ברכות לט ע"א

דף לט - א

והא כיון דשקילא לגרעיניה  בצר ליה שיעורא! שהרי השיעור של "כזית" לברכה אחרונה ^[1] כולל גם את הגרעין, ורבי יוחנן הרי לא אכל את הגרעין אלא רק את הפרי!?

אמר ליה: מי סברת שיעור של כזית גדול בעינן לברכה אחרונה? כזית בינוני בעינן, וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן - זית גדול הוה, דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה [שנטלו את הגרעין], פש ליה [נשאר ממנו] שיעורא של זית בינוני ^[2].

דתנן: זית שאמרו לשער בו - לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו זית "אגורי" ^[3].

ואמר רבי אבהו: לא "אגורי" שמו, אלא "אברוטי" שמו, ואמרי לה: "סמרוסי" שמו. ולמה נקרא שמו "אגורי" - ששמנו אגור בתוכו, ועומד לצאת, ואינו כ"זיעה" בעלמא היוצאת משאר פירות שנסחטו.

חוזרת הגמרא ודנה בברכת השלקות: נימא שדין הברכה שמברכים על שלקות הוא כתנאי. דהנהו תרי תלמידי, דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין [מין עשב או כרוב מסויים] ^[4] הנאכלים רק כשהם מבושלים, ופרגיות, עופות צעירים מבושלים.

נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ולהוציא את המסובים בברכה ראשונה ^[5].

קפץ אותו תלמיד, מבלי לשאול את בר קפרא על איזה מהם יברך תחילה, וברך על הפרגיות "שהכל נהיה בדברו".

לגלג עליו חבירו על שבחר לברך בתחלה ברכת "שהכל" על הפרגיות, ולא בירך בתחלה ברכת "בורא פרי האדמה" על השלקות.

[טעמם של שני תלמידים אלו יתבאר בסמוך].

כעס בר קפרא ואמר: לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס.

כי גם אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, שכל כך היו חביבים עליו הפרגיות עד שהקדים את ברכתם וכמבואר בדיני קדימה שיש להקדים ולברך תחלה על המאכל החביב יותר, - אתה, על מה לגלגת עליו? חזר בר קפרא ואמר: לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס.

ואמר בר קפרא להסביר את קפידתו: גם אם חכמה אין כאן, שאינך סבור שאני החכם שצריך לשאול אותו על מה להקדים ולברך, אבל האם זקנה אין כאן?! והיה לך להתייחס אלי בכבוד ולשאלני על מה להקדים לברך ^[6].

תנא: ושניהם לא הוציאו שנתן.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי שני תלמידיו של בר קפרא:

דמברך סבר: שלקות ופרגיות ברכותיהם שוות ועל שניהם יש לברך "שהכל נהיה בדברו", הלכך בירך על הפרגיות החביבות עליו כי חביב עדיף! ויש לברך עליו ולפטור בברכה את המין הפחות חביב ^[7].

ומלגלג סבר: שלקות, ברכתן בורא פרי האדמה, ואילו הפרגיות ברכתן שהכל נהיה בדברו,

הלכך, כיון שאין ברכותיהם שוות על פירא עדיף להקדים ולברך מכיוון שברכת "בורא פרי האדמה" חשובה יותר מאשר ברכת "שהכל" ^[8].

דוחה הגמרא: לא בכך נחלקו תלמידי בר קפרא. אלא דכולי עלמא סברי ששלקות ופרגיות ברכתם שהכל נהיה בדברו.

והכא, בהאי סברא קא מיפלגי: מר, שבירך על הפרגיות, סבר: מאחר שברכותיהם שוות הדבר אשר חביב עליו - עדיף לברך עליו.

ומר שלגלג עליו סבר: שעל אף חביבות הפרגיות כרוב עדיף, משום שיש לו מעלה דזיין ^[9].

אמר רבי זירא, כי הוינן בי רב הונא [כשהיינו בבית מדרשו של רב הונא] אמר לן: הני גרגלידי דלפתא, ראשי לפתות שחיתכו אותם, הרי אם פרמינהו פרימא רבא, שחתכום לחתיכות גדולות - ברכתם בורא פרי האדמה,

ואם חתכום פרימא זוטא [חתיכות קטנות] - ברכתם שהכל נהיה בדברו. כי חיתוכם זה שינה אותם לרעה וממילא בטל מהם שם פרי ^[10].

וכי אתאן לבי רב יהודה אמר לן: אידי ואידי בכל צורות החיתוך ברכתם היא בורא פרי האדמה. ומשום דהאי דפרמינהו טפי הוא כי היכי דנמתיק טעמיה [להמתיק טעמו]. ונמצא שהחיתוך שינה אותם למעליותא ולא הפקיע מהם שם פרי, ולכן יש לברך עליהם בורא פרי האדמה ^[11].

אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: תבשילא דסלקא [תבשיל של תרדים] דלא מפשו בה קמחא, שהקמח שמערבים בו אינו מרובה, מברכים עליו "בורא פרי האדמה", ואילו תבשיל דלפתא, [תבשיל של "לפת"] דמפשו בה קמחא טפי, שהקמח שמערבים בו הוא מרובה, מברכים עליו - "בורא מיני מזונות".

והדר אמר רב אשי: אידי ואידי, תבשילא דסלקא ותבשילא דליפתא - ברכתם בורא פרי האדמה, והאי דשדי בה בתבשיל של לפת קמחא טפי אין בו כדי לקבוע את ברכת התבשיל, כי לדבוקי בעלמא עבדי לה. [לדבק את התבשיל ולא כדי ליתן טעם], ולכן אין בו חשיבות שיברכו מחמתו "בורא מיני מזונות" ^[12].

אמר רב חסדא: תבשיל של תרדין - יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן שטוב הוא לבני מעים.

אמר אביי: והוא דיתיב אבי תפי על מושב הכיריים ומתבשל היטב ועביד בבישולו קול הנשמע כמו "תוך תוך". שזהו הקול הנשמע בעת רתיחת תרד שלוק ונמוח.

אמר רב פפא: פשיטא לי, מיא דסלקא, המים שהתבשל בהם התרד וקיבלו מטעמו, ברכתם כברכת הסלקא עצמו, וכן מיא דלפתא ברכתם כברכת הלפתא בעצמו, וכמו כן מיא דכולהו שלקי ברכתם כברכת כולהו שלקי ^[13].

בעי רב פפא: מיא ד"שיבתא" [מים שבישלו בהם שֶבֶת שהוא צמח ריחני] - מאי ברכתו?

צדדי הספק הם: האם ה"שיבתא" הניתן בתבשיל - למתוקי טעמא של התבשיל עבדי, ולכן ברכת מי התבשיל היא בורא פרי האדמה כברכת ה"שֶבֶת" עצמו וכדין שאר מי שלקות.

או שמא רק לעבורי זוהמא עבדי לה, - השֶבֶת ניתן בתבשיל רק כדי שה"ליכלוך" הנוצר עקב הבישול ידבק בו.

מוכיחה הגמרא: תא שמע: ה"שֶבֶת" של תרומה שהתבשלה - משנתנה טעם בקדירה בטל טעמה ממנה והריהי נחשבת מכאן ואילך כעץ בעלמא ושוב אין בה משום קדושת תרומה וכמו כן אינה מטמאה משום כך טומאת אוכלים, שהרי כבר בטל ממנה שם "אוכל".

ומלשון המשנה שאמרה "השבת משנתנה טעם בקדרה" שמע מינה שה"שֶבֶת" למתוקי טעמא עבדי לה.

ומסיקה הגמרא: שמע מינה. אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה, [פרוסה יבישה של לחם] שנשרתה בקערה - מברכין עליה "המוציא",

ופליגא דרבי חייא.

דאמר רבי חייא: המברך על הפת צריך שתכלה ברכה [שיסיים את ברכת המוציא] יחד עם גמר פריסת הפת, נמצא אם כן שכדי לקיים דין זה יש לברך על פת שלימה, ושלא כדעת רב חייא בר אשי ^[14].

מתקיף לה רבא על רבי חייא: מאי שנא צנומה שאמרת דלא לברך עליה אלא יש להעדיף פת אחרת, משום דכי כליא ברכה [כשהוא מברך את הברכה כולה עד לסיומה] ^[15] אפרוסה קא כליא ולא על שלמה.

הרי כשמברך על הפת השלימה נמי, כי קא גמרה הברכה [כשמסיים את הברכה] אפרוסה גמרה ולא על שלמה ואיזה מעלה אם כן יש במה שמברך על שלמה?

ההוא דאייתהו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הוה, ואף על גב דשקלת לגרעינתיה קאי שיעורא. ובירושלמי אמרו טעמא אחרינא דגרסינן התם (בפרקין ה"א): רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, והיה רבי חייא בר אבא מסתכל ביה, אמר ליה בבליא למה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין ז' שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, אית ליה ומה צריכא ליה מפני שגרעיניתו ממעטו (מה עבד ליה ר' יוחנן) ולית רבי יוחנן ידע שגרעינתו ממעטו מה עביד ליה רבי יוחנן משום בריה, מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו אכל פרידה אחת של ענב פרידה אחת של רמון שהיא טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ואפשר דכיון שלא נסיב לה גמרין האי טעמא ואדרבה איצטריך למימר דזית גדול הוה שמעינן מינה דליתא להא דירושלמי, ואילו אכל פרידה אחת של ענב ולית ביה כזית או פרידה אחת של רמון לא מברך אחריו עד שיאכל כזית. ויש לומר דאיתא נמי להא דירושלמי, אלא דבירושלמי סברי דרבי יוחנן זית שלם אכל ולא הסיר גרעינתיה ומשום הכי חשיב ליה בריה, אבל בגמרין סברי דלא אכל גרעיניתיה אלא הסירו וזרקו, והלכך לא חשיב בריה, ומשום הכי איצטריך למימר דזית גדול היה דלאחר שנפרך או שנחתך או שנמוח לא חשיב בריה בשום מקום בכל איסורין שבתורה. וכן נראה שמתרצין בתוס'.

נתן בר קפרא לאחד רשות לברך. מהכא משמע דאפילו פירות אף על פי שאין מזמנין עליהן בסופן אחד מברך לכולן בתחלתן, ואף על פי שאין אנו נוהגין כן בפירות אלא כל אחד מברך לעצמו, שמא הם היו רגילין לקבוע מקום לאכול פירות ולשתות יין, ומתוך כך היה אחד מברך לכולן.

חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך, אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, תנא שניהן לא הוציאו שנתן. ירושלמי (שם, ה"ב): אמר רבי יוסה הא אזילין תרי עמא ולא שמעינה מינה כלום, מאי כדון מסתברא מברך על הקפליט שהכל טפלה לירק, משמע דהדין לישנא דירושלמי אזיל כלישנא דגמרין דדחי אידי ואידי שהכל, ובהא קא מיפלגי מר סבר חביב עדיף ומר סבר כרוב עדיף דזיין. וליתא להאי לישנא, דקיימא לן דשלקות במלתייהו קיימי ומברכין עליה בורא פרי האדמה, והילכך אפילו בלא האי טעמא מברך אכרוב משום דבורא פרי האדמה עדיף. ואי נמי איכא למימר דהא דירושלמי לאו משום דסבירא ליה דשלקות לאו במילתייהו קיימי, אלא משום דסבירא ליה דאי לאו משום דהכל טפלה לירק, אף על גב דכרוב פרי האדמה, אפילו הכי חביב עדיף וכדאמרינן לקמן (ברכות מא, א) באין ברכותיהן שוות כגון פרי העץ ופרי האדמה דמברך על איזה מהם שירצה, ובר קפרא דאיקפד משום דהכל טפלה לירק דירק מיזן זייני. ובהא פליג אגמרין, דבגמרין משמע דלעולם בורא פרי האדמה עדיף משהכל אף על גב דאיכא חביבותא, מדקאמר דרך פשיטותא מאן דלגלג סבר בשר שהכל, שלקות בורא פרי האדמה הלכך חשוב עדיף.

אמר רב חייא בר אשי פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא. איכא למידק היכי דמי אי ליכא אלא פת צנומה בקערה פשיטא דהא איכא תוריתא דנהמא, ואמרינן לעיל (ברכות לז, ב) דאפילו בפירורין שאין בהן כזית ואפילו החזירן לסולתן מברך עליהן המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא, ועוד מאי פליגא דרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבא נמי דפליג טפי ואמר מברך ואחר כך בוצע, אטו מי פליגי אההיא דלעיל דאמרינן דאפילו פירורין שאין בהן כזית מברכין עלייהו המוציא, אם כן ברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא, ומתני' דנטלן לאכלן מברכין עליהן המוציא הויא תיובתיהו, ועוד דתקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן כההיא וכדאמרינן התם מאי הוי עלה אמר רב ששת אף על גב דליכא פירורא דהוי כזית, והכא פסקינן כרבא בהדיא. ואיכא למימר דהכא בדאיכא פת צנומה ופת שלימה ואפילו הכי קאמר רב חייא בר אשי דאי בעי מברך אצנומה ומניח את השלימה כרב הונא דפתיתין ושלימין, ועדיפא מדרב הונא דרב הונא בפתיתין גדולים שהן כחצאי פת וכדכתיב (בראשית יח, ה) ואקחה פת לחם, ודרב חייא בר אשי בצנומות דקות, והיינו דפליגא אדרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת, הלכך פת צנומה לא אלא אשלימה, ופליגא דרבא אתרווייהו ואמר שצריך לברך ואחר כך יבצע. והיינו דאייתי בתרה הא דרב הונא ורבי יוחנן ולומר בשאינה צנומה אלא שהן פתיתין גדולים ושלמים דאפשר למעבד בפתיתין אפילו כדרבא שיברך ואחר כך בוצע מן הפתיתין, אפילו הכי עדיין היא מחלוקת דרב הונא ורבי יוחנן.
אלא דאכתי קשיא לי קצת דהוי ליה למימר פת צנומה ושלימה רב חייא בר אשי אמר מברך על הצנומה. ובתוס' פירשו דמיירי במביא פת שלימה או פתיתין גדולים ועשה אותו פירורין דקין בקערה, ומתחלה דעתו לצנום כדי לברך ולאכול, וקאמר דמברכין עליה המוציא, ור' חייא קאמר שצריך שיבצע בשעת ברכה הואיל ואפשר שיש פת גדולה מתחלה לפניו, ורב חייא בר אשי סבר מכל מקום כיון שמתחלה צנמה לאוכלה עכשיו יכול לברך על הפירורין אחרי כן, לפי שיכול לברך אחר בציעה כמו קודם בציעה, כיון שסוף סוף לצורך אכילה זו נעשית, ובלא צנומות פרורין דקין היה יכול להשמיענו שיוכל לבצוע ולברך אחר כך על הפרוסה שבידו שבוצע, אלא רבותא קמ"ל שאף על פי שצנמה מתחלה בפירורין דקין מקודם ברכה ואי אפשר לעשות בהן בציעה בשעת ברכה אפילו הכי שפיר דמי. ואכתי לא מיחוור לי לישנא שפיר, דכיון דעיקר חדושיה דרב חייא בר אשי דמצי למצנם פת שלמה ולברך עליו לאחר בציעה, הוה ליה למימר הכין בהדיא, ועוד למה לי למימר מברכין עליו המוציא, דמשמע דעיקר חדושיה כשמברכין עליו המוציא ולאפוקי דלא מברכין עליה מיני מזונות, וצ"ע.

אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקין ופרגיות. פירוש כרוב ודורמסקין ירקות שנתבשלו והן משביחין בבישולן ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כלל כשהוא חי:

נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. פירוש שאפילו פירות שאין זימון בסופן אם מתחלה הוקבעו לאכול כדרך בני אדם המתחברים בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן ואע"ג דלקמן פליגי ביין בפירות דהוא ענין אכילה מודו. קפץ (אחד מהם) ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר והוא מין עוף ששמו פרדי"ץ ומשום שהיה חביב עליו בשר:

לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן. יש פירשו דאע"ג דנתן לו רשות לברך, מ"מ היה לו לשאול מבר קפרא דהוה קשיש מיניה על איזה מהן יברך תחלה לפטור את השאר:

מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דלגלג סבר' בשר שהכל ושלקות בורא פרי האדמה. הילכך חשוב בברכה עדיף. ומאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל נ"ב הילכך חביב עדיף לבני אדם קאמר דאי לדידיה פשיטא. לא דכ"ע אידי ואידי שהכל בין שלקות ובין בשר ובהא פליגי דמר סבר חביב עדיף פירוש לברוכי עליה וליפטר חברי' ומר סבר חשוב עדיף וכרוב הוא חשוב טפי דזיין. והאי לישנא ודאי ליתיה דאוקים תרווייהו דלא כהלכתא דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי לאכלו כשהוא חי והשלק משביחו הילכך ליתא להאי לישנא דאע"ג דהוא לישנא בתרא בגמ' לא אתמר אלא לדחויי בעלמא הילכך לישנא קמא עיקר וכיון שכן שמעינן מהאי לישנא דברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב עדיף ולהאי לישנא קמא לא בעי למימר חשוב בגופיה אלא חשוב בברכה כגון שהכל ובורא פרי האדמה בפה"א עדיף ב"פ האדמה וב"פ העץ בפה"ע עדיף דכל שברכתו מיוחדת יותר חשוב טפי:

הני גרגלידי דליפתא. פירוש ראשי ליפתות דפרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמה, פירמי זוטרי, פיר' שחתכן כל כך חתיכות קטנות עד שעברה צורתן מברך שהכל דכל שעברה צורתו ואין גופו קיים אין דין ברכתו עליו:

והאי דפרמינהו טפי משום אמתוקי טעמא הוא. פירוש ואין זה העברת צורתן כיון שהוא עושה לתקן בשולן ולהכשירן:

ולא היא אידי ואידי בורא פרי האדמה. והאי דמפשי ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא, פירוש וכיון דלאו מעיקר תבשילא [אינו מברך עליו בורא מיני מזונות אע"ג דמפשי ביה קמחא משום דקמחא בההיא תבשילא לא אתי לכוונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא כמ"ש לעיל והיכי דהוי מעיקר תבשילא שמכוין בקמחא לאכילתו] אפילו פורתא מברך בורא מיני מזונות דהא קיי"ל כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומיהו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס דאי לא לא חשיב כלל:

פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא. יש מפרשים דכי היכי דמברך אכולהו שלקי בפה"א ה"נ במיא דידהו מברך בורא פרי האדמה והאי פירושא ליתא דמי עדיף מדובשא דתמרי דהוא גוף התמרי' דאמרינן לעיל דמברך שהכל ועוד דאפילו בגרגלידי דלפתא דפרמינהו פירמי זוטרי הוה ס"ד לברך שהכל אעפ"י שהוא גוף הלפתות ממש אי לאו משום דרב יהודה דלאמתוקי טעמא עביד הכי ועוד דאפילו בשלקות גופייהו פליגי אמוראי לעיל אי קיימי במילתייהו או לא מימיהן מיבעיא, אלא ודאי ה"פ דאם בירך על השלקות בורא פרי האדמה נפטרו מימיהן באותה ברכה ואפילו בשאין המים טפלים להם ודין הוא שאם יש כאן פירות ויש כאן סחיטתן ובירך על הפירות שיפטרו מימיהן כיון דמגופייהו נינהו ומש"ה פשיטא ליה לרב פפא אבל מיא דשיבתא מיבעיא ליה שהוא עשב שנותנין (מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו) ובלעז אני"ס אי למתוקי טעמא עבדי ליה ומכי שליק ליה בטיל ליה אגב מיא ותו לא חזי לברוכי עליה וכיון דכן לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה או דילמא לעבורי זוהמא דידיה שליק ליה ואיהו מתכשר בשליקה וחזי למיכל וכיון דחזי למיכל חזי לברוכי עליה וכיון דכן מיפטרי מיא דידיה בברכה דבריך עליה:

תא שמע השבת משנתן טעם בקדרה אין בה משום תרומה. פירוש משום דלא חזי כלל אחר שנשלק אלא למימיו הוא ואינו אלא כעץ גמור והילכך אפילו הוא של תרומה אישתרי ליה כיון דלא חזי כלל דיצא מתורת אוכל וכיון דכן אינו מטמא טומאת אוכלין ולא עבדי ליה אלא למתוקי תבשילא וכיון דכן לא מיפטר מיא דיליה בברכה דבריך עליה וצריך לברוכי אמיא דידיה שהכל:

אמר רב חייא בר אשי אמר רב פת הצנומה בקערה. רש"י פירש פת שהוא פתות בקערה ומשליכין עליו מרק חם לשרותו ואינו נימוח בכך מברך עליה המוציא לחם מן הארץ, פירוש ודאי היכא דליכא פתיתין אחריני אלא אלו שבקערה לא צריך למימר דמברך עליהן המוציא ואפילו הוו פירורין פחות מכזית ואפילו נתבשלו אי איכא עלייהו תוריתא דנהמא וכדאמרינן לעיל אלא ודאי הא אתא רב לאשמעינן דאפילו היכא דאיכא פתיתין אחרים גדולים מהם והיינו דנקט בקערה דאינהון מסתמא פתיתין קטנים ופתיתין גדולים על השלחן ומיהו פת שלם ליכא דאי איכא שלמים ודאי מצוה מן המובחר לברך על השלמים כדאמרינן בסמוך, וקמ"ל רב חייא ב"א דאם רצה מברך על פתיתין קטנים שבקערה ואע"ג דאיכא פתיתין גדולים מהן על השולחן דכיון דליכא שלמים לא שנא בין פתיתין גדולים לקטנים:

ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת. פירוש עם בציעת הפת הילכך פתיתין גדולים דאיפשר למבצע בהו עדיפי. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא אי הכי שלימה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא, פירוש רבא אתקיף להאי טעמא דר' חייא בר אבא דכיון דאית ליה דכליא ברכה עם הבציעה לאו דינא הוא לאפרושי כלל בין צנומה דפתיתין קטנים דלא איפשר למבצע בהו לפתיתין גדולים דאיפשר להו למיבצע דמאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא פתיתין גדולים נמי, ואפילו פת שלמה דכיון דאמרת צריך שתכלה ברכה עם הפת גמר ברכה מיהת אפרוסה אתיא, והאי דנקט שלימה לאו דוקא דאנן השתא לא איירינן אלא בפת פרוסה אלא לרבותא נקט לה הכי כלומר דהאי טעמא דר' חייא בר אבא לאו טעמא תריצא הוא דאפילו שלימה גופה מאי מהני לן לפום האי טעמא דסוף סוף גמר ברכה אפרוסה הוא דבשעת תשלום ברכה אין הפת שלימה. אלא אמר רבא מברך ואחר תשלום כל הברכה בוצע דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת. והלכתא כרבא הילכך ליתא לדר' חייא בר אשי אלא כל היכא דאיכא פתיתין גדולים ראוין לבציעה מצוה לברך עליהם דמצוה לברך ואח"כ לבצוע:

מי שהביאו לפניו הרבה דברים ורוצה לאכול מכלן על איזה מהן מברך תחלה יתבאר למטה במשנה השנית ובסוגיא הבאה עליה, ומכל מקום הוזכר כאן בשני תלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא והביאו לפניהם כרוב ודורמסקנין והם פירות הנקראים פורונא"ש, ויש מפרשים ירקות הנקראות ארמולש וכן הביאו עמהם בשר ולא היה שם לחם או שבאו שלא מחמת הסעודה וברך האחד על הבשר וכעסו עליו מפני שהבשר ברכתו בשהכל וראוי לברך על החשובה והיא ב"פ העץ אם הדורמסקנין פירות או פרי האדמה אם הם ירקות ואחר כך יברך על האחרות שאין האחרת נפטרת בחברתה אחר שאין ברכותיה שוות, ומה שאמרו שנתן בר קפרא רשות לאחד לברך והרי אמרו אין זמון לפירות ואין אחד מברך לכלן לא נאמרה אלא לברכה לאחריה אבל לפניה כל שקובעין באחד, אחד מברך לכלן:

לפתות שחתכן ודקדקן ואכלן חיים, רוב מפרשים סוברים שמברך ב"פ האדמה וכל שכן בשלמים, וגדולי הרבנים כתבו שאף שלמים בשהכל ושמועה זו בשבשלן בין שלמים בין חתוכים ב"פ האדמה ואם עשה מהן תבשיל ועירב בו קמח אין הקמח עיקר ומברכין עליו ב"פ האדמה וכן כל כיוצא בזה:

מים שנתבשלו בהם הירקות וקבלו טעם הירקות יש מפרשים שהוא מברך עליהם ב"פ האדמה שהרי טעם הירקות באותן המים וכל שכן מיץ שלהם, ואם כן זו קשה למה שפרשתי למעלה דדוקא בשצורת הירק קיימת אלא שנראה לי שעל המיץ לבד נאמר אבל מים שנתבשלו בהם בשהכל, או שמא לא אמרו מיא דכלהו שלקי כשלקי אלא להודיע שהמים טפלין והתבשיל עיקר ואין צריך לברך עליהם כלל, אבל אם שותה מהם בלא תבשיל נראה לי שמברך עליהם שהכל:

ומים שנותנים בתוכן שבת והוא עשב שנותנים במרק למתק את התבשיל ונקרא בלשון לעז אניז, הרי השבת עיקר ולדעת ראשון מברך על המים שלהם בורא פרי האדמה ולדעתי פירושו שהמרק נפטר בברכת השבת:

השבת של תרומה שנתנוהו בקדרת תבשיל של תרומה והוציאוהו, אם לא נתן טעם בקדרה יש בה משום תרומה שעדיין לחותו עמו ומשנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה שאינו אלא עץ בעלמא, וכן לענין טומאת אוכלין משנתן טעם והוציאוהו אינו מטמא טומאת אוכלים ואע"פ שכל שהוא עומד ליתן טעם במאכלות ולא לאכילת עצמו, אינו מטמא טומאת אוכלים מכל מקום השבת סתמו לאכילת עצמו כשאר ירקות שבשדה עד שיחשב עליו לקדרה, וכל זה הוא אומר שאם נמלך עליו והוציאו משנתן טעם אינו מטמא עוד טומאת אוכלין:

פת הצנומה והיא היבשה עד מאד שפררה והניחה בקערה לשרותה ואין בפירוריה כזית הואיל ויש בהם תורת לחם מברכים עליה המוציא כמו שכתבנו למעלה, ויש מפרשים אותה אף בשאין בהם תורת לחם הואיל ולא שראוה אלא בכלי שני, ומכל מקום אע"פ שרב חייא אמרה אף בשיש שם שלימה וכדעת רב הונא שאמרה כן בפתיתין ושלמין אין הלכה כמותו, אלא כל שהיתה שם שלימה מברך על של שלימה ואם אין שם שלימה כל שהיתה שם פרוסת פת הראויה שיהא ראשי לבצוע ממנה אע"פ שאינה שלימה בוצע ממנה ומברך שדין המוציא הוא להיות הוא מברך ואחר כך בוצע ופירורין אלו בצועין ועומדין הן, ואין בהן בציעה אחר ברכה אלא שכל שאין לו בכדי לבצוע מברך על הבצוע ואין מטריחין אותו להביא פרוסה לבצוע ממנה, וכן אם באו לפניו פת פרוסה שיכול לבצוע ממנה ופת שלימה עמה מצוה לבצוע על השלימה, ואע"פ שחלק בה רב הונא לומר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה הלכה כר' יוחנן שאמר שלימה מן המובחר, אלא שיש אומרים שכל שאין שם שלימה אלא שיש שם חצי ככר ויש שם פרוסות שרשאי לבצוע אף מהן, שמברך על איזה שירצה הואיל והפרוסות מיקרא הניתייהו טפי, ואף לקצת רבותינו ראיתי שנוהגין כן, בד"א כשהשלימה של שעורים והפרוסה של חטים, אבל אם היתה הפרוסה של חטים והשלימה של שעורים מברך על הפרוסה, ואם היתה הפרוסה של פת נאה והשלימה של הפת הדראה אלא שהיא של חטים אומר על איזה שירצה, ואם היו לפניו פת שעורים ופת כוסמין אמרו בתלמוד המערב שמברך על השעורין והלא של כוסמין יפה הימנה אלא שזו מז' המינים וזו אינה:

מי סברת רבי יוחנן זית קטן [אכל] זית גדול אכל וכו'. ובירושלמי מייתי עובדא אחרינא, רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה אמר מה הדין בבלאה מסתכל בי לית ליה כל שהוא משבעת המינין טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומאי צריכא ליה מפני שגרעינתה ממעטה ולית לר' יוחנן מפני שגרעינתה ממעט בה מאי עביד ליה ר' יוחנן משום בריה, מילתא דר' יוחנן אמרה שאם אכל אפי פרידה אחת של ענב או פרידה אחת (של רמון] שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. והשתא אי האי עובדא דתלמודא דידן הוי ההוא] עובדא גופא דירושלמי אם כן חולק תלמוד דידן על הירושלמי וס"ל דאפילו בריה בעי כזית ותלמוד דידן עיקר. אבל אפשר דשני מעשים היו והאי דירושלמי היה הזית שלם כשהובא לפניו אע"ג דהושלך הגרעין כיון שהובא שלם לפניו ונהנה מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה יש כאן שיעור אבל האי עובדא דתלמוד דידן אפשר דהאי זית מליח שהובא לפניו בלא גרעין היה כי ההוא דסוף אין מעמידין [דף מ' ע"ב] גבי זית גלוסקא דקתני ר' יוסי אומר השלחין אסורין היכא דמי שלחין א"ר יוסי בר חנינא כל שאוחזה בידו וגרעינתה נשמטת ובהך זית איירי הכא הילכך לא הוי בריה, וירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור להסתלק מן הספק, ויש להסתפק על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור אם לאו דדילמא דוקא ברכה אחת מעין שלש הוא דבעי שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בורא נפשות רבות לא בעי שיעורא, והא דפריך הכא היכא בריך ר' יוחנן על כזית מליח משום דבצר ליה שיעוריה אליבא דר' חייא בר אבא פריך דאמר במילתיה קאי וצריך לברך עליו ברכה אחת מעין שלש או דילמא לא נתקנה בנ"ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא מדאורייתא ומר' צדוק בפ' הישן שאכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו אין ראיה דדילמא ברכת המזון הוא דלא בירך הא בורא נפשות ברך, ומתוך דברי ר"י משמע שאם אכל משבעת המינין פחות מכשיעור שיברך אחריו בנ"ר. ולא נהירא לי דמסתבר דכיון שאכל פחות מכשיעור ואינו צריך לברך עליו מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך ביה ברכה אחרת:

דורמסקין. פרש"י בשם רבותיו פירוש והקשה עליו א"כ ברכתו בורא פרי העץ והיה צריך לברך עליו תחלה, ותירץ ה"ר יוסף דמיירי בשלקו ולר' [בנימין בר יפת בשם ר' יוחנן] ברכתו שהכל:

נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. ודין זה אינו מצוי בינינו שאחד יברך על הפירות להוציא לחבריו אלא בימיהם היו רגילין להסב ולקבוע לשתות ולאכול פירות ומגדנות אבל אין אנו רגילין בכך הילכך כל אחד מברך לעצמו, ורש"י פירש דהדברים הללו לא הובאו ללפת בהם את הפת ואמרינן לקמן [דף מ"א:] שטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן, וגם בענין זה לא הורגלנו שאחד יברך לכולם אלא כל אחד מברך לעצמו. ונראה הטעם לפי שאין אנו רגילין לסלק עצמנו מן הפת קודם ברכת המזון והוי כמו אין בית הבליעה פנוי לקמן [דף מ"ב ע"ב] גבי יין שבאמצע הסעודה שכל אחד מברך לעצמו:

מאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל הילכך חביב עדיף. מכאן יש ללמוד שאם יש לפניו שני מינין שברכתן שוה חביב עדיף ואם אין ברכתן שוה בפה"א עדיף אע"ג דאידך חביב טפי:

מיא דסילקא כסילקא. ומברכין עליהם בורא פר האדמה אף על פי שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על ירקות עצמן, ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא דהמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים שיברך עליו בורא פרי העץ:

פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. תימא במאי קא מיירי אי ליכא קמיה אלא פת צנומה פשיטא שצריך לברך כיון דאיכא תוריתא דנהמא ואי איכא פת שלימה פשיטא שלא יברכו על הפתיתין קטנים ואי איכא פתיתין גדולים פשיטא שיברכו על הגדולים ולא על הצנומה לדברי הכל, ונראה דמיירי בשיש לו פת שלם או פתיתין גדולים וצינם אותן צנומות דקות בקערה ומתחלה דעתו לפררם כדי לברך ולאכול יכול לברך אחר בציעה כמו קודם בציעה כיון שמתחלה לצורך ברכה נעשית ובלא צינומת פרורין דקין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך אח"כ על הפרוסה שבידו שבצע אלא רבותא אשמועינן שאע"פ שצנומה פירורין דקין ואי אפשר לעשות בה בציעה בשעת ברכה אפ"ה שפיר דמי:

ופליגא אדר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת. כלומר שיכוין לגמור את הברכה בשעת בציעת הפת:

בד"ה בצר ליה שיעורא כו' פחות מכשיעור דאסור כו' באותו ענין דאכל פרידה דבריה הוה ואינן חולקין כו' כצ"ל:

בד"ה מיא דסילקא כו' אע"ג דאמרי' לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק עכ"ל עיין בזה לחלק ברא"ש וק"ל:

בד"ה פת צנומה כו' מאחר שהיא חביבה מברך עליה ור' חייא סבר צריך שתכלה ברכה עם הפת וא"כ בעינן כו' כצ"ל:

בפירש"י זקנה אין כאן וכו' פי' והיה לו לשואלני על איזה מהן יברך לפטור שאר מינים כו'. עכ"ל האי לישנא על איזה מהן יברך לפטור שאר מינים שייך למאי דס"ד בעי למימר דאיכא מ"ד בשלקות בפה"א וה"ל לשאלו על כך דהא אם יברך על שלקות בפה"א ודאי דאינו יוצא על הפרגיות וגם אם נאמר דלפי דעת המברך דשלקות שנ"ב קאמר וה"ל לשואלו על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינים הוא דחוק דכיון דפרגיות היה חביב לו למברך מה היה לשאול לו על דעתו דאינו דומה שיברך לפי חביבות השומע ויוצא בברכתו ולמסקנא ניחא דה"ל לשאול אם מברכין על החביב או על מידי דזיין דאחד מהן יפטור שאר מינין ויש לדקדק בהאי עובדא דבר קפרא דמתחלה אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג ואח"כ חזר ואמר בהיפך לא על כו' דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר וי"ל דמעיקרא ודאי דכעס נמי על המברך שלא שאלו אלא דה"ק לא על המברך כעסי כ"כ שלא שאל לי על איזה מהן יברך כמו על המלגלג שהוא מורה ממש הלכה בפני רבו לומר שלא כדין בירך על הפרגיות אבל המברך כיון שניתן לו רשות לברך אין זה כמורה הלכה ובא זה התלמיד המלגלג והתנצל עצמו שלא לגלג עליו על שלא כדין בירך אלא לגלג עליו שלא היה חש על כבוד הרב לשאול ממנו על איזה מהן יברך חזר בר קפרא ואמר לא על המלגלג אני כועס שלגלג עליו על שלא שאל ממני וכעסי בזה נשאר על המברך ודו"ק:

תוס' בד"ה נתן כו' אלא על הפת כו' נ"ב זהו דעת הסמ"ג והטור חולק סי' קע"ד וסי' רי"ג ע"ש:

גמרא כזית בינוני בעינן וההוא כו'. כצ"ל. וכן העתיקו התוס' ביומא (ע"ט) ובסוכה (כ"ו ב') ותיבות והא איכא ל"ג להו:

שם ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא כו'. כצ"ל וכדלקמן בסמוך וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

שם מ"ש צנומה דלא כו'. נ"ל להפוך הגי' ושכצ"ל מ"ש צנומה דלא משום דכי גמרה כו' ולשון גמר מצינו רבות בש"ס גם על אמירת כולה מילתא ועי' ברא"ש (פ"א סי' י') שכתב בשם ר"ח דגומרין ר"ל קורין ונשנה עוד בפ"ב (סי' ה') על הפת נמי כי כליא כו' וכ"נ מבואר מפירש"י ד"ה אפרוסה ודלא כמו שהוגה עה"ג גמרה תחת כליא ועי' גי' הרי"ף והרא"ש ולגי' שלפנינו י"ל דכליא הוא מלשון כולה [עי' יומא (נ"ז א') ואח"כ כלה דם השעיר דע"כ ר"ל מתחלתו ועד סופו דהיינו האחת דלמעלה והשבע דלמטה ע"ש] ור"ל דכולה ברכה הויא אפרוסה:

רש"י ד"ה כזית שאמרו. לענין שיעור כל אכילות. לאו דוקא דה"ה לענין טומאת מת ונבלה:

רש"י ד"ה אגור. שאינו נבלע בפרי כו' אלא אגור כמשקה ענבים. צ"ע דהא בפסחים ל"ג ב' איכא למ"ד דגם משקה ענבים מיבלע בליעי:

תד"ה בצר. אבל בברכה שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו. נראה דכוונתם לכמלא לוגמיו דהוא רוב רביעית כשיעורו לענין יוה"כ עי' יומא (פ' א') ובתד"ה ה"נ וזהו כהאע"ג שבתוס' שם (ע"ט א') ובסוכה (כ"ו א') בד"ה ולא ודלא כמסקנתם שם ולקמן (מ"ט ב') ד"ה ר"מ אבל לפ"ז קשה מאי דסיימו ע"כ יש ליזהר כו' דהא בל"ז צריך לשתות מכוס ש"ב כמלא לוגמיו עי' לעיל בדבריהם (ל"ז א') בד"ה נתן ובשו"ע סי' ק"צ ס"ג ועמש"כ שם בחדושי לסי' רצ"ו ס"ג:

תוס' ד"ה נתן. הן בפירות כו'. בחדושי הגרע"א הקשה דלענין פירות אין נ"מ בין זמן הש"ס לזמן שלנו לתרווייהו לישני דלקמן (מ"ג א') או דלא מהני או דלא בעי הסבה ובמחכ"ת אישתמיטתי' דברי הב"י סי' רי"ג ע"ש ולדבריו ה"ל להקשות על תחלת דברי התוס' במש"כ ומיירי בהסבו:

תוס' ד"ה בצר. דהכא מיירי שהוסר הגרעין. כצ״ל:

בא"ד א"כ לא הי' כברייתו. נ"ב בזה איני מוצא טעם כי גרעין הזית ודאי אינו נאכל. א"כ מה ל' הוסר תחלה או אח"כ כי אין אדם אוכל גרעין של זית שאינו אפילו מאכל בהמה (וערא"ש שנזהר נזה). אבל לי נראה דלק״מ דתלמודא דידן במליח איירי כה״ג ודאי לא בריה הוי דמליח כמבושל. וכבר אינו כברייתו ובעינן כברייתו דוקא וכאותה ששנינו פ"ג דמכות אף חטה כברייתה וכמ"ש שם בס״ד. והירושלמי איירי בזית חי גמור עודנו באבו לא נמלח ולא הוסר כחו כה"ג ודאי הוי בריה לד"ה ולא בעי שיעור. ול"פ ירושלמי ובבלי לגמרי:

לֹא עַל הַמְּלַגְלֵג אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס. הקושיא כאן ידועה דמאחר שכעס על שניהם למה האריך לשונו בדברים אלו, יאמר דרך קצרה אני כועס על שניכם ודי בזה? ונראה לי בס"ד דלפעמים החטא עצמו קל ואם היה רק אחד עושהו אינו כדאי להקפיד בו, ורק אם שנים חטאו בבת אחת אפילו שכל אחד חטא בחטא קל, תמצא הקפידה מקום לנוח מכח צירוף שניהם, ולכן אם היה אומר להם לשון קצר אני כועס על שניכם לא היה כל אחד מכיר ערך חטאו, כי היה חושב בלבבו אין חטא שלי כדאי שיקפיד עליו רבי, ורק שגם חברי חטא עתה לכך הקפיד רבי על שנינו, והוא רוצה להודיעם שכל אחד מהם חטאו גדול אפילו בלא צירוף ענין חבירו, לכך אמר לֹא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְּלַגְּלֵג אֲנִי כּוֹעֵס, כלומר זה המלגלג צריך לצייר בדעתו שאני אין לי כעס על המברך שלא חטא כלל נגדי, ונמצא כל כעסי והקפדתי היא רק עליו, וכן המברך צריך לצייר בדעתו שלֹא עַל הַמְּלַגְּלֵג אֲנִי כּוֹעֵס כי אם רק עליו לבדו, ולא יהיה כל אחד קל בעיניו מה שעשה הוא בעצמו. והא דנענשו בקצירת ימים, ששניהם לא הוציאו שנתם, נראה לפרש הטעם מפני שהוא תלה הקפדתו יותר במה שנגעו בכבוד הזקנה שלו, כי אמר להם אִם חָכְמָה אֵין כָּאן, זִקְנָה אֵין כָּאן, והיינו טעמא משום דכבוד חכמה ישנו אתם גם כן, דאפשר שגם הם היו חכמים גדולים אף על פי שהיו תלמידיו, אבל כבוד זקנה ליתיה גבייהו כלל, כי היו עודם צעירים בשנים ולא הגיעו לזקנה.

רש"י ד"ה דורמסקין כו' הרי ברכתו בפה"ע ק"ל הא גם בפה"א עדיף משהכל אלא דהמברך סבר דשלקות מברך שהכל. וא"כ ג"כ בפה"ע אין ברכתו בפה"ע אלא שהכל כמבואר בסוגיא גבי זית מליח וצ"ע:

רש"י ד"ה ועביד תוך וכו' כקול תוך תוך. ע' פסחים עד ע"א ברש"י ד"ה ר' ישמעאל:

תוס' ד"ה בצר וכו' מלא לוגמיו כדי שיברך. עי' לעיל ל"ז ע"א תוס' ד"ה נתן ר"ג:

כא"ד והר"י היה אומר. עי' לקמן מ"ט ע"ב תוס' ד"ה ור"מ:

תוס' ד"ה נתן וכו' ומיירי בהסבו. עי' חולין ק"ו ע"א תוס' ד"ה ש"מ:

רש"י, ד"ה דורמסקית א"כ הוי ברכתו בפה"ע, תימא הא גם בפה"א עדיף מן שהכל אלא דהמברך סבר דשלקות מברך שהכל, וא"כ גם בשלקות פרי העץ ברכתו שהכל, כמבואר בסוגיין גבי זית מליח, דאם שלקות שהכל גם בזית מליח שהכל.

תד"ה, נתן בר קפרא כו' הן בפירות הן ביין. ק"ל דלענין פירות אין נ"מ בין זמן הש"ס לבין זמן שלנו דהא לל"ק דלקמן בפרקין (דף מג ע"א) שאר דברים חוץ מפת ויין לא בעי הסיבה, ולאידך לישנא בשאר דברים לא מהני הסיבה:

בתוס' בד"ה בצר ליה שיעורא היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור כו' עכ"ל. ויש לדקדק מהא דתנינן בנדה דף נ"ב דכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ודייקינן התם בגמ' אסיפא לאתויי מאי לאתויי ירקא או מיא או ריחני או מצות לכל חד כדאית ליה ע"ש וא"כ לפי שיטת התוס' דהכא וסייעתם דברכה שלאחריו טעונה שיעור משא"כ בברכה שלפניו א"כ טפי הו"ל לפרש התם כללא דסיפא דמתניתין בדבר השייך בכל ברכות הנהנין שאוכל מהן פחות מכשיעור דמברך לפניו ואין מברך לאחריו כלל משא"כ לשיטת הר"י שהביאו התוספות שהיא ג"כ שיטת הראב"ד שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו א"ש דלעולם מברך לאחריו אפי' פחות מכשיעור בנ"ר ויש ליישב בדוחק לפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בענין זה באריכות ע"ש:

בגמ' נימא כתנאי כו' דהנהו תרי תלמידי כו' הביאו לפניו כרוב ודורמסקין כו' ופרש"י דורמסקין אף הן שלקות שקורין אקדלשי"ט כו' ובכאן פי' פרונ"ש כו' וא"א להעמידה דא"כ הרי ברכתו בפה"ע כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דאין כוונתו למאי שכתבו התוספות דבסמוך משמע דמברכין עליהם בפה"א דאם לכך נתכוון תו לא שייך מ"ש רש"י והאיך קדים וברך על הפרגיות דמיניה וביה הו"ל לאקשויי כל' שכתבו התוס'. לכך נ"ל בכוונת רש"י דמהא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה"א לק"מ דלעולם מצינן למימר דדורמסקין היינו פרונ"ש שברכתו כשהוא חי בפה"ע אבל לאחר ששלקן תליא בפלוגתא דלעיל דלמ"ד שלקות במלתייהו קיימו מברך בפה"ע ולמ"ד לאו במלתייהו קיימו מברך שהכל אפילו על פה"ע ואפ"ה א"ש הא דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה"א לישנא דסוגיא דהנך אמוראי דלעיל נקט דעיקר פלוגתייהו בירקות אי מברך בפה"א או שהכל וממילא ידעינן דפליגי נמי בשלקות של פה"ע בכה"ג דמ"ש. ומש"ה הוצרך רש"י להקשות בענין אחר דאי ס"ד דדורמסקין היינו פרונ"ש א"כ תיקשי על המברך היאך בירך על הפרגיות דמשמע ליה לרש"י לאותו פי' של פרונ"ש אין דרך לשולקן כלל ואין דרך אכילתן אלא כשהוא חי ואם כן יפה כתב שהיה לו לברך בפה"ע כן נ"ל בכוונת לשון רש"י:

אמנם לע"ד נראה ליישב שיטת רבינו יצחק בר' יהודה שאע"פ שמפרש בב"ק אקדלשי"ט אפ"ה הוצרך לפ' כאן פרונ"ש ואלו ואלו דברי אלקים חיים דלשון דורמסקין משמש להכי ולהכי ולכאורה פירושו מוכרח. והיינו לפי מה שראיתי בירושלמי דשמעתין דמייתי האי עובדא דבר קפרא ותלמידיו בסגנון אחר וז"ל אפיק קומיהון פרגן ואחוניות וקפלוטות אמרו נברך על הקפלוטין דפוטר אחונייתא ולא פטר פרגיתא נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין קפץ חד ובירך על פרגיתא כו' עכ"ל הצריך לענינינו. ופשטא דמלתא ודאי משמע דאותן ג' מינים שנאמרו בירושלמי הן אותן המינים עצמם שנאמרו כאן בגמרא דידן דפרגן היינו פרגיות ואחונייתא היינו דורמסקין דהכא וקפלוטות היינו כרוב דהכא ואם כן לפ"ז מבואר להדיא דהני ג' מינים ג' מיני ברכות הן לפי שיטת הירושלמי דסובר דשלקות במלתייהו קיימי ואם כן פרגיות שהכל וקפלוטות שהן כרוב בפה"א ואחונייתא שהן דורמסקין דהכא בפה"ע וע"כ היינו פרונ"ש ומש"ה שפיר קאמר בירושלמי שאם יברך על הקפלוטות בפה"א ויפטור את האחונייתא כיון דקיי"ל בירך על פה"ע בפה"א יצא וכמו שאבאר לקמן דף מ"א גבי צנון וזית ע"ש דא"כ לא יפטור את הפרגיות ואם יברך על אחונייתא שהן דורמסקין דהיינו פרונ"ש בפה"ע לא יפטור לא דין ולא דין כיון דאם בירך על פירות הארץ בפה"ע לכ"ע לא יצא נמצא דלפ"ז ע"כ לפי שיטת הירושלמי האי דורמסקין דהכא היינו פרונ"ש שברכתו בפה"ע ומש"ה יפה פי' רבינו יצחק ברבי יהודה. והא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה"א היינו כדפרישית דלישנא דשלקות דכולה שמעתין דלעיל נקט ואין ה"נ דבשלקות דהכא דאיירי בפרי העץ סבר המלגלג דמברך בפה"ע. או שנאמר דכיון דפרונ"ש אין דרך לשולקן כדפרישית בלשון רש"י שעיקר אכילתן חי ואם כן הו"ל כתומי וכרתי דלעיל דלרב חסדא כל שנשתנה לגריעותא ע"י בישול מברך שהכל ומש"ה סבר המלגלג שהיה לו לברך על הכרוב בפה"א כיון דשלקות במלתייהו קיימי וכרוב ודאי נשתנה למעליותא כדאמרי' לעיל להדיא דמשכחת לה בכרבי וסלקא והיינו דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה"א. משא"כ הירושלמי סובר דלא כרב חסדא אלא דאפילו בתומי וכרתי נמי אמרינן דשלקות במלתייהו קיימי אע"ג דנשתנו לגריעותא והיינו כשיטת רב אלפס שהביאו התוס' לעיל ומש"ה מסיק בירושלמי דאחונייתא שהן פרונ"ש לא פטר לא דין ולא דין לפי שברכתו בפה"ע וכדפרישית:

ואפשר עוד לומר דהירושלמי לא פליג אגמ' דידן לענין דינא דתומי וכרתי אלא הירושלמי סובר דדורמסקין היינו פרונ"ש משא"כ הגמ' דידן סובר דדורמסקין דהכא היינו כמו דורמסקין דב"ק דהיינו אקדלשי"ט נמצא דלפ"ז שיטת רבינו יצחק ברבי יהודה ושיטת רש"י עולין בקנה א' כפתור ופרח כן נ"ל ודוק היטב:

ואף שראיתי למהר"ר אליה בפירושו להירושלמי שמפרש בענין אחר דהא דקאמר התם נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין היינו משום דאחונייתא נהי דמברכינן נמי בפה"א אפי' הכי לא יפטר את הקפלוטות כיון דאחונייתא הוי טפל לגבי הקפלוטות שהן עיקר. אלא דהאי פירושא לא מיחוור לי דנהי דקי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה היינו בשאין ברכותיהם שוות או אפילו כשברכותיהן שוות נמי משכחת לה לענין לכתחלה. אבל בדיעבד כשברכותיהם שוות ודאי אפילו בירך על הטפילה פטר את העיקר וא"צ לברך שנית אותה ברכה עצמה וזה נ"ל ברור משיטות הפוסקים וא"כ ע"כ צריך לפרש הירושלמי כדפרישית:

שם נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך כו' נראה דמה שלא בירך בר קפרא בעצמו היינו משום דס"ל דגדול העונה אמן יותר מן המברך ודלא כרב דאמר ליה לחייא בריה חטוף ובריך משום דמברך עדיף כדאיתא לקמן ובשילהי נזיר דבלא"ה מסקינן התם דפלוגתא דתנאי כו' ע"ש. ויותר נראה דמה שלא בירך ב"ק בעצמו היינו משום שהוא לא היה רוצה לאכול אלא מן הטפל ומש"ה נתן רשות לא' מתלמידים כדי שיברך על העיקר וממילא יפטר גם הוא ע"י אותה הברכה. והיינו לפי מה דמשמע בשמעתין דב"ק גופיה סובר גם כן דברכת כולן שהכל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

ובתוס' בד"ה נתן בר קפרא רשות כו' ונראה דמיירי בברכה שלפניו דאי בשלאחריו כו' עכ"ל. נראה דהאי דאי לאו לשון הוכחה הוא דהא בלא"ה ודאי פשיטא בכולי שמעתין דבברכה שלפניו איירי והיינו בברכת שהכל ובפה"א שאין עניינם כלל בברכה שלאחריו וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דקפץ ובירך על הפרגיות אע"כ דהאי דאי שכתבו התוס' משמש בלשון דאם ולענין דינא כתבו כן. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו דמיירי בברכה שלפניו נראה דהיינו למאי דקיי"ל לקמן דף מ"ג כלישנא קמא דפליגי רב ורבי יוחנן לענין יין אי בעי הסבה או לא וכתב שם הרא"ש דלהאי לישנא משמע דבשאר מילי חוץ מפת ויין לא בעי הסבה משא"כ ללישנא בתרא דהתם דמשמע איפכא דפלוגתייהו דרב ורבי יוחנן לא איירי אלא ביין אי מהני הסבה משא"כ בשאר מינים לא מהני הסבה אלא כל א' צריך לברך לעצמו אם כן תיקשי האי דהכא דמשמע שנתן לו רשות כדי שיפטרו כולם בברכתו. ואפשר דלזה נתכוון רש"י שכתב בד"ה זקנה אין כאן שדברים הללו אינם באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו' עכ"ל ואם כן משמע מדבריו דפשיטא ליה דמה שהביאו לפניהם אותן הג' מינים היה בתוך סעודתם ולפ"ז א"ש דמאחר שקבעו כבר להסב על הפת מש"ה מהני להו הך הסבה נמי לשאר דברים שהובאו בתוך הסעודה שא' יפטור את כולם כמבואר בפוסקים וכדמשמע נמי מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בפלוגת' דרב ורבי יוחנן ע"ש כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה זקנה אין כאן כו' והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינים עכ"ל. נראה מבואר דרש"י מפרש כן לפי המסקנא דבסמוך דכ"ע שלקות שהכל ובהא מיפלגי דמ"ס חביב עדיף ומ"ס כרוב עדיף דזיין ואם כן לפי זה א"ש דהיה לו לשאלו כיון דלעולם אם יברך על איזה מהן יפטור את כולם אלא דיש מקום להסתפק הי מינייהו עדיף והו"ל כמורה הלכה בפני רבו משא"כ לפי מאי דס"ד מעיקרא לא שייך האי לישנא כלל על איזה מהן יברך לפטור שאר המינים דהא ודאי אם יברך על השלקות בפה"א לא יפטור את הפרגיות ועוד כיון דבר קפרא נתן לו רשות לברך מסתמא סבר שיברך שהכל כדי שיפטור את כולן ויוציאן בברכתו אם יאכלו הם ממין אחר אע"כ כדפרישית דלמסקנא קאי אבל למאי דס"ד מעיקרא צ"ל דמאי שכעס בר קפרא על המברך היינו משום דנהי דבר קפרא גופא סבר דשלקות בפה"א אפ"ה היה לו לאותו תלמיד לשאלו כיון דפלוגתא דתנאי היא כדמשמע לעיל בסוגיין דר"מ דאמר יוצאין במבושל ע"כ סבר דשלקות במילתייהו קיימי ורבי יוסי נמי אפשר דסבר כוותיה ואם כן כה"ג הוי כאפקרותא להורות בפני רבו כן נ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך. ובעיקר הלשון שכתב רש"י לפטור את שאר המינים וכדפרישית דלמסקנא קאי אין לפרש שאם יברך שהכל על המין השני שלא יפטור דודאי בין למ"ד חביב עדיף ובין למ"ד כרוב עדיף היינו על איזה מהן יברך תחלה אבל בדיעבד בודאי יצא כיון דברכותיהן שוות אלא מ"ש רש"י לפטור את שאר המינים היא גופא אתא לאשמעינן דאיירי בברכותיהן שוות וכדפרישית ודו"ק:

בא"ד ודברים הללו אינן באים ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו' משמע דפרגיות נמי הן דברים שבאים שלא מחמת סעודה וכן משמע קצת לקמן בפ' ג' שאכלו דף מ"ז בהא דאמר שמואל אילו מייתי גוזלייא לאבא ואף דלפ"ז הוי מצי לפרש שאכלום לגמרי שלא בשעת סעודה מ"מ הוכרח רש"י לפרש כן שהובאו בתוך הסעודה כדפרישית בסמוך בלשון התוס' ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף מ"א ע"ב מענין דברים הבאים בתוך הסעודה:

בגמ' לא דכ"ע שלקות ופרגיות שהכל כו' האי דכ"ע היינו בר קפרא ושני תלמידיו דהכא אבל ודאי אשכחן תנאי אחריני דס"ל שלקות בפה"א כדאיתא לעיל בפלוגתא דר"מ ורבי יוסי לענין מצה מבושל'. מיהו לפ"ז נ"ל דבר קפרא גופא שפיר מצי סבר נמי דשלקות בפה"א כיון דקיי"ל דהלכתא כר"מ ואפשר דר"י נמי מודה ליה מדפסק' רבי יוחנן ואביי הלכתא דשלקות בפה"א. אלא מה שכעס ב"ק על המלגלג ואמר ליה אם חבירן דומה כמי שלא טעם טעם בשר לא משום שכן הדין דחביב עדיף אלא דנהי דהמברך עשה שלא כדין אפ"ה לא היה לו לאותו תלמיד ללגלג עליו דאפשר דהמברך סבר דר"י פליג אדר"מ כדאמר ר"נ לעיל וס"ל שלקות לאו במילתייהו קיימי וקיי"ל רבי מאיר ור"י הלכה כר"י. ועוד דבלא"ה אין כאן מקום ללגלג על המברך דשפיר מצי סבר כחכמים דלקמן דף מ' ע"ב בהיו לפניו הרבה מינים דס"ל דמברך על איזה מהן שירצה דהיינו על חביב כדאמר עולא התם אלמא דאפי' לגבי ז' מינים סברי דחביב עדיף מכ"ש דחביב עדיף מכרוב ואף ע"ג דזיין דהא תמרים שהם מז' מינים נמי מיזן זיינו ולעולם דבר קפרא גופא סבר דכרוב עדיף אי משום דסבר שלקות בפה"א או משום דכרוב מיזן זיין למאי דס"ל כר' יהודה דלקמן כן נ"ל לולי דמלשון התוס' לא משמע כן ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה חביב עדיף וכן הלכה כו' עד סוף הדבור. נראה דמה שכתבו וכן הלכה היינו משום דמשמע דב"ק גופיה סבר נמי דחביב עדיף מדכעס על המלגלג ואמר אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר ואם כן לפ"ז נראה דלשיטת התוס' חביב עדיף אפילו מכרוב דזיין מה"ט גופא וכבר כתבתי בסמוך דאפשר שאין זה מוכרח דאפשר דב"ק אפילו לדינא ס"ל כמלגלג. ומ"ש עוד ובפה"א עדיפא משהכל דמבוררת טפי פשיטא להו ג"כ מסוגיא דהכא מדלא קאמר דכ"ע שלקות בפה"א אלא דמ"ס חביב עדיף ומ"ס ברכה מבוררת עדיף כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דסוגיא בשיטת הירושלמי היינו דבהא קמיפלגי ומ"ש דבפה"א עדיפא משהכל ולא כתבו נמי דבפה"ע עדיף מבפה"א היינו משום דאזלו לשיטתייהו לקמן דף מ"א דמשמע להו דלא חשיבא מבוררת ודלא כבעל הלכות גדולות ע"ש בחידושינו באריכות. ומה שיש לדקדק בזה על שיטת הרשב"א ז"ל יבואר בק"א אי"ה:

בגמ' אמר רבי זירא כו' הני גרגלידי דליפתא כו' פרימא זוטא שנ"ב ופרש"י דפרימא זוטא גריעותא היא ובשאכלה חי קאי עכ"ל. וזה סותר למה שכתבתי לעיל בשיטת הרי"ף גבי תומי וכרתי וכל מידי דמקרי פרי לא שייך לחלק בברכות מחמת שינוי לגריעותא לענין הטעם שבהם ואם כן לפ"ז תו לא שייך ה"ט שכתב רש"י כאן שהרי כשאוכל הלפת כשהוא חי ודאי שם פרי עליו אלא דבאמת שיטת רב האי והגאונים שהביא הטור סוף סימן ר"ה משמע להדיא דהני גרגלידי דליפתא דשמעתין במבושלין איירי וא"כ לפ"ז א"ש דטעמא דר"ה דאמר בפרימא שנ"ב משום דתו לא דמי למאכל אלא למשקה דמברך שנ"ב כדאמרינן לעיל גבי דובשא דתמרי מיהו קצת גאונים שהביא הטור שם כתבו כשיטת רש"י דהכא כשהן חיין איירי וא"כ צריך ליתן טעם לזה מיהו לדינא לא נ"מ מידי כיון דקיימא לן כרבי יהודה דאמר אידי ואידי בפה"א והיינו כשיטת הרי"ף לעיל גבי תומי וכרתי ונראה לי שמזה הטעם השמיט הרי"ף הך מילתא דגרגלידי דליפתא משום דבכלל שלקות הן וכבר כתב דכל שלקות אפילו דתומי וכרתי מברך בפה"א אע"פ שנשתנו לגריעותא אלא דאכתי יש לדקדק על הרא"ש ז"ל דלעיל בתומי וכרתי כתב שני דיעות אם כן הו"ל לאתויי הכא הך מימרא דגרגלידי דליפתא ולמה השמיטה דלע"ד כיון דפלוגתא דר"ה ור"י היא מסתמא דהלכה כר"ה ואף את"ל דר"ה ור"י שקולים הם אפ"ה מידי ספיקא דדינא לא נפקא והוי ליה לברך שהכל בפרימא זוטא וצ"ע ליישב שיטת הרא"ש ז"ל:

בתוס' בד"ה מיא דסלקא כו' אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק עכ"ל התוס'. סתמו דבריהם ולא כתבו הטעם מיהו בלשון הרא"ש ז"ל מבואר משום דמשקין דלעיל אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפירות ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהם בפה"א עכ"ל ואם לזה הטעם נתכוונו התוס' לא הו"ל לסתום אלא לפרש ועוד דבלשון הרא"ש ז"ל גופא יש לדקדק למה כ' בלשון ואפשר שאם בישל הפירות דהא לפירושו מילתא דפשיטא כיון שזה עיקר הטעם לחלק בין סוגיא דלעיל דאמרינן זיעה בעלמא ובין סוגיא דהכא לכך נ"ל דודאי יש טעם אחר יותר לחלק דהא דאמרינן הכא מיא דשלקי ככולהו שלקי היינו משום דכיון שעיקר הפירות הנשלקים הן בעין ומברך עליהם בפה"א או בפה"ע מש"ה מברך ג"כ על הרוטב שלהם כמו על הפירות עצמם משא"כ הנך מי פירות דלעיל שאין עיקר הפרי קיים תוך המשקה מש"ה הוי זיעה בעלמא ומברך שהכל כן נ"ל בכוונת התוס' דלפי שזה הטעם פשוט לפיכך לא הוצרכו לפרש ובאמת שזה הטעם עצמו נרמז גם כן בלשון הרא"ש ז"ל עצמו בתשובותיו כלל ד' סי' ט"ו והובא בב"י סימן ר"ה אלא לפי שהרא"ש ז"ל כאן בפירושיו משמע ליה נמי הך טעמא אחרינא שכ' דלפי ה"ט אפי' אם אין השלקות תוך המים נמי מברך כמו על הפרי עצמו ומש"ה כ' בלשון ואפשר כיון שאין הכרח בדבר לפרש כן כן נ"ל ודו"ק:

בגמ' אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליו המוציא. ופרש"י דהיינו יבישה שנתנה בקערה לשרות וא"כ לפ"ז משמע דבעינן שיהיה עליהן תוריתא דנהמא כמ"ש התוס' לעיל בסוגיא דחביצא במעשה דרבינו דוד ממיץ דכל שהמים מתלבנים אזיל ליה תוריתא דנהמא ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש מה שכתב רבי' חננאל הביאו הרא"ש בשמעתין דבפת צנומה בעינן תוריתא דנהמא וא"כ יש לתמוה על הרא"ש ז"ל שהשיג על ר"ח בזה משיטת רבינו יונה דכל היכא שהוא מבורר ואינן נדבקין יחד ע"י מרק לא בעינן תוריתא דנהמא וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בפשיטות דבפת צנומה לעולם איכא תוריתא דנהמא ולמאי דפרישית בשם התוס' משמע דכל שמתלבנים המים ע"י הפרורין לא מקרי תוריתא דנהמא ואין מברך המוציא כדאיתא בש"ע סי' קס"ח סעיף י"א והובא ג"כ בלשון הגהות אשר"י אהאי מימרא דפת צנומה גופה אם לא שנאמר דהרא"ש והרשב"א ז"ל מפרשים פי' אחר בפת צנומה דהכא מ"מ אין כאן מקום השגה על ר"ח כיון דרש"י מפרש כן דאיירי שנשרו במים ויותר יש לדקדק בזה בלשון התוס' כאן שראו פרש"י ולא השיגו עליו א"כ אמאי פשיטא להו דבפת צנומה איכא תוריתא דנהמא שהרי כתבו לעיל בשם רבינו דוד ממיץ דכשמתלבנים המים מחמת הפרורין ליכא תוריתא דנהמא וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה פת צנומה בקערה כו' וא"ת היכי מיירי אם יש שלימה לפניו הא אמרינן בסמוך דכ"ע שלימה עדיף כו' עס"ה. ונראה מ"ש דכ"ע שלימה עדיף היינו משום דאזלו לשיטתייהו שכתבו לקמן בסמוך דפלוגתא דר"ה ור"י היינו דוקא בפתיתין גדולים משא"כ הכא דאיירי בפתיתין קטנים שדרכן לתתן בקערה א"כ אפילו ר"ה מודה דשלימין עדיף משא"כ לשיטת רש"י לקמן דר"ה בפתיתין קטנים נמי אמר מברך על הפתיתין אם ירצה א"כ שפיר מצינו לאוקמי מימרא דר"ח ב"א דהכא לגמרי כר"ה ומכ"ש לגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסי אמר רחב"א אמר רב א"כ כ"ש דאית לן למימר דרב סבירא ליה כר"ה כדאמרינן בכמה דוכתי דר"ה תלמידא דרב הוי ומקשינן מדרב אדר"ה משום דסתמא ר"ה מרב שמיעא ליה:

ומיהו מה שכתבו תוס' ואי ליכא אלא צנומה היאך פליג עליה ר"ח הא מסקינן לעיל פרורין אע"פ שאין בהן כזית לא ידענא מאי קשיא להו אטו מי לא מצי ר"ח למיפלג אהנך אמוראי דלעיל דהא בלא"ה משמע בשמעתין דלא קיי"ל כר"ח דהכא כמו שאבאר וטפי הו"ל להתוס' לאקשויי מהך ברייתא דמנחות דמייתי הש"ס לעיל בסוגיא דחביצא דנטלן לאכלן מברך המוציא ותני עלה וכולן פותתן כזית ואשכחן נמי לעיל ברייתא אחריתא גבי הכוסס את החטה כו' טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ובכה"ג הוו מקשי שפיר היאך פליג ר"ח ב"א אהנך ברייתות והיינו למאי דמשמע לכאורה מדברי התוס' דר"ח דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת פת שלימה בעינן והנראה מזה דלא פסיקא להו להתוס' לאקשויי מהנך ברייתות משום דאיכא למימר דעם הפת דקאמר ר"ח לאו דוקא פת שלימה אלא אפילו פתיתין שיש בכל א' כזית נמי עם הפת קרי להו ומש"ה לא קשיא להו אלא מהא דמסקינן לעיל דפרורין אע"פ שאין בהן כזית מברך המוציא וא"כ קשיא להו הלכתא אהלכתא משום דמשמע להו דבעיקר מימרא דר"ח דקאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ופליג אדר"ח ב"א וקיי"ל כר"ח ולא כר"ח ב"א והיינו מדמסקינן בסמוך והלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ומוסיף אדר"ח וא"כ כיון דאמרינן הכא דר"ח פליג אדר"ח ב"א כ"ש דרבא פליג אדר"ח ב"א לענין פרורין שאין בהן כזית ואם כן ודאי קשיא הלכתא אהלכתא כ"ז נראה לי בכוונת התוס' ובסגנון זה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ומה שיש לי לדקדק על דבריהם יבואר בסמוך:

בא"ד וי"ל כגון דאיכא שלימה לפניו ובוצע מן הצנומה כו' מאחר שחביבה מברך עליה כו'. כוונתם מבואר' דמה שכתבו מאחר שחביבה מברך עליה היינו אם ירצה כמו שכתבו לקמן במימרא דר"ה מיהו התוס' קיצרו במקום שהיה להם להאריך ובלשון הרא"ש והרשב"א ז"ל שכתבו ג"כ כפי' התוספות מבואר יותר ע"ש:

אמנם בעיקר פי' התוס' שהוא ג"כ שיטת רבינו יונה והרשב"א והרא"ש ז"ל וממש כל המפרשי' והפוסקים מתנבאים בסגנון א' בפי' הסוגיא ונראה שמטעם זה השמיטו הטור וש"ע דין זה דפת הצנומה בקערה והיינו משום דאי בדליכא אלא פת צנומה לחוד פשיטא דמברך עליה כדמשמע במסקנא דלעיל בסוגיא דחביצא דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא לכ"ע וכן בפרורין שאינן נדבקים ע"י מרק גם כן מבואר דלא בעינן תוריתא דנהמא כדפרישית בסמוך וכיון דע"כ מימרא דפת צנומה לא איירי אלא כשיש שלימים עם הצנומין א"כ היינו פלוגתא דר"ה ור"י בסמוך דאפילו בפתיתין גדולים כתבו הטור וש"ע דקיי"ל כר"י דמברך על השלימין א"כ כ"ש בפת צנומה שהן פרורין קטנים ולכך לא הוצרכו הטור וש"ע לכתוב דין זה בפני עצמו:

ומיהו מלשון ר' אלפס ז"ל נ"ל ברור דלא סבירא ליה כהנך פוסקים ומפרשים שהרי כתב להדיא וזה לשונו והלכתא כר"ח ב"א והלכתא כר"ח אליביה דרבא וכבר כתבתי בסמוך שלשיטת התוס' וכל סייעתם לא קי"ל כר"ח ב"א כיון דלא איירי אלא בדאיכא שלימה בהדי צנומה דמברך אצנומה וא"כ היאך מסיק הרי"ף הלכתא כר"ח אליביה דרבא הא הו"ל תרתי דסתרן אהדדי כדפרישית שזה עיקר ההכרח של הפוסקים והמפרשים שהוצרכו לפרש כן ועוד דהא הרי"ף ז"ל גופא כ' מיד בסמוך פלוגתא דר"ה ור"י בפתיתין ושלימין ופסק כר"י דמברך על השלימין וא"כ קשיין פיסקא הלכות של הרי"ף ז"ל אהדדי והתמיה קיימת על כל מפרשי הרי"ף שלא הרגישו בזה לכך נלע"ד ליישב שיטת הרי"ף ז"ל על מכונו דטעמו ונימוקו עמו שהוא מפרש מימרא דר"ח ב"א בכל הסוגיא כפשטיה דאיירי בדליכא אלא צנומה לחוד והא גופא אתא לאשמעינן דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך המוציא והיינו כמסקנא דלעיל דבעינן תוריתא דנהמא כפי' רבינו חננאל דפת צנומה נמי בכה"ג איירי ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רבינו יונה דפת צנומה כיון שאינן נדבקים הפרורין יחד ע"י מרק לא בעינן תוריתא דנהמא ואהא מסיק הש"ס דקאמר ופליגא דרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ומשמע ליה לתלמודא השתא דהא דקאמר ר' חייא עם הפת לאו דוקא פת שלם אלא אפי' כזית מקרי פת ומ"מ לעולם כזית בעינן דעיקר הברכה על אותו הזית וסבירא ליה לר"ח כר' יוסף דלעיל בחביצא וכדמייתי ראיה מברייתא דמנחות דקתני עלה וכולן פותתן כזית דמשמע דפרורין דפחותים מכזית אין מברכין המוציא משום דלא מקרי פת והך ברייתא דלעיל בסוגיא דחביצא דקתני לקט מכולן כזית לא תיקשי ליה לר"ח דהא מוקמינן לעיל אליביה דר"י בבא מלחם גדול ואם כן ודאי פליג ר"ח אדר"ח ב"א משא"כ רבא דמתקיף לה משמע ליה דר"ח ור"ח ב"א לא פליגי והיינו משום דרבא ס"ל בפשיטות כמסקנא דלעיל דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך המוציא משום דלא ניחא לן לאוקמי הך ברייתא דלקט מכולן דאיירי בבא מלחם גדול וכשערסן אלא כפשטיה דבכל ענין מברך המוציא ואם כן מקשה רבא הכא שפיר מ"ש צנומה ומ"ש פת ומש"ה מסיק רבא דמברך ואח"כ בוצע והיינו שמפרש מימרא דר"ח נמי בהכי דהא דקאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת לאו משום דסבירא ליה דבעינן כזית ובפחות מכזית אין שם פת עליו אלא עיקר מילתא דר"ח היינו בפת שלימה ובהא קאמר דצריך שתכלה ברכה עם הפת והיינו שצריך שיגמור כל הברכה קודם שבוצע אי משום דשלימה מצוה מן המובחר או מהטעם שכתבו התוס' בשם הירושלמי דחיישינן שמא תפול הפרוסה מידו נמצא דלפ"ז שפיר מצי סבר ר"ח כר"ח ב"א דהא בפת צנומה לא שייכי הנך טעמי כלל וכ"ז מבואר באר היטב בלשון רב אלפס ז"ל שכ' והלכתא כר"ח ב"א והלכתא כר"ח אליביה דרבא דמשמע להדיא דרבא לפרש דברי ר"ח אתא וכן נ"ל מדקדוק לשון הגמרא גופה ומה שהוצרך רב אלפס לכתוב והלכתא כר"ח ב"א היינו לאשמעינן דאפילו בפרורין שאין בהם כזית וליכא תוריתא דנהמא אפ"ה מברך המוציא כיון שאין נדבקים יחד ע"י מרק כ"ז נ"ל ברור ופשוט בכוונת הרי"ף ז"ל ולענ"ד הוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין כפתור ופרח בלי גמגום עד שאני תמה על הרשב"א בחידושיו שאחר כל האריכות שהאריך לפרש כפי' התוס' אפ"ה כתב בסוף דבריו דלא מיחוור ליה האי פירושא שפיר והניח הדבר בצ"ע ולא זכר כלל לשון הרב אלפס ז"ל דאחר שרשב"א ז"ל עצמו נחית לסברא זו דבפתיתין גדולים אפשר למיעבד כדרבא אם כן בנקל הו"מ לפרש הסוגיא על אותו הדרך שכתבתי בכוונת שיטת הרי"ף ז"ל ואולי מקום הניחו לי בזה מן השמים:

קפץ ובירך וכו' האי דקפץ הוא להראות טעמו שמברך עליו לפי שהוא חביב עליו יותר וכמו שאמר עליו ב"ק שדומה למי שלא טעם טעם בשר מעולם אבל אי לאו שחביב עליו והיו שניהם שוים אצלו בחביבות אף שהוא סובר דשלקות ג"כ ברכתן שהכל אכתי היו לו להקדים שלקות שהוא עכ"פ הי' פרי והי' חשוב קודם ששלקוהו:

דכ"ע שלקות ופרגיות שהכל וכו' האי כ"ע אהני תרי תנאי דמייתי כאן קאי אבל לא על כל התנאים דהרי ר"מ דסובר דיוצא במצה מבושלת ודאי דסובר שלקות במלתייהו קיימי וההוא תלמיד שבירך על הפרגיות ודאי סובר שלקות שהכל:

ופליגי דרב חייא וכו' לפי מ"ש התוס' בד"ה פת צנומה דר' חייא בר אשי מיירי שהצנומה חביבה עליו קשה מאי שייכא דרב חייא לכאן דר' חייא מיירי במברך על הפת שלא יבצע קודם שיברך ושם לא שייך חביב כלל אבל כאן שזו כבר היא צנומה והיא חביבה עליו יותר מן השלימה אולי גם רב חייא מודה דחביב עדיף ונראה דזה פשוט בעיני הגמרא דמעלת השלימות עדיף מהחביבות אלא דרב חייא בר אשי סבר שאפילו אם יבצע על השלימה צריך הוא לחתכה קודם הברכה דאל"כ יהי' החיתוך הפסק בין הברכה לאכילה וא"כ שצריך לחתוך קודם שיברך שוב אין מעלה במה שהיא שלימה שסוף סוף בשעת הברכה כבר תהי' חתוכה ולכן הצנומה החביבה עדיפא ובזה שוב שפיר קאמר ופליגא דרב חייא דלרב חייא שמברך בשעת בציעה יש מעלה בשלימה ועיין בדברינו בדברי התוס' יבואר עוד בזה:

רש"י ד"ה זקנה אין כאן וכו' על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינין וכו רש"י פירש כן לפי המסקנא דכ"ע שלקות שהכל וא"כ ברכותיהן שוות וברכה אחת פוטרת כלם אבל לפי ההוה אמינא דמלגלג סובר שלקות בפה"א אין בפה"א פוטרת שהכל ואולי אף לפי ההוה אמינא מ"מ המברך סובר דשלקות שהכל וכעס ב"ק עליו שאפילו דעתו שברכותיהן שוות אכתי הי' לו לשאול לרבו על איזה מהן יברך לפטור שאר המינין:

בא"ד ודברים הללו אינן ללפת הפת וכו'. לכאורה דברי רש"י תמוהין בזה ומי הכריח אותו לפרש דמיירי בתוך הסעודה כלל ונראה דדעת רש"י כדעת הראב"ד שמביא רמ"א בהג"ה בסי' רי"ג סעיף א' דלכל שאר דברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה וא"כ איך נתן ב"ק רשות לאחד מהן לברך אלא על כרחך שהי' בתוך הסעודה ואז מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לאלו הדברים כדלקמן דף מ"ג ע"א לענין יין ועיין במג"א שם ס"ק ה' וכיון שהי' בתוך הסעודה הוצרך רש"י לפרש דדברים הללו אינן ללפת הפת:

ד"ה פרמי זוטא וכו' וכשאכלו חי קאי מזה נראה דרש"י חולק על דברי רבינו האי שהביא הטור בסוף סי' ר"ה שפסק דעל גרגלידי דלפתא כשהן חיין מברך שהכל ואמנם מה שאני תמה על מה שהביא הטור שם ויש מן הגאונים שכתבו בהיפך והיינו דדוקא חי מברך בפה"א אבל מבושל מברך שהנ"ב והרי רב פפא אמר פשיטא לי וכו' מיא דלפתא כלפתא וגם רב אשי אמר תבשילא דסילקא וכו' דלפתא דמפשי בה קמחא וכו' והדר אמר אידי ואידי בפה"א והנה שלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הזכירו כלל הא דגרגלידי שאפילו פרימי זוטא מברך בפה"א ונראה דכיון דמסקינן דאפילו מיא דלפתא כליפתא וחזינן דלא בטל חשיבות הפרי אפילו אין שם ממשות כלל רק טעמא ק"ו פרימי זוטא וכיון שהזכירו דין המים לא הוצרכו להזכיר דין פרימי:

תוס' ד"ה בציר לי' שיעורא וכו' אבל בברכה של אחריו בעינן שעור מלא לוגמיו ודבריהם צ"ע דמה ענין מלא לוגמיו לשעור ברכה אחרונה ובמס' עירובין נסתפקו התוס' בשעור ברכה אחרונה אם הוא בכזית כמו אכילה או כביצה דושבעת זו שתי' או ברביעית והביא כל זה הרא"ש בפ' שלשה שאכלו סי' כ"ד והטור בסי' ק"ץ אבל שעור מלא לוגמיו לענין ברכה אחרונה לא שמענו וכן סוף דברי התוס' שכתבו על כן יש לזהר מכוס של ברכה מלא לוגמיו כדי שיברך לאחריו ג' ברכות וכו' ג"כ דבריהם תמוהים דלמה זהירות הזה ישתה פחות מכשעור ולא יתחייב בברכה אחרונה ואם צריך לשתות מלא לוגמיו משום כבוד כוס של ברכה א"כ אין זה ענין לברכה אחרונה שאפילו אם הי' הדין שברכה אחרונה א"צ שעור אכתי הי' צריך לשתות מכוס של ברכה מלא לוגמיו:

בא"ד ייאמר בשכמל"ו וכו' וכתב הרא"ש שזהו דוקא לאחר שאמר אלקינו מ"ה אבל אם לא אמר אלא ברוך א"י בלבד יסיים ויאמר למדני חקיך כדי שיהא כקורא פסוק וכו' ואני מוסיף על דברי רבינו הרא"ש שאפילו כבר התחיל לומר ג"כ אלקינו ואם לא גמר כל המלה ואמר רק אלקי ולא סיים נו יאמר ישראל אבינו מעולם ועד עולם שהוא פסוק בסוף ד"ה א' ויברך דוד וגו' ויאמר דוד בא"י אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם ונראה דאעפ"כ יאמר ג"כ אח"ז בשכמל"ו כי אולי אין זה דומה לברוך אתה ה' למדני חקיך שהוא פסוק שלם אבל בא"י אלקי ישראל וגו' אין זה התחלת הפסוק כי הוא מתחיל ויברך דוד:

ד"ה פת צנומה וכו' וי"ל כגון דאיכא שלימה לפניו וכו' ולענ"ד קשה שאם עקר החידוש דר"ח בר אשי שאין צריך לברך על השלימה שלפניו אם הצנומה חביב עליו למה נקט צנומה הוה למנקט פרוסה מברכין עלי' המוציא ובפרט שלפי דברי התוס' לקמן בד"ה מברך על הפתיתין וכו' גם פרוסה היינו שהיא קטנה מן השלימה ואלמלא פירוש רש"י ותוס' הי' נלע"ד לפרש ע"פ מ"ש התוס' בסמוך בד"ה והלכתא כרבא בשם הירושלמי שאם פורס קודם הברכה אז אם תפול החתיכה מידו צריך לברך פעם אחרת ויש חשש ברכה לבטלה ומזה הביאו התוס' ראי' שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע ואומר אני שמזה הטעם הי' צריך לסיים כל הברכה קודם שיתחיל לבצע שאם יתחיל קודם שיסיים הברכה א"כ סיום הברכה לא היתה רק על פרוסה זו שמתחיל לחתוך וממילא אם תפול יהי' צריך לברכה אחרת שמה בכך שתחלת הברכה היתה על הפת כיון שסופה לא היתה על כל הפת ואומר אני שזה הי' טעמו של רחב"א לברך על צנומה שבצנומה ודאי דעתו על כל החתיכות שהרי בודאי לא ישביע עצמו מפירור קטן וכיון שדעתו על יותר בשום אופן לא יבוא לידי ברכה לבטלה משא"כ בשלימה יש חשש שמא יהי' דעתו על חתיכה ממכה ועל זה שפיר מסיים ופליגא דרב חייא אמר שתכלה ברכה עם הפת א"כ מתחיל לחתוך קודם גמר הברכה הרי שאינו חושש לנפילה ועיין מהרש"א שכתב באמת שתלמוד שלנו חולק על הירושלמי:

לא על המברך אני כועס וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל דעשה כן דרך מוסר לכל אחד בפני עצמו שלא לבייש זה בפני זה למלגלג אמר שכעס עליו ולא על המברך ולמברך אמר להפך כדי שלא ישנו באולתם ולא יתקנאו ויתקוטטו זה בזה והיה מותר לשנות בדבר השלום וכו' ע"ש ואין לשון הש"ס מורה כן רק שתכף חזר ואמר ושתי דברות כאחד נאמרו לשניהם. ואפשר דלמעט בסרחונם ולהראות להם שהוא מבקש להם צד זכות אמר כן וכונתו לא על המברך אני כועס שיש צד זכות שהוא סבר שזה פשוט אלא על המלגלג וחזר ואמר לא על המלגלג אני כועס שיש צד זכות שלגלג עליו שהיה לו לשאול אלא על המברך איך לא הבין שהיה צריך לשאול ובזה רמז שהוא מבקש להם צד זכות ולפי האמת שניהם עשו שלא כהוגן ונצטער רבם ומשום הכי נענשו:

תוס' ד"ה בצר ליה שעורא ה"ד בברכה שלאחריו וכו' מה שהק' הרב פני יהושע דאי הכי בנדה דף נ"א לימא דהיינו דתנן ויש שטעון ברכה לפניו ואינו טעון ברכה לאחריו דשקיל וטרי בש"ס לאתויי מאי וכו' ע"ש בספרו לק"מ דכיון דאם אכל כשעור טעון ברכה לאחריו לא מצי לאוקומיה באכל פחות מכשעור דהא לא מיקרי אינו טעון. ושוב ראיתי שכבר הרב תי"ט עמד בזה שם בנדה במשנה הנז' ופריק לה כלאחר יד ע"ש ובבית דוד ושושנים. ונעלמו מהרב פנ"י דברי הרב תי"ט. ואחר זמן ראיתי בתוס' ישנים כ"י למכילתין בסוף פרקין שכתבו וז"ל לאפוקי ריחני וה"ה דהוה מצי למימר שאר מצות כגון ציצית ושופר ולולב וכיוצא בהם אלא שרוצה למצוא הכל בענין אחד. וכן למעוטי פחות מכזית שאין מברכין לאחריו ומברכין לפניו וכו' אבל רוצה למצוא מין שלם וענין שלם עכ"ל. ודבריהם כדברי הרב תי"ט שם בנדה כאשר יראה המעיין שהוא נסתייע נמי מהא דמצות ודלא כמ"ש בס' בית דוד. אמנם בהא דשאר מצות לבני מערבא שכתבו התוס' והתי"ט דלא מברכי בתרייהו עיין מ"ש הר"ן בחי' נדה שם ומ"ש אני בעניי בקונט' שיורי ברכה סי' כ"ט ע"ש.
ומ"ש התוס' בדיבור זה מהירושלמי דאם אכל פרידה של ענב בעי ברוכי משום בריה והראו פנים אי חולק על גמרין אי לא ע"ש באורך. הנה במכות דף י"ג תנן א"ל אף חטה אחת כברייתה ובש"ס דף י"ז מבואר דלרבנן בעו בריית נשמה ועמ"ש הרב חוות יאיר בתשובה סי' ק"ס ומשם באר"ה:
והרדב"ז בתשובה סימן ת"ב מדפוס ויניציא האריך בזה ומסיק דתלמודין פליג על הירושלמי ומיהו נכון לצאת מספק ברכות וכדברי הטור ע"ש. ועמ"ש התוס' בסוכה דף כ"ו ע"ב בענין זה באורך:

בצר ליה שיעורא. וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה ואכילה בכזית: כזית שאמרו. לענין שיעור כל אכילות: אגור בתוכו. מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים: דורמסקין. אף הן שלקות מעשב שקורין אקדלשי''ט בלע''ז כך ראיתי בפירוש בבא קמא של רבינו יצחק ברבי יהודה אבל כאן פירש פרונ''ש וכן שמעתי אני כאן ובבבא קמא (פ''י דף קטז:) פרונ''ש ואי אפשר להעמידה דא''כ הרי ברכתו ב''פ העץ והאיך קדם וברך על הפרגיות שברכתן שהכל ואינם כדברים חשובים כדמפרש ואזיל: שלא טעם טעם בשר. ונעשה הבשר חביב עליו: פרגיות. בשר עוף שקורין פרדרי''א: זקנה אין כאן. הלא זקן אני והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינין ודברים הללו אינן באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באין ואמרינן לקמן (דף מא:) דטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן: דמברך סבר שלקות. דכרוב ודורמסקין שהכל ברכתן כפרגיות דעל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר ביצים ודגים תנא במתניתין שהכל וכיון דברכותיהם שוות חביב עדיף: ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה. שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים והיה לו להקדימו: כרוב עדיף דזיין. דתניא לקמן (דף מד:) כרוב למזון ותרדין לרפואה: גרגלידי דלפתא. ראשי לפתות: פרמינהו. מנושיי''ר בלע''ז לשון קניבת ירק: פרימא זוטא. גריעותא היא ובשאכלו חי קאי: אבי תפי. על מקום שפיתת הקדירה: ועביד תוך תוך. כלומר ששלוק ונמחה מאד וקול רתיחתו נשמעת כקול תוך תוך: מיא דסלקא. תבשיל של תרדין: כסלקא. לענין ברכה: דשיבתא. ירק שנותנין מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו אני''ט בלעז: למתוקי טעמא עביד. ומברכין על מימי תבשילו ב''פ האדמה: השבת אין בה. בבד שלה משנתנוה בקדרה והוציאוה אין בה שוב משום איסור תרומה דהוה ליה כעץ בעלמא מדקתני משנתנה טעם שמע מינה לטעמא עבידא: פת צנומה. יבשה שנתנה בקערה לשרות וכן צנומות דקות: צריך שתכלה. ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת והאי פרוס ועומד הוא: אפרוסה (כליא). כיון דאמרת עם פריסת הפרוסה תכלה מאי חשיבותא ומאי אהניתא:

בצר ליה שיעורא. היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור אבל בברכה שלפניו אפילו פחות מכשיעור דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה אבל בברכה שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו על כן יש ליזהר לשתות מכוס של ברכה מלא לוגמיו כדי שיברך לאחריו מעין ג' ברכות והר''י היה אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפי' בבציר משיעורא מברכינן בורא נפשות רבות ולא נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות רבות נמי בעי שיעורא ובירושלמי ר' יוחנן היכי בריך אזית הא לא הוי שיעורא וקאמר משום בריה דאפילו לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון בעי ברוכי משום דבבריה מברכין אפילו פחות מכזית וחולק על גמרא דידן כדמשמע הכא א''כ אין הלכה כמותו של ירושלמי וה''ר יוסי היה מפרש שהירושלמי אינו חולק על הגמרא שלנו דהכא מיירי שהוסרו הגרעינים ונמלח אם כן לא היה כברייתו אבל אם אכלו שלם אפי' אם היה פרידה אחת של רמון מברך עליו תחלה וסוף וגמרא ירושל' היה סבור שהזית היה שלם ולכך הוצרך לתרץ באותו ענין דאכל פרידה דבריה ואינן חולקים יחד ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זמנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת המים פירוש דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו וא''צ לברך פעם אחרת ומשני הכא הוה דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל''ו: דורמסקין. פירש''י פרונ''ש. ולא נראה דבסמוך משמע דמברכין עליהן בורא פרי האדמה וא''כ בורא פרי העץ בעי ברוכי ונראה שהוא מין כרוב: נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. ונראה דמיירי בברכה שלפניו דאי בשל אחריו הא אמרינן (ח ליו קו.) דאין מזמנין על הפירות ומיירי בהסבו ואנו אין לנו שום הסבה אלא על הפת ולכך צריך לברך כל אחד על כל דבר הן בפירות הן ביין: חביב עדיף. וכן הלכה אם יש לו שני מיני פירות לפניו חביב עדיף ובורא פרי האדמה עדיפא משהכל נהיה בדברו דמבוררת טפי וחשובה לעצמה מקרית ויברך על אותו המין ששייך בו פרי האדמה אף על פי שאותו המין שיש לברך עליו שהכל חביב עליו ואם לפניו פירות שהברכות שוות ואחד מהן הוא מז' המינין יברך תחלה על אותו של ז' המינין דעדיפי: מיא דסלקא כסלקא. מברכין עליה בורא פרי האדמה אף על פי שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהן כאשר יברך על הירקות אע''ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק: פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ ופליגא דר' חייא. וא''ת היכי מיירי אם יש שלמה לפניו הא אמרינן בסמוך דכ''ע שלמה עדיף ואי ליכא אלא צנומה היכי פליג עלה ר' חייא הא מסקינן לעיל (דף לז.) פרורין אף על פי שאין בהן כזית מברכין עליהן המוציא הואיל ואית בהו תוריתא דנהמא וי''ל כגון דאיכא שלמה לפניו ובצע מן הצנומה רב חייא בר אשי סבר דהוי כמו שלמה מאחר שהיא חביבה [מברך עליה] ור' חייא ס''ל צריך שתכלה ברכה עם הפת ואם כן בעינן שתכלה הברכה עם בציעת הפת וכיון שבצועה קודם לכן שלמה עדיף אבל אי ליכא שלמה מודה שיברך על הפרורים המוציא לחם מן הארץ: