ברכות מב ע"ב

דף מב - ב

בא להם יין בתוך המזון, ולא בירכו כבר על היין לפני המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו, וכפי שיבואר הטעם בגמרא.

אבל אם בא להם יין לאחר המזון, קודם ברכת המזון, - אחד מברך לכולם.

והוא, אותו שברך על היין, אומר גם את הברכה על המוגמר. שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה אבקת בשמים שחוקים ומניחים אותם במחתות על גבי האש לריח טוב, ומברכים עליהם בורא עצי בשמים.

ואף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה, דהיינו לאחר ברכת המזון, ויש הפסק גדול בין ברכת היין למוגמר שהרי מברכים בנתיים ברכת המזון, בכל זאת אותו שבירך על היין הוא זה שמברך גם על המוגמר, כי מי שהתחיל בברכות אחרונות - גומרן ^[1].

גמרא:

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: לא שנו שיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון [קודם ברכת המזון], אלא בשבתות וימים טובים, ^[2] הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, ורגיל לשתות יין גם לאחר המזון הרי מן הסתם כיוון בשעת ברכה לפטור גם יין זה.

אבל בשאר ימות השנה שאין רגילות לשתות יין לאחר הסעודה, הריהו מברך על כל כוס וכוס, כיון שלא כיוון עליהם בתחלה בשעה שבירך על היין שלפני המזון.

אתמר נמי, אמר רבה בר מרי, אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא בשבתות וימים טובים, ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ, ובשעת הקזת הדם, הואיל ואדם קובע בזמנים אלו את סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס.

רבה בר מרי איקלע לבי רבא ביום חול. חזייה לרבא דבריך על היין שבא לפני המזון, והדר בריך על היין שבא לאחר המזון [קודם ברכת המזון].

אמר ליה רבה בר מרי: יישר, יפה עשית. וכן אמר רבי יהושע בן לוי לעשות.

רבי יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביום טוב, חזייה לאביי, דבריך אכל כסא וכסא.

אמר ליה לאביי: וכי לא סבר לה מר להא דרבי יהושע בן לוי, שביום טוב, כיון שרגילים לשתות יין אף לאחר הסעודה, דעתו בשעת הברכה גם על יין זה ואינו צריך לחזור ולברך?

אמר ליה אביי, נמלך אנא! איני רגיל לקבוע סעודה על היין אף ביום טוב, ולא היה בדעתי לשתות עוד, על כן בכל פעם שאני שותה אני צריך לחזור ולברך.

איבעיא להו: בא להם יין בתוך המזון ובירכו עליו, ולא שתו יין לפני המזון - מהו שיפטור בברכתו את היין שלאחר המזון?

וצדדי הספק הם:

אם תימצי לומר להביא ראיה ממשנתנו, שאמרה: "ברך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון", אין זו ראיה.

משום שהתם במשנה, שתי הכוסות שוים בכך דזה בא כדי לשתות ולהנאה וזה בא כדי לשתות ולהנאה, ולכן היין שלפני המזון פוטר בברכתו את היין שלאחר המזון.

אבל הכא, בספק שלפנינו, דזה, היין שלאחר המזון, בא כדי לשתות, ואילו זה שבתוך המזון בא רק כדי לשרות את האכילה שבמעיו, לא! מאחר שאין היין שבתוך המזון חשוב כל כך כדי שיהיה בכוחו לפטור את היין שלאחר המזון החשוב ממנו.

או דילמא, לא שנא.

רב אמר: יין שבתוך המזון פוטר את היין שלאחר המזון.

ורב כהנא אמר: אינו פוטר.

רב נחמן אמר: פוטר.

ורב ששת אמר: אינו פוטר.

רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי: אינו פוטר ^[3].

איתיביה רבא לרב נחמן, שאמר פוטר:

והרי שנינו במשנתנו: בא להם יין בתוך המזון, ולפני המזון לא היה להם יין - כל אחד ואחד מברך לעצמו. אבל אם בא להם היין לאחר המזון אחד מברך לכולם.

וסבר רבא שהמקרה השני השנוי במשנתנו שעל יין הבא לאחר המזון אחד מברך לכולם עוסק באופן שכבר בירכו קודם על יין שבתוך המזון ומקרה זה הוא המשך למקרה הראשון שהביאו יין בתוך המזון, ומוכח מזה שיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון.

מתרצת הגמרא: אמר ליה רב נחמן: אין המקרה השני המובא במשנתנו בא כהמשך למקרה הראשון אלא הכי קאמר התנא שבמשנתנו: אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא רק לאחר המזון - אחד מברך לכולם ^[4].

שנינו במשנה: ברך על הפת פטר את הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת.

בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדרה. איבעיא להו: האם בית שמאי מתייחסים בדבריהם לדין הראשון שבמשנה וארישא פליגי, או דילמא מתייחסים הם בדבריהם לדין השני שבמשנה ואסיפא פליגי ^[5]?

ביאור הספק: האם בית שמאי מתייחסים למה דקאמר תנא קמא: ברך על הפת פטר את הפרפרת, אף על פי שאין הפרפרת באה לצורך סעודה למלוי הכרס, אלא לגמר אכילה ולעונג, מכל מקום היא נפטרת על ידי ברכת הפת, לפי שהיא טפלה לו. ומשמע, כל שכן מעשה קדרה שהיא באה למזון ולשובע ממש, ודאי שתפטר בברכת הפת.

ועל דין זה אתי בית שמאי לחלוק ולמימר, לא מבעיא פרפרת דלא פטרה להו פת, אלא אפילו מעשה קדרה שבאה למזון ולשובע נמי לא פטרה אותה הפת

או דילמא בית שמאי אסיפא פליגי, אבל ברישא - פת פוטרת הכל.

דקתני בסיפא: ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, כיון שהפת חשובה היא, ואינה נטפלת לפרפרת.

ומשמע מכך שרק פת מחמת חשיבותה הוא דלא פטר לה בברכתו שבירך על הפרפרת, אבל מעשה קדרה שאינה חשובה כפת פטר בברכה שבירך על הפרפרת.

ועל דין זה אתו בית שמאי לחלוק ולמימר, שלא רק את הפת אין הפרפרת פוטרת אלא ואפילו מעשה קדרה שאינה חשובה כל כך נמי לא פטר בברכה שעל הפרפרת ^[6],

מסיקה הגמרא: תיקו!

שנינו במשנה: היו יושבין - כל אחד ואחד מברך לעצמו. הסבו - אחד מברך לכולם.

מדייקת הגמרא: הסבו - אין, רק אז אחד מברך לכולם, אבל אם לא הסבו - לא יברך אחד לכולם, אלא כל אחד יברך לעצמו ^[7],

ורמינהו סתירה לכך, מהמבואר בברייתא: עשרה בני אדם שהיו הולכים בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מככר אחד אין בזה די בכדי לצרפם לחבורה אחת, ולכן כל אחד ואחד מברך לעצמו. אבל אם ישבו לאכול יש בכח ישיבתם יחד לצרפם זה לזה ולהחשיבם כחבורה אחת אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו המיוחד לו, ולכן אחד מברך לכולם.

קתני, ישבו, אחד מברך לכולם, אע"פ שלא הסבו, ואילו ממשנתנו מדוייק שרק בהסיבה מצטרפים הם זה לזה לחבורה אחת.

מתרצת הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק: הברייתא שמחשיבה את ישיבתם כחבורה אחת עוסקת במקרה כגון דאמרי "ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן", שקבעו להם מקום סעודה באמרם "נלך ונאכל לחם במקום פלוני", ובאופן זה ישיבתם נחשבת כקביעות אף בלא הסבה. אבל המשנה עוסקת במקרה שישבו מאליהן יחד בלא שבתחילה קבעו להם מקום, ובאופן זה אין ישיבתם מצרפת אותם יחדיו אלא אם כן הסבו ^[8].

כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה ללוות את מיטתו למקום קבורתו. כי הדרי כשחזרו מהלויתו אמרי: ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק, [נלך ונאכל לחם על יד הנהר ששמו "דנק"].

בתר דכרכי [לאחר שאכלו] יתבי [ישבו], וקא מיבעיא להו והסתפקו לענין ברכת המזון, האם כל אחד יברך לעצמו, כיון שרק במקרה ש"הסבו" דוקא תנן במשנה שאחד מברך לכולם, אבל ישבו לא, אף שקבעו להם מתחלה מקום לשבת יחד.

או דילמא: כיון דאמרי "ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא", כי הסבו דמי [הרי זה כאילו הסיבו] ואחד מוציא את כולם ^[9].

לא הוה בידייהו, שלא ידעו לפשוט את הספק.

קם רב אדא בר אהבה שהיה מתלמידי רב

והוא אומר על המוגמ'. גרסי' בגמ' דבני מערבא (הלכה ו) מה בין מוגמר ובין יין מוגמר כולן מריחין יין אחד הוא שהוא טועם פשיטא של זו הבעיא דמוגמר אע"ג דמילתא ידועה היא שאין מביאין אותו אלא לאחר הסעוד' אחד מברך לכולן ולפיכך שאל השואל מפני מה היין הבא בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו והמוגמר אחד מברך לכולן יין אחד טועם ומברך כל אחד לעצמו:

אמר רב מרי אמר ר' יהושע בן לוי לא שאנו אלא בשבתות וימים טובים וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל וכן הר"ז הלוי ז"ל: דדוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי כמו במקומות האלו אין הפרש בין שבתות לימות החול. והביא הרב רבי אברהם ז"ל ראיה מדאבעיא לן בגמ' יין שבתוך המזון מהו שיפטור את שלאחר המזון או לא, אלמא שלפני המזון פשיטא דפטר ליה ופשטא דמילתא דההיא בימות החול היא, דאי בשבתות תיפוק ליה משום יין שלפני המזון דהא צריך לקדש. ומיהו אינה ראיה כל כך דדילמא בשבתות ובשקדש אריפתא, ואי נמי בחול בשעת הקזה ובשעת יציאה מבית המרחץ. אלא מיהו הכי מסתברא דכיון דבקביעות שתיה תליא מילתא אף בימות החול בשהיין מצוי כן.

איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון. פירוש: לאחר המזון כגון שהפסיק בשיחה ולאחר זמן מרובה צמא לשתות מחמת שיחה, אבל לאחר אכילה מיד או לזמן מרובה עדיין לשרות המאכל הוא בא ויין שבתוך המזון פוטרו. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ואסיקנא דאינו פוטר דהא שמואל ורב ששת וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר ורבא נמי דבתרא הוא משמע דאית ליה הכי מדאקשי לר"נ דאמר פוטר. ועוד דפשטא דברייתא דאקשי לה מינה רבא לרב נחמן הכין דייקא, דקתני בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אחר המזון אחד מברך לכולם, ואף על גב דדחי ליה רב נחמן דהכי קאמר אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון אחד מברך לכולם ההוא שנויא היא ואשנויא לא סמכינן. ואף על גב דקתני מתניתין ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון הא אמרינן טעמא משום דזה לשתות וזה לשתות אבל הכא זה לשתות וזה לשרות ואינו בדין שיהא הגרוע פוטר את החשוב.
ודקדקו מכאן מקצת רבוותא זכרונם לברכה, דיין שלפני המזון כל שכן דפטר יין שבתוך המזון משום שלפני המזון חשוב ועדיף טפי ופטר ליה לגרוע, ויין קדוש והבדלה אף על גב שלמצוה קאתי, מכל מקום כיון דקודם אכילה הוא כבא לשתות דמי ופטר ליה ליין שבתוך המזון ושלאחר המזון. וא"ת תינח קדוש משום דבמקום סעודה דוקא היא, והלכך הוה ליה כיין שלפני המזון, אבל הבדלה דלא בעינן במקום סעודה ועוד דלמצוה קא אתי לא פטר כלל. לא היא, דמכל מקום השתא במקום סעודה הבדיל.
ובתוס' הביאו ראיה מדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים ק, ב): אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו, ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן אחד שנוי מקום ואחד שנוי יין אין צריך לברך. אלמא ר' יוחנן אית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה ואפילו הכי קאמר דאין צריך לברך שיצא ביין קדוש, ואף על גב דאיתותב ר' יוחנן בשנוי מקום, מכל מקום באותו מקום פשיטא דיצא ידי יין ביין קדוש, אף על פי שיש קדוש שלא במקום סעודה לדידיה, ואף על פי שיין קדוש למצות קדוש בא, והוא הדין לדידן ביין הבדלה בשהבדיל על שולחנו.

או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר, ואתו בית שמאי למימר דאפילו מעשה קדרה נמי לא פטר. ואף על גב דפרפרת ומעשה קדרה תרוייהו ברכותיהן שוות דכלהו מיני מזונות מברכין עלייהו, איכא למימר דהכא בשבירך על הפרפרת סתם ולא היה מתכוין לפטור בברכה זו את מעשה קדרה, ומשום הכי סבירא להו לבית שמאי דלא פטר אפילו מעשה קדרה ואף על גב דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדרה. וב"ה סברי דכיון דהפרפרת חשיבא טפי טובא משום דאיהו פת ומעשה קדרה לאו פת בדין הוא דפטרי ליה בסתם, כפת שפוטרת את הפרפרת ומעשה קדרה אפילו במברך סתם. והיינו נמי דמשמע לכ"ע דמעשה קדרה לא פטר את הפרפרת, ואי במתכוין לפטור בה את הפרפרת אמאי לא פטר אף מעשה קדרה את הפרפרת, וזה נראה לי בהכרע לפירוש זה. ומינה דאי נתכוון לפטור את שניהן בברכה זו אפילו ב"ש מודו דפטר מעשה קדרה. ומכל מקום לענין פסק הלכה מספקא לן אי ב"ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי והוה ליה ספק בדרבנן ואמרינן דבסופא פליגי ובית הלל סברי דפרפרת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר ואפילו בסתם ושלא במתכוין לפטור.

מתני': היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו. אין לפרש היו יושבין דוקא בשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הויא קביעות לחבורה, אבל אם היתה תחילת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה ואחד מברך לכולן, דאם כן הוה ליה למיתני הסבו או שישבו לאכול אחד מברך לכולן, והיינו דאקשינן בגמ' הסבו אין ישבו לא, ורמינהו היו מהלכין בדרך וכו', ישבו לאכול אחד מברך לכולן, אלמא מתניתין דקתני היו יושבין הוא הדין לישבו, והיינו נמי דפריך מדיוקא דהסבו הסבו אין ישבו לא, ולא פריך מרישא דמתני' דקתני בהדיא היו יושבין. וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נדחי דלמא בשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא בשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב לאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אף על פי שלא הסבו אלא שישבו הויא קבע לחבורה, וכדפריק ר"נ בר יצחק מתניתין וברייתא כגון דאמרי ניזול וניכול נהמא בדוך פלן, וניזיל ונכול נהמא בדוך פלן לאו דוקא אלא כל זמן שהסכימו ונתועדו בעצה לאכול יחד.
ופירוש ישבו והסבו, פירש רב האי גאון ז"ל: ישבו כגון שלא ישבו סביב הלחם, הסבו שישבו סביב הלחם וכדמתרגמינן וישבו לאכול לחם, ואסחרו למיכל לחמא (בראשית לז, כה) וישבו לפניו ואסחרו קדמוהי (שם). וקשיא לי לפירושו דאם כן תלמידי דרב מאי קא מספקא להו ניזיל וניכול כהסבו דמי או לא, ליתיבו להו סחור סחור ללחמא, אלא הסבו היינו בשהסבו על המטות כדרכן לאכילת קבע, והיינו דמצטערי ויתיבי משום דמספקא להו אי הויא כהסבה ומצטרפי להדדי בין להמוציא בין לזימון, משום דאי הוי קבע לחבורה אינן רשאין ליחלק, או דילמא לא הויא קבע לחבורה אלא בהסבה והתם לא הוה אפשר להו ומצוה ליחלק. ואסיקנא בגמרא דניכול נהמא בדוך פלן הוי כהסבה, הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו בין בתחלה בין בסוף. ומיהו הני מילי בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב אבל אנן שאין דרכנו בהסבה כל שיושבין על שלחן אחד זהו כהסבה.

ירושלמי (ה"ו): רבי יהושע בן לוי בשבועה כן היא מתניתין באורחים, הא בעל הבית בתוך ביתו לא. תאני ר' חייא אפילו בעל הבית בתוך ביתו. כלומר: שאף על פי שבני הבית נגררין אחר בעל הבית אפילו כן לא הויא חבורה עד שיסבו או שיאמרו ניזיל ונכול נהמא במקום פלן.
ולענין שמועתינו קשיא לי דהא ודאי אפילו לברכת המוציא קאמרינן דבעיא הסבה וכדמוכח בהדיא בפלוגתא דרב ורבי יוחנן ביין אי בעי הסבה או לא, ויין ודאי בברכה ראשונה קאמר, דאי בברכה מעין שלש שלאחר היין אי אפשר משום דקיימא לן בחולין (קו, א) דאין זמון לפירות. ואם כן למה לי שיברך כל אחד ואחד, דהא כל חד וחד בר חיובא הוא וקיימא לן בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא. וא"ת דוקא בשהסבו, מכל מקום תיפוק ליה דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו, ולא עוד אלא ששומע כעונה. ואמרינן נמי לקמן בריש פרק שלשה שאכלו (ברכות מה, ב) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהם יוצא בברכת חבירו, והוינן בה מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא, תנינא וכו'. וצריך לי עיון.

כגון דאמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן. דכל שהסכימו הכי בתחלת ישיבתן בהא סגי להו ולא בעו הוכחה אחריתי. ומיהו דוקא כשהסכימו בתחלת ישיבתן כיון שאין עמהם הוכחה אחרת אבל כל שיש עמהם הוכחה לקביעותם כגון שמסובים על מטות או שולחן אחד או מפה אחת, אפי' באו אחד אחד מצטרפין:

בא להם יין בתוך המזון כלומר שלא בירכו ברכת היין קודם אכילה ובא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו אפילו הסבו מפני שאין בית הבליעה פנוי כדי לענות השומעין אמן למברך ויש כאן סכנת קדימת קנה לושט, והוא שאמרו בתלמוד המערב אין עונים אמן באמצע סעודה שאין מסיחין בסעודה, ועוד אמרו שם על זה הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה ואע"פ שאם שמע ולא ענה אמן יצא מ"מ דרך הוא לענות, וגדולי הרבנים פרשו שאין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובים על המברך אלא טרודים הם לבלוע ומ"מ אפילו נתנו לב לשמוע אינו כלום הואיל ותקנו תקנו, וקצת חכמי הדור פירשו אין בית הבליעה פנוי ואין כולם ראויין לשתות אחר שהמזון בפיהם ואחר שאינן ראויין לצאת באותה ברכה ואע"פ שאין אנו צריכים שישתו כלם מ"מ לראוי אנו צריכים, והוא שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין ר"ל דמוגמר אחד מברך לכלן ולא ביין ותירץ יין כל חד וחד שתי לנפשיה ברם הכא כלהון נהנין כחדא, אבל אם בא היין אחר המזון שכבר היה בית הבליעה פנוי אחד מברך לכלם ובלבד אם הסבו:

והוא אומר על המוגמר כלומר אותו שבירך המוציא או ב"פ הגפן על ידי כלם שמברך להם על ריח המוגמר שהיה דרכם להביא מוגמר לאחר המזון קודם ברכה להעביר זוהמת הידים להכשירן לברכה:

ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא עד אחר סועדה והיה לנו לומר שכבר הלך קביעות אותה מסבה אעפ"כ הואיל ואותה הסבה בעצמה היא אינו מברך אלא הוא הואיל והתחיל בברכות יגמור, וגדולי הרבנים מפרשים אע"פ שלא הביא את המוגמר עד לאחר ברכת המזון שאינו עוד מצרכי סעודה הואיל ומכל מקום באותה הסבה היא, ואין זה שאם לאחר ברכת הזמזון היא מה ענין זה אצל זה, ויש מפרשים דמוגמר זה בא בתוך הסעודה ואמר שאע"פ שאין דרך להביאו עד לאחר הסעודה הואיל ועכשיו בא בתוך הסעודה הוא מברך שטעון הוא ברכה הואיל ובתוך הסעודה בא, הא לאחר הסעודה אינו בא אלא לגמור את הידים להעביר את הזוהמא וכל שאינו עשוי להריח אין בו ברכה כל שבתוך הסעודה להריח הוא בא ואותו שמתחיל הברכות הוא אומרה, וזהו שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין כלומר שמוגמר אחד מברך לכלן וביין כל אחד מברך לעצמו וכו' כמו שכתבנו למעלה ועיקר הדברים כדעת הראשון, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' אלו הן, כמו שביארנו ביין הבא לאחר המזון רצוני לומר קודם ברכה כך הדין דיין הבא שלא בסעודה ובמקום שלא היתה שם מסבה של סעודה שאם הסבו אחד מברך לכלם שאף ביין צריך הסבה והסבה מועלת לו, ואם לא הסבו כל אחד מברך לעצמו וברכה אחרונה כל אחד מברך לעצמו שאין זימון לפירות ושאר אוכלים ומשקים אין צריכין הסבה ובין הסבו בין לא הסבו אחד מברך לכלן ברכה ראשונה, וכן כתבוה גדולי המחברים, ונראה שהם פסקו כלשון ראשון דקאמר ר' יוחנן אבל יין בעי הסבה כלומר אבל שאר דברים לא, ומ"מ ללישנא בתרא קאמר ר' יוחנן אפילו יין מהני ליה הסבה הא שאר דברים לא מהניא להו, ומ"מ זו אינה שהרי במעשה בר קפרא הביאו לפניו דורמסקנין ושלקות ופרגיות ונתן רשות לאחד מברך אלמא הסבה מהניא ליה דאפשר למידק ביה אפילו יין מהניא ביה הסבה והוא הדין לשאר דברים, אלא כדנקטה רב ביין נקטה איהו ביין ומ"מ הסבה בעו, אלא שעקר הדברים דלא בעו הסבי ואחד מברך לכלן ואין להחמיר בשאר פירות כפת ויין וכן פירשו גדולי המחברים לשטה זו שלא נחלקו בגמ' בטעם אלא בלשון אבל ברכה אחרונה כל אחד מברך לעצמו שאין זמון לפירות:

זה שאנו אומרים שאין זמון לפירות ר"ל שאין אחד מברך בהן לכלן יש מקשים בה ממה שאמרו למעלה בפרק זה ברבן גמליאל וזקנים שהביאו לפניהם כותבות ונתן ר"ג רשות לאחד מהן לברך וקפץ ר' עקיבא וברך ברכה אחת מעין ג' עד שפישרש שלא נאמר אין זמון לפירות אלא לומר שאין חובת זמון עליהם שיהא המברך חייב לומר נברך שאכלנו ושיענו אחריו ברוך הוא וכו', וכן שיהא האחד צריך להמתין את חברו, ואחרים פירשו שלא נאמר אין זמון לפירות אלא בשלא היו מסובים מתחלה לכונת סעודה הא כל שהיו מסובים מתחלה לכונת סעודה אף על הפירות אחד מברך לכלן אע"פ שאין כאן נחס נצרך שאכלנו וכו', ודברים אלו כלן אין נראין כן, ועיקר הדברים בקושיא ו שבאותה מסבה היו הולכים אחר דעתו של ר"ג שהיה אומר שז' המינים דינן כפת ומאחר שדינן כפת לענין ברכה דינן כפת לענין זמון, ואע"פ שר' עקיבא לא היה סובר כמותו כמו שנא' שם שהוא קפץ ובירך מעין ג', אפשר שכך היתה כונתו לקפוץ ולברך ברכה זו כדי להודיע שאין אחד מברך לכלן שאין ברכה גמורה של ג' ברכות אלא במעין ג' ובזו אין אחד מברך לכלן וכן עקר וכבר כתבנוה למעלה:

כל מה שאנו מצריכים להסבה לאסוף דיבר בבני אדם שהם זרים זה לזה אלא [אולי צ"ל ולא, המעתיק] בבני הבית כן, ואין אומר להיות כלן נגררין אחר בעל הבית, והוא שאמרו בתלמוד המערב ר' יושע בן לוי בשבוע הבן היא מתניתא כלומר ובדומה לה שהם זרים ונכרים זה לזה הא בעל הבית בביתו לא, אלא שגדולי המפרשים פוסקים כר' יהושע כמו שכתבנו במשת שלשה שאכלו:

והוא אומר על המוגמר ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. פרש"י דאסיפא קאי דאותו שבירך על היין לאחר המזון הואיל שנתנו לו מעלה [זון תנתן לו גם מעלה] אחרת ומברך על המוגמר לפטור אחרים אע"פ שאין דרך להביא את המוגמר אלא לאחר סעודה כלומר לאחר ברכת המזון ואותה שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואינן מחוייבין לתת לזה לברך אפ"ה עכשיו שהביאו אותו אחר סיום המאכל קודם ברכת המזון אותו שבירך על היין שלאחר המזון מברך עליו, והגאונים פירשו דמיירי שהביאו אותו באמצע סעודה וארישא קאי דקתני הסבו אחד מברך לכלן וגם הוא מברך על המוגמר ואע"פ שאין דרכו להביא אלא לאחר הסעודה פי' אחר שסיימו לאכול קודם ברכת המזון ואם היו מביאין אותו אחר שעה היה אחר יכול לברך שכבר נסתלקו מאותה שעה אפ"ה עכשיו שהביאו אותו באמצע סעודה זה שהתחילו בו לתת לו כבוד בתחלת הסעודה ובירך המוציא ג"כ ינתן לו כבוד בכל שאר דברים עד תשלום הסעודה, והכי משמע בירושלמי דגרסי' התם מה בין מוגמר ליין מוגמר כולהון מריחין יין אחד הוא שטועם אלמא משמע דבתוך הסעודה [איירי ומשום הכי בעי מה בין מוגמר ליין שביין שמביאין בתוך הסעודה] כל אחד מברך לעצמו ובמוגמר אחד פוטר את כולן ומשני במוגמר כולן מריחין וכיון שנהנין ממנו כלם כאחד האחד מברך ופוטר את האחרים אבל יין כששותה הוא אין האחרים נהנין לפיכך צריך לברך כל אחד ואחד לעצמו:

לא סבר לה מר להא דריב"ל. תמי' לי הוה ליה לאקשויי לא סבר לה מר כמתניתין דתנן ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון וריב"ל הוא דאוקמא דוקא בשבתות ובימים טובים ואי לאו דאוקמא הכי הוה מפרישנא ליה אפילו בחול, וי"ל דאי לאו דריב"ל הוה מצינא לאוקמא מתני' בשעת הקזה ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ:

אבל הכא דזה לשרות וזה לשתות לא. ונראה דיין דלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון דעד כאן לא מבעיא ליה אלא מזה שבא לשרות אם פוטר יין שבא לשתות אבל יין שלפני המזון שבא לשתות פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון שבא לשרות, ומזה הטעם יין של קדוש פוטר יין שבתוך המזון, ולאו דוקא קדוש דאין קדוש אלא במקום סעודה אלא אפילו אם הבדיל אדם על היין קודם המזון פוטר את היין שבתוך המזון, וראיה מהא דאמרינן בפרק ערבי פסחים [דף ק"א ע"א) אותם בני אדם שקדשו בביהכ"נ אמר רב ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו ור' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום אין צריך לברך אלמא ר' יוחנן אית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה ואפ"ה קאמ' שא"צ לברך על היין שיצא ביין של קדוש אע"ג דר' יוחנן איתותב בשינוי מקום מ"מ באותו מקום עצמו א"צ לברך:

רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו אינו פוטר. נראה דהכי הילכתא כתלמידי דרב אע"ג דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו וכן קיי"ל (דרב] (כרב) נחמן ורב ששת הילכתא כרב ששת באיסורי:

הסבו אין ישבו לא. ותימא תקשי ליה מרישא היו יושבין כל אחד מברך לעצמו ובברייתא קתני ישבו אחד מברך לכולן, וי"ל דאי הוה מקשה מרישא הוה אמינא דהיו יושבין שלא לצורך אכילה קאמר אבל ישבו לאכול אחד מברך לכלם כדקתני בברייתא הילכך פריך שפיר מסיפא דמשמע דוקא הסבו אבל בענין אחר לא:

אחד מברך לכלם. ירושלמי ריב"ל אמר בשבועה כך היא מתני' אורחין הא בעל הבית בתוך ביתו לא, פי' דבעל הבית שכל בני ביתו נגררין אחריו אינן צריכין הסבה כי כלן סומכין עליו תני ר' חייא אפילו בעל הבית בתוך ביתו:

וניכול לחמא בדוכתא פלן. ונראה דה"ה נמי אם היו אומרים. ניכול כאן שקבעו מקום ובשביל שאלו היו הולכין בדרך נקט תלמודא ניזיל וניכול לחמא בדוכתא פלן שכן מנהג הולכי דרכים:

בד"ה ורב ששת כו' והלכתא כוותיה דרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי כו' כצ"ל:

בא"ד שבתות ויו"ט לאו דוקא כו' ואפילו את"ל דדוקא נקט שבתות כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלא הוו גרסי בשמעתין ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ כו' וכ"ה מפורש ברא"ש:

בא"ד אע"פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא קמבעיא אלא אי כו' כצ"ל:

בא"ד א"כ נראה משום דה"ה להבדלה דאין לחלק כו' עכ"ל ר"ל באותו מקום אין לחלק בין קידוש להבדלה כיון דגם קידוש יש שלא במקום סעודה כמו הבדלה ודו"ק:

בד"ה עשרה בני כו' והשתא ניחא הא דפרישית במתני' דמיירי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עשרה כו' והא דפריך ממתני' דמיירי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה פטר את הפרפרת. אלא למגרר אכילה. כ"נ דצ"ל] :

תוס' ד"ה הסבו אין וכו'. תימה אמאי מקשה. עי' רשב"א בחידושיו שבת דף נ"ט ע"ב ד"ה הא יש עליה חותם:

בגמרא א"ל יישר וכן אמר ריב"ל ופרש"י וכן אמר ריב"ל לעשות עכ"ל. ולכאורה דרכו נעלמה ולא ידעתי מה בא ללמדינו בזה דפשיטא דהכי הוא דמימרא דריב"ל היינו לעשות כן וכ"ש כיון דרבה בר מרי איהו גופא מרא דשמעתא הוא לעיל בשם ריב"ל ונ"ל דכוונת רש"י בזה משום דיש לדקדק בהאי עובדא דמשמע דרבא בריך לפני המזון והדר בריך לאחר המזון ולא הזכיר מברכה שבתוך המזון דודאי היה דרכו לשתות תוך המזון כדי לשרות המזון כדאיתא בסמוך ע"כ ממילא משמע דבאמת לא היה מברך על היין שבתוך המזון והיינו כמ"ש התוס' והפוסקים נמצא דלפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל דא"ל רבא בר מרי לרבא יישר ופירושו יפה עשית בין במה שבירך על היין שלאחר המזון ובין במה שלא בירך תוך המזון אלא לפי דהך דינא דתוך המזון לא שייך בהך מימרא דרב"מ לעיל משמיה דריב"ל דהא לענין זה לא שייך לחלק בין שבת ויו"ט לחול אלא דהכי הוי קים ליה לרב"מ דריב"ל בהא נמי הורה לעשות כן ועי"ל דהא דרבא לא בריך אכל כסא וכסא היינו דאף לפי שיטת הפוסקים דבאורח שנתארח אצל בעה"ב צריך לברך על כל כוס וכוס דהו"ל כנמלך אפ"ה לגבי רבא גופא שהיה בעה"ב לא שייך ה"ט דנמלך ואפשר דרב מרי גופיה נמי כיון דרבא היה מכבדו יותר כגופו מש"ה לא הוי כנמלך כדאמר רבי זירא לעיל אנן אתכא דר"ג סמכינן וכן מבואר בשיטת הפוסקים כן נ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה ורב ששת אמר אינו פוטר כו' ונראה דהלכה כתלמידי דרב כו' מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל כו' עכ"ל. נראה כוונתן בזה דכיון דאין אנו מושכין ידינו מן הפת תו לא שייך לחלק מהך טעמא דלשרות או לשתות כיון דלא מינכרא מלתא והו"ל הכל כיין שבתוך הסעודה דלא מפלגינן בין אם שותה כוס אחד או הרבה כוסות ולא שני לן אם נתכוון בכולן לשרות או לשתות מקצתן א"כ ה"ה לדידן ביין דלאחר הסעודה מה"ט גופא דא"כ נתת דבריך לשיעורין כן נ"ל:

בא"ד נראה דיין שלפני הסעודה כו' שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כצ"ל. ולא כמו שנדפס בטעות אבל זה לשתות וזה לשתות וכן הוא בחידושי הרשב"א ז"ל והוסיף לפרש דדוקא לשרות אינו פוטר לשתות כיון דלשרות טפל לגבי לשתות אינו בדין שיפטור הטפל את העיקר משא"כ לשתות ודאי פוטר לשרות שהעיקר פוטר את הטפל עכ"ל ע"ש ואפ"ה אין זה סותר למה שכתבתי בעובדא דבר קפרא ותלמידיו לעיל דף ל"ט דנראה לי בפשיטות משיטות כל הפוסקים דהא דקיי"ל מברך על העיקר ופוטר את הטפל היינו לכתחלה דוקא אבל בדיעבד שכבר בירך על הטפל נפטר ג"כ העיקר כשברכותיהן שוות אלא דהתם איירי כשהיה העיקר וגם הטפל לפניו בשעת הברכה מש"ה כשבירך על הטפל ונתכוון ג"כ על העיקר יצא בדיעבד משא"כ הכא דאיירי כשלא היו שניהם לפניו מש"ה כתב הרשב"א ז"ל דמה"ט יין שבתוך המזון שהוא לשרות והו"ל טפל אינו בדין שיגרור ויפטור יין שלאחר המזון הבא אחריו שהוא עיקר כן נ"ל ואע"ג דלכאורה לא משמע כן מלשון התוס' כאן שכתבו אם הביא אדם יין לפני סעודה לשתות בתוך הסעודה כו' דמשמע דאיירי בשניהם לפניו בשעת הברכה מ"מ בלא"ה נראה דאין לשונם מדוקדק בזה שהרי ממה שכתבו אחר זה וכן יין של קידוש והבדלה ודאי לא איירי דשניהם לפניו אע"כ דמ"ש תחלה אם מביא אדם יין לפני הסעודה עיקר כוונתם דאיירי בשותה לפני הסעודה במקום הסעודה דוקא ולאפוקי אם היה לפני הסעודה במקום אחר דודאי אינו פוטר למאי דקיי"ל דשינוי מקום הוי הפסק וצריך לברך כמ"ש בסמוך כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א ודו"ק:

בא"ד וכן משמע נמי בערבי פסחים כו' ואע"ג דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום אם כן נראה משם דה"ה להבדלה כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דמצ"ל דנהי דר"י לא בעי קידוש במקום סעודה היינו לענין דבדיעבד יצא אבל מ"מ מודה דלכתחלה עיקר הקידוש הוא סמוך לסעודה ובמקום סעודה ושייך לסעודה משא"כ הבדלה אין לו שייכות כלל לסעודה אפילו לכתחלה יכול לעשותו שלא במקום סעודה ונראה דזה טעם החולקים שכתבו התוס' וכן מ"ש ומיהו יש מחמירין כו'. מיהו בעיקר דבריהם וראייתם מסוגיא דפ' ערבי פסחים יש לי לדקדק דלכאורה מהאי סוגיא גופא משמע להיפך דכיון דאשכחן דר"י אמר התם דשינוי מקום לא הוי הפסק וא"כ לפ"ז תקשה ליה הך ברייתא דכיצד סדר הסבה דמייתי הש"ס בסמוך ומקשה מינה אתרי לישני דרב ובעי לסייועה לר"י ובההיא ברייתא קתני להדיא בא להם יין כל אחד מברך לעצמו וקתני נמי בסיפא בא להם יין כו' א' מברך לכולם והיינו ע"כ דמה שחוזר ומברך היינו משום דכיון שעלו להסב הוי שינוי מקום כמ"ש התוס' להדיא שם לקמן והוא מוכרח דאלת"ה תקשה מתניתין דידן אברייתא וא"כ תקשה לר"י דפרק ערבי פסחים היאך מפרש להך ברייתא כיון דסבירא ליה שינוי מקום לא הוי הפסק אע"כ סבר ר"י דבא להם יין דסיפא היינו תוך המזון כמ"ש לקמן ומש"ה חוזר ומברך לאחר הסבה והיינו משום דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון משום דלשתות אינו פוטר לשרות ודלא כמ"ש התוס' להיפך ונהי דלענין שינוי מקום איתותב ר"י מ"מ במאי דס"ל לענין לשתות ולשרות לא איתותב וא"כ מה"ט גופא כ"ש דקידוש והבדלה אין לפטור יין שבתוך המזון ולפ"ז ע"כ הא דאמר ר"י התם דאותן שקידשו בבהכ"נ יצאו ידי יין ע"כ לאו מיין שבתוך הסעודה איירי אלא מיין שלאחר הסעודה שהיו רגילין לקבוע דהו"ל זה וזה לשתות כגוונא דמתני' דהכא ויש ליישב שיטת התוס' בזה דכיון דהך סברא פשיטא להו טובא דלשתות פוטר לשרות מטעמא דפרישית בשם הרשב"א ז"ל מש"ה ע"כ צריכין אנו לומר דטעמא דברייתא לקמן בסדר הסבה מפרש לה ר"י משום דמה ששתו קודם הסבה היה קודם שנטלו ידיהם לסעודה כדקתני להדיא בברייתא ומש"ה נט"י בכה"ג ודאי הוי הפסק. ואפשר דמה"ט היו צריכין לברך ג"כ ברכה אחרונה על אותו יין ששתו לפני הסבה ואף לפ"ז לא הוי להו להתוס' לפרש לקמן דשינוי מקום הוי הפסק אלא נט"י כה"ג הוי הפסק מ"מ כיון דלקושטא דמילתא קיי"ל דשינוי מקום הוי הפסק מש"ה ניחא להו לפרש כן והשתא לפ"ז א"ש טובא מ"ש התוס' ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נט"י לאפוקי נפשייהו מפלוגתא ולכאורה יש לתמוה דהך נט"י מאי מהני דהא לכאורה משמע מדברי התוספות עצמן דאפילו נט"י לא הוי הפסק והיינו מהך מימרא דר"י גופא דפרק ערבי פסחים דאמר אותן שקידשו בבה"כ ידי יין נמי יצאו אע"ג דאותו הקידוש הוא קודם נט"י ואפ"ה לא הוי הפסק. אמנם למאי דפרישית א"ש דאותן המחמירין היינו מטעמא דפרישית וע"כ צריכין לחלק בין קידוש להבדלה בכה"ג דכיון דקידוש שייך לסעודה ועיקר מצוותו לכתחלה סמוך לסעודה ומש"ה מסתמא דעתו לפטור יין שתוך הסעודה ולכך לא הוי נט"י הפסק משא"כ בהבדלה דלא שייך לסעודה אפילו הבדיל במקום הסעודה אפ"ה הוי נט"י הפסק ומה"ט גופא כתבו התוס' דאז ודאי צריך לברך אחריו מעין ג' והיינו נמי כדפרישית דע"כ לר"י טעמא דברייתא דסדר הסבה נמי בה"ט מיתוקמא וכדפרישית כן נ"ל נכון בעה"י ומה שיש לדקדק עוד בזה דעתי לבאר בפרק ערבי פסחים אי"ה ועיין בק"א ודוק היטב:

בד"ה יין שבתוך המזון כו' ומיירי דלא הו"ל יין לפני המזון עכ"ל. ולכאורה לשון מסורס הוא שזה הדבור שייך קודם דבור הקודם ואפשר שטעות המדפיסים הוא מ"מ נראה דבכוונה כתבו כן התוס' שדבריהם כאן נמשך דוקא ע"פ פירושם בדבור הקודם דלשתות שלפני המזון פוטר לשרות שבתוך המזון דאל"כ היה באפשר לפרש לשון האיבעיא אפילו בדה"ל יין לפני המזון ואפ"ה מיבעיא ליה שפיר ביין שבתוך המזון אי פוטר את שלאחר המזון משום דמצינו למימר דהא דקתני במתני' יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון היינו כשלא היה להם יין תוך המזון משא"כ אם היה להם יין תוך המזון אי הוי צריך לברך עליו משום דלשתות אין פוטר לשרות אפשר דכיון שהוצרך לברך על אותו יין שתוך המזון כבר נסתלקה ונדחת אותה הברכה שבירך לפני המזון ואין סברא לומר שאותה הברכה חוזרת וניעור לפטור יין שלאחר המזון. ומש"ה מיבעי ליה אם יש כח ליין שבתוך המזון לפטור את שלאחר המזון. אבל השתא שכבר כתבו תוס' בדבור הקודם דיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון ומש"ה הוצרך לפרש כאן דהך איבעיא ע"כ מיירי שלא היה להם יין לפני המזון כנ"ל ודו"ק:

בגמ' איתיביה רבא לרב נחמן כו' לאחר המזון א' מברך לכולן. ולכאורה יש לדקדק דאכתי מאי קושיא דהא שפיר מצינו לפרש דהאי לאחר המזון דקתני היינו בכוס של בה"מ עצמו והיא גופא אתא לאשמעינן דבברכת המזון א' מברך לכולן בהסבו אפילו היכא דליכא זימון כמו שיבואר בסמוך וכ"ש דקשה טפי לפי מה שאפרש לקמן דהך בבא איירי בלא הסבו. ויותר קשה דהא לכאורה לקושטא דמילתא האי אחר המזון בכוס של בהמ"ז איירי מדקתני עלה והוא אומר על המוגמר ומפרשינן לקמן בשמעתין דטעמא דמלתא הואיל ונטל ידיו באחרונה והיינו ע"כ לברכת המזון דהא קיי"ל תכף לנט"י ברכה וכדפרישית נמי לעיל בלשון התוס' בד"ה אע"פ. מיהו יש ליישב דאדרבא מדקתני הכא אחר המזון ובסיפא במוגמר שינה לשונו וקתני לאחר סעודה אלמא שאינן מענין אחד אלא דלאחר המזון היינו קודם בהמ"ז ולאחר הסעודה היינו לאחר בהמ"ז ולישנא דתוס' לעיל בד"ה אע"פ נמי הכי משמע. והך סוגיא דלקמן בענין מוגמר יבואר במקומו אי"ה בדף הסמוך ע"ש:

פיסקא בירך על הפת כו' איבעיא להו ב"ש ארישא פליגי כו' ואע"ג דקיי"ל אין הלכה כב"ש אפ"ה איבעיא להו משום דמדב"ש נשמע לת"ק אם ברך על הפרפרת אי פטרי מעשה קדרה או לא ואע"ג דלשיטת התוספות וסייעתן שמפרשין דפרפרת ומעשה קדירה תרווייהו מיני מזונות הן וברכתן שוה במ"מ אפ"ה לא תקשי א"כ מאי מספקא ליה לבעל האיבעיא אליבא דת"ק דפשיטא דפרפרת פוטרת מעשה קדרה וכ"ש דאין סברא לומר דב"ש סברי דלא פטרי אלא שכבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל בחידושיו דמטעם עיקר וטפל נגעו בה וכגון שלא נתכוון בפירוש להוציא שתיהן. ואע"פ שהוא ז"ל לא כתב אלא לפי פירושו דפרפרת היינו פת הבא בכיסני' מ"מ מצינו לפרש בכה"ג גופא לפי התוס' והרא"ש ז"ל שפירשו במשנתינו בשם רבינו חננאל דפרפרת היינו פת הצנומה בקערה. ונראה שמטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל הך האיבעיא דהכא משום דמלתא דפשיטא היא אליבא דהלכתא דבברכותיהן שוות חדא פוטרת חברתה. וכמו שנראה ג"כ מלשון הרשב"א גופא שכתב שמחמת דוחק הוצרך לפרש כן. ונראה דמה"ט גופא הוצרך רש"י לפרש פרפרת דמתניתין ודשמעתין בע"א שפרפרת כולל כמה ענינים לפי הרגילות וכדפרישית במתני' וכתבתי ג"כ שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה בשיטת הפוסקים והרמב"ם יבואר בק"א אי"ה:

פיסקא היו יושבין כו' הסבו אין לא הסבו לא ורמינהו עשרה שהיה הולכין בדרך כו' וכתבו התוס' דהשתא ניחא מה שפירשו במתני דמיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ כדמשמע הכא מתוך הברייתא כו' עכ"ל. ונראה בכוונתן דפשטא דלישנא דברייתא הכי משמע להו דאיירי בבה"מ כיו דקתני שכולם אוכלים מככר א' וקתני נמי אע"פ שכל א' וא' אוכל מככרו והאי לישנא משמע להו דאיירי שכבר אכלו א"כ ע"כ איירי בבה"מ אבל א"א לפרש כוונתם דמדמקשה הכא ממתני' (ועמ"ש בפ"ג שאכלו) דמיירי בברכת המוציא (כמ"ש התוס' במשנתינו בד"ה הסבו דאיירי דומיא דיין דפליגי רב ור"י) אברייתא הכא ולא משני דהכא איירי בבה"מ הא ודאי ליתא שהרי אף לפמ"ש התוס' בפרק כל הבשר בתחלת דבריהם ובסוף דבריהם דיש לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ משום דטעמא רבה איכא לחלק ביניהם מהטעם שכתבו שם דבברכת המוציא יש סברא טפי לומר דאחד מברך לכולן אפ"ה הוי מקשה הכא שפיר ורמינהו מכח כ"ש כיון דאפילו בבה"מ קתני בברייתא דישבו אע"פ שלא הסבו אחד מברך לכולם א"כ כ"ש בהמוציא וא"כ קשיא מתני' דבעינן הסבה אע"כ דכוונת התוס' כדפרישית דכיון דס"ס פשטא דלישנא דברייתא משמע דאפילו בבהמ"ז אחד מברך לכולם א"כ מוכח דליתא להאי חילוקא שכתבו שם בפרק כל הבשר לחלק בין בה"מ לברכת המוציא ולפ"ז צ"ל מ"ש שם בפרק כל הבשר לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ ע"כ לא נחתו להך דיוקא שכתבו כאן דמתני' וברייתא איירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ ואין להאריך כאן בדבריהם בפרק כל הבשר ע"ש בדבריהם באריכות:

אלא דאכתי קשיא לי בסוגיא דהכא מאי מקשה ורמינהו מהך ברייתא דעשרה שהיו הולכין בדרך דהא לכאורה כל מ"ש תוס' כאן ובפרק כל הבשר היינו דוקא בשנים שאכלו או אפילו בג' היכא דליכא תורת זימון כגון בבעל הבית עם בני ביתו שהם נשים ועבדים וקטנים משא"כ הכא בברייתא דקתני עשרה שהיו הולכין בדרך סתמא דמלתא משמע דאי איירי בבה"מ ע"כ הא דקתני סיפא א' מברך לכולם היינו שחייבים לזמן וא"כ לפ"ז שפיר קתני דישבו אע"פ שלא הסבו א' מברך לכולם שכן הוא עיקר דין זימון וכדקתני נמי לקמן במשנה ערוכה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן וסתמא דלישנא משמע דאיירי אף ע"פ שלא הסבו ובהכי הוי א"ש טובא הא דקתני הכא עשרה בני אדם היינו לרבותא דרישא דאף על גב דבעשרה חייבין לזמן בשם אפ"ה כיון שהולכין בדרך ולא יושבים מש"ה כ"א מברך לעצמו ובסיפא דיושבים חייבין בזימון אף ע"ג שלא הסבו מש"ה אחד מברך לכולן משא"כ במשנתינו אפילו אם נפרש דאיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ אפ"ה מצינן לאוקמי שפיר היכא דלא שייך זימון בחד מהני גווני דפרישית ומש"ה בעינן הסבה דוקא ומכ"ש אם נאמר דמתני' לא איירי אלא בברכת המוציא כמ"ש התוס' בפרק כל הבשר א"כ כ"ש דלא שייך להקשות מברכת המוציא אברכת זימון לכך נ"ל מה שכתבו תוס' כאן כדמשמע הכא מתוך הברייתא כו' היינו דלישנא דברייתא גופא משמע דמיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ ואפשר דהיינו מטעמא דפרישית דאי ס"ד בבה"מ לחוד איירי אמאי קתני בסיפא אחד מברך לכולן הו"ל למיתני חייבין לזמן וממילא הוי ידעינן דאחד מברך לכולן אע"כ דהא דקתני אחד מברך לכולן איירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ וא"כ מקשה שפיר אמתני' דאיירי בברכת המוציא מדקתני דומיא דיין כמ"ש התוס' לעיל במשנה כן נ"ל ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

שם בתר דכריכי יתבו וקא מיבעיא להו הסבה דוקא תנן כו' כאן נמי יש לדקדק כיון דלכאורה משמע דתלמידי דרב טובא הוו שחזרו מללוותו במיתתו א"כ מאי מספקא להו אי הסבו דוקא תנן ות"ל דבלא"ה חייבין לזמן ואם כן אפילו אי הסבו דוקא תנן אכתי מצינו למימר דהיינו דוקא לענין ברכת המוציא ואפילו את"ל דאיירי נמי בבה"מ היינו היכא דליכא זימון אבל בזימון בפשיטות איכא למימר דלא בעינן הסבה כדמשמע לכאורה מפירקא דלקמן דג' שאכלו שלא נזכר שם כלל הסבה דהא אסמכוהו רבנן לברכת הזימון אקרא בר"פ שלשה שאכלו ואשכחן נמי בברייתא דף מ"ח ע"ב דברכת הזימון מדאורייתא היא לת"ק דהתם א"כ מה"ת נאמר דבעינן הסבה אלא שראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב דברכת המוציא וברכת הזימון חדא מלתא היא דמייתי ראיה מסוגיא דהכא והבליע בין הפרקים בסתירת פי' רב האי גאון ז"ל ע"ש וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש ז"ל בר"פ שלשה שאכלו ומייתי ג"כ ראיה מתלמידי דרב אלא דאכתי היא גופא תקשי במאי פשיטא להו לתלמידי דרב לדמות ברכת הזימון לברכת המוציא. ומ"ש רבינו יונה ז"ל ראיה לדבריו מדקתני בר"פ שלשה שאכלו והשמש שאכל כזית ומאי קמ"ל פשיטא אלא ע"כ דבשאר בני אדם בעינן הסבה וקביעות לענין זימון דא"כ תיקשי על תלמידי דרב מאי מספקא להו הוי להו למיפשט מהך מתני' דלקמן דאיירי בזימון גופא ולא מברכת המוציא דלא דמיא לה כדפרישית (ויש ליישב בדוחק):

ולכאורה היה נ"ל דתלמידי דרב דהכא סברו כהנך אמוראי בר"פ ג' שאכלו דבעו למימר דלא שייך חיוב זימון אלא היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דליכא חד דמופלג מחבריה חילוק ברכות עדיף וא"כ לפ"ז מצ"ל דבהנך תלמידי דרב נמי לא הוי חד מופלג מחבריה מש"ה אי בעינן הסבה דוקא היו צריכים לברך כ"א לעצמו כיון דליכא חיוב זימון אבל אי לא בעינן הסבה בברכת המוציא אלא דאפילו בלא הסבה אחד מברך לכולן א"כ מה"ט היו צריכין לעשות כן בבה"מ אפילו היכא דליכא חיוב זימון כך היה נ"ל לכאורה אלא שנ"ל דוחק לאוקמי מלתא דכולהו תלמידי דרב דלא כהלכתא דמסקינן לקמן בהנך אמוראי גופייהו דאמר להו מרימר אפילו בדליכא אדם גדול נמי שייך חיוב זימון והכי קיי"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דהנך תלמידי דרב מסתמא בכל מילי סבירא להו כרב ושמעינן לרב בסמוך אהך פיסקא דמתני' דהסבו אחד מברך לכולן דאמר רב ל"ש אלא פת דוקא והנראה שהטעם בזה היינו משום דס"ל לרב לקמן בס"פ אלו דברים דאמר ליה לחייא בריה חטוף ובריך משום דס"ל כי האי תנא דמברך עדיף ומש"ה בכל מינים יש לומר דחילוק ברכות עדיף מעניית אמן אלא דפת לחוד כיון דעיקר הסבה ממש היינו בשביל הפת מש"ה מהני ביה הסבה אפילו לענין ברכת המוציא כיון שחל עליהם חיוב זימון משא"כ כשלא הסבו גלו אדעתייהו דלא ניחא להו בהכי שיחול עליהם חיוב זימון ולא יהיו רשאין לחלק וא"כ כיון דלא ניחא להו בכך מש"ה כל אחד מברך לעצמו מה"ט דמברך עדיף ולפ"ז א"ש הך ספיקא דהיא גופא מספקא להו לתלמידי דרב אי הסבה דוקא תנן ע"כ היינו בפת דוקא וכדפרישית וא"כ ממילא שמעינן דהיינו משום דמוציא תליא בברכת הזימון אלמא דבזימון נמי דוקא הסבה בעינן ואע"ג דבמתניתין לא נזכר דאיירי דוקא בג' שחייבים לזמן אלא אפילו בשנים או בנשים ועבדים וקטנים אפ"ה הא שמעינן ליה לרב בר"פ שלשה שאכלו דשנים נמי אם רצו לזמן מזמנים וכ"ש בנשים ועבדים וקטנים דאיכא דיעות כדמוכח מסוגיא דהתם ע"ש ולפ"ז הא בהא תליא אי הסבה דוקא תנן ע"כ ברכת המוציא ובה"מ חדא מילתא היא והא בהא תליא כדפרישית משא"כ אם נאמר הסבה לאו דוקא אלא אפילו היכא דאמרי ניזיל וניכול כו' כי הסבו דמי וא"כ לפ"ז לא שייך הך מילתא דניכול וניזיל בפת טפי מביין ושאר מינים שדרך לקבוע בלא הסבה אלא ע"כ דהא דמפרש רב למתני' בפת דוקא ולא ביין היינו משום דהסבה לאו דוקא אלא בקביעות תליא מלתא והא דשני ליה לרב בין פת ליין היינו משום דפת חשיב טובא כמ"ש רבינו יונה והרא"ש וכל הפוסקים ואם כן לפ"ז לא תליא טעמא דמוציא בטעמא דזימון אלא משום חשיבות ואם כן לענין זימון כ"ש דאיכא למימר דשייך בהו זימון בקביעות בעלמא אפילו בלא הסבה כן נ"ל נכון לשיטת רבינו יונה והרא"ש והרשב"א ז"ל דלענין זימון בעינן מיהא קביעות:

ואע"ג שכל מה שכתבתי אינו אלא אליביה דרב דוקא ולא אליביה דר"י דקיי"ל כוותיה דס"ל דביין נמי בעינן הסבה ומהני הסבה וקיי"ל נמי כר"י דר"פ שלשה שאכלו דשנים אם רצו לזמן אין מזמנים אם כן תו לא שייך כלל הנך סברות שכתבתי אלא דלרבי יוחנן ואליבא דהלכתא בלא"ה א"ש דברכת המוציא וברכת הזימון שוין והיינו מהך ברייתא דעשרה שהולכין וכדפרי' בסמוך דהא דקתני סיפא ישבו לאכול כו' אחד מברך לכולן ע"כ איירי בין בברכת המוציא ובין בברכת הזימון ממילא שמעינן כיון דהאי ישבו ע"כ היינו כגון דאמרו ניזיל וניכול כו' כי היכא דלא תקשה ברייתא אמתני' א"כ ודאי דלענין ברכת הזימון נמי דוקא בכה"ג גופא איירי דהא בחדא לישנא קתני לתרוייהו כאחד ודוק היטב כי נכון בע"ה. ושיטת הפוסקים החולקים על רבינו יונה והרא"ש והרשב"א ז"ל אבאר לקמן בר"פ שלשה שאכלו אי"ה ועיין עוד בסמוך:

לא סבר לה מר להא דריב"ל ויש לתמוה למה לא הקשה לו משנתינו דתנן בירך על היין שלפני המזון וריב"ל חידש לנו חומרא דבחול חייב לברך על כל כסא דמשנתינו סתמא קתני שפוטר יין של אחר המזון ועכ"פ אביי שבירך ביום טוב על כל כסא קשה עליו ממשנתינו ונראה דמשנתינו אף בלא ריב"ל הוה מוקמינן בשבת ויו"ט ומיירי במקדש על היין והיינו יין שלפני המזון שבמשנתינו ומשום דהאי יין חשוב טובא וחביב שמקדש עליו לכך חשיבותו גורם להיות כל שאר היין שבסעודה טפלה לו ונפטר בברכתו ואביי מיירי שקידש אריפתא שלא הי' היין חביב לו ולכך שאר היין ששותה אין שום כוס מהם חשיב מהשני ולכך אין שום אחד פוטר חבירו ואמנם מדברי ריב"ל שחילק בין שבתות וימים טובים לחול מכלל דלאו בחשיבות הקידוש תליא מלתא רק בשביל שקובע סעודה על היין תדע שהרי גם בשעה שיוצא מן המרחץ ג"כ הדין כן פריך שפיר על אביי. אי נמי יש לומר דממשנתינו לא הי' יכול להקשות דהוה אמינא איפכא דמשנתינו איירי דוקא בחול שאין חייב לשתות יין לפני המזון ואיהו שותה ש"מ שהוא תאב לשתות יין ומסתמא ישתה גם תוך המזון ואחר המזון לכך פוטר יין שלפני מזון את שאר היין אבל בשבת ויום טוב שעל כרחך צריך לקדש על היין א"כ אף שבירך על כוס של קידוש אין בזה גילוי דעת שרוצה היום לשתות יין אינו פוטר אבל מריב"ל שמענו שעקר המעלה הוא בשבת ויו"ט שאז היום גורם שדרך לקבוע על היין פריך שפיר ובאמת על הא דבירך אביי על כל כסא וכסא הי' יכול להקשות ממשנתינו שכיון ששוב בירך על כסא שאחר הקידוש למה לו לברך על האחרים אלא שבאמת הא דמייתי דבירך על כל כסא וכסא היינו דמעשה שהי' כך הי' אבל רב יצחק בר יוסף רצה להקשות לו תכף על כסא קמא דבתר קידוש לכן הקשה לו מריב"ל:

איבעיא להו וכו' והא דלא דייק מדלא תני במשנתינו רבותא דיין שבתוך המזון פוטר יין שלאחר המזון והוה ידעינן בק"ו דיין שלפני המזון שהוא לשתות דפוטר דלשתות חשוב יותר מלשרות וכמו"ש התוס' בד"ה ורב ששת ומדשביק יין שבתוך המזון ונקיט יין שלפני המזון מכלל דזה שתוך המזון אינו פוטר וחשבתי בדעתי לומר דאיצטרך למתני שלפני המזון דלא תימא דברכת המוציא הוא הפסק כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר וכדאמרינן לענין ברכת המזון בחולין דף פ"ז ע"א קמ"ל דברכת המוציא לא הוה הפסק וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה משתא וברוכי דברכת הרעמים באמצע הסעודה לא הוה הפסק וכמו שכתב הרא"ש בפ' כיסוי הדם בסוף סימן ד' דברכת השחיטה לא הוה הפסק בין הכיסוים דברכות לא הוו הפסק כמו ברכת יקנה"ז ע"ש ואמנם הדרנא בי דזה דברכת המוציא לא הוה הפסק ידעינן מסיפא דתנן ברך על הפרפרת שלפני המזון פוטר פרפרת שלאחר המזון ואכתי גבי יין הוה לי' למתני רבותא דיין שתוך המזון אף שהוא לשרות פוטר שלאחר המזון שהוא לשתות ואמנם לפי מ"ש לעיל דכוס של קידוש היה אמינא שאינו פוטר איכא למימר דמשנתינו נקטה יין שלפני המזון אפי' הוא כוס של קידוש אפ"ה פוטר דאף שהוא חובה לקידוש מ"מ ממילא הוא לשתות דלפני המזון הוא תמיד מחשב לשתות וזה לשון הרשב"א ויין של קידוש והבדלה אע"ג שלמצוה אתי מ"מ כיון דקודם אכילה הוא כבא לשתות דמי ופוטר יין שתוך המזון ושלאחר המזון עכ"ל הרשב"א הרי כמו שכתבתי דכוס קידוש הי' הוה אמינא דגרע טפי אבל זה שתוך המזון שהוא לשרות איכא למימר דאינו פוטר:

אבעיא להו ב"ש ארישא פליגי וכו'. לכאורה כל אבעיא זו היא רק לעמוד על דברי ב"ש ובדברי ת"ק ליכא ספיקא וא"כ קשה אטו טעמא דב"ש אתי' לאשמעינן ומתוך כך רצו קצת לומר דהלכתא כב"ש והוא דוחק ואמנם הרשב"א בחידושיו אסברה לן שיש כ"מ גם אליבא דת"ק דאי ב"ש ארישא פליגי איכא למימר דבסיפא אפילו ת"ק דקאמר בירך על הפרפרת לא פטר את הפת לאו דוקא פת נקט אלא הה"ד דמעשה קדירה לא פטר ותלמוד זה מדברי הרשב"א שהרי מסיק ומ"מ לענין פסק הלכה מספקא לן אי ב"ש וכו' והוה לי' ספק דרבנן ולקולא ואמרינן דבסיפא פליגי וב"ה סברי דפרפרת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדירה פטר וכו' עכ"ל ומדקאמר דהואיל דקיי"ל כלישנא בתרא לכן לב"ה פרפרת פת הוא דלא פטר וכו' מכלל דלל"ק לכ"ע פרפרת לא פטר אפילו מעשה קדירה ואמנם מה שהכריע רבינו הרשב"א לקולא יש לי לדין בזה ולא ח"ו מלבי לבוא להרהר אחר דבריו אבל למען מצוא זכות על רבותינו הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל דברי האבעי' הזאת ולא העלו בספריהם רק דברי המשנה כצורתה והנה הרשב"א הרגיש עוד בזה דהרי פרפרת ומעשה קדירה ברכותיהן שוות בורא מ"מ וא"כ למה סברי ב"ש שאין זו פוטרת זו וניחא לי' דודאי אם כיון בפירוש בברכתו על הפרפרת שדעתו לפטור גם את מ"ק בודאי פוטר לכולי עלמא אבל משנתינו מיירי שבירך בסתם ולהכי לב"ש אף דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדירה אפיה אינו פוטר וב"ה סברי כיון דפרפרת חשיבא טפי טובא ואיהו פת מעשה קדירה לאו פת להכי פוטרת אפילו בסתם עיין בדברי הרשב"א ואני אומר דמה דפשיטא לי' למר דפרפרת חשיבא ממע"ק אחרי מחילת כבודו איפכא מסתברא דהרי רש"י פירש כאן במה דאמר ארישא קאי דקאמר ת"ק בירך על הפת פוטר את הפרפרת וכ"ש מפ"ק פירש רש"י שפרפרת אינו צריך סעודה רק למגמר אכילה ותעשה קדירה הוא לאכול ולזון ממש עיין ברש"י ומעתה אני דן אם במין אחד ממש דהיינו יין אפ"ה נחלקו אמוראי כאן אם יין שבתוך המזון פוטר יין שלאחר המזון כיון שהיין שבתוך המזון בא רק לשרות וזה בא לשתות איהו חשיב טפי והטעם דלשתות עדיף מלשרות נלע"ד משום שיין משקה הוא ועקרו הוא לשתות ולכן מה שהוא לשתות הוא עקר וחשיב טפי ומינה דמה שהוא אוכל עקרו עומד למזון אם כן מה שהוא למזון ולאכול ממש הוא עקר וחשוב טפי מפרפרת שאינו למזון ולמילוי הכרס ולכן לדעתי אם בירך על מעשה קדירה ודאי פוטר הפרפרת לכולי עלמא כמו שיין שלפני המזון פוטר יין שתוך המזון לכולי עלמא כמבואר בתוס' בד"ה ורב נחמן ואמנם אם הפרפרת פוטרת מע"ק לדעתי תליא בפלוגתא דהני אמוראי דלעיל דלרב ורב נחמן דסברי דיין שתוך המזון פוטר יין שאחר המזון א"כ חזינן שאף זה שאינו חשוב פוטר את החשוב כיון שברכתו שוה א"כ הה"ד שפרפרת אף שאינו עומד למזון פוטר את מע"ק שעומד למזון כיון שברכתן שוה ולרב ששת ולכולהו תלמידי דרב שסוברים דיין שתוך המזון אינו פוטר את שאחר המזון הכי נמי אין הפרפרת פוטרת מעשה קדירה והאבעיא להו שבכאן אם ב"ש ארישא פליגי וכו' סובב על אותו קוטב של האבעיא להו הקודם אם יין שתוך המזון פוטר שלאחר המזון ובא כאן ובעי אם יש לפשוט זה ממשנתינו כי אם ב"ש אסיפא פליג א"כ מכלל דת"ק סובר דפרפרת פוטרת מע"ק א"כ הה"ד שיין שלפני המזון פוטר שלאחר המזון אבל אם ב"ש ארישא פליג א"כ איכא למימר דבסיפא ב"ה וב"ש שוים דפרפרת אינו פוטר אפי' מע"ק ומעתה כיון שהרי"ף והרא"ש פסקו לעיל בפירוש כרב ששת שיין שתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון אף ששניהם יין ק"ו שפרפרת אינו פוטר מע"ק ולא הוצרכו כלל להביא סוגיא זו של ספיקא דב"ש אהיכא קאי ומה שאמרו בגמרא כאן תיקו היינו שמשנתינו אין הכרע אבל מדברי האמוראים דלעיל יש הכריע ואמנם מה שכתב הרשב"א שכל זה במברך סתם אבל אם מכוין בפירוש להוציא בזה דבריו צדיקים ואפילו בירך על היין שבתוך המזון וכיון בפירוש בשעת ברכה גם על היין שלאחר המזון פוטר בודאי ופלוגתייהו דהני אמוראי הוא במברך סתם וכן ראוי לנהוג בסעודות גדולות עיין מ"ש המג"א בסי' קע"ז ס"ק ז' בשם הלבוש כשמברך על היין שבשעת הסעודה שיכוין בלבו בפירוש לפטור היין שלאחר המזון:

רש"י ד"ה פטר את הפרפרת אע"פי שאינו וכו' מכאן ראי' למה שכתבתי בדברי רש"י במשנה שכתב מביאין לפניהם וכו' כגון פרגיות ודגים שאין כוונת רש"י שפרגיות ודגים נקראים פרפרת שאם הי' כוונת רש"י כן א"כ הי' לו לרש"י לפרש כאן שכ"ש מעשה קדירה הוא מטעם ברכת הפת פוטרת פרגיות ודגים שאין להם שום שייכות בברכת הפת שהוא המוציא לחם מן הארץ והרי הם אין גידולים מן הארץ כלל ק"ו שפוטר מעשה קדירה שעכ"פ הם מן הארץ:

ד"ה רישא דוקא וכו' לפי הנראה הי' לרש"י גירסא בגמרא דדייק מדיוקא דרישא מדתנן היו יושבים ולא קתני ישבו ועיין בתוס' בד"ה הסבו אין וכו' ואמנם התוס' לא כתבו אלא דרך דיחוי דמרישא ליכא לאקשויי דאיכא למדחי דהיו יושבים היינו שהיו יושבים בלאו הכי אבל רש"י אחז לשון זה לדיוקא למידק מיני' דאם ישבו אדעתא דהכי דינו כהסבו ואמנם איכא נמי למידק מסיפא איפכא דתני הסבו שמשמע שעתה הסבו בשביל כך ואפ"ה דוקא היסבו אבל ישבו לא מהני ולמסקנא איכא למימר דלא קשיין דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ותני ברישא היו יושבים דאפילו דרך ישיבה דוקא אם היו יושבים כבר אבל אם ישבו כדי לאכול א' מברך לכלם ותני סיפא הסבו למידק דאפילו בהיסבה דוקא שהסבו עתה כדי לאכול אבל אם היו מסובים בלא"ה כל אחד מברך לעצמו ולפי זה אין שום חילוק בין הסיבה לישיבה אפילו בימי המשנה ואמנם מדברי התוס' במשנתינו בד"ה הסבו אחד מברך וכו' שכתבו שזה דווקא לדידהו שהי' דרכם בהסיבה אבל לדידן ישיבה שלנו כהסיבה דידהו משמע דלא כמו שכתבתי דהרי לפי מ"ש גם לדידהו לא הי' שום חילוק ב"ן ישיבה להסיבה ואולי התוס' לא דייקו כלל דיוקא דרישא וכמו שכתבתי לעיל ועוד נלע"ד דגם לרש"י יש חילוק בין ישיבה להסיבה דבישיבה לא מהני ישבו סתם אלא בעינן שאמרו נשב לאכול וכמו שאמרו בגמרא דאמרו ניזל ניכול לחמא בדוך פלן ואף דבדוך פלן הוא לאו דוקא דהה"ד אם אמרו ניכול כאן כמו"ש הרא"ש מ"מ בעינן שיאמרו ניכול אבל אם ישבו יחד ולא אמרו כלום לא מהני בישיבה אבל בהסיבה כיון שהסיבו הוה כמו שאמרו וזהו החילוק בין ישיבה להסיבה ולדידן ישיבה כהסיבה ולא בעינן שום אמירה:

תוס' ד"ה ורב ששת וכו' וכן משמע נמי בע"פ וכו' ס"ל לר' יוחנן מדיצאו ידי קידוש מידי יין נמי יצאו וכו'. לכאורה קשה למה תלו במה שיצאו ידי קידוש כיון דר' יוחנן סבר שינוי מקום אין צריך לברך ממילא אפילו הם לא היו יוצאים ידי קידוש או אם הי' יין שאינו של קידוש היו יוצאים ידי יין שלא יצטרכו לברך שוב על מה ששותים בתוך הסעודה והרי זה כמו שבירך כאן במקומו שיין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון ונראה משום דלפי מה שנראה מדברי התוס' כאן בסוף הדיבור סברי התוס' דמה ששנינו בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון האי יין שלפני המזון היינו אחר שכבר נטל ידיו וכמו שמסקי התוס' שכתבו דהכי מיירי הא דפסקינן יין שלפני המזון וכו' דכבר נטל ידיו וכו' ולפי זה קשה אותן שקידשו בבית הכנסת הא ודאי שזה הי' קודם שנטלו ידיהם ואיך פטרו בזה את היין שתוך המזון והרי הפסיקו בין שתי' לשתי' בנט"י וצריך לומר דדעת התוספת דדוקא יין שאינו של קידוש הוא דבעינן לאחר נטילה דמה ששותה קודם נטילה אינו שייך לסעודה כל כך ולכן לנטילה הוה הפסק אבל כוס של קידוש אף דסבר ר' יוחנן יש קידוש שלא במקום סעודה היינו בדיעבד אבל לכתחלה מודה ר' יוחנן דבעינן קידוש במקום סעודה וא"כ אף שאילו קדשו בבה"כ מ"מ כיון שיוצאים בזה ידי ק דוש שוב הכוס שייך לסעודה ונפטרו ידי ברכה לצאת בברכה זו גם על היין ששותים בתוך הסעודה ולזה כיוונו התוס' במה שכתבו משיצאו ידי קידוש יצאו נמי ידי יין ואמנם סבירא להתוס' שהבדלה שתוך הסעודה היא כמו קידוש כיון שאין כאן הפסק נטילה והיש חולקים ס"ל דהבדלה אפילו תוך הסעודה גריעא טפי כיון שאינה שייכא לסעודה רק לצורך מצוה גריעא משאר יין:

ד"ה הסבו אין וכו' תימא וכו' תקשי לי' מרישא בהדיא וכו' ולענ"ד נראה דרצה להקשות גם לרב לקמן בעמוד הסמוך ואיכא תרי לישני לרב לחד לישנא יין לא מהני לי' הסיבה ולחד לישנא יין לא בעי הסיבה וא"כ מרישא לא הוה מצי להקשות דמצינו למימר דמתניתין מיירי ביין וא"כ לתך לישנא דיין לא מהני הסיבה ולכך כל אחד מברך לעצמו והיו יושבים לאו דוקא דהה"ד הסבו כל אחד מברך לעצמו ביין וישיבה והסיבה שוים. וברייתא מיירי בפת כדקתני שכל אחד אוכל מככרו ולכך הקשה מדיוקא דסיפא וממילא קשה לכולהו לישני דלר' יוחנן יין ופת שוים ולרב על כרחך מיירי בפת דיין או דלא בעי הסיבה או דלא מהני לי' הסיבה:

ד"ה עשרה בני אדם וכו' כדמשמע הכא מתוך הברייתא וכו' לא ידעתי לכוין דבריהם דמאי אולמא דברייתא ממשנתינו וכי היכי דיש לפרש משנתינו או בברכת המוציא לחוד או בברכת המזון לחוד כך יש לפרש הברייתא ודבריהם במשנתינו מכוונים שהוכיחו ברכת המזון מעובדא דתלמידי דרב וברכת המוציא מפלוגתא דרב ור' יוחנן ואולי כוונת התוס' הוא משים דהא דיש לחלק בין ברכת המזון לברכת המוציא הוא משום דברכת המוציא יש סברה דלא בעינן הסיבה כיון שהוא התחלת האכילה ודעתייהו להתחבר משא"כ ברכת המזון שהוא סוף ודעתייהו למעקר עיין מג"א סימן קס"ז ס"ק כ"ג וברייתא זו דתני עשרה בני אדם יש לדקדק מה לי אם הם עשרה או פחות ונראה דקמ"ל אפילו שמזמנין בשם אפ"ה אף שכל אחד אוכל מככרו כיון שיש בו מצטרפי אף להזכיר השם וא"כ על כרחך ברייתא בברכת המזון איירי ומה שכתבו התוס' במתניתין להוכיח מעובדא דתלמידי דרב היינו להוכיח דדייקינן בברייתא הך דיוקא שכתבתי דמדפשט להו ההוא סבא מהך ברייתא על על ספק שלהם שהוא בברכת המזון ודלמא בהמ"ז חמיר טפי וברייתא איירי בברכת המוציא אלא ע"כ דגם ההוא סבא דייק כנ"ל:

בא"ד וא"ת אמאי המתינו וכו' והאיך ברכו על הפת מתחילה וכו' ולענ"ד נראה דתלמידי דרב דייקי רישא דמשנתינו דקתני היו יושבים וכו' דמשמע דוקא כשהיו יושבים בלא הזמנה ובם היו מדייקים סיפא הסבו דמשמע אפי' מחדש הסיבו אפ"ה הסבו דוקא וישבו לא מהני ועיין בדברינו לעיל בדברי רש"י ולכך היו מתרצים משנתינו הכי קתני היו יושבים בלי הזמנה כל א' מברך לעצמו אפילו ברכת המוציא הסבו דרך הסיבה אחד מברך לכולם אפילו ברכת המזון אבל אם לא היו יושבים מתחלה אלא שעתה אמרו נשב לאכול אבל לא הסיבו רק ישבו יש חילוק בין ברכת המוציא שאחד מברך לכלם ובין ברכת המזון שכל שלא הסיבו כל א' מברך לעצמו לכך המוציא שפיר ידעו שאחד מברך לכלם ובברכת המזון נסתפקו ובא ההוא סבא ורמו להו מתניתין אברייתא ומשני כיון דאמרו כו' וברייתא בברכת המזון איירי כמו"ש בתחלת דברי התוס' כאן:

בא להם יין בתוך המזון כו'. בגמ' מפרש טעמא (ד' מג.): והוא אומר על המוגמר. אותו שברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה אבקת רוכלין על האש במחתות לריח טוב ומברכים עליו בורא עצי בשמים: לאחר סעודה. לאחר בהמ''ז שאינו מצרכי סעודה אפי' הכי מי שברך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן: גמ' לא שנו. דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון: אלא בשבתות כו'. דדעתו לישב אחר המזון ולשתות וכי בריך ברישא אדעתא דהכי בריך: על כל כוס וכוס. דהוה כנמלך ומתחיל בשתיה בכל חד וחד: יישר. יפה עשית: וכן אמר ריב''ל. לעשות: לא סבר לה מר כו'. דביום טוב לאו נמלך הוא: נמלך אנא. איני רגיל לקבוע סעודה על היין: בא להם יין בתוך המזון. וקודם המזון לא בא להם: אם תמצי לומר. להביא ראיה ממשנתנו דקתני דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון אינה ראיה דהתם זה לשתות וזה לשתות אבל שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט לשרות: לאחר המזון אחד מברך לכולן. קס''ד דה''ק דכשיביאו יין שני אחר המזון אחד מברך לכולן והא תנא ליה דכל אחד ואחד יברך על שבתוך המזון לעצמו וקא מצריך תו ברכה על שלאחר המזון: פטר את הפרפרת. אע''פ שאין צורך סעודה למלוי הכרס אלא למגמר אכילה: וכל שכן מעשה קדרה. שהוא לאכול לזון ממש: בדוך פלן. במקום פלוני דקבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד אינה קביעות: אזלו תלמידיו בתריה. דקברוהו בעיר אחרת: נהר דנק. כך שמו: רישא דוקא. דקתני היו יושבים בלא הזמנת מקום הוא דלא הוי קביעות אבל אנו שהזמנינהו לכך הוי קביעות ואחד מברך לכולן:

ואע''פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. וכבר ברכו ברכת המזון ויש הפסק בין יין למוגמר: ורב ששת אמר אינו פוטר ורב נחמן אמר פוטר וכל תלמידי דרב וכו'. ונראה דהלכה כתלמידי דרב דרב ששת קאי כותייהו והלכתא כותיה דר''נ בדיני וכרב ששת באיסורי ואע''ג דקי''ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי שאני הכא דכל תלמידי דרב פליגי עליה מסתמא כך שמעו מרב מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל ונראה דיין שלפני סעודה פוטר את היין שבתוך הסעודה אע''ג דפסקינן הכא דיין שבתוך הסעודה אינו פוטר יין דלאחר הסעודה שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כגון יין שלפני הסעודה פוטר שבתוך הסעודה ומה דנקט שבתות וי''ט לאו דוקא דה''ה אם קבעו סעודה על היין בשאר ימות החול ואם הביא אדם יין לפני הסעודה לשתות בתוך הסעודה פשיטא דיין דלפני סעודה פוטרתו כיון דדעתיה למשתי וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך הסעודה וכן הבדלה אם הביא על שלחנו להבדיל דפוטר יין שלאחרי כן שבתוך הסעודה ושבתות וי''ט לאו דוקא ולא אתא למעוטי אלא נמלך ואפילו את''ל דדוקא נקט שבתות וי''ט מ''מ יש לומר ה''מ לענין שבא לפטור יין שלאחר המזון שהוא אחר שמשכו ידיהם מן הפת שאין רגילות לקבוע לשתות יין לאחר המזון בקביעות אלא בשבתות וימים טובים ולא בשאר ימים אבל לענין לפטור יין שבתוך המזון שרגילות לשתות ודאי אפילו בשאר ימים פטר ליה יין שלפני המזון אע''פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא איבעיא לן אלא אי לשרות דלא חשיב מפיק לשתות אבל לשתות דחשיב טפי דהיינו יין שלפני המזון פשיטא דפוטר יין דלשרות וכן משמע נמי בערבי פסחים (דף קא) גבי שקדשו בב''ה דר' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו ואין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה אע''ג דקדשו שלא במקום סעודה ס''ל לרבי יוחנן מדיצאו ידי קידוש מידי יין נמי יצאו ואף על גב דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום א''כ נראה משם דה''ה להבדלה דאין לחלק בין הבדלה לקידוש ולאפוקי מהני דחולקין ואמרי דוקא קידוש פוטר משום דאין קידוש אלא במקום סעודה אבל יין של הבדלה לא פטר אפילו הבדיל לאחר נטילה דהכי מיירי הא דפסקינן דיין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון דכבר נטל ידיו והכי משמע בסמוך מתוך הבריית' כיצד סדר הסבה וכו' מיהו נראה כיון דנטל ידיו ודעתו לאכול ולשתות שם פוטר אפילו דהבדלה כדפריש מההיא דערבי פסחים ועוד דלא גרע יין דהבדלה מיין שלפני הסעודה דפטר ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נטילת ידים לאפוקי נפשייהו מפלוגתא דאז ודאי צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש ולא פטר יין שבתוך המזון: יין שבתוך המזון מהו שיפטור יין שלאחר המזון. ומיירי דלא הוה להו יין לפני המזון: הסבו אין לא הסבו לא. תימה אמאי מקשה מדיוקא ותקשי ליה מרישא בהדיא דקתני היו יושבים מברך כל אחד לעצמו וי''ל דאי מרישא הוה אמינא שישבו בשביל עסק אחר שלא היה דעתם מתחלה לאכול אבל אם ישבו אדעתא לאכול אפילו בלא הסבה נמי מהניא: עשרה בני אדם שהיו מהלכין כו' ניזיל וניכול לחמא כו' כישבו והסבו דמיא. והשתא ניחא הא דפריש במתני' דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון כדמשמע הכא מתוך הברייתא דעשרה בני אדם וכו' וא''ת אמאי המתינו למיבעי עד ברכת המזון והיאך ברכו על הפת מתחלה וי''ל שמא מיירי דישבו לאכול זה אחר זה וברך כל אחד לעצמו המוציא: