מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה: עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הלילה כדמפרש בגמ' (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא: עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה קרוי זמן שכיבה: הקטר חלבים ואברים. של קרבנות שנזרק דמן ביום: מצותן. להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתי' לא ילין לבקר (שמות לד): חלבים. של כל קרבנות: אברים. של עולה: וכל הנאכלים ליום אחד. כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה: מצותן. זמן אכילתן: עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז) וכלם מתודה ילמדו: אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בקריאת שמע ובאכילת קדשי': כדי להרחיק אדם מן העבירה. ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים: גמ' היכא קאי. מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה: אקרא קאי. ושם למד חובת הקריאה: ואיבע''א. הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם: והדר תנא בשחרית. מאימתי קורין את שמע בשחרית: משעת צאת הכוכבים. שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן (עמוד ב):

מאימתי קורין וכו'. פי' רש''י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש''י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ועוד קשה דא''כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק''ש של ערבית. ואנן קיי''ל כר' יוחנן דאמר לקמן (דף ד) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה. לכן פי' ר''ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן. על כן אומר ר''י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע''ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ''נ וכו' אומר ר''ת שהיו רגילין לקרות ק''ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק''ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה מי שקורא ק''ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה: ליתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה: אי הכי סיפא דקתני שחרית ברישא. אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א''כ אינו מקפיד קרא אלא אק''ש. אלא א''א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א''כ קפיד אכל מילי א''כ סיפא דקתני וכו': מברך שתים לפניה וכו'. (ירושלמי) ושבע ברכות הוי כנגד שבע ביום הללתיך (תהילים קיט) ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת. ודוקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה: והא קמ''ל דכפרה לא מעכבא. וא''ת הא תנינא חדא זימנא במס' נגעים (פי''ד) ומייתי לה בהערל (דף עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה וי''ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר:

גמ' ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. מכלל דהאי דכתב רחמנא (ויקרא כ״ב:ז׳) ואחר יאכל מן הקדשים אינו מיוחד אלא בתרומה בלבד אבל דבר שהוא למעלה הימנה מן הקדשים אינו מותר לטמא לאוכלן לאחר ביאת השמש בלבד אלא אסור הוא כל אותה הלילה לאכול בקדשים עד שיבא היום ויביא כפרתו ואז יהא מותר בקדשים ואיתא מפרשא במסכת יבמות בפ' הערל (יבמות דף עד) והכי אמרי הא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנלן אמר רבא אמר רב חסדא ג' קראי כתיבי כתיב (ויקרא כ״ב:ו׳) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים תלה הדבר ברחיצ' בלבד וכתי' (שם) ובא השמש וטהר [ואחר יאכל מן הקדשים] תלה הדבר גם בביאת אור השמש והיא שעת יציאת הכוכבים וכתיב (שם י"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה תלה גמירו' הטהר' גם בהקרבת קרבן ואלו המקראות היו נראין כסותרין זה את זה ולפי שאי אפשר להיות דברי הכתובין סותרין זה את זה כי כלם נכוחים למבין העתיקו לנו קדמונינו פירושם והעמידו לנו כל אחד ואחד מאלו המקראות בדבר שהוא מיוחד לו ואמרו הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים הפסוק הראשון שתלה בו הדבר ברחיצה בלבד הוא מיוחד למעשר והפסוק השני שהצריכו לביאת השמש הוא מיוחד לתרומה אבל קדשי המזבח אין מותר לו לאכלן אלא א"כ הביא הכפרה שהוא מתחייב בה ואז תהי כפרתו גמורה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה:
ואני אפרש לך עיקר גדול שלמדונו רבותינו ז"ל כי אלו הג' דברים המעשר והתרומה והקדשים כל אחד ואחד יש לו יתרון ויש בו חומרא שהיא מיוחדת לו זולתי חבריו ואע"פ ששלשתן קראן הכתוב קדשים. המעשר כבר נאמר בו (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית ויש בו חומרא שאין מותר לאכלו חוץ לחומת ירושלים אלא חייבין הן בעליו לשאת אותו לשם ולאכלו שם כדכתיב (שם י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב (שם) והבאתם שמה. ודבר שאין יכול להביאו למקדש פודהו בשוויו (מאחרים) [לאחרים] ואם רצה ליטלו לעצמו יש עליו לתת שומתו ומוסיף חומש כדכתיב (ויקרא כ״ז:ל״א) ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' ויהיו דמיו שמורין אצלו עד עת עלותו לרגל מעלהו עמו לירושלים ומוציאו לשם במאכל ובמשתה כדכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ונתתה בכסף [וגו'] ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך. וחייב להתודות עליו כדכתיב בפרשת כי תכלה לעשר (שם כ"ו) ואמרת לפני ה' אלהיך ומפורש בספרי (פרשת כי תבא) ואמרת בכל לשון לפני ה' אלהיך זה וידוי מעשר ואסור לאונן לאכול ממנו ואם נטמא אסור באכילה והאוכלו חייב מלקות ואם היה שמן אסור להדליקו בנר דכתיב (שם) ולא בערתי ממנו בטמא ודרשינן ליה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא אבל לסוך ממנו מותר ומה שמשתייר ממנו לשנה הרביעית ושנה השביעית עד ערב יום טוב האחרון של פסח חייב לבערו כדכתיב בפרשת וידוי בערתי הקדש מן הבית ותנא בשאר סיפרי דבי רב (שם) כי תכלה לעשר יכול בחנוכה וכו' ת"ל כי תכלה לעשר רגל שהמעשרות כלין בו הוי אומר זה הפסח. מכאן אמרו ערב יו"ט האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית ותניא (שם בספרי ומשנה במע"ש פ"ה מ"י) בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי. נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לקט שכחה ופאה ותנן (שם במשנה) במנחה ביו"ט [האחרון] היו מתודין ואמרינן עלה בגמ' דבני מערבא ויתודה ביום ראשון של פסח כדי שיהא לו לאכול בפסח ויתודה בשחרית עד כאן מצוה לאכול אלו החומרות שיש במעשר ואינן בתרומה כדתנן (בכורים פ"ב מ"ב) יש במעשר מה שאין בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן וחייבין בביעור וכו' הרי אלו במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה ותנא בתוספתא (מעשר שני פ"ב) נמי חומר במעשר שני שמעשר שני קונה את הקנקנים ואוסר (דמי עירוביו) [דמיו ועירוביו] וספק עירוביו כל שהוא וטעון חומש וטעון וידוי ואסור לאונן ולא הותר לאכילה אלא בפדיון ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה ואמרינן עלה (יבמות דף עג) דמתני' ואלו אסורין לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה לא קתני אלמא תני ושייר ואמרינן (שם דף עד) אמר ריש לקיש משום ר' סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו בטומאה שנאמר (דברים כ״ו:י״ד) ולא נתתי ממנו למת וכו' והתרומה נקרית קודש כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״ג-י״ד) וכל זר לא יאכל קדש וכתיב (שם) ואיש כי יאכל קדש בשגגה ובבכורות (דף יד) פ' שני (דברים כ"ב) רק קדשיך אלו התרומות והחומרות שישנן בה ואינן במעשר שאם יאכלנה זר במזיד חייב מיתה בידי שמים ואם בשוגג משלם קרן וחומש כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קודש בשגגה ואפי' הכהן עצמו אם יאכלנה במזיד כשהוא טמא חייב מיתה כדכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו ותניא (סנהדרין דף פג) ואלו שהן במיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה כו' ואין מועיל בה הפדיון כלום ואינו מוציאה מקדושתה ולא תהא מותרת לישראל לעולם אלא אסורה היא עליו מכל מקום לבד מאשת כהן ועבדיו הכנענים כדכתב (ויקרא כ״ב:י״א) וכהן כי יקנה נפש ומפרש (יבמות ס"ו) מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה נפש ומנין לאשתו שקנתה עבדים שיאכלו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספו קנינו שקנה קנין אוכל ורשאי הכהן למוכרה לתרומה לכהן אחר לפי שהוא כספו ואסור לאכלו בלא רחיצת ידים ואינה מותרת לטבול יום אלא עד צאת הכוכבים ואם נפל חלק אחד של תרומה לתוך צ"ט חלקים של חולין נאסר הכל לישראל ונעשה הכל כתרומ' שאין לישראל היתר לאכלה ואינה מותרת אלא לכהן בלבד אבל אם נפל אחד של תרומה לתוך ק' של חולין מפריש ממנו חלק אחד ונותנו לכהן והשאר מותר לישראל הרי אלו בתרומה מה שאין כן במעשר כדתנן (בכורים פרק ב' משנה א') התרומה והבכורין נכסי כהן הן וחייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים ועולין בא' ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר.

[מתני']: מעשה ובאו בניו מבית המשתה. מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה רבן גמליאל כדבריו ודלא כרבנן, אלא אדרבא אתא לאשמועינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו, לא היה עושה מעשה כדבריו, וכדמשמע בגמרא וכדבעינן למכתב עלה קמן (ט, א ד"ה ובני רבן גמליאל), וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר, דאלמא בהא אף רבנן מודו בה.
אבל בירושלמי (פ"א, ה"א) פירשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו, וכדגרסינן התם: מעשה ובאו בניו, פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה, והא רבי עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה, והא רבי שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו' כדאיתא התם, ומשני שניא היא הכי שהיא לשנון, מעתה אף משיעלה עמוד השחר, ואית דבעי מימר תמן בשהיו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים, אמר לון עבדון עובדא כוותיה, ע"כ בירושלמי.
ואין לנו אלא כגמרתנו. ושמא אף מסקנא דירושלמי כן דבדיעבד דאי אפשר לקיים דברי חכמים לכולי עלמא קורין אפילו לאחר חצות.
ולענין מאימתי, הרב אלפסי וכל הגאונים ז"ל פסקו כסתם מתני' שהוא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים, משום דללישנא דאמרינן בגמרא (מ)דסיפא רבי אליעזר רישא לאו רבי אליעזר אלמא מתניתין דמאימתי רבנן, ואף על גב דפליגי תנאי בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם (יבמות מב, ב), ואפילו ללישנא אחרינא דמוקי מתניתין כרבי אליעזר ותרי תנאי נינהו ואליבא דרבי אליעזר, מכל מקום כיון דפליגי רבן גמליאל ורבנן עליה דרבי אליעזר בעד סוף ולא פליגי עליה במתניתין במאימתי משמע דכולהו מודו במאימתי, וכיון דכולהו מודו בה במתניתין, ובברייתא אתניא בלשון חכמים (לקמן ע"ב), ועוד דר' יהושע אמר הכי באידך ברייתא שמע מינה דהכין הלכתא. ואם כן מה שנהגו לקרות אותה קודם הזמן הזה אין יוצאין בה ידי חובה ולא נהגו כן מתחילה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, לפי שאילו לא היו מתפללין תפלת הערב בבית הכנסת היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שהיה להם טורח להתאסף לאחר מכאן, ופעמים היו שוכחין ולא היו מתפללין כלל, ולפיכך משום טורח צבור התירו להתפלל תפלת הערב קודם הזמן הזה, וקורין את שמע בברכותיה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וחוזרין וקורין אותה סמוך למטתן בשעת שכיבה. וכן כתב רש"י ז"ל והראב"ד והרב רבי יצחק אבן גיאת זצ"ל והרבה מן הגאונים ז"ל.
וכן נראה מן הירושלמי (ריש פירקין) דגרסינן התם: תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, אמר ר' יוסה אין קורין אותה בבית הכנסת אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ואפילו קרא אותה תוך בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה חוזר וקורא אותה (משום דהוה ליה כספק קרא ספק לא קרא שהוא חוזר וקורא), ולא עוד אלא שבירושלמי (שם) למדו מכאן לספק קרא שהוא חוזר וקורא, דגרסינן התם: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא ותימר צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות. וכתבו בתוס' דלפי זה צריך לברך על קריאת שמע שעל מטתו לקרות את שמע. וכן כתב רב עמרם והר' יצחק ב"ר אשר זכרונו לברכה.
ור"ת ז"ל לא נראו לו דברים אלו. חדא דקריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין אלא פרק ראשון ושלא בברכותיה. ועוד דאם כן מנהג שלנו כרבי יהושע בן לוי דאמר (לקמן ברכות ד, ב) תפלות באמצע תקנום, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (שם) צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית.
ולפיכך פירש הוא ז"ל דק"ש של בית הכנסת עיקר, אלא דאנן כרבי יהודה עבדינן דאמר (כו, א) תפלת המנחה עד פלג המנחה דאלמא משם ואילך הוי לילה והוא שעה ורביע קודם ליציאת הכוכבים, ואמרינן בגמרא (לקמן ברכות כז, א) מאן דעבד כרבי יהודה עבד, ורב נמי צלי של שבת בערב שבת כרבי יהודה. ואף על גב דעבדינן כר' יהודה בקריאת שמע ובתפלה כרבנן ודמיא לשדרה וגלגלת (עירובין ז, א) דתרי קולי דסתרי אהדדי, יש לומר דלגבי תפלה הקלו. ומה שאמרו בירושלמי שאין קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, מנהג אחר היה להם שהן היו רגילין לקרות קריאת שמע שלא בברכותיה קודם לכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו שאנו נוהגים באשרי, וכמו שנראה קצת בירושלמי בפרק הזה דגרסינן התם (ה"ה): ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא צבורא בעין מקרא את שמע בתר תלת שעין, בעיא רבי אחא מימחייא בידון, אמר ליה רבי יוסי ולא כבר קראו בעונתה כלום הן קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרין בעונתה הן קורין אותה. והוא כתוב לראיה לפירוש זה בספר המאור.
והקשו בתוס' לדברי ר"ת ז"ל מדפריך לקמן (ע"ב) רבי יהודה לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, אדרבא ליקשי איהו לנפשיה שהרי קורין אותה לדבריו מפלג המנחה ואילך שהוא יום גדול. ודחקו עצמן בקושיא זו דלטעמיה מקשי ליה, כלומר לדידך דסבירא לך כרבנן דפליגי עלאי ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן לא קרינא בשכבך עד לאחר חשיכה והלא כהנים טובלין מבעוד יום.
ואינו נראה כלל, דהא ודאי לר' יהודה אף על פי שאינו מתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ואילך לא מפני שהוא לילה קאמר אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין אבל ודאי אינו לילה, ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל והאיך הוא לילה וזמן שכיבה. ועוד שהרי לר' יהודה בין השמשות אינו אלא שני חלקי מיל סמוך לצאת הכוכבים (שבת לד, ב) וקודם הזמן הזה כהנים טובלים ויום הוא, ופלג המנחה קודם ליציאת הכוכבים מהלך ארבע מילין ושתות, וכיון שכן האיך אפשר שקורא בו לרבי יהודה, ולכשתמצא לומר דאין הכי נמי דכל שעבר זמן תפלת המנחה הוי זמן שכיבה ואף על גב דאכתי יממא הוא ובשכבך כתיב לומר דבזמן שכיבה תליא רחמנא, אם כן מאי קא פריך לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין, דדילמא אף על גב דמבעוד יום הם טובלין מאותה שעה ואילך זמן שכיבה הוי לרבי מאיר.
ומה שהקשה ר"ת ז"ל מדקיימא לן כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה, אין הכי נמי מדינא הכי הוי בשמתפלל שלא בבית הכנסת אי נמי כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב, הא לאו הכי מתפלל עם הצבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה אלא רשות. ומה שאין אנו קורין אותה על מטותנו בברכותיה משום שאין הברכות מעכבות כדמוכח בהדיא בירושלמי (פ"ב, ה"א) ממתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא. ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה, אבל של דבריהם כיון שקראוהו בבית הכנסת לא חייבוהו לחזור ולקרות. ומנהגנו אנו ודאי נראה שהוא התפוס בידינו ובא מאבות ראשונים והיא מה שאמרו בירושלמי.
ונשאל מרבנו האי גאון ז"ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו, אי זהו עדיף לצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים, או לעכובי עד צאת הכוכבים לצלויי ביחיד במסמך גאולה לתפלה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, שמתפללין ערבית ואחר כך קורין בזמן קריאת שמע ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית, וחזינן דקריאת שמע עדיף יותר בעונתה וסימן לדבר צאת הכוכבים, דאורייתא עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי, ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, עד כאן.
ובתוס' אמרו דאיכא למימר דמה שנהגו לקרותה עכשיו קודם צאת הכוכבים, משום דסבירא לן כשאר התנאין דברייתא (ב, ב) דמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הכוכבים. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל כמותם דכדאי הן התנאים האחרים לסמוך עליהן בשעת הדחק של צבור.
ואינו מחוור בעיני, דהא משמע דלמסקנא דאסיקנא דכהן לחוד ועני לחוד, דבני אדם היינו עני וכדכתבינן לקמן, ואם כן אין לך בברייתא מוקדם ליציאת הכוכבים אלא או רבי אליעזר או רבי מאיר, ושיעוריה דרבי מאיר אי אפשר לעמוד עליו קודם יציאת הכוכבים וכדאיתא בגמרא (לקמן ע"ב) דבין השמשות דרבי יוסי קאמר, וכיון שכן ליכא אלא רבי אליעזר, ורבי אליעזר לגבי רבי יהושע ליתיה דשמותי הוא, ועוד דהוה ליה יחיד לגבי רבים. וכשתמצא לומר נמי דבין רבי מאיר לרבי יהושע איכא כל בין השמשות דרבי יהודה וכמו שאני כותב לפנינו (ד"ה אנא) משם הראב"ד ז"ל, מכל מקום לית הלכתא כרבי מאיר במקום רבי יהודה, וכל שכן במקום רבי יהושע ורבי יהודה ורבי אחא ורבי חנינא דרבים נינהו.

גמרא: איבעית אימא יליף מבריתו של עולם. פירוש: אקושיין דליתני שחרית ברישא קא מהדר לתרוצי. ובתוס' פירשו דאקרא דובשכבך ובקומך קא מהדר, כלומר וקרא גופיה דאקדים שכיבה לקימה מבריתו של עולם יליף. ואינו מחוור בעיני כלל, דליכא למימר בקראי יליף מבריתו של עולם, ועוד דמאי איבעית אימא.

הא קא משמע לן דכהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש: מדיהיב סימנא לקריאת שמע של ערבית באכילת תרומה, אלמא אין לך טמא שאינו אוכל תרומה מבערב, שאם יש מעוכב מלאכול עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני, אם כן האיך יהיב סימנא לשל ערבית הא איכא דלא אכיל עד צפרא, אלמא כולהו חד שיעורא אית להו דהיינו מבערב אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום זמן יציאת הכוכבים לאכילת קדשים לאו ממתניתין ילפינן דאדרבא קריאת שמע אתי למילף מאכילת קדשים ליציאת הכוכבים, אלא יציאת הכוכבים לאכילת קדשים מובא השמש וטהר ילפינן, וכדמשמע בסמוך דאקשינן על הא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא וכדכתבינן בסמוך. ובמתניתין אשמועינן דכולהו אכלי מאחר ביאת השמש, ופירושא דלישנא הכי: הא קא משמע לן דכל כהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאפילו מחוסרי כפרה, כפרה לא מעכבא להו.
ואם תאמר אכתי דיוקא דמתניתין דהכא למה לי, מתניתין היא בהדיא בנגעים (פי"ד, מ"ג) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. יש לומר דאורחא דתנא הוא בהכין, דאף על גב דתני מתניתין בהדיא כי משכח דוכתא אי מצי לאנוחי ביה דיוקא דלידוק מינה הכין עביד ולא נמנע, ודכוותה בכתובות (מח, א) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה וכו', ואף על גב דמשנה שלימה שנינו שם (נז, א) זו משנה ראשונה בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.

הכי גריס רש"י ז"ל: וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. פירוש האי וממאי אברייתא דקתני ובא השמש ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו קא מקשה, כלומר מנא לן דאין כפרתו מעכבתו ואתה מפרש ובא השמש דהיינו שקיעת החמה וטהר יומא מן השמש לגמרי דהיינו צאת הכוכבים, דילמא ביאת אורו, כלומר זריחת אורו של יום השמיני הוא, ומאי וטהר טהר גברא בקרבנותיו הכל כמו שפירש הוא ז"ל בפירושיו.
ואינו נכון, חדא דאין ביאה בכל מקום גבי שמש זריחה אלא שקיעה, כי בא השמש (בראשית כח, יא) ויהי השמש לבא (שם טו, יב) לא יבא עוד שמשך (ישעיה ס, כ), ואף על גב דכתיב קומי אורי כי בא אורך (שם שם, א), גבי שמש מיהא לא אשכחן. ועוד, דההוא גופיה היינו שקיעה, כלומר כי נשקע אורך שהיית משתמשת בו ושוב אינך צריכה לו כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח. וכענין שכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם (שם שם, יט). ועוד דאם כן במערבא דמיבעיא להו אמאי פשטוה מברייתא ליפשטיה ממתניתין דנגעים (שם), דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אי נמי לידוק ממתניתין דידן דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואי אמרת דדילמא מתניתין איכא לדחויא בכהנים שאינן מחוסרי כפרה, אם כן ברייתא נמי דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים דילמא בשאינן מחוסרי כפרה.
אלא ודאי הכי גרסינן: וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר גברא. וכן גירסת הגאונים ז"ל. ואמאי דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר, כלומר, וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקאי דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש, דילמא ביאת שמש הוא כלומר תחילת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד, ואף על פי שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן כשיעור ארבעת מילין, ומאי וטהר טהר גברא, כלומר, שטבל והעריב עליו השמש, והיינו דלא פשטוה במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים.

פרק ראשון
ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עה"ש כו', א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו, ומ"מ שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים ע"ח וא"כ למה אמרו חכמים עד חצות, וכה"ג תנן ברפ"ק דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה, ההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות, לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה, עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם, הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עה"ש מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה מש"ה לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. י"ל דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והנשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסד"א כל הקטרה נמי ואפי' הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קמ"ל דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:

גמר' תנא היכי קאי וכו'. פי' תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת ק"ש שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה ותו מאי שנא דקתני בערבין בריש' ליתני שחרין ברישא דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכת' במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקר' קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט. ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:

אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים. לאו דוק' ליתני משעת צאת הכוכבים דה"ה אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושט' דמילת' נקט והכי קשי' אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין, ומשני מילת' אגב אורחיה קמ"ל דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכב' להו פי' הא קמ"ל דכפרה לא מעכב' דהא אמרי' דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגומר וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר יצ"ו זאת המסכתא ר"ל מסכת ברכות כבר הודענו בפתיחתנו המקום אשר נטה שם אהלה בתחלה רבינו הק' ע"ה בסדורו, והוא סדר זרעים, ובימי הגאונים נ"ע העתיקוה משם להיות עניני זאת המסכתא דברים שידיעתם הכרחית בלמוד עם ראותם הסדר ההוא רק ליחידים וכן עשו ג"כ במסכת חולין לסדר קדשים ובמסכת נדה לסדר טהרות כמו שהתבאר.:

ואמנם סבת מה שקבעוה בזה הסדר ר"ל סדר מועד הוא ממה שאין ספק בו שעניניה נאותים בזה הסדר לדמיון עניניה לשאר עניני הסדר ובפרט בעניני התפלות שהם כוללים כל ימי השביתות והמועדות שהם עיקר כונת כל הסדר, ר"ל סדר מועד, ואולם סבת מה שקבעוה בראש הסדר בהתחלת הלמוד הוא להיות כלל עניניה בא להעיר על דברים נכבדים מפנות האמונות בייחוד השם, ובהתפלל לפניו ולהודות לו ולברכו, וזה ענין ראוי להודיעו ולהקדימו ולחנך בו האדם מקטנותו על זאת התכונה מצורף אל שאר כונות כבר ביארנום בפתיחתנו.:

והיא כוללת ט' פרקים וסדרם לפי שטתנו:

א. מאימתי קורין. ב. היה קורא. ג. מי שמתו. ד. תפלת השחר. ה. אין עומדין. ו. כיצד מברכין. ז. שלשה שאכלו. ח. אלו דברים. ט. הרואה:

וענין המסכתא כלו אמנם יכוין דרך כלל להודיע ד' ענינים נכבדים:

הראשון להודיע תכונת הייחוד שאנו חייבים ליחדו ית' בכל יום איך הוא. והשני להודיע תכונת מיני התפלות שאנו חייבים להתפלל לפניו בכל יום ויום איך הוא. והשלישי להודיע תכונת הברכות שאנו חייבים לברכו ית' על כל מה שיבא לנו ממנו הנאה הן באכילה בן בשתיה הן בהנאת ריח בכל מיני הנאה איך היא. והרביעי תכונת הברכות שאנו חייבים לברכו ית' על כל מה שיגיענו הן טוב והן מוטב איך היא על כל דבר ודבר ואיך אנו צריכים להתבונן ולהודות על כל מה שיגיענו או שנראה או שנשמע מן הדברים המחדשים או המתחדשים כי מאתו הכל:

ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לד' חלקים:

הראשון לבאר עניני ק"ש וברכותיה וכל אשר נגזר עליה, ויבאו על זה פרק מאימתי, היה קורא, מי שמתו. החלק השני לבאר עניני התפלות על השלמות תמידין כסדרן ומוספים כהלכתן ושאר התפלות על תכלית משפטיהם ותכונתיהם ויבאו על זה קצת פרק מי שמתו ופרק אין עומדין ותפלת השחר. והחלק השלישי לבאר עניני הברכות הבאות על מה שיגיע לאדם הנאה ממנו הן של סעודה הן של שאר הנאות ויבאו על זה פרק כיצד מברכין, שלשה שאכלו, אלו דברים. והחלק הרביעי לבאר בו איך ראוי לברכו ית' על כל מה שיתחדש עליו, הן טוב הו מוטב או שיראה לו מדברים החדשים ושאר דברים שאין מהם הגעת הנאה ויבא על זה פרק הרואה:

ואמנם לפעמים יתערבב הסדר מעט ויכנס חלק אחד בגבול חברו, או שיתערבו באיזה חלק מהם דברים אחרים אינם מחלקי המסכתא אלא שיבאו שם על ידי גלגול כי חק הוא לסוגיית התלמוד על הדרך שהקדמנו בפתיחתנו:

ואמנם זה הפרק ר"ל מאימתי קורין, יסוד העניין בו לבאר קצת עניני ק"ש וברכותיה ורובו יסוב על ג' ענינין:

הראשון לבאר ולהודיע זמן ק"ש הן של שחרית הן של ערבית, והשני להודיע על אי זו תכונה הוא צריך לעמוד בעת שיקרא, השלישי לבאר בענין ברכות ק"ש הן של שחרית הן של ערבית כמה הם ואיך הם:

זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו דברים של מן הכונה כמו שהקדמנו:

המשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר זמן ק"ש של ערבית מהיכן הוא מתחיל ועד היכן הוא מגיע, ואמר על זה מאימתי קורין את שמע בערבית וכו', פי' כבר ידעת שמצות עשה לקרוא את שמע פעמים שנא' שמע ישראל ודברת בם וכו' בשכבך ובקומך וכו', נמצא זמן שתי קריאות אלו אחת בזמן שכיבה ואחת בזמן קימה, ומתוך שאין זה זמן ברור הוצרך התנא להשמיענו ביאור עליו, שאילו אמר בבקר ובערב היה דבר ידוע בתחילת הלילה היא צאת הכוכבים ותחלת היום הוא עלות עמוד השחר, וכמו שנא' במקרא ואנחנו עושים במלאכה וכו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב שם והיה הלילה למשמר והיום למלאכה אבל עכשיו שתלה הענין בשכיבה וקימה ואין זה זמן ברור הוצרך לברר זמנים אלו מה הם.
והתחיל ענין זה בשל ערבית מתוך שהוא מוקדם במקרא שנא' בו תחלה בשכבך ואחר כך בקומך, ומתוך כך ביארו משנה זו שהתחלת זמן ק"ש של ערבית הוא משעה שהכהנים שנטמאו וטבלו נכנסים לאכול בתרומתן, וזהו הערב השמש כמו שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה אע"פ שאם הוא מאותם הטעונים קרבן לטומאתם הוא מחוסר כפרה עדיין, ופי' בגמ' בהערב השמש הזה שהוא צאת הכוכבים כמו שיתבאר במקומו ופירושו הערב השמש הגמור שכלה אורו מכל וכל ונראו הכוכבים, ופירשוה בתלמוד המערב שנראו מהם ג' בקרוב מקום, ר"ל שלא בפזור גדול אבל קודם לכן אינו זמן שכיבה לשום אדם ובהתחלת זמן זה לא נחלק בו שום אדם במשנה זו אלא הכל מודים שאין קורין כלל קודם צאת הכוכבים.
אבל בהמשכת זמן זה כלומר עד איזה זמן שבלילה הוא רשאי לקרותה ולקיים בה מצות קריאה בעונתה נחלקו תנאים אלו, והוא שר' אליעזר סובר עד סוף האשמורת הראשונה, ומכאן ואילך אינו קורא, מפני שהוא מפרש בשכבך תחלת שכיבה מלשון לא ישכב עד יאכל טרף, טרם ישכבו, ותחילת שכיבה הוא מיציאת הכוכבים עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה זה בכה וזה בכה.
ור"ג סובר במלת בשכבך שביאורה כל זמן שאדם שוכב מלשון ושמואל שוכב, בשכבך תשמור עליך, והרי אדם שוכב עד עמוד השחר שעד עלייתו הוא לילה אבל מכאן ואילך אין כאן מצוה בעונתה, וחכמים ג"כ ס"ל כר"ג, אלא שלכתחילה הם מצריכים לקרות עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, שאם תתירהו לימשך עד עמוד השחר שמא ימשך עד לאחר עמוד השחר ונמצא מפסיד קריאת עונה, אבל בלשון קימה לא היה להם לחלוק בכיוצא בזה שלא מצינן לעולם לשון קימה נאמר על המשך עמידה, אלא על זמן שאדם קם אם ממטתו אם מישיבתו, ואין זמן קריאתה מתאחר אלא עד המאוחר שבזמני הקימה ולא כל היום לקריאת עונה אבל בלילה נחלקו:

ולענין פסק הלכה, כר"ג בדיעבד וכרבנן לכתחלה, ויש פוסקים כר"ג אף לכתחלה ממה שאמרו בגמ' אמר רב יהודה הלכה כר"ע ולכתחלה הוא שהוצרכו לפסוק כמותו, שאם בדיעבד אך חכמים מודים בה כמו שנבאר, ולא פסקו מפרשים אלו לעשות סייג אלא לדברים של בטילא ושאדם נמשך אחריהם כגון אוכל קימעא וכו', אבל להתעסק במלאכתו וכל שכן לתורתו לא, ואין הדברים נראים, ובתלמוד המערב אמרו ר' יוסה מפקד לחבריא אין בעיתון מתעסקא באוריתה אתון קריין שמע קודם חצות ומתעסקין:

והוספנו בגמ' עוד זמן אחר לק"ש של ערבית למי שנאנס ולא קרא עד עמוד השחר שראוי לקראה עד הנץ החמה בתורת עונה, שמאחר שמכל מקום לא נאמר במקרא בעניין ק"ש לשון יום ולילה אלא לשון שכיבה וקימה והרי עד הנץ החמה זמן שכיבה לקצת בני אדם אנו מקילין על זה דאנוס, והוא שאמרו שם [ח:] ר' שמעון בן יוחאי בשם ר' עקיבא פעמים שאדם קורא את שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו באחת בשל יום ובאחת בשל לילה, ופסק ר' יהושע בן לוי הלכה כמותו בשעת הדחק, ר"ל באנוס, ובלבד שלא יאמר השכיבנו אחר שעלה עמוד השחר ולא מלת השכיבנו לבד אנו אמורים שבטלה אלא על כל הברכה שהרי על אימת מזיקים נתקנה, ואין מזיקין אלא בלילה, וקצת גאונים חולקים לומר שהוא מתחיל בה ותקננו בעצה טובה מלפניך וחותם ואין הדברים נראין:

נמצא פסק ק"ש של ערבית לקרותה בשעת צאת הכוכבים ואם היא טרוד בעסקיו או שאינו רוצה לקרותה עדיין, רשאי לשהותה לכתחלה עד חצות ואם לא קראה עד חצות קוראה עד עמוד השחרה ויצא בה בדיעבד, ואפילו נעשה בשהייתה מזיד או פושע, ואם לא קראה עד עמוד השחר אם שהה במזיד אין לו עוד תקנת קיראה ואם בא לקרות קורא שלא בברכות כקורא בתורה, אבל אם נאנס קוראה בברכותיה עד הנץ החמה ובלבד שלא יאמר השכבינו, וכן יש מי שמפרש שאינו אומר מעריב ערבים, ואין אנו מודים בכך שאין זה אלא שסדר מציאותו של יום ושל לילה הוא מזכיר.
מהנץ החמה ואילך אינו קוראה בברכות ואפי' נאנס ואע"פ שבשל שחרית אמרו שאף לאחר המאוחר שבזמנים שלה לא הפסיד בברכות, כבר פירשוה קצת גאונים דוקא עד שעה רביעית שהוא זמן תפלה ועדיין סמיכת גאולה לתפלה, הא משם ואילך אינו קוראה בברכות, ואף לדעת המפרשה לכל היום התם הוא דזמן שכיבה לא מטא, אבל בשל ערבית אף בנאנס הואיל ובהנץ החמה כבר הגיע זמן קימה לרוב בני אדם אינו קוראה בברכות, ויש לחלק ולהתיר עד ג' שעות שהיא זמן קימה אף לבני מלכים:

זהו פסק של ק"ש של ערבית והקוראה קודם זמן צאת הכוכבים, התבאר בתלמוד המערב שלא יצא אלא שנוהגים היו לקרותה בבית הכנסת בברכותיה קודם צאת הכוכבים, ונוסח דבריהם בזה הקורא קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, כלומר כשמתפללים תפלת ערבית משהגיע זמנה בשקיעת החמה, ותירצו בה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וודאי בברכות היו קורין שאם לא כן אין זו קריאה שיהו צריכים לשאול בה למה קורין ופירשוה כדי לעמוד וכו', כלומר ולא שיהיו פוטרים את עצמם בכך אלא שאחר כך היו חוזרים וקורין אותה בברכותיה, כמו שאמרו שם ספק קרא ספק לא קרא מהו, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא, וקודם לכן לא ספק הוא ואת אמר צריך לקרות הדא אמרה ספק קרא וכו' צריך לחזור, אלמא כל משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ספק זמן הוא וצריך לחזור ולקרות, אלמא שנוהגים היו היחידים לחזור לקרותה כהלכתה מתורת קריאה בעונתה ואם כן ודאי בברכותיה היו קורין אותה כדינה שהרי היא העיקר:

ולגוף התשובה מיהא אני תמה, והלא מתפלל תפלת המנחה בלא קדימת דברי תורה וכן תפילת המוספין בימים שיש בהם מוסף, ואם מפני שמקדימין להם אשרי, אף כאן יהו עושים כן ויתפללו תפילת ערבית בבית הכנסת וימתינו לק"ש בבתיהם לצאת הכוכבים, ואם מטעם סמיכת גאולה לתפלה שהיא אף בשל ערבית כר' יוחנן, היה להם לומר כדי לסמוך וכו', ושמא כך היא פירושה לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה כלומר מתוך ענין קריאת הגאלה שבמצרים כדי לסמוך לה את התפלה, וכן נראה ממה שאמרו שם בפרק זה ר' יוסה ור' אחא נפקין לתעניתא, בעון צבורא מיקרא שמע בתר תלת שעין, בעא ר' אחא מימחיא בידיהון, אמר ליה ר' יוסה ולא כבר קראו בעונתה כלום קורין אותה עכשיו אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, אמר ליה מפני ההדיוטות שלא יאמרו בעונתה קורין אותה.
ופי' הדברים שכבר קראוה בהנץ החמה אלא שבתעניות אחרות של גשמים היו מאריכים בדרשות ותוכחות וודאי דוקא אחר ק"ש בברכותיה שהרי זמנה בהנץ החמה, והיו מאחרים לתפלה מתוך אותם הדרשות וכסיימו הדרשות והיו רוצים לעמוד בתפלה, היו רוצים לחזור ולקרות את שמע ומיחה ר' אחא בידם, ואמר ר"י על זה ולא כבר קראו אותה בעונתה כלום קורין אותה עכשיו אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והרי בזו כמה דברי תורה נאמרו בדרשא וכמה תוכחות שמתוכם ראוי לעמוד לתפלה אלא שפירושה לסמוך גאולה לתפלה שכבר הפסיקו הרבה לאותן הדרשות שמצד התענית והיו רוצים לחזור ולקרותה בברכות לסמוך גאולה לתפלה, אלא שמיחו בידם מפני ההדיוטות שיהיו חושבים שקריאה בזמנה היא וראוי לדחות סמיכת גאולה לתפלה מפני כך, וכן הקלו להם להאריך בדרשא ולבטל מתוכה סמיכת גאולה לתפלה מחיבת הדרשא, ואף בזו כן סמכו לקרותה קודם זמן כדי לעמוד וכו', ר"ל לסמוך גאלה לתפלה אע"פ שאינו אצלה זמן ברור, אלא שאחר כן היו חוזרים וקורין היחידים בבתיהם כהלכתה בברכותיה:

מעתה מה שאנו נוהגים לקרותה בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים משקיעת החמה ואילך, ואין אנו חוזרים אותה בברכותיה משעת צאת הכוכבים בידוע שאין מצות עונה בידינו, ואין לסמוך על ק"ש שעל מטתנו שהרי אין קורין בה אלא פרק אחד ושלא בברכה ואע"פ שקצת גאונים מצריכים בה ברכה מטעם זה ר"ל אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע, בטלה דעתם אצל רוב המפרשים, אלא שמכל מקום אנו סומכים בזה הואיל ובגמ' הוזכרו קצת חכמים שסוברים שעונתה משתשקע החמה כמו שהוזכר שם לדעת קצת, משקדש היום בערבי שבתות שהיא אחר שקיעת החמה מיד, ואע"פ שאין לפסוק הלכה כדבריהם שהרי משנתינו סתמא היא וכמו שאמרו בגמ' סיפא - ר"ל עד סוף האשמורה הראשונה ר' אליעזר, רישא - ר"ל משעה שהכהנים וכו' לאו ר' אליעזר דאלמא רישא סתמא היא והוה ליה סתם דמתני' ומחלוקת דברייתא והלכה כסתם.
ואף לדעת האומר בגמ' תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר דאלמא רישא נמי ר' אליעזר ולא הויא סתמא מכל מקום הואיל וחכמים ור"ג נחלקו עמו בעד סוף, והודו במתחלה, וכן שר' יהושע אמרה כן בברייתא הנזכרת בגמ' ראוי לפסוק כן, ושלא בשאר זמנים הנזכרים בברייתא, וכל שכן במקום טעמא דמסתבר בודאי זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים ליכא לרוב בני אדם, מכל מקום אנו סומכים על זמנים שבה [נראה כוונתו על הברייתא, המעתיק], מפני שענין זה היא כשעת הדחק מכמפה פנים, אחת טורח צבור שנכנסו לשם לתפלת המנחה, ואפ יתעכבו עד צאת הכוכבים יש להם על זה הכבדה יתירה, אם תאמר שילכו להם ויחזרו בעונתה אין החזרה מצויה כל כך על נקל, וכל שכן עם מה ששגור בפיהם לומר שתפלת ערבית רשות, שמא תאמר לא יתפללו ערבית בצבור ויתפללו כל אחד בביתו ויקראו את שמע בעונתה, שמא אין הנדחה חוזר ונראה, ועוד ברב עם הדרת מלך, ועוד תפלת הצבור חביבה ביותר. ואם תאמר שיתפללו בצבור תפלת ערבית לבד ויהיו קורים בבתיהם ק"ש בברכותיה לצאת הכוכבים שמא אף הם נשמטים ממנה מצד הטורח, ועוד שאם כן בטלה סמיכת גאולה לתפלה בערבית ושלא כר' יוחנן, והרי גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כמותו (ואף סוגיא שבסוף פרק תפלת השחר מוכחת כן).
ומתוך דוחקים אלו התרנו לקרותה קודם זמנהואע"פ שיש כאן סרך ברכה לבטלה הואיל ולא הגיע זמנה הרי סמכו בכמה דברים על מה שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך ואף זו הואיל ואלמלא קריאה זו שבצבור יש לחוש להעבירה מכל וכל עת לעשות לה' הוא, ועוד שהרי כבר ביארנו שסמכו על דעת חכמים שאמרו בגמ' שזמנה היא, ועוד כשם שאמרו בשל שחרית על הקורא משעברה עונתה ואילך שלא הפסיד בברכות, אפשר גם כן לסמוך על טעם זה בקורא קודם זמן וכמו שאמרו גם כן בק"ש של שחרית במשכים לצאת לדרך שקוראה משיעלה עמוד השחר אע"פ שעיקר זמנה משיכיר בין תכלת ללבן או לכרתי כמו שיתבאר, ועל דרך זה אנו רשאין לסמוך בשל ערבית משתשקע החמה.
ואף נוסח הברכות מלמדנו להקל בכך, שאין נסח ברכות אלו לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא את שמע שנאמר הואיל ואין זה זמנה אין כאן וצונו והרי היא ברכה לבטלה, אלא שאנו מספרים סדרי הערב היום בראשונה, ושבח של תורה בשניה, ועניני גאולה בשלישית ודברים אלו יש להם אף משעת שקיעת החמה, הא מכל מקום קודם שקיעת החמה לא יצא, ואע"פ שתפלת ערבית יש לה זמן, (אף) בתחומה של חמה והוא מפלג המנחה ולמעלה ר"ל מי"א שעות פחות רביע ולמעלה, כמו שיתבאר מכל מקום ק"ש אינה בדין זה, שהרי בזמן שכיבה תלאה הכתוב ואין זמן שכיבה בתקופה [אולי צ"ל בתחומה] של חמה לעולם לשום אדם ומכל מקום לאחר שקיעת החמה ובשעת הדחק יצא על הדרך שביארנו:

מעתה אין אדם צריך לחזור ולקרוא את שמע אפילו על מטתו מתורת קריאת עונה, שאילו היה כן לא היה מספיק לנו פרק אחד וקריאה שלא בברכות, אבל מכל מקום צריך הוא לקרותה בלא שום ברכה להבריח את המזיקים הידועים ותלמיד חכם אינו צריך שתורתו משמרתו וכלי זיניו עליו כמו שיתבאר, ומכל מקום צריך הוא לומר פסוק אחד כגון בידך אפקיד רוחי וכיוצא בו שלא ילך לישן כמדת עם הארץ:

ואע"פ שפסקנו כן בזמן ק"ש של ערבית, הרבה חסידים נוהגים לצאת ידי הכל, והוא שהולכים בבית הכנסת ועומדים שם ביראה ושומעים, ואין קורין את שמע בלא ברכותיה, ומכל מקום מתפללים גם שמנה עשרה ובלילה קורים בביתם שמע בברכותיה ואע"פ שאין מקיימים מצות סמיכת גאלה לתפלה הם סוברים שהלכה כר' יהושע בן לוי שאינו מצריך כן בשל ערבית, וכן שהכלל מסור לנו מן הגאונים שהלכה כר' יהושע בכל מקום וכן היו נוהגים גדולי קדמונינו שבנרבונאה, ומכל מקום עיקר הדברים שאף תפלת ערבית לכתחלה סומכים בה גאולה לתפלה כר' יוחנן על הדרך שיתבאר ומשום דתניא כותיה כמו שכתבו גדולי הפוסקים.
ומתוך כך הצבור מתפללים על הסדר משתשקע החמה, מן הצדדים שכתבנו אלא שהרבה חסידים נוהגים שהם קורים בברכותיה ומתפללים סדרן בשלמות וקורים בבתיהם את שמע בברכותיה לקיים מצות עונה כדרך שביארנו מתלמוד המערב, ושמא תאמר והרי מכל מקום אחת מהן ברכה לבטלה, אין זה כלום שמששקעה חמה היא ספק זמן וכמו שקראוה בתלמוד המערב ספק קרו וכו', ואחר שכן רשאי לקרותה שמא זמנה הוא ואין ממתינים בה וכן חוזרים וקורים שמא לא היה זמנה.
ויש שנוהגים שהם הולכים בבית הכנסת ואין מתפללים שם כלל אלא מכוונין ושומעים ועונים שם קדיש ועומדים ביראה ובלילה מתפללים סדרן בשלמות, וכן נראה עיקר ליחידים אלא שהצבור עושים כדרכן על סמך מה שכתבנו, והרי אף ר' יהושע בעצמו הוא שאמר [ד:] אע"פ שקרא אדם את שמע כב"ה מצוה לקרותה על מטתו, וודאי בברכותיה היו קורין אותה שהרי אמרו באותה שעל המטה ותלמיד חכם אינו צריך, והתפלה וודאי גם כן בבית הכנסת היו מתפללים ואם כן אף לר' יהושע הכל היה בבית הכנסת:

וקצת רבנים כתבו בביאור שמועת תלמוד המערב שלא היו קורים אותה בבית הכנסת בברכותיה אלא כעין מה שאנו קורים אשרי קודם לתפלת המנחה, וכן היו נוהגים בכל תפלה שאין ברכות קודמות לה, וכן מפרשים במה שאמרו שם בעון מיקרא את שמע בתר תלת שעין שכבר התפללו אלא שאותה תפלה שאחר הדרשה היתה תפלה שניה כעין מוסף, והיו מוסיפין בה אותן ו' ברכות הנזכרות במס' תענית והיו קורין בה את שמע כקריאת אשרי במוסף או במנחה, ולדעתנו אין זה כלום שבאותן תעניות אין מתפללים בה אלא תפלה אחת אלא שמוסיפים בה, אלא שקורים היו את שמע והיו רוצים לחזור ולקרותה אחר הדרשה כדי לסמוך וכו' על הדרך שביארנו, ועוד שאן כקריאת אשרי היו רגילים לקרותו מה היו מתיראין שיהיו ההדיוטות טועי לומר שמתורת קריאה בעונתה קורים אותה, וכן קצת מהם כתבו שכל שהוא זמן ערבית זמן הוא לק"ש, ואין זה כלום שהרי לר' יהודה זמן ערבית מפלג המנחה ולמעלה הואיל ועבר זמן הקרבת התמיד, והגיע זמן איברים ופדרים שזמנן כל הלילה, וזמן ק"ש אינו שהרי אין זמן שכיבה בתחומה של חמה לעולם, אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו, זהו פסק הנראה לנו בזמן ק"ש של ערבית:

ונשוב לבאר המשנה, מעשה ובאו בניו של ר"ג וכו' ויש שואלים לשון מותרים מצד שהן מדקדקים שאם עלה עמוד השחר אסורים והיאך אפשר לומר כן והרי עד הנץ החמה זמנה היא לכל מי שנאנס וכמו שנתבאר כגון אלו שאונס שינה שנרדמו מתוך המשתה עכבם, והיו ראוים לקרותה בברכות אלו שלא מתורת קריאת חובה, שהרי אמרו [י:] שהקורא לאחר מכן קוראה אף בברכותיה אע"פ שאינו יוצא ממנה ידי קריאת חובה, ואע"פ שמכל מקום בק"ש של שחרית נאמרה וראוי לומר שדוקא נאמר כן בשל שחרית שאע"פ שעבר זמנה ר"ל זמן קימה מכל מקום לא הגיע עדיין זמן שכיבה, אבל זו שעבר זמן שכיבה והגיע זמן קימה שמא אף איסור היה שם מיהא לאחר הנץ החמה, תדע שיש מן הגאונים שכתבוה כן וכל שכן לדעת מי שכתב שם שלא נאמר אף בשל שחרית שלא להפסיד בברכות אלא עד שעה רביעית שהוא זמן תפלה מפני שהוא צריך לסמוך גאלה לתפלה, אבל משם ואילך הפסיד, כל שכן בזו שכבר עבר זמן שכיבה וכן נראה לי כמו שכתבנו למעלה.
ומכל מקום הם מפרשים שאף בשל ערבית קוראה אף בברכות ואף לאחר הנץ החמה אחר שהוא אנוס, ואין לדעתם חלוק בין הנץ החמה לאחר הנץ החמה, אלא שעד הנץ החמה קיים מצות קריאה בעונתה אחר שהוא נאנס ולאחר הנץ החמה לא קיים מצוה בעונתה, אבל מכל מקום אף לאחר הנץ החמה קוראה בברכות שלא מתורת קריאת עונה אחר שהוא נאנס. ולא עוד אלא שיש מפריזים על מדותיהם לומר כן מתורת חיוב ומצד תשלומין כדין טעה ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, וזו ודאי אינה שלא נאמר כן בק"ש ובברכותיה אלא שקוראה שלא מתורת חיוב ובברכות וזהו דעת הרבה מפרשים.
ומתוך כך קשה להבין לשון מותרין שמשמעו שלאחר עמוד השחר אסורים והרי מאחר שאונס עכבם עד הנץ החמה חייבים, ולאחריה רשאין ומתוך כם הם מפרשים שלא נאמר כאן לשון מותרים אלא עד דעת שהם מותרים לקרות בתורת קיום מצוה בעונתה, ויש גורסים חייבים ואף מי שגורס מותרים מפרשה בעניין חייבים ממה שנא' במס' סוטה [ז:] וכל הנשים מותרים לראותה שפירושו חייבות, ועדיין לא הועלנו שהרי מכל מקום עד הנץ החמה היו חייבים לקרות בתורת עונה ומלשונו משמע שאם עלה עמוד השחר לא היו חייבים, והוכחות אלו כלם נתגלגלו ביד המפרשים מפני שקשה להם לומר שבני ר"ג יהו מזידין או פושעים ודנין אותם בנאנסו, ולדעת זה ודאי הכל קשה לפרש, אלא שלדעתי בני ר"ג בפשיעה היו שכל שבית המשתה מעכבו אין לך פשיעה גדולה הימנה, ואעפ"כ כל שלא עלה עמוד השחר חייבים היו, אלא שלדעתי הם היו שואלים אם דעת חכמים שאמרו עד חצות, אוסרים בכך אחר שפשעו והשיבם שמותרים היו, ומאחר שמותרים ודאי חייבים אחר שזמנה היא, אלא שתורת היתר שאלו, ובהיתר השיבם ואמר כל שעלה וכו' אסורים לקראה בברכות אח שפשעו כמו שכתבנו, ואע"פ שבגמ' [ט.] אמרו דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דרבה וכו' ודנו אותם באנוסים ושמא בני ר"ג כך היה וא"כ היה ראוי לדונם כאנוסים, מכוער הדבר ואין להוסיף עליו אלא שנכשלו להיותם נמשכים אחר הזמירות והשמחות, ומתוך כך אני אומר שבפשיעה היו:

ומכל מקום על אי זו שטה שיתבאר לא על דעת עצמו לבד אמר להם כן שאין זו מדת חכמים לחלוק על הרבים ולעשות כדברי עצמו, והוא שתמהו בתלמוד המערב פליג אדרבנן ועביד עובדא כנפשיה אלא שאף על דעת חכמים הוא אומר כן שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק מן העבירה כמו שביארנו, והוא שאמר בגמ' [שם] רבנן עלך פליגי והלכתא כוותיהו וכו' ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו וכו' ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שלא כדעת חכמים עשאה והוא שאמר פליג אדרבנן וכו' ותירץ היוא שהיא לשנון, מעתה משעלה עמוד השחר כן אית דבעי למימר תמן כשהיו יכולים לקיים דברי חכמים, ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולים לקיים דברי חכמים ואמר להו עבוד כוותאי, ומכל מקום על גמרא שלנו סומכים, ושמא אף הוא כך אמר כבר עבר חצות ואף לדבריהם לא נתנו שיעור חצות אלא משום סייג:

ולא זו בלבד הוא במדה זו שעקר זמנה עד עמוד השחר ונתנו בה סייג עד חצות אלא כל מה שאמרו עד חצות דרך סייג הוא ועיקר מצוה עד שיעלה עמוד השחר:

הקטר חלבים בקרבנות שבשרן נאכל לבעלים או לכהנים והקטר איברים בקרבן עולה שכולה כליל מצותן עד שיעלה עמוד השחר ובזו לא עשו סייג עד חצות משום דכהנים זריזים הם ולא הוזכרה כאן אלא ללמוד שלכתחלה ראוי לעשות כן, וגדולי המפרשים כתבו שאף בזו עשו סייג עד חצות להרחיק מן הנותר ואע"פ שלא נתפרש להם חצות במקום אחר, מכאן אנו למדין בהדיא לפי דרכנו שחכמים הצריכו בה לכתחלה עד חצות:

כל הנאכלים ביום ולילה, כגון חטאות ואשמות ודומיהם עקר מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואע"פ שנתפרש להם במשנת אי זהו מקומן שיעור חצות:

אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, ר"ל בק"ש ובקרבנות הנאכלים ליום ולילה ולא שאלוה על הקטר חלבים ואיברים שהרי לא מצינו בהם שיעור חצות כמו שכתבנו אלא על ק"ש ובקרבנות הנאכלים ליום ולילה, והשיבו בה כדי להרחיק אדם מן העבירה בק"ש שלא לבטל מצות קריאה בעונתה ובקרבנות שלא יוכל לבא לידי נותר, ואף לדעת האומר שבהקטר חלבים לא עשו בה סייג בזו מפני שבכל שאין בו אכילה כהנים זריזים הם אבל בדבר אכילה יש לחוש וכמו שאמרו (פסחים פה, א) הפגול והנותר מטמאים את הידים ופירשו בה פגול משום חשדי כהונה, נותר משום עצלי כהונה, ובגמ' התבאר כן על אכילת קרבן הפסח שדינו כל הלילה אלא שלהרחיק אדם מן העבירה החמירו בו עד חצות, ור' אלעזר בן עזריה חלק לומר שמן התורה דוקא עד חצות אלא שהלכה כחמים והלל שנאמר עליו הרי הוא כמהו, ומכל מקום יש דברים שזמנן כל הלילה ולא עשו בהם שום סייג כגון קצירת העומר וספירתו, וטעם הדבר שלא עשו סייג אלא במה שאם עבר הלילה בטל חיובו:

מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. פרש"י ואנו שקורין את שמע בבהכ"נ קודם צאת הכוכבים אין אנו יוצאין ידי חובה אלא בק"ש שעל מטתנו פרק ראשון ומה שאנו קורין כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברכות ירושלמי פ"א הקורא את שמע קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבהכ"נ לא להוציא (את הרבים) ידי חובתן אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וכן כתב רב עמרם ז"ל שצריך לברך אקב"ו לקרות ק"ש כשהוא קורא לפני מטתו. וכן כתב ריב"א. מתוך דבריהם משמע שאדם יוצא ידי חובה באותה קריאה, ולא נהירא לר"ת שהרי ק"ש שעל מטתנו אין אנו קורין כי אם פרק ראשון ושלא בברכותי' (והא אמרינן אם כיון לבו יצא אע"פ שלא יקרא בברכותי' וכפר"ח) ובבהכ"נ אנו קורין אותה כולה ובברכותי' בלא זמנה, ועוד דקאמר בגמרא אם ת"ח הוא אינו צריך לקרות על מטתו, ויש לדחות דמיירי היכא שקרא בזמנה בבהכ"נ, ואם אין אנו קורין כי אם פרק א' אין זה ממה שיקשה שהרי ק"ש של ר' יהודא הנשיא הוא פסוק ראשון לבד כדאי' לק' [גם מה שאנו קורין בלא ברכותיה ג"כ אינו קשה, הא אמרינן במתניתין פ' היה קורא אם כיון לבו יצא אע"פ שלא יקרא בברכותיה וכפר"ח], ור' יהודה החסיד הי' מכוין לצאת ידי ק"ש בפסוק ראשון שאומר אחר נוסח מה אנו מה חיינו ודעתו היה שלפעמים קורין הצבור ק"ש בלא זמנה מפני הקרובות או זולתם לפיכך היה אומר בשכמל"ו ולא היה מברך ברכות ק"ש, והכי מסתבר שאין הזמן מעכבן מלשון הגמרא [יב.] והוא אומרם שכל מי שאינו אומר אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו ואם הוא [מתפלל של] ערבית קודם צאת הככבים לי"ח להוי לברכות ק"ש, לכן נראה שצדק רש"י בדבריו ממנו כי כאשר קראו בבהכ"נ קודם זמנה כבר יצאו מחובת ברכות ק"ש ובקריאת פרק ראשון בזמנו סגי, ועוד הקשה דא"כ אנו נוהגין (הוי) כריב"ל שאמר בגמרא תפלות באמצע תקנום ותניא בגמרא כר' יוחנן דקאמר ק"ש דערבית ואח"כ תפלה וקי"ל כוותי'. ופר"ת דק"ש שבבהכ"נ עיקר ומה שאנו קורין אותה מבעוד יום (ק"ל) [דקי"ל] כר' יהודא דאמר לקמן פרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה והוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך הוי לילה לענין תפלת המנחה וה"ה לענין ק"ש ואמרי' נמי לק' דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואמרי' נמי לק' א כ"ז:] רב צלי של שבת בע"ש אלמא חשיב לי' לילה לענין תפלת הערב וה"ה לענין ק"ש, וא"ת הא דפריך לקמן ר' יהודא לר"מ דאמר משעה שהכהני' טובלין לאכול בתרומתן והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים, אדרבה קשה טפי לדידיה שהרי קורין אותה מפלג המנחה שהוא יום גדול, וי"ל דה"ק ליה לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי תפלת המנחה עד הערב א"כ אותה שעה הוא יום לענין ק"ש. ומה שאומר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה לא שהיו קורין בברכותיה אלא שהיו קורין לרשת שמע כמו שאנו רגילין לקרות אשרי קודם תפלת מנחה, ומיהו קשה קצת דלענין תפלת המנחה אחר פלג המנחה עבדינן כרבנן ומתפללין לפעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה ולענין ק"ש חשבינן ליה לילה כמו ר' יהודה והוי כמו שדרה וגלגולת דסתרן אהדדי, והא דקאמר לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עביד ה"פ לא איפסיקא הלכתא לא כר' יהודא ולא כרבנן ומי שירצה יעשה הכל כר' יהודא או הכל כרבנן ולא שיתפוס קולא של שניהם, וי"ל דלענין תפלה הקלו, ולא נהירא לי מה שהביא ראיה מפלג המנחה דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה הוא ומדרב דצלי של שבת בע"ש אינה ראיה דילמא כר' יהושע ב"ל ס"ל וק"ש היה קורא אחר צאת הכוכבים, ונראה לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים שמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים אע"ג דלית הילכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כר"מ לגבי ר"י מ"מ בתפלה הקלו, וגם מתוך הדחק נהגו כן לפי שמתקבצין (עם) הצבור לתפלת המנחה ואלו לא (היינו) [היו] קורין את שמט ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים היה כל א' הולך לביתו והיה טורח להם להתאסף לאחר מכאן ולא היו מתפללין בצבור ולפיכך נהגו העם לקרוא את שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים וסמכו על הני תנאי כדפירשתי, ושאלו מרב האי גאון לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו איזהו עדין לצלויי בהדייהו ולשבוק ק"ש עד צאת הכוכבים [או לעכובי עד צאת הכוכבים] ולצלויי ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפלה, והשיב דבארץ ישראל עושין כן ומתפללין של ערבית ואח"כ קורין ק"ש בזמנה ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית וחזינא דק"ש בעונתה דהיינו אחר צאת הכוכבי' עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, כך השיב רב האי גאון משום שנראה לו שיותר טוב שיתפלל תפלתו עם הצבור מפלג המנחה ולמעלה כר' יהודא ממה שיתפלל ביחיד ויסמוך גאולה לתפלה וכ"ש לדידן שאין אנו סומכין גאולה לתפלה של ערבית שאנו מפסיקין בפסוקי' ויראו עינינו וקדיש:

עד סוף האשמורה הראשונה. בהכי פליגי ר' אליעזר סבר בשכבך כל זמן שעוסקין בשכיב' דומיא דבקומך ולא משמע כוליה יומא (אבל) [אלא] כל זמן שעוסקין בקימה ור"ג סבר האי כמשמעותיה והאי כמשמעותיה דבשכבך משמע שפיר כ"ז שאדם שוכב אבל בקומך לא משמע אלא בשעה שהוא קם:

גמרא לתני דשחרית ברישא. שעיקר המצות נוהגות ביום הילכך מצוה דיום חביבא ליה לאקדומה ובקרא נמי הקדים תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא להו. וא"ת מאי קמ"ל מתניתין היא בנגעים [פי"ד] ומייתי ליה ביבמות פ' הערל [דף ע"ד:] טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים, וי"ל כיון שאינו מאריך כ"כ בלשונו דרך התנא להשמיענו אגב אורחיה אע"פ ששנוי במקום אשר וכן בפרק נערה [דף מ"ח:] לכתובות לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מאי לעולם לאפוקי ממשנ' ראשונה, (אפי') [אע"ג] שהיא משנה שלימה בפרק אע"פ [דף צ"ו.] ב"ד של אחריהם אמרו עד שתכנס לחופה וכן בריש (ב"מ) [יבמות דף ג'.]:

וממאי דהאי ובא השמש [וטהר] ביאת (שמשו) ע השמש] הוא. פרש"י ביאת שמשו שקיעת החמה, דילמא ביאת אורו הוא, שיאור השמש ויטהר האיש (בביאת) [בהבאת] קרבנותיו, וקשה לרשב"ם שלא מצינו ביאה לגבי שמש אלא לשון שקיעה כי בא השמש [בראשית כ"ח] עד בא השמש [שמות כ"ב] ולא תבא עליו השמש [דברים כ"ד] ובלשון זריחה הוא אומר השמש יצא על הארץ בראשית י"ט] כצאת השמש בגבורתו [שופטים ו'] ועוד בני מערבא דפשטוה מברייתא דלאו ביאת אורו אלא ביאת שמשו דהיינו טהר יומא לפשטוה ממתניתין דנגעים [פי"ד] העריב שמשו אוכל בתרומה וממתניתין נמי דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דהיינו בערבין, ופירשב"ם ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמשו הוא שנשקע כל השמש ברקיע לגמרי ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא כלומר תחלת שקיעתו של שמש שנכנס הגלגל ברקיע ואור השמש כהה ועדיין יש שהות חמשת מילין עד שיהא כלו נכנס ברקיע ומאי וטהר טהר גברא כדאשכחן קראי טובא עד הערב וטהר, ומשני א"כ לימא קרא ויטהר אע"ג דבדוכתא טובא כתיב ורחץ בשרו במים וטהר הכא דאיכא למיטעי הוי ליה למכתב ויטהר, ובערוך פי' כרשב"ם אך שמהפך הגירסא וגרס ביאת אורו במקום ביאת שמש:

בתוספות בד"ה מאימתי כו' מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרי כו' עכ"ל ולא תקשי להו הכי אתלמודא דאמר לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד דה"פ לא איפסיק הילכתא לא כרבי יהודה ולא כרבנן מי שירצה לעשות הכל כרבנן או הכל כר"י ולא שיתפוס קולא של שניהם עכ"ל הרא"ש:

בא"ד וגם ראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנים לי דזו הראיה אינה מכרעת כלל לפירוש ר"י דהא לפרש"י נמי דעיקר ק"ש הוא שעל מטתו מ"מ תפלת ערבית הוא מבע"י וכן ראייתו של רש"י מירושלמי למה אנו מתפללין ק"ש בבהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת דהיינו תפלת ערבית שהיו מתפללין בביהכ"נ ערבית וקורין ק"ש בברכותיה קודם לה כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת שע"ז הקשו דא"כ עיקר ק"ש אחרי' על מטתו וה"ל כריב"ל דתפלות באמצע תקנום אבל דברי הרא"ש יותר נכונים בזה שהביא זו הראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש לפי פי' ר"ת דמפרש דלכך קורין מבעוד יום דקי"ל כרבי יהודה דתפלת המנחה לא הוי רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוי לילה להתפלל ערבית וע"ז הביאו ראיה שפיר מהא דרב הוי צלי של שבת בע"ש מה"ט דהוי לילה לענין מנחה כאמור בהדיא בפרק תפלת השחר מדרב צלי של שבת בערב שבת ש"מ הלכה כר' יהודה וע"ז כתבו דמה"ט מסתמא גם היה קורא ק"ש ודו"ק:

בד"ה אי הכי סיפא כו' א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש כו' א"כ קפיד אכל כו' עכ"ל צ"ל דלא מקפיד קרא אלא לענין ק"ש לומר ערבית ברישא ועליה קאי התנא למתני ק"ש נמי של ערבית ברישא אבל אם נאמר דסמך אקרא דברייתו כו' ועליה קאי התנא למתני ק"ש של ערבית אע"ג דלא הוה דומה ממש א"כ לכל מילי אחריתי נמי ה"ל להתנא למסמך נמי אברייתו של עולם וה"ל למתני ברכות של ערבית ברישא ומיהו קרא ודאי הוא דלא קפיד לכל מילי דהא לענין תמיד מקדים של בוקר תחילה וכן צ"ל למאי דמתרץ אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ולא קשיא ליה אקרא גופיה מאי שנא דבתמיד מקדים של בוקר דבקרא ליכא קפידא באיזהו שמקדים וק"ל:

בד"ה והא קמ"ל כו' תנינא חדא זימנא בנגעים ומייתי לה בהערל העריב כו' כצ"ל:

במשנה לאכול בתרומתן. עיין בשנות אליהו [כאן] מש"כ בדקדוק לשון בתרומתן ולא אמר בתרומה. ויש לפרש דנקיט בתרומתן לאפוקי תרומת מעשר של דמאי לדעת הטור יורה דעה סוף סימן של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינה תרומתן כיון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבין השמשות דהוה ספיקא דרבנן. וכמש"כ הבאר אברהם לקמן (ג.) בתד"ה קשיא דר"א דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן נאכלת בבין השמשות. ואף דשם דבריו אינן נ"ל שהרי לפי' הא' של ר"י ביבמות (פב:) בתד"ה ירושה ס"ל לריו"ח דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן ואפ"ה פריך בשבת (לה סע"א) עלה דפסיק כר' יוסי לענין תרומה אילימא לטבילה ספיקא היא כו' דלא אכלי עד דשלים בין השמשות דר' יוסי. מ"מ דמאי קילא טפי דרוב ע"ה מעשרין וכמו שמותרת תרומת מעשר שלו (אפילו נטמאה) לעניים לדעת הרמב"ן המובאה בר"ן בפ' לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול ע"ש. וכמו דמעשר שני שלו נאכל לאונן ושארי קולות המבוארות בפ"א דדמאי [ומ"ש השנו"א דבא לאפוקי תרומת תודה. ק"ל דמאי יענה לתירוץ קמא בנדרים (יב:) תרומת לחמי תודה תרומתו היא ע"ש] :

שם עמוד השחר. בתוי"ט יש רגילין לפתרו כוכב השחר כו'. ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין (פ"א ה"א) וביומא רפ"ג (ה"ב) א"ר יוסי בי רבי בון הדא אילתא דשחרא מ"ד כוכבתא היא טעיא זמנין דהיא מקדמא כו':

הקדמה הַקְדָּמַת הַמְּחַבֵּר זצוק"ל זיע"א בָּרוּךְ הֳ' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה וּבָחַר בָּנוּ מִכָּל עַם וְנָתַן לָנוּ תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ לְךָ הֳ' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ הֳ' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל. אוֹדְךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה הַנֹּתֵן לִי כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל בְּכָל דָּבָר וְדָבָר כִּי מִמְּךָ הַכֹּל. מָה אָשִׁיב לַהֳ' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי אֲשֶׁר זִכַּנִי בְּרֹב רַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם אֲשֶׁר רוּחַ ה' בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם בְּדִבְרֵי הָאַגָּדָה אֲשֶׁר הוּבְאוּ בְּתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הוּא הַנִּקְרָא תַּלְמוּד בַּבְלִי הַכָּלוּל בְּמִקְרָא בַּמִּשְׁנָה בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה. וְזֹאת הִיא מִן הַמוֹדִעִים כִּי פֹּה עִירֵנוּ יע"א [יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן אָמֵן] מִנְהָג אֲבוֹתֵינוּ בְּיָדֵנוּ הוּא מִנְהָג וְיָדוּעַ וְקָבוּעַ לִקְבֹּעַ בְּכָל יוֹם עֵת קָבוּעַ לַתּוֹרָה אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית לִלְמֹד בּוֹ בשה"ט [בְּשֻׁלְחָן הַטָּהוֹר] אֹרַח חַיִּים וְיוֹרֶה דֵּעָה וְאַחַר לִמּוּד הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ יִהְיֶה הַלִּמּוּד בְּדִבְרֵי אַגָּדָה שֶׁבַּתַּלְמוּד הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם עֵין יַעֲקֹב חֹק וְלֹא יַעֲבֹר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְהִנֵּה פֹּה בְּבֵּית הַכְּנֶסֶת הַיְּדוּעָה אֲשֶׁר הִתְפַּלְּלוּ בָּהּ אֲבוֹתַי זיע"א [זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן] הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל עֲטֶרֶת רָאשִׁי הרַהַ"ג [הָרַב הַגָּאוֹן] מוֹר זְקֵנִי רַבֵּינוּ מֹשֶׁה חַיִּים זלה"ה [זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא] לְקַיֵּם מִצְוַת הַלִּמּוּד הַנִּזְכֶּרֶת בִּקְבִיעוּת בְּכָל יוֹם עִם כַּמָּה אֲנָשִׁים הַבָּאִים וְיוֹשְׁבִים לְפָנָיו בַּלִּמּוּד הַנִּזְכָּר. וְאַחֲרָיו נָהַג בָּזֶה עֲטֶרֶת רָאשִׁי הָרַב מוֹרִי אָבִי רַבִּי אֵלִיָּהוּ זלה"ה וְאַחֲרָיו זִכַּנִי השי"ת [הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ] בְּחַסְדוֹ הַגָּדוֹל לֵישֵּׁב בְּמָקוֹם אֲבוֹתַי זיע"א וְנָהַגְתִּי גַּם אָנֹכִי בְּכָּךְ וְיָדַעְתִּי אֲנִי בְּעַצְמִי שֶׁאֵין אֲנִי כְּדַאי לְכָּךְ וּכְּחֲלָא לְגַבֵּי חֲמְרָא אֲנִי נֶגֶד אֲבוֹתַי זיע"א אַךְ כָּל זֹאת הָיְתָה לִי בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן מֵאֵת ה' בַּעַל הָרַחֲמִים אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד חִנָּם וּכַכָּתוּב טוֹב הֳ' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. וְהִנֵּה בְּמֶשֶׁךְ כָּל אֵלֶּה הַשָּׁנִים אֲשֶׁר נָהַגְתִּי אֲנִי בַּקְּבִיעוֹת הַלִּמּוּד הַנִּזְכָּר חָנֵּנִי השי"ת בְּרַחֲמָיו וּבְרֹב חֲסָדָיו לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים וּפֵרוּשִׁים וּרְמָזִים בְּדִבְרֵי אַגָּדָה שֶׁדִּבְּרוּ בָּהֶם חֲזַ"ל [חֲכָמֵינוּ זִכְרָם לִבְרָכָה] בַּתַּלְמוּד וְעֲשִׂיתִים חִבּוּר אֶחָד וְקָרָאתִי הַחִבּוּר הַזֶּה בְּשֵׁם בֶּן יְהוֹיָדָע וּמֵאֵת ה' הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִתעוֹרַרְתִּי עַתָּה לְהַדְפִיסוֹ וְיִהְיוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר חִדַּשְׁתִּי בעה״ו [בְּעֶזְרַת הָקֵל וִישׁוּעָתוֹ] מְפוּשָּׁטִים בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרִי וְלַעֲשׂוֹת רָצוֹן בּוֹרְאִי שֶׁכָּךְ צִוָּֽנוּ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם גַּם אַזְהָרוֹת גְּדוֹלוֹת וְרַבּוֹת שָׁמַעְנוּ מִפִּי סוֹפְרִים וּמִפִּי סְפָרִים אֲשֶׁר חֲכָמִים הִגִּידוּ שֶׁחַיָּב אָדָם לְפַשֵּׁט וּלְהָפִיץ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה אֲשֶׁר יְזַכֵּהוּ השי"ת לְחַדֵּשׁ בְּקֶרֶב תֵּבֵל וְהַדְּבָרִים יְדוּעִים אַךְ מֵחֲמַת הוֹצָאַת הַדְּפוּס כִּי רַבָּה הִיא לֹא הָיָה אֶפְשָׁר עַתָּה לְהַדְפִּיס הַחִבּוּר הַזֶּה כֻּלּוֹ שֶׁהוּא עַל כֹּל אַגָּדוֹת אֲשֶׁר בַּתַּלְמוּד בַּבְּלִי כִּי אִם רַק הֵבֵאתִי עַתָּה חֵלֶק אֶחָד קָטָן מִמֶּנּוּ לְבֵית הַדְּפוּס וְגַם הַהוֹצָאוֹת שֶׁל הַחֵלֶק הַקָּטָן הַזֶּה לֹא מִמֶּנִּי הֵם אֶלָּא בָּאוּ וְיֵצְאוּ מֵאִישׁ נָדִיב אֲשֶׁר אִוְתָהּ נַפְשׁוֹ לְהַדְפוּסֵי הדר"א חֶלְקָא דְהַאי סִפְרָא וְכַאֲשֶׁר יִזָּכֵר שְׁמוֹ הַטּוֹב לְזֵכֶר טוֹב בַּסּוֹף הַהַקְדָּמָה וּמִשָּׁם בֵּאֲרָה. וְהִנְנִי מְחַלֵה פְּנֵי כָּל הַקּוֹרֵא בְּהַאי סִפְרָא דְאִם יֻכְשַׁר בְּעֵינָיו לְהַזְכִּיר אֵיזֶה דָּבָר מֵהַסֵפֶר הַזֶּה לוֹמַר אוֹתוֹ מִשְּׁמִי לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים אֲשֶׁר הִזְהִירוּ בְּכָּךְ והשי"ת בְּרַחֲמָיו יַעֲזְרֵנִי וַיְסִייעֵנִי לְהַדְפִּיס כָּל חֶלְקֵי הַחִבּוּר הַזֶּה כֻּלּוֹ וְגַם כָּל שְׁאָר הַחִיבּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לִי בעזה"י [בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ]. וּמֵעַתָּה הִנְנִי מְגַלֶּה דַּעְתִּי וּרְצוֹנִי בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה שֶׁכָּל כַּוָּנָתִי בַּחִבּוּר הַזֶּה וְגַם בְּכָל חִיבּוּרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֲשֶׁר יְזַכֵּנִי השי"ת לְחַבֵּר בְּרֹב רַחֲמָיו וּבְרֹב חֲסָדָיו הַכֹּל הוּא לְשֵׁם יִחוּד קּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ לְיַחֲדָא שֵׁם הוי"ה ב"ה י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים יהו"ה בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל וְכָל מַחֲשָׁבָהּ וְדִבּוּר שֶׁהֵם נֶגֶד רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הִנֵּה הם בטלים ומבוטלים באופן שכל רצוני בחיבור זה ושאר חִיבּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לִי וַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בס"ד [בְּסִיַּיעְתָּא דִשְׁמַיָּא] וְכָל דְּבַר תּוֹרָה אֲשֶׁר אֲשֶׁר אֲחַדֵּשׁ בעזה"י וּבְכָל מִצְוָה הַכֹּל הוּא לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ דַּוְקָא בְּלִי שׁוּם פְּנִיָה כְּלָל וְעִקָּר. וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶעֱרֹךְ תְּפִלָּה לִפְנֵי אֵל חַיי אֲשֶׁר לוֹ הַגְּדֻלָּה אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא אָנָּא ה' הַצְּלִיחָה נָא בְכֵן תֵּן כָּבוד לְעַמֶּךָ. תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ. וְתִקְוָה טובָה לְדורְשֶׁיךָ. וּפִתְחון פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ. שִׂמְחָה לְאַרְצָךְ. שָׂשׂון לְעִירָךְ. וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדָּךְ. וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּנוּ וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתְךָ בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. כ"ד הַקָּטָן הַמְּצַפֶּה לִתְשׁוּעַת הֳ' וְהַבּוֹטֵחַ בְּרֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו לְהָאִיר עֵינִי בִּמְאוֹר תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת חַיִּים. הַצָּעִיר יוֹסֵף חַיִּים בכמהר"ר אֵלִיָּהוּ בכמהר"ר [בֶּן כָּבוֹד מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי] מֹשֶׁה חַיִּים ס"ט.

ידרשו החכמים וישאלו הנבונים טעם לקריאת מסכתא הראשונה בשם 'ברכות'? ונראה לי בסייעתא דשמיא טעם בזה כי ברכות אותיות בו כתר לרמוז כי הש"ס הוא ביאור לכל תרי"ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן שעולים כת"ר, גם ברכות [628] עולה מספר בחכמה [75] ובינה [73] ודעת [480] שצריך לתורה שבעל פה שפע חכמה בינה דעת להבין דבריה, גם ברכות מספר שֵׁם הַזִּכָּרוֹן שצריכין להשפעת שם הזכרון שלא תשתכח התורה ותרוממך, והוא מספר 'ברכות', גם ברכות רוכב ת' כי העוסקים בתורה זוכין אל ת' עלמין כידוע. והנה רבינו הקדוש התחיל מאימתי, ומקשים, הוה ליה למימר אימתי, ואמרתי כי רמז בראשי תיבות אני יהודה מחבר משנה תורת יה, גם ראש המשנה מ' פתוחה וסופה מ"ם סתומה עולה מספרם תמר, על דרך (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח ואמרו רבותינו ז"ל כל מעוכות של בית רבי תמר שמם וסודם ביארנו במקום אחר, גם הוסיף אות מ' כדי שיהיה בראש תורה שבעל פה אותיות אמי כי תורה שבעל פה נקראת אם ושבכתב אב. מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. נראה לי בס"ד משיח אליהו [410] מספרם שמע [410], ושאל מאימתי קורין אותם לבוא בערבית הוא אלף השישי הנקרא עת ערב, ואמר משעה שהכהנים הם תלמידי חכמים שנקראים כהנים, נכנסים לבתי מדרשות לאכול בתרומתן תורה שבעל פה שנקראת על שמם כמו שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק (תהלים א, ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, ולכן לא אמר 'בתרומה' אלא 'בִּתְרוּמָתָן', וידוע עסק תורה שבעל פה מסוגל לביאת משיח ואליהו ז"ל יותר מעסק תורה שבכתב, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל על הפסוק (הושע ח, י) גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, יתנו לשון מתניתין. והכא הוא עד סוף האשמורה הראשונה רמז למצוה ראשונה שבתורה, שהיא מצות פריה ורביה המסוגלת לביאת המשיח כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, והמצות נקראים משמרת דכתיב (ויקרא יח, ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי, גם הם שומרים את ישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קל.) מה יונה כנפיה מגינות עליה כך ישראל מצות מגינות עליהם, ואמר עד סוף רצונו לומר עד תכלית של מצוה זו דהיינו שיולידו זכרים וגם נקבות ולא סגי בזכרים לחוד.

וחכמים אומרים עד חצות. רמזו על מ"ם של (ישעיה ט,ו) לְםַרְבֵּה [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְֹרָה שהיא סתומה, ועתיד הקב"ה לחלקה לחצאין, והן הן ב' דלתין של דוד ועליהם רמז הכתוב (משלי ח, לד) לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם. ורבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. רצונו לומר עד שתתעלה כנסת ישראל שנמשלה לשחר, כי בגלות רגליה יורדות מות ר"ל בתוך הקליפות וכאשר יעלו רגליה מתוך הקליפות אז הוא עת רצון לקרא את שמע שהם משיח ואליהו.

ולפי פשט המשנה נראה לי בס"ד טעם הא דפתח במצות קריאת שמע תחלה, דאיכא במדרש בראשית פרשת צ"ח אבא אמר מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם, קרא לשנים עשר בניו, אמר להם: שמעו אל אביכם שבשמים, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה? אמרו לו: שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבבך מחלוקת על הקב"ה, כך אין בלבבנו אלא ה' אלקינו ה' אחד, אף פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רב שמואל, הוא הדבר שישראל משכמים ומערבים בכל יום ואומרים, שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה, אותו הדבר שצויתנו, עדיין הוא נוהג, ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן לשונו.

נמצא קריאת שמע זכינו בה מכח יעקב אבינו ע"ה, ואליו אנחנו אומרים, שמע ישראל אבינו כי ה' אלהינו הוא ה' אחד, וידוע כי רבינו הקדוש היה ניצוץ יעקב אבינו, ולכן נקרא רבי יהודה הנשיא ראשי תיבות ניצוץ של יעקב אבינו, ובזה מובן היטב הטעם שפתח רבי במצות קריאת שמע תחלה, כי מצוה זו שייכה לו.

והגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים כתב, יען היה נצוץ יעקב אבינו, לכן פתח בקריאת שמע דערבית, כי יעקב אבינו ע"ה תיקן תפילת ערבית עד כאן דבריו. ועדיין אין טעם זה מתיישב שפיר, כי תפלה לחוד, וקריאת שמע לחוד, אך לפי מה שכתבנו בס"ד ניחא, ונתמתק טעמו של הרב ז"ל, כי באמת קריאת שמע שייכה ליעקב אבינו ע"ה, ונקיט רבי קריאת שמע דערבית ולא דשחרית, בשביל דערבית תיקן יעקב אבינו ע"ה, והשתא מיני ומיניה יתקלס. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן. מקשים הוה ליה למימר 'בתרומה', ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון צל"ח ז"ל אף על גב דאסור לאכול משהגיע זמן קריאת שמע, אולי הכהנים מותרים לאכול בתרומה, כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש, עיין שם. ועדיין יש להקשות אין הכי נמי אכילת תרומה מצוה כעבודת עבודה, עם כל זה, מאי חזית להקדימה על מצות קריאת שמע דאורייתא, ומה טעם יש להקדימה, ונראה לי דכל מצוה ששייכה רק אצל בני אדם פרטים ולא שייכה בכל אדם, תהיה חביבה יותר אצל בעליה, ולכן כיון דאכילת תרומה שייכה אצל כהנים בלבד, לכך היא חביבה עליהם טפי מן קריאת שמע, דשייכה אצל כל אדם, ולכך יש להקדימה, וזה שאמר התנא לאכול 'בתרומתן' דייקא, רצונו לומר משום דמצוה זו שייכה להם לבדם, לכך חביבה עליהם להקדימה על קריאת שמע. לֵיתְנִי מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים? נראה לי בס"ד טעם להא דתלה זמן קריאת שמע באכילת תרומה, מלבד טעם הש"ס, והוא, דאיכא בזוהר הקדוש דקודשא בריך הוא אמר וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה ליחדא ליה תרין זמנין ביומא במ"ט אתוון דשחרית, ומ"ט אתוון דערבית, חסרין תרין ממאה, וכו' עיין שם. נמצא קריאת שמע נקראת תרומה, וכתבו המפרשים ז"ל כיון דקריאת שמע היא תרומה, לכך המטמא פיו מטמא התרומה, והשתא בזה מובן הטעם מה דנקיט התנא זמן קריאת שמע על זמן אכילת תרומה, להורות לנו דקריאת שמע יש לה דין תרומה, וצריך לקרותה בטהרת הפה.

במתני' כדי להרחיק. עי' תוס' פסחים ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא:

בתוס' מברך כו' כדי להמתין לחבריהם כו'. עי' תוס' לקמן ד ע"ב ד"ה דאר"י. ובתוס' כ"ז ע"ב ד"ה והלכתא ובמגילה כ"ג ע"א תוס' ד"ה כיון:

בהגהת מוהרי"ב אחר מלת הכל. וע"ע גיטין ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אלמנה:

גמרא וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש כו' דלמא ביאת אורו.

אזמן אכילת כהנים בתרומה פריך, מנ"ל דהקרא מיירי בביאת שמש ממש דהיינו צאת הכוכבים, דלמא מיירי רק בביאת אור השמש דהיינו התחלת שקיעה, כך פירשו בתוספות. תמוה לי דמאי פריך דלמא ביאת אורו מה בכך דאיכא לספוקי דביאת אורו הוא, הא מ"מ אסורים לאכול תרומה מספק דדלמא ביאת שמשו, וי"ל דהכי פרכינן כיון דיש ספק בפירוש הקרא אי ביאת שמשו אי ביאת אורו, יהיו מותרים בתרומה בין השמשות מטעם ס"ס, ספק ביאת אורו, ואת"ל ביאת שמשו, דלמא בה"ש לילה, והיה לו ביאת שמש, ואף דשני הספקות לא נולדו יחד, דתחילת שקיעה נולד ספק הא' דשמא ביאת אורו הוא, ואח"כ בתחילת ביאת השמש נולד ספק הב' דשמא בה"ש לילה, מ"מ י"ל דבס"ס דדינא ל"צ שיהי' נולדו יחד. וא"ת והא הכא אתחזיק איסורא ולא מועיל הס"ס, וי"ל דדוקא בספיקא במעשה, בזה חזקת איסור מכריע דכך היה המעשה, אבל בספיקא דדינא ל"ש לומר דהחזקה מכריע הדין, ומ"מ קשה דהא הכא ישל"מ להמתין באכילה עד שיהי' וודאי לילה, ולכמה פוסקים לא מהני ס"ס בדבר שיל"מ, וי"ל למ"ש הפר"ח דבספיקא דדינא לא אמרינן דבר שיל"מ אסור בספק דרבנן, הכי נמי י"ל דבספיקא דדינא ויש ס"ס לא אמרינן בזה חומרא דיש לו מתירין:

בעזרת אלקי המערכות אתחיל לפרש מסכת ברכות

במשנה מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מסקינן בשמעתין דהיינו מצאת הכוכבים ומילתא אגב אורחא קמ"ל דכהנים אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים. וכתבו התוס' אף ע"ג דמתני' היא בנגעים אפ"ה דרך התנא לאשמעינן בקוצר מה ששנויה במקום אחר. אמנם לענ"ד נראה דרבינו הקדוש פתח פיו בלשון חכמה לתלות דין ק"ש באכילת תרומה לכהנים משום דתרווייהו חדא טעמא אית להו והיינו לפי מה שכתבו התוס' דזמן ק"ש תלויה בתפילת ערבית ואם כן לפי מאי דמסקינן בשמעתין דעיקר ספיקא באכילת תרומה אי הוי מתחלת שקיעה או מסוף שקיעה תליא בלישנא דקרא ובא השמש וטהר וא"כ ממילא שייך הך ספיקא גופא נמי בזמן תפלת ערבית שתיקן יעקב אבינו כדאיתא במכילתין ובחולין פרק ג"ה דילפינן לה מקרא דויפגע במקום וכתיב בהאי קרא וילן שם כי בא השמש א"כ כאן שנה לנו בלשון קצרה דטעמא דזמן ק"ש ואכילת תרומה בהדדי מישך שייכי ואפ"ה א"ש הא דמסקינן בסמוך מלתא אגב אורחא קמ"ל דאל"כ הו"ל למתני סתמא בהדיא משעת צאת הכוכבים כי היכי דתני התם כנ"ל. ואף לפירוש רש"י ומסקנת התוספות שאפרש בסמוך בלשון התוס' דזמן ק"ש מדינא לא תליא בזמן תפילה אפ"ה ודאי מעיקרא דתקנתן נהגו כ"ע לסמוך ק"ש לתפלה של ערבית וא"כ ממילא עיקר זמן ק"ש לכתחילה היינו בזמן תפלת ערבית וכדפרישית כן נ"ל ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה. יבואר בסוגיא שלפנינו אי"ה:

בפרש"י ד"ה עד סוף כו' ומשם ואילך עבר זמנו כו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא י"ח עכ"ל. ולכאורה לשונו תמוה בזה ששינה והיפך סדר לשון המשנה להקדים המאוחר נלע"ד דעיקר כוונתו בזה להכריח פירושו דק"ש שאנו קורין בבהכ"נ שאינו מעיקר מצות ק"ש ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרותה משתחשך משום דלכאורה היה נראה להיפך דבדיעבד כ"ע מודו דיצא י"ח אפילו קודם שתחשך כיון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא כמו שאבאר לקמן ובזה היה נראה לקיים מה שאנו מקדימין לקרותה בבית הכנסת והיינו משום טורח הציבור דברוב עם הדרת מלך וחשיב כשעת הדחק לכך הוכרח רש"י להקדים סוף הזמן דודאי אפילו בדיעבד אינו יוצא לר"א ולחכמים כדמוכח ממעשה דבניו של ר"ג דאין לך דיעבד גדול מזה ואפ"ה משמע דמאן דלית ליה דר"ג לא הוי זמן ק"ש כלל לצאת י"ח אע"ג דאיכא אינשי דהוי להו הך זמן תחילת זמן שכיבתן כדמוכח להדיא מפרש"י ז"ל לקמן דף ט' גבי שלא יאמר השכיבנו וכ"ש לאחר חצות לחכמים ואחר אשמורה ראשונה לר"א דאיכא אינשי דלדידהו הוי זמן תחילת שכיבה ומדחזינן דאפילו הכי אף בדיעבד לא יצא דהיינו פלוגתייהו אלמא דלעולם אין יוצאין אלא בזמן שהוא זמן שכיבה לרוב העולם א"כ לפ"ז ממילא ע"כ לענין תחילת זמן שכיבה נמי הכי הוא דאפילו בדיעבד אינו יוצא קודם צאת הכוכבים אלא דמה שאנו קורין אותה בבית הכנסת היינו כדמסיק רש"י ז"ל בשם הירושלמי ומה שיש לדקדק עוד בדברי רש"י ז"ל יבואר בסמוך:

בתוס' בד"ה מאימתי קורין פירש רש"י ואנן היכי קרינן כו' ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כו' תימא לפירושו כו' עד לכן פי' ר"ת עכ"ל. עיין בחידושי הרשב"א שכתב ליישב שיטת רש"י והסכים לשיטתו ותירץ כל מה שהקשה בתוס' דמה שאין אנו קורין אותה בברכותיה היינו משום דברכות אינן מעכבות ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה משום דעיקר חיובא הוא פרשה ראשונה ולכאורה שכל זה אינו מספיק לקרותה לכתחילה בענין זה ונהי דלענין ברכות איכא למימר דבלא"ה הנך ברכות לא שייכי לק"ש כלל אלא לתפלה לקיים שבע ביום הללתיך ומכ"ש ברכת אהבת עולם שהיא ברכת התורה וכיון שמשום טורח הציבור הקדימו זמן התפלה כר"י אף לשיטת רש"י ותקנו גם כן לקרות ק"ש כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת מהאי טעמא גופא צריך ברכת אהבת עולם סמוכה לה שהיא ברכת התורה נמצא כל הנך ברכות אין לחוש אם אינן בזמן ק"ש ממש אלא דלענין חיוב ג' פרשיות הקושיא במקומה עומדת האיך אנו קורין לכתחילה פרשה ראשונה בלבד. וביותר קשה לי שאם נפרש שיטת רש"י כפשטן שעיקר ק"ש שאנו יוצאין בה היינו ק"ש שעל המיטה א"כ האיך אנו מותרין לאכול ולשתות קודם ק"ש משהגיע זמן חיובא וזה אסור להסכמת כל הפוסקים וכדאיתא להדיא לקמן בגמ' בפיסקא דוחכמים אומרים דעשו סייג שלא יאכל קימעא וישתה קימעא ותופסתו שינה. אמנם כן נלענ"ד אחר העיון והדקדוק היטב בלשון רש"י יראה לי שאין כוונתו דבק"ש שעל מטתו סגי לכתחילה שהרי כתב להדיא לפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ופשטא דלשון משתחשך ודאי משמע דהיינו מיד בשעת צאת הכוכבים. ולפי"ז מצינא למימר בפשיטות דלשיטת רש"י ז"ל כן הוא מעיקר הדין לכל מי שרוצה לקרות ק"ש בזמנה יקראנה משעת צאת הכוכבים דהיינו כל שלש פרשיות אלא לפי שאף בימי רש"י ז"ל ראה הלכה למעשה שאין כל העולם זהירין בכך לחזור ולקרותה משתחשך כדינא דלאו כ"ע דינא גמירי וסברי שכבר יצאו בק"ש בבה"כ והיה נראה לו לרש"י דבשביל חששא זו לא היה להם לחכמים לתקן ק"ש בבהכ"נ כלל דלא ליתי לידי תקלה שלא יקרא ק"ש בזמנה כלל ועוקר דבר מן התורה ואי משום לעמוד בתפלה מתוך ד"ת היה באפשר לתקן פרשה אחרת כי היכי דלא ליתי לידי תקלה כדאיתא להדיא כה"ג גופיה בירושלמי לענין ק"ש של שחרית והובא בפוסקים לכך מסיק רש"י ז"ל דאפ"ה לא איכפת לן בהאי חששא כיון דבדיעבד מיהו יוצא בפרשה ראשונה שעל מטתו כנ"ל נכון וברור בשיטת רש"י ז"ל ובכוונתו:

בא"ד לכן פי' ר"ת כו' ויש לומר דקי"ל כר"י כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי מה ענין ק"ש לתפילה דנהי דלענין תפלת ערבית קיימא לן כרבי יהודה דזמנו אחר פלג המנחה היינו משום שהוא זמן הקטר חלבים. משא"כ לענין ק"ש לכ"ע לאו זמנו הוא לאחר פלג המנחה כיון דק"ש תלוי בזמן שכיבה ונראה דוחק לומר דר"ת גופיה נמי סמיך אהא דרב צלי של שבת בע"ש ומסתמא היה קורא ק"ש כמו שנראה מלשון הרא"ש ז"ל אלא דמלשון התוס' שלפנינו משמע שזה פירוש ר"י שכתבו התוס' בסה"ד משא"כ השתא דקיימי בשיטת ר"ת אכתי לא נחתי להכי והדרא קושיא לדוכתא. והנראה לע"ד בזה משום שכל דברי התוס' בזה הדיבור ליישב המנהג שלנו היינו משום דעיקר הקושיא משום דמלשון המשנה משמע דהא דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן סתם לן רבי אליבא דכ"ע דאפילו למאי דמסקינן לקמן לחד לישנא דרישא נמי ר"א היא אפ"ה לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא מילתא וא"כ מסתמא כן הלכה דמשעת צאת הכוכבים הוי תחילת זמן שכיבה אלא דבאמת אין זה מוכרח דאפשר דתנא דמתני' גופא סובר דתחלת זמן שכיבה הוי מבע"י אלא הא דקתני משעה שהכהנים נכנסים היינו מתקנת חכמים לאחר שתקנו תפילת ערבית ושצריך לסמוך גאולה לתפלה וא"כ ס"ל לתנא דמתני' כחכמים דריש פרק תפלת השחר דתפלת המנחה עד הערב וממילא דתפלת ערבית זמנו בצה"כ וא"כ מהאי שעתא מתחיל זמן ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפלה. ולפי"ז יפה כתב ר"ת ז"ל ליישב מנהגינו דאנן השתא קיי"ל כר"י דתפלת ערבית אחר פלג המנחה וממילא בההיא שעתא הוי זמן ק"ש כיון שהוא זמן שכיבה דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ואף שלכאורה נראה דוחק לומר דכולה פלוגתא דתנאי לא הוי בזמן שכיבה אלא בזמן תפלת ערבית לחוד אפ"ה יש סמך לסברא זו מלישנא דקרא גופא מדכתיב בשכבך ובקומך ולא כתיב בבוקר ובערב כדאיתא לקמן דנהי דר"א גופא איכא למימר דס"ל כב"ש דיטה ויקרא דר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי מ"מ חכמים דמתני' מסתמא ס"ל כב"ה והדרא קושיית ב"ש לדוכתיה. נימא קרא בבוקר ובערב. אלא ע"כ דזמן ק"ש לחכמים הוא קודם הלילה ואפ"ה לא פליג אדר"א לענין זמן צאת הכוכבים משום דלדידהו הוי תחלת זמן תפלת ערבית כן נ"ל בשיטת ר"ת ז"ל:

בא"ד מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרין אהדדי. וכתב מהרש"א ז"ל דאפשטא דלישנא דגמרא בריש פרק תפלת השחר דמסיק דעביד כמר עביד לא קשיא להו משום דהתם בעי למימר דמה שירצה יעשה או הכל כר"י או הכל כרבנן ובאמת שכן נראה להדיא מלשון הרא"ש ז"ל אלא דלענ"ד בלשון התוס' כאן א"א לפרש כן דא"כ אף למאי דמסקי התוס' בפי' הר"י אכתי לא מיתרצי הך קושיא כלל דלדידן בעיקר תפלת מנחה ותפלת ערבית עבדינן כתרי קולי דסתרי אהדדי ונ"ל דהתוספות שפיר אסקו אדעתייהו דלענין תפלה לא איכפת לן בב' קולי דסתרי דבתפלה הקילו כמו שתירץ הרא"ש ז"ל והטעם נ"ל דכיון דתפלה דרבנן הקילו משום טורח הציבור להתפלל שני התפלות רצופות וסמוכות אלא דעיקר קושיתם כאן היינו לענין ק"ש דמדאורייתא לא שייך להקל ולסמוך אדר"י כיון דלרבנן מיהו ודאי לא הוי זמן ק"ש כנ"ל בכוונת התוס' מיהו למאי דפרישית בסמוך בכוונת ר"ת אדרבא להיפך דאיכא למימר דלחכמים נמי שפיר הוי זמן ק"ש מבע"י אע"ג דלא הוי זמן תפלה ולפ"ז לא קשה מידי קושיית התוס' כן נ"ל:

מיהו כל זה היינו לפי מה שהבינו רוב המפרשים והפוסקים דאף למסקנא דר"פ תפלת השחר דעביד כמר עביד אפ"ה קיימא הך סברא דזמן תפלת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן לענין תפלת המנחה. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל בפשיטות דנהי דמעיקרא הוי ס"ד דתפילת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן ובעי למפשט מדרב דצלי של שבת בע"ש אפ"ה לבתר דמסיק הש"ס אדרבא מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא כו' ומסיק נמי דעבד כמר עבד ממילא הדר ביה הש"ס מהך סברא דתפילת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן דכיון דרב הונא תלמיד דרב הוה לא ניחא לן למימר דפליג עליה דבכמה דוכתין פריך הש"ס מדרב אדרב הונא תלמידיה ולפ"ז מהך סברא גופא מסיק הש"ס דעבד כמר עבד כו' דלאו הא בהא תליא )והא דקאמר התם השתא דלא איתמר הלכתא יבואר שם במקומו בעז"ה( והיינו כדפרישית לעיל בשם חדושי רשב"א ז"ל דזמן תפלת ערבית תליא בהקטרת איברים ופדרים שאין לה קבע לא לפניו ולא לאחריו ועל פי סברא זו יש לי ליישב דברי בעל תרומת הדשן בתשובותיו סימן א' שכתב שאף בימי חכמים קדמונים היו מתפללים ערבית אף קודם פלג המנחה וכתב ג"כ הטעם דבתפלה הקילו בשם תוס' ולכאורה דבריו תמוהים ולמאי דפרישית אתי שפיר שדקדק כן מלשון התוס' שהקשו דהוי כתרי קולי דסתרן וע"ז לא תירץ ר"י כלום וע"כ היינו משום דקושי' זו דתרתי קולי דסתרן לא שייכי אלא לפי' ר"ת דווקא שתולה בפי' זמן תפלת ערבית לאחר כלות זמן תפלת מנחה שזה עיקר הוכחת ר"ת לפסק הלכה לענין זמן ק"ש משא"כ לפי' ר"י שנתן טעם אחר על מנהג שלנו לענין ק"ש א"כ אין הכרח לומר דתפלת ערבית ומנחה הא בהא תליא ותו לא הוי תרי קולי דסתרי ומזה הטעם גופא לא היה כח ביד הקדמונים למחות להתפלל ערבית אף קודם פלג המנחה משום דבתפלה הקילו משום טורח ציבור ואפשר דמיד לאחר מנחה גדולה מתחיל זמן תפלת ערבית שראויה להקטרת אימורין ואי משום ק"ש בדיעבד סמכו העולם על שיטת רש"י דק"ש שעל המטה עיקר כנ"ל נכון וברור ליישב המנהג שהביא בעל תרומת הדשן ע"ש וממילא נתיישב לנכון לשון התוס' שלפנינו ודו"ק:

בא"ד על כן אומר ר"י כו' ואנו שמתפללין כו' סבירא לן כהני תנאי דגמרא כו' עכ"ל. פירוש דנהי דמסתמא יש לנו לפסוק כתנא דמתני' מדלא אשכחן דפסק בגמרא כהנך תנאי דברייתא מ"מ מפני טורח הציבור סמכינן בדיעבד אהנך תנאי כמ"ש בסמוך בשם בעל תרומת הדשן אלא לפי שאין זה טעם מספיק לכך הוסיף ר"י לפרש דיש ג"כ ראיה דמדינא דגמרא נמי הכי הוא מדאשכחן דרב הוי צלי תפלת שבת בע"ש ומסתמא היה קורא ק"ש אלמא דרב גופא ס"ל כתנא דברייתא. ויותר נ"ל דבימי רב נמי היו הציבור קורין מבע"י בעוד היום גדול בכל ימי השבוע אלא דרב גופא היה חוזר וקורא ומתפלל בעיקר זמנו כמ"ש הגאונים כי אם בע"ש לחוד היה מתפלל עם הציבור כדי שיכנס להסב בסעודת שבת מבע"י בשעה שרוב בני אדם נכנסין להסב מבע"י כמו שפירש ר"י כן נ"ל ברור בכוונת ר"י ודלא כמהרש"א ז"ל שרצה לפרש דראיה זו מדרב צלי כו' היינו לסתור פירש"י והא ליתא אלא כדפרישית:

אלא דבעיקר פי' ר"י שרוצה לפרש דשעה שבני אדם נכנסין להסב בע"ש היינו בעוד היום גדול כמו שאנו מתפללין קשיא לי טובא בגוויה דהא מדיהיב רב אחאי שיעור זה דבני אדם נכנסין משמע שזמן אכילת שבת וקידוש היום היה הדבר ידוע לכל וא"כ להנך תנאי דמתני' דסברי דזמן ק"ש ותפלה מצאת הכוכבים והאיך היו רוב בני אדם נכנסין להסב קודם שקרו ק"ש והתפללו ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ומכאן נראה כו' וגם אין צריך לקרות אלא פרשה ראשונה עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דלכל הפירושים האיך יצאו ידי חובתם בק"ש דמבע"י מפרשת יציאת מצרים שצריך להזכיר בלילות כדאיתא לקמן סוף פרקין דילפינן לה מקרא דכל ימי חייך לרבות הלילות ומשמע דהכי הלכתא מדמקשה סתמא דתלמודא בפרק היה קורא (ברכות דף י"ד ע"ב) והא בעי לאדכורי יציאת מצרים וא"כ ודאי צריך להזכיר בלילה ממש וזה לא תלוי בזמן שכיבה כלל אחר זה ראיתי שתלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו בשמו דכי היכי דחשבינן בעוד יום זמן שכיבה ה"נ מצינן למימר דמהאי זמנא הוי בכלל לרבויא דכל ימי. אלא שנראה בעיני דוחק. ועוד דאף לפי פירושו לא מצאו ידם ורגלם אותן שקורין ק"ש ומתפללין ערבית קודם זמן ק"ש וע"כ היינו כדפרישית בשיטת בעל תרומת הדשן. דלענין ק"ש סומכין עצמן על שיטת רש"י דק"ש שעל מטתו עיקר ולענין תפלת ערבית סברי דהוה זמן אף קודם פלג המנחה לפי שהוא זמן איברים ופדרים ואם כן האיך יוצאין ידי פרשה יציאת מצרים וע"כ צריכין לחזור ולקרותה בזמנה וזה ברור:

בא"ד והא דקאמר בירושלמי כו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה כו' עד סוף הדיבור. כוונתן מבואר דקשיא להו מהאי ירושלמי על שיטתם מפירושם הקודם דלשיטת ר"י ומכ"ש לשיטת ר"ת משמע דלעולם עיקר זמן ק"ש וזמן תפלת ערבית כי הדדי נינהו והא בהא תליא וא"כ האיך מסיק בירושלמי שהיו קורין ק"ש שלא בזמנה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וזה א"א דכיון דלהאי תנא דירושלמי אכתי לא מטי זמן ק"ש ממילא לא הוי נמי זמן תפלת ערבית ומש"ה אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי ולפ"ז הכל איירי קודם תפלת מנחה כנ"ל מוכרח בכוונת ר"ת. אלא דיש לתמוה דא"כ לפ"ז שהיו קורין ק"ש קודם תפלת המנחה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ולפ"ז ודאי היו קורין אותה בלא ברכותיה וא"כ מעיקרא מאי ס"ד דירושלמי שהיו קורין אותה כדי לצאת ידי חובת ק"ש דא"כ מה טיבה קודם מנחה ובלא ברכות היו להם לקרותה קודם תפלת ערבית ובברכותיה כדינא:

ונראה לע"ד בזה דר"ת מפרש הירושלמי לענין דיעבד וה"ק בשלמא אי אמרינן דכל הקורא ק"ש קודם עיקר זמנה יוצא מיהו בדיעבד א"ש שהיו קורין אותה קודם תפלת המנחה מבע"י דשמא יארע לו אונס לקרות ק"ש ולהתפלל בזמנה ונמצא שלא יצא ידי חובת ק"ש שהוא דאורייתא ומשום הכי היו רגילין לקרותה קודם זמנה כדי שיצאו י"ח בדיעבד משא"כ השתא דאמרת שכל הקורא קודם זמנה לא יצא י"ח אפי' בדיעבד א"כ למה היו קורין אותה בבהכ"נ קודם תפלת מנחה ומסיק שפיר כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלשון הירושלמי לא משמע כן ועיין בק"א:

בפרש"י בד"ה מצותן להעלותן כל הלילה כו' כדכתיב ולא ילין לבוקר עכ"ל. לכאורה צ"ע דבפסחים דף ע"א משמע דילפינן מקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר ע"ש בתוס' ויש ליישב:

בד"ה כדי להרחיק כו' והקטר חלבים כו' לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל עכ"ל. והא דתנן בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) איברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר לא"ח לא יחזיר. כבר פירש"י ז"ל דהיינו אין צריך להחזיר אבל איסורא ליכא אפילו לכתחלה:

בגמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי כו' עד סוף הסוגיא. יש לתמוה טובא דקארי מאי קארי ליה אטו לא ידע קרא דבשכבך ובקומך וביותר יש לתמוה בלשון התרצן דבמאי דקאמר תנא אקרא קאי הוה סגי ליה ולמה הוצרך להאריך ולאסוקי במילתיה והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת כו'. ונראה ליישב משום דלקמן פרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) איכא למ"ד דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב ובתוס' ר"פ אלו נאמרין משמע שכן עיקר ע"ש ועיין בק"א ואיכא למימר דהכי נמי הוי ס"ל להמקשה מעיקרא ודייק ליה ממתני' גופא דקתני מאימתי ואי ס"ד דקרא דבשכבך ובקומך איירי בק"ש א"כ מאי קאמר מאימתי הא בהדיא כתיב בשכבך דפשטא דקרא משמע שכל אדם צריך לקרות בשעת שכיבה ממש אלא ע"כ דסובר דהאי קרא לא איירי בק"ש א"כ מקשה שפיר תנא היכא קאי ועוד דלתני דשחרית ברישא ואהא משני שפיר דלעולם תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ואיירי בק"ש והא דקאמר מאימתי הכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת משום דפשיטא ליה לתנא דמתני' דזמן ק"ש דבשכבך דקאמר קרא היינו זמן קבוע לכל ישראל בזמן אחד ולא שיעשו אגודות אגודות וכה"ג נמי אשכחן בפסחים דף ה' דמקשה הש"ס אילפותא דקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי ואימר כל חד וחד כי שחיט ומשני הש"ס זמן שחיטה אמר רחמנא ה"נ דכוותיה לגמרי וכדאשכחן נמי בדוכתי טובא והשתא א"ש נמי דקאמר ואבע"א יליף מברייתו של עולם ולא ניחא ליה בשינויא קמא דבשכבך ובקומך והיינו כדפרישית דהאי שינו' בתרא ס"ל דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך בד"ת כתיב ואפ"ה קתני דערבית ברישא משום דיליף מברייתו של עולם ואידך קושיא קמייתא דתנא היכא קאי אפשר דלא חש לשינויא דאף למ"ד דק"ש מדרבנן אפ"ה בע"כ ס"ל דאסמכוהו אקרא דבשכבך ובקומך כדמשמע להדיא מכמה משניות דפרקין ומסתמא ענין עיקר ק"ש גופא היה ידוע ומקובל בידם מאנשי כנסת הגדולה ואפשר דמשה גופא תיקן כדאשכחינן ובדבר ידוע כזה שייך שפיר למיתני מאימתי כן נ"ל:

שם אי הכי אימא סיפא דקתני כו' ליתני דערבית ברישא כו' יש לדקדק דלפי שיטת רש"י ז"ל דק"ש שעל המיטה עיקר ובהא איירי תנא דמתני' ומסיק בה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפ"ה קורין אותה בלא ברכות לפי שאותן הברכות יש לקרותן מבע"י באותה הק"ש שקורין בבהכ"נ לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כדאיתא בירושלמי א"כ לפי זה לא הוי מקשה הכא מידי רישא אסיפא דבמתני' דהכא דאיירי בק"ש שעל המיטה שייך למתני דערבית ברישא מהך טעמא גופא דמסיק הש"ס מה שא"כ מתני' דסיפא דקתני להדיא בערב מברך שתים לפניה ע"כ היינו ק"ש דמבע"י שקורין בבהכ"נ עם הברכות שייך שפיר למתני דשחרית ברישא והדר דערבית כיון דשניהם ביום יש ליישב דאף למאי דמשמע לפי שיטת הירושלמי שאפילו בימי חכמי המשנה היו רגילין לקרות ק"ש דערבית שני פעמים אחת מבע"י ואחת בלילה אפ"ה לא שייך לאוקמי סיפא דמתני' בהך ק"ש בבית הכנסת שהיא מבע"י דמסתמא סיפא ארישא קאי דאל"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפר ש מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אתי שפיר טפי ודו"ק:

שם והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא כד תניא ובא השמש וטהר כו' לכאורה טפי הוי ליה לאתויי קרא דבכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה דמוקמין ליה בכמה דוכתי לענין אכילת תרומה והאי קרא ביולדת שהיא מחוסרת כפורים כתיב א"כ משמע להדי' דבמלאת ימי טוהר היינו צה"כ מיהא אכלי בתרומה ואין כפרתה מעכבת ומיהו יש ליישב דאי לאו קרא דובא השמש וטהר לא הוי מוקמינן לקרא דבכל קודש לא תגע לענין אכילת תרומה אלא לנגיעה בעלמא כדמשמע בסוגיא דפרק הערל ועוד י"ל דהוה מוקמינן לקרא דבכל קודש לענין אכילת קדשים ממש כדמוקי לה ריש לקיש בפרק בתרא דמכות עיין עוד בסמוך ועוד דהא דפשיטא לן דמלאת ימי טהרה היינו צאת הכוכבים היינו לבתר דמסקינן הכא דהאי וטהר טהר יומא וכן משמע בתוספות ביבמות פרק הערל:

הקדמה

הקדמה קטנה. בה ידי המחבר אמונה. לעמוד בפרץ נגד דוברי עתק המלינים תלונה. על האגדות המפוזרות בתלמוד ובמדרשים אחת הנה ואחת הנה. וביותר על אותן שלפי הנגלה אין להם הבנה. והמחבר יודיע כי יש בהם רב התועלת וכל מדה נכונה. ועתידים להיות מפתח לכל חכמה ובינה:

אמר המחבר הנני לובש בגד קנאה. בראותי את התלאה. אשר מצאה את נעמי עם נלאה. צפו מים הזידונים וכל גל וגל גאה גאה. האספסוף אשר בקרבנו בעלי אסופות המהגים ומצפצפים כעופות טמאים האי' ודי' ראה ודאה. בהם כל אותות הטומאה. כבנשר אשר ידאה. הולכים בשרירות לבם למען ספות הרוה את הצמאה. מגדילים פה לדבר סרה על דברי אגדה לאמר שמועה זו אינה נאה. כי מה תועלת יש בהם ואם יש בהם דבר סתום וחתום הלא טובה השתיקה מלדבר בהפלאה. ואני העני הגם כי ידעתי מך ערכי ורוחי רוח נכאה. ואיך אעלה על במתי עב לדבר בדברים העומדים ברומו של עולם ולרבותינו נפתחו שערי חכמה ובינה וכל דבריהם כגחלי אש של מעלה פליאות החכמה וסודות. ודקי הראות הרואים במראה המאירה יבינו במראה ובחידות. ואנכי ענן החשך כסה אור עיני. עם כל זה החלש כמוני. יאמר גבור אני. ואכתוב בספר. אמרי שפר. תועלת כולל כל האגדות שבתלמוד ובמדרשים מה עלתה במחשבתם של בעלי התלמוד והמדרש לדבר דברים סתומים וחתומים והם ידעו כי מים עמוקים כאלה גם איש תבונה לא ידלה לרדת לסוף עומק הסוד. אכן עם כל הסתום והחתום יש בהם רב התועלת כאשר נזכה שיקוים בנו ישקני מנשיקות פיהו ויופיע עלינו רוח ממרום ונשמע דברי אלקים חיים. אז נשכיל ונדע רב הטוב אשר הגיע לנו על ידי למודינו דברי האגדות לעת עתה אף באין מבין. ואשא משלי ואומר התינוק בהתחלתו ללכת לבית הספר המלמד טרם כל ילמוד עמו ויודיע תמונת האותיות ויאמר לו דע כי זה שצורתו כך א הוא אל"ף וזה שצורתו כך ב הוא בי"ת וכן כל יתר האותיות וכאשר ישלים ללמדו כל תמונת האותיות יתחיל ללמדו הנקודות ויאמר לו זהו ָ קמץ. וזהו ַ פתח. וזהו ֶ סגול וכן כל יתר הנקודות וכאשר כבר ידע הנער כל תמונת האותיות והנקודות יתחיל ללמדו שימוש הנקודות ויאמר אם קמץ הוא תחת אל"ף קורין אָ ותחת הבי"ת בָ וכן עד"ז שאר האותיות והנקודות וכל זה יגיעה גדולה ומעט התועלת בעצם. ואם הי' התינוק אז בעל. בינה הי' קץ בלימוד הזה והי' נחשב בעיניו כפועל ריק והי' שואל ומה תועלת בזה אם הוא אָ או אם הוא אַ וכדומה כי אין ביכלתו אז להשיג ולהשכיל התכלית הגדול המגיע מידיעה זו אמנם התינוק קלקלתו הוא תקנתו ולחולשת שכלו אז לומד זה בחשק רב ונכנס בלבו לזכרון והוא תכליתו האמיתית. ואמנם קרה מקרה שהיו אנשים בספינה אנשים חכמים ונבונים ושם עמהם אשה אחת הרה והספינה הרחיקה בים הגדול ורוח סערה נשא הספינה ויביאה למקום אחד אשר לא הי' שם איש ולא ישב אדם שם ונשברה הספינה והאנשים ובתוכם האשה הצילו נפשם ויצאו היבשה ונשארו שם ימים רבים ויהי היום והאשה ילדה בן זכר ונתגדל שם והאנשים לא הי' עמהם לא ספר ולא לוח ולא כתב ולא מכתב ונאשר נתגדל הבן הנולד שם למד מהאנשים אשר עמו חכמות וכמה ידיעות אמנם לא ידע לא מענין הכתב והמכתב ואותיות ונקודות כלל וכלל כי לא ראה מהם מאומה ויהי היום ויבוא אחד מהאנשים אליו ויאמר לו בא ואלמדך דבר ויאמר הנני למדני ויתחיל ללמדו אם תראה א תדע שזה אל"ף ואם תראה ָ תדע שהוא קמץ וכן כסדר כמו שמלמדים עם התינוק בהתחלתו לילך לבית הספר אבל זה הנולד בספינה שכבר הוא גדול ובוחן בדבר מה תועלתו התחיל גוער במלמדו בחרי אף ואומר הלא כל דבריך דברים בטלים ושחוק והיתול ומה בצע בידיעה הזאת שאין בה לא חכמה ולא תכונה ואמנם זה המלמדו ידע ובטח בו כי בבואו לארץ נושבת וידע ללמוד בספר יכיר הטובה הגדולה הצומח מידיעה זו התחיל ללמדו בזרוע עד שהעמידו על אופן הכתב והמכתב על נכון ואמנם עדן לא הכיר התועלת הבא מזה ויהי היום וה' פקד את האנשים ההמה ויפקח אלקים את עיניהם ויראו והנה ספינה שטה בים עם מלחים וחובלים ויבואו כלם בספינה ההיא וגם הילד אשר נתגדל שם עמהם ויבואו אל ארץ נושבת וימצא שם ספרי חכמות וילמוד מתוכם חכמות אשר לא ידע מאז ומקדם ואז הבין כי מבלעדי לימוד צורת האותיות והנקודות וכל מלאכת הכתיבה והקריאה לא הי' יכול ללמוד שום שכל וחכמה ובינה מתוך הספר והתחיל ליתן תודה להמלמד אשר לחצו בזרוע להטיב עמו באחריתו. זהו המשל. והוא בעצמו הנמשל בענין דברי אגדה שלמדונו חכמינו בעלי התלמוד והמדרשות שכלם המה רק משל ובתוכו צפון אור גדול ואולם אנחנו להיות ענן החומר מכסה אור השכל אין ביכלתינו להביט באור ההוא ואמנם מבלי הקדמת שטחית מאמר האגדה לא הי' ביכלתינו גם לעתיד להבין ולהביט באור הצפון כי חומר מאמר ההוא הוא הקדמה להצורה אבל הקדמה רחוקה מאד כריחוק תועלת לימוד התינוק קמץ אל"ף אָ בתחלתו וכאשר לעתיד יופשט חומר המאמר מהצורה אז נשכיל ונבין ונתבונן ראשונות מה טוב ומה נעים הי' לנו שטחית המאמר ההוא ומבלי הקדמת חומר המאמר לפי הנגלה מהאגדה לא הי' יכולת בידינו בעולם העליון לשמוע דברי אלקים חיים הגנוזים במאמרי האגדות ואז נדע ליתן תודה לרבותינו אשר למדונו מאמרי האגדות ונכיר בטובה הגדולה שהטיבו עמנו קדמונינו בדברי האגדה שהכניסו בתלמוד ובמדרשים:

וכיוצא בזה שמעתי בילדותי מכבוד אותו צדיק הרב מוה"רר נתן במוה"רר לוי זצ"ל מבראד בענין עשר ספירות בלי מה ושתים ושלשים נתיבות חכמה וחמשים שערי בינה ושלש בחינות בעשר ספירות ימין ושמאל ואמצע ובהם שלש בחינות חסד ודין ורחמים אשר קצר מצע שכלנו מהשתרע לחשוב מהשנות כאלה למעלה אשר אין שם שמות ההמה לא מספר ולא קצה וגבול ולא שינוי ותמורה לאמר שם ימין ושמאל או חסד ומשפט אבל הכל הוא בידינו הקדמה רחוקה כריחוק התועלת לימוד אל"ף בי"ת עם הילד אך בידיעתינו קצת ידיעה מדברים הללו אז נזכה לעתיד כאשר יופשט החומר מעל הצורה שלנו נשכיל ונדע להתחכם ולהתבונן להתגדל ולהתגבר ולתת עטרת תפארת לאלקינו ונצח לא נכשל ולא נכלם ונתן הוד והדר בהדרת קודש ונעמוד על יסוד התורה באמת ואמת מלכנו הוא יעמידנו על האמת והאמת והשלום אהבו וישרים דרכי השם וצדיקים ילכו בם אמן:

פתיחה

בעזרת רוכב שמים ובגאותו משדד המערכות. אתחיל לסדר חידושים על הלכות. ובראשם מס' ברכות: פתח דברך יאיר. ואתה נרי תאיר. וממחשכי השגיאות תצילני ובאור האמת אראה אור:

פתיחה

רבינו הקדוש הוא שנה לנו המשניות שהם כללות התורה שבע"פ על סדר והתחיל במסכת ברכות ועיין בפתיחת הרמב"ם בפירוש המשניות טעם למה התחיל במס' זו ובראשיתה דיני ק"ש וע"ש הג"ה בשם ריא"ז א ולענ"ד נראה כשם שפתח הקב"ה במעמד הר סיני כאשר נגלה להורות לעמו תורה ומצות ראש דבריו הי' אנכי ה' אלקיך כדי להודיע אדנותו שהוא אדון ולכן אנחנו מחויבים לקבל מצותו כן רבינו הקדוש בהתחילו להודיע תורה שבע"פ שגם הק"בה הוא אשר צוה אותנו כל המשפטים והתורה שבע"פ התחיל בדיני ק"ש להודיע שאנחנו מקבלים עלינו עול יחודו והוא אלקינו והוא אחד גם כדי שלא תחשוב כאשר תשמע שיש תורה שבע"פ ונמצא שיש לנו שני תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ ופן ח"ו יהי' דבר עם לבבך בליעל כשם שיש שתי תורות כך חלילה יש שתי רשויות זה נתן תורה שבכתב וזה נתן תורה שבע"פ לכן התחילו במצות ק"ש להודיע אחדותו וכלם מרועה אחד נתנו והכל נאמר למשה מסיני ג גם נלע"ד כוונת רבינו הקדוש בתחלת החיבור להראות כי בתורה שבכתב עצמה מפורש שעקר תורה נאמר בעל פה וזה מפורש בפרשת ק"ש שהזהיר אותנו שיהיו דברי תורה תמיד על לבנינו ולשננם לבנינו ולדבר בם בשבתינו בבית ובלכתנו בדרך ובשכבינו ובקומינו ואם לא נצטוינו כי אם תורה שבכתב מה כל הרעש הזה הלא היא כתובה על ספר ואיך תשכח ממנו ואם יזדמן שיפול איזה דבר מהזכרון הלא נייתי ספר ונחזה וכמו שאיתא בקידושין דף ס"ו ע"א שאמר הבליעל אלעזר בן פועירה לינאי המלך באשר יעצו להרוג חכמי ישראל וינאי שאלו תורה מה תהא עלי' והשיבו הבליעל הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית ואמר שם רנב"י שנזרקה בו מינות שהי' לו לומר תינח תורה שבכתב וכו' הרי שכל עקר האזהרות שהזהיר הק"בה אותנו להגות ולעסוק בתורה כל ימי חיינו הכל הוא בשביל תורה שבע"פ ועל פי הדברים האלה שבע"פ כרת ה' ברית עמנו ולכן רבינו הקדוש שסידר לנו תורה שבע"פ הקדים והתחיל בק"ש לכוונה הנזכרת:

והרמב"ם נתן טעם על התחלת הש"ס במס' ברכות כי המזון הוא המחי' את כל בשר ובלי מזון אין מקום לעבודת ה' וקודם המזון צריך ברכה ולכן התחיל במס' ברכות שבה ביאר כל ברכת הנהנין ולפי שרצה לבאר כל הברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה הנוהגת בהתמדה פעמים בכל יום רק ק"ש ולכן התחיל בק"ש. ע"כ דברי הרמב"ם ז"ל ואני אומר אולי התחיל במס' ברכות לקשר סיום תורה שבכתב עם התחלת תורה שבע"פ כי הם קשורים יחדיו והנה עקר תורה שבע"פ היא בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם שע"פי המדות הללו הוציאו חכמי ישראל כל הלימודים בתורה שבע"פ חוץ ממה שהיו מקובלים ג"כ הל"מ והרוב הוא עפ"י י"ג מדות והתחלת המדות הוא מק"ו כמו ששנינו בברייתא דר' ישמעאל ותורה שבכתב סיומה לכל היד החזקה וגומר לעיני כל ישראל ודרז"ל ששיבר הלוחות לעיניהם ושבירת הלוחות עשה משה מדעתו שדן ק"ו מפסח כמפורש במס' שבת דף פ"ז ע"א. וכל הברכות הן ברכת המצות והן ברכת הנהנין לא מצינו בתורה מפורש רק ברכות המזון וכן לשבעת המינין לקצת פוסקים ואמנם ברכה שלפניהם למדו בריש פרק כיצד מברכין מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש וזהו קישור סיום התורה לעיני כל ישראל עם מס' ברכות.

עוד נלע"ד קישור התורה שבכתב עם התחלת תורה שבע"פ שהיא מסכת ברכות והנה יסוד התורה שבכתב המה אותיות התורה והמה ך"ב אותיות וחמש אותיות מנצפ"ך והמה יחד שבעה ועשרים וסדרם התחלתם האל"ף וסיומם בצדי"ק פשוטה והמה נחלקים לשלש חלקים מן א' עד ט' המה תשעה אותיות אחדים ומן יו"ד עד צ' כפופה המה תשעה אותיות עשיריות ומן ק' עד צ' פשוטה הם תשעה אותיות מאיות כי אחר התיו הוא ך' פשוטה חמש מאות וכן אח"כ כל הכפולים עד שהאחרונה היא צדי"ק פשוטה עולה תשעה מאות ואח"כ הוא חוזר לראש האותיות א' במלואה אלף מספרה ועכ"פ אותיות התורה הם שלש חלקים כל חלק תשעה אותיות ואולי גם עבור זה נקרא אוריין תליתא וע"ז רמז בספר יצירה עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע כי באמת אף שכל חלק הוא תשע אעפ"כ הוא עשר כי נעוץ תחלתם בסופם והיו"ד שהיא ראש חלק העשיריות היא ג"כ סוף האחדים והיא עשר אחדים וכן הקו"ף כשם שהיא ראש חלק המאיות היא ג"כ סוף העשיריות עשר עשיריות וכן האל"ף שהיא ראש האחדים היא ג"כ חוזרת לסוף כל האותיות לאחר הצדי"ק פשוטה אלף במילואה עשרה מאות ולכן אמר בספר יצירה עשר ספירות שכל המספרים הם עשר עשר כל חלק ואמר עשר ולא תשע שלא תחשוב שהם רק תשע בכל חלק והודיעך כאן כי הם עשר כי היו"ד והקו"ף נחשבים לכאן ולכאן ומצטרפים לפניהם ולאחריהם והאל"ף חוזרת להצטרף עם המאיות ולא נאריך בזה כי אין ענינו כאן ועכ"פ אותיות התורה הם ך"ז והאחרונה היא צדי"ק פשוטה. ועל שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל הג"ח וכיון שהתורה היא מעמודי העולם כתיב וצדיק יסוד עולם שהצדיק היא חתימת אותיות התורה והיינו צדיק פשוט לרמוז שצדיק יסוד עולם ידו פשוטה לעשות צדקה להשפיע בתורה שבע"פ הרמוזה בצדק דכתיב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ועל תורה שבכתב לא שייך יגדיל שכבר היא כתובה בספר תורה ועלי' אין להוסיף אבל תורה שבע"פ שבכל עת הק"בה משפיע חכמה ובינה בחכמי ישראל לדרוש ולחקור ולדון במדות שהתורה נדרשת בהן ולהגדיל התורה שייך לומר יגדיל תורה והרי שמן צדיק יסוד עולם שהוא סוף תורה שבכתב מתפשט צדקה שהוא תורה שבעל פה וכתיב ברכות לראש צדיק לכן התחיל רבינו הקדוש תחלת תורה שבע"פ בברכות:

וחילק רבינו הקדוש לששה סדרים וטעם למספר הזה כיון שעל התורה העולם עומד והעולם יש בו שש קצות ארבע רוחות העולם מעלה ומטה ואמנם בתורה שבכתב יש חמשה ספרים להורות כי יש עוד תורה שבע"פ המשלמת למספר ששה אכן כיון שבתורה שבע"פ לבדה נכלל גם תורה שבכתב וכמו שכתבו התוס' שבלימוד תלמוד בבלי אדם יוצא מה שאמרו שישליש אדם שנותיו שליש במקרא וכו' כי הכל כלול בו ולכן נחלק הש"ס לששה חלקים:

גם טעם על שנחלק לששה חלקים כיון שעל התורה העולם עומד ועיין בטור ח"מ ריש סימן א' בשם רבינו יונה דהיינו שבשביל זה נברא וששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ולכן חמשה חומשי תורה עם תורה שבעל פה הם ששה ויום השבת הוא כמו עוה"ב הוא נגד חלק סודות התורה שעתיד הק"בה להופיע שכינתו עלינו לעיני כל ולגלות לכו סוד טעמי התורה ומסתר צפוני' ואנו מחלים יקיים דברו ישקני מנשיקות פיהו כמו שפירש רש"י בשיר השירים לא כמו אנשי דורינו המכנים לעצמם שם חסידים ואומרים ברבים סודות ואף שאינם מגלים סודות התורה כי אין אתם יודע עד מה אבל הם מתגאים ומתנשאים והרבה הי' להוכיח ע"ז אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו':

ברכות פרק ראשון ועתה החידושים אתחיל. ולבי בקרבי יחיל. וחסדי ה' אוחיל:

מאימתי וכו'. התחיל רבינו הקדוש בק"ש ועיין מ"ש בפתיחה בשם הרמב"ם שרצה לשנות במס' זו כל דיני ברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה מתמדת פעמים בכל יום לכן התחיל בק"ש. ועדיין יש לדקדק דהי' לו להתחיל בתפלה שהיא ג"פ בכל יום ועקרה היא הברכות שמנה עשר ברכות ונראה לי כיון דק"ש היא קודם התפלה לכך הקדימה ואמנם יתכן זה לר' יוחנן דאמר שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה אבל לריב"ל לקמן דף ד' ע"ב דתפלת באמצע תקנום וא"כ בערבית אדרבה היא קודמת לק"ש א"כ הדק"ל למה לא התחיל רבינו הקדוש בדין תפלה וצריך לומר דכיון דק"ש היא מדאורייתא ותפלה היא מדרבנן ולכך התחיל במצוה של תורה. ולפי זה קשה לרב יהודה לקמן דף ך"א ע"א דק"ש ג"כ היא דרבנן למה הקדימה התנא וצ"ל דרב יהודה כר' יוחנן ס"ל דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה:

עוד נ"ל שרבינו הקדוש רצה לעשות נחת רוח למשה רבינו והתחיל תורה שבע"פ במשנת ר' אליעזר דאיתא במדרש הובא בילקוט פ' חקת שמשה רבינו בשעה שעלה למרום שמע שהק"בה אמר אליעזר בכי אומר פרה בת שתים והתפלל משה רבינו יה"ר שיצא זה מחלצי ואמר לו הק"בה חייך שיצא זה מחלציך ולכן נתכוין רבינו הקדוש להתחיל תורה שבע"פ במשנת ר"א שיצא מי"ח של משה רבינו ואמנם למאן דקמתרץ לקמן דף ג' ע"א ואבע"א רישא לאו ר"א נסתר תירוץ זה. ועוד לפי תירוץ זה נסתר קושית הגמרא שהקשה נתני דשחרית ברישא ואמנם אעפ"כ הקשה שפיר דגם שם הוה יכול להתחיל בדברי ר"א מאימתי קונין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת לכרתי דברי ר"א וחכמים אומרים בין תכלת ללבן. ועיין בפתיחה כתבתי עוד טעמים על שהתחיל במצות ק"ש שהיא מצות היחוד וקבלת עול מלכות שמים:

בערבין. הא דהוצרך לומר בערבין נראה דלהך ואבע"א רישא לאו ר"א דלקמן ריש דף ג' ע"א הוצרך לומר בערבין שלא תטעה דעל שחרית קאי ושעה שהכהנים וכו' היינו כפי ההוה אמינא לקמן דהאי ובא השמש וטהר היינו ביאת אורו וטהר גברא ובעלות השחר קרב התמיד ומביא כפרתו ומשיכיר בין תכלת וכו' כבר רשאי בתרומה והוא זמן ק"ש לכך הוצרך לומר בערבין:

משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ואף שאסור לאכול משהגיע זמן ק"ש ועיין ע"ב בתוס' בד"ה משעה שהעני וכו' אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן ק"ש כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש והרי ר' טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים דף ע"ג ע"א ולכך לא הקשו התוס' קושייתן על המשנה ואין אנו צריכין לדברי מהרש"א לקמן ע"ב בדברי התוס' ולקמן בדברי הגמרא יבואר עוד:

שהכהנים וכו'. לכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים ודי באמרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה ואולם לפי מה שכתבתי שהכהנים מותרים באכילת תרומה אף שהגיע זמן ק"ש לפי שהיא מצוה חשובה כעבודה במקדש וא"כ לכך תני כהנים דאל"כ הוה מוקמינן שהכהנות נכנסים לאכול בתרומתן והם ודאי מותרים שהם פטורות מק"ש כמפורש במשנה דף ך' ע"א דנשים פטורות מק"ש קמ"ל משנתינו כהנים דאפילו כהנים זכרים מותרים. אי נמי לאידך גיסא דנשים ודאי אסורים שאף שפטורים מק"ש חייבים בתפלה והרי בהגיע הזמן גם משום תפלה אסור דלא גרע מתפלת מנחה ועיין במג"א סי' רל"ב ס"ק ט"ו. ועוד דעכ"פ חייבים בזכירת י"מ כמבואר במג"א סי' ע' ס"ק א' ולמ"ד מזכירין י"מ בלילות הוה מ"ע שאין הזמן גרמא ואסורים לאכול עד שיאמרו אמת ואמונה ודוקא כהנים זכרים מותרים דעבודת מתנה אתן את כהנתכם דמיני' ילפינן בפסחים דחשיב כעבודה בהכהנים כתיב ולא בנשים ולקמן יבואר עוד בזה:

לאכול בתרומתן. הא דדקדק לומר בתרומתן ולא תני סתם לאכול בתרומה עיין בתיו"ט מ"ש בזה ולענ"ד נראה משום דיש מקום לחלק בין מח"כ דזב ומצורע ובין מח"כ דיולדות דכי היכי דעביד ביבמות דף ע"ה ע"א צריכותא לתנא דפליג על ר' ישמעאל ומוקי תרי קרא בקדשים דאסור עד שיביא כפרתו וצריכא דזב ומצורע לא ילפי' מיולדת משום דהותרה מכללה לבעלה וכו' ע"ש וא"כ לתרומה שא"צ כפרה דילפינן מקרא דובמלאת ימי טהרה כמבואר שם דף ע"ד ע"ב א"כ מנ"ל דזב ומצורע אינן אסורי' עד שיביאו כפרתן ושאני יולדת שהותרה מכללה ואמנם כבר הרגישו בזה התוס' שם בדף ע"ה בד"ה והכתיב ע"ש ועכ"פ הי' מקום למטעי דגם בתרומה לא ילפינן זב ומצורע לקולא מיולדת לכן נקט התנא בתרומתן של עצמן וביולדת לא משכחת תרומתה של עצמה דתרומה לכהנים יהבינן ויולדת משל בעלה זכיא אבל אין מחלקין לנשים בגורן ואפילו לבת כהן עיין משנה למלך פי"ב מתרומות הל' ך"ב ואף דמשכחת שנתנו לה בבית או שיש לה עצמה תבואות שלה דהתרומה שלה מ"מ הוא מלתא דלא שכיח וסתם תרומתן היינו כהנים עצמן אמנם לפמש"ל דבלא"ה מוכח דאיירי בכהנים זכרים מדתני הכהנים נסתר מ"ש ומחוורתא כמ"ש התוי"ט שכן הוא לשון התנאים:

בגמרא תנא היכי קאי. ואף דקושיא זו שייכא ברוב המסכתות קבע אותה כאן שהיא תחלה לכל שאר המסכתות וכיון דמתרץ כאן אקרא קאי שוב ממילא מתורץ בכל שאר המסכתות ואמנם בדברינו שנבאר כאן בלא"ה לא קשיא:

דקתני מאימתי וכו'. הנה או שהי' יכול לקצר ולהקשות רק תנא היכי קאי ופשיטא שעל מה דתני ומן ק"ש מקשה או שהי' לו לפרש יותר ולומר היכי קאי דקתני מאימתי קורין את שמע. ועוד יש לדקדק במה דקאמר ותו וכו' דמשמע דשייך לקושיא הראשונה ובאמת היא קושיא בפ"ע וע"ק במה דמשני תנא אקרא קאי וכו' וה"ק זמן ק"ש דשכיבה אימת האי וה"ק הוא מיותר ודי באמרו תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וגם מה דמשני ואבע"א יליף מברייתו של עולם מה הועיל באבע"א הזה הא ע"כ צריך הוא לתירוץ הראשון לתרץ קושיא קמייתא תנא היכי קאי. וגם אמרו א"ה סיפא דקתני וכו' לשון אי הכי אינו מדוקדק. ולתרץ כל זה כראה דגם המקשה הי' ידע דאקרא קאי אלא דקושייתו הי' דהתנא תלי דלא תניא בדלא תניא שזמן ק"ש עדיין לא שנינו אימת וגם זמן אכילת תרומה עדיין לא שנינו ואף ששנינו במס' נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה וכן כתיב בקרא ובא השמש וטהר אכתי דבר זה גופה לא ידעינן אם תחלת ביאת השמש או סוף ביאה וכדמקשה באמת בתר הכי וממאי דהאי ובא השמש וכו' לפי פירוש התוס' בד"ה דלמא ואמנם בתרומה אין שום מקום לספק רק בין תחלת שקיעה לסוף שקיעה דממ"נ בא השמש הוא או תחלת שקיעה או סוף שקיעה אבל באמצע הזמן דבין תחלת שקיעה לסוף שקיעה אן שום ספק ובק"ש אי נימא דקפדינן אזמן שכיבה אין מקום לספק אתחלת שקיעה וכמו"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י וכו' וא"כ התנא שנותן זמן א' במשנתינו לק"ש ולתרומה שמעינן תרוייהו שהזמן הוא צ"ה דעל זמן אחר אין לכוין לשניהם זמן אחד אבל אם נימא דק"ש לא תליא בשכיבה ולא דרשינן בשכבך רק כאלו נאמר בקרא ערב ובקר ואז שפיר גם, בק"ש יש לומר דמתחלת שקיעה מתחיל ערב ואף שבאמת פלג המנחה הוא חלק עשרים משעה קודם תחלת שקיעה עיין במג"א סימן רס"א ס"ק י' מ"מ היא הנותנת שאם לר"י מתחיל ערב בפלג המנחה ק"ו שיש לומר שנקרא ערב מתחלת שקיעה וא"כ בשניהם יש לטעות בין בק"ש ובין בתרומה. ואמנם בק"ש חזינן דקפיד התנא אזמן שכיבה מסיפא דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה והא ודאי דקפיד אשכיבה ושפיר יהיב סימנא משעה שהכהנים נכנסים דעכשיו דגלי דקפיד אשכיבה וכייל ק"ש ותרומה ברגע א' מכלל דהיינו צ"ה. אך לקמן דף ג' ע"א קאמר ואבע"א רישא לאו ר"א וא"כ הרישא הוא סתם משנה ולא נקט רק זמן ההתחלה ואכתי לא ידעינן דקפיד אשכיבה וקשיא דתלה דלא תניא בדלא תניא וההכרעה דרישא לאו ר"א היא מדקאמר מאימתי במ"ם השימוש משמע ששואל רק על ההתחלת הזמן שאם הי' שואל על כל משך הזמן ההתחלה והסוף הי' לו לומר אימתי קורין את שמע וזה שכיון המקשה בקושייתו תנא היכי קאי דיהיב סימנא לק"ש בתרומה והיכי קאי הרי אכתי לא שנינו הזמן לא בק"ש ולא בתרומה ואי קאי אקרא גם בקרא יש לטעות בשניהם כנ"ל ואין לומר בק"ש ליכא למיטעי דהרי מסיים עד סוף האשמורה לזה קאמר תבא היכי קאי דקתני מאימתי משמע דאיירי רק בההתחלה ורישא לאו ר"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתלי לא תניא בדלא תניא. ותו מ"ש וכו' רצונו בזה ותו אפילו לא נדקדק שימוש המ"ם של מאימתי אכתי מוכח דרישא לאו ר"א דהרי קשה מ"ש דתני ערבית ברישא וצריך לומר שלא רצה להתחיל בדבר דאית בי' פלוגתא ובשל שחרית אית בי' פלוגתא באותו משנה דת"ק סבר בין תכלת ללבן ור"א סובר בין תכלת לכרתי לכן התחיל בשל ערבין ואף דאיכא כמה פלוגתא בברייתא לקמן מ"מ במשנה סתם הדין בלי מחלוקת וכל זה אם רישא היא בבא בפ"ע והוא סתם אבל אם דברי ר"א קאי גם על הרישא א"כ גם בכאן איכא פלוגתא ואדרבה מדמסיים דברי ר"א משמע דפליגי רבנן א"כ נתני דשחרית ברישא א"ו דרישא הוא בבא בפ"ע א"כ לא נזכר ברישא דקפדינן אזמן שכיבה וא"כ קשה דתלי לא תניא בדלא תניא. ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וא"כ מתורץ הכל דבקרא נזכר זמן שכיבה וגם התנא קאמר זמן שכיבה ובערבין לאו דוקא אלא זמן ק"ש דשכיבה שהרי מסיים עד אשמור' וכו' וגם מאימתי לאו דוקא אלא זמן ק"ש דשכיבה אימת ולכן סיים אמתי בלא שימוש מ"ם. ואבע"א השתא דאמרי' מאימתי לאו דוקא ממילא לא קשיא אפילו בלי קרא דבשכבך שהרי מן המשנה גופי' מוכח זמן שכיבה מדמסיים עד אשמורה וכו' דברי ר"א והא דפתח בערבית לאו משום דלית בי' פלוגתא אלא משום דיליף מברייתו של עולם. אי הכי סיפא דקתני שחר מברך וכו' פירוש בשלמא אי אמרינן שהטעם שהתחיל בשל ערבין הוא משום דלי' בי' פלוגתא א"כ בברכות דגם בשל שחרית ליכא פלוגתא התחיל בשל שחרית אבל אם הטעם משום דקאי אקרא א"כ גם בברכות הי' לו להתחיל בשל ערבין:

אדקאי בשחרית פריש מילי דשחרית. ולקמן במשנה דף יו"ד ע"ב בש"א בערב יטו ויקראו אע"ג דעדיין קאי במילי דשחרית לא התחיל בשל שחר משום דלא שייך כאן לגמור מילי דשחר שהרי עכ"פ צריך לשנות כאן גם של ערב דבשניהם פליגי ב"ש וביה וכיון שהוצרך לשנות ערב ובוחר הקדים לערב אי מקרא דבשכבך אי משום דיליף מברייתו של עולם משא"כ במשנה דבשחר מברך וכו' כבר גמר מילי דשחרית לגמרי:

מכדי כהנים וכו' לתני משעת צ"ה. ויש להקשות לפמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה משעה שהעני וכו' דמשעה שהעני נכנס היינו פורתא קודם שבעוד שמכינים לו הוא קורא ק"ש א"כ גם במשנתינו ששנינו משעה שהכהנים נכנסין היינו בשעה שמכינים לו והוא מעט קודם צ"ה ואין לומר שזה הי' פשיט לו שקודם צ"ה לאו זמן שכיבה שהרי לקמן ע"ב בברייתא איכא פלוגתא דכמה תנאי בזמן שכיבה ומהיכן פשוט לו דלתנא דמשנתינו הוא ממש בצ"ה ונראה דבמשנתינו לא שייך כלל לפרש על ההכנה דבשלמא בעני שזמן סעודתו הוא אז וקובע עצמו לאכול אכילת קבע שייך לומר שמכינים לו קודם לזה זמן מה אבל הכהנים אשו זמן אכילתן הוא אז שהרי אין זה זמן סעודתו אלא שעד עתה לא הי' יכול לאכול תרומה מפני הטומאה ועתה הוא אוכל שכבר הוא טהור אבל לא שייך לזה הכנה ובודאי פירש המשנה על האכילה עצמה והוא ממש בצ"ה:

ולתני משעת. ויש לדקדק לפמ"ש לעיל במשנתינו דכהנים מותרים לאכול תרומה אפילו הגיע זמן ק"ש משים שהיא אכילת מצוה א"כ דלמא היא גופה קמ"ל משנתינו שמותרים לאכול אז אך לפמש"ל דלהכי תני כהנים ולא תני סתם משעה שנכנסים לאכול בתרומה להורות שאיירי בזכרים דלא תוקמי בכהנות שפטורות מק"ש א"כ יש לפרש קושית הגמ' כאן דאכתי לתני סתמא משעה שנכנסין ואעפ"כ ידעינן דאיירי בזכרים דאי בנשים שפטורות מק"ש א"כ לתני משעת צ"ה דהרי לא קמ"ל מידי:

והא קמ"ל דכפרה לא מיעכבא. ואין לדקדק ודלמא משנתינו בהני דלאו בני כפרה נינהו מיירי דא"כ מאי קמ"ל במה שאמר משעה שהכהנים וה"ל למימר משעת צ"ה. ואמנם לדעת התוס' דהערב שמש גופי' יש לספק אם תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר בדבריהם בד"ה דלמא. והא ודאי אי רישא ג"כ ר"א א"כ חזינן דבעינן זמן שכיבה והא ודאי דתחלת שקיעה לאו זמן שכיבה הוא א"כ קשה מנ"ל למידק משנתינו דכפרה לא מעכבא ודלמא מיירי בהני דלאו ב"כ נינהו וקמ"ל דבא השמש היינו סוף שקיעה ונראה מדתני שהכהנים נכבסים לאכול תרומתן ניתני משעה שנכנסים לאכול בקדשים ושייך בין בכהנים ובין בישראל בשלמים ותודה אלא ודאי דאיירי מהני דבני כפרה ואסירו בקדשים עד למחר שיביאו כפרתן ולכן נקט כהנים ותרומה ומוכח דאין כפרתן מעכבת אכילת תרומה:

כדתניא ובא השמש וכו' ואין כפרתן וכו'. קשה למה הביא ברייתא ולא הביא משנה פי"ד דנגעים וכך ה"ל למימר כדתנן הערב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. ונראה דהא ודאי פשיטא לי' דהעריב שמשו מותר תכף בלילה בתרומה אף שאי אפשר להביא כפרתו עד למחר וזו משנה שלימה פי"ד דנגעים ואמנם כיון דחזינן דיולדת שטובלת תכף לאחר ימי טומאה ואעפ"כ אסורה בתרומה עד שיעריב שמשה לסוף מ"ם לזכר ופ' לנקיבה ורש"י פירש הטעם במס' יבמות ק ע"ד ע"ב בד"ה כיון שמלאו ימי' וכו' דמשעת טבילה לסוף ז' לזכר וי"ד לנקיבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבולת יום ארוך דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתו עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהן למחרת וכו' וא"כ יש מקום לומר שבעינן דוקא שתוכל להביא למחר כפרתה ולא בזמן לחוד הדבר תלוי כ"א שיביאו באמת למחר כפרתה וא"כ אי ליל מ"א לזכר או פ"א לנקיבה הוא ליל שבת תהי' אסורה עדיין בתרומה עד ליל מ"ש וכן אם אין בהמ"ק כמו בזמן הזה לא תטהר לעולם לתרומה שהרי אין כאן הערב שמש של ליל שלמחרתו תביא כפרתה וממשנתינו שמעינן דשפיר אוכלת ולא בראוי להביא כפרתן הדבר תלוי רק בזמן לחוד דהרי כבר כתבתי דבמשנתינו יש לדקדק למה תני כהנים בתרומתן ולא תני ישראל בקדשים ובהני דלאו ב"כ ואי משום להשמיענו דכפרה לא מעכבא זה כבר שנינו במשנה בנגעים כקושית התוס' בד"ה והא קמ"ל אלא ודאי דמשנתינו בזה"ז מיירי דליכא קדשי' וקמ"ל תרומה ואי מהני דלאו בני כפרה א"כ מאי קמ"ל אלא מהני דב"כ ואף דבזמן הזה אי אפשר להביא כפרתן למחר אפ"ה כיון שכבר הוא הזמן הערב שמש שלהם מתיר ולהכי הביא ברייתא ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו כלל וכלל שאין שום עיכוב אחר רק הערב שמשו. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והא קמ"ל ע"ש בדבריהם. ולפי מ"ש שמעינן ממשנתינו מה שלא שמענו ממשנה דנגעים:

רש"י ד"ה עד סוף וכו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה וכו'. הנה זה הי' לרש"י לפרש על רישא משעה שהכהנים וכו' דמקמי הכי לאו זמן שכיבה אלא לפי שלא הוזכר ברישא רמז לשכיבה ואולי לא קפיד תכא רק על ערב וכמו שהוא לר' יהודה לדעת התוס' כמבואר בדבר הם לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י יע"ש. וא"כ אולי גם תנא דידן לא קפיד רק על ערב וקפיד על צ"ה דסובר כרבנן לקמן דריש תפלת השחר תפלת המנחה עד ערב ולפי זה לא הי' רש"י יכול להכריע דמקמי הכי לא יצא י"ח שהרי בפלוגתא דר"י ורבנן מסקינן דעביד כמר עביד וכמו שרוצה ר"ת לפסוק בתוס' בד"ה מאימתי ולכן הוצרך רש"י להקדים סיפא דמלתא עד האשמורה הראשונה וא"כ חזינן דבק"ש לא איכפת לן במדת לילה רק בזמן שכיבה א"כ מקמי הכי לא יצא י"ח:

אלא דאכתי קשי' מנ"ל לרש"י דכ"ע מודו דק"ש תלי' בזמן שכיבה וחכמים ור"ג דסברי כל הלילה אלא שנחלקו בהרחקה אבל לתרוויהו זמנה מן התורה כל הלילה הוא משום דס"ל כל זמן שב"א שוכבין ודלמא טעמא דידהו דלא תלי' בשכיבה כלל אלא בערב ובקר וס"ל כרבנן דלקמן בפרק ת"ה דמנחה עד הערב ולכן ס"ל כל הלילה ולפי"ז ממילא לדידן דקיי"ל דעביד כמר עביד יוצא ג"כ בק"ש דבה"כ ונראה דס"ל לרש"י כיון דמצינן לכמה תנאי דס"ל בודאי דתליא בזמן שכיבה דהיינו ר"א דמתני' וכן כולהו תנאי דברייתא דלקמן ע"ב ולא מצינו חולק בפי' לא משוינן פלוגתא חדשה וסובר רש"י דגם ר' יהודה בעי זמן שכיבה לק"ש ודלא כתוספת לקמן ע"ב בד"ה אמר לי' ור"י שהקשה לר"מ היינו משום דלדידי' אף דרשאי להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אבל ק"ש אינו רשאי לקרות דק"ש לא תליא בתפלה:

בד"ה מצותן וכו' דכתיב לא ילין לבוקר. הנה אחז רש"י קרא דכי תשא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח ושביק קרא דמשפטים דלא ילין חלב חגי עד בוקר ומלבד דהוה לי' להביא קרא המוקדם בתורה אלא דשביק קרא דיליף מיני' התלמוד בפסחים דף ע"א ע"א מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי וכתבו שם התוס' בד"ה מכין וכו' דמהכא נפקא לן בכל האימורין. ועוד דהרי האי קרח דלא ילין לבקר בבשר מיירי ואף דכתבו התוס' בפסחים דף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו' דמיירי גם בחלב מ"מ חזינן שהתלמוד שם דף ע"א ע"א אפ"ה יליף מקרא דלא ילין חלב חגי שהוא מוקדם ומפורש בו חלב ולא עוד אלא דמהאי קרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח אף דמיירי בחלב מ"מ ליכא למילף מיני' שאר אימורים דשאני פסח שגם הבשר אינו נאכל למחרתו לכך גם החלב נפסל בלינה משא"כ שאר קדשים קלים ועיין ברש"י בפסחים דף ע"א ע"א בד"ה מנין לאימורי חגיגת ט"ו וכו' אע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת עכ"ל וא"כ ליכא למילף אימורי קדשים קלים מחלבי הפסח. ונראה דחדא מתורצת בחברתה ורש"י דייק מאד בפירושו דשם בפסחים עקר הילפותא דנפסלים בלינה שלא נימא שכשרים גם למחרתו כמו הבשר וזה באמת ליכא למילף מפסח וכו' לכן יליף מלא ילין חלב חגי אבל כאן במשנתינו עקר הראי' שהוצרך רש"י הוא שכשרים כל הלילה ותנא כאן כללא כייל כל החלבים וגם חלב פסח בכלל ובזה ליכא למילף פסח מחגיגה דבפסח הסברה הוא כמו שהבשר נפסל בחצות מן התורה דהרי משנתינו מוקי לה לקמן דף ט' ע"א כראב"ע וא"כ ראוי לומר שגם החלבים נפסלו בחצות וכמו שרצו שם בפסחים לומר מי איכא מידי דהבשר נפסל מאורתא ואימורין עד צפרא ואף שאביי שם השיב אלמא לא והרי פסח לראב"ע דבשר איפסל מחצות ואימורין עד צפרא מ"מ היא גופי' דבפסח אימורין עד צפרא מלא ילין לבקר זבח חג הפסח צריכין אנו ללמוד דמשאר אימורין אין ראי' וכנ"ל ולכן הוכרח רש"י במשנתינו כאן להביא קרא דלא ילין לבקר. ובזה ניחא מה דתמי' טובא שלמה הביא רש"י כלל קרא דלא ילין והי' להביא קרא דעל מוקדה כל הלילה וכן מביאו בגמרא במגילה דף ך א ע"א ורש"י עצמו בפסחים דף ס"ח ע"ב מביא קרא דעל מוקדה ולפמ"ש ניחא דמשנתינו אתי' כראב"ע וחלבים דפסח לראב"ע ליכא למילף מעולה:

רש"י ד"ה למה אמרו וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים ע"ח כלל אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה מצותו כל הלילה. וה"נ תנן בפ"ש דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואימורים. ועיין בתוי"ט שדרה ראיתו שכיון שכבר שנאו רבי כאן לא הוצרך לשנותו. ואני רציתי לומר דכוונת רש"י דמדחשיב קצירת עומר והקטר ולא קחשיב אכילת קדשים אלא ודאי דלא הי' יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא קחשיב שמה ק"ש לפי שק"ש גזרו בו חכמים עד חצות. אלא דקשיא לי שהרי באמת קאמר שם במשנה זה הכלל דבר שמצותו ביום וכו' ודבר שמצותו כל הלילה ומפרש שם בגמ' דבר שמצותו בלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע וכו' והא ודאי דאף לר"ע דפסח נאכל כל הלילה היינו מן התורה אבל מדרבנן לא נפיק משאר קדשים שאינן נאכלין אלא עד חצות וכמפורש בזבחים דף נ"ז ע"ב הפסח עד חצות אמר רב יוסף ראב"ע היא א"ל אביי וממאי דמדאורייתא וראב"ע דלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה הרי דים בפסח גזרו להרחיק מן העבירה ואפ"ה תני שם במגילה בכלל שמצותו כל הלילה א"כ גם הקטר חלבים דחשיב שם שמצותו כל והלילה אין ראי' שלא גזרו בו חכמים להרחיק מן העבירה. ונראה דהוקשה לרש"י למה הוצרך במגילה לומר שדבר שמצותו בלילה הוא לרבות אכילת פסחים ודלא כראב"ע ונימא לרבות שאר קדשים הנאכלים ליום ולילה ואתי' ככ"ע וג"כ לא תסתור הך סתמא דמגילה כל הני סתמי דאתיין כראב"ע וע"ש בתוס' דף ך"א ע"א ד"ה לאתויי א"ו שלכך לא מוקי לשאר קדשים לפי שהך משנה סתמא תני מצותו כל הלילה ומשמע אפילו מדרבנן כשר כל הלילה ולכך ליכא למימר לאתויי כל הנאכלים ליום ולילה או לאתויי ק"ש שהרי הני לאו מצותן כל הלילה שהרי עשו חכמים בהם סיג אבל אכילת פסחים סובר רש"י לפי שזמן אכילתו קצר מאד שהרי אינו נאכל אפילו ביום זבחו עד הלילה ממש אם יגזרו גם בלילה מחצות ולמעלה יומעט זמנו מאד לכך לא גזרו בו. ועיין לקמן בחידושינו דף ט'. ומה דאמר אביי בזבחים ודלמא ר"ע ומדרבנן היינו שרצה לדחוק ולומר דאף בפסח גזרו כדי לאוקמי שם המשנה כד"ה וגם שיהי' דומיא דכל הני קדשים דחשיב שם בפרק איזהו מקומן עד חצות והיינו מדרבנן וכן משמע שם בזבחים ברש"י ד"ה להרחיק וכו' כדתנן בכולהו עד חצות אבל אחר שמסיק שם א"כ מאי אלא ומוכח דע"ח שתנן התם בפסח היינו מדאורייתא וראב"ע היא שוב סובר הגמרא דבפסח לא גזרו כלל ולכך מוקי במגילה מצותו בלילה לרבות פסח שמצותו לגמרי כל הלילה אפילו מדרבנן דומיא דהקטר חלבים ולא מוקי לה בשאר קדשים דא"כ יהי' מצותו בלילה רק מדין תורה ולא יהי' דומיא דהקטר חלבים ושפיר הוכיח רש"י במשנתינו מסוגיא דמגילה דה"ח לא עשו בו סיג ואעפ"כ אתי שפיר הסוגיא לקמן דף ט' דקאמר ואלא אכילת פסחים לא קתני דליכא לשנויי דלהכי לא קתני משום שלא עשו בו סיג דהרי קתני הקטר חלבים דלא עשו בו סיג:

והנה להרמב"ם דגם בהקטר חלבים עשו סיג א"כ ה"ח דתנן במס' מגילה שמצותו כל הלילה הינו רק מדין תורה א"כ הדרא קושי' לדוכתא מי הכריח להסוגיא דהתם לומר בזה הכלל לאתויי פסח ודלא כראב"ע נוקמי לאתויי שאר הנאכלים ליום ולילה וככ"ע והנלע"ד דאי אפשר לומר לאתויי הנאכלים ליום ולילה שאחרי שלשון המשנה הוא דבר שמצותו בלילה אי אפשר לפרש בו דבר שמצותו ביום ובלילה ואף ששנינו שם ה"ח ואיברים שג"כ מצותו ביום ובלילה מ"מ לא שנינו בחלבים ואיברים שמצותו בלילה רק שכינו שכל הלילה כשר להקטר חלבים וכו' אבל בזה הכלל שאמר דבר שמצותו בלילה הוצרך לפרשו על אכילת פסח שמצותו דוקא בלילה והא דלא אמר לאתויי ק"ש משום דגם ק"ש לא תליא התורה זמנו בלילה אלא בשכיבה והרי באמת יוצא ק"ש של ערבית גם ביום אחר ע"ה קודם נץ החמה ביון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא וכמבואר לקמן דף ח' ע"ב ולא שייך לומר בו שכשר כל הלילה שהרי כשר גם אחר ע"ה:

ובגוף הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם אם עשו הרחקה בה"ח ואימורים ולדעת רש"י לא עשו חכמים הרחקה והדבר צריך טעם למה לא עשו סיג בזה ונראה דק"ש היא מצוה חמורה שהיא עקר קבלת עול מלכות שמים לכן חששו חכמים לעשות סיג וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סיב אבל הקטר חלבים ואימורים שאין בו כרת רק איסור לאו גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסיג. וכן משמע מדברי רש"י ביבמות דף קי"ט ע"א בד"ה מה לי איסור לאו וכו' דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת דעבדינן בי' הרחקה ובין איסור לאו דלא עבדינן בי' הרחקה ובזה ניחא לי לשון רש"י כאן בתחלת הדבור שכתב ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלם לאחר פ"ה ויתחייב כרת דלכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהרי אף שלא יאכלם מ"מ הרי עובר בלאו דלא יניח ממנו עד בקר. וגם בירושלמי הוא מטעם כרת. ולפמ"ש ניחא דמשום איסור לאו גרידא לא היו חוששין כדרך שלא חששו בהקטר חלבים. עוד נלע"ד טעם שלא עשו הרחקה בה"ח ואיברים הוא משום דק"ש לכל מסור חששו לעצלות ועשו גדר והרחקה אבל ה"ח לכהנים מסור וכהנים זריזין הם ולא חששו בהם לעצלות. ובזה ניחא ג"כ מ"ש לעיל דלדעת רש"י לא עשו באכילת פסחים שום סיג ולר"ע אפילו מדרבנן היא נאכל כל הלילה הוא משום דפסח אינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם ועין בפסחים דף פ"ה ע"א. והא דעשו הרחקה בנאכלים ליום אחד אף שאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים הוא מסור והם זריזים מ"מ הואיל ויש בנאכלים ליום אחד תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם והוצרכו לעשות סיג שלא לאכלה רק עד חצות ממילא הוצרכו להשוות מדותם בכל הנאכלים ליום א' להיותם נאכלים רק עד חצות דלא שייך להחמיר בתודה ולהקל בקדשי קדשים. ובזה יובן דברי הירושלמי וז"ל כל הנאכלים ליום א' קדשים קלים ולכאורה קשה מאד ואטו קד"ק אינן נאכלים ליום אחד אדרבה קדשי קדשים כלם נאכלים ליום אחד אבל קדשים קלים יש בהם נאכלים לשני ימים ולפי מ"ש ניחא שעקר ההרחקה לא עשו אלא בשביל קדשים קלים. ומשטחיות לשון משנתינו נראה להכריע כדברי רש"י מדפלגינהו התנא לתרי בבי הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה ע ה וכל הנאכלים וכו' ולמה לא כללינהו יחד וכך ה"ל למתני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה ע"ה א"ו הורה לנו תנא דמשנתינו שהם חלוקים בדינם שהקטר חלבים ואיברים מצותן באמת עד שיעלה ע"ה אפי' חכמים לא גזרו בהם אבל הנאכלים הוא רק מדין תורה מצותן עד שיעלה ע"ה אבל חכמים עשו בהם סיג עד חצות. והא דהפסיק התנא בהקטר חלבים בין ק"ש לאכילת קדשים ולדעת רש"י הוה לי' להתנא להסמיך אכילת קדשים לק"ש שהם שוים בדינם ונראה דאי הוה מסיים בה"ח ואיברים לא הוה שייך למימר אח"כ א"כ למה אמרו עד חצות לכך הוכרח לסיים בכל הנאכלים כ"ז הנלע"ד לשטת רש"י:

ושטת רבינו הרמב"ם דגם בהקטר עשו סיג. נראה הא דפלגינהו לתרי בבי ולא כללינהו עם הנאכלים ליום א' לפי שה"ח אף שמדאורייתא כשרים בלילה מ"מ עקר מצותן אפילו מן התורה אינה בלילה רק שעת עקר מצותן הוא ביום והרי אפילו שבת דוחין מטעם זה שחביבה מצוה בשעתה וכדאמרינן במנחות דף ע"ב אלא שאם לא הקטירם כל היום כשרים כל הלילה מן התורה אבל הנאכלים ליום אחד עקר מצותן מן התורה בלילה כמו ביום ולכך פלגינהו תנא בתרי בבי. והשתא דאתינא להכי אמינא גם ורש"י היינו טעמא דלא עשו סיג בהקטר חלבים ואיברים לפי שעקר חיבוב מצותן בשעתן הוא ביום ומסתמא מחבבין המצות ומקטירים אותם ביום דלא שכיח שישארו עד הלילה והוה מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים למעבד להו סיג והניחו על דין תורה שאם אירע שלא הקטירם ביום שכשרים כל הלילה עד שיעלה ע"ה. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' בזבחים דף נ"ז ע"ב למה לא עשו סיג להנאכלים לשני ימים למעבד להו הרחקה.. ולפמ"ש ניחא דבתשו' ח"צ סי' קנ"א מביא בשם הרמב"ן שהנאכלים לשני ימים עקר מצותן יום אחד אלא שאם נשאר ליום שני התירה התורה להיות נאכלים גם ממחרת וא"כ הוה ג"כ מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים:

תוס' ד"ה מאימתי וכו' מ"מ קשיא דהוה כתרי קילי דסתרי אהדדי. דבריהם לכאורה צ"ע דמה אריא קושיא זו לשטת ר"ת והרי גם לשטת רש"י דק"ש שעל המטה עקר אכתי שתי התפלות הם סתרי אהדדי שמתפללין מנחה אחר פלג המנחה כרבנן ומקדימין להתפלל ערבית קודם הלילה ולמימר דתפלות דרבנן הקילו אפילו תרי קולי דסתרי וכן הוא ברא"ש א"כ גם לשטת ר"ת ניחא דבאמת סמכינן לענין ק"ש על רבי יהודה ואעפ"כ מאחרינן לפעמים מנחה אחר פלג המנחה לפי דתפלה היא מדרבנן ולדעתי באמת כוונת הרא"ש כן לתרץ שטת ר"ת אבל כאן שהתוס' נשארו בקושיא על ר"ת ומשמע דלרש"י ניחא קשה כנ"ל וכן על הרא"ש קשה למה תלה קושיא זו בשטת ר"ת. ונלע"ד דתפלת ערבית שהיא רשות סברי התוס' שיכולים להקדימה אף שנקטינן עקר כרבנן לענין תפלת מנחה וכן סובר הרא"ש זה לדבר פשוט ולכן אין שום קושיא לשטת רש"י אבל קשיא להו לשטת ר"ת דלענין ק"ש ולענין תפלת המנחה ששתיהן הן חובה אי אפשר למעבד בהו תרי קולי דסתרי אהדדי ולכן נשארו התוס' בקושיא על שטת ר"ת והרא"ש ניחא לי' גם לשטת ר"ת דכיון דתפלה היא מדרבנן אף שהיא חובה לא משגחינן בסתרי אהדדי ועיין לקמן בדברינו בסוף דבור הזה:

בא"ד וגם ראי' דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא הי' קורא ג"כ ק"ש וכו'. דבריהם סתומים ועיין במהרש"א ולמימר דכוונת התוס' ג"כ כדברי הרא"ש ואדלעיל על דברי ר"ת הם שייכים לדעתי ליכא למימר כן ואנו רואים הפרש בין לשון התוס' ללשון הרא"ש דהרא"ש לא סיים ומסתמא הי' קורא גם ק"ש וגם לא הוצרך לזה כיון שכל ראי' זו הוא למימר שתכף אחר סיום זמן מנחה לר"י מתחיל זמן ערבית א"כ מה לי בזה אם קרא גם ק"ש או לא ואדרבה בדברי הרא"ש בפרק תפלת השחר מבואר דרב לא קרא ק"ש אז רק אחר צ"ה אבל התוס' שסיימו ומסתמא הי' קורא גם ק"ש א"כ חזינן כוונתייהו להוכיח דזמן ק"ש הוא בזמן תפלה א"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא דהא גופא מנ"ל דרב קרא גם ק"ש והרי זה עצמו הדבר שנחלק בו רש"י. והנלע"ד בכוונתן בזה הוא דר"ת תלה זמן ק"ש בתפלת ערבית ולומר דלרבי יהודה כשם שזמן ת"ע הוא תכף אחר פלג המנחה כך מתחיל אז זמן ק"ש ודברי ר"י המה להיפך שר"י בא לתרץ מנהגינו שאנו מתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואעפ"כ מקדימין להתפלל ערבית קודם צ"ה וע"ז חידש ר"י שאנו מתפללים ערבית מבע"י אנו סומכים על הני תנאי דמשקידש היום וכו' ואמנם שלא תאמר עד כאן לא אשכחן דברי הני תנאי אלא לענין ק"ש וס"ל שאז מתחיל זמן שכיבה לקצת אנשים אבל אכתי תפלת ערבית כיון שאנו נוהגין כרבנן דר"י ומתפללים מנחה גם אחר פלג המנחה איך אנו מקדימין ת"ע קודם צ"ה ולכן סיים ר"י בדבריו ומאותה שעה הוא זמן תפלה נמצא דברי ר"י הם היפך מדברי ר"ת ור"י תולה ת"ע בק"ש ורוצה להביא ראי' לזה דתפלה אנו למדים מק"ש ולכן סיים ר"י וגם ראי' דרב צלי של שבת וכו' ומסתמא קרא גם קיש וכוונתו בזה ע"פי מ"ש המג"א בסי' רס"ז ס"ק א' בשם בה"ג לחלק בתפלת ערבית של שבת לת"ע בזמן החול דבחול זמנו בצ"ה ובשבת רשאי להקדים ולהתפלל קודם לזמן של חול וכתב המג"א טעם לדבר דת"ע נתקן כנגד איברים ופדרים וגליל שבת לא הי' יכול להקטירם דלא עולת חול בשבת והוצרך להקטירם בעוד יום ונדחק שם המג"א דלפ"ז איך רצה בגמ' להביא ראי' מדברי רב דהלכה כר"י והרי רב בע"ש עשה כן והרי יש הפרש בין שבת לחול ונדחק המג"א דבתחלת הסוגיא לא רצה לחלק בין שבת לחול ע"ש במג"א ואני אומר דקושיא זו הי' קשה לר"י בעל התוס' איך מביא ראי' מרב דהלכה כרבי יהודה א"ו שעקר הראי' הוא משום דמסתמא קרא רב אז גם ק"ש והנה תינח לומר סברת המג"א לחלק בין שבת משום איברים ופדרים לענין תפלה אבל לענין ק"ש אין שום טעם לחלק בין שבת לחול ומדקרי רב אז גם ק"ש מכלל שכבר הוא ערב לענין ק"ש וכי היכי שהוא ערב לענין ק"ש ה"נ הוא ערב לענין תפלת ערבית וא"כ מוכח דילפינן זמן תפלה מזמן ק"ש א"כ אפי' לרבנן דפליגי על ר"י בפלג המנחה מ"מ משעה שקדש היום או משעה שנכנסים לאכול בע"ש שהוא זמן ק"ש להני תנאי דגמרא הוא ג"כ זמן תפלת ערבית אפילו לרבנן וא"כ מנהגינו שמתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואפ"ה מקדימין ערבית קודם צ"ה אתיא כרבנן ואליבא דהני תנאי ולא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי:

בא"ד והא דאמר בירושלמי וכו'. אומר ר"ת וכו' גם בזה דבריהם תמוהים דהרי לדברי תוס' בין לר"ת ובין לשטת ר"י זמן ק"ש של ערבית וזמן ת"ע שוים זמנו של זה הוא זמנו של זה וא"כ כיון שהתפללו אז ערבית למה לא יצאו אז חובת ק"ש ולמה הוצרך הירושלמי לומר שהוא רק לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ואמנם ע"פי מ"ש לעיל בתחלת דבור זה דת"ע שהיא רשות רשאים להקדימה אפילו אם נקטינן בתפלת המנחה כרבנן והירושלמי ודאי לא סבר כר"י דהרי בירושלמי קאמר שם בפירוש דהקורא קודם לכן (דהיינו קודם צ"ה) לא יצא י"ח ואמנם אעפ"כ תפלת מעריב שהיא רשות היו מקדימין אבל חובת ק"ש לא יצאו ולא קראו שמע בבה"כ אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה:

בד"ה ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד. ולפ"מ דמשני דיליף מברייתו של עולם הא דהקדימה התורה בתמיד של שחר ברישא ולא כברייתו של עולם והמהרש"א לקמן בדברי התוס' בד"ה אי הכי נדחק בזה. ולענ"ד במה דקאמר יליף מברייתו של עולם היינו שכך סדר זמנים מעת בריאת העולם שזמן הלילה הוא קודם היום והיום שייך ללילה שלפניו ולכן התחיל התנא ג"כ ק"ש של ערבית קודם של שחרית לפי שהיא חלה תחלה והנה בשעת בריאת העולם ההתחלה הי' בלילה ממש בתחלתה של הלילה ולכן הלילה קודמת ליום אבל ביום עצמו תמיד הבוקר קודם לבין הערבים וכן הי' בשעת בריאת העולם שקודם לזה לא הי' זמן כלל והתחלת הזמן בשעת הבריאה היתה תחלה הלילה כלה ואח"כ הי' בוקר של יום ראשון ואח"כ אחר חצות היום הי' בה"ע ולכן במצות ק"ש שזה זמנו בלילה ממש לתנא דידן וזה זמנו ביום יליף התנא מברייתו של עולם והקדים של ערבית וכן בשני תמידין ששניהם זמנם ביום אלא שזה בבוקר וזה בין הערבים יליף אורייתא מברייתו של עולם והקדים של בוקר לשל בין הערבים. ועוד דתמיד הוא קדשים ובקדשים באמת הוא היפך מברייתו של עולם דבקדשים הלילה הולך אחר היום כמבואר בסוף פרק אותו ואת בנו:

בד"ה א"ה וכו' א"כ קפיד אכל מילי וכו'. ובפרק ת"ה שהקדים של שחר ומנחה לערבית אפשר משום דת"ע רשות והתחיל בשל חוב. או משום דממ"נ אם תפלות אבות תקנום סדרם על סדר האבות שתיקנום ואם כנגד אש תקנום א"כ תפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים והתחיל בעקר הקרבנות:

בד"ה מברך ב' לפני' וכו' ירושלמי ושבע ברכות הוו כנגד שבע ביום הללתיך וכו'. ויש לתמוה הלא כאן הובא הך דשחר מברך וכו' רק דרך קושיא ומה להם להתוס' לפרש כאן טעם על מנין הזה ואין זה ענין להקושיא ולקמן בגוף המשנה דבשחר מברך שתים לפני' הי' להם להתוס' להביא טעם לדבר והירושלמי באמת שם קבע דבריו. ועוד דהרי בירושלמי שם איתא ב' טעמים ר' סימן בשם רשב"נ אמר על שם והגית בו יומם ולילה שתהא הגיות יום ולילה שוים ור' יוסי ב"א בשם ריב"ל ע"ש שבע ביום הללתיך ועיין בתשו' הרשב"א סי' נ"א דהני אמוראי פליגי ועיין שם במה פליגי וא"כ קשה למה בחרו התוס' כאן בטעם השני והשמיטו הטעם הראשון שם ונראה דקושיא חדא מתורצת בחבירתה דלפי הטעם הראשון שם בירושלמי ע"ש והגית בו יומם ולילה נסתר כאן קושית הגמרא דכיון דכתיב בקרא יומם תחלה הקדים גם התנא יום ללילה לברכות ולכן כתבו התוס' טעם שבע ברכות הללו הוא ע"ש שבע ביום הללתיך וכונתן שתלמודא דידן שהקשה כאן לתני דערבית בר שא איהו מפרש טעם שבע ברכות כנגד שבע ביום הללתיך ולא משום והגית וגומר:

בד"ה והא קמ"ל וכו' וא"ת והא תנינא חדא זימנא במס' נגעים ומייתי לה בפרק הערל וכו"י. הנה הרואה ישתומם על דבר זה שהתוס' הביאו דמייתי לה בפרק הערל ואטו מי אלימא האי דהערל ממשנה ערוכה בנגעים וכי המשנה צריכה חיזוק מדברי הגמ' ושם ביבמו' הביאו המשנה לפרש מאיזה מקרא ילפי לה ועיין בדברינו לקמן דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה דרך טרקסמון ועוד נלע"ד שהתוס' הקדימו דבר זה להיות הוצעה לדבריהם אח"כ בדבור הסמוך שהקשו שם על פירוש רש"י שכתבו ותימא לפירושו דלפרוך אההיא דהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנ"ל דביאת שמשו הוא וכו והנה שם בדבור ההוא לא היו יכולים להקשות דלפרוך אמתניתן דנגעים חדא דעל מס' נגעים לא סידרו רבינא ורב אשי שום גמרא ועוד דאטו במשנה מפורש הטעם שהוא מקרא דובא השמש אבל שם בפ' הערל הביאו המשנה ומפרשי לה שהלימוד על זה הוא מהך קרא ובא השמש ולכן הקשו שה' לו להקשות שם ששם הוא המקור לפרש משנה דנגעים ולכן הקדימו בדבור זה דמייתי לה בפ' הערל ואמנם כבר כתבתי לעיל לתרץ קושית תוס':

מאימתי קורין וכו'. אפשר לרמוז כי תיבת מאימתי עם האותיות גימטריא הלל שמאי אני יהודה. כי הלל ושמאי קצרו המשניות שהיו ת"ר סדרים ועשאום ששה ואח"כ רבינו הקדוש קצר שיתא סדרי שסדרו הלל ושמאי וכתב המשניות כמו שהן בידינו כאשר הוכחנו מדברי הראשונים והגאונים במקום אחר בס"ד. ולרמוז זה פתח מאימתי שעם האותיות הוא כמספר הלל שמאי אני יהודה. ועמ"ש אני בעניי בקונטריס ככר לאדן דף קע"ו ע"ב בס"ד:
ואפשר לרמוז עוד דבזכות המשניות תבא הגאולה כמשז"ל על פסוק גם כי יתנו וכו' ובא וראה דהמשניות מתחילות באות מ' ומסיימות באות מ' ושניהם גימטריא יסוד כי שמירת יסוד הוא עיקר לבא הגאולה שכל הגלות הוא לברר ניצוצות הקדושה וכשנתקן היסוד יבא גואל. וזה רמז כי שדי הוא ביסוד ואחר אותיות שדי הם אותיות תה"ך גימטריא משיח בן דוד כי אם נזהר ביסוד שרומז שדי תכף יבא משיח ויסוד שהוא אות ברית תלוי בברית הלשון ואם נשמר ברית המעור ודאי נשמר ברית הלשון וזה רמז כי זה כל האדם ס"ת מילה כי יש במשמע תקון הדבור כמו כי אין מילה בלשוני. וגם מילה כפשוטה תלויים זה בזה. וזה רמז כי אין מילה רומז על ברית המעור שנפגם הסיבה היה בלשוני. והגם דכתיב כי אין מלה חסר יוד יש לדורשו כאלו כתיב יו"ד ע"ד שכתבנו במ"א משם ספר כנפי יונה. עוד רמז מאימתי ר"ל הגאולה שמצפות לה כל עינים. סיים בשלום כלומר בשמירת שלום שהוא יסוד. א"נ כפשטו דבית שני נחרב בשביל שנאת חנם. וזה רמז מאימתי הגאולה סיים בשלום כשיהיה שלום באמת יבא משיח:
ועוד אפשר לומר במ"ש הרב עיר וקדיש כמהר"ר יעקב יוסף כ"ץ ז"ל בספר בן פורת יוסף דף ל"ט דהתורה אינה נקנית אלא כשיש שלום שנאמר ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וז"ש בעירובין וממדבר מתנה אם משים עצמו כמדבר תורה ניתנה לו במתנה דלא אפשר שיהיה לו שלום אלא בענוה זה ת"ד וזה רמז מאימתי קורין כלומר אימתי הוא קריאה ונחשב תלמוד תורה וסיים בשלום והביא פסוק ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דכשם דלא זכו לתורה עד שהיו באחדות כדכתיב ויחן שם ישראל שהיו באחדות אחד כמשז"ל כן מי שרוצה לזכות בתורה יקבל עליו להיות עניו ולהיות לו שלום עם הכל ואז זוכה לתורה ונתנה לו במתנה וז"ש ה' עז לעמו יתן במתנה כאשר יברך את עמו בשלום. ור"ת ה' יברך את עמו גימטריא הוי"ה אדני יחוד קב"ה ושכינתיה וס"ת ה' יברך את גימטריא משיח בן דוד דכשיהיה שלום באמת נזכה לתורה ויבא משיח:
ועוד אפשר לרמוז במ"ש במדרש רבה פרשת נשא בקרבן נתנאל בן צוער דר"ת שיתא סדרי משנה גימטריא פרק מאימתי, יציאות, חמש, ארבע, כל, אבות, ע"ש, מה שרמזו רז"ל ואפשר לרמוז באופן זה. משנה רומז ה מ', שיתא סדר ו רומז לת"ת, ר"ת שיתא סדר, גימטריא יסוד ומסיים שלום מ' רמז לאימא ואבא נעלם וא"ש ההי"ב:

משנה. מאימתי וכו' ראשונים שאלו דהול"ל אימתי קורין. ואפשר דרך רמז שרצה לחבר תורה שבכתב ותורה שבע"פ כי סוף התורה לעיני כל ישראל הרי שסיים באות למ"ד וגם סוף המקרא בסוף ד"ה סיים ויעל ולכן התחיל במ"ם מאימתי שתהא סמוכה למקרא. [ואפשר לרמוז כי למד מם סיום התורה והתחלת המשנה הם רמז לז"ת כל א' כלולה מעשר והם זו"ן כי עיקר התורה והמצות ליחדם כידוע]. וחילק המשניות שהם תורה שבע"פ שהיא בחינת אות ה לששה סדרים בחינת אות ו ליחדא קבה"ו מלבד טעמים אחרים שיש. וכן בתורה שבכתב שהיא בחינת אות ו נחלק לה' חומשים בחינת אות ה ליחד קבה"ו. ובתיבת מאימתי שם תמצא אמת שהוא ת"ת ושאר אותיות גי' ס' נגד ו"ק כל אחד כלול מעשר וכנגד ס' מסכתות:
ומהר"ש סירילייו בשם גאון כתב מאימתי כמו מתי אבא ואראה פני אלהים הביאו הרב שדה יהושע וע"ש מה שכתב עוד. ולדעת גאון אפשר לרמוז כי רבינו הקדוש מחבר המשניות הוסיף על מתי אותיות מאי הוא ר"ת ממני אני יהודה לרמוז שמו הקדוש. ויען היה ניצוץ יעקב אבינו ע"ה לכך פתח בק"ש דערבית כי כן יעקב אע"ה תקן תפלת ערבית כי יעקב רומז לת"ת בסוד תתן אמת ליעקב ולכן תקן מדת לילה בחינ' מ' ליחד קבה"ו ורבינו הקדוש יאחז צדיק דרכו:
א"נ דרך רמז פתח בק"ש דערבית שהיא המצו' ראשונה שמקיים בר מצוה אחרי שהשלים י"ג שנה ונכנ' בי"ד אור לי"ד תחילת חיובו במצות על הרוב מקיי' מצות ק"ש דערבית וזו מצוה ראשונה:

משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן וכו'. ראיתי להרב מהר"ם חאגי"ז בס' משנת חכמים סי' תקמ"ה שכתב וז"ל תלי תנא זמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא תני משעת צאת הככבים להורות לנו דבכל מקום זמן ק"ש אנו משערין לפי אורך קצרות היום שבעיר קדשנו ירושלם ת"ו דשם אוכלי' הכהנים התרומה בצאת הככבים ובזה נסתלקה קושית התו' בברכו' דף ב' ד"ה והא קמ"ל וזה למדתי משיטת הגמרא נקראת בשם לוית חן עכ"ל וס' לוית חן איננו פה עמנו. ולי ההדיו' אין דבריו מחוורין חדא דהכא בשכבך ובקומך כתיב ואמרו בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין ותו דאפי' בשבתות וימים טובים דלא תלו בשכיבה ובקימה אין הזמן תלוי בזמן ירושלם עה"ק רק בכל מקום לפי זמנו ועיין בתשובו' הרדב"ז דפוס ויניציאה סי' ע"ו. ולישו' קושית התוס' הנז' עמ"ש הגאון מהר"ש נר"ו בספרו בנין אריאל הנדפס מחדש. והביא דבריו בס' עטרת ראש דף ה' ע"ב והוסיף נפך ע"ש באורך:

תוס' ד"ה לתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד וכו'. יש להרגיש דאיך ס"ד דמקשן לדמויי ק"ש לתמיד הרי שני תמידין זמנם ביום משא"כ ק"ש ויש ליישב. ולולי דבריהם היה אפ' לומר דהמקשן אמתני' דלקמן דתני שחרית ברישא סמיך להקשו' דטפי הו"ל למתני הכא דשחרית ברישא משום פתח דבריך יאיר: