יומא יא ע"ב

דף יא - ב

יכול שאני מרבה להתחייב במזוזה אף  בית שער, שהוא ביתן קטן לפני שער החצר, ונכנסין דרכו לחצר, וכן אכסדרה, שהוא פרוזדור שלפני הבית, וכן מרפסת העשויה כמעבר לפני פתחי הדירות שבעליות? תלמוד לומר "על מזוזות ביתך". ללמדנו שאין חיוב מזוזה אלא ב"בית":

מה בית הוא מיוחד לדירה, וזהו המחייב במזוזה.

יצאו כל אלו, שאין הם עצמן מיוחדין לתשמיש של דירה, ואינן אלא מבוא ומעבר לבית, ולכן פטורין ממזוזה.

יכול שאני מרבה לחייב אף בית הכסא, ובית הבורסקי, ובית המרחץ, ובית הטבילה?

תלמוד לומר "בית". ואף אלו אינם כבית. כי מה בית העשוי להשתמש בו תשמישים של כבוד, אף כל בית העשוי לכבוד חייב במזוזה.

יצאו אלו, שאין עשויין לתשמישי כבוד, שבית הכסא ובית המרחץ תשמישן גנאי הוא מפני זוהמתן. ובית הבורסקי משום שריחו רע. ובית הטבילה מפני שטובלין בו ערום. ולכן אין בהם חיוב מזוזה.

יכול שאני מרבה לחייב אף את הר הבית, והלשכות, והעזרות, במזוזה?

תלמוד לומר "בית". ודרשינן: מה בית סתם שהוא חול, אף כל בית אינו חייב אלא כשהוא חול.

יצאו אלו, שהן קודש, ואינם חשובים בית להתחייב במזוזה.

והרי לנו תנא הסובר שבתי אוצרות ובית הבקר סתם חייבים במזוזה.

וקשה על מה דאמרינן לעיל לדברי רב יהודה, שבסתם דברי הכל פטור.

ומסקינן: אכן תיובתא היא!

תני רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא: ששה שערים יש שפטורין מן המזוזה.

ואלו הן:

ארבעת השערים של בית התבן, ובית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות.

ושער המדי, שהיה עשוי המשקוף עגול ככיפה, ונמצא שבגובה הפתח - במקום שחלל הפתח מתעגל על ידי המשקוף - מתמעט רוחב החלל, ונהיה פחות מארבע טפחים, שהוא שעור רוחב פתח החייב במזוזה.

ושער שהוא פרוץ מלמעלה, ואינו מקורה במשקוף.

וכן שער שאינו גבוה עשרה טפחים.

אמר ליה רבא לרב שמואל בר יהודה: פתחת דבריך בששה שערים וסלקת [סיימת] את דבריך בשבעה שערים הפטורים.

אמר ליה: אין כל השערים המנויים בברייתא פטורים לדברי הכל. אלא, שער המדי - פלוגתא דתנאי היא.

דתניא: שער שמשקופו עשוי בצורה מעוגלת כמו כיפה:

רבי מאיר מחייב אותו במזוזה. וחכמים פוטרים.

ושוין רבי מאיר וחכמים שאם יש ברגלה, במזוזת השער של הכיפה, גובה עשרה טפחים, לפני שמתחיל העיגול למעט את רוחב חלל הפתח לפחות מארבע טפחים - שחייבת כיפה זו במזוזה, שהרי יש בפתח זה חלל בגובה עשרה שרוחבו ארבעה, שהוא שיעור פתח החייב במזוזה.

הרי שבדין שער המדי נחלקו רבי מאיר וחכמים. ולכן פתח רב שמואל בר יהודה דבריו במנין השערים הפטורים לדברי הכל, שאינם אלא ששה, והמשיך ואמר שיש גם שער שביעי, השנוי במחלוקת.

ואמר אביי בפירוש מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים: אין דברי רבי מאיר, המחייב פתח שנתמעט חלל רחבו על ידי עיגול המשקוף, אמורים בכל אופן.

באשר, כפי שיתבאר להלן, טעמו של רבי מאיר הוא, לא מפני שהוא חולק על כך ששעור פתח החייב במזוזה הוא רק כשיש ברחבו ארבעה טפחים, והוא גבוה עשרה.

אלא שהוא סובר שפעמים שהמעוט שמתמעט החלל על ידי העיגול שבגובה הפתח אינו נחשב מיעוט, אלא "רואים" אותו כאילו הוא חקוק ופתוח.

ודין זה אינו אלא כשתחתית הפתח פתוחה ברוחב ארבעה טפחים.

לכן, דכולי עלמא מודו במקום שהכיפה אמנם גבוהה עשרה טפחים, אבל העיגול של המשקוף מתחיל מיד מתחתיתו של הפתח, ואין ברגלה, במזוזת הפתח של הכיפה, אפילו לא גובה של שלשה טפחים, שהוא פתוח ברוחב ארבעה טפחים.

הרי, כיון שאין כאן התחלה של פתח מלמטה [לפי שפחות משלשה טפחים גובה מעל הקרקע נחשב כחלק מן הקרקע עצמה], ונמצא שאין כאן פתח רחב ארבעה כלל, לכן לאו כלום היא, להתחייב במזוזה.

אי נמי, [וכן], אפילו אם יש באורך רגלה של הכיפה גובה שלשה טפחים הפתוח ברוחב ארבעה טפחים, דלא נתמעט רוחב הפתח על ידי העיגול באותו גובה שלשה טסחים, אבל כל חלל הפתח נמוך, ומשום שאינה גבוהה עשרה טפחים, אינה חשובה כיפה שיש לה פתח, ולאו כלום היא להתחייב במזוזה. לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא בכיפה שהיא גבוהה עשרה טפחים, ויש באורך רגלה גובה שלשה טפחים, לפני שמתחיל העיגול למעט את רוחב חלל הפתח לפחות מארבעה טפחים.

ולמעלה מגובה זה, מתחיל החלל להמתעט ברוחבו, עד שאין ברחבה ארבעה טפחים בשבעה טפחים עליונים של גובה הפתח, וגם יש בה בכיפה זו כותל מצדי הפתח שיש בו מקום לחוק בו, ועל ידי חקיקה זו להשלימה לרוחב ארבעה טפחים.

דרבי מאיר סבר: כיון שבתחתיתו יש לו פתח רוחב ארבעה בגובה שלשה, רואים אנו את הפתח כאילו היו חוקקין בכותל משני צדדיו, ונעשה כל גובהו כאילו רחב ארבעה טפחים כמדת תחתיתו, ויועיל לנו להשלים השיעור להתחייב במזוזה. חוקקין [רואים הכותל כאילו נחקק מצדדיו, ונעשה כל גובהו רחב ארבעה טפחים, כמדת תחתיתו, כדי] להשלים שיעור פתח, ולכן חייב במזוזה.

ורבנן סברי: אין חוקקין להשלים את שעור הפתח, ולכן הוא פטור ממזוזה.

תנו רבנן: בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין - חייבת במזוזה.

ותמהינן: פשיטא שחייבין, כי מדוע נפטור אותם?

ומשנינן: מהו דתימא, שמא תאמר, שנתמעט בית של אשה מדכתיב "ביתך" בלשון זכר, ובא הכתוב למעט: ולא ביתה של אשה.

וכן היה מקום למעט בית הכנסת לפי שהוא של רבים, וכן בית של שותפים, מדכתיב "ביתך" בלשון יחיד, ובא הכתוב למעט: ולא ביתכם של רבים.

לכן, קמשמע לן התנא בברייתא שאף הם חייבים.

ומקשינן: ואימא הכי נמי שהתמעטו מהכתוב הזה, ואכן הם פטורים, כי מנין לו לתנא לחייבם!?

ומשנינן: אמר קרא "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך - למען ירבו ימיכם וימי בניכם". ודרשינן מסמיכות הפסוקים שחיוב מזוזה הוא לכל מי שחפץ חיים.

ומעתה פשיטא שאף בית האשה ובית השותפין חייבין במזוזה.

שיש לנו לומר: וכי רק הני [האנשים והיחידים] בעו חיי, והני [הנשים והשותפין] לא בעו חיי!? והרי כולם חפצים בחיים.

ומקשינן: אלא אם כן, המיעוט של "ביתך"

- למה לי? ומשנינן: אין כאן מיעוט, אלא פסוק זה נדרש כדרבא.

דאמר רבא: מנין שהמזוזה צריך לקובעה בימין הכניסה? שנאמר "ביתך". ודרשינן: דרך ביאתך. וכי עקר אינש כרעיה [כאשר אדם עוקר רגלו ומתחיל ללכת] - רגלו דימינא עקר ברישא.

תניא אידך לענין טומאת נגעי בתים: בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה - מטמאין בנגעים.

ותמהינן: פשיטא שגם בתים אלו נטמאים בנגעים כשאר בתים, ולמה לו לתנא לשנותם?

ומשנינן: מהו דתימא, כי שמא תאמר, כיון שנאמר בפרשת נגעי בתים "ובא אשר לו הבית", נתמעט בכך בית האשה מתיבת "לו", שהוא לשון זכר, ללמדנו: ולא "אשר לה הבית".

וכן יש גם לדרוש "לו" ולא "להם", למעט בית של רבים.

קמשמע לן התנא שאף בתים אלו מטמאים בנגעים.

ומקשינן: ואימא הכי נמי שאינם מטמאים, מכח המיעוט של הפסוק.

ומשנינן: אמר קרא "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". ומשמע לרבות כל בית, ואף של שותפין ושל נשים.

ומקשינן: אלא אם כן, "לו" - למה לי!?

ומשנינן: פסוק זה בא ללמדנו שהנגעים באים על צרות העין. שכל מי שמייחד ביתו "לו", שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים, ואומר למי שבא לבקש שישאילנו כלי, שאין לו את אותו הכלי - עונשו הוא:

הקדוש ברוך הוא מפרסמו, על ידי שהוא שולח נגע בביתו, ועל ידי זה מתפרסם שיש לו את הכלים, כשמפנה את ביתו שלא יטמאו כליו.

ובא הפסוק "לו" ללמדנו: פרט למי שמשאיל כליו לאחרים, שהוא אינו נענש בנגעי בתים.

ומקשינן: ובית הכנסת מי מטמא בנגעים?

והתניא: יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים? תלמוד לומר "ובא אשר לו הבית". ודרשינן: מי שהבית מיוחד לו. יצאו אלו, שאין מיוחדין לו, כלומר, לאדם מסויים, שהרי הם משמשים לצורך רבים.

ומשנינן: לא קשיא.

הא ברייתא, שסוברת שבית הכנסת מטמא בנגעים - רבי מאיר היא.

והא ברייתא, שסוברת שאין בתי כנסיות מטמאין בנגעים - רבנן היא.

דתניא לענין חיוב מזוזה: בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן [שמש] הכנסת, חייב במזוזה.

ובית הכנסת שאין בה בית דירה, רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין.

והרי גם במזוזה נאמר "ביתך", כשם שבנגעים נאמר ובא אשר "לו" הבית, ואם כן לדעת חכמים הפוטרים בית הכנסת ממזוזה משום שדורשים "ביתך" המיוחד לך ולא בית הכנסת, שאינו מיוחד לו - הוא הדין לגבי נגעים סוברים שאינו מטמא.

ואילו רבי מאיר, המחייבו במזוזה, סובר שמטמא בנגעים.

ואיבעית אימא: מאחר שמשוים אנו את דין הנגעים לחיוב מזוזה, אפשר לומר ששתי הברייתות אינן חולקות. אלא, הא והא שתיהן סוברות כרבנן, שבית הכנסת אינו בית המיוחד לו.

ומכל מקום לא קשיא.

הא הברייתא המטמאת בנגעים עוסקת בבית הכנסת דאית בה בית דירה לחזן. וכשם שהכל מודים שחייב במזוזה, משום דירת החזן, שעל ידי זה נחשב מיוחד לאדם מסויים לדירה, הוא הדין שמטמא בנגעים.

והא - הברייתא שאינה מטמאת בנגעים עוסקת בבית כנסת דלית בה בית דירה.

ואיבעית אימא: הא והא דלית בה בית דירה. ואף על פי כן אפשר ליישב ולומר שאין סתירה בין הברייתות.

וכ"ש סתם לדברי הכל (סתם) פטורין והתניא אחד שערי בתים ושערי חצירות ושערי מדינות ושערי עיירות ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן חייבין במזוזה ועלתה תיובתא דרב (כהנא) [יהודא] תיובתא וקי"ל כרב כהנא וכי הא מתניתא אבל בית שער אכסדרה ומרפסת פטורין מפני שאין מיוחדין לדירה ובית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה פטורין מפני שאין עשויין לכבוד והר הבית והלשכות והעזרות פטורין שאינן חול כמו ביתך אלא הם קדש. תני ו' שערים פטורין מן המזוזה בית התבן בית הבקר בית העצים ובית האוצרות. ורב כהנא מוקים לה כשהנשים רוחצות בהן ושער המדי ושער שאינה מקורה ושער שאינו גבוה י' טפחים. הני ז' הוו. ופרקינן ו' לדברי הכל פטורים שער המדי יש מי שמחייב דתניא כיפה בלשון יון קמרא והוא שער המדי.

ר' מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוין שאם יש (בכולה) [ברגליה] י"ט שחייבת. אמר אביי כ"ע אם זו הכיפה גבוה י' באמצעה ואין ברגליה ג' אי נמי יש ברגליה ג' ואין באמצעה י' פטורה לא נחלקו אלא בשיש בה גבוה י' ויש ברגליה ג' ואין בתוכה רוחב ד' ויש בה לחקוק ולהשלימה לארבעה.

ר' מאיר סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים ופשוטה היא לא כתבנוה אלא מפני שיש חילוף בנוסחאות. פי' הא דאמר רבא ביתך דרך ביאתך.

וכי עקר איניש דימיניה עקר ברישא כלומר חייב לקבוע המזוזה בצד הימין של פתח שכשיכנס לביתו תהיה לו בימינו:

ת"ר בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייב במזוזה פשיטא כו'. וכן כל אלו מטמאין בנגעים פשיטא כו'. ובא אשר לו הבית למי שמיוחד ביתו לו. פי' מי שאינו מכניס אורחים בתוך ביתו אבל ביתו מיוחד לו ולא לזולתו כדכתיב נתיב לא ידעו עיט וגו' ואקשינן וביה"כ מטמא בנגעים ת"ל ובא אשר לו הבית כו' ודחינן הא דתניא מטמאין דכפרים והא דתניא אין מטמאין דכרכים.

יכול שאני מרבה בית שער אכסדרה ומרפסת ת״ל בית מה בית המיוחד לדירה כו'. יצאו אלו שאינן מיוחדין לדירה וקשיא להו לרבנן ז״ל דהא תניא במנחו׳ בית שער ואכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה ואמרינן נמי בפ״ק דסוכה גבי שתי סוכות של יוצרים הפנימית חייבת במזוזה והחיצונה פטורה ופרכי׳ ותיהוי החיצונה כבית שער לפנימית ונתחייבת. תירץ רש״י ז״ל דהכא מדאורייתא קתני דפטור והתם קתני דחייבי׳ מדרבנן. ולא מחוור לפום מאי דפרישנא לעיל דשערי עיירות ומדינה לא מחייבי אלא מדרבנן. וא״כ כי קתני יכול שאני מרבה בית שער וכו׳ אפילו מדרבנן נמי פטר להו אבל נראה כי רש״י ז״ל סובר דשערי עיירו׳ ומדינות מדאורייתא מחייבי. ורבינו אלפאסי ז״ל פי׳ דבית שער הפתוחה למקום חיוב כגון לבתים או לחצר חייבין וכי קתני הכא דפטורין בשפתוחין למקום הפטור כגון גנה ודכותה. ואכסדרה אאכסדרה לא קשיא כדפרקי׳ התם במנחות דהא באכסדרה דבי רב שהדפנות מגיעות עד למעלה והא באכסדרה דעלמא שעשויה חלונות חלונות. ור״ז ז״ל פירש דהכא בית שער של אכסדרה ושל מרפסת קאמר וקרובין דבריו לדברי רבינו אלפאסי ז״ל. ומיהו קשה לשון הברייתא דקתני יצאו אלו שהן פטורין והוה ליה למיתני יצא זה שאין עשוי לדירה דלא איירי אלא בבית שער:

יצאו אלו שאין עשויין לכבוד. פי׳ מורי ז״ל דכיון שאינן עשויין לכבוד פטורין מן המזוזה ואפילו בחדשים שלא נשתמש בהן מעולם דאי לא פשיט׳ ואע״ג דהזמינו לבית הכסא לענין קרית שמע בעיא ולא איפשיטא הכא לגבי מזוזות אמעיטא כיון שאינה עשויה לכבוד:

יצאו אלו שהן קדש. פי׳ והא מתנייתא דלא כרבנן דלשכה דמחייבה לה במזוזה. וא״ת והא דפרישנא לעיל טעמא דרבי יהודה בלשכה משום דדירה בעל כרחה לא שמה דירה אמאי לא פרישנא טעמא דידה מפני שהן קדש. וי״ל דודאי לאו היינו טעמא דר׳ יהודה דא״כ ליכא למיגזר בה משום שלא יאמרו כהן בבית האסורין הוא חבוש דהא כולי עלמא ידעי דמפני שהיא קדש פטורה מן המזוזה ומדגזר בה רבי יהודה מכלל דלית ליה האי טעמא דיצאו אלו שהן קדש וא״ת והא לקמן קתני ר׳ יאודה גבי נגעי בתים דמקום מקודש אינו מטמא בנגעים. ולקמן בסוגיין מדמי׳ דין מזוזה לטומ׳ נגעים. י״ל דכי מדמינן להו אהדרי ה״מ לענין אי בעי׳ בית המיוחד לו או לא. אבל בההיא דרבי יהודה דמטהר ליה מפני שהוא מקום מקודש דוקא לענין טומאה איכא למימר הכין שאין טומאת נגעים במקום קדושה. אבל לענין מזוזה כל שכן דמקום מקודש עדיף למזוזה טפי כל היכא דחשבי׳ ליה בית דירה לענין זה.

תיובתא. פי׳ דלא מצי׳ לפרושי מתנייתא בשמתקשטות בו. חדא דקתני לה סתמא ועוד דא״כ היה לו לומר יכול שאני מרבה בשאין מתקשטות בו כדקתני באידך יכול שאני מרבה כן פרשו בתוספות. ופסקו רבוותא דבית התבן ובית האוצרות פטורה מן המזוזה אפי׳ בסתמא כדקתני בסמוך בהא דתני רב שמואל קמיה דרבא. ובית המדרש ובית הכנסת פטורין מן המזוזה כמתנייתא דהכא וכדתניא לקמן וחכמים פוטרין בשאין בה בית דירה לחזן. ושערי עיירות ושערי מדינות חייבין במזוזה מדרבנן ובמקום שיש לחוש לסכנה פטורין. ועל זה סומכין במבצרות שרובן ישראל שלא לתת בשעריה מזוזה:

תני רב שמואל וכו׳. יש גורסין ושער מדינות ולאו שער מדינה ממש דא״כ היכי אמר ליה דשער מדינה תנאי היא שאין לך שער מדינה שאין רגליה גבוהין עשרה ברוחב ארבעה שחייבין במזוזה לדברי הכל אלא הכי פירושה שער בית שהוא כעין שער מדינה שהוא עשוי כיפה ויש שגורסין ושער המדי וכן מצאתי בפירושי׳ מדוייקי׳ לרש״י ז״ל שער המדי שהוא עשוי ככיפה:

ושער שאינו מקורה. פרש״י ז״ל שהוא פרוץ למעלה ואין בו תקרה ואין בו משקוף ויש מקשי דהא פשי׳ דהיינו פתחי עראי ולאו קושיא היא ויש שפירשו שער שאינו מקורה שאין על עובי הפתח למעלה שום קרוי דכי הא לא חשיב פתח ופי׳ זה צריך ראיה למעשה:

דתני׳ כיפה ר׳ מאיר מחייב במזוזה וכו׳. כבר פרשתיה בפ״ק דעירובין בסד״י:

גרש״י ז״ל והא דקתני ושוין שאם יש ברגליה עשרה שחייבת. פי׳ שרגלי הכיפה העומדים ישרים קודם שיתעקמו גבוהין עשרה והוא שיש ביניהם רוחב ארבעה שזה שיעור פתח ולא איצטריך ליה לפרושי דהא פשיט׳ דבלאו הכי לא חשיב פתח. ועוד דמסתמא הכי איתנהו והרי יש כאן מזוזות פתח גמורין ואע״פ שהמשקוף הוא מעוקם ואינו ישר איכא למימר דלא חיישי׳ להכי דהא מקורה הוא מיהת אי נמי שדרך כל בנין כיפה שיש על הכיפה בנין ישר וההוא חשוב משקוף ואע״פ שאין המזוזות נוגעות בו אתיא כמאן דאמר בפ״ק דעירובין אינן צריכין ליגע? וכן נר׳ שם לפום חדא גרס׳ דמייתי תלמודא סייעתא מהא למ״ד אינן צריכין ליגע אי נמי לפום גרס׳ אחריתי דהתם דאפילו מאן דאמר צריכין ליגע ואם לא נגעו אינו חשוב פתח הכי מפרשא היכא דאיכא אוירא בנתים אבל הכא דליכא אוירא כמאן דנגעו דמו וכדפרי׳ התם בסד״י.

אמר אביי וכו׳. הא דאביי מילתא באנפי נפשה היא לפרושי מתנייתא גופה למדע במאי פליגי תנאי וממילא מתפרשא לגמרי מאי דאמרי׳ לעיל דכיפה תנאי היא ומיהו בלאו מימרא דאביי ידעי׳ מגופה דמתנייתא דכיפה תנאי היא וכל היכא שאין ברגליה עשרה פליגי רבנן. ולא כדברי אביי אלא מאי דמודה ר׳ מאיר לרבנן:

גשר״י ז״ל והיא ברוב הספרים דכולי עלמא גבוה עשרה ואין ברגליה שלשה אי נמי יש ברגליה שלשה ואין גבוה עשרה פטורה. פי׳ וכולה מיירי בשיש בין רגליה רחב ארבעה טפחים כדפרש״י ז״ל ולא איצטריך אביי לפרושה מטעמא דכתיב לעיל וקאמר כי אע״פ שגובה חלל הפתח יש בו עשרה כשיעור פתח וגם יש בו רוחב ארבעה אם אין ברגליה העומדים ישרים שלשה טפחים לא חשיב פתח דכל פחות משלשה כלבוד דמי ואין כאן מזוזה עומדת כלל וברייתא אפילו ר׳ מאיר מודה דלא אמרי׳ חוקקין לעשותה ישרה ועומדת וכן אע״פ שיש ברגליה ג׳ גובה ברוחב ד׳ טפחים אם אין בחלל הכיפה גובה עשרה מודה ר׳ מאיר דלא אמרי חוקקין להשלים שאין אומרי׳ חוקקין להשלים בגובה שאין בו עשרה לא לחוק למעלה ולא לחוק למטה וכאותה שאמרו בפ״ק דשבת בית שאין בה עשרה וקרויו משלימו לעשרה על גבו מותר להשתמש בכולו בתוכו אין משתמשין בו אלא בד׳ אמות וההיא דכולי עלמא היא שאין אומרין חוקקין להשלים לגובה עשרה לא נחלקו אלא בגבוה עשרה פי׳ שיש גובה עשרה בחללה של כיפה ויש ברגליה שלשה פי׳ ברחב ארבעה פי׳ דלמעלה מרגליה אין ברחב אויר הכיפה ד׳ טפחים שהכיפה מתעקמת וממעטת רחב הד׳ שהוא למטה בין רגליה ויש בה לחוק להשלימה לעשרה פי׳ כי צידי הכיפה רחבים בענין שאם היה אדם חוקק בשפתם כלפי פנים להשוות הרגלים עד כדי גובה עשרה הי׳ יכול לחוק וישאר מצידי הכיפה עדיין קיים להיות למזוזה. ר׳ מאיר סבר חוקקי׳ להשלים כלומר רואין אותו כאלו הוא חקוק ורבנן סברי אין חוקקין להשלים והלכתא כרבנן ויש אומרים שאף ר׳ מאיר לא אמר אלא בשיש למעלה רחב שלשה שיצא מתורת לבוד וכבר כתבתיה בעירובין ובפ״ק דשבת בסד״י:

ואימא הכי נמי. כלומר וכיון דגלית לי האי דרשא מנא לך דלא דרשי׳ הכי:

אלא ביתך למה לי הקשו בתוספות אמאי לא קאמר דאתא למעוטי בית שאינו שלו שהוא פטור מן המזוזה מן התורה כדמוכח בפרק ר׳ אליעזר דמילה דאמרי׳ מזוזה וציצית מתוך שבידו להפקירן ותירצו דתרתי ביתך כתיבי חד למעוטי בית שאינו שלו וחד למדרש דרך ביאתך כדאמרי׳ הכא ומיהו מדרבנן מיחייב במזוזה בהשוכר בית לשלשים יום כדאיתא התם ואפילו בביתו בשאינו משתמש בו פטור ממזוזה אפילו מדרבנן ואע״פ שעשוי לדירה. וכדאמרינן בפרק השואל דחובת הדר היא והשוכר חייב לעשות שם מזוזה מדרבנן והא דאמרי׳ בפרק ר׳ אליעזר מתוך שבידו להפקירן הכי נמי מצי למימר שיש בידו שלא לדור בו ובטלית דאי בעי לא לביש בה למאן דאמר טלית חובת גברא אלא דמשום דאיכא למאן דאמר חובת טלית היא נקט הטעם השוה במזוזה וטלית לדברי הכל זו שטת ר״י הידוע בעל התוספות זצ״ל שאמר בסוף ימיו. והיא הנכונה דכזקנותו דר׳ קימא לן.

אלא לו למה לי שיחד ביתו. פרש״י ז״ל ואתא קרא לאשמועינן שעל צרות העין נגעים באים ולפי פשטיה דקרא אתא למעוטי בית דהפקר שאינו מטמא בנגעים וכדאי׳ בספרי והכא חדא מינייהו נקט דאיד׳ פשי׳ ובלאו הכי ידעי׳ לה:

יצאו אלו שאינן מיוחדין לו. ודוקא אלו אבל בית השותפין חייב דרבייה רחמנא מדכתיב בבית ארץ אחוזתכם וא״ת ומאי שנא בית השותפין מאידך י״ל דבית השותפין עשוי לדירתם והוא מיוחד להם לדירה מיוחדת מה שאין כן באלו. ויש שפירשו דבית השותפין ממש נמי פטור והכא מיירי בבית השותפין שמכר כל אחד חלקו אלא שנכנסין בפתח אחד ואצטריך קרא לרבויי כיון דשותפין הם בפתח ובכניסה. ולא נהיר דבייחוד בית תלה רחמנא ולא בייחוד פתח וכניסה והנכון כמו שפי':

הא רבי מאיר והא רבנן. כו׳ דתניא כו׳ וא״ת מה ענין נגעי׳ אצל מזוזה י״ל דתרוייהו חד טעמא אית להו בהאי ענינא דיחוד בית דהכא כתיב ביתך והכא כתיב ובא אשר לו הבית ובחדא דרשינן להו לעיל:

בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה. פי׳ ואע״ג דאין עיקר בית הכנסת לכך וא״ת ובלאו הכי נמי תיפוק לי דאית ביה דירה לאורחין דאכלו ושתו בבי כנישתא למאן דמפרש התם דבבי כנישתא ממש קאמר וכדאמרינן מאי בי רבנן ביתא דרבנן י״ל דכיון דההוא תשמיש לאו קבוע וזימנין דאיתיה וזימנין דליתיה לא חשיבא דירה לחיוביה במזוזה כי האוכלים שם אינם אלא כאכסניא בעלמא ולמאן דמפרש התם דההיא ליתא אלא בבתי כנסיות שבבבל שהן עשויות על תנאי אתיא הא בבתי כנשתי דעלמא והראשון נכון וחכמים פוטרין והלכתא כרבנן וכן המנהג.

יש דברים אחרים שפוטרין את הבית ממזוזה והם תלוים בציור הבית כיצד כל פתח שאינו גבוה עשרה טפחים אע"פ שהוא רחב ארבעה פטור ממזוזה וכן הדין אם אינו רחב ארבעה אע"פ שגבוה עשרה פתח שהיה גבוה יתר על עשרה ורחב ד' במקצתו אלא שהיה מתקצר למעלה ועשוי כמין צריף ואין בו רחב ארבעה אם יש ממקום שהתחיל להתחדד ולמטה גבוה עשרה ברוחב ד' חייב ואם לאו אפי' היה מקום חידודו עבה עד שאפשר לחוק בו ולהשלימו לד' פטור שאין חוקקין להשלים ר"ל שאין מחזיקין אותו בחקוק כדי להשלים את השיעור:

פתח שאינו מקורה ר"ל שאין לו איסקופה מלמעלה אלא פרוץ ועומד פטור מן המזוזה:

מגדולי המחברים כתבו שכל בית שאין בו תקרה פטור מן המזוזה ואם היה חציו שכנגד הפתח מקורה חייב ולא יראה לי כן אע"פ שבענין פתחי שימאי נאמר בגמ' שאין להם תקרה בתלמוד מנחות ל"ג ב' אנו מפרשין אותו על אסקופה עליונה ואם כדבריהם מה הוצרכו לומר בגנה ששער שלה פטור מפני שאין שם דירה והרי אינה מקורית:

יש מי שאומר שאע"פ שהיתה לה אסקופה מלמעלה אם לא היה עץ בולט דבוק לאיסקופה במשך האסקופה להיות הדלת שוקף עליו פטורה ויוצא לו כן מן ביאור מלת שיקפי האמורה במסכת מנחות ולא יראה לי כן אלא עיקר הדברים בשיקפי שיהו שם שני ספים:

בתלמוד מנחות ל"ג א' התבאר שאין קובעים מזוזה עד שיהו שם דלתות נמצא שכל שאין שם דלת פטור מן המזוזה והוא שאמרו שם ריש גלותא בנא ביתא אמר ליה רב נחמן קבע לן מזוזתא א"ל תלי דשי ברישא ויש בזו חולקים ומפרשים במלת דשי ספים ר"ל (שיהו) [שהיו] הספים שוכבים בארץ והיה מצוהו שיקבע שם מזוזה ואחר כך יעמידם במקומם וא"ל תלי דשי ברישא כלומר העמד הסיפים תחלה בבנין ואח"כ אקבענה שאם אקבענה תחלה הוה ליה עשוי וילפינן מציצית לפסול בה מן העשוי ומ"מ נראה ששתיהן פוסלות בו:

וכן התבאר שם על בית שיש לו ג' כותלים ותקרה וברוח רביעי עמודים והוא עניין חצר ואכסדרה פטור מן המזוזה שלא נעשו עמודים אלו [אלא] לחיזוק התקרה ר"ל לסמוך עליהם קורה שתהא העליה סומכת עליה וכן כתבו גדולי המחברים על (תקרים) [תקרה] שאין בית תחתיה ולא כתלים אלא שעומד' על עמודים שפטורה שאין כאן מזוזות שעמודים אלו להעמיד התקרה הם עשויים:

התבאר עוד במסכת מנחות ל"ד א' שפתח הסמוך לקרן זוית ואין שם אלא עמוד אחד וציר הפתח הוא בזוית פטור מן המזוזה:

התבאר במסכת סוכה ג' א' שכל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה ומ"מ כל שהוא עגול אם יש בו כדי לרבע בו ד' על ד' חייב:

בית שאין גבוה עשרה מתוך חללו יראה לי ממסכת ב"ק פרק שור שנגח נ"א א' שאין חייב במזוזה שאינו קרוי בית אלא שלא מצאתי זה לאחד מן המחברים אא"כ סמכו בה על פתח שאינו גבוה עשרה ומ"מ אפשר שפתחה שוה לגג בגובה עשרה:

כל פתח הראוי למזוזה עפ"י התנאים שהזכרנו חייב אפילו היה של נשים ועבדים ואצ"ל על בית השותפין שהוא חייב במזוזה שהרי הזכרנו חיוב אף בפתח של כל העיר ומקום הנחתה לימין הנכנס שנאמר ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעי' דימינא עקר ברישא וכן כל פתח הראוי למזוזה חייב להניחה וכל הפתחי' שבבית חייבים אע"פ שרגיל לצאת ולבא באחת מהן לבד אפילו בפתח שבין בית לעלי' ואפילו של חדר פנימי אבל אם היה לו פתח בין ביתו לבית המדרש או לבהכ"נ יתבאר במנחות ל"ג א' שאינו חייב במזוזה אא"כ רגיל לצאת ולבא דרך שם וכל פתח שבין חדר לחדר ואין ידוע איזה מקום כניסה ואיזה מקום יציאה לשער בו צד ימין הולכין אחר היכר ציר ר"ל שהצד שהציר נראה ממנו נידון בדרך ביאה:

דברים אחרים שבענייני מזוזה כגון ביאור מקום קביעותה ודרך קביעותה וחיוב קביעתה על מי כולם מתבארים במסכת מנחות ולא היתה כוונתינו בכאן לגלגל דברים ממקום אחר אלא בכדי שיושלם בו ביאור עניין הפתחים שהם חייבים במזוזה:

כל מקום שיש סכנה בהנחת מזוזה לשם כגון שהיו שם גוים מצוים וסבורים עליו שהוא עושה כשפים הן של יחיד כגון שערי בתים הן של רבים כגון של שערי מדינות ומבואות פטור אפי' אין שם אלא סכנת ממון והוא ששאלו בסוגיא זו הני אבולי דמחוזא ר"ל שערי מדינת מחוזא מ"ט לא עבדי בהו רבנן מזוזה והיו סבורים לתרץ הנהו חזוק לאקרא דכובי הוא דעבידי כלומר שלא נעשו ליכנס ולצאת אלא חזוק לאקרא דכובי והוא מקום המבצר ועושין השערים תחתיו בכיפה והבנין עליהם מפני שהבנין העשוי על הכיפה חזק ביותר ואע"פ שנכנסים שם דרך אותם השערים מ"מ אין עיקר עשייתם ליכנס דרך בהם לבתי הדירה כשאר שערי מדינות וחזר ושאל ותתחייב מיהא מצד עצמה שיש בה בית דירה לשומר בית האיסורין ותירצוה משום סכנה ואע"פ שאמרו שלוחי מצוה אין ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני שאין הקב"ה רוצה שיהא מוסר עצמו לסכנה ולסמוך על הנס בשביל קיום מצוה וכדכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני:

מזוזת היחיד כגון של שערי בתים צריך הוא לבדיקה שתי פעמים בשמיטה שמא נגנבה או נמחקה ממנה אות אחת או נקרעה או נתטשטשה או נרקבה ושל רבים כגון שערי עיירות ושערי מבואות אינה צריכה ליבדק אלא פעמים ביובל שאם אתה מטריחם ביותר אף הם מתרשלים בכך ונסמכים אחד על חבירו:

כשאתה מצרף כל מה שכתבנו אתה מוצא הרבה תנאים בבית קודם שתתחייב במזוזה א' שיהא בו ד' אמות על ד' אמות או שיהא ראוי לרבע בו כשיעור זה ב' שיהא גבוה עשרה ברוחב ארבעה ג' שיהא לו איסקופה מלמעלה ולדעת קצת אתה מצרף בזו שיהא בה עץ בולט שיהא הדלת שוקף עליו ד' והיא לדעת גדולי המחברים שיהא לה תקרה מצד הפתח ה' שיהיו שם דלתות ו' שיזקוף הסיפים תחלה ואח"כ יקבע המזוזה ז' שיהיו שם שני סיפים ח' דירת אדם ט' דירת קבע יו"ד דירת חול ולדעת קצת אתה מוסיף בזו שיהא מקום חול י"א דירת כבוד י"ב שלא יהא הפתח בקרן זוית י"ג שלא תהיה עיקר עשיית המזוזות לחזוק התקרה כגון אכסדרה י"ד לדעתינו שאם יש תקרה בבית שיהא גובה חללו עשרה טפחים:

כשם שביארנו בבתי הקדש שאין חייבים במזוזה כך אין מטמאין בנגעים אף ירושלים כולה אינה מטמאה בנגעים ואין צריך לומר בית המקדש:

בית הכנסת ובית המדרש אם יש בהן בית דירה מטמאין בנגעים ואם אין בהן בית דירה אין מטמאין ואין בהן חילוק בין כפרים לכרכים ובית האשה והשותפין מטמאין ואין חוצה לארץ מיטמא בנגעים שהרי אינו קרוי אחוזתכם יש חולקין בירושלים לומר שמיטמאה בנגעים והדבר תלוי אם נתחלקה לשבטים אם לאו וכבר ביארנו דבר זה במגילה פרק בני העיר:

כבר ביארנו הרבה פעמים בתבואה שלא נתעשרה שלא הוקבעה ליאסר באכילת עראי אע"פ שנמרחה עד שיכניסנו לבית דרך הפתח והתבאר בכאן שלא כל בית קובע אלא בית העשוי לדירת קבע על הדרך שאנו מצריכין דירת קבע לעניין מזוזה מעתה סוכת החג בחג אינה קובעת ולא סוף דבר מן התורה אלא מדברי סופרים שאם תחייבהו מדברי סופרים במה שפטור מן התורה יבוא לפעמים להפריש ממנו על המחוייב מן התורה ואע"פ שעציץ שאינו נקוב חייבנו מדברי סופרים ולא חששנו בכך התם בתרי מני ציית כמו שביארנו בסוגיא זו בפירושנו ויש מקומות הרבה שאינם קובעים ואין זה מקום ביאורם:

אף לעניין איסור הוצאה לבני חצר אם לא עירבה עמהן אנו צריכים לדירת קבע ומי שהיה לו בחצר בית תבן או בית עצים או סוכת החג בחג ולא עירב עם בני חצר אינו אוסר עד שיהא לו שם מקום דירה ויש חולקין בזו ובתלמוד עירובין ע"ב ב' יתבאר בע"ה ומ"מ יושבי אהלים או סוכות שהוקפו מחיצה אין מטלטלין מזה לזה עד שיערבו כולם:

אע"פ שזהו היוצא לנו מביאור שמועה זו דרך פסק יש בקצת פירושין בביאור ברייתא של לשכות דברים מבולבלים שאני צריך להעירך בהן דרך קצרה והוא שאמרו כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזות חוץ מלשכת פרהדרין שבה היתה דירה קבועה לכהן גדול בשבעה ימי פרישה ושאר לשכות לא היתה בהן דירה קבועה אמר ר' יהודה והלא כמה לשכות היו שם שהיתה בהן בית דירה וכדאמרינן בשלשה מקומות כהנים שומרי' את המקדש ולא היה בהן מזוזות אלא אף לשכת פרהדרין לא היה בה חיוב מזוזה ולא הוקבעה שם אלא מתורת גזירה כדאמרינן לקמן שלא יאמרו בבית האיסורין הוא חבוש:

ושאל מאי טעמא דר' יהודה דקאמר דאין חיוב מזוזה בלשכת פרהדרין דבשלמא רבנן הא דלא אצרכו מזוזה בשאר לשכות משום דשאר לשכות לא היתה שם דירה אלא בלילה ואצרכוה בלשכת פרהדרין מתוך שהיתה שם דירה בשבעת ימי פרישה בין ביום בין בלילה אלא לר' יהודה מאיזה טעם פוטר לשכת פרהדרין מן המזוזה ותירץ קא סבר כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית ולשכת פרהדרין לא היתה עשויה אלא לשבעה ימים וכ"ש שאר לשכות שלא היתה בהן דירה קבועה ביום ובלילה לעולם והוקשה לו מבית החורף ומבית הקיץ דאע"ג דלאו לכולא שתא עבידי איקרי ליה בית ותריץ ליה דבית החורף ובית הקיץ אקרי בית סתמא לא איקרי כלומר ולגבי מזוזה בית סתמא בעינן דכתיב על מזוזות ביתך וגו':

ואיתביה אביי לר"י ומדידיה אדידיה דהא איפכא שמעינן ליה סוכת החג בחג ר"י מחייב וחכמים פוטרין דלאו בית הוא ותני עלה מאי מחייב דקאמר בעירוב ובמזוזה ובמעשר בעירוב שאם אותה סוכה פתוחה לחצר שיש שם שאר דירות אוסרת על בני חצר אם לא עירבה עמהן וכן אם פתוחה לבית חבירו אוסרת על חבירו עד שיערב עמה במזוזה דאע"ג דלאו לימות החמה ולימות הגשמים עבידא הויא ליה בית וחייבת במזוזה ובמעשר שאם ראתה התבואה פני הסוכה הוקבעה למעשר ליאסר אף אכילת עראי עד שתתעשר כדין ראיית פני הבית וקשיא דר"י אדר"י ומיהו דרבנן אדרבנן לא קשיא אע"ג דהכא פטרי ובלשכת פרהדרין מחייבי דדלמא רבנן אחריני נינהו אי נמי רבנן ס"ל סוכה דירת עראי בעינן ולא שמה בית כלל אבל לשכת פרהדרין דירת קבע היא והויא ליה בית וכי תימא דהתם נמי לא חייב ר' יהודה מן הדין אלא מדרבנן תינח עירוב ומזוזה אלא מעשר אי מדאורייתא לא מחייב במעשר ומחייבת ליה לעשורי מדרבנן נפיק מינה חורבא שמא יפריש ממנה על המחוייב או מן המחוייב עליו ולא הוי מעשר ואע"פ שבעציץ שאינו נקוב שמעשר מדרבנן ולא חיישינן דילמא אתי לאפרושי מיניה על עציץ נקוב התם בתרי מני ציית כלומר כשנאמר לו לא תפריש מזה על זה הואיל ולא ממקום אחד יצאו שניהם מאמין הוא בכך אבל בחד מנא כי הכא לא ציית הואיל ומגורן אחד יצא הכל אין לו ציור להפריש בין ראה פני הסוכה לראה פני הבית והואיל ובמעשר ע"כ מדאורייתא עירוב ומזוזה נמי מדאורייתא וקשיא דר"י אדר"י אלא אמר אביי בשבעת ימי פרישה כ"ע לא פליגי דהואיל ואותן השבעה דירה קבועה היא חייבת במזוזה מן התורה ולא ס"ל דבית העשוי לחורף ולקיץ בעינן אלא כל שמשתמש בו בדירה קבועה חייבת במזוזה ובשאר ימות השנה הוא דפליגי רבנן מחייבי דגזרי שאר ימות השנה אטו שבעה ור' יהודה סבר לא גזרינן ואי קשיא לך א"כ אף לרבנן לא מיחייבא אלא משום גזירה ומאי האי דקאמר ר' יהודה לעיל גזירה היתה ה"פ דברייתא דלשכות כל הלשכות שהיו במקדש לא היתה בהן מזוזה כל עיקר אף בשעת דירתן שאף בשעת דירתן לא היתה שם דירה קבועה ביום ובלילה חוץ מלשכת פרהדרין שאף בשאר ימות השנה חייבת במזוזה הואיל והיתה שם דירה חשובה בשבעת ימי פרישה וגזרינן שאר ימות השנה אטו שבעת ימי פרישה שהן מן התורה:

אמר להם ר' יהודה והלא כמה לשכות הי' שם שהיה בהם בית דירה דהואיל ודרים בהם בלילה דירה חשובה היא והיו חייבות במזוזה ולא היתה שם מזוזה אלא בשעת דירה ולא גזרינן אלא לא עשו מזוזה בלשכת פרהדרין בשאר ימות השנה מגזירת שבעה אלא מגזירה אחרת שהרואה אותה בשאר ימות השנה בלא מזוזה ולא יראו אותה בשעת פרישה יאמר שזו אינה לשכה אלא בית האסורין ואקשי ליה והא סוכת החג בחג דרבנן פטרי ואע"ג דהתם שאני דלדידהו דירת עראי היא ולא שמה דירה מ"מ הואיל ומחמרי רבנן כולי האי בלשכת פרהדרין למגזר ימות השנה אטו ז' דפרישה לגזור סוכה אטו שאר בתים דלא גרע סוכת החג בחג מלשכת פרהדרין בשאר ימות השנה ומתרץ רבא דבשאר ימות השנה כ"ע לא פליגי דפטירא לשכת פרהדרין ממזוזה ולא פליגי אלא בשבעת ימי פרישה דרבנן מחייבי ור' יהודה פוטר והא דסוכה דר"י אדר"י קשיא ודרבנן אדרבנן אי הני רבנן הוו להו הני דלשכת פרהדרין אלא דלתרווייהו איכא לתרוצינהו שפיר דסוכה טעמא לחוד ולשכה טעמא לחוד דלר"י סוכה דירת קבע בעינן והואיל ודירת קבע היא ודירה דמדעתיה הוה ליה בית גמור ולרבנן לאו בית היא דהא דירת עראי בעינן ולענין לשכה רבנן סברי הואיל ודירה קבועה היא אע"ג דלאו מדעתיה הוא בית מיקרי וחייב ולר"י הואיל ובעל כרחיה הלא לאו בית הוא וברייתא הכי מפרשא כל הלשכות שהיו במקדש לא היתה בהן מזוזה כלל שלא היתה שם דירה קבועה שאין שם דירה אלא בלילה חוץ מלשכת פרהדרין שהיתה שם דירה קבועה אר"י והלא כמה לשכות היו שם ודירת לילה דירה קבועה היא לאחיובי במזוזה ואפ"ה היו פטורות מן המזוזה אף בשעת דירה הואיל ודירה על כרחה היא ואף בלשכת פרהדרין אני אומר כן אלא שמתורת גזירה אחרת באין בחיובה:

ואי קשיא לך לשכה שהיו מפרישין בה שורף את הפרה לרבנן אמאי לא מחייבא תרצו קצת מפרשים שלא היתה אלא דירה רחוקה אחת בשמיטה או אחת ביובל ואי קשיא לך נמי לשכת פרהדרין גופה לא לחייב במזוזה מדאמרי' לקמן מה בית שהוא חול וכו' יצאו הר הבית והלשכות והעזרות שהן קדש ואין טעונות מזוזה תרצו בה דפתוחה בחול היתה ותנן כל הלשכות שהן בנויות [בקדש] ופתוחות בחול תוכן חול זהו ביאורה של שמועה זו ויש שפרשוה בפנים אחרים וזה עיקר:

יצאו אלו שהן קדש. [ומהאי] טעמא פטורה לשכת פרהדרין וכר' יהודה מיתוקמא דאילו לרבנן אמאי צריך קרא והא דירה בעל כרחיה לא שמה דירה ולקמן פריך דלא כרבי יהודה מיתוקמא:

תיובתא דאיכא תנא דמחייב בסתם. וא"ת אמאי לא מוקי ההוא חיובא במתקשטות כדמשני לעיל ויש לומר דא"כ ליפלוג וליתני בדידה יכול שאני מרבה רפת סתם וכו' ועוד דומיא דשערי עיירות ומדינות דלא שייך למימר בהו במתקשטות. מ"ר יוסף:

ששה שערים הם. תנא ושייר דאכתי הוי מצי למיתני בית הכסא בית המרחץ בית שער אכסדרה ומרפסת דפטירי ממזוזה:

הכל מודים בגבוה עשרה ואין ברגליה שלשה. פירוש ברוחב ד' אין ברגליה ג' וקשה לרבי מדאמרינן בפ"ק דשבת (דף ז:) זימנין דמשני ליה בכותל דלית ביה חור ממאי מדקתני למעלה מי' טפחים כזורק באויר ואי אית ביה חור אמאי כזורק באויר הא נח בחור וכי תימא דלית ביה ד' על ד' טפחים והאמר רב יהודה זרק למעלה מעשרה טפחים והלכה ונחה בחור כל שהו באנו למחלוקת ר"מ ורבנן וכו' והיכי קאמר ר"מ התם חוקקין בחור כל שהוא והא בעינן הכא לענין חקיקה גובה ג' ברוחב ד' וגובהה י' ועוד קשה לרבי על הא דקתני התם ובפרק קמא דסוכה בית שאין תוכו י' וקירויו משלימו לי' דאסור לטלטל בתוכו^א)צ"ל ומשמע. ומשני דהיינו לכולי עלמא ואמאי לא אמרינן חוקקין קירויו להשלימו לי' ואומר רבי דמיירי בפ"ק דשבת בחורין שמפולשין מעבר לעבר כמו שעושין לצורך בנין ונוטין לצד רשות היחיד וגבוה י' מרשות הרבים ומשתמשין בו בני רשות היחיד וכחורי רשות היחיד דמו ובאותו עובי [שהוא] מפולש לצד רשות היחיד יש רוחב ד' ואם תחוק לאורך החומה תמצא אותו ד' על ד' והא דקאמר התם וכי תימא בדלית ביה ד' על ד' הכי קאמר דלא בעינן הנחה על גבי מקום ד' על ד' כדרב חסדא דלא בעי התם הא אמר רב יהודה כו' וא"ת מאי פריך התם מר"מ דחוקקין להשלים דילמא יש בו חור וכדרבנן דלית להו חוקקין דאע"ג דסתם מתניתין רבי מאיר מ"מ משנה זו דמייתי התם דהזורק למעלה מי' טפחים כו' כרבנן דלית להו חוקקין י"ל דעל כרחין ר"מ היא מדקתני סיפא דההיא משנה למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ ואמאי כזורק בארץ כיון דליכא ד' על ד' ואין חוקקין להשלים אלא ש"מ דכר"מ מיתוקמא וא"ת ולוקי הך משנה בחור שאין מפולש לרשות היחיד דאית ליה אין חוקקין כולי האי כדפי' הכא יש לומר שסתם חורי כותל מפולשין מרוח לרוח כמו שעושין אלו הבנאים ואם תאמר מאי שנא דבכל דוכתא סגי ברוחב ארבע על ארבע בסתם לענין מבוי והוצאת המת ואילו הכא בעינן שלשה ברוחב ארבע וגובה עשרה יש לומר דשאני גבי מזוזה דכתיב ובשעריך משמע פתח גדולה:

ביתך ולא ביתה. דלשון זכר כתיב:

דתניא בהכ"נ כו'. השתא מייתי ראיה מנגעים למזוזה ואף על גב דפרי' לעיל דרבי יהודה דאמר בסמוך דאין הר הבית מטמא בנגעים לא פטר ליה ממזוזה מההוא טעמא היינו משום דצריך למימר הכי כדפי' לעיל אבל כאן לא צריך למימר כל זמן שאין להוכיחו:

בד"ה הכל מודים כו' דע"כ אי איירי דנח בחור איירי בחור שיש כו' חוקקין להשלים דדומיא דהכי דהזורק למטה מי' כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שאין בו בית כו' י"ל דהתם איירי בפתח הבית שהיה כו' עכ"ל ודפריך מיניה מההיא פתחא דהוי עייל ביה רבי כו' נמי איירי בכה"ג בפתח הבית כו' וכן מה שכתבו התוס' לקמן וי"ל דבי מדרשא דרבי ורב הונא כו' שלהם היו כו' ע"כ דפתחא דבי מדרשא דרבי נמי הכי הוה דאל"כ לא הוה פריך מנייהו אדרב הונא מידי וק"ל:

בא"ד דבי מדרשא דרבי חנינא ממש היה לו מזוזה כו' עכ"ל ר"ל ממש דלא איירי בפתח בית אלא בשער גבוה שהיו כולם נכנסים בו דלכך היה נותנה כנגד כתיפיו וק"ל:

גמרא ושער המדי. הוא שער העשוי ככיפה כפרש"י וכדמוכח לקמן. וקרוב בעיני דצ"ל הטדי (וטעות המעתיקים בין ט' למ' רגיל מאד שקרובים בתמונתם בכתב אשורי) כי כן נקרא שער א' משערי הר הבית במדות פ"א מ"ג ושם פ"ב מ"ג איתא דהוא עשוי שתי אבנים מוטות זו עג"ז וכפי' הרמב"ם שם. ואולי שער העשוי ככיפה נקרא בא' הלשונות טדי. והתוי"ט הביא שם בשם ראבי"ה שגורס טרי ופירושו מוצב. והתוי"ט כ"ע שלא הבין ול"נ לפרש שהוא מלשון לעז וכמש"כ הרע"ב ברפי"ב דנגעים שלש בל"ר טר"י והוא ע"ש דתמונתו כדמות משולש לפי' הרמב"ם הנ"ל:

גמ' שם א"ק למען ירבו ימיכם כו' הני בעי חיי כו'. בגה"ש הניח בצ"ע דמה"ט ליכא לרבויי שותפים ע"ש. ול"נ דהמה מתרבו מגופיה דקרא מדכתיב ימיכם בניכם ל"ר וכדאיתא בחולין (קלה ב) ע"ש:

גמ' שם א"ק בבית ארץ אחוזתכם. נ"ל דר"ל מדכתיב בית בלא שום כינוי משמע בית מ"מ. וארץ אחוזתכם פי' א"י שנתנה להם לאחוזה:

גמ' שם ול"ק הא דאית בה בית דירה כו'. ולמסקנא אפי' דכפרים נמי דוקא באית בה ב"ד. וקשה במאי עדיפא בית השותפין דחייב מבהכ"נ דכפרים. ונ"ל משום דשותפין דרכן לדור בו אחד אחד זה שנה או שנתיים ואח"כ הב'. ולהכי אין להם חזקה זע"ז (ב"ב מ"ב במשנה וע"ש בפי' רשב"ם ובגמרא) ולכן נקרא מיוחד לכ"א בזמן שדר בו משא"כ בהכ"נ כולן מתפללין בה כאחד. (ובזה אולי יתיישבו פסקי הרמב"ם מתמיהת הר"ן בנדרים (מח) בד"ה ולא דברו ע"ש) אבל אם יש בה ב"ד לחזן א"כ היא מיוחדת לדירה רק לו לבדו. ונ"ל דלזה תכוון המשנה בביצה (לז) כלים המיוחדים לאחד מן האחים שבבית הרי אלו כרגליו דר"ל אף דעדיין לא חלקום וכולם שייכים בהם רק דבאותה שבת או יו"ט מיוחדים לאחד מהם להשתמש ואח"כ ישתמשו השאר כ"א יומו דאלת"כ תקשה פשיטא:

תד"ה שאין. גבי אביי ורבין דהוו אזלי כו' א"ל רבין לאביי ליעול כו'. כצ"ל:

בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַשֻּׁתָּפִין וּבֵית הָאִשָּׁה מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. קשה למה גבי מזוזה נקיט בֵּית הָאִשָּׁה קמי בֵּית הַשֻּׁתָּפִין וגבי טומאת נגעים נקיט בֵּית הַשֻּׁתָּפִין קודם?
ונראה לי בס"ד גבי חיוב מזוזה איכא רבותא בבית השותפים טפי מבית האשה משום דאף על גב שהיא אשה ולא איש עם כל זה היא יחידית ואם תעשה מזוזה היא עושה מצוה שלימה אבל בית השותפים אף על פי שהם זכרים ליכא מצוה שלימה לגבי כל חד וחד. וידוע מחלוקת האחרונים ז"ל גבי ספר תורה שאם עשו השותפים ספר תורה אחד בשותפות אי סגי להו או בעינן ספר תורה לכל חד? ויש חילוקי דיעות והכא גבי מזוזה מוכרחים השותפים לקבוע מזוזה אחת בשער ולא יותר משום בל תוסיף ואם כן הוה אמינא כיון דליכא שיעור מצוה שלם לגבי כל חד וחד יהיו פטורים לגמרי לכך אשמעינן דאף על פי כן חייבים ואחר כך נקיט בית האשה. [ראה דרשת רבינו זצ״ל בסיום התלמוד סוף מסכת עוקצין שמרחיב הדיבור בחקירה הזאת באופן נפלא]
מיהו בענין טומאת נגעים איכא רבותא בבית האשה יותר יען כי נגעים באים על צרות עין שלא היה משאיל כליו שאמר אין לו לכך הקב"ה מפרסמו על ידי נגעים (ערכין טז.) והוה אמינא אין נגעים באים בבתי אשה שיש לה התנצלות אף על פי שיש לה כלים ואומרת לשואל אין לה מפני שהאשה דרכה להיות צנועה ואם תשאיל לנשים יתלמדו גם האנשים לבא לביתה לשאול ממנה לכך אומרת שאין לה ולאו משום צרות עין! לכך אשמעינן דגם בבית האשה שייך טומאת נגעים דאין זו התנצלות דהיה לה להשאיל לנשים דוקא!
ולכן הכא נקיט בֵּית הַשֻּׁתָּפִין קודם לומר לאו מבעיא בֵּית הַשֻּׁתָּפִין שהם זכרים ואין להם התנצלות על שלא השאילו אלא אפילו בֵּית הָאִשָּׁה שיש לה התנצלות נמי ומה שאמרו אָמַר קְרָא: (ויקרא יד, לד) 'בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם' פירוש דכלל בזה הנשים שיש להם אחוזה מחמת ירושה ורמז על השותפים גם כן דנקיט 'אֲחֻזַּתְכֶם' לשון רבים.

(ויקרא יד, לה) "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת".. אֶלָּא 'לוֹ', לָמָּה לִי?. קשה מאי הוה ליה למימר אם לא יאמר 'לוֹ'? ונראה לי דהוה ליה למימר 'וּבָא בַּעַל הַבַּיִת' דהשתא אומר תיבה אחת בת שלש אותיות במקום שתי תיבות שהם חמש אותיות.

גמ' במזוזה פשיטא. ע' ברכות כ ע"ב:

שם מ"ד ביתך. עי' חולין קלה ע"ב:

שם הני בעו חיי. קדושין לד ע"א ק"ל דזהו מספיק שלא למעט נשים אבל לענין בית השותפים ל"ש כן. דהא באנו לפטור מצד בית דבית כזית אין בו חיוב מזוזה אבל גברי בר חיובי נינהו כשיהיה לו בית מיוחד ומ"ש בית שאולה דפטור ויכול לדור כל ימי חייו בבית שאולה בלא מזוזה ול"א ביה הני בעי חיי דמ"מ שייך אקרקפתא דגברי מצות מזוזה בבית שלו וא"כ ה"נ דילמא בית שותפים פטור דליכא חיוב אלא בבית המיוחד לו וצע"ג:

שם אלא ביתך ל"ל. ע' מנחות מד ע"א תד"ה טלית:

שם ר"מ מחייב וחכמים פוטרים. עי' מ"ר פ' כי תבוא:

גמרא אמר קרא למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הני בעי חיי והני (שותפין) לא בעי חיי (אע"כ בית שותפין נמי חייב במזוזה ולא דרשינן ביתך ולא בתיהם).
תימא דזה מספיק על נשים שיהיו בכלל חיובי מזוזה, אבל על בית שותפות דלא דנין על גברא דהא בני חיובא נינהו אם ידורו בבית כל אחד לבדו, אלא דנין על הבית, דבית זה ששייך לשנים פטור, הוי כמו שאר גווני דבתים דפטירי, כמו בית שאולה דפטור לעולם ממזוזה וכן בית שיש לו כיפה ואין מזוזותיו גבוהים עשרה וכאלו:

מהו דתימא ביתך ולא ביתה ק"ל אי הוי כתיב ביתו ה"א שפיר ולא ביתה כדאמ' לקמן גבי נגעים לו ולא לה אבל השתא דכתיב ביתך לנוכח איש ואשה במשמע והכל בכלל וי"ל דסד"א מדשני קרא בדבורי' בפרשה שני' דכל הפרשה בלשון רבים נאמרה וקשרתם על ידכם בין עיניכם ולמדתם את בניכם הכל בלשון רבים וכתיב מיד בתרי' וכתבתם על מזוזות ביתך לשון יחיד ולא בתיכם בלשון רבים כהני לכן ה"א לדרשא ולמעוטי ביתך ולא בית אשתך אתי קרא דכה"ג אמרינן בפ"ק דקידושין (דף ל"ה) גבי נשים דפטורים מהשחתת זקן א"ק לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקניך מדשני קרא בדבורי' דא"כ לכתוב זקנכם כדכתיב ברישא בלשון רבים מאי שני וכתב זקנך לשון יחיד זקנך ולא זקן אשתך ה"נ ה"א מדשני קרא למיכתב ביתך לשון יחיד ולא לשון רבים כהני דרישא למידרשי' ביתך ולא בית אשתך קמ"ל למען ירבו ימיכם דאפי' אשה נמי במשמע:

ביתך ולא בתיהם נ"ל דאין צ"ל דהא אתי כר' אילעי דס"ל ברפי"א דחולין (דף קל"א) דבהמת השותפים פטורים מראשית הגז דדריש צאנך ולא של שותפים ולא כרבנן דמחייביםבשל שותפים ודרשי צאנך למעוטי שותפות נכרי ואמרינן התם אדר"א מזוזה אע"ג דכתיב ביתך דידך אין דשותפים לא כ"ר למען ירבו ימיכם ואלא ביתך למאי אתי לכדרבא דרך ביאתך אלא אפי' כרבנן שם נמי אתיא ואע"ג דלא דרשי מדכתב רחמנא בלשון יחיד דלמעוטי שותפות אתי אפ"ה גבי מזוזה מודו דבלא ירבו ימיכם ה"א למעוטי שותפות אתי מדשני קרא בדבוריה למכתב ביתך בלשון יחיד וכל הפרשה כולה בלשון רבים נאמרה וכמו שפי' בסמוך ועוד אני אומר הא דקאמר הגמ' ביתך ולא ביתה לאו למימרא דהייתי ממעט מביתך את שניהם בית אשה ובית שותפים דזה ליתא דמנ"ל למעוטי תרתי מחדא מיעוטא והא ליכא למימר דמתרי ביתך דכתב רחמנא ה"א למעט שניהם והיינו דהדר וקאמר הגמ' פעם שני ביתך ולא בתיהם ולא כייל להו בחדא ביתך ולא ביתה ולא בתיהם משום דמהני תרתי ביתך ס"ד למעוטי הני תרתי דא"כ מאי קאמר אלא ביתך ל"ל לכדרבא לדרך ביאתך אכתי ביתך שני למאי אתי אלא ודאי מחדא ביתך הוי ס"ד למידרש ולא ביתה ולא בתיהם ועוד הא ע"כ לא אפשר למעוטי ביתה או בתיהם מביתך קמא אלא מהשני לחוד מדשני קרא ביה למכתב בלשון יחיד אבל בקמא לא שני מידי ומהשתא קשה שפיר איך ס"ד למעוטי מחד ביתך לחוד תרתי ביתך ולא ביתה ולא בתיהם ונראה לפרש דאין ה"נ דלא הוי ממעט אלא חדא והגמרא נמי ה"ק מהו דתימא ביתך ולא ביתה וא"כ לא הוי דרשינן לי' למעוטי מביתך אלא ביתה לחוד או ביתך ולא בתיהם ולמעוטי של שותפין לחוד אתי ולא של אשה והיינו דפליג להו ולא כייל להו בחדא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ולא בתיהם משום דאי אפשר למעוטי לתרווייהו מחד ביתך אלא או או קאמר:

מהו דתימא ביתך ולא ביתה מכאן ק"ל על פי' התוס' פ"ד דמנחות (דף מ"ד) דתניא התם הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב אבל השוכר בית בא"י עושה מזוזה לאלתר משום ישוב א"י ופי' התוס' דמה"ת פטורה לעולם דביתך כתיב ולא של אחרים וכדדרשינן רפי"א דחולין ראשית גז צאנך ולא של אחרים ואע"ג דדרשינן מביתך לדרך ביאתך מ"מ תרתי ביתך כתיבי וק"ל על דבריהם מסוגיא דידן דאי לא קרא דלמען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי ה"א דבית האשה פטורה ממזוזה ולמאי נ"מ אי לפטור אשה עצמה הא כל כמה דלא אסיק אדעתיה האי דרשא דנשי לא בעי חיי בלא"ה אשה פטורה בלא ה"ט דביתך ולא ביתה אלא משום דאיתקיש מזוזה לת"ת כדאמ' בפ"ק דקדושין (דף ל"ז) ונקיש מזוזה לת"ת לפטור נשים לא ס"ד דכתי' למען ירבו ימיכם גברי ב"ח נשי לא ב"ח הא לאו ה"ט ה"א לפטור נשים ממזוזה מהקישא דת"ת ול"ל הא דביתך ולא ביתה אלא ע"כ דביתך ולא ביתה לאו לאפטורי נשים אתי אלא לאפטורי בי נשי אפי' אי דר בי' גברא וס"ד לפטור נשי גופייהו אפי' כי דיירי בבי גברא מהקישא דת"ת ולפטור נמי גברי כי דיירי בבי נשי מביתך ולא ביתה וה"א דאינו חייב במזוזה עד דאיכא תרתי בי גברי ודיירי ביה גברי דוקא והיינו דתנא הכא בית האשה דס"ד למיפטריה לגברי מחמת הבית שהוא של אשה דביתך ולא ביתה משמע והיקשא דמזוזה לת"ת לפטור אשה גופה אתיא אפי' דיירא בבי גברי אע"ג דהבית של בר חיובא הוא אפ"ה אשה גופה הדרה בתוכה פטורה משום האי היקשא ובפ"ג דברכות (דף כ') תנן נשים חייבות במזוזה ובגמרא פשיטא מהו דתימא הואיל ואיתקיש לת"ת קמ"ל דחייבות וה"ט דנשי לא ב"ח כדאמרי' בפ"ק דקדושין הרי דאי לאו ה"ט ה"א דנשים אפי' בבי גברא לאו בנות חיוב מזוזה נינהו מהקישא דהן גופייהו פטורין כמו ת"ת והשתא אי גבי מזוזה דרשינן ביתך ולא של אחרים כדברי התוס' א"כ לעולם ליתא לחיוב מזוזה מה"ת אלא בדיירו בו בעלים עצמם שהבית שלהם והא כל כמה דלא אסיק אדעתיה להאי טעמא דנשי לא ב"ח נשים עצמן פטורין ממזוזה מהקישא דת"ת א"כ ל"ל למיפטר נשים בבי נשי מה"ט דביתך ולא בית אשה ובע"כ למיפטר בי נשא אפי' דיירי בה גברי דלנשים גופייהו ל"צ הא דת"ל מהקישא וגברי בבי נשי תיפוק ליה דבלא"ה פטורי' משום ביתך ולא של אחרים דאפי' גברי בבי גברא של אחר כה"ג פטורים אע"כ בית אחרי' חייבת מה"ת במזוזה אלא דהוי ס"ד לפטור גברי בבי נשא משום ביתך ולא ביתה וכ"ת הא דדרשינן השתא ביתך ולא של אחרים היינו למסקנא דבית האשה והשותפין חייבים במזוזה אבל למאי דס"ד דפטורין האי ביתך למעוטי בית האשה ולא למעוטי בית אחרים אתי לא קשה מידי ומצידה תברא דלמאי דס"ד למעוטי בית האשה מביתך ולא ביתה ע"כ היינו כשדיירי ביה גברי דהיינו של אחרים דאלו להאשה עצמה שהבית שלה לא צריך וכדפי' ואפ"ה מרבינן ליה במסקנא לחיובא מטעמא דגברי בעי חיי הא ממילא ש"מ דשל אחרים חייב במזוזה מה"ת וכ"ת א"כ איך ס"ד לפטור בית שותפין ממזוזה משום ביתך ולא בתיהם ומי גרע משל אחרים לגמרי שאין לו שום חלק בבית ואפ"ה חייב של שותפים דיש לו חלק בו לא כ"ש שיהי' חייב לק"מ דלמאי דס"ד לפטור בית שותפין משום ביתך ולא בתיהם כ"ש לגמרי של אחרים דפטור אבל למאי דמסיק דבית השותפים חייב ושל אחרים לגמרי נמי אין לנו שיהא פטור עוד י"ל אפי' למאי דס"ד לפטור של שותפים אפ"ה של אחרי' חייבת דשל שותפים איכא למימר דגרע משל אחרים הואיל ואינו מיוחד לבעליו משא"כ של אחרים אע"ג דאין לו שום חלק הואיל ומיוחד לבעליו מיהו יש לישב פי' התוס' דאפ"ת דדרשינן ביתך ולא של אחרים ואשה גופה פטורה ממזוזה מהקישא דת"ת אפ"ה איצטריך ביתך למעוטי בית האשה ולא בדדיירי ביה גברי דהיינו של אחרים ול"צ קרא למעוטי כה"ג אלא נ"מ לבית שיש לאשה עם איש בשותפות דהא דאמ' הגמרא מ"ד ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם לאו למימרא דשניהם כאחת היינו ממעטי' מחד ביתך דמנ"ל למעט ב' דברים מדרשא א' אלא לצדדים קאמר דהייתי ממעט א' משתי אלה או של שותפים ושל אשה חייב או של אשה ושל שותפים חייב וכמו שכתבתי לעיל וכיון שכן אס"ד למדרשי' ביתך ולא ביתה בע"כ של שותפים חייבת במזוזה וה"א אי לאו מיעוטא דביתך ולא ביתה דבית השותפין דאיש ואשה דמי לבית שותפות דב' גברי אע"ג דאם כל הבית של אחרים פטור מ"מ בשל שותפות אין חלק חבירו מעכב על חלקו להפקיע מידי חובת מזוזה וה"נ של איש ואשה אין כח בחלק האשה להפקיע חלקו של איש מן המזוזה אע"ג דאשה פטורה ממזוזה הפטור תלוי בגופה משום דאיתקש לת"ת אבל מ"מ רמי חיובא אבית אשה כמו אבית איש דאע"ג דכולו של אחרים פטור לפי' התוס' מ"מ של שותפים חייבת ואין חלק של חבירו מעכב על חלקו להפקיע ממזוזה מטעם של אחרים ה"נ של איש ואשה אין חלק האשה מפקיע חלק האיש מן המזוזה דפטור מזוזה תלוי בגופה ולא בביתה אלא רמיא חיובא אביתה כמו אביתו ואע"ג דהיא גופה פטורה וגברי כי דיירי בי' הו"ל אחרים הפטור תלוי בדבר אחר ולא משום דלא רמי חיוב מזוזה אביתה מש"ה כתב רחמנא ביתך ולמעוטי ביתה לגמרי מעיקר חיוב מזוזה ואפי' אם יש לה בית בשותפות עם איש מעכב חלקה על חלק האיש להפקיעו מחובת מזוזה ולא דמי לשל שותפות דאנשים דחייב דהתם הבית חייב במזוזה מכל צדדים משא"כ שותפות של אשה ואיש חלקה מצד עצמה אינה בת חיוב מזוזה ולהכי היא מעכבת על חלק האיש להפקיעו מחובת מזוזה ודמי לבית של ישראל ונכרי הואיל וחלק נכרי אינו בר חיוב מזוזה מעכב נמי על חלק ישראל מלחול עליו חובת מזוזה לדעת קצת פוסקים אלא דאכתי ק"ל לפי' התוס' דפטרי של אחרים מדרשה דביתך מכדי מביתך יש למעט של אשה ושל שותפים ביתך ולא ביתה ולא בתיהם אלא משום דכתיב למען ירבו מרבינן להו מטעמא דהני לא ב"ח והשתא מאי חזית לרבויי הני ולמעוטי של אחרים אדרבה תרבה של אחרים מה"ט דלא בעי חיי ותמעט הני ובשלמא הא דלא ממעט לאשה איכא למימר דה"ט דנשי לא ב"ח אלים טפי דאי פטרינן לאשה לגמרי מן המזוזה ליתא לגמרי כלל בכלל ברכה דרבוי ימים לעולם ואי כד דרשת לי' למעוטי של אחרים הא אפשר להיות בכלל ברכה זו בבית שלו אבל הא ודאי קשה מאי חזית לרבות של שותפים יותר משל אחרים אדרבה נרבה של אחרים מה"ט דלא ב"ח ונמעט של שותפים ואפילו הכי אין אתה מוציאו מכלל ברכה זו דהא אפשר לו לקיימו בבית שלו לגמרי שאין לאחרים שותפות בו ומיהו להאי תי' דפי' לעיל דשל אחרים גרע משל שותפים א"א לרבות של אחרים ולמעט של שותפים דהשתא של אחרים לגמריחייב של שותפים דיש לו חלק בו לא כ"ש וכ"ת א"כ לא נרבה אלא בית האשה מה"ט דברכה זו דאל"כ לא תהי' לעולם בכלל ברכה ונמעט מביתך של שותפים וכ"ש של אחרים לגמרי ומ"מ איתנייהו בכלל ברכה זו בבית המיוחד לו שאין לאחר חלק בו לא קשה מידי דודאי מצד הסברא ראוי לחייב כל הני תלת אשה ושותפים ושל אחרים לגמרי מה"ט דהני לא ב"ח אלא דביתך מיעוטא משמע ובע"כ צריך אתה למעט א' מג' אלה הלכך די למעט א' מאלה והקטן שבהם והשתא למעט אשה א"א דא"כ לעולם לא תהי' בכלל ברכה זו ואי אתה ממעט שותפים דא"כ כ"ש שנתמעט ממילא של אחרים מק"ו וא"כ אתה מפקת לתרתי מכלל ברכה זו לפיכך מוקי לי' למיעוטא דביתך על של אחרים ובשנים הנותרים מקיימת לברכה זו ולפ"ז ליתא לתי' ב' שפי' לעיל דשל שותפים גרע משל אחרים לגמרי דא"כ תקשה נרבה לשל אחרים ונמעט של שותפים מיהו אכתי ק"ל הא פי' לעיל דאי לאו ה"ט דהני לא ב"ח ה"א דאשה גופה נמי פטורה מהקישא דמזוזה לת"ת ובית האשה נמי פטור אפילו דר בו איש משום ביתך ולא ביתה השתא לבתר דמרבית אשה עצמה וביתה לחיוב מה"ט דבעי חיי ומוקמית למיעוטי דביתך לשל אחרים לא שנא אם השוכר והמשכיר שתיהן נשים ל"ש שניהם אנשים די לך אם נמעט ונוציא מכלל ברכה של אחרים אם שתיהם נשים אבל אם א' מהם איש כ"ש שניהם אנשים לא דהבית של אשה ודר בו איש ובפרט איש ודר בבית של אחרים של איש יהי' בכלל ברכה זו:

לא לה נ"ל דה"נ מיתורא דלו הוא בעי למעוטי אשה והיינו דמסיק אלא לו ל"ל ועוד אי ממשמעותי' מאי שני מבע"ל למי שמיחד ביתו לו אכתי נמעט אשה מגופי' דקרא משמע לו ולא לה א"ו ממשמעותי' דלו ליכא למעט אשה דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה:

(יא ב) אלא ביתך למה לי וכו'.—הוה מצי למימר: למעוטי בית שאול ושכור, שפטור מן מזוזה מן התורה, כדמשמע במנחות מד א (ועי' שם בתוס' ד"ה טלית).

בית שער. בית קטן שעושין לפני שער החצר והכל עושין אותו קפנדריא: מרפסת. אלרו''ד והוא ארוך לפני פתחי עליות הרבה וכולן עולין דרך שם: אכסדרה. פרוזדור שלפני בתים: תיובתא. ועל כרחך סתמא תנאי היא: ושער המדי. שעושין בכיפה שכן עושין במדי: שאינו מקורה. שהוא פרוץ מלמעלה לגמרי מאין כיסוי: וחכמים פוטרין. שאין שער בלא רוחב ד' וכל כיפה מתקצרת בראשה לפחות מד': ושוין שאם יש ברגליה י'. קודם שיתחיל העיגול ותתמעט רחבה שחייבת שאפי' שהכל סתום מי' ולמעלה יש שיעור פתח בגובהה י' ברוחב ד': גבוהה י'. בין הכל: ואין ברגלה ג'. גובה שנתמעט רוחבה קודם שיגביה גבהה ג': ולאו כלום היא. דכל פחות מג' גובה ארעא סמיכתא היא ואין כאן צד שם פתח של ד' ואפילו ר''מ מודה שאין כאן התחלה לומר חקוק והשלם: א''נ יש ברגלה ג'. קודם שנתמעט רחבה מד' ואינה גבוהה יו''ד בין הכל ולאו כלום היא: ויש ברגלה ג'. ברוחב ד' ואינה רחבה ד' בגובהה י' שקודם שהגביהה י' נתמעט רחבה מד' ויש בה לחוק ולהרחיב החלל למעלה כמדה של מטה שאין החומה הולכת וכלה מבחוץ לפי החלל הפנימי כזה אלא החומה ארוכה למעלה מבחוץ לחלל כמשפט כזה: ר''מ סבר. הואיל והתחיל בה ג' ברוחב ד' שם פתח עליו ורואין כאילו הוא חקוק למעלה להרחיב כמדתו שלמטה: למען ירבו ימיכם. כל החפץ בחיים חייב משמע: דרך ביאתך. לימין בבואו לבית ולא מימין לצאתו: למי שמייחד ביתו לו. שכלי תשמישו מיוחדין לו ואינו משאילן לשכניו כלומר שהנגעים באים על צרות העין:

הכל מודים בגבוהה כו'. תימה דאמר בפ''ק דשבת (דף ז:) זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר''מ ורבנן אומר ר''י דהתם מיירי בחור שהוא ד' על ד' מבפנים לצד רה''י ולצד רה''ר כלה עד כל שהוא דאי הוי כל שהוא מכל צד בהא לא הוה אמר ר''מ חוקקים להשלים כדאמר הכא הכל מודים באין ברגליה ג' או אינה גבוהה י' ולא כלום והקשה רבינו שמשון אהא דקאמר התם הזורק ד' אמות בכותל למטה מי' כזורק בארץ למעלה מי' כזורק באויר ופריך למטה מי' כזורק בארץ והא לא נח וא''ר יוחנן בדבלה שמינה והדר פריך ואי ס''ד חורי רה''ר כרה''ר דמו לוקמא בחור ומשני בכותל דלית בה חור ממאי מדקתני למעלה מי' כזורק באויר וכ''ת דאית ביה חור אמאי כזורק באויר וכי תימא דלית ביה ד' על ד' והאמר רב יהודה כו' עד באנו למחלוקת ר''מ ורבנן דר''מ סבר חוקקין להשלים והשתא מאי פריך לוקמא בדאית ביה חור וכגון שאין בו ד' על ד' אפילו מבפנים ותירץ סתם חורים שבכתלים הם רחבים ד' מבפנים כדי להשתמש בהם ומתקצרים לצד רה''ר כדי שלא יקחו משם חפצים שבתוכו ולא נהירא לי האי שינויא דמי לא משכחת לה טובא חורין שצרים מבית ומחוץ ובלא''ה קשיא לן התם לוקמא בכותל דקה שאינה רחבה ואין בו לחוק ד' על ד' ועוד הקשה שם רש''י מאי פריך לוקמא כרבנן דלית להו חוקקין להשלים ותירץ דסתם מתני' היא בפרק הזורק (שם דף ק.) וסתם מתני' ר''מ היא ולי נראה לתרץ כולהו קשייתא דשפיר פריך הש''ס דעל כרחך אי איירי דנח בחור איירי בחור שיש בה ד' מבפנים ובכותל עב שיש לו לחוק ולהשלים ואתיא כר''מ דאמר חוקקין להשלים דדומיא דהכי דהזורק למטה מי' כזורק בארץ מיירי נמי שנח בחור ד' וחייב משום דאית ביה ד' מבפנים וכר' מאיר דחוקקין להשלים הרי נח ד' על ד' דאי לא תימא הכי כיון דלית ביה ארבעה על ארבעה אמאי חייב הא לא נח ברשות הרבים אלא במקום פטור: רבי מאיר סבר חוקקין להשלים. הא דאמר בפ''ק דשבת (דף ז.) בית שאין תוכו י' אין מטלטלין בתוכו כו' אתיא ככולי עלמא וכיון דאין גבוה י' בשום דוכתא לא אמרינן חוקקין להשלים: שאין בו בית דירה ר''מ מחייב וחכמים פוטרין. משמע מכאן דבית הכנסת ובית המדרש שאין בו בית דירה דלא בעי מזוזה דמסתמא הילכתא כרבנן והא דאמר פרק הקומץ רבה (מנחות דף לג.) והא ההוא פיתחא דהוה עייל ביה רב הונא לבי מדרשא והוה ליה מזוזה וליכא למימר דהתם מיירי בדאית ביה בית דירה דא''כ מאי פריך מינה התם לפתחא דהוה עייל ביה רבי לבי מדרשא לא הוה ליה מזוזה לישני דההיא דרבי לא הוה ביה בית דירה ודרב הונא באית ביה בית דירה י''ל דהתם מיירי בפתח הבית שהיה נכנס ויוצא בו לבית המדרש ובפ' (הרואה) במסכת ברכות (דף מז.) משמע נמי דהלכתא כמאן. דפטר גבי אביי ורבא דהוו אזלי באורחא וכי מטו לבי כנישתא א''ל (רבא) לאביי ליעול מר א''ל עד האידנא לאו מר אנא א''ל הכי א''ר יוחנן אין מכבדין בדרכים וכו' עד אין מכבדין אלא בפתח שיש בו מזוזה יש בו מזוזה ס''ד אלא בפתח הראוי למזוזה משמע דפתח בית הכנסת פטור מיהו בירושלמי פ''ג דמגילה משמע דבי מדרשא דר' חנינא ממש הוה ליה מזוזה גבי מזוזה שניתנה בשליש העליון הגע עצמך שהיה השער גבוה א''ל נותנה כנגד כתיפותיו בי מדרשא דר' חנינא עביד כן וי''ל דבי מדרשא דר' ודרב הונא ודר' חנינא שלהם היו ולא של רבים אלא של עצמם: