פרק ראשון - מאימתי
הקדמה
אמר הכתוב בפרשת "שמע" [דברים ו ז]:
"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך, ודברת בם.
בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך".
מכאן למדו, שמצוה לקרוא את פרשת "שמע" פעמיים ביום, [1] 'בשכבך' בערב, 'ובקומך' בבקר.
הערות
[1] להלן [כא א] נחלקו האמוראים אם מצות קריאת שמע היא מדאורייתא, ומקורה מהפסוק זה, או שהמצוה היא מדרבנן, ורק אסמכוה אקרא. והרמב"ם [בסהמ"צ עשה י ובמנין המצוות ריש הל' ק"ש] מנה את ק"ש בבקר ובערב כמצוה אחת, ומדברי הרמב"ן [סוף שרש ט] משמע שהן שתי מצוות. והשאגת אריה [יב] כתב, שלכן שנינו [כ א] שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, אף שהיא נוהגת גם ביום וגם בלילה [וראה מג"א ולבושי שרד נח ז, ולהלן ג א הערה 4]. ולהלן נברר אם זמן ק"ש תלוי בשעת "שכיבה", או ב"לילה". ולכאורה, המחלוקת תלויה בשאלה הזאת, האם הן מצוות "יום" ו"לילה", או שהן מצוה אחת שיש לה שני זמנים ביום לקיום, ונפקא מינה לקרוא בשעת ביה"ש, שלגבי זמן תחילת ה"לילה" הוא ספק, אך לא לגבי "זמן שכיבה" זה דבר התלוי במציאות. והרשב"א הביא מירושלמי, שביה"ש נחשב ספק גם לק"ש. וכבר העיר הגר"א שהבבלי חולק בזה, ונקט שק"ש תלויה בזמן שכיבה, ולא בלילה. ובסוגית הגמרא נרחיב.
דף ב - א
מתניתין:
המשנה הראשונה מבארת את הזמן הראוי למצוות קריאת שמע בערבית, מאימתי הוא מתחיל, ועד מתי הוא נמשך:
מאימתי קורין [2] את שמע בערבית?
אימתי מתחיל זמן המצוה של קריאת שמע של ערבית? -
משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שהיו טמאים, וטבלו לטהרתם לפני השקיעה, צריכים להמתין עד "הערב שמש" כדי שיוכלו לאכול תרומה, והוא זמן צאת הכוכבים. [3] זמן זה הוא גם תחילת הזמן של מצות קריאת שמע של ערבית. [4]
ונמשך זמן הקריאה עד סוף האשמורה הראשונה, עד סוף שליש הראשון של הלילה, [5] דברי רבי אליעזר [6]. וטעמו, משום ש"ובשכבך" משמעותו זמן התחלת השכיבה לישון, והוא הזמן שבני אדם הולכים לשכב לישון, וזהו רק בשליש הראשון של הלילה. [7]
וחכמים אומרים: זמן קריאת שמע של ערבית הוא עד חצות הלילה. [8] וטעמם יתבאר בהמשך המשנה.
רבן גמליאל אומר: זמן קריאת שמע הוא עד שיעלה עמוד השחר. [9] כי לדעתו משמעות "בשכבך" היא כל זמן שכיבה, וכל הלילה הוא זמן שבני אדם שוכבים בו.
מעשה שהיה, ובאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה [10] לאחר חצות. אמרו לו לאביהם: עדיין לא קרינו את שמע, והאם ניתן עדיין לקרוא את שמע? [11]
אמר להם: אם לא עלה עוד עמוד השחר, חייבין אתם לקרות. שכן, אף לדעת חכמים, זמן הקריאה מעיקר הדין הוא כל הלילה, אלא שהגבילו חכמים את זמנה עד חצות כסייג, כדי להרחיק את האדם מהעבירה, וכדלהלן. [12]
והוסיף רבן גמליאל ואמר לבניו: ולא זו בלבד, לא רק בקריאת שמע סוברים חכמים שמעיקר הדין זמנה כל הלילה, אלא כל מה שאמרו חכמים שיש לעשותם "עד חצות", מעיקר הדין מצוותן עד שיעלה עמוד השחר, ואם לא נעשו עד חצות, מצוה לעשותם עד שיעלה עמוד השחר.
ומביאה המשנה דוגמא לדבר הנוהג בלילה, שזמן מצוותו נמשך כל הלילה:
הקטר חלבים ואברים, חלקי הקרבנות שהיו מקטירים על המזבח [החלב של כל הקרבנות או אברי קרבן העולה, שעולה כליל למזבח], שמצוה להעלותם למזבח באותו יום, ואף בלילה שאחריו, מצוותן, מצוות הקטרתן היא עד שיעלה עמוד השחר, ורק לאחר מכן נפסל הקרבן [13].
וכן כל הנאכלין ליום אחד, הקרבנות שהיתר אכילתם הוא ביום שחיטתם ובלילה שאחריו כגון חטאת ואשם ותודה, מצוותן, מצוות אכילתם היא עד שיעלה עמוד השחר, ורק לאחר שעלה עמוד השחר נפסל ונעשה "נותר" באסור באכילה.
אם כן, שכל דבר אשר מצוותו בלילה כשר כל הלילה, למה אמרו חכמים שזמן קריאת שמע וזמן אכילת הקרבנות הוא רק עד חצות? - כדי להרחיק את האדם מן העבירה, כדי שיזדרז האדם בקיום המצוה ולא ידחה אותה לסוף זמנה, ויבוא לאכול קדשים לאחר עלות השחר שהוא באיסור כרת. [14]
וכן לגבי קריאת שמע, שלא יאמר האדם, עדיין יש שהות לקיים המצוה וידחה אותה, ובתוך כך יעלה עמוד השחר ויעבור זמן המצוה. [15]
גמרא:
מפתיחת המשנה "מאימתי קורין את שמע בערבין" משמע שכבר ידוע לתנא על עצם חיוב קריאת שמע בערבית, ואינו דן אלא מתי הוא זמן החיוב.
ועל כך שואלת הגמרא: תנא היכא קאי!? היכן עומד התנא בלימודו!? דהיינו, להיכן הוא מתייחס בדבריו לגבי זמן קריאת שמע, דקתני "מאימתי", ששאלתו היא אימתי הוא זמן החיוב של הקריאה, בעוד שאת עצם החיוב עצמו לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, בשחרית ובערבית, הוא עדיין לא שנה במשנה!?
ותו, עוד יש לשאול: מאי שנא דתני דיני קריאת שמע דערבית ברישא, והרי יותר ראוי לתני דין קריאת שמע דשחרית ברישא, כפי שמצינו לגבי קרבן תמיד, שכתבה התורה דין תמיד של שחר לפני תמיד של בין הערביים. [16] מתרצת הגמרא: תנא, אקרא קאי. דברי התנא מתייחסים לכתוב בתורה, ולכן לא שנה התנא שיש חיוב לקרוא קריאת שמע בשחרית ובערבית, דכתיב, "בשכבך ובקומך", ומכאן יודעים אנו שיש מצוה לקרות את שמע פעמיים ביום, [17] בזמן שכיבה ובזמן קימה.
והכי קתני, וכך שנה התנא: זמן קריאת שמע ד"שכיבה" - אימת, מתי הוא מתחיל? [18] - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. [19] וכיון ששאלתו נסובה על פסוק זה, פתח התנא תחילה בקריאת שמע של ערבית, כי "בשכבך" נאמר קודם "בקומך".
ואי בעית אימא, ואם תרצה, אמור באופן אחר ליישב למה הקדים של ערבית ראשונה -
שכן יליף למד התנא מהאמור בברייתו של עולם. [20] דכתיב [בראשית א ה]: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". הרי שהערב קודם לבוקר.
שואלת הגמרא: אי הכי, אם אכן התנא פתח בערבית לפי שלמד זאת מברייתו של עולם, אם כן, גם בסיפא, דקתני, בהמשך המשנה [להלן יא א]: בשחר מברך שתים [שתי ברכות] לפניה [לפני קריאת שמע], וברכה אחת לאחריה. ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה -
ליתני דיני ברכות קריאת שמע דערבית ברישא!? ולמה הזכיר התנא את דיני ברכות קריאת שמע של שחר קודם? [21]
מתרצת הגמרא: תנא פתח את דבריו במשנה הראשונה בערבית, כסדר ברייתו של עולם, והדר תני, ואחר כך שנה, בתחילת המשנה הבאה, את זמן קריאת שמע בשחרית.
ועד דקאי בשחרית, בעוד הוא עומד בעניין קריאת שמע של שחרית, פריש מילי, המשיך לפרש שאר דיני ברכות קריאת שמע דשחרית.
והדר, פריש מילי דערבית. ולאחר שגמר, שב לפרש דיני קריאת שמע של ערבית. ולכן, לגבי הברכות הזכיר התנא את של שחר לפני של ערב, כי לא נשנו דיניהם בפני עצמם.
אמר מר במשנתנו: "מאימתי קורין את שמע? - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ".
שואלת הגמרא: מכדי, הרי כהנים אימת קא אכלי בתרומה? - משעת צאת הכוכבים [כמבואר בברייתא בסמוך]. ונמצא, שהחל משעת צאת הכוכבים הוא זמן קריאת שמע. ואם כן ליתני במשנתנו שזמן קריאת שמע הוא משעת צאת הכוכבים, [22] ומדוע תלה התנא את זמן קריאת שמע בשעה שהכהנים נכנסים לאכול? [23]
מתרצת הגמרא: מלתא אגב אורחיה קא משמע לן התנא בתוספת לשונו, דכהנים אימת קא אכלי בתרומה, משעת צאת הכוכבים.
והא קמשמע לן, בא התנא להשמיענו בזאת, דכפרה לא מעכבא. שאף אם נטמאו הכהנים בטומאה חמורה, כגון טומאת זב ומצורע, שטהרתם תלויה בקרבן שמביא הטמא לכפרה, וכל זמן שלא הביאו את הקרבן, הם אסורים באכילת קדשים ובכניסה למקדש, מכל מקום, לענין אכילת תרומה אין הבאת הקרבן מעכבם, [24] אלא כיון שטבלו והגיע זמן צאת הכוכבים, הרי הם מותרים באכילת התרומה.
כדתניא בברייתא דין זה ומקורו: נאמר בתורה: [ויקרא כב ז] "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים". ומקרא זה נאמר לגבי תרומה, [25] ודרשו חכמים, "ובא השמש", ביאת שמשו מעכבתו, רק שקיעת החמה מעכבתו מלאכול בתרומה. ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. אלא, כיון ששקעה חמה ויצאו הכוכבים, מותרים הכהנים באכילת התרומה.
מקשה הגמרא על הברייתא: וממאי דהאי שאמר הכתוב "ובא השמש", הכוונה היא לביאת [שקיעת] השמש, והאי שאמר הכתוב "וטהר", פירושו טהר יומא, שהיום נטהר [נפנה ועבר] לגמרי מהעולם. [26] כלומר, ששקעה חמה לגמרי עד שיצאו כוכבים, [27] ומאז מותר הוא באכילת התרומה, ואין הבאת הקרבנות מעכבת.
הערות
[2] הריטב"א [ריש מגילה] מפרש שמסכת ברכות פותחת בלשון "קורין" את שמע, ואילו מסכת מגילה פותחת בלשון מגילה "נקראת", לפי שבקריאת המגילה, לכתחילה אחד קורא ומוציא אחרים ידי חובתן. אבל בקריאת שמע - כל אחד חייב לקרוא בפיו, ואין אחד מהם מוציאם, ואפילו בציבור, לכן נאמר בה לשון "קורין", שמשמעותו כולם קורין בפיהם. והגר"א ב"שנות אליהו" דייק כך מהמשנה הבאה, הפותחת בלשון יחיד, "בשחר מברך", בעוד שהמשנה כאן נוקטת לשון רבים, "מאימתי קורין", לפי ששם מדובר לגבי ברכות קריאת שמע, שבהן היחיד מוציא את הרבים, ואילו כאן, לגבי קריאת שמע, כל אחד צריך לקרוא לבדו, ולכן נאמר "קורין". אולם ראה בטורי אבן [שם] שביאר לשון "נקראת" באופן אחר. ואמנם מסקנתו בשאגת אריה [ו] שאילם יוצא ידי חובת ק"ש בשמיעה מאדם אחר. והמשנה ברורה [סא מ] כתב, שלדעת רוב הפוסקים אפשר להוציא אחרים בקריאת שמע מדין שומע כעונה, [וראה מג"א סא טז, קסז כח, ופר"ח ס"ב, וכדבריו משמע בשו"ע קסז יג].
[3] המהרש"א [ע"ב תוד"ה משעה] כתב, שהכוונה היא שאין להם עיכוב לאכול מצד טומאתם, לפי שכבר נטהרו, אבל למעשה אסורים באכילה, כיון שעדיין לא קראו ק"ש ולא התפללו. והצל"ח הסתפק בזה, כיון שאכילת תרומה מצוה היא, ומצינו שקרויה עבודה, יתכן שלא נאסרה האכילה לפני התפילה וקריאת שמע. וראה שפת אמת ודרך אמונה [תרומות פ"ו בה"ל התרומה]. והגרע"א [בתוס' למשניות] כתב ליישב לדעת המג"א [רלה ד] שטעימה מותרת קודם ק"ש ותפילה [וראה להלן [ד ב] שנחלק עליו]. והביאו שדקדק לשון המשנה שנקטה "לאכול בתרומתן", ולא "בתרומה", ללמד שרק אכילה מועטה, בשיעור "תרומתן" של הכהנים עצמם מותרת קודם ק"ש, כיון שכהן אינו צריך לתרום מכריו אלא חטה אחת, שהיא כדי טעימה. והרש"ש כתב, שהכוונה למעט תרומת מעשר של דמאי, שהיא ספק ומותרת לאכילה בין השמשות, ואינה בכלל "תרומתן", כי בעליה הישראל אינו חייב בנתינה לכהן אלא מוכרה לכהן. ונקט, שזמן טהרתה תלוי ב"לילה", [שהרי ודאה אסור בביהש"מ, וכמבואר בשבת לה א וכן הוכיח הגר"א. אך ראה להלן הערה 30 שלדעתו זמן תרומה אינו תלוי ב"לילה"], ולכאורה תמוה, שאם זמנה תלוי ב"לילה" איך משוה התנא זמן ק"ש שתלוי ב"שכיבה" לזמנה שתלוי ב"לילה", ועיין בשו"ת שערי ציון [ח"ג א], אבי עזרי [ק"ש א ט], זכרון שמואל [טז ב], וצהר [אהל ברוך] שדנו בזה בהרחבה [וראה הערה 37].
[4] אבל קודם לכן אינו נחשב זמן "שכיבה", לכן הקורא לפני צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו. והראשונים תמהו על מה שנהגו העם להתפלל ולקרוא ק"ש בבית הכנסת לפני צאת הכוכבים, והביא רש"י בשם הירושלמי, שאכן לא יוצאים בקריאה זו ידי חובה, וקורין אותה רק כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, אך חובה לשוב ולקרותה שוב משתחשך. ודעת רש"י שיוצא בקריאת שמע שקורא על מיטתו. אך תוס' תמהו, שהרי אין קורין על המיטה אלא פרשה ראשונה, ואילו לפי רש"י היה צריך לקרוא ג' פרשיות של ק"ש. [וכתב הרשב"א שדעת רש"י שחיוב ק"ש מדאורייתא הוא רק בפרשה ראשונה]. ולכן כתבו, שקוראים בביהכנ"ס מבעוד יום משום שסומכים על שיטת רבי יהודה שזמן תפילת ערבית הוא מפלג המנחה. או משום שהלכה כדעת התנאים הסוברים שזמן ערבית הוא לפני צאת הכוכבים [כמבואר להלן ע"ב]. ורבנו יונה כתב, שיחזור ויקרא בביתו את שתי הפרשיות הראשונות. ובשם רב האי הביא שבביהכנ"ס יקרא ק"ש בלא ברכותיה ובביתו ישוב ויקרא עם הברכות. וגם בשו"ע [רלה א] פסק כרש"י, אך כתב, שבבואו לביתו יחזור ויקרא ק"ש ולא יסמוך על מה שקורא על מיטתו. וראה בשאגת אריה [ב] שהוכיח שצריך לומר גם פרשה שלישית, והובא במשנה ברורה [רלה יא].
[5] כל חלק של הלילה קרוי "אשמורת", וטעם לכך הביא רש"י [שמות יד כד] "לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת כת אחר כת לשלושה חלקים, לכך קרוי אשמורה".
[6] בגמרא [ריש דף ג] מצינו שני ביאורים בפיסקא זו, א. "דברי רבי אליעזר" נסוב על כל האמור עד כה, דהיינו על תחילת וסוף הזמן. ב. רבי אליעזר חולק רק על סוף הזמן, אך בתחילתו מודה לרבנן שהזמן הוא מבין השמשות, והוא קודם לזמן שהכהנים נכנסין בו לאכול בתרומה. והגר"א בשנות אליהו ביאר שלכך שנינו לשון "מאימתי" שמשמעותו מתי תחילת הזמן, ולא "אימתי" שכולל את כל הזמן מתחילתו עד סופו, [וגם לפי הביאור הראשון תחילת הזמן אינה דוקא מדברי רבי אליעזר, כי חכמים מודים לו בכך].
[7] "דודאי כל שדעתו לישון כבר שכב וישן" - רש"י להלן [ד א ד"ה לימרו].
[8] רש"י להלן [ג א ד"ה לאו] נקט שלדעת חכמים מעיקר הדין זמן ק"ש הוא כל הלילה, ורק סייג הוא שלא יקרא אחר חצות, [אך בדיעבד אם בשוגג לא קרא, קורא אחר חצות ויוצא ידי חובה], וכן דעת הרא"ש [סי' ט]. אולם רבינו יונה נקט שלדעת חכמים אחר חצות אינו יוצא ידי חובה אף בדיעבד, והביא שהראשונים נחלקו אם יקראנה בלא ברכותיה כי חכמים יכולים למנעו מברכות שהם תקנום, או שבמקום סייג יכולים לפטרו אפילו ממצות עשה, ולא יקרא ק"ש כלל. וראה בפמ"ג [פתיחה לק"ש] שלדבריו אינו מקיים מצות ק"ש אחר חצות, וכן הוכיח בקובץ הערות [סט ז] מדברי תוס' בסוכה [ג א], וראה קובץ שיעורים [ד"ס ג], ובהערה 15 נרחיב.
[9] "עלות השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן שעות זמניות". הרמב"ם בפירוש המשנה. והמג"א [פט ג] נקט שהוא הרגע הראשון שמאיר. והאליהו רבא הוכיח שהוא רק כאשר מאיר כל המזרח. וראה במשנה ברורה ובביאור הלכה [שם ד"ה ואם] בירור השיטות בזמן עלות השחר.
[10] הבית יוסף [צט] הוכיח מדברי הרא"ש והרשב"א להלן [ט א], שדוקא משום שהיו במשתה הרשות אמר להם שאם עלה עמוד השחר פטורין. אך אם היו במשתה מצוה הם נחשבים אנוסים, ויכולין לקרא בדוחק גם אחר עלות השחר, עד הנץ החמה. והט"ז [רלה] ביאר, שהתחילו במשתה מבעוד יום, ולכן לא הוצרכו להפסיק במשתה הרשות. וראה תוס' יו"ט [עירובין פ"ח מ"א] שסתם "בית המשתה" הוא שמחת חתן וכלה.
[11] בגמרא [ט א] מבואר שבני רבן גמליאל הסתפקו בדעת חכמים הסוברים שזמנה עד חצות [והלכה כמותם], האם מודים הם בעיקר הדין לרבן גמליאל, שזמן החיוב הוא עד עלות השחר, ורק כדי להרחיק את האדם מן העבירה אמרו חכמים שהזמן הוא עד חצות, אך בדיעבד [כשנאנסו, רש"י שם] ניתן לקרוא עד עלות השחר. או שמא חכמים חולקים, וסוברים שהזמן מעיקר הדין הוא רק עד חצות, כי טעמם כרבי אליעזר, שהזמן תלוי ב"תחילת שכיבה", אלא שלדעתם זמן זה נמשך עד חצות.
[12] הרשב"א כתב, שהמשנה לא הביאה מעשה זה כדי לומר שרבן גמליאל עשה כשיטתו ולא כרבנן, אלא להשמיענו שאף חכמים לא חולקים על רבן גמליאל מעיקר הדין, אלא רק משום סייג. ולכן היה יכול לומר לבניו לנהוג כשיטתו, ויצאו בדיעבד ידי חובתן אף לדעת חכמים. ולדעת רבינו יונה, שלדעת חכמים אינו קורא אפילו בדיעבד, צריך לפרש דהיינו דוקא אם פשע, אך כיון שבני רבן גמליאל היו אנוסין, יכולין לקרות עד עלות השחר [והיינו כפרש"י להלן ט א ד"ה או. ולכאורה משמע, שמחמת הסייג, אם לא קרא במזיד, אינו יוצא אפילו בדיעבד. וראה עוד בהערות שם, ובראש יוסף ופרי יצחק ח"ב ב].
[13] רש"י [ד"ה כדי] נקט, שלגבי הקטר חלבים לא אמרו חכמים "עד חצות", ודינם הובא במשנתנו רק כדוגמא לדבר הנוהג בלילה שהוא כשר כל הלילה. וכן דעת הרשב"א [שו"ת רמה]. וטעמם מבואר במאירי, דאמרינן "כהנים זריזין הן". והבית הלוי [ח"א לד] והגרא"מ הורביץ ביארו, שלא עשו להם סייג להקטירם קודם חצות, כיון שעצם הקרבתן בלילה נחשבת כדיעבד מדאורייתא, שהרי לכתחילה צריך להקריבם קודם תמיד של בין הערביים, כי חביבה מצוה בשעתה. וראה בית הלוי שם ואור שמח [מעה"ק ד ב] שרש"י נקט דוקא "חלבים" של שאר הקרבנות ולא "אברים" של עולה, כי לשיטתו אסרו את אכילת בשר הקרבנות הנאכלים, וקבעו שאין לאכלם אחר חצות אפילו בדיעבד. ולכן חייבים להקטיר את החלבים קודם חצות, כי אחרת לא יוכלו לאכול את בשר הקרבן, ולא הוצרכו לעשות להם סייג. ודעת תוס' בפסחים [קכ ב ד"ה רבא] והריטב"א והמאירי בשם ראב"ד שגם הקטר חלבים ואברים לכתחילה עד חצות. וכן כתב הרמב"ם [מעשה הקרבנות ד ב]. וראה בתוס' יו"ט מקור לדבריהם מתוספתא. וכבר דחה הגרעק"א שבתוספתא מדובר רק לענין אכילה של בשר הקרבן ולא לגבי הקטרה. אכן, לפי ביאור האחרונים בדעת רש"י, נמצא שלדעת הרמב"ם שאחר חצות אינו קורא ק"ש אלא בדיעבד, אף שהלכה כרבן גמליאל, בהכרח שחכמים עשו סייג אף לדבר שקיומו בדיעבד, ולכן שייך סייג גם בהקטר חלבים ואברים. וראה קרן אורה. אולם מדברי הרמב"ם משמע שאפילו בדיעבד אין מקטירין, וכן אין נאכלין אחר חצות. ותמהו האחרונים, מה החילוק מק"ש שיוצא בדיעבד אחר חצות. ובאבי עזרי [ק"ש א ט] כתב, שחכמים לא יכולים לבטל מצוה אלא רק להרחיב איסור שקיים בדבר. כגון, במקום שיש איסור נותר, יכולים חכמים לאסור את ההקרבה והאכילה כבר מחצות. אך בק"ש, שאין בה איסור, לא יכולים חכמים לאסור לקרוא אחר חצות אפילו בדיעבד.
[14] לשון רש"י "ואסרום באכילה קודם זמנן". ומשמע שמחצות אסורים באכילה אף בדיעבד. אך דעת תוס' בפסחים [קכ ב ד"ה רבא] שבדיעבד אוכל עד עלות השחר, שלא עשו סייג להביא קדשים לבית הפסול קודם זמנם. והגרעק"א דקדק שלגבי אכילת קדשים נקט רש"י שעשו סייג כדי "שלא יבא לאכלם, ויתחייב כרת", ולא די בחשש שמא "יאמר עדיין יש לי שהות ויעבור זמן אכילתן", כי משמע מהמשנה שבאכילת קדשים גם רבן גמליאל מודה שעשו הרחקה, ובהכרח, משום שיש חשש שיעבור בקום ועשה ויאכל בשר שנותר ויתחייב כרת, ולכן עשו בו סייג. אבל בקריאת שמע, כל החשש הוא שמא יעבור בביטול עשה על ידי "שב ואל תעשה", ולכן לא עשו בה סייג. אך בפשטות, כוונת רש"י היא לתת טעם לדבריו שאסרו לאכול אחר חצות, כי אחר חצות שייך יותר הסייג מחשש כרת של אכילת נותר. אך לפירוש התוס' הסייג הוא מחשש שימנע מקיום המצוה, ואם כן, בדיעבד עדיף שיאכלנו לקיים המצוה אפילו אחר אחר חצות.
[15] הרמב"ם [ק"ש א ט] כתב: מצוותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ורק בדיעבד, אם עבר ואיחר, וקרא עד שלא עלה עמוד השחר, יצא ידי חובה. ובכסף משנה נקט שפסק כרבנן, ואחר חצות יצא ידי חובה בדיעבד. והגר"א [ס"ס רלה] נקט שכוונתו כרבן גמליאל וכביאור רבינו יונה שלפי כולם יש להקדים ולקרותה מיד בצאת הכוכבים, שהרי אמרו [ד ב] שחששו שמא יבוא מהשדה בערב ויאמר: אוכל קמעא, אישן קמעא ! ולא יקרא כל הלילה. ולא נחלקו אלא לעניין דיעבד, שרבן גמליאל סובר שקורא דיעבד עד עלות השחר, והסייג הוא שיקראו לכתחילה עד חצות, וחכמים סוברים כי משום סייג וגדר קבעו שאחר חצות לא יקרא אף בדיעבד. [ובראש יוסף כתב, שגם לרבן גמליאל בחצות עובר על זמן דרבנן אלא שלא הפקיעו ממנו את המצוה, וראה בשנות אליהו שרבן גמליאל במשנתנו אינו חולק על חכמים אלא רק על רבי אליעזר], ובשאגת אריה תמה על כך, כי איך אפשר לעשות סייג לצורך ספק ק"ש אחרת, ולבטל עתה מצות ק"ש ממי שודאי לא קרא, וראה פרי יצחק [שם] שיישב דבריהם. ודעת רש"י [ג א ד"ה לאו] כי מעיקר הדין לכולי עלמא מצוותה עד עלות השחר, אלא שלדעת חכמים רבנן עשו סייג לדבר ואמרו עד חצות, ורבן גמליאל לא סובר את הסייג, ולשיטתו מותר לקרוא לכתחילה עד עלות השחר, ולפי דרכו כתבו הרשב"א והריטב"א והרא"ש [כאן ולהלן ט א], כיון שהלכה כרבן גמליאל, נמצא שמותר לקרוא לכתחילה עד עלות השחר, ומה שחששו שמא יבא מהשדה וכו' הוא רק כשהולך לאכול או לישון ויש לחוש לפשיעה, אך כשלומד או עוסק במלאכתו כל הלילה יכול לכתחילה לקרא עד עלות השחר [וראה ביאור הלכה רלה ד].
[16] כך פירשו תוס' [ד"ה וליתני], ולכאורה תמוה, שהרי התמידין שניהם ביום ולכן הוזכר הראשון קודם, ומשמע שהנידון בסוגיין להקדים שחרית לערבית בתורה בכל מקום שאין טעם להפך, ועדיין לא נודע שהיום הולך אחר הלילה וצריך להקדימו, [ראה הערה 20]. אמנם ביאור זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם ק"ש שחרית וערבית הן שתי מצוות או אחת, כי הנידון על סדר המצוה בתורה שייך רק במצוה אחת, ולא בשתי מצוות שתלויות ביום ולילה, ולדעת הרמב"ן בהכרח שהנדון על סדר הזכרתן גרידא. ובתוס' הרא"ש ביאר: "שעיקר המצוות נוהגות ביום הילכך מצוה דיום חביבה ליה לאקדומי". והריטב"א ביאר שעדיף להתחיל בשחרית משום שנאמר [תהילים קיט קל] "פתח דבריך יאיר". והאחרונים העירו שהרי חיוב האדם במצוות מתחיל בלילה שבו נעשה גדול, ואם כן ראוי לפתוח בערבית. ובבית הלוי עה"ת [מהדו' מישור, בסופו] תירץ על פי דברי תוס' בנדה [ב ב] שדרך שערות של גדלות לבא ביום, ורק אז מתחיל זמן גדלותו.
[17] תוס' להלן [כא א ד"ה ההוא] נקטו שתירוץ זה יתכן גם לדעת רב יהודה [לקמן כא א] שקריאת שמע אינה אלא מדרבנן, והפסוק "ודברת בם בשכבך ובקומך" נסוב על דברי תורה ולא על ק"ש, כי רבנן אסמכוהו אקרא. אולם תוס' בסוטה [לב ב ד"ה ורבי] כתבו שתירוץ זה סבר שמצוות ק"ש מדאורייתא, וכן הוכיח מכאן הפרי חדש [סי' סז].
[18] בנחלת דוד ביאר שהמקשן הבין שיש לתנא מקור לחיוב ק"ש בערבית, וגם זמנה ידוע, וכל שאלתו היא "מאימתי" מתחיל זמן זה. אך בתירוץ הגמרא שמקור התנא הוא מהפסוק, נמצא שצריך להשמיענו את עצם הזמן של ק"ש שלא נתבאר בפסוק, וא"כ היה לו לשאול "מתי" זמנה, ולא "מאימתי" שמשמעו מתי מתחיל הזמן, ולכן הוסיפה הגמרא לפרש "והכי קתני זמן שכיבה וכו"' דהיינו שכוונת התנא לכל הזמן של ק"ש דערבית, ו"מאימתי" נסוב גם על המשך המשנה שזמנה נמשך "עד סוף אשמורה ראשונה ". ומדברי רבינו פרץ משמע שכוונת הגמרא בתירוץ זה, שמשנתנו עוסקת בזמן "שכיבה", ונמצא שאין כאן הקדמת "ערב" ל"בקר" אלא הקדמת "בשכבך" ל"בקומך", ובהכרח שכיבה קודמת לקימה שהיא רק אחר שכיבה, וראה עוד בצל"ח [להלן יא א] ובפני יהושע ומרומי שדה.
[19] "שאילו אמר "בבוקר ובערב" היה דבר ידוע שתחילת הלילה הוא צאת הכוכבים ותחילת היום הוא עליית עמוד השחר וכו', אבל עכשיו שתלה העניין בזמן שכיבה וקימה ואין זה זמן ברור הוצרך לבאר זמנים אלו מה הם", מאירי.
[20] הרשב"א פירש שהתירוץ השני בא ליישב את הקושיא על הקדמת שחרית לערבית, וביאר הפני יהושע שהוצרכו להוסיף תירוץ זה לדעת רב יהודה [לקמן כא א] שקריאת שמע אינה אלא מדרבנן, והפסוק "ודברת בם בשכבך ובקומך" נסוב על דברי תורה ולא על ק"ש. ואילו על עצם המקור לחיוב ק"ש שעליו דנו "מאימתי" מסתבר שעניין ק"ש היה ידוע ומקובל בידם מאנשי כנסת הגדולה, ואפשר דמשה תיקן להם, ובדבר ידוע שייך למיתני "מאימתי". וביאורו מתאים עם המבואר לעיל שהמקשן לא ידע אם היום הולך אחר הלילה, ועל כך יליף מברייתו של עולם, ונמצא שתירוץ זה נצרך ליישב אפילו אם הנידון על סדר הזכרת "שחרית וערבית", כי לרב יהודה ש"בשכבך ובקומך" לא נאמר בק"ש הרי זמנה אינו תלוי בזמן שכיבה, ואין ללמוד מזמן "שכיבה" שהוא קודם, [ואף לתירוץ זה בתמידין הוקדם של שחר משום ששניהם ביום, ראה מהרש"א]. ובשם תוס' הביא הרשב"א שתירוץ זה נסוב לבאר למה הקדימה התורה עצמה "בשכבך" ל"בקומך", ותמה על כך, שלא יתכן שהפסוק נצרך ללמוד מברייתו של עולם, והיינו שאין הפסוק צריך ללמוד את סדר ההזכרה מפסוק אחר. אכן לפי המבואר, אינו לומד את סדר ההקדמה בהזכרת בקר וערב, אלא שהיום הולך אחר הלילה, ומשום כך הקדימה התורה את זמן השכיבה בסדר המצוה, ואחריה נמשכה המשנה. ויתכן שזה מקור הרמב"ם שהן מצוה אחת, ורק נקבעו לה זמנים לקיום ב"שכיבה" ו"קימה", וראה כסף משנה [ק"ש א א] שהקדים ק"ש של ערב משום שתחילת היום מהלילה דיליף מברייתו של עולם, והיינו שאף שלהלכה אין סדר בעצם הזכרתן, צריך טעם להקדמת סדר המצוה.
[21] תוס' [ד"ה אי] מבארים שלפי התירוץ הראשון, שמקור החיוב נלמד מ"בשכבך ובקומך" האמור לגבי קריאת שמע בלבד, אין להקשות למה לגבי ברכות ק"ש נקט התנא קודם את של שחר, וקושיית הגמרא היא רק לפי התירוץ השני שהתנא למד מברייתו של עולם, ואם כן היה לו להקדים ערב לבוקר גם בדיני ברכות ק"ש.
[22] וזמנו כשיצאו שלושה כוכבים בינונים [כמבואר שבת לה ב], ולחומרא, עד שיראו שלושה כוכבים קטנים [רבינו יונה, וראה בשו"ע ונו"כ סימן רל"ה].
[23] הריטב"א ביאר, שאין הקושיא דוקא על זמן "צאת הכוכבים" שהוזכר בברייתא, אלא כך יקשה על כל זמן, למה צריך לתלותו בכהנים, והרי עדיף לפרש את הזמן בשעות היום. והגר"א בשנות אליהו כתב, שהמשנה תלתה את זמן ק"ש בתרומה, כי לא מצינו זמן "צאת הכוכבים" אלא בתרומה, שנאמר בה "ובא השמש". ואין כוונתו לתת טעם אחר, אלא לבאר את דברי הגמרא שכוונת התנא לרמוז לתרומה, אף שדינה כבר מפורש במסכת נגעים [ראה תוד"ה והא], כי מקור זמן צאת הכוכבים נאמר בה. [אך ראה להלן שנקט כי "ובא השמש" בתרומה אינו בצאת הכוכבים].
[24] הרשב"א ביאר שההוכחה ממה שהוסיף התנא בלשונו ותלה בזמן "שהכהנים נכנסין לאכול", בהכרח שהכוונה לכל טמא, ואילו מחוסר כפרה אוכל רק למחר אי אפשר לתלות בזמן זה, ובהכרח שזמן אחד נקבע לטהרת כלם והוא בצאת הכוכבים, וראה גם בתוס' רע"א למשניות. והנצי"ב בהרחב דבר [ויקרא כב ז] כתב, שהכתוב "ובא השמש" מלמד שמחוסר כפורים אינו עיכוב לאכול בתרומה, ועל כך מקשה הגמרא שלימוד זה שייך רק אם "ובא השמש" הוא צאת הכוכבים, אך אולי הכוונה לשקיעת החמה והכתוב בא להקל רק בטומאת מגע שאינה טעונה צאת הכוכבים.
[25] כמבואר ביבמות [עד ב].
[26] כך פירש רש"י [בהשמטות, הובא במהדו' עוז והדר] "לכשתשקע החמה ויפנה היום וטהר מן תוך חללו של עולם ששקעה לגמרי דהיינו צאת הכוכבים", והיינו שהיום (השמש) נטהר מן העולם. ובשבת [צה ב ד"ה טהור] פירש"י שהעולם התפנה מן השמש. והרשב"א כתב בשם רש"י: "ובא השמש", דהיינו שקיעת החמה, "וטהר יומא" מן השמש לגמרי, דהיינו צאת הכוכבים ! והיינו, שהיום נטהר מן השמש ששקעה.
[27] לפי שמתחילת שקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא שיעור מהלך של חמישה מיל, כמבואר בפסחים [צג ב], לכן השמיעה התורה "וטהר", שהכוונה היא שהיום נטהר לגמרי [רש"י בהשמטות], וראה עוד בהערה 30.
גמ' ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. מכלל דהאי דכתב רחמנא (ויקרא כ״ב:ז׳) ואחר יאכל מן הקדשים אינו מיוחד אלא בתרומה בלבד אבל דבר שהוא למעלה הימנה מן הקדשים אינו מותר לטמא לאוכלן לאחר ביאת השמש בלבד אלא אסור הוא כל אותה הלילה לאכול בקדשים עד שיבא היום ויביא כפרתו ואז יהא מותר בקדשים ואיתא מפרשא במסכת יבמות בפ' הערל (יבמות דף עד) והכי אמרי הא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנלן אמר רבא אמר רב חסדא ג' קראי כתיבי כתיב (ויקרא כ״ב:ו׳) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים תלה הדבר ברחיצ' בלבד וכתי' (שם) ובא השמש וטהר [ואחר יאכל מן הקדשים] תלה הדבר גם בביאת אור השמש והיא שעת יציאת הכוכבים וכתיב (שם י"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה תלה גמירו' הטהר' גם בהקרבת קרבן ואלו המקראות היו נראין כסותרין זה את זה ולפי שאי אפשר להיות דברי הכתובין סותרין זה את זה כי כלם נכוחים למבין העתיקו לנו קדמונינו פירושם והעמידו לנו כל אחד ואחד מאלו המקראות בדבר שהוא מיוחד לו ואמרו הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים הפסוק הראשון שתלה בו הדבר ברחיצה בלבד הוא מיוחד למעשר והפסוק השני שהצריכו לביאת השמש הוא מיוחד לתרומה אבל קדשי המזבח אין מותר לו לאכלן אלא א"כ הביא הכפרה שהוא מתחייב בה ואז תהי כפרתו גמורה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה:
ואני אפרש לך עיקר גדול שלמדונו רבותינו ז"ל כי אלו הג' דברים המעשר והתרומה והקדשים כל אחד ואחד יש לו יתרון ויש בו חומרא שהיא מיוחדת לו זולתי חבריו ואע"פ ששלשתן קראן הכתוב קדשים. המעשר כבר נאמר בו (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית ויש בו חומרא שאין מותר לאכלו חוץ לחומת ירושלים אלא חייבין הן בעליו לשאת אותו לשם ולאכלו שם כדכתיב (שם י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב (שם) והבאתם שמה. ודבר שאין יכול להביאו למקדש פודהו בשוויו (מאחרים) [לאחרים] ואם רצה ליטלו לעצמו יש עליו לתת שומתו ומוסיף חומש כדכתיב (ויקרא כ״ז:ל״א) ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' ויהיו דמיו שמורין אצלו עד עת עלותו לרגל מעלהו עמו לירושלים ומוציאו לשם במאכל ובמשתה כדכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ונתתה בכסף [וגו'] ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך. וחייב להתודות עליו כדכתיב בפרשת כי תכלה לעשר (שם כ"ו) ואמרת לפני ה' אלהיך ומפורש בספרי (פרשת כי תבא) ואמרת בכל לשון לפני ה' אלהיך זה וידוי מעשר ואסור לאונן לאכול ממנו ואם נטמא אסור באכילה והאוכלו חייב מלקות ואם היה שמן אסור להדליקו בנר דכתיב (שם) ולא בערתי ממנו בטמא ודרשינן ליה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא אבל לסוך ממנו מותר ומה שמשתייר ממנו לשנה הרביעית ושנה השביעית עד ערב יום טוב האחרון של פסח חייב לבערו כדכתיב בפרשת וידוי בערתי הקדש מן הבית ותנא בשאר סיפרי דבי רב (שם) כי תכלה לעשר יכול בחנוכה וכו' ת"ל כי תכלה לעשר רגל שהמעשרות כלין בו הוי אומר זה הפסח. מכאן אמרו ערב יו"ט האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית ותניא (שם בספרי ומשנה במע"ש פ"ה מ"י) בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי. נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לקט שכחה ופאה ותנן (שם במשנה) במנחה ביו"ט [האחרון] היו מתודין ואמרינן עלה בגמ' דבני מערבא ויתודה ביום ראשון של פסח כדי שיהא לו לאכול בפסח ויתודה בשחרית עד כאן מצוה לאכול אלו החומרות שיש במעשר ואינן בתרומה כדתנן (בכורים פ"ב מ"ב) יש במעשר מה שאין בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן וחייבין בביעור וכו' הרי אלו במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה ותנא בתוספתא (מעשר שני פ"ב) נמי חומר במעשר שני שמעשר שני קונה את הקנקנים ואוסר (דמי עירוביו) [דמיו ועירוביו] וספק עירוביו כל שהוא וטעון חומש וטעון וידוי ואסור לאונן ולא הותר לאכילה אלא בפדיון ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה ואמרינן עלה (יבמות דף עג) דמתני' ואלו אסורין לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה לא קתני אלמא תני ושייר ואמרינן (שם דף עד) אמר ריש לקיש משום ר' סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו בטומאה שנאמר (דברים כ״ו:י״ד) ולא נתתי ממנו למת וכו' והתרומה נקרית קודש כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״ג-י״ד) וכל זר לא יאכל קדש וכתיב (שם) ואיש כי יאכל קדש בשגגה ובבכורות (דף יד) פ' שני (דברים כ"ב) רק קדשיך אלו התרומות והחומרות שישנן בה ואינן במעשר שאם יאכלנה זר במזיד חייב מיתה בידי שמים ואם בשוגג משלם קרן וחומש כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קודש בשגגה ואפי' הכהן עצמו אם יאכלנה במזיד כשהוא טמא חייב מיתה כדכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו ותניא (סנהדרין דף פג) ואלו שהן במיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה כו' ואין מועיל בה הפדיון כלום ואינו מוציאה מקדושתה ולא תהא מותרת לישראל לעולם אלא אסורה היא עליו מכל מקום לבד מאשת כהן ועבדיו הכנענים כדכתב (ויקרא כ״ב:י״א) וכהן כי יקנה נפש ומפרש (יבמות ס"ו) מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה נפש ומנין לאשתו שקנתה עבדים שיאכלו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספו קנינו שקנה קנין אוכל ורשאי הכהן למוכרה לתרומה לכהן אחר לפי שהוא כספו ואסור לאכלו בלא רחיצת ידים ואינה מותרת לטבול יום אלא עד צאת הכוכבים ואם נפל חלק אחד של תרומה לתוך צ"ט חלקים של חולין נאסר הכל לישראל ונעשה הכל כתרומ' שאין לישראל היתר לאכלה ואינה מותרת אלא לכהן בלבד אבל אם נפל אחד של תרומה לתוך ק' של חולין מפריש ממנו חלק אחד ונותנו לכהן והשאר מותר לישראל הרי אלו בתרומה מה שאין כן במעשר כדתנן (בכורים פרק ב' משנה א') התרומה והבכורין נכסי כהן הן וחייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים ועולין בא' ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר.
[מתני']: מעשה ובאו בניו מבית המשתה. מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה רבן גמליאל כדבריו ודלא כרבנן, אלא אדרבא אתא לאשמועינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו, לא היה עושה מעשה כדבריו, וכדמשמע בגמרא וכדבעינן למכתב עלה קמן (ט, א ד"ה ובני רבן גמליאל), וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר, דאלמא בהא אף רבנן מודו בה.
אבל בירושלמי (פ"א, ה"א) פירשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו, וכדגרסינן התם: מעשה ובאו בניו, פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה, והא רבי עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה, והא רבי שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו' כדאיתא התם, ומשני שניא היא הכי שהיא לשנון, מעתה אף משיעלה עמוד השחר, ואית דבעי מימר תמן בשהיו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים, אמר לון עבדון עובדא כוותיה, ע"כ בירושלמי.
ואין לנו אלא כגמרתנו. ושמא אף מסקנא דירושלמי כן דבדיעבד דאי אפשר לקיים דברי חכמים לכולי עלמא קורין אפילו לאחר חצות.
ולענין מאימתי, הרב אלפסי וכל הגאונים ז"ל פסקו כסתם מתני' שהוא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים, משום דללישנא דאמרינן בגמרא (מ)דסיפא רבי אליעזר רישא לאו רבי אליעזר אלמא מתניתין דמאימתי רבנן, ואף על גב דפליגי תנאי בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם (יבמות מב, ב), ואפילו ללישנא אחרינא דמוקי מתניתין כרבי אליעזר ותרי תנאי נינהו ואליבא דרבי אליעזר, מכל מקום כיון דפליגי רבן גמליאל ורבנן עליה דרבי אליעזר בעד סוף ולא פליגי עליה במתניתין במאימתי משמע דכולהו מודו במאימתי, וכיון דכולהו מודו בה במתניתין, ובברייתא אתניא בלשון חכמים (לקמן ע"ב), ועוד דר' יהושע אמר הכי באידך ברייתא שמע מינה דהכין הלכתא. ואם כן מה שנהגו לקרות אותה קודם הזמן הזה אין יוצאין בה ידי חובה ולא נהגו כן מתחילה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, לפי שאילו לא היו מתפללין תפלת הערב בבית הכנסת היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שהיה להם טורח להתאסף לאחר מכאן, ופעמים היו שוכחין ולא היו מתפללין כלל, ולפיכך משום טורח צבור התירו להתפלל תפלת הערב קודם הזמן הזה, וקורין את שמע בברכותיה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וחוזרין וקורין אותה סמוך למטתן בשעת שכיבה. וכן כתב רש"י ז"ל והראב"ד והרב רבי יצחק אבן גיאת זצ"ל והרבה מן הגאונים ז"ל.
וכן נראה מן הירושלמי (ריש פירקין) דגרסינן התם: תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, אמר ר' יוסה אין קורין אותה בבית הכנסת אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ואפילו קרא אותה תוך בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה חוזר וקורא אותה (משום דהוה ליה כספק קרא ספק לא קרא שהוא חוזר וקורא), ולא עוד אלא שבירושלמי (שם) למדו מכאן לספק קרא שהוא חוזר וקורא, דגרסינן התם: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא ותימר צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות. וכתבו בתוס' דלפי זה צריך לברך על קריאת שמע שעל מטתו לקרות את שמע. וכן כתב רב עמרם והר' יצחק ב"ר אשר זכרונו לברכה.
ור"ת ז"ל לא נראו לו דברים אלו. חדא דקריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין אלא פרק ראשון ושלא בברכותיה. ועוד דאם כן מנהג שלנו כרבי יהושע בן לוי דאמר (לקמן ברכות ד, ב) תפלות באמצע תקנום, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (שם) צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית.
ולפיכך פירש הוא ז"ל דק"ש של בית הכנסת עיקר, אלא דאנן כרבי יהודה עבדינן דאמר (כו, א) תפלת המנחה עד פלג המנחה דאלמא משם ואילך הוי לילה והוא שעה ורביע קודם ליציאת הכוכבים, ואמרינן בגמרא (לקמן ברכות כז, א) מאן דעבד כרבי יהודה עבד, ורב נמי צלי של שבת בערב שבת כרבי יהודה. ואף על גב דעבדינן כר' יהודה בקריאת שמע ובתפלה כרבנן ודמיא לשדרה וגלגלת (עירובין ז, א) דתרי קולי דסתרי אהדדי, יש לומר דלגבי תפלה הקלו. ומה שאמרו בירושלמי שאין קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, מנהג אחר היה להם שהן היו רגילין לקרות קריאת שמע שלא בברכותיה קודם לכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו שאנו נוהגים באשרי, וכמו שנראה קצת בירושלמי בפרק הזה דגרסינן התם (ה"ה): ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא צבורא בעין מקרא את שמע בתר תלת שעין, בעיא רבי אחא מימחייא בידון, אמר ליה רבי יוסי ולא כבר קראו בעונתה כלום הן קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרין בעונתה הן קורין אותה. והוא כתוב לראיה לפירוש זה בספר המאור.
והקשו בתוס' לדברי ר"ת ז"ל מדפריך לקמן (ע"ב) רבי יהודה לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, אדרבא ליקשי איהו לנפשיה שהרי קורין אותה לדבריו מפלג המנחה ואילך שהוא יום גדול. ודחקו עצמן בקושיא זו דלטעמיה מקשי ליה, כלומר לדידך דסבירא לך כרבנן דפליגי עלאי ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן לא קרינא בשכבך עד לאחר חשיכה והלא כהנים טובלין מבעוד יום.
ואינו נראה כלל, דהא ודאי לר' יהודה אף על פי שאינו מתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ואילך לא מפני שהוא לילה קאמר אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין אבל ודאי אינו לילה, ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל והאיך הוא לילה וזמן שכיבה. ועוד שהרי לר' יהודה בין השמשות אינו אלא שני חלקי מיל סמוך לצאת הכוכבים (שבת לד, ב) וקודם הזמן הזה כהנים טובלים ויום הוא, ופלג המנחה קודם ליציאת הכוכבים מהלך ארבע מילין ושתות, וכיון שכן האיך אפשר שקורא בו לרבי יהודה, ולכשתמצא לומר דאין הכי נמי דכל שעבר זמן תפלת המנחה הוי זמן שכיבה ואף על גב דאכתי יממא הוא ובשכבך כתיב לומר דבזמן שכיבה תליא רחמנא, אם כן מאי קא פריך לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין, דדילמא אף על גב דמבעוד יום הם טובלין מאותה שעה ואילך זמן שכיבה הוי לרבי מאיר.
ומה שהקשה ר"ת ז"ל מדקיימא לן כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה, אין הכי נמי מדינא הכי הוי בשמתפלל שלא בבית הכנסת אי נמי כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב, הא לאו הכי מתפלל עם הצבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה אלא רשות. ומה שאין אנו קורין אותה על מטותנו בברכותיה משום שאין הברכות מעכבות כדמוכח בהדיא בירושלמי (פ"ב, ה"א) ממתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא. ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה, אבל של דבריהם כיון שקראוהו בבית הכנסת לא חייבוהו לחזור ולקרות. ומנהגנו אנו ודאי נראה שהוא התפוס בידינו ובא מאבות ראשונים והיא מה שאמרו בירושלמי.
ונשאל מרבנו האי גאון ז"ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו, אי זהו עדיף לצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים, או לעכובי עד צאת הכוכבים לצלויי ביחיד במסמך גאולה לתפלה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, שמתפללין ערבית ואחר כך קורין בזמן קריאת שמע ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית, וחזינן דקריאת שמע עדיף יותר בעונתה וסימן לדבר צאת הכוכבים, דאורייתא עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי, ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, עד כאן.
ובתוס' אמרו דאיכא למימר דמה שנהגו לקרותה עכשיו קודם צאת הכוכבים, משום דסבירא לן כשאר התנאין דברייתא (ב, ב) דמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הכוכבים. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל כמותם דכדאי הן התנאים האחרים לסמוך עליהן בשעת הדחק של צבור.
ואינו מחוור בעיני, דהא משמע דלמסקנא דאסיקנא דכהן לחוד ועני לחוד, דבני אדם היינו עני וכדכתבינן לקמן, ואם כן אין לך בברייתא מוקדם ליציאת הכוכבים אלא או רבי אליעזר או רבי מאיר, ושיעוריה דרבי מאיר אי אפשר לעמוד עליו קודם יציאת הכוכבים וכדאיתא בגמרא (לקמן ע"ב) דבין השמשות דרבי יוסי קאמר, וכיון שכן ליכא אלא רבי אליעזר, ורבי אליעזר לגבי רבי יהושע ליתיה דשמותי הוא, ועוד דהוה ליה יחיד לגבי רבים. וכשתמצא לומר נמי דבין רבי מאיר לרבי יהושע איכא כל בין השמשות דרבי יהודה וכמו שאני כותב לפנינו (ד"ה אנא) משם הראב"ד ז"ל, מכל מקום לית הלכתא כרבי מאיר במקום רבי יהודה, וכל שכן במקום רבי יהושע ורבי יהודה ורבי אחא ורבי חנינא דרבים נינהו.
גמרא: איבעית אימא יליף מבריתו של עולם. פירוש: אקושיין דליתני שחרית ברישא קא מהדר לתרוצי. ובתוס' פירשו דאקרא דובשכבך ובקומך קא מהדר, כלומר וקרא גופיה דאקדים שכיבה לקימה מבריתו של עולם יליף. ואינו מחוור בעיני כלל, דליכא למימר בקראי יליף מבריתו של עולם, ועוד דמאי איבעית אימא.
הא קא משמע לן דכהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש: מדיהיב סימנא לקריאת שמע של ערבית באכילת תרומה, אלמא אין לך טמא שאינו אוכל תרומה מבערב, שאם יש מעוכב מלאכול עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני, אם כן האיך יהיב סימנא לשל ערבית הא איכא דלא אכיל עד צפרא, אלמא כולהו חד שיעורא אית להו דהיינו מבערב אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום זמן יציאת הכוכבים לאכילת קדשים לאו ממתניתין ילפינן דאדרבא קריאת שמע אתי למילף מאכילת קדשים ליציאת הכוכבים, אלא יציאת הכוכבים לאכילת קדשים מובא השמש וטהר ילפינן, וכדמשמע בסמוך דאקשינן על הא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא וכדכתבינן בסמוך. ובמתניתין אשמועינן דכולהו אכלי מאחר ביאת השמש, ופירושא דלישנא הכי: הא קא משמע לן דכל כהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאפילו מחוסרי כפרה, כפרה לא מעכבא להו.
ואם תאמר אכתי דיוקא דמתניתין דהכא למה לי, מתניתין היא בהדיא בנגעים (פי"ד, מ"ג) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. יש לומר דאורחא דתנא הוא בהכין, דאף על גב דתני מתניתין בהדיא כי משכח דוכתא אי מצי לאנוחי ביה דיוקא דלידוק מינה הכין עביד ולא נמנע, ודכוותה בכתובות (מח, א) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה וכו', ואף על גב דמשנה שלימה שנינו שם (נז, א) זו משנה ראשונה בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.
הכי גריס רש"י ז"ל: וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. פירוש האי וממאי אברייתא דקתני ובא השמש ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו קא מקשה, כלומר מנא לן דאין כפרתו מעכבתו ואתה מפרש ובא השמש דהיינו שקיעת החמה וטהר יומא מן השמש לגמרי דהיינו צאת הכוכבים, דילמא ביאת אורו, כלומר זריחת אורו של יום השמיני הוא, ומאי וטהר טהר גברא בקרבנותיו הכל כמו שפירש הוא ז"ל בפירושיו.
ואינו נכון, חדא דאין ביאה בכל מקום גבי שמש זריחה אלא שקיעה, כי בא השמש (בראשית כח, יא) ויהי השמש לבא (שם טו, יב) לא יבא עוד שמשך (ישעיה ס, כ), ואף על גב דכתיב קומי אורי כי בא אורך (שם שם, א), גבי שמש מיהא לא אשכחן. ועוד, דההוא גופיה היינו שקיעה, כלומר כי נשקע אורך שהיית משתמשת בו ושוב אינך צריכה לו כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח. וכענין שכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם (שם שם, יט). ועוד דאם כן במערבא דמיבעיא להו אמאי פשטוה מברייתא ליפשטיה ממתניתין דנגעים (שם), דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אי נמי לידוק ממתניתין דידן דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואי אמרת דדילמא מתניתין איכא לדחויא בכהנים שאינן מחוסרי כפרה, אם כן ברייתא נמי דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים דילמא בשאינן מחוסרי כפרה.
אלא ודאי הכי גרסינן: וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר גברא. וכן גירסת הגאונים ז"ל. ואמאי דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר, כלומר, וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקאי דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש, דילמא ביאת שמש הוא כלומר תחילת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד, ואף על פי שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן כשיעור ארבעת מילין, ומאי וטהר טהר גברא, כלומר, שטבל והעריב עליו השמש, והיינו דלא פשטוה במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים.
פרק ראשון
ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עה"ש כו', א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו, ומ"מ שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים ע"ח וא"כ למה אמרו חכמים עד חצות, וכה"ג תנן ברפ"ק דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה, ההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות, לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה, עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם, הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עה"ש מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה מש"ה לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. י"ל דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והנשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסד"א כל הקטרה נמי ואפי' הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קמ"ל דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:
גמר' תנא היכי קאי וכו'. פי' תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת ק"ש שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה ותו מאי שנא דקתני בערבין בריש' ליתני שחרין ברישא דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכת' במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקר' קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט. ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:
אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים. לאו דוק' ליתני משעת צאת הכוכבים דה"ה אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושט' דמילת' נקט והכי קשי' אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין, ומשני מילת' אגב אורחיה קמ"ל דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכב' להו פי' הא קמ"ל דכפרה לא מעכב' דהא אמרי' דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגומר וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:
הקדמה
אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר יצ"ו זאת המסכתא ר"ל מסכת ברכות כבר הודענו בפתיחתנו המקום אשר נטה שם אהלה בתחלה רבינו הק' ע"ה בסדורו, והוא סדר זרעים, ובימי הגאונים נ"ע העתיקוה משם להיות עניני זאת המסכתא דברים שידיעתם הכרחית בלמוד עם ראותם הסדר ההוא רק ליחידים וכן עשו ג"כ במסכת חולין לסדר קדשים ובמסכת נדה לסדר טהרות כמו שהתבאר.:
ואמנם סבת מה שקבעוה בזה הסדר ר"ל סדר מועד הוא ממה שאין ספק בו שעניניה נאותים בזה הסדר לדמיון עניניה לשאר עניני הסדר ובפרט בעניני התפלות שהם כוללים כל ימי השביתות והמועדות שהם עיקר כונת כל הסדר, ר"ל סדר מועד, ואולם סבת מה שקבעוה בראש הסדר בהתחלת הלמוד הוא להיות כלל עניניה בא להעיר על דברים נכבדים מפנות האמונות בייחוד השם, ובהתפלל לפניו ולהודות לו ולברכו, וזה ענין ראוי להודיעו ולהקדימו ולחנך בו האדם מקטנותו על זאת התכונה מצורף אל שאר כונות כבר ביארנום בפתיחתנו.:
והיא כוללת ט' פרקים וסדרם לפי שטתנו:
א. מאימתי קורין. ב. היה קורא. ג. מי שמתו. ד. תפלת השחר. ה. אין עומדין. ו. כיצד מברכין. ז. שלשה שאכלו. ח. אלו דברים. ט. הרואה:
וענין המסכתא כלו אמנם יכוין דרך כלל להודיע ד' ענינים נכבדים:
הראשון להודיע תכונת הייחוד שאנו חייבים ליחדו ית' בכל יום איך הוא. והשני להודיע תכונת מיני התפלות שאנו חייבים להתפלל לפניו בכל יום ויום איך הוא. והשלישי להודיע תכונת הברכות שאנו חייבים לברכו ית' על כל מה שיבא לנו ממנו הנאה הן באכילה בן בשתיה הן בהנאת ריח בכל מיני הנאה איך היא. והרביעי תכונת הברכות שאנו חייבים לברכו ית' על כל מה שיגיענו הן טוב והן מוטב איך היא על כל דבר ודבר ואיך אנו צריכים להתבונן ולהודות על כל מה שיגיענו או שנראה או שנשמע מן הדברים המחדשים או המתחדשים כי מאתו הכל:
ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לד' חלקים:
הראשון לבאר עניני ק"ש וברכותיה וכל אשר נגזר עליה, ויבאו על זה פרק מאימתי, היה קורא, מי שמתו. החלק השני לבאר עניני התפלות על השלמות תמידין כסדרן ומוספים כהלכתן ושאר התפלות על תכלית משפטיהם ותכונתיהם ויבאו על זה קצת פרק מי שמתו ופרק אין עומדין ותפלת השחר. והחלק השלישי לבאר עניני הברכות הבאות על מה שיגיע לאדם הנאה ממנו הן של סעודה הן של שאר הנאות ויבאו על זה פרק כיצד מברכין, שלשה שאכלו, אלו דברים. והחלק הרביעי לבאר בו איך ראוי לברכו ית' על כל מה שיתחדש עליו, הן טוב הו מוטב או שיראה לו מדברים החדשים ושאר דברים שאין מהם הגעת הנאה ויבא על זה פרק הרואה:
ואמנם לפעמים יתערבב הסדר מעט ויכנס חלק אחד בגבול חברו, או שיתערבו באיזה חלק מהם דברים אחרים אינם מחלקי המסכתא אלא שיבאו שם על ידי גלגול כי חק הוא לסוגיית התלמוד על הדרך שהקדמנו בפתיחתנו:
ואמנם זה הפרק ר"ל מאימתי קורין, יסוד העניין בו לבאר קצת עניני ק"ש וברכותיה ורובו יסוב על ג' ענינין:
הראשון לבאר ולהודיע זמן ק"ש הן של שחרית הן של ערבית, והשני להודיע על אי זו תכונה הוא צריך לעמוד בעת שיקרא, השלישי לבאר בענין ברכות ק"ש הן של שחרית הן של ערבית כמה הם ואיך הם:
זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו דברים של מן הכונה כמו שהקדמנו:
המשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר זמן ק"ש של ערבית מהיכן הוא מתחיל ועד היכן הוא מגיע, ואמר על זה מאימתי קורין את שמע בערבית וכו', פי' כבר ידעת שמצות עשה לקרוא את שמע פעמים שנא' שמע ישראל ודברת בם וכו' בשכבך ובקומך וכו', נמצא זמן שתי קריאות אלו אחת בזמן שכיבה ואחת בזמן קימה, ומתוך שאין זה זמן ברור הוצרך התנא להשמיענו ביאור עליו, שאילו אמר בבקר ובערב היה דבר ידוע בתחילת הלילה היא צאת הכוכבים ותחלת היום הוא עלות עמוד השחר, וכמו שנא' במקרא ואנחנו עושים במלאכה וכו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב שם והיה הלילה למשמר והיום למלאכה אבל עכשיו שתלה הענין בשכיבה וקימה ואין זה זמן ברור הוצרך לברר זמנים אלו מה הם.
והתחיל ענין זה בשל ערבית מתוך שהוא מוקדם במקרא שנא' בו תחלה בשכבך ואחר כך בקומך, ומתוך כך ביארו משנה זו שהתחלת זמן ק"ש של ערבית הוא משעה שהכהנים שנטמאו וטבלו נכנסים לאכול בתרומתן, וזהו הערב השמש כמו שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה אע"פ שאם הוא מאותם הטעונים קרבן לטומאתם הוא מחוסר כפרה עדיין, ופי' בגמ' בהערב השמש הזה שהוא צאת הכוכבים כמו שיתבאר במקומו ופירושו הערב השמש הגמור שכלה אורו מכל וכל ונראו הכוכבים, ופירשוה בתלמוד המערב שנראו מהם ג' בקרוב מקום, ר"ל שלא בפזור גדול אבל קודם לכן אינו זמן שכיבה לשום אדם ובהתחלת זמן זה לא נחלק בו שום אדם במשנה זו אלא הכל מודים שאין קורין כלל קודם צאת הכוכבים.
אבל בהמשכת זמן זה כלומר עד איזה זמן שבלילה הוא רשאי לקרותה ולקיים בה מצות קריאה בעונתה נחלקו תנאים אלו, והוא שר' אליעזר סובר עד סוף האשמורת הראשונה, ומכאן ואילך אינו קורא, מפני שהוא מפרש בשכבך תחלת שכיבה מלשון לא ישכב עד יאכל טרף, טרם ישכבו, ותחילת שכיבה הוא מיציאת הכוכבים עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה זה בכה וזה בכה.
ור"ג סובר במלת בשכבך שביאורה כל זמן שאדם שוכב מלשון ושמואל שוכב, בשכבך תשמור עליך, והרי אדם שוכב עד עמוד השחר שעד עלייתו הוא לילה אבל מכאן ואילך אין כאן מצוה בעונתה, וחכמים ג"כ ס"ל כר"ג, אלא שלכתחילה הם מצריכים לקרות עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, שאם תתירהו לימשך עד עמוד השחר שמא ימשך עד לאחר עמוד השחר ונמצא מפסיד קריאת עונה, אבל בלשון קימה לא היה להם לחלוק בכיוצא בזה שלא מצינן לעולם לשון קימה נאמר על המשך עמידה, אלא על זמן שאדם קם אם ממטתו אם מישיבתו, ואין זמן קריאתה מתאחר אלא עד המאוחר שבזמני הקימה ולא כל היום לקריאת עונה אבל בלילה נחלקו:
ולענין פסק הלכה, כר"ג בדיעבד וכרבנן לכתחלה, ויש פוסקים כר"ג אף לכתחלה ממה שאמרו בגמ' אמר רב יהודה הלכה כר"ע ולכתחלה הוא שהוצרכו לפסוק כמותו, שאם בדיעבד אך חכמים מודים בה כמו שנבאר, ולא פסקו מפרשים אלו לעשות סייג אלא לדברים של בטילא ושאדם נמשך אחריהם כגון אוכל קימעא וכו', אבל להתעסק במלאכתו וכל שכן לתורתו לא, ואין הדברים נראים, ובתלמוד המערב אמרו ר' יוסה מפקד לחבריא אין בעיתון מתעסקא באוריתה אתון קריין שמע קודם חצות ומתעסקין:
והוספנו בגמ' עוד זמן אחר לק"ש של ערבית למי שנאנס ולא קרא עד עמוד השחר שראוי לקראה עד הנץ החמה בתורת עונה, שמאחר שמכל מקום לא נאמר במקרא בעניין ק"ש לשון יום ולילה אלא לשון שכיבה וקימה והרי עד הנץ החמה זמן שכיבה לקצת בני אדם אנו מקילין על זה דאנוס, והוא שאמרו שם [ח:] ר' שמעון בן יוחאי בשם ר' עקיבא פעמים שאדם קורא את שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו באחת בשל יום ובאחת בשל לילה, ופסק ר' יהושע בן לוי הלכה כמותו בשעת הדחק, ר"ל באנוס, ובלבד שלא יאמר השכיבנו אחר שעלה עמוד השחר ולא מלת השכיבנו לבד אנו אמורים שבטלה אלא על כל הברכה שהרי על אימת מזיקים נתקנה, ואין מזיקין אלא בלילה, וקצת גאונים חולקים לומר שהוא מתחיל בה ותקננו בעצה טובה מלפניך וחותם ואין הדברים נראין:
נמצא פסק ק"ש של ערבית לקרותה בשעת צאת הכוכבים ואם היא טרוד בעסקיו או שאינו רוצה לקרותה עדיין, רשאי לשהותה לכתחלה עד חצות ואם לא קראה עד חצות קוראה עד עמוד השחרה ויצא בה בדיעבד, ואפילו נעשה בשהייתה מזיד או פושע, ואם לא קראה עד עמוד השחר אם שהה במזיד אין לו עוד תקנת קיראה ואם בא לקרות קורא שלא בברכות כקורא בתורה, אבל אם נאנס קוראה בברכותיה עד הנץ החמה ובלבד שלא יאמר השכבינו, וכן יש מי שמפרש שאינו אומר מעריב ערבים, ואין אנו מודים בכך שאין זה אלא שסדר מציאותו של יום ושל לילה הוא מזכיר.
מהנץ החמה ואילך אינו קוראה בברכות ואפי' נאנס ואע"פ שבשל שחרית אמרו שאף לאחר המאוחר שבזמנים שלה לא הפסיד בברכות, כבר פירשוה קצת גאונים דוקא עד שעה רביעית שהוא זמן תפלה ועדיין סמיכת גאולה לתפלה, הא משם ואילך אינו קוראה בברכות, ואף לדעת המפרשה לכל היום התם הוא דזמן שכיבה לא מטא, אבל בשל ערבית אף בנאנס הואיל ובהנץ החמה כבר הגיע זמן קימה לרוב בני אדם אינו קוראה בברכות, ויש לחלק ולהתיר עד ג' שעות שהיא זמן קימה אף לבני מלכים:
זהו פסק של ק"ש של ערבית והקוראה קודם זמן צאת הכוכבים, התבאר בתלמוד המערב שלא יצא אלא שנוהגים היו לקרותה בבית הכנסת בברכותיה קודם צאת הכוכבים, ונוסח דבריהם בזה הקורא קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, כלומר כשמתפללים תפלת ערבית משהגיע זמנה בשקיעת החמה, ותירצו בה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וודאי בברכות היו קורין שאם לא כן אין זו קריאה שיהו צריכים לשאול בה למה קורין ופירשוה כדי לעמוד וכו', כלומר ולא שיהיו פוטרים את עצמם בכך אלא שאחר כך היו חוזרים וקורין אותה בברכותיה, כמו שאמרו שם ספק קרא ספק לא קרא מהו, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא, וקודם לכן לא ספק הוא ואת אמר צריך לקרות הדא אמרה ספק קרא וכו' צריך לחזור, אלמא כל משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ספק זמן הוא וצריך לחזור ולקרות, אלמא שנוהגים היו היחידים לחזור לקרותה כהלכתה מתורת קריאה בעונתה ואם כן ודאי בברכותיה היו קורין אותה כדינה שהרי היא העיקר:
ולגוף התשובה מיהא אני תמה, והלא מתפלל תפלת המנחה בלא קדימת דברי תורה וכן תפילת המוספין בימים שיש בהם מוסף, ואם מפני שמקדימין להם אשרי, אף כאן יהו עושים כן ויתפללו תפילת ערבית בבית הכנסת וימתינו לק"ש בבתיהם לצאת הכוכבים, ואם מטעם סמיכת גאולה לתפלה שהיא אף בשל ערבית כר' יוחנן, היה להם לומר כדי לסמוך וכו', ושמא כך היא פירושה לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה כלומר מתוך ענין קריאת הגאלה שבמצרים כדי לסמוך לה את התפלה, וכן נראה ממה שאמרו שם בפרק זה ר' יוסה ור' אחא נפקין לתעניתא, בעון צבורא מיקרא שמע בתר תלת שעין, בעא ר' אחא מימחיא בידיהון, אמר ליה ר' יוסה ולא כבר קראו בעונתה כלום קורין אותה עכשיו אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, אמר ליה מפני ההדיוטות שלא יאמרו בעונתה קורין אותה.
ופי' הדברים שכבר קראוה בהנץ החמה אלא שבתעניות אחרות של גשמים היו מאריכים בדרשות ותוכחות וודאי דוקא אחר ק"ש בברכותיה שהרי זמנה בהנץ החמה, והיו מאחרים לתפלה מתוך אותם הדרשות וכסיימו הדרשות והיו רוצים לעמוד בתפלה, היו רוצים לחזור ולקרות את שמע ומיחה ר' אחא בידם, ואמר ר"י על זה ולא כבר קראו אותה בעונתה כלום קורין אותה עכשיו אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והרי בזו כמה דברי תורה נאמרו בדרשא וכמה תוכחות שמתוכם ראוי לעמוד לתפלה אלא שפירושה לסמוך גאולה לתפלה שכבר הפסיקו הרבה לאותן הדרשות שמצד התענית והיו רוצים לחזור ולקרותה בברכות לסמוך גאולה לתפלה, אלא שמיחו בידם מפני ההדיוטות שיהיו חושבים שקריאה בזמנה היא וראוי לדחות סמיכת גאולה לתפלה מפני כך, וכן הקלו להם להאריך בדרשא ולבטל מתוכה סמיכת גאולה לתפלה מחיבת הדרשא, ואף בזו כן סמכו לקרותה קודם זמן כדי לעמוד וכו', ר"ל לסמוך גאלה לתפלה אע"פ שאינו אצלה זמן ברור, אלא שאחר כן היו חוזרים וקורין היחידים בבתיהם כהלכתה בברכותיה:
מעתה מה שאנו נוהגים לקרותה בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים משקיעת החמה ואילך, ואין אנו חוזרים אותה בברכותיה משעת צאת הכוכבים בידוע שאין מצות עונה בידינו, ואין לסמוך על ק"ש שעל מטתנו שהרי אין קורין בה אלא פרק אחד ושלא בברכה ואע"פ שקצת גאונים מצריכים בה ברכה מטעם זה ר"ל אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע, בטלה דעתם אצל רוב המפרשים, אלא שמכל מקום אנו סומכים בזה הואיל ובגמ' הוזכרו קצת חכמים שסוברים שעונתה משתשקע החמה כמו שהוזכר שם לדעת קצת, משקדש היום בערבי שבתות שהיא אחר שקיעת החמה מיד, ואע"פ שאין לפסוק הלכה כדבריהם שהרי משנתינו סתמא היא וכמו שאמרו בגמ' סיפא - ר"ל עד סוף האשמורה הראשונה ר' אליעזר, רישא - ר"ל משעה שהכהנים וכו' לאו ר' אליעזר דאלמא רישא סתמא היא והוה ליה סתם דמתני' ומחלוקת דברייתא והלכה כסתם.
ואף לדעת האומר בגמ' תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר דאלמא רישא נמי ר' אליעזר ולא הויא סתמא מכל מקום הואיל וחכמים ור"ג נחלקו עמו בעד סוף, והודו במתחלה, וכן שר' יהושע אמרה כן בברייתא הנזכרת בגמ' ראוי לפסוק כן, ושלא בשאר זמנים הנזכרים בברייתא, וכל שכן במקום טעמא דמסתבר בודאי זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים ליכא לרוב בני אדם, מכל מקום אנו סומכים על זמנים שבה [נראה כוונתו על הברייתא, המעתיק], מפני שענין זה היא כשעת הדחק מכמפה פנים, אחת טורח צבור שנכנסו לשם לתפלת המנחה, ואפ יתעכבו עד צאת הכוכבים יש להם על זה הכבדה יתירה, אם תאמר שילכו להם ויחזרו בעונתה אין החזרה מצויה כל כך על נקל, וכל שכן עם מה ששגור בפיהם לומר שתפלת ערבית רשות, שמא תאמר לא יתפללו ערבית בצבור ויתפללו כל אחד בביתו ויקראו את שמע בעונתה, שמא אין הנדחה חוזר ונראה, ועוד ברב עם הדרת מלך, ועוד תפלת הצבור חביבה ביותר. ואם תאמר שיתפללו בצבור תפלת ערבית לבד ויהיו קורים בבתיהם ק"ש בברכותיה לצאת הכוכבים שמא אף הם נשמטים ממנה מצד הטורח, ועוד שאם כן בטלה סמיכת גאולה לתפלה בערבית ושלא כר' יוחנן, והרי גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כמותו (ואף סוגיא שבסוף פרק תפלת השחר מוכחת כן).
ומתוך דוחקים אלו התרנו לקרותה קודם זמנהואע"פ שיש כאן סרך ברכה לבטלה הואיל ולא הגיע זמנה הרי סמכו בכמה דברים על מה שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך ואף זו הואיל ואלמלא קריאה זו שבצבור יש לחוש להעבירה מכל וכל עת לעשות לה' הוא, ועוד שהרי כבר ביארנו שסמכו על דעת חכמים שאמרו בגמ' שזמנה היא, ועוד כשם שאמרו בשל שחרית על הקורא משעברה עונתה ואילך שלא הפסיד בברכות, אפשר גם כן לסמוך על טעם זה בקורא קודם זמן וכמו שאמרו גם כן בק"ש של שחרית במשכים לצאת לדרך שקוראה משיעלה עמוד השחר אע"פ שעיקר זמנה משיכיר בין תכלת ללבן או לכרתי כמו שיתבאר, ועל דרך זה אנו רשאין לסמוך בשל ערבית משתשקע החמה.
ואף נוסח הברכות מלמדנו להקל בכך, שאין נסח ברכות אלו לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא את שמע שנאמר הואיל ואין זה זמנה אין כאן וצונו והרי היא ברכה לבטלה, אלא שאנו מספרים סדרי הערב היום בראשונה, ושבח של תורה בשניה, ועניני גאולה בשלישית ודברים אלו יש להם אף משעת שקיעת החמה, הא מכל מקום קודם שקיעת החמה לא יצא, ואע"פ שתפלת ערבית יש לה זמן, (אף) בתחומה של חמה והוא מפלג המנחה ולמעלה ר"ל מי"א שעות פחות רביע ולמעלה, כמו שיתבאר מכל מקום ק"ש אינה בדין זה, שהרי בזמן שכיבה תלאה הכתוב ואין זמן שכיבה בתקופה [אולי צ"ל בתחומה] של חמה לעולם לשום אדם ומכל מקום לאחר שקיעת החמה ובשעת הדחק יצא על הדרך שביארנו:
מעתה אין אדם צריך לחזור ולקרוא את שמע אפילו על מטתו מתורת קריאת עונה, שאילו היה כן לא היה מספיק לנו פרק אחד וקריאה שלא בברכות, אבל מכל מקום צריך הוא לקרותה בלא שום ברכה להבריח את המזיקים הידועים ותלמיד חכם אינו צריך שתורתו משמרתו וכלי זיניו עליו כמו שיתבאר, ומכל מקום צריך הוא לומר פסוק אחד כגון בידך אפקיד רוחי וכיוצא בו שלא ילך לישן כמדת עם הארץ:
ואע"פ שפסקנו כן בזמן ק"ש של ערבית, הרבה חסידים נוהגים לצאת ידי הכל, והוא שהולכים בבית הכנסת ועומדים שם ביראה ושומעים, ואין קורין את שמע בלא ברכותיה, ומכל מקום מתפללים גם שמנה עשרה ובלילה קורים בביתם שמע בברכותיה ואע"פ שאין מקיימים מצות סמיכת גאלה לתפלה הם סוברים שהלכה כר' יהושע בן לוי שאינו מצריך כן בשל ערבית, וכן שהכלל מסור לנו מן הגאונים שהלכה כר' יהושע בכל מקום וכן היו נוהגים גדולי קדמונינו שבנרבונאה, ומכל מקום עיקר הדברים שאף תפלת ערבית לכתחלה סומכים בה גאולה לתפלה כר' יוחנן על הדרך שיתבאר ומשום דתניא כותיה כמו שכתבו גדולי הפוסקים.
ומתוך כך הצבור מתפללים על הסדר משתשקע החמה, מן הצדדים שכתבנו אלא שהרבה חסידים נוהגים שהם קורים בברכותיה ומתפללים סדרן בשלמות וקורים בבתיהם את שמע בברכותיה לקיים מצות עונה כדרך שביארנו מתלמוד המערב, ושמא תאמר והרי מכל מקום אחת מהן ברכה לבטלה, אין זה כלום שמששקעה חמה היא ספק זמן וכמו שקראוה בתלמוד המערב ספק קרו וכו', ואחר שכן רשאי לקרותה שמא זמנה הוא ואין ממתינים בה וכן חוזרים וקורים שמא לא היה זמנה.
ויש שנוהגים שהם הולכים בבית הכנסת ואין מתפללים שם כלל אלא מכוונין ושומעים ועונים שם קדיש ועומדים ביראה ובלילה מתפללים סדרן בשלמות, וכן נראה עיקר ליחידים אלא שהצבור עושים כדרכן על סמך מה שכתבנו, והרי אף ר' יהושע בעצמו הוא שאמר [ד:] אע"פ שקרא אדם את שמע כב"ה מצוה לקרותה על מטתו, וודאי בברכותיה היו קורין אותה שהרי אמרו באותה שעל המטה ותלמיד חכם אינו צריך, והתפלה וודאי גם כן בבית הכנסת היו מתפללים ואם כן אף לר' יהושע הכל היה בבית הכנסת:
וקצת רבנים כתבו בביאור שמועת תלמוד המערב שלא היו קורים אותה בבית הכנסת בברכותיה אלא כעין מה שאנו קורים אשרי קודם לתפלת המנחה, וכן היו נוהגים בכל תפלה שאין ברכות קודמות לה, וכן מפרשים במה שאמרו שם בעון מיקרא את שמע בתר תלת שעין שכבר התפללו אלא שאותה תפלה שאחר הדרשה היתה תפלה שניה כעין מוסף, והיו מוסיפין בה אותן ו' ברכות הנזכרות במס' תענית והיו קורין בה את שמע כקריאת אשרי במוסף או במנחה, ולדעתנו אין זה כלום שבאותן תעניות אין מתפללים בה אלא תפלה אחת אלא שמוסיפים בה, אלא שקורים היו את שמע והיו רוצים לחזור ולקרותה אחר הדרשה כדי לסמוך וכו' על הדרך שביארנו, ועוד שאן כקריאת אשרי היו רגילים לקרותו מה היו מתיראין שיהיו ההדיוטות טועי לומר שמתורת קריאה בעונתה קורים אותה, וכן קצת מהם כתבו שכל שהוא זמן ערבית זמן הוא לק"ש, ואין זה כלום שהרי לר' יהודה זמן ערבית מפלג המנחה ולמעלה הואיל ועבר זמן הקרבת התמיד, והגיע זמן איברים ופדרים שזמנן כל הלילה, וזמן ק"ש אינו שהרי אין זמן שכיבה בתחומה של חמה לעולם, אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו, זהו פסק הנראה לנו בזמן ק"ש של ערבית:
ונשוב לבאר המשנה, מעשה ובאו בניו של ר"ג וכו' ויש שואלים לשון מותרים מצד שהן מדקדקים שאם עלה עמוד השחר אסורים והיאך אפשר לומר כן והרי עד הנץ החמה זמנה היא לכל מי שנאנס וכמו שנתבאר כגון אלו שאונס שינה שנרדמו מתוך המשתה עכבם, והיו ראוים לקרותה בברכות אלו שלא מתורת קריאת חובה, שהרי אמרו [י:] שהקורא לאחר מכן קוראה אף בברכותיה אע"פ שאינו יוצא ממנה ידי קריאת חובה, ואע"פ שמכל מקום בק"ש של שחרית נאמרה וראוי לומר שדוקא נאמר כן בשל שחרית שאע"פ שעבר זמנה ר"ל זמן קימה מכל מקום לא הגיע עדיין זמן שכיבה, אבל זו שעבר זמן שכיבה והגיע זמן קימה שמא אף איסור היה שם מיהא לאחר הנץ החמה, תדע שיש מן הגאונים שכתבוה כן וכל שכן לדעת מי שכתב שם שלא נאמר אף בשל שחרית שלא להפסיד בברכות אלא עד שעה רביעית שהוא זמן תפלה מפני שהוא צריך לסמוך גאלה לתפלה, אבל משם ואילך הפסיד, כל שכן בזו שכבר עבר זמן שכיבה וכן נראה לי כמו שכתבנו למעלה.
ומכל מקום הם מפרשים שאף בשל ערבית קוראה אף בברכות ואף לאחר הנץ החמה אחר שהוא אנוס, ואין לדעתם חלוק בין הנץ החמה לאחר הנץ החמה, אלא שעד הנץ החמה קיים מצות קריאה בעונתה אחר שהוא נאנס ולאחר הנץ החמה לא קיים מצוה בעונתה, אבל מכל מקום אף לאחר הנץ החמה קוראה בברכות שלא מתורת קריאת עונה אחר שהוא נאנס. ולא עוד אלא שיש מפריזים על מדותיהם לומר כן מתורת חיוב ומצד תשלומין כדין טעה ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, וזו ודאי אינה שלא נאמר כן בק"ש ובברכותיה אלא שקוראה שלא מתורת חיוב ובברכות וזהו דעת הרבה מפרשים.
ומתוך כך קשה להבין לשון מותרין שמשמעו שלאחר עמוד השחר אסורים והרי מאחר שאונס עכבם עד הנץ החמה חייבים, ולאחריה רשאין ומתוך כם הם מפרשים שלא נאמר כאן לשון מותרים אלא עד דעת שהם מותרים לקרות בתורת קיום מצוה בעונתה, ויש גורסים חייבים ואף מי שגורס מותרים מפרשה בעניין חייבים ממה שנא' במס' סוטה [ז:] וכל הנשים מותרים לראותה שפירושו חייבות, ועדיין לא הועלנו שהרי מכל מקום עד הנץ החמה היו חייבים לקרות בתורת עונה ומלשונו משמע שאם עלה עמוד השחר לא היו חייבים, והוכחות אלו כלם נתגלגלו ביד המפרשים מפני שקשה להם לומר שבני ר"ג יהו מזידין או פושעים ודנין אותם בנאנסו, ולדעת זה ודאי הכל קשה לפרש, אלא שלדעתי בני ר"ג בפשיעה היו שכל שבית המשתה מעכבו אין לך פשיעה גדולה הימנה, ואעפ"כ כל שלא עלה עמוד השחר חייבים היו, אלא שלדעתי הם היו שואלים אם דעת חכמים שאמרו עד חצות, אוסרים בכך אחר שפשעו והשיבם שמותרים היו, ומאחר שמותרים ודאי חייבים אחר שזמנה היא, אלא שתורת היתר שאלו, ובהיתר השיבם ואמר כל שעלה וכו' אסורים לקראה בברכות אח שפשעו כמו שכתבנו, ואע"פ שבגמ' [ט.] אמרו דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דרבה וכו' ודנו אותם באנוסים ושמא בני ר"ג כך היה וא"כ היה ראוי לדונם כאנוסים, מכוער הדבר ואין להוסיף עליו אלא שנכשלו להיותם נמשכים אחר הזמירות והשמחות, ומתוך כך אני אומר שבפשיעה היו:
ומכל מקום על אי זו שטה שיתבאר לא על דעת עצמו לבד אמר להם כן שאין זו מדת חכמים לחלוק על הרבים ולעשות כדברי עצמו, והוא שתמהו בתלמוד המערב פליג אדרבנן ועביד עובדא כנפשיה אלא שאף על דעת חכמים הוא אומר כן שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק מן העבירה כמו שביארנו, והוא שאמר בגמ' [שם] רבנן עלך פליגי והלכתא כוותיהו וכו' ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו וכו' ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שלא כדעת חכמים עשאה והוא שאמר פליג אדרבנן וכו' ותירץ היוא שהיא לשנון, מעתה משעלה עמוד השחר כן אית דבעי למימר תמן כשהיו יכולים לקיים דברי חכמים, ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולים לקיים דברי חכמים ואמר להו עבוד כוותאי, ומכל מקום על גמרא שלנו סומכים, ושמא אף הוא כך אמר כבר עבר חצות ואף לדבריהם לא נתנו שיעור חצות אלא משום סייג:
ולא זו בלבד הוא במדה זו שעקר זמנה עד עמוד השחר ונתנו בה סייג עד חצות אלא כל מה שאמרו עד חצות דרך סייג הוא ועיקר מצוה עד שיעלה עמוד השחר:
הקטר חלבים בקרבנות שבשרן נאכל לבעלים או לכהנים והקטר איברים בקרבן עולה שכולה כליל מצותן עד שיעלה עמוד השחר ובזו לא עשו סייג עד חצות משום דכהנים זריזים הם ולא הוזכרה כאן אלא ללמוד שלכתחלה ראוי לעשות כן, וגדולי המפרשים כתבו שאף בזו עשו סייג עד חצות להרחיק מן הנותר ואע"פ שלא נתפרש להם חצות במקום אחר, מכאן אנו למדין בהדיא לפי דרכנו שחכמים הצריכו בה לכתחלה עד חצות:
כל הנאכלים ביום ולילה, כגון חטאות ואשמות ודומיהם עקר מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואע"פ שנתפרש להם במשנת אי זהו מקומן שיעור חצות:
אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, ר"ל בק"ש ובקרבנות הנאכלים ליום ולילה ולא שאלוה על הקטר חלבים ואיברים שהרי לא מצינו בהם שיעור חצות כמו שכתבנו אלא על ק"ש ובקרבנות הנאכלים ליום ולילה, והשיבו בה כדי להרחיק אדם מן העבירה בק"ש שלא לבטל מצות קריאה בעונתה ובקרבנות שלא יוכל לבא לידי נותר, ואף לדעת האומר שבהקטר חלבים לא עשו בה סייג בזו מפני שבכל שאין בו אכילה כהנים זריזים הם אבל בדבר אכילה יש לחוש וכמו שאמרו (פסחים פה, א) הפגול והנותר מטמאים את הידים ופירשו בה פגול משום חשדי כהונה, נותר משום עצלי כהונה, ובגמ' התבאר כן על אכילת קרבן הפסח שדינו כל הלילה אלא שלהרחיק אדם מן העבירה החמירו בו עד חצות, ור' אלעזר בן עזריה חלק לומר שמן התורה דוקא עד חצות אלא שהלכה כחמים והלל שנאמר עליו הרי הוא כמהו, ומכל מקום יש דברים שזמנן כל הלילה ולא עשו בהם שום סייג כגון קצירת העומר וספירתו, וטעם הדבר שלא עשו סייג אלא במה שאם עבר הלילה בטל חיובו:
מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. פרש"י ואנו שקורין את שמע בבהכ"נ קודם צאת הכוכבים אין אנו יוצאין ידי חובה אלא בק"ש שעל מטתנו פרק ראשון ומה שאנו קורין כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברכות ירושלמי פ"א הקורא את שמע קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבהכ"נ לא להוציא (את הרבים) ידי חובתן אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וכן כתב רב עמרם ז"ל שצריך לברך אקב"ו לקרות ק"ש כשהוא קורא לפני מטתו. וכן כתב ריב"א. מתוך דבריהם משמע שאדם יוצא ידי חובה באותה קריאה, ולא נהירא לר"ת שהרי ק"ש שעל מטתנו אין אנו קורין כי אם פרק ראשון ושלא בברכותי' (והא אמרינן אם כיון לבו יצא אע"פ שלא יקרא בברכותי' וכפר"ח) ובבהכ"נ אנו קורין אותה כולה ובברכותי' בלא זמנה, ועוד דקאמר בגמרא אם ת"ח הוא אינו צריך לקרות על מטתו, ויש לדחות דמיירי היכא שקרא בזמנה בבהכ"נ, ואם אין אנו קורין כי אם פרק א' אין זה ממה שיקשה שהרי ק"ש של ר' יהודא הנשיא הוא פסוק ראשון לבד כדאי' לק' [גם מה שאנו קורין בלא ברכותיה ג"כ אינו קשה, הא אמרינן במתניתין פ' היה קורא אם כיון לבו יצא אע"פ שלא יקרא בברכותיה וכפר"ח], ור' יהודה החסיד הי' מכוין לצאת ידי ק"ש בפסוק ראשון שאומר אחר נוסח מה אנו מה חיינו ודעתו היה שלפעמים קורין הצבור ק"ש בלא זמנה מפני הקרובות או זולתם לפיכך היה אומר בשכמל"ו ולא היה מברך ברכות ק"ש, והכי מסתבר שאין הזמן מעכבן מלשון הגמרא [יב.] והוא אומרם שכל מי שאינו אומר אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו ואם הוא [מתפלל של] ערבית קודם צאת הככבים לי"ח להוי לברכות ק"ש, לכן נראה שצדק רש"י בדבריו ממנו כי כאשר קראו בבהכ"נ קודם זמנה כבר יצאו מחובת ברכות ק"ש ובקריאת פרק ראשון בזמנו סגי, ועוד הקשה דא"כ אנו נוהגין (הוי) כריב"ל שאמר בגמרא תפלות באמצע תקנום ותניא בגמרא כר' יוחנן דקאמר ק"ש דערבית ואח"כ תפלה וקי"ל כוותי'. ופר"ת דק"ש שבבהכ"נ עיקר ומה שאנו קורין אותה מבעוד יום (ק"ל) [דקי"ל] כר' יהודא דאמר לקמן פרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה והוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך הוי לילה לענין תפלת המנחה וה"ה לענין ק"ש ואמרי' נמי לק' דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואמרי' נמי לק' א כ"ז:] רב צלי של שבת בע"ש אלמא חשיב לי' לילה לענין תפלת הערב וה"ה לענין ק"ש, וא"ת הא דפריך לקמן ר' יהודא לר"מ דאמר משעה שהכהני' טובלין לאכול בתרומתן והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים, אדרבה קשה טפי לדידיה שהרי קורין אותה מפלג המנחה שהוא יום גדול, וי"ל דה"ק ליה לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי תפלת המנחה עד הערב א"כ אותה שעה הוא יום לענין ק"ש. ומה שאומר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה לא שהיו קורין בברכותיה אלא שהיו קורין לרשת שמע כמו שאנו רגילין לקרות אשרי קודם תפלת מנחה, ומיהו קשה קצת דלענין תפלת המנחה אחר פלג המנחה עבדינן כרבנן ומתפללין לפעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה ולענין ק"ש חשבינן ליה לילה כמו ר' יהודה והוי כמו שדרה וגלגולת דסתרן אהדדי, והא דקאמר לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עביד ה"פ לא איפסיקא הלכתא לא כר' יהודא ולא כרבנן ומי שירצה יעשה הכל כר' יהודא או הכל כרבנן ולא שיתפוס קולא של שניהם, וי"ל דלענין תפלה הקלו, ולא נהירא לי מה שהביא ראיה מפלג המנחה דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה הוא ומדרב דצלי של שבת בע"ש אינה ראיה דילמא כר' יהושע ב"ל ס"ל וק"ש היה קורא אחר צאת הכוכבים, ונראה לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים שמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים אע"ג דלית הילכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כר"מ לגבי ר"י מ"מ בתפלה הקלו, וגם מתוך הדחק נהגו כן לפי שמתקבצין (עם) הצבור לתפלת המנחה ואלו לא (היינו) [היו] קורין את שמט ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים היה כל א' הולך לביתו והיה טורח להם להתאסף לאחר מכאן ולא היו מתפללין בצבור ולפיכך נהגו העם לקרוא את שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים וסמכו על הני תנאי כדפירשתי, ושאלו מרב האי גאון לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו איזהו עדין לצלויי בהדייהו ולשבוק ק"ש עד צאת הכוכבים [או לעכובי עד צאת הכוכבים] ולצלויי ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפלה, והשיב דבארץ ישראל עושין כן ומתפללין של ערבית ואח"כ קורין ק"ש בזמנה ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית וחזינא דק"ש בעונתה דהיינו אחר צאת הכוכבי' עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, כך השיב רב האי גאון משום שנראה לו שיותר טוב שיתפלל תפלתו עם הצבור מפלג המנחה ולמעלה כר' יהודא ממה שיתפלל ביחיד ויסמוך גאולה לתפלה וכ"ש לדידן שאין אנו סומכין גאולה לתפלה של ערבית שאנו מפסיקין בפסוקי' ויראו עינינו וקדיש:
עד סוף האשמורה הראשונה. בהכי פליגי ר' אליעזר סבר בשכבך כל זמן שעוסקין בשכיב' דומיא דבקומך ולא משמע כוליה יומא (אבל) [אלא] כל זמן שעוסקין בקימה ור"ג סבר האי כמשמעותיה והאי כמשמעותיה דבשכבך משמע שפיר כ"ז שאדם שוכב אבל בקומך לא משמע אלא בשעה שהוא קם:
גמרא לתני דשחרית ברישא. שעיקר המצות נוהגות ביום הילכך מצוה דיום חביבא ליה לאקדומה ובקרא נמי הקדים תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא להו. וא"ת מאי קמ"ל מתניתין היא בנגעים [פי"ד] ומייתי ליה ביבמות פ' הערל [דף ע"ד:] טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים, וי"ל כיון שאינו מאריך כ"כ בלשונו דרך התנא להשמיענו אגב אורחיה אע"פ ששנוי במקום אשר וכן בפרק נערה [דף מ"ח:] לכתובות לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מאי לעולם לאפוקי ממשנ' ראשונה, (אפי') [אע"ג] שהיא משנה שלימה בפרק אע"פ [דף צ"ו.] ב"ד של אחריהם אמרו עד שתכנס לחופה וכן בריש (ב"מ) [יבמות דף ג'.]:
וממאי דהאי ובא השמש [וטהר] ביאת (שמשו) ע השמש] הוא. פרש"י ביאת שמשו שקיעת החמה, דילמא ביאת אורו הוא, שיאור השמש ויטהר האיש (בביאת) [בהבאת] קרבנותיו, וקשה לרשב"ם שלא מצינו ביאה לגבי שמש אלא לשון שקיעה כי בא השמש [בראשית כ"ח] עד בא השמש [שמות כ"ב] ולא תבא עליו השמש [דברים כ"ד] ובלשון זריחה הוא אומר השמש יצא על הארץ בראשית י"ט] כצאת השמש בגבורתו [שופטים ו'] ועוד בני מערבא דפשטוה מברייתא דלאו ביאת אורו אלא ביאת שמשו דהיינו טהר יומא לפשטוה ממתניתין דנגעים [פי"ד] העריב שמשו אוכל בתרומה וממתניתין נמי דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דהיינו בערבין, ופירשב"ם ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמשו הוא שנשקע כל השמש ברקיע לגמרי ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא כלומר תחלת שקיעתו של שמש שנכנס הגלגל ברקיע ואור השמש כהה ועדיין יש שהות חמשת מילין עד שיהא כלו נכנס ברקיע ומאי וטהר טהר גברא כדאשכחן קראי טובא עד הערב וטהר, ומשני א"כ לימא קרא ויטהר אע"ג דבדוכתא טובא כתיב ורחץ בשרו במים וטהר הכא דאיכא למיטעי הוי ליה למכתב ויטהר, ובערוך פי' כרשב"ם אך שמהפך הגירסא וגרס ביאת אורו במקום ביאת שמש:
לא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר כו' אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כו' - לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו. ומכל מקום שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות ואם כן למה אמרו חכמים עד חצות. וכהאי גוונא תנן בריש פרק קמא דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה. וההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות. לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עמוד השחר מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום. והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה משום הכי לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. יש לומר דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והגשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסלקא דעתך אמינא כל הקטרה נמי ואפילו הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קא משמע לן דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:
תנא היכי קאי וכו' – פירוש תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה. ותו מאי שנא דקתני בערבין ברישא ליתני שחרין ברישא. דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכתא במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר. ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט:
אי בעית אימא יליף מברייתו של עולם - תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:
אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים – לאו דוקא ליתני משעת צאת הכוכבים דהוא הדין אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושטא דמילתא נקט. והכי קשיא אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין. ומשני מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש הא קא משמע לן דכפרה לא מעכבא דהא אמרינן דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגו'. וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי. אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:
בתוספות בד"ה מאימתי כו' מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרי כו' עכ"ל ולא תקשי להו הכי אתלמודא דאמר לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד דה"פ לא איפסיק הילכתא לא כרבי יהודה ולא כרבנן מי שירצה לעשות הכל כרבנן או הכל כר"י ולא שיתפוס קולא של שניהם עכ"ל הרא"ש:
בא"ד וגם ראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנים לי דזו הראיה אינה מכרעת כלל לפירוש ר"י דהא לפרש"י נמי דעיקר ק"ש הוא שעל מטתו מ"מ תפלת ערבית הוא מבע"י וכן ראייתו של רש"י מירושלמי למה אנו מתפללין ק"ש בבהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת דהיינו תפלת ערבית שהיו מתפללין בביהכ"נ ערבית וקורין ק"ש בברכותיה קודם לה כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת שע"ז הקשו דא"כ עיקר ק"ש אחרי' על מטתו וה"ל כריב"ל דתפלות באמצע תקנום אבל דברי הרא"ש יותר נכונים בזה שהביא זו הראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש לפי פי' ר"ת דמפרש דלכך קורין מבעוד יום דקי"ל כרבי יהודה דתפלת המנחה לא הוי רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוי לילה להתפלל ערבית וע"ז הביאו ראיה שפיר מהא דרב הוי צלי של שבת בע"ש מה"ט דהוי לילה לענין מנחה כאמור בהדיא בפרק תפלת השחר מדרב צלי של שבת בערב שבת ש"מ הלכה כר' יהודה וע"ז כתבו דמה"ט מסתמא גם היה קורא ק"ש ודו"ק:
בד"ה אי הכי סיפא כו' א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש כו' א"כ קפיד אכל כו' עכ"ל צ"ל דלא מקפיד קרא אלא לענין ק"ש לומר ערבית ברישא ועליה קאי התנא למתני ק"ש נמי של ערבית ברישא אבל אם נאמר דסמך אקרא דברייתו כו' ועליה קאי התנא למתני ק"ש של ערבית אע"ג דלא הוה דומה ממש א"כ לכל מילי אחריתי נמי ה"ל להתנא למסמך נמי אברייתו של עולם וה"ל למתני ברכות של ערבית ברישא ומיהו קרא ודאי הוא דלא קפיד לכל מילי דהא לענין תמיד מקדים של בוקר תחילה וכן צ"ל למאי דמתרץ אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ולא קשיא ליה אקרא גופיה מאי שנא דבתמיד מקדים של בוקר דבקרא ליכא קפידא באיזהו שמקדים וק"ל:
בד"ה והא קמ"ל כו' תנינא חדא זימנא בנגעים ומייתי לה בהערל העריב כו' כצ"ל:
במשנה לאכול בתרומתן. עיין בשנות אליהו [כאן] מש"כ בדקדוק לשון בתרומתן ולא אמר בתרומה. ויש לפרש דנקיט בתרומתן לאפוקי תרומת מעשר של דמאי לדעת הטור יורה דעה סוף סימן של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינה תרומתן כיון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבין השמשות דהוה ספיקא דרבנן. וכמש"כ הבאר אברהם לקמן (ג.) בתד"ה קשיא דר"א דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן נאכלת בבין השמשות. ואף דשם דבריו אינן נ"ל שהרי לפי' הא' של ר"י ביבמות (פב:) בתד"ה ירושה ס"ל לריו"ח דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן ואפ"ה פריך בשבת (לה סע"א) עלה דפסיק כר' יוסי לענין תרומה אילימא לטבילה ספיקא היא כו' דלא אכלי עד דשלים בין השמשות דר' יוסי. מ"מ דמאי קילא טפי דרוב ע"ה מעשרין וכמו שמותרת תרומת מעשר שלו (אפילו נטמאה) לעניים לדעת הרמב"ן המובאה בר"ן בפ' לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול ע"ש. וכמו דמעשר שני שלו נאכל לאונן ושארי קולות המבוארות בפ"א דדמאי [ומ"ש השנו"א דבא לאפוקי תרומת תודה. ק"ל דמאי יענה לתירוץ קמא בנדרים (יב:) תרומת לחמי תודה תרומתו היא ע"ש] :
שם עמוד השחר. בתוי"ט יש רגילין לפתרו כוכב השחר כו'. ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין (פ"א ה"א) וביומא רפ"ג (ה"ב) א"ר יוסי בי רבי בון הדא אילתא דשחרא מ"ד כוכבתא היא טעיא זמנין דהיא מקדמא כו':
הקדמה הַקְדָּמַת הַמְּחַבֵּר זצוק"ל זיע"א בָּרוּךְ הֳ' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה וּבָחַר בָּנוּ מִכָּל עַם וְנָתַן לָנוּ תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ לְךָ הֳ' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ הֳ' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל. אוֹדְךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה הַנֹּתֵן לִי כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל בְּכָל דָּבָר וְדָבָר כִּי מִמְּךָ הַכֹּל. מָה אָשִׁיב לַהֳ' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי אֲשֶׁר זִכַּנִי בְּרֹב רַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם אֲשֶׁר רוּחַ ה' בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם בְּדִבְרֵי הָאַגָּדָה אֲשֶׁר הוּבְאוּ בְּתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הוּא הַנִּקְרָא תַּלְמוּד בַּבְלִי הַכָּלוּל בְּמִקְרָא בַּמִּשְׁנָה בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה. וְזֹאת הִיא מִן הַמוֹדִעִים כִּי פֹּה עִירֵנוּ יע"א [יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן אָמֵן] מִנְהָג אֲבוֹתֵינוּ בְּיָדֵנוּ הוּא מִנְהָג וְיָדוּעַ וְקָבוּעַ לִקְבֹּעַ בְּכָל יוֹם עֵת קָבוּעַ לַתּוֹרָה אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית לִלְמֹד בּוֹ בשה"ט [בְּשֻׁלְחָן הַטָּהוֹר] אֹרַח חַיִּים וְיוֹרֶה דֵּעָה וְאַחַר לִמּוּד הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ יִהְיֶה הַלִּמּוּד בְּדִבְרֵי אַגָּדָה שֶׁבַּתַּלְמוּד הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם עֵין יַעֲקֹב חֹק וְלֹא יַעֲבֹר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְהִנֵּה פֹּה בְּבֵּית הַכְּנֶסֶת הַיְּדוּעָה אֲשֶׁר הִתְפַּלְּלוּ בָּהּ אֲבוֹתַי זיע"א [זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן] הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל עֲטֶרֶת רָאשִׁי הרַהַ"ג [הָרַב הַגָּאוֹן] מוֹר זְקֵנִי רַבֵּינוּ מֹשֶׁה חַיִּים זלה"ה [זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא] לְקַיֵּם מִצְוַת הַלִּמּוּד הַנִּזְכֶּרֶת בִּקְבִיעוּת בְּכָל יוֹם עִם כַּמָּה אֲנָשִׁים הַבָּאִים וְיוֹשְׁבִים לְפָנָיו בַּלִּמּוּד הַנִּזְכָּר. וְאַחֲרָיו נָהַג בָּזֶה עֲטֶרֶת רָאשִׁי הָרַב מוֹרִי אָבִי רַבִּי אֵלִיָּהוּ זלה"ה וְאַחֲרָיו זִכַּנִי השי"ת [הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ] בְּחַסְדוֹ הַגָּדוֹל לֵישֵּׁב בְּמָקוֹם אֲבוֹתַי זיע"א וְנָהַגְתִּי גַּם אָנֹכִי בְּכָּךְ וְיָדַעְתִּי אֲנִי בְּעַצְמִי שֶׁאֵין אֲנִי כְּדַאי לְכָּךְ וּכְּחֲלָא לְגַבֵּי חֲמְרָא אֲנִי נֶגֶד אֲבוֹתַי זיע"א אַךְ כָּל זֹאת הָיְתָה לִי בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן מֵאֵת ה' בַּעַל הָרַחֲמִים אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד חִנָּם וּכַכָּתוּב טוֹב הֳ' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. וְהִנֵּה בְּמֶשֶׁךְ כָּל אֵלֶּה הַשָּׁנִים אֲשֶׁר נָהַגְתִּי אֲנִי בַּקְּבִיעוֹת הַלִּמּוּד הַנִּזְכָּר חָנֵּנִי השי"ת בְּרַחֲמָיו וּבְרֹב חֲסָדָיו לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים וּפֵרוּשִׁים וּרְמָזִים בְּדִבְרֵי אַגָּדָה שֶׁדִּבְּרוּ בָּהֶם חֲזַ"ל [חֲכָמֵינוּ זִכְרָם לִבְרָכָה] בַּתַּלְמוּד וְעֲשִׂיתִים חִבּוּר אֶחָד וְקָרָאתִי הַחִבּוּר הַזֶּה בְּשֵׁם בֶּן יְהוֹיָדָע וּמֵאֵת ה' הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִתעוֹרַרְתִּי עַתָּה לְהַדְפִיסוֹ וְיִהְיוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר חִדַּשְׁתִּי בעה״ו [בְּעֶזְרַת הָקֵל וִישׁוּעָתוֹ] מְפוּשָּׁטִים בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרִי וְלַעֲשׂוֹת רָצוֹן בּוֹרְאִי שֶׁכָּךְ צִוָּֽנוּ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם גַּם אַזְהָרוֹת גְּדוֹלוֹת וְרַבּוֹת שָׁמַעְנוּ מִפִּי סוֹפְרִים וּמִפִּי סְפָרִים אֲשֶׁר חֲכָמִים הִגִּידוּ שֶׁחַיָּב אָדָם לְפַשֵּׁט וּלְהָפִיץ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה אֲשֶׁר יְזַכֵּהוּ השי"ת לְחַדֵּשׁ בְּקֶרֶב תֵּבֵל וְהַדְּבָרִים יְדוּעִים אַךְ מֵחֲמַת הוֹצָאַת הַדְּפוּס כִּי רַבָּה הִיא לֹא הָיָה אֶפְשָׁר עַתָּה לְהַדְפִּיס הַחִבּוּר הַזֶּה כֻּלּוֹ שֶׁהוּא עַל כֹּל אַגָּדוֹת אֲשֶׁר בַּתַּלְמוּד בַּבְּלִי כִּי אִם רַק הֵבֵאתִי עַתָּה חֵלֶק אֶחָד קָטָן מִמֶּנּוּ לְבֵית הַדְּפוּס וְגַם הַהוֹצָאוֹת שֶׁל הַחֵלֶק הַקָּטָן הַזֶּה לֹא מִמֶּנִּי הֵם אֶלָּא בָּאוּ וְיֵצְאוּ מֵאִישׁ נָדִיב אֲשֶׁר אִוְתָהּ נַפְשׁוֹ לְהַדְפוּסֵי הדר"א חֶלְקָא דְהַאי סִפְרָא וְכַאֲשֶׁר יִזָּכֵר שְׁמוֹ הַטּוֹב לְזֵכֶר טוֹב בַּסּוֹף הַהַקְדָּמָה וּמִשָּׁם בֵּאֲרָה. וְהִנְנִי מְחַלֵה פְּנֵי כָּל הַקּוֹרֵא בְּהַאי סִפְרָא דְאִם יֻכְשַׁר בְּעֵינָיו לְהַזְכִּיר אֵיזֶה דָּבָר מֵהַסֵפֶר הַזֶּה לוֹמַר אוֹתוֹ מִשְּׁמִי לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים אֲשֶׁר הִזְהִירוּ בְּכָּךְ והשי"ת בְּרַחֲמָיו יַעֲזְרֵנִי וַיְסִייעֵנִי לְהַדְפִּיס כָּל חֶלְקֵי הַחִבּוּר הַזֶּה כֻּלּוֹ וְגַם כָּל שְׁאָר הַחִיבּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לִי בעזה"י [בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ]. וּמֵעַתָּה הִנְנִי מְגַלֶּה דַּעְתִּי וּרְצוֹנִי בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה שֶׁכָּל כַּוָּנָתִי בַּחִבּוּר הַזֶּה וְגַם בְּכָל חִיבּוּרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֲשֶׁר יְזַכֵּנִי השי"ת לְחַבֵּר בְּרֹב רַחֲמָיו וּבְרֹב חֲסָדָיו הַכֹּל הוּא לְשֵׁם יִחוּד קּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ לְיַחֲדָא שֵׁם הוי"ה ב"ה י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים יהו"ה בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל וְכָל מַחֲשָׁבָהּ וְדִבּוּר שֶׁהֵם נֶגֶד רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הִנֵּה הם בטלים ומבוטלים באופן שכל רצוני בחיבור זה ושאר חִיבּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לִי וַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בס"ד [בְּסִיַּיעְתָּא דִשְׁמַיָּא] וְכָל דְּבַר תּוֹרָה אֲשֶׁר אֲשֶׁר אֲחַדֵּשׁ בעזה"י וּבְכָל מִצְוָה הַכֹּל הוּא לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ דַּוְקָא בְּלִי שׁוּם פְּנִיָה כְּלָל וְעִקָּר. וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶעֱרֹךְ תְּפִלָּה לִפְנֵי אֵל חַיי אֲשֶׁר לוֹ הַגְּדֻלָּה אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא אָנָּא ה' הַצְּלִיחָה נָא בְכֵן תֵּן כָּבוד לְעַמֶּךָ. תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ. וְתִקְוָה טובָה לְדורְשֶׁיךָ. וּפִתְחון פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ. שִׂמְחָה לְאַרְצָךְ. שָׂשׂון לְעִירָךְ. וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדָּךְ. וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּנוּ וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתְךָ בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. כ"ד הַקָּטָן הַמְּצַפֶּה לִתְשׁוּעַת הֳ' וְהַבּוֹטֵחַ בְּרֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו לְהָאִיר עֵינִי בִּמְאוֹר תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת חַיִּים. הַצָּעִיר יוֹסֵף חַיִּים בכמהר"ר אֵלִיָּהוּ בכמהר"ר [בֶּן כָּבוֹד מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי] מֹשֶׁה חַיִּים ס"ט.
ידרשו החכמים וישאלו הנבונים טעם לקריאת מסכתא הראשונה בשם 'ברכות'? ונראה לי בסייעתא דשמיא טעם בזה כי ברכות אותיות בו כתר לרמוז כי הש"ס הוא ביאור לכל תרי"ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן שעולים כת"ר, גם ברכות [628] עולה מספר בחכמה [75] ובינה [73] ודעת [480] שצריך לתורה שבעל פה שפע חכמה בינה דעת להבין דבריה, גם ברכות מספר שֵׁם הַזִּכָּרוֹן שצריכין להשפעת שם הזכרון שלא תשתכח התורה ותרוממך, והוא מספר 'ברכות', גם ברכות רוכב ת' כי העוסקים בתורה זוכין אל ת' עלמין כידוע. והנה רבינו הקדוש התחיל מאימתי, ומקשים, הוה ליה למימר אימתי, ואמרתי כי רמז בראשי תיבות אני יהודה מחבר משנה תורת יה, גם ראש המשנה מ' פתוחה וסופה מ"ם סתומה עולה מספרם תמר, על דרך (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח ואמרו רבותינו ז"ל כל מעוכות של בית רבי תמר שמם וסודם ביארנו במקום אחר, גם הוסיף אות מ' כדי שיהיה בראש תורה שבעל פה אותיות אמי כי תורה שבעל פה נקראת אם ושבכתב אב. מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. נראה לי בס"ד משיח אליהו [410] מספרם שמע [410], ושאל מאימתי קורין אותם לבוא בערבית הוא אלף השישי הנקרא עת ערב, ואמר משעה שהכהנים הם תלמידי חכמים שנקראים כהנים, נכנסים לבתי מדרשות לאכול בתרומתן תורה שבעל פה שנקראת על שמם כמו שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק (תהלים א, ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, ולכן לא אמר 'בתרומה' אלא 'בִּתְרוּמָתָן', וידוע עסק תורה שבעל פה מסוגל לביאת משיח ואליהו ז"ל יותר מעסק תורה שבכתב, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל על הפסוק (הושע ח, י) גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, יתנו לשון מתניתין. והכא הוא עד סוף האשמורה הראשונה רמז למצוה ראשונה שבתורה, שהיא מצות פריה ורביה המסוגלת לביאת המשיח כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, והמצות נקראים משמרת דכתיב (ויקרא יח, ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי, גם הם שומרים את ישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קל.) מה יונה כנפיה מגינות עליה כך ישראל מצות מגינות עליהם, ואמר עד סוף רצונו לומר עד תכלית של מצוה זו דהיינו שיולידו זכרים וגם נקבות ולא סגי בזכרים לחוד.
וחכמים אומרים עד חצות. רמזו על מ"ם של (ישעיה ט,ו) לְםַרְבֵּה [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְֹרָה שהיא סתומה, ועתיד הקב"ה לחלקה לחצאין, והן הן ב' דלתין של דוד ועליהם רמז הכתוב (משלי ח, לד) לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם. ורבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. רצונו לומר עד שתתעלה כנסת ישראל שנמשלה לשחר, כי בגלות רגליה יורדות מות ר"ל בתוך הקליפות וכאשר יעלו רגליה מתוך הקליפות אז הוא עת רצון לקרא את שמע שהם משיח ואליהו.
ולפי פשט המשנה נראה לי בס"ד טעם הא דפתח במצות קריאת שמע תחלה, דאיכא במדרש בראשית פרשת צ"ח אבא אמר מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם, קרא לשנים עשר בניו, אמר להם: שמעו אל אביכם שבשמים, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה? אמרו לו: שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבבך מחלוקת על הקב"ה, כך אין בלבבנו אלא ה' אלקינו ה' אחד, אף פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רב שמואל, הוא הדבר שישראל משכמים ומערבים בכל יום ואומרים, שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה, אותו הדבר שצויתנו, עדיין הוא נוהג, ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן לשונו.
נמצא קריאת שמע זכינו בה מכח יעקב אבינו ע"ה, ואליו אנחנו אומרים, שמע ישראל אבינו כי ה' אלהינו הוא ה' אחד, וידוע כי רבינו הקדוש היה ניצוץ יעקב אבינו, ולכן נקרא רבי יהודה הנשיא ראשי תיבות ניצוץ של יעקב אבינו, ובזה מובן היטב הטעם שפתח רבי במצות קריאת שמע תחלה, כי מצוה זו שייכה לו.
והגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים כתב, יען היה נצוץ יעקב אבינו, לכן פתח בקריאת שמע דערבית, כי יעקב אבינו ע"ה תיקן תפילת ערבית עד כאן דבריו. ועדיין אין טעם זה מתיישב שפיר, כי תפלה לחוד, וקריאת שמע לחוד, אך לפי מה שכתבנו בס"ד ניחא, ונתמתק טעמו של הרב ז"ל, כי באמת קריאת שמע שייכה ליעקב אבינו ע"ה, ונקיט רבי קריאת שמע דערבית ולא דשחרית, בשביל דערבית תיקן יעקב אבינו ע"ה, והשתא מיני ומיניה יתקלס. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן. מקשים הוה ליה למימר 'בתרומה', ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון צל"ח ז"ל אף על גב דאסור לאכול משהגיע זמן קריאת שמע, אולי הכהנים מותרים לאכול בתרומה, כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש, עיין שם. ועדיין יש להקשות אין הכי נמי אכילת תרומה מצוה כעבודת עבודה, עם כל זה, מאי חזית להקדימה על מצות קריאת שמע דאורייתא, ומה טעם יש להקדימה, ונראה לי דכל מצוה ששייכה רק אצל בני אדם פרטים ולא שייכה בכל אדם, תהיה חביבה יותר אצל בעליה, ולכן כיון דאכילת תרומה שייכה אצל כהנים בלבד, לכך היא חביבה עליהם טפי מן קריאת שמע, דשייכה אצל כל אדם, ולכך יש להקדימה, וזה שאמר התנא לאכול 'בתרומתן' דייקא, רצונו לומר משום דמצוה זו שייכה להם לבדם, לכך חביבה עליהם להקדימה על קריאת שמע. לֵיתְנִי מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים? נראה לי בס"ד טעם להא דתלה זמן קריאת שמע באכילת תרומה, מלבד טעם הש"ס, והוא, דאיכא בזוהר הקדוש דקודשא בריך הוא אמר וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה ליחדא ליה תרין זמנין ביומא במ"ט אתוון דשחרית, ומ"ט אתוון דערבית, חסרין תרין ממאה, וכו' עיין שם. נמצא קריאת שמע נקראת תרומה, וכתבו המפרשים ז"ל כיון דקריאת שמע היא תרומה, לכך המטמא פיו מטמא התרומה, והשתא בזה מובן הטעם מה דנקיט התנא זמן קריאת שמע על זמן אכילת תרומה, להורות לנו דקריאת שמע יש לה דין תרומה, וצריך לקרותה בטהרת הפה.
במתני' כדי להרחיק. עי' תוס' פסחים ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא:
בתוס' מברך כו' כדי להמתין לחבריהם כו'. עי' תוס' לקמן ד ע"ב ד"ה דאר"י. ובתוס' כ"ז ע"ב ד"ה והלכתא ובמגילה כ"ג ע"א תוס' ד"ה כיון:
בהגהת מוהרי"ב אחר מלת הכל. וע"ע גיטין ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אלמנה:
גמרא וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש כו' דלמא ביאת אורו.
אזמן אכילת כהנים בתרומה פריך, מנ"ל דהקרא מיירי בביאת שמש ממש דהיינו צאת הכוכבים, דלמא מיירי רק בביאת אור השמש דהיינו התחלת שקיעה, כך פירשו בתוספות. תמוה לי דמאי פריך דלמא ביאת אורו מה בכך דאיכא לספוקי דביאת אורו הוא, הא מ"מ אסורים לאכול תרומה מספק דדלמא ביאת שמשו, וי"ל דהכי פרכינן כיון דיש ספק בפירוש הקרא אי ביאת שמשו אי ביאת אורו, יהיו מותרים בתרומה בין השמשות מטעם ס"ס, ספק ביאת אורו, ואת"ל ביאת שמשו, דלמא בה"ש לילה, והיה לו ביאת שמש, ואף דשני הספקות לא נולדו יחד, דתחילת שקיעה נולד ספק הא' דשמא ביאת אורו הוא, ואח"כ בתחילת ביאת השמש נולד ספק הב' דשמא בה"ש לילה, מ"מ י"ל דבס"ס דדינא ל"צ שיהי' נולדו יחד. וא"ת והא הכא אתחזיק איסורא ולא מועיל הס"ס, וי"ל דדוקא בספיקא במעשה, בזה חזקת איסור מכריע דכך היה המעשה, אבל בספיקא דדינא ל"ש לומר דהחזקה מכריע הדין, ומ"מ קשה דהא הכא ישל"מ להמתין באכילה עד שיהי' וודאי לילה, ולכמה פוסקים לא מהני ס"ס בדבר שיל"מ, וי"ל למ"ש הפר"ח דבספיקא דדינא לא אמרינן דבר שיל"מ אסור בספק דרבנן, הכי נמי י"ל דבספיקא דדינא ויש ס"ס לא אמרינן בזה חומרא דיש לו מתירין:
בעזרת אלקי המערכות אתחיל לפרש מסכת ברכות
במשנה מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מסקינן בשמעתין דהיינו מצאת הכוכבים ומילתא אגב אורחא קמ"ל דכהנים אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים. וכתבו התוס' אף ע"ג דמתני' היא בנגעים אפ"ה דרך התנא לאשמעינן בקוצר מה ששנויה במקום אחר. אמנם לענ"ד נראה דרבינו הקדוש פתח פיו בלשון חכמה לתלות דין ק"ש באכילת תרומה לכהנים משום דתרווייהו חדא טעמא אית להו והיינו לפי מה שכתבו התוס' דזמן ק"ש תלויה בתפילת ערבית ואם כן לפי מאי דמסקינן בשמעתין דעיקר ספיקא באכילת תרומה אי הוי מתחלת שקיעה או מסוף שקיעה תליא בלישנא דקרא ובא השמש וטהר וא"כ ממילא שייך הך ספיקא גופא נמי בזמן תפלת ערבית שתיקן יעקב אבינו כדאיתא במכילתין ובחולין פרק ג"ה דילפינן לה מקרא דויפגע במקום וכתיב בהאי קרא וילן שם כי בא השמש א"כ כאן שנה לנו בלשון קצרה דטעמא דזמן ק"ש ואכילת תרומה בהדדי מישך שייכי ואפ"ה א"ש הא דמסקינן בסמוך מלתא אגב אורחא קמ"ל דאל"כ הו"ל למתני סתמא בהדיא משעת צאת הכוכבים כי היכי דתני התם כנ"ל. ואף לפירוש רש"י ומסקנת התוספות שאפרש בסמוך בלשון התוס' דזמן ק"ש מדינא לא תליא בזמן תפילה אפ"ה ודאי מעיקרא דתקנתן נהגו כ"ע לסמוך ק"ש לתפלה של ערבית וא"כ ממילא עיקר זמן ק"ש לכתחילה היינו בזמן תפלת ערבית וכדפרישית כן נ"ל ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה. יבואר בסוגיא שלפנינו אי"ה:
בפרש"י ד"ה עד סוף כו' ומשם ואילך עבר זמנו כו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא י"ח עכ"ל. ולכאורה לשונו תמוה בזה ששינה והיפך סדר לשון המשנה להקדים המאוחר נלע"ד דעיקר כוונתו בזה להכריח פירושו דק"ש שאנו קורין בבהכ"נ שאינו מעיקר מצות ק"ש ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרותה משתחשך משום דלכאורה היה נראה להיפך דבדיעבד כ"ע מודו דיצא י"ח אפילו קודם שתחשך כיון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא כמו שאבאר לקמן ובזה היה נראה לקיים מה שאנו מקדימין לקרותה בבית הכנסת והיינו משום טורח הציבור דברוב עם הדרת מלך וחשיב כשעת הדחק לכך הוכרח רש"י להקדים סוף הזמן דודאי אפילו בדיעבד אינו יוצא לר"א ולחכמים כדמוכח ממעשה דבניו של ר"ג דאין לך דיעבד גדול מזה ואפ"ה משמע דמאן דלית ליה דר"ג לא הוי זמן ק"ש כלל לצאת י"ח אע"ג דאיכא אינשי דהוי להו הך זמן תחילת זמן שכיבתן כדמוכח להדיא מפרש"י ז"ל לקמן דף ט' גבי שלא יאמר השכיבנו וכ"ש לאחר חצות לחכמים ואחר אשמורה ראשונה לר"א דאיכא אינשי דלדידהו הוי זמן תחילת שכיבה ומדחזינן דאפילו הכי אף בדיעבד לא יצא דהיינו פלוגתייהו אלמא דלעולם אין יוצאין אלא בזמן שהוא זמן שכיבה לרוב העולם א"כ לפ"ז ממילא ע"כ לענין תחילת זמן שכיבה נמי הכי הוא דאפילו בדיעבד אינו יוצא קודם צאת הכוכבים אלא דמה שאנו קורין אותה בבית הכנסת היינו כדמסיק רש"י ז"ל בשם הירושלמי ומה שיש לדקדק עוד בדברי רש"י ז"ל יבואר בסמוך:
בתוס' בד"ה מאימתי קורין פירש רש"י ואנן היכי קרינן כו' ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כו' תימא לפירושו כו' עד לכן פי' ר"ת עכ"ל. עיין בחידושי הרשב"א שכתב ליישב שיטת רש"י והסכים לשיטתו ותירץ כל מה שהקשה בתוס' דמה שאין אנו קורין אותה בברכותיה היינו משום דברכות אינן מעכבות ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה משום דעיקר חיובא הוא פרשה ראשונה ולכאורה שכל זה אינו מספיק לקרותה לכתחילה בענין זה ונהי דלענין ברכות איכא למימר דבלא"ה הנך ברכות לא שייכי לק"ש כלל אלא לתפלה לקיים שבע ביום הללתיך ומכ"ש ברכת אהבת עולם שהיא ברכת התורה וכיון שמשום טורח הציבור הקדימו זמן התפלה כר"י אף לשיטת רש"י ותקנו גם כן לקרות ק"ש כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת מהאי טעמא גופא צריך ברכת אהבת עולם סמוכה לה שהיא ברכת התורה נמצא כל הנך ברכות אין לחוש אם אינן בזמן ק"ש ממש אלא דלענין חיוב ג' פרשיות הקושיא במקומה עומדת האיך אנו קורין לכתחילה פרשה ראשונה בלבד. וביותר קשה לי שאם נפרש שיטת רש"י כפשטן שעיקר ק"ש שאנו יוצאין בה היינו ק"ש שעל המיטה א"כ האיך אנו מותרין לאכול ולשתות קודם ק"ש משהגיע זמן חיובא וזה אסור להסכמת כל הפוסקים וכדאיתא להדיא לקמן בגמ' בפיסקא דוחכמים אומרים דעשו סייג שלא יאכל קימעא וישתה קימעא ותופסתו שינה. אמנם כן נלענ"ד אחר העיון והדקדוק היטב בלשון רש"י יראה לי שאין כוונתו דבק"ש שעל מטתו סגי לכתחילה שהרי כתב להדיא לפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ופשטא דלשון משתחשך ודאי משמע דהיינו מיד בשעת צאת הכוכבים. ולפי"ז מצינא למימר בפשיטות דלשיטת רש"י ז"ל כן הוא מעיקר הדין לכל מי שרוצה לקרות ק"ש בזמנה יקראנה משעת צאת הכוכבים דהיינו כל שלש פרשיות אלא לפי שאף בימי רש"י ז"ל ראה הלכה למעשה שאין כל העולם זהירין בכך לחזור ולקרותה משתחשך כדינא דלאו כ"ע דינא גמירי וסברי שכבר יצאו בק"ש בבה"כ והיה נראה לו לרש"י דבשביל חששא זו לא היה להם לחכמים לתקן ק"ש בבהכ"נ כלל דלא ליתי לידי תקלה שלא יקרא ק"ש בזמנה כלל ועוקר דבר מן התורה ואי משום לעמוד בתפלה מתוך ד"ת היה באפשר לתקן פרשה אחרת כי היכי דלא ליתי לידי תקלה כדאיתא להדיא כה"ג גופיה בירושלמי לענין ק"ש של שחרית והובא בפוסקים לכך מסיק רש"י ז"ל דאפ"ה לא איכפת לן בהאי חששא כיון דבדיעבד מיהו יוצא בפרשה ראשונה שעל מטתו כנ"ל נכון וברור בשיטת רש"י ז"ל ובכוונתו:
בא"ד לכן פי' ר"ת כו' ויש לומר דקי"ל כר"י כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי מה ענין ק"ש לתפילה דנהי דלענין תפלת ערבית קיימא לן כרבי יהודה דזמנו אחר פלג המנחה היינו משום שהוא זמן הקטר חלבים. משא"כ לענין ק"ש לכ"ע לאו זמנו הוא לאחר פלג המנחה כיון דק"ש תלוי בזמן שכיבה ונראה דוחק לומר דר"ת גופיה נמי סמיך אהא דרב צלי של שבת בע"ש ומסתמא היה קורא ק"ש כמו שנראה מלשון הרא"ש ז"ל אלא דמלשון התוס' שלפנינו משמע שזה פירוש ר"י שכתבו התוס' בסה"ד משא"כ השתא דקיימי בשיטת ר"ת אכתי לא נחתי להכי והדרא קושיא לדוכתא. והנראה לע"ד בזה משום שכל דברי התוס' בזה הדיבור ליישב המנהג שלנו היינו משום דעיקר הקושיא משום דמלשון המשנה משמע דהא דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן סתם לן רבי אליבא דכ"ע דאפילו למאי דמסקינן לקמן לחד לישנא דרישא נמי ר"א היא אפ"ה לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא מילתא וא"כ מסתמא כן הלכה דמשעת צאת הכוכבים הוי תחילת זמן שכיבה אלא דבאמת אין זה מוכרח דאפשר דתנא דמתני' גופא סובר דתחלת זמן שכיבה הוי מבע"י אלא הא דקתני משעה שהכהנים נכנסים היינו מתקנת חכמים לאחר שתקנו תפילת ערבית ושצריך לסמוך גאולה לתפלה וא"כ ס"ל לתנא דמתני' כחכמים דריש פרק תפלת השחר דתפלת המנחה עד הערב וממילא דתפלת ערבית זמנו בצה"כ וא"כ מהאי שעתא מתחיל זמן ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפלה. ולפי"ז יפה כתב ר"ת ז"ל ליישב מנהגינו דאנן השתא קיי"ל כר"י דתפלת ערבית אחר פלג המנחה וממילא בההיא שעתא הוי זמן ק"ש כיון שהוא זמן שכיבה דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ואף שלכאורה נראה דוחק לומר דכולה פלוגתא דתנאי לא הוי בזמן שכיבה אלא בזמן תפלת ערבית לחוד אפ"ה יש סמך לסברא זו מלישנא דקרא גופא מדכתיב בשכבך ובקומך ולא כתיב בבוקר ובערב כדאיתא לקמן דנהי דר"א גופא איכא למימר דס"ל כב"ש דיטה ויקרא דר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי מ"מ חכמים דמתני' מסתמא ס"ל כב"ה והדרא קושיית ב"ש לדוכתיה. נימא קרא בבוקר ובערב. אלא ע"כ דזמן ק"ש לחכמים הוא קודם הלילה ואפ"ה לא פליג אדר"א לענין זמן צאת הכוכבים משום דלדידהו הוי תחלת זמן תפלת ערבית כן נ"ל בשיטת ר"ת ז"ל:
בא"ד מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרין אהדדי. וכתב מהרש"א ז"ל דאפשטא דלישנא דגמרא בריש פרק תפלת השחר דמסיק דעביד כמר עביד לא קשיא להו משום דהתם בעי למימר דמה שירצה יעשה או הכל כר"י או הכל כרבנן ובאמת שכן נראה להדיא מלשון הרא"ש ז"ל אלא דלענ"ד בלשון התוס' כאן א"א לפרש כן דא"כ אף למאי דמסקי התוס' בפי' הר"י אכתי לא מיתרצי הך קושיא כלל דלדידן בעיקר תפלת מנחה ותפלת ערבית עבדינן כתרי קולי דסתרי אהדדי ונ"ל דהתוספות שפיר אסקו אדעתייהו דלענין תפלה לא איכפת לן בב' קולי דסתרי דבתפלה הקילו כמו שתירץ הרא"ש ז"ל והטעם נ"ל דכיון דתפלה דרבנן הקילו משום טורח הציבור להתפלל שני התפלות רצופות וסמוכות אלא דעיקר קושיתם כאן היינו לענין ק"ש דמדאורייתא לא שייך להקל ולסמוך אדר"י כיון דלרבנן מיהו ודאי לא הוי זמן ק"ש כנ"ל בכוונת התוס' מיהו למאי דפרישית בסמוך בכוונת ר"ת אדרבא להיפך דאיכא למימר דלחכמים נמי שפיר הוי זמן ק"ש מבע"י אע"ג דלא הוי זמן תפלה ולפ"ז לא קשה מידי קושיית התוס' כן נ"ל:
מיהו כל זה היינו לפי מה שהבינו רוב המפרשים והפוסקים דאף למסקנא דר"פ תפלת השחר דעביד כמר עביד אפ"ה קיימא הך סברא דזמן תפלת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן לענין תפלת המנחה. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל בפשיטות דנהי דמעיקרא הוי ס"ד דתפילת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן ובעי למפשט מדרב דצלי של שבת בע"ש אפ"ה לבתר דמסיק הש"ס אדרבא מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא כו' ומסיק נמי דעבד כמר עבד ממילא הדר ביה הש"ס מהך סברא דתפילת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן דכיון דרב הונא תלמיד דרב הוה לא ניחא לן למימר דפליג עליה דבכמה דוכתין פריך הש"ס מדרב אדרב הונא תלמידיה ולפ"ז מהך סברא גופא מסיק הש"ס דעבד כמר עבד כו' דלאו הא בהא תליא )והא דקאמר התם השתא דלא איתמר הלכתא יבואר שם במקומו בעז"ה( והיינו כדפרישית לעיל בשם חדושי רשב"א ז"ל דזמן תפלת ערבית תליא בהקטרת איברים ופדרים שאין לה קבע לא לפניו ולא לאחריו ועל פי סברא זו יש לי ליישב דברי בעל תרומת הדשן בתשובותיו סימן א' שכתב שאף בימי חכמים קדמונים היו מתפללים ערבית אף קודם פלג המנחה וכתב ג"כ הטעם דבתפלה הקילו בשם תוס' ולכאורה דבריו תמוהים ולמאי דפרישית אתי שפיר שדקדק כן מלשון התוס' שהקשו דהוי כתרי קולי דסתרן וע"ז לא תירץ ר"י כלום וע"כ היינו משום דקושי' זו דתרתי קולי דסתרן לא שייכי אלא לפי' ר"ת דווקא שתולה בפי' זמן תפלת ערבית לאחר כלות זמן תפלת מנחה שזה עיקר הוכחת ר"ת לפסק הלכה לענין זמן ק"ש משא"כ לפי' ר"י שנתן טעם אחר על מנהג שלנו לענין ק"ש א"כ אין הכרח לומר דתפלת ערבית ומנחה הא בהא תליא ותו לא הוי תרי קולי דסתרי ומזה הטעם גופא לא היה כח ביד הקדמונים למחות להתפלל ערבית אף קודם פלג המנחה משום דבתפלה הקילו משום טורח ציבור ואפשר דמיד לאחר מנחה גדולה מתחיל זמן תפלת ערבית שראויה להקטרת אימורין ואי משום ק"ש בדיעבד סמכו העולם על שיטת רש"י דק"ש שעל המטה עיקר כנ"ל נכון וברור ליישב המנהג שהביא בעל תרומת הדשן ע"ש וממילא נתיישב לנכון לשון התוס' שלפנינו ודו"ק:
בא"ד על כן אומר ר"י כו' ואנו שמתפללין כו' סבירא לן כהני תנאי דגמרא כו' עכ"ל. פירוש דנהי דמסתמא יש לנו לפסוק כתנא דמתני' מדלא אשכחן דפסק בגמרא כהנך תנאי דברייתא מ"מ מפני טורח הציבור סמכינן בדיעבד אהנך תנאי כמ"ש בסמוך בשם בעל תרומת הדשן אלא לפי שאין זה טעם מספיק לכך הוסיף ר"י לפרש דיש ג"כ ראיה דמדינא דגמרא נמי הכי הוא מדאשכחן דרב הוי צלי תפלת שבת בע"ש ומסתמא היה קורא ק"ש אלמא דרב גופא ס"ל כתנא דברייתא. ויותר נ"ל דבימי רב נמי היו הציבור קורין מבע"י בעוד היום גדול בכל ימי השבוע אלא דרב גופא היה חוזר וקורא ומתפלל בעיקר זמנו כמ"ש הגאונים כי אם בע"ש לחוד היה מתפלל עם הציבור כדי שיכנס להסב בסעודת שבת מבע"י בשעה שרוב בני אדם נכנסין להסב מבע"י כמו שפירש ר"י כן נ"ל ברור בכוונת ר"י ודלא כמהרש"א ז"ל שרצה לפרש דראיה זו מדרב צלי כו' היינו לסתור פירש"י והא ליתא אלא כדפרישית:
אלא דבעיקר פי' ר"י שרוצה לפרש דשעה שבני אדם נכנסין להסב בע"ש היינו בעוד היום גדול כמו שאנו מתפללין קשיא לי טובא בגוויה דהא מדיהיב רב אחאי שיעור זה דבני אדם נכנסין משמע שזמן אכילת שבת וקידוש היום היה הדבר ידוע לכל וא"כ להנך תנאי דמתני' דסברי דזמן ק"ש ותפלה מצאת הכוכבים והאיך היו רוב בני אדם נכנסין להסב קודם שקרו ק"ש והתפללו ויש ליישב בדוחק:
בא"ד ומכאן נראה כו' וגם אין צריך לקרות אלא פרשה ראשונה עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דלכל הפירושים האיך יצאו ידי חובתם בק"ש דמבע"י מפרשת יציאת מצרים שצריך להזכיר בלילות כדאיתא לקמן סוף פרקין דילפינן לה מקרא דכל ימי חייך לרבות הלילות ומשמע דהכי הלכתא מדמקשה סתמא דתלמודא בפרק היה קורא (ברכות דף י"ד ע"ב) והא בעי לאדכורי יציאת מצרים וא"כ ודאי צריך להזכיר בלילה ממש וזה לא תלוי בזמן שכיבה כלל אחר זה ראיתי שתלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו בשמו דכי היכי דחשבינן בעוד יום זמן שכיבה ה"נ מצינן למימר דמהאי זמנא הוי בכלל לרבויא דכל ימי. אלא שנראה בעיני דוחק. ועוד דאף לפי פירושו לא מצאו ידם ורגלם אותן שקורין ק"ש ומתפללין ערבית קודם זמן ק"ש וע"כ היינו כדפרישית בשיטת בעל תרומת הדשן. דלענין ק"ש סומכין עצמן על שיטת רש"י דק"ש שעל מטתו עיקר ולענין תפלת ערבית סברי דהוה זמן אף קודם פלג המנחה לפי שהוא זמן איברים ופדרים ואם כן האיך יוצאין ידי פרשה יציאת מצרים וע"כ צריכין לחזור ולקרותה בזמנה וזה ברור:
בא"ד והא דקאמר בירושלמי כו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה כו' עד סוף הדיבור. כוונתן מבואר דקשיא להו מהאי ירושלמי על שיטתם מפירושם הקודם דלשיטת ר"י ומכ"ש לשיטת ר"ת משמע דלעולם עיקר זמן ק"ש וזמן תפלת ערבית כי הדדי נינהו והא בהא תליא וא"כ האיך מסיק בירושלמי שהיו קורין ק"ש שלא בזמנה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וזה א"א דכיון דלהאי תנא דירושלמי אכתי לא מטי זמן ק"ש ממילא לא הוי נמי זמן תפלת ערבית ומש"ה אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי ולפ"ז הכל איירי קודם תפלת מנחה כנ"ל מוכרח בכוונת ר"ת. אלא דיש לתמוה דא"כ לפ"ז שהיו קורין ק"ש קודם תפלת המנחה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ולפ"ז ודאי היו קורין אותה בלא ברכותיה וא"כ מעיקרא מאי ס"ד דירושלמי שהיו קורין אותה כדי לצאת ידי חובת ק"ש דא"כ מה טיבה קודם מנחה ובלא ברכות היו להם לקרותה קודם תפלת ערבית ובברכותיה כדינא:
ונראה לע"ד בזה דר"ת מפרש הירושלמי לענין דיעבד וה"ק בשלמא אי אמרינן דכל הקורא ק"ש קודם עיקר זמנה יוצא מיהו בדיעבד א"ש שהיו קורין אותה קודם תפלת המנחה מבע"י דשמא יארע לו אונס לקרות ק"ש ולהתפלל בזמנה ונמצא שלא יצא ידי חובת ק"ש שהוא דאורייתא ומשום הכי היו רגילין לקרותה קודם זמנה כדי שיצאו י"ח בדיעבד משא"כ השתא דאמרת שכל הקורא קודם זמנה לא יצא י"ח אפי' בדיעבד א"כ למה היו קורין אותה בבהכ"נ קודם תפלת מנחה ומסיק שפיר כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלשון הירושלמי לא משמע כן ועיין בק"א:
בפרש"י בד"ה מצותן להעלותן כל הלילה כו' כדכתיב ולא ילין לבוקר עכ"ל. לכאורה צ"ע דבפסחים דף ע"א משמע דילפינן מקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר ע"ש בתוס' ויש ליישב:
בד"ה כדי להרחיק כו' והקטר חלבים כו' לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל עכ"ל. והא דתנן בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) איברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר לא"ח לא יחזיר. כבר פירש"י ז"ל דהיינו אין צריך להחזיר אבל איסורא ליכא אפילו לכתחלה:
בגמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי כו' עד סוף הסוגיא. יש לתמוה טובא דקארי מאי קארי ליה אטו לא ידע קרא דבשכבך ובקומך וביותר יש לתמוה בלשון התרצן דבמאי דקאמר תנא אקרא קאי הוה סגי ליה ולמה הוצרך להאריך ולאסוקי במילתיה והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת כו'. ונראה ליישב משום דלקמן פרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) איכא למ"ד דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב ובתוס' ר"פ אלו נאמרין משמע שכן עיקר ע"ש ועיין בק"א ואיכא למימר דהכי נמי הוי ס"ל להמקשה מעיקרא ודייק ליה ממתני' גופא דקתני מאימתי ואי ס"ד דקרא דבשכבך ובקומך איירי בק"ש א"כ מאי קאמר מאימתי הא בהדיא כתיב בשכבך דפשטא דקרא משמע שכל אדם צריך לקרות בשעת שכיבה ממש אלא ע"כ דסובר דהאי קרא לא איירי בק"ש א"כ מקשה שפיר תנא היכא קאי ועוד דלתני דשחרית ברישא ואהא משני שפיר דלעולם תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ואיירי בק"ש והא דקאמר מאימתי הכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת משום דפשיטא ליה לתנא דמתני' דזמן ק"ש דבשכבך דקאמר קרא היינו זמן קבוע לכל ישראל בזמן אחד ולא שיעשו אגודות אגודות וכה"ג נמי אשכחן בפסחים דף ה' דמקשה הש"ס אילפותא דקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי ואימר כל חד וחד כי שחיט ומשני הש"ס זמן שחיטה אמר רחמנא ה"נ דכוותיה לגמרי וכדאשכחן נמי בדוכתי טובא והשתא א"ש נמי דקאמר ואבע"א יליף מברייתו של עולם ולא ניחא ליה בשינויא קמא דבשכבך ובקומך והיינו כדפרישית דהאי שינו' בתרא ס"ל דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך בד"ת כתיב ואפ"ה קתני דערבית ברישא משום דיליף מברייתו של עולם ואידך קושיא קמייתא דתנא היכא קאי אפשר דלא חש לשינויא דאף למ"ד דק"ש מדרבנן אפ"ה בע"כ ס"ל דאסמכוהו אקרא דבשכבך ובקומך כדמשמע להדיא מכמה משניות דפרקין ומסתמא ענין עיקר ק"ש גופא היה ידוע ומקובל בידם מאנשי כנסת הגדולה ואפשר דמשה גופא תיקן כדאשכחינן ובדבר ידוע כזה שייך שפיר למיתני מאימתי כן נ"ל:
שם אי הכי אימא סיפא דקתני כו' ליתני דערבית ברישא כו' יש לדקדק דלפי שיטת רש"י ז"ל דק"ש שעל המיטה עיקר ובהא איירי תנא דמתני' ומסיק בה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפ"ה קורין אותה בלא ברכות לפי שאותן הברכות יש לקרותן מבע"י באותה הק"ש שקורין בבהכ"נ לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כדאיתא בירושלמי א"כ לפי זה לא הוי מקשה הכא מידי רישא אסיפא דבמתני' דהכא דאיירי בק"ש שעל המיטה שייך למתני דערבית ברישא מהך טעמא גופא דמסיק הש"ס מה שא"כ מתני' דסיפא דקתני להדיא בערב מברך שתים לפניה ע"כ היינו ק"ש דמבע"י שקורין בבהכ"נ עם הברכות שייך שפיר למתני דשחרית ברישא והדר דערבית כיון דשניהם ביום יש ליישב דאף למאי דמשמע לפי שיטת הירושלמי שאפילו בימי חכמי המשנה היו רגילין לקרות ק"ש דערבית שני פעמים אחת מבע"י ואחת בלילה אפ"ה לא שייך לאוקמי סיפא דמתני' בהך ק"ש בבית הכנסת שהיא מבע"י דמסתמא סיפא ארישא קאי דאל"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפר ש מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אתי שפיר טפי ודו"ק:
שם והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא כד תניא ובא השמש וטהר כו' לכאורה טפי הוי ליה לאתויי קרא דבכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה דמוקמין ליה בכמה דוכתי לענין אכילת תרומה והאי קרא ביולדת שהיא מחוסרת כפורים כתיב א"כ משמע להדי' דבמלאת ימי טוהר היינו צה"כ מיהא אכלי בתרומה ואין כפרתה מעכבת ומיהו יש ליישב דאי לאו קרא דובא השמש וטהר לא הוי מוקמינן לקרא דבכל קודש לא תגע לענין אכילת תרומה אלא לנגיעה בעלמא כדמשמע בסוגיא דפרק הערל ועוד י"ל דהוה מוקמינן לקרא דבכל קודש לענין אכילת קדשים ממש כדמוקי לה ריש לקיש בפרק בתרא דמכות עיין עוד בסמוך ועוד דהא דפשיטא לן דמלאת ימי טהרה היינו צאת הכוכבים היינו לבתר דמסקינן הכא דהאי וטהר טהר יומא וכן משמע בתוספות ביבמות פרק הערל:
הקדמה
הקדמה קטנה. בה ידי המחבר אמונה. לעמוד בפרץ נגד דוברי עתק המלינים תלונה. על האגדות המפוזרות בתלמוד ובמדרשים אחת הנה ואחת הנה. וביותר על אותן שלפי הנגלה אין להם הבנה. והמחבר יודיע כי יש בהם רב התועלת וכל מדה נכונה. ועתידים להיות מפתח לכל חכמה ובינה:
אמר המחבר הנני לובש בגד קנאה. בראותי את התלאה. אשר מצאה את נעמי עם נלאה. צפו מים הזידונים וכל גל וגל גאה גאה. האספסוף אשר בקרבנו בעלי אסופות המהגים ומצפצפים כעופות טמאים האי' ודי' ראה ודאה. בהם כל אותות הטומאה. כבנשר אשר ידאה. הולכים בשרירות לבם למען ספות הרוה את הצמאה. מגדילים פה לדבר סרה על דברי אגדה לאמר שמועה זו אינה נאה. כי מה תועלת יש בהם ואם יש בהם דבר סתום וחתום הלא טובה השתיקה מלדבר בהפלאה. ואני העני הגם כי ידעתי מך ערכי ורוחי רוח נכאה. ואיך אעלה על במתי עב לדבר בדברים העומדים ברומו של עולם ולרבותינו נפתחו שערי חכמה ובינה וכל דבריהם כגחלי אש של מעלה פליאות החכמה וסודות. ודקי הראות הרואים במראה המאירה יבינו במראה ובחידות. ואנכי ענן החשך כסה אור עיני. עם כל זה החלש כמוני. יאמר גבור אני. ואכתוב בספר. אמרי שפר. תועלת כולל כל האגדות שבתלמוד ובמדרשים מה עלתה במחשבתם של בעלי התלמוד והמדרש לדבר דברים סתומים וחתומים והם ידעו כי מים עמוקים כאלה גם איש תבונה לא ידלה לרדת לסוף עומק הסוד. אכן עם כל הסתום והחתום יש בהם רב התועלת כאשר נזכה שיקוים בנו ישקני מנשיקות פיהו ויופיע עלינו רוח ממרום ונשמע דברי אלקים חיים. אז נשכיל ונדע רב הטוב אשר הגיע לנו על ידי למודינו דברי האגדות לעת עתה אף באין מבין. ואשא משלי ואומר התינוק בהתחלתו ללכת לבית הספר המלמד טרם כל ילמוד עמו ויודיע תמונת האותיות ויאמר לו דע כי זה שצורתו כך א הוא אל"ף וזה שצורתו כך ב הוא בי"ת וכן כל יתר האותיות וכאשר ישלים ללמדו כל תמונת האותיות יתחיל ללמדו הנקודות ויאמר לו זהו ָ קמץ. וזהו ַ פתח. וזהו ֶ סגול וכן כל יתר הנקודות וכאשר כבר ידע הנער כל תמונת האותיות והנקודות יתחיל ללמדו שימוש הנקודות ויאמר אם קמץ הוא תחת אל"ף קורין אָ ותחת הבי"ת בָ וכן עד"ז שאר האותיות והנקודות וכל זה יגיעה גדולה ומעט התועלת בעצם. ואם הי' התינוק אז בעל. בינה הי' קץ בלימוד הזה והי' נחשב בעיניו כפועל ריק והי' שואל ומה תועלת בזה אם הוא אָ או אם הוא אַ וכדומה כי אין ביכלתו אז להשיג ולהשכיל התכלית הגדול המגיע מידיעה זו אמנם התינוק קלקלתו הוא תקנתו ולחולשת שכלו אז לומד זה בחשק רב ונכנס בלבו לזכרון והוא תכליתו האמיתית. ואמנם קרה מקרה שהיו אנשים בספינה אנשים חכמים ונבונים ושם עמהם אשה אחת הרה והספינה הרחיקה בים הגדול ורוח סערה נשא הספינה ויביאה למקום אחד אשר לא הי' שם איש ולא ישב אדם שם ונשברה הספינה והאנשים ובתוכם האשה הצילו נפשם ויצאו היבשה ונשארו שם ימים רבים ויהי היום והאשה ילדה בן זכר ונתגדל שם והאנשים לא הי' עמהם לא ספר ולא לוח ולא כתב ולא מכתב ונאשר נתגדל הבן הנולד שם למד מהאנשים אשר עמו חכמות וכמה ידיעות אמנם לא ידע לא מענין הכתב והמכתב ואותיות ונקודות כלל וכלל כי לא ראה מהם מאומה ויהי היום ויבוא אחד מהאנשים אליו ויאמר לו בא ואלמדך דבר ויאמר הנני למדני ויתחיל ללמדו אם תראה א תדע שזה אל"ף ואם תראה ָ תדע שהוא קמץ וכן כסדר כמו שמלמדים עם התינוק בהתחלתו לילך לבית הספר אבל זה הנולד בספינה שכבר הוא גדול ובוחן בדבר מה תועלתו התחיל גוער במלמדו בחרי אף ואומר הלא כל דבריך דברים בטלים ושחוק והיתול ומה בצע בידיעה הזאת שאין בה לא חכמה ולא תכונה ואמנם זה המלמדו ידע ובטח בו כי בבואו לארץ נושבת וידע ללמוד בספר יכיר הטובה הגדולה הצומח מידיעה זו התחיל ללמדו בזרוע עד שהעמידו על אופן הכתב והמכתב על נכון ואמנם עדן לא הכיר התועלת הבא מזה ויהי היום וה' פקד את האנשים ההמה ויפקח אלקים את עיניהם ויראו והנה ספינה שטה בים עם מלחים וחובלים ויבואו כלם בספינה ההיא וגם הילד אשר נתגדל שם עמהם ויבואו אל ארץ נושבת וימצא שם ספרי חכמות וילמוד מתוכם חכמות אשר לא ידע מאז ומקדם ואז הבין כי מבלעדי לימוד צורת האותיות והנקודות וכל מלאכת הכתיבה והקריאה לא הי' יכול ללמוד שום שכל וחכמה ובינה מתוך הספר והתחיל ליתן תודה להמלמד אשר לחצו בזרוע להטיב עמו באחריתו. זהו המשל. והוא בעצמו הנמשל בענין דברי אגדה שלמדונו חכמינו בעלי התלמוד והמדרשות שכלם המה רק משל ובתוכו צפון אור גדול ואולם אנחנו להיות ענן החומר מכסה אור השכל אין ביכלתינו להביט באור ההוא ואמנם מבלי הקדמת שטחית מאמר האגדה לא הי' ביכלתינו גם לעתיד להבין ולהביט באור הצפון כי חומר מאמר ההוא הוא הקדמה להצורה אבל הקדמה רחוקה מאד כריחוק תועלת לימוד התינוק קמץ אל"ף אָ בתחלתו וכאשר לעתיד יופשט חומר המאמר מהצורה אז נשכיל ונבין ונתבונן ראשונות מה טוב ומה נעים הי' לנו שטחית המאמר ההוא ומבלי הקדמת חומר המאמר לפי הנגלה מהאגדה לא הי' יכולת בידינו בעולם העליון לשמוע דברי אלקים חיים הגנוזים במאמרי האגדות ואז נדע ליתן תודה לרבותינו אשר למדונו מאמרי האגדות ונכיר בטובה הגדולה שהטיבו עמנו קדמונינו בדברי האגדה שהכניסו בתלמוד ובמדרשים:
וכיוצא בזה שמעתי בילדותי מכבוד אותו צדיק הרב מוה"רר נתן במוה"רר לוי זצ"ל מבראד בענין עשר ספירות בלי מה ושתים ושלשים נתיבות חכמה וחמשים שערי בינה ושלש בחינות בעשר ספירות ימין ושמאל ואמצע ובהם שלש בחינות חסד ודין ורחמים אשר קצר מצע שכלנו מהשתרע לחשוב מהשנות כאלה למעלה אשר אין שם שמות ההמה לא מספר ולא קצה וגבול ולא שינוי ותמורה לאמר שם ימין ושמאל או חסד ומשפט אבל הכל הוא בידינו הקדמה רחוקה כריחוק התועלת לימוד אל"ף בי"ת עם הילד אך בידיעתינו קצת ידיעה מדברים הללו אז נזכה לעתיד כאשר יופשט החומר מעל הצורה שלנו נשכיל ונדע להתחכם ולהתבונן להתגדל ולהתגבר ולתת עטרת תפארת לאלקינו ונצח לא נכשל ולא נכלם ונתן הוד והדר בהדרת קודש ונעמוד על יסוד התורה באמת ואמת מלכנו הוא יעמידנו על האמת והאמת והשלום אהבו וישרים דרכי השם וצדיקים ילכו בם אמן:
פתיחה
בעזרת רוכב שמים ובגאותו משדד המערכות. אתחיל לסדר חידושים על הלכות. ובראשם מס' ברכות: פתח דברך יאיר. ואתה נרי תאיר. וממחשכי השגיאות תצילני ובאור האמת אראה אור:
פתיחה
רבינו הקדוש הוא שנה לנו המשניות שהם כללות התורה שבע"פ על סדר והתחיל במסכת ברכות ועיין בפתיחת הרמב"ם בפירוש המשניות טעם למה התחיל במס' זו ובראשיתה דיני ק"ש וע"ש הג"ה בשם ריא"ז א ולענ"ד נראה כשם שפתח הקב"ה במעמד הר סיני כאשר נגלה להורות לעמו תורה ומצות ראש דבריו הי' אנכי ה' אלקיך כדי להודיע אדנותו שהוא אדון ולכן אנחנו מחויבים לקבל מצותו כן רבינו הקדוש בהתחילו להודיע תורה שבע"פ שגם הק"בה הוא אשר צוה אותנו כל המשפטים והתורה שבע"פ התחיל בדיני ק"ש להודיע שאנחנו מקבלים עלינו עול יחודו והוא אלקינו והוא אחד גם כדי שלא תחשוב כאשר תשמע שיש תורה שבע"פ ונמצא שיש לנו שני תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ ופן ח"ו יהי' דבר עם לבבך בליעל כשם שיש שתי תורות כך חלילה יש שתי רשויות זה נתן תורה שבכתב וזה נתן תורה שבע"פ לכן התחילו במצות ק"ש להודיע אחדותו וכלם מרועה אחד נתנו והכל נאמר למשה מסיני ג גם נלע"ד כוונת רבינו הקדוש בתחלת החיבור להראות כי בתורה שבכתב עצמה מפורש שעקר תורה נאמר בעל פה וזה מפורש בפרשת ק"ש שהזהיר אותנו שיהיו דברי תורה תמיד על לבנינו ולשננם לבנינו ולדבר בם בשבתינו בבית ובלכתנו בדרך ובשכבינו ובקומינו ואם לא נצטוינו כי אם תורה שבכתב מה כל הרעש הזה הלא היא כתובה על ספר ואיך תשכח ממנו ואם יזדמן שיפול איזה דבר מהזכרון הלא נייתי ספר ונחזה וכמו שאיתא בקידושין דף ס"ו ע"א שאמר הבליעל אלעזר בן פועירה לינאי המלך באשר יעצו להרוג חכמי ישראל וינאי שאלו תורה מה תהא עלי' והשיבו הבליעל הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית ואמר שם רנב"י שנזרקה בו מינות שהי' לו לומר תינח תורה שבכתב וכו' הרי שכל עקר האזהרות שהזהיר הק"בה אותנו להגות ולעסוק בתורה כל ימי חיינו הכל הוא בשביל תורה שבע"פ ועל פי הדברים האלה שבע"פ כרת ה' ברית עמנו ולכן רבינו הקדוש שסידר לנו תורה שבע"פ הקדים והתחיל בק"ש לכוונה הנזכרת:
והרמב"ם נתן טעם על התחלת הש"ס במס' ברכות כי המזון הוא המחי' את כל בשר ובלי מזון אין מקום לעבודת ה' וקודם המזון צריך ברכה ולכן התחיל במס' ברכות שבה ביאר כל ברכת הנהנין ולפי שרצה לבאר כל הברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה הנוהגת בהתמדה פעמים בכל יום רק ק"ש ולכן התחיל בק"ש. ע"כ דברי הרמב"ם ז"ל ואני אומר אולי התחיל במס' ברכות לקשר סיום תורה שבכתב עם התחלת תורה שבע"פ כי הם קשורים יחדיו והנה עקר תורה שבע"פ היא בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם שע"פי המדות הללו הוציאו חכמי ישראל כל הלימודים בתורה שבע"פ חוץ ממה שהיו מקובלים ג"כ הל"מ והרוב הוא עפ"י י"ג מדות והתחלת המדות הוא מק"ו כמו ששנינו בברייתא דר' ישמעאל ותורה שבכתב סיומה לכל היד החזקה וגומר לעיני כל ישראל ודרז"ל ששיבר הלוחות לעיניהם ושבירת הלוחות עשה משה מדעתו שדן ק"ו מפסח כמפורש במס' שבת דף פ"ז ע"א. וכל הברכות הן ברכת המצות והן ברכת הנהנין לא מצינו בתורה מפורש רק ברכות המזון וכן לשבעת המינין לקצת פוסקים ואמנם ברכה שלפניהם למדו בריש פרק כיצד מברכין מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש וזהו קישור סיום התורה לעיני כל ישראל עם מס' ברכות.
עוד נלע"ד קישור התורה שבכתב עם התחלת תורה שבע"פ שהיא מסכת ברכות והנה יסוד התורה שבכתב המה אותיות התורה והמה ך"ב אותיות וחמש אותיות מנצפ"ך והמה יחד שבעה ועשרים וסדרם התחלתם האל"ף וסיומם בצדי"ק פשוטה והמה נחלקים לשלש חלקים מן א' עד ט' המה תשעה אותיות אחדים ומן יו"ד עד צ' כפופה המה תשעה אותיות עשיריות ומן ק' עד צ' פשוטה הם תשעה אותיות מאיות כי אחר התיו הוא ך' פשוטה חמש מאות וכן אח"כ כל הכפולים עד שהאחרונה היא צדי"ק פשוטה עולה תשעה מאות ואח"כ הוא חוזר לראש האותיות א' במלואה אלף מספרה ועכ"פ אותיות התורה הם שלש חלקים כל חלק תשעה אותיות ואולי גם עבור זה נקרא אוריין תליתא וע"ז רמז בספר יצירה עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע כי באמת אף שכל חלק הוא תשע אעפ"כ הוא עשר כי נעוץ תחלתם בסופם והיו"ד שהיא ראש חלק העשיריות היא ג"כ סוף האחדים והיא עשר אחדים וכן הקו"ף כשם שהיא ראש חלק המאיות היא ג"כ סוף העשיריות עשר עשיריות וכן האל"ף שהיא ראש האחדים היא ג"כ חוזרת לסוף כל האותיות לאחר הצדי"ק פשוטה אלף במילואה עשרה מאות ולכן אמר בספר יצירה עשר ספירות שכל המספרים הם עשר עשר כל חלק ואמר עשר ולא תשע שלא תחשוב שהם רק תשע בכל חלק והודיעך כאן כי הם עשר כי היו"ד והקו"ף נחשבים לכאן ולכאן ומצטרפים לפניהם ולאחריהם והאל"ף חוזרת להצטרף עם המאיות ולא נאריך בזה כי אין ענינו כאן ועכ"פ אותיות התורה הם ך"ז והאחרונה היא צדי"ק פשוטה. ועל שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל הג"ח וכיון שהתורה היא מעמודי העולם כתיב וצדיק יסוד עולם שהצדיק היא חתימת אותיות התורה והיינו צדיק פשוט לרמוז שצדיק יסוד עולם ידו פשוטה לעשות צדקה להשפיע בתורה שבע"פ הרמוזה בצדק דכתיב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ועל תורה שבכתב לא שייך יגדיל שכבר היא כתובה בספר תורה ועלי' אין להוסיף אבל תורה שבע"פ שבכל עת הק"בה משפיע חכמה ובינה בחכמי ישראל לדרוש ולחקור ולדון במדות שהתורה נדרשת בהן ולהגדיל התורה שייך לומר יגדיל תורה והרי שמן צדיק יסוד עולם שהוא סוף תורה שבכתב מתפשט צדקה שהוא תורה שבעל פה וכתיב ברכות לראש צדיק לכן התחיל רבינו הקדוש תחלת תורה שבע"פ בברכות:
וחילק רבינו הקדוש לששה סדרים וטעם למספר הזה כיון שעל התורה העולם עומד והעולם יש בו שש קצות ארבע רוחות העולם מעלה ומטה ואמנם בתורה שבכתב יש חמשה ספרים להורות כי יש עוד תורה שבע"פ המשלמת למספר ששה אכן כיון שבתורה שבע"פ לבדה נכלל גם תורה שבכתב וכמו שכתבו התוס' שבלימוד תלמוד בבלי אדם יוצא מה שאמרו שישליש אדם שנותיו שליש במקרא וכו' כי הכל כלול בו ולכן נחלק הש"ס לששה חלקים:
גם טעם על שנחלק לששה חלקים כיון שעל התורה העולם עומד ועיין בטור ח"מ ריש סימן א' בשם רבינו יונה דהיינו שבשביל זה נברא וששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ולכן חמשה חומשי תורה עם תורה שבעל פה הם ששה ויום השבת הוא כמו עוה"ב הוא נגד חלק סודות התורה שעתיד הק"בה להופיע שכינתו עלינו לעיני כל ולגלות לכו סוד טעמי התורה ומסתר צפוני' ואנו מחלים יקיים דברו ישקני מנשיקות פיהו כמו שפירש רש"י בשיר השירים לא כמו אנשי דורינו המכנים לעצמם שם חסידים ואומרים ברבים סודות ואף שאינם מגלים סודות התורה כי אין אתם יודע עד מה אבל הם מתגאים ומתנשאים והרבה הי' להוכיח ע"ז אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו':
ברכות פרק ראשון ועתה החידושים אתחיל. ולבי בקרבי יחיל. וחסדי ה' אוחיל:
מאימתי וכו'. התחיל רבינו הקדוש בק"ש ועיין מ"ש בפתיחה בשם הרמב"ם שרצה לשנות במס' זו כל דיני ברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה מתמדת פעמים בכל יום לכן התחיל בק"ש. ועדיין יש לדקדק דהי' לו להתחיל בתפלה שהיא ג"פ בכל יום ועקרה היא הברכות שמנה עשר ברכות ונראה לי כיון דק"ש היא קודם התפלה לכך הקדימה ואמנם יתכן זה לר' יוחנן דאמר שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה אבל לריב"ל לקמן דף ד' ע"ב דתפלת באמצע תקנום וא"כ בערבית אדרבה היא קודמת לק"ש א"כ הדק"ל למה לא התחיל רבינו הקדוש בדין תפלה וצריך לומר דכיון דק"ש היא מדאורייתא ותפלה היא מדרבנן ולכך התחיל במצוה של תורה. ולפי זה קשה לרב יהודה לקמן דף ך"א ע"א דק"ש ג"כ היא דרבנן למה הקדימה התנא וצ"ל דרב יהודה כר' יוחנן ס"ל דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה:
עוד נ"ל שרבינו הקדוש רצה לעשות נחת רוח למשה רבינו והתחיל תורה שבע"פ במשנת ר' אליעזר דאיתא במדרש הובא בילקוט פ' חקת שמשה רבינו בשעה שעלה למרום שמע שהק"בה אמר אליעזר בכי אומר פרה בת שתים והתפלל משה רבינו יה"ר שיצא זה מחלצי ואמר לו הק"בה חייך שיצא זה מחלציך ולכן נתכוין רבינו הקדוש להתחיל תורה שבע"פ במשנת ר"א שיצא מי"ח של משה רבינו ואמנם למאן דקמתרץ לקמן דף ג' ע"א ואבע"א רישא לאו ר"א נסתר תירוץ זה. ועוד לפי תירוץ זה נסתר קושית הגמרא שהקשה נתני דשחרית ברישא ואמנם אעפ"כ הקשה שפיר דגם שם הוה יכול להתחיל בדברי ר"א מאימתי קונין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת לכרתי דברי ר"א וחכמים אומרים בין תכלת ללבן. ועיין בפתיחה כתבתי עוד טעמים על שהתחיל במצות ק"ש שהיא מצות היחוד וקבלת עול מלכות שמים:
בערבין. הא דהוצרך לומר בערבין נראה דלהך ואבע"א רישא לאו ר"א דלקמן ריש דף ג' ע"א הוצרך לומר בערבין שלא תטעה דעל שחרית קאי ושעה שהכהנים וכו' היינו כפי ההוה אמינא לקמן דהאי ובא השמש וטהר היינו ביאת אורו וטהר גברא ובעלות השחר קרב התמיד ומביא כפרתו ומשיכיר בין תכלת וכו' כבר רשאי בתרומה והוא זמן ק"ש לכך הוצרך לומר בערבין:
משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ואף שאסור לאכול משהגיע זמן ק"ש ועיין ע"ב בתוס' בד"ה משעה שהעני וכו' אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן ק"ש כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש והרי ר' טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים דף ע"ג ע"א ולכך לא הקשו התוס' קושייתן על המשנה ואין אנו צריכין לדברי מהרש"א לקמן ע"ב בדברי התוס' ולקמן בדברי הגמרא יבואר עוד:
שהכהנים וכו'. לכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים ודי באמרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה ואולם לפי מה שכתבתי שהכהנים מותרים באכילת תרומה אף שהגיע זמן ק"ש לפי שהיא מצוה חשובה כעבודה במקדש וא"כ לכך תני כהנים דאל"כ הוה מוקמינן שהכהנות נכנסים לאכול בתרומתן והם ודאי מותרים שהם פטורות מק"ש כמפורש במשנה דף ך' ע"א דנשים פטורות מק"ש קמ"ל משנתינו כהנים דאפילו כהנים זכרים מותרים. אי נמי לאידך גיסא דנשים ודאי אסורים שאף שפטורים מק"ש חייבים בתפלה והרי בהגיע הזמן גם משום תפלה אסור דלא גרע מתפלת מנחה ועיין במג"א סי' רל"ב ס"ק ט"ו. ועוד דעכ"פ חייבים בזכירת י"מ כמבואר במג"א סי' ע' ס"ק א' ולמ"ד מזכירין י"מ בלילות הוה מ"ע שאין הזמן גרמא ואסורים לאכול עד שיאמרו אמת ואמונה ודוקא כהנים זכרים מותרים דעבודת מתנה אתן את כהנתכם דמיני' ילפינן בפסחים דחשיב כעבודה בהכהנים כתיב ולא בנשים ולקמן יבואר עוד בזה:
לאכול בתרומתן. הא דדקדק לומר בתרומתן ולא תני סתם לאכול בתרומה עיין בתיו"ט מ"ש בזה ולענ"ד נראה משום דיש מקום לחלק בין מח"כ דזב ומצורע ובין מח"כ דיולדות דכי היכי דעביד ביבמות דף ע"ה ע"א צריכותא לתנא דפליג על ר' ישמעאל ומוקי תרי קרא בקדשים דאסור עד שיביא כפרתו וצריכא דזב ומצורע לא ילפי' מיולדת משום דהותרה מכללה לבעלה וכו' ע"ש וא"כ לתרומה שא"צ כפרה דילפינן מקרא דובמלאת ימי טהרה כמבואר שם דף ע"ד ע"ב א"כ מנ"ל דזב ומצורע אינן אסורי' עד שיביאו כפרתן ושאני יולדת שהותרה מכללה ואמנם כבר הרגישו בזה התוס' שם בדף ע"ה בד"ה והכתיב ע"ש ועכ"פ הי' מקום למטעי דגם בתרומה לא ילפינן זב ומצורע לקולא מיולדת לכן נקט התנא בתרומתן של עצמן וביולדת לא משכחת תרומתה של עצמה דתרומה לכהנים יהבינן ויולדת משל בעלה זכיא אבל אין מחלקין לנשים בגורן ואפילו לבת כהן עיין משנה למלך פי"ב מתרומות הל' ך"ב ואף דמשכחת שנתנו לה בבית או שיש לה עצמה תבואות שלה דהתרומה שלה מ"מ הוא מלתא דלא שכיח וסתם תרומתן היינו כהנים עצמן אמנם לפמש"ל דבלא"ה מוכח דאיירי בכהנים זכרים מדתני הכהנים נסתר מ"ש ומחוורתא כמ"ש התוי"ט שכן הוא לשון התנאים:
בגמרא תנא היכי קאי. ואף דקושיא זו שייכא ברוב המסכתות קבע אותה כאן שהיא תחלה לכל שאר המסכתות וכיון דמתרץ כאן אקרא קאי שוב ממילא מתורץ בכל שאר המסכתות ואמנם בדברינו שנבאר כאן בלא"ה לא קשיא:
דקתני מאימתי וכו'. הנה או שהי' יכול לקצר ולהקשות רק תנא היכי קאי ופשיטא שעל מה דתני ומן ק"ש מקשה או שהי' לו לפרש יותר ולומר היכי קאי דקתני מאימתי קורין את שמע. ועוד יש לדקדק במה דקאמר ותו וכו' דמשמע דשייך לקושיא הראשונה ובאמת היא קושיא בפ"ע וע"ק במה דמשני תנא אקרא קאי וכו' וה"ק זמן ק"ש דשכיבה אימת האי וה"ק הוא מיותר ודי באמרו תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וגם מה דמשני ואבע"א יליף מברייתו של עולם מה הועיל באבע"א הזה הא ע"כ צריך הוא לתירוץ הראשון לתרץ קושיא קמייתא תנא היכי קאי. וגם אמרו א"ה סיפא דקתני וכו' לשון אי הכי אינו מדוקדק. ולתרץ כל זה כראה דגם המקשה הי' ידע דאקרא קאי אלא דקושייתו הי' דהתנא תלי דלא תניא בדלא תניא שזמן ק"ש עדיין לא שנינו אימת וגם זמן אכילת תרומה עדיין לא שנינו ואף ששנינו במס' נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה וכן כתיב בקרא ובא השמש וטהר אכתי דבר זה גופה לא ידעינן אם תחלת ביאת השמש או סוף ביאה וכדמקשה באמת בתר הכי וממאי דהאי ובא השמש וכו' לפי פירוש התוס' בד"ה דלמא ואמנם בתרומה אין שום מקום לספק רק בין תחלת שקיעה לסוף שקיעה דממ"נ בא השמש הוא או תחלת שקיעה או סוף שקיעה אבל באמצע הזמן דבין תחלת שקיעה לסוף שקיעה אן שום ספק ובק"ש אי נימא דקפדינן אזמן שכיבה אין מקום לספק אתחלת שקיעה וכמו"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י וכו' וא"כ התנא שנותן זמן א' במשנתינו לק"ש ולתרומה שמעינן תרוייהו שהזמן הוא צ"ה דעל זמן אחר אין לכוין לשניהם זמן אחד אבל אם נימא דק"ש לא תליא בשכיבה ולא דרשינן בשכבך רק כאלו נאמר בקרא ערב ובקר ואז שפיר גם, בק"ש יש לומר דמתחלת שקיעה מתחיל ערב ואף שבאמת פלג המנחה הוא חלק עשרים משעה קודם תחלת שקיעה עיין במג"א סימן רס"א ס"ק י' מ"מ היא הנותנת שאם לר"י מתחיל ערב בפלג המנחה ק"ו שיש לומר שנקרא ערב מתחלת שקיעה וא"כ בשניהם יש לטעות בין בק"ש ובין בתרומה. ואמנם בק"ש חזינן דקפיד התנא אזמן שכיבה מסיפא דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה והא ודאי דקפיד אשכיבה ושפיר יהיב סימנא משעה שהכהנים נכנסים דעכשיו דגלי דקפיד אשכיבה וכייל ק"ש ותרומה ברגע א' מכלל דהיינו צ"ה. אך לקמן דף ג' ע"א קאמר ואבע"א רישא לאו ר"א וא"כ הרישא הוא סתם משנה ולא נקט רק זמן ההתחלה ואכתי לא ידעינן דקפיד אשכיבה וקשיא דתלה דלא תניא בדלא תניא וההכרעה דרישא לאו ר"א היא מדקאמר מאימתי במ"ם השימוש משמע ששואל רק על ההתחלת הזמן שאם הי' שואל על כל משך הזמן ההתחלה והסוף הי' לו לומר אימתי קורין את שמע וזה שכיון המקשה בקושייתו תנא היכי קאי דיהיב סימנא לק"ש בתרומה והיכי קאי הרי אכתי לא שנינו הזמן לא בק"ש ולא בתרומה ואי קאי אקרא גם בקרא יש לטעות בשניהם כנ"ל ואין לומר בק"ש ליכא למיטעי דהרי מסיים עד סוף האשמורה לזה קאמר תבא היכי קאי דקתני מאימתי משמע דאיירי רק בההתחלה ורישא לאו ר"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתלי לא תניא בדלא תניא. ותו מ"ש וכו' רצונו בזה ותו אפילו לא נדקדק שימוש המ"ם של מאימתי אכתי מוכח דרישא לאו ר"א דהרי קשה מ"ש דתני ערבית ברישא וצריך לומר שלא רצה להתחיל בדבר דאית בי' פלוגתא ובשל שחרית אית בי' פלוגתא באותו משנה דת"ק סבר בין תכלת ללבן ור"א סובר בין תכלת לכרתי לכן התחיל בשל ערבין ואף דאיכא כמה פלוגתא בברייתא לקמן מ"מ במשנה סתם הדין בלי מחלוקת וכל זה אם רישא היא בבא בפ"ע והוא סתם אבל אם דברי ר"א קאי גם על הרישא א"כ גם בכאן איכא פלוגתא ואדרבה מדמסיים דברי ר"א משמע דפליגי רבנן א"כ נתני דשחרית ברישא א"ו דרישא הוא בבא בפ"ע א"כ לא נזכר ברישא דקפדינן אזמן שכיבה וא"כ קשה דתלי לא תניא בדלא תניא. ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וא"כ מתורץ הכל דבקרא נזכר זמן שכיבה וגם התנא קאמר זמן שכיבה ובערבין לאו דוקא אלא זמן ק"ש דשכיבה שהרי מסיים עד אשמור' וכו' וגם מאימתי לאו דוקא אלא זמן ק"ש דשכיבה אימת ולכן סיים אמתי בלא שימוש מ"ם. ואבע"א השתא דאמרי' מאימתי לאו דוקא ממילא לא קשיא אפילו בלי קרא דבשכבך שהרי מן המשנה גופי' מוכח זמן שכיבה מדמסיים עד אשמורה וכו' דברי ר"א והא דפתח בערבית לאו משום דלית בי' פלוגתא אלא משום דיליף מברייתו של עולם. אי הכי סיפא דקתני שחר מברך וכו' פירוש בשלמא אי אמרינן שהטעם שהתחיל בשל ערבין הוא משום דלי' בי' פלוגתא א"כ בברכות דגם בשל שחרית ליכא פלוגתא התחיל בשל שחרית אבל אם הטעם משום דקאי אקרא א"כ גם בברכות הי' לו להתחיל בשל ערבין:
אדקאי בשחרית פריש מילי דשחרית. ולקמן במשנה דף יו"ד ע"ב בש"א בערב יטו ויקראו אע"ג דעדיין קאי במילי דשחרית לא התחיל בשל שחר משום דלא שייך כאן לגמור מילי דשחר שהרי עכ"פ צריך לשנות כאן גם של ערב דבשניהם פליגי ב"ש וביה וכיון שהוצרך לשנות ערב ובוחר הקדים לערב אי מקרא דבשכבך אי משום דיליף מברייתו של עולם משא"כ במשנה דבשחר מברך וכו' כבר גמר מילי דשחרית לגמרי:
מכדי כהנים וכו' לתני משעת צ"ה. ויש להקשות לפמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה משעה שהעני וכו' דמשעה שהעני נכנס היינו פורתא קודם שבעוד שמכינים לו הוא קורא ק"ש א"כ גם במשנתינו ששנינו משעה שהכהנים נכנסין היינו בשעה שמכינים לו והוא מעט קודם צ"ה ואין לומר שזה הי' פשיט לו שקודם צ"ה לאו זמן שכיבה שהרי לקמן ע"ב בברייתא איכא פלוגתא דכמה תנאי בזמן שכיבה ומהיכן פשוט לו דלתנא דמשנתינו הוא ממש בצ"ה ונראה דבמשנתינו לא שייך כלל לפרש על ההכנה דבשלמא בעני שזמן סעודתו הוא אז וקובע עצמו לאכול אכילת קבע שייך לומר שמכינים לו קודם לזה זמן מה אבל הכהנים אשו זמן אכילתן הוא אז שהרי אין זה זמן סעודתו אלא שעד עתה לא הי' יכול לאכול תרומה מפני הטומאה ועתה הוא אוכל שכבר הוא טהור אבל לא שייך לזה הכנה ובודאי פירש המשנה על האכילה עצמה והוא ממש בצ"ה:
ולתני משעת. ויש לדקדק לפמ"ש לעיל במשנתינו דכהנים מותרים לאכול תרומה אפילו הגיע זמן ק"ש משים שהיא אכילת מצוה א"כ דלמא היא גופה קמ"ל משנתינו שמותרים לאכול אז אך לפמש"ל דלהכי תני כהנים ולא תני סתם משעה שנכנסים לאכול בתרומה להורות שאיירי בזכרים דלא תוקמי בכהנות שפטורות מק"ש א"כ יש לפרש קושית הגמ' כאן דאכתי לתני סתמא משעה שנכנסין ואעפ"כ ידעינן דאיירי בזכרים דאי בנשים שפטורות מק"ש א"כ לתני משעת צ"ה דהרי לא קמ"ל מידי:
והא קמ"ל דכפרה לא מיעכבא. ואין לדקדק ודלמא משנתינו בהני דלאו בני כפרה נינהו מיירי דא"כ מאי קמ"ל במה שאמר משעה שהכהנים וה"ל למימר משעת צ"ה. ואמנם לדעת התוס' דהערב שמש גופי' יש לספק אם תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר בדבריהם בד"ה דלמא. והא ודאי אי רישא ג"כ ר"א א"כ חזינן דבעינן זמן שכיבה והא ודאי דתחלת שקיעה לאו זמן שכיבה הוא א"כ קשה מנ"ל למידק משנתינו דכפרה לא מעכבא ודלמא מיירי בהני דלאו ב"כ נינהו וקמ"ל דבא השמש היינו סוף שקיעה ונראה מדתני שהכהנים נכבסים לאכול תרומתן ניתני משעה שנכנסים לאכול בקדשים ושייך בין בכהנים ובין בישראל בשלמים ותודה אלא ודאי דאיירי מהני דבני כפרה ואסירו בקדשים עד למחר שיביאו כפרתן ולכן נקט כהנים ותרומה ומוכח דאין כפרתן מעכבת אכילת תרומה:
כדתניא ובא השמש וכו' ואין כפרתן וכו'. קשה למה הביא ברייתא ולא הביא משנה פי"ד דנגעים וכך ה"ל למימר כדתנן הערב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. ונראה דהא ודאי פשיטא לי' דהעריב שמשו מותר תכף בלילה בתרומה אף שאי אפשר להביא כפרתו עד למחר וזו משנה שלימה פי"ד דנגעים ואמנם כיון דחזינן דיולדת שטובלת תכף לאחר ימי טומאה ואעפ"כ אסורה בתרומה עד שיעריב שמשה לסוף מ"ם לזכר ופ' לנקיבה ורש"י פירש הטעם במס' יבמות ק ע"ד ע"ב בד"ה כיון שמלאו ימי' וכו' דמשעת טבילה לסוף ז' לזכר וי"ד לנקיבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבולת יום ארוך דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתו עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהן למחרת וכו' וא"כ יש מקום לומר שבעינן דוקא שתוכל להביא למחר כפרתה ולא בזמן לחוד הדבר תלוי כ"א שיביאו באמת למחר כפרתה וא"כ אי ליל מ"א לזכר או פ"א לנקיבה הוא ליל שבת תהי' אסורה עדיין בתרומה עד ליל מ"ש וכן אם אין בהמ"ק כמו בזמן הזה לא תטהר לעולם לתרומה שהרי אין כאן הערב שמש של ליל שלמחרתו תביא כפרתה וממשנתינו שמעינן דשפיר אוכלת ולא בראוי להביא כפרתן הדבר תלוי רק בזמן לחוד דהרי כבר כתבתי דבמשנתינו יש לדקדק למה תני כהנים בתרומתן ולא תני ישראל בקדשים ובהני דלאו ב"כ ואי משום להשמיענו דכפרה לא מעכבא זה כבר שנינו במשנה בנגעים כקושית התוס' בד"ה והא קמ"ל אלא ודאי דמשנתינו בזה"ז מיירי דליכא קדשי' וקמ"ל תרומה ואי מהני דלאו בני כפרה א"כ מאי קמ"ל אלא מהני דב"כ ואף דבזמן הזה אי אפשר להביא כפרתן למחר אפ"ה כיון שכבר הוא הזמן הערב שמש שלהם מתיר ולהכי הביא ברייתא ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו כלל וכלל שאין שום עיכוב אחר רק הערב שמשו. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והא קמ"ל ע"ש בדבריהם. ולפי מ"ש שמעינן ממשנתינו מה שלא שמענו ממשנה דנגעים:
רש"י ד"ה עד סוף וכו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה וכו'. הנה זה הי' לרש"י לפרש על רישא משעה שהכהנים וכו' דמקמי הכי לאו זמן שכיבה אלא לפי שלא הוזכר ברישא רמז לשכיבה ואולי לא קפיד תכא רק על ערב וכמו שהוא לר' יהודה לדעת התוס' כמבואר בדבר הם לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י יע"ש. וא"כ אולי גם תנא דידן לא קפיד רק על ערב וקפיד על צ"ה דסובר כרבנן לקמן דריש תפלת השחר תפלת המנחה עד ערב ולפי זה לא הי' רש"י יכול להכריע דמקמי הכי לא יצא י"ח שהרי בפלוגתא דר"י ורבנן מסקינן דעביד כמר עביד וכמו שרוצה ר"ת לפסוק בתוס' בד"ה מאימתי ולכן הוצרך רש"י להקדים סיפא דמלתא עד האשמורה הראשונה וא"כ חזינן דבק"ש לא איכפת לן במדת לילה רק בזמן שכיבה א"כ מקמי הכי לא יצא י"ח:
אלא דאכתי קשי' מנ"ל לרש"י דכ"ע מודו דק"ש תלי' בזמן שכיבה וחכמים ור"ג דסברי כל הלילה אלא שנחלקו בהרחקה אבל לתרוויהו זמנה מן התורה כל הלילה הוא משום דס"ל כל זמן שב"א שוכבין ודלמא טעמא דידהו דלא תלי' בשכיבה כלל אלא בערב ובקר וס"ל כרבנן דלקמן בפרק ת"ה דמנחה עד הערב ולכן ס"ל כל הלילה ולפי"ז ממילא לדידן דקיי"ל דעביד כמר עביד יוצא ג"כ בק"ש דבה"כ ונראה דס"ל לרש"י כיון דמצינן לכמה תנאי דס"ל בודאי דתליא בזמן שכיבה דהיינו ר"א דמתני' וכן כולהו תנאי דברייתא דלקמן ע"ב ולא מצינו חולק בפי' לא משוינן פלוגתא חדשה וסובר רש"י דגם ר' יהודה בעי זמן שכיבה לק"ש ודלא כתוספת לקמן ע"ב בד"ה אמר לי' ור"י שהקשה לר"מ היינו משום דלדידי' אף דרשאי להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אבל ק"ש אינו רשאי לקרות דק"ש לא תליא בתפלה:
בד"ה מצותן וכו' דכתיב לא ילין לבוקר. הנה אחז רש"י קרא דכי תשא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח ושביק קרא דמשפטים דלא ילין חלב חגי עד בוקר ומלבד דהוה לי' להביא קרא המוקדם בתורה אלא דשביק קרא דיליף מיני' התלמוד בפסחים דף ע"א ע"א מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי וכתבו שם התוס' בד"ה מכין וכו' דמהכא נפקא לן בכל האימורין. ועוד דהרי האי קרח דלא ילין לבקר בבשר מיירי ואף דכתבו התוס' בפסחים דף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו' דמיירי גם בחלב מ"מ חזינן שהתלמוד שם דף ע"א ע"א אפ"ה יליף מקרא דלא ילין חלב חגי שהוא מוקדם ומפורש בו חלב ולא עוד אלא דמהאי קרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח אף דמיירי בחלב מ"מ ליכא למילף מיני' שאר אימורים דשאני פסח שגם הבשר אינו נאכל למחרתו לכך גם החלב נפסל בלינה משא"כ שאר קדשים קלים ועיין ברש"י בפסחים דף ע"א ע"א בד"ה מנין לאימורי חגיגת ט"ו וכו' אע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת עכ"ל וא"כ ליכא למילף אימורי קדשים קלים מחלבי הפסח. ונראה דחדא מתורצת בחברתה ורש"י דייק מאד בפירושו דשם בפסחים עקר הילפותא דנפסלים בלינה שלא נימא שכשרים גם למחרתו כמו הבשר וזה באמת ליכא למילף מפסח וכו' לכן יליף מלא ילין חלב חגי אבל כאן במשנתינו עקר הראי' שהוצרך רש"י הוא שכשרים כל הלילה ותנא כאן כללא כייל כל החלבים וגם חלב פסח בכלל ובזה ליכא למילף פסח מחגיגה דבפסח הסברה הוא כמו שהבשר נפסל בחצות מן התורה דהרי משנתינו מוקי לה לקמן דף ט' ע"א כראב"ע וא"כ ראוי לומר שגם החלבים נפסלו בחצות וכמו שרצו שם בפסחים לומר מי איכא מידי דהבשר נפסל מאורתא ואימורין עד צפרא ואף שאביי שם השיב אלמא לא והרי פסח לראב"ע דבשר איפסל מחצות ואימורין עד צפרא מ"מ היא גופי' דבפסח אימורין עד צפרא מלא ילין לבקר זבח חג הפסח צריכין אנו ללמוד דמשאר אימורין אין ראי' וכנ"ל ולכן הוכרח רש"י במשנתינו כאן להביא קרא דלא ילין לבקר. ובזה ניחא מה דתמי' טובא שלמה הביא רש"י כלל קרא דלא ילין והי' להביא קרא דעל מוקדה כל הלילה וכן מביאו בגמרא במגילה דף ך א ע"א ורש"י עצמו בפסחים דף ס"ח ע"ב מביא קרא דעל מוקדה ולפמ"ש ניחא דמשנתינו אתי' כראב"ע וחלבים דפסח לראב"ע ליכא למילף מעולה:
רש"י ד"ה למה אמרו וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים ע"ח כלל אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה מצותו כל הלילה. וה"נ תנן בפ"ש דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואימורים. ועיין בתוי"ט שדרה ראיתו שכיון שכבר שנאו רבי כאן לא הוצרך לשנותו. ואני רציתי לומר דכוונת רש"י דמדחשיב קצירת עומר והקטר ולא קחשיב אכילת קדשים אלא ודאי דלא הי' יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא קחשיב שמה ק"ש לפי שק"ש גזרו בו חכמים עד חצות. אלא דקשיא לי שהרי באמת קאמר שם במשנה זה הכלל דבר שמצותו ביום וכו' ודבר שמצותו כל הלילה ומפרש שם בגמ' דבר שמצותו בלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע וכו' והא ודאי דאף לר"ע דפסח נאכל כל הלילה היינו מן התורה אבל מדרבנן לא נפיק משאר קדשים שאינן נאכלין אלא עד חצות וכמפורש בזבחים דף נ"ז ע"ב הפסח עד חצות אמר רב יוסף ראב"ע היא א"ל אביי וממאי דמדאורייתא וראב"ע דלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה הרי דים בפסח גזרו להרחיק מן העבירה ואפ"ה תני שם במגילה בכלל שמצותו כל הלילה א"כ גם הקטר חלבים דחשיב שם שמצותו כל והלילה אין ראי' שלא גזרו בו חכמים להרחיק מן העבירה. ונראה דהוקשה לרש"י למה הוצרך במגילה לומר שדבר שמצותו בלילה הוא לרבות אכילת פסחים ודלא כראב"ע ונימא לרבות שאר קדשים הנאכלים ליום ולילה ואתי' ככ"ע וג"כ לא תסתור הך סתמא דמגילה כל הני סתמי דאתיין כראב"ע וע"ש בתוס' דף ך"א ע"א ד"ה לאתויי א"ו שלכך לא מוקי לשאר קדשים לפי שהך משנה סתמא תני מצותו כל הלילה ומשמע אפילו מדרבנן כשר כל הלילה ולכך ליכא למימר לאתויי כל הנאכלים ליום ולילה או לאתויי ק"ש שהרי הני לאו מצותן כל הלילה שהרי עשו חכמים בהם סיג אבל אכילת פסחים סובר רש"י לפי שזמן אכילתו קצר מאד שהרי אינו נאכל אפילו ביום זבחו עד הלילה ממש אם יגזרו גם בלילה מחצות ולמעלה יומעט זמנו מאד לכך לא גזרו בו. ועיין לקמן בחידושינו דף ט'. ומה דאמר אביי בזבחים ודלמא ר"ע ומדרבנן היינו שרצה לדחוק ולומר דאף בפסח גזרו כדי לאוקמי שם המשנה כד"ה וגם שיהי' דומיא דכל הני קדשים דחשיב שם בפרק איזהו מקומן עד חצות והיינו מדרבנן וכן משמע שם בזבחים ברש"י ד"ה להרחיק וכו' כדתנן בכולהו עד חצות אבל אחר שמסיק שם א"כ מאי אלא ומוכח דע"ח שתנן התם בפסח היינו מדאורייתא וראב"ע היא שוב סובר הגמרא דבפסח לא גזרו כלל ולכך מוקי במגילה מצותו בלילה לרבות פסח שמצותו לגמרי כל הלילה אפילו מדרבנן דומיא דהקטר חלבים ולא מוקי לה בשאר קדשים דא"כ יהי' מצותו בלילה רק מדין תורה ולא יהי' דומיא דהקטר חלבים ושפיר הוכיח רש"י במשנתינו מסוגיא דמגילה דה"ח לא עשו בו סיג ואעפ"כ אתי שפיר הסוגיא לקמן דף ט' דקאמר ואלא אכילת פסחים לא קתני דליכא לשנויי דלהכי לא קתני משום שלא עשו בו סיג דהרי קתני הקטר חלבים דלא עשו בו סיג:
והנה להרמב"ם דגם בהקטר חלבים עשו סיג א"כ ה"ח דתנן במס' מגילה שמצותו כל הלילה הינו רק מדין תורה א"כ הדרא קושי' לדוכתא מי הכריח להסוגיא דהתם לומר בזה הכלל לאתויי פסח ודלא כראב"ע נוקמי לאתויי שאר הנאכלים ליום ולילה וככ"ע והנלע"ד דאי אפשר לומר לאתויי הנאכלים ליום ולילה שאחרי שלשון המשנה הוא דבר שמצותו בלילה אי אפשר לפרש בו דבר שמצותו ביום ובלילה ואף ששנינו שם ה"ח ואיברים שג"כ מצותו ביום ובלילה מ"מ לא שנינו בחלבים ואיברים שמצותו בלילה רק שכינו שכל הלילה כשר להקטר חלבים וכו' אבל בזה הכלל שאמר דבר שמצותו בלילה הוצרך לפרשו על אכילת פסח שמצותו דוקא בלילה והא דלא אמר לאתויי ק"ש משום דגם ק"ש לא תליא התורה זמנו בלילה אלא בשכיבה והרי באמת יוצא ק"ש של ערבית גם ביום אחר ע"ה קודם נץ החמה ביון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא וכמבואר לקמן דף ח' ע"ב ולא שייך לומר בו שכשר כל הלילה שהרי כשר גם אחר ע"ה:
ובגוף הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם אם עשו הרחקה בה"ח ואימורים ולדעת רש"י לא עשו חכמים הרחקה והדבר צריך טעם למה לא עשו סיג בזה ונראה דק"ש היא מצוה חמורה שהיא עקר קבלת עול מלכות שמים לכן חששו חכמים לעשות סיג וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סיב אבל הקטר חלבים ואימורים שאין בו כרת רק איסור לאו גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסיג. וכן משמע מדברי רש"י ביבמות דף קי"ט ע"א בד"ה מה לי איסור לאו וכו' דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת דעבדינן בי' הרחקה ובין איסור לאו דלא עבדינן בי' הרחקה ובזה ניחא לי לשון רש"י כאן בתחלת הדבור שכתב ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלם לאחר פ"ה ויתחייב כרת דלכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהרי אף שלא יאכלם מ"מ הרי עובר בלאו דלא יניח ממנו עד בקר. וגם בירושלמי הוא מטעם כרת. ולפמ"ש ניחא דמשום איסור לאו גרידא לא היו חוששין כדרך שלא חששו בהקטר חלבים. עוד נלע"ד טעם שלא עשו הרחקה בה"ח ואיברים הוא משום דק"ש לכל מסור חששו לעצלות ועשו גדר והרחקה אבל ה"ח לכהנים מסור וכהנים זריזין הם ולא חששו בהם לעצלות. ובזה ניחא ג"כ מ"ש לעיל דלדעת רש"י לא עשו באכילת פסחים שום סיג ולר"ע אפילו מדרבנן היא נאכל כל הלילה הוא משום דפסח אינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם ועין בפסחים דף פ"ה ע"א. והא דעשו הרחקה בנאכלים ליום אחד אף שאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים הוא מסור והם זריזים מ"מ הואיל ויש בנאכלים ליום אחד תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם והוצרכו לעשות סיג שלא לאכלה רק עד חצות ממילא הוצרכו להשוות מדותם בכל הנאכלים ליום א' להיותם נאכלים רק עד חצות דלא שייך להחמיר בתודה ולהקל בקדשי קדשים. ובזה יובן דברי הירושלמי וז"ל כל הנאכלים ליום א' קדשים קלים ולכאורה קשה מאד ואטו קד"ק אינן נאכלים ליום אחד אדרבה קדשי קדשים כלם נאכלים ליום אחד אבל קדשים קלים יש בהם נאכלים לשני ימים ולפי מ"ש ניחא שעקר ההרחקה לא עשו אלא בשביל קדשים קלים. ומשטחיות לשון משנתינו נראה להכריע כדברי רש"י מדפלגינהו התנא לתרי בבי הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה ע ה וכל הנאכלים וכו' ולמה לא כללינהו יחד וכך ה"ל למתני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה ע"ה א"ו הורה לנו תנא דמשנתינו שהם חלוקים בדינם שהקטר חלבים ואיברים מצותן באמת עד שיעלה ע"ה אפי' חכמים לא גזרו בהם אבל הנאכלים הוא רק מדין תורה מצותן עד שיעלה ע"ה אבל חכמים עשו בהם סיג עד חצות. והא דהפסיק התנא בהקטר חלבים בין ק"ש לאכילת קדשים ולדעת רש"י הוה לי' להתנא להסמיך אכילת קדשים לק"ש שהם שוים בדינם ונראה דאי הוה מסיים בה"ח ואיברים לא הוה שייך למימר אח"כ א"כ למה אמרו עד חצות לכך הוכרח לסיים בכל הנאכלים כ"ז הנלע"ד לשטת רש"י:
ושטת רבינו הרמב"ם דגם בהקטר עשו סיג. נראה הא דפלגינהו לתרי בבי ולא כללינהו עם הנאכלים ליום א' לפי שה"ח אף שמדאורייתא כשרים בלילה מ"מ עקר מצותן אפילו מן התורה אינה בלילה רק שעת עקר מצותן הוא ביום והרי אפילו שבת דוחין מטעם זה שחביבה מצוה בשעתה וכדאמרינן במנחות דף ע"ב אלא שאם לא הקטירם כל היום כשרים כל הלילה מן התורה אבל הנאכלים ליום אחד עקר מצותן מן התורה בלילה כמו ביום ולכך פלגינהו תנא בתרי בבי. והשתא דאתינא להכי אמינא גם ורש"י היינו טעמא דלא עשו סיג בהקטר חלבים ואיברים לפי שעקר חיבוב מצותן בשעתן הוא ביום ומסתמא מחבבין המצות ומקטירים אותם ביום דלא שכיח שישארו עד הלילה והוה מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים למעבד להו סיג והניחו על דין תורה שאם אירע שלא הקטירם ביום שכשרים כל הלילה עד שיעלה ע"ה. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' בזבחים דף נ"ז ע"ב למה לא עשו סיג להנאכלים לשני ימים למעבד להו הרחקה.. ולפמ"ש ניחא דבתשו' ח"צ סי' קנ"א מביא בשם הרמב"ן שהנאכלים לשני ימים עקר מצותן יום אחד אלא שאם נשאר ליום שני התירה התורה להיות נאכלים גם ממחרת וא"כ הוה ג"כ מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים:
תוס' ד"ה מאימתי וכו' מ"מ קשיא דהוה כתרי קילי דסתרי אהדדי. דבריהם לכאורה צ"ע דמה אריא קושיא זו לשטת ר"ת והרי גם לשטת רש"י דק"ש שעל המטה עקר אכתי שתי התפלות הם סתרי אהדדי שמתפללין מנחה אחר פלג המנחה כרבנן ומקדימין להתפלל ערבית קודם הלילה ולמימר דתפלות דרבנן הקילו אפילו תרי קולי דסתרי וכן הוא ברא"ש א"כ גם לשטת ר"ת ניחא דבאמת סמכינן לענין ק"ש על רבי יהודה ואעפ"כ מאחרינן לפעמים מנחה אחר פלג המנחה לפי דתפלה היא מדרבנן ולדעתי באמת כוונת הרא"ש כן לתרץ שטת ר"ת אבל כאן שהתוס' נשארו בקושיא על ר"ת ומשמע דלרש"י ניחא קשה כנ"ל וכן על הרא"ש קשה למה תלה קושיא זו בשטת ר"ת. ונלע"ד דתפלת ערבית שהיא רשות סברי התוס' שיכולים להקדימה אף שנקטינן עקר כרבנן לענין תפלת מנחה וכן סובר הרא"ש זה לדבר פשוט ולכן אין שום קושיא לשטת רש"י אבל קשיא להו לשטת ר"ת דלענין ק"ש ולענין תפלת המנחה ששתיהן הן חובה אי אפשר למעבד בהו תרי קולי דסתרי אהדדי ולכן נשארו התוס' בקושיא על שטת ר"ת והרא"ש ניחא לי' גם לשטת ר"ת דכיון דתפלה היא מדרבנן אף שהיא חובה לא משגחינן בסתרי אהדדי ועיין לקמן בדברינו בסוף דבור הזה:
בא"ד וגם ראי' דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא הי' קורא ג"כ ק"ש וכו'. דבריהם סתומים ועיין במהרש"א ולמימר דכוונת התוס' ג"כ כדברי הרא"ש ואדלעיל על דברי ר"ת הם שייכים לדעתי ליכא למימר כן ואנו רואים הפרש בין לשון התוס' ללשון הרא"ש דהרא"ש לא סיים ומסתמא הי' קורא גם ק"ש וגם לא הוצרך לזה כיון שכל ראי' זו הוא למימר שתכף אחר סיום זמן מנחה לר"י מתחיל זמן ערבית א"כ מה לי בזה אם קרא גם ק"ש או לא ואדרבה בדברי הרא"ש בפרק תפלת השחר מבואר דרב לא קרא ק"ש אז רק אחר צ"ה אבל התוס' שסיימו ומסתמא הי' קורא גם ק"ש א"כ חזינן כוונתייהו להוכיח דזמן ק"ש הוא בזמן תפלה א"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא דהא גופא מנ"ל דרב קרא גם ק"ש והרי זה עצמו הדבר שנחלק בו רש"י. והנלע"ד בכוונתן בזה הוא דר"ת תלה זמן ק"ש בתפלת ערבית ולומר דלרבי יהודה כשם שזמן ת"ע הוא תכף אחר פלג המנחה כך מתחיל אז זמן ק"ש ודברי ר"י המה להיפך שר"י בא לתרץ מנהגינו שאנו מתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואעפ"כ מקדימין להתפלל ערבית קודם צ"ה וע"ז חידש ר"י שאנו מתפללים ערבית מבע"י אנו סומכים על הני תנאי דמשקידש היום וכו' ואמנם שלא תאמר עד כאן לא אשכחן דברי הני תנאי אלא לענין ק"ש וס"ל שאז מתחיל זמן שכיבה לקצת אנשים אבל אכתי תפלת ערבית כיון שאנו נוהגין כרבנן דר"י ומתפללים מנחה גם אחר פלג המנחה איך אנו מקדימין ת"ע קודם צ"ה ולכן סיים ר"י בדבריו ומאותה שעה הוא זמן תפלה נמצא דברי ר"י הם היפך מדברי ר"ת ור"י תולה ת"ע בק"ש ורוצה להביא ראי' לזה דתפלה אנו למדים מק"ש ולכן סיים ר"י וגם ראי' דרב צלי של שבת וכו' ומסתמא קרא גם קיש וכוונתו בזה ע"פי מ"ש המג"א בסי' רס"ז ס"ק א' בשם בה"ג לחלק בתפלת ערבית של שבת לת"ע בזמן החול דבחול זמנו בצ"ה ובשבת רשאי להקדים ולהתפלל קודם לזמן של חול וכתב המג"א טעם לדבר דת"ע נתקן כנגד איברים ופדרים וגליל שבת לא הי' יכול להקטירם דלא עולת חול בשבת והוצרך להקטירם בעוד יום ונדחק שם המג"א דלפ"ז איך רצה בגמ' להביא ראי' מדברי רב דהלכה כר"י והרי רב בע"ש עשה כן והרי יש הפרש בין שבת לחול ונדחק המג"א דבתחלת הסוגיא לא רצה לחלק בין שבת לחול ע"ש במג"א ואני אומר דקושיא זו הי' קשה לר"י בעל התוס' איך מביא ראי' מרב דהלכה כרבי יהודה א"ו שעקר הראי' הוא משום דמסתמא קרא רב אז גם ק"ש והנה תינח לומר סברת המג"א לחלק בין שבת משום איברים ופדרים לענין תפלה אבל לענין ק"ש אין שום טעם לחלק בין שבת לחול ומדקרי רב אז גם ק"ש מכלל שכבר הוא ערב לענין ק"ש וכי היכי שהוא ערב לענין ק"ש ה"נ הוא ערב לענין תפלת ערבית וא"כ מוכח דילפינן זמן תפלה מזמן ק"ש א"כ אפי' לרבנן דפליגי על ר"י בפלג המנחה מ"מ משעה שקדש היום או משעה שנכנסים לאכול בע"ש שהוא זמן ק"ש להני תנאי דגמרא הוא ג"כ זמן תפלת ערבית אפילו לרבנן וא"כ מנהגינו שמתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואפ"ה מקדימין ערבית קודם צ"ה אתיא כרבנן ואליבא דהני תנאי ולא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי:
בא"ד והא דאמר בירושלמי וכו'. אומר ר"ת וכו' גם בזה דבריהם תמוהים דהרי לדברי תוס' בין לר"ת ובין לשטת ר"י זמן ק"ש של ערבית וזמן ת"ע שוים זמנו של זה הוא זמנו של זה וא"כ כיון שהתפללו אז ערבית למה לא יצאו אז חובת ק"ש ולמה הוצרך הירושלמי לומר שהוא רק לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ואמנם ע"פי מ"ש לעיל בתחלת דבור זה דת"ע שהיא רשות רשאים להקדימה אפילו אם נקטינן בתפלת המנחה כרבנן והירושלמי ודאי לא סבר כר"י דהרי בירושלמי קאמר שם בפירוש דהקורא קודם לכן (דהיינו קודם צ"ה) לא יצא י"ח ואמנם אעפ"כ תפלת מעריב שהיא רשות היו מקדימין אבל חובת ק"ש לא יצאו ולא קראו שמע בבה"כ אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה:
בד"ה ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד. ולפ"מ דמשני דיליף מברייתו של עולם הא דהקדימה התורה בתמיד של שחר ברישא ולא כברייתו של עולם והמהרש"א לקמן בדברי התוס' בד"ה אי הכי נדחק בזה. ולענ"ד במה דקאמר יליף מברייתו של עולם היינו שכך סדר זמנים מעת בריאת העולם שזמן הלילה הוא קודם היום והיום שייך ללילה שלפניו ולכן התחיל התנא ג"כ ק"ש של ערבית קודם של שחרית לפי שהיא חלה תחלה והנה בשעת בריאת העולם ההתחלה הי' בלילה ממש בתחלתה של הלילה ולכן הלילה קודמת ליום אבל ביום עצמו תמיד הבוקר קודם לבין הערבים וכן הי' בשעת בריאת העולם שקודם לזה לא הי' זמן כלל והתחלת הזמן בשעת הבריאה היתה תחלה הלילה כלה ואח"כ הי' בוקר של יום ראשון ואח"כ אחר חצות היום הי' בה"ע ולכן במצות ק"ש שזה זמנו בלילה ממש לתנא דידן וזה זמנו ביום יליף התנא מברייתו של עולם והקדים של ערבית וכן בשני תמידין ששניהם זמנם ביום אלא שזה בבוקר וזה בין הערבים יליף אורייתא מברייתו של עולם והקדים של בוקר לשל בין הערבים. ועוד דתמיד הוא קדשים ובקדשים באמת הוא היפך מברייתו של עולם דבקדשים הלילה הולך אחר היום כמבואר בסוף פרק אותו ואת בנו:
בד"ה א"ה וכו' א"כ קפיד אכל מילי וכו'. ובפרק ת"ה שהקדים של שחר ומנחה לערבית אפשר משום דת"ע רשות והתחיל בשל חוב. או משום דממ"נ אם תפלות אבות תקנום סדרם על סדר האבות שתיקנום ואם כנגד אש תקנום א"כ תפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים והתחיל בעקר הקרבנות:
בד"ה מברך ב' לפני' וכו' ירושלמי ושבע ברכות הוו כנגד שבע ביום הללתיך וכו'. ויש לתמוה הלא כאן הובא הך דשחר מברך וכו' רק דרך קושיא ומה להם להתוס' לפרש כאן טעם על מנין הזה ואין זה ענין להקושיא ולקמן בגוף המשנה דבשחר מברך שתים לפני' הי' להם להתוס' להביא טעם לדבר והירושלמי באמת שם קבע דבריו. ועוד דהרי בירושלמי שם איתא ב' טעמים ר' סימן בשם רשב"נ אמר על שם והגית בו יומם ולילה שתהא הגיות יום ולילה שוים ור' יוסי ב"א בשם ריב"ל ע"ש שבע ביום הללתיך ועיין בתשו' הרשב"א סי' נ"א דהני אמוראי פליגי ועיין שם במה פליגי וא"כ קשה למה בחרו התוס' כאן בטעם השני והשמיטו הטעם הראשון שם ונראה דקושיא חדא מתורצת בחבירתה דלפי הטעם הראשון שם בירושלמי ע"ש והגית בו יומם ולילה נסתר כאן קושית הגמרא דכיון דכתיב בקרא יומם תחלה הקדים גם התנא יום ללילה לברכות ולכן כתבו התוס' טעם שבע ברכות הללו הוא ע"ש שבע ביום הללתיך וכונתן שתלמודא דידן שהקשה כאן לתני דערבית בר שא איהו מפרש טעם שבע ברכות כנגד שבע ביום הללתיך ולא משום והגית וגומר:
בד"ה והא קמ"ל וכו' וא"ת והא תנינא חדא זימנא במס' נגעים ומייתי לה בפרק הערל וכו"י. הנה הרואה ישתומם על דבר זה שהתוס' הביאו דמייתי לה בפרק הערל ואטו מי אלימא האי דהערל ממשנה ערוכה בנגעים וכי המשנה צריכה חיזוק מדברי הגמ' ושם ביבמו' הביאו המשנה לפרש מאיזה מקרא ילפי לה ועיין בדברינו לקמן דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה דרך טרקסמון ועוד נלע"ד שהתוס' הקדימו דבר זה להיות הוצעה לדבריהם אח"כ בדבור הסמוך שהקשו שם על פירוש רש"י שכתבו ותימא לפירושו דלפרוך אההיא דהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנ"ל דביאת שמשו הוא וכו והנה שם בדבור ההוא לא היו יכולים להקשות דלפרוך אמתניתן דנגעים חדא דעל מס' נגעים לא סידרו רבינא ורב אשי שום גמרא ועוד דאטו במשנה מפורש הטעם שהוא מקרא דובא השמש אבל שם בפ' הערל הביאו המשנה ומפרשי לה שהלימוד על זה הוא מהך קרא ובא השמש ולכן הקשו שה' לו להקשות שם ששם הוא המקור לפרש משנה דנגעים ולכן הקדימו בדבור זה דמייתי לה בפ' הערל ואמנם כבר כתבתי לעיל לתרץ קושית תוס':
מאימתי קורין וכו'. אפשר לרמוז כי תיבת מאימתי עם האותיות גימטריא הלל שמאי אני יהודה. כי הלל ושמאי קצרו המשניות שהיו ת"ר סדרים ועשאום ששה ואח"כ רבינו הקדוש קצר שיתא סדרי שסדרו הלל ושמאי וכתב המשניות כמו שהן בידינו כאשר הוכחנו מדברי הראשונים והגאונים במקום אחר בס"ד. ולרמוז זה פתח מאימתי שעם האותיות הוא כמספר הלל שמאי אני יהודה. ועמ"ש אני בעניי בקונטריס ככר לאדן דף קע"ו ע"ב בס"ד:
ואפשר לרמוז עוד דבזכות המשניות תבא הגאולה כמשז"ל על פסוק גם כי יתנו וכו' ובא וראה דהמשניות מתחילות באות מ' ומסיימות באות מ' ושניהם גימטריא יסוד כי שמירת יסוד הוא עיקר לבא הגאולה שכל הגלות הוא לברר ניצוצות הקדושה וכשנתקן היסוד יבא גואל. וזה רמז כי שדי הוא ביסוד ואחר אותיות שדי הם אותיות תה"ך גימטריא משיח בן דוד כי אם נזהר ביסוד שרומז שדי תכף יבא משיח ויסוד שהוא אות ברית תלוי בברית הלשון ואם נשמר ברית המעור ודאי נשמר ברית הלשון וזה רמז כי זה כל האדם ס"ת מילה כי יש במשמע תקון הדבור כמו כי אין מילה בלשוני. וגם מילה כפשוטה תלויים זה בזה. וזה רמז כי אין מילה רומז על ברית המעור שנפגם הסיבה היה בלשוני. והגם דכתיב כי אין מלה חסר יוד יש לדורשו כאלו כתיב יו"ד ע"ד שכתבנו במ"א משם ספר כנפי יונה. עוד רמז מאימתי ר"ל הגאולה שמצפות לה כל עינים. סיים בשלום כלומר בשמירת שלום שהוא יסוד. א"נ כפשטו דבית שני נחרב בשביל שנאת חנם. וזה רמז מאימתי הגאולה סיים בשלום כשיהיה שלום באמת יבא משיח:
ועוד אפשר לומר במ"ש הרב עיר וקדיש כמהר"ר יעקב יוסף כ"ץ ז"ל בספר בן פורת יוסף דף ל"ט דהתורה אינה נקנית אלא כשיש שלום שנאמר ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וז"ש בעירובין וממדבר מתנה אם משים עצמו כמדבר תורה ניתנה לו במתנה דלא אפשר שיהיה לו שלום אלא בענוה זה ת"ד וזה רמז מאימתי קורין כלומר אימתי הוא קריאה ונחשב תלמוד תורה וסיים בשלום והביא פסוק ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דכשם דלא זכו לתורה עד שהיו באחדות כדכתיב ויחן שם ישראל שהיו באחדות אחד כמשז"ל כן מי שרוצה לזכות בתורה יקבל עליו להיות עניו ולהיות לו שלום עם הכל ואז זוכה לתורה ונתנה לו במתנה וז"ש ה' עז לעמו יתן במתנה כאשר יברך את עמו בשלום. ור"ת ה' יברך את עמו גימטריא הוי"ה אדני יחוד קב"ה ושכינתיה וס"ת ה' יברך את גימטריא משיח בן דוד דכשיהיה שלום באמת נזכה לתורה ויבא משיח:
ועוד אפשר לרמוז במ"ש במדרש רבה פרשת נשא בקרבן נתנאל בן צוער דר"ת שיתא סדרי משנה גימטריא פרק מאימתי, יציאות, חמש, ארבע, כל, אבות, ע"ש, מה שרמזו רז"ל ואפשר לרמוז באופן זה. משנה רומז ה מ', שיתא סדר ו רומז לת"ת, ר"ת שיתא סדר, גימטריא יסוד ומסיים שלום מ' רמז לאימא ואבא נעלם וא"ש ההי"ב:
משנה. מאימתי וכו' ראשונים שאלו דהול"ל אימתי קורין. ואפשר דרך רמז שרצה לחבר תורה שבכתב ותורה שבע"פ כי סוף התורה לעיני כל ישראל הרי שסיים באות למ"ד וגם סוף המקרא בסוף ד"ה סיים ויעל ולכן התחיל במ"ם מאימתי שתהא סמוכה למקרא. [ואפשר לרמוז כי למד מם סיום התורה והתחלת המשנה הם רמז לז"ת כל א' כלולה מעשר והם זו"ן כי עיקר התורה והמצות ליחדם כידוע]. וחילק המשניות שהם תורה שבע"פ שהיא בחינת אות ה לששה סדרים בחינת אות ו ליחדא קבה"ו מלבד טעמים אחרים שיש. וכן בתורה שבכתב שהיא בחינת אות ו נחלק לה' חומשים בחינת אות ה ליחד קבה"ו. ובתיבת מאימתי שם תמצא אמת שהוא ת"ת ושאר אותיות גי' ס' נגד ו"ק כל אחד כלול מעשר וכנגד ס' מסכתות:
ומהר"ש סירילייו בשם גאון כתב מאימתי כמו מתי אבא ואראה פני אלהים הביאו הרב שדה יהושע וע"ש מה שכתב עוד. ולדעת גאון אפשר לרמוז כי רבינו הקדוש מחבר המשניות הוסיף על מתי אותיות מאי הוא ר"ת ממני אני יהודה לרמוז שמו הקדוש. ויען היה ניצוץ יעקב אבינו ע"ה לכך פתח בק"ש דערבית כי כן יעקב אע"ה תקן תפלת ערבית כי יעקב רומז לת"ת בסוד תתן אמת ליעקב ולכן תקן מדת לילה בחינ' מ' ליחד קבה"ו ורבינו הקדוש יאחז צדיק דרכו:
א"נ דרך רמז פתח בק"ש דערבית שהיא המצו' ראשונה שמקיים בר מצוה אחרי שהשלים י"ג שנה ונכנ' בי"ד אור לי"ד תחילת חיובו במצות על הרוב מקיי' מצות ק"ש דערבית וזו מצוה ראשונה:
משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן וכו'. ראיתי להרב מהר"ם חאגי"ז בס' משנת חכמים סי' תקמ"ה שכתב וז"ל תלי תנא זמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא תני משעת צאת הככבים להורות לנו דבכל מקום זמן ק"ש אנו משערין לפי אורך קצרות היום שבעיר קדשנו ירושלם ת"ו דשם אוכלי' הכהנים התרומה בצאת הככבים ובזה נסתלקה קושית התו' בברכו' דף ב' ד"ה והא קמ"ל וזה למדתי משיטת הגמרא נקראת בשם לוית חן עכ"ל וס' לוית חן איננו פה עמנו. ולי ההדיו' אין דבריו מחוורין חדא דהכא בשכבך ובקומך כתיב ואמרו בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין ותו דאפי' בשבתות וימים טובים דלא תלו בשכיבה ובקימה אין הזמן תלוי בזמן ירושלם עה"ק רק בכל מקום לפי זמנו ועיין בתשובו' הרדב"ז דפוס ויניציאה סי' ע"ו. ולישו' קושית התוס' הנז' עמ"ש הגאון מהר"ש נר"ו בספרו בנין אריאל הנדפס מחדש. והביא דבריו בס' עטרת ראש דף ה' ע"ב והוסיף נפך ע"ש באורך:
תוס' ד"ה לתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד וכו'. יש להרגיש דאיך ס"ד דמקשן לדמויי ק"ש לתמיד הרי שני תמידין זמנם ביום משא"כ ק"ש ויש ליישב. ולולי דבריהם היה אפ' לומר דהמקשן אמתני' דלקמן דתני שחרית ברישא סמיך להקשו' דטפי הו"ל למתני הכא דשחרית ברישא משום פתח דבריך יאיר:
הקדמת המחבר
אמר יוסף דוד בן א"א מורי ורבי הרב החסיד מוהרר יצחק זינצהיים זלה"ה שהי' אב"ד בק"ק טריר ובק"ק נידרענהיים מנוחתו כבוד. פתח דברי ברכות והודאות למלך עולם{.} ומלואו בחסדו ברא מין האנושי בצלמו ובחר בישראל עמו. ונתן לנו תורת אמת תורת חיים שעשועים מעשה ידי אמן. היא חיינו ואורך ימינו. והשפיע מחכמתו ליראיו והיא המחזקת ידינו בגלות המר והנמהר הזה. ולי עבדו הטה חסדו. ושם חלקי מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות. אחת היא יונתי תמתי בה חסיתי מנעורי אשר נתגדלתי על ברכי א"א מו"ר הנזכר. אשר שמש במה רבנים מובהקים ארזי הלבנון בעלי תריסין. והוא הדריכני מנעורי בלימוד הישר והמושכל מיוסד על דרכי עיון האמיתי בש"ס ופוסקים ראשונים. ומעט מן האחרונים כי אמר לא טוב לגבר כי ישא עול הפלפול מנעוריו. ולבקש חשבונת רבות כי אם למגמר מעקרא על דרך האמת הברור בדברי ראשונים. ולאחר דוויית דודים. בש"ס ופוסקים. אז יצא יצא להתעלס באהבים. לירד לעומק ולהרחיב הפלפול בדברי ראשונים. וגם את אחרונים. כי הפלפול והסברא הישרה נצרכים מאוד בדרכי ההוראה להוציא דבר מתוך דבר. כאשר עשו בעלי התשובת הקדמונים וגם האחרונים הסמוכים לזמנינו. ואשר לא ניסה באלה דרך עיון הישר. לעולם לא יוכל להוציא דין לאמיתו. ובדרך הזה הלך עמי מר אבי הרב זצ"ל. ותהלה לאל עשה והצליח. ויוצא ציץ ויגמל שקדים על דרכי התורה עד זמן חתונתי שהייתי כבן עשרים שנה. כבר למדתי אצלו כל הש"ס חוץ מסדר קדשים. וטא"ח. וי"ד וחלק גדול מן הח"מ. ואחרי כן ברב חסדי ה' ישבתי באהלי התורה מתוך הרוחה. אין לי מחסור בעסקי העוה"ז ושמרתי מזוזות פתחי התורה מתוך הרחבת הלב. וה' גמל עמי חסדו להיות מתמיד עליה כפי יכולתי. ואמרתי אז עת לעשות להתחיל הש"ס פעם שנית עם הפוסקים בעיון רב הדק היטב ולירד לעומקה של הלכה. ואת אשר חנני אלדי' כתבתי לי למשמרת. וכמה דברים הרציתי לפני א"א ע"ר זצ"ל ואמר יישר. ובהיותי כבן שלשים כבר עלה בדעתי לחבר חיבור על הד' טורים כעין חיבור הרב כנסת הגדולה ויד אהרן. מן הספרים הבאים אחריהם. ובהיותי עוסק בגלילות הספרים. רשמתי אגב גררא חידושים יקרים אשר מצאתי בהם משכיות כלי חמדה. כדרך אשר עשו הרב כנסת הגדולה ויד אהרן. וגם ראיתי ששני מחברים אילו לרוב מלאכתם. וגודל משאם. השמיטו הרבה דברים. בספרים שהי' בימיהם. את הכל העליתי עם דברי אשר שם אלדי' בפי על ספר. ובשנת תצליח נפתחו דלתי בית המדרש הגדול ההוקם בעיר בישא ע"י גיסי הגביר המנוח המרוחם כ"ה נפתלי הירץ מעדלסהיים זצ"ל הוא הגבר אשר הקים עולה של תורה ושמו יצא בכל המדינות גודר גדר ועומד בפרץ בת עמו. גדלו ורבו מעשיו במלאכת שמים הן בעבודת גופו לפני מלכים יתיצב ושם נפשו בכפו והציל רצוצים למות פדה מני שחת. הוא ביטל את המעוררי' ואת הצוערים והסיר חרפה מעל עם ה'. והן בממונו צדקתו עומדת לעד. השכיל אל דל ונפשות אביונים השביע. והלך לפניו צדקתו. וכבוד ה' אספו בטרם באו ימי הרעה בשנת תקנ"ד דרך גבר בעלמא דקשוט קאי מנוחתו כבוד תנצב"ה א"ס. ואז התחלתי הש"ס פעם שלישית עם חבירים מקשיבים לקולי בעיון נמרץ. ואמרתי הנה עת דודים לסדר חיבורי על הש"ס תחילה ולהציע לפניהם כל דבר הקשה. ולמדנו יחד עד שנת ברחמים רבים שאז הלחץ והרעש מלחמה גברו. והכריחו אותנו ללכת לעיר שטראסבורג. והיינו עוסקים ביחד עד סדר קדשים:
ויהי בשנת תקנ"ד באו ימי הפקודה ימי הזעם פתח ה' אוצרו ויוצא כלי זעמו אמרנו נגזרנו לנו. ולולי ה' צבאות הותיר לנו שריד. כמעט גוענו כולנו אבדנו כי גזרו כתבו על קרן השור ב"ו ועל כל הספרים בכתב אשורית שישרפו אותם. ובעו"ה כמה ס"ת וספרים רבים ויקרים נשרפו ונשסו אוצר כל כלי חמדה. והוצרכתי לגנוז הספרים שלי. ובעת הצרה וזעם שבתו עוברי אורח ים תלמוד ודרכי ציון שוממין. ודלתי העזרה ננעלו מתורה ומתפילה. ואפי' המשנה השגורה בפי לא יכולתי ללמוד אפי' פרק אחד ואני בתוך הגולה הולך ונודד מעיר לעיר ומגבול לגבול. עד בחמלת ה' על מין האנושי. השבית החיה רעה מן הארץ ועבר הזעם. ואיש על מקומו בא בשלום. ובהיותי באלה מסעי בפרצו"ת דרכים. כיונה מתנודד מפינה לפינה נדרתי נדר גדול לאלקי ישראל. אם יהי' אלקים עמדי והשיבני אל מקום חפצי ואל נוי כלי חמדתי היקרים הני ספרי דבי רב. אסדר חיבורי. ואפיצנו בישראל. לאור הדפוס אם יהי' ביכולתי אולי יהי' תועלת לאנשים כערכי. ובחמלת ה' השיבני מכון שבתי והתחלתי לסדר בסדר נכון ולהעתיק מה שחשבתי שראוי' להעלות על מזבח הדפוס. ולא הלכתי בגדולת ונפלאות להיות קולע אל השערה בדרכי הפלפול ולקשור נימא בנימא. כי לא חפצתי באלה. רק מה שחשבתי שהוא על דרך האמת וצדק לאמיתתה של תורה. שמתי באמתחתי. והיתרון הנחתי. וכמה פעמי' כוונתי לדעת ראשונים. בספרתם כתוב. או לדעת אחרונים שנדפסו אחר כותבי. ומשנה לא זזה ממקומה. וכתבתי וכן מצאתי. ואם אולי לפעמים שגגתי בזה. והמעיין ימצא דברי כתוב בספר. אל יאשימני בזה. ועמו הסליחה. כי כל יודעי ומאהבי יעידני. כי מכיר אני את ערכי ולא זחה דעתי עלי. ומעולם עד היום הזה לא רציתי להשתמש בכתרה של תורה ולנהוג שום נשיאות. או להתהדר לפני גדולים וקצה נפשי בזה וכמה פעמים באו לידי הספרים אחרי כותבי חידושי על ספר. והטרדות והעיון לא נתנוני לחזור ולעיין בכל הספרים חדשים מקרוב באו. כי לא ככחי אז כן עתה כי ימי הבהלות המה הזקינוני קודם זמני. אם כי לא הגעתי עדיין לזקנה וכתבתי סתם. עיין בספר פלוני:
והנה הראשונים לא עשו הקדמה לספריהם. ורבי לא חיבור הקדמה למשנה. וכן מסדרי התלמוד וכן עשה הריף ורב אחאי גאון בשאלתות. ורש"י בפירושו לתורה ולתלמוד. אמנם הרמב"ם עשה הקדמה לפירוש המשנה ולספרו יד החזקה וכן עשו רוב המחברים הבאים אחריהם ותועלת גדול הוא למעיין. להודיע לו בהקדמה קצרה מהות החיבור ומה ימצא בו הקורא. והנה תכלית חיבורי זה הא לידע כל מקום בתלמוד ומפרשיו אשר נמצא עליו קושי' או תירץ או פירש או הערה בספרים שלא חברו על סדר הש"ס. שאלות ותשובות ספרי דרוש ומפרשים על הרמב"ם וכדומה את הכל ציינתי על ספר במקומו הראוי כדי שימצא בנקלה וכבר הקדימני בספר כנסת הגדולה א"ח מהדורא קמא ובתרא ויד אהרן מהדורא קו"ב אמנם אני הוספתי יותר משלש מאות ספרים. ומה שהשמיטו לקטתי אחריהם. ובכל מקומות בש"ס שהביאו התוספות דבר אחר הן מאותן מסכתא או ממסכתות אחרת. ובאותו מקום התוספת לא העירו עליו הבאתי דברי התוספת אלו במקומם. וכתבתי עיין במס' פלוני בתוספת. וזה תועלת גדול למעיינים. כי דברי התורה עניי' במקום אחד ועשירים במקום אחר. כי רוב פעמים אין סגנון התוספות בשני המקומות שוים. ואם כי לפעמים כתבתי עיין במקום פלוני בתוספת וידמה המעיין שהוא דבר פשוט. המעמיק ימצא בו טעם ותועלת כמ"ש מה שד זה כל זמן שתינוק יונק מוצא בו טעם ובחידושי אשר העליתי למזכרת. לפי שאין מדרש בלא חידוש עיקור כוונתי לתרץ דברי הראשונים ולהצילם מקושיות האחרונים. בדברים אשר חשבתי שהם לאמתתה של תורה. ואקוה כי יהי' בזה תועלת לאנשים כערכי. והנה בימי הבהלות אשר הוגה ה'. מגודל היראה שרפתי כמה חבילות כתבים. ובתוכם ע"י שגגה כמה חידושים על מס' ברכות ושבת ולא הי' לי פנאי לחזור. ולעיין באלו שני המסכתות. והנה במחברת ספרי' חדשים נחלקו הדיעות ויש מהחכמים הראשונים גם בזמנינו אומרום עשות ספרים אין טוב כי גורם לביטל תורה. ויעוין בספר ארחות צדיקים ומהרש"ל בהקדמתו ליש"ש מ"ש בשם ר"י בעל התוספת והחכם הגדול מו"ה יש"ר מקאנדיאה בספרו נובלת חכמה אמר. כי יותר מה שהביאה הדפוס תועלת לעולם. קלקלה עלינו בהוצאת ספרים הרבה לאור. אשר לא הי' ראוים. וע"י הריבוי יבלבלו את דיעות ההוגים. ואם שאינני כדאי להכריע. אומר אני שתי דיעות כאחת טובים. כי בימי הנעורים טרם מילא אדם נפשו ושבע מלימוד הש"ס ופוסקים אין טוב לאדם לעיין רק בספרים הנצרכים ממחברים מפורסמים מפני ביטול הזמן. וכאשר ריווה דודים ושבע ודשן בלימוד הש"ס וראשונים. ראוי ונכון לעמוד ע"כ הדיעות. כי הספרים הטובים הם רבותינו ומהם נלמוד דעה והשכל. וכמה ספרי' יצאו לאור בזמן אחרון. מאירים לארץ ולדרים אשר לא יכחיש אדם כי מחבריהם טובה גדולה עשו לנו. ומהם נקח סברות ישרות. מחודדת ונבונת. ואותם הספרים שאינם ישרים בדעות וסברות. כל בר דעת. יבחין במעלתם. לקרב את הקרוב ולרחק את המרוחקים. וישמע חכם ויוסיף לקח. וכגון דא צריכין למודע"י. כי כאשר התחלתי ספרי זאת רתיחת הנערות היתה בי ואף כי נזהרתי מאוד לפגוע בכבוד שום מחבר. אולי באיזה מקומן מחמת העיון לא נמלטתי מלישנא דמשתמע מיני' שום דבר שיוכל המעיין לחשוב שהוא נגד כבודם. ואף כי נזהרתי מאוד בהעתקת ספרי שנית לתקן כל מה שמצאתי. ואם אולי בכל זאת נשאר איזה דבר שאינו ראוי. במטו מינייכו מרנן ורבנן אשר הם בארץ החיים. ואשר אתנו פה היום לאורך ימים ושנים. להעביר על מידותם ולישרי לן מר. כי עמם הסליחה. כי לא במרד ובמעל נעשתה. רק בשגגה היא. באשר ידעתי את מיעוט ערכי בערכם. ומה אני לבוא אחריהם בלשון מדברת גדולות וכל מקום אשר מגיע שם לשון שאינו נקי כלא הי' יהי' לא שרירין ולא קיימין. ויעוין מ"ש בספר שם הגדולים אזהרה גדולה לפגוע בכבוד שום מחבר ומעשה נורא שאירע בזה. והנה ידעתי נאמנה. כי לא נמלטתי מן הטעות בכמה מקומות. והרי לגדולים אשר קטנם עבה ממתני כן אירע. ואין אדם עומד על דעת תורה אלא א"כ נכשל בה. וחכמי התלמוד לא מנעו
עצמם לומר דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי. אעפ"כ אחלה פני המעיין. אל ימהר לתלות בי הטעות כ"א אחרי העיון הנכון והתבוננת כראוי. כי נזהרתי הרבה בכותבי זה. ובררתי האוכל כפי יכולתי וכל דבר ספק ויש עליו תשובה כתבתי בעצמי מה יש להשיב. והנה לא קדמתי פני רבותינו הרבנים החכמים בדורינו. מאירים כספירים באשר ספרי זה אינו להלכה למעשה. רק מורה דרך ה' ליורדי ים התלמוד. מורה ומעורר לבב המעיין. א"כ למה אטריח אותם בזה. ושארית ישראל לא יעשו עולה להדפיס חיבורי זה שנית בלי רשותי או רשות ב"כ משך עשרה שנים מהיום. ומאן דעבר ולא חש כבר מילתו אמורה. ליקום האי גברא בארור ח"ו ואם יחנני ה' ויהי' דברי אלו טובים בעיני חכמים. אזי אוסיף ידי שנית ושלישית להוציא לאור אי"ה שאר החלקים על הש"ס ופוסקים אשר המה מוכנים אצלי. אנא ה' הושיעה נא:
ומחזקנא טיבותא למטיבים נדיבי עמי הגבירים האחים בני גיסי הגביר המרומם המנוח זצ"ל כ"ה ליפמן וכ"ה ברוך וכ"ה טוטרוס בפאריס הבירה הולכי דרך אביהם הנדיב זצ"ל ידיהם פתוחת להשפיע לכל שואל. אשר הזילו זהב מכיסם להחזיק ידי בדפוס ספרי זה. ולהוציא לאור צדקו. כי רב היא ההוצאה עד מאוד. אתה ה' תשמרם ותגן עליהם ועל ביתם ויפתח להם שפע ברכתו להריק להם עד בלי די. ויתן ויחזור ויתן:
וקראתי שש םפרי יד דוד חלק ראשון באשר לא זכיתי לבנים זכרים להיות לי יד ושם בביתו ובחומתו של הקב"ה. טוב מבנים. ואליו אתחנן הושיעה נא לבן אמתך. ויהי' דברי אלו לטובת ולתועלת לומדי תורה לשמה. וישוב ידי ויחזקני לעשות חיל עוד להוציא לאור את השארית. והי' אם חפץ בנו ה' והראנו אותו ואת נוהו לשבת ולהגות בתורתו על הארץ הקדושה. בשוב את שיבת ציון. וירושלים יכונן ועינינו רואים ושמחים אמן סלה:
ואלה דברי חתן הרב המחבר
דברי העבד פורץ ועושה דרך בתוך הבאים,
מחוי קידה בשבחא דאורייתא אמרים ונאומים,
להראות לעמים לשרים את יפיה אגיד מישרים,
חזו גברא דאתי מביא וקורא דברי חכמים,
דברי הגבר הוקם על עולה של תורה ליתיב בביה מדרשא כולי יומא תנוי. זאת נחלת אבותיו מעולם אתסנאי דאבוהון אשר מעולם אנשי השם. גברין גברין בני ענק. בי דינא בתר בי דינא עושים מלחמתה של תורה. רובה קסת והיו למאורות. שרי צבאות ישראל שליטים ומגינים יוצאים בראש במלחמת בית דוד
דברי בו רחם ירחמנו ה' כי בלהות הזמן עליו נהפכו מכאן לקובלנא מן התורה. חסורי מחסרא גדלו צערותיו ודאגותיו. וכל היום בעבודת ביתו תורתו אימתי נעשית. זעיר שם זעיר שם. פרט ועוללת כמאן דמלקט בכרמי דמי. וכל יומא בפחדא דרך גבר בעלמא דהבא טבעא איש לבצעו פונה אלילי כסף ואלילי זהב ומאן דלא ידע האי סורו קראו למו לא מיני' ולא מקצתי' איש לפי אכלו על המחי' ועל הכלכלה ישוב ה' ירחם רחמנא לבא בעי. ובחסדו יעשה דרך בקשה לפליטת בית דוד
דברי אלה גברא זעירא כלא דמיא שועל בן ארי בר אבהן השרידים מעולם אנשי השם מר זקיני הרב הגדול מו"ה צבי הירש אויערבך זצ"ל מקום מנוחתו צדיק בית מלונו בק"ק ווירמיישא ומר אבא הרב המובהק מו"ה אבי עזרי זעליג אויערבך זצ"ל תנא קאי בק"ק פוסוויילר ומר זקיני אבי אמי הרב החסיד העניו מו"ה יצחק זינצהיים זצ"ל. גם פה שכן בק"ק נידרענהיים עם המלך מלכא דעלמא יתבין. מהלכים בין העומדים אין ישיבה למעלה בי גזא דרחמנא מוהרקייהו דהנהו מעשיהם של צדיקים המה הברכה אשר השאירו כתבי קודש מרובים בתים מלאים כל טוב דברי חכמים וחידותם כהאי מילי מעליותא רחמנא לסעדן מרי דעלמא ישוב ויבנה חרבות למלא ידינו להפיצם בישראל להוי שמעתתייהו מבדדן בעלמא אהליך עולמים תפילות דוד
דברי חכמים בנחת היינו הך דאתינן עלה חזו דאתאי השמש יצא על הארץ. הדרא ארעא והדרא בארה שרגא בטיהרא טהר יומא וטהר גברא. לא מראש בסתר כ"א גלוי לכל העמים האי ספרא דבי רב ספרא וזיני' עלוי' וילך הלוך וגדול. כי גדלה ידו. פרש שר על כל מחמדי בית ציון המצוינים בהלכה. אעיקרי' דמלתא קאי ספרא וספרי וכולא תלמידא מרישי' לסיפיה ומסיפי' לרישי' מדרש אין סדר למשנה ומימיו מן המקדש יוצאים. יורד ושופע מטורי סמני"ם שם קיבץ ורבה שרי מאות ושרי אלפים דברי חכמים בחצייהם ובטירותם. מפחדים מפורדים איש על מקומו ועל דגלו מטיביתי' דמר הרבה ציידים. ויביאם אל גבול קדשו כולם כרוכים יחד נתונים נתונים המה לו באתרא דלא ידעין מעשיו נפלאים ויעש דוד
דברי דברים הדברים אשר דבר נופת ודבש תחת לשונו אף אסף בחפניו מלא רוח דעת ובינה. מה שעשתה חכמה כתר לראשה. המה יסודי עולם טינרא תקיפא. ונאספו שמה כל העדרים. את ראשונים ואת אחרונים לא הניח דבר גדול ודבר קטן. הוית דאביי' ורבא ומילתא זעירתא וחומרתי' עשאם כמין חומר. ואת אילי הארץ לקח וישת עליהם תבל. חבלין יש בה בשרא שמינא אפתורא דדהבא לרבנן ולתלמידהון ולכל מאן דעסקין באורייתא נמנו וגמרו בריך רחמנא מרי דהאי ביתא ותצלת רוח ה' אל דוד
דברי האיש אדוני הארש אתנו אין דומה שמיעה לראיה אנא דחזיתא לר'בי מאיר גלי' לדרע' ונפל נהורא כפטיש יפוצץ סלע נטל ידיו ושנה לן פרקין. אשר גדלני כאב. דכירנא כד הוינא טליא ועד עתה לא מש חסדו השפיע מאורו. ספא לן כתורא טול ובריך. אב"א קרא אב"א גמרא דומה לגל של אגוזים לא פסק פומי' מגירסא ובתורתו יהגה כולי יומא תנויי ויאמר דוד
דברי השירה הן היום אודה לה' להוי שמי' דאלהא מברך מלכא דלעלמין חיי שהחיינו לברך על הטובה מטיבותי' דמר האח חמותי ראיתי אור. חמי חמי פרצופא דהאי גברא דמי לבר אלהין. ותלמודו בידו וכל בית ישראל רבנן ותלמידהון. ירוו מים בששון. ושערי תורה פתיחין לפניהם. פחתו שערים ויבוא גוי צדיק. ויבוא גם העבד בתוכם בברכת הדיוט. טמנתי עצמי בין הכרמים ופעם כה ופעם כה אשר חנני אלדי' בחסדו. הני מילי דאגדתא אשר ידבקין בני ישראל ביראת ה' ומתוך אגדה אתה מכיר מי שאמר והי' העולם. ולקחתי פעם מבית גנזי. אתי ספונים צדקת עבדי ה' מרי' דאורייתא אבותיו צדיקים החכמים זצ"ל להוי מדכרין שמייהו בגו רבנן. להיות להם למזכרת טוב. מדכרין ומברכין עד יקים ה' דברו. ויתן לי כח וחיל להעלות דבריהם כגחלי אש. ונוגה לו סביב אצפה לה' עוד יתן רחמנא קושטא קאי כאשר נשבע ה' ל - דוד
דברי לי אליך השר צור ישראל וגואלו. מרי דעלמא סלח נא לפשע עבדיך. כי גדלו כאבי ובמה יתרצה העבד. כי אם בראשית חכתה יראת ה' אותך אדרוש אנא תהוי כפרה עלי על כל דבר פשע וחטאת נעורים לא תזכור. אורייתא היא דמכפר אין לי מועדת אלא אלו. הצליחני אחת אבקש שבתי בבית ה' ולהשתעשע בתורתו. היינו גילה היינו רנה. הסר ממני כל נגע וכל מחלה ולהט הדאגות המתהפכת ומגלגלות כלה גרש יגרש. ויהי אך יצא יצא ויבוא חדוה וששון תורה וגדולה. ועל כל קהל ישראל יאמר נא. הושיעה ה' כי גדלה רחמיך הן הן גבורתיו. ליקו מר לגו ביתא. ולנקוט פירא בידי' ללקט שושנים לקוטי בתר לקוטי ולקיטתו כאחד. ליתב העיר על תילה וישראל על מכונו. יראו עינינו וישמח לבנו. ציון דורש יש לה. ועושה חסד למשיחו ל - דוד
אנא בריה קלה דלא ידע לבסומי קלא מדבר ברוח נמוך
אברהם בהרב מו"ה אבי עזרי זעליג אויערבאך זצ"ל מפוסוויילר
ברכות פרק ראשון
מאימתי על המשנה והגמרא זרע יצחק לומבראזי:
מאימתי הרמ"ע מפאנו ז"ל סימן א' כתב דגרסינן בערבן ובשחרין ע"ש ומה שהעתיק ביד אהרן מהזוהר פרשת פנחס דף רמ"ג:
מאימתי קורין לשון לימודים דף ס"א פרי חדש במים חיים דף א' ע"א שונה הלכות דף א' ולשון הרא"ש שם ועיין בשמים רא"ש סימן קע"ב:
וחכמים אומרים עד חצות לשון תלמודי הר"י מרכבת המשנה אלפאנדרי דף כ"ב ע"ג:
הקטר חלבים ואברים עיין פסחים ק"כ ד"ה אמר רבא:
א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו' כדי להרחיק אדם מן העבירה לשון תהר"י שאגת ארי' סימן ד':
תנא היכי קאי דקתני מאימתי מקום שמואל דף קי"ד זכרון יוסף דף צ"ה ע"א:
אקרא קאי דכתיב בשכביך עיין לקמן דף כ"א ד"ה ההוא בדברי תורה:
מלתא אגב אורחא קמ"ל עיין שבת צ"ט ד"ה מסייע לי' זבחים כ"ח ד"ה אמר שמואל:
טהר יומא. עיין זבחים דף י"ז ד"ה טבול יום:
רש"י ד"ה מצותן. מקום שמואל בנתיב התרוצים:
רש"י ד"ה הקטר חלבים בשמים ראש סימן קכ"ה:
רש"י אם כן למה אמרו חכמים עד חצות תולדת יצחק:
תוספות ד"ה מאימתי וכו' וגם ראי' דרב הוה מצלי וכו'. עיין מהרש"א שכתג דזו אינה ראי' לפירש ר"י דהא גם רש"י מודה. וגם הרא"ש הביא ראיה לפירש ר"ת. ובאמת יש לתמוה דהא הרא"ש הביא הך ראיה בסיגנון אחר ממה שהביאו התוספות. תחילה קאמר הרא"ש מדחזינן דלר"י הוה לילה מפלג המנחה ואילך לענין שאין להתפלל עוד תפילת מנחה ה"ה דהוה לילה לענין ק"ש אלא שלכאורה יש לומר דניהי דהוה לילה לענין תפלת מנחה מכל מקום אין זמן קריאת שמע מתחיל תיכף אחר תפלת מנחה שיש זמן בנתיים שאינה ראוי' לא למנחה ולא למערב. לכך הביא עוד ראייה מהא דרב צלי ש"מ דאפילו לתפלת ערבית הוה לילה ואם כן פשיטא דה"ה לק"ש ותמהני מבעל מעדני מלך שמגיה במקום מנחה מערב. דאם כן היינו ראיה שניה אבל אין כוונת הרא"ש להביא ראיה מכח הך סברא שכתבו התוספת דמסתמא הי' קורא ק"ש דערבך ערבא צריך דהא על זה סובב כל הפלפול אם יוצאים לקריאת שמע אמנם בסוף דברי הרא"ש כשסתר ראיות ר"ת מהך דר"י דילמא שאני תפלה מק"ש. ממילא גם הך ראי' מתפלת ערבית נסתרת. וכמו שפי' גם כן המעדני מלך רק חשש הרא"ש לראי' שהביאו התוספו' דנימא מסתמא גברא רבה כרב בוודאי הוה סמיך גאולה לתפלה ופשיטא דהוה מצלי ק"ש נמי לכן הוצרך לתרץ דלמא כר' יהושע בן לוי ס"ל. אמנם התוספות שהביאו הראי' הזאת סברי דבוודאי י"ל דרב סבר כרבי יוחנן דאל"כ הוה לן למפסק כרב. וכמו שהוכיחו לקמן דף ד' ע"ב ד"ה אמר ר' יותנן. דאם רב הי' חולק על ר' יוחנן פסקינן הלכתא כרב. ומה לי אם רב חולק מכח מה דסבר תפלת ערבית רשות או אם הוא חולק מכח מה דחזינן דהוה מצלי של שבת בערב שבת ואף דרבנן חולקין על זה מכל מקום בוודאי אין סברא לומי דרבנן ור' יהודה יחלוקו בזה אם צריך למסמך גאולה לתפלה. ובאמת יש לתמוה על הרא"ש במה דחה דברי רבינו תם שהרי הוא עצמו כתב לקמן לענין סמיכות גאולה לתפלה כתוספות שם דהלכה כרב. וא"כ אי אפשר לומר דרב סבר כרבי יהושע ב"ל ובוודאי אף לדברי רש"י לא הי' מתפללין כן בב"ה מבעוד יום אלא המון עם לא החרדים לדבר ה' כרב. וגם המנהג לא היו פשוט כל כך שהרי גם בתפלת שחרית קאמר הירושלמי כן לקמן על מתניתין בשחר מברך שתים לפני' וקאמר דרב הוה בעי לממחא להון. ומעתה קאמרי התוספות דבוודאי רב לא הי' עושה כן אם לא הי' יוצא בהך קריא' שמע. אמנם הדרך הסלולה בכוונת התוספת לע"ד הוא זה. דבוודאי הם שללו פירש"י בירושלמי מכח כל הנך קושיות שזכרו לעיל באופו דלהם הפירש ברור כמו שפי' ר"ת הירושלמי שהי' קורין קריאת שמע קודם כמו אשרי אלא שעדיין אין לנו ראיה שיוצאין מבעוד יום. ובוודאי דלא הי' יוצאים בק"ש שנזכר בירושלמי. והירושלמי גופי' סבר כמתניתן דהרי על מתניתן גופי' קאמר הקורא קודם לזה לא יצא. וש"מ דכוונת הירושלמי על צאת הכוכבים להכי הוצרך הר"י להביא ראי' דאנן פוסקין כהך תנאי מכח רב דצלי של שבת בערב שבת ולא כהירושלמי והך ראי' אינה לסתור דברי רש"י שגם לרש"י ניחא. ולסתור דברי רש"י כבר הקשה כמה קושיות. אלא הך ראי' הוא לסברתו דשרי לקרות ק"ש מבעוד יום. ופשוט הוא דלר"ת מה שהיו קורין ק"ש להירושלמי הוא קודם תפלת המערב. וכמו שפירש המע"מ דהירושלמי בעצמו סבר כרבנו ולא כר"י. ולא הי' מתפללין תפלת הערב עד צאת הככבים אלא שסברו תפלה ואח"כ ק"ש. ולכן הוצרכו לקרות ק"ש ואח"כ תפלה ולא ידעתי מתין הוציא המפרש לירושלמי לומר לר"ת הי' קודם מנחה שהרי מבואר מדברי הירושלמי דהוא סבר לענין ק"ש כמתניתן ולא כר' יהודה. אמנם מה דתמי' לי בדברי התוספות הוא זה דהא לקמן מביא הגמרא ראייה מהך דרב צלי דהלכה כר"י דמפלג המנחה הוה לילה וא"כ פשיטא דרב קרי ק"ש מפלג המנחה ואילך והטור א"ח בסימן רל"ה כתב דאף לר"י אין למהר לקרות כ"כ מבעוד יום כי דבר מועט הוא בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא מעתה איך קאמר הר"י עצמו דרב הוה קרי לאחר פלג המנחה לכך נראה לי כי בוודאי גם ר"י סובר כר"ת דלר"י שרי מפלג המנחה ואילך כי הקושי' שהקשה הרא"ש לפירש ר"ת דלמא שאני תפלת מק"ש לא הזכירו בתוספות כי ס"ל מדחזינן דלהך תנאי בשכבך הוה קודם לילה כיון דאיכא אנשים אשר הולכים לשכוב באותו שעה ה"ה בודאי מפלג המנחה ואילך נמי בשכבך קרינן. וכן נראה להדי' מדברי הרא"ש בתשובה כלל ד' סימז ה' וז"ל כיון דמדרבנן עבדינן כדברי המיקל ואי קשיא בשכבך בעינן וקודם צאת הכוכבים לאו זמן שכיבה הוא הא ליתא דע"כ הני תנאי דברייתא אית להו בשכבך אלא שאומרים שיש בני אדם מעינגים שהולכים לשכב באותו שעה עכ"ל הרי להדי' מדבריו דמאן דמיקל הוא שמיקל יותר מהנך תנאי דברייתא אלא שהבי' ראי' כמו דחזינן דלהנך תנאי בשכבך הוא ה"ה לר' יהודה והרא"ש בתשובה הזכיר זה בשם התוספות ולכן התוספות לא הזכירו קושיות הרא"ש רק דקשיא להו האיך עבדינן הרי קולא דסתרי אהדדי ולכן תירץ ר"י דבאמת אנן לפי שפוסקין לפעמים כרבנן לא הותר לנו לקרות קריאת שמע כרבי יהודה אבל כהנך תנאי מותר דאפשר דרבנן נמי מודים להנך תנאי והא ראי' שר' מאיר בעצמו שהוא מהנך תנאי נמי סבר שם לענין תפלת מנחה כרבנן כמו שכתב הרא"ש בתרוצו להך דר"י והלא כהנים מעתה תפשר לומר הא דאמרי רבנן עד הערב היינו אותו זמן שמתחיל זמן ק"ש להנך תנאי ובזה לא עבדינן תרתי דסתרי אבל למאן דנוהג כל פעם כר' יהודה גם לר"י מותר לקרות ק"ש מפלג המנחה ולכן רב דנהוג כל פעם כר' יהודא הי' מותר לו לקרות ק"ש מפלג המנחה אבל הרא"ש בפסקיו אינו חושש לקושית תרתי דסתרי רק לקושי' דמנ"ל דבשכבך הוא לר"י והך סברא שכתבו התוספות שהזכיר בתשובתו לא ס"ל דדילמא להנך תנאי בשכבך קרינן כיון שהוא סמוך ללילה אבל מפלג המנחה שהוא רחוק לא יש אדם שהולך לשכב והראי' שכתב הטור והקשה א"א משמע דלהתוספות לא קשי' להו קישיא זאת ולכן כיון דסבירא לי' להרא"ש בפסקיו דמר' יהודה אין הכרח כלל ורק מהנך תנאי אין מותר לנו לקרות רק כהנך תנאי סמוך ללילה הא אלו הי' סובר הרא"ש כר"י דגם מד' יהודה יש ראי' הי' פוסק דגם לדידן שמאחריו תפלת המנחה מותר לקרות מפלג המנחה כיון דלא חש הרא"ש לקושיות תרתי דסתרי וראי' לפירש זה שכתבתי בדברי ר"י שהסמ"ג עשין י"ח וגם המרדכי הרכיבו פירש ר"ת ופירש ר"י בחדא ש"מ דסבירא להו דגם ר"י מודה לסבר' ר"ת בדברי ר' יהודא רק קושית תרתי דסתרי קשי' לי' וזה כבר תירצו הפוסקים:
אמנם דברי פסקי הרא"ש צ"ע שנדחה שחש לסברת תרתי דסתרי ומדברי הרא"ש לא משמע כן:
גם מה שכתבתי הוא מוכרח מחה שכתבו לקמן ד"ה אמר ר' יהודה והלא כהני' מבעוד יום הם טובלים וי"ל דר"י לא דריש בשכבך ובקומך דאם נאמר דר"י פליג אר"ת בדר"י וסבר רק להנך תנאי מקרי בשכבך אבל לר' יהודה לא מקרי בשכבך מפלג המנחה ואילך א"כ למאן הקשו התוספו' קושיתם דלקשי ר"י לנפשי' הוא בין לרש"י ובין לר"י אינו זמן ק"ש מפלג המנחה לר' יהודה ובע"כ צ"ל דלא הקשו כן רק על ר"ת וכ"כ הרשב"א דלר"ת הקשו וא"כ איך תירצו דר"י לא דריש בשכבך א"כ למה אנן פסקי' כר' יהודה דהוא חולק על ב"ה דדרשי לקמן במתניתן בשכבך בשעה שבני אדם שוכבין ובוודאי כוונת ב"ה גם על תחילת זמן שכיבה ועוד דממילא שמעת מניה בשעה שבני אדם שוכבין הותר לקרות ק"ש ממילא קאי על תחילת וסוף זמן וכבר הקשו כן הרבה מאחרונים ועיין בב"ח ובמע"מ ולכן הרשב"א והרא"ש תירצו תירץ אחר לקושית התוספו' הלזו אבל לפי מה שפירשתי דגם ר"י סובר כר' יהודה כר"ת הקשו גם לר"י ולר"י שפיר תירצו דהא לר"י באמת אנן לא פסקינן כר' יהודא כיון דמאחרין זמן תפלת מנחה וא"כ שפיר י"ל דר' יהודה סובר לענין בשכבך כב"ש אלא דעדיין קשה לפירש זה בדברי התוספות דא"כ איך אמרינן דעביד כמר עבוד ודעביד כמר עבוד כיון דלת איתמר הלכתא ואיך אפשר לומר כן כיון דר"י בע"כ סובר כב"ש והעושה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ולכן על צד הדוחק צריך לומר דכוונת התוספות ג"כ כמו שכתבו הרא"ש והרשב"א דלפי מ"ש הרא"ש בתשובה ~עוקר~ {לוח הטעות: עיקר} טעמא דר"י כיון שיש בני אדם מעונגים שאכלו כבר והולכים לשכב ובוודאי הם מיעוטא דמיעוטא ומה שכתבו התוספות דלדידי' לא קשי' דלא דריש בשכבך ובקומיך {ובקומך} אין כוונתם דלא דריש כלל אלא דלא דריש כמו שדרשו הם על רובא דאינשי אלא אפילו על מיעוטא דמיעוטא ומה שכתבו אבל לרבנן דדרשי קשי' היינו דרשי דוקא על רובא דאינשי וההכרח לזה דאל"כ למה אמרו תפלת המנחה עד הערב הא איכא אינשי דהולכים לשכב ובוודאי מכיון דקרינן בשכבך ולא הותר עוד להתפלל תפלת המנחה אלא וודאי דרשי בשכבך על רוב בני אדם וא"כ קשי' דרוב בני אדם אינם הולכים לשכב עד חצות:
ויש לי לדקדק בדברי הרא"ש שכתב לסתור ראיות ר"ת מהא דרב מצלי דילמא כרי"בל סבירא ליה דא"כ האיך קאמר הגמרא שם אדרבה מדרב הונא ורבנן לא הוה מצלי ש"מ כרבנן ס"ל ומאי ראי' דילמא לעולם כר"י ס"ל אלא דס"ל כר' יוחנן משום הכי לא הוה מצלי משום סמיכות גאולה לתפלה וראיתי להרא"ש שם בפרק ת"ה שכתב דרב באמת לא הוה סמיך כיון דמשום מצות הקדמת שבת קעביד לא חייש לסמיכת גאולה לתפלה והוא מדברי תר"י שם שהם לשיטתם סברי כאן דאין יוצאין בק"ש מבעוד יום והוצרך לתירץ זה אמנם ר"ת ור"י לא נהירא להו הך סברא כיון דדבר גדול כזה שהוא בן עה"ב בסמיכות גאולה לתפלה למה לא נחוש לה משום הקדמת שבת שהוא מצוה קטנה בערכה אצל דבר גדול ולהכי לא חשו לדחי' זו ודלא כמו שכתב בשאגת ארי' שהרא"ש שכח דברי עצמו מה שכתב לקמן וחלילה לומר כן על הרא"ש מאור עינינו וחסרון ספרים הוא שגרמה לו לבעל שאגת ארי' לכתוב כן שכבר תרצו במעדני מלך וכמו שכתבתי. אמנם ס"ל לבעלי תוספות מדחזינן דסמיכות גאולה לתפלה הוא דבר גדול כזה שמביא לידי העה"ב מעתה לר' יהודה דסבר מפלג המנחה ואילך זמן תפלת ערבית על כל פנים וכדמוכח מהך דרב צלי של שבת בע"ש מוכח נמי דזמן ק"ש הוא דאל"כ למה יתקנו רבנן דבר כזה ליתן זמן תפלה בזמן שעדיין אינו זמן ק"ש ולא חששו להפסיק בין ק"ש לתפלה ומוטב הי' להם לתקן שלא להתפלל כלל בזמן הזה עד שיהי' זמן ק"ש אלא וודאי דמפלג המנחה נמי הוה זמן ק"ש והרא"ש סתר זה דילמא באמת (לר' יהודה גופא לאו זמן תפלה הוא) רבי יוחנן דמצריך סמיכות גאולה לתפלה לא אמרה אלא לרבנן אבל מודה הוא דר' יהודא לא בעי סמיכת גאולה לתפלה דר"י בוודאי כריב"ל ס"ל ורק לרבנן אמרה ר' יוחנן למילתי' מעתה לא הי' יוכל הרא"ש לדחות בכאן דילמא משום הקדמת שבת עשה כן דהא דברי ר' יהודא כוללים אף לחול ורב סבר כר' יהודא (והתוספות לא הביאו ראי' מרב רק דזולת זה הוה אמרינן דילמא לאו זמן תפלת ערבית אפילי לר' יהוד' וכמ"ש לעיל) וגם לקמן מקשה הגמרא שפיר מרב הונא ורבנן דאי אפשר לומר דלמא לעולם כר' יהודה ס"ל וסבר כר' יוחנן הא כבר כתבתי דזה אי אפשר דלר' יהודה אפילו ר' יוחנן מודה דאל"כ לא הוה תקנו רבנן כן אלא וודאי מוכח דכרבנן סבירא להו. ועיין מלך שלם ח"ב דף א' ע"א שאגת ארי' סי' נ' זרע אמת א"ח בחלק החידושים סימן א':
תוספות ד"ה ליתני דשחרית ברישא מקום שמואל בנתיב התרוצים לשון תה"רי המתחיל ומי שירצה להחמיר כנסת הגדולה מהדורא קמא דף קי"ח ע"ג באר שבע:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
מכתבי תהלה
בעזה"י איקלע לאתרין ה״ה הרב המאוה״ג החריף ובקי סיני וע״ה כש"ת מוהר״ר יוסף זכרי׳ שטערן נ״י יצ״ו. ותלמודו בידו חבור ז כ ר י ה ו ס ף על גפ״ת סדר מועד וסדר נשים. ויביאהו פה לבית הדפוס. ופלפלתי אתו כמה וכמה פעמים עד שהכרתיו. והי׳ לי פתחון פה עמו בהרבה ענינים ושיטות עמוקות. ומצאתיו מלא דבר צועה ברב כחו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ושו״ת למרבה שגורים על לשונו וחקוקים על לוח לבו. קנקן חדש מלא ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. ובר אבהן יאי ויאי. לאיש אשר אלה לו וברכת ה׳ מלא. אמרתי יהי ה׳ עמו יעלה ויצליח שיתפשטו חבוריו בתפוצות יהודה וישראל. ויגדיל ויאדיר תורתו ושלותו. כאות נפשו ונפש המדבר לכבודה של תורה הבא עה"ח ביום ג׳ ר"ח סיון כת"ר לפ"ק ווארשא
דובעריש מייזלש חופ"ק ווארשא יע״א.
ה"ה הרב הגאון חריף ובקי חו"ה י ו ס ף ז כ ר י ' שטערן ספרו בידו על סדר מועד ונשים והאיר מול פני וראיתי כי הוא בקי בש"ס ופוסקים כאחד מגדולי הדור לזאת למען להגדיל תורה ולהאדירה יפיצו אור חבורו ז כ ר י ה ו ס ף על פני תבל להדפיסו ע״ז באתי עה״ח יום כ"א סיון תר״כ פראגא
ישעי׳ מושקאט חו״ק פק"ק פראגא.
הן בא לפני הרב המאור הגאון הגדול החריף ובקי סוע״ה המפורסם מוה' יוסף זכרי' נ״י שטערן ממדינת ליטא והראה לי ספרו חידושים על איזה מסכתות אשר העלה פה על הדפוס. ועמדתי מרעיד ומשתומם על חריפותו ובקיאותו בים התלמוד בבלי וירושלמי תוספתא עם כל הפוסקים ותשובות מפרשים קדמאי ובתראי. לכן גם ידי תיכון עמו שיפוצו מעיינותיו חוצה ותועלת גדול ימצא כל מעיין שימצא בנקל לעמוד על כל המקומות השייכים בהלכה אשר יעסוק בה ואז יכיר ג״כ ברמיזותיו של הרב המחבר נ״י. דברי המדבר לכבוד התורה ולומדי׳ ווארשא ו׳ שלח תר"ך לפ״ק:
יעקב במהר״י ז״ל געזונדהייט בעל המחבר ספרי תפארת יעקב
ויתר הסכמות מגאוני זמנינו הוכרחתי לע"ע להשמיטם מהוצאות הדפוס ובל"נ יודפסו בח"ב
הקדמה
מהולל אקרא השם הגומ' עלי להוציא את חידושי על הש"ס לאור עולם אשר נתתי להם משפט הקדימה יען היותם דבר השוה לכל נפש ואשר חביבים עלי יען כי ראשית בכורי עלומי המה ולא חסתי על עמלי להביאם במצרף הבקורת (כיומא כט' קשה עתיקי מחדתא) וראיתי לפלס הסברות במאזני השכל הישר אשר הוטבע בלב האדם ולחקור כל סברא במקומו אשר יוקח ממנו בעומק הפשט ולהסביר הנ״מ לדינא ע״פ דרכי הלימוד האמתי, ולא העמקתי ללכת בגדולות ולבנות מגדלים הפורחים באויר לבאר דבר הנעלם בהיותר נעלם ולהביט רק על הברת התיבות והענינים (וכירושלמי שבת פי״ב ה"ד א"ל ר׳ יוחנן מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין א״א, וכן ברש״י בגיטין י״ט וע״ש בפרש"י דגם לענין שבת פטור ולא משמע כן בירושלמי דהכא וכמ"ש הרמב"ם בפי"ג מה' שבת דיו ע"ג סיקרא חייב). ואה״ח האמת כבד ע״כ נושאיו מעטים. יען כי האמת אין לו רק נתיב אחד ודרכי הפלפול הרחוקים ארחות רבות למו (וכיבמות ע״ב ב' תניא בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי) ואף אם במקומות שונות נטיתי למלאות חפץ המשתוקקים בדברי חדודים ולעשוח סמוכין באיזה מאמרים ולחברם יחד ברחוקות הפלפול אשר הנטי׳ מימי הנעורים משכתני אל דרכי החידוד בכ״ז הדברים בעצמותן צודקות ע"פ הנחות אמיתיות אשר החידוד כמו תבלין להמשיך הלב (ובערובין נג״א ב״י דדייקי בלישנא ומתנחי להו סימנא נתקיים תורתם בידם). וכאשר נשתנו גם הטבעיים וחיך אוכל יטעם יש שחביב עליו מאכל חריף וחמוץ ויש מבקש מאכל מתוק, וברכת ה' היא תעשיר להביא גם עצות מרחוק ולקבוע יתידות ע״ד מאחז״ל לא תיזלו בתר איפכא ערש״י קדושין מו"א כי הסברא על הרוב יש לה פנים לכאן ולכאן וכירושלמי ברכות פ"ב ובערובין רפ"י כל מילא דלא מחוורא מייתי לה מדוכתין סגיאין וע' נמ״י פ' החובל ולזה המליצו בירו' ר"ה פ"ב דדריש מקרא ממרחק תביא לחמה ד"ת עבמ״ז כו' וע' תו' כריתות יד״א בהא דרפרם דביומא פריך לה שד"ת כו' ותמהני עהש"א סי' ע' שכתב ומי יתן ואדע שהיו מראים לנו אפילו במ״א שהגמ' מייתי איזה דברי אמורא במ"א בסתם ובמ"א מייתי לה ודחי לה. ובאמת מבואר בכ"מ כי״ב אשר נדחו במקומן ובמ״א לימד ע"ז ע' בשבת קי"ח דמדומי חמה וברכות כ"ט לייטי עלה וע' יבמות כג"א בדרשת בנך ובקדושין סח"ב וע"ת יומא כו"ב סה"ד ההוא וסוכה כט"ב ד"ה קפסיק וכתובות פ"א תו' ד"ה שותות וגיטין עב"א ד״ה משום ובהגרי"ב וע' תו' שבת עח״ב ד"ה מפגל וע' תו' גיטין נ"ג א' ד"ה בראשונה ותו' ב"ק ע' ד"ה אמטלטלי וסנהדרין סו"א וע' רשב״ם ב"ב קל"ג ב' ודייק מדקתני וע' תו' ע"ג סח"א ד"ה תיקו והרמב"ן במלחמות בפ"מש בהא ד"נח בבהמ"ז ועב"מ נז"ב ובשמ״ק וע' תו' זבחים ע"א סע״ב ד"ה ומי וע' תו' מנחות נח"א וע' תו' שבת קב״א ד"ה ר״אא וע' תו' יבמות ה' סע"א שלא וחש להאריך וכה"ג מורגל לאין מספר בתו' דהו״מל ולטעמך ולא קאמר וע' בחי' לכתובות נח״א משש"ב וע"ע בירושלמי כלאים פ"ב כההיא דא"ר אמי עשירות היתה בתשובות או כההיא דא״ר יסא כאינש דאית לי' תרי טעמין והוא משיב חד מנהון ועי׳ יבמות מ"ח ב' ובכ״מ חדא מתרי ותלת טעמי קאמר וע' ב"ב דקכ"ז ב' בחי' וע' פסחים מ"ח א' דשתיק בחדא מכלתא כו' ובירו' כתובות פ"ה אר״ז עיקרא ל"ל יסוד ורבנן בנין וסלקין עלה וע' ירושלמי תרומות ספ"י דאר"ז לר' יסא ואלו לא איתאמרת הדא לא הוי ידעין מסברא ובירושלמי שבת פי"ט ופסחים פ״ו ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה וע' ירו' פ' כל הגט כד שמע ר"ל מתני' הוא סמך עלה כד לא שמע מתני' הוא מבטל דעתי' מקמי׳ רי"ח וכה"ג בזבחים צו' יע"ש וירו' מגילה פ"ב ה"ד אנא אמר מן שמועה ואת אמר מן דעה ואת מסתכל בי ות״ל בניתי משיותיו על יסודות נאמנות מבבלי וירו' אשר בכל ענין בלול בתוכו מרוב המסכתות: והערותי במקומות שונות על הגהות ותיקונים הכרחיים והעמדתי כמה גירסאות על מכונם (וכמו שהזהיר א"ז רמ״א ביו"ד רע"ט ס"א ועב"ח או״ח רס״ו סק״א ורמב"ן פי"נ והובא באור תורה פ׳ צו ועחו״י סי׳ י"ח ובשו"ת יד אלי׳ סי' כ״ז) ועשיתי אזנים לתורה באשר לא קדמני בהם אדם וכמה לימודים וסוגיות חדשות אשר הבאתי איש על מקומו וציינתי על המון תשובות ומפרשים שונים למצוא דבר חפץ במקום אשר התעוררו בדברים הנצרכים אל עומק הפשט. וקיימתי מאחז״ל קבל האמת ממי שאמרו ולא חדלתי לציין גם ע"ד איזה אחרונים מענינים אשר עיינתי בהם בילדותי באשר המה לתועלת המעיינים להעזר על ידם ולא גבה לבי לפלס דרכי ע"פ משפט כבוד המדומה כי רק אל התועלת לבדו שמתי מטרת מגמתי. וגם כמה באורים חדשים ומורווחים אשר העבירו הראשונים במלוא כפם ואשר הניחו לי להתגדר (וכחולין רד"ז וע"ש קיח"א וערובין ו"א ק׳ ע״ב וע' רש"י נדרים פ״א א'). וביומא ע"ב ב׳ כתר תורה מונח לכל וב״ב קמ״ב ב׳ אטו בקשישא תליא מלתא בטעמא תליא מלתא והבאתי בתוכו הרבה דינים מחודשים והלכות קבועות אשר זה פרי כל הלימודים וכמה תשובות רחבות אשר השבתי לשואלי ואשר יש להם סמוכין לדברי המסכתות אשר אדני ספרי עליהם הטבעו ולחבר יחד את הפלפול בלולאות ההלכה ושמתי רעיוני לקלוע השערה על קוטב דברי השואל ולהביא דבריו במצרף הבקורת ואיש יחד פני רעהו: ובראשית דרכי שמתי לי לחוק להזכיר שם השואל עד"ת בתואר המיוחד לכ״א כערכו בלתי הפלגת ריבוי התוארים וכבר אה"ח אל תבטח באשר ישבחך יותר מהראוי לך כי גם יגנך יותר ממה שיהי' אפס בראותי כי רבים מלינים עלי אשר נתתי מגרעת בכבוד איזה מהשואלים ומחברים מפורסמים כאילו אשר הי׳ זאת מגובה לב וצרות עין ח״ו ראיתי כי טוב שלא לשנות ג״כ מדרך הנהוג. וגם עשיתי סמוכין להביא בספרי הלז כמה חדושים משארי מסכתות אשר יצא טיבם בשמי על פני חוצות אשר איתבדרו בעלמא בהעתקות שונות לבל יהיו באורך הזמן כיטוגמא ישינה. וגם בלול בתוכו כמה פלפולים רחבים כההוא ציידא דאשכח רברבי וכו' וכב"ק מא"ב. והסברתי במלון מועטים המחזיקים את המרובה למעיין במקומו וכעצת חז״ל בפסחים ג״ב לעולם ישנה וכו' ובכ"מ אשר ידעתי לדחות בהש"ר וסמכתי על המעיין המתבונן מדעתו או אשר בא הענין באותו סוגיא אגב גררא וכתבתי ברמז לעיין בסוגיא אשר ימצא ישוב למה שיראה בתחלת העיון ולחדד התלמידים אשר יטעם לחיכם יותר אחר היגיעה קצת מעצמם ובכמה מקומות יבוארו ענינים עמוקים ע"י הציונים שרמזתי לעיין עליהם ואיש תבונות ידלינו: ואזני קשובות לשמוע לקח מאת המבקרים להשכיל על מפעל ידי כי עיני בשר לנו וכאשר המליץ נעים זמירות שגיאות מי יבין מנסתרות נקיני ולא יתפאר האדם להשתרר על השגיאה כאשר יחלוף הנשר במרומי מעופו את הפנינים לרגלי זוחל על גחון ואף כי לאיש כמוני המוטרד בטרדות שונות ושבולת הזמן שטפתני וטורח הכתיבה והגהה עלי היו כולנה ואין זר אתי בעוזרי ואני לומד גלמוד בלי תלמיד וחבר להמתיק דברי אתו וכמו שחשב הרמב"ם במורה בל"ד מראשון מה' המונעים להשגת השלימות ומלבד המחסורים להשיג ספרים הנצרכים לפעמים לעיין וכמ״ש הבעה״מ בפתיחתו "התאמצתי לעשות כפי כחי הנענה והמדוכא מתולדות הימים אשר פגעו בי ומצאוני מהם המורים בקשת בחיצי הצרות אשר ממצבי הדפוני כו' ובאמת כי כל כח בשר חלוש וחסר וידניני לכף זכות וכמ״ש בירושלמי סוף ברכות כל חרשיא כו' ודאורייתא בישין וכל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין" עכ"ל ובירושלמי חגיגה ספ"ק ובנדרים ספ"י שולחני לכם אדם גדול ומהו גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי וע"ש בשיו״ק וזהו מדתן של חכמים על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ובחגיגה יד"א ובכ״מ אין אדם עומד עד"ת אא"כ נ"ב (ועשו"ת חו״י סי׳ א' ובש"ות חוט השני סי' י״ח וע' תו׳ ע״ג נ"ד א' ד"ה איקלע וע׳ ב"מ קד״א וזבחים צד"ב ובכ"מ הדר אוקי רבא אמורא עלי' ודריש דברים שאמרתי טעות הן בידי וע' שבת סו״ב ובהגרי"ב ובערובין נב"א וב״מ סה״א ובכ"מ הדרי בי ועמ״ק טז״ב וגיטין ו״א אטו מאן דלא ידע כו׳ וכה״ג בכ"מ ושבת ק"כ ע"א אמר רבא אטעי' רב שיזבי על רב חסד' חמיו וערבין ב׳ ע״ב א"ר חסדא הא מתני' אטעית' לרבי וע׳ כתובות קד' ב' וגיטין כ"ט ב׳ וס' ע"א וע' תוספתא בכורות פ"ח צאו ואמרו לישמעאל טעית וע' שבועות כז״ב אשבשת וב"ב קיו ב׳ ובכ״מ אגב חורפי' לא עיין בה וע׳ רשב"ם ב"ב קל"ג וצז"א וע' ירו' סוטה פ"ט ה"ב ברב דאמר אני בן עזאי ושאלו חד סב בב' הרוגין וכאביי ובכ״מ שאמרו אני כבן עזאי נתעלמה מהם הלכה וע׳ ערובין כט״א וקדושין כ׳ ע״א סוטה מה״א ובכורות ל"א א' וע"ע בירו׳ פיאה פ"ו וע' בירו' ביכורים פ"ב רי״ח אזיל לחד אתר אמר אנא בן עזאי דהכא אתא חד סבא ושאיל לי' כו' אמר אזיל בן עזאי דהכא וע״ש במפרש שהוא אלי' ז״ל ורצה להוכיחו שלא יאמר כן וע' תו' שבת פ״ב וחולין ז״א). ובחגיגה ג״ב אי מה מסמר כו' כי בעוסקים לש״ש אף שכ״א סותר דברי חבירו מ״מ יוצא האמת לאמיתו ע״י פלפול חבירים ובאבות פ"ד מ' י״ב יהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וע"ש בפ"ב. וברכות כ״ח א׳ הזהרו בכבוד חבירכם ולכן כ״א מחוייב להפך בזכות חבירו כמו בדברי עצמו להוציא האמת לאשורו ולא להיות דעתו האמת רק שתהי' האמת דעתו ובס״ח סקמ״ב אם נצחת את חבירך מה תרויח ואם נצחך הוא תרויח בהוספת חכמתך וב״מ פ"ז ברי״ח שאמר על ר״ל דהוי מקשי לו וממילא רווחא שמעתתא והנני לקבל את האמת ממי שאמרו ועל הטוב אזכור שם המשיג אי״ה ביתר החלקים וכמ"ש החינוך בהקדמתו הרוצה לסעוד אצלי יאכל הבשר ויניח על השולחן העצמות והקליפין והנותר ואולי אמצא מקום לדברי ושלא בפניו אין חבין וכאשר הורה הנסיון ברבים שלא עמדו על כונתו מקוצר המשיג או לא אבו להעמיק ובאו בעקיפין כאוהב לטעון וכמ״ש הכ״מ בפ"א מהחומ״צ שעל הרוב אין המשיג מעיין כ״כ כמו המחבר יע״ש וע' בעקרים מאמר ג' רפ״א משש״ב ומה נעמו דברי התשבי כי מי שירצה להשיב ימהר בעודני בחיים ואם אין או ימות גם הוא כמוני או ימתין עד שובי וע' ב״ב ק״ל ע״ב לאחר מיתה לא מיקרע כו׳ יעש״בב ובירו' שבת פ״ק ושקלים פ״ב וקדושין פ״ק לעולם ידמה אדם כאלו בעל השמועה עומד לנגדו כי אז יהי׳ מתון טרם ידבר ולא לתלות בטעות בעל השמועה ועמ״ק כד״א כיון דכל שעתא מידכר כו'. וע' הוריות יב״א יתביתו קמי' חזיתו כו' וע' בפרי תואר עי"ד ספ״ד ס״ק י״ג ומה מאד ילבש האדם בושה וכלימה שלא ישיג להבין לדברי רבותיו ולא מסתייע דלא גמיר עוד לו רבו יתירא לאפלוגי לדחות דברי רבותיו אשר לא השיג להבינם וכו' ע״כ צוחינן דכל מי שאינו בקי בחדרי העיון והעומק ורגיל בו בתמידות ובידיעה צודקת ובכונה שלימה לש״ש הריני אוסר עליו ספרי ולא ילמוד בהם ואם יעבור עקיצנא לי' עכלה״ט ואף אני לא חברתיו רק למי שכונתו לש״ש ולאהבת האמת ולא לפני החכמים אך בעיניהם להתכבד בקלון רבותם ואחר מומים לבקר ולהודיע בשערים באשר ישמעו קול דברים ואת הדברים המאירים והטוב אשר בו יכסו כלילה וכמאחז״ל בחלק עה״כ זבובי מות כו' שמניחין מקום הבריא וכו׳. וכמ״ש הרמב״ם כי אם יטיבו דבריו בעיני משכיל אחד לא ימנע מלאומרם בעד תועלת האיש ההוא ולא ישית לבבו לדברי אלף בוערים אשר יחרפוהו וישימו לאל מלתו והטוב לכל חלק את אור השמש לתבל בכלל אם כי יזיק לחלושי הראות ובר״ט א"ח ואל יתבייש מפני ב״א המלעיגים עליו ובירושלמי פ״א דפיאה כל העולם כולו אינו שוה אלא לדבר א׳ של תורה כו' ולכן הטוב הנמצא בו הוא מציל על הכל וכל איש אשר רוחו נאמנה ונקי׳ מאיבה ומתורת הקנאות ואינו פוסל במומו לא ניתן לחשוד בהדפסת מפרשי גפ״ת אשר הוא לעשות קרדום או לשם כבוד מדומה ועטרה להתגדל בזמנינו אשר רבו המחברים הסובבים בעירות כקטן כגדול וגם מועטים המה המבינים על דבר לאשורו והמחבר יצטרך לקבל גלות לקבץ מחירם למלאות תשלומי נושיו ונותן הס' אל אשר לא ידע ס' ונחשב לו כסף ממכרו לצדקה וכמאמר הנודע אשר המחברים יסבלו צער הריון ולידה וגידול בנים יותר מכולם אף כי חוברי מחברת ראשונה אשר משפט מולדת מבכרת למו ומי אשר עיניו משרים תחזינה לא יכבד עליו לדון את המחבר לכף זכות אשר תכלית כונתו להשפיע לאחרים מחלקו אשר זכה ע"י יגיעה וכטבע האבות לגדל בניהם וכן שארי ענינים אשר היו בגורמיו. והנה להרא״ש והפוסקים שעיקר מצות כתיבת ס״ת הי' רק בזמן שלומדין מתוכה ובזה"ז מקיימין המצוה בספרים הנדפסים ולהפוסקים דהקונה ס״ת מהשוק לא קיים מצות כתיבת ס״ת וע״ע בב״י באו״ח סקנ"ג וע' ש"א ולכן המסייעים להדפסה הם המקיימים מ"ע של כתיבת ס"ת עצהיו"ט. ותקותי לד' כי יפיק ספרי רצון מעל פני המעיין למצוא בו כל דבר חפץ ואך לשוא אדמה להכביר מלין בפתח השער כי הרוכלת המעולה לא תשובח מפאת מהללי' אשר לא תפיק רצון מפאת הטוב הנשקף על פני'. והנה רבים וכן שלמים העתירו עלי אשר מהראוי שלא לשנות מדרך הנהוג להדפיס מכתבי תהלה לכבוד ספרי וכאשר כתב אלי מר חותני הגאון נ״י כי לפ"ד היא תקנה קדומה אשר נפרצה מיום שרבו גדולי הדור וכ"א יחיד ואין שני לו ויען יקרה בעיני לשמוע עצת חכם וגם לבל יתלו זאת ברמות רוחא נעניתי לכם גם בזה. והנה בירו' שביעית פ״ו א"ר יוסי הד"א בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזיל לאחר ואינון מוקרין לי' בגין תרתי צריך מימר לון אנא חדא מיכלא אנא חכים. ואמנם בדורינו אשר ספרי הש״ס פתוחים לפני כ״א א״צ להודעה כזאת ואף כי למי אשר כבוד המחבר חביב עליו לא תגרע הודאת פיו ולזולתו למותר. וקראתי שם הספר ז כ ר י הו ס ף כי הוא כולל שני שמות חתימתי כאשר ישתתף השם יהוסף לפניו ג"כ וכדרז״ל בסוטה ל״ה על הכתוב עדות ביהוסף שמו שניתוסף לו אות וע״ש י׳ ע״ב. וע' בישועות יעקב על אהע״ז בשם יהודית שכתב שאפשר שחששו שלא יהא ג׳ אותיות השם ביחד וכו׳ וע' בחי' לשבת י״א ב' וע' בב״ש באות יהושע אם חותם א״ע יאושע שאין משגיחין בחתימתו ואף דמי שחותם עצמו הוא משום כבוד השם שלא להיות אותיות השם י' סמוכין יחד עכ״פ מבואר דמדרך הכבוד להקפיד כן גם בתחילת התיבה וגם אין נ"מ בין ג' אותיות השם או אפי׳ בשתי אותיות דגם הם משמות שאינם נמחקין. ומ״מ נ״ל דבשמות הספרים ליכא קפידא בזה ול״ד לאדרכתא בשטרות והש״י רוצה בכבודו וכבוד תורתו כאחת וכמו שהורגלו רוב המחברים לקרוא ספריהם באופן כזה באין שום חשש. ויה"ר שלא תעלה כו׳ ויקויים בנו ורב שלום בניך וכו׳
מאתי יוסף זכרי' בהרב וכו' מוהר"ר נתן שטערן זצ״ל
ומחזיקנא טיבותא למאהבי ובראשם לכבוד מר חותני הגאון המובהק שליט״א אשר אמצו את לבבי לגשת אל המלאכה הזאת: ולאות כי יקרה מלאכתי בעיניו הבאתי לדפוס את מכתב קדשו אשר כתב לי סמוך לגמר ההדפסה: והא לך מכתבו כלשונו:
ברכה ושלום באה״ר וחיבה יקבל גברא רבא חתני יקירי ידי"נ הרב הגאון המפורסם נודע למשגב בישורון ועל פני תבל חכמתו תרון. חו"ב נשגב ונעלה תוי״ד וחכמה עד למעלה בנן של קדושים כקש"ת מוהר״ר יוסף זכרי' נ״י שטערן בעהמח״ס זכ״י: שלום לו ולכ״אל ולהנלוים אליו. הופיעו לנגדי ביום אתמול כשלשים ניירות בחידושי תורה ואתבונן אחרי עיון היטב אשר מחוי במחוג קמי רבנן ודמטמרן מגלי' לי' דלה דלה לנו מים נאמנים מכל מעיני הישועה . אשר הי' לנו לעינים בכל חדרי תורה ובכל בית התלמודים והפוסקים והתשובות נאמן הוא ועליהם העלה חידושים ערבים ומתוקים גם העמיק בפלפולים עמוקים באמרים אשר הביא מן החדש עד להפליא [כמליצת מרן אאמו״ר הה"ג זצ״ל בשבח המלך החכם מכ"א אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היו כו'. אף כי גם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת מה שקדמוני הם אשר היו לפני מ״מ מצאתי להוסיף ולהגדיל עוד] ויהיו בפי כדבש למתוק. וממעמקי לבבי ברכתי ברכת הנהנין להודות לד' ית״ש כי טוב [וע' שע״ת סי' רנ״ג סק״ב לברך כו' כי בוודאי חיובא רמי להכיר חסדי ד' ית"ש ע"ש ובעניי יישבתי במ״א מרז״ל ברכות מ״ג ב' מנין שמברכין על הריח ולכאו' מ״ש ריח דבעי קרא האמרי' לעיל שם ל"ה א' סברא הוא אסור ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה וכל הנהנה כו' ב' גם ע' תו' פסחים כ"ו א' ד״ה מעילה תימה דבפ' החליל נ״ג א' תני' אשה בוררת חטים כו' ובירו' דייק מינה דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה וכן הק׳ בסוכה שם ג' קו' התו' ד"ה אין כו׳ פסחים נ״גא ורק דכל הנהנה מעוה״ז בלי ברכה כאלו מעל בקדשי שמים ובברכות מ"ג א' מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרותו ובפסחים כ״ו א' דלאחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה וע"כ פריך מנ"ל שמברכין על הריח ומשני מכל הנשמה כו' וע״כ על האור שאין בו קרא מפורש נשאר בכללא דקול ומראה א״ב משום מעילה וא״צ ברכה ובביצה ל׳ א' הני נשי כו' וה״מ בדרבנן כו' ואף למסקנא ערא"ש בשם העיטור דבדבר המפורש בתורה מחינן בהו וע״כ א' בירו' קול מראה וריח אין בו משום מעילה וע״כ אין מוחין לאשה הבוררת לאור בית השואבה כמו הני נשי. ואיסורא הוא דאיכא ולכתחלה אסור והראי' דא״ב מעילה מדלא מחינן בהו וע״מא רס"י רי"ו (וא״ל בי' טעם מ״ש קול מו״ר א״ב משום מעילה עפמ״ש בס' יצירה ג' דברים אינם ברשותו של אדם האוזן עין וחוטם ולפי מדקיי״ל לא אפשר וקמכוון שרי ה״נ ואפי' א״נ אסור מ״מ אין בו מעילה ותולדותיהם הם קול מראה וריח ואכמ״ל.) הרי מ"מ אע״ג דמעילה אין בו ללקות בהנאה רוחניית מ״מ איסורא איכא ומבעי׳ לברוכי לשבוחי ולאודוי. והנה ד' אלקים אלקי אבותי מה אני ומה חיי הדל באלפי והמך בבית אבותיי הק' אשר בארץ המה כי אוכל להחיל גשתי בתודה לפניך קטונתי מכל אשר הגדלת חסדך ואמתך על עבדך מגוחי מרחם אף כי מיום הורם ממני הנזר ועט״ר מר אבא הרה״ג זצ"ל וארון אלקים נלקח והוינא כבר תשע יתום אתה היית עוזר עד כי הביאתני עד הלום זה הדרך וזאת העיר אשר פקדתני עלי' לרעות ביעקב עמך פ״ק עיר מלאה חכמים וסופרים יראים ושלמים נכבדים וגבירים כולם אהובים וברורים, יכונן הצור לעיר ולדרים עד יכונן מקדשו והיכלו בראש ההרים, ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלקי הישועה ותדבר גם על בת עבדך למרחוק תבואתה לראש יוסף זכרי׳ בנו נתן (הוא הגאון דק׳ נ״ש מו״ה נתן זצ״ל) ויהי לי לבן (ע' שבת כ"ג ב') פורת יוסף זכרו כשמש יהל וכוכבו יזהיר לנצח ועתה הראתני זאת תורת האדם הגדול בענקים זיניי׳ עלי'. זרעו על מים רבים ומעיינותיו יפוצו חוצה בכל תושי׳ יתגלה וכל יקר ראתה עינו. ומה אוסיף עוד לבקש ממך בקידה על אפים ובכריעה על ברכים הנני ניגש ונענה בהודאה לשעבר ואני תפלה לימים יוצרו יוסיף ד' חסדו עלינו בדיל דאבהתא יתן ד' להיות נהר פלגיו ישמחו ערי האלקים סלה ויוסיף ד׳ להשגיא פעלו להוציא כפלים לתושי' ויושיבוהו עם נדיבי עם אלקי אברהם על מרומי קרת וכן אזכה לחזות בנועם חיבוריו של אאמו״ר הה״ג וצדיק זצ״ל על ס׳ עבוה״ק לרשב״א ועל סדר מועד יוצאים לאור עולם. ולהפיץ גם ממעיינות רעיוני הדלים שמץ מנהו ולעשות גם אנכי לביתי בית עולמים: ואשר ראיתי כבוד חתני הגנ״י העלה והביא איזו מגרגרי חידושיי אשר היו בכתובים לפניו באיזו משולי מכתבי גם מהנזכר בדברינו פא״פ נאותי לו בזאת ליתן לו תח״ח על כונתו הטובה ואף כי כמעט רובם ככולם הם דברים קטנים לא ניתנו להעלות ע״שמ רבנן ותלמידיהון ונאמרו רק לכתוב ולא לקרות בהם מתוך הספר וע״כ ימצא בהם נלקה בחסר ויתיר כדרך אגרות שלומים: יחוג החג הק׳ הבע״ל ברוב שמחה ועונג שלום כנפשו וברכה עד תאוות גבעות עולם ותאות נפשו היקרה ותאות נפש חותנו תדרשנו לטובה כה"י
מרדכי גימפל בהרב הגאון מוהר"ר דוב זללה"ה:
שיל"ת
פתיחה לכבוד התורה וחיוב למוד חלק הפלפול ולקבעו על הספר למשמרת לדורות
איתא בשבת ל"א סע״א אמר רבא כו' באמונה קבעת עתים לתורה. וע׳ תו׳ קדושין מ׳ ע"ב וסנהדרין ז"א דהתם דריש תדש״א עד"ת ול"נ דסובר כמ"ד מעשה גדול או כאידך דמפקי מהאי קרא לבצוע תחלה או כפרש"י משום דקאי אדר"ל מ"ד והי׳ אמונת. וגם לפרש"י שהוצרך לקביעת עתים שלא ימשך כה״י לד״א ועמ"א סקנ"ו סק״א וסק"ב ולכן שואלין קודם מעסקיו וכברכו׳ ו״ב אם לדבר מצוה כו׳ ועבחי׳ לשבת י״א ד"ה אי איכא. ועבוי״ר פכ"ה וילקוט משלי סתתקל״ל וירו׳ סוטה פ״ז סוף הלכה ד׳ עתיד הב״ה לעשות צל לבעלי מצוות בצלה של בעלי תורה מ״ט כי בצל החכמה כו׳ וע׳ רש״י סוטה כ״א סע״א וביו"ד סי' רמ״ו ס״א בהגה וע׳ בסוטה י׳ ע״א וכתובות קה״ב ובוי״ר פל״ד וב״ב ח״א וברכות סג״ב ופסחים נג״ב ובמ' קהלת עה״כ שלח לחמך וע' כתובות קיא״ב שהעושה פרקמטיא לת״ח כו׳ ומבואר ברמב"ם פ"ז מדעות ה״ב ובעין משפט נשמט וע' סוטה יד"א ולזה הקדים השאלה עמו״מ באמונה וכחולין צב״א ליבעי אתכליא על עליא ומ״מ שואלין על קביעת עתים כי השכר שמקבל מלימודו כנר הנדלק לאור האבוקה כמאה״כ ויתרון דעת החכמה תחי׳ בעלי׳ וע״ד צדיקים במיתתן ק״ח כברכות יט"ב ובחולין ז״ב גדולים צבמ״י מבחייהן כי זכרם נשאר בפי בני דורם להדמות להם ובירושלמי שקלים פ"ו אין ענל״צ דבריהם הן זכרונם, ואחר שתורתו הי׳ בקביעת עתים לחוד שואלין עפ"ו שהיא המצוה הראשונה בתורה כי מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי פטור מפ"ו וכיבמות סג״ב. וגם ששניהם קיומו של עולם וכאבות עג״ד על התורה כו׳ וכמו שהבנים המעולים תפארת לאבותיהם ולמי שגדלם כן הת"ח מחוייב לעמול בח״ת שלא יהא שכלו עקר ולהשאיר ברכה אחריו כחגיגה ג״ב מה נטיעה זו פרה ורבה אף ד״ת כן ובערובין נד"א אף ד"ת כ״ז שאתה ממשמש בהן כו׳ וע״ד מאחז״ל במכות כג״ב רצה הקב״ה לזכות כו׳. ועכני״ח סוף חיו"ד שהביא בשם בעל מ״א שהתלמיד אומר קדיש. ובמגילה כז״א אין מוכרין ס״ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ואמרינן התם שאני לימוד שמבא לידי מעשה אשה נמי לא תהו בראה. ובערובין מז״א ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה וע׳ תו׳ ע״ז יג״א ד"ה ללמוד וב״ב קטז״א ח״א כל מי שאינו מניח בן ליורשו וח״א כל מי שאינו מניח תלמיד וכדאמר התם דוד שהניח בן כמותו לנב"מ ובתמורה טז״א והרבית את גבולי בתלמידים כו׳ זו משנת ר״נ ריהנ״א בב״וב והיתה ידך עמדי במ״ומ ואם לאו כו׳ וע׳ תבא״ר ספ״ה. וגם י״ל דאיתא בקדושין ל׳ ע״א דאמר רבא עד עשרים שנה הב"ה יושב ומצפה כו' ואח"כ מייתי א״ל רבא לרב נתן בר אמי כו׳ וא״ל מ״יח עד כ״ד יע"ש ברש״י ורא״ש וע׳ קרית חנה ססי' י״ח דברוצה להמתין לישא עד שילמד תורה או שיטרח אחר מזונות יש קצבה עד כ"ב או כ"ד וכ"מ בגמ׳ דדריש ראה חיים עם האשה שהכל הוא ללמדו קודם הנשואין עש״ב ולהכי שואלין עמו״מ ותורה ואח״כ עפ״ו. וגי׳ הע"י א״ל רבא בר נתן בר אסי וצ"ל דאמר לר"ח אך נ״ל שהוא ט"ס וצ"ל רבא בר נתן לרב אסי וע׳ ערובין ל״ב ב׳ ר' אסי ורבא בר נתן ועב״ב ח״ב וברי״ף כתובות פ״ד רבה ט"ס וע׳ שבת ק"נ ע״ב ר״נ בר אמי קמי׳ דרבא. וגם באו יחד מהשתוות הכרחית המחשבה לתכלית א׳ וכרמב״ם ה' דעות ספ"ג שישים על לבו שיהי׳ לו בן אולי יהי׳ חכם וגדול בישראל וכמ״ש בטאו״ח סרל"א בשם הר"י בפ״א וכל מעשיך לש״ש שיכוון שיה״ל בנים לעבודתו וכ"ה בסי׳ ר״מ ס"יא ובסנהדרין קט״א מ"ט לא דרשית סמוכין וביבמות לט"ב בראשונה שהיו מכוונין כו' וע״ש בחי׳ והולדת בנים הגונים תלוי במחשבתו ומקלות יעקב לעד כמ"ש במנה״מ נר ג׳ פ"ד כלל ו׳ ח״ו בעובדא דר״א בב״מ פד״ב. וכן במו״מ ע"ד בכל דרכיך דעהו וכן המצוה בלמוד שמביא לידי מעשה כמו שנותנין תשלומין על ההליכה להשיב דבר לידי בעליו אף שהמבוקש הוא רק השבת הדבר לידו ואם עוסק כל ימיו של״ש לא עשה כלום וניחא קוהתו׳ מה"ד לעולם יעסוק כו' ועחוה״ל שער חשבון הנפש חשבון כ״א ועי׳ נה״ח שער ג׳ פ״ג קרוב לזה ותדע דרבא גופא דאמר בברכות י״ז העוסק שלא לשמה נוח לו של״נ ומ"מ ס״ל בשבת פ"ח א' ויחן מלמד כו' וע״ש בתו׳ ע״כ דכיון דהדר קבלוה ולכן אמרו על כי"ב לעולם יעסוק כו' וגם יובן לפ"מ שהקשו המפ׳ מה שהפליגו בעונש הנושא אשה פחותה ובקדושין ע' ע״א ורבא דאמר ב״ב ק"י ע"א הנושא אשה צריך שיבדוק באחי' ובפסחים מ"ט א' לעולם ימכור אדם כל מה שי״ל וישא בת ת״ח והא אמרינן בריש סוטה דז״ר לפי המזל וז"ש לפי מעשיו וע׳ בא״ז פ"ג וע' בחי' לתענית דד״א. ועי' בנזה״ק פי״ז סי"ב כי אין זה מבטל כח הבחירה לגמרי רק מן השמים מסייעין לו ודעתו קרובה יותר אלי' עכת"ד וע' שבת קנ״ו א׳ מר נמי כו'. וע' ביומא ע״א סע״א אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת ת״ח כו'. ובז״מ הסמיכות כי בענין המו״מ שאחז״ל כל מזונותיו של אדם קצובין לו וכפ״ב דיו"ט ומ"מ דר״זל יכול יהא יושב ובטל ת״ל וברכך בכל אשר תעשה וע"ד שהמליצו בר"ה כ״ו ב' לה"י רבנן מאי השלך על ה׳ יהבך עד דשמעי כו'. ויומתק יותר למאי דגריס התם רבב"ח והוא ע״ד דאריבב״ח ארי״ח ברכות לה״ב דורות האחרונים עשו מלאכתן קבע זו"ז לנב״י לכן ל״הי יודעים על איזה אופן מתקיים השלך יהבך כי הרבה עשו כו׳ עד דשמע רבב״ח והיינו שצריך השתדלות ולעשות תורתו קבע וע׳ נדה ע' סע"ב ירבה בסחורה כו'. וכן בלימוד התורה שכ״א נגזר עליו מתחלת היצירה אם יהי׳ טבעו מוכשר לחכמה וכנידה טז״ב מכריזין עליו אם וכו׳ {השמטות: (וע׳ ר״מ פ״ה מתשובה אין הקב״ה גוזר להיות חכם כו׳ וע״ש בהג״מי מנדה ט״ז ב׳ ורק כאן קאי על חכמת השכלה ועיון שתלוי שטבעו יהי׳ מוכשר מתחלת הבריאה וכן מצד המדור אבל א״ז מצד הגזירה וזה היפך ממש״ש בהגהות רצה״ח ועיפ"ת ב״ר פ״ב ובמ״נ פ״מה לשני ונד׳ לג׳ וחי׳ ליבמות מה׳)} וע' תו׳ ע״א ג׳ סע״ב ומ״מ אחז"ל אם יאמר לך אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמין וכמגילה ו"ב וע׳ רש״י מנחות ז״א ד"ה מסתייע מלתא וע״ד דרז״ל חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי ובירושלמי פיאה פ״א ה״א ושבת פ״ק ה״ד וסוכה פ״ד ה"ב ושביעית פ״ק ומ״ר נצבים ואם הוא ריק הוא מכם למה שאין אתם יגיעים בו כי היא חייכם אימת היא חייכם בשעה שאתם יגיעים בו ועבר"ש אהלות פ״א מ"ד. ובט"ז או״ח סמ״ז שמברכין לעסוק בד"ת שהוא על היגיעה. ועמ״א סי' נ׳ סק״ב שאם לומד המשנה ואינו מבין לא נקרא לימוד. ובמדרש אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וברכות יז״א אשרי מי שגדול בתורה ועמלו בתורה ור"א דאמר סנהדרין צט״ב כי לעמל יולד כשהוא אומר לא ימוש הוי אומר לעמל תורה נברא. וא"ז רש״א בח״א נתן סי׳ לעמל ר"ת ללמוד על מנת ללמד. ועד״ש ויותר שהי׳ קהלת חכם עוד למד דעת את העם וכמארז״ל משה זכה וזכה אה״ר זה"ר תלוי בו ועחו״ה שער אהבת ה׳ פ״ו שמי שאינו מתקן אלא נפשו בלבד תהי' זכותו מעט ומי שמתקן נפשות רבות תכפל זכותו וכאמור אשר יצוה את בניו כו'. ובירו' סוף ברכות אר״א מה התנוק כו' כך כ"א שבישראל צריך לייגע בתורה בכל יום ובירו׳ ב״ב פ״ח כמש״נ מורשה לשון דיהה והכתיב מורשה קה״י דיהא סוגין מינה מן די לעי. ובע״ז דף ה' תדב״א לעולם ישים עצמו עד״ת כשור לעול כו׳ וערש״י יבמות קיז״א ד״ה בד"ת. ועבא"ר ח״א פ״ה ובא״ז פט״ו. וגם י״ל הסמיכות ככתובות סא״ב בחלוקות העונה. ואח״כ שואלין צפית לישוע׳ שלפעמים נותן עיניו לשם ממון אבל החזק בבטחונו אל יטוהו מחסוריו ולקיים התורת מעוני וכע״ז יט"ב שנכסיו מצליחין וגם שלפי גודל התקוה מטיבין לאדם כי דורשי ה' לא ידעו מחסור וכמ״ש המקנה סוף קדו׳ מרפ״ב דיו"ט לוו עלי והאמינו וכת״ת וכל הני דמועיל לפי שקידתו. וגם י"ל כמ"ש בסוף דא"ז והנושא אשה לש"ש סופו שיוצאין ממנו בנים שמושיעין את ישראל ולזה בא השאלה צפית לישועה אחר פ"ו. וב״ב ס׳ ע"ב ותוספתא סוף סוטה דמשחרב בה״מ ואין מניחין אותנו לישוע הבן (ערש"י ב"ק פ׳ סע״א) דין הוא שנגזור ע״ע כו' וע' קרית חנה חנה סי׳ י״ח. ואלה״ר מזה דלהכרח הזמן לא הוי בכלל דבר המפורש להיתר וכט״ז יו״ד סקי״ו ובכ״מ וע' שו"ת שמ"ר ח״ב ססי' פ״ה דהכא הוי לאסור ע״ע שיש כח לאסור דבר המותר ולזה שואלין אח״כ צפית ככתובות ג״ב דעבידא דבטלא. ובפרש״י צפית לישועה לדברי הנביאים. ונ״ל ע״ד ברכות לד״ב כל הנביאים ל״נ אלא למשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא כו' ופרש״י ל״נ כל הטובות והנחמות שע״ל על ישראל. ולכן כששואלין עמו״מ באמונה לעשות פרקמטיא לת"ח וכמש"ל וכן אם עסק בפ״ו בנשואי בת ת״ח לש"ש אז שואלין צפית לישועה. ועדא״ר פ״ב והמתאבלין על ירושלים ע״נ לשום כו׳ והוא כתענית ל׳ ע״ב המתאבל ע"י זוכה בשמחתה שנא׳ שישו כו'. ובשבת קיט״ב לח"י אלא בשביל שביזו ת״ח שבה. ולזה המתחבר לת"ח יזכה לנחמת ציון וכברכות מב״א תיכף לת"ח ברכה. ועדא״ז פ"ט אם רצית לכבוד חכם יהיו בו״ב מתוקנין למעלה ובשבת כ״ג ב׳ מאן דמוקיר הו״ל חתנין רבנן וערש״י מכות י׳ ע״א ד״ה ורבנן ונ"ל כדאי׳ בסנהדרין נ"ב ב׳ למה ת״ח דומה כו' ובפסחים מט״א דאין זיווגן עולה יפה ערש"י ולכן מאן דמוקיר דלא הוי בכלל ע"א הו״ל חתנין רבנן. ואח"כ שואלין פלפלת בחכמה שהוא ללמוד בפלפול כע״א לה״ב וירו׳ ברכות פ״ק כי טובים דודיך חביבין ד״ס יותר מיינה של תורה ובזה ניחא הא דלא פרש״י לעיל קעל"ת ע״ד ישליש שנותיו כו' וכקדושין ל' ע״א דא"כ קאי השאלה מקביעות עתים גם על התלמוד ולמה שואלין אח״כ פלפלת בחכמה שהוא ללמוד בפלפול ורק י״ל למ״ש הט״ז או״ח רסקצ״א דכל מילי דמצוה אסור לעסוק בתורה בעשייתם דמורה שהוא על צל הזדמנות. ולפ״ז י״ל דהשאלה אם הי' לימוד התורה בקביעות עתים לחוד וה״ד רשב״ג אינני שומע לבטל דהוי טרדה דמחשבה בעלמא ערש"י ברכות י"א א׳. ולזה בא השאלה אחר ששואלין צפית לישועה וכמארז״ל עה״כ כי יתנו כו׳ אין ישראל נגאלין אלא בזכות המשנה. ואח״כ הבנת דבר מתו״ד להתבונן מעצמו בדרכי הפלפול וכאמור ותן חלקינו בתורתך ומי שחננו ה' מחוייב לקבוע עתים על לימוד מיוחד להעמיק בתורה כיכולתו ולהשכיל חדשות ובדא"ז ספ״ב ט"ו מידות בת"ח ומוסיף על כל פרק וב״מח דברים שומע ומוסיף וע"ד המאמר שלא טעם שמחה מי שלא טעם התרת הספיקות וכירו׳ בפ׳ הנחנקין דכשארי״ח צהבו פניו שכיוון אל האמת וע' מנחות קי״א וע' ירו׳ שקלים פ״ג ה״ב חמוני אפוי נהירין א״ל מה אורייתא שמעית א״ל תוספתא עתיקא וכן בירו׳ פסחים פ״י ה״א וע׳ בירו׳ ערובין רפ"ה ושיו״ק ד״ה תלה עיניו ועבא״ר פי״ח ובכ״מ שמחדשים תורה שמחה מתחדש להקב״ה וע״ש ספ״י אשרי מי שמתחדש ד״ת על פיו וע״ש יבחר אלו׳ חדשים בדברים מחודשים של ד״ת ופלא כי עשה מחול קודש. וער"ן קדושין לג״ב מפני לומדי' עומדין כו׳ ובמכות כג״ב דקיימי מקמי ס״ת כו' ועש״ות יד אלי׳ סי׳ ד׳ ואף דהי' נל"ח כדאמר התם בקדושין אין לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה מ״מ אביי לייט אהא דר״א התם וע׳ במכות י׳ ע״א וע' בשבות יעקב חאו״ח סי״א דבמכות קאי עת״ח שיכול לחדש ד״ת וכדאמר התם דאתו רבנן ובצרי חדא וע' במגילה כ״ו ב׳ בס״ת שבלה. וע' ירו' בכורים פ״ג דעבר חד מן אילין דמתמנין בכסף ואמר חד מרבנן לר״ז נעביד נפשין תניי ולא ניקום מקמי' והמפרש נדחק שנעשה עצמינו כטרודים בהלכה ואיננו רואים אותו ולפמש״ל דס״ל כמ״ש דבשעת לימודם הם פטורין מהדין. ואולם בירו׳ רפ״ג שם אר״א אין התורה עומדת מפני בנה שמואל אמר אין עומדין מפני חבר. ר' הילא ור' יעקב בר אידי הוין יתבין עבר שמואל בר בא וקמי לון מן קמי׳ א"ל תרתי גבייכו חדא שאני זקן וחדא שאין התורה עומדת מפני בנה יע״ש במפרש מפני שהוא תלמיד שלהם. ול״נ שעולה בפשטות כסוגיא דקדושין בשינוי האמוראים קצת וה"ד ר׳ אלעזר מפני בנה היינו הת"ח בשעת לימודו וכדקאמר התם ועוד כלום תורה עומדת מפני לומדי׳ ולכן הוצרך לומר ב' טעמים דמטעם הא׳ לא הי' איסור. והגי' שמואל בר אבא המוזכר בירו' הוא ט"ס הרגיל מפאת הר"ת וצ״ל ר׳ שמעון בר ווא המוזכר שם בירו׳ שנתמנה בימי ר׳ אבהו והוא ר׳ שמעון בר אבא המוזכר בעובדא דהכא בבבלי כי שמואל לא הי׳ אצלם בא"י וגם מדתני לי' בתר ר׳ אלעזר ושמואל קודם בכ"מ לרי״ח וכחולין צ"ה ב׳ שהי׳ גדול ממנו:
ואיתא בשמ"ר כ"ח הלוחות הי' אורכן ו' טפחים כביכול ביד משוה"ע ב׳ טפחים ובידו של משה ב׳ טפחים ושנים בין יד ליד. וע' בתל״מ מאמר ב' ח"ב ובנזה״ק ובאי״ע ר״פ בראשית. ול״נ דאמרינין בנדרים לח״א דפלפולא בעלמא ניתן למשה ולזרעו ומשה נהג בה טובת עין יע״ש בפרש״י דהוא על הבנת דבר מתו״ד. ולכאורא א"כ איך שייך ליתן דו״ח בזה ועלא"ז רש״א בכורות נז״ב פ״א נפל ארז כו'. ונ״ל שהכונה ע״ד מארז״ל טוב עין הוא יבורך שלא הקפיד במה שנתמנה יהושע תחתיו ולא ביקש רחמים על בניו וע' תו׳ ב״ק צ׳ ע"ב ד"ה חמרא למרי' בשם המדרש וע׳ סנהדרין קה״ב. והנה ע״פ משפט התורה הי׳ המלוכה בירושה לדורות עולם וקודם שקיבלו עליהם מלך היו המחוקקים והמקבלים בראשם וכמו בעתניאל שהחזירן בפלפולו ונתמנה לראש וזה הפי׳ שהי׳ מגיע למשה ולזרעו אבל הבנת דבר מתו״ד ראוי לכ״א ולכן אחר ששואלין על לימוד הפלפול שואלין אם התבונן מעצמו להבין דבר מתו״ד בפלפולו. וז״כ המדרש שנים בידו של משה היינו התורה הנגלית שהי׳ בידו ושנים ביד משוה״ע דקאי על עקירתו לצורך שעה כאלי׳ בהר הכרמל שהי׳ בדבר ה׳ וע' תו׳ יבמות צ׳ ע״ב ד"ה וליגמור וע' תו' חולין ה׳ א׳ ד"ה עפה"ד ובשבועות רדי״ו דארי״ח ע״פ נביא נשרפת ובירו׳ סנהדרין פ״ק ל״ג ונשרפת וע' זבחים קי״ט במנוח ועבחי׳ לשבת ק"ח ב'. או דקאי עהלל״מ ששנה אליו בע"פ. ושנים שהיו מפרישין ביל״י היינו חלק הפלפול וע״ד לא בשמים היא רק שניתן בידינו לדרשן וכן לדון לצורך שעה כחו״מ סי' ב׳ או בדין מרומה בסי׳ ט״ו. ובירושלמי סנהדרין פ״ד אלו לא ניתנה התורה חתוכה לא הי׳ לרגל עמידה א"ל אחרי רבים כדי שתהא התורה נדרשת מ״ט פנים כמנין ודגלו וכה״א מזוקק שבעתים. וע' ביפ״מ דאלו הי' בא הדין נחתך לה״י מקום להורות בספק הנופל בהלכה אבל עתה נגמר הענין אחר דעות המרובים וע׳ סופרים פט״ז ה"ה וע' תמורה טז״א וב״מ פה״ב. וזה מסכים לדרז״ל ברבה שה״ש ודגלו עלי אהבה אפי׳ לגלוגו ובשבת סג״א שני ת"ח המדגילין וע' תו׳ ע״א כ"ב ב׳ ד"ה דיגלא ומפר״ת המכחישים זל״ז והוא כי נקודת המרכז רק אחד וזה שדרשו מלגלוגו ע"ד אלו ואלו דא״ח וערש״י כתובות נו"א ובחי' וע' תו׳ ר״ה כז״א סה"ד כמאן מצלינן. ולז"א ככסף צרוף מזוקק שבעתים שצריך לצרפו שיצא מזוקק וכן בד"ת ברזל בברזל כו'. וכמ"ש במשלי סי' ב׳ אם תבקשנה ככסף כו'. שצריך לזקק את העפר וגם שלא יחקור אחר החוצבו או המצרפו וערך האדם שיוכל להרויח על ידו וכן בקנין התורה נאמר מכל מלמדי כו׳ וע"ד מה שתלמיד ותיק עתיד כו׳ ובירו' סנהדרין פ״י אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנאך יהא בעיניך כשומע מפי הגבורה ובר״ה כה"ב אשרי הדור שהגדולים כו'. ובסוטה י׳ ע״ב כשם שבקטנותו כו׳. ובמכות י׳ ע״א ומתלמידי יותר מכולם. וכמו שאוהב כסף לעולם יחסר לו כפלים וכן בתוה״ק נאמר כולם ישבעו ויתענגו מטובך כי במאכלי הערב נאמר אכול דבש דייך וכמו שהטרוד בעסקיו לא ירגיש ברעבונו ובמחסוריו וכן אין התורה נקנית במעדן עצמו וכמאמרם כך דרכה של תורה וכדרז"ל עה״כ כי ימות באהל כו'. וע' בריטב״א לערובין יג״א אלו ואלו דא״ח כי כשעלה משה למרום הראו לו פנים לאיסור ולהיתר שיהי׳ מסור לחכמי ישראל ויהי׳ הלכה כמו הרוב. וע' בנחלת יעקב פ׳ יתרו. וע׳ ירו׳ סוכה פ״ד וע׳ בחגיגה ג״ב. וע' בדרשות הר״נ מב״מ פו"א שניתנה התורה כפי הכרעת השכל האנושי אף אם יהי' היפך האמת הברור ובמדרש שמואל פ׳ ד׳ מצרף לכסף אמר רבא לא ניתנה תורה אלא לצרף את הבריות וכמש"ה אמרת ה׳ צרופה ובמגילה יט"ב מלמד שהראהו כו' ע"ש בפרש"י והוא על מדות הנדרשות וע' בשבועות לט״א ובסנהדרין לח״ב ועבוי״ר פכ"ב וקהלת רבה ס״א פ"א ובסי' ה פ"ו ובשמות רבה פמ"ג וכן בכתיבת המגילה שמצאו מקרא כתוב בתורה כמגילה ז"א ובז״מ דקדוק הלשון הראהו כמ״ש התויו"ט בהקדמתו ובירו׳ מגילה פ״ק דמגא״ס נאמרה למשה אלא שאין מומא"ח בתורה. ובגיטין ס׳ ע״ב רובה בכתב כו' והוא ע"פ מדות הנדרשות וע' במגילה יד"א ועיר"ו פיאה פ"ק ומגילה פ"ד וחגיגה ספ״ק והעד מה שהמליצו במנחות כט״ב עמר״עה דמבואר שלא ניתנו לו רק הכללים. וע׳ תו״י יומא לח״ב מדאורייתא מנ״ל משום דליתא דלא רמיזי באורייתא וכתענית ט"א. וע' באור הרד״ל בפרד״א פ״ב אות יוד. וע' יבמות כ"א א׳ דאורייתא ופי׳ רבנן וע׳ תו׳ ערובין כא״ב ד"ה מפני וערי"ף בע״י ועשו״ת חוט השני סנ״ג בכונתם דאף שא״א שיכתבו הכל משום עשות ספרים כו' מ"מ למה לא ניתנו כולם הלל"מ שבהם לא יפול המחלוקת ולז״א שהי׳ אפשר שישתכח כ״א ע"י הפלפול במדות הנדרשות אפשר להחזירם עכת"ד. ועבר״מ ה׳ ממרים פ״א ובהקדמתו לפה״מ ובסהמ״צ ועשו״ת חו"י סקצ״ב ועבר״מ פה״מ סוף עדיות ותו׳ יבמות עז״ב ד"ה הלכה. ועשו״ת בית אפרים עטה״ר בסי' ה׳ שהעיר מזבחים צג״א בדם מאי הלכתא היא. ובגיטין ס׳ ע"ב דדברים שבע״פ אאר"לא בכתב שאז אינו מעתיק כ״כ בהם ביגיעה ומה"ט כ׳ שאין דין ת״ח בזה״ז ועשו״ת כני״ח סצ״ה. וע' ברכות ה׳ ב' אי משום תורה שנינו כו' וע' בח"א א״ז רש״א כ׳ א"ז תלוי בזכות וכמ״ש בזוה״ק דהכל תלוי במזל כו׳. וע' תויו״ט אבות פ"ד מ״ו כי השכר לפי ריבוי העמל ולא לפי הלימוד ועבא"ר פי״ד ונ"ל דרי״ח מיירי לענין הלימוד שלמד ממנו שלא הי׳ כרצונו להשיג הכל מרי"ח וכערובין נד״ב עראב״פ שהיתה טליתו כו׳ ולענין הלימוד שאדם לומד מרבו או מהשמועה נותנין לו השכר לפי עמלו אבל מי שזוכה לחדש חי' תורה וכע״א יט"ב ולבסוף כו׳ ע"ש בפרש״י ולכן מחשבין לו גם השכר לפי הפרי שהוציא לזכות אה״ר ולהעמיד תלמידים וכשאחרים לומדים בדבריו שחידש או שהולכים בארחותיו להדמות לו שכר הרבים תלוי בו וכברכות יז״א תכלית חכמה תשובה ומ"ט וכקדושין מ׳ ע״ב גדול התלמוד שמלי״מ. והקרבן שהוא ע״ד זבחי אלוקים רוח נשברה לכן אם מכניע ליבו בקרבן העני נחשב לו ג״כ כעולת העשיר. ובזה עולה ג״כ דברי הירושלמי ס״פ הי׳ קורא מתוקה שנת העובד כו' לפועל שהי׳ משתכר במלאכתו ביותר כך יגע ר׳ בון לכ"ח שנה מה שלא יכול תלמיד ותיק ל"ק שנה ומזה מבואר שהתשלומין לפי ערך הלימוד ע״ד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכאמור. ועט״ז אה״ע סכ"ה סק״א:
ובסנהדרין צב״א כל הלומד תורה בעה״ז זוכה ומלמדה לעה״ב. וענוב״י מ״ת חיו״ד ססי׳ ק״צ. ונ״ל שעד״ז מ״ש בסנהדרין פח״ב איזהו בן עה"ב ענוותן וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשי' והיינו שמלמד ג״כ לאחרים מתורתו כי מי שאינו שפל רוח ירא לפרסם דעותיו פן ירבו הסותרים את את דבריו. (ובנדרים ל"ב דאין הב״ה משרה שכינתו אלא על חכם ועניו כו׳ ובדא״ז פ"א דרכן של ת״ח עניו ושפל רוח ובערובין נה״א לא בשמים היא מי שמגבי׳ כו'. וע' תו' תענית ז״א ד״ה ואם ת״ח. ובנדרים נה״א מ"ד ומנחליאל כו'. וערש״י יומא ע״א ד״ה שדומין וע' סופרים פט"ו ה״י דרובן של עבדים גאים להי"מ. ובמגילה כט"א ש״מ האי דיהיר כו'. ובמ״ר אם בחקתי תלכו הה״ד חשבתי דרכי כו' אמר דוד רבש"ע בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום דירה פלונית אני הולך והי׳ רגלי מביאות אותי לבהכ״נ ובה״מ. והוא עד״ש ברכות דד״א שכל מה שאני עושה אני נמלך וכו' ולז״א ואשיבה כו׳ ע״ד המאמר מכמה"ש כי עדותיך שיחה לי. ובזמ״ק הרמב״ם פ״ח מיס״ת עה״כ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון כו' שנותן אות מהמאוחר אל הקודם. ולפ״ז היא תשובה מעין השאלה מי אנכי כו' ולזה אמר שמקבלת התורה תבחין דרכי ע״ד משה קיבל תורה מסיני וכו'. ומה״ט זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו עלובין וכערובין יג"א מפני שהיו נוחין לשמוע דברי זולתן ולא עוד אלא שהיו שונין מקודם סברת ב״ש ומעיינין בה וכמו דפסקינן כבתראי מה״ט ולא היו עומדים על הכרע דעתם ע"ד יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך. ובירושלמי סוכה פ״ב ה״ח א״ר יודא בר פזי שהיו מקדימין כו' ולא עוד אלא שרואין דברי ב"ש וחוזרין בהם. ובפסחים קי"ט א׳ זמרו למי שנוצחין אותו ושמח על זה. וע' בסוף הוריות דמב״על לענין הלכה חריף ומקשה מתון ומסיק מאי. ול״נ קצת ראי' מהא דלעיל דפסק כב"ה מפני שהיו מתונין ואף דב"ש מחדדי טפי וכספ״ק דיבמות וע' תו׳ ברכות נב״א ובכ״מ ועמק"ש בחי׳ דינים לאו״ח ס״סי ר״מ. וענלה"ר מגיטין ס״ז ר"מ חכם לכשירצה וע״ש בתו׳ דר״י מתון ומסיק וקיי״ל בערובין מו"ב כר"י לגבי ר"מ. ואה״ח בקשו החכמה אצל ענוים השפלים כאשר תחפשו הבריכות בבורות העמוקים והשבלים הטובות והמלאות מכבידותן נכפפים לארץ. ואה״ח אלו לא הי' לנו גאוה לא חרה לנו בהתגאות אחר ולולא הי׳ בנו חסרונות לא התאמצנו לבקשם באחרים. וע"ד כל הפוסל כו׳ וכקדושין ע׳ ע"ב. וגם י״ל בה״ד ענוותן ולמ״ט לנפשי' כי מי שמתגאה יתכוון להוציא {לוח התיקון: שלא להוציא} דבריו לאור להתיהר ולהראות עומק פלפוליו עכי״ב נאמר נגיד שמי׳ אבד שמי׳ אבל מי שאינו מכוון להתפאר ולבקש גדולות ומוציא דבריו לאור הוא בן עה״ב וכאמור. וה״ד בסוף נדה תדב"א כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו שהוא בן עה״ב וע׳ בא״ז פרק ב׳. י״ל דמיירי ג״כ לאחרים. וברכות י"ז א׳ עה״ב אין בו לא אכילה ולא שתי׳ כו׳ ונהנין מזיו השכינה וכדכתיב ויחזו ותרגומו כאלו אכלין כו' וכה״ג בדא"ר פ״ב וע׳ באדר״נ פ״א. והוא גילוי רזי תורה שלא הי׳ ביכולתן להשיג בחומר הגשמיי וזהו שכרן של ת"ח לעה״ב להתענג מיין המשומר וסודות התורה אשר עלי' נאמר עין לא ראתה וכברכות לד"ב וכ״א הגיע כפי שכלו והשגתו להשתעשע עם חביריו ורבותיו בג"ע וכברכות סד״א ת"ח אין להם מנוחה בעה"ז ובעה"ב וכמ"ש א״ז רש"א כתובות קד"א או״צ אחזו באה"ק ונשבה אה״ק דהוא הגוף כי שלימות הנשמה אינו בטל לעולם. וע' בחגיגה יד״א הב״ה מגלה להן סוד כו'. ובזוהר מבואר שבמיתתו מכריזין בכל רקיעים שלא יתעסקו כ״א בתורה שחידש זה בחיו ומקרין לפניו כל חידושיו כו'. ונ״ל שז"כ ב״ב צח״א כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו במחיצתו של הב"ה. והוא המתלבש בטלית שאינו שלו כי אין לו במה להתכבד וידוע מ״ש ר' יעקב בי רב כי בכל פעם שאדם מונע עצמו מללכת אל הישיבה בעה״ז כך דוחין אותו בישיבה שמ״ע כמספר הימים ונ״ל שזה הי׳ ענין ר׳ לוי ור׳ אפס ס"פ הנושא דכל הני שנין דלא סלקית למתיבתא דר' אפס כו' יעו״ש. ובתדבא״ר פ"ג עתיד הקב"ה לישב בבהמ״ד שלו וצדיקי עולם יושבים ונו״נ לפניו במקרא ובמשנה כו' ואומרים על טהור כו'. וע"ש רפ"ה ולכ"א נותנין לו מאור פנים בתורה שיש בו כו'. וז״כ בסוף כתובות כל מי שיש בידו טל של תורה כו' עד ואתם הדבקים כו'. וע' בנה״ח פ״כ וכא׳ נ"ד. ובמדרש שה״ש מנשיקות פיהו עתיד הב"ה לעשות מחול לצדיקים ויושב ביניהן כחצי גורן ולומד עמהם תורה וכה״ג בסוף תענית וע״ש שינוי הגי׳ וגם בשמות האמוראים. וע' בירו' מגילה פ״ב סוף ה"ד ובירו' מ"ק פ"ג ה״ז ובתנחומא פ' צו. ואי' בסנהדרין ק' ע"א כל המרעיב כו׳ יע״ש. ואמרינן במסכת כלה כל המפנה דעתו בנשים לסוף בא לידי עבירה וכו' וכל מי שעושה עצמו עצל מן העבירה ניזון מזיו השכינה כנאמר ויחזו את אלו׳ ויאכלו וישתו ובז"מ סמיכת המאמר בתענית כי אחר שסיים שלא לתת עיניו בליקוחי אשה רק לש״ש ולא לתור אחר מראה עיניו ולזה יזכה לע״ל מכ״מ ליהנות מזיו השכינה ויאמרו זה קוינו לו ולהתענג לשמוע ד״ת מעתיק יומין. ובזה עולה ג״כ הסמיכות מהשאלה עסקת בפ"ו לת״ת וכאמור. ובע״א לה״ב למה ת״ח דומה לצלוחית ש״פ מכוסה אין ריחה נודף ועלא״ז רש״א דקאי על ת״ח המזכה את הרבים. ולא עוד אלא שמהמ״ו אוהבו שהתורה מארכת ימיו וכחגיגה ה״א אי איכא צמ"ר מוסיפנא לי'. והא דנקיט התם מעביר במילי׳ כי אדם כזה מובטח שתורתו אמיתית ורצונו ג״כ לזכות אה"ר וכמש״ל. וכה״ג בעובדא דדוד בשבת ל׳ ע״ב וברב חסדא במ״ק כח״א ומכות י' ע״א וברבה ב״נ בב״מ פו"א. ולא עוד אלא שדברים המכוסין מב״א מתגלין לו ע״ד דרז״ל ביבמות צו"ב ובכמ״ק דארי״ח מ"ד אגורה באהליך עולמים שיאמרו דבר הלכה בשמו ויהי' שפתותיו דב"ק ועבח"א א״ז רש״א ומה"ב וע' רשי' חגיגה י״ב ב' רוח היא הנשמה העשוי' כדמות הגוף. וכאבות גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' בעה״ז ובעה״ב. וביומא לח"ב דרשו ושר"י דלא מסקינן בשמי׳ כי ע״י מעשיו ניכר לטובה עמ״מ ר״פ וישב. ובר"ה כג"א כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר דלא מהני ובמ"ר אחרי פרש' כ״ב ססי' א׳ וכ"ה במ"ר ואתחנן ומ"ר קהלת א׳ למד ואינו מלמד אין לך הבל גדול מזה וע"ש רסי׳ ב' שכל מי שהומה ומהמה אחר המצוות ומצוה קבועה אין לו מה הניי' יש לו והובא במ"א בססקנ״א. לפיכך אוהב כסף לי״כ ומי אוהב בהמון כו' אז יבדיל כו׳. ועביפ״ת לזכות אחר מותן כגון בונה בהכ״נ ובהמ״ד או כותב ס״ת שיזכה בהן לדורות שלאחריו. והא דמייתי שהרי משה כו' דאף שזיכה כל הדורות במצות התורה היינו במה שלמדה אבל במעשה המצוות שעשה לא זכה אלא בהבדלת ערי מקלט וכמ״ש משה זכה וזיכה כו׳ ובמכות י׳ ע״א מנין לד״ת שהן קולטין שנאמר את בצר במדבר כו׳ וזאת התורה כו'. וע׳ ביומא דע״ב אריב״ל מ"ד וזאת התורה זכה נעשית לו סם חיים כו׳. והיינו מסמיכת הפ׳ אשר ינוס וחי כמ״ד קולטין ממהמ"ו. וע' בסוכה מט״ב תורה ללמדה זו היא תורה של חסד כו'. וע׳ במדרש קהלת ד"ה בבוקר ז״ז שמתו תלמידי ר״ע לפי שהי׳ עיניהם צרה מללמד לאחרים. ובזוהר פ׳ תרומה מאן דמחדש מלין דאורייתא כדקיאות נעשה ממנו עולם קיים ועולם עומד. וע' בהקדמת הזוהר ד"ד ע״ב ובנה״ח פי״ב ויע״ש פט״ז. ואה"ח לא לעצמינו נולדנו כי האדם מדיני והמטיב את חבירו מדעת קונו יש בו ונעשה שותף במע"ב אשר ברא את עולמו לא לצורך עצמו ח״ו כ״א להשפיע מטובו וע״ד צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל. ואה"ח כל מעלים חכמה כאלו לא ידעה והעולם לא נברא רק לכשיתגלו החכמות כי זהו תכלית מכוון רצון העליון שאדם קרוץ מחומר יוכל להשיג נוראותיו. וע' במורה בי״א מח״ב ולז׳ שלא יקרא האדם שלם באמת מי שלא השפיע לאחרים מחכמתו. ובעקרים מאמר ג' פכ"ה עה"כ אל יתהלל כו׳ שלא יגיע אחד מאלו לתכלית האנושי אם לא יצטרף המעשה שישפיע משלימותו לזולתו וזהו השכל וידוע אותי כי אני ה' כו' וכמו שלא יקרא הרופא ע״ש ידיעתו בסממני הרפואה בלבד. ובאבות פ״ה מכ״א ויומא פז״א ובתוספתא שם פ״ד ה״א כל המזכה אה״ר אין חטא בא על ידו וע' תו' יבמות קט״ב ד״ה מהד״ת וע"ד מאמרם בסוכה נ״ב סע״א כל הגדול מחבירו כו׳ כי מוצא מקום ביותר לפתותו ולהכשילו או בשגגת תלמוד שעולה זדון וכספ״ב דב״מ ומי שמזכה את הרבים טבעו נוטה אל השלימות כי יותר נקל להביט להדריך אחרים מעל עצמו והוא נזהר בכל מעשיו. ובעקידה שער ק"ד בפרוץ השפע על השלמים כן יפרוץ מהם לזולתם כאשר באמצעים העליונים. וע' בס"ח בסי׳ תק״ל שהב״ה גוזר כמה ספרים יעשה כו' כי לא גילה אלא לכתוב דכתיב סוד כו' ובריתו להודיעם. וע' בתר״י פא״ע עה״כ שמחה לאיש במענה פיו כי מצד טבע האדם להביע רעיוניו לזולתו. וע' ברכות מג״ב בה״ד מצוה דרבים שאני דאף דתפלה דרבנן מ״מ דחי עשה דאורייתא. ובכתובות נ״א וצדקתו עומדת לעד ח"א זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים וח״א זה הכותב תורה כו' כי הוא יש לו יותר שכר מהמעמיד תלמידים אשר מעשה ידיו קיימים לעולם. ולכן המחדש חדושי תורה וכותב על הספר להוציאם לאור רבה היא ובזה מקיים מ״ע ושננתם לבניך וכדרז"ל אלו התלמידים והכתוב אומר ואצלתי מן הרוח אשר עליך. ושכרו אתו ופעולתו לפניו עדי עד משכר ת״ת דרבים וכאמור ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ועב״ס נפוצות יהודה דרוש ל״ב במ״ש בתפארת לעושי׳ על שלימות עצמו ותלמ״ה על שלימות זולתו המתפשט ממנו יע״ש:
והא דאמר בסוגיא דהכא ואפ"ה אי יראת ה׳ כו'. והנה התו' הקשו בה״ד וכל העוסק של״ש כו' ובכ״מ לעולם יעסוק אדם בתומ״צ אפי׳ שלא לשמה כו׳. ונ"ל לפמש״כ הרא״ש ותר"י בסוף פ״ק דברכות לחלק בין מכוון שלא לצאת דגם למ"ד דאצ״כ אינו יוצא י״ח ועי׳ בר״נ ר"ה כח״ב בשם הרא״ה וע' ביש״ש בחולין סי׳ י״ג ואף דלא בעי בחולין כוונה לשחיטה מ״מ אם כיון שלא לשחוט שחיטה המכשרת אלא בנחירה דגרע יותר מנפלה מעל הקורה דלא קרינן בי׳ וזבחת ונלה"ר מה״ד בחגיגה יט״א לא עודהו כו'. ועב"ח סי' מ״ו ס״ק י״א שתמה עהרא״ש שכתב דמי שמלמד תורה לרבים אין להפסיק דהא טפי עדיף לומר ברכת ק״ש אק״ש דאורייתא ותמי׳ לי הא בצפרא אין אנו מברכים לצאת ידי ק״ש דאורייתא וי״ל דהרא״ה לטעמי' בב״י באו״ח סי׳ תקפ״ט שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת יצא י״ח. וע׳ בתו׳ ורא״ש סוכה מב״א. וע' תו׳ שבועות יג״א דבמבעט בתשובה לא מכפר יוה״כ גם לר׳ וכהמ״פ דתליא בהא דכריתות ז"א באומר לא יכפר כו׳ דלרי״ח לא יצא וע' ברא״ש פסחים קי"ד א׳ ובק״נ ודוק. וע' תו׳ שם קטו״א ד״ה מתקיף. ועחמ״ש חאו״ח סי׳ כ״ד דבסתמא עומד לשמן אך אם תעקר המחשבה לגמרי יעש״ב ועבח״י ר״ה טז"ב. ולפ״ז א״ש ה״ד דיעסוק אפי׳ של״ש היינו כשמכוון ג״כ לצאת י״ח המצוה. והא דאר"י בפסחים סח״ב חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי פרש״י בשבילך ולצורכך קריתי ושניתי והכתיב אם לא בריתי כו' ומשני מעקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי׳ קעביד ומלבד דאין הכרח מרב יוסף דהוי מאור עינים דפטור מכל המצוות וכקדושין ל׳ דאמר דלא מפקידנא ועבידנא כו'. אך נ״ל דכונת הגמ׳ בשביל המצוה המוטל עליו לצאת י״ח ולא בשביל קיום העולם אבל אם הי' שלא לשם מצוה לא מהני. וכ״מ בסנהדרין צ״ט סע״ב א"ר יוסף כגון הני דאמור מאי אהני לן רבנן לדידהו קרי כו' ופריך מגלה פנים נמי הוא דכתיב אם לא בריתי וגו'. וע״כ דמיירי דאומרים דלומדים אדעתא דנפשי' לקיים המצוה ורק שאין לעולם הנאה מלימודם דא״כ לא פריך דהא מגלה פנים נמי הוא דהא דנבה״ע הי׳ בשביל תורה לשמה וכדמשני רבא בפסחים נ׳ ע״ב כאן בעוסקים לשמה כו' הוי על שמים דשו״א נבראו בשבילם. וע' תו׳ סוטה כב״א ד״ה לעולם ומש"ש. וכעת נפל בדעתי דר״י אמר רב לשי׳ בחולין ל״א סע״א דחולין ל״ב כוונה ורי"ח לשיטתו בירו' ברכות ושבת פ״א ה״ב דעוסק של״ש נוח לו כו׳ ורבא ג״כ לטעמי׳ דפריך התם לר״נ אליבא דרב ואף דס"ל הלכה כר״נ דשחיטה לב״כ דהוה ג״כ מכשירי מצוה י״ל לבתר דשמעה מר״נ סברה ובמ״מ דהת״ו בברכות י״ב א׳ סד״ה לאו ואכמ"ל:
{השמטות: בתו׳ סד״ה לאו לאתויי נהמא דמאי קמבעי״ל פשיטא דמצוות אצ״כ ואינו מובן למה לא העמידו דבריהם לעיל בה״ד פשיטא היכי דנקיט כו׳. ואולם עבצל״ח שכתב דהך פשיטא היינו ר״יח לקמן מ׳ ע״ב דמה ששנינו על כולם אם אמר שהנ״ב יצא כולל גם פת ויין וכמש״ש בתו׳ וכל הפוסקים דכוותי׳ נקטינן ולר"ה אין חילוק בזה ובהכי ניחא מה שהקשה הרשב״א ה״ד לקמן לאתויי נהמי ותמרי הול״ל לאתויי חמרא ושיכרא כתחלת הסוגיא רק משום דהכל הולך אחר החיתום ברייתא היא וע״כ הוי מוכח לר"ה דהחתימה עיקר והרי בזה לא מצאנו חולק ער״ה ולכן הוצרך לחדש נהמי ותמרי דבזה לא נחלק ר״ה ולכן לעיל לא הוי פריך דמצוות אצ״כ דר׳ יוחנן לטעמי׳ דבעי כוונה אבל ר״ה מסתמא ס״ל כסוגיא דעלמא דתלמיד כרבו ס״ל וכדפרכינן בסוף ביצה ובכ״מ מכדי ר״ה תלמיד דרב הוי ואף דאקדמי' הכא לר"יח אין הכרח מזה שהי׳ ר״ה קמא וכמ״ש התו׳ ב״מ דד״ב סה"ד אין נשבעין ובכ״מ ולרב ס״ל אצ"כ ולכן הקשו התו׳ שפיר כזהי״נ לכאורא בעת הכתיבה (ועבתר״י דאפי׳ למ״ד אצ״כ ה״מ היכי שהמעשה במקום כוונה אבל במצוות התלויות באמירה לכ״ע אם לא יכוון הוי כאלו לא עשה כלל. ובאמת קשה מהא דר״פ הי׳ קורא שמ״מ מצ"כ וכבר דשו בזה רבים בספריהם וע׳ ספ״י ברכות רפ״ב ובטו״א וכפ״ת וכתר כהונה ס״טז וישועות יעקב על או״ח סי׳ ס׳ ושו״ת בנ״ע חאו״ח סי׳ יח׳ ובאר יעקב לאו״ח ס״תקפה ושכ״מפ ועבה״המ פ״ב משופר ה״ד וגם למ״שכ האחרונים הא דמצוות אצ״כ דמסתמא לשמן קמכוון וא״כ בכפאו ואכל מצה לא שייך זה וכן בתוקע לשיר וע׳ דברי מנחם סי׳ פא׳ בכונת התו׳ דפסחים שאכילה לא בעי כוונה כתפלה ול״ק קו׳ א״ז רש״א דכפאו וא״מ נמי לאו מעשה מיקרי ועלח״מ פ״ב ממגילה ה״ה שהביא ראי׳ דבמגילה לב״כ מפ״ג דר״ה לשמוע והא שמע סבור חמור בעלמא הוא וקשה דהא במגילה שומע חיתוך האותיות ועט״א וי״ל דהקו' רק משופר משא״כ במגילה דתלוי באמירה ובחי״הרנ בחולין כתב בשם הרמב"ן דפלוגתא דרב ור״יח בנדה שאנסוה וטבלה רק במכשירין אי חמירי ממצוה אבל במצוה גופא אי בעי כוונה לא פליגי כלל וערדב״ז ח״א ס״לד וא״כ קושית תר״י לרב דל״ב שיאמר שם ומלכות וכדמייתי בסוגיא דהתם ולדידי׳ מוכרח לחלק כתירוצו וכן להסוברים לחלק בין מכוון שלא לצאת וא״כ המחבר דבעי כוונה לכתחלה היינו רק באנסוהו לטבול אך לפ״ז נסתר מש״ל דר״י אמר רב לשיטתי׳ במצוות אי בעי ש״לש ופלוגתייהו לא תליא בהכי כלל וכדאמרן) וע״תו סוטה כב״א ד״ה לעולם וצ״ל דה״ד מחוך שלא לשמה היינו כשאינו תוהה על הראשונות וכמ״ש התו׳ בכ״מ דשל״ש היינו שיכבדוהו וה״ד באבות אל תהיו כו׳ מיירי במילי דחסידי אבל מ״מ הוי בכה״ג צ״ג וכדאיתא בר״ה דד״א. ובזה ניחא ה"ד בהוריות י׳ ע״ב והאר"י לעולם יעסוק כו׳ דאי לקנטר וכה״ג וא״כ עבירה נמי יש ולא שייך לשון גדולה ולהכי פריך מה״ד לעולם יעסוק וא״כ אין סברא דעבירה לשמה עדיפא וכ״מ למעיין בתו׳ נזיר כג״ב וכבוד חותני הגאון נ״י העיר בישוב קו"התו לפמ״ש הרמב״ן בפ׳ אחרי ע״הכ את משפטי תעשו ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם כי העושה המצוות ש״לש ע״מ לקבל פרס בעולמו יחי' בהן בעה״ז ימים רבים בעושר וכבוד וכמ״שנ בשמאלה עושר וכבוד וכן העובדים מיראה זוכים להנצל ממשפטי הרשעים כו׳ ובערובין יג״ב ב׳ שנים ומחצה נחלקו ב״ש וב״ה ונמנו ורבו נוח לאדם של״נ יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ועתה ראה כי דחז״ל לא ברעש נאמרו כי העוסק ש"לש הנה שכרו אתו בע״הז בעושר וכבוד ונותנין לו מה שלבו חפץ בעבודתו אבל מ״מ תכלית הבריאה לא הי׳ בשביל העולם הזה העובר עכ״ד ועבפ״ד דאבות הלומד ע״מ ללמד מספיקין בידו כו׳ והלומד ע״מ לעשות כו׳ וכסברת הרמב״ן הנ״ל ויש להמתיק לפמ״ש א״ז רש״א בח״א סוף מכות דמנו מנין הל״ת שהמה מרובין ממנין המ״ע וא״כ קרוב יותר להפסד ורק דאמרינן בקדושין ד״מ דמחשבה טובה מצטרפת למעשה וא״כ ב׳ פעמים רמח׳ מרובה מהל״ת וא״כ לא מהני רק כשעוסק לשמה וגם י״ל דבתענית ז״א קאמר העוסק של״ש נעשית לו ס״המו ומייתי הא דאר״יח דאסור ללמוד מרב שאינו הגון ע״ש בתו׳ ולפ״ז י״ל דמי שהוא מזכה א״הר אין חטא בא על ידו וגם דמיחשב כאלו עושה הכל בעצמו וא״כ הי׳ לטובתו אבל מי שלומד ש״לש שאסור ללמוד ממנו ונוח לו של״נ וז״כ באבות פ״ד מ״ד ריב״ז קיבל מהלל ושמאי אם למדת תורה הרבה אל החזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת כי לולא שהוא מזכה את הרבים הוא נוח שלא נברא וכאמור:}
זכר יהוסף
על מסכת ברכות וסדר מועד ונשים
תו׳ ד״ה מאימתי כו' דאמרי משעה שקדש היום. וקאי אבה״ש דר׳ נחמי׳ אבל כהנים טובלין דקדים לבה״ש ומוכח דקאי אדר׳ יוסי, ועשאג״א סי׳ ג׳ ותו׳ שבת לה״א ד״ה תרי , והא דאמר היינו ר״א י״ל כתו׳ ד״ה ואס״ד דלא מסתבר לחלק כ״כ בשעורים קודם זמן צה״כ ואף דטפי הומ״ל ר״ח היינו ר״מ אלא דבברייתא דא״ל והלא כהנים לא מתוקמי אכתי דאדר׳ יוסי קאיי ומיהו בפרש״י ותוס׳ רד״ג דב״א נכנסין להסב מאוחר מכהנים טובלין וא״כ לא הוי מבעו״י דמאוחר לטובלין דהוי כה"ע קודם בה״ש דר׳ יוסי, וי״ל דהפ״י הקשה איך נכנסין להסב בזמן ק״ש , וצ״ל לפמ״ש התו׳ ד״ה משעה שהעני וי״ל דל״ד והא דאמר חד שעורא היינו משהעני מכין ועלא״ז מהרש״א ועצל"ח ושארי מפרשים דמתני׳ מיירי באכילת עראי וכמ"א רל״ה סק״ד דטעימה שרי או בתרומת פירות אבל בברייתא דאמר לאכול פתו דהוי סעודת קבע ואכילתו נמשך כל שעת ק״ש. ובזה נסתר מ״ש בתור״עא בדהתו׳ דנקטי מהא דהתס דטעימה ג״כ אסור, ולפ״ז י״ל ג״כ בב״א לפרש״י להסב בחול וע״כ דלא מיירי ג״כ לענין קביעת סעודתו וא״כ גם הכא מוכרח דפורתא מעיקרא וזמן תפלה קדים טפי {השמטות: יש חסרון הניכר בדפוס וכצ״ל דהיינו משעה שיכינו לו אבל בתוספתא דלעיל משב״א נכנסין לאכול פתן בע״ש וגם לא"דמ בשבת וע״כ דלא מיירי משנכנסין ממש להסב וכפרש״י בע״ש שהכל מוכן מבעו״י וקאי על שעה שמכינין להם סעודת ע״ש וכתי׳ א״ז רש״א במתני׳ בה״ד אוכלין בתרומתן דקאי משעה שאין להם טומאה המעכבתן אבל בעני דהוי משום שאין לו נר להדליק וכיון דמוכרח דפורתא מעיקרא קאמר דאז יקרא ק״ש ויתפלל אח״כ וא״כ הוי זמן תפלה קדים טפי לצה״כ} ול״ל והלא מבעו״י רק בכהנים טובלין דאבה״ש דר״י דלא הוי זמן שכיבה וכן מפורש להדיא בירושלמי דב״א נכנסין וצה״כ קרובים זה לזה, ועפ״ז מיושב מה שהקש׳ בדו״ח מרע״א דלהתו׳ ד"ה ודלמא יהיו אסורין מספק בתרומה דלמא ביאת שמשו והאריך דמ״מ יהיו מותרין בה״ש מטעם ס״ס להפר״ח או״ח תצ״ו דבספק דדינא לא אמרינן דשיל״מ אסור בספד״ר אא״כ דהוי ספק במעשה ועמ״ש במערכה א׳ לסתור תירוצו ועבדו״ח לביצה ב״א להכריע שלא כהפר״ח ועבדו״ח ערובין צ״ג ובשו״ת רע״א סס״ה ובש״א סי׳ צ׳ ועשו״ת פרי תבואה סי׳ י״א ולפ״ז ניחא כיון דמתני׳ מיירי באכילת פירות וספד״ר לקולא וכמבואר באו״ח סי׳ רל״ב , ולפז״מ נמי הא דלא פשטי ממתני׳ דתלה ק״ש בתרומה וממילא דובא השמש הוי בסוף שקיעה ולא אזריחה ועלא״ז רש״א ולתו׳ דמיבע׳ אי בתחלת שקיעה וכיון דדריש ובשכבך אין לספק וכתו' סע״ב ד״ה אמר ואף אי רישא לאו ר״א מ״מ מדקאי אבשכבך וע״כ כמ״ש התו׳ ד״ה א״ה ועתול״ק כ״א ד״ה ההוא ובתר״י, ולפמש״ל י״ל דאי ממתני׳ הו״א מטעם ספד״ר {השמטה: אחר תיבת ספ״דר חסר מכח קושית א״ז רש״א הנ״ל דמתי יאכלו אבל בתוספתא דמייתי ג״כ משב״א נכנסין להסב וע״כ מוכרח לותר דקאי משעה שמכינין עצמן לאכול וממילא י״ל כן גם לענין תרומתן כשאין להם טומאה המעכבתן} ועתו׳ יומא מג״א ד״ה הכל וערש״י סנהדרין ל״ב סע״א דבכ״מ דרכו להקשות מברייתא כיון שמפורש יותר ובב״מ ס״ב ב׳ והתניא אין פוסקין משום דבמתני׳ דלקמן לא מסיים להדיא יצא השער פוסקין ועתו׳ נדה סב״א וע׳ בנר תמיד לכריתות דף ו׳ ד״ה רי״ח ועבש״א למכות י״ב ב׳ ד״ה ורמי שכתבו כיו''ב בביאור הסוגי׳ דשם ולא העירו מהנ״ל ועי׳ עוד בתוס׳ חולין קכ״ז ב׳ ד"ה תסייעא:
בא״ד ומסתמא קרא ק״ש. ותמהו כולם דגם לרש״י יש לקרות מבעו״י לעמוד מד״ת ומ״מ צריך לחזור ולקרות בזמנו, ואולי מדלא תליא הלכתא בהא דסגל״ת וע״כ דזמן ק״ש הוי לכ״ע מבעו״י, וגם דרב מצלי משמע ביחידי לבדו ועג״י הטור רצ״ג ועבה״ג בתה״ש והוי צלי ר׳ ירמי׳ אחורי׳ דרב תפלה של חול ועת״א סרס״ז סק״א וגם מדמוכיח דרב ס״ל כר״י די״ל כהרא״ש דמשום תפלה בצבור הי׳ סומך בשעת הדחק כיחידאי וא״כ י״ל דל״ל לעמוד מד״ת רק כשמתפלל בצבור דמקדימין התפלה. והרא״ש ספ״ב דשבת דקבלת שבת תלוי בת״ע מדאמר רב הוי צלי אזיל לשיטתו בתה״ש ובתר״י דכיון שהי׳ מכוון להוסיף מחול עה״ק לא חייש לסמיכה והתו' דהכא לא ניחא להו בהכי דא״כ מאי מייתי מרב לדידן דס״ל כר״י והא בשאר הימים בעי סגל״ת א״ו דמשום תוספת סגי באמירה בעלמא ורב דהקדים לזריזות בעלמא ולא המתין עד הלילה וע״כ דהי׳ אז במקום שלא היו עשרה. ועבש״א סי׳ ד׳ שדחה דהתר״י בענין אחר ועבש״א סט״ז דלהג"א לקמן ט״ב דבשבת א״צ סגל״ת ולהכי צלי של שבת בע״ש וע״כ דלתר"י גם בשבח בעי סגל״ת , ונ״ל למ״ד לקמן י״ד ב׳ דמתחלי במערבא ורב סובר לא יתחיל וי״ל דהוי מצלי גם בחול מקודם משום יצ״מ רק דנקיט הך עובדא דש״מ תלת ור׳ ירמי׳ דהוא סתם בני מערבא כדאיתא בסוף פ״ק דסנהדרין ואזיל לשיטתו דמזכירין יצ״מ בלילה. ומ״ש בסה״ד שאין לברך עק"ש וכ״כ התו׳ בחולין ק״ה סע״א ותמהני עהל״ח אות י״ב ועב״י רל״ט ובהג״ה בש״ע שלא הזכירו דהתו׳ דסוגיין ועמהרי״ו ח״א פכ״ט
רש״י ד״ה כדי להרחיק כו׳. עבצל״ח ושארי מפרשים שכתבו לחלק בין ק"ש להקטח"ו שלא עשו סייג ולהכי לא כללינהו בחדא ועשו״ת רמ״ע סי׳ א׳ ושו״ת בשמים ראש סקכ״ה וערש״י ערובין קנ״א ד״ה ואביי , ומה שהקשה הבשמים ראש דלרש״י למה לשנות הקטח״ו כמו דלא חשיב קצה״ע וכן העיר בש״א סי׳ ד' ולכאורא למ״ד לקמן כ״ו ב׳ דת״ת כנגד הקטח״ו שכשרין כל הלילה ועי׳ לקמן ברא״ש ר״י ע״ב דשעור ק״ש כשעור תפלה , וגס דלא תיתא דלר״ג דת״ע חובה בעי סגל״ת כתי׳ לק׳ דד״ב ואולם להרי״ף בתהש״ס דפלוגתא דת״ת רשות תליא אי כנגד תמידין תקנום דת״ע כנגד א״ופ שלא נתעכלו וערש״י שבת ט׳ סע״ב וי״ל שזש״ה תכון תפלתי קטורת משאת כפי מנחת ערב וא״כ לר״ג דתפ״ע חובה ע״כ דאבות תקנום ולא תליא בהקטח״ו. ומזה יש ליתן תבלין למ״ש המ״א סי׳ רס״ז סק״א דהקדים רב של שבת דת״ע כנגד אב״יפ ולא עולת חול בשבת ועי׳ לח״מ ה׳ תפלה סופ״ג. וא״כ ריב״ל ברת״הש כנגד תמידין לשיטתי׳ דתפלות באמצע לרב עמרם דלמ״ד רשות לא בעי סגל״ת דלדידי׳ הוי כנגד א״וס דלכתחלה מצוה שיקרבו מבעו״י וכברייתא דהתם קורא ומתפלל יכרי״ח דס״ל ג״כ חובה כדאמר התם לאפוקי ממ״ד כו׳, ועתר"י כז״ב דת״ע אין לה קבע דתרתי במשמעותו אלא מדל״א בלשון מבורר דת"ע כל הלילה ולהנ״ל י״ל דהר״מ לשיטתו בפ״א מהת״פ דכנגד תמידין ולהכי פוסק כמ״ד רשות ופוסק דת״ע כל הלילה דא״כ הוי כנגד הקטח״ו שכשרין כל הלילה וממילא מוכח דת״ע רשות דהוא כנגד או״פ שלא נתעכלו ורב לשיטתו דרשות ולכן הוי צלי מבעו״י בע״ש , ואולם א״צ למאי דמסיק דאפי׳ למ״ד אבות תקנום אסתכינהו אקרבנות וכמשהמ״פ בקביעות זמני תפלה ולהכי הוכרח להקדים :
תו׳ ד״ה אי הכי. וכדלקמן ח״ב דק״ש לאו ביממא תליא. תו' ד״ה מברך כו׳ אלא בלילה. דבבהכ״נ שלהם שהיו מתפללין מבעו״י וכתו׳ לעי׳ ומ״ת היו צריכין להמתין כיון שהיו רחוקים אבל לדידן אין לחוש אלא בליל׳ ממש משום חומרא ועתו׳ מגילה ג״א ד״ה חיישינן וע׳ לקמן ו״א ד״ה המתפלל :
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בענין מצות קריאת שמע בערבית ובשחרית
א.
מצות ק"ש - מצוה אחת או שתי מצוות
עיין במנין המצוות הקצר להרמב"ם ריש הלכות קריאת שמע וז"ל מצות עשה אחת והיא לקרות קריאת שמע פעמיים ביום עכ"ל. ובספר המצות (מ"ע י') כתב וז"ל היא שצונו לקרוא ק"ש ערבית ושחרית והוא אמרו ודברת בם עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם סובר שיש מצות עשה אחת לקרות קריאת שמע פעמיים ביום, וק"ש של ערבית וק"ש של שחרית מצטרפות לקיום מצוה אחת של קריאת שמע בכל יום, ואינן שתי מצוות נפרדות לקרות ק"ש בערב ובבקר.
וכן מתבאר מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' ק"ש ה"א) וז"ל פעמיים בכל יום קוראין קריאת שמע בערב ובבוקר, שנאמר בשכבך ובקומך וכו', עכ"ל. ומבואר דחל חיוב לקרות קריאת שמע פעמיים ביום, וק"ש של ערבית וק"ש של שחרית מצטרפות לקיום מצות ק"ש, ואינן שתי מצוות נפרדות.
ולפי"ז נראה אליבא דהרמב"ם דאע"פ שאין שתי הקריאות מעכבות זו את זו ואם לא קרא קריאת שמע בערבית דודאי חייב לקרות ק"ש בשחרית, מכל מקום אין מצות ק"ש מתקיימת בשלימותה אלא אם כן קורא ק"ש פעמיים ביום. דהנה הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע י"ב וי"ג) מנה תפילין של יד ותפילין של ראש כב' מצות נפרדות משום שאין מעכבות זו את זו, דמי שיש לו תפילין של ראש ואין לו תפילין של יד מניח את של ראש, וז"ל והראיה על היות תפילין של ראש ושל יד שתי מצות אמרם בגמ' (מנחות מד א) על צד התימה ממי שיחשוב שתפילין של ראש ושל יד לא יונח אחד מהם בלתי האחר אלא אם יהיו שתיהן יחד וכו' מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא לעביד, כלומר מי שלא יוכל לעשות שתי מצות לא יעשה האחת, אינו כן אבל יעשה המצוה אשר נזדמנה ולפיכך יניח איזה מהן שיזדמן לו הנה התבאר לך שקראו לתפילין של יד ושל ראש שתי מצות עכ"ל. והקשה עליו הרמב"ן (בספה"מ סוף שורש יא) דלפי מש"כ הרמב"ם דרק אם שתי מצות מעכבות זו את זו נמנין כמצוה אחת, צ"ע מדוע לא מנה הרמב"ם ב' מצות בציצית כיון דקיי"ל דתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, וכן צ"ע מדוע לא מנה הרמב"ם ב' מצות נפרדות לקרוא ק"ש, מצוה אחת בשחרית ומצות שנית לקרוא ק"ש בערבית, דשתי הקריאות אינן מעכבות זו את זו, דפשיטא דמי שלא קרא ק"ש דערבית חייב לקרות ק"ש דשחרית.
ונראה לתרץ דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין מצות ציצית לתפילין, דלגבי ציצית הא דקיי"ל שאין התכלת מעכב את הלבן ואין הלבן מעכב את התכלת, היינו דחל קיום מצות ציצית בלבן או בתכלת גרידא. אמנם נראה דליכא קיום מצות ציצית בשלימותה אא"כ לובש תכלת ולבן ביחד. (ואפשר שזוהי כוונת הרמב"ן שם במש"כ "שראינו לבעל הלכות שמנה מצות ציצית מצוה אחת לפי שהיא ענין אחד שבתשלום התכלת והלבן תשלם לנו הכונה במצוה הזאת לזכור את כל מצות ה' ולעשותם"). משא"כ לגבי תפילין - שאין התפילין של ראש מעכב כלל בקיום מצות תפילין של יד. וכשמניח השל יד בפני עצמו מקיים מצות תפילין של יד בשלימות אף אם אינו מניח תפילין של ראש כלל. וכן להיפך כשמניח תפילין של ראש לבדו הריהו מקיים מצות תפילין של ראש בשלימות.
ולפי"ז נראה לבאר את שיטת הרמב"ם דמנה מצות ק"ש פעמיים בכל יום כחדא מצוה, דנהי דאין ק"ש של שחרית מעכבת קיום ק"ש של ערבית, מ"מ אם קרא ק"ש דערבית לחוד או של שחרית לחוד אינו מקיים מצות ק"ש בשלמותה, ששתי הקריאות משלימות זא"ז, ומשום כך ב' הקריאות דק"ש נמנו כחדא מצוה. מאידך הרמב"ן סובר דק"ש של שחרית וק"ש של ערבית הויין שתי מצוות נפרדות, כתפילין של יד ותפילין של ראש.
ב.
מצות ג' תפילות ביום
והנה עיין עוד ברמב"ם בספר המצוות (מ"ע י') וז"ל היא שציונו לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית וכו', וכתוב בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה, רוצה לומר שזמני התפלה אינם מן התורה אמנם חיוב התפלה עצמה מן התורה כמו שבארנו וחכמים סדרו להם זמנים וזהו ענין אמרם תפלות כנגד תמידים תקנום רוצה לומר שתקנו זמניהם כפי זמני הקרבן עכ"ל. וצ"ע דהרמב"ם מנה כאן מצות קריאת שמע, ולמה הביא התוספתא דמיירי מענין זמני תפלה למצות קריאת שמע.
ונראה דלשיטת הרמב"ם יש מצות עשה אחת להתפלל בכל יום. וחל החיוב בעצם היום להתפלל בו, וכמש"כ (פ"א מהל' תפלה ה"א) וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלוקיכם עכ"ל. ולפי"ז נראה שהחיוב להתפלל ג' תפילות ביום הוי שיעור בקיום המצוה של תפלה בכל יום, דמדרבנן תיקנו דכדי לקיים מצות תפלה שחל בעצם היום צריך להתפלל ג' תפלות בזמנים שכנגד הקרבן. ושלש התפילות אינן שלשה קיומים בפני עצמן אלא הויין חלק מקיום מצות תפלה שחלה ביום. ולפי זה נראה לבאר את דברי הרמב"ם בספר המצוות, שהביא את דברי התוספתא "כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה", דר"ל דכמו שבתפלה ג' התפילות הויין שיעור בעיקר קיום מצות תפלה דאורייתא שחל בעצם היום, הכי נמי לגבי קריאת שמע חל חיוב קריאת שמע בעצם היום, וק"ש של ערבית וק"ש של שחרית הויין שיעור בקיום המצוה של קריאת שמע דהיום. ומבואר לפי זה כמו שנתבאר דק"ש של ערבית וק"ש של שחרית אינן שתי מצוות נפרדות אלא הויין חלק ממצוה עשה אחת של קריאת שמע, דחל מצוה לקרות ק"ש פעמיים ביום.
והנה הרמב"ם כלל הלכות קריאת שמע בספר אהבה, ובתחילת ספר אהבה כתב הרמב"ם הפסוק "מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי" (וכן בכל ספר מי"ד הספרים דמשנה תורה הביא הרמב"ם פסוק בתחילת הספר שפסוק זה מבטא ענין הספר). ונראה שיסוד הגדר של אהבה היא שיש בה תמידיות, וכמאמר הפסוק (תהילים קי"ט, צ"ז) "מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי" - שהשיחה כל היום בדברי תורה היא ביטוי לאהבת התורה. ועפי"ז נראה דלשיטת הרמב"ם יש מצות אחת לקרות קריאת שמע פעמיים ביום, וע"י שקורא קריאת שמע פעמיים ביום נחשב כאילו קרא קריאת שמע כל היום והוי קיום של מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי, ומשום הכי כלל הרמב"ם את הלכות קריאת שמע בספר אהבה.
ג.
חצי שיעור במצוות ובקריאת שמע
אלא דלפי זה צ"ע מדוע קיימא לן שאם לא קרא קריאת שמע של ערבית דחייב לקרות ק"ש של שחרית, וחל קיום ק"ש כשקורא רק פעם אחת ביום דלמה לא נימא דלהוי כחצי שיעור, ואע"פ דלענין איסור אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה, מכל מקום לכאורה לגבי מצוות ליכא קיום מצוה כלל בחצי שיעור.
דהנה בעיקר ההלכה שחצי שיעור אסור מן התורה, יש לחקור האם האיסור דחצי שיעור הוא חלק מחלות שם האיסור של השיעור המלא, או דלמא דחצי שיעור נאסר בתורת איסור בפני עצמו, דחל חלות שם איסור כללי של חצי שיעור. ולכאורה תהא נפקא מינה בזה לענין קיום מצוות בחצי שיעור, האם חל קיום מצוה בחצי שיעור, או דלא נתחדש דין חצי שיעור אלא באיסורין. דאי נימא דהא דחצי שיעור אסור מן התורה, היינו משום דכיון דחזי לאצטרופי הרי זה נכלל בשם האיסור של השיעור, יש לומר דחל דין חצי שיעור אף לענין קיום מצוות, דאע"ג דאין המצוה נשלמת אלא בשיעור מלא, מכל מקום גם בחצי שיעור חל חלות קיום מצוה. משא"כ אי נימא דחצי שיעור הוי חלות שם איסור בפני עצמו, ואינו כלול בשם האיסור של השיעור, אזי מסתבר לומר דחל האיסור החדש דחצי שיעור לענין איסורין בלבד, ולא שייך לקיומי מצוות.
והנה הגר"מ זצ"ל הביא ראייה דחצי שיעור הוי איסור חדש בפני עצמו, ואינו נכלל בשם האיסור עצמו, מדברי הרמב"ם (פ"ה הל' שבועות ה"ז) שכתב וז"ל שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה, שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני עכ"ל. ועיין בכסף משנה (שם) שהקשה דאיך פסק הרמב"ם שחלה שבועה שלא אוכל כל שהוא, והרי קיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה (וכדמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' שביתת עשור ה"ג), ותירץ הכסף משנה וז"ל ויש לומר דנהי דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי, אבל אין מפורש בתורה איסורו, והשבועה לא היתה אלא על הדברים המפורשות בתורה, תדע שהרי כתוב בתורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, ואפילו הכי חיילא שבועה אאיסורין דרבנן, עכ"ל. ותירוצו צ"ב דהרי אי נימא דהא דחצי שיעור אסור מן התורה הוא משום דחצי שיעור נכלל בשם האיסור של השיעור המלא, וחל שם דהאיסור עצמו על חצי שיעור, אם כן הרי זה נכלל בגוף האיסור הכתובה בתורה, ומושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא איסור זה מפורש הוא בתורה. וביאר הגר"מ זצ"ל דעל כרחך מוכח מהרמב"ם (לפי דברי הכסף משנה), דחצי שיעור אינו נאסר בשם האיסור המסוים של האיסור עצמו, אלא מהווה חלות שם איסור חדש שנאסר משום דחזי לאצטרופי, ולפיכך פסק הרמב"ם דשבועה חלה עליו מכיון דאיסור זה דחצי שיעור אינו בכלל דברים המפורשים בתורה, דאין עליו שם איסור פרטי כחלב ודם אלא דמהווה איסורי כללי דחצי שיעור שאינו מפורש בתורה.
ולכאורה יש עוד נפקא מינה בזה בנוגע למי שאכל פחות מכזית ביום צום האם יכול לעלות לתורה, דקיימא לן שקוראים לתורה רק אלו שמתענים (שו"ע או"ח סימן תקס"ו סעיף ו'). ועובדא הוה בבי מדרשא דהגר"מ זצ"ל, שהתיר לתת עליה לתורה ביוה"כ לחולה שהיה מסוכן שאכל פחות מכשיעור. וביאר הגר"מ זצ"ל דאכילת פחות מכשיעור אינה מבטלת מצות הצום, מכיון דאיסור חצי שיעור הוי חלות שם איסור בפני עצמו, ואין זה כלול בשם האיסור המסוים של השיעור. והאיסור הכללי דחצי שיעור אינו מבטל את קיום מצות הצום, ומי שאכל פחות מכשיעור אינו עובר כלל על האיסור של "והנפש אשר לא תעונה", ונחשב הוא מדאורייתא בתורת מתענה גמור, ושפיר אפשר להעלותו לתורה.
ולפי זה מסתבר דאין דין חצי שיעור חל במצוות, ואין שום קיום חל בחצי שיעור של מצוה, דרק באיסורים נתחדש מגזירת הכתוב חלות שם איסור חדש דחצי שיעור, משא"כ במצוות ליכא קיום אלא א"כ מקיים את המצוה בשלימותה בשיעור המלא. וא"כ צ"ע בשיטת הרמב"ם דמצות ק"ש היא מצוה אחת לקרות קריאת שמע פעמיים ביום, דמאי שנא ק"ש משאר מצוות, ומדוע חייב לקרות קריאה דיממא היכא דלא קרא קריאת שמע בלילה.
ונראה לתרץ דשאני קריאה אחת של ק"ש פעם אחת ביום מחצי שיעור במצוות אחרות, משום דק"ש אחת הויא מעשה מצוה גמור - דהוי חפצא של קריאת שמע. משא"כ בשאר המצוות דחצי שיעור אינו חפצא דמצוה ואינו נחשב כמעשה מצוה כלל. דהאוכל חצי כזית של מצה לא עשה מעשה מצוה כלל, דהמצוה היא אכילת מצה, ושיעור כזית הוי שיעור בעיקר החפצא של מעשה המצוה משום דאין אכילה פחות מכזית, וע"כ ליכא שום קיום מצוה באכילת חצי שיעור. משא"כ בקורא קריאת שמע בשחרית ולא בערבית שאין כאן חסרון בחפצא דק"ש ולא הוי אלא חסרון בקיום חובת הגברא לקרות ק"ש פעמיים ביום. ומכיון שבקריאה פעם אחת ביום ליכא חסרון בעצם החפצא של מעשה המצוה דק"ש, שפיר אמרינן שחל בזה קיום מצות קריאת שמע במקצת, ואינו דומה לחצי שיעור במצוות. ומשום כך סובר הרמב"ם שאע"פ שלענין חובת הגברא הריהו חייב לקרות קריאת שמע פעמיים ביום, מכל מקום מי שלא קרא ק"ש בערבית חייב לקרות ק"ש בשחרית, דהקורא ק"ש פעם אחת ביום מקיים קיום מצות קריאת שמע במקצת.
ד.
ב' קיומים במצות קריאת שמע
ועוד נראה לבאר, דהנה נחלקו הראשונים מהו החפצא של קריאת שמע מן התורה, דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' קריאת שמע הל' א' - ב') וז"ל פעמיים בכל יום קורין קריאת שמע בערב ובבוקר שנאמר ובשכבך ובקומך וכו' ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן שמע והיה עם שמוע ויאמר וכו' עכ"ל, ומבואר דלשיטת הרמב"ם כל ג' פרשיות דק"ש הן מדאורייתא. ולשיטת רש"י (דף ב. ד"ה עד סוף) רק קריאת הפרשה הראשונה היא דאורייתא, ולשיטת רבינו יונה (דף א. בדפי הרי"ף בסוף ד"ה ואיפסיקא) ב' פרשיות ראשונות מדאורייתא הן והשאר מדרבנן. ויש להקשות דבגמ' לקמן (דף יג:) איתא "תנו רבנן שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זו קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא וכו' אמר ר' אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא, אמר ליה רבן גמליאל לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן", ע"כ. ומבואר בגמ' דבקריאת פסוק ראשון של שמע בלבד מקיים מצות קריאת שמע, דזוהי קריאת שמע דר' יהודה הנשיא, ולפיכך מי שישן אין מעירין אותו אלא לקרות פסוק ראשון בלבד. וצ"ע לכל שיטות הראשונים הנ"ל היאך קיים ר' יהודה הנשיא מצות קריאת שמע מן התורה בפסוק ראשון בלבד.
ונראה דיש ב' דינים וקיומים במצות קריאת שמע, דין מעשה קריאת הפרשיות, וקיום קבלת עול מלכות שמים. ונראה דהרמב"ם סובר שבכדי לקיים דין מעשה הקריאה דק"ש צריך לקרות כל ג' הפרשיות, משא"כ קיום קבלת עול מלכות שמים מתקיים בקריאת פסוק הראשון בלבד1. ונראה עוד דבכל פסוק ופסוק של קריאת שמע יש ב' קיומים, דין קריאה ודין קבלת עומ"ש, וכל פסוק מהווה חפצא של קבלת עומ"ש והוי מעשה מצוה גמור של קבלת עול מלכות שמים. ולפי זה נראה דאין לדמות קריאה אחת של ק"ש לחצי שיעור במצוות, דקריאה אחת של שמע הוי מעשה מצוה גמור דקבלת עול מלכות שמים, משא"כ בחצי שיעור במצוות דליכא חפצא של מעשה מצוה כלל.
ה.
בגדר דין ברכות קריאת שמע
והנה נתבאר לפי שיטת הרמב"ם דמנה מצות ק"ש פעמיים בכל יום כחדא מצוה, דנהי דאין ק"ש של שחרית מעכבת קיום ק"ש של ערבית, מ"מ אם קרא ק"ש בערב לחוד (או בשחרית לחוד) אינו מקיים מצות ק"ש בשלמותה, ששתי הקריאות משלימות זא"ז, ומשום כך מנה הרמב"ם ק"ש פעמיים ביום למצוה אחת. וצ"ב בגדר הך מילתא ששתי הקריאות משלימות זו את זו.
והנה הקשה הרשב"א (שו"ת הרשב"א סימן ש"כ) דלכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם שהרי פסק (בפ"ג ה"ו מהל' מילה) דאין מברכין על מילת אנדרוגינוס, דאע"פ שמל משום דספק דאורייתא לחומרא, מ"מ מאחר שחיוב ברכות המצות מדרבנן בלבד אין מברכים אותן מספק - ואע"פ שעיקר המצוה היא מה"ת. וצ"ע שהרי הרמב"ם (בפ"ב מהל' ק"ש הי"ג) עצמו פסק שאם נסתפק אם קרא ק"ש או לא שחוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, ומשמע דשפיר מברך ברכת המצוה מספק היכא שעיקר המצוה היא מדאורייתא ועושה המצוה מדין ספק דאורייתא לחומרא.
ותירץ הרשב"א (עיין בכס"מ פ"ב מהל' ק"ש הי"ג) וז"ל ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא קורא חייב לקרות לכתחילה עם ברכותיה עכ"ל.
ונראה לבאר את תירוץ הרשב"א, דהרמב"ם סובר דחלוקים ביסודם ברכות המצות בעלמא מברכות ק"ש, דברכת המצוה הויא דין וקיום בפ"ע לברך קודם עשיית המצוה. ולשיטת הרמב"ם ברכת המצוה חלה בתורת מתיר לעשות את המצוה, וכדמתבאר מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ב' - ג') וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו וכו' וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו' וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עכ"ל. וצ"ב בהשואת הרמב"ם "וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", דמהי כוונתו בהשואה זו, והרי הרמב"ם פסק (בפי"א הל' ב' - ג') דמברכים ברכות המצות לפני עשיית המצוה, ומה חידש לן הרמב"ם דכשם שמברכים על הנאה קודם שיהנה כך מברכים על המצות עובר לעשייתן. ואשר נראה להוכיח מזה דלשיטת הרמב"ם חל איסור לעשות מעשה מצוה מבלי לברך עליה קודם עשייתה כמו שחל איסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה, וברכת המצות חלין מדין מתיר. ובכן לשיטתו ברכת המצות הוי קיום בפ"ע, דברכת המצוה חלה בתורת מתיר ואינה מצטרפת לעצם קיום המצוה. משא"כ ברכות ק"ש דהויין מדרבנן חלק וקיום במצות ק"ש עצמה, דאם קרא ק"ש מבלי לברך ברכות ק"ש מדרבנן לא קיים מצות ק"ש בשלימותה. ומשו"ה סובר הרמב"ם דאף דבשאר ברכות המצוות כשיש ספק אם חייב לעשות מצוה דאורייתא חוזר ועושה את המצוה אבל אינו מברך, דהברכה הוי דין בפ"ע וספק בפ"ע, וספק דרבנן לקולא2. מ"מ לגבי ק"ש היכא דלא בירך ברכות ק"ש חסר לו מדרבנן בעצם מצות ק"ש, דלא קיים מצות ק"ש עצמה בשלימותה ולא רק שחסר לו את קיום הברכות, ומשו"ה פסק הרמב"ם דבספק קרא ק"ש דחוזר וקורא וגם חוזר ומברך מכיון דהברכות הן קיום במצות ק"ש עצמה.
ובביאור החילוק בין ברכות ק"ש לבין שאר ברכות המצות נראה דאע"פ שמעשה המצוה דקריאת שמע הוא קריאת הפרשיות של שמע, מ"מ עיקר קיום מצות ק"ש הוא קיום שבלב, דהיינו קבלת עול מלכות שמים בלבו. והא ראייה דכוונה בפסוק הראשון מעכבת בקיום מצות קריאת שמע (כדפסק הרמב"ם פ"ב מהל' ק"ש ה"א) משא"כ בשאר מצוות קיי"ל דמצוות אין צריכות כוונה (עיין ברמב"ם פ"ו מהל' חו"מ ה"ג), ומוכח דעיקר קיום מצות ק"ש הוי חלות קיום קבלת עומ"ש שחלה בפסוק הראשון, ומשו"ה קיי"ל דבפסוק הראשון כוונה מעכבת. ונראה דמדרבנן תיקנו ברכות ק"ש כחלק מקיום קבלת עול מלכות שמים דק"ש, דג' הברכות דברכות ק"ש שנתקנו מדרבנן ענינם שוה לג' הפרשיות של קריאת שמע. דהברכה הראשונה דקריאת שמע - ברכת יוצר אור ענינה שה' ברא את הכל, כנגד הפרשה הראשונה דיחוד ה' וקבלת עול מלכות שמים. וברכה שנייה דאהבה רבה ענינה ת"ת, ויוצא בה ברכת התורה, והיא כנגד הפרשה השנייה של שמע שענינה תלמוד תורה דכתיב בה "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם". והברכה השלישית - גאל ישראל, כנגד הפרשה השלישית של שמע דזכירת יצ"מ וגאולת ישראל. ונראה דרבנן תיקנו ברכות ק"ש כקיום אחד דק"ש וברכותיה, דק"ש וברכותיה מהווה חלות קיום אחד דקבלת עול מלכות שמים. ומשו"ה מקביל ענין הברכות לפרשיות של שמע, וכדאיתא ברמב"ם (פ"א מהל' קריאת שמע ה"ב - ג') דיחוד ה' ואהבתו, ותלמוד תורה, וזכירת יציאת מצרים מהווים קיום דקבלת עומ"ש. וכן הג' ברכות דק"ש מקבילים לג' ענינים אלו ומהווים יחד קיום דקבלת עומ"ש.
ז.
בגדר קיום קריאת שמע בשחרית וק"ש בערבית
והמבואר מזה שקיום מצות ק"ש בעיקרה היא קיום של קבלת עומ"ש, וברכות ק"ש מקבילות לפרשיות של שמע ונתקנו לפרש תוכן הכוונה של הפרשיות וקיום קבלת עומ"ש שבהן. ונראה להוסיף שיש שני ענינים ואופנים דקבלת עומ"ש בק"ש וברכותיה: א) קבלת עומ"ש ע"י הכרת יחוד ה' ואחדותו, ב) קבלת עומ"ש ע"י שירות ותשבחות לה'. ונראה לומר דק"ש של שחרית ושל ערבית משלימות אחת את השניה, דיש חילוק בין קיום קבלת עומ"ש בק"ש וברכותיה בשחרית ובין הקיום דק"ש וברכותיה בערבית. והחילוק ביניהם מתבאר מנוסח הברכות של ק"ש, דבברכות ק"ש דשחרית מזכירים שירת המלאכים (וכולם פותחים את פיהם וכו' בשירה ובזמרה וכו'), אולם אין מזכירים השירה הזאת בערבית, דאין שירה בלילה, וכדקיי"ל שאין אומרים הלל אלא ביום, דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' (עיין במגילה דף כ:). וכן מצינו שאמר המלאך ליעקב אבינו (בראשית לב, כ"ז) "שלחני כי עלה השחר", ופירש"י "וצריך אני לומר שירה ביום", דמשמע שדוקא ביום אומרים המלאכים שירה.
ונראה דמשו"ה אין אומרים קדושה בברכת קריאת שמע דערבית, שהרי הקדושה הריהי שירת המלאכים, ואין המלאכים אומרים שירה בלילה. ומבואר דחלוק קיום קבלת עומ"ש דק"ש וברכותיה דשחרית מקיום קבלת עומ"ש דק"ש וברכותיה דערבית, דבשחרית חלה קבלת עומ"ש גם ע"י שירה ותשבחות לה' (וכמו שאומרים וכולם מקבלים עליהם עומ"ש זה מזה וכו' קדוש קדוש קדוש וכו'). משא"כ בערבית מכיון דאין שירה בלילה אזי חל קיום קבלת עומ"ש ע"י הצהרת יחודו ואחדותו ית' בלבד בלי לומר שירה, ומשום כך אנו אומרים בנוסח הברכה דערבית "א-ל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד", שזוהי הצהרת ענין קבלת עומ"ש בלבד.
ולפי"ז מבואר למה בשבת מזכירים את ענין יום השבת דוקא בברכות ק"ש דשחרית (זה שבח של יום השביעי וכו') ולא בברכות ק"ש בערבית דשבת, שרק כשמזכירים שירת היום שייך להזכיר נמי ענין שבח השבת, כדי להזכיר ולהדגיש ששונה השיר ושבח של שבת מהשיר של יום חול, וכדכתיב מזמור שיר ליום השבת. ולכן בברכות ק"ש דערבית שאין מזכירים שום ענין של שירה, אין מקום להזכיר בה ענין שבח השבת.
ועוד הבדל יש בין ברכות ק"ש של שחרית לבין ברכות ק"ש של ערבית. דבשחרית, מזכירים תפילות ובקשות באמצע הברכות, ואילו בערבית רק מזכירים את האמונה בד' ית' וקבלת עול מלכותו עלינו. ונראה שזה מיוסד בקרא, "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", כלומר, שבבקר מבקשים חסדים מאת הקב"ה ובלילה רק מזכירים אמונתנו בו (עיין בגמ' לקמן דף יב:). ומבואר שלילה אינו זמן בקשות. ולפי"ז מתבאר מדוע דוקא בברכות ק"ש של יום אומרים "צור ישראל קומה וגו'" בלשון בקשה, משא"כ בערבית אין אומרים אלא "ונאמר כי פדה וגו'". וכמו"כ בערבית מדלגין על הבקשות דשחרית כגון והאר עינינו בתורתך וגו'.
ונראה להוסיף שב' אופני קבלת עומ"ש הנ"ל דשחרית ודערבית מבוססים על ב' הפירושים שבפסוק שמע ישראל, שהרי לפי פרש"י (דברים ו, ד) כוונת הפסוק ד' אחד היינו שלע"ל יקבלו אף אומות העולם את עול מלכותו עליהם, וכענין הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ונמצא שבאמירת ק"ש אנו מתפללים על העתיד, שיביא הקב"ה את התקופה הזאת שבה יתפרסם הענין של יחוד ה'. ואילו לפי הבנת הרמב"ם (פ"א מהל' יסוה"ת ה"ז), המובן של ה' אחד לא קאי אלעת"ל, אלא כוונתו שמציאות הקב"ה אחד ושהוא יחיד ומיוחד בעולמו, ובאמירת פסוקי ק"ש מיחדים אותו, ומצהירים אמונה זו.
ולפימש"נ נראה דמשו"ה שתי הקריאות של קריאת שמע - בערבית ובשחרית - שתיהן משלימות זא"ז. שעיקר הכוונה בק"ש של ערבית צריך להיות כביאורו של הרמב"ם, שמתחילה מוטל על האדם לקבל על עצמו באמונה שלמה את אחדות ד', ורק אח"כ בשעת ק"ש של שחרית עיקר הכוונה היא כביאורו של רש"י, דהיינו בקשה דלעת"ל יהיה שמו אחד וימלוך על כל העולם כולו. דסדר חיוב שתי הקריאות של פרשת שמע הוא - מתחילה בשכבך - בק"ש של ערבית, ורק אח"כ - ובקומך, בק"ש של שחרית.
ומעתה מיושבת קושיית הרמב"ן על הרמב"ם, מ"ט מנה לק"ש של שחרית ושל ערבית למצוה אחת, דעניניהן דומים לציצית, דביחד מהווין תכלת ולבן קיום מצוה אחת דציצית, דלקיים מצות ציצית בשלמותה צריכים גם תכלת וגם לבן, וה"נ - שתי הקריאות של פרשת שמע - בערבית ובשחרית - משלימות אחת את השניה לקבלת עומ"ש שלמה.
ע"כ ענין מצות ק"ש בערבית ובשחרית
משנה. מאימתי קורין את שמע וכו'.
בענין שומע כעונה בקריאת שמע ותפלה
א.
לכאורה צריך ביאור, אמאי דקדק התנא במשנתנו לגבי קריאת שמע ונקט לשון "קורין" בלשון רבים, ואילו לקמן (דף יא.) גבי ברכות קריאת שמע נקטה המשנה לשון יחיד: "בשחר מברך וכו'". וכתב הגר"א (שנות אליהו פ"א מ"א, פ"ג מ"ג, ובחידושיו לברכות בספר אמרי נועם דף ב. ד"ה קורין) שיש חילוק לדינא בין קריאת שמע לבין ברכות קריאת שמע, דבקריאת שמע אינו יכול להוציא את חבירו מדין שומע כעונה, מה שאין כן בברכות קריאת שמע דיכול להוציא את חברו מדין שומע כעונה, ולכך דקדק התנא, שבמשנתנו כתב לשון "קורין" לאשמועינן דאי אפשר להוציאן מדין שומע כעונה וכל אחד צריך לקרות ק"ש בפני עצמו, מה שאין כן התנא לקמן דאיירי בברכות קריאת שמע ולכך כתב בלשון יחיד, דבברכות אפשר לאחד לברך ולהוציא את כולן מדין שומע כעונה.
ודין זה כבר מבואר בראשונים, שהרי כתב הרמב"ן (ברכות יא ב ד"ה ועכשיו): "דורות הראשונים לא היו הצבור מברכין בעצמן כל הברכות, אלא שליח צבור העתיד לירד לפני התיבה אומר לפניהן ברכות כולן והן עונין אמן וכו' וקורין קריאת שמע בפיהם שהיא המצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד שיהא משנן בפיו". וכן מבואר בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג): "תני כל מצוות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובה חוץ מברכת המזון, והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים יד"ח הא היה חייב אפלו יצא מוציא, א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך מי שאכל הוא יברך. ר' יוסי ור' יודא בן פזי הוו מתיבין אמרו לא מסתברא בקריאת שמע שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו, לא מסתברא בתפלה שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו". ומבואר שבקריאת שמע ליכא דין שומע כעונה, והדברים צריכים ביאור דהרי קיי"ל בכל התורה כולה דשומע כעונה, ומאי שנא קריאת שמע משאר מצוות התלויות בדיבור דחל בהן דין שומע כעונה.
והנראה לפרש בזה דיש שני דינים במצות קריאת שמע: א) מעשה הקריאה, ב) קבלת עול מלכות שמים. והכי משמע מהמשנה (דף יג.): "למה קדמה פרשת שמע וכו' כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה". וכן משמע מהא דקיי"ל דכוונה מעכבת בפסוק הראשון דק"ש (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' קריאת שמע ה"א), ואע"פ דבשאר מצוות קיי"ל דמצוות אין צריכות כוונה (עיין ברמב"ם פ"ו מהל' חו"מ ה"ג). ומבואר מכל זה דאף על פי שמעשה המצוה של קריאת שמע היא עצם הקריאה, מכל מקום אין קיום המצוה עצם מעשה הקריאה גרידא, אלא עיקר קיום מצות קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים בלב הקורא. ונראה דמכיון דקבלת עול מלכות שמים הוי חלק מגוף המצוה והקיום דקריאת שמע, לא שייך בזה דין שומע כעונה, דדין שומע כעונה חל במקום שהמצוה היא מעשה קריאה גרידא, כמו במצות מקרא ביכורים, מקרא מגילה, ואמירת ברכות דעלמא, משא"כ בקריאת שמע, דעיקר קיום המצוה היא בקבלת עול מלכות שמים, דבזה לא שייך שומע כעונה3.
אמנם יש להקשות דלכאורה ביאור זה סותר את שיטת הרמב"ן במלחמות ה' לר"ה (ז'. מדפי הרי"ף ד"ה אמר) שכתב וז"ל ולפי הנראה יש ראיה דמצות צריכות כוונה מדקיי"ל גבי קריאת שמע דבפסוק ראשון צריכה כוונה וכו' ואילו למ"ד מצות אין צריכות כונה אפי' פסוק ראשון נמי לא בעי כוונה ממאי מדאקשינן ממתני' דהיה קורא מאי לאו אם כוון לבו לצאת וש"מ מצות צריכות כוונה. ומאי קשיא לימא מאי כוון לבו בפסוק ראשון או בפרק ראשון אלא ש"מ למ"ד מצות אינן צריכות כוונה אף בפסוק ראשון אינו צריך כוונה כמגילה ושופר ושאר כל המצוות כקריאת שמע עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ן שדין כוונה בקריאת שמע תלוי במחלוקת דהש"ס אם מצות צריכות כוונה או לא, ולמ"ד מצות אין צריכות כוונה אין צריך לכוון בקריאת שמע כלל, ואפילו בפסוק הראשון. ולכאורה צ"ע דהרמב"ן משווה דין מצות צריכות כוונה שנוהג בכל המצות לדין כוונה בקריאת שמע, ולכאורה שאני דין כוונה בכל המצות מדין כוונה שבקריאת שמע, שבכל המצות הכוונה היא תנאי לקיום המצוה ואינה חלק מעצם מעשה המצוה, ואילו בקריאת שמע הכוונה היא חלק מעצם מעשה המצוה עצמה, ואי אפשר להשוותם. ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל משמע דשפיר יוצאים בקריאת שמע מדין שומע כעונה, דס"ל דמצות קריאת שמע היא מצות קריאה גרידא והכוונה היא רק תנאי נוסף לקיום המצוה. ולפי"ז דבריו במלחמות שם סתרי למה שכתב בחידושיו לברכות, שצריך כל א' וא' לשנן ק"ש בפיו. ועוד יש להעיר בזה, דהנה בגמ' לקמן (דף ל.) איתא שהמתפלל צריך שיכוון את לבו, וכן נפסק בשו"ע (סי' צח, סעי' א'). ואעפ"כ, בגמ' בראש השנה (דף לג.) איתא שהשליח ציבור מוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל, וכן נפסק בשו"ע (סי' קכד סעי' א). ולכאורה צ"ע בדברי הרמב"ן במסכתין והגר"א, אמאי לא נימא גבי קריאת שמע שיהא אחד קורא והשני שומע ומכוון כמו בתפלה4. ואמאי אין אדם יוצא ידי חובת ק"ש כששומע מחבירו ומכוון לצאת מדין שומע כעונה.
ואשר על כן נראה לבאר את שיטתם באופן אחר, דהנה איתא בירושלמי בברכות (פ"א ה"ב): "ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקים, ולא מודה רשב"י שמפסיקים לעשות סוכה ולעשות לולב וכו', טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון" עכ"ל. ומבואר בירושלמי דקריאת שמע הוי קיום של תלמוד תורה. וי"ל דכיון שקריאת שמע מהווה קיום של מצות תלמוד תורה, לא שייך בכהאי גוונא דין שומע כעונה. ונראה דזוהי גם כוונת הירושלמי (פ"ג ה"ג) גבי קריאת שמע "שיהא כל אחד משנן בפיו", דר"ל דמכיון שקריאת שמע מהווה קיום של מצות תלמוד תורה לא שייך בכהאי גוונא דין שומע כעונה.
ונראה בביאור הדברים, דיש ב' דינים במצות תלמוד תורה, דין לימוד תורה שבכתב ודין לימוד תורה שבעל פה, וחלוקים הם מהדדי ביסוד דינם, דבתורה שבעל פה קיום מצות תלמוד תורה הוא ע"י הבנה5. מאידך בתורה שבכתב קיום מצות תלמוד תורה הוא ע"י קריאה ושינון בפה. ופשוט דלא שייך לקיים מצות לימוד תורה שבעל פה ע"י שומע כעונה, דממה נפשך אם אחד לומד והשני ששמע לא הבין לא קיים מצות לימוד תורה שבעל פה דלא הבין מה שלמד, ואם הבין השני, יצא ע"י עצמו. וי"ל דהוא הדין נמי אפילו במצות תלמוד תורה שבכתב, דלא שייך לצאת ידי חובתו ע"י שומע כעונה. דדין שינון ותלמוד תורה שבכתב מחייב שכל אחד ישנן ויאמר הפסוקים בפיו.
ולפי"ז י"ל שבקריאת שמע מלבד הקיום של מעשה הקריאה, יש בה נמי קיום של מצות תלמוד תורה שבכתב, ולכן אי אפשר לצאת ידי חובת ק"ש מדין שומע כעונה. דכדי לקיים מצות לימוד תושב"כ צריך כל אחד לשנן הפסוקים בפיו6. ולפי"ז נראה דבמקרא ביכורים, בקריאת המגילה, ובקריאת ההלל, דיוצאים יד"ח מדין שומע כעונה, ואין בם דין שכל אחד ואחד יקרא בפני עצמו מדין תלמוד תורה שבכתב, היינו משום דיסוד חיובן הוא שתהא הפרשה נקראת במעשה קריאה בעלמא ולא חל בהן חלות שם ודין תלמוד תורה שבכתב, ומשו"ה יוצאים ג"כ בשומע כעונה.
ואין להקשות ע"ז מדין קריאת התורה דהאחד קורא ומוציא את הרבים ידי חובתם ואע"ג דפשיטא שמצות קרה"ת הויא קיום מצות ת"ת שבכתב. די"ל דחיוב קרה"ת אינו חיוב שחל על כל יחיד ויחיד לקרוא בתורה אלא שחל חובת ציבור שהתורה תיקרא בציבור. וראייה לזה מהא דקיי"ל (מגילה כג א) דקטן עולה למנין שבעה וקורא בתורה. ולכאורה, קטן אינו בר חיובא ואינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם, וצ"ע א"כ האיך עולה למנין שבעה וקורא בציבור. ועל כרחך צריך לומר שבקריאת התורה אין חיוב קריאה חל על כל יחיד ויחיד אלא המצוה היא שהתורה תיקרא בציבור, ומשום כך קטן - דהוי חלק מהציבור - וחל בקריאתו חפצא של תורה שפיר קורא בתורה, והציבור יוצא ידי חובתם משום שהתורה נקראה בציבור, ולכן אפילו קטן שאינו בר חיובא נמי קורא.
ומעשה שאירע בבית הכנסת של הגר"מ זצ"ל שהבעל קורא כעס על הציבור ואחרי קריאת התורה הודיעם שכיוון שלא להוציאם בקריאת התורה, ופסק הגר"מ זצ"ל שאינם מחוייבים לחזור ולשמוע קריאת התורה משום שיצאו גם בלי כוונת הקורא להוציאם. דדין קריאת התורה מתקיים בזה שהתורה נקראת בציבור, ולא צריך כוונת הבעל קורא להוציא את הציבור. והראייה לכך הוא שקטן עולה למנין ז', והציבור יוצאין עי"ז ידי חובתם ואע"פ שקטן אינו בר חיובא. ומוכח דיסוד דין קריאת התורה הוא רק שתהא התורה נקראת בציבור.
ונראה להביא ראייה למש"כ שבתלמוד תורה שבכתב יש דין קריאה, ואילו בתלמוד תורה שבע"פ הקיום דת"ת תלוי בהבנה, ממש"כ רש"י לקמן דף ה. (ד"ה זה מקרא וד"ה זו משנה), "זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה", "זו משנה - שיתעסקו במשנה". וממש"כ רש"י לגבי חומש לשון "לקרות", ובמשנה "שיתעסקו", משמע שבתורה שבכתב מתקיימת מצות תלמוד תורה על ידי קריאה בלבד, ובתורה שבעל פה על ידי התעסקות להבין את המשנה. ועוד יש להביא ראיה שקיום מצות תלמוד תורה שבכתב מתקיימת רק ע"י קריאה בפה, דאיתא לקמן (דף טו:): "תניא רב עובדיה קמיה דרבה 'ולמדתם' שיהא לימודך תם שיתן ריווח בין הדבקים, עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם וכו'". והעיר מרן הגר"ח זצ"ל דלפי הראשונים שסוברים שרק הפרשה הראשונה של קריאת שמע היא מדאורייתא הרי פסוק זה ד"ולמדתם" מפרשה השנייה של שמע דרק מדרבנן הוא, וצ"ע איך דרשינן מיניה דין דאורייתא שיהא לימודך תם לגבי מצות קריאת שמע. וביאר הגר"ח זצ"ל דמוכח מהגמ' דבאמת דין לימודך תם הוי דין במצות תלמוד תורה שבכתב מדאורייתא, דאית בה דין קריאה ומשום הכי חל בה דין להפריד בין הדבקים. וכיון שקריאת שמע הוי קיום של מצות תלמוד תורה שבכתב ממילא חל בקריאת שמע דין זה דלימודך תם להפריד בין הדבקים. ולפי"ז י"ל דמדין קריאת תורה שבכתב שחל בק"ש חל בה נמי דין שכל א' וא' ישנן בפיו, ומשו"ה ליכא בק"ש דין שומע כעונה.
ב.
בדין קריאת שמע בציבור
כתב הר"ן בר"ה (יא: בדפי הרי"ף ד"ה יחיד שלא בירך): "פירוש דאע"ג דקיי"ל כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא כבר הוציאו מכלל זה בברכות בירושלמי ברכת המזון וקריאת שמע ותפלה, דתנאי התם כל הברכות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובה חוץ מברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך. ר' יוסי ור' יהודה בן פזי הוו יתבין ואמרין לא מסתברא בקריאת שמע שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו וכו' ומיהו ה"מ בשיודע לברך אבל בשאינו יודע חבירו מוציאו וכו'. אחד סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא". וממה שכתב הר"ן "דאע"ג דקיי"ל כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא כבר הוציא מכלל זה בברכות בירושלמי ברהמ"ז וק"ש כו'", משמע קצת דלגבי קריאת שמע רק אם כבר יצא אינו מוציא מי שבקי, אבל אם עדיין לא יצא יכול להוציא אפילו מי שבקי, ודלא כשיטת הרמב"ן והגר"א, וצ"ב בסברת הר"ן.
והנראה בזה בהקדם דיש לעיין בשיטת הרמב"ם בדין שומע כעונה בכל התורה כולה, דפסק (פ"א מברכות הי"א) וז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ומתכון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה עכ"ל. ומבואר מדבריו דיש ב' דינים לצאת ידי חובתו כששומע ברכה מאחר: א) דין שומע כעונה. ב) דין עניית אמן. ועוד משמע דתרוויהו חלוקים מהדדי, דדין שומע כעונה חל רק היכא דמתכון לצאת ושמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה, משא"כ בעניית אמן יוצא בכל אופן. ונראה דהמקור לדין עניית אמן הוא מהגמ' במס' שבועות (לו.): "אמן בו האמנת דברים, אמן בו קבלת דברים". ומדין "אמן בו קבלת דברים" נחשב האומר אמן כאילו הוא בירך בעצמו, ולפיכך יוצא באמירת אמן אע"פ שלא התכוין לצאת מתחילת הברכה עד סופה. והנה פסק הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ט): "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובה כיצד בשעה שהוא מתפלל והן שומעין ועונים אמן אחר כל ברכה הרי הן כמתפללים". ומשמע מלשון הרמב"ם דהציבור יוצאים ידי חובה דווקא כשעונים אמן. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ט ה"ג מהל' תפלה) וז"ל "ושליח ציבור מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל והכל שומעין ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה". וכן פסק הרמב"ם בדין ברכת המזון (פ"ה מברכות הט"ו): "שנים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מזמן לעצמו ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובה" עכ"ל. ומבואר דאין יוצאים אלא ע"י עניית אמן, אך המתכוון לצאת ושמע כל הברכות מתחילתן ועד סופן לא יצא ידי חובה. וצ"ב אמאי בתפלה ובברהמ"ז יוצאין רק ע"י עניית אמן ולא ע"י שומע כעונה.
ונראה לומר דהרמב"ם סבירא ליה כשיטת הירושלמי הנ"ל שבשלשה מקומות לא חל דין שומע כעונה: א) בקריאת שמע ב) בתפלה ג) ובברכת המזון. בקריאת שמע לא חל הדין דשומע כעונה משום שקריאת שמע הוי קיום של תלמוד תורה וקבלת עול מלכות שמים, ובזה אין אחד יכול להוציא את חבירו. ותפלה היא בקשת רחמים, וכל אחד צריך לבקש רחמים על עצמו. וברכת המזון תלויה היא בהנאת מעיים ורק הנהנה בעצמו יכול לברך. ברם אעפ"כ קיי"ל ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן בתפלה, ועל כרחך צריך לומר דחלוק קיום תפלה בציבור ביסוד דינו מדין שומע כעונה, דחל בתפלה בציבור חלות שם תפלת הציבור, ויחיד יוצא ידי חובתו ע"י תפלת הציבור, וכמו"כ צ"ל לגבי קריאת שמע וברכת המזון דסובר הרמב"ם דאע"פ שאין יחיד יוצא ע"י אחר מדין שומע כעונה מ"מ יוצא ע"י קיום הציבור.
דהנה כתב הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"א) וז"ל "סדר תפילות הציבור כך הוא וכו' ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והן עונים אמן אחר כל ברכה וברכה" עכ"ל. ובה"ג (שם) כתב וז"ל ויעמוד ומתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדים ושומעין ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. ומדויק בלשון הרמב"ם דבכדי לצאת ידי חובתן צריכים הקהל דוקא לענות אמן, שהרי לא הזכיר הרמב"ם דאפשר לצאת נמי מדין שומע כעונה, וכמו שהביא בהל' ברכות (פ"א הי"א) "כל השומע ברכה וכו' כששומע מתחילה ועד סוף ומתכוין לצאת בה ידי חובה יצא ואע"פ שלא ענה אמן". והביאור בזה, שתפלת הציבור אינה תפלה של עשרה יחידים אלא הריהי חלות שם וחפצא מיוחדת של תפלת הציבור, דהיינו שכל הציבור מתפלל ביחד. ועל ידי אמירת אמן שיש בו מעשה ברכה, דהוי כאילו היחיד עצמו בירך, הוא מצטרף לחפצא זו של תפלת הציבור. אולם אם אינו עונה אמן ורק מתכוין מתחילה ועד סוף אינו מצטרף לחפצא של תפלת הציבור, ואינו יוצא יד"ח. וליכא דין שומע כעונה בתפלה, דדין שומע כעונה שייך רק כשיחיד מוציא את היחיד, אבל בתפלה אין יחיד יכול להוציא את השני משום דהוי רחמים. אמנם בתפלת הציבור אין הש"ץ מוציא כל יחיד ויחיד בתורת יחיד מדין שומע כעונה, אלא הש"ץ מתפלל חפצא של תפלת הציבור שהיא תפלה בפני עצמה של הציבור כולו, ובכה"ג הציבור הוא המוציא את היחיד מידי חובתו מדין תפלת הציבור, דקיום תפלת הציבור מצטרף לכל אחד שבציבור. וכדי להחשב כחלק מהציבור ולצאת בתפילתם צריך היחיד לענות אמן שיש בו מעשה של ברכה, ובכך הוא מצטרף לתפלת הציבור7.
ויש להביא עוד ראייה ליסוד הנ"ל - דחל חלות שם בפ"ע דתפלת הציבור ואין הש"ץ מוציא הרבים יד"ח מדין שומע כעונה, מהא דאיתא בגמ' (ר"ה דף לה.) דש"ץ מוציא את העם שבשדות דאניסי במלאכה ולא אתי לביהכ"נ, וצ"ע דאם לא באו לביהכ"נ ליכא חלות שומע כעונה וא"כ איך יוצאים יד"ח ע"י תפלת הש"ץ. ומוכח דתפלת הש"ץ מהווה חפצא בפני עצמה של תפלת הציבור - דהיינו תפלה של כל הציבור כולו. וקיום תפלת הציבור מתייחסת לכל מי שבציבור, ואפילו בלי הדין דשומע כעונה. והעם שבשדות דאניסי במלאכה חשובים כחלק מן הציבור, ומשו"ה יוצאים יד"ח ע"י תפלת הש"ץ. (ועיין ברמב"ם פ"ח מהל' תפלה ה"ט - י' ובכ"מ שם)
ונראה דהוא הדין בקריאת שמע, דבנוגע לברכות קריאת שמע של הציבור (הפורס על שמע) פסק הרמב"ם (פ"ט מתפלה ה"א): "ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה". ועוד פסק הרמב"ם (שם הל' ט'): "בערב כל העם יושבים והוא עומד ואומר וכו' ברכו את ה' המבורך וכו' ומתחיל לפרוס על שמע ואומר קדיש ואח"כ הכל עומדים ומתפללים בלחש". ומשמע מהרמב"ם שהקהל אינו אומר קריאת שמע וברכות קריאת שמע בעצמן אלא דיוצאים ידי חובתן ע"י החזן. ומוכח דס"ל להרמב"ם דאפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע ע"י הציבור. ומשמע דאף מי שבקי יוצא ע"י קריאת שמע בציבור. ואע"פ שאין יחיד מוציא את חבירו בק"ש, ציבור שאני. ונראה שהוא משום דקיום מצות קריאת שמע הוי קיום דקבלת עול מלכות שמים, ולשיטת הרמב"ם איכא חלות שם בפני עצמה של קבלת עול מלכות שמים בציבור. דבקבלת עול מלכות שמים בפרהסיא בציבור חל קיום דקידוש ה', ומה"ט ק"ש נחשב לדבר שבקדושה דבעי עשרה. אמנם קריאת שמע חלוקה משאר דברים שבקדושה דאינם נאמרים אלא בעשרה, ואילו קריאת שמע נאמרת הן ביחיד והן בציבור. אך כשהציבור קורא קריאת שמע, חל בק"ש חלות שם דבר שבקדושה, ויש בה קיום מיוחד דקבלת עול מלכות שמים בפרהסיא בציבור. ומכיון דחל קיום מיוחד דק"ש בציבור ס"ל לרמב"ם שכל אחד שבציבור יוצא ידי חובת קריאת שמע על ידי עניית אמן ואף מי שבקי.
ומדברי הרמב"ם משמע נמי דאיכא קיום מיוחד של ברכות קריאת שמע של הציבור, שהרי כתב (פ"ח מהל' תפלה ה"ה) וז"ל וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעין ועונים אחריו אמן אלא בעשרה וזה הוא הנקרא פורס על שמע עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אינו אומר אלא יוצר בשביל קדושה שבה וזהו פורס וכו' והיא אחת מהשתים שלפניה עכ"ל. ומבואר דלדעת הראב"ד רק ברכת יוצר בעי עשרה משום הקדושה שבה, אבל בשאר ברכות קריאת שמע יחיד לבדו יכול לברך וחבירו יענה אמן (ועיין בכסף משנה ובלח"מ שם). ונראה ליישב את שיטת הרמב"ם דס"ל שלגבי ברכות קריאת שמע אע"פ שאין יחיד מוציא את חבירו מדין שומע כעונה וכדמבואר בירושלמי8, מ"מ אפשר ליחיד לצאת ידי חובתו בברכות קריאת שמע ע"י עניית אמן בציבור. דעל ידי עניית אמן שיש בו מעשה ברכה מצטרף הוא לחפצא של ברכות הציבור ויוצא ידי חובתו ע"י קיום ברכות ק"ש של הציבור. ולפי זה נראה דס"ל להרמב"ם שהדין דבעי עשרה לפרוס על שמע אינו מפאת דברים שבקדושה דברכת יוצר אלא מדין ברכת קריאת שמע של הציבור. וקיום זה חל בכל ברכות קריאת שמע. וכן יש לדייק ממש"כ הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"א): "סדר תפילות הציבור כך הוא וכו' ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והן עונים אמן אחר כל ברכה וברכה". ומלשון הרמב"ם מבואר דבכדי לצאת ידי ברכות קריאת שמע דציבור צריך לענות אמן ולא סגי בשומע כעונה, ומשום דעל ידי עניית אמן חל חלות שם ברכות קריאת שמע של הציבור.
ונראה דהוא הדין בברכת המזון, שהרי כשהאחד בקי והאחר אינו בקי, משמע מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הט"ו) דהאינו בקי יוצא ידי חובתו רק כשעונה אמן, וז"ל ואם היה אחד מהם יודע והשני אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו עכ"ל. ובדומה לזה פסק נמי הרמב"ם שכשמזמנים ברכת המזון בשלשה שאפשר לצאת דוקא על ידי עניית אמן, שכתב (בפ"ה מהל' ברכות ה"ב - ה"ג) וז"ל שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון וכו' והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. דעל ידי כך חל חלות שם ברכת המזון של החבורה מדין זימון וצירוף. דבברכת המזון אינו חל דין שומע כעונה להוציא את היחיד משום שברכת המזון תלויה בהנאת מעיים ואין יחיד מוציא את חבירו ידי חובתו מדין שומע כעונה, (כמבואר בירושלמי הנ"ל). אלא דכשמזמנים בג' ועונים אמן אין היחיד שהוא הבקי מוציא את היחיד שאינו בקי מדין שומע כעונה, אלא דע"י עניית אמן משתתף האינו בקי עם הבקי ומצטרפים יחד לקיום ברכת המזון בזימון. ובברכת הזימון איכא צירוף של כל בני החבורה, ויוצאים עי"ז דהברכה מתייחסת לכל החבורה, והוי חלות שם ברכת המזון בזימון, בדומה לדין תפלת הציבור, דהש"ץ מתפלל בקול רם וכל הציבור יוצאים ע"י שחל חלות שם תפלת הציבור. דה"ה בברכהמ"ז בשלשה דחלה ברכהמ"ז של כל החבורה ביחד.
ולפי"ז יתכן דזהו נמי הביאור בשיטת הר"ן דס"ל דמי שעדיין לא יצא יכול להוציא אפילו את הבקי בק"ש. דאולי כוונת דבריו הוא דמיירי דוקא כשמתפללים בעשרה בציבור, דיוצאים ע"י קיום קריאת שמע דהציבור, וצ"ע בזה דכ"ז סתום בדברי הר"ן.
ומבואר מכל הנ"ל דלשיטת הרמב"ן והגר"א אי אפשר לאחד להוציא אחר במצות קריאת שמע, אך יכול להוציאו בברכות. ולשיטת הרמב"ם אף שאי אפשר ליחיד לצאת מצות ק"ש על ידי דין שומע כעונה, מכל מקום יכול לצאת ע"י קריאת שמע שנאמרת בציבור, מדין חלות שם קריאת שמע דהציבור9.
ע"כ ענין שומע כעונה בק"ש ותפלה
משנה. ז"ל משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עכ"ל. איתא במשנה בסוכה (דף לח.) "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו", ופירש רש"י (ד"ה יטול על שלחנו): "אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב"10. ולכאורה מלשון המשנה שלפנינו משמע שהכהנים היו אוכלים תרומה לפני קריאת שמע אף על פי שכבר הגיע זמן קריאת שמע, וכן העלה הצל"ח (ב א ד"ה משעה) דכיון שאכילת תרומה הוי עבודת מתנה (כדאיתא בפסחים עג א) מותר לכהנים לאכול תרומה לפני שיקראו קריאת שמע. וצ"ב מאי שנא אכילת תרומה לפני קריאת שמע מאכילת סעודה קודם נטילת לולב.
ונראה דיש להסתפק מהו יסוד האיסור לאכול לפני עשיית מצוה, האם הוא משום דחיישינן שמא ימשיך בסעודה וישכח מלעשות המצוה, או דילמא יסוד האיסור הוא משום דכשיש לפניו עשיית מצוה ודבר הרשות, עשיית המצוה קודמת לדבר הרשות. ולכאורה יהא בזה נפק"מ לדינא, האם מועיל מינוי שומר להזכירו לעשות את המצוה, דאי נימא דהאיסור לאכול קודם עשיית המצוה הוא משום שמא ישכח מלעשות את המצוה, מועיל מינוי שומר להזכירו ומותר לאכול. אמנם אי נימא דיסוד האיסור לאכול הוא מפני שאסור לעשות דבר הרשות לפני מצוה י"ל דמינוי שומר אינו מועיל. ועוד נפ"מ בזה לענין אכילת תרומה קודם ק"ש, דאם ננקוט שטעם האיסור לאכול קודם עשיית המצוה הוא משום שמא ישכח, י"ל דאסור לכהן לאכול בתרומה קודם שיקרא קריאת שמע, משום דגם באכילת תרומה שייך החשש דשמא ימשך אחר סעודתו וישכח מלקרות קריאת שמע. אמנם אם האיסור לאכול לפני עשיית המצוה חל מטעם דכשיש לפניו עשיית מצוה ודבר רשות, אסור לעשות דבר הרשות קודם לעשיית המצוה, יש לומר דכיון דאכילת תרומה נמי הוי מצוה אין איסור לאכול תרומה קודם קריאת שמע דמאי אולמא דהאי מצוה מהאי מצוה.
ברם מהגמ' לקמן (דף ד:) משמע דאיכא גזירה מיוחדת לגבי קריאת שמע דלא יאכל קודם שיקרא קריאת שמע משום דחיישינן שמא יאכל ויחטפנו שינה וישן כל הלילה, ואינו אסור מחמת שאין לעשות דבר רשות קודם לעשיית מצוה, ולפי"ז לכאורה יהא אסור גם לכהן לאכול בתרומה קודם שיקרא קריאת שמע, ודלא כהצל"ח.
שם. רש"י ד"ה כדי להרחיק וז"ל ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה עכ"ל. וצריך ביאור בדעת רש"י מאי שנא בנאכלים ליום אחד דחייבין לאוכלן מדרבנן לפני חצות (וכן פסק הרמב"ם פ"י מהל' מעשה הקרבנות ה"ח) מהקטר חלבים ואיברים דמצותן כל הלילה ולא גזרו חכמים דמקטירן עד חצות. והצל"ח (על רש"י שם ד"ה עוד) ועוד אחרונים פירשו דבהקטרה אמרינן דהכהנים זריזין הן, וכיון שנעשית ע"י הרבה כהנים אין לחשוש שיעבור בלאו דלא תלין. משא"כ באכילה, דאע"פ שנאכלים ע"י הכהנים, כיון דכל אחד יכול לאכול בפני עצמו יש לחשוש שמא לא יבוא לאוכלן קודם עמוד השחר יעו"ש. ועוד י"ל דרש"י סובר דלא גזרינן דילמא פשע אלא באכילת קדשים שהוא חובת יחיד משא"כ בהקטר חלבים דהוי חובת הציבור לא חיישינן שיפשעו ולא יקטירם.
ועוד נראה לפרש באופן אחר, דבנאכלים ליום אחד יש לחשוש שמא יבוא לידי איסור כרת, משא"כ בהקטר חלבים ואברים שאן בו כרת רק איסור לאו גרידא, דעל לאו גרידא לא גזרו חכמים הרחקה עד חצות. אמנם לכאורה יש להקשות על זה, דהרי בק"ש אין חשש דיבוא לידי איסור כרת ואפילו הכי גזרו בו חכמים הרחקה דזמנה עד חצות. ונראה לבאר דיש חילוק בין נאכלים ליום אחד לק"ש, דבנאכלין ליום אחד אסרום חכמים קודם זמנן, ולאחר חצות אסורים באכילה אף בדיעבד. משא"כ בקריאת שמע דרק גזרו בו דלכתחילה צריך לקרותה עד חצות, אבל בדיעבד לאחר חצות אין שום איסור לקרות קריאת שמע דאיזה איסור שייך בזה.
והביאור בזה, דחלוק ביסודו חיוב קריאת שמע מאכילת קדשים, דחיוב קריאת שמע הוי חיוב על הגברא לקרות קריאת שמע, משא"כ דין אכילת קדשים אינו חיוב גברא לאכול קדשים אלא יסוד דינו הוי שהחפצא יהא נאכל. ועיין במנחת חינוך (מצוה קלד) שמסתפק אם מקיים אכילת קדשים בפחות מכזית, ונקט שאין מקיימים את המצוה בפחות מאכילת כזית. אולם הבית הלוי (ח"א סי' ב אות ז) הביא ראיה לאידך גיסא ממס' יומא (דף לט:) דמבואר דבהגיעו כפול יוצא באכילת לחם הפנים, וע"כ שאין חיוב אכילת קדשים חיוב גברא דאז בעי כזית, ומוכח שעיקר הדין הוא שיהא הקרבן נאכל.
ולפי"ז י"ל דכשחכמים אסרו לאכול קדשים לאחר חצות יסוד תקנתם היה דהטילו פסול על החפצא דהקרבן לאחר חצות, ומשום הכי אסור באכילה. ומכיון שיסוד איסור אכילתם הוי מחמת פסול בחפצא של הקרבן משום הכי חל איסור אף בדיעבד לאכול הקרבן אחר חצות, שהרי הקרבן נפסל, דחלות דין פסול חפצא אינו רק דין לכתחילה אלא אף בדיעבד. דמכיון דיסוד מצות אכילת קדשים היא שהחפצא יהא נאכל נראה דאי אפשר לתקן במצוה שבחפצא שיהא הקרבן נאכל דין לכתחילה ובדיעבד. דאם בדיעבד יכול לאכול את הקרבן לאחר חצות אזי נתקיים הדין שיהא החפצא של הקרבן נאכל, וממילא מתקיימת המצוה בשלימותה, ולא הוי רק קיום בדיעבד. ועל כרחך צ"ל לגבי מצות אכילת קדשים דחכמים גזרו דין פסול בקרבן לאחר חצות ולא יצא יד"ח. מה שאין כן בקריאת שמע, שיסוד חיובו הוי חיוב גברא לקרות שמע, ובזה יש לומר דחכמים גזרו רק דין לכתחילה, דעיקר חיוב הגברא הוא לקרוא קריאת שמע עד חצות. אבל יוצא ידי חובתו אף לאחר חצות בדיעבד, דלא הטילו עליו איסור לקרות ק"ש לאחר חצות. ונראה דדוקא באכילת קדשים דאפשר לבוא לידי איסור כרת הטילו חכמים פסול בחפצא דהקרבן דמעכב אף בדיעבד. ואילו בהקטר חלבים ואיברים שאינו אלא חשש שיעבור בלאו, לא גזרו חכמים פסול בחפצא ויכול להקטירם כל הלילה לכתחילה.
ברם הרמב"ם בפירוש המשנה ובפ"ד מהל' מעשה קרבנות (ה"ב) חולק על רש"י, וס"ל דאף בהקטר חלבים גזרו חכמים דזמנם עד חצות כדי להרחיק מן הפשיעה. ויתכן דהרמב"ם סובר שהקטר חלבים ואיברים הוי נמי חובת גברא המוטלת על כל כהן וכהן מהמשמר, ומשום הכי גזרינן אף לגבי הקטר חלבים ואיברים דזמנם עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה11.
שם. תוס' ד"ה מאימתי. ז"ל פירש רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים וכו', תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות עכ"ל. ולכאורה לא קשיא מידי, דרש"י (סוף ד"ה עד סוף האשמורה הראשונה) כתב להדיא: "ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא". ומבואר מרש"י דס"ל דרק הפרשה הראשונה היא מדאורייתא, ולא קשה כלל קושיית התוס' דהיה לו לקרות ג' פרשיות על מטתו. ומשמע קצת דתוס' לא גרסו הכי ברש"י ומשו"ה הקשו דהו"ל לקרות ג' פרשיות.
בא"ד. ועוד קשה דצריך לברך בק"ש שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית וכו'. כוונתם להקשות דממ"נ, אם בירכו ברכות ק"ש בביהכ"נ קודם צאת הכוכבים הוי ליה קודם זמן מצות ק"ש ולא יצאו את חיוב הברכות, ובק"ש שעל המטה דלאחר צאה"כ הרי ליכא ברכות. ועוד צ"ע אליבא דרש"י דס"ל דמברך ברכות ק"ש כשקורא בביהכ"נ קודם צאה"כ, מדוע באמת מברך ברכות ק"ש כשקורא שמע בבית הכנסת קודם צאה"כ, והרי יכול לברך את הברכות כשיקרא ק"ש בביתו לאחר צאה"כ. ואי משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ולכן מברך בביהכ"נ, קשה דהרי רש"י לא הזכיר דצריך לסמוך גאולה לתפלה. ונראה דשיטת רש"י היא דפרשה ראשונה של ק"ש היא מדאורייתא וב' פרשיות האחרות הן מדרבנן, ורק הפרשה הראשונה שהיא מן התורה בעי צאה"כ. אמנם צ"ב מדוע יכול לקרות את הפרשיות שהן מדרבנן קודם זמן ק"ש.
ונראה דלרש"י יש חילוק ביסוד דינם של הפרשיות, דקריאת הפרשה הראשונה עצמה בלי ברכות מהוה קיום מצות קריאת שמע מדאורייתא, ואינה חלה אלא מצאת הכוכבים. ואילו ב' הפרשיות האחרות שדינן מדרבנן קיומן הוא ביחד עם ברכות ק"ש, דהב' פרשיות האחרונות של ק"ש שהן מדרבנן עיקר תיקונן הוא דצריכות להאמר עם ברכות ק"ש ומהווים ביחד קיום מיוחד מדרבנן דק"ש וברכותיה. ונראה דס"ל לרש"י דהקיום דברכות ק"ש תלוי בזמן תפלה ולכן יוצא יד"ח ברכות ק"ש קודם צאה"כ. דיעויין לקמן (דף ט:) דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ואיתא בגמ' (לקמן דף י:) שלא הפסיד ברכות ק"ש, ומבואר דאע"פ שעבר זמן קריאת שמע דאורייתא ואינו מקיים מצות קריאת שמע מה"ת, מכל מקום חל על קריאתו חלות שם קריאת פרשיות דשמע והוי חפצא דק"ש, ומשום כך שפיר מקיים דין ברכות ק"ש שהרי נאמרו הברכות בצירוף לפרשיות דשמע. דאם אינו אלא כקורא פסוקים בתורה בעלמא ולא חשיב קריאתו כקריאת חפצא דק"ש, אמאי יצא ידי חובת ברכות ק"ש, דבכדי שיצא ידי חובת ברכות ק"ש צריך לצרף את הברכות לחפצא דקריאת שמע. ונמצא דבשחרית יכול לקיים הקיום דברכות ק"ש מדרבנן אף לאחר זמן ק"ש דאורייתא. ורש"י סובר דהוא הדין דיכול לקיים ברכות ק"ש קודם זמן ק"ש בערב. והנה נחלקו הראשונים12 בשיעור דהקורא לאחר זמן ק"ש עד מתי יוצא את קיום הברכות, דלרוב ראשונים דין זה חל עד שעה רביעית שהוא זמן תפלה לכתחילה, ולפי ראשונים אחרים עד חצות דהוי זמן תפלה בדיעבד, ולדעת הרמב"ם חל קיום ברכות כל היום (פ"א מהל' ק"ש הל' י"ג). ונראה דקיום ברכות ק"ש תלוי בזמן תפלה, ואפילו לשיטת הרמב"ם דבדיעבד יוצא בברכות ק"ש כל היום הטעם הוא משום דכל היום ראוי לתפלה בתורת תשלומין, ומשו"ה כל היום נחשב כזמן תפלת שחרית ושפיר חל קיום ברכות כל היום.
וביתר ביאור נראה דרש"י סובר כשיטת הרשב"א (שו"ת הרשב"א סי' מ"ז) דברכות ק"ש אינן ברכת המצוה דא"כ היה לו לברך אשקב"ו לקרוא את שמע, אלא שתיקנו לומר אותן לפני ק"ש ולאחריה כתקנה בפני עצמה. ומשום כך אין בכך כלום אם מברך ברכות ק"ש לפני צאה"כ עיי"ש. ורש"י סובר דזמן הברכות מתחיל מפלג המנחה ואילך מכיון דהוי זמן תפלת ערבית. וס"ל לרש"י דיסוד הדין דברכות ק"ש הוא שחל דין מדרבנן לצרף את הברכות לק"ש, דתיקנו ק"ש וברכותיה כחפצא של מצוה בפני עצמה מדרבנן, דזמנה מפלג המנחה ואילך כבתפלה, והוי קיום מיוחד עם תפלה ולכן קיום ק"ש וברכותיה תלוי בזמן תפלה13. וכשמתפלל ערבית בביהכ"נ מבעוד יום חל קיום ק"ש וברכותיה מדרבנן ע"י צירוף ברכות ק"ש לב' פרשיות של שמע שהן מדרבנן.
ולפי"ז מתבאר דלרש"י יש ב' קיומים במצות קריאת שמע: א) קיום ק"ש דאורייתא שמקיים בפרשה ראשונה לבדה וזמנה מצאה"כ. ב) קיום ק"ש וברכותיה מדרבנן דזמנה מפלג המנחה, שזה הקיום מדרבנן תלוי בזמן תפלה. ולרש"י דין המשנה דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה קובע דאע"פ שקורא לאחר זמן ק"ש אי עדיין הוי זמן תפלה חל קיום מדרבנן דק"ש וברכותיה, דמתקיים ע"י הברכות ואמירת ג' הפרשיות של שמע שהריהן קיום מצות ק"ש מדרבנן. ולפי"ז י"ל דהוא הדין קודם זמן ק"ש דאורייתא בערב, אם קרא שמע וברכותיה בביהכ"נ מפלג המנחה ואילך יצא יד"ח ק"ש וברכותיה, דמכיון שחל זמן תפלת ערבית חל נמי קיום דרבנן דק"ש וברכותיה14.
ונראה עוד דהנה יסוד מצות ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים. ונראה דהג' ברכות דק"ש דנתקנו מדרבנן ענינם שוה לג' הפרשיות של קריאת שמע, דהברכה הראשונה ד"יוצר אור ובורא חושך" בשחרית, וברכת "מעריב ערבים" בערבית ענינם שה' ברא את הכל, והברכה הראשונה היא כנגד הפרשה הראשונה דיחוד ה'. והברכה השנייה ד"אהבה רבה" ענינה ת"ת, ויוצא בה ברכת התורה, והיא כנגד הפרשה השנייה של שמע שענינה תלמוד תורה דכתיב בה "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", והברכה השלישית ד"גאל ישראל" היא כנגד הפרשה השלישית של שמע דיש בה זכירת יצ"מ וגאולת ישראל. ונראה מכאן דרבנן תיקנו ברכות ק"ש כחד קיום דק"ש וברכותיה, ומשו"ה מקבילים עניני הברכות לעניני הפרשיות של שמע.
והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ק"ש ה"ז) שכתב וז"ל ברכה ראשונה שלפניה בין ביום בין בלילה פותח בה בברוך וכו', ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות ומהם ולא להוסיף עליהם, מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום וכו', כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע וכו' עכ"ל. ועיין בכסף משנה שהביא השגת הרמ"ך, וז"ל כל המשנה וכו' חוזר ומברך ולא נהירא מההוא עובדא דההוא דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא (דף מ:) וגם מההוא דאמר דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ופטרו אותו מלהודות (נד:) אע"פ ששינה ממטבע ברכת הגומל ומנימין שינה ממטבע ברכת הזן ואעפ"כ יצא עכ"ל.
ועיין ברמב"ם (פ"א ה"ה מהל' ברכות) ז"ל ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תיקנום ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהן ולא לגרוע ממנה וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה עכ"ל. ויש להעיר דצ"ע מדוע הביא הרמב"ם דין זה שאסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות בין בהל' ק"ש ובין בהל' ברכות, דלכאורה דין זה שייך להל' ברכות ומדוע הביא אותו הרמב"ם אף בהל' ק"ש. ועוד יש לדקדק דבהל' ברכות כתב הרמב"ם "דאין ראוי לשנותם וכו' וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו אלא טועה", ומדיוק לשונו משמע דיצא בדיעבד ואינו חוזר ומברך. משא"כ בהל' ק"ש כתב להדיא דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים "הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע" (ועיין בביאור הגר"א או"ח סי' ס"ח). ומבואר דלרמב"ם יש תרי דינים במשנה ממטבע שטבעו חכמים, דלגבי ברכות ק"ש המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא בדיעבד וחוזר ומברך, משא"כ בשאר ברכות יצא בדיעבד וכדהוכיח הרמ"ך הנ"ל מסוגיית הגמ'. ולפי"ז מיושב מה שהביא הרמב"ם דין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בין בהל' ברכות ובהל' ק"ש דתרי דינים נפרדים הם. אמנם צ"ב מ"ש ברכות ק"ש משאר ברכות. ונראה דלרמב"ם ברכות ק"ש מהויין מדרבנן חלק ממצות ק"ש, דמדרבנן הויין חד קיום דק"ש וברכותיה, ואם משנה ממטבע שטבעו חכמים יש חסרון בקיום מצות ק"ש עצמה מדרבנן וכמו מי ששינה בעצם קריאת הפרשיות דק"ש עצמן15, ומשו"ה חוזר ומברך. משא"כ בשאר ברכות דעלמא דאינן אלא קיום ברכות בלבד קיי"ל דבדיעבד יצא ואע"פ ששינה ממטבע שטבעו חכמים.
ועוד נראה להוכיח דברכות ק"ש מדרבנן הויין חלק מעצם מצות ק"ש ממה שפסק הרמב"ם (פ"ב הי"ד מהל' ק"ש) ז"ל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה עכ"ל. ועיין בכס"מ שם שהביא מתשובת הרשב"א (סימן ש"כ) שהקשה דצ"ע, דהרי הרמב"ם פסק שכל הברכות הן מדרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע"פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא לא מברכינן כלל (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' מילה ה"ו). וכתב הרשב"א "ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא קורא חייב לקרות לכתחילה עם ברכותיה", ונראה לבאר את תירוץ הרשב"א, דהרמב"ם סובר דברכות המצות דעלמא חלוקות ביסוד דינם מברכות ק"ש, דברכת המצוה הוי דין בפ"ע לברך קודם עשיית המצוה, ולשיטת הרמב"ם ברכת המצוה הויא מתיר לעשות את המצוה, (עי' בלשון הרמב"ם פ"א מהל' ברכות הל' ב' - ג'), משא"כ ברכות ק"ש דהויין חלק וקיום ממצות ק"ש עצמה מדרבנן. ומשו"ה סובר הרמב"ם דאף דבשאר ברכות המצוה כשיש ספק אם חייב לעשות מצוה דאורייתא חוזר ועושה המצוה, אבל אינו מברך מספק משום דהברכה הוי קיום ודין בפ"ע ואינה חלק מעצם קיום המצוה, ולכן הויא חלות דין ספק בפ"ע, וספק דרבנן לקולא. משא"כ לגבי ק"ש דהיכא דלא בירך ברכות ק"ש חסר לו מדרבנן בעצם מצות ק"ש, דלא קיים מצות ק"ש עצמה בשלימותה ולא רק שחסר לו הקיום דברכות. ומשו"ה פסק הרמב"ם דבספק קרא ק"ש דחוזר וקורא, דחוזר נמי ומברך, דהברכות קיום הן במצות ק"ש עצמה. ולפי"ז נקט הגר"ח זצ"ל דהיכא שהציבור מתפללים אחרי זמן ק"ש דעדיף לומר ק"ש וברכותיה בזמנה ביחיד מלומר רק ק"ש ביחיד ולהתפלל ברכות ק"ש עם הציבור, ואפילו אם עדיין הוי זמן תפלה. משום דברכות ק"ש מדרבנן הויין חלק מעצם מצות ק"ש, וקיום מצות ק"ש בזמנה בשלימותה עדיף מקיום תפלה בציבור16.
ועיין ברש"י (ד"ה עד סוף) דקורין ק"ש בביהכ"נ כדי לעמוד לתפלה מתוך ד"ת. ונל"ב דבאמת תפלה נמי הוי קיום דקבלת עול מלכות שמים, וכדמבואר בגמ' לקמן (דף י':) וז"ל אמר ר' יוחנן אר"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גויך אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים עכ"ל. וכן מבואר מהגמ' לקמן (דף יד:) וז"ל ואמר ר"י הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה עכ"ל. ומבואר דתפלה וק"ש תרוויהו אית בהו קיום דקבלת עול מלכות שמים. ונראה דלרש"י הא דמברכים וקורין ק"ש בביהכ"נ קודם צאה"כ מהוה קיום דתפלה, מכיון דהוי זמן תפלה המהוה קיום דקבלת עול מלכות שמים, וחלות קיום ק"ש בברכותיה נמי הוי קיום דקבלת עול מלכות שמים, ולפיכך מדרבנן תיקנו שיקרא ק"ש בברכותיה קודם שיתפלל כדי שיחול חלות קיום אחד של ק"ש וברכותיה עם תפלה. ולרש"י אע"פ דאינו יוצא ק"ש מדאורייתא עד לאחר צאה"כ מ"מ יצא דין דרבנן דק"ש בברכותיה דהויין קיום דקבלת עול מלכות שמים כתפלה17.
ועיין בראבי"ה (מס' ברכות סי' קי"ד) וז"ל דבתפלה בי"ח ברכות ובשתים של קריאת שמע וכו' ולאחריה לא אמרינן מלכות וכו' שכיון שביוצר בתחלתו ובמעריב בתחילה איכא מלכות תו לא צריך, וגם י"ח הוי ברכה הסמוכה לחברתה וכו', ומיהו פתחינן בי"ח בברוך מפני דבתפלת מנחה אינה סמוך לשום ברכה עכ"ל, ובסי' קס"ח כתב וז"ל וכן בסמיכת גאולה לתפלה פתחינן ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו' משום דאין בו סמיכת גאולה בתפלת המנחה עכ"ל. ומבואר דסובר דהברכה הראשונה בשמו"ע הויא ברכה הסמוכה לחברתה משום דסמוכה לברכת ק"ש, ולכן אינה פותחת בברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם18, וצ"ב. ולפי הנ"ל י"ל דהויין קיום א' דק"ש וברכותיה ותפלה, ומשו"ה הויא סמוכה לחברתה. ומשו"ה לרש"י שפיר יכול לברך ולקרוא ק"ש בביהכ"נ קודם צאה"כ משום דהוי זמן תפלה, ולרש"י זמן תפלה מחייב ק"ש וברכותיה.
אמנם בעלי התוס' חלוקים על רש"י דס"ל דחלוקה שחרית מערבית, דברכות ק"ש חלין מדרבנן לאחר זמן ק"ש בשחרית כל זמן דהוי זמן תפלה מכיון שכבר נתחייב בק"ש מדאורייתא, משא"כ בערבית קודם צאה"כ דליכא מן התורה חיוב לקרות ק"ש כלל אי אפשר לקיים מצות ק"ש בברכותיה בהדי תפלה לפני הזמן דק"ש עצמה. ויוצא דרש"י ותוס' נחלקו ביסוד חיוב ק"ש וברכותיה, דלרש"י המחייב דק"ש וברכותיה הוא זמן תפלה, ולתוס' המחייב הוא מדאורייתא מצות ק"ש עצמה, וקודם חלות זמן חיוב ק"ש מדאורייתא אי אפשר לקיים מצות ק"ש וברכותיה מדרבנן.
ויתכן שיהא בזה נפקא מינה לדינא לגבי חיוב נשים בברכות קריאת שמע, דהנה פסק הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"ב) דנשים חייבות בתפלה דאינה מצות עשה שהזמן גרמא, ופטורות מק"ש משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא (כדפסק הרמב"ם פ"ד מהל' ק"ש ה"א), ויש להסתפק בחיוב נשים מדרבנן בברכות קריאת שמע, וי"ל דלשיטת התוס' דהמחייב דברכות ק"ש הוא מצות ק"ש עצמה, נשים פטורות מברכות ק"ש מדאינן חייבות בקריאת שמע. ומאידך לשיטת רש"י יתכן לומר דחייבות בברכות ק"ש שהמחייב דברכות ק"ש הוא תפלה, וברכות ק"ש הויין קיום תפלה, ומאחר דנשים חייבות בתפלה הוא הדין שחייבות בברכות קריאת שמע.
בא"ד. ועוד דאותה ק"ש סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין וכו' ואם ת"ח הוא אינו צריך עכ"ל. ונראה דכוונתם להוכיח דאין בק"ש שעל המטה קיום דקבלת עול מלכות שמים מהא דת"ח אינו צריך לקרותה, דאי מטעם קבלת עול מלכות שמים אמאי פטור ת"ח מלקרות הא גם ת"ח חייב לקבל עול מלכות שמים, וע"כ דק"ש שעל המטה נתקנה מפני המזיקין. ואליבא דרש"י י"ל דמיירי דהת"ח כבר קרא ק"ש בזמנה לאחר צאה"כ ומשו"ה אינו צריך לקרות אח"כ ק"ש שעל המטה דבהאי גוונה אינה אלא מפני המזיקים19. ועוד נראה לתרץ דלרש"י יש קיום קבלת עול מלכות שמים בק"ש שעל המטה (ודלא כתר"י ב. בדפי הרי"ף ד"ה ואיפסיקא), וסובר דת"ח מקיים חיוב קבלת עומ"ש באמירת הפסוק בידך אפקיד רוחי ופרשת שמע אינה מעכבת.
בא"ד. ועוד קשה דא"כ פסקינן כריב"ל דאמר תפילות באמצע תיקנום וכו' ואנן ק"ל כר' יוחנן עכ"ל. כלומר, אמירת הברכות בביהכ"נ קודם צאה"כ אינו קיום מצוה של ברכות ק"ש, אלא הוי קיום תפלה בלבד, וא"כ שוב צריך לחזור ולברך כשקורא ק"ש על המטה, וזה ניחא לריב"ל דתפילות באמצע תיקנום אמנם אנן קיי"ל כר"י.
בא"ד. לכן פי' ר"ת דאדרבה ק"ש של ביהכ"נ עיקר וא"ת והיאך אנו קורין כ"כ מבעוד יום וי"ל דקיי"ל כר' יהודה וכו' דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה וכו' ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית עכ"ל. לר"ת דין ק"ש דאורייתא תלוי בזמן תפלת ערבית דמתחיל מפלג המנחה לר' יהודה. והעירו הראשונים (עיין ברא"ש אות א' בא"ד "ולא נהירא וכו'" וברשב"א דף ב' ד"ה מעשה בא"ד ואינו נראה) דלר"י תפלת מנחה עד פלג המנחה משום דתפילות כנגד תמידים תקנום ותמיד של בין הערביים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת מנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקריבין והולכין. אמנם ק"ש תלוי בזמן שכיבה, ומנא לן דיוצא ק"ש מפלג המנחה.
ונראה לבאר דשיטת ר"ת היא כסברת הראשונים שסוברים דאפשר לצאת מצות קריאת המגילה (ע' בשו"ע או"ח סי' תרס"ב ס"ג), והדלקת נר חנוכה מפלג המנחה (והובא בשו"ע סי' תרע"ב ס"א), וכן מצינו לגבי תוספת שבת (או"ח סי' רס"ז ס"ב) וספירת העומר (ע' בס' הפרדס לרש"י ובלבוש סי' תפ"ט). ונראה דלשיטתם יסוד דינם של מצות אלו אינם תלויים בלילה אלא בזמן שנחשב תחילת יום הבא. ומפלג המנחה ואילך חל דין צירוף ליום הבא ונחשב כהתחלת היום הבא, ומשו"ה שפיר שייך לצאת יד"ח מצוות התלויות בתחילת היום הבא אע"פ שעדיין אינו מציאות וחפצא של לילה. ולר"ת מצות ק"ש דערבית אינה תלויה בלילה ממש כשיטת רש"י שסובר דאינו יוצא אלא עד לאחר צאה"כ, אלא בזמן שנחשב כתחילת היום הבא דהיינו מפלג המנחה ואילך.
ונראה עוד דיתכן לומר דר"ת סובר כשיטת הרמב"ם בכותרת ריש הל' ק"ש וז"ל מצוה עשה אחת והוא לקרות קריאת שמע פעמיים ביום עכ"ל, דהיינו שיש מצוה אחת לקרות ק"ש פעמיים ביום, ולא שיש ב' מצות נפרדות לקרות שמע פעם אחת בערב ופעם אחת בבוקר, ומשו"ה סובר ר"ת דכיון דהוי מצוה אחת לקרות פעמיים ביום חל החיוב בתחילת היום, דהיינו דמפלג המנחה שנחשב זמן דתחילת היום הבא. ונראה דרש"י חולק על ר"ת והרמב"ם וסובר דיש ב' מצות נפרדות לקרות ק"ש - פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, ולפיכך ס"ל דצריך לקרות אחרי צאה"כ דהוי לילה ממש לצאת ידי ק"ש דערבית.
בא"ד. מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללים ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקי"ל דשעת המנחה כלה כדברי ר' יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קי"ל כר' יהודה אלא כרבנן וכו' עכ"ל. עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' תפלה ה"ד) ז"ל וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה עכ"ל, ועוד כתב (בפ"ג מהל' תפלה ה"ז) וז"ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת קודם שתשקע החמה וכן יתפלל ערבית של מוצ"ש בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקים בזמנה ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאה"כ עכ"ל. ופשטות לשונו משמע דס"ל דאין חסרון דתרתי דסתרי לקולא, דהרי בה"ד פסק דיש לו להתפלל מנחה עד שקיעת החמה כרבנן, ואילו בה"ז פסק דמתפלל ערבית קודם שקיעת החמה כשיטת ר' יהודה ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה לאחר צאת הכוכבים20. והיינו דהרמב"ם סובר כשיטת ר"ת דשייך לסמוך על שיטת ר' יהודה לגבי תפלת ערבית וכרבנן לגבי תפלת מנחה, אלא דר"ת סבר דאף לגבי ק"ש יוצאים לאחר פלג המנחה כר"י והרמב"ם חולק וסובר דק"ש תלוי בצאה"כ.
אמנם צ"ב בסברת הרמב"ם ור"ת דאיך אפשר להתפלל מנחה לאחר פלג המנחה ומעריב קודם שקיעה הא הוי תרתי דסתרי וכקושיית התוס'. והגר"מ זצ"ל ביאר דר"י וחכמים נחלקו בדין זמן תפלה בין פלג המנחה לשקיעת החמה דלר"י הוי זמן ערבית ולרבנן זמן מנחה. ודין זמן תפלה הוי דין דרבנן וא"כ נחלקו לגבי דין דרבנן וקיי"ל דספק דרבנן לקולא אפילו היכא דיצא מזה תרתי דסתרי, ולפיכך אזלינן לקולא בין לגבי זמן תפלת מנחה כשיטת רבנן ובין לגבי זמן תפלת ערבית כשיטת ר' יהודה. דהנה יש לחקור בגדר ההלכה דספק דרבנן לקולא, אי הוי הכרעת הספק כשיטת המיקל או דהוי חלות דין ניהוג לקולא דכשנולד ספק דרבנן אנו נוהגים לקולא. ונראה דר"ת והרמב"ם סוברים שדין ספק דרבנן לקולא הוי דין ניהוג דנוהגים לקולא מכל מקום בכל ספק דרבנן, ומשו"ה מקילים לגבי תפלת מנחה ומעריב אע"פ שיצא מזה תרתי דסתרי. אמנם הרמב"ם סבור דכ"ז נאמר רק לגבי תפלת מנחה ומעריב דחיובם מדרבנן וחל בהם דין ספק דרבנן לקולא, אמנם לגבי ק"ש שהיא מה"ת לא שייך להקל ולקרותה קודם צאת הכוכבים. ור"ת סובר דאף ק"ש דהוי מדאורייתא יוצא מפלג המנחה ואילך דחל דין צירוף ליום הבא ונחשב כתחילת יום הבא ושפיר יצא ביה חובת ק"ש וכדביארנו לעיל.
ועוד נראה לבאר בשיטת הרמב"ם דבאמת צ"ע במש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' תפלה ה"ד) וז"ל וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע עכ"ל, דפסק לכאורה כשיטת ר' יהודה דזמן המנחה עד פלג המנחה, וא"כ איך כתב הרמב"ם בהמשך ההלכה שם "ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה" וכשיטת חכמים. ולגבי ערבית נמי צ"ע דבפ"ג שם (ה"ו) פסק וז"ל תפלת הערב וכו' זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל, ובה"ז (שם) פסק וז"ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית וכו' קודם שתשקע החמה עכ"ל, וצ"ע דהרי פסק (בה"ו שם) דזמנה מתחילת הלילה.
ונראה דהרמב"ם סובר דבנוגע לזמן תפלה יש חילוק בין המחייב של תפלה לחלות דין קיום התפלה, דלפעמים זמן המחייב של התפלה חלוק מזמן קיום התפלה. והראייה לזה מהא דנחלקו האמוראים בירושלמי (יומא והובא בר"ן דף ו: בדפי הרי"ף) רב אמר נעילת שערי שמים - פ' לאחר שקיעת החמה דהיינו בלילה, ושמואל אמר נעילת שערי היכל - פ' שעדיין הוא יום, דפליגי לגבי תפלת נעילה אי זמנה ביום או בלילה. והנה למ"ד דזמן תפלת נעילה בלילה הרי מתפלל במוצאי יוה"כ תפלת יוה"כ דז' ברכות ומברך מקדש ישראל ויום הכיפורים, וצ"ע דהרי הוי כבר לילה ואינו יוה"כ. ונראה דהמחייב של תפלת נעילה הוא יוה"כ אבל הקיום דתפלת נעילה מתקיימת בלילה ואע"פ שכבר עבר יוה"כ. ומוכח דבתפלה זמן קיום התפלה יכול להיות חלוק מזמן המחייב של התפלה ושייך לקיים חובת תפלה אף כשעבר זמן המחייב. וכן מצינו לגבי תפלת תשלומין דאם לא התפלל תפלת שחרית דמתפלל תשלומין דשחרית במנחה, דהמחייב של התפלה הוא זמן תפלת שחרית, וחל קיום תפלת תשלומין לשחרית בזמן תפלה האחרת דהיינו בזמן מנחה, וחל חלות קיום תפלה אע"פ שעבר זמן המחייב של התפלה. ולפי"ז נראה לומר בדעת הרמב"ם דבנוגע למנחה באמת זמן המחייב הוא עד פלג המנחה. וכמש"כ (בה"ד): "זמן מנחה קטנה וכו' עד שישאר מן היום שעה ורביע". ומש"כ בהמשך ההל' "ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה", היינו בנוגע לחלות דין קיום התפלה דזמן קיומה הוי עד שקיעת החמה ואילו המחייב של תפלת מנחה אינו אלא עד פלג המנחה. ולגבי מנחה חלוק זמן המחייב מזמן הקיום דאע"פ שהמחייב אינו אלא עד פלג המנחה יכול לפטור חיובו ולקיים תפלת מנחה בזמנה כשמתפלל מפלג עד שקיעת החמה דהוי חלות שם תפלת מנחה בזמנה. ובזה נמי מבואר שיטת הרמב"ם לגבי ערבית, דמש"כ בה"ו (שם) דזמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר היינו לגבי חלות זמן המחייב להתפלל ערבית, דקודם שקיעה ליכא מחייב להתפלל ערבית. אמנם באמת שייך לקיים תפלת ערבית אף אם אינו זמן המחייב דלגבי דין קיום התפלה זמנה קודם שקיעת החמה דחל אז חלות שם תפלת ערבית, ומשו"ה פסק (בה"ז שם) דיש להתפלל ערבית קודם לשקיעת החמה.
ולפי"ז יש ליישב את קו' התוס', דתרתי דסתרי אינו אלא כשיש סתירה בזמן המחייב, דאם אותו זמן מחייב להתפלל תפלת מנחה וערבית אזי הוי תרתי דסתרי. דאם זמן זה מחייב מנחה אזי אין הזמן הזה מחייב מעריב, ואם הזמן הזה מחייב מעריב אזי אינו מחייב מנחה. אמנם לדברינו הזמן המחייב מנחה חלוק מזמן המחייב ערבית, דזמן המחייב דמנחה הוא עד פלג המנחה וזמן המחייב דערבית הוא בשקיעה"ח וליכא בזה תרתי דסתרי. ומה שיכול להתפלל לאחר פלג המנחה גם תפלת מנחה וגם תפלת ערבית באותו הזמן שבין פלג המנחה לשקיעת החמה, היינו משום דחל בזמן ההוא הלכה של קיום תפלה, דשתי התפילות מתקיימות בזמן אחד ואין בזה חסרון דתרתי דסתרי. דהרי גם נעילה ותפלת ערבית מתקיימות בזמן אחד (למ"ד תפלת נעילה בלילה) דתרתי דסתרי חל רק כשיש סתירה במחייבין, ולא בזמן של קיום התפלה. דאם אומרים שזמן זה הוי מחייב להתפלל מנחה אזי אין הזמן מחייב להתפלל מעריב, ואם הזמן מחייב להתפלל מעריב אזי אין הזמן מחייב להתפלל תפלת מנחה דזהו תרתי דסתרי. משא"כ בזמן הקיום שפיר חלין שני קיומי תפלה באותו הזמן שאין שני קיומי תפלה סותרים זה את זה.
אלא דלכאורה זה מסתבר לגבי מנחה דאע"פ שעבר זמן המחייב חל חלות דין קיום התפלה אף לאחר פלג המנחה. אמנם לכאורה צ"ע מהיכא תיתי דלגבי ערבית יחול חלות דין קיום התפלה קודם שקיעה"ח דהוי קודם זמן המחייב. ונראה דע"כ כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' תפלה הי"ז) וז"ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית וכו' קודם שקיעה"ח וכו' לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה עכ"ל, כלומר דכיון דהוי רשות אין מדקדקים בזמנה ושפיר חל חלות קיום תפלה אפילו קודם זמן המחייב21.
בא"ד. ז"ל ע"כ אומר ר"י דודאי ק"ש של ביהכ"נ עיקר ואנו שמתפללים ערבית מבעוד יום ס"ל כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב וכו' והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה עכ"ל. הר"י סובר דיש תנאים שסוברים דזמן ק"ש הוא לפני שקיעת החמה מבעוד יום ואנן קי"ל כוותיהו ולפיכך עיקר קיום ק"ש הוא בק"ש שקורין בביהכ"נ מבעוד יום. ונראה דלר"י ליכא חסרון דתרתי דסתרי דיש שיעור מיוחד דזמן ק"ש של הלילה שזמנו קודם לשקיעה"ח מבעוד יום ואינו תלוי בעצם זמן תפלת ערבית. ולפיכך אף לרבנן דס"ל דמתפלל מנחה מפלג עד צאת הכוכבים שפיר יכול לצאת יד"ח ק"ש דערבית. דלגבי ק"ש נאמר הלכה מסוימת שזמן ק"ש הוא מבעוד יום סמוך לשקיעת החמה. אך קשה אליבא דהר"י דנהי דחל זמן ק"ש לפני שקיעה, אבל היאך מתפללים תפלת ערבית בביהכ"נ לפני שקיעה"ח. ונראה דהר"י סובר דמשהגיע זמן ק"ש דערבית חל חלות שם לילה במקצת ומשו"ה חל ג"כ זמן תפלת ערבית, ויצא יד"ח תפלת ערבית. אמנם אין בכך חסרון דתרתי דסתרי, דאע"פ שלרבנן יכול להתפלל מנחה מפלג עד שקיעה"ח, היינו משום שהמחייב דתפלת מנחה תלוי בדין תמיד של בין הערביים ולשיטת רבנן התמיד נקרב עד הלילה. אמנם מה שיוצא יד"ח תפלת ערבית מבעוד יום סמוך לשקיעה"ח הוא משום דהוי זמן ק"ש, וממילא חל ג"כ דין זמן תפלת ערבית. ואין זה תרתי דסתרי משום דיש ב' מחייבים בפני עצמן, דמחמת התמיד חל זמן מנחה, ומחמת ק"ש חל זמן ערבית. ונראה לבאר עוד דסובר הר"י דסמיכת גאולה לתפלה הוי דין בק"ש וחל דין סמיכת גאולה לתפלה גם בערבית, וממילא חל חלות שם תפלת ערבית סמוך לשקיעה"ח מחמת דהוי זמן ק"ש ומשום חובת סמיכת גאולה לתפלה.
ואמר הגר"מ זצ"ל דנראה דשיעור מבעוד יום סמוך לשקיעה"ח (דהר"י), היינו כדי מהלך מיל דהיינו שמונה עשר דקות לפני השקיעה. נמצא דיש ג' שיטות במצות ק"ש דערבית, לרש"י זמן ק"ש תלוי בלילה ואינו יוצא אלא לאחר צאה"כ, לר"ת זמן ק"ש תלוי בזמן קיום תפלת ערבית ומפלג המנחה ואילך שחל קיום תפלת ערבית הוי זמן ק"ש, ולר"י חל דין מסוים בזמן ק"ש דערבית שזמנה מבעוד יום סמוך לשקיעת החמה.
בא"ד. וגם ראיה דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא ק"ש עכ"ל. כוונתם לומר דמסתמא רב קרא ק"ש כדי לקיים חובת סמיכת גאולה לתפלה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג ה"ז מהל' תפלה) ז"ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה וכו' ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה לאחר צאת הכוכבים עכ"ל. ומבואר דלפי הרמב"ם אי אפשר לצאת מצות ק"ש אלא לאחר צאה"כ. וצ"ל לדידיה דרב שהתפלל ערבית קודם שקיעת החמה יצא יד"ח תפלה אבל הוצרך לחזור ולקרות ק"ש לאחר צאה"כ כדי לצאת חובת ק"ש, ואין ראיה מהא דרב דיוצאים חובת ק"ש קודם צאת הכוכבים. אמנם צ"ב בפסקו של הרמב"ם "דיתפלל קודם שקיעה"ח ובלבד שיקרא ק"ש לאחר צאה"כ", דהרי יש חיוב סמיכת גאולה לתפלה, ועיין נמי בראב"ד שהשיג כן וז"ל אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה עכ"ל.
ונראה דלשיטת הרמב"ם המחייב דסמיכת גאולה לתפלה הוי ק"ש, וע"כ חיוב סמיכת גאולה לתפלה חל בזמן ק"ש. דלרמב"ם יסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה היינו שיסמיך ק"ש לתפלה ולפיכך רק בזמן שחייב לקרות ק"ש חל דין לסמוך גאולה לתפלה. ומשום כך סובר הרמב"ם דאע"פ שיכול להתפלל ערבית קודם שקיעה"ח מ"מ מכיון דאינו חייב לקרות ק"ש עד לאחר צאת הכוכבים ליכא כלל חיוב דסמיכת גאולה לתפלה. ובסברת הראב"ד י"ל דס"ל דהמחייב דסמיכת גאולה לתפלה הוי תפלה, דס"ל דיסוד הדין הוא להסמיך ברכת גאל ישראל לשמונה עשרה וחלות החיוב דסמיכת גאולה לתפלה תלוי בזמן תפלה. ולפי הראב"ד רב שהתפלל קודם שקיעה"ח לא יצא יד"ח סמיכת גאולה לתפלה, דמכיון דלא הגיע זמן ק"ש לא יצא יד"ח ברכות ק"ש, וממילא דלא קיים מצות סמיכת גאולה לתפלה. דלדעת הראב"ד הא דרב התפלל ערבית קודם שקיעה"ח אע"פ שביטל דין סמיכת גאולה לתפלה היה משום אונס וצורך השעה ובאמת כדי לצאת מצות ק"ש הוצרך לחזור ולקרות לאחר צאה"כ. נמצא דבין אליבא דהרמב"ם ובין אליבא דהראב"ד אין ראיה מרב שהתפלל קודם שקיעה"ח לגבי ק"ש, דבאמת רב לא יצא יד"ח ק"ש וחובת סמיכת גאולה לתפלה, לשיטת הרמב"ם משום דבשעה שהתפלל לא הוי עדיין זמן ק"ש וליכא מחייב דסמיכת גאולה לתפלה בכלל. ולדעת הראב"ד אע"פ שיש מחייב דסמיכת גאולה לתפלה דהמחייב הוי זמן תפלה מ"מ כיון דלא יצא יד"ח ק"ש בברכותיה דלא הוי זמן ק"ש ליכא קיום דסמיכת גאולה לתפלה. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד ביסוד המחייב דסמיכת גאולה לתפלה, דלרמב"ם המחייב הוי ק"ש ולראב"ד המחייב הוי תפלה. ועוד נראה דנחלקו בעיקר הדין דסמיכת גאולה לתפלה, דלרמב"ם היינו לסמוך הק"ש לתפלה כדי לקיים מצות ק"ש בשלמותה. ואילו לראב"ד היינו רק לסמוך את ברכת "גאל ישראל" לתפלה, דמשום קיום מצות תפלה שלמה חייב לסמוך גאולה לתפלה, דהיינו ברכת "גאל ישראל", ולא הפרשיות הראשונות דק"ש. ונפקא מינה למי שדילג על שתי הפרשיות הראשונות דק"ש וסמך את הפרשה השלישית עם ברכת גאל ישראל לתפלה, האם קיים מצות סמיכת גאולה לתפלה או לא, דלראב"ד קיימה ולרמב"ם לא קיימה.
בא"ד. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בביהכ"נ וכו' אומר ר"ת שהיו רגילים לקרות ק"ש קודם תפילתם כמו שאנו רגילים לומר אשרי תחילה ואותה ק"ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך ד"ת עכ"ל. לכאורה צ"ע דהרי לר"ת (לעיל בתוס') יוצאים יד"ח ק"ש מפלג המנחה, ולדידיה מה שקורין ק"ש בביהכ"נ הוא לצאת ידי חובה ודלא כאמירת אשרי. ועיין בראבי"ה (סי' א') דפירש דר"ל שהיו נוהגים לומר פרשת שמע קודם תפלת מנחה. ועוד י"ל דצריך לגרוס ר"ח ולא ר"ת, ולדידיה זמן ק"ש מצאה"כ וכן הגירסה בראב"ד (בהשגותיו דף א' מדפי הרי"ף אות ג'). ואולי יל"פ כוונתם עפי"מ שהובא ברא"ש בשם ר' האי גאון דהיכא שהציבור מתפללים מעריב וקורין ק"ש קודם צאה"כ, דעדיף להתפלל עם הציבור ויחזור ויקרא ק"ש לאחר צאה"כ מלהמתין מלומר ק"ש לאחר צאה"כ כדי לקיים סמיכת גאולה לתפלה. ובגוונא הנ"ל הק"ש שקורין בביהכ"נ אינו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת.
בא"ד. ומכאן נראה מי שקורא ק"ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה עכ"ל. ר"ל דכיון דק"ש דביהכ"נ עיקר ויצא בה יד"ח אין לברך ברכת אשקב"ו לקרוא ק"ש, ודלא כשיטת ר' עמרם גאון המובא ברא"ש ובתלמידי ר' יונה.
רבינו יונה ד"ה וחכמים אומרים וכו' פלוגתא דר"ג וחכמים הוי בסייג דחכמים היו עושים סייג כדי להרחיק אדם מן העבירה ור"ג לא חייש לסייג ומיהו בין חכמים בין ר"ג מודו דלכתחילה צריך לקרותה מיד בצאת הכוכבים תדע דהא אמרינן לקמן (ד:) כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב וכו' ור"ל שאפילו כשבא מן השדה קודם זמנה וכו' חששו שמא יבוא לידי פשיעה וכו' שמעינן דדברי הכל שצריך לכתחילה לקרות מיד בצאת הכוכבים ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד חכמים ס"ל דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג ור"ג ס"ל דבדיעבד יוצא כל הלילה עכ"ל.
ודבריו צ"ע, דמהי הראיה מהגמ' לקמן דאדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעה וכו' דלשיטת ר"ג נמי יש דין זמן לכתחילה שחייב לקרות ק"ש לכתחילה עד חצות. דהרי הך דינא דאדם הבא מן השדה לא יאכל אינו דין שחל בעצם מצות ק"ש לקבוע דזמנה קודם שיאכל, ואילו אכל קודם ואח"כ קרא ק"ש חסר לו בקיום מצות ק"ש - דאינו אלא איסור שחל על הגברא, שמקודם יקרא ק"ש ואח"כ יאכל, ואינו דין בעצם קיום המצוה וזמן המצוה, ולכאורה ליכא ראיה מזה דלר"ג חל דין זמן ק"ש לכתחילה עד חצות, וצ"ע.
בא"ד. וז"ל ויש להקשות לרבנן דאמרי אפילו דיעבד אינו יוצא אלא עד חצות אם עבר חצות מה יהא דינו וכו' כיון דק"ש חיוב מה"ת היאך יכולים חכמים לפטרו ממנה ואית דאמרי דסבירא להו דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות שהברכות שאינן אלא מדרבנן יכולין הם בשלהן למנוע שלא יאמר אותן אחר שעבר זה הזמן אבל ק"ש שהוא מה"ת קורא אותה כל הלילה וכו' ונראה למורי הרב נר"ו דס"ל לרבנן שאפילו ק"ש עצמה שהיא מה"ת כל הלילה אינו קורא אחר חצות שיכולים חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושים כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה דהכי חזינן בלולב שמצותו מה"ת יום ראשון ואפילו הכי כשחל יום א' בשבת פטרו חכמים ליטלו גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר וגבי סדין בציצית נמי וכו' עכ"ל. יש לעיין מהי סברת האית דאמרי דס"ל דאין כח ביד חכמים להפקיע עצם קיום מצות ק"ש לאחר חצות, דהרי חזינן דיש כח ביד חכמים להפקיע קיום מצוה מה"ת כמו בלולב וסדין בציצית וכדהוכיח רבינו יונה. ונראה לפרש בב' אופנים: א) האית דאמרי סוברים דחכמים גזרו שלא לקיים המצוה מה"ת באופן שיש חשש שאם יקיים המצוה יעבור על איסור אחר, דהיינו שאם יטול לולב ביום ראשון של חג שחל בשבת חיישינן שמא יעבור על איסור דמעביר ד' אמות ברה"ר, ובציצית שמא יעבור על איסור שעטנז. משא"כ בק"ש דאין חשש שאם לא יקרא ק"ש עד חצות שיעבור אח"כ על איזה לאו שהוא, דאיכא רק חשש שמא לא יקיים מצות ק"ש עצמה. ובזה אין כח ביד חכמים להפקיע את המצוה דאורייתא. ב) א"נ דס"ל דאין כח ביד חכמים להפקיע עצם קיום המצוה בעצמה מה"ת, ורק יכולים להטיל איסור וגזירה על מעשה המצוה. באופן שאם יתקע בשבת יעבר על איסור שבות דהוצאה, ובסדין בציצית יעבר מדרבנן על איסור שעטנז22. משא"כ בק"ש דליכא לאו, ואין שום איסור שיכולים להטיל עליו אם יקרא אחר חצות, וע"כ אינם יכולים לבטל מצות ק"ש לאחר חצות. ובסברת רבינו יונה י"ל דסובר דיש כח ביד חכמים להפקיע את עצם קיום המצוה מה"ת מבלי להטיל איסור על עשיית מעשה המצוה, ומשום כך סובר דאף לגבי ק"ש אם קרא לאחר חצות לא קיים מצות ק"ש כלל23.
בא"ד. וז"ל אלא כך הוא הענין שבבית הכנסת יקרא ק"ש עם ברכותיה ויתפלל ולא יכוין לצאת ידי חובת ק"ש באותה הקריאה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ויוצא ידי קריאת הברכות ואח"כ כשיהיה בביתו קודם שיאכל אחר צאת הכוכבים יקרא אותה ויתכוין לצאת בה ידי חובה וכו' ואם לא ירצה אלא לקרות השתי פרשיות בלבד סגי ליה בהכי ואע"פ דאמרינן בירושלמי וצריך להזכיר יצ"מ בזמנה דמשמע שצריך לומר פרשה שלישית שיש בה יציאת מצרים בשעה שקורא אותה לחובה אפילו הכי כיון שהזכיר יציאת מצרים בברכות בשעה שקורא אותה בביהכ"נ לא מצריכינן ליה להזכירה פעם אחרת וכו' ועדיין יש לשאול כיון שאינו זמן ק"ש בשעה שקורין אותה בבית הכנסת היאך יוצא ידי חובה מהברכות אם אינו לילה לענין קריאת שמע וי"ל שאע"פ שאינו לילה ממש מפני שלא יצאו הכוכבים אפילו הכי כיון ששקעה חמה והוי לילה לענין תפלה של ערבית כדלקמן הכא נמי דיינינן ליה לילה לקריאת הברכות וכו' כיון ששקעה חמה ואינו יכול להתפלל תפלת המנחה משם ואילך כדבעינן למימר בפ' תפלת השחר וכו' כיון שלא למדנו זכירת יציאת מצרים בלילה אלא מריבוי דכל ימי חייך ואין כתיב שם לילה בפירוש אלא מייתור כל בלבד דרשינן ליה לא חיישינן אם אין אנו אומרים אותה בלילה ממש דכיון שלילה הוא לענין תפלת ערבית לילה הוא להזכיר יציאת מצרים והכי חזינן לקמן (ח:) שאמרו שהקורא ק"ש של לילה קודם הנץ החמה ואע"פ שהוא יום שכבר עלה עמוד השחר מזכיר מדת הלילה וכיון שאפילו כשמתחיל היום לבוא אמרו שיוצא אחר שיעלה עמוד השחר מק"ש כ"ש הכא שמתחלת כבר הלילה אע"פ שעדיין לא יצאו עדיין הכוכבים שיכול לומר מדת לילה אע"ג שאינו יכול לקרות ק"ש עצמה עכ"ל.
ומבואר דרבינו יונה סובר כשיטת רש"י שאין יוצאים מצות ק"ש עצמה אלא עד לאחר צאה"כ, ואעפ"כ יוצאים ידי חובת ברכות כשקורין ק"ש בברכותיה קודם זמן ק"ש בביהכ"נ, משום שקיום ברכות ק"ש תלוי בזמן תפלת ערבית, דהמחייב דברכות ק"ש הוי תפלה, וכיון דחל זמן תפלת ערבית יוצאים ידי אמירת הברכות. ונ"ל דרש"י ורבינו יונה נחלקו רק לגבי מתי מתחיל זמן תפלת ערבית, דרש"י סובר (עיין בשיעורים לעיל תוס' ד"ה מאימתי) דמפלג המנחה חל זמן תפלת ערבית, וכשיטת ר' יהודה דעד פלג המנחה זמן תפלת מנחה ומפלג ואילך זמן ערבית, ולפיכך חל מפלג המנחה קיום ברכות ק"ש. ורבינו יונה נקט דחל זמן תפלת ערבית משקיעת החמה אע"פ שאינו לילה ממש עד צאת הכוכבים. ובלשון רבינו יונה הנ"ל כתב "כיון ששקעה חמה והוי לילה לענין תפלה של ערבית כדלקמן", ונראה דכוונתו במש"כ "כדלקמן וכו'", היינו למש"כ בריש פרק תפלת השחר (דף י"ח בדפי הרי"ף ד"ה תפלת המנחה) וז"ל תפלת המנחה עד הערב אין לפרש עד יציאת הכוכבים שהוא לילה ממש דע"כ אית לן למימר עד הערב האמור בכאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה משום דהכי אמרינן בזבחים (נו.) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה וכו' ר"ל דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה הכי נמי תפלת מנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד עכ"ל. ומבואר דסובר דאף לשיטת החכמים שחולקים על ר' יהודה וסוברים דיכולים להתפלל מנחה לאחר פלג המנחה היינו רק עד שקיעת החמה ולא עד צאת הכוכבים, ומשום דס"ל דאין מקריבים את התמיד של בין הערביים אלא עד שקיעת החמה משום שדם נפסל בשקיעת החמה. ונמצא דשיטת ר' יונה היא שדם נפסל בתחילת השקיעה כשיטת ר"ת בזבחים (דף נו. תוס' ד"ה מנין) וז"ל וי"ל שקיעת החמה היינו תחילת שקיעה קודם צאה"כ כדאמר דמשקיעת החמה ועד צאה"כ ד' מילין מפרק מי שהיה טמא וחשוב יום לענין שמצותן ביום ומפסוק מיותר ממעט ליה הכא מביום הקריבו ובכל דוכתא חשיב יום עד צאת הכוכבים עכ"ל. וס"ל לרבינו יונה דכיון דאין מקריבין התמיד לאחר שקיעה"ח הוא הדין דאין מתפללים תפלת מנחה, ומכיון שעבר תפלת מנחה חל זמן תפלת ערבית ויוצאים משעת שקיעה"ח ידי חיוב ברכות ק"ש וזכירת יציאת מצרים.
ועיין בשאגת אריה (סי' י"ז) שדן באריכות בשיטת רבינו תם, והשאג"א חולק על ר"ת וסובר דאין הדם נפסל לזריקת התמיד בתחילת שקיעה אלא בצאת הכוכבים, וסובר דזמן תפלת מנחה הוא עד צאת הכוכבים משום דספק דרבנן לקולא, ואע"פ שאין מקריבין את התמיד מזמן שקיעה שנייה עד צאת הכוכבים - דהוי ביה"ש וספק יום וספק לילה היינו משום דלגבי התמיד אמרינן דספק דאורייתא לחומרא. אך לגבי תפלת מנחה שהיא מצוה מדרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא. והגר"א (עיין בביאור הגר"א או"ח סי' רס"א ס"ב) נקט דבין השמשות דהוי ספק יום ספק לילה מתחיל מיד בתחילת השקיעה ואחר ג' רבעי מיל הוי לילה דהוא שיעור צאת ג' כוכבים בינונים, והא דאמרינן בגמ' פסחים (צד.) דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים שיעור ד' מיל היינו עד שיצאו כל הכוכבים. ולשיטת הגר"א אין זורקים דם התמיד מתחילת שקיעה"ח כר"ת, אמנם לאו מטעמיה, דלר"ת הוי יום משקיעת החמה עד ג' מיל ורביע וחל פסול מיוחד בדם בתורת ודאי מגזה"כ דביום הקריבו את זבחו ביום שאתה מקריב אתה זובח וכו'. משא"כ לשיטת הגר"א אין זורקין את הדם אחרי שקיעה"ח דהוי ביה"ש וספק יום ספק לילה, ואין זורקין הדם מספק. נמצא דבין השאג"א והגר"א סוברים דפסול הדם תלוי בחלות שם לילה ואינו נפסל בודאי עד צאה"כ ודלא כר"ת ורבינו יונה דס"ל שנפסל הדם בתורת ודאי מתחילת השקיעה. אמנם הגר"א חולק על השאגת אריה וסובר שאי אפשר להתפלל מנחה אחרי שקיעה"ח. וביסוד המחלוקת בין השאג"א והגר"א לגבי תפלת מנחה אחרי שקיעה י"ל דלשיטת הגר"א זמן תפלת מנחה תלויה בהקרבת התמיד, ומכיון דלאחר שקיעה"ח אין מקריבין התמיד אע"פ שזה אינו אלא מספק דהוי ספק יום וספק לילה, מ"מ מכיון דלא הקריבו התמיד עבר זמן מנחה. ובדעת השאג"א י"ל דסובר דכיון דבעיקר הדין הוי זמן הקרבת התמיד עד הלילה ומה שאינו נקרב הוא משום דהוי ספק יום ספק לילה הוי שפיר זמן מנחה עד צאת הכוכבים, דלגבי זמן מנחה אמרינן ספק דרבנן לקולא.
והנה יש לעיין בשיטת רבינו יונה דסובר דיוצאים ידי ברכות ק"ש משקיעת החמה אפילו קודם זמן ק"ש שהיא בצאת הכוכבים, דנהי דמשקיעת החמה אינו זמן תפלת מנחה מכיון שזמן מנחה תלוי בהקרבת התמיד ורבינו יונה סובר שהדם נפסל בתורת ודאי מתחילת שקיעה וכשיטת רבינו תם, אמנם בנוגע לשאר מצות הוי יום עד ג' רביע מיל קודם צאה"כ, וא"כ קשה אמאי יוצא יד"ח ברכות ק"ש. ומשמע דרבינו יונה סובר דמכיון דאינו זמן מנחה חל מיד זמן תפלת ערבית, ואי הוי זמן תפלת ערבית ממילא יכול לצאת חובת ברכות ק"ש, אע"פ שק"ש עצמה אינה אלא בלילה ממש בזמן שכיבה. אמנם הא גופא צ"ב מדוע נחשב זמן תפלת ערבית אי הוי עדיין יום לשאר מצות חוץ מהקרבת התמיד. וביותר צ"ע בשיטת ר' יונה דיוצאים יד"ח הזכרת יציאת מצרים בקריאה שקורין בביהכ"נ כיון דהוי לילה לענין תפלת ערבית, דהרי זמן מנחה וערבית תלוי בהקרבת התמיד, משא"כ דין זכירת יצ"מ תלוי בחלות דין לילה, ולענין שאר דיני התורה אינו לילה עד צאה"כ, וא"כ אמאי יוצא ידי זכירת יצי"מ בקריאתו בביהכ"נ. ועוד צ"ע ברבינו יונה שהביא ראיה מהגמ' לקמן (דף ח:) דפעמים אדם קורא ק"ש של לילה קודם הנץ החמה לאחר עמוד השחר ואע"פ שהוא כבר יום, קל וחומר הכא שהתחילה הלילה אע"פ שלא יצאו הכוכבים עדיין דמזכיר מדת הלילה אע"ג שאינו יכול לקרוא ק"ש. וצ"ע אמאי יוצא יד"ח זכירת יצ"מ כשקורא לאחר עמוד השחר קודם הנץ החמה, הרי הוא כבר יום ואיך יוצא יד"ח זכירת יצ"מ של הלילה. דבשלמא לגבי ק"ש י"ל דכיון דהוי עדיין זמן שכיבה דמקצת אנשים משו"ה יצא ידי ק"ש, אמנם לכאורה דין זכירת יצ"מ של הלילה אינו תלוי בזמן שכיבה אלא בחלות שם לילה ומעמוד השחר כבר הוי יום. ועוד יש להעיר בשיטת ר"ת (ע' בתוס' זבחים דף נו. ד"ה מנין ובתוס' במנחות דף כ: ד"ה נפסל) שדם נפסל משקיעת החמה היינו מתחילת השקיעה אע"פ שלגבי שאר דינים הוי יום עד ג' רבעי מיל קודם צאה"כ, דהרי הדרשה לפסול דם משקיעה החמה נלמד מקרא דביום הקריבו את זבחו יאכל ביום שאתה זובח אתה מקריב וכו' דמשמע דלאחר שקיעה אינה נחשב ליום, וצ"ב לר"ת מהו פירוש המיעוט ביום שאתה זובח אתה מקריב כיון דהוי עדיין יום עד ג' רבעי מיל קודם צאה"כ.
והנה עיין בראב"ד (בהשגות על הרז"ה ריש פסחים דף א. בדפי הרי"ף) שביאר דהטעם שנקט תנא הלשון אור לארבעה עשר בודקין את החמץ וכו' ולא ליל י"ד משום שחובת בדיקת חמץ חלה מתחילת השקיעה אע"פ שיש עדיין אור בשמים. וז"ל אבל הטעם הברור שכל המקומות שהוא צריך להקדים לתחילת הלילה כגון בדיקת חמץ ומשאין משואות תני אור מפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חשך כדכתיב ולחשך קרא לילה והמפלת אור לשמנים ואחד ויכול יהא נאכל אור לשלישי אף אלו לצורך נשנו שלא תאמר כל זמן שיש בו אור היום יהא נדון כיום שלפניו לכך שנו בהם אור עכ"ל. ודבריו צ"ב כיון דהוי עדיין אור היום לכאורה אינו לילה וכמש"כ דכתיב בקרא ולחשך קרא לילה, וא"כ אמאי חשיבא מלאת של יום דיולדת בשקיעת החמה.
ואשר נראה לבאר כ"ז דיש ב' הלכות של יום: א) חלות שם חפצא של יום - דהיינו מעלות השחר ועד צאה"כ, ב) חלות דין זמן היום שנמדד מנץ החמה ועד שקיעת החמה, דכל שיעורי היום תלויים בחלות דין זמן היום - דהיינו מנץ החמה ועד השקיעה. דהנה במשנה במגילה (דף כ.) איתה אין קורין את המגילה ואין טובלין ואין מזין קודם שתנץ החמה וכו' וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר. ועיין ברש"י שם (ד"ה וכולן) וז"ל דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה עכ"ל, והיינו דיש גזרה דרבנן שלא לעשות מצות אלו קודם נץ החמה שמא יקדים לעשותן קודם עמוד השחר כשעדיין לילה. אמנם עיין בתוס' (יומא דף לז: ד"ה אמר) דמשמע דס"ל שדין נץ החמה הוי דין לכתחילה מדאורייתא ולא רק משום חשש שמא יקדים המצוה ויעשנה קודם זמן חיובה בלילה, דהרי תוס' הוכיחו שזמן ק"ש ביום מדאורייתא חל מנץ החמה מהא דשומרת יבם לא תטבול עד הנץ החמה, ומוכח מזה שדבר שזמנו ביום מצותו לאחר הנץ, ואם מה שאינה טובלת עד הנץ הוא רק מחשש מדרבנן שמא תקדים ותטבול בלילה מהי הראייה לזמן ק"ש של יום ולקבוע דזמנו מה"ת מנץ החמה. דז"ל ר"ת פירש דזמן ק"ש הוי אחר הנץ החמה כמתניתין דהכא וכרבי שמעון והוותיקין היו ממהרין שלא כדין קודם הנץ החמה בשביל חובת תפלה כדי לסמוך גאולה לתפלה שתהא עם שמש וכו' ועוד הביא ראייה מפרק שני דמגילה וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דבר שזמנו ביום מצותו אחר הנץ עכ"ל.
ומבואר דתוס' סוברים שאע"פ שחל חלות שם יום בעלות השחר יש דין מה"ת להמתין מלטבול ולקרוא ק"ש עד הנץ החמה, וצ"ב ביסוד הדברים. ונראה דס"ל לתוס' דיש דינים התלויים בחלות שם חפצא של יום דהיינו מעלות השחר עד צאה"כ, ויש דינים התלויים בזמן יום דהיינו מנץ החמה עד השקיעה דהוי זמן יום. ולתוס' ק"ש של יום תלוי בזמן יום ולא בחלות שם חפצא דיום, וע"כ זמן ק"ש חל מנץ החמה ואילך, ואע"פ שמעלות השחר חל חלות שם חפצא דיום. והראייה לכך משיטת הגר"א (ביאור הגר"א באו"ח סי' תנ"ט ס"ב) שסובר דחשבון שעות היום לגבי שיעורי זמן ק"ש ותפלה הוא מנץ החמה ועד שקיעת החמה ודלא כשיטת המגן אברהם (סי' נ"ח סק"א וסי' רל"ג סק"ב) שסובר ששיעורי זמן ק"ש ותפלה נמדדים מעלות השחר עד צאה"כ. וצ"ב בשיטת הגר"א דהרי החפצא של יום מתחיל מעלות השחר וא"כ אמאי מודדים זמן ק"ש ותפלה מנץ החמה. ועכצ"ל כמו שביארנו דיש ב' דינים ביום: א) חלות שם חפצא של יום שחל מעלות השחר עד צאה"כ, ב) חלות דין זמן היום, שזמני היום תלויים בזריחת השמש דהיינו מנץ החמה ועד שקיעה"ח. ובנוגע לשיעורים של היום מודדים מנץ החמה ועד השקיעה, דהיינו בזמן זריחת השמש, דהוי מדה קבועה וברורה עם גבולות ניכרים. ומשום כך סובר הגר"א דזמן ק"ש ותפלה נמדדים מנץ החמה ועד שקיעת החמה, דזמני היום לחוד והחפצא של יום לחוד.
ונראה עוד שיש ב' מקורות בתורה לשתי הגדרות הנ"ל של יום ולילה: א) "ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה" (בראשית א, ה) שמזה נלמד דחלות שם וחפצא של יום תלוי במציאות של אור וחשך, דהיינו מעלות השחר שמתחיל להיות אור עד צאה"כ שנעשה חשך. ב) "יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים", (בראשית א, יד) ומזה נלמד דחלות דין זמן היום הוא מנץ החמה ועד שקיעת החמה. ולפי"ז יש לבאר את פסק הרמב"ם (פ"ה ה"ט מהל' קרבן פסח) וז"ל מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מיל או יתר ה"ז דרך רחוקה וכו' פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות עכ"ל. וצריך ביאור מדוע לשיטת הרמב"ם השיעור דדרך רחוקה תלויה באם היה יכול להגיע לירושלים מנץ החמה עד חצות ולא מעלות השחר עד חצות, דהרי מעלות השחר כבר חל חלות שם יום ושחיטת התמיד זמנה מעלות השחר (עיין ברמב"ם פ"א ה"ב הל' תמידים ומוספים). ונראה עפ"י הנ"ל דאע"פ שחל חלות שם יום מעלות השחר אך חלות דין זמן היום ושיעורי היום תלויים בנץ החמה. ושיטת הרמב"ם היא דשיעור דרך רחוקה הוי שיעור ביום ונמדד מנץ החמה. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' תמידים ומוספים ה"ג) שפסק דתמיד של בין הערביים זמנו מתחיל משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, ומבואר שחצות היום נמי תלוי בזריחת השמש, ומבואר דשיטת הרמב"ם היא דזמני ושיעורי היום נמדדים מנץ החמה ועד שקיעת החמה ולא מעלות השחר, וכשיטת הגר"א שלא כמג"א.
ולפי זה י"ל בביאור דברי הראב"ד דס"ל דיש ב' דינים ביום וכנ"ל, א) חלות שם יום ולילה התלוי באור וחשך וכמש"כ הראב"ד מקרא דולחשך קרא לילה, ב) דין זמן היום ושיעורי היום, וזה תלוי בנץ ובשקיעת החמה. והחידוש של המשנה דנקט לשון אור הוא שאע"פ שיש עדיין אור היום ועדיין הוי חלות שם חפצא של יום התלוי במציאות של אור, מ"מ מכיון ששקעה החמה חל דין דהוי זמן לילה, ודין בדיקת חמץ ומלאת של יולדת תלויים בחלות דין זמני יום ושיעורי היום, ואינם תלויים בחלות שם חפצא של יום, וע"כ עם השקיעה נגמרת המלאת של יולדת ובודקין את החמץ.
ובזה נמי מיושבת שיטת ר"ת (בזבחים נו א ד"ה מנין ובמנחות כ ב) דדם נפסל בשקיעת החמה, דבאמת בשקיעת החמה חל חלות דין לילה בפ"ע לגבי פסול הדם, דפסול הדם אינו תלוי בחפצא של יום דהיינו מעלות עד צאה"כ אלא בחלות דין זמן היום ושיעור היום, ובשקיעת החמה חל חלות זמן לילה, ותו אינו נחשב ליום לענין הקרבת הדם.
ולפי"ז נמי יש לבאר את שיטת רבינו יונה, דאע"פ שסובר כר"ת דחלות שם וחפצא של יום הוי עד ג' רבעי מיל קודם צאה"כ, כל זה הוא רק בנוגע לחלות שם חפצא של יום ולילה, אמנם חלות דין זמן היום וזמן הלילה ושיעורי היום תלויים בנץ ושקיעת החמה. ורבינו יונה סובר דמקיים ברכות ק"ש וזכירת יציאת מצרים משקיעת החמה ואילך כיון דכבר חל חלות דין לילה מההלכה של זמני היום והלילה התלויים בזריחת השמש על הארץ ובשקיעתה, ואע"פ שעדיין הוי חלות שם יום לגבי כמה דינים התלויים בחפצא של יום הנמדד במציאות של אור. דלרבינו יונה תפלת ערבית וברכות ק"ש תלויות בחלות דין זמן לילה, משא"כ מצות ק"ש עצמה תלויה בחפצא של לילה, דהיינו מצאת הכוכבים כשנסתלק האור לגמרי. ולפי"ז מבואר נמי ראיית רבינו יונה, דמהא דמקיים ק"ש של לילה עד הנץ אף לאחר שעלה עמוד השחר מוכח דזכירת יצ"מ של לילה תלויה בזמן הלילה בלבד, ועד נץ החמה הוי זמן לילה ויצא יד"ח זכירת יצ"מ, וה"נ אחרי שקיעת החמה ולפני צאה"כ הוי זמן לילה ויצא יד"ח זכירת יציאת מצרים.
והנה ביארנו לעיל (בתוס' ד"ה מאימתי בא"ד) דלרש"י יוצאים יד"ח ברכות ק"ש בביהכ"נ, דברכות ק"ש תלויות בזמן תפלה, ומפלג המנחה ואילך חל זמן תפלת ערבית, וממילא יוצאים קיום מדרבנן דק"ש וברכותיה. ויל"ע לרש"י איך יוצאים בכך יד"ח זכירת יציאת מצרים דהרי בקריאה בביהכ"נ לא הוי לילה ובקריאה שעל מטתו אינו קורא אלא הפרשה הראשונה בלבד. וצ"ל דלרש"י יוצאים יד"ח זכירת יצ"מ מזמן תפלת ערבית דהיינו מפלג המנחה ואילך דלגבי כמה דינים חשיב פלג המנחה כתחילת היום הבא. והראייה דלכמה שיטות בראשונים אפשר לצאת מצות קריאת המגילה והדלקת נר חנוכה וספירת העומר מפלג המנחה. וכיון דזכירת יצ"מ נלמד מיתורא ד"כל ימי חייך" דלא כתיב ביה לילה במפורש סובר רש"י דזמנה מפלג המנחה משום דהוי תחילת היום הבא24. מאידך רבינו יונה סובר דמיתורא דכל ילפינן שיוצאים מצות זכירת יצ"מ משקיעת החמה ואילך דהוי חלות שם זמן לילה, דמצות זכירת יצ"מ וקיום ברכות ק"ש תלויות בזמן לילה בלבד ולא בחפצא של לילה שמתחיל בצאה"כ25.
בא"ד. ז"ל אלא כך הוא הענין שבבית הכנסת יקרא ק"ש עם ברכותיה ויתפלל ולא יכון לצאת ידי חובת ק"ש באותה הקריאה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ויוצא ידי קריאת הברכות ואח"כ כשיהיה בביתו קודם שיאכל אחר יציאת הכוכבים יקרא אותה ויתכוין לצאת בה ידי חובה וכו' וכתב רב עמרם ז"ל שבשעה שקורא אותה יברך אקב"ו לקרוא ק"ש ואומר מורי הרב שאין זה נכון שברכה זו לא מצינו בשום מקום ולפיכך נראה לו שיותר נכון שיאמר אהבת עולם שנתקנה אצלה ואפילו על קריאת הפסוקים או קריאת תלמוד תורה מצינו שנפטר מברכה באמירתה כדאמרינן השכים לקרות קודם שקרא ק"ש צריך לברך לאחר שקרא ק"ש אין צריך לברך מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה עכ"ל.
א.
צריך ביאור מדוע כשקורא ק"ש אחר צאה"כ בביתו צריך לחזור ולברך ברכת אהבה רבה. והרי לשיטת ר"י כבר יצא ידי חיוב ברכות ק"ש בקריאתו בביהכ"נ ולמה חוזר ומברך ברכת אהבה רבה. ונראה דרבינו יונה סובר דיש לברכת אהבה רבה ב' קיומים: א) קיום דקבלת עול מלכות שמים מתורת ברכות ק"ש דהויין קיום דקבלת עומ"ש מדרבנן, ב) קיום דברכת התורה וכדמוכח מהגמ' (י"א:) דהשכים לשנות קודם שקרא ק"ש צריך לברך, לאחר שקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. ובמצות ק"ש מלבד מצות קבלת עומ"ש חל נמי קיום נוסף דתלמוד תורה, וכדאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) "זה שינון וזה שינון". ובאמת מחמת הקיום דשינון ותלמוד תורה שבק"ש מחייב ק"ש בברכת התורה. ומשום כך סובר רבינו יונה דאה"נ דכבר יצא ידי חיוב ברכות ק"ש וקיום קבלת עול מלכות שמים דברכות ק"ש בקריאה בביהכ"נ קודם צאת הכוכבים. אמנם מאחר שצריך לחזור ולקרות ק"ש בביתו אחרי צאה"כ כדי לקיים מצות ק"ש דאורייתא מחויב נמי בברכת אהבה רבה בתורת ברכת התורה מיוחדת על הקיום דת"ת דבק"ש.
ונראה להוסיף דאע"פ שבברכת התורה קיי"ל דברכה אחת בבוקר סגי ואינו צריך לחזור ולברך כל פעם שיושב ולומד, היינו משום דבמצות ת"ת נאמר והגית בו יומם ולילה ואסור להסיח דעתו מתלמוד תורה כל היום, וכדמבואר בתוס' לקמן (דף יא: ד"ה שכבר) וז"ל שאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק עכ"ל. אמנם י"ל דשאני ק"ש דהויא מצוה מיוחדת של ת"ת לאמר דוקא ג' פרשיות אלו ב' פעמים ביום, דלא חל בה איסור היסח הדעת ולא חיוב דוהגית בו יומם ולילה, ומשום כך סובר רבינו יונה שכל אמירת ק"ש בפ"ע מחייבת ברכת אהבה רבה מיוחדת בתורת ברכה"ת. ולו יצוייר שיברך בביתו ברכה"ת דעלמא במקום ברכת אהבה רבה נמי יצא חיוב ברכה"ת למצות ת"ת דבק"ש. ויש לעיין לפי שיטת הראבי"ה הסובר דכוונת הירושלמי שהיו קורין ק"ש קודם תפלת מנחה בביהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה כמו שאנו קורין אשרי, האם צריך ג"כ לברך מקודם ברכת אהבה רבה בתורת ברכה"ת או לא, ולכאורה לפי מש"כ בביאור ר' יונה היה צריך לברך בתורת ברכה"ת, וצ"ע26.
ב.
שיטת רב עמרם גאון היא שבשעה שקורא ק"ש בביתו אחרי צאת הכוכבים מברך אשקב"ו לקרוא ק"ש. אמנם רבינו יונה חולק עליו וסובר דאין מברכים ברכת המצוה דעלמא על קיום מצות ק"ש אלא דמברכים ברכת אהבה רבה שהיא ברכה הנתקנה על החפצא דק"ש, שכתב וז"ל ולפיכך נראה שיותר נכון שיאמר אהבת עולם שנתקנה אצלה דאפילו על קריאת הפסוקים או קריאת תלמוד תורה מצינו שנפטר מברכה באמירה עכ"ל. ונראה לבאר דר"ל דכמו דברכה"ת דעלמא מהוה ברכה על החפצא של תורה ולא על קיום המצוה דת"ת וכדביאר מרן הגר"ח זצ"ל, כמו כן ברכת אהבה רבה נתקנה כברכה על החפצא דק"ש ואינה חלה כברכת המצוה על קיום מצות ק"ש. והיכא דחלה ברכה על החפצא של המצוה אזי אין מברכים ברכת המצוה על קיום המצוה. ומשום כך כשמברך אהבה רבה על החפצא דק"ש נפטר מלברך ברכת המצוה על קיום ק"ש.
והגר"ח זצ"ל הוכיח דברכה"ת הויא ברכה על החפצא של תורה ולא על קיום מצות ת"ת מהא דקיי"ל דנשים מברכות ברכה"ת כשעולות לקרה"ת ואע"פ שפטורות ממצות ת"ת, וכדאיתא במס' מגילה (דף כג.) הכל עולין למנין ז' וכו' ואפילו אשה. ומשמע דנשים מברכות ברכה"ת כשהן עולות לתורה ואע"פ שפטורות הן ממצות ת"ת, וצ"ע אמאי הן מברכות ברכה"ת והרי הן פטורות מת"ת ולשיטת הרמב"ם (פ"ג מהל' ציצית ה"ט) נשים אינם מברכות על מצות עשה שפטורות מהן. ומוכח דברכה"ת אינה ברכת המצוה אלא שהחפצא של תורה טעונה ברכה27. ועוד יש ראייה לדברי הגר"ח זצ"ל מהא שהעולה לתורה מברך ברכה"ת אע"פ שכבר בירך ברכה"ת בברכות השחר, והטעם דמברך עוד פעם הוא משום דהחפצא של קריאת התורה בציבור מחייבת ברכה. ובדומה לזה י"ל דברכת אהבה רבה נתקנה על החפצא של ק"ש, וע"כ לר' יונה צריך לברך ברכת אהבה רבה כשקורא ק"ש בביתו. ומכיון שנתקנה הברכה על החפצא של המצוה ליכא ברכה אחרת על קיום המצוה.
ועוד אפשר לבאר בשיטת ר' יונה דאין מברכים ברכת המצוה לקרוא ק"ש, משום דעיקר קיום מצות ק"ש הויא חלות קיום דקבלת עול מלכות שמים שבלב. וסובר ר"י דברכת המצוה נתקנה רק על מצוה שקיומה במעשה, ואילו על מצוה שקיומה בלב כמו אמונה ואהבת ה' וקבלת עומ"ש אין מברכים ברכת המצוה.
ויש לעיין בשיטת ר' עמרם גאון דס"ל דמברך ברכת המצוה על קריאת שמע כשקורא בביתו, דמדוע אין מברכים ברכת המצוה כשקורא ק"ש בזמנה בביהכ"נ, דממ"נ אי ק"ש צריכא ברכת המצוה יברך אותה תמיד, ואי לאו לא יברך אקב"ו לקרוא ק"ש כלל. ונראה דר"ע גאון סובר דהיכא דמקיים ק"ש בזמנה בברכותיה הוי קיום אחד של ק"ש על סדר הברכות וחלה קיום מצות ק"ש ביחד עם הברכות. והיכא דתופס המצוה הוא בברכה אין מברכים עליה ברכת המצוה. ומשום כך אין מברכין ברכת המצוה על קידוש, ברכהמ"ז, תפלה, ומצות סיפור יצ"מ. וה"נ י"ל דכשמקיים ק"ש בזמנה על סדר הברכות אין מברכים עליה ברכת המצוה. אמנם כשקורא בביהכ"נ קודם זמנה ויוצא ידי חובת ברכות ק"ש וחוזר וקורא ק"ש בביתו אחרי צאה"כ בלי ברכות משום מצות ק"ש עצמה דאורייתא, הרי ליכא קיום דק"ש על סדר הברכות, וממילא חייב לברך עליה ברכת אקב"ו לקרוא את שמע.
ויש לעיין מהו הדין לשיטת ר' עמרם גאון אם הקדים בשחרית וקרא ק"ש בלי ברכותיה משום שירא שיאחר זמן ק"ש, האם ס"ל דמברך אז אשקב"ו לקרוא את שמע וכדין מי שקרא ק"ש דערבית בביהכ"נ קודם זמנה וחוזר וקורא אותה אח"כ בלילה דמברך ברכת המצוה. דיתכן דמברך משום שמקיים מצות ק"ש עצמה מבלי לקיים הקיום דק"ש על סדר הברכות. או"ד י"ל דמכיון דבשחרית נתחייב לקרות ק"ש וברכותיה משו"ה לא נתקנה אז ברכת המצות למצות ק"ש עצמה, ורק בערב שכבר קרא הברכות בביהכ"נ ולא יצא עדיין מצות ק"ש דאורייתא אז חל דין ברכת המצוה28.
בא"ד. וז"ל ורבינו האי גאון אומר בדרך אחרת שמתפלל עם הציבור בבית הכנסת ויקרא ק"ש כמו שקורא פסוקים כדי להתפלל מתוך דברי תורה כמו שאמרו בירושלמי ולא יקרא הברכות גם לא יענה אמן בכוונה לצאת ידי חובה אלא אם ירצה לאומרה עם הקהל בלא חתימה ובלא פתיחה הרשות בידו ולאחר יציאת הכוכבים יקרא ק"ש עם ברכותיה לצאת ידי חובתו ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה שהרי מתפלל תחילה וקורא ק"ש אח"כ עם ברכותיה לכונת חובה אפילו הכי מותר לעשות כן כיון שמתכוון למצוה להתפלל עם הציבור שהתפלה נשמעת יותר וכו' וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (כז.) רב צלי של שבת בע"ש כלומר קודם שקיעת החמה ובודאי לא היה קורא ק"ש באותה שעה כיון שלא יצאו הכוכבים נמצא שלא היה סומך גאולה לתפלה ואפילו הכי לא היה חושש כיון שהיה עושה כן למצוה לקבל שבת מבעוד יום וכו' ומי שירצה להחמיר על עצמו יכול לעשות בדרך אחרת יותר נכונה שיקרא בביהכ"נ ק"ש והברכות בלא חתימה ופתיחה ויתפלל עם הציבור ואותה התפלה יתפלל על שם נדבה (נוסח אחר לשם חובה) שהרי איברים ופדרים של עולת נדבה נמי קריבין כל הלילה ואח"כ בביתו יקרא ק"ש אחר יציאת הכוכבים בברכותיה בפתיחות וחתימות ויתפלל לשם חובה (נוסח אחר לשם נדבה) ובזה יהיה הכל מתוקן שאותה שבבית הכנסת תהיה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה כמו שאמרו בירושלמי ויקרא ק"ש בעונתה ויסמוך גאולה לתפלה ומה שמתפלל אותה הברכה כדי לסמוך גאולה לתפלה הוי כמו שמחדש דבר בתפילתו ואין צריך לחדש בה דבר אחר עכ"ל.
א.
ביאור שיטת רב האי גאון בגדר ברכות ק"ש
מבואר ממש"כ "ולאחר צאה"כ יקרא ק"ש עם ברכותיה לצאת ידי חובתו", דר' האי גאון סובר דאינו מקיים מצות ק"ש וברכותיה אלא לאחר צאת הכוכבים. ומשמע דסובר כשיטת רש"י דזמן ק"ש חל בצאת הכוכבים, וגם סובר כשיטת ר"ת דהקיום דברכות ק"ש תלוי בזמן ק"ש ובקיום מצות ק"ש עצמה. ולפיכך אינו יוצא קיום דברכות ק"ש אלא לאחר צאת הכוכבים. אמנם לפי"ז צ"ע במש"כ שהקורא בביהכ"נ כדי לעמוד להתפלל מתוך דברי תורה יזהר שלא יקרא הברכות ולא יענה אמן בכוונה לצאת, דלכאורה מהו החסרון אם יענה אמן לש"ץ דהרי לא הגיע זמן ק"ש עדיין ואינו יוצא בזה חיוב ברכות ק"ש. ועוד צ"ע דעיין בגמ' לקמן (דף י:) ז"ל הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וכו' מאי לא הפסיד שלא הפסיד הברכות עכ"ל. וצ"ב לשיטת ר' האי גאון הסובר דהקיום דברכות ק"ש תלוי בזמן ק"ש ובקיום מצות ק"ש עצמה מהי הכוונה דהקורא לאחר זמן ק"ש לא הפסיד הברכות.
ונראה לומר דלרה"ג יש ב' קיומים בברכות ק"ש: א) קיום קריאת שמע, שמצרף ק"ש לברכותיה והוי חד קיום דק"ש על סדר הברכות דהוי קיום במצות ק"ש עצמה. ור' האי גאון סובר שדוקא כשאומר את הברכות לאחר שחל זמן ק"ש חל באמירתן קיום קריאת שמע. ב) קיום תפלה. וכוונת הגמ' "מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות", היינו שמקיים בברכות ק"ש קיום תפלה מאחר דהוי זמן תפלה. ולשיטת ר' האי גאון קיום מצות ק"ש על סדר הברכות תלוי בזמן ק"ש, ובבקר לאחר שעבר זמן ק"ש, מאחר דליכא קיום מצות ק"ש ליכא נמי באמירת הברכות הקיום דק"ש, אך מ"מ חל באמירתן קיום של תפלה29.
ולפי"ז יש ליישב את שיטת ר' האי גאון, דס"ל שאם יאמר את הברכות או יענה אמן לציבור באמירת הברכות בביהכ"נ כשמתפללים ערבית לפני צאה"כ אזי יקיים קיום תפלה. והוא משום דהקיום דתפלה שחל בברכות ק"ש אינו תלוי בקיום מצות ק"ש בזמנה מה"ת, וכדמוכח מהא דקיי"ל דהקורא לאחר זמנה לא הפסיד הברכות (דף י:), משא"כ הקיום דק"ש וברכותיה דמהווה קיום במצות ק"ש חל רק בזמן קיום מצות ק"ש עצמה מה"ת. ואם התפלל ערבית מבעוד יום בביהכ"נ אע"פ שאינו מקיים הקיום דברכות ק"ש בצירוף לק"ש דהויא קיום במצות ק"ש עצמה, מכל מקום מאחר דחל קיום תפלה באמירת הברכות כשהתפלל מבעוד יום תפלת ערבית בביהכ"נ, שוב אי אפשר לו לחזור ולאומרן בביתו לאחר צאת הכוכבים, דרבנן תיקנו לומר ברכות ק"ש רק פעם אחת בלילה. ולפיכך צריך ליזהר בביהכ"נ שלא לומר הברכות ולענות עליהן אמן, דשוב לא יוכל לקיים הקיום דק"ש על סדר הברכות בהגיע זמן ק"ש. ומאידך רש"י סובר דמקיים הקיום של ברכות ק"ש בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים ואע"פ שאינו מקיים מצות ק"ש עצמה אלא לאחר צאה"כ, משום דס"ל דליכא קיום מיוחד דק"ש על סדר הברכות, והברכות אינן אלא קיום תפלה בלבד, ומשו"ה לכתחילה נמי יכול לצאת חובת הברכות קודם זמן ק"ש. ואילו רב האי גאון סובר דעדיף לומר ברכות ק"ש עם ק"ש אחרי צאה"כ ולקיים קיום מצות ק"ש וברכותיה מלומר הברכות בתורת קיום תפלה לפני צאה"כ.
ועוד נראה בביאור שיטת ר' האי גאון דסובר שעיקר הקיום של ברכות ק"ש עם תפלה הוא הקיום של סמיכת גאולה לתפלה. דקיום סמיכת גאולה לתפלה מתקיימת ע"י סמיכת ברכות ק"ש לתפלה ובעיקר בסמיכת ברכת "גאל ישראל" לתפלה. ורה"ג סובר שאם יברך ברכות ק"ש בבית הכנסת עם הציבור ובכך יקיים מצות תפלה וסמיכת גאולה לתפלה לא יוכל לברך שוב ברכות ק"ש אחרי צאה"כ כשקורא ק"ש מדאורייתא, ולקיים על ידן קיום ק"ש בשלימותה משום שאין מברכין הברכות פעמיים. ופסק שיותר טוב להתפלל עם הציבור בלי לקיים מצות סמיכת גאולה לתפלה. ואחרי צאה"כ יקרא ק"ש עם ברכותיה ויקיים מצות ק"ש וברכותיה בשלימותה. ויוצא איפוא דאם ינהג כך יקיים מצות ק"ש בשלימותה עם ברכותיה, אך לא יקיים מצות תפלה שלמה דהיינו בסמיכת גאולה לתפלה. והוא משום דסובר שקיום מצות קריאת שמע בשלימותה המתקיימת ע"י ק"ש ביחד עם ברכותיה מעולה יותר מקיום סמיכת גאולה לתפלה. ונראה עוד דרב האי גאון סובר דהקיום של תפלה בציבור מעולה יותר מקיום סמיכת גאולה לתפלה, ולכן פסק שמקדים להתפלל עם הציבור אע"פ שמפסיד את הקיום דסמיכת גאולה לתפלה, שהרי לכאורה היה יכול להמתין עד אחרי צאה"כ ולומר ק"ש וברכותיה בזמנה ולהתפלל אח"כ שמו"ע ביחידות לקיים סמיכת גאולה לתפלה. ומוכח דקיום תפלה בציבור עדיף מקיום סמיכת גאולה לתפלה.
ב.
בשיטת רב האי גאון דקיום תפלה בציבור עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה
יש להסתפק לשיטת ר' האי גאון דס"ל דמעלת תפלה בציבור דוחה הדין דסמיכת גאולה לתפלה, ולכן סובר דיתפלל ערבית בבית הכנסת עם הציבור לפני צאת הכוכבים ויקיים מצות ק"ש בברכותיה בביתו אחרי צאה"כ, אע"פ שאינו מקיים חובת סמיכת גאולה לתפלה דתפלה בציבור עדיפא מסגל"ת, מה יהא הדין בשחרית, באופן שיכול להתפלל שמו"ע עם הציבור לפני שמברך ברכות ק"ש, וכגון שהציבור מתפללים שמו"ע משעלה עמוד השחר ולא הגיע עדיין זמן ק"ש דמשיכיר, האם תפלה בציבור תדחה הקיום דסמיכת גאולה לתפלה. ולכאורה הוא אותו דבר, ויתפלל בציבור בלי סמיכת גאולה לתפלה, ואח"כ יקרא ק"ש בברכותיה.
אך נראה דיש לחלק בין ערבית לשחרית בדין סמיכת גאולה לתפלה, ויתכן דאע"פ שפסק רב האי בערבית שתפלה בציבור עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה, מכל מקום בשחרית יתכן דס"ל שסמיכת גאולה לתפלה עדיפא מתפלה בציבור. דיעויין לקמן בשיעורים (דף ד: ענין סמיכת גאולה לתפלה) שקבענו שיש שני דינים בסמיכת גאולה לתפלה: א) דין מתיר, דע"י סידור שבח הקל שהוא הגואל חל היתר להתפלל; ב) דין צירוף, שמצרפים ברכת גאל ישראל ושאר ברכות ק"ש עם תפלה להוות חטיבה אחת דקבלת עול מלכות שמים. ובכך מבואר את פסק הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ט"ז) שהמתפלל ערבית ביחידות עונה אמן אחרי הברכה האחרונה של גאל ישראל, אבל המתפלל שחרית ביחידות אסור לו להפסיק באמן בין גאל ישראל לתפלת שחרית. והביאור דבערבית חל דין סמיכת גאולה לתפלה מדין מתיר בלבד ולא מדין צירוף. ובתורת מתיר יכול להפסיק באמירת אמן. משא"כ בשחרית, דסמיכת גאולה לתפלה חל מדין צירוף, ולפיכך אסור לו להפסיק בעניית אמן.
וכמו כן מצינו הבדל זה לענין אמירת קדיש כשמתפללין בציבור, דבשחרית לאחרי שאומרים גאל ישראל פסק הרמב"ם (פ"ט מהל תפלה ה"ב) "הכל עומדין מיד ומתפללים בלחש". ובערבית אחרי ברכת גאל ישראל הש"ץ "אומר קדיש ואח"כ הכל עומדים ומתפללים בלחש" (רמב"ם פ"ט מהל' תפלה ה"ט). ומשמע דאמירת קדיש הוי הפסק, ומשו"ה ליכא קדיש בשחרית בין גאל ישראל לשמו"ע, אולם בערבית יש קדיש בין גאל ישראל לשמו"ע. והביאור הוא דקדיש אינו מפסיק את המתיר דסמיכת גאולה לתפלה, ומפסיק רק את הצירוף דסמיכת גאולה לתפלה. ומשום הכי אין אומרים קדיש בשחרית, דבשחרית חל דין סמיכת גאולה לתפלה מדין צירוף דמצטרפין גאולה ותפלה ביחד לחטיבה אחת דקבלת עומ"ש. משא"כ בערבית איכא קדיש, דדין סמיכת גאולה לתפלה בערבית אינו חל מדין צירוף אלא מדין מתיר, והקדיש מהווה חלק דהמתיר להתפלל.
ולפי זה יתכן שתהיה נפקא מינה בין ערבית לבין שחרית בפסק רבינו האי גאון. דבערבית ס"ל שקיום תפלה בציבור עדיף מסמיכת גאולה לתפלה, ואילו בשחרית אפשר לומר דס"ל דסמיכת גאולה לתפלה עדיפא. והביאור בזה דבשחרית חל בסמיכת גאולה לתפלה גם דין מתיר וגם דין צירוף, ואזי סמיכת גאולה לתפלה עדיפא מתפלה בציבור. ואילו בערבית חל סמיכת גאולה לתפלה רק מדין מתיר, ומשו"ה תפלה בציבור עדיפא. ובהסבר חילוק זה נראה שבשחרית מצטרפת גאולה עם תפלה לחפצא אחת של קבלת עול מלכות שמים, וממילא עצם התפלה עדיפא ע"י סמיכת גאולה לתפלה. משא"כ בערבית שחל רק דין מתיר בלבד גופה של התפלה עצמה לא השתנה ולא נעשה לתפלה יותר מעולה. ולכן בערבית עדיף ליה ליחיד להתפלל עם הציבור מלקיים סמיכת גאולה לתפלה משום שאזי תפלתו נשמעת יותר. אך כל זה רק בערבית כשמתפלל תפלה רגילה, ואילו בשחרית שהתפלה עצמה מעולה מחמת סמיכת גאולה לתפלה, ומהוה חפצא של קבלת עול מלכות שמים שלמה הרי תפלה כזו עדיפא מתפלה בציבור. משום שכשמתפלל עם הציבור גופה של התפלה שלו לא מתעלה ואין שום חלות בחפצא של התפלה אלא התפלה נשמעת יותר בגלל זכות הציבור. ואילו בסמיכת גאולה לתפלה בשחרית חפצא של תפלתו מתעלה ונעשה תפלה שלימה יותר, וכשעצם חפצא של התפלה מתעלה ושלימה ביותר הרי זו עדיפא מתפלה בציבור30.
ג.
ביאור שתי הגירסאות ברב האי גאון בדין סמיכת גאולה לתפלה בתפלת נדבה
רבינו יונה כתב בשם רב האי גאון דמי שרוצה להחמיר על עצמו ולקיים תפלה בציבור וסמיכת גאולה לתפלה שיקרא פסוקי ק"ש מבלי הברכות בביהכ"נ ויתפלל שמונה עשרה עם הציבור, ואח"כ בביתו אחרי צאת הכוכבים יקרא ק"ש וברכותיה ויתפלל שמונה עשרה לקיים דין סמיכת גאולה לתפלה. אמנם לגבי סדר התפילות יש ב' גירסאות בשיטת רה"ג, דלגירסא הראשונה יתפלל בביהכ"נ תפלה לשם נדבה ואח"כ בביתו אחרי צאת הכוכבים יתפלל לשם חובה. ואילו לגירסא השנייה יתפלל בביהכ"נ תפלה לשם חובה ובביתו יתפלל לשם נדבה. וצ"ב מהו יסוד המחלוקת לגבי סדר התפילות.
ונראה לבאר עפי"מ דיש לחקור ביסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה אי הוי קיום במצות תפלה עצמה, או דהוי חלות וקיום בפני עצמו דסגל"ת. דיש לומר דיסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה היינו לצרף ברכות ק"ש וק"ש לתפלה להוות ביחד חלות קיום דקבלת עול מלכות שמים שלימה, וא"כ סמיכת גאולה לתפלה חל כקיום במצות תפלה עצמה, ומשום דתפלה נמי הוי קיום דקבלת עומ"ש ועבודה שבלב, (וכדמבואר בגמ' לקמן יד: "הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה"), וי"ל דע"י הצירוף דגאולה לתפלה חל קיום קבלת עומ"ש שלימה והתפלה עצמה מעולה יותר, ולפי"ז אם לא סמך גאולה לתפלה יש חסרון בקיום מצות תפלה גופא. או"ד י"ל דסמיכת גאולה לתפלה הוי חלות קיום בפ"ע, להסמיך ברכת גאל ישראל לתפלה, ואינו דין וקיום מדיני התפלה עצמה.
והנה אי נימה דסמיכת גאולה לתפלה הוי קיום במצות תפלה עצמה, א"כ יתכן דקיום סמיכת גאולה לתפלה חל רק כשמצרף את קיום חובת מצות ק"ש לתפלת חובה, ואינו יוצא בסמיכת גאולה לתפלת נדבה. והביאור בזה דבתפלת נדבה אין דין של זמן מסוים, דאם רצה מתפלל אדם נדבה כל היום, וליכא בנדבה חלות שם מסוים דתפלת שחרית או ערבית - ואינו אלא חלות שם תפלת נדבה בעלמא, דהוי קיום של תפלת רחמים בעלמא31. וי"ל דמשו"ה ליכא בתפלת נדבה קיום סמיכת גאולה לתפלה, דיסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה היינו לצרף קיום מצות ק"ש לתפלת שחרית וערבית להוות יחד חלות דקבלת עומ"ש שלימה, וסגל"ת חל כקיום בתפלת שחרית וערבית גופא. ואילו בתפלת נדבה דליכא אלא חלות שם כללי דתפלה והוי חלות קיום דרחמי אינו מקיים סמיכת גאולה לתפלה. וע"כ לגירסא הראשונה בכה"ג צריך להתפלל בביהכ"נ תפלת נדבה - להתפלל עם הציבור, ובביתו יתפלל לשם חובה כדי לקיים סמיכת גאולה לתפלה.
אמנם לפי הגירסה השנייה דמתפלל בביהכ"נ לשם חובה ובביתו לשם נדבה י"ל דסובר דדין סמיכת גאולה לתפלה הוי קיום בפ"ע לצרף ברכת גאל ישראל לתפלה, ואינו קיום בתפלת שחרית וערבית עצמן, וע"כ חל קיום סמיכת גאולה לתפלה גם כשמצרף ברכת גאל ישראל לתפלת נדבה32.
ד.
עוד ביאור בשתי הגירסאות ברב האי גאון ובדין תפלת נדבה בציבור
אמנם עדיין צריך ביאור דלכאורה לפי הגירסא השנייה דיכול לקיים סמיכת גאולה לתפלה בתפלת נדבה משום דהוי קיום בפ"ע הוא הדין דיכול לקיים סמיכת גאולה לתפלה בתפלת חובה. ולפי"ז צ"ע מדוע לדידיה הסדר הוא דוקא שיתפלל לשם חובה ואח"כ לשם נדבה, הרי יכול להתפלל תפלתו בביהכ"נ לשם נדבה כדי להתפלל עם הציבור, ובביתו יתפלל לשם חובה כדי לקיים סמיכת גאולה לתפלה.
ואולי י"ל לפי גירסא זו דרה"ג סובר כשיטת הרמב"ם (פ"א ה"י מהל' תפלה) וז"ל אין הציבור מתפללים תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ"ל. ולפיכך צריך להתפלל התפלה הראשונה שבביהכ"נ לשם חובה כדי לצאת תפלה בציבור. וע"כ סובר רה"ג לפי הגירסא השנייה, דסדר התפילות הוא דבביהכ"נ מתפלל לשם חובה כדי לצאת תפלה בציבור, ובביתו מתפלל לשם נדבה כדי לקיים סמיכת גאולה לתפלה דהוי קיום בפ"ע ומתקיים אף בתפלת נדבה.
אמנם לכאורה יש לדחות ביאור זה דבאמת יש ב' דינים בתפלה בציבור: א) תפלת הציבור, דהיינו שהשליח ציבור מתפלל חזרת הש"ץ וחל חלות שם חפצא של תפלת הציבור, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ח ה"ד מהל' תפלה) וז"ל וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין עכ"ל. ב) תפלה בציבור דבעשרה יחידים המתפללים תפלתם בלחש אין תפלתם כתפלת עשרה יחידים המתפללים ביחידות אלא חל חלות שם תפלה בציבור. ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"א) וז"ל תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור עכ"ל. ונראה דמדברי הרמב"ם משמע שמעלה זו דתפלת הציבור נשמעת תמיד חלה אף בתפלה בלחש של עשרה יחידים המתפללים ביחד שאין תפלתן נחשבת כתפלת יחידים בעלמא אלא דהוי חלות שם תפלה בציבור, דנחשב כציבור שמתפללים ביחד שתפלתן נשמעת תמיד, וכדאמרינן בגמ' לקמן (דף ח.) ז"ל מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר (איוב לו: ה) הן קל כביר ולא ימאס עכ"ל. ועיין בלחם משנה שציין גמ' זו כמקור לדברי הרמב"ם, ועיין בגמ' לקמן (דף ז:) ז"ל א"ל ר' יצחק לר' נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא א"ל לא יכילנא וכו' ולימה ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר וכו' דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללים עכ"ל. ומבואר בגמ' דיש מעלה ליחיד להתפלל בשעה שהציבור מתפללים ואפילו אם מתפלל בביתו, שעי"ז שמתפלל בשעה שהציבור מתפללים מתיחסת תפלתו לציבור ונחשבת כתפלה בציבור והוי תפלה בעת רצון ואע"פ שאינה תפלת הציבור. וה"ה דבעשרה המתפללים יחד תפלה בלחש ישנה מעלה של תפלה בציבור אע"פ שאינה תפלת הציבור.
והנה עיין ברמב"ם שפסק (פ"א ה"י מהל' תפלה) וז"ל אין הציבור מתפללים תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל מצינו קרבן נדבה בציבור והיא עולה הבאה מן המותר שהיא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצויה עכ"ל, וביאר הגר"מ זצ"ל33 דכוונת הרמב"ם היא שאין דין שהציבור מביא קרבן בנדבה שחל בו חלות שם נדבת הציבור, דיש ב' דינים בקרבן: א) חלות דין קרבן ציבור שבא מתרומת הלשכה שחל בו חלות שם קרבן ציבור ומשום שנקרב בעד כל הציבור ואין בו תמורה, ב) חלות דין קרבן השותפין שחל אם כמה שותפים מתנדבין קרבן ויש בו תמורה. ואם מתנדבים כל ישראל קרבן יחול בו חלות שם קרבן השותפין, דאין חלות דין ושם קרבן ציבור חל אלא בקרבן שבא מתרומת הלשכה. ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל דבאמת אם עשרה יחידים או כל ישראל יתנדבו קרבן נדבה אה"נ דלא חל ביה חלות שם נדבת הציבור, אבל מ"מ אית ביה דין קרבן השותפין של הציבור. ולפי"ז מדוקדק לשון הרמב"ם (הנ"ל) שכתב "דאין הציבור מביאין קרבן נדבה", ולא כתב "שאין קרבן ציבור בא בנדבה", ומשום דכל החסרון הוא דליכא דין שעל ידו יחול חלות שם נדבת הציבור כשלא בא מתרומת הלשכה. אמנם לפי"ז נראה דבאמת אם יתנדבו ציבור נדבה חלה ההקדש והוי קרבן שותפין של הציבור.
ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל דכוונת הרמב"ם במש"כ שאין הציבור מתפללים תפלת נדבה, היינו דליכא חלות שם תפלת הציבור בנדבה, דאין דין שיתפלל שליח ציבור על שם הציבור, וליכא דין חזרת הש"ץ כשציבור מתפללים תפלת נדבה. ברם אם ציבור התפללו תפלת נדבה, דהיינו שעשרה יחידים התפללו ביחד תפלת נדבה בלחש, שפיר יחול בה חלות שם תפלה בציבור, דהרי כל יחיד ויחיד יכול להתפלל תפלת נדבה, ומשום שנתקבצו עשרה יחידים ביחד תפלת כל א' וא' לא תגרע, דהויא עכ"פ חלות תפלת נדבה דהיחיד, ומכיון שעשרה מתפללים תפילותיהם נדבה ביחד מצטרפים לתפלה בציבור. היוצא מזה דבתפלת נדבה ליכא חלות שם תפלת הציבור אמנם חל בו דין תפלה בציבור.
ולפי"ז נראה דלגבי תפלת ערבית שאין בה בכלל חזרת הש"ץ ונמצא שאין בה חלות דין תפלת הציבור אך חלה בה חלות קיום של תפלה בציבור, שפיר יכולים ציבור להתפלל ערבית בנדבה. ולפי"ז אי אפשר לפרש בכוונת ר' האי גאון דמתפלל בביהכ"נ לשם חובה (לפי הגירסא השניה) כדי לצאת תפלה בציבור, דבאמת גם בנדבה תתקיים תפלה בציבור. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מדוע לגירסה השנייה סדר התפילות הוי שמקודם מתפלל בביהכ"נ לשם חובה ובביתו לשם נדבה.
ועיין ברמב"ם (פ"י ה"ו מהל' תפלה) וז"ל מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה שאם רצה יחיד להתפלל כל היום נדבה יתפלל. מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דיש חילוק בין שחרית ומנחה לבין תפלת ערבית, דבשחרית ומנחה שהריהן תפלת חובה אי אפשר לצרף תפלה אחת חציה לשם נדבה וחציה לשם חובה. ואילו בתפלת ערבית יכול לצרף חציה לשם חובה וחציה לשם נדבה בתפלה אחת, משום שתפלת ערבית עצמה אינה חובה אלא רשות. ונראה דלשיטת הרמב"ם יש נפ"מ בין שחרית ומנחה דביסודן הויין חובה ולכן אם מתפללן לשם נדבה לא יצא יד"ח, לבין תפלת ערבית דכיון דהויא רשות אם התפלל ערבית לשם נדבה יצא יד"ח. וכמבואר ברמב"ם (פ"ג ה"ג מהל' תפלה) וז"ל נהגו הרבה אנשים להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות והורו מקצת גאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה עכ"ל, ומשמע מכך שבהתפלל תפלת מנחה לשם נדבה במנחה גדולה לא יצא יד"ח תפלת מנחה שצריך לחזור ולהתפלל תפלת מנחה עוד פעם לשם חובה. והטעם הוא משום דאין תפלת נדבה מתייחסת לזמן מסוים ולא חל בה חלות שם מסוים של תפלת שחרית או מנחה ואינה אלא חלות שם תפלה כללית דתפלת נדבה. משא"כ בתפלת ערבית דגם חפצא של תפלת נדבה מהני לצאת בה יד"ח וכדמבואר ברמב"ם הנ"ל.
ולפי"ז יש ליישב הגירסא השנייה ברה"ג דמתפלל בביהכ"נ לשם חובה ובביתו לשם נדבה, דכוונתו דאפילו אם יתפלל בביהכ"נ לשם נדבה יצא יד"ח תפלת ערבית והוי ליה כתפלת חובה, ואי אפשר להתפלל שוב בביתו אחרי צאה"כ לשם חובה, דכיון דהוי חפצא של תפלת ערבית גם בנדבה על כרחך יצא יד"ח בראשונה ובהכרח השנייה אינה אלא נדבה.
ה.
ביאור השגת הראב"ד ובגדר תפלת ערבית
והנה עיין בהשגת הראב"ד שם (פ"י ה"ו מהל' תפלה) וז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל, וצריך ביאור בכוונת השגתו. ואולי השיג כי לשיטת הרמב"ם בדין הוא שאין מתפללים ערבית בנדבה. דהרי עיין ברמב"ם (פ"א ה"י מהל' תפלה) וז"ל אין הציבור מתפללים תפלת נדבה לפי שאין הציבור מקריבין נדבה וכו' ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד עכ"ל. ומשמע דסובר הרמב"ם שאין מתפללים נדבה אלא בגוונא ובזמן שבמציאות היו מקריבין קרבן נדבה, ומשום כך מכיון שאין ציבור מביא נדבה אין מתפללים ציבור תפלת נדבה, ומכיון שאין מקריבין נדבות בשבתות וי"ט אין מתפללים נדבה בשבת ויו"ט. ולכאורה לפי"ז הוא הדין דאין מתפללים תפלת ערבית נדבה משום דאין מקריבין נדבות בלילה שהרי כל הקרבנות קריבין רק ביום. ויתכן דזוהי כוונת השגת הראב"ד. אמנם עיין ברבינו יונה (דף א: בדפי הרי"ף בא"ד ומי) שמתפלל ערבית נדבה בביהכ"נ עם הציבור משום שאיברים ופדרים של נדבה קריבין כל הלילה ומשו"ה הוי זמן הראוי לנדבה. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"י ה"ו מהל' תפלה) שפסק שאם נזכר באמצע מעריב שכבר התפלל שאינו מפסיק אלא משלים התפלה לשם נדבה. ומשמע שסובר שיכול להתפלל תפלת נדבה בלילה.
אמנם יעויין בכסף משנה (שם) שביאר השגת הראב"ד באופן אחר וז"ל נראה שטעמו שאע"פ שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן לעיל (פ"א ה"ו), ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחילתה היתה רשות עכ"ל. הכסף משנה מבאר דהראב"ד סובר דלאחר שתיקנו וקבעו תפלת ערבית כחובה תפלת ערבית שוה לשחרית ומנחה, ואי אפשר לצרף בה תפלה דחציה לשם נדבה וחציה לשם חובה. ולפיכך אי אפשר לצאת תפלת ערבית ע"י תפלת נדבה משום דתפלת נדבה אינה מתייחסת לזמן מסוים ואין בה חלות שם של תפלה שקבוע לה זמן, ומאחר שקבעו ערבית כחובה יש לה חלות זמן מסוים ומשום כך אין יוצאים יד"ח בנדבה.
ובאמת נראה עוד ביאור בהשגת הראב"ד ובכוונת הכס"מ, דלכאורה שיטת הרמב"ם צ"ע שפסק (בפ"א ה"י מהל' תפלה) שאין הציבור מתפללים תפלת נדבה ושאין מתפללים נדבה בשבת ויו"ט, ואי נימא דהרמב"ם סובר שתפלת ערבית הוי בחפצא כתפלת נדבה וכדמשמע ממה שפסק (בפ"י ה"ו מהל' תפלה) שבערבית חל צירוף בתפלה אחת שהתפלל חציה לשם חובה וחציה לשם נדבה משום דערבית ביסודה היא רשות, ומשמע דמשו"ה תפלת ערבית שוה לתפלת נדבה ויוצא יד"ח תפלת ערבית בנדבה, ולפי"ז צ"ע אמאי יש חלות דין תפלת ערבית בציבור. דהרי ליכא נדבה בציבור, ותפלת ערבית הויא חפצא דתפלת נדבה. וכן צ"ע אמאי מתפללים ערבית בשבת ויו"ט כיון דביסודה הויא חפצא של תפלת נדבה. ועוד צ"ב, דהרי הרמב"ם פסק (בפ"א ה"ט מהל' תפלה) שתפלת נדבה בעי חידוש דבר, וז"ל אם רצה אדם להתפלל כל היום הרשות בידו וכל אותן התפילות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה עכ"ל. ואילו בערבית אין צורך לחדש בה דבר כדי להתפללה.
ואשר נראה ליישב כל זה דיש ב' דינים בדין תפלת חובה ורשות: א) דין רשות וחובה בחיוב הגברא, ב) דין רשות וחובה בחפצא של התפלה, דהיינו דתפלת חובה מהווה חפצא של תפלה מבלי שיחדש בה המתפלל דבר. משא"כ תפלת נדבה אינה חלה כחפצא של תפלה עד שהמתפלל יחדש בה דבר, ועי"ז יעשנה לחפצא של תפלה. ולפי"ז נראה דכוונת הרמב"ם במש"כ (בפ"י ה"ו מהל' תפלה) שתפלת ערבית אינה חובה דהיינו בנוגע לחיוב הגברא להתפלל, דאין עליו חיוב להתפלל ערבית ואינו אלא רשות בידו אם להתפלל או אם לא להתפלל. אמנם לגבי החפצא של התפלה עצמה סובר הרמב"ם דתפלת ערבית הוי חפצא דתפלת חובה, ולפיכך אין הרמב"ם מצריך בערבית חידוש דבר לשוויה לחפצא של תפלה, דכיון דבחפצא הוי תפלת חובה וחל בה שם תפלה מאליה בלי חידוש דבר.
ונראה דזוהי נמי כוונת הרמב"ם (בפ"א ה"ו מהל' תפלה) שכתב וז"ל וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה וכו' ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה וכו' עכ"ל. ודבריו צ"ב דמשמע דתפלת ערבית הוי חובה אבל אינה ממש חובה כשחרית ומנחה, וצ"ע דמהו הביאור בזה. ונראה לבאר דברי הרמב"ם עפי"מ שביארנו דתפלת ערבית הויא חפצא דתפלת חובה כשחרית ומנחה אבל אין בה חובת גברא כמו שחלה חובת גברא להתפלל שחרית ומנחה. ולפי"ז נראה דמה שהציבור מתפללים ערבית, וכן מה שמתפללים ערבית בשבת ויו"ט אע"פ שאין מקריבין בהם נדבה הוא משום דבחפצא ערבית היא תפלת חובה, ואין מתפללים בשבת ויו"ט רק תפלה שבחפצא היא נדבה.
ולפי"ז נראה לבאר את השגת הראב"ד דכיון דערבית הוי חפצא של תפלת חובה ולגבי עצם החפצא של תפלה אין חילוק בין ערבית לשחרית ומנחה, דרק בנוגע לחיוב הגברא להתפלל יש חילוק ביניהם, ולפיכך סובר הראב"ד שגם בערבית אי אפשר לצרף לתפלה אחת חציה לשם חובה וחציה לשם נדבה, דהויין בחפצא ב' סוגי תפילות, כי חפצא של תפלת נדבה אינה מתייחסת לזמן מסוים משא"כ חפצא של תפלת חובה מתייחסת לזמן קבוע34. ויוצא דלשיטת הראב"ד אי אפשר לצאת יד"ח ערבית ע"י תפלת נדבה, ולדידיה צריך לגרוס כגירסא הראשונה בר' האי גאון שקודם יתפללו לשם נדבה ואח"כ לשם חובה ויקיימו קיום תפלת ערבית בתפלת החובה שמתפללים בביתם.
ו.
רב האי גאון כתב דמה שמתפלל תפלה שנייה בביתו כדי לסמוך גאולה לתפלה הוי כמו שמחדש בה דבר בתפלתו ואין צריך לחדש בה דבר אחר. ולכאורה מוכח מזה דסמיכת גאולה לתפלה הוי קיום בתפלה עצמה ואינה חלות דין וקיום בפני עצמו ומשו"ה שפיר נחשב כחידוש בגוף התפלה עצמה35.
בענין בין השמשות
שם. גמ'. ז"ל והא קמ"ל דכפרה לא מעכב כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דלימא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא אמר רבה בר רב שילא א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא עכ"ל.
א.
בדין יום ולילה
עיין ברש"י (דף ב: ד"ה דילמא) וז"ל שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל. אם כן דהאי קרא וטהר לשון ציווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר עכ"ל. לרש"י פירוש שאלת הגמ' הוא ממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש כלומר שקיעת השמש וטהר היינו טהר יומא, דילמא ביאת אורו כלומר שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו. אמנם עיין בבעל המאור (דף א. מדפי הרי"ף ד"ה וממאי) שגרס וז"ל וממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא פירוש שהוא שעת יציאת הכוכבים, דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא כלומר שהוא טהור מלאכול בתרומה משעת שקיעת החמה, ועל מה דאמרינן מכדי כהנים אימת אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים עלה דייקי ממאי דהאי ובא השמש וטהר שעת צאת הכוכבים שמא אינו אלא שעת שקיעת החמה וכו' עכ"ל. ועיין ברשב"א (דף ב. ד"ה וממאי בסוף הדיבור) וז"ל ואמאי דאמרינן לעיל הא קמ"ל דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר כלומר וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקא דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה, ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש דילמא ביאת שמש הוא כלומר תחילת השקיעה שבא השמש בעביו של רקיע בלבד ואע"פ שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן כשיעור ארבעת מילין, ומאי וטהר, טהר גברא כלומר שטבל והעריב עליו השמש והיינו דלא פשטוה במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים עכ"ל. ונראה דלרשב"א סוגיית הגמ' דנה במה תלוי שם לילה אם משקיעת החמה או בסילוק האור מחללו של עולם ומסיק דהוי לילה בביאת האור דהיינו בצאת הכוכבים שנסתלק האור לגמרי. לפי"ז חלות שם יום ולילה תלוי במציאות של אור וחושך וכדיליף מקרא (בראשית א, ה) "ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה", וכדמשמע מדברי הראב"ד (בהשגותיו לרי"ף ריש מס' פסחים) שכל זמן שיש בו אור היום נדון כיום שלפניו משום דכתיב ולחשך קרא לילה. ולפי"ז מובן נמי שיטת ר"ת (עיין בתוס' זבחים נו א ד"ה מנין ובמנחות כ ב) דלאחר תחילת השקיעה דזמן ג' מיל ורביע עד ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים הוי יום, דסובר שדין יום ולילה אינו תלוי בעצם שקיעת החמה אלא במציאות של אור וחושך, וכל זמן שנשאר אור בשמים הוי יום אף לאחר שקיעת החמה. ולר"ת חל דין מסוים לגבי דם שנפסל משקיעת החמה ואע"פ שעדיין הוי יום עד שיסתלק האור לגמרי.
אמנם עיין בביאור הגר"א (או"ח סי' רס"א ס"ב) שחולק על רבינו תם וסובר דמיד אחרי שקיעת החמה מתחיל ביה"ש והוא זמן ג' רבעי מיל, ואח"כ הוי לילה בצאת ג' כוכבים בינונים. והא דאמרינן בגמ' פסחים (דף כד.) דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים מהלך ד' מיל היינו דבשיעור זה נסתלק האור לגמרי ויצאו כל הכוכבים. ונראה דלשיטת הגר"א שקיעת החמה היא שקובעת חלות שם לילה ולא המציאות של אור וחושך, ואפילו אם יש עדיין הרבה אור בשמים הוי לילה משקיעת החמה. והגר"א מפרש סוגיין דאין הכהנים אוכלים בתרומה עד אחרי צאת הכוכבים, היינו אליבא דר' יוסי הסובר דשקיעת החמה כהרף עין, דהיינו בצאת הכוכבים דג' כוכבים בינונים, דלגבי אכילת תרומה לא בעינן שיסתלק האור לגמרי ויצאו כל הכוכבים. ויוצא דלר"ת דין יום ולילה תלוי במציאות של אור וחושך, משא"כ לגר"א דין יום ולילה תלוי בזריחת השמש ושקיעת השמש. אמנם הגר"א מחלק בין יום ללילה, דלגבי יום מודה דמעלות השחר שמתחיל להיות אור הוי יום, וכדאיתא במשנה במס' מגילה (דף כ.). ואילו לגבי לילה סובר דבשקיעת החמה הוי לילה, ואע"פ שעדיין יש אור בשמים. ונראה להביא מקור לחילוק זה מדברי הירושלמי (מס' ברכות פ"א ה"א) וז"ל רבי חנינא חבריהון דרבנן בעי כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא ומר אף בשחרית כן אמר רבי בא כתיב הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר עכ"ל. ומבואר מדברי הירושלמי דאע"פ שלגבי הלילה חל שם לילה בשקיעת החמה ובצאת הכוכבים, ואע"פ שעדיין יש אור בשמים, מ"מ בנוגע ליום נלמד מגזה"כ דהבוקר אור שחל שם יום בהופעת האור בשמים. ולשיטת ר"ת צ"ע בקושיית הירושלמי דר"ת סובר דלא הוי לילה עד שיסתלק האור לגמרי, ויוצא דלר"ת אין חילוק בין יום ללילה דתרוויהו תלויים במציאות של אור וחושך, וא"כ צ"ע היאך יפרש ר"ת את הירושלמי. וצריך לומר דלר"ת כוונת הירושלמי להקשות מאי שנא בוקר שד' מילין קודם נץ החמה כבר הוי יום, ואילו בלילה מג' מיל ורביע עד סוף ד' מילין הוי ספק דביה"ש. וע"ז משני דלגבי יום איכא גזה"כ דהבוקר אור דכל ד' מילין הוי ודאי יום.
ב.
בגדר דין ביה"ש
והנה לשיטת ר"ת שדין יום ולילה תלוי במציאות של אור וחושך לכאורה נראה דבין השמשות הוא זמן שיש בו מקצת אור וחושך, ויש ספק במציאות האם אמרי' שנסתלק האור או לא, וע"כ הוי ספק יום ספק לילה. ועיין בסוגיא בשבת (דף לד:) וז"ל ת"ר בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים וכו' אמר מר מטילין אותו לחומר שני ימים למאי הלכתא וכו' לענין טומאה כדתנן ראה שני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן עכ"ל. ועיין ברש"י (שם ד"ה ספק) וז"ל וזה שראה שני בין השמשות ספק יום אחד הוא וטמא בשני ראיות או שני ימים רצופין הן וטמא נמי בתורת ימים ספק ב' ימים שאין רצופין הן וטהור מטומאת שבעה אלא כבעל קרי בעלמא דלאו שתי ראיות ביום אחד איכא ולא שני ימים רצופין איכא ספק שהן ג' ימים רצופין דזב גמור הוא אף לקרבן כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום וביה"ש השני כולו מן הלילה ונמצא יום אחד הפסק בינתיים וטהור או שניהם מן היום דהוו להו שני ימים רצופין וכן אם שניהם מן הלילה הוו להו נמי שני ימים רצופין או שמא אם הראשון מן הלילה והשני מן היום הוו להו נמי שתי ראיות ביום אחד וטמא שבעה בכל אלו ואין כאן קרבן או שמא שתיהן הראיות היו מקצתן ביום ומקצתן בלילה ויש כאן שלשה רצופין וכן אם הראשונה מקצתה ביום ומקצתה בלילה והשנייה כולה מן הלילה או הראשונה כולה מן היום והשנייה מקצתה ביום ומקצתה בלילה הוו להו ג' ימים רצופין וטעון קרבן הלכך ספק אף לקרבן ומביא חטאת העוף הבאה על הספק ואין נאכלת דשמא לאו בר קרבן הוא ומליקת חולין נבילה עכ"ל.
רש"י מפרש דמיירי בזב שראה במשך ביה"ש בשני ימים רצופין, והוי ספק לענין טומאה, דשמא בין השמשות הראשון כולו מן היום, ובין השמשות השני כולו מן הלילה, ויום אחד מפסיק בינתיים, ואין כאן ב' ראיות ביום אחד, או בב' ימים רצופין, ואינו טמא אלא בטומאת קרי בלבד. והקשו עליו בתוס' (שבת דף לד: ד"ה ספק) וז"ל ולא נראה דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום ותו דאמר לקמן בשמעתין העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך ולפירוש הקונטרס הא איכא למימר שמא בין השמשות דערב שבת כולו יום ומוצאי שבת כולו לילה ולא יתחייב חטאת אלא אשם וכו', עכ"ל. התוס' מקשים דאי מיירי שראה במשך כל ביה"ש בשני ימים אזי ממ"נ שאם אנו תופסים זמן ביה"ש ביום הראשון כיום הוי לן למימר דאף בשני הוי יום וראה בב' ימים רצופין, וכן אם תופסין דביה"ש הראשון הוי לילה גם בשני הוי לילה, ומ"ש מעושה מלאכה בשבת בב' ביהש"מ, וצ"ע ברש"י. ועוד צ"ע בשיטת הרמב"ם דפסק (בפ"ה ה"ד מהל' שבת) כרש"י לגבי העושה מלאכה בשני ביה"ש, שהעושה מלאכה ביה"ש בערב שבת ובמוצאי שבת בשוגג חייב חטאת. ואילו לגבי ראייה בשני ביה"ש פסק (פ"ג מהל' מחוסרי כפרה) דהוי ספק לטומאה ולקרבן דשמא יום מפסיק בינתיים, וז"ל ראה ראיה אחת בין השמשות של שבת וראיה שניה בין השמשות של מוצאי שבת הרי זה ספק לטומאה וספק לקרבן, ספק לטומאה שמא ראיה ראשונה היתה בערב שבת ושנייה במוצאי שבת והרי הפסיק שבת ביניהם ואין כאן זיבות כלל, והרי הוא ספק לקרבן שמא אחת מהן מקצתה ביום ומקצתה בלילה שהיא חשובה כשתיים והרי ראה שלש ראיות שהוא חייב בקרבן עכ"ל. ושיטתו צ"ע דאם ראה באותו הזמן בשני בין השמשות אמאי הוי ספק לגבי טומאה, דממ"נ אם ביהש"מ הוי יום או לילה הרי ישנן שתי ראיית בב' ימים רצופין, וכדהקשו התוס' על רש"י. ועוד צ"ע דאי נימא דהוי ספק לגבי טומאה וכדפסק הרמב"ם (הנ"ל) דשמא ראייה ראשונה היתה בערב שבת - כלומר ביום - ושנייה במוצ"ש דהיינו בלילה - ובאמת יום מפסיק בינתיים, אמאי פסק (בפ"ה מהל' שבת ה"ד) לגבי עשיית מלאכה בב' ביה"ש דחייב חטאת, הרי אפשר דבשתיהן נעשה המלאכה בחול.
ונראה ליישב דרש"י והרמב"ם חולקים על שיטת ר"ת, שסובר דיסוד הספק דביה"ש אם הוא נחשב כיום או כלילה הוי ספק במציאות האם נחשב זמן זה כסילוק האור והוי לילה, או שלא נסתלק עדיין האור והוי יום. משא"כ לשיטת רש"י והרמב"ם ביה"ש הוי ספק יום וספק לילה עפ"י דין, דבאמת יש בזמן ביה"ש תרתי דסתרי, דמהפסוק "ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה" מבואר שדין יום ולילה תלויין במציאות של אור וחושך, ולפי משמעות פסוק זה ביה"ש שאינו חושך ממש הוי יום. אמנם מהפסוק "יהיו מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ושנים", מבואר דיום ולילה תלויים בשקיעת וזריחת החמה, ולפי"ז ביה"ש הוי לילה שכבר שקעה השמש. ודין ספק דביה"ש הוא משום דיש בו תרתי סתרי - דין יום - ודין לילה36.
ועיין בריטב"א ליומא (דף מז: ד"ה אמר ר' יוחנן) וז"ל ואפשר דה"ק בין המינים ספק לפי שהוא נידון כבפנים וכבחוץ כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבים ביחד עכ"ל. ומבואר מדבריו כיסוד הנ"ל דביה"ש הוי ספק עפ"י דין דהוי תרתי דסתרי דיש בו דין יום ודין לילה בתורת ודאי. ולפי"ז נראה שר"ת הקשה על רש"י לשיטתו, דס"ל דביה"ש הוי ספק במציאות אם נחשב ליום או ללילה, ושפיר הקשה ר"ת על רש"י דבראה בב' ביה"ש ממ"נ הריהו טמא ודאי משום דיש ראייה בב' ימים רצופין, דאם תופסין דביה"ש הראשון הוי יום ה"נ נימא הכי בביה"ש השני.
אמנם נראה כדנ"ל דרש"י סובר דביה"ש הוי ספק עפ"י דין, ומשום שיש בביה"ש תרתי דסתרי. ולפיכך ס"ל דלגבי טומאה הוי ספק דאולי נחשב כאילו יש יום מפסיק בינתיים וטהור. דכיון דזמן ביה"ש הוי זמן של יום ולילה ביחד אין לומר ממה נפשך דראה ב' ימים רצופין מכיון דבאותו זמן חל ביה תרתי דסתרי שנחשב שראה ביום ובלילה בבת אחת, וע"כ אפילו אם ראה במשך כל בין השמשות הוי ספק37. אמנם כל זה בנוגע לטומאה. ברם אף רש"י מודה לעניני שבת דאם עשה מלאכה בב' ביה"ש חייב חטאת, דשבת מהוה חפצא אחת של קדושת היום המתחילה בביה"ש ערב שבת ומסתיימת בביה"ש במוצ"ש, ולכן אם עשה מלאכה בשתי ביהש"מ חייב ממ"נ כי החפצא של שבת אחת נתחללה בין שתיהן. כלומר, דבטומאה דנים על כל ביהש"מ בפני עצמה מכיון דאין להן שייכות זו לזו, ולכן יש צד לבא ולדון את ביהש"מ הראשון כיום והשני כלילה ופטור מקרבן והוי בעל קרי בעלמא. משא"כ בשבת, דהוי חפצא וחטיבה אחת של יום קדוש אחד, דאית ליה ביהש"מ גם בתחילתו וגם בסופו. ולכן חייבים לדון על שני ביהש"מ ביחד ומאותו הדין - או דשניהם הויין יום או דשינהם לילה, ואי אפשר לחלקם ולומר שא' יום וא' לילה, ומשו"ה ממ"נ חייב בקרבן.
ולפי"ז יש ליישב נמי את שיטת הרמב"ם דכיון דביה"ש הוי ספק משום שיש בו תרתי דסתרי ע"כ פסק (פ"ב ה"ד מהל' מחוסרי כפרה) דהוי ספק גמור לגבי טומאה דאולי יש יום מפסיק. אמנם בנוגע לעשיית מלאכה בב' ביה"ש פסק (בפ"ה ה"ד מהל' שבת) דחייב חטאת. והחילוק הוא כנ"ל, דלגבי טומאה סובר הרמב"ם דמסתכלין על כל ביה"ש בפני עצמו ודנין אותן לבדן, ומכיון שהראייה היתה בזמן שיש בו תרתי דסתרי מדין יום ומדין לילה ממילא חל עפ"י דין ספק גמור לטומאה. משא"כ לענין שבת המהוה חפצא של יום קדוש א' המתחיל בביה"ש בערב שבת ושנגמר בביה"ש במו"ש, ולכן דנים על שתי בה"ש ביחד בנוגע לחלות דין יום דשבת, ומשו"ה כשעשה מלאכה בשתיהן בודאי חייב כי ממ"נ חילל את עצם החפצא של שבת קדש אחת.
ולפי"ז נראה דאליבא דרש"י והרמב"ם לא משנה מתי עושה מלאכה בשתי בין השמשות, דיכול לעשות המלאכה הראשונה בתחילת ביהש"מ הראשונה ועוד מלאכה שנית בסוף ביהש"מ האחרונה, ומ"מ יהיה חייב, כי התרתי דסתרי דיום ולילה דחל בכל משך ביהש"מ ממ"נ מחייבתו מדין חילול שבת. משא"כ לר"ת הסובר שחייב ממ"נ רק באופן שעשה את שתי המלאכות בכל שתי ביהש"מ, דס"ל שהספק הוא ספק במציאות מתי נגמר היום ומתחיל הלילה, ואם עשה שתי המלאכות בתחילת ביהש"מ הראשונה ובסוף ביהש"מ האחרונה פטור, דיתכן שעשה שתי המלאכות בחול. ואילו לרש"י ורמב"ם הריהו חייב, כי חלות הדין דיום ולילה שבביהש"מ מחייבו ממ"נ, ולא משנה מתי עשה את המלאכה בביהש"מ הראשונה והשניה כי בכל רגע דביהש"מ חל אותו תרתי דסתרי ואותו דין ספק, ובכן בשבת ממ"נ חייב38.
ג.
בנוגע למצות לולב בבין השמשות דיום ז' אור ליום ח' פליגי תוס' עם הריטב"א. שיטת התוס' (סוכה דף י: ד"ה עד) היא שחייבים ליטול לולב בבין השמשות, ומאידך שיטת הריטב"א (סוכה דף מו:) שאין נוטלים משום דספק דרבנן לקולא, ומצות לולב ביום ז' הויא מצוה מדרבנן. ולכאורה שיטת התוס' צריכא ביאור.
ונראה דאי נקטינן שבין השמשות הוי ספק דתרתי דסתרי ניתן לבאר את שיטת התוס', דהיכא אמרינן ספק דרבנן לקולא היינו בלידת הספק דעלמא, ואילו בספק הנולד מכח תרתי דסתרי לא אזלינן מדרבנן לקולא, ומאחר דבין השמשות מהוה תרתי דסתרי, דיש בו דין יום וגם דין לילה בבת אחת, בדיני דרבנן לא אזלינן לקולא.
ונראה להוכיח יסוד הנ"ל גם מהמשנה במס' שבת (לד.) וכדאיתא: "ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין". הרי המשנה הבחינה בין איסורי שבות דרבנן בבין השמשות בליל שבת. ומבואר דיש איסורים דרבנן הנוהגים בבין השמשות, ויש איסורים שאינם נוהגים. ועלינו להבין, למה לא יותרו כל איסורי מלאכה שמדרבנן הם משום ספקא דרבנן לקולא. ומוכח שבספק של זמן בין השמשות לא חל הכלל ספק דרבנן לקולא. ונראה שהביאור בזה הוא משום דביה"ש הוי ספק דתרתי דסתרי, ולכן אינו דומה לספק דרבנן דעלמא דאזלינן בו לקולא, דבספק דתרתי דסתרי גם מדרבנן אזלינן לחומרא39.
והנה הגר"א פירש את לשונה של המשנה בשבת: ספק חשכה וספק אינה חשכה - כלומר בין השמשות בערב שבת עצמו מהווה ספק חשכה וספק אינה חשכה. עצם החפצא של בין השמשות מהווה תרתי דסתרי של יום ולילה בבת אחת. והספק חל מדין תרתי דסתרי, ואינו ספק מחמת חוסר ידיעת המציאות בעלמא אלא שחל חלות דין ספק משום תרתי דסתרי.
ד.
בדין אנדרוגינוס
א) קבענו שבספק דבין השמשות לא חל דין ספק דרבנן לקולא, מדהוה ספק דתרתי דסתרי. ונראה דהוא הדין אליבא דשיטת הראב"ד באנדרוגינוס שלא חל בו דין ספק דרבנן לקולא. דהנה הרמב"ם והראב"ד (פ"ב מהל' שופר ה"ב) נחלקו בדין האנדרוגינוס האם הוא יכול להוציא את מינו בתקיעת שופר, דלפי הרמב"ם אנדרוגינוס מוציא את מינו, ולפי הראב"ד גם את מינו אינו מוציא. והראב"ד הסביר את פלוגתתם, דהרמב"ם סובר שאנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא דלא ידעינן אם הוי זכר או נקבה, ואילו לפי הראב"ד אנדרוגינוס הוי חצי זכר וחצי נקבה, עיי"ש. ונראה דלפי הרמב"ם יש באנדרוגינוס לידת ספק דעלמא דלא ידעינן מהו דינו דהבריה, ואילו לפי הראב"ד יש באנדרוגינוס חלות ספק דתרתי דסתרי, משום דס"ל דהוי חצי זכר וחצי נקבה, דהיינו שחל בו גם דין זכר וגם דין נקבה, ולכן נולד בו ספק דתרתי דסתרי. ולפי הנ"ל יתכן דאליבא דהרמב"ם אנדרוגינוס פטור ממצוות דרבנן שהזמן גרמא דספקו לקולא, ואילו אליבא דהראב"ד אנדרוגינוס חייב במצוות דרבנן שהזמן גרמא דבספק דתרתי דסתרי אזלינן לחומרא אפילו בדינים מדרבנן.
ב) ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' אישות הל' כ"ה) וז"ל: וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים עכ"ל. מהרמב"ם משמע שבגיל י"ב ויום א' נעשו גדולים בתורת ודאי ולא בתורת ספק. והראב"ד לא השיג, וצ"ע. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל שגדלות תלויה בחפצא של הסימנים ולא בגברא של זכר ונקבה, ובחפצא של האנדרוגינוס יש חפצא של סימני גדלות בין מזכרותו בין מנקבותו. ומפני כך בי"ב שנה החפצא של הסימנים מנקבותו נחשב כסימנים כשרים ומשו"ה האנדרוגינוס נעשה גדול בתורת ודאי. וכן ביאר שהטומטום אין לו זכרות ומפני כך זמן החלות של החפצא של סימניו הוא זמן י"ב שנה בתורת ודאי. ולפי זה יוצא שאע"פ שבדין הגברא יכול האנדרוגינוס להיות ספק, מפני שהוא בריה בפני עצמו לפי הרמב"ם, או תרתי דסתרי דחצי זכר וחצי נקבה לפי הראב"ד, ברם החפצא של האנדרוגינוס בודאי מהווה בריה מיוחדת עם דינים מיוחדים. ובכמה מקומות אנו מוצאים שהאנדרוגינוס והטומטום מופקעים בתורת ודאי ולא רק מספק. ויסוד הדברים הוא מפני שאלו הדינים כמו חלוקת הארץ, מצות ביכורים, ערכין, ומצות החגיגה תלוים בחפצא ולא בדין הגברא.
ג) ופעם כשהגר"מ זצ"ל היה ילד, הרגיש אביו הגר"ח זצ"ל שבנו היה טרוד מאד במחשבותיו, ושאל אותו אביו במה היה מעיין. והגר"מ זצ"ל ענה לו שהיה חוקר אליבא דהראב"ד, שסובר שאנדרוגינוס חצי זכר וחצי נקבה, בדין של כהן אנדרוגינוס שהגיע לי"ב שנה ויום א' ושהביא שתי שערות ונכנס לאהל המת, האם ילקה על איסור טומאת כהן או לא. כי לכאורה פטור ממ"נ, שהריהו חצי זכר קטן וחצי נקבה גדולה, ומדין חצי זכר אינו לוקה כי קטן פטור, ומדין חצי נקבה מותר כי נשים לא הוזהרו בטומאת מת. אלא שיתכן שלוקה ע"פ שיטת הרמב"ם שכתב בפ"ג מהל' אבל (הל' ה') שהמטמא את הכהן אם היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה. ולכן בציור של כהן אנדרוגינוס החצי נקבה חייבת מלקות משום שטמאה את החצי זכר קטן. אבל סיים הגר"מ זצ"ל שאינו בטוח שדין זה נכון, כי יתכן שהחצי קטן טמא את עצמו ולא שהחצי נקבה טמאה אותו וממילא פטורה, ובגלל ספק זה היה טרוד מאד.
הגר"ח זצ"ל אמר לבנו שבאמת הספק שלו היא שאלה יפה, אלא שדעתו היא שבאמת לוקה בתורת ודאי. וביאר הגר"ח זצ"ל דלכאורה חייב מלקות מדין חצי זכר שטמא את עצמו, כי ע"פ שיטת הרמב"ם הנ"ל אנדרוגינוס נעשה גדול משמביא סימנים והוא בן י"ב שנה ויום א', ונחשב גדול גמור - גם מדין חצי זכר ולא רק מדין חצי נקבה. ועוד אמר הגר"ח זצ"ל שמסתבר שילקה גם משום כהנת שטמאה את עצמה, כי זה שכהנת אינה מוזהרת על טומאת מת הוא משום שחפצא של טומאת נקבה אינה אסורה. ברם בכהאי גוונא בכהנת אנדרוגינוס הטומאה מהווה חפצא של טומאת זכר, כי האנדרוגינוס חצי זכר הוא, ולכן אפילו החצי נקבה מוזהרת שלא להטמא. ואמר שלו יצוייר כהנת שמתטמאה בטומאת זכר תעבור באיסור טומאה. וביאר הגר"ח זצ"ל כי בחפצא האנדרוגינוס מהווה בריה בפני עצמו לכולי עלמא, ומשום כך הגוף של כהן אנדרוגינוס קדוש בקדושת כהן וודאית. הקדושה חלה בחפצא של גוף האנדרוגינוס כולו ולכן אסור ודאי להטמא גם מדין חצי נקבה, כי גופה קדוש בקדושת כהן ודאית, והקדושה שבגופה מתחללת ע"י טומאה ולכן אסורה להטמא ולחלל קדושת גופה.
ה.
בדין תפלת מנחה אחרי שקיעה"ח
הזכרנו את שיטת ר"ת (עיין בתוס' בזבחים דף נו. ד"ה מנין) שדם נפסל מתחילת שקיעת החמה. ורבינו יונה נקט (תחילת פרק תפלת השחר) שלפיכך אין להתפלל מנחה אחרי השקיעה. ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל שאם יש לאדם אפשרות להתפלל מנחה בציבור אחרי ביה"ש או להתפלל ביחיד קודם בין השמשות שעדיף להתפלל ביחידות קודם בין השמשות, דלדעת ר"ת הדם נפסל בודאי משקיעת החמה ושוב לא הקריבו במקדש התמיד של בין הערביים, ורוב פוסקים סוברים כוותיה. ואפילו אם אין נפסל הדם בודאי משקיעה"ח וכשיטת ר"ת, הא מיהא משום ספק לא זרקו הדם במקדש, ולכן אין להתפלל מנחה לאחר שקיעת החמה. ואע"פ שתפלת מנחה היא מדרבנן והוי ספק דרבנן, הרי דתיקנו תפלת מנחה בזמן שהיו מקריבין התמיד במקדש, וכדחזינן משיטת ר' יהודה שאין מתפללים מנחה לאחר פלג אע"פ שעדיין הוי יום, ומשום שבמקדש לא הקריבו התמיד אחרי פלג. ומוכח שדין תפלה תלוי בזמן שמקריבין במקדש. וע"כ נראה שנכון יותר לא להתפלל מנחה אחרי שקיעת החמה ואף כדי להתפלל עם הציבור. אמנם עיין בפוסקים שכתבו דבדיעבד יש להתפלל אחרי שקיעה40.
1 ולפי"ז יל"ע בדין ברכות ק"ש האם נתקנו על קיום קריאת הפרשיות או על קיום קבעמ"ש. ונפ"מ לענין ק"ש דר' יהודה הנשיא כשקורא רק את הפסוק הראשון בלבד, האם מברך עליה ברכות ק"ש משום דהוי קיום דקבלת עול מלכות שמים, או דאינו מברך משום דחסר קיום קריאת פרשיות דק"ש. ועיין לקמן (אות ה'), וצ"ע.
2 ואע"פ דבלי הברכה חל איסור לעשות את המצוה מ"מ ספק איסור דרבנן לקולא. ועיין בגליון הש"ס להגרע"א זצ"ל (לקמן דף יב. תוס' ד"ה לא) שחולק ע"ז וס"ל דבברכות המצוות ליכא איסור ומשו"ה אמרינן בהן ספק דרבנן לקולא. ואילו בברכת הנהנין שיש איסור כשאוכל מבלי לברך אמרינן דחייב לברך מספק ואע"פ שאינו אלא איסור דרבנן. ויתכן דסברתו היא דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא במקום דאיתחזק איסורא ומכיון דהמאכל אסור בלי ברכה איתחזק איסורו וחייב לברכך עליו. משא"כ במצוות דלא איתחזק איסורא אמרינן דספק דרבנן לקולא.
3 ועיין בפתיחה כוללת לפמ"ג ח"ג אות כ"ח.
4 ברם עיין לקמן בשיעורים (אות ב') שרבינו זצ"ל האריך לבאר דהדין דש"ץ מוציא את הציבור בתפלה אינו חל מדין שומע כעונה דעלמא אלא הוי חלות דין מיוחד שחל מדין תפלת הציבור, עיי"ש.
5 וכדמבואר במג"א או"ח סי' ז' סק"ב לגבי אמירת משנה דאיזהו מקומן בכל יום וז"ל אבל אם אומר המשנה ואינו מבין אינו נקרא לימוד לכן צריכים ללמוד הפירוש עכ"ל.
6 ועיין בחידושי הריטב"א (ברכות מה ב ד"ה הא בשאר ברכות) וז"ל "לפי שהיה דרכן שברכות קריאת שמע אין מברכין אותן כל יחיד ויחיד, אלא שליח ציבור מברך וכולן יוצאין, שהרי רשאין בכך, חוץ מקריאת שמע שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהיא שנון" עכ"ל. וכן כתב בשיטה מקובצת (דף כא. ד"ה והרי תפלה) דאינו יוצא חובת ק"ש ע"י אחר מפני שהיא שינון. ומפורש בדבריו כדברי רבינו דאין בק"ש דין שומע כעונה וצריך כל אחד לומר ק"ש בעצמו משום שיש בק"ש קיום מצות תלמוד תורה ובת"ת ליכא דין שומע כעונה. וכן מבואר מדברי האבודרהם (שער ב' ענין שחרית של חול) וז"ל כי מברכות ק"ש יכול ש"ץ לפטור את מי שאינו יודע מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה, אבל מקריאת שמע אינו יכול לפוטרו משום שנאמר ודברת בם, משא"כ בקריאת התורה בציבור וכו' מפני שהדבר תלוי בשמיעה וכו', אבל מתלמוד תורה אין ש"ץ יכול לפטור לשום אדם עכ"ל. ועיין בפמ"ג (או"ח סימן ס"ב ס"ק ב') שכתב בשם המהר"ם אלשקר "דק"ש אין יוצא בשמיעה של חבירו דכתיב ודברת בם", ומשמע דאינו יוצא מחמת דין ת"ת דבק"ש ומשום דקיום מצות ת"ת דתושב"כ היא בדיבור בפה דכתיב ודברת בם.
7 ומשמע דר"ל דבדין שומע כעונה אין השומע נחשב כמי שעשה את עצם מעשה הברכה, ואילו מי שעונה אמן הוי כמברך את עצם מעשה הברכה. ולכאורה נפ"מ האם שומע כעונה נחשב כהפסק למי שעומד באמצע תפלה, ונפ"מ לענין האם יכול להפסיק באמצע תפלתו לשמוע קדיש או קדושה. שאם שומע כעונה נחשב כמעשה ברכה י"ל דהוי הפסק. ואם אינו כמעשה ברכה אינו הפסק ומותר. ועיין בתוס' לקמן דף כא: (ד"ה עד וכו') ובשיעורים שם.
8 כלומר דלפי מה שנתבאר דליכא דין שומע כעונה בקריאת שמע משום דק"ש מהווה קיום שבלב דקבלת עומ"ש י"ל דה"נ ליכא דין שומע כעונה בברכות ק"ש, דהויין נמי קיום דקבלת עומ"ש כק"ש. אמנם אי נימא דליכא בק"ש דין שומע כעונה משום דק"ש מהווה קיום דת"ת י"ל דכ"ז רק לגבי ק"ש ואילו בברכות ק"ש שאינן חפצא דתורה שבכתב וליכא בם קיום ד"ת שפיר חל דין שומע כעונה בברכות ק"ש, ולכאורה מוכח מדברי הרמב"ם שמצריך עניית אמן לברכות ק"ש שסובר דליכא דין שומע כעונה בברכות ק"ש, וס"ל דדין שומע כעונה אינו חל בקריאת שמע משום דהוי קיום דקבלת עומ"ש.
9 ועיין רמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"א) וז"ל ומתחיל ופורס בקול רם וכו' עכ"ל, ואזיל לשיטתו דחל קיום מיוחד דקריאת שמע דהציבור ומשו"ה צריך לברך ברכות קריאת שמע ולומר קריאת שמע דוקא בקול רם. ולפי"ז יש להעיר דלשיטת הרמב"ם צריך החזן לומר את המילים גאל ישראל בקול רם דהפורס צריך לומר כל הברכות בקול רם, ולפי הרמב"ם צריך הציבור לענות אמן אחר ברכת גאל ישראל בכדי לקיים קיום ברכות ק"ש דציבור. ולשיטת הרמב"ן והגר"א אין עונים אמן, כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפלה. ואמר רבנו זצ"ל דמ"מ כדי לצאת שיטת הרמב"ם נראה שהחזן יאמר גאל ישראל בקול רם והציבור יאמרו אתו מלה במלה ולא יצטרכו לענות אמן בין גאולה לתפלה.
10 וכן פסק השו"ע סי' תרנב סעי' ב' "אסור לאכול קודם שיטלנו". ועיין בביאור הלכה שם, דהוא הדין בכל הדברים הנזכרים לעיל בסי' רלב, שאסורים קודם תפלת המנחה ויעו"ש.
11 עיין בשאג"א (סימן ד') שדייק בלשון הרמב"ם בפ"ד מהל' מעשה"ק ה"ב שכתב "וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות הלילה", דמדלא כתב שמקטירין אותן קודם חצות לילה וכתב שאין מקטירין אותן אלא עד חצות ש"מ דס"ל שאם לא הקטיר את האימורין לפני חצות שוב אין מקטיר אותן. אולם מלשון הרמב"ם בתחילת ההלכה שם וז"ל כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו על המזבח כל הלילה, כיצד זבחים שנזרק דמם ביום מקטירין אימוריהן בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן איברי העולות מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל, משמע דבדיעבד הקטרת אימורין כשרה כל הלילה, ומש"כ הרמב"ם שם "דכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות" ר"ל דחל דין על הגברא לקיים ההקטרה לכתחילה עד חצות אבל מצד החפצא דאימורין חל קיום הקטרה כל הלילה דהוי קיום בחפצא של הקרבן שיהא אימוריו נקטרין. אך עדיין צ"ע דהרי מבואר בשיעורים דאף באכילת קרבן יש ב' קיומים: א) קיום גברא - שמקיים מצות אכילה כשאוכל מהקרבן, ב) קיום בחפצא דהקרבן שיהא נאכל, וא"כ למה אחרי חצות פסלוהו לגמרי בין לקיום גברא ובין לקיום החפצא, ואילו בהקטר חלבים רק קיום הגברא הופקע ועכ"ז עדיין יש קיום בחפצא שיהא מוקטר כל הלילה. ואולי י"ל דעיקר המצוה והמחייב דהקטר חלבים הוא החפצא ואילו באכילת קדשים עיקר המחייב הוי מצות הגברא, וצ"ע.
12 עיין ברא"ש סוף סימן י' ובחידושי הרשב"א דף ט: ד"ה הקורא.
13 וכן משמע מדברי הגר"א (בביאור הגר"א סימן נ"ח ס"ק ט"ו) וז"ל דטעם מה שכתוב לא הפסיד הברכות, דברכות לא שייכא לק"ש כמו שכתב הרשב"א (שו"ת ח"א סימן מ"ז ושי"ט), והרי הם כמו תפלה, לפיכך דינם כמו בתפלה עכ"ל.
14 ועיין בספר אגרות הגרי"ד הלוי דף קי"ג אות ב'.
15 ולפי"ז יל"ע דבק"ש עצמה אפילו אם שינה במלה אחת פסולה משום דלא קראה ככתבה, ובכן מהו הדין בשינה ממטבע של ברכת ק"ש, האם שינוי במלה אחת נמי פוסלת או לא.
16 ועיין בשו"ת פרי יצחק סימן א'.
17 יש לעיין אליבא דרש"י האם אפשר לומר ק"ש וברכותיה לפני צאה"כ מבלי להתפלל ערבית, דמפשטות לשון רש"י משמע שאי אפשר לומר ק"ש וברכותיה אא"כ עומד אח"כ ומתפלל ערבית דקורא ק"ש כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. אך יתכן דמפלג המנחה ואילך הוי זמן ק"ש מדרבנן ולפי"ז אפשר לומר ק"ש בברכותיה מבלי להתפלל, וצ"ע.
18 ועיין בתוס' (דף מט. ד"ה ברוך) וז"ל ובברכות של י"ח ברכות כולם סמוכות לא - ל חי וקיים עכ"ל. ובמהרש"א שם פירש דר"ל דסמוכות לברכת גאל ישראל וקרי ליה א - ל חי וקיים משום שנאמר בה "למלך א - ל חי וקיים", ואף הברכה הראשונה של שמו"ע היא סמוכה לחברתה דסמוכה לגאל ישראל. ועיין בצל"ח (שם) דפירש שכוונת התוס' דסמוכות לא - ל חי וקיים שבברכת המעריב ערבים שהיא ברכה ראשונה של ברכות ק"ש של ערבית, ועיקר כוונתן שרוב התפילות סמוכות לברכת ק"ש, וברכת ק"ש של שחרית הוא דבר פשוט דלדברי הכל צריך בשחרית לסמוך גאולה לתפלה.
19 וכן תירץ בתוס' הרא"ש ד"ה מאימתי, ובשאגת אריה סימן ג'.
20 פ' זה אינו כפירוש הכס"מ ע"ש.
21 ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' תפלה ה"ד.
22 ולפי"ז אם עבר ותקע שופר בשבת קיים מצות שופר אלא דעבר על איסור שבות דשבת, וכן נקט הגרע"א זצ"ל בדרוש וחדוש מערכה ח'. ועיין בתוס' למס' סוכה (דף ג. ד"ה דאומר) וברשימות שיעורים למס' סוכה (דף ג. ד"ה בסוגיא וכו' אות ב').
23 ויתכן אליבא דר' יונה שגזרו חכמים איסור לקרא ק"ש אחרי חצות, והאיסור פוסל את המצוה בדומה לתקיעת שופר בשבת וסדין בציצית. וי"ל שהאיסור חל משום שמאחר ומזלזל בקבלת עול מלכות שמים והוי איסור דחילול השם מדרבנן. ובכך נמי מבואר את השוואת ר' יונה בין דין חצות ובין דין אדם שבא מן השדה בערב שבשניהם הריהו מזלזל ומאחר קבלת עול מלכות שמים.
24 ויתכן דרש"י סובר דזכירת יציאת מצרים הויא מצוה בפני עצמה וזמנה מפלג המנחה, ואינה חלק ממצות ק"ש דאורייתא שזמנה בצאה"כ. ושיטתו דלא כשיטת הרמב"ם הסובר דזכירת יצ"מ הוי חלק ממצות קריאת שמע מה"ת, וכדנתבאר לקמן בשיעורים בסוף פ"ק.
25 ועיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"א בענין יום ולילה.
26 אך לכאורה נראה דיש לדחות הדמיון לדברי רבינו יונה, דבציור דר' יונה מיירי שקורא ק"ש בזמנה אחרי צאה"כ בתורת חפצא וקיום דמצות ק"ש, וי"ל דעל החפצא וקיום דק"ש הותקנה ברכת התורה מיוחדת דהיינו ברכת אהבת עולם. משא"כ כשקורא ק"ש לפני מנחה אליבא דהראבי"ה אינו קוראה בתורת חפצא וקיום דק"ש אלא בתורת דברי תורה בעלמא, וכדי לעמוד לתפלה מתוך ד"ת, ואין צריך לברך עליה ברכת אהבה רבה בתורת ברכת התורה מיוחדת משום דכבר בירך ברכה"ת בבוקר.
27 עיין בחידושי מרן רי"ז הלוי הלוי פי"א מהל' ברכות הט"ז. ועיין לקמן בשיעורים לדף יא: ד"ה אמר ר' יהודה אמר שמואל ובהערה שם.
28 ועיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' קי"ג אות ג'.
29 עיין ברשב"א דף י: ד"ה הקורא דלשיטת רה"ג קורא הברכות עד סוף ד' שעות דהיינו עד סוף זמן תפלת שחרית, ומשמע שחלין הברכות מדין קיום תפלה דשחרית. ועיין בשיעורים לקמן דף י: ד"ה הקורא מכאן ואילך.
30 אך יש לעיין עוד בזה, דהתינח בתפלה בלחש בציבור, י"ל דעצם התפלה לא מתעלה אלא דחל בה דין דהיא נשמעת יותר דהוי חפצא של תפלה בציבור - דהיינו בעשרה יחידים המתפללים ביחד. ובשחרית ע"י שמקיים סמיכת גאולה לתפלה עצם תפלתו יותר מעולה. ואילו המתפלל שחרית בלחש בציבור אין תפלתו מתעלה אלא היא נשמעת ביותר. אך נראה דבחזרת הש"ץ חלה חלות שם וחפצא דתפלת הציבור המהוה חפצא דתפלה בפ"ע דהויא תפלת כל הציבור כולו. (עיין בשיעורים לעיל דף ב. ד"ה משנה מאימתי קורין בענין שומע כעונה בק"ש ותפלה אות ב', ולקמן באות ד', ובשיעורים לדף כו: בתוס' ד"ה טעה אות א' שנתבאר בארוכה דיש ב' דינים בתפלה בציבור: א) דין תפלה בציבור, ב) חלות שם תפלת הציבור עיי"ש). ויתכן דחלות שם תפלת הציבור דהויא חפצא בפ"ע של תפלה ועדיפא מתפלת יחיד נמי עדיפא מקיום סמיכת גאולה לתפלה, וצ"ע.
31 עיין ברבינו יונה (דף יג. מדפי הרי"ף ד"ה ויש בזה וכו') וז"ל אלא הטעם שאין מתפללין תפלת מוסף נדבה כמו שאר תפילות של שחרית ומנחה מפני שתפלת שמונה עשרה הוא רחמים ובתפלה שיש בה רחמים יכול האדם לאומרה לבקש על עצמו רחמים כמה פעמים שירצה אבל בשאר תפילות של ז' ברכות שאין בהם אלא שבח אין לו להתפלל בברכות של שבח נדבה וכו' עכ"ל. ומבואר מדבריו דתפלת נדבה חלה כתפלת רחמים בעלמא.
32 עיין בקהילות יעקב סימן ב' שחקר האם סגל"ת זהו צורך התפלה דהיינו שהתפלה מקובלת כשהיא באה מיד אחר גאולה, והתפלה מחייבת להסמיך אליה גאולה, או"ד דסגל"ת היא מצורך הגאולה, כלומר דחל קיום בברכת גאולה להסמיך לה תפלה. ויתכן דזה נמי כוונת רבינו זצ"ל בחקירתו אי סגל"ת הוי קיום במצות תפלה עצמה או"ד דהוי חלות קיום בפ"ע, דאם סגל"ת היא לצורך התפלה זאת אומרת דמצות תפלה מחייבת להסמיך לה גאולה, דע"י סגל"ת התפלה עצמה מעולה יותר - וסגל"ת חל כקיום במצות תפלה עצמה. ולפי"ז י"ל דדין סגל"ת חל רק בתפלת חובה משום דרק תפלת חובה מחייבת להסמיך אליה גאולה. משא"כ אם סגל"ת היא לצורך הגאולה דהיינו דחל קיום בפ"ע להסמיך ברכת הגאולה דגאל ישראל לתפלה, והוי קיום בברכת גאולה, י"ל שחל קיום זה אף כשסומך ברכת הגאולה לתפלת נדבה. ועיין לקמן בשיעורים דף ד: בענין סמיכת גאולה לתפלה אות א', ובהערה 41 שם.
33 ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"א מהל' תפלה ה"י.
34 ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"י מהל' תפלה ה"ו.
35 ועיין בקהילות יעקב סימן ב'.
36 ואמר רבינו זצ"ל שהדין דביהש"מ הוי ספק יום ספק לילה אינו משום שאנו מסופקים איזה פסוק קובע עפ"י דין, אלא דבאמת שני הפסוקים קובעים, ויוצא דביהש"מ הוי ודאי יום וגם ודאי לילה, וא"כ הוי חפצא של יום ולילה בערבוביה, ודומה לדין אנדרוגינוס דהוי חצי איש וחצי אשה בבת אחת, ובעצם דינו הוי תרתי דסתרי.
37 דעצם הזמן יש בו חלות דין יום ולילה הסותר את עצמו מיניה וביה, ובכן יתכן דא"א לומר דהיה כאן ב' ראיות בודאי רצופין וטמאין דאולי חסרה רציפות דראיות בזמנים וודאין רצופין, ודו"ק.
38 עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"א בענין יום ולילה.
39 ובביאור החילוק הזה יתכן לומר שבספק דרבנן דעלמא הכריעו רבנן את הספק לקולא, ואילו ספק בין השמשות לא ניתן להכריעו לקולא שהריהו תרתי דסתרי.
40 עיין שאגת אריה סי' י"ז.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה: עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הלילה כדמפרש בגמ' (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא: עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה קרוי זמן שכיבה: הקטר חלבים ואברים. של קרבנות שנזרק דמן ביום: מצותן. להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתי' לא ילין לבקר (שמות לד): חלבים. של כל קרבנות: אברים. של עולה: וכל הנאכלים ליום אחד. כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה: מצותן. זמן אכילתן: עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז) וכלם מתודה ילמדו: אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בקריאת שמע ובאכילת קדשי': כדי להרחיק אדם מן העבירה. ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים: גמ' היכא קאי. מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה: אקרא קאי. ושם למד חובת הקריאה: ואיבע''א. הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם: והדר תנא בשחרית. מאימתי קורין את שמע בשחרית: משעת צאת הכוכבים. שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן (עמוד ב):
מאימתי קורין וכו'. פי' רש''י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש''י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ועוד קשה דא''כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק''ש של ערבית. ואנן קיי''ל כר' יוחנן דאמר לקמן (דף ד) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה. לכן פי' ר''ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן. על כן אומר ר''י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע''ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ''נ וכו' אומר ר''ת שהיו רגילין לקרות ק''ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק''ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה מי שקורא ק''ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה: ליתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה: אי הכי סיפא דקתני שחרית ברישא. אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א''כ אינו מקפיד קרא אלא אק''ש. אלא א''א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א''כ קפיד אכל מילי א''כ סיפא דקתני וכו': מברך שתים לפניה וכו'. (ירושלמי) ושבע ברכות הוי כנגד שבע ביום הללתיך (תהילים קיט) ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת. ודוקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה: והא קמ''ל דכפרה לא מעכבא. וא''ת הא תנינא חדא זימנא במס' נגעים (פי''ד) ומייתי לה בהערל (דף עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה וי''ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר:
206ימים לסיום הש״ס