לא אמרן, לא אמרנו כן שנקרא רשע אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, רק אם אינו מחזיר את פניו לבית הכנסת, אבל מהדר אפיה לבי כנישתא, לית לן בה. אם מחזיר פניו לבית הכנסת, אינו נקרא רשע. [62] ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כנישתא, מעשה באדם שהתפלל אחורי בית הכנסת ולא מהדר אפיה לבי כנישתא, ולא החזיר את פניו בתפילה לעבר בית הכנסת. חלף אליהו חזייה, אליהו הנביא עבר שם וראהו, אידמי ליה כטייעא, נתגלה לפניו כסוחר ערבי, אמר לו אליהו: כדו בר קיימת קמי מרך, הנך עומד לפני אדונך כאילו יש שתי רשויות, שהרי אתה מתפלל בחוץ לצד אחר מהמתפללים שבתוך בית הכנסת. [63] שלף ספסרא וקטליה, שלף אליהו חרב, והרגו. [64] אמר ליה ההוא מרבנן [אחד החכמים] לרב ביבי בר אביי, ואמרי לה ויש האומרים שרב ביבי אמר זאת לרב נחמן בר יצחק: הפסוק שהוזכר "סביב רשעים יתהלכון" מסתיים "כרום זולת לבני אדם", מאי "כרום זולת לבני אדם"?
אמר ליה: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, כמו תפילה שעולה למעלה, [65] ובני אדם מזלזלים בהם.
הגמרא מביאה פירוש נוסף: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו [שניהם אמרו]: כיון שנצטרך אדם לעזרת הבריות, כגון שלוה מהם ממון, מזלזלים בו עד שפניו משתנות ככרום. שנאמר, "כרום זלות לבני אדם". מאי [מהו] "כרום"? כי אתא רב דימי אמר: עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו, וכיון שחמה זורחת מתהפך צבעו לכמה גוונין. כך משתנות פניו של הנצרך לבריות, מתוך שמזלזלים בו. [66]
רב אמי ורב אסי דאמרי תרוייהו, שניהם אמרו שהנצרך לבריות הרי הוא כאילו נידון בשני דינים: אש ומים! [67] שנאמר [תהילים סו ב]: "הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים", אם הרכבת לנו נושה, [68] שהלווה לנו כספים ותובעם חזרה, הרי זה כאילו באנו באש ובמים. [69]
ועוד אמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפילת מנחה להתפלל בתחילת זמנה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, [70] שנאמר [מלכים א ח לו]: "ויהי בעלות המנחה ניגש אליהו הנביא ויאמר וגו', ענני ה' ענני". ואמר פעמיים "ענני" כי התכוון לבקש שני דברים: ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם. [71] הרי שאליהו התפלל "בעלות המנחה", ומשמע מיד בתחילת זמנה.
רבי יוחנן אמר: אף בתפילת ערבית יש להיזהר להתפלל בתחילת זמנה [72], שנאמר [תהילים קמא ב]: "תכון תפילתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב", "מנחת ערב" היא תפלת ערבית, ומלמד שתהא סמוכה לקטרת של בין הערביים.
רב נחמן בר יצחק אמר: אף תפילת שחרית יש להיזהר להקדים ולהתפלל, שנאמר [תהילים ה ד]: "ה' בקר תשמע קולי, בקר אערך לך ואצפה", וכפילות תיבת "בוקר" מלמדת שיש [73] להקדימה.
ועוד אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל [74] הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר [מזלזל] בחמישה "קולות" שבירך בהן הקדוש ברוך הוא את ישראל. שנאמר בירמיה [לג א] שאמר בשם ה', עוד ישמע ביהודה וירושלים, "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות".
ואם משמחו [75] לחתן, מה שכרו? [76]
אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. שנאמר בפרשת מתן תורה [שמות יט טז] חמשה "קולות": "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר [מיעוט 'קולות' - שתים], וקול שופר" וגו'. [ושם יט]: "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר, והאלהים יעננו בקול". [77]
שואלת הגמרא: איני! הרי התורה ניתנה ביותר מחמישה קולות, והא כתיב בהמשך הפרשה [שם כ טו]: "וכל העם רואים את הקולות", ומשמע שהיו שם קולות נוספים.
משיבה הגמרא: אותן 'קולות' המוזכרים בפסוק זה, הם אותם הקולות דקודם מתן תורה הוו. כלומר, הם הקולות שכבר הוזכרו בפסוקים לעיל, כ"קול השופר". [78]
רבי אבהו אמר: המשמח את החתן כאילו הקריב קרבן תודה, שנאמר בסיום הפסוק של חמשת הקולות "קול אומרים הודו את ה' ... מביאים תודה בית ה'".
רבי נחמן בר יצחק אמר: המשמח את החתן כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר בסיום הפסוק של חמשת הקולות, שהוזכר: "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה, אמר ה'".
ועוד אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין, מתקבלים, [79] שנאמר [קהלת יב יג] "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". וכך נדרש: לסוף דבריו, הכל נשמעין. ולמי? למי שאת האלהים ירא! [80]
מאי, מה הכוונה בסיום הפסוק "כי זה כל האדם"?
אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל שיברא זה הירא שמים. [81]
רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו.
רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה [ויש האומרים] רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, להיות לעזר לירא שמים. [82] ועוד אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, [83] יקדים לו, יראה להקדימו בברכת השלום, שנאמר [תהילים לד טו]: "בקש שלום ורדפהו".
ואם נתן לו שלום ולא החזיר, ולא ברכו לשלום חזרה, נקרא גזלן. שנאמר [ישעיה ג יד] "ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם", והרי אף גזלת עשיר גזלה היא? אלא הכוונה לגזלה מעני שאין מה לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו. [84]
הערות
[34] תפילין של ראש מחולק לארבעה בתים, ותפילין של יד זה בית אחד, כמבואר במנחות [לד ב].
[35] ב"בן יהוידע" פירש שהקב"ה מורה למלאכים לשאול בלילה את הנשמות כשעולים "מי בכם ירא ה' וכו"'. לכן נאמר בלשון "משאיל".
[36] והמשך הכתוב "שומע בקול עבדו" ביאר המהרש"א שנסוב על המשכים לשמוע קול הש"ץ שהוא עובד בתפילתו עבודת כהן גדול כמש"כ ולעבוד את ה' אלקיך וכו'. ובעיון יעקב מפרש שהכוונה ששמע בקול הנביא שאמר אשרי אדם שומע לי וכו', דהיינו המשכים לביהכנ"ס כמבואר להלן [ח א], וראה עוד ב"בן יהוידע".
[37] היינו שלא יצליח בעסקיו [עץ יוסף].
[38] הצל"ח ביאר שתיבת "אשר" באה במקום תיבת "אם", ופירש כוונת הפסוק "אשר הלך חשכים" - אם הלך חשכים, ומשמע שאם הלך לדבר מצוה אזי "נוגה לו".
[39] והיינו שמדובר באדם שסבור שעושה בכך מצוה, כי מביא פרנסה לבני ביתו, ולכך אמר שהיה לו לבטוח בה' שיתן לו פרנסתו, ולא היה לו להימנע מבהכנ"ס.
[40] יש לדון אם דברים אלו נאמרו לגבי כל התפילות, או רק לגבי השכמה ותפילת שחרית. כי רש"י כתב "אשר ימנע עצמו מלהשכים" ובעיון יעקב ביאר ש"קול עבדו" היינו הנביאים שאמרו להשכים. וראה ב"בניהו" שאין הכוונה למאחר לתפילת שחרית אלא שהיה רגיל להשכים לבית הכנסת לפני התפילה, והפעם הלך לעסקיו והגיע רק לתפילת שחרית.
[41] המהרש"א ביאר שמצא שם ט' אנשים, ולכן אמר "מדוע באתי" להשרות שכינתי "ואין איש" וחסר איש אחד למניין, "ואין עונה" דבר שבקדושה. אולם הגרע"א ציין לדברי הזוהר, ושם מדובר באופן שלא היה אף אדם בביהכנ"ס, אבל אם נמצא אחד ואח"כ באים היתר אין הקב"ה כועס, ושכרו של אותו אחד גדול מאד, עי"ש.
[42] הגר"א [משלי יד כח] ביאר שכועס גם על אלו שבאו, שהרי מקור מאמר זה נלמד מ"מדוע באתי ואין איש", ו"איש" הוא לשון שררה, שנתנת לראשון, ואם לא הביא עשרה תחתיו אף הוא אינו נקרא "איש", וראה בהרחבה להלן [מט הערה 52].
[43] הגמרא מביאה מאמר זה העוסק בענין תפילה בבית כנסת, ואגב מביאה מימרות נוספות שאמר רב חלבו בשם רב הונא.
[44] רבינו יונה ביאר שהכוונה היא למי שלא יכול לבוא לבית הכנסת, שייחד לו בביתו מקום קבוע לתפילה. ואילו הכל בו [יא] פירש, שהכוונה היא שלא יתפלל פעם בבית כנסת זה ופעם בבית כנסת אחר. ולביאוריהם, המתפלל בבית הכנסת, אינו צריך לקבוע לו מקום מיוחד. אולם הרא"ש כתב, שגם המתפלל בבית הכנסת יש לו לקבוע מקום לתפילתו. ובשו"ע [צ יט] פסק כהרא"ש, וראה במג"א [לג] שגם אם מתפלל בביתו, יקבע לו מקום כדי "שלא יבלבלוהו בני הבית". ומשמע שאינו משום מעלת קביעות מקום, כדלהלן. וביאר רבינו יונה, שהשכר אינו על עצם קביעות המקום, אלא שמראה בכך שאוהב את התפלה, ובודאי מדת ענוה יש בו שתהא תפלתו מקובלת לפני המקום. והרשב"א כתב, שהמקום המוכן לתפילה מוסיף יראה וממנו יבוא למידת החסידות והענוה וכו', מלבד שיש בו עוד תועלת נגלה בקביעות המקום, שהוא גורם להתמיד תפילותיו לעיתים מזומנים, ובהיות המקום בלתי קבוע, יבוא ממנו לידי היאוש והעצלה. והמאירי כתב שמקום קבוע מועיל לכוונת הלב. וה"רי"ף" כתב, כיון שאינו מתפלל בכל מקום מזדמן, מראה שאין תפילתו עליו כמשא וכקבע אלא כתחנונים. והשפת אמת כתב "כמו שיש זכות הצטרפות הרבים, כן יש הצטרפות הרבה זמנים מה שמתפלל בכל יום ויום במקום זה המיוחד וחל הארת הקדושה שם". וכעין זה בענף יוסף, שהשכינה שורה במקום שיחיד קובע תפילתו. ולדבריהם נמצא שאם אינו במקום קביעותו, יש מעלה שיתפלל במקום קבוע של אחר. ובבית אלקים [תפילה ה] דקדק מלשון הקובע מקום "לתפילתו", ולא "לתפילה", כי המתפלל על דבר אחד וחוזר להתפלל על אותו דבר עצמו, ראוי שישתדל שיהיה במקומו הראשון, והוא סיבה לשמיעת תפילתו, וגם לפעמים בעמדו במקום שהתפלל בראשונה, אף אם כעת אינו מתפלל, הוא נענה, כמו השואל שאלה ממלך בשר ודם והולך לו, ואחר כמה ימים חוזר לאותו מקום ששאל שאלתו כדי שיראנו המלך ויזכור למלאות חפצו וכו', וזהו הקובע מקום לתפילתו שהתפלל כבר וכו"'. והוכיח שאף בתפילת אברהם אבינו על סדום, לא נאמר ששב להתפלל אלא רק שעמד שם וה' זכר אותו וזכותו והציל את לוט בעבורו.
[45] ה"רי"ף" ביאר, כיון שעושה כמעשיו של אברהם שמתפלל תחנונים, לכן אלקי אברהם יהיה בעזרו. וראה בשפת אמת שביאר לפי דרכו. ובבית אלוהים כתב: זכות אברהם אבינו, שקבע גם הוא מקום לתפילתו, עומדת לו לעזרה. וכמו שנשמעה תפילת אברהם אבינו בשביל שקבע מקום לתפילתו, כן תהיה נשמעת תפילת הקובע מקום.
[46] רבינו יונה ביאר, כיון שכל כך מדקדק בתפילתו ואוהב את התפילה, ודאי מידת ענוה יש בו, וכיון שזוכה לענוה יהיה זוכה לחסידות, והיינו שבעבור דקדוק התפילה זוכה לאלו המעלות ויאמרו אותם עליו כשיפטר מן העולם. ומהרי"ץ חיות כתב שכך היה אצלם נוסח פתיחת ההספד.
[47] פסיעה גסה לאדם בינוני היא אמה, ויש אומרים שלא יעקור רגלו השניה קודם שיניח הראשונה [ראה שו"ע שא א ומג"א].
[48] הפרישה [צ טז] הביא מספר היראה לר"י, דהיינו רק כשביהמ"ד סמוך ונראה, שנאמר "בית אלוהים נהלך ברגש", ומשמע שהוא משום כבוד וחיבוב ביהכנ"ס, ואין כוונתו לנידון בסוגיין, שהרי הביא מקרא אחר, וגם סמוך נקט כי הריצה לתפלה, וא"כ צריך לרוץ מפתח ביתו. ואכן בכנסת הגדולה כתב בשמו שירוץ כל הדרך, וסמוך לבית הכנסת ימהר יותר, וראה אליהו רבא. ופמ"ג [א"א כד] כתב שבשחרית מצוה לרוץ כי התפילין בידו וניכר שהולך לביהכנ"ס, ומשמע שהריצה תלויה בהיכר, וכ"כ הלבוש [צ יב] ירוץ כדי להראות שהיא חביבה עליו, ושמא אינו היכר כלפי אחרים, אלא שריצתו מתייחסת לכבוד המצוה רק כשניכרת.
[49] ביאר המהרש"א כי אף שגם רב הונא לא אמר אלא ש'היוצא' אסור לרוץ, אביי הוסיף על דבריו, וחילק, שיש 'יוצא' מבית הכנסת המותר לרוץ, והיינו 'למיעל' כשיוצא מבית הכנסת על מנת להיכנס לבית המדרש. וכן הביא המג"א [צ כו] בשם השל"ה, אולם הפמ"ג כתב דהיינו רק כשביהמ"ד סמוך ונראה. וה'כותב' [בעין יעקב] ביאר שכוונת אביי שהיוצא ודעתו לחזור מותר לו לרוץ, והלחם חמודות אוסר בזה מפני חשש הרואים, וכתב המג"א שאם עדיין לא יצאו המתפללים אין חשש, וגם מוטב שיחשדהו ולא יפסיד קדושה או קדיש. והפני יהושע כתב שכוונת אביי לחדש כי אפילו אם ביציאתו הולך לדבר מצוה ואינו חושש להנזק בפסיעה גסה, אסור לרוץ [דלא כהמג"א], אך בכניסתו לביהכנ"ס מצוה עליו לרוץ - אף שאמרו בשבת [קיג ב] שפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם - ההולך בדרך מצוה ושלוחי מצוה לא ידעו דבר רע. אולם בראש יוסף [וכן בפמ"ג צ כה] כתב, כיון דשכיח הזיקא למאור עיניו, אפילו שלוחי מצוה נזוקין בו. והנה הגמרא פתחה ב'פסיעה גסה' וסיימה ב'ריצה', ומשמע שה'רץ' פוסע 'פסיעה גסה', ולכאורה בכניסתו שיש מצוה לרוץ, מותר גם בפסיעה גסה. אולם הפמ"ג כתב שלא התירו 'למיעל' אלא לרוץ בפסיעות קטנות, אבל לא לפסוע פסיעה גסה. והצל"ח ביאר שהטעם הוא משום שהריצה נראית יותר חיפזון, וחידש רב הונא שהיוצא אסור אפילו ב'פסיעה גסה', ואילו אביי חידש שבכניסתו מותר רק לרוץ אך לא פסיעה גסה.
[50] שהרודף הרי הוא רץ. רש"י. ורבינו יונה כתב "שנאמר ונדעה ונרדפה את ה', כלומר כשנרדפה נזכה לידיעה, שכל הדברים צריכין הקדמות, והרדיפה בכאן היא הקדמה שמתוך חשקו ותאותו הוא הולך במרוצה, ומזה יבוא אל הידיעה". וביאורו מוכח מהכתוב הקודם לפסוק זה "יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקיימנו ונחיה לפניו", ודרשוהו [ב"ר נו א] על עקדת יצחק, וביאר הגר"א [קול אליהו בראשית טז] ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולכך יחיינו בעוה"ז בזכות ההכנה שב"יומיים" שהלכו לעקידה, אך שכר המצוה שעשה "ביום השלישי" שמור לעתיד לבא ש"נחיה לפניו", ונמצא שהמשך הכתוב "נדעה נרדפה" נסוב על ההקדמה שמביאה לידיעת המצוה. אכן לכאורה ביאור זה שייך רק לדעת המאירי [הוריות יא] שזריזין מקדימין בכל מצוה משום חביבות המצוה, אך בשו"ת פני יהושע [טו] נקט שמקדימין מחשש שמא ישתנה המצב ותבטל המצוה, וטעם זה אינו לחיבוב מצוה, ויתכן שרבינו יונה נקט טעם למצוה בעצם הריצה, ולהלן נרחיב בזה.
[51] רש"י [ד"ה מחליין] הביא משבת [קיג ב] שאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, והיינו כדלעיל, שסתם ריצה יש בה פסיעה גסה. אבל הפמ"ג [שא] כתב שהריצה בשבת היא אסורה גם ללא 'פסיעה גסה', והיא איסור נוסף על איסור פסיעה גסה. וראה בשו"ע שם שבחורים המתענגים בריצתם, מותרים לרוץ בשבת, ומשמע שהאיסור רק ב"הילוך חול" שבו נחפז האדם לעסקיו [מ"ב שם א] אך כאשר רצונו בעצם הריצה, אינו הילוך חול, ומותר בשבת. ולפי זה מדוייק הלשון "כי חזינא לרבנן", שהרי כולם אין מבינים את השיעור, ומצוותם בעצם הריצה, ולכן אין בה חילול שבת, וכל טענתו היתה לת"ח שמבינים ולהם המצוה בשיעור, והם רק רצים לדבר מצוה, ואסור בשבת. וראה הערות הבאות.
[52] הרמב"ם [שבת כד ד] כתב "מותר לרוץ לדבר מצוה [בשבת] כגון שירוץ לביהכנ"ס או לביהמ"ד", ונראה שדקדק להביא מצוות אלו כדוגמא, ללמד שההיתר הוא רק כשיש מצוה בעצם הריצה, ולא כאשר נחפז לדבר מצוה, וכן נקט מהר"ל [נתיב העבודה ה, ודרך החיים אבות ה יד] שרק בהם יש שכר פסיעות, כי עצם ההליכה היא מצוה, ואילו בשאר המצוות היא רק הכשר, וראה בסמוך.
[53] הצל"ח ביאר, כי כשם שהשומע שאגת אריה ומתיירא הולך במרוצה ומותר אף בשבת משום סכנה, כך תלכו אחרי ה' - לדבר הלכה. והרד"ק ביאר, כשם שהאריה השואג לאסוף אליו את החיות הם רצים אליו, כן ירוץ לדבר מצוה.
[54] לכאורה תמוה, הרי גם קודם פסוק זה ידע שמצוה לרוץ למצוה, ואם כן למה אסרה בשבת, ואם משום שעצם הריצה היא מעשה חול אף שהיא לצורך מצוה, אם כן מה הועיל לו פסוק זה להתירה. ומוכח שמסברא המצוה לרוץ היא רק בכדי להקדים את קיום המצוה, ונחשב כהילוך בחפזון שהוא דרך חול, אך הפסוק מלמד, שעצם הריצה היא מצוה, [ואפילו אם מאריך דרכו כדי לרוץ], וכיון שכן אינה נחשבת חפזון, ומותרת בשבת, וראה מסילת ישרים [ו] ופחד יצחק [פסח א].
[55] כך פירש רש"י, לפי שרובם אינם מבינים את דברי החכם שיוכלו לחזור עליהם לאחר מכן ויקבלו שכר לימוד. ודייק מכך הרוגוטשובר [בהערות לספר פסקי תשובה] שבתלמוד תורה אין יוצאין בשמיעה, אע"ג דבעלמא שומע כעונה, ושכר הלימוד הוא רק אם יוכלו אח"כ לחזור על הדברים בעצמם, וראה אבודרהם [הל' ק"ש]. אכן המהרש"א ביאר שמדובר בת"ח שכבר יודעים את דברי ההלכה, ועיקר שכרם הוא עבור הריצה. וכן פירש בהמשך לגבי דוחקא בכלה, ונקט שאין עניין בעצם השמיעה. אך בתוס' לקמן [כ ב ד"ה כדאשכחן] מבואר שגם בת"ת שומע כעונה, וכ"כ בספר חרדים [פג] והגר"א [מז ד] והגר"ז [ת"ת ב יג]. וסייעתא לזה לעיל [ע"א] ש"שנים מיכתבי מלייהו" והיינו שאף השומע נכתב בספר, וראה בהקדמת אשר לשלמה שאף אם מקיים ת"ת בהרהור, אינו אלא אם מבין ולגבי מה שנקט רש"י שאינם מקבלים שכר על עצם הלימוד, כי אינם מבינים כראוי, ראה במג"א [נ ב] שהקורא משנה ואינו מבין אינו נחשב לימוד כלל, ובשו"ע הגר"ז [שם יג] כתב דהיינו רק בתורה שבע"פ, אך בתורה שבכתב מקיים מצוה, ולהלן נרחיב. והיעב"ץ כתב ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולכן בהאי עלמא יש שכר רק על הריצה והדוחק, ואילו ה'כותב' ביאר שמלבד השכר על עצם הדבר יש שכר גם על הריצה והדוחק, וראה עוד בתוס' הרא"ש ובפני יהושע.
[56] בבניהו ביאר ש"כלה" היא דרשה קבועה הנאמרת לפני הרגל, וכולם יודעים ובאים אף מכפרים סמוכים ולכן יש בה דוחק, אך "פרקא" היא דרשה מזדמנת של חכם שהגיע לעיר, ורק אחר שפותח בדרשה יוצא הקול ורצים לשמעה, לכן בפרקא אמר ריהטא, ובכלה אמר דוחקא. ומהר"ש אלגאזי [בספרו תאוה לעינים] כתב שאין נוטלים שכר על הלימוד בדרשה, כיון שעיקר ענינם בהלכות הרגל הוא כדי לדעת סדר המצוה, ולא למצוות לימוד התורה.
[57] רש"י. ובהקדמת ספר אשר לשלמה [מועד] דקדק מדבריו שאין העמל והיגיעה להבין נחשבים כהכנה למצוות לימוד תורה בלבד - ואילו עצם המצוה מתקיימת רק כשיבין - אלא היגיעה עצמה היא המצוה, שהרי עליה השכר ניתן. וראה בספר תאוה לעינים שנוטל שכר גם על סברא שדחאה. והיעב"ץ ביאר כדרכו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא שת"ת הוא מהדברים שאוכל פירותיהם גם בעוה"ז, לכן "סברא עצמה היא אגרא מיד, שאין הנאה רבה ממנה, שמחה ושעשוע לנפש, ושמועה טובה שאדם משיג בה סברא שכלית תדשן עצם החכם המבין דבר לאשורו". וה'רי"ף' כתב שהטורח ויגע בהלכה להבינה על בורייה, שכרו שתזדמן לו סברא ישרה והגונה.
[58] כך פירש תוס' הרא"ש. ועניין השתיקה הוא "שיש להם לישב ולשתוק ולשמוע דברי הגדול המנחם אותו, ואם היו אחרים מדברים אין זה כבוד ותנחומים לאבל". והמהרש"א כתב שעניין השתיקה לפי שאין המנחמים רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל. ורבנו חננאל והערוך פירשו שהכוונה לאבל עצמו ששכרו על השתיקה, שמקבל דינו באהבה כמש"כ "וידום אהרן". והרשב"ם [ב"ב קטז א] ביאר שהכוונה לבית שמת נמצא בו שאסורים בלימוד תורה משום לעג לרש ויקבלו שכר על שתיקתם.
[59] המנהג היה לקבץ מעות לצדקה בליל התענית [רש"י סנהדרין לה א]. ומהרש"א הביא טעם נוסף, שהיו נותנים לצדקה כשיעור דמי אכילה של יום כדי שלא יהנה ממה שהתענה.
[60] ב"בניהו" פירש שהכוונה היא שישבח בדברים את הכלה בפני החתן. ובשם הגרע"א מובא שצריך לדקדק בזה לכל אחד לפי מדרגתו; לבן תורה יש לשמחו בדברי תורה, כי זה עיקר השמחה; לאיש פשוט יש לשמחו בשיחה בדברי אגדה; להמוני, בשיחה נאה במילתא דבדיחותא במילי דעלמא [ראה נטעי גבריאל עמ' קנו].
[61] יש הגורסים אף כאן "אמר רב חלבו אמר רב הונא" [אגור קלז, מנורת המאור נר שלישי קיח], ובטור [צ] גרס "אמר רב חלבו".
[62] רש"י ביאר שמדובר בבית כנסת שפתחו בצד מזרח, והמתפללים בו פניהם למערב ואחוריהם למזרח. והמתפלל מאחוריו, עומד במזרחו ומפנה גבו למתפללים ומתפלל למזרח, [ציור א]. ובביאור הגר"א צ יא כתב שהמערב נקרא אחור, ומשמע שעומד לפני כותל מערב, ואחוריו לכותל [ציור ב]. ורבינו יונה הבין מדברי רש"י, שפתחיהם בכותל מערבי הפונה למזרח, והעם מתפללים למזרח, והוא עומד לפני כותל מערב ומפנה גבו לציבור ומתפלל למערב. [ציור ג]. ואין חילוק בין הביאורים, אלא היפוך הצדדים, וראה דרכי משה ומהרש"א. וכתב הב"י בסימן צ' שיש להחמיר בשני הצדדים, והביא בשם סמ"ק שיהפוך פניו לצפון או לדרום, אך הפמ"ג [א"א ט] נקט שהעומד במזרח יהפוך פניו למערב ולא לצפון ודרום, כי י"א שאם מתפלל לכוון ביהכנ"ס, מותר]. וביאר, שנקרא רשע מפני שלש סיבות: א. מפני שכולם בפנים והוא מבחוץ. ב. שכולם מתפללין למזרח והוא למערב. ג. שאחוריו כלפי בית הכנסת. ורק באופן שיש שלש הסיבות נראה ככופר במי שהציבור מתפללין לו, אבל אם חסרה אחת הסיבות, כגון שעומד בבית הכנסת, אף שמתפלל לצד מערב, אינו נקרא רשע. וכתב הפמ"ג שם שבג' סיבות נקרא רשע, בב' אסור, ובא' מותר בדוחק. וראה בתחילת דברי רבינו יונה שבתוך ביהכנ"ס "אין לו" להתפלל למערב, ואף שהוא רק חסרון אחד, אסור, משום שהסיבות גורמות שיראה כב' רשויות [ומשום כך נקרא רשע], ולכן אף שמתפלל במקום הציבור, אסור להפוך פניו. ובשם רבינו יצחק הזקן פירש שהפתח במערב, והציבור מתפללים למזרח, והוא עומד לפני כותל המזרח ומתפלל למזרח, ונמצא שאחוריו כלפי בית הכנסת, [ציור ד]. ואף שמתפלל לאותו רוח שהציבור מתפללין, נקרא רשע מפני ב' סיבות. א. שכל הציבור בפנים והוא בחוץ. ב. שאחוריו לבית הכנסת. אבל אם פניו כלפי ההיכל אף שכולם מתפללים למזרח והוא למערב, כיון שפונה ככל הציבור להיכל, אינו נקרא רשע. אולם תוס' הביאו בשם רש"י [וכ"כ רש"י על הרי"ף] שהציבור בביהכנ"ס פניהם למזרח ואחוריהם למערב, ופתח ביהכנ"ס למזרח, והוא מתפלל בצד מערב של ביהכנ"ס וגבו לביהכנ"ס, [ציור ה].
[63] הערוך גרס "בדובר קיימת קמי מרך" ומפרש: אחוריך קמי מרך.
[64] רש"י גרס "חלף ההוא טייעא" ולא גרס שהיה אליהו, ועי' במהרש"א ובבן יהוידע.
[65] רש"י. וראה נפש החיים [ב י-יג ובהגה] שכל תיבה עולה למעלה לפעול פעולתה בשורשה העליון, והיינו דוקא בלשון הקדש. והערוך [ערך כרם] פירש שהכוונה על האנשים המקיימים את התפילה ומצוות שהם עומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם.
[66] "כאותו עוף שבשעה שהחמה זורחת עליו משתנה לכמה גוונים, לפי עניין הזהורית אשר יאירו מול פניו, כך משתנה פני מי שנצרך לבריות לפי העניין האדם המפרנסו והעושה עמו טובות, שיש שנותן בעין טובה ויש בעין רעה ויש בעין בינוני" - מהרש"א.
[67] ביאר המהרש"א שאזיל סומקא הוא תולדת האש, ואתי חיוורא הוא תולדות המים.
[68] "ראשינו" הוא מלשון התרגום של נושה, שכן "כנושה" מתורגם "כרשיא" [רש"י].
[69] המהרש"א והגר"א ביארו שאזיל סומקא הוא תולדת האש, ואתי חיוורא הוא תולדות המים. ובבן יהוידע פירש שאם העשיר צועק על הלוה בקול אף וחימה, נחשב כנידון באש, ואם מניחו תלוי ועומד עד שיתקרר דמו נחשב כנידון במים.
[70] הרשב"א ביאר שרב הונא הוכיח מאליהו ולא מיצחק שתקן מנחה [כדלהלן כו ב], משום שאליהו דן עם נביאי הבעל שתלו כחם בתגבורת השמש, ואף שהודו שהקב"ה ברא העולם, סברו שמסרו לגלגלים וכפרו בהשגחתו, ואליהו טען כנגדם שכל הכוחות תלויים בזמנם ומקומם, ולכן נתן להם לנסות כחם כל זמן שהשמש בגבורתה, ולא החל תפלתו אלא כאשר עבר זמן זה. עוד כתב שלא נחלקו באיזו תפלה ראוי שיזדרז, אלא כל אחד הוסיף שגם בתפלה זו יהא זהיר, ונמצא שצריך להזהר בכלן, כי זמני התפלות הם כנגד זמני העליה והירידה של האדם, ששחרית נגד נערות שהיא עת העליה, ומנחה כנגד בחרות שהיא עת העמידה, וערבית נגד הזקנה שהיא עת הירידה.
[71] בעיון יעקב ביאר שהוצרך להביא דרשא זו, אף שבתחילת הפסוק מוכח שנענה בתפילת המנחה, שנאמר "ויהי בעלות המנחה", כיון שלולי הדרשא הוה אמינא שהוצרך לכפול בקשתו כי אינה עת רצון. ובבן יהוידע כתב שמתוך שבקש שתי בקשות מוכח שמנחה היא עת רצון, שהרי לגבי שאר תפלות אמרו אין לו לאדם לבקש שתי בקשות בבת אחת. והגר"א ביאר שהוצרך לבקש שלא יאמרו מעשה כשפים הן, כי התפלל בשעת המנחה, וממה שהמתין עד אז ולא התפלל קודם כדי שלא יחשדוהו בכשפים, מוכח שלא היתה עת רצון להוריד אש מהשמים אלא בתפילת המנחה, וראה ענף יוסף.
[72] התבאר לפי המהרש"א, שנקט כי לא נחלקו איזו תפלה עדיפה, ובמקום שהוא אנוס יתפלל רק אותה, אלא כל הנידון על הזריזות לתחילת זמן התפלה [ומשמע שרבי יוחנן סובר שיש להתפלל מנחה מיד בזמנה, ותמוה שהרי להלן כט ב סובר רבי יוחנן שמצווה להתפלל עם דמדומי חמה. וראה ב"י רלב]. אך בעיון יעקב כתב שדנו איזו תפלה עדיפא, שבה ישאל אדם את צרכיו. והטור [שם] כתב: "וכשיגיע זמן תפילת המנחה יתפלל, ומאוד צריך להיזהר בה דאמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה וכו', והטעם מפני שתפילת שחרית זמנה ידוע בבוקר בקומו ממיטתו מתפלל מיד קודם שיהא טרוד בעסקיו, וכן של ערב בלילה זמנה ידוע בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו, אבל של מנחה שהוא טרוד בעסקיו, צריך לשום אל ליבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה, ואם עשה כן שכרו הרבה מאד". וביאר המאמר מרדכי שסבר כי אין עדיפות במנחה על שאר תפלות, אלא שהוצרכו להזהיר עליה יותר, ועקב הקושי השכר רב יותר. אולם הפרישה ואליהו רבה נקטו שכוונת הטור כי מנחה עדיפא, משום הקושי שיש בה, ואז התפלה מתקבלת יותר
[73] וכן מצינו ב"קטורת" שנאמר בה פעמיים "בבוקר", ודרשו מכך [פסחים נח ב] שקודמת לתמיד של שחר.
[74] בקובץ שיעורים [כתובות ה] דקדק מלשון "כל" שגם אדם חשוב חייב לשמח חתן וכלה, והוכיח מכך שהחיוב לשמח אינו מצד השבה על ההנאה משמחת החתן, אלא משום שבהנאתו נעשה שותף בשמחה, וחייב בה כאחד המחותנים. וכיון שאדם חשוב משיב על הנאתו בעצם השתתפותו, ובכל זאת חייב לשמח, בהכרח שהחיוב כשותף, וראה בעזר מקודש [הג' לשו"ע אה"ע, סה] שאדם חשוב די בהשתתפותו.
[75] כתב המאירי שמשמחו בכל מיני שמחה, ובבית שמואל [סה] כתב כי אף שלא נהנה מסעודתו, מצווה לילך ולשמח. ובעזר מקודש [שם] כתב שכל דבר שיכול לשמחו הוא בכלל המצווה, ואף אם מושיט לו מאכל או משקה או מכבדו וכו', וראה בטעמי המנהגים [תתקפ] שמטעם זה נהגו לתת דורון כדי לשמחו. ולכאורה אינו מועיל אלא שלא יעבור בה' קולות, אך שכר בי הילולא הוא רק על "מילי" וכנ"ל.
[76] הגר"ח מוולאזין העיר שלכאורה שכרו הוא בעצם מה שאינו עובר על האיסור. וביאר על פי הפרישה [אה"ע סה] כתב שאם אינו נהנה אינו עובר, ולפ"ז הגמ' היא בדוקא "אם שמחו" ולא נהנה, שהרי אף אם לא שמחו אינו עובר, ואם כן כשלא נהנה ושמחו מגיע לו שכר.
[77] בעץ יוסף מפרש, כיון שהתורה כתבה חמישה "קולות" ודאי באה לרמז שהמשמח חתן כאילו קיים חמישה חומשי תורה או כאילו לומד חמישה חומשי תורה, ולפי שחביבה מצווה בשעתה לכן הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו מזלזל בחמישה קולות, כלומר שאינו מדקדק בפסוק, כי אילו דייק היה מבין שנכתב חמישה קולות לרמז שמקיים חמישה חומשי תורה וזהו שאמר ואם משמחו זוכה לתורה.
[78] ובאה התורה להשמיענו שהיו רואים את הקולות [רש"י]. ובפירוש הפסוק "רואים את הקולות" פירש רשב"ם "הברד והאבנים כדכתיב [במכת ברד] קולות אלהים וברד" וכמבואר כאן, שראו את הקולות המוזכרים. אך רש"י שם פירש שראו את עצם דיבור ה' באומרו את הדברות, ומקורו במכילתא "ראו אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות", ובפרקי דרבי אליעזר [מא] "ראו את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים וברעמים", וכן פירש רש"י בשבת [פח ב].
[79] עץ יוסף. עוד פירש שם שדבריו נכנסים ללב השומעים.
[80] עפ"י ריטב"א. ומבאר המהרש"א שלא נאמר "הכל תשמע" בלשון צווי כהמשך הפסוק, אלא "הכל נשמע" ולפיכך משמע לדרוש כן.
[81] כך פירש רש"י. והריטב"א פירש שהעולם נברא לעבוד את ה' וליראה אותו, ונמצא שזה הירא מקיים את העולם, ומי שאינו ירא הרי הוא כבהמה שאינו עושה את הדברים שנברא לעשותם.
[82] המהרש"א ביאר שאין כאן מחלוקת, אלא שרבי אלעזר דיבר על עולם המלאכים, שנברא בשביל האדם כדי לזכותו אם יהיה יר"ש, ועל עולם אמצעי אמר שהוא שקול כנגד כל העולם, כמו שאמרו פני משה כפני חמה וכו', ועל עולם התחתון אמר לא נבראו אלא לצוות לזה כדי שישמשו אותו ויעשו עבודתו.
[83] המהרש"א דייק שאם אינו רגיל ליתן לו שלום אין לו להקדים לו, ובטעם הדבר כתב שמא לא יחזיר לו ויקרא גזלן.
[84] כך פירש רש"י, והגר"א ביאר שגוזל את "עניית" השלום, והיינו כי מדת העני היא שלום, שהוא ככלי המחזיק את כל הברכות אף דלית ליה מגרמיה כלום, ומקור לזה ברש"י ויקרא [כו ו], עי"ש.
תורה ניתנה בה' קולות דכתיב ויהי קולות. ואין קולות פחותין משנים וגו' הפסוקים. ואותן קולות דוכל העם רואים קודם מתן תורה ולא חשיב להו:
סוף דבר וכו'. הכי משמע לסוף דבריו הכל נשמע למי שאת האלהים ירא ואת מצותיו שמור:
מאי כי זה כל האדם. כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. כלומר כי העולם נברא לצורך בני אדם ובני אדם נבראו לשבח ולהודות להקב"ה ולעבדו וליראה אותו ואלו שעושין כן מקיימין העולם והשאר הרי הן כבהמה שאין עושין הדברים שנבראו בשבילן:
אלא לצוות לזה. כלומר לזמן לו כל מאכלו ומשתיו. והוא נברא לעשות רצון בוראו יתברך ויתעלה:
גזלת העני בבתיכם. יש מפרש מלשון ענייה שאין עונה לו:
ולעולם יהא אדם נוח לבריות ומקדים בשלומם ומשתדל בכבודם ובתועלתם כפי כחו ובזו מתאהב לבריות וגורם להם לצאת ידי חובת כבוד תורה ומצות:
בשעה שהקב"ה בא לביהכ"נ ולא מצא שם עשרה מיד כועס. וא"ת והא אמרי' דבעשרה קדמה שכינה ואתיא וממתנת להם, וי"ל דהתם מיירי בעשרה המתפללין שלא בביהכ"נ כדמשמע לישנא מנין להמתפללין ששכינה עמהם דמשמע בכל מקום שמתפללין אע"פ שאינו מקום קבוע לתפלה אבל הכא בביהכ"נ כי לא אתו בזמנייהו דרגילי למיתי מרתח רתח:
הקובע מקום לתפלתו. לא בעי למימר [שיהא רגיל להתפלל בביהכ"נ] אחת אבל [אם] הוא מתפלל באחת תמיד אפילו בשני מקומות שפיר דמי דאמרי' בירושלמי פרק תפלת השחר א"ר תנחום ב"ר חייא צריך אדם לייחד לו מקום בביהכ"נ שנאמר ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה:
אגרא דפרקא רהטא. פירש"י זהו עיקר שכרם שיש בני אדם שאינן מבינים הדרשה מפי הרב, ותימא דר' זירא גופיה קאמר לעיל דמחללי שבתא כי רהטא והשתא קאמר דהוא עיקר השכר. ונראה לפרש שאם רוצה לעשות מצוה שלימה כמאמרה בלא חסרון יעשה כל הדברים דבסמוך:
אגרא דבי טמיא שתיקותא. אין נ"ל דמיירי באבל ושותק ומקבל שכר כדכתיב [ויקרא י'] וידום אהרן, דכל הני מיירי במי שעושה המצוה והאבל אינו עושה שום מצוה, הילכך נ"ל דמיירי דאותם שבאים לבית האבל שיש להם לישב ולשתוק ולשמוע דברי הגדול המנחם אותו ואם היו אחרים מדברים אין זה כבוד ותנחומין לאבל, וטמיא ע"ש עצמות המת כדמתרגם בעצם אדם בטמא נפשא דאינשא ובמדרש אנדריאנוס שחיק טמיא במו ישחקו עצמותיו. ובערוך פי' טמא אבל באטב"ח הא' ט' ובאלב"ם המ' ב' והל' א':
כל המתפלל אחורי ביהכ"נ. פרש"י שכל בתי כנסיות שלהם היו פתוחות למזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה [פ"ג] ואחוריהם למערב והמתפלל אחורי ביהכ"נ ואינו מחזיר פניו לביהכ"נ נראה ככופר במי שמתפללין לפניו. וקשה לפי' דלפי שיטת התוספתא משמע שהיו משתחוים למערב או משום דילפינן ממשכן או משום ירושלם למערב ובעינן והתפללו דרך ארצם וא"כ כשעומד אחורי ביהכ"נ ופניו למערב הרי הופך פניו לאותו רוח שהצבור מתפללים ואינו נראה ככופר, ויותר היה נראה כשתי רשויות אם הופך פניו למזרח, על כן נ"ל דאחורי ביהכ"נ היינו מי שהוא אחורי העם במזרח ביהכ"נ ואע"פ שהפתח במזרח קורהו אחורי ביהכ"נ לפי שהוא אחורי העם ההופכים פניהם למערב וכן משמע לקמן בפירקין [דף ח' ע"ב] ובפרק הרואה [דף ס"א ע"א) דקאמר אסור לעבור אחורי ביהכ"נ בשעה שהצבור מתפללין ומסיק ה"מ דליכא פתחא אחריתי, פי' דכיון שהוא לפני הפתח נראה שאינו חושש ליכנס, משמע שבאותו צד שהיה הפתח קורא אחורי בהכ"נ ופתחים שלהם הי' במזרח כדמפרש"י, ומיהו קשה דלאחורי ביהכ"נ משמע כמו אחורי המשכן שקורין אחורי אותו צד שהופכין לו פניהם, ויש לקיים פרש"י דכי מהדר אפיה לבו כנשתא לית לן בה אע"פ שאינו מהפך פניו לאותו רוח שהצבור הופכין פניהם לא מחזי כשתי רשויות כיון שכולן הופכין פניהם כנגד הארון ששם התורה מונחת כדאמרי' במכילתין (שד') [שמד'] רוחות הופכין פניהם כלפי הכפורת, אע"פ שיש לחלק דמשום שכינה אני: שאני:
לא נענה אלא בתפלת המנחה. תימא למה נקרא שמה מנחה אי משום מנחה שבערב גם בבקר יש מנחה, י"ל משום דערבית ושחרית יש להם שם אחר קורא זו תפלת המנחה:
ע"ב שנאמר מי בכם ירא ה' וגו'. פירושו לפי הדרש מי בכם ירא ה' לבא לביהכ"נ לשמוע בקול עבדו של הקב"ה דהיינו הש"ץ שהוא עובד בתפלתו עבודת כ"ג כמו שכתוב (תענית ב'.) ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה אשר עתה הלך בדרך חושך ואפילה דהיינו נמנע מהלוך בה בשביל דבר שאין נוגה לו דהיינו לדבר הרשות לאפוקי אם נמנע מב"ה משום שהלך בדבר מצוה שאז נוגה לו ע"ש כי נר מצוה וגו' שאז הוא עוסק במצוה ופטור מן התפלה ומשום שיש אדם שיחשוב לו כי גם זה לו דבר מצוה כשהולך בסחורתו להרויח בה ולפרנס בני ביתו וע"כ אמר שיבטח בה' דה"ל לבטוח בה' שיתן לו פרנסתו ולא היה לו לימנע מב"ה כדאמרי' לקמן פרק אין עומדין (ברכות ל"ב ב) בחסידים הראשונים וק"ל:
ולא מצא בה י' מיד כו'. כדאמרי' לעיל שהקב"ה מצוי בב"ה וי' המתפללים שם שכינה שרויה ביניהם ומסיק שם דעשרה שכינה קדמא ואתיא וע"ז אמר בשעה שהקב"ה מקדים עצמו לב"ה למצוא שם עשרה דרגילים שם ולא מצא י' כ"א ט' כועס הקב"ה ואומר מדוע באתי להשרות שכינתי שם ואין איש אחד פרטי שהוא משלים עשרה ואין עונה דבר שבקדושה וזה חסרון לא יוכל להמנות כדאמרי' בחגיגה (ט:):
כל הקובע מקום כו'. מבואר דכל המשנה מקום תפלתו הוא מקבל שפע וכח אלהי כפי אותו המקום והרוח כמו שאמרו (ב"ב כ"ה) כל הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין אבל הקובע לו מקום אחד לתפלתו בלי שינוי הוא מייחד כחות אלקים לשם האחד האמיתי וזה אומרו אלהי אברהם בעזרו שנאמר וישכם וגו' והוא מבואר כמ"ש בפסחים (קי"ז:) שאמר לו הקב"ה והיה ברכה בך חותמין בשם ההויה שם המיוחד שעל ידי אברהם נתייחד שמו יתברך ב"ה בעולם וראוי לומר עליו אי חסיד כו' שזו ממדת חסידות הוא שמבקש צרכיו ממדת הרחמים ואין פונה פניו לבקש גדולות בדרך אחר וק"ל:
לא אמרן אלא למיפק כו'. רב הונא נמי לא אמר אלא היוצא דהיינו למיפק אלא דהכי קאמר לא אמרן אלא היוצא מב"ה ע"מ למיפק דהיינו לעשות צרכיו בחוץ אבל היוצא מב"ה כדי למיעל לבית המדרש לקיים מ"ש ילכו מחיל אל חיל ודאי מצוה למירהט גם מבית הכנסת שנאמר נרדפה לדעת את ה' דהיינו ללמוד תורה בב"ה וק"ל:
ואפילו בשבת וכו'. ר"ל השומע שאגת אריה ומתיירא ודאי דהולך במרוצה ושרי אפילו בשבת משום סכנה כן אחרי ה' לדבר הלכה וגו':
אגרא דפירקא ריהטא כו'. כפירש"י דרובם אינם מבינים כו' ועי"ל דאחכמים דאינן צריכין לפרקא דכבר יודעין דברי הלכה קאמר דמ"מ אגרא שלהם ריהטא ועד"ז יש לפרש מ"ש בפרק משקין (מו"ק ה.) בההוא תלמידא דבשבתא דרגלא לא הוה מקשי ליה קרי עלה ושם דרך אראנו וגו' דאותו תלמיד לא היה צריך להלך לשם כיון דלא הוה מקשי ליה אלא ששם ומחשב לו שכר ואגרא דרץ בדרך לילך לשם וכן יש לפרש אגרא דכלה דוחקא גם אם השומע הבא הוא ת"ח ואין צריך לכך יש לו אגרא דדוחקא:
אגרא דבי טמיא שתיקותא. ובערוך בערך טם אגרא דבי טמיא פירוש אבל ויצא באטב"ח ובאלב"ם עכ"ל. וכדאמרי' בסוף פ"ב דמ"ק (כ"ח:) אין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל:
ואגרא דתעניתא צדקתא כו'. עיין פירש"י ועוד יש טעם אחר כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעור מה שלא אכל ושתה היום לכך יתן שיעור הממון זה שנהנה לצדקה וק"ל:
ואגרא דהספדא דלויי כו'. אמרי' בספ"ג דמ"ק (דף כח:) דידל ידלוניה כו' כפירש"י שם:
ואגרא דבי הלולי מילי כו'. כפירש"י לשמח החתן בדברים עכ"ל וכההיא דבר קפרא בהלולי דר"ש בר רבי במס' נדרים (נ"א.):
כל המתפלל אחורי ב"ה וכו'. לפירוש התוס' שחששא זו כיון שמתפלל לרוח אחרת שמתפללין כל העם וכ"ה בהגהת אשרי ע"ש וק"ק מאי קאמרי מי שהוא אחורי העם כו' גם אם הוא בב"ה והוא מתפלל לרוח אחר יש לחוש על כך וי"ל דתרתי בעי מבחוץ ולרוח אחר ועיין בתר"י ולולי דבריהם היה נראה לשיטתם דאה"נ בתוך ב"ה נמי יש לחוש על כך וה"פ כל המתפלל אחורי וכו' היינו שעומד בב"ה ועומד בפניו אחורי כלפי ב"ה דהיינו לרוח אחרת שהכל מתפללים וסביב רשעים יתהלכון דמייתי לאו היינו סביב מבחוץ לבהכ"נ אלא שמסבב פניו לרוח אחרת שמתפללין כל העם והא לא תקשי שאמרו (ב"ב כ"ה) הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין די"ל היינו במתפלל ביחיד בביתו ועוד דהתם לא קאמר אלא לצדד קצת אבל המתפלל היפך שמתפללין העם הוא אסור כדקאמר הכא לפי' התוס' שלפנינו אבל בתר"י הביא דברי ר"י בדרך אחר ואין להאריך ודו"ק:
חלף אליהו וחזייה אידמי ליה כטייעא כו'. ברי"ף ל"ג חלף אליהו כו' אלא חלף ההוא טייעא חזייה כו' וכן נראה מפרש"י וכן נראה קצת דמשום שעשה כך אינו דומה שיהיה חייב מיתה שיהרגהו אליהו ויש ליישב גירסתנו דאידמי ליה כטייעא לא קאי אאליהו אלא אאותו איש דלא הוה מהדר אפיה כו' קאי דהוה אידמי ליה לאליהו שאינו ישראל אלא ערבי ולכך הרגו אליהו וק"ל:
מאי כרום כו' דברים כו'. מבואר דקאי ארישא דקרא המתפלל סביב לב"ה דהיינו מחוץ לב"ה נקרא רשע ע"ש שהוא מזלזל בתפלה דהוא דברים כו' ולמאן דדריש כיון שנצרך אדם לבריות כו' קאי נמי ארישא דקרא ע"פ מ"ש (ב"מ ע"ה ע"ב) דאסור לאדם לעבור נגד ב"ח שלו כדי שלא לביישו אם אין לו לשלם וז"ש סביב וגו' דמדת רשעים אינו כן אלא דסביב ב"ח הולכין ומזלזלין בו עד שנשתנה כו' ואהא מייתי כאלו נידון באש ובמים כו' דהיינו שמביישו נשתנה פניו להתהפך בגוונים דאזיל סומקא דהוא תולדות אש ואתי חיורא דהוא תולדות מים וק"ל:
בתפלת המנחה כו'. נראה לפרש דהא לא אצטריך למימר שלא יבטל אדם אחד מהתפלות שכבר מפורש (לקמן כ"ו) שאבות תקנום וכנגד תמידין תקנום אלא דה"ק לעולם יהא אדם זהיר וזריז בתפלת המנחה שלא ישהה אותה אלא מיד ותיכף שיגיע זמנה יתפלל אותה כמ"ש פ"ק דשבת (דף ט:) שלא יעשה דבר דלא אתו לאמשוכי ומייתי.
שהרי אליהו לא נענה אלא בתחלת תפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש וגו'. דמשמע ליה בתחלת עלייתו של שעת המנחה:
ור"י אמר אף בתפלת ערבית שנא' תכון תפלתי קטורת וגו'. ע"פ מה שאמרו (ביומא) [בפסחים נ"ט.] אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת וז"ש תכון תפלתי של ערבית סמוך לעבודת הקטורת של בין הערבים שהיא עבודה המאוחרת במנחה כדאמרי' לעיל סייג עשו חכמים כו' ועד"ז קאמר נמי.
בתפלת שחרית שנא' ה' בוקר תשמע קולי כו'. כפל בו מלת בוקר ע"פ מה שאמרו (פסחים שם) דאין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת דכתיב ביה בבקר בבקר וגו' דהיינו שיהא זריז להשכים אותה בבקר בבקר כמו בקטורת של שחרית כדאמרינן לעיל שתהא תפלתי סמוך למטתי כפירש"י ותוספות שם:
ענני ה' ענני כו' ענני שלא יאמרו מעשה כשפים כו'. כמו שמסיים ענני וידעו העם הזה כי אתה הוא ה' אלהים וגו':
עובר בה' קולות כו'. מבואר אלו חמשה קולות הן חמשה קולות של הדבור שהקול מתחלק לפי מוצאם אותיות בומ"ף מהפה דטלנ"ת מהלשון זסשר"ץ מהשינים גיכ"ק מהחיך אחה"ע מהגרון והן הן אותיות שהתורה נתנה בהן ולא בקול פשוט שאינו מורה על דבור מה וזה שאמר שראוי לשמח חתן וכלה בקול הדבור הכולל ה' מיני קולות שאמרנו כמ"ש בי הלולי מילי ור"ל לשמחו בשמחה בדבור של מצוה להזכיר חסדי המקום בבריאה לקיום עולם והוא שסיים באומרו קול אומרים הודו את ה' שקולות השמחה יהיו בשבח המקום וע"כ תקנו חז"ל אלו ה' קולות בז' ברכות חתנים כמפורש בחידושינו פ"ק דכתובות ע"ש ואמר שאם משמחו זוכה לה' קולות של תורה כי נתינתה היא היתה יום שמחת לבו וחתונתו עם ישראל והה' קולות שהן ה' מוצאי הדבור באותיות של תורה הם קיומו של עולם שנתנו בסיני כמו שכתוב אם לא בריתי יומם וגו' אם ישראל מקבלין כו' ומה שסיים ואמר הא דכתיב וכל העם רואים את הקולות הן קולות דקודם מתן תורה דהאי קרא פירושו של ה' קולות שנאמרו קודם מתן תורה שלא תאמר שהם קולות פשוטים שוים אלא שכל העם רואים את הקולות שהם מתחלקים לפי צורת האותיות כפי מוצאם של הקולות ובדמיון רואה את כל חלק וחלק מהקול כפי מה שהוא לפי צורתו באותיות ואמר כאלו הקריב תודה כו' שהיא באה ג"כ בשמחה על הקיום רצון לפניו כמפורש (פ"ק) [פ"ב] דשבועות גבי מוסיפין על העזרה ואמר עד"ז כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים שהוא קיומו וישובו של ארץ ישראל וק"ל:
סוף דבר הכל נשמע וגו'. דלפי פשוטו ה"ל למכתב הכל תשמע בלשון צווי לנוכח כמו שסיים את האלהים ירא וגו' ואמר על זה מאי כי זה כל האדם כו' דלפי פשטיה דהכתוב מדבר בלשון צווי את האלהים ירא וגו' יהיה פירושו נתינת טעם כי לדבר זה שהוא היראה נברא האדם כפירש"י בספר קהלת אבל השתא דהכל נשמע את האלהים ירא וגו' מדבר בשבח ומעלה של ירא אלהים יש לנו לפרש ג"כ סיפא דקרא כי זה כל האדם בשבחו של ירא אלהים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא פליגי אלא כל חד וחד חדא מג' עולמות נקט במלתיה ז"ש כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל האדם דהיינו גם עולם המלאכים לא נברא אלא בשביל האדם שהוא בעל בחירה כדי לזכותו אם יהיה ירא אלהים וישמור מצותיו כדאיתא במדרשות ושאמר שקול הוא כנגד כל העולם דהיינו עולם האמצעי כמ"ש (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה ובשאר צדיקים כתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים וגו' ושאמר כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה דהיינו עולם התחתון לא נבראו אלא לצוותא לו בעלמא כדי שישמשו אותו ויעשו עבודתו כדאמרי' בפ' הרואה (לקמן ברכות נ"ח.) בן זומא ראה אוכלסא ע"ג מעלה בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלו לשמשני וק"ל:
יקדים לו שלום כו'. אבל אם אין רגיל ליתן לו שלום לא יקדים לו שלום דשמא חברו לא יחזיר לו שלום ויקרא גזלן ומיהו בס"פ הניזקין (גיטין ס"ב) קאמר דרב חסדא היה מקדים שלמא אפילו לעכו"ם ואפשר ברגיל ליתן לו שלום אי נמי מפני דרכי שלום עשה כן לעכו"ם וגם אם לא יחזיר לו שלום אין לחוש עליו אם יקרא עכ"ום גזלן. ועוד שמעתי בזה דלפי שהדרך ארץ למשיב לכפול שלום וכיון דלא היו כופלים שלום לעכו"ם. כדאמרינן התם היה רב חסדא מקדים לו שלום כדי שיכפול לו עכו"ם שלום ואלו היה העכו"ם מקדים לו שלום היה רב חסדא צריך לכפול לו שלום לפי הד"א ומפני דרכי שלום וק"ל:
גמ' באתי ואין איש קראתי ואין עונה נ"ב סמך לדבר שמעתי אי"ש הוא נוטריקון אמן יהא שמיה דהיינו בעשרה וק"ל:
שם כאריה ישאג כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים אנא נמי רהיטנא כצ"ל ונ"ב פסוק הוא בהושע סי' י"א:
רש"י בד"ה ואין עונה כו' דבר קדושה נ"ב פי' והיינו עשרה:
גמ' בשעה שהקב״ה בא בבהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד נ״נ מיד סמוך לביאתו ועתשו' רשב"א:
שם אגרא דפרקא כו'. נ"ב שהמצוה עצמה אין שכרה בעה"ז ש"מ בהאי עלמא ליכא. היום לעשותם כו'. אבל צדקה (ז"ש אגרא דתעניתא צדקתא) ודאי יש לה פירות בעוה"ז כמ"ש אלו דברים שא"א פירותיהן כו':
שם כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. נראה דלאו ברשעים משתע'. נביאי האמת יוכיחו. ולאו דווקא בד"ת מיירי אלא שנשמעין לעשות רצונו:
שם ואם נתן לו ולא החזיר כו' גזלת העני. נ"ב יש לפרשו לשון ענית דבור:
כָּל הָרָגִיל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָּא יוֹם אֶחָד. נראה לי תיבת 'כל' כי יש רגיל לבא לבית הכנסת, אבל יתאחר ולא יתפלל עם הציבור, דאינו חסר אלא רק תפלה עם הציבור, ויש שאינו רגיל לבא לבית הכנסת דחסר שתים, ביאת בית הכנסת, (ותפילה) עם הציבור.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ. פירוש מעורר המלאכים והממונים של מעלה לשאל עליו להזכיר עונו ולקטרג עליו, ונראה לי בס"ד לומר כי הוא יתברך מעורר אותם לשאל בו בלילה שתבא אחר היום שביטל בו, והיינו בעת שיעלו הנשמות של בני אדם למעלה בסוד פקדון שאז מעורר אותם לשאל לאותם הנשמות של בני אדם מִי בָכֶם יְרֵא הֳ' וכו'. ואומרם שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, פירש מהרש"א ז"ל זה שליח ציבור שהוא עובד בתפלתו עיין שם, ואני ההדיוט נראה לי בס"ד שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ זה דוד המלך ע"ה שנקרא עבד ה', והוא כי ידוע שביאה לבית הכנסת לא נכתבה ונתפרשה בתורה אלא על ידי דוד המלך ע"ה בתהלים (כה, טו) בפסוק בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף ג' שפסוק זה נאמר על כניסת האדם לבית הכנסת בכל יום, וענין ברגש היינו שיתרגש האדם ויזדעזע בעת כניסתו בבית אלהים שהוא בית הכנסת, ורמז שם כונות ביאת בית הכנסת בפסוק (זה) וגם בפסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ וכו' יעויין שם, נמצא כניסת בית הכנסת וכונות שלה נאמרו על ידי דוד עבד ה', לזה אמר שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ הוא דוד עבד ה' שפירש חיוב ביאת בית הכסת אֲשֶׁר זה האדם היום הזה הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ.
אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, נֹגַהּ לוֹ. נראה לי בס"ד אותיות 'דין' [64] דשם אדנ"י הם דין קשה כמשמען, אך על ידי הרחמים מתמתקים ונעשים נוגה [64], כי המספר שוה וידוע מה שכתוב בשער הכונות בפסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ, שצריך לכוין בו בכניסתו לבית הכנסת כך, רֹב חַסְדְּךָ הוא החסד העליון אשר אנחנו צריכין תמיד אליו ובפרט כשאנחנו נכנסין להיכל המלך לשאל בקשתינו, כי החסד הזה הוא הנקרא יומא דכלהו וכו' יעויין שם, ולכן הבא לבית הכנסת כל יום ומכוין בפסוק זה הכונה של החסד הנזכר אז נמתקים אותיות 'דין' ויהי 'נוגה' כי החשבון שוה, ולזה אמר נֹגַהּ לוֹ, ואם לאו אֵין נֹגַהּ לוֹ אלא ישארו אותיות 'דין' כמשמען, אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ אפילו שלא בא לבית הכנסת ולא כיון בחסד הנזכר זכות המצוה יועיל למתק אותיות דין שיהיו לו נוגה.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע שהפרנסה היא מבחינת שם ס"ג, וכמו שכתב עטרת ראשי אדוני אבי ז"ל בספרו מדרש אליהו על פסוק (תהלים נה, כג) הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, כי מלוי שם ס"ג הוא ל"ז [37] כמנין יְהָבְךָ [37], יעויין שם, ובזה פירשתי בס"ד רמז מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, הָאֹוֹכֵל [62] עם הכולל עולה ס"ג, והנה תיבת נוגה [64] עולה ס"ג עם הכולל, וזה שאמר אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, נֹגַהּ לוֹ, ששם ס"ג ישפיע לו פרנסה אף על פי שלא בא לבית הכנסת להתפלל שם, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ שרדף אחר פרנסתו שבטח על חריצות שלו, ולא בטח בשם ס"ג שישפיע לו בלעדי חריצתו, אז אֵין נֹגַהּ לוֹ, שלא ישפיע לו שם ס"ג, ותהיה חריצותו לריק, וקאמר מה שאמר משום דהיה לו לבטוח בשם ה' הוא שם הוי"ה במלוי ס"ג שישפיע לו גם בלתי חריצת וזריזות שלו.
כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. נראה לי בס"ד מקום המיוחד לתפלה הוא הלב, אך יש אדם שהוא פעם מכוין ופעם אינו מכוין, נמצא זה אינו קובע מקום לתפלתו, אבל המכוין תמיד בלבו הרי זה חשוב קובע מקום לתפלתו, וזה אלהי אברהם בעזרו כי אברהם אבינו ע"ה קבע מקום לתפלתו בלבו תמיד, דכתיב (בראשית יט, כז) אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי הֳ', איזהו מקום שהוא גלוי לפני ה' לבדו, זה הלב, מה שאין כן הפה הוא לפני אחרים גם כן.
ועוד נראה לי בס"ד מָקוֹם ראשי תיבות מעשה קול ומחשבה, ובאה המחשבה בתוספת וא"ו לכלול עמה הכונה, כי המחשבה במוח והכונה בלב, והם כחדא נפקין וכחדא שריין כנודע, והתפלה היא קול, אך צריכה להיות שלימה במעשה שיחתך האותיות בשפתיו, ואמרינן בגמרא בעדים זוממין עקימת שפתים הויא מעשה, וגם צריכה להיות שלימה בכונה ומחשבה, והאבות זיע"א עבדו את ה' עבודה תמה במעשה וקול וכונה ומחשבה, ולהיות שאברהם אבינו ע"ה היה הוא ראשון בעבודת הקודש השלימה הזאת נתפרשה בו השלימות הזאת בפסוק אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי הֳ', נרמז בתיבת מָּקוֹם שלימות הנזכר שהוא ראשי תיבות מעשה קול ומחשבה כי הוא"ו לרבות כונה כאמור, ואמר אֶת פְּנֵי הֳ' רמז לאותיות שאחרי שם הוי"ה שהם כוז"ו מספרם ט"ל [39] כמנין ג' פעמים אהבה [13], שהיה להם אהבה במעשה אהבה 'בקול אהבה בכונה ומחשבה'. או נראה לי בס"ד אומרו קובע מקום לתפלתו כלומר מכוין תמיד כנגד ירושלים ובית המקדש ובית קודש הקדשים שנאמר (שיר השירים ד' ד') בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, תל שכל פיות פונים בו כי שם שער השמים לעליית התפילות. או נראה לי בס"ד מָקוֹם מ"ו ק"ם רמז ליסודות אבא ואמא שהם מ"ו מילוי הוי"ה דיודי"ן, וק"ם מלוי אהי"ה דיודי"ן, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור המשנה (אבות פרק ג, יח) חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, יעויין שם, גם כתב עוד בביאור מאמר ר' אליעזר לתלמידיו לפני מי אתם מתפללין, רצונו לומר להמשיך מוחין גם מצד אבא ולא יספיק מצד אימא בלבד, וזהו לפני מי, כי אבא הוא יותר לפנים מן אימא הנקראת מי, עד כאן דבריו ז"ל, גם ידוע בכונת העמידה אלהי אברהם, חכמה, אלהי יצחק, בינה, ואלהי יעקב, דעת, וזה שאמר כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ מ"ו ק"ם להמשיך מוחין מן חכמה ובינה ולא יספיק משל בינה בלבד, אז אֱלֹהֵי אַבְרָהָם חכמה שהוא סוד אבא יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. ונראה לי בס"ד אומרו כל הקובע בא לרבות בתיבת כל אפילו מי שיש לו מקום משובח בבית הכנסת שהוא מקום גדולים, ואם כן בלאו הכי יש לו השתוקקות ורצון למקום זה בשביל מעלה וחשיבות, עם כל זה הרי זה משובח, ויש לו שכר טוב שאלהי אברהם בעזרו, אי נמי בא לרבות אפילו שהוא שליח ציבור שמושכר לעמוד לפני התיבה במקום המיוחד לשליח ציבור, אפילו הכי יש לו שכר על הקביעות דאלהי אברהם בעזרו.
אֵי חָסִיד, אֵי עָנָו. מקשים ענוה מאן דכר שמיה הכא? ונראה לי בס"ד כי בבית הכנסת אין כל המקומות שוים, יש מקום גדולים ויש מקום קטנים, ויש מקום פחותים ועניים ויש מקום בינונים, ויש מקום ילדים ובחורים, והא ודאי הילדים אחר שיגדלו יחליפו מקומם, וכן דלים ועניים אחר שיתעשרו יחליפו מקומם, וזה הקובע מקום רבותא דידיה כי במקום שישב בילדותו או בהיותו רש שם הוא יושב כל ימיו אפילו אחר שנתגדל ונתעשר, ונמצא כי בדבר זה יש בו מדת ענוה גם כן שאינו חש על כבודו.
חָלַף אֵלִיָּהוּ, אִידְמִי לֵיהּ כְּטַיְעָא. הנה בתלמוד כתב יד אשר העתיק בספר תיקון סופרים לא גריס 'אליהו' אלא גרס 'חלף ההוא טייעא', וכן הגרסא בהרי"ף ז"ל וכתב מהרש"א ז"ל גרסה זו של הרי"ף נכונה טפי כי משום שעשה כך אינו דומה שחייב מיתה שיהרגהו אליהו, וכתב שיש ליישב גרסתינו דאדמי ליה קאי על אותו שנדמה לאליהו כטייעא שאינו ישראל לכך הרגו עד כאן דבריו. ודבריו אלו קשים מאד חדא וכי זה הערבי הוא ישראל שצריך לכוין הרוחות כמנהג ישראל, כדי שיהיה נחשב עמידתו אחרי בית הכנסת שכופר במי שהציבור מתפללין אליו, והלא נכרי הוא ואינו מכלל הציבור ואין זה מקום תפלה שלו? ועוד והלא בזמן ההוא לא נעשית עוד אמונה חדשה של הישמעאלים והיו הערביים עובדי עבודה זרה ואיך יאמר לו קמי מרך? ועוד זו קשא מכולם, איך יתכן שאליהו זכור לטוב שהוא מלאך שלוח מן השמים לא יבחין ולא ידע בזה האיש שטעה בו וחשבו ערבי ויהרגהו ובאמת הוא ישראל ושפך דם ישראל ובודאי דבר זה לא ניתן להאמר? ועל הקושיא שיש בגרסתינו לומר איך הרגו, יש לומר דאף על גב דאינו חייב מיתה בידי אדם חייב מיתה בידי שמים שעבר על דברי חכמים שאמרו אסור להתפלל אחרי בית הכנסת, והעובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים, ולכך אליהו זכור לטוב שהוא מלאך מן השמים הרגו בדיני שמים, ברם מה שיש להקשות בגרסתינו הוא למה אדמי ליה כערבי? ונראה לי בס"ד דעשה כן מפני הרואין, דודאי היו עומדין שם בני אדם וראו שהרגו ושמעו מפיו הטעם על מה הרגו, ורצה בזה שהרואה יתפעל מן הדיבור הזה להזהר בו ביושר בראותם שאפילו בעיני נכרים רע ומר דבר זה, שלפי ראות עיניהם חשבו שההורג והמוכיח על זאת הוא ערבי. ורק חכמי הדור ידעו אחר כך האמת שהיה אליהו זכור לטוב, כי הוא שכיח במתיבתא דרבנן וספר להם כך וכך עשיתי. ודע כי מה שאמר המתפלל אחרי בית הכנסת נקרא רשע, כבר פירשה הרמב"ם ז"ל והביאו בב"י א"ח סי' צ' דזה אינו אלא בבית הכנסת העומד ברחבה ופנוי מכל סביביו, אבל אם יש בית אחרי בית הכנסת וזה עומד בבית ומתפלל כראוי כנגד ארץ ישראל אין בזה זלזול עיין שם.
כְּדוּ בַּר קַיְמַת קָמֵי מָרָךְ? הא דנקיט לשון זה ולא אמר בפירוש שתי רשויות או בלשון אחר, נראה לי בס"ד כי אותיות דבור הם דו בר, וכך אמר לו זה הדבור של התפלה שאתה מתפלל אתה עושה בו ד"ו ב"ר מחמת עמידתך שאתה עומד אחרי בית הכנסת:
אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. נראה לי בס"ד למעלה מאותיות עולם יש אותיות ס"ה כ"ל, וידוע שהתפלות באים תחלה במלכות, כמו שנאמר (תהלים נא, יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, שהוא סוד השער, ומשם יוצאין ועולין ונקבצים ביסוד הנקרא כל, ולזה אמר על התפילות עומדין ברומו של עולם רומו דייקא, כלומר גבוהים מן אותיות עולים, לפי ששם נרמזין המלכות והיסוד כי אותיות ס"ה הוא מספר שם אדני [65] שהוא במלכות, ואותיות כל הוא כינוי היסוד.
וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת עָלָיו, מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִין. ונראה לי בס"ד דידוע שהלבנה מקבלת אורה מן השמש ולכן לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, ומזה ילמוד העשיר שלא יביט בעני כדי שלא יתבייש, ונמצא העשיר דוגמת חמה והעני דוגמת לבנה, ובמשל אמר גבי כרום כיון שחמה זורחת עליו וכו', וכן בנמשל כיון שחמה הוא זורח על העני שנותן לו צדקה אז הוא מתבייש, ולכן יזהר העשיר שלא יביט בעני כמו שחמה לא ראתה פגם וכו'.
כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִּינִין, אֵשׁ וּמַיִם. נראה לי בס"ד יש עני שבעל הבית צועק עליו בקול זעם ואף וחימה, וזה יתבייש והולך, הרי הוא נדון באש החימה וכעס של העשיר, ויש אינו צועק עליו אלא מניחו תלוי ועומד ומתחנן ואין משיב לו דבר עד שיתקרר דמו בקרבו ויהיה למים וילאה וילך, והרי זה נדון במים.
לְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר [וְגוֹ'], עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי. 'עֲנֵנִי', שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. וַ'עֲנֵנִי', שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים הֵם. שם ענני שתרד אש וכו'. מקשים העולם למאי מייתי דרשה דענני הכא, דכאן יליף דלא נענה אלא בתפלת המנחה, ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אין לשאל שתי שאלות בבת אחת וילפי לה מקרא, ולפי זה קשא איך שאל שתים, ענני שתרד אש וענני שלא יאמרו וכו', אלא ודאי יש לומר דתפלת המנחה להיותה מסוגלת מאד שהאדם נענה בה יותר משאר עתים, יוכל לשאל בעת ההיא אפילו שתים יחד, ולכן הביא האי דרשה דענני שיש בה שני שאלות, להוכיח גם כן מזה דתפלת המנחה גדול כוחה ועדיפה יותר דהא אפילו שתי שאלות שאל ביחד. וראיתי בספר אהבת יהונתן על הפטרות שהביא בשם נזר הקודש שתי קושיות במאמר הנזכר חדא דרשה דענני אין לה קשר עם הקודם, ועוד דמנא לן דלא נענה אלא בתפלת המנחה דילמא אין קפידא בזמן ומעשה שהיה כך היה ואי הוה מתפלל בזמן אחר נמי היה נענה, והרב ז"ל שם אמר ישוב לזה בדבר חורפ"ה אך הוא אליה וקוץ בה שאינו מתיישב הדבר היטב, יען כי ההכרח שעשה מחמת קושיא האחרונה הוא רעוע, דאיך לא מקשי דהוה ליה להמתין עד אור השחר דזה ברור דאינו יכול לעשות כן שמוכרח לגמור הדבר בו ביום, שכך היה התנאי בניהם שיקריבו שניהם בו ביום בזה אחר זה, ועוד אם היה מניח הדבר עד מחר היו בורחים כל אותם ארבע מאות נביאי הבעל והוא רוצה לשחטם, ועוד היתה איזבל שומעת ומבטלת הדבר, לכך מוכרח לבא בו ביום ונמצא בטל ההכרח שעשה הרב ז"ל.
אמנם מטיבותיה דמר אפרש הענין בדרך נכון בעזה"י, והוא כי ידוע שחצי השני של היום נחלק לשני ערביים, ערב גדול מתחלת שש וכל משך מנחה גדולה שהוא עד תשע ומחצה, וערב השני מתחיל מן זמן מנחה קטנה עד הסוף, וידוע שזמנים אלו חלוקין הם בשליטת החיצונים, כי חלק הב' שהוא זמן מנחה קטנה הואיל והוא קרוב ללילה שליטת החיצונים גדולה ותקיפא בו ביותר, מה שאין כן חלק הא' שהוא משך מנחה גדולה אין להם שליטה גדולה בו כזה, ולכן גם המכשפים חלוקים בכוחם לשתי כיתות, יש מכשפים אין מצליחים בפעולת הכישוף אלא רק במנחה קטנה שיש בה שליטת החיצונים יותר, ויש מכשפים היותר חזקים שיכולים לעשות פעולה בכישוף גם בזמן מנחה גדולה מעת הצהריים, ולכן בני בלעם הוה אלים כולם לעשות פעולה בכשפים מעת הצהריים בתחלת שש מאות שאמרו על פסוק (שמות לב, א) בֹשֵׁשׁ, בא שש: ובזה נראה לי בס"ד דקדוק עצום בכתובים במה שנאמר (מלכים א' יח, לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, למה הוצרך לומר ויהי בעלות המנחה מאחר שכבר אמר (שם כ"ט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב, וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, ולפי זה ידענו בזה שתפלתו היתה אחר עלות המנחה, אך כפי האמור יובן לנכון דנביאי הבעל התחילו לקרא מהתחלת הצהריים, ויתנבאו עד לעלות המנחה, רצונו לומר מנחה גדולה שהם היו יודעים בעצמם שיש להם כח לפעול בכשפים גם בזמן הראשון שהוא מנחה גדולה, כי נסו בכך מקודם, וכשראו אותו היום שלא עלתה בידם כדרכם אז נתייאשו מעצמם ולא סמכו ולא האמינו בעצמם שיועילו בזמן מנחה קטנה שהוא חלק השני שיש בו שליטה לחיצונים יותר, אלא החליטו בדעתם שסר כוחם ביום זה מן השמים, ולכך שתקו מן הקולות וחדלו מחרבות ורמחים והודו שאין ביכלתם להביא האש, ונשאר הדבר על אליהו זכור לטוב שיראה לעם את כחו בקדושה בעזר אלהים חיים, והנה אכתי עדיין לא נשלם כל זמן מנחה גדולה ולא הגיע זמן מנחה קטנה, אך אליהו זכור לטוב האריך בבנין המזבח ושאר הכונות להעביר הזמן עד שנשלם זמן מנחה גדולה והגיע זמן מנחה קטנה שהוא בתשע ומחצה, מפני שרצה להתפלל בזמן מנחה קטנה שהוא זמן תפלת מנחה העיקרי, ולזה אמר הכתוב פעם שנית ויהי בעלות ויגש אליהו הנביא ויאמר, הכונה על מנחה קטנה, אך המנחה שזכר לעיל מזה קאי על מנחה גדולה כאשר ביארתי. ועתה אבא לפרש ביאור דברי הגמרא דאמר לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה דהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, ולכאורה יש כאן קושיא גדולה דהלא מקרא מלא כתוב (ישעיה מט, ח) בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וידוע הוא מזוהר הקדוש כי זמן מנחה אינו נקרא עת רצון בימי החול, מפני שבו שליטת הדינין, ורק מנחת שבת נקראת עת רצון דלכך אומרים פסוק (תהלים סט, יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' עֵת רָצוֹן במנחת שבת דוקא, ואפילו ביום טוב אין אומרים אותו, ומפורש בזוהר הקדוש ששחרית הוא עת רצון ששולט בו החסד, ואיך יצוייר שתהיה תפילת מנחה עדיפה מצד הזמן דקאמר לא נענה אלא בתפלת המנחה וזה פלא, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? על כן נראה לפרש בס"ד דמה שאמר כאן לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה אין הכונה לומר שהוא נענה במנחה טפי משחרית, אלא רצונו לומר שיזהר להתפלל תפלת המנחה בזמן הראוי לה יותר, שהוא זמן מנחה קטנה בתשע ומחצה, ולא יתפלל אותה בזמן מנחה גדולה, שזה הזמן של מנחה קטנה הוא נקרא זמן המנחה בסתם שהוא זמנה העיקרי, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה הידועה שהוא זמן מנחה קטנה ולא במנחה גדולה דהא מצינו שלא רצה להתפלל בזמן מנחה גדולה אלא האריך הענין עד שהגיע זמן מנחה קטנה והתפלל, ומייתי ראיה דכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא, ותיקשי לך קושיא שהקשינו לעיל למאי אצטריך לפרש ויהי בעלות המנחה מאחר שנזכר זה בפסוק הקודם, אלא ודאי מוכרח לומר כאשר ביארנו כי מנחה הנזכרת קודם היא מנחה גדולה, והוא המתין עד שהגיע זמן מנחה קטנה והתפלל, ולמה עשה כן, אלא ודאי מפני שזמן מנחה קטנה הוא מסוגל לתפלה טפי מזמן מנחה גדולה, ולכן גם האדם יזהר להתפלל בזמן זה. ובא רבי יוחנן ואמר אף בתפלת ערבית כלומר גם תפלת ערבית יזהר בה להתפלל אותה בזמנה העיקרי, שהוא לילה, ודאי כסברת רבנן אף על פי שמן הדין יוכל להתפלל מן פלג המנחה כסברת רבי יהודה, ויליף מפסוק (תהלים קמא, ב) מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב, וידוע כל ערב אשר במקרא הוא לילה ודאי, וכמו שנאמר (במדבר יט, כב) וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב, ועוד כיוצא בזה ובא ר' נחמן בר יצחק ואמר גם תפלת שחרית יזהר להתפלל בתחלת היום, לא יקדים ולא יאחר, ויליף מדכתיב (תהלים ה', ד') הֳ' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, וכל בקר שבמקרא הוא על תחלת היום ממש. והשתא ממילא מובן בס"ד מה שהוצרך הש"ס להביא האי דרשה דענני, והיינו לברר ולחזק את דברי המאמר שאמר יזהר בתפלת המנחה, שהוא רצונו לומר שיתפלל אותה בזמן העיקרי שלה, שהוא זמן מנחה קטנה, ולא יתפלל בזמן מנחה גדולה, והוכיח זה ממה דמצינו שהתפלל ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם. וקשא אמאי נתעכב עד זמן מנחה קטנה כדי שיצטרך לתפלה זו כי בודאי אם היה עושה זאת בזמן מנחה גדולה לא היו אומרים מעשה כשפים הן, יען כי המה כבר ניסו ועשו מעשה כשפים בזמן זה ולא הועילו, ואיך יאמרו על שלו כשפים הן, ולכן לא היה נצרך להתפלל על זאת שלא יאמרו, אבל עתה שעיכב הדבר בידים לזמן מנחה קטנה שהוא זמן חדש שבו שולטים החיצונים יותר ויועילו הכשפים יותר, השתא יש להם פתחון פה לומר מעשה כשפים שאין הוכחה מכשפים שלהם מפני שהם עושים בזמן מנחה גדולה, על כן קשה למה עיכב הדבר כדי שיצטרך לתפלה זו, אלא ודאי מפני שיודע הוא כי זמן מנחה קטנה הוא ראוי לתפלה יותר מזמן מנחה גדולה, לכך עיכב הדבר עד עתה כדי שיתפלל בזמן זה, ולכך הוכרח לבקש ג"כ שלא יאמרו מעשה כשפים הם.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית. חוץ מדרכנו הנז"ל נראה לי בס"ד דקאי ר' נחמן בר יצחק על דברי ר' יוחנן דאמר אף בתפלת ערבית שהוא עת דין כמו המנחה ג"כ יזהר, ובא ר' נחמן בר יצחק לומר אף בתפלת שחרית כשיתפלל בה תפלת ערבית דהיינו שמתפלל שחרית שתים שהיא תשלומין של ערבית ג"כ יזהר בה מאד כי אע"פ שעתה זמן שחרית ואין בו דין, עם כל זה כיון שהיא תשלומין של ערבית יזהר בה.
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת 'כל' אפילו נשואי בת כהן לישראל או בת ת"ח לעם הארץ דאמרינן בפסחים דף מ"ט כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי להנות ממנה, כגון מאי אר"א כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לעם הארץ יעויין שם, וקמ"ל אפילו בכה"ג אם נהנה חייב לשמחו ואפשר לרמוז בס"ד שמחה אותיות חמשה שהמקיים מצות שמחה הנזכר זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות ולהפך עובר על חמשה קולות.
שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. נראה לי בס"ד דאין אשה אלא לבנים, והכונה שתהיה כונת האדם כשישא אשה לעבודתו יתברך, כדי שיוליד בנים ויקיים מצות פריה ורביה, וידוע שכל אדם יקוה שיוליד מן הזווג שלו בן זכר בתחלה, כדי שיקיים ב' מצות יקרות זה אחר זה שהם מצות מילה ומצות פדיון, ואמרו רבותינו ז"ל ששון זו מילה שנאמר (תהלים קיט, קסב) שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ שמחה זה יום טוב וכן הוא אומר (דברים טז,יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. וכן כאן תחלה קול ששון זו מילה, ואח"כ קול שמחה זה יו"ט של יום הפדיון שנעשה בחמשה סלעים אותיות שמחה וצריך לעשותו יו"ט שעושים בו סעודה, ואחר כך קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה שישיאו אשה, ואחר כך קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת הֳ' צְבָאוֹת שעושה לו סעודה כשיכנס בבר מצוה ויברך האב ברוך שפטרני מענשו של זה שיתן הודאה להשי"ת, ודורות הראשונים היו משיאין את בניהם קודם שיגיעו לשנת י"ד, וכן אמרו רבותינו ז"ל מצוה לאדם שישיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקן ופסקה הרמב"ם ז"ל, ורוב הפוסקים ס"ל סמוך לפרקן היינו שנה אחת קודם שיכנסו בחיוב המצות ועיין שמחת יו"ט סי' ט' ויו"ד ועיין שם. ובזה ניחא לתרץ קושיית הרב ספר חסידים ז"ל שהקשה מאי עובר בחמשה קולות, וכי אלו הקולות מצות או אזהרות דקאמר בהו עובר יעויין שם, ובזה ניחא דהכונה כאילו עובר על מצות אלו שנרמזו בחמשה קולות הנזכרים.
וְאִם מְשַׂמְּחוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ? קשה על כל מצוה ישאל כך ומאי שנא האי, ונראה לי בס"ד דלא תימא אין לו שכר אלא רק מה שנהנה מאותה סעודה זהו שכרו וקמ"ל דיש לו שכר גדול.
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים. נראה לי בס"ד בא לרבות אפילו הוא עני דכתיב ביה (קהלת ט, טז) וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, עם כל זה אם יש בו יראת שמים שלימה דבריו נשמעים, ונראה לי בס"ד טעם לזה כי היראה היא במלכות בסוד עקב ענוה יראת ה' שהיא המלכות הנק' רחל, וידוע שהדיבור הוא במלכות רחל בסוד לא איש דברים אנכי, ולכן מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, ולכן תמצא דבור עם האותיות [212 + 4 = 216] עולה מספר יראה [216], על כן דבור הוא לשון הנהגה כמו (תהלים מז,ד) יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ, שע"י הדבור ושיהיו דבריו נשמעים בזה ינהיג את העולם ויהיה דבר אחד לדור. ועדיין יש להקשות במאמר הנזכר באומרו יש בו והול"ל כל אדם ירא שמים. ונראה לי בס"ד שיש יראה פנימית, ויש חיצונית, ולזה אמר בו רצונו לומר בתוכו ופנימיותו, ומה שאמר יראת שמים ולא אמר יראה בסתם, ונראה לי על פי מה שאמר בס"ד במאמר ויהא מורא שמים עליכם, שהוא רצונו לומר יראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וזו נקראת יראת שמים, ולזה אמר כאן כל מי שיש בו יראת שמים שהוא יראת הרוממות זה הוא דבריו נשמעין.
כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. נראה לי בס"ד כונת תלת מאמרי רבנן אלו, והוא כי העולם נחלק לג' חלוקות, הא' מה שיש לפנינו ואין ידינו מגעת בהם, שהם שמש וירח וכוכבים ומזלות שהם רוחנים המאירים לארץ ולדרים עליה והם המתקנים מזג האויר תמיד בזריחתם ביום ובלילה, והב' בני אדם שוכני ארץ אשר יצר הקב"ה את האדם בחכמה ונקרא עולם בפני עצמו והוא בריה המשובחת שבבריות, והג' הוא מן החי שהוא בהמות חיות ועופות ובכללם גם כן מיני הצומח אלנות ודשאים וגם נכלל עמהם מיני הדומם. והנה ר"א דבר כנגד מין הא' שהם שמש וירח וכוכבים שהם רוחנים, ורבי אבא בר כהנא דבר כנגד מין הב' שהם אדם שכל אחד נקרא עולם קטן וזה הצדיק שקול בעד כולם, על דרך שאמרו אשה אחת ילדה ששים רבוא בכרס אחד ומנו יוכבד שילדה משה רבינו ע"ה ששקול כנגד כל ישראל, ורבי שמעון בן עזאי דבר כנגד מין השלישי הנז', והא דנקט בזה לשון לצוות ולא נקיט כדנקיט ר"א, היינו כי ר"א מדבר במין הא' שהם שמש וירח ואלו גם הצדיק נהנה מהם הן מצד אורם הן מצד מיתוק האויר שיתמתק על ידם, אבל רבי שמעון בן עזאי מדבר במין הג' שהם חי וצומח והדומם, והצדיק אין לו הנאה שלימה מהם כי הוא מקיים בעצמו פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, וכן אמר רבינו הקדוש לא נהניתי אפילו באצבע קטנה, ור' חנינא בן דוסא די לו בקב חרובין, ולכן בחלוקה זו אמר לצוות לזה, כלומר יהיה לצדיק התחברות עם בריות אלו כדי לברר מהם ניצוצי הקדושה ולתקנם ודוק.
ובזה הביאור שביארנו שכל אחד מדבר בחלוקה אחת, יתורץ דקדוק גדול אשר לא ראיתיו במפרשים והוא דקדוק עצום איך יביא דברי ר' שמעון בן עזאי שהוא תנא אחר דברי האמוראים, ולפי מה שכתבתי בס"ד יתורץ שפיר דנקיט חלוקות הדבר לפי חשיבותם, תחלה בשמש וירח, ואחריו בני אדם, ואחר הכל החי והצומח והדומם.
כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת 'כל' שדרך העולם העובר נותן שלום ליושב וכמ"ש בילקוט ראובני, ובא כהן לומר לא מבעיא אם הוא היה מהלך ופגע בחבירו דודאי צריך שיקדים לו שלום, אלא אפילו הוא היה יושב וחבירו מהלך עכ"ז יקדים שלום לחבירו, ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר כיון דאיירי בחבירו שרגיל לתת לו שלום למה לא הקדים לו חבירו עתה וכפי האמור יבא נכון כי הם לא פגעו זה בזה כדי שיראהו חבירו ויקדים לו כדרכו, אלא חבירו עובר והוא יושב, ועל הרוב יזדמן שהעובר עיניו צופים ורואין לנכח ואינו מביט ורואה בצדדין, ולכן זה שהיה יושב מן הצד לא ראהו חבירו כדי שיקדים לו שלום כמנהגו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שבא לרבות בתיבת 'כל' והיינו שיש מנהג שהמקדים ליתן שלום משיבים לו שלום בתוספת, שהוא יאמר שלום עליכם והם משיבים עליכם שלום ברכה וטובה, ויש מנהג אחר ששוים הנותן והמשיב, זה אומר שלום עליכם, וזה משיב עליכם שלום, וזה שאמר כל שיודע וכו' רצונו לומר לא מבעייא באתרא דמנהגם שהמשיב ישיב שלום בתוספת ברכה להנותן לו שלום, דודאי עצה טובה הוא לאדם שיקדים שלום כדי שירויח השבת שלום בתוספת ברכה, אלא גם באתרא דנהיגי שהמשיב לא ישיב שלום בתוספת ברכה דבזה אין להמקדים ריוח מחמת הקדמתו, עם כל זה יזהר להקדים שלום.
שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם. פירש רש"י ז"ל גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו, ויש להקשות והלא כתיב לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן וכו' כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, וא"כ שייך ביה גזלה שיגזול שכרו בעבודתו? לכן נראה לי בס"ד דדייק הכי דאם הוא גזלת ממון, למה נקיט עני יאמר גזילה סתם השייכה בכל אדם, אלא ודאי דקאי על גזלת השלום, ולהכי נקיט עני דגזלה זו לא שייכה בעשיר דמה הפסד יש להם בהשבת שלום אליו, אדרבה אֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים, אבל העני יגזלו השלום ממנו, הן מחמת שהוא בזוי בעיניהם, הן מחמת דחוששים פן יבקש מהם ממון בהלוואה או בתורת צדקה.
כָּל הָרָגִיל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָּא יוֹם אֶחָד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. נ"ל בס"ד, דאיירי במי שדרכו לבא לבית הכנסת קודם זמן תפילה באשמורת כדי להיות מעשרה ראשונים, דאז אין נקרא בא להתפלל דעדיין לא הגיע זמן תפילה, אלא נקרא בא לבית הכנסת כדי לקיים מצות ישיבה בבית הכנסת, ונזדמן יום אחד שלא בא כדרכו אלא הלך לעסקיו, ואף על פי שבעת שהגיע זמן תפילה בא לבית הכנסת כדי להתפלל עם הציבור, אפילו הכי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ על אשר ביטל השכמתו לבית הכנסת להיות מעשרה הראשונים הבאים לומר שירות ותשבחות שם קודם שיגיע זמן תפלה. ואומרו אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים. נ"ל בס"ד, הא דנקיט לשון זה ד'חֲשֵׁכִים' הוא כי ידוע דבית המקדש נקרא לֵב, ולכן בית הכנסת שהיא מקדש מעט גם כן נקראת לֵב, ועוד כי שם הוא מקום התפילה שהיא עבודה שבלב, כמ"ש רז"ל (תענית ב.) 'איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה!' ולכן זה שהיה משכים לבית הכנסת שהיא לֵב, ולא עשה כן אלא היה משכים לעסקיו, לכן יחסר מספר לב [32] מן אות ראשונה של משכים [410] ותשאר ח', ואז בצירוף אותיות שאחריה יהיו אותיות חֲשֵׁכִים [378], ולז"א אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ג, י) מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. נראה הכונה, הכתוב מדבר על אדם שעשה דבר כיוצא בזה כמעשה זאת והוא, פעם הביא סוחר אחד לעיר גדולה סחורה חשובה של בגדי משי, שהיא נאה ויקרה ביופי והידור הרבה. והביא זה קודם האיד של אותם הגוים הדרים באותה העיר, בארבע וחמש ימים. והסחורה הזאת נפתחה בבית המכס כדי לתת מכס עליה, ואחר שנפתחה שם יצא קול גדול מן הרואים שלה, ברבוי השבח שהיו משבחים אותה מאד כל אותם בני אדם שהיו במכס בעת שנפתחה הסחורה. והסוחר שהביאה מכרה בו ביום לשני בני אדם בעלי חנויות, ועד הערב נגמר המקח ביניהם, וחילקו הלקוחות הסחורה, וכל אחד לקח החצי והניחו בחנותו כדי למכרו למחר. והנה השר של המכס היה אותה הלילה בבית שר הגדול של העיר ההיא, ויספר לו: היום באה לבית המכס סחורה של בגדי משי בתכלית היופי והידור, ואם ירצה יקנה ממנה בגד בשביל אשתו לצורך האיד שלהם שיחול אחר ד' ימים. והשר של העיר כשמעו, אמר למשרתו העומד לפניו, שילך למחר לשוק ויביא מן בעלי החנויות שתים ושלש חתיכות ממין הסחורה הזאת, ותראה אותה אשתו, שאם תערב לה יקנה לה ממנה.
והנה אלו השנים שקנו הסחורה, אחד מהם אמר, טוב לי שלמחר אתפלל יחיד בעמוד השחר, ואצא לשוק בתחלת זריחת השמש, ואפתח חנותי כדי שאמכור אני לבדי מזאת הסחורה, כי חבירי דרכו להתעכב הרבה עד שיתפלל בבית הכנסת, וילמוד חק לישראל ובקביעות של תורה, ובודאי אני אמכור הכל קודם שיצא הוא לשוק. יען כי בעלי בתים הקונים, יקדימו לבא בבוקר לקנות אחר שיצא הקול ביום בשמע טוב של זאת הסחורה, וצריכין לקנות במהרה כדי לתפור וללבוש ביום האיד שלהם. וכן עשה, התפלל ביחיד בתחלת עמוד השחר, ובעת שזרחה השמש פתח חנותו, וממתין על האנשים שיבואו לקנות. אבל חבירו לא עשה כן, אלא התפלל בבית הכנסת, ולמד קביעותו בדברי תורה שדרכו ללמוד בכל יום, וסעד ויצא לשוק ופתח חנותו.
והנה זה עבד השר שצוהו אדונו להביא חתיכות מן הסחורה ההיא, גם הוא הקדים לבא לשוק בזריחת השמש, וימצא כל החנויות סגורים, ורק של זה המוכר בעל הסחורה ההיא פתוח. ויגש אליו וישאלהו: יש לך סחורה פלוני? א"ל: כן! ויאמר: א"כ מהר נא קח בידך שלשה חתיכות ממנה ובא עמי לבית השר, כדי שתראה אשת השר אותה, ואם יערב בעיניה תקנה. ויאמר לו: איך אוכל לילך ואסגור החנות, ואני ממתין למכור לאחרים, ויכהו העבד על הלחי והורידו מן החנות. וזה בעל כָֹּרְחוֹ לקח בידו שלשה חתיכות ויסגור את חנותו וילך עמו ויביאהו לחצר השר, ועדיין השר ואשתו ישנים. ויאמר לו: שב כאן עד שיקיצו משנתם, והוכרח לישב בזוית החצר להמתין. והשר ואשתו קמו ממטתם שתי שעות אחר השמש, ורחצו במרחצם כמנהגם, ואחר כך ישבו על השלחן לאכול. ויגש העבד ויאמר לאדונו: זה בעל הסחורה כבר בא מן הבוקר, ויושב וממתין. ויאמר לו: טוב, ימתין עד שנאכל ואח"כ תביאהו עם סחורתו ונראה אותה, וכן עשה. ואח"כ הביאו לפני השר, וראתה אשתו הסחורה ההיא, ולא היתה יפה בעיניה כ"כ. ותשאל על הערך שלה, ויאמר לה הערך, וראתה שהיא ביוקר. ותאמר לא אקנה מזה, ושב בפחי נפש לחנותו קרוב לחצות היום.
והנה חבירו אחר שגמר קביעות תורה שלו, יצא לשוק וראה כמה אנשים ונשים ממתינים לקנות. ויפתח את חנותו ויראו הסחורה, והתחיל למכור בערך טוב בדבור הראשון, וקבלו לתת מחיר הסחורה כאשר הושת עליהם, ובמשך שלשה שעות מכר הכל. אחר כך בא חבירו מבית השר והחתיכות של הסחורה בידו, וירא שכבר חבירו מכר כל סחורתו. והוא היה יושב וממתין שיבואו לקנות, והוכרח להוריד הערך כדי שיקנו, ועם כל זה לא הועיל, כי לא נמצא לו קונים כי אם ב' או ג' בני אדם. ותהיה מוטלת לפניו בחנותו, ובמשך ששה חודשים עד שהשלים למוכרה, והיה הערך בפחות.
נמצא שהלך בחשיכה לחנותו, ועזב בית הכנסת וקביעות תורה שלו, כי חשב בזה אור ההצלחה יזרח עלילו למכור סחורתו קודם חבירו, ואדרבה נעשה להיפך בזה, שעל ידי שהקדים להלוך חשכים, נעשה סיבה שאור ההצלחה זרח על חבירו אשר הלך לבית הכנסת וגמר קביעות תורה. וז"ש: אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים לעסקו וחנותו כדי שיזרח נוגה ההצלחה עליו, הנה אדרבה מהלכו בחשכים גרם שֶׁאֵין הַנֹּגַהּ לוֹ, אלא נעשה הנוגה לאחר. והוא היה לו לִבְטֹחַ בְּשֵׁם ה' שיזמין לו לוקחים לקנות הסחורה, אף על פי שהוא יתעכב לצאת לשוק, עד שיתפלל בבית הכנסת ויקרא קביעות תורה שלו, וכאשר עשה חבירו ועלתה בידו.
בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה, מִיָּד הוּא כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נ, ב) "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ? קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה". נ"ל בס"ד, תרתי קאמר. הא', הוא על ביטול עניית אמן יהא שמיה רבה דחביבה לפני הקב"ה, כדאמרן לעיל שאומר אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. והב', על ביטול עניית קדושה, כי הקדושה היא של המלאכים, והקב"ה בחסדו נתן רשות לישראל לקדשו בה כדי שיהא נמשך עליהם שפע קדושה מקדושתו יתברך, וכמ"ש נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ כְּנוֹעַם שיחַ סוֹד שרְפֵי קוֹדֶשׁ. ודא עקא שהזמנים לדבר יקר וטוב כזה והם אינם באים ליהנות מן הטוב הזה. ולז"א מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ?, ר"ת: אמן יהא שמיה, זו עניית קדיש שאומרים אמן יהא שמיה רבה, דאין שם אומר אמן יהא שמיה רבה כיון דליכא עשרה. ועוד, קָרָאתִי פירוש, הזמנתי, כמו יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים (שמואל א' ט, יג), קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ (אסתר ה, יב). וזהו: קָרָאתִי – הזמנתי אותם על דבר שאינו שלהם, היא הקדושה שהיא של המלאכים, ועכ"ז אֵין עוֹנֶה קדושה, כדי שגם העונה יתקדש בה.
כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. נ"ל בס"ד רמזו חז"ל לפי דרכם בלשון המאמר הזה דבר יקר. והוא דארז"ל (ברכות כא.) הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו! וקשה איך יאמרו כן, וכי אפשר להיות דבר זה, דאם יתפלל כל היום מתי יעסוק בתורה? ומתי יעסוק במלאכתו?
אך הכונה הוא ע"ד מ"ש הכתוב וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל (דברים ח, יח). והכונה הוא דאם האדם בעל מלאכה שהוא חרש חכם נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו, ורואה כל כלים של מלאכתו מונחים לפניו, וגם הזהב או הכסף אשר יעשה אותם כלים מונח לפניו, אל יאמר הטבע מחייב בודאי הגמור שאעשה הכלי ואשלים אותו, מאחר דאין מחסור לפעולה אלא הכל מזומן לפני, וכל שכן אם ישב והתחיל במלאכה, גם כן אל יחשוב לומר בודאי אשלים הכלי, והרי הוא כאילו נעשה ונגמר, אלא יחשוב שאם לא יתן לו הקב"ה חיות וכח לא יעשה מאומה. ועל כן ראוי שבכל רגע אפילו בשעת העסק, יתפלל אל הקב"ה בלבבו שיתן לו חיות וכח כדי להשלים עסק זה ולעשותו. וכן אם יש לו חנות למכור בו חפצים, והחנות פתוחה בשוק, ומלאה מכל מין ומין מחפצים הצריכים לבני אדם, ובני אדם עוברים ושבים בשוק כדי לקנות, אל יאמר הטבע מחייב שבודאי אמכור סחורתי שבחנות וארויח בה, אלא כל רגע ורגע יתפלל בלבו להשי"ת שיתן לו כח וחן והצלחה שיוכל למכור ולהרויח בסחורתו. וכן אפילו אם הוא הולך ברגליו לצאת לשוק או לאיזה מקום בשביל איזה עסק, אל יאמר הרי רגלי הולכים בלתי שום מיחוש, ועיני רואין את הדרך אשר אני הולך בה, והדרך ישר לפני, דהטבע מחייב שאלך עתה למקום שאני רוצה לילך ואגיע שם, אלא יתפלל בלבבו להקב"ה בכל רגע ורגע שיתן לו כח שילך ויגיע למחוז חפצו בלתי שום אונס ועכבה. ולא מבעיא זו, אלא אפילו השלחן לפניו, והביאו לפניו תבשיל מתוקן וסדרו לפניו, ואחז הכף מלא תבשיל בידו והניחו בתור פיו, גם כן יתפלל בכל רגע ובכל לגימה, שיתן לו הקב"ה כח לבלוע המאכל ולהורידו לשלום לחדרי בטנו במקום ראוי לו. וכן על זה הדרך בכל דבר ודבר, הן בדברים הנעשים בבית, הן בדברים הנעשים בחוץ, הן בדברים הנפשיים, הן בהקיצתו והן בשינתו, אף על פי שרואה הכל מוכן ומזומן לפניו בלתי מחסור, עם כל זה יתפלל להקב"ה בכל רגע בלבבו על הריך לו, ועל מה שרוצה לעשות.
ועל זה ארז"ל (ב"ר יד, ט) עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ, ועל זה נצטווינו בתורתינו הקדושה וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, ואין זכירה אלא בלב.
ועל זה ארז"ל הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו, לאו על תפלה שבפה קאמרי, אלא כונתם על תפלה שבלב, כלומר מצפה ומיחל בלבבו בכל רגע לקבל מהקב"ה חיות וכח, כדי שיוכל לעשות מעשהו, הן בדברים הנפשיים הן בדברים הגופניים. וזו התוחלת והתקוה שמצפה ומיחל ומקוה לכח שיתן לו הקב"ה, זה הוא ענין התפלה דדברו בה חז"ל במאמר זה.
ואמרתי בס"ד בזה רמז נכון, שראוי לאדם שיתפלל תמיד בלבבו, כי מלוי אותיות אָדָם כזה: אל"ף דל"ת מ"ם הוא אותיות מִתְפַּלֵּל, רמז שצריך האדם להיות מתפלל תמיד. וגם מלוי אותיות לֵב כזה: למ"ד בי"ת הם אותיות תָּמִיד, רמז שתפלה הנז' שצריכה להיות בלב, הנה היא תמיד, שנוהגת בכל רגע בימים ובלילות.
והנה ידוע, כי אברהם אבינו נקרא אברהם על שם מצוות עשה שהם רמ"ח כמנין אַבְרָהָם [248], כי הרמ"ח עשין הם בסוד החסדים, והלאוין ה"ס הגבורות, וידוע כי אי אפשר לקיים כל אדם את כל רמ"ח עשה בפועל, וגם מצוות שאפשר לקיימם, יש רבים תלויים בזמן ואי אפשר לקיימם בכל עת. אמנם במחשבה שבלב שהקב"ה בחסדו מצרפה למעשה, אפשר לקיים כל הרמ"ח, וגם מקיים אותם בכל עת, כי למחשבה אין זמן מוגבל. וז"ש כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ – תפלה זו היא בלב בלבד, ע"ד שכתבנו שבכל רגע מצפה ומיחל להקב"ה בלבו שיתן לו כח לעשות חיל, כיון שמקדש לבו תמיד בתפלה זו, זוכה כי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם שנתן לנו בטובו רמ"ח מצוות עשה כמנין אברהם שהם בסוד החסדים, יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ לצרף לו מחשבתו הטובה למעשה, ויהיה נחשב לו כאילו קיים כל רמ"ח עשה בפועל ע"י מחשבתו הטובה.
וּכְשֶׁמֵּת אוֹמְרִין עָלָיו אֵי חָסִיד, אֵי עָנָו מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. י"ל, השבח של חסידות וענוה, מה יש לו שייכות עם זה הנזהר לקבוע מקום לתפלתו?
ונ"ל בס"ד, כי אף על פי דאדם חשוב יוכל לקבוע מקום לתפלתו, שיתפלל כל יום ויום באותה אמה של מקום המיוחד לו, מפני דכיון דהוא אדם חשוב לא יקדמנו אחר לישב במקומו, אמנם אם הוא אדם פשוט אינו יכול לקבוע מקום, דאם דרכו להתפלל באמה זו, אפשר למחר אדם אחר יבא קודם ממנו וישב באותה אמה ויתפלל שם, אך בזאת יוכל זה האדם לקבוע מקום ולא יקדמנו אחר, אם הוא עניו ודרכו לישב בבית הכנסת במקום הפחות, דמחמת פחיתותו אין שום אדם פונה אליו לישב בו, אם כן בודאי לא יקדמנו וישאר מקום זה אליו בכל יום, הרי נמצא בו מדת ענוה.
עוד נמי ישיבתו במקום הפחות שהוא בסוף בית הכנסת נמצא בו עוד מדת חסידות כי הוא קם בפני החכמים ובפני הזקנים כולם. כיון שהוא יושב במקום הפחות הסמוך לפתח הכל עוברים עליו, מה שאין כן היושב בפנים אין רואה הכל לקום מפניהם. וידוע מ"ש בגמרא (ברכות כח.) על רבי זירא כד חלי שלביה מגרסא הוה יתיב אצל פתח בית המדרש, אמר: אקום קמי רבנן ואקבל אגרא. והקשו, איך יאמר ואקבל אגרא דנמצא עביד לקבל פרס. ותירצו, כי מצוה זו היא ממדת חסידות דאינו מחוייב לישב אצל הפתח ששם מושב העניים שעומדים בפתח לקבל צדקה, כדי לקום מקמי רבנן כולם כי הכל יוצאים מן הפתח ועוברים עליו וקם מפניהם. וכיון דהוא מרבה בקימות מפני שעושה בזה חסידות שהוא אינו חייב בהכי מצד הדין יוכל לומר אקבל אגרא, דלא אמרו אסור לעבוד על מנת לקבל פרס אלא בדבר של חיוב. ואם כן זה היושב במקום הפחות שהוא אצל הפתח, כדי להרויח בזה מצוה אחרת של קימה בפני זקנים, חוץ מזו המצוה של קביעות מקום לתפילתו, הרי זה עושה מעשה חסידות, ולכן אומרים עליו שבח של חסיד.
כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אוֹיְבָיו נוֹפְלִים תַּחְתָּיו. קשה, הו"ל נוֹפְלִים 'לְפָנָיו' מאי 'תַּחְתָּיו'? ועוד, סגי לומר אוֹיְבָיו נוֹפְלִים?
ונ"ל בס"ד, דאם אדם רואה אויבו נופל, ודאי ישמח, אך אם יראה דאויבו נפל בשוחה שהיתה מוכנה לו וזה נפל במקומו, ישמח עשר ידות, וכמ"ש וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה (אסתר ז, י), שאם היה נתלה עַל עֵץ אחר לא שָׁכָכָה חֲמַת הַמֶּלֶךְ כל כך, אבל אחר שנתלה על אותו עץ שהכין הוא עצמו למרדכי שָׁכָכָה חֲמַת הַמֶּלֶךְ מרוב השמחה ששמח בכך. וכן כאן אמר נוֹפְלִים תַּחְתָּיו ר"ל במקומו, כמו וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (בראשית לו, לג). כלומר בשוחה שהיתה מוכנת לו, נפל בה אויבו הוא ניצול, וכאשר היה הנס למרדכי שנתלה המן על העץ אשר הכין למרדכי.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַגְרָא דְּפִרְקָא, רִיהֲטָא. אָמַר אַבַּיֵי: אַגְרָא דְּכַלָּה, דּוּחְקָא. י"ל, לכאורה נראה פִרְקָא וְְכַלָּה ענין אחד הם? ועוד, למה נקיט כאן רִיהֲטָא וכאן דּוּחְקָא?
ונ"ל בס"ד כי שבתות שדורשים בהם קודם הרגל קורין אותם בשם כַלָּה, אבל דרשות שדורשין בשבתות השנה כאשר יזדמן שבא חכם גדול אורח לעיר, ידרוש בשבת הראשון בבית הכנסת שמתפלל, ולזו הדרשות קורין אותם בשם פִרְקָא, כי אין להם שבת ידוע וקבוע אלא נעשים לפרקים, כאשר יזדמן חכם גדול אורח בא לעיר, ואפשר בכל החודש לא יזדמן כלל.
והנה בדרשה של קודם הרגל שנקראת בשם כַלָּה, יתאספו קהל רב, שכל אנשי העיר כולם יבואו לשמוע הדרשה של קודם הרגל, ולא עוד אלא גם מן הכפרים סביבות העיר באים לשמוע הלכות הרגל, על כן יהיה דוחק הרבה בישיבתם, כי אין המקום יכיל קבוץ רב כזה, ולהכי נקיט בזה דּוּחְקָא, אבל רִיהֲטָא ליכא, כי הכל יודעים באיזה שעה יתחיל הדרשן לדרוש, ולמה ירוצו בבואם למקום הדרשה, כיון שמכוונים השעה ובאים קודם שיתחיל הדרשה. אך בשבתות הנקראים פִרְקָא שדורש בהם החכם שבא אורח לעיר, אין אנשי העיר כולם יודעים שבא חכם אורח לעיר, אלא רק אותם המתפללים בבית הכנסת שהתפלל בה החכם בשבת בשחרית, ואלו באים לדרשה, כי יודעים שכך המנהג לדרוש, אבל שאר העם המתפללים בבתי כנסיות אחרים אינם יודעים מן הבוקר שבא חכם אורח, ורק אחר שיתחיל לדרוש יצא קול בעיר כי היום החכם דורש בבית הכנסת פלוני, ואז יזדמן אנשים משאר בתי כנסיות שאוהבים לשמוע דרשה, ובפרט מחכם אורח שהוא חידוש, בשמעם שהתחיל לדרוש הם רצים לבא מבתיהם או מבתי כנסיות שלהם כדי לשמוע הדרשה מפיו, ומוכרח שירוצו, דחוששין שמא יגמור הדרשה במהרה, ולכן בזאת אמר רִיהֲטָא ולא אמר דּוּחְקָא, כי דוחק בשבתות אלו לא יהיה כי אין כל הקהל באים, וגם אין באים מכפרים גם כן כמו שַׁבָּת כַלָּה.
ודע, כי בזמן דורות האחרונים אין קורין שַׁבָּת כַלָּה כי אם לדרשה שקודם חג השבועות שניתנה בו תורה, אך לקודם פסח קורין שַׁבָּת הַגָּדוֹל, ולקודם סוכות קורין שַׁבָּת תְּשׁוּבָה, אבל בזמן הגמרא גם לקודם פסח וקודם סוכות קורין אותם בשם כל 'כַלָּה', יתכן שקורין אותם על שם שבת שקודם מתן תורה לכבוד התורה.
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ, עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת. קשה, הול"ל מִסְּעוּדַת חָתָן וְכַלָּה וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחָם, דבאמת חייב לשמח החתן והכלה? ועוד קשה, אם יהיה זה המזומן לסעודת חתן צריך להיות בדחן לשמח החתן ואם אכל ולא שמחו עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, זה לא יבא לסעודת חתן ולאכול שם, כי יאמר מה לי לאכול ואתחייב בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת? לא הן ולא שכרן! ושמא הוא ביישן ואינו יכול לעשות בדיחות לשמח חתן.
ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש בגמרא (כתובות יז, א) כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה ופירשתי שם, דגם דברי בֵּית שַׁמַּאי הם שבח לכלה, על דרך שאמרו לא כָּחָל וְלא שָׂרָק וְיַעֲלַת חֵן. ולז"א כַּלָּה זוּ כְּמוֹ שֶׁהִיא, שלא עשינו לה כָּחָל וְשָׂרָק ועכ"ז היא נאה, ולא תחשבו שהיא נאה מחמת כָּחָל וְשָׂרָק וכיוצא בו.
ויש לחקור למה פירשו השבח שצריך לשבח הכלה כדי לשמחה בו, ולא פירשו השבח של החתן מה הוא כדי לשמחו בו, וצריך שיאמר גם כן כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הֶחָתָן?
אך הענין הוא, כי ארז"ל (ע"ז ה.) השי"ת אמר על ישראל, אתם כפויי טובה בני כפויי טובה, כי אני נתתי לאדם הראשון האשה לטובתו ולעזרתו, דכתיב (בראשית ב, יח) 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ והאדם קרא עליה תגר דכתיב הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי (שם ג, יב), כאילו עשיתי לו רעה בנתינתי האשה אליו, כן אתם כפויי טובה וכו'.
וידוע שזאת המחלה לקרוא תגר על האשה ולחשוב אותה מתנה רעה, נתפשטה בלב בני אדם הרבה בדורות הראשונים שהיו גדולים בשכל ומדע ולא נשאו נשים כלל, באומרם: כי לקיחת האדם אשה היא רעה לאדם. יש פלסוף גדול שלא נשא אשה כל ימיו מטעם זה. גם עוד פלסוף אחד מן הקדמונים בחר לישא אשה ננסת וקצרה הרבה, ושאלו אותו: למה? ואמר להם: אמרי אינשי בחור הרע במיעוטו, אמרו לו: והלא קצר קומה מלא ערמה ואם כן כל שכן שלא תוכל לה, אמר לו אני קצר ממנה אם כן ערמתי גוברת על ערמתה.
באופן שיש דעות נפסדות, דחושבין אם אדם נושא אשה הרי זה לוקח מקח רע, וראוי שיתעצב על מקחו, לכך צריך לשבח את הכלה לפני החתן כדי לסתור דיעה זו, ובזה ממילא יהיה החתן שמח שלקח מקח טוב.
נמצא, שבח הכלה הוא עצמו שמחת החתן, ולכן אין צורך לרקד לפני החתן לספר בשבחו, כי הוא יודע את עצמו, אך מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה לשבחה, וכיון דמשבחין הכלה ישמח החתן, על כי ידע שלקח מקח טוב, ולא יהיה חושש בלבו לאותם דעות הנפסדות שחושבין ואומרים הלוקח אשה הרי זה לקח מקח רע לעצמו שראוי להתעצב בו, ולכן ארז"ל 'כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה' ולא אמרו 'כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הֶחָתָן' כי שמחת החתן תלויה בזה שמרקדין לפני הכלה ומשבחין אותה.
מיהו אין שמחה לחתן אלא במרקד ומשבח את הכלה באותו ריקוד, אבל אם מרקד ועושה בדיחות בלבד ואינו משבח הכלה, אין בזה שמחה לחתן אלא אדרבה מעציב את לבו. ואם שוחק זה מבחוץ ולא מן פנימיות לבו, יען כי מרקד ועושה בדיחות לשמחו ואינו משבח את הכלה, נמצא הוא מחזק סברת אותם בעלי דעות הנפסדות שאומרים לוקח אשה הרי זה לוקח מקע רע. ועתה גם כן החתן יאמר, למה זה בא לעשות רקוד ובדיחות לשמחני, דאם לקחתי מקח טוב אני שמח במקח טוב, אלא ודאי זה חושב המקח רע, לכך בא להעביר העצבון ממני בריקוד ובדיחות זו שעושה.
מעשה באחד שקנה כלי זהב גדול, אך יש בו תערובת נחשת, ולא נודע כמה תערובת יש בו, והוא קנאו באלף זהובים על המזל, יתכן אחר שיתקנו ירויח בו שני אלפים זהובים, ויתכן שלא יעלה בידו אלא ת"ק זהובים ויפסיד ת"ק. והוא אחר שקנאו ומסר המעות, בא לביתו עצב, כי לבו דואג הרבה שמא יפסיד בו ונתחרט על זאת. וכיון שנכנס לביתו עצב, בא חבירו הא' והיה עושה לפניו דברים של בדיחות ומדבר מילי דבדיחותא הרבה, והוא לא פנה אל בדיחות שעשה חבירו, ולא נראה בפניו שחוק כלל. אחר כך בא חבירו הב' ויאמר לו: זה הכלי שקנית היום יש לך בו מזל טוב כי אני בא לידי ועיינתי בו היטב, כי לי אומנות וחכמה בדברים אלו והכרתי שתערובת נחשבת שבו היא מועטת, ובלי שום ספק תרויח בו שני אלפים זהובים, וזה שחקו פניו ושמח שמחה גדולה!
ובנו של אותו האיש היה יושב מרחוק ולא שמע מה דבר הב', ורק ראה את הראשון שעשה בדיחות הרבה שכל השומעין שחקו הרבה, ורק אביו יושב עצב ולא נראה שחזק בפניו, וראה הב' דבר עשרה מילין ואביו צהבו פניו ושמח שמחה גדולה. ואחר שקמו, עמד הבן ושאל את אביו: למה לזה כך ולזה כך? א"ל: בני, הראשון ידע מקח שלי שקניתי הכלי באלף זהובים, ונכנס אצלי ועשה בדיחות מבחוץ, אדרבה דאגתי יותר על המקח, כי אמרתי למה זה בא לעשות בדיחות לפני לשמח אותי לעת עתה, על כן ודאי ידע שהמקח רע, וכדי להעביר הצער בא לשמח אותי, ומה תועיל השמחה אם יש הפסד גדול במקח, אך השני דבר לי בשבח המקח שהוא ידע והכיר בו שהוא מקח טוב, שבודאי יש בו ריוח הרבה, על כן שמחתי. וכן הענין כאן, אם החתן רואה עושים לפניו רקוד ובדיחות בלבד, אומר: אם המקח של האשה טוב אני צריך לשמוח בו מעצמי, ולמה זה עושה בדיחות לשמחני, אלא ודאי המקח רע שראוי להתעצב בו, לכך בא להעביר ממני הצער בבדיחות זו, וכמו שאמר קונה הכלי על חבירו הראשון. אבל אם האדם הנכנס אצל החתן ישבח הכלה, הרי זה בודאי משמח החתן, כי מגיד לו מקחו טוב!
הנה כי כן אם האדם בא לסעודת החתן ואכל ושתה שם, אפילו שלא שבח את הכלה בפניו, כי אם שמח באכילה ושתיה של סעודת חתן, הרי זה משמח החתן, שבזה יבין החתן שמקחו מקח טוב, והרויח בנשאו אשה הרוחה גדולה, בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ (קהלת ה, י) על כן באו לאכול ולשתות אצלו בעבור טובה שנתן לו הקב"ה באשה זו, מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב), וכל שכן אם יבואו לשבח בפירוש את הכלה, שתרבה שמחתו של החתן בזה.
אבל הנכנס ליהנות מסעודת חתן ועשה רקוד ובדיחות של שחוק כדי שישחק החתן ולא דבר בשבח הכלה כלל, הרי זה מעציב החתן, כי יאמר החתן בלבו, אם המקח של האשה הוא טוב למה זה עושה בדיחות כדי שאשחק, הלא אנכי ראוי שאשחק ואשמח על מקחי, אלא ודאי זה סובר כאותם הדעות שחושבין נשואי האדם אשה הוא מקח רע שראוי להתעצב בו, לכך עשה בדיחות כדי להעביר הצער לפי שעה, וכמ"ש אותו האיש שקנה הכלי הנזכר.
נמצא הבא לסעודת חתן ונהנה שם אף על פי שלא שבח הכלה, הרי זה משמח את החתן, כי זו הוכחה ש'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' לכן באו לאכול עם החתן ביום טובה, וכל שכן אם ישבחו הכלה ששבחו מקחו בפירוש שבדבר זה סתרו דעת אותם הקורין תגר על נשואין. אך מי הוא זה הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ, אלא הוא משתדל לעשות שחוק במילי דבדיחותא כדי לעורר שמחה לחתן, דזה ודאי מעציב לב החתן כדאמרן, לכך עוֹבֵר בְּחָמֵשׁ קוֹלוֹת ולז"א כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ דהיינו: נכנס אצלו לסעודה ועושה דברים שדוחין השמחה מלב החתן, כגון שהוא משתדל לעשות מילי דבדיחותא בלבד, הרי זה עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת.
ובזה הביאור שביארתי בס"ד, יבא נכון מנהג העולם בזמן הזה, שבאים ליהנות מסעודת חתן ואינם משבחין הכלה בפניו, כי אם אוכלים ושותים בשמחה של פזמונים בשתיקה, ולפי פשט המאמר עוברים בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, אך לפי ביאורינו בס"ד, דאכילה ושתיה בשמחה זו היא שמחת החתן אף על פי שלא דברו בשבח הכלה, ורק העושה בדיחות לשחק החתן ואינו משבח את הכלה, זה הוא מעציב לב החתן בעיקר המקח שלו וְעוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת וכל זה אני כותב דרך דרש על פי אותה הקדמה שכתבתי לעיל בדעות קצת פלוספים וכאמור.
וְאִם מְשַׂמְּחוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זוֹכֶה לְתוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּחָמֵשׁ קוֹלוֹת. נ"ל בס"ד, כיון דעשה מצוה ב'שמחה' שהיא אותיות 'חמשה' לכך זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות. והא דזכר 'קוֹלוֹת', מפני כי ידוע קולות דמתן תורה היה בהם נס, כמ"ש וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ, טו) שהיו רואין בעיניהם הקולות ממש. וידוע דחתן וכלה רמוזים באותיות נֵס, כי החתן אחוז בשם הוי"ה דמילוי אלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה 45] שהוא מספר אָדָם [45], והכלה אחוזה בשם אדנ"י שמספרו ס"ה [65] שהוא מספר הֵיכָל [65], כמ"ש וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ) וְכַּלָּה אותיות הֵיכָל אם תניח חיר"ק במקום יו"ד. והנה מ"ה [45] וס"ה [65] עולה נֵס [110], נמצא רמוזים בנס, לכך המשמח חתן וכלה, זוֹכֶה לְתוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת שהיו נראין בדרך נֵס.
גמ' מיד הוא כועס כו'. עי' בזוה"ק פרשת תרומה [ד' קל"א ע"א] ועי' בתשובת רשב"א סי' נ':
שם כל הנהנה מסעודת חתן כו'. מג"א סימן קנ"ו:
בגמרא אמר ר' חלבו אמר רב הונא היוצא מבה"כ כו' אמר אביי לא אמרן אלא למיפק כו'. ולכאורה יש לתמוה דמלתא דפשיטא היא כיון שהוא דבר והפוכו ועיין במהרש"א בח"א ותירץ בדוחק. ולפענ"ד נראה ליישב כיון כשנדקדק עוד במה דקאמר רב הונא היוצא מבה"כ אל יפסיע פסיעה גסה דמאי איריא בית הכנסת הא בלא"ה אסור לפסוע פסיעה גסה כדאית' בשבת דף קי"ג ע"ב דבעי מיניה רבי מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת אמר ליה וכי בחול מי הותרה שנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו כו' ע"ש וע"כ צ"ל דרב הונא מילתא דפטיקא קאמר דהיוצא מבה"כ אסור לפסוע אפי' כשהולך לדבר מצוה כגון ביוצא מבה"כ לבה"מ כדרשינן ילכו מחיל אל חיל דבכה"ג לא שייך הך איסורא דנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו אפ"ה ביוצא מבה"כ אסור לפסוע פסיעה גסה והיינו כפרש"י לפי שמראה בעצמו שדומה עליו כמשא דמה"ט אסור אפילו בהולך מבה"כ לבה"מ דלאו כ"ע ידעי בהא וע"ז מסיק שפיר לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה הוא למירהט פי' דבכה"ג לית ביה נמי איסורא דנוטל א' מת"ק ממאור עיניו כנ"ל וק"ל:
שם אמר ר' זירא אגרא דפירקא רהטא. ופרש"י שהרי רובם אינם מבינים. ולפ"ז צ"ל נמי בכה"ג באגרא דכלה ואגרא דשמעתא ולכאורה נראה דוחק וכ"ש באגר' דתענית ואגרא דצדקת' דלא שייך לפרש כה"ג ולולי פרש"י היה נראה לי לפרש בענין אחר משום דכל הני דקחשיב בשמעתין רובן ככולן הן מהנך דקחשיב בברייתא בפרק מפנין שהן דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא השכמת בה"מ והכנסת כלה והלויית המת כו' והטעם מבואר סוף פ' קמא דקידושין דהא דשייך בהנך טפי שכר קרן ופירות היינו משום שמצות עצמן יש להן קרן ופירות ע"ש ומש"ה מפרש בשמעתין שפיר מהו ענין הפירות של המצות עצמן היינו משום דהשכמת בה"מ מלבד עיקר מצות הלימוד שהוא הקרן יש לו ג"כ פירות והיינו אגרא דפרקא רהטא ודכלה דוחק' ודשמעת' סברא ודבי טמי' שתיקות' ודלויי. והא דקחשיב נמי אגרא דתענית' צדקת' ולא קחשיב לה התם באלו דברים שאוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב היינו משום דאתי' מק"ו מגמילות חסדים כדאמר ר' אלעזר לקמן דף ל"ב גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו כנ"ל:
שם אמר ר' הונא כל המתפלל אחורי בה"כ כו' ופרש"י כל פתחי בתי כנסיות היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה כו' מעין מקדש ומשכן. ולכאורה כל האריכות בדברי רש"י בזה הם למותר שהרי אפי' אם היו פתחי בתי כנסיות במערב כמו שלנו או באיזה צד שיהיה שייך נמי הך מימרא דרב הונא כיון שעיקר האיסור הוא שלא להתפלל אחורי הכותל שהכל משתחוים למולה. ונראה בזה דעיקר כוונת רש"י ליישב קושיית התוספות שהקשו דא"כ במהדר אפיה לבי כנישתא יש לאסור יותר דמחזי כב' רשויות ובלאו הך קושית התוס' נמי מסברא יש לאסור יותר בדמהדר אפי' כו' כיון שהכל משתחוין תמיד לצד א"י ולמקדש ולבית הכפורת א"כ בדמהדר אפיה הוי אחוריו לכל הנך המקומות הקדושים לכך כתב רש"י שלעולם פתח בה"כ במזרח מעין מקדש ומשכן יש לנו לעשות דוגמא וכי היכי דאשכחן במקום המקדש לקמן בסוף פ' תפלת השחר שכל התפלות הם כנגד בית הכפורת והמתפלל אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו עומד לפני הכפורת ופרש"י שם שמחזיר פניו לצד מזרח. נמצא דאע"ג שכל העומדים בעזרה משתחוים לצד מערב מול כותל המערבי אפ"ה העומד אחורי אותו הכותל מכוין פניו כנגד אותו הכותל עצמו כיון שזה מקום מקודש למקום שכינה וא"כ כה"ג גופא יש לנו לעשות בבה"כ שלנו שהן במקום מקדש וכותל המערבי שבבה"כ הוא מקודש ביותר ויש לכוון תפלתו נגד אותו מקום עצמו כן נ"ל נכון בעה"י בכוונת רש"י ודברי רבינו יונה בזה שכתב להיפך לפ"ד צריכין עיון גדול ודו"ק היטב:
אם לדבר מצוה הלך וכו' ולכאורה דבר זה אינו מרומז בקרא. ונלע"ד דהאי אשר דכתיב אשר הלך וגו' הוא לשון אם דמצינו אשר משמש במקום אם דכתיב אשר נשיא יחטא ותרגום אונקלוס אם רבא ייחוב וכן כאן קרא אמר אם הלך חשכים דהיינו לדבר הרשות אז אין נוגה לו וממילא מפורש הדיוק שאם לא הלך לדבר הרשות רק לדבר מצוה נוגה לו:
הי חסיד הי עניו. יל"ד מה ענוה שייך בזה שקובע מקום לתפלתו ואם יש בו טרחה שצריך לילך למקום ההוא שייך לקרותו צדיק או חסיד אבל ענוה לכאורה לא שייך בזה. ונראה דעקר טעמא של קביעת המקום לפי שהמקום ההוא כיון שהתפלל שם קנה המקום קדושה ושוב כשמתפלל פעם שנית קדושת המקום מסייע לו שתקובל תפלתו והנה מצינו בתענית דף ך"א ע"ב שאמרו לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא הוא מכבד את מקומו וא"כ המתגאה אומר שהוא א"צ שמקומו יכבד אותו דהיינו שהמקום יסייע לו להשרות עליו קדושה שיוכל לכוין בתפלתו וכמו כן שתוכל תפלתו לעלות למעלה מרוב קדושה שבמקום אלא אדרבה הוא מכבד מקומו ובכל מקום שהוא יתפלל יתקדש המקום ממנו ולא שהוא יתקדש ממקומו וזה גאוה אבל זה שקובע מקום הוא מורה שצריך סיועת קדושת המקום שיגרום לו שלא יבלבל תפלתו במחשבת חוץ ומסייע לו שתוכל תפלתו לעלות למעלה זה מורה שהוא עניו:
ומה שאמרו אלקי אברהם בעזרו. נלע"ד ע"פי דברינו לעיל פירושו דלקמן דף י' ע"ב אמרו כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו ואברהם אבינו ודאי כל מה שעשה לו הק"בה בזכות עצמו עשה לו דמה זכות אחרים שייך באברהם אבינו זכות אבות לא שייך אצלו וזה שקובע מקום לתפלתו היינו שתולה בזכות קדושת המקום ואינו תולה בזכות עצמו והקיבה תולה לו בזכות עצמו והרי הוא בזה כמו אברהם אבינו ולכן אמרו שאלקי אברהם בעזרו:
אבל למיעל מצוה למרהט. יש לדקדק הרי בצד האיסור למיפק קאמר פסיעה גסה וא"כ ה"ל לאביי ג"כ לומר אבל למיעל מצוה לפסוע פ"ג וחשבתי בדעתי דלרוץ הוא יותר מפסיעה גסה וקמ"ל בכל צד רבותא דלמיפק ל"מ דלרוץ אסור אלא אפילו פ"ג גם כן אסור ולמיעל נקיט רבותא דאפי' לרוץ הוא מצוה. ואמנם חזינא להמהרש"א בח"א בפרק ואלו קשרים שכתב טעם שלא דרשו גבי מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת וכו' דדרכי שמים מותרים כמו שדרשו גבי ממוצא חפציך שחפצי שמים מותרים משום דאף דאיסורא ליכא סכנה מיהא איכא וכו' ע"ש. ולכאורה דבריו סותרים סוגיא דכאן דלדבר מצוה ירוץ אפי' בשבת והרי"ף בע"י כתב כאן דאף דפ"ג נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו אבל לדבר מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ולדברי הרי"ף צ"ל דזה לא מקרי שכיחא היזיקא ואמנם לדברי מהרש"א קשה כנ"ל וצ"ל ע"כ לדברי מהרש"א דלרוץ אינו חמור כל כך כמו פ"ג ואף דפ"ג אסור אף לדבר מצוה משום סכנה מ"מ ריצה מותרת. ולפי"ז קשיין דברי אביי דקאמר לא אמרו אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט והרי פ"ג דאיירי במיפק גם למיעל לא הותרה וסכנתא איכא. וצריך לומר לענין שמורה על חפזון שמראה שנחפז לזה הריצה מורה יותר על חפזון אבל לענין סכנה פ"ג גריעא יותר וקשה לעינים וכאן לכל צד קאמר רבותא דלענין למיפק ל"מ ריצה שאסורה שזה ודאי מורה שנחפז לברוח מבה"כ אלא אפי' לפסוע פ"ג ג"כ אסור מלבד הסכנה שבדבר יש בו ג"כ איסור מצד שמורה עכ"פ קצת חפזון לצאת מבה"כ וק"ו שלרוץ אסור וקאמר אביי דלמיעל מצוה למרהט אבל פ"ג אסור מצד סכנה אבל לא מצד בה"כ. ואכתי יש לדקדק כיון דעכ"פ לרוץ לית בי' משום סכנה ואף עפ"כ בשבת לדבר הרשות אסור מצד איסור שבת כדמוכח כאן דקאמר ר"ז דקא מחליין שבתא ולדבר מצוה מותר וא"כ הדק"ל שם בפרק ואלו קשרים למה לא קאמר ג"כ גבי מעשות דרכיך דרכיך אסורים ודרכי שמים מותרים והיינו לרוץ. ונראה משום דרצה להשמיענו שגם פ"ג אע"פי שאינו מורה כ"כ על חפזון שנימא מדנחפז כל כך ש"מ שהולך לעסק משא ומתן אפ"ה אסורה בשבת גם מצד איסור שבת מלבד הסכנה שיש בו ולכן לא רצה לומר דדרכי שמים מותרים דזה גם בדרכי שמים עכ"פ אינו מותר דסכנתא איכא ואף דמשכחת לה שיהי' מותר לשמים ואסור לדבר הרשות דהיינו לרוץ מ"מ הך שמעתא התם דדריש להני קראי לא איירי לרוץ ואיירי בפ"ג. ואולי בזה יש ליישב מה דמוקי התם כדבעי מיני' רבי מר' ישמעאל וכו' ולא מוקי לה לענין לרוץ בשבת ואין כאן מקומו. ואם יזכני ה' לסדר חידושיי למס' שבת אולי נבאר בזה יותר:
לעולם ירוץ וכו' אפי' בשבת ויל"ד בהא דקאמר אביי לעיל גבי למיעל מצוה למרהט למה לא אמר שאפילו בשבת. ונלע"ד דאביי לעיל מיירי אפילו אין זמנו בהול שיכול לבוא לבה"כנ אפילו לא ירוץ יגיע שם קודם שיתחילו להתפלל אפ"ה מצוה לרוץ להראות חשקו למצוה זו ואז דוקא בחול מותר אבל בשבת אינו מותר כי אם כשמוכרח לרוץ מחמת שיעבור הזמן והני דקא רהטא לפירקא בשבת מיירי שזמנו בהול שאם לא ירוצו לא יבואו בתחלת הדרוש:
שנאמר אחרי ה' ילכו כארי' ישאג. הא דהוצרך להביא הך קרא ולא סגי' לי' בקרא דלעיל ונדעה ונרדפה היינו משום דרצה להתיר אפילו בשבת וכמו הבורח מחמת שאגת הארי' שודאי מותר לרוץ בשבת ועיין במהרש"א בח"א:
אמר ר"ה כל המתפלל וכו'. הנה הא דלעיל היוצא מבה"כ אמר ר' חלבו אר"ה וכן כל הנך דבתר הכי לעולם יהא זהיר וכו' וכל הני דלקמן כולהו ג"כ אמר ר"ח אר"ה ולכן גרסי' בכולהו ואמר בוי"ו העיטוף אבל הך דהכא ר"ה בעצמו אמרה ולא ר"ח משמי' ולכן גרסי' כאן אמר. ולפי זה קשיא למה הפסיק באמצע מילי דר"ח. ונראה משום דהך לעיל בענין בה"כ איירי ואביי אמר עלה לא אמרן וכו' וכן הך דכאן בענין בה"כ איירי וג"כ אמר אביי עלה ל"א לכן סמכינהו יחד. ואפשר שזהו כוונת רש"י בד"ה אחורי וכו' והא דר"ה מוקי לה אביי וכו' דלכאורה לא חידש רש"י בזה כלום שהרי מפורש תכף בגמרא הך דאביי ולפמ"ש כוונת רש"י דלהכי סמכו מסדרי הש"ס הנך להדדי:
עוד נלע"ד כוונת רש"י בזה והוא ע"פי הגרסא שהי' להתוס' ברש"י כמבואר בדבריהם בד"ה אחורי וכו' לרש"י הכותל שבו קבוע הארון ולשם פונים הציבור בתפלתן ואחורי הכותל ההוא נקרא אחורי בה"כנ ובדלא מהדר אפי' לב"כ אף ע"פי שאז הוא עומד ופניו כלפי ירושלים כמו הציבור אעפ"כ נקרא רשע ובמהדר אפי' לב"כ אף שפניו הם להיפך מפני הצבור מ"מ כיון שפונה לב"כ שפיר דמי. ואומר אני הוכחה לפירוש זה וסתירה לפירוש התוס' דהא קשה בהך קרא שמביא רב הונא ראי' כתיב סביב רשעים יתהלכון א"כ משמע בכל סביבות בה"כ מי שעומד שם ואינו נכנס לבה"כ נקרא רשע וא"כ למה זה נקט ר"ה בלשונו אחורי בה"כ ג"כ ה"ל לר"ה למימר סתם כל המתפלל סביב בה"כ נקרא רשע ואמנם לפירושו של רש"י הנ"ל לרבותא קאמר דבאמת הא דקראו רשע הוא מטעם שכיון שבידו לחזור פניו לבה"כ והוא אינו עושה כן הוא מבזה את בה"כ וא"כ ר"ה לא מבעיא קאמר ל"מ בשאר צדדים שאם יהדר אפי' לב"כ אפי' עומד בצפון או דרום אעפ"כ לא יהי' פניו היפך מפני הציבור ואעפ"כ אינו מחזיר פניו לב"כ פשיטא שהוא רשע וק"ו אם עומד באותו צד שהפתח בו שאז אם מהדר לב"כ הוא ג"כ פונה יחד ממש עם הצבור ואעפ"כ לא מהדר ודאי שהוא רשע אלא אפילו עומד אחורי בה"כ שאז אם יהדר אפי' לב"כ יהי' פונה היפך ממש ממה שפונים הצבור והוה אמינא שבזה לא יהי' מחויב לאהדורי אפי' לב"כ קמ"ל ר"ה אחורי בה"כ ג"כ הוא רשע. וזהו כוונת רש"י שהי' קשה לו הרי בקרא כתיב סביב ולמה פירש ור"ה אחורי בה"כ וקאמר רש"י דהך דר"ה היינו בדלא מהדר אפי' ולכך נקט אחורי לרבותא אבל לפירוש ר"י קשה כנ"ל. ודע דהך אוקימתא דאביי נרמז בדברי ר"ה עצמו דקאמר המתפלל אחורי בה"כ ולא קאמר העומד אחורי בה"כ ומתפלל א"ו שהיינו דוקא שהוא מתפלל אחורי בהכ"נ שפניו פונים לאחורי בית הכנסת:
ודע דאף דלפי פירוש הנ"ל הוא פונה היפך מנגד ירושלים מ"מ לא קשי' ממה ששנינו בפרק תפלת השחר דף ל' ע"א שכל ישראל מכווני' את לבם למקום אחד ולרש"י הרי זה אינו פונה למקום ההוא דהרי גם שם במשנה דף ך"ט ע"ב שנינו ואם אינו יכול להחזיר פניו יכוין את לבו כנגד בית קה"ק ופירוש רבינו הרמב"ם בפה"מ שיפנה לבו ורעיוניו ויחשוב בלבו שפניו כנגד קה"ק ע"ש ושפיר אמרינן בברייתא הנ"ל שכל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד הרי שלא קאמר שמכוונים פניהם למקום אחד אלא לבם וכן הקרא שמביא שם דף למד תלפיות שכל פיות פונים שם לא קאמר שכל פנים פונים שם אלא כל פיות דהיינו שכל התפלות פונים שם שכל אחד מכוין בתפלתו שדרך שם תעלה תפלתו והיכי דאפשר שמפנה גם פניו לשם מוטב והיכי דאי אפשר אז אחר כוונת הלב הן הדברים וא"כ גם כאן כיון שמחויב לאהדורי אפי' לבי כנשתא הרי הוא בכלל אם אי אפשר להחזיר פניו ששנינו שם במשנה וגם מה ששנינו שם בברייתא הנ"ל סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים ג"כ פירושו כנגד קה"ק ששם הוא משכן של אביו שבשמים ועיין בלח"מ פ"ה מתפלה הל' ג':
ושם וכיון שהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין הא דקאמר וכיון שהחמה זורחת ולא קאמר סתם כרום שמו ומתהפך לכמה גוונין נלע"ד דמה שפניו של אדם משתנין כשנצרך לבריות היינו כשזה שנותן לו לא נתן לו מתן בסתר רק נתן לו ברבים אבל אם נתן לו מתנה כדינו וא"י למי נתנה וכו' אין כאן בושת ובפ' משפטים בפסוק אם זרחה השמש עליו תרגם אונקלוס אם עיני דסהדיא נפלת עלוהי הרי שראיית האנשים נמשל לזריחת השמש ולכן גם כאן קאמר בהמשל של עוף וכיון שהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין כן זה המקבל צדקה אם השמש זרחה עליו שנתן לו ברבים אז פניו משתנין ככרום:
שהרי אלי' לא נענה וכו' ענני ה' ענני וכו'. לכאורה אין ענין הך פירושו דהני ענני למימרא דר"ח כי אם לפרש הקרא. ואמנם נלע"ד דשייך לדלעיל דהנה בשלהי הנחנקין אמרינן נביא מוחזק שאני דאלת"ה אלי' בהר הכרמל היכי סמכי עלוהי ועבדי שחוטי חוץ וכ' שם התוס' וז"ל משמע דבשם הק"בה הי' מתנבא וכו' מיהו בקראי משמע שע פן הדבור עשה דכתיב ובדברך עשיתי וגו' ונראה לומר וכו' ועי"ל דהא דקאמר אלי' ובדברך עשיתי לא שאמר לו הק"בה אלא מקרא הי' דורש דכתיב גוי וקהל עמים ודרשינן עתידין בניך לעשות מעשה גוים לשחוט בחוץ וכו' ע"ש בתוס' ואני אמרתי שאף אם נימא ובדברך ממש שהק"בה צוה לו להקריב בחוץ אפשר שלא עתה בשעת מעשה אמר לו שיעשה כן אלא קודם הזמן ההוא כבר הבטיחו שיעשה ע"י נס להוריד אש לקבל קרבנו בחוץ ויש הוכחה לזה מדהוצרך להתפלל שיענהו השם באש ואם הק"בה צוהו עתה שיעשה כן מה צריך לתפלה בזה אבל אם קודם לזה הבטיחו ולא קבע לו יום ולא זמן הוצרך להתפלל שיעשה כן ביום ההוא ואולי יש לפרש מה שאמר היום יודע ורז"ל דרשו מזה שאחר אותו היום תמה זכות אבות ואני לפי דרכי הנזכר יש לפרש שהתפלל שמה שאני מובטח ממך ענית האש בחוץ ואמנם לא הגבלת לי היום אני מתפלל שיקוים זה היום הזה ולכן אמר היום יודע. והנה יש עדיין מקום לפרש כדעת התוס' בסנהדרין בשינוייא קמא שבאותו שעה הי' הדיבור וע"פי הדיבור עשה ומה שהוצרך להתפלל לא על צורך ירידת האש הוצרך להתפלל רק עקר תפלתו שידעו העם הזה וגו' שלא יאמרו מעשה כשפים הם אך כיון דכתיב ב' פעמים ענני וא"כ ע"כ חד הוא להוריד האש וכדמפרש כאן וע"כ שלא הי' לו עתה בשעת מעשה דיבור או צוי מהק"בה והנה אם נימא שבו ביום הי' לו הצוי מהק"בה א"כ אפשר שאמר לו בפירוש שיעשה כן בעלות המנחה וכיוצא בזה מצינו שהנבואה קובעת זמן לעשיית הנס וכמו בדוד המלך שמואל ב' ה' בשמעך קול צעדה וכו' אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך וגו' ואין ראי' שלא נענה אלא בתפלת המנחה אבל אם הדיבור אליו לא ה' ביום ההוא כלל בזה ולא קבע לו שום זמן ואלי' בעצמו המתין עד עלות המנחה מוכח שמנחה הוא עת רצון שיהי' נענה אז בתפלתו ולכן שפיר שייך כאן הסמיכות דקאמר לעולם יהי' זהר בתפלת המנחה וכו' שלא תאמר דאלי' הי' לו הזמן מוגבל מהק"בה ולכן קאמר ענני ענני ענני שתרד אש וכו' ומדהוצרך להתפלל על זה מוכח שלא הוגבל לו הזמן ההוא וכנ"ל:
א"ר חלבו א"ר הונא כל הקובע מקום לתפלתו וכו' יש להבין כל לאתויי מאי ותו לתפלתו לתפלה היה לו לומר. ואפשר במשז"ל גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה וכו' ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת ופירשו המפרשים דבתפלת הצבור כתיב הן אל כביר לא ימאס אבל בתפלת יחיד כתיב פנה אל תפלת הערער כמ"ש בזהר וזהו מעלת העניו שאין תפלתו ביחיד נמאסת והטעם שהשכינה שורה עליו. והקובע מקום הוא עניו וכמ"ש דאומרים לו אי חסיד אי עניו.והמפרשים נתנו טעם דשינוי מקום מטריד המחשבה וזה קובע מקום להורו' כי דעתו קצרה ושפלה דבמעט שינוי מקום מטריד וז"ש כל הקובע מקום וכו' לא מיבעיא בקובע מקום בתפלה בבית הכנסת דיש בו כמה מעלות טובות אלא אף מי שהיה בספינה או אנוס וקובע מקום לתפל"תו דייקא ביחיד אלהי אברהם בעזרו להפיץ ולהדיח כל המקטרגים על תפלת יחיד ומקבל תפלתו מפני שהוא עניו וכדאמרן:
אבל למיעל מצוה למרהט וכו' פירש הרב של"ה דלמיעל היינו אם יוצא מבית הכנסת לחזור וליכנס לבית המדרש או לבית הכנסת עצמו ואז מצוה לרוץ ע"ש ואפשר שהוא נרמז מקרא דיליף דכתיב ונדעה נרדפה לדעת את ה' הרי דבין שתי ידיעות כתיב נרדפה ללמוד דהיכא שלמד והתפלל ויוצא ע"מ לדעת ה' אז ונרדפה בין שתי ידיעות:
נקרא גזלן שנאמר ואתם וכו' גזלת העני. פירוש דריש העני כאלו כתיב עניה דמוסיפין וגורעין ודורשין משום דק"ל דהול"ל גזל העני. כן פירש בס' קלורית לעין:
וכולהו כתיבי באדרעיה. כל הכתובים הללו כתובים בזרוע בבית אחד שאותן של יד אינן אלא בית אחד כדאמרינן במנחות (דף לד:) וכל הפרשיות כתובות בו: משאיל בו. מה טיבו של פלוני למה לא בא: ירא את ה'. שהיה רגיל לבא אליו: אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. אשר עתה הלך למקום חשך אשר ימנע עצמו מלהשכים לפתחי: ואין עונה. שיעור שיוכלו לענות דבר קדושה: אלקי אברהם. שקבע מקום לתפלתו: בעזרו. כדרך שהיה עוזר לאברהם: אל יפסיע פסיעה גסה. לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי: נרדפה. לשון מרוצה משמע שהרודף רץ: לפרקא. לשמוע הדרשה: מחליין רבנן שבתא. דאמר מר (שבת ד' קיג:) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגלך: אגרא דפרקא. עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד: אגרא דכלה. שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל: אגרא דשמעתא סברא. שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר: אגרא דתעניתא צדקתא. שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום: דלויי. להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים: מילי. לשמח החתן בדברים: אחורי בית הכנסת. כל פתחי בית הכנסת היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה (פרק ג) מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו והא דרב הונא מוקי לה לאביי בדלא מהדר אפיה לבי כנישתא: חלף ההוא טייעא. סוחר ערבי: כדו בר כדו שתי בר. רשות כי האי דאמרינן בסוכה (ד' מה:) הא דעיילי בבר: כרום זלות. סיפיה דקרא דלעיל: דברים שעומדים ברומו של עולם. כגון תפלה שעולה למעלה: כיון שנצטרך אדם לבריות. הוא זל בעיניהם: לראשנו. להיות נושה בנו דמתרגמינן כנושה (שמות כב) כרשיא: עובר בחמשה קולות. מזלזל בחמשה קולות שבירך בהן הקב''ה את ישראל: אותן קולות דקודם מתן תורה הוו. הנך קולות בתראי היינו הנך דאיירי בהו לעיל וקאמר דנראין היו ואע''פ שהקול אינו נראה זה נראה: מביאים תודה בית ה'. כי אשיב את שבות וגו'. סיפיה דקרא דחמשה קולות דלעיל הוא: בשביל זה. שיברא זה: לצוות. של''ווץ בלע''ז: גזלת העני. והלא אף גזלת העשיר גזלה היא אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו:
אין פירוש לקטע זה
219ימים לסיום הש״ס