דף ד - ב
ואי כרבן גמליאל סבירא להו, שמשמעות "בשכבך" היא כל זמן שבני אדם שוכבים וישנים, וכל הלילה הוא בכלל זה, אם כן לימרו "עד שיעלה עמוד השחר" כרבן גמליאל? [27]
מתרצת הגמרא: לעולם כרבן גמליאל סבירא להו, ש'בשכבך' פירושו כל זמן ששוכבים, דהיינו, עד עלות השחר.
והא דקאמרי שזמנה רק עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יסמוך שיש זמן רב עוד לפניו ויפסיד לבסוף את המצוה. [28] כדתניא בברייתא: חכמים עשו סייג לדבריהם, ואמרו שזמן קריאת שמע רק עד חצות, [29] כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ואומר: הרי יש לי שהות לקרוא את שמע עד עלות השחר, אלך תחילה לביתי ואוכל קימעא [מעט] [30], ואשתה קימעא [31], ואישן קימעא [32], ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, ולבסוף חוטפתו שינה, ונמצא ישן כל הלילה והפסיד מצוות קריאת שמע.
אבל, כיון שתקנו חכמים שקורא עד חצות, נמצא שכשאדם בא מן השדה בערב לא ילך לביתו, אלא נכנס לבית הכנסת, ואם רגיל לקרות בתורה, קורא עד שיגיע זמן קריאת שמע, [33] ואם רגיל לשנות במשניות שונה, וכשמגיע הזמן קורא קריאת שמע ומתפלל ערבית, ואחר כך בא לביתו ואוכל פתו ומבר ך.
ומסיימת הברייתא באזהרה: וכל העובר על דברי חכמים ומתאחר לקרות קריאת שמע עד אחר חצות, [34] חייב מיתה. [35] שואלת הגמרא: מאי שנא בכל דוכתא, בכל מקום שנאמרו גזירות חכמים דלא קתני שהעובר עליהן חייב מיתה. ומאי שנא הכא, דקתני חייב מיתה? [36]
משיבה הגמרא:
אי בעית אימא: משום דלגבי קריאת שמע איכא חשש אונס שינה. כלומר, כיון שאדם עייף בלילה, יש חשש שאם לא יתחזק לקיים את המצוה תתקפהו שינה, לפיכך הוזקקו להזהירו יותר.
ואי בעית אימא: הברייתא באה לאפוקי ממאן דאמר [להלן כז ב], שתפילת ערבית אינה חובה כשחרית ומנחה אלא רק רשות. לכן קא משמע לן התנא בברייתא באזהרתו שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה, דגם תפילת מעריב היא חובה. [37]
אמר מר, [38] בברייתא הנזכרת: קורא קריאת שמע, ואחר כך מתפלל.
מוכיחה הגמרא מדברי הברייתא: מסייע ליה לרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: איזהו בן עולם הבא? [39] - זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית, [40] שמקדים קריאת שמע וברכותיה [41] לתפילה, ואינו מפסיק ביניהם.
רבי יהושע בן לוי חולק ואומר: כל תפלות היום באמצע תקנום, בין קריאת שמע של בוקר לקריאת שמע של ערבית. והיינו, שבערבית יש להקדים את התפילה לפני קריאת שמע וברכותיה, ורק אחר התפילה קורא את שמע עם ברכותיה.
וכיון ששנינו בברייתא שבערב הוא קורא קודם קריאת שמע ורק אחר כך מתפלל, נמצא שהיא מסייעת לרבי יוחנן [42].
שואלת הגמרא: במאי קא מפלגי, מה הם טעמי שיטותיהם?
מבארת הגמרא: אי בעית אימא, קרא, שנחלקו בדרשת הפסוק, ואי בעית אימא נחלקו בסברא.
ומפרשת הגמרא: אי בעית אימא, נחלקו בסברא.
דרבי יוחנן סבר, גאולה במצרים מאורתא נמי הוי, שהרי נתנו להם רשות לצאת כבר בלילה [כדלהלן ט א], אלא גאולה מעלייתא, דהיינו היציאה בפועל ממצרים, לא הויא אלא עד צפרא, בוקר. וכיון שגם בלילה הייתה גאולה, יש לסמוך גאולה לתפילה גם בלילה.
ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דהגאולה בפועל לא הויא אלא מצפרא, לא הויא, אין גאולת הלילה נחשבת כגאולה מעלייתא, ולכן אין צורך שיסמכו לה את התפילה [43].
ואי בעית אימא קרא, ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב [דברים ו ז]: "בשכבך ובקומך", הכתוב הקיש את חיוב קריאת שמע של שחרית שמקורו מ"בשכבך", לחיוב קריאת שמע של ערבית שמקורו מ"בקומך", והם נחלקו כיצד יש לדרוש את ההיקש:
רבי יוחנן סבר: מקיש שכיבה לקימה, מה קימה [בשחרית] קודם קורא קריאת שמע ורק אחר כך תפילה, אף שכיבה [בערבית] נמי, קורא קודם קריאת שמע ורק אחר כך תפילה [44].
ואילו רבי יהושע בן לוי סבר, אכן הכתוב מקיש שכיבה לקימה, אך כך יש לדרוש את ההיקש: מה קימה [בשחרית] קורא קריאת שמע סמוך למיטתו, סמוך לקימתו משנתו, כלומר, שאין הפסק של תפילה בין הקימה לקריאת שמע, אף שכיבה [בערבית] נמי, קורא קריאת שמע סמוך למיטתו, סמוך לשכיבה. כלומר, שלא תפסיק התפילה בין קריאת שמע לשכיבתו, ונמצא שקודם מתפלל, ורק אחר כך קורא את שמע [45].
מתיב מר בריה דרבינא לשיטת רבי יוחנן שצריך לסמוך גאולה לתפילה גם בערבית, הרי שנינו במשנה לקמן [יא א]: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה.
ואי אמרת בעי לסמוך גאולה לתפילה גם בערבית, הא לא קא סמך גאולה לתפילה, דהא בעי למימר השכיבנו, והיא אינה ברכה על הגאולה. ואם כן, אינו סומך גאולה לתפילה?
מתרצת הגמרא: אמרי, אמרו ליישב: כיון דתקינו רבנן לומר ברכת "השכיבנו", נחשבת אף היא כגאולה אריכתא דמיא. כהמשך לברכה ראשונה שהיא על הגאולה, ויש כאן סמיכות גאולה לתפילה. [46]
וראיה לדבר: דאי לא תימא הכי, יקשה גם בשחרית, היכי מצי סמיך גאולה לתפילה? והא אמר רבי יוחנן: בתחילה, לפני שפותח בתפילת שמונה עשרה, אומר "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", [47] ולבסוף, לאחר שסיים תפילת שמונה עשרה הוא אומר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי". וכיון שאומר "ה' שפתי תפתח" לפני התפילה, נמצא שהוא מפסיק בין גאולה לתפילה.
אלא, על כרחך, צריך לומר דהתם בשחרית, כיון דתקינו רבנן למימר את הפסוק "ה' שפתי תפתח", כתפילה אריכתא דמיא [48] ונחשב כסומך גאולה לתפילה.
הכא נמי, לגבי ברכת השכיבנו, כיון דתקינו רבנן למימר "השכיבנו", כגאולה אריכתא דמיא, ואינה הפסק בין גאולה לתפילה.
אמר רבי אלעזר אמר רב אבינא: כל האומר "תהילה לדוד" [49] בכל יום שלש פעמים, [50] מובטח לו שהוא בן עולם הבא! [51]
מבררת הגמרא: מאי טעמא?
אילימא שיש חשיבות במזמור זה משום דאתיא באל"ף בית, שהפסוקים מסודרים בו לפי סדר האותיות א' ב' [52] - אם כן נימא, יאמר מזמור: "אשרי תמימי דרך" [תהלים קיט], דאתיא בתמניא אפין, שהפסוקים מסודרים לפי א' ב' וחוזרים על עצמן שמונה פעמים, ויש בו יתרון על תהילה לדוד, שאין בו סדר א' ב' אלא רק פעם אחת.
אלא, אם תאמר שחשיבות מזמור זה היא משום דאית ביה, שנאמר בו "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", שהוא שבח הכנת מזון לכל חי, עדיין יש לשאול, נימא הלל הגדול [תהלים קטו] [53] דכתיב ביה "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", ואף הוא שבח הכנת מזון לכל בריה?
אלא בהכרח, חשיבות מזמור "תהילה לדוד" הוא משום דאית ביה תרתי המעלות הנזכרות [54], שהוא מסודר לפי א' ב', וגם נאמר בו "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", [55] שהוא שבח הכנת מזון לכל חי. [56]
אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר פסוק המתחיל באות נו"ן ב"אשרי" כשם שנאמר פסוקים בכל שאר האותיות? [57] - מפני שיש בה באות נו"ן רמז על מפלתן של שונאי ישראל [מפלתם של ישראל], [58] דכתיב [עמוס ה ב] "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". [59]
במערבא, בארץ ישראל שהיא מערבה של בבל, מתרצי לה הכי, היו מפרשים ומיישבים [60] פסוק זה לטובה כך: נפלה, ולא תוסיף לנפול עוד, אלא קום בתולת ישראל. כלומר, המילים "לא תוסיף" משתייכים לתחילת הפסוק, ואילו המילים "קום בתולת ישראל" נקראים בנפרד. [61]
אמר רב נחמן בר יצחק: למרות שדוד המלך לא אמר בתהילה לדוד פסוק באות נו"ן לפי שיש בה רמז למפלתן של ישראל, אפילו הכי, חזר דוד וסמכה ברוח הקודש [62], חזר ורמז מיד את סמיכת הנפילה, שכן בפסוק המתחיל אחריו באות סמ"ך נאמר: "סומך ה' לכל הנופלים".
עוד אמר רבי אלעזר בר אבינא: גדול מה שנאמר במיכאל שהוא מלאך ממונה על הרחמים, יותר ממה שנאמר בגבריאל שהוא מלאך ממונה על הדין, דאילו במיכאל כתיב [ישעיה ו ו] "ויעף אלי אחד מן השרפים", ומשמעות הלשון "ויעף" היא שהגיע בפריחה אחת לקיים שליחותו, ואילו לגבי המלאך גבריאל כתיב [דניאל ט כא]: "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה, מועף ביעף", וכפל לשון "מועף ביעף", משמעותו שהגיע לקיים שליחותו בשתי פריחות עם הפסקה באמצע.
שואלת הגמרא: מאי משמע דהאי "אחד מן השרפים" מיכאל הוא?
מבארת הגמרא: אמר רבי יוחנן: אתיא בגזרה שווה "אחד" "אחד".
כתיב הכא "ויעף אלי אחד מן השרפים", וכתיב התם [דניאל א יג] "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני". כשם ש"אחד השרים" הוא מיכאל, כך גם "אחד השרפים" הוא מיכאל.
תנא, שנינו בברייתא: מיכאל מגיע ליעד שליחותו בפריחה אחת, גבריאל מגיע בשתים. אליהו הנביא מגיע בארבע. ומלאך המות מגיע בשמנה פריחות. [63] ובשעת המגפה מגיע מלאך המות באחת. [64]
הגמרא שבה להביא מימרות בעניין קריאת שמע:
אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת בעת תפילת ערבית, מצוה לחזור לקרותו על מיטתו. [65] כלומר, סמוך לשכיבתו [66].
אמר רבי יוסי: מאי קרא, היכן מצאנו רמז לדבר בכתובים? - שנאמר [תהלים ד ה]: "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", ודרשו "לבבכם", זו קריאת שמע, שנאמר בה "על לבבך", ואמר לקראה "על משכבכם", [67] ואחר כך, "דומו" בשינה.
הערות
[27] הפני יהושע הקשה מהו נידון הגמרא, והרי בשלמא לדעת רבינו יונה שחכמים סברו שאחר חצות אינו קורא אפילו דיעבד, יתכן שחכמים נחלקו על רבן גמליאל ועל כך מקשינן למה אמרו 'עד חצות', אולם לדעת הרשב"א גם לחכמים קורא בדיעבד עד עלות השחר ונמצא שבעיקר הדין סוברים כרבן גמליאל במשנה ורק רצו להרחיק את האדם מן העבירה. ובביאור הגר"א [רלה יג] ביאר שלדעת ת"ק במשנה חכמים סוברים שזמנה רק עד חצות, ואילו לדעת ר"ג חכמים סוברים שזמנה בדיעבד עד עלות השחר, ונמצא ששאלת הגמרא לפי ת"ק.
[28] בפשטות נראה שחכמים קיצרו את הזמן כדי שיראה שאין לו שהות לנוח קודם ק"ש. ויתכן שקבעו זמן חצות משום שלעיל [ג א] מצינו שני לשונות אם בני אדם מתעוררים קרוב ליום דהיינו לפני עלות השחר [רש"י ד"ה ואשה], או בתחילת אשמורה שלישית, ולכן אם הזמן עד עלות השחר יש לחוש שישן על דעת לקום בזמן לקרוא שמע, וכשקבעו את הזמן עד חצות, שוב אין חשש שיאמר אקום לפני הזמן לקרות את שמע שהרי אין רגילות לקום לפני חצות, וראה הערה 32.
[29] כך ביארו הריטב"א והרא"ה והיינו שהסייג שיקרא מיד כדי שלא תהא לו שהות לאכול ולישון, וכן משמע מלשון תוס' "משמע דמשהגיע זמן ק"ש אסור לאכול" והיינו שעצם הסייג אינו באכילה, ובבית יוסף [רלה] דייק כן גם מדברי הרמב"ם [וראה פרי יצחק [ח"ב ג]. ורבינו יונה [במשנה], ביאר שחכמים עשו סייג שלא יאכל כדי שיקרא מיד בצאת הכוכבים, [וגם ר"ג מודה בזה, כי כשם שמודה לאיסור אכילה כך מודה לסייג לכתחילה מתחילת הזמן, רק דעתו שבדיעבד יוצא אף אחר חצות, וכמבואר בהערה 13 למשנה]. וכן נקט הרא"ש [סי' ט] אלא שלדעתו הסייג שלא יאכל כדי שלא ימשך, ואם אינו אוכל אינו חייב לקרא מיד, [ובראש יוסף כתב שחילוק הביאורים תלוי אם גורסים עשו סייג "כדי", ונפקא מינה ביניהם לגבי טעימה, שאיסורה רק אם חייב לקרא מיד]. אולם הרשב"א לקמן [ט א] כתב שהסייג הוא שלא יאכל וישתה קודם ק"ש ותפילה, וסברו חכמים כי כשם שעשו חז"ל סייג זה, כן עשו גם סייג לגבי הזמן שיקרא רק עד חצות, וגם לביאורו אין מצווה לקרוא מיד בתחילת הזמן, אלא רק איסור לאכול קודם, ואם אינו אוכל יכול לכתחילה להמתין בקריאתה עד חצות לרבנן ועד עלות השחר לר"ג, [וסבר ר"ג שאין עושין סייג אחר חצות כי אינו מצוי], ובבית יוסף [שם] נקט שדעת תוס' כשיטה זו.
[30] מכאן למדו תוס' [ד"ה וקורא] "דמשהגיע זמן ק"ש אין לו לאכול סעודה". ודייק המג"א [רלה ד] שרק סעודה נאסרה, אך טעימה מותרת. והגרעק"א [בתוס' למשנה אות ד] תמה, שהרי איסור סעודה מפורש הוא במשנה בשבת [א ב] שאסור להתחיל בסעודה לפני התפילה, והוכיח מכך שגם תוס' סברו כדעת תרומת הדשן [קט] שאפילו טעימה אסורה [ראה לעיל ב א]. וראה תפארת ישראל [יכין א]. ובפרי יצחק [ח"ב ג] הוכיח מכך שהסייג על עצם זמן ק"ש ולא על איסור אכילה, כי הוא איסור גמור, ולא סייג.
[31] המג"א [רלב יז] כתב שאסור לשתות יותר מכביצה, ואף שבסוכה מצינו ששתיה נחשבת ארעי אפילו ביותר מביצה - בתפילה האיסור הוא משום שמא ימשך, וחשש זה שייך במשקה המשכר יותר מאכילה, וראה משנה ברורה [רלב לה] שסתם משקה מותר לשתות אפילו הרבה.
[32] הריטב"א בסוכה [כו ב] כתב שהנודר לעשות דבר בחצי הלילה מותר לו לישון קודם, כי לא גזרו על שינת עראי אלא בסוכה שהאיסור בגוף השינה. ותמה החשק שלמה [תמיד כח א] מכאן שאסרו לו לישן [ויל"ע אם "קימעא" הוא ארעי]. וכבר הבאנו שהריטב"א כאן ביאר שהסייג בעצם הזמן ולא על השינה, ובעמק ברכה כתב, כיון שהחשש קבוע בכל לילה אסרו אפילו ארעי. ויתכן עוד שההיתר רק כשחיובו בחצי הלילה, ולא חששו אלא בק"ש שמצוותה כל הלילה ויישן כדרכו על מנת לקום קודם סוף זמנה, כמבואר בהערה 28.
[33] הריטב"א כתב שקורא או שונה כי השונה אחת שחרית ואחת ערבית קיים מצות "לא ימוש". אך רבינו יונה כתב כביאורו שכוונת הברייתא לחדש שאפילו קודם זמנה של ק"ש כבר אסרו חכמים לאכול ולשתות שמא יפשע וימשך, לכן הצריכוהו לקרות ולשנות כדי שיתפלל מיד. [וראה ט"ז תלא ב שמצוה ללמוד קודם ק"ש, אף שלפני בדיקת חמץ אסור - שלא הקפידו שיקרא ק"ש סמוך לביאתו אלא שלא יבטל המצוה]. והבית יוסף [שם] כתב שהאיסור דוקא כחצי שעה קודם זמנה, אולם דייק מלשון תוס' שרק כשהגיע הזמן נאסר באכילה ולא קודם לכן, והט"ז כתב שהאיסור רק לשיעור מועט.
[34] "כלומר, שהוא מתאחר לקרות ק"ש לאחר חצות, אבל אין רוצה לומר שאם יאכל קודם שיקרא ק"ש שיהיה חייב מיתה" - ריטב"א. והיינו משום שסייג השינה הוא כדי שלא יבטל עשה, אך איסור אכילה הוא רק לכבוד המצוה. וראה בפרי יצחק [ח"ב ג] שתמה, כי לדעת הרשב"א שהסייג הוא שאסור לאכול קודם ק"ש, נמצא שהחיוב מיתה בעובר על דברי חכמים הוא על אכילה ושינה קודם ק"ש, ומנין שחייב גם על קריאה אחר חצות? [כמבואר בסמוך שהחמירו בה משום אונס שינה], ומאידך, אין זו חומרא באיחור ק"ש, שהרי חיוב זה נסוב גם על איסור אכילה קודם ק"ש. וראה יישוב לזה להלן הערה 36.
[35] דכתיב [קהלת י ח] "פורץ גדר [שגדרו חכמים] ישכנו נחש". [רש"י סוטה ד ב]. ובשערי תשובה [שער ג] כתב: העובר על דברי חכמים חייב מיתה יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה:. כי תקל מצוותם בעיניו לא מתגבר יצרו עליו, אבל כי תכהין עיניו מראות אור דבריהם ולא יהלך לנוגה האמונה ולא משך בעול גזרתה ולא יטרח לקיים מאמרם, כי לא נכתב בספר התורה. וכו'. ובדרשות הר"ן [ז] ביאר דבריו, שהחוטא ביצרו נענש רק על המעשה, והמבזה על עקירת התורה, וכיון שתקנות חכמים הם יסוד האמונה נמצא שהעובר עליהם מקעקע כל היסוד. ובשדי חמד [ח"ג מערכת ח כלל צב] הוכיח שאין הכוונה לחיובי מיתה אלא נאמר דרך הפלגה, וכדברי הריב"ש [קעא] שדרך חז"ל להפליג בהגדלת העוונות כדי שישמר האדם מהכשל בהן. וכן כתב הרמב"ן [בראש שער הגמול] "זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעוה"ז; נגעים ועוני ומיתת הבנים וכיוצא בהן כולם כינו אותם חכמים בשם מיתה". אך הביא ששאר גדולי דורו נקטו שהכוונה לחיוב מיתה. והגרעק"א ציין לדברי רש"י ותוס' בסוטה [ד ב] שדנו אם החיוב הוא רק כשמזלזל בזה תמיד או אפילו בפעם אחת. וכן ציין לעירובין [כא ב] וראה מהרש"א שם שאין חיוב מיתה על גזרת חז"ל אלא אם גזרו גדר על דבר תורה שיש עליו מיתה, ותמוה מסוגיין, שהרי ק"ש אין בו חיוב מיתה. ובהכרח שחילק בין הסוגיא בעירובין שעוסקת בזלזול פעם אחת שאין עליו חיוב אלא בגדר לחיוב מיתה דאורייתא [נט"י], ואילו בסוגיין אין חיוב מיתה אלא כשמזלזל תמיד, וראה אליהו רבה [קנח ט].
[36] רבינו יונה הקשה "למה אמרו בזה חייב מיתה יותר מכמה מקומות", ותירץ שבסייג זה אפילו חכמים מודים שמעיקר הדין זמנה כל הלילה ולכן צריך להזהירו שלא יזלזל בו. ותמוה שזו קושיית הגמרא, [וכתב מהר"ץ חיות שלא היתה לפניו גירסתנו], וגם תירוצו תמוה שהרי עוד גזרות נגזרו בדברים המותרים. ויתכן שביאר שקושיית הגמרא היא למה הוצרכה הברייתא לומר את חומר האיסור דוקא כאן, ועל כך השיבה שכאן הוצרכו להזכיר חומרתו משום אונס שינה [ולכן לא אכפת לן שגם איסור אכילה נזכר בברייתא]. אולם קושייתו היא אם הסייג על עצם הזמן שיקרא לכתחילה בתחילת הלילה, הרי לא מצינו מיתה על סייג לצורך לכתחילה, ועל כך השיב שמתוך קולו החמירו שלא יזלזלו בו.
[37] לתירוץ זה הכוונה ב"עשו סייג לדבריהם" היא שלא יאחר להתפלל אחר חצות, או לאכול לפני התפילה. וכיון שתפילה היא מדרבנן נמצא שעשו סייג "לדבריהם", וראה נחלת דוד.
[38] בשנות אליהו דקדק שהגמרא הקדימה לפרש את הסיפא לפני הרישא, כי היה אפשר לומר שהטעם שעשו סייג רק לק"ש ולא לתפילה הוא משום שתפילת ערבית רשות, אך כיון שהוכח מהסיפא שתפילת ערבית חובה, ומאידך הוכח שקורא ואח"כ מתפלל ואי אפשר לסמוך שיתפלל לפני זמן ק"ש [כריב"ל בסמוך] - בהכרח שהטעם שלא עשו סייג לתפילת ערבית הוא משום שהלכה כרבי יוחנן שצריך לסמוך גאולה לתפילה, ובעל כרחו יתפלל ערבית עד חצות, [ונמצא שהגמרא בסמוך מוכיחה כרבי יוחנן, ולא רק שלא כריב"ל, ראה הערה 42].
[39] רבינו יונה ביאר, ששכר הסומך גאולה לתפילה גדול כל כך, משום שגאלנו ממצרים כדי שנהיה לו לעבדים, ותפילה היא עבודה, וכשהוא מזכיר "גאל ישראל" ומתפלל מיד, מראה שהוא מכיר בטובה ובגאולה, ומכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ובודאי יעשה רצונו ומצוותיו ולכן יזכה לעולם הבא. ועוד, שהמזכיר הגאולה ומיד מתפלל, מראה שבוטח שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו, והביטחון הוא עיקר היראה והאמונה "ולפיכך זוכה בסיבת הביטחון לכל, וזוכה לחיי העולם הבא" [הריטב"א בשם ר"י]. [וראה דבריו להלן יב ב בדפי הרי"ף ד"ה והיכא שנחלקו אם עיקר החיוב להזכיר "יציאת מצרים" או דוקא "ברכת גאולה", והגרש"ז אויערבאך העלה מכך שאם בא קודם שמונה עשרה יאמר פסוק של יציאת מצרים, אך ראה תוס' להלן [יג ב ד"ה שואל] שמפסיקין לקדושה קודם הברכה, ומשמע שהחיוב לסמוך ברכתה ולא הזכרתה, ועי' מג"א ורע"א תצ ו]. ורבינו יונתן מלוניל כתב "כיון שסומך גאולה לתפילה, בודאי מתכוון בתפילתו, ומי שמתכוון בתפילתו מודה שיש לו אלוה יודע מצפונו ונגע לבבו, ולפיכך הוא ירא כל היום מחטוא לו". והריטב"א ביאר, שהכוונה ב"איזהו בן עולם הבא", שכל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהן ולקיימן, שאף בזו הוא זהיר לסמוך גאולה לתפילה, אפילו בלילה. ובן יהוידע כתב, שאמנם כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, אלא שיש דברים שהעושה אותם אין לו חלק לעוה"ב, ומי שסומך גאולה לתפילה או אומר תהילה לדוד בכל יום, מצוה זו תגן עליו שלא יכשל באותם דברים אשר בהם מאבד את חלקו לעוה"ב.
[40] וכל שכן בשחרית שלכו"ע צריך לסמוך גאולה לתפילה, כי עיקר גאולת מצרים בשחרית היתה, [רש"י ד"ה זה]. ובטעם סמיכת גאולה לתפילה הביא רש"י שדוד רמזה בתהילים, שסיום פרק טו הוא "ה' צורי וגואלי" ובתחילת פרק טז נאמר "יענך ה' ביום צרה", ופירש הטור [קיא] "וגואלי היינו גאולה, וסמיך ליה יענך וכו' היינו תפילה", ואילו הב"ח בשם מהרש"ל נקט ש"אמרי פי" זו תפילה ו"צורי וגואלי" זו גאולה, וכין שאח"כ נאמר "יענך ה' ביום צרה", מוכח ששכר הסומכן שלא יהא ניזוק באותו היום. עוד פירש רש"י בשם ירושלמי, שאם אינו סומך "דומה לאוהבו של מלך שדפק על פתחו, יצא המלך ומצאו שהפליג, אף הוא הפליג, אלא יהא אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו". ובאור זרוע [ק"ש יד, הובא בהג"א י] כתב שנפקא מינה בין הטעמים לגבי שבת שאינו יום צרה, אם צריך לסמוך בה גאולה לתפילה, והמהרי"ל כתב שביו"ט צריך לסמוך לכל טעם, כי לפעמים חל בחול שהוא עת צרה, ואינו כשבת שלעולם אינו עת צרה, [ואליהו רבה נקט שהחילוק משום שבמצרים נחו רק בשבת ולא ביו"ט, ובאר הגולה כתב שהיו"ט הם ימי דין על התבואה ועל המים, ונ"מ ליו"ט שחל בשבת, אך להשאגת אריה טז החיוב תלוי בתפילת חול]. והבית יוסף [קיא] חלק ונקט שגם בשבת סומך, כי עיקר הטעם הוא מהסברא ולא מרמז המקרא [וב"ח ופרישה כתבו דהיינו רק לביאור הטור], ועוד שתפילת שבת באה במקום תפילת חול שהיא ענייה בעת צרה. וראה שאגת אריה [ג] שדעת תוס' שסומכין בשבת, שהרי כתבו [ב א ד"ה מאימתי] שרב צלי של שבת בע"ש כדי לסמוך, אולם יתכן שבערב שבת דינו כיו"ט, כי אף שמתפלל של שבת עדין זמן "יום צרה" הוא.
[41] ובכללן ברכת "גאל ישראל" שאחר ק"ש, שהיא על גאולת מצרים. ובסמוך תדון הגמרא למה ברכת השכיבנו אינה נחשבת הפסק.
[42] הצל"ח והגר"א העירו שכל ההוכחה מהברייתא היא רק שק"ש קודמת לתפילה, אך אין ראיה שצריך לסומכה בערבית. [וכן מדוקדק ברש"י ד"ה מסייע "שלא כריב"ל", וראה לעיל]. ובתוס' [ד"ה דאמר] כתבו ש"הלכה כרבי יוחנן ולכן יש להזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמונה עשרה". ומשמע שבערבית אין חיוב "להסמיך" אלא רק "להקדים ולא להפסיק", וכן משמע בשו"ת הרשב"א [ח"א רלו] שבערבית יכול לומר ק"ש אחר התפילה לצורך תפילה בציבור אך בשחרית סמיכת גאולה עדיפה. וכן מוכח מההתר לענות ברכו ולהכריז "יעלה ויבא" אחר קדיש בערבית [רלו ב] וביאר המג"א שתפילת ערבית רשות משא"כ בשחרית [ונחלקו בזה הב"י קיד ודרכי משה קיא עי"ש]. והטעם לכך, משום שחיוב הסמיכה הוא מצד צורך ה"תפילה", [לרש"י ש"יענך ה" נאמר אחר גאולה, או שלא ימצאנו המלך שהפליג, והיינו כשיפתח לתפלתו], וכיון שערבית רשות כל זמן שלא חל חיוב תפילה אין חיוב לסמוך, אלא רק סדר התפילה הוא להקדים ולא להפסיק, וכסיום דברי תוס', ולכן חיוב התפילה בציבור עדיף מסדר התפילה, וראה קהילות יעקב [ב]. אך לביאור רבינו יונה שמראה עצמו כעבד שנגאל, נראה שהחיוב לסמוך הוא מצד ה"גאולה", וצריך לומר דהיינו דוקא בשחרית שחייב להתפלל, אך בערבית אי אפשר לחייב מצד הגאולה כי אינו חייב להתפלל, ואף אם המתפלל חל עליו חיוב לסמוך מצד התפילה ודאי יכול לומר כל דבר שהוא צורך התפילה. ונפקא מינה בטעם החיוב באופן שהפסיק, אם בטלה הסמיכות או שעדיין אסור ב"הפסק", ועי' היטב בשו"ע [סו ח], וראה עוד בסמוך.
[43] הצל"ח העיר שלשון "תפילות באמצע תקנום" משמעותו שצריך להקדים תפילה לק"ש בדוקא, ואילו ריב"ל לא אמר ב"סברא" אלא טעם שאין צריך להקדים ולסמוך ק"ש לתפילה. והוכיח מכך שדעתו כי תפילת ערבית חובה, וגם סובר כרבי יהודה להלן [כא א] שק"ש של ערבית חיובה רק מדרבנן, ולכן צריך להקדים תפילה לק"ש. אך בפשטות טעמו משום "קרא" שצריך לקרא דוקא "סמוך למיטתו", וראה מצפה איתן.
[44] לפי טעמו של רבינו יונה נמצא שיש נפקא מינה בין מקורות חיוב הסמיכה בערבית, שהרי בשחרית צריך "לסמוך" משום גאולה, ואם גם במעריב למדו מסברא של "גאולה" הרי יש בה חיוב סמיכה ואסור להפסיק אפילו לצורך, אך אם המקור נלמד מהקש לומדים משחרית רק את סדר התפילה, אך כיון שאין חיוב מצד הגאולה מותר להפסיק לצורך.
[45] לכאורה ראייתו של ריב"ל תמוהה, שהרי יתכן שק"ש יאמר סמוך למיטתו, אך את ברכותיה צריך לומר קודם התפילה לצורך סמיכת ברכת הגאולה לתפילה, ובפשטות מוכח מכאן שהברכות הן חלק מדיני ק"ש, כמבואר בתוס' [ב א ד"ה אימתי, יא ב ד"ה שכבר] וברמב"ם [ברכות ב יז], שלא כהרשב"א [שו"ת מז, שיז]. אולם יתכן לבאר כדעת הגר"א [ס"ס מו, ס ב] שאם כבר יצא ידי חובת ק"ש, שוב אינו נחשב סומך גאולה לתפילה. ומבואר שהחיוב לסמוך חל גם על עצם הק"ש ולא רק על ברכותיה, ונמצא שאפילו אם יכול לומר ברכותיה בנפרד עדיין מוכח שאין צורך בסמיכת ק"ש לתפילה. [אך ברשב"א שבת ט ב משמע להפך, וראה בבה"ל ד"ה כי ביאור אחר בדברי הגר"א, ועי' מג"א מו טז ופרי יצחק א א]. ומדברי הרמ"א [סו י] משמע שהחיוב לסמוך רק על הברכות, שכתב שאם הגיע סוף זמנה ואינו יכול להתפלל יאמר ק"ש עד אמת ואח"כ יאמר ברכות ויתפלל. וכן מבואר במשנה ברורה [ע ב] שנשים הפטורות מק"ש חייבות בברכות, ולכן חייבות גם לסמוך לתפילה. וכן צריך לבאר בדין היוצא לדרך קודם זמן ק"ש [פט ח], שיתפלל קודם וימתין לקרות ק"ש בזמנה, "אע"פ שאינו סומך גאולה לתפילה", דהיינו שגם ברכותיה אומר בזמנה [בישיבה בדרך] ולכן "אינו סומך". והשאגת אריה [ג] הוכיח מדין זה שהחיוב לסמוך חל גם קודם שהגיע זמן ק"ש ולכן נחשב כ"אינו סומך", ומשמע שנקט שהחיוב מצד התפילה, כי אם הוא מצד ה"גאולה" ודאי אינו חל קודם שהגיע זמן ק"ש, [ובקה"י דחה שמדובר אחר עלות השחר וכבר יוצא בק"ש בדיעבד]. אולם אם החיוב חל על הברכות, יתכן שחל כל זמן תפילה, [כי זמנם כזמן ק"ש רק משום תוכן הברכה, ראה רש"י יא ב ד"ה יוצר ובה"ל ריש סי' נח, אך חיובם חל קודם], ולכן הוא נמשך גם קודם ואחר זמנה.
[46] כתב רבינו יונה "והטעם שאינו הפסקה, מפני שהשכיבנו מעין הגאולה היא, שבשעה שעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם, שדרך הצדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא, וכנגד אותה התפילה התקינו לומר השכיבנו וכו', וכיון שהתקינו לאמרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה אמרו דל"ה הפסקה דכגאולה אריכתא דמיא". והריטב"א כתב שגם בהשכיבנו יש גאולה משדים ומכל דבר רע, וישמור צאתנו ובואנו, ולכן כגאולה אריכתא דמיא. ותוס' כתבו שגם ברכת "יראו עינינו" שנהגו לאמרה אחר השכיבנו, אינה הפסק, כי הואיל ותקנו לאמרה הו"ל כגאולה אריכתא. ועוד, משום שיש בפסוקי ברכה זו יח אזכרות כנגד יח ברכות שבשמונה עשרה, וראה בשיח תפלה שלדבריהם המאחר למעריב ומתפלל שמו"ע עם הציבור מסתבר שצריך לומר יראו עיננו כדי לסמוך גאולה לתפילה. [ולכאורה משמע שהחיוב מדיני הגאולה ולכן די שיסמוך לאלו, כי אם הוא חיוב התפילה הרי זו אינה תפילה ואינה מחייבת לסמוך, אך הלבוש רלו נקט שצריך לעמוד בה כשמו"ע, וראה ט"ז שם ג]. והרשב"א והריטב"א כתבו שבתי כנסת שלהם היו רחוקים, וכיון שהיו חוששים להתעכב שם עד אחר ערבית תקנו לאמרה כנגד שמונה עשרה, והתפללו שמו"ע בביתם. ואנו אף שמתפללים שמו"ע, מנהג אבותינו בידינו לאמרה ואין חוששים למסמך גאולה לתפילה כיון שתפילת ערבית רשות. אך דעת תוס' שאף שערבית רשות צריך לסמוך גאולה לתפילה, ורבינו יונה כתב שאף שלבסוף קבעו תפילת ערבית כחובה, קבעוה על דעת כן ואינה נחשבת הפסקה.
[47] ביאר רבינו יונה שאחר פסוק זה נאמר "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה", והיינו שדוד המלך כשהתפלל על חטא בת שבע, הקדים ואמר שעל חטא במזיד אין מביאין קרבן, וביקש בוראי תסייעיני שאוכל לכוון בתפילתי ולספר מהללך כדי שתפילתי תהא רצויה לפניך ותהיה התפילה כפרה במקום קרבן, ואף אנו אומרים אותה על אותו עניין שתהיה תפילתנו מקובלת ורצויה במקום זבח וקרבן, ומפני שנתקן על עניין התפילה אמרו דכתפילה אריכתא דמיא.
[48] בדברי חמודות [אות נג] העלה מכך שאף במוסף ומנחה כיון שאמר ה' שפתי תפתח שוב אין לומר פסוקים כי פסוק זה מכלל תפילה, [ולכן אף שאין סמיכת גאולה בתפילות אלו אסור להפסיק], והביאו המג"א [קיא א]; ובביאור הלכה דן בשכח לומר "ה' שפתי תפתח" אם נחשב חיסרון בעצם התפילה וצריך לחזור, ומסקנתו שלא אמרו 'כתפילה אריכתא דמיא' אלא לעניין שלא יהא הפסק בין גאולה לתפילה, אבל אינו כתפילה ממש עד שיצטרך לחזור בשביל זה, וראייתו מ"השכיבנו" שנחשבת כגאולה אריכתא ובכל זאת אין ברכות מעכבות זו את זו, ואם לא אמר השכיבנו יצא. ויתכן שבזה נחלקו השו"ע ורמ"א [קכג ו] בחזרת הש"ץ, שהשו"ע פסק שאומר ה' שפתי ויהיו לרצון כי הם חלק מהתפילה, ואילו הרמ"א נחלק רק על יהיו לרצון שיכול לסמוך על קדיש תתקבל, ואמנם גם מה שאומר ה' שפתי הוא מאותה סיבה שאומר היחיד, ואינה חלק מהתפילה [וראה בב"י שי"א שגם אינו אומר ה' שפתי, ועי' ט"ז]. וראה ריטב"א [תענית ג ב] שאם טעה בתפילה וחוזר לראש אינו אומר שוב ה' שפתי, אך בסידור הרס"ג [הל' ר"ח] נקט שחוזר ואומרו.
[49] ראה תוס' להלן [לב ב ד"ה קודם] שנהגו להוסיף תחילה את הפסוק "אשרי יושבי ביתך" כי ממנו למדים ששוהין שעה אחת קודם שיתפלל כדי שתתיישב דעתו עליו. והגרעק"א [נא] הביא בשם מהרש"ל שטעם זה שייך רק במנחה ולא בשחרית שכבר החל להתפלל. ואבודרהם כתב שהוסיפוהו כיון שהקב"ה שואג כארי בשלוש משמרות של הלילה על חרבן הבית, ולכך אנו אומרים על הבית שנשרף ואין לנו כי אם מקדש מעט אשרי יושבי ביתך. ובסוף המזמור מוסיפים "ואנחנו נברך י-ה" להודיע שהוא בן עולם הבא וזהו "מעתה ועד עולם". וראה פרישה [נא] שלטעם זה אומרים אותו גם במנחה [אך טעם הטור לשלשל הללויה אחר הללויה אינו שייך במנחה], ולכאורה נמצא שקודם סליחות אין צריך לאמרו, כי אינו ממנין הג' פעמים ביום.
[50] רש"י כתב ששלשת הפעמים הם כנגד שלש תפילות, וביאר הכלבו [סי' יב] שאומרים פעמיים בשחרית ואחד במנחה, ולא תקנוה בערבית לפי שערבית רשות, ופעמים שמבטלים אותה לצורך, [וראה זהר פנחס רכו א]. ובתניא רבתי [סי' ב] כתב שהם כנגד ג' אבות, והטעם שתקנו כן, כדי שאם לא כיון באחת יכוון בשניה ויצא בזה ידי חובה וכ"כ האשכול. ובפמ"ג [תרכב משב"ז ב] נקט שאין לאומרו יותר מג' פעמים ביום, כי דינו כהלל, עי"ש. ובגליון הש"ס הביא שהרא"ש הטור והרוקח לא גרסו "שלש פעמים" אלא רק "בכל יום", ולכן פירש שהטעם לסיים בפסוק "ואנחנו :. הללויה" נוא כדי לשלשל מהללויה להללויה, וטעם זה אינו שייך אלא בפסוקי דזמרה ולא בג"פ, וראה מעדני יו"ט [ה]. ובשלטי גבורים להלן [כג א בדפי הרי"ף] הביא רמז שמצא הריא"ז ב"אשרי" לאמרו כל יום, עי"ש.
[51] הבית יוסף [נא] הביא בשם אוהל מועד שהכוונה שמצוה זו מכרעת, אבל משום מצוה זו בלבד אינו בן עולם הבא. וכן כתב אבודרהם, והוסיף "והשמיענו בזה שהיא כשאר מצוות, והטעם לפי שכלו שבח והודאה למקום וצורך בעולם ופרנסתן והשם ברחמיו מכין להם צרכיהם והאומרו בכוונה ודאי יש לו רוח נשברה" ובמג"א [א ז] הביא מרבינו בחיי [ויקרא ז לד] שלא די באמירה בעלמא, אלא מתוך שיתבונן יכיר בנפלאות תמים דעים וכו' ולא יחטא ובזה יזכה לעוה"ב. ובספר המנהיג מובא בשם רבינו שמואל מרומרוג שאין הכוונה שיהיה בן עולם הבא אם מעשיו מקולקלים, "אך רוצה לומר המדקדק בכל עסקיו וענייניו שגם בזה מדקדק בידוע שהוא ירא אלוקים וסר מרע ובטוח בזה שהוא בן העולם הבא". ובפני יהושע כתב שהאומרו ג' פעמים בכוונת הלב, בתלת זימני הוי חזקה ותתחזק האמונה בלבו שכל העולם לא נברא אלא לצוות למי שעוסק בתורה שנתנה בכ"ב אותיות הא"ב שיש בזה המזמור, ויכוון ג"כ בפסוק פותח וכו' שהקב"ה זן ומפרנס עולמו מקרני ראמי עד ביצי כינים, ויתן על לבו לעשות מלאכת שמים עיקר ומלאכתו טפל.
[52] "ארוממך אלוקי המלך" הוא א', "בכל יום" ב' וכן הלאה. הריטב"א ביאר שיש חשיבות בסידור המזמור לפי אותיות הא' ב', כי בכך מסדר שבח הקב"ה בכל האותיות. ואבודרהם כתב לפי שאדם משבח בה לקב"ה בכל מוצאות הדיבור. והמהרש"א כתב שהוא רמז ללימוד תורה שנתנה בכ"ב אותיות, וראה הערה 54. והמשך חכמה [ויקרא כו ד] כתב שא-ב מורה על מהלך טבעי, ומעלתו גדולה מנס, בקיומו התמידי, שהולך בלא מרוצה מא' עד ת'. וראה עוד בבית אלוהים להמבי"ט [תפילה טו] ובפחד יצחק [פסח נה].
[53] בפסחים [קיח א] מבואר שנקרא הלל הגדול "מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה". והרשב"ם שם פירש: דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר והיינו דבר גדול. הלל הגדול נאמר בליל פסח ובירידת גשמים. ובפסוקי דזמרה בשבתות וימים טובים. וראה שם בפסחים שיש שיטות שהלל הגדול כולל עוד פסוקים חוץ ממזמור קלו. וההלל שאנו אומרים ביום טוב ובר"ח נקרא "הלל המצרי" ראה להלן [נו א וברש"י ד"ה הללא].
[54] המהרש"א ביאר את צירוף שתי הסיבות כדרכו: שא-ב מרמזעל התורה שהיא מזון לנפש והלחם הוא מזון לאדם, כמו שאמרו אם אין קמח אין תורה וכן להפך, והם תרתי דשייכי הדדי, והוסיף הגר"א שאדם צריך לעבוד את ה' ביצר טוב ויצר הרע, ומזון הגוף נגד יצר הרע ומזון הנפש נגד יצר הטוב. והמשך חכמה ביאר כדרכו, שא-ב מורה על מהלך טבעי, ואם הוא נותן מזון לאדם הרי זה פלא, שכל העולם עומדים הכן לשרת האדם ולהוציא מזון מן הטבע, עי"ש.
[55] כתב רבינו יונה בשם גאונים שאם לא כוון בפסוק "פותח את ידך" צריך לחזור ולאמרו, כי עיקר הכוונה בפסוק זה, ולכאורה תמוה שהרי מסקנת הגמרא שקבעוהו משום דתרתי אית ביה, ויתכן שביאר שהכוונה שהקב"ה זן את העולם בזכות התורה, ונמצא שהעיקר בפותח את ידך. ודעת הלבוש [נא] שצריך לומר את כל המזמור כסדר, [וראה משנה ברורה ס"ק טז וצ"ע]. ותמה האליהו רבה שלא מצינו דין זה אלא בק"ש שנאמר בה "והיו", ובחיי אדם [כלל יח] תירץ שהכרח לאמרו כסדר כיון שתקנו דוקא מזמור זה מפני שהוא על סדר א ב. ודעת החיי אדם שדי לחזור מ"פותח את ידך" עד סוף המזמור, ואם לא נזכר עד שאמר מזמורים אחרים ואין לו שהות לחזור, יאמר אחר התפילה מפותח עד הסוף, ותמה באגרות משה [או"ח ד טז] שהרי הוא עיקר פסוקי דזמרה ועדיף שיאמרנו וידלג מה שלפניו.
[56] כך פירש"י, וביאר הגר"א שכוונתו לפרש שלא תקנו לומר "אודה ה' בכל לבב [קיא] אף שנאמר בא-ב ויש בו פרנסה, משום שנאמרה בפסוק "טרף נתן ליראיו", ואילו באשרי נאמרה על כל חי.
[57] שהרי לאחר הפסוק "מלכותך מלכות כל עולמים" נאמר "סומך ה' לכל הנופלים".
[58] הגמרא משתמשת בלשון הפוכה כדי לא לומר פורענות על ישראל.
[59] הרשב"א [ח"א מט] נשאל הרי מצינו פסוקים נוספים באותיות אחרות על מפלתם של שונאי ישראל. והשיב שמפלה בלא תקומה לא נאמרה כי אם בפסוק זה, ועל כך ההקפדה, ולכן במזמור הכולל שבחין לקב"ה אינו ראוי להזכיר שם מפלתן של ישראל. והצל"ח הוסיף להקשות למה בשאר מזמורים שסודרו לפי א' ב' לא דילג את האות נ'. וביאר בעל נתה"מ בספרו אמת ליעקב שבסוף כל "ספר" בתהילים נאמר "אשרי" כנגד אחת הגאולות, ומזמור "תהלה לדוד" נאמר על גאולה העתידה, ולכן נאמר בשבחים שבתחילתו וסופו "לעולם ועד" לומר שאין אחריה מפלה אחרת, ולפיכך רק בו לא הוזכר פסוק באות "נ" המרמזת לנפילה.
[60] לשון "מתרצי" משמע שנתקשו ובאו ליישב הקושי, ובבן יהוידע ביאר שקושייתם היתה שהרי ראוי לומר "נפלה בתולת ישראל ולא תוסיף קום". ולפי דרשתם מיושבת לשון המקרא כי "קום בתולת ישראל" הוא דבר נפרד.
[61] יש מקשים אם כן אין זה פורענות ולמה לא אמר דוד לאות נו"ן, ובבניהו ביאר שיש בזה פורענות שהכוונה "קום בתולת ישראל" שתקום מעצמה ולא שהבורא יקימה, ודבר התלוי ביד ה' הוא ממהר לעשותו, אבל דבר התלוי ביד אחרים יתאחר ויתעכב הרבה. ואולם בן יהוידע הביא מהזוהר להפך, שכל הפעמים קמה לבד והפעם הקב"ה יקימה.
[62] כיון שהפסוק "נפלה" נאמר בנבואת עמוס זמן רב לאחר מכן, לכך אמר שסמכה ברוח הקודש [שפתי חכמים].
[63] ביאר המהרש"א: מיכאל "מים מימין" ממונה על הרחמים", ואילו גבריאל "אש משמאל ממונה על הדין", ולפי שרחמי שמים מרובים ניתן כוח למיכאל לעשות שליחותו בפריחה אחת, ולגבריאל לא ניתן כוח למהר שליחותו עד שתי פריחות, שירגיע בינתיים אולי ישוב וניחם ה'. ומלאך המות הממונה על מיתת האדם לא ניתן לו כוח לקיום שליחותו עד ח' פריחות אולי ישוב האדם ביני וביני. ובתוס' הרא"ש הקשה שהרי ביומא [לז א] נקרא מיכאל "מלאך" ומדוע נקרא כאן "שרף". וכתב שפעם נקרא כן ופעם כן הכל לפי השליחות. וראה עוד בשפת אמת
[64] "כי כשאנו חוטאין נותנין כח לס"מ" [עיון יעקב].
[65] הטור [רלט] כתב שיקרא פרשה ראשונה, ובשם רבינו חננאל והרא"ש הביא שצריך לקרא גם פרשה שניה לפי שיש בה "בשכבך ובקומך, וביאר הב"י שגרסו בסוגיין "הנכנס לישון אומר שמע והיה אם שמוע". ובמג"א [רלה ב בשם רבינו יונה] כתב שאינו צריך לומר פרשה שלישית כי כבר הזכיר יציאת מצרים בביהכנ"ס. והב"ח הביא בשם רבינו יונה [בספר היראה שטוב לומר כל שלושת הפרשיות של קריאת שמע שהוא רמ"ח תיבות, לשמור על רמ"ח איברים, וכן הביא המגן אברהם מרבינו ירוחם בשם מדרש שוחר טוב [ד], וכן מדוקדק לשון הגמרא "אע"פ שקרא" ובביהכנ"ס קרא ג' פרשיות. ויתכן שנידון זה תלוי בטעמי ק"ש על המטה [בסמוך], כי "שמירה" נצרכת לרמח איבריו, אך לקבלת עול מלכות שמים די בפרשה ראשונה.
[66] כך ביאר המאירי. והבית יוסף [רלט] הביא שרבינו יונה [טו א בדפי הרי"ף] אסר לאמרה בשכיבה, אלא קורא סמוך לשכיבתו. אך רש"י [י ב ד"ה כדרכו] והרמב"ם [ק"ש ב ב] התירו, ולשיטתם קורא על מיטתו ממש. ויתכן שנחלקו אם יש דין קבלת עול מלכות שמים באמירתה כמצות קריאת שמע, או שהיא רק משום שמירה, ולכן מותר לקרותה בשכיבה, [ויתכן שגם ר"י לא אסר אלא בק"ש של ערבית, ולא בק"ש שעל המטה לשמירה]. עוד כתב המאירי "וטעם קריאה זו פירשו בתלמוד המערב, להבריח המזיקים. וביאורו אצלי, המזיקים הידועים, והם הדעות הכוזבים. והזקיקוהו בעתות הפנאי לייחד את השם, שלא יטעה באמונות השנויות. וכשיקרא על הכוונה הראויה, תהא מיטתו בטוחה מהם". וכן דעת האור זרוע, וכן הוכיחו תוס' לעיל [ב א ד"ה מאימתי] ותוס' בחולין [קז א] ממה שפטר רב נחמן ת"ח מאמירתה, כי התורה ששגורה בפיו משמרתו. וראה מג"א [רלט ב] שמפני כך כתב הרמב"ם [תפלה ז ב] שאומר ק"ש אחר ברכת המפיל. אולם מלשון הטור ושו"ע דקדק, שתחילה אומר ק"ש ואח"כ ברכת המפיל ושאר פסוקים, וביאר, שסברו כי אין אומרים ק"ש משום שמירה אלא כדי לומר דברי תורה סמוך לשינה, [כלהלן יד א "המשביע עצמו מד"ת ולן"], ולכן אומרה קודם המפיל, שלא להפסיק בין הברכה לשינה, והפסוקים שנאמרים לשמירה אומר בסוף. וכן מצינו בשבועות [טו ב] שריב"ל אמר פסוקים לשמירה לפני שינתו. ועוד כתב, שלא נהגו נשים לאמרה, משום שנוהגת רק בלילה, וכמצוה שהזמן גרמא היא. ותמה האליהו רבה [ס"ק ד], וכי נשים אינן צריכות שמירה? וראה פמ"ג שכוונת המג"א רק אם אמירתה היא כדי ללון מתוך דברי תורה, שנשים פטורות מתורה. וראה רמ"א [תפא] שבליל הסדר אומרים רק ק"ש ולא מזמורים כי הוא ליל שימורים, ומשמע שנקט שאמירת ק"ש על המיטה היא לשם קבלת עול מלכות שמים.
[67] על פי מהרש"א. ומדברי רש"י [ד"ה על] נראה שגם "על משכבכם" מרמז לק"ש שנאמר בו "בשכבך", וכן משמע מדברי ריש לקיש בסמוך. וראה שפתי חכמים.
ואיבעית אימא לאפוקי ממאן דאמר דתפלת ערבית רשות. מי הוא שאמר דתפלת ערבית רשות ר' יהושע הוא ואיתא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) אמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ר' יהושע אומר רשות:
מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן אי זהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה לתפלה. ואיכא למידק אנן דעבדינן כמאן, דהא מפסיקים בפסוקי דברוך ה' לעולם ויראו עינינו וחותמין בה ואומרין קדיש אחריה. ועל כן נמנעו הרבה מן הגדולים שלא לאומרם כל עיקר. וכן כתבו בתוס' בשם רבי שמואל ז"ל שלא היה אומרם כל עיקר. אבל מי שאומרם סומך על מה שאמרו לקמן (ברכות כז, ב) דתפלת ערבית רשות. ומכל מקום היא בעצמה הויא דבר של תימה שכיון שתקנו בה ברכה למה אינה פותחת בברוך, שהרי אינה סמוכה לברכות של קריאת שמע דתקנה היתה לומר פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשר הזכרות מפני שבתי כנסיות שלהן היו רחוקין מן הישוב והיו מתיראין להתעכב שם עד לאחר תפלת ערבית, ולפיכך תקנו להם פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשר הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה, וכשהיו בבתיהם היו מתפללין שמונה עשרה. ועל כן יש לתמוה מפני מה לא פתחו בברכה שלאחריהן בברוך.
וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. כלומר שהוא מתאחר לקרות ק"ש לאחר חצות, אבל אין רוצה לומר שאם יאכל קודם שיקרא ק"ש שיהיה חייב מיתה, אבל מן הראוי הוא שכיון שהגיע זמן ק"ש שלא יאכל עד שיקרא קריאת שמע וכן נמי בתפלת המנחה:
אם רגיל לקרות קורא. כגון אנו שקורין אשרי ובשחרית איזהו מקומן ומשום דאמרינן במנחות אפילו לא שנה אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש משום הכי תקנו רבנן פסוקי דזמרה ואיזהו מקומן ור' ישמעאל קודם תפלה:
אמר מר קורא ק"ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית. יש לשאול וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יהי לו שכר כל כך שיהיה בן העולם הבא. וי"מ דלא שיהיה בן העולם הבא בדבר זה בלבד אלא הכי קאמר איזהו בן העולם הבא כל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהן ולקיימן שאף בזו הוא זהיר לסמוך גאולה לתפלה אפילו בלילה:
כיון דתיקון רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא. ומשמע דהלכתא כר' יוחנן דהא ברייתא דקורא ק"ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן, ויש לשאול על מה סמכו העולם דמפסקי בברוך ה' לעולם ויראו עינינו וקדיש אחריה. ועל כן היו נמנעים הרבה מן הגדולי' שלא לאומרה כל עיקר וכך היה מנהגו של הרמב"ן ז"ל. ומי שאומר אותה סומך על מה שאמרו לקמן דתפלת ערבית רשות ור' יוחנן דבעי דוסמך סבר ת"ע חובה ואנן לא סבירא לן הכי ולא איכפת לן וברייתא לא מסייעא ליה מסמיכת גאולה לתפלה אלא שאין תפלות באמצע. ויש אומרים דהאי דאמרינן השתא ברוך ה' לעולם תקנת ראשונים היתה לומר פסוקים אלו שיש בהן י"ח אזכרות מפני שבתי כנסיות שלהם היו רחוקים מן הישוב והיו מתייראין מלהתעכב שם עד לאחר תפלת ערבית ולפיכך תקנו להם פסוקים אלו שיש בהם י"ח הזכרות כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה וכשהיו בבתיהם היו מתפללין י"ח ואנן השתא מנהג אבותינו בידינו אע"פ שאנו מתפללין י"ח ואין אנו חוששין לסמוך גאולה לתפלה כיון דתפלת ערבית די"ח רשות:
כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב. וטעמא משום דאית בה פותח את ידך ואתיא באל"ף בי"ת שמסדר שבח הקדוש ברוך הוא בכל האותיות:
תנא מיכאל באחת. כלומ' בפריחה אחת עושה שליחותו:
ואע"פ שביארנו במשנה שלכתחלה רשאי לעכב בק"ש עד חצות, מכיון שיבאו הכוכבים אינו ראשי להתחיל באכילה עד שיקרא את שמע ויתפלל וכל שכן שאין לו להתחיל בשינה וכן הדין בכל תפלה מכיון שהתחיל זמנה אסור לאכול עד שיתפלל אע"פ שאין שעה שלה עוברת, אפי' לא הגיע זמנה מכל וכל הואיל וסמוך לה לא יקל בכך:
מעתה מי שבא מן השדה לא יאמר אלך לביתי ואוכל מעט או אשתה מעט או אישן מעט ואחר כך אתפלל שמא ימשך ותתבטל המצוה אלא ילך לבית הכנסת יקרא או ישנה עד שיגיע זמן ק"ש וכשיגיע זמנה יקרא ויתפלל וילך ויאכל וכל שכן בתפלת ערבית שמא מתוך שהפה רגיל לומר עליה שיהא רשות תהא קלה בעיניו להוציאה וכבר קבעוה חובה כמו שיתבאר:
תפלת שחרית צריך לסמוך בה לתפלה ברכה אחרונה של ק"ש והיא הנקראת גאולה, שלא להפסיק בה בנתים בשום דבר אפי' בפסוקי דרחמי, ולא התירו בו אלא פסוק של ה' שפתי תפתח וכל האומר בו כי שם ה' אקרא וכו' או שומע תפלה וכו' אינו מן המהדרים, ולמטה התבאר שבסוף התפלה אומר יהיו לרצון אמרי פי:
וסמיכת גאולה לתפלה זו ר"ל של שחרית הוא ממנה שלא נחלקו בו בגמ' ר' יוחנן ור' יהושע שעל דעת ר' יוחנן צריך הוא לסמוך בה ואע"פ שיש לו לומר השכיבנו הואיל ותקנוהו סמוך לגאולה הרי היא כגאולה והרי גאולת מזיקים נזכרה בה והסר מעלינו וכו', ורוב המפרשים כדבריו, ומה שנהגו עכשיו לקרוא ברוך ה' לעולם וכו' וחותמים בא"י המולך בכבודו וכו' יש שמוחין בכך ושלא כהלכה נעשה, ואף בתוספות העידו על גדוליהם שלא היו אומרים אותה כלל.
ומכל מקום אנו סומכים בכך מפני שברכה זו במקום תפלה נתקנה, והוא שהוזכרו שם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבתפלה, וטעם תקנתה מפני אותם הבאים אחרונים בבית הכנסת ואם היו נשארים שם היו מסתכנים מפני שבתי כנסיותיהם היו רחוקים מן העיר, והילכך תפלה היא והרי היא אחת עם אותה תפלה הבאה אחריה, ואע"פ שמפסיקים בה בקדיש, מכל מקום שתי תפלות הסמוכות זו לזו כאילו אחת הן נחשבות הואיל ואף תפלה זו במקום תפלה האחרת הותקנה, ואע"פ שראוי לתמוה היאך תקנו הגאונים ברכה בפני עצמה שלא ממטבע חכמים הראשונים, פרשו קצת חכמים שרשאים גדולי הדור לתקן נוסח ברכה מעקרא אע"פ שלא נקבעה, ויש בזה כמה בפרק הרואה, במה שאמרו שם אנא לא הוה שמיע לי וקימתיה מסברא, וכן מה שמצינו נוסח ברכות מפי הגאונים שלא מן התלמוד כעין ברכת אלמן ואלמנה, וכעין ברכה שהתקין רב האי בענין פדיון הבן, וכן ראוי לתמוה אחר שבמקום תפלה הותקנה היאך לא פתחו בהן בברוך, אלא שמכל מקום עשאום לענין זה סמוכות לברכות שמע, שאע"פ שנתקנו במקום תפלה אינן תפלה גמורה, ומכל מקום יש פוסקים כר' יהושע דאע"ג דתפלת ערבית קיבלו עליהו בחובה מיסמך גאולה לתפלה לא קיבלו עליהו, ומתוך כך הם מתירים לשוח בין סוף ברכת ק"ש לתפלת ערבית והדברים נראים כדעת ראשון אע"פ שיש לו לסמוך גאולה לתפלה אומר הוא אמן אחר גאל ישראל שבשחרית ואחר חתימת השכיבנו בערבית כדין כל סוף ברכה אחרונה שעונה אחריה אמן, ויש בדעת חולקים כמו שיתבאר:
תקנו חכמים לומר מזמור תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום ומפני זה נהגו העם לאמרו שתי פעמים בשחרית אחת קודם ק"ש ואחת לאחר תפלה ואחת במנחה:
אע"פ שקרא אדם את שמע בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו, ולא על המטה ממש אלא סמוך לשכיבתו כמו ועליו מטה מנשה ולא על מטתו כאילו שקורין אותו דרך הדיוטות ובגלוי הראש אלא באימה וביראה, וטעם קריאה זו פרשו בתלמוד המערב להבריח את המזיקים וביאורו אצלי המזיקים הידועים והם הדעות הכוזבים, והזקיקוהו בעתות הפנאי ליחד את השם שלא יטעה באמונות השניות וכשיקרא על הכונה הראויה תהא מטתו בטוחה מהם:
וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך. מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לאדם להתחיל בסעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל:
מסייע ליה לר' יוחנן דא"ר יוחנן וכו'. וקיי"ל כר' יוחנן ולא כריב"ל וכן עמא דבר וכן פוסק בה"ג, ותימא על מנהגנו שאין אנו סומכין גאולה של ערבית לתפלה שהרי אנו מפסיקין בפסוקים ויראו עינינו וקדיש, וא"ל דס"ל כרב דאמר לקמן בפרק תפלת השחר דתפלת ערבית רשות ולהכי אין אנו חוששין לסמוך דא"כ ר' יוחנן דמצריך לסמוך ס"ל דהיא חובה ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ושמא ר' יוחנן נמי סבר כמו רב ואפי"ה מחייב לסמוך ומנהג פשוט משום שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדה והיו יראים להתעכב שם אחר תפלת ערבית ותקנו להם פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמנה עשרה ותקנו אחריה ברכות יראו עינינו והשתא נמי שמתפללין תפלת ערבית בבית הכנסת לא נתבטל המנהג הראשון. ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאומרן והאומרים אותן נותנין לדבריהם טעם שאין בו ממש ואומרים כיון שנהגו לומר כן הוי כגאולה אריכתא:
תהלה לדוד. זהו תחלת המזמור ואשרי יושבי ביתך קבעו בתחלתו משום דמיניה נפקא לן לקמן צריך אדם שישהה שעה אחת קודם שיתפלל וגם אנחנו נברך יה בסופו לסמוך הללויה הללויה:
דאלו במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. תימא דאמרינן ביומא פ' אמר להם הממונה וכן אתה מוצא בג' מלאכים שבאו אצל אברהם מיכאל וגבריאל ורפאל התם קרי לי' מלאך והכא קרי לי' שרף ומשמע באגדתא של פסח דשני ענינים הם דכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכתי כל בכור אני ולא שרף. וי"ל דודאי שני עניינים הם אלא דזימנין דקרי ליה הכי וזימנין דקרי ליה הכי הכל לפי השליחות:
אם רגיל לקרות קורא – כגון אנו שקורין אשרי ובשחרית איזהו מקומן ומשום דאמרינן במנחות אפילו לא שנה אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש משום הכי תקנו רבנן פסוקי דזמרה ואיזהו מקומן ור' ישמעאל קודם תפלה:
וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה - כלומר [מי] שהוא מתאחר לקרות קריאת שמע לאחר חצות. אבל אין רוצה לומר שאם יאכל קודם שיקרא קריאת שמע שיהיה חייב מיתה. אבל מן הראוי הוא שכיון שהגיע זמן קריאת שמע שלא יאכל עד שיקרא קריאת שמע. וכן נמי בתפלת המנחה:
אמר מר קורא ק’ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית – יש לשאול וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יהי לו שכר כל כך שיהיה בן העולם הבא. וי"מ דלא שיהיה בן העולם הבא בדבר זה בלבד אלא הכי קאמר איזהו בן העולם הבא כל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהן ולקיימן שאף בזו הוא זהיר לסמוך גאולה לתפלה אפילו בלילה:
כיון דתיקון רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא - ומשמע דהלכתא כר' יוחנן דהא ברייתא דקורא קריאת שמע ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן. ויש לשאול על מה סמכו העולם דמפסקי בברוך ה' לעולם ויראו עינינו וקדיש אחריה. ועל כן היו נמנעים הרבה מן הגדולים שלא לאומרה כל עיקר וכך היה מנהגו של הרמב"ן ז"ל. ומי שאומר אותה סומך על מה שאמרו לקמן דתפלת ערבית רשות ור' יוחנן דבעי מסמך סבר תפלת ערבית חובה ואנן לא סבירא לן הכי ולא איכפת לן. וברייתא לא מסייעא ליה מסמיכת גאולה לתפלה אלא שאין תפלות באמצע. ויש אומרים דהאי דאמרינן השתא ברוך ה' לעולם תקנת ראשונים היתה לומר פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשר אזכרות מפני שבתי כנסיות שלהם היו רחוקים מן הישוב והיו מתייראין מלהתעכב שם עד לאחר תפלת ערבית ולפיכך תקנו להם פסוקים אלו שיש בהם שמונה עשרה הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה. וכשהיו בבתיהם היו מתפללין שמונה עשרה. ואנן השתא מנהג אבותינו בידינו אף על פי שאנו מתפללין שמונה עשרה ואין אנו חוששין לסמוך גאולה לתפלה כיון דתפלת ערבית דשמונה עשרה רשות:
כל האומר תהלה לדוד שלוש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא - וטעמא משום דאית בה פותח את ידך ואתיא באל"ף בי"ת שמסדר שבח הקדוש ברוך הוא בכל האותיות:
תנא מיכאל באחת – כלומר בפריחה אחת עושה שליחותו:
גמרא דאתיא בתמניא אלפין אלא כו' כך מצאתי מוגה וק"ל:
תוס' בד"ה אמר רבי יוחנן כו' ולא נהירא דא"כ רבי יוחנן סבירא ליה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלפי סברת רב עמרם דתולה זה בזה דלכך לא בעינן מסמך גאולה לתפלת ערבית משום דתפלת ערבית רשות א"כ רבי יוחנן דבעי למסמך גם בערבית ס"ל דתפלת ערבית חובה וה"ל פלוגתא דרב ורבי יוחנן והלכה כר"י ותקשי הלכתא אהלכתא אלא ע"כ דאית לן למימר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות מ"מ מחייב לסמוך ועיין ברא"ש וכ"כ מהרש"ל:
ע"ב בתחלה אומר ה' שפתי תפתח וגו'. פתיחת השפתים הם תחלת הדבור ואומר שביקש דוד עזר אלוה בתחלת הדבור שהוא פתיחת שפתים ואח"כ פי שהוא כולל כלי הדבור יגיד תהלתך וזה שמסיים לבסוף יהיו לרצון אמרי פי וגו' וק"ל:
תהלה לדוד בכל יום ג"פ וכו'. פי' רש"י כנגד ג' תפלות עכ"ל ואנו אומרים אותו ב' פעמים בשחרית ופעם אחת במנחה ולא בערבית ויש לתת טעם בזה ואפשר שסמכו אותו לסדר קדושה שאמרו בפ"ב דסוטה אמאי מקיים עלמא אסידרא דקדושה ואאמן יהא שמיה רבא דאגדתא ופרש"י שם סידרא דקדושה שלא תקנוה אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה כו' עיין שם באורך והיינו דבשחרית איכא ב' פעמים סידרא דקדושה ובמנחה פעם אחת בכל יום משא"כ בערבית דלית ביה סדר קדושה כלל דעיקר לימוד תורה ביממא כדאמרי' יזיף ביממא ופרע בליליא דלילה אינו רק פרעון בעלמא ושאמרו לא איברא לילה אלא לגירסא כוונו נמי לזה כמפורש שם פרק הדר וז"ש הכא אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת שהוא רמז ללימוד תורה שניתנה בכ"ב אותיות של תורה ופריך ונימא אשרי תמימי דרך וגו' שזה הרמז בו ביותר שנאמר בשמונה א"ב ע"ש ח' א"ב אותיות התורה בשינוי מוצאיות כמפורש בחידושינו מנחות פרק הקומץ ואמר אלא משום דכתיב ביה פותח את ידך וגו' לפי שהפרנסה של כל בריה הוא דבר ההוה חמיד בכל יום מחסד אלהי כדאמרי' פ"ק דע"ג שלישית הקב"ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים וע"כ אחר כל השבחות שאמר בזה המזמור זכר החסד שעושה שפותח את ידך וגו' ובקרא דלעיל מיניה עיני כל אליך ישברו ואתה וגו' נמי איכא בכה"ג שזן כל העולם ואפשר דבהאי קרא יותר מפורש החסד שנותן לכל חי רצון ופריך ונימא הלל הגדול כו' שאחר כל דברי חסדיו שסיפר שעשה עמנו הוסיף בחסד זה ההוה תמיד לכל בריה ואמר נותן לחם לכל בשר כל"ח ומשני דאית ביה תרתי השייכים להדדי דהתורה היא מזון הנפש והלחם הוא מזון הגוף וכדאמרי' אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח ודו"ק:
לא נאמרה נו"ן באשרי כו'. ר"ל מה שחסרה הנו"ן הוא רמז כאלו הנפילה חסירה ואינה גמורה אלא שתחזור לקום כדמתרצו לה במערבא כו' ורב נחמן ב"י הוסיף לומר דבמקומו הכא הוא מוכרע שלא תהיה חס ושלום נפילה גמורה שאמר אחר כך סומך לכל הנופלים גם כי אמר נפלה ולא תוסיף קום וגו' היינו מצד זכותם אבל מחסד אלהי ברוב חסדיו סומך ה' לכל הנופלים גם שאינם ראוים לכך וק"ל:
מיכאל כו'. ענינו שמיכאל מים מימין ממונה על הרחמים וגבריאל אש משמאל ממונה על הדין כמפורש בכמה דוכתי ולפי שרחמי שמים מרובים ניתן כח למיכאל לעשות שליחותו בפריחה אחת ולגבריאל לא ניתן כח למהר שליחותו עד שתי פריחות שירגיע בינתים אולי ישוב ונחם ה' כמ"ש בנינוה ואמר אליהו בארבע פריחות שהוא מורכב מב' יסודות אש ומים שזכר ועוד מיסוד אויר ועפר יסודות הכבדים וע"כ אין כחו לעשות שליחותו עד ד' פריחות שירגיע ביניהם ג' פעמים וכן מצינו בילד של הצרפית דכתיב ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא וגו' ואמר ומלאך המות הממונה על מיתת האדם לא ניתן לו כח לקיים שליחותו עד ח' פריחות דהיינו שירגיע ביניהם ז' פעמים אולי ישוב האדם ביני וביני והוא טעם ז' מעמדות שעושין למת ונגד ז' הבלים כמ"ש פרק המוכר פירות וע"ש בפירשב"ם:
רגזו ואל תחטאו אמרו וגו'. פי' רש"י על משכבכם שנאמר ובשכבך עכ"ל מיהו מהאי קרא דובשכבך לא מייתי תלמודא דאיכא לפרושי כדלק' בזמן שכיבה אבל על משכבכם משמע ממש על מטתו ועוד פי' רש"י ודומו סלה בשינה אח"כ והוא מל' שתיקה ועי"ל מלשון דמדומי חמה דס"פ ת"ה והוא מלשון ערב כפי הערוך וק"ל:
גמרא תפתח כתפלה אריכתא דמיא כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה אי כרב"ג כו' ויש בכלל כו' כצ"ל:
בד"ה זה הסומך כו' וכ"ש דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב כו' כצ"ל:
בא"ד וסמיך ליה יענך כו' נ"ב תימא לי מאי צריך לסמיכת יענך ה' ביום צרה דהוא במזמור אחר וג"כ פסוק אחר למנצח מזמור לדוד מפסיק בנתים תיפוק ליה מקרא גופא דכתיב יהיו לרצון אמרי פי שהוא תפלה כדמסקינן לקמן וסמיך ליה ה' צורי וגואלי ואין לומר משום דקדמיה תפלה לגאולה על כן צריכין אנו למילף מקרא אחרינא לאקדומיה גאולה לתפלה זה אינו דע"כ א"א לאקדומיה תפלה ולסומכה לגאולה אם לא שמקדים גאולה לתפלה וא"כ מאחר שילפי' מקרא דצריך לסמוך גאולה לתפלה פשיטא דצריך לאקדומי כדי לסומכה יחד וע"ק לי הלא קרא דיענך ה' ביום צרה אינה תפלה אלא בקשת רחמים כשאר מזמורים וברכה בעלמא הוא ולא תפלה ונ"ל מאחר דעיקר הטעם לסמוך גאולה לתפלה כדי שלא יהא נזוק כל היום כדאמרינן לקמן א"כ ילפינן מיענך ה' ביום צרה וק"ל. ותדע דכתב האור זרוע דבשבת אין צריך לסמוך משום דאינה יום צרה סוף סוף מ"ש משאר ימים אלא מאחר שעיקר הטעם שלא יהא נזוק וזהו יענך ה' ביום צרה ובשבת לאו יום צרה ודו"ק:
בא"ד של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג כו' אליו ומרציהו בתשבחות כו' כצ"ל:
בד"ה באמצע כו' של יום דקא סבר כו' כצ"ל:
בד"ה ויעף אלי כו' ולא הרגיע בנתים כצ"ל:
תוספות בד"ה אמר רבי יוחנן כו' תפלת ערבית חובה כו' נ"ב לאו שאמר בהדיא אלא הכי פירושו א"כ מוכרח לומר שרבי יוחנן שמחייב לסמוך ע"כ סבר תפלת ערבית חובה וא"כ תהיה ע"כ פלוגתא דרב ורבי יוחנן וא"כ הלכה כר' יוחנן ודו"ק כן מוכח באשר"י נ"ל:
בא"ד פסקינן כר"י צ"ל דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב כו' כצ"ל:
בא"ד יש לנו לסמוך ואין לנו להפסיק בדברים אחרים אלא כמו שנהגו כך הוא לשון הרא"ש:
(בסופו) ואר"נ אם ת"ח הוא א"צ. ברי"ף ורא"ש הגי' אמר בלא וי"ו:
דאתיא בתמניא אפין כצ"ל ונ״ל שבגליון נמחק:
בסוף העמוד מאי קראה נ"ב מאי קראה דמילתא:
אִי בָּעִית אֵימָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אֹנֶס שֵׁנָה. נראה לי לכך זכר בברייתא ענין זה של חיוב מיתה, כדי לרמוז הטעם של עיקר הגזרה הוא מחמת אונס שינה שהיא אחד מששים במיתה.
אֵיזֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא? זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. יש להקשות מאי רבותא דתפלת ערבית לענין זה? ונראה לי בס"ד דידוע תפלת שחרית כנגד בית ראשון שהיה בזכות אברהם, ותפלה מנחה כנגד בית שני שהיה בזכות יצחק, ותפלת ערבית כנגד בית שלישי שיהיה בזכות יעקב אבינו ע"ה במהירה בימינו אמן, לכך הסומך גאולה לתפלה של ערבית מורה שהוא בוטח בגאולה העתידה, ויש לו אמונה בזה שיתקיים לעתיד (מיכה ז, טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, ואף על פי שרואה הגלות נתארך אינו מתייאש, כאותם הבורים שהם מתייאשים מחמת אורך הגלות, ולכך שכרו גדול יותר מן הסומך גאולה לתפלה של שחרית, שהוא סומך על זמן שכבר עבר ונעשה, ולזה קראו בן עולם הבא, מפני שזה נוגע לאמונה ועולם הבא, גם כן היא תלויה באמונה.
כֵּיוָן דְּלָא הֲוֵי אֶלָּא מִצַּפְרָא, לָא הֲוֵי גְּאֻלָּה מְעַלְּיָתָא. הקשה עטרת ראש ז"ל על כל פנים מאיזה טעם סבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דתפלות באמצע תיקנום, דהא אפילו לדבריו, על כל פנים יותר טוב גם כן באורתא לסמוך, דהא על כל פנים הוי קצת גאולה נמי מאורתא וכו', עיין שם, ונראה לי בס"ד דבהא פליגי רבי יוחנן סבר טוב לעשות זכר נס לנס קטן כדי להרבות בשבחיו יתברך, ורבי יהושע בן לוי סבר שאם לנס קטן של אורתא נעשה זכר בסמיכות גאולה לתפלה, אם כן מה יתרון עשינו בזה לנס הגדול של צפרא, לכך עדיף דנשתוק מלעשות זכר לנס הקטן:
ודע דראיתי בספר דקדוקי סופרים שהביא מן הש"ס כתב יד אי בעית אימא סברה, ואי בעית אימא קרא, וזו הגרסה נכונה יותר כדי דלא להוי כיהודה ועוד לקרא, וכן הש"ס נמי גם כן פירש תחלה הסברה ואחר כך הקרא, והנה לפי גרסה שלנו דגרסינן אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברה, יש להקשות למה לא פירש הש"ס טעמא דקרא קודם, ונראה לי הא דפירש אותו באחרונה ללמדינו שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא, יען כי תפלה היא דרבנן, ואפילו למאן דאמר דאורייתא, מודה דהזמן דרבנן.
כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנָן 'הַשְׁכִּיבֵנוּ', כִּגְאֻלָּה אֲרִיכְתָּא דַּמְיָא. יש להקשות בשלמא פסוק (תהלים נא, יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ שייך לתפלה, וגם הוא עצמו לשון תפלה, אבל 'השכיבנו' לא נזכר בה ענין של גאולה ולא שייכה לגאולה, ונראה לי בס"ד כי באמת יש להקשות למה תקנו רבנן כאן ב' ברכות ובשחרית ברכה א' של גאולה, ונראה בס"ד הטעם בשחרית זכר לגאולה שעברה, והיא לא היתה שלימה לנפשות ולגופים יחד, אבל הגאולה העתידה להיות במהירה בימינו אמן תהיה שלימה בין לנפשות בין לגופים, ובזה פרשתי בס"ד (תהלים יד, ז) בְּשׁוּב הֳ' שְׁבוּת עַמּו,ֹ יָגֵל יַעֲקֹב בגאולת הגופים, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בגאולת הנפשות, וידוע כי גאולת הגופים גלויה, וגאולת הנפשות נסתרת, ולכן בערבית תקנו ברכה ראשונה כנגד גאולת הגופים, שהיא גאולה גלויה, ולכך מפורשת שם הגאולה בגלוי, וברכה ב' דהשכיבנו כנגד גאולה של הנפשות שהיא נסתרת, ולכך רמזו אותה שם בדרך העלם, דהיינו השכיבה קאי על הגלות, והעמידה קאי על הגאולה, וכל שאר דברים שבה הם רומזים על זמן גאולה העתידה, כי אף על פי שפשט הדברים הוא בענין הגופים, הנה באמת כולם רומזים על ענייני גאולה העתידה, וכמו תפלת שמונה עשרה שפשוטה הוא בארץ והרמז שלה בשמים, ולזה אמרו כיון דתקנו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, כי כאן נרמזה הגאולה כדרך העלם ונסתר.
ובזה ניחא לתרץ קושית הרב הצל"ח ז"ל למה הביא הגמרא סיום דברי רבי יוחנן שאמר ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי, והלא כל הוכחתו היא מתחלת דברי רבי יוחנן שאמר שצריך לומר אדני שפתי תפתח, עיין שם, ובזה ניחא שהביא גם סוף דברי רבי יוחנן כדי להסביר לנו טעמו של התירוץ שתירץ דהוי השכבינו כגאולה אריכתא, והגיד לנו בזה כי ענין זה הוא דומה לשני פסוקים אלו שהצריכו רבנן לאומרם אחד קודם תפלה ואחד אחר תפלה, והטעם ידוע כמו שאמרו המקובלים ז"ל על ברכות של עמידה, שלא יחשוב האדם שהם צרכי עצמו בלבד, אלא צריך שתהיה כונתו על חפצי שמים גם כן, כי ברכות אלו אף על פי שפשוטם מדבר בצרכי האדם יש בהם רמז בעניני שמים שמדברים בתיקון המדות העליונות כידוע, ולזה אומרים תחלה אדני שפתי תפתח בפשטות הדברים, ופי יגיד תהלתיך בסודן של דברים, ובסוף תיקנו לומר יהיו לרצון אמרי פי על פשוטם של דברים, והגיון לבי על סודן של דברים, וזהו ממש ענין ברכת השכיבנו דמתרץ הש"ס דהוי גאולה אריכתא, דקאי על הרמז שיש בתוך הברכה הזאת וכאשר בארנו בס"ד.
רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר מַקִּישׁ 'שְׁכִיבָה' לְ'קִימָה'. הקשה עטרת ראש ז"ל כיון דעל כל פנים היקש של בשכבך יש לו פנים לכאן ולכאן, מנא לן לכל חד להכריע כדרשה דיליה עיין שם, ונראה לי בס"ד דיש לכל חד פנים להכריע כדרשתו, דרבי יוחנן סבר היקש דסמוך למטתו, אין זה היקש גמור דיש בני אדם שמלאכתם בלילה וישנים ביום, וכן שומרי עיר וגנות ופרדסים נעורים בלילה וישנים ביום, ואלו אין קריאת שמע דשחרית סמוך למטתם, ואף על גב דרובא דעלמא לאו הכי הוא, מכל מקום מאחר דאיכא הכי לא חשיב יסוד גמור בקריאת שמע דשחרית כדי שנקיש עליו קריאת שמע דערבית, אבל דבר זה של קריאת שמע תחלה ואחריה תפלה דשחרית, הוא יסוד גמור שלא ישתנה בשום אדם ובשום עת, לכן יש לומר ודאי ההיקש של פסוק הוא על זה, ורבי יהושע בן לוי סבר הן אמת, דהיקש זה עדיף טפי, מכל מקום מן הכתוב יש גילוי דעת שרוצה לעשות ההיקש על סמיכות המטה, והיינו משום דיש להקשות למה אמר בשכבך ובקומך והוה ליה למימר ביום ובלילה, אלא ודאי בא הכתוב להורות לנו שנעשה ההיקש על סמיכות המטה, ולהכי נקיט שכיבה וקימה שהוא רצונו לומר שכיבה במטה וקימה מן המטה.
כָּל הָאוֹמֵר (תהלים קמה) 'תְּהִלָּה לְדָוִד' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד טעם לשלשה פעמים, וגם מה שקראו בן עולם הבא, דידוע טעם אמירת המזמור הזה בכל יום מפני שיש בו פסוק המדבר בפרנסה, וכמו שאמרו בגמרא וידוע שהפרנסה תמשך משם ס"ג וכמו שכתב עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה על פסוק (תהלים נה, כג) הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, כי מס' יהבך ל"ז [37] כמנין מילוי שם ס"ג, ודברי פי חכם חן, והנה מזמור זה אין בו אות נו"ן. נמצא הוא כ"א פסוקים, ושלשה פעמים כ"א עולה ס"ג, לכך בקריאת מזמור זה ג"פ יתעורר שפע שם ס"ג, וידוע כי שם ס"ג הוא בסוד הבינה שהיא נקראת עולם הבא. ולזה אמרו כל האומר מזמור זה שלשה פעמים שיש בהם ס"ג פסוקים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שהיא סוד שם ס"ג, כי מעורר בזה הארת שם ס"ג שהוא בחינת עולם הבא, ובזה מובן שפיר קישור מאמר זה עם מאמר הקודם, שאמר מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי, והיינו שהקדים באותו מאמר ללמדינו עומק הכונה של דרשה זו השנית, כלומר כיון דלא נאמר נו"ן באשרי אין שם אלא כ"א פסוקים, ולכן בקריאה של שלשה פעמים ביום יצא החשבון מכוון אל שם ס"ג שהוא בחינת עולם הבא.
ועוד נראה לי בס"ד לפרש טעם אחר לאמירת שלשה פעמים, כי כ"א פסוקים הנזכרים, יש בהם י"ט פסוקים שיש בהם אתנח, וידוע כל תיבה שיש בה אתנח נחשב לסוף פסוק, ולפי זה י״ט פסוקים הנזכרים הם ל״ח, ועם שני פסוקים של קו״ף ותי״ו שאין בהם אתנח נעשו ארבעים, וג' פעמים ארבעים הם ק"ך [120] כמנין שנותיו של משה רבינו ע"ה, וידוע הפרנסה היא בזכותו תמיד, כי הוא זכה לבינה אשר משם הפרנסה, ואיתא בזוהר הקדוש משה רבינו ע"ה זכה לבינה בהיותה בסוד סמך, והנה סמ"ך [120] במילואו ק"ך [120] והכל עולה בקנה אחד.
והנה הרב הכותב בעין יעקב התפלא איך אמירת מזמור קטן וכו', ועוד למה אמר מובטח, יאמר מנוחלי עולם הבא? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אך אמרו יש כמה דברים שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא, ולזה אמרו כאן האומר תהלה שלש פעמים ביום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, כלומר מצוה תגין עליו שלא יכשל באותם דברים אשר בהם מאבד חלק עולם הבא, ועל זה אמרו לשון מובטח, ועל דרך זה הם דברי רבי יוחנן שאמר איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה, שזכות מצוה זו תגין שלא יאבד חלק עולם הבא.
ברם דע כי הסגולה הזאת אינה קלה על האדם, כי בודאי התועלת שלה הוא תלוי בכונת הלב שיהיה מכוון באמירת המזמור להבין בלבבו מה שמוציא מפיו, ולא סגי באמירה בלבד, גם עוד תלוי בזה ענין אמונה כשאומר פותח את ידיך וכו' צריך שהוא מאמין באמת שכל פרנסה באה בהשגחתו יתברך ולא יחשוב כוחו ועוצם ידו עושים חיל, ונמצא לפי זה אמירת מזמור זה לאו מלתא זוטרתי היא, כי יצר נצב לקראתו לבלבלו בכל זה ומתעהו ודו"ק.
לֵימָא 'הַלֵּל הַגָּדוֹל'! דִּכְתִיב בֵּיהּ 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר'. עיין פירוש רש"י ז"ל ועוד נראה לי בס"ד לפרש כידוע שפסוק (תהלים קמה, טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, נרמז בו שם הפרנסה העיקרי שהוא שם חת"ך, אך נרמז בו בשני מקומות, האחד הוא בסופי תיבות פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, והב' במספר וּמַשְׂבִּיעַ [428] שעולה מספר חת"ך [428], וצריך האדם לכוין בו בשני המקומות האלה וכנזכר בכונות רבינו הארי ז"ל, והנה שזה רמוז גם כן בפסוק נתן לחם לכל בשר כי אותיות שניות הם חת"ך, יען נתן כתיב בלא וא"ו. ובזה מובן דברי הגמרא אי משום דִּכְתִיב בֵּיהּ נֹתֵן פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וכו', שרמוז שם בסופי תיבות שם הפרנסה, לֵימָא 'הַלֵּל הַגָּדוֹל'! דִּכְתִיב בֵּיהּ 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר', שגם כאן רמוז שם רנ"ז של הפרנסה באותיות שניות, ומשני משום דאית ביה תרתי פירוש בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וכו' יש בו רמז שני שמות הנז' בשני מקומות, אבל פסוק נֹתֵן לֶחֶם רמוז שם אחד דווקא ולכך פּוֹתֵחַ עדיף טפי.
מִפְּנֵי מַה לֹּא נֶאֶמְרָה נוּ"ן בְּאַשְׁרֵי? הקשה הרב הצל"ח על אומרו באשרי, דהוה ליה למימר ב'תְּהִלָּה לְדָוִד', כי אַשְׁרֵי אינו ראש המזמור? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות י"ח פסוקים של יהי כבוד יש בהם רמז על כתר, וזה הכתר נעשה מן כ"ב אתוון, לכן אומרים תהלה לדוד אחריו מיד בלי הפסק, ולכן אין להפסיק בין פסוקים אלו לתהלה לדוד בפסוק אחר כי פוגם בכתר הנזכר חס ושלום, ולכן תיכף יתחיל לומר אשרי וכו' תהלה לדוד וכו', והסוד כתר דיצירה, כי כל אשרי הוא בכתר, עד כאן לשונו, עיין שם. ואם כן לפי זה מן פסוק אשרי תתעורר הקושיא יותר, דקשא למה אומרים פסוק זה של אשרי, ולמה הובא כאן עם תהלה לדוד, אלא מוכרח לומר משום דכאן רמוז הכתר הנעשה מן כ"ב אתוון, ולהיות כי אשרי הוא בכתר, לכן אומרים אותו כאן, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ואם כן תיקשי השתא למה לא נזכר בנו"ן, כי כ"ב אתוון כולהו צריכי לתשלום הכתר שהוא נעשה מן כל כ"ב אתוון, ולכן השואל נקיט שאלה זו של מפני מה על התחלת פסוק אשרי, והשיב לו לפי שיש בו נפילה לכך לא נכתב בפירוש, ואמר רבי נחמן בר יצחק, אפילו הכי רמז דוד המלך ע"ה לאות הנו"ן באות הסמ"ך עצמו, ונמצא שאינו חסר אות הנו"ן מן המזמור הזה. ברם קשא למה שאל על חסרון האות במזמור זה, ולא שאל על מזמור (תהלים כ"ה) לְדָוִד אֵלֶיךָ הֳ' נַפְשִׁי אֶשָּׂא, מזמור (תהלים ל"ד) לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ דחסר מנייהו אות וא"ו? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב פתח עינים בשם 'הכל בו', דהאי פרשתא חביבה דפתח בתהלה וסיים בתהלה, והנה מבואר נמי בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י על מזמור זה, דפתח בתהלה וסיים בתהלה, שיש בו רמז לשתי תהלות והם תהלה עליונה בינה, ותהלה תחתונה מלכות, אשר שניהם נקראים נו"ן שהם סוד שתי נוני"ן, עד כאן דברו, יעוין שם, ולכן דקדק השואל לשאול רק על מזמור זה, שיש בו שתי תהלות שהם ב' נוני"ן כאמור, ולכן ראוי שלא יחסר במזמור זה אות נו"ן, והשיב רב נחמן בר יצחק שכלל אותו עם סמ"ך, דכתיב (תהלים קמה, יד) סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים הרי לא נחסר לגמרי.
ועדיין צריך להבין במאמר זה דשאל מפני מה, על פי הכלל הידוע כל מקום שאומר מפני מה, משמע שיש ב' טעמים לפניו? ונראה לי בס"ד על פי הגמרא דשבת (דף קד) נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט וכו', צדי"ק כפופה צדיק פשוטה, צדיק כפוף צדיק פשוט, ומקשה היינו נאמן כפוף נאמן פשוט, ותירץ הוסף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש, עיין שם. נמצא לפי זה הוראת הנו"ן והוראת הצד"י אחת, מה שיורה זה יורה זה, על כן יש לומר הא דחיסר כאן אות נו"ן מפני שהוא נכלל בצד"י, שאות הצד"י ישמש במקומו גם כן, וקים ליה בדרבא מיניה, וגם שבא להודיענו לפי דרכו ששניהם הוראה אחת להם, וזהו טעם אחד שהיה גלוי לפני השואל, ועוד היה גלוי לפניו טעם זה, דקאמר הש"ס דהוא משום שיש בו נפילה, ולכך שאל מפני מה, והשיב לו מהאי טעמא.
מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַפַּלְתָּן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל. הקשה הצל"ח ז"ל והא כל מגילת איכה מסודרת באלפ"א בית"א, ומאי גריעותא דנו"ן משאר אותיות? עיין שם. ונראה לי בס"ד דמגילת קינות שאני, דאמרם הנביא בעד ישראל כאלו הדברים יוצאים מפי ישראל, ודרך המקונן להגזים בדברי קינה מעגמת נפש מרוב הצער, ואין זה דומה לפסוק (עמוס ה' ב') נָפְלָה, שהוא מדבריו יתברך שאמר לנביא להודיע לישראל, ולא נאמר בדרך קינה והספד. אך רבינו הרשב"א ז"ל בתשובותיו חלק א' סימן מ"ט גם הוא נשאל בקושיא זו, דבאיכה נזכר פורענותעל כל אותיות אלפ"א בית"א, והשיב התם מספר בפורענות שכבר היו והגיעו להם, אבל פסוק נפלה מסיים בדבר רע מאד, שאומר גם מכאן ולהבא לא תוסיף קום? וזה קשה מאד! עיין שם. ונראה לי בס"ד דלפי דברי רבינו הרשב"א ז"ל לא היה לו לתרץ משום דאית בה מפלה, דכתיב נפלה, דאי משום הא לא אכפת, כיון דמדבר נפלה על העבר שכבר היה, אלא הוה ליה למימר משום דכתיב בנפילה לא תוסיף קום. ונראה לי דמסדר הש"ס נקיט התירוץ על רישיה דקרא, ולא פירש בדבריו על סופו, מפני שלא רצה לומר בפירוש פורענותזו דלא תוסיף קום.
בְּמַעֲרָבָא מְתַרְצֵי לָהּ הָכִי. קשא הוה ליה למימר דרשי לה, ולשון מתרצי משמע שיש להם קושיא בפסוק? ונראה לי בס"ד כי בפסוק זה יש קושיא גדולה, לפי פשט המקרא הכי הוה ליה למימר נפלה בתולת ישראל ולא תוסיף קום, ומה שזכר בתולת ישראל לבסוף הוא לשון מעוקם לפי פשט המקרא, ולכן במערבא מתרצי לקושיא זו בהאי דרשה, דדרשי לא תוסיף ליפול עוד, קום בתולת ישראל, שעושים לתיבות קום בתולת ישראל לוקה בפני עצמו, דהאי בתולת ישראל לא קאי על נפלה, אלא על קום בלבד, ולכך לא נקיט הכתוב כמו שאמרנו בקושיא. ואף על גב דקרא דנפלה הוא בעמוס, ודוד המלך ע"ה קדים טובא, ואיך קאמר דלא כתב נו"ן באשרי משום האי קרא? נראה לי דודאי כל דברי הנביאים כבר נאמרו בסיני וקבלה אותם נשמתם, אלא שהיתה קבלתם בכח, וכאשר בא הנביא לעולם הזה יצאו הדברים מפיו מן הכח לפועל, וכן מפורש במדרש רבא וז"ל, וכן הוא אומר (מלאכי א' א') מַשָּׂא דְבַר הֳ' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי, בימי מלאכי לא נאמר אלא ב'יד מלאכ', שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות, וכן ישעיה אמר (ישעיהו מח, טז) מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי, אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא (שם) וְעַתָּה אֲדֹנָי הֳ' שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ, עד עכשיו לא ניתן לי רשות להתנבאות וכו' עיין שם. על כן נמצא נבואה זו דנפלה היתה גלויה ברוח הקודש ונתונה מסיני, לכך דוד המלך ע"ה שחיבר המזמור הזה ברוח הקודש לא אמר אות נו"ן, מטעם (הזה) שגם הוא קבל המזמור הזה עם שאר מזמורים מסיני, והנה לדרשה דמערבא, יש לתרץ נו"ן במילואי ראשי תיבות נפלה ולא נופלת.
אֲפִלּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. קשא כיון דדוד המלך ע"ה שהיה קודם עמוס הנביא ע"ה סמכה ברוח הקודש, אם כן (איך) אתי עמוס אחריו ואמר לא תוסיף קום? ועוד כיון דסמכה אם כן אין כאן מפלה, והדרא קושיא לדוכתא למה לא אמר נו"ן באשרי? ונראה לי בס"ד כי מצינו בזוהר הקדוש דרשב"י ע"ה דרש הכתוב הנזכר באופן זה, נפלה ולא תוסיף קום בזמנין אחרינין דקמת מאליה, אלא אני אקים אותה, כדכתיב (עמוס ט, יא) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, דבשאר זימנין אתיהיב זמנא לגלותא ולהכי כד שלים זמנא קמת היא מאיליה, אבל הכא לא איתיהיב זמנא ידיעה, ואיך תקום מאיליה, אלא קודשא בריך הוא יוקים לה, ודא קרא דבתולת ישראל ותושבחתא דיליה, וכנזכר כל זה בזוהר פרשת ויקרא, יעיין שם. נמצא לפי זה כונת הכתוב הכי קאמר לא תוסיף קום מאליה, אלא הקב"ה יקום לה, והפסוק זה נאמר לשבח שלה. והנה דוד המלך ע"ה חיסר אות נו"ן מן המזמור הזה משום דכתיב נפלה, אך כדי שלא תחשוב שיש בנפילה זו מפלה עולמית ולהכי נחסר אות נו"ן, על כן אמר דוד המלך ע"ה סמוך למקום אות נו"ן פסוק סומך ה' לכל הנופלים, והיינו שבא להודיע לנו ביאור הכתוב הזה של נפלה, אשר בעבורו חיסר הוא את אות נו"ן, שלא תפרשהו לא תוסיף קום לגמרי, אלא באמת סומך ה' לכל הנופלים, דהשתא ביאור הכתוב דנפלה הוא כך, לא תוסיף קום מאליה, אבל הקב"ה יוקים אותה כי סומך ה' לכל הנופלים, נמצא האי קרא דסומך ה' לכל הנופלים בא דוד המלך ע"ה לפרש לנו בו פירוש הכתוב של נפלה וכו', אשר בעבורו הוא חיסר אות נו"ן, ועל זה קאמר רבי נחמן בר יצחק חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, פירוש הודיע לנו ברוח הקודש שיש סמיכה וקימה לנפילה זו דבתולת ישראל הכתובה בנבואתה זו דעמוס הנביא ע"ה, ונראה לי סמך הוי"ה [146] עולה מספר קום [146] ודו"ק.
מִיכָאֵל בְּאַחַת, גַּבְרִיאֵל בִּשְׁתַּיִם. הנה בזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קכו, ו') בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה, ב"א רמז לאחת ושתים של מיכאל וגבריאל, יבואו לעולם ברנה לבשר טוב, ולעשות טובה בעולם, ולא על דין ופרענות חס ושלום. גם בזה יובן בס"ד רמז הכתוב (משלי ל, כט) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת, והיינו שלשה רמז לשלשה טיסות של מיכאל וגבריאל, וארבעה של אליהו זכור לטוב: והנה מיכאל [101], אם תחלק מספר שמו לשני חלקים ישאר אחד [50/50 ונשאר 1], רמז כי טס כאחת, וגבריאל [246] אם תחלק מספר שמו ארבעה חלקים, שהוא כפל השתי חלקים שחלקת במיכאל, ישאר שתים [246÷4=61.5, 61×4=244 ונשאר 2], רמז שהוא טס בשתים, גם אליהו [52] מספר בן [52], שהוא ארבעה פעמים [13×4=52] אחד [13], לרמוז שהוא טס בארבעה, ולכן לעתיד יבשרנו ארבעה דברים, דכתיב (ישעיהו נב, ז) מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ, הרי ארבע בשורות בזה אחר זה בהדרגות כנגד ארבע טיסות, יהי רצון שיבשרינו טוב בקרוב אמן כן יהי רצון. ורבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותינו ז"ל פירש מיכאל הוא בחסד, ולכן אינו נגלם באויר עולם הזה, אלא רק ביסוד המים כנגד החסד, ולכך בקפיצה אחת יכול לקפוץ כל העולם אחרי רדתו והתלבשותו בו, אך גבריאל ברדתו לעולם הזה מתלבש במים ובאש שהם חסד וגבורה, שמדתו מצד הגבורה, ואם יהיה נגלם באש מכל שכן במים, כי לעולם שמאלא אצטריכא לימינא, אבל ימינא לא אצטריכא לשמאלא, לכן מוכרח שיתלבש בשני יסודות אש ומים, אמנם אליהו בארבע, כי דרגיה לתתא מהאי באר, כנזכר בזוהר פ' ויצא, ולכן מתלבש בארבע יסודות וכו', עד כאן דבריו, עיין שם. והנה בזה הטעם משום דהוא מצד החסד דנגלם במים בלבד, גם בזה מובן בס"ד הטעם מה שאמרו בגמרא דפסחים דף קי"ח, דאמר גבריאל לפני הקב"ה אני ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ, עיין שם, והיינו משום שהוא נגלם בשני יסודות אש ומים לכך עושה שני פעולות הפכיות קירור וחימום.
בגמ' וכל העובר על ד"ח. עירובין כ"א ע"א ועי' רש"י סוטה ד ע"ב ד"ה נעקר ובתוס' שם:
שם מאורתא נמי הוי. ע"ל ט' ע"א:
שם כיון דתקינו רבנן השכיבנו. עי' תשובת הרשב"א סימן נ"א:
שם בכל יום ג"פ. בהרא"ש ליתא ג"פ וכן בטור וברוקח סימן ש"ך איתא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו:
שם מפני שיש בה מפלתן. עי' תשובת הרשב"א סימן מ"ט:
בהגהת מהרי"ב אחר הס"ד והלכתא. וע"ע מגילה כ"ג ע"א תוס' ד"ה כיון:
בתר"י ד"ה וכל העובר, יש לתמוה וכו'.
יש לתמוה דבסוגיא שלפנינו זהו פרכת הש"ס מ"ש בכל דוכתא דלא תני חייב מיתה ומ"ש הכא דקתני, ומשני משום דאיכא אונס שינה, ואב"א לאפוקי ממ"ד תפילת ערבית רשות קמ"ל דחובה:
בגמרא ואי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג כו' לכאורה יש לתמוה בגמרא טובא מאי קשיא ליה והא קתני סיפא דמתני' בהדיא דר"ג גופא מפרש טעמייהו דחכמים שלא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה ופשטא דלישנא דמתני' משמע דעיקר מילתייהו אק"ש קאי אלא דר"ג מייתי ראיה מכל הנך דהקטר חלבים וכל הנאכלים כו'. דליכא למימר דקס"ד דהא דמסיק כדי להרחיק לא קאי אק"ש אלא אהקטר חלבים וכל הנאכלים כו' והא דאמר ר"ג ולא עוד אעיקר דינא דזמן ק"ש קאי דמצותו עד שיעלה ע"ה ואהא מילתא לחוד מייתי ראיה מכל הנך דמצותן כל הלילה וכשרין מן התורה עד שיעלה ע"ה וה"ה לק"ש. הא ליתא. חדא דמאי ענין ק"ש דתליא רחמנא בזמן שכיבה לכל הנך דכתיב בהו בהדיא כל הלילה. ועוד דאכתי מאי דוחקא דהמקשה לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש כפשטא דמתני' דמשמע כדי להרחיק קאי נמי אק"ש. והנראה לע"ד בזה דהשתא סברת המקשה דלא שייך טעמא דהרחקה כלל לענין ק"ש דאין זה הרחקה להחמיר ולא מצינו הרחקה אלא להחמיר ולא להקל וזה קולא דלפוטרו מק"ש לאחר חצות וא"כ מצינו חוטא נשכר. ולא דמי להנך דמתני' דבהנך חוטא מפסיד. ועוד דמאי סייג שייך בזה שהרי לא הועילו חכמים בתקנתם כלום דהא ודאי דאף לדידהו אין איסור לקרות לאחר חצות ואם קרא לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ועיין בזה בחידושי תלמידי רבינו יונה בריש מכילתין שהרגישו בזה ורצו לתרץ שעיקר הסייג להפסיד הברכות לאחר חצות להפסידו וגם זה נראה דוחק דלא אשכחן סייג כזה כיון דלא נ"מ מידי אלא לענין שכר דבידי שמים. ועוד שהרי ברכות לא נזכרו כלל עדיין במשנתינו בריש מכילתין וא"כ עיקר חסר. ונראה שמטעם זה לא רצה רבינו יונה ז"ל גופא לפרש כן ומתרץ בענין אחר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאשכחן בשופר ולולב בשבת וסדין בציצית והרבה כאלה ע"ש באריכות. אמנם למאי דפרישית לא הועיל בתירוצו כלום דאכתי לא דמי לכל הנך שגזרו חכמים איסור לתקוע וליטול לולב בשבת וכל הנך ומש"ה מקרי שפיר סייג והרחקה משא"כ הכא בק"ש שאין כאן איסור כלל אף לאחר תקנת חכמים כדפרישית א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. נמצא דלפ"ז מצינו למימר בפשיטות שזו היא קושיית המקשה בעצמו באמרו אי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג הכוונה בזה כיון דר"ג מודה דהקטר חלבים וכל הנאכלים כו' דעשו הרחקה ואמרו עד חצות ואפ"ה סובר בק"ש דעד שיעלה ע"ה וע"כ היינו מה"ט דפרישית דלא שייך האי סייג בק"ש כמו בהנך א"כ מקשה שפיר מאי טעמייהו דרבנן לימרו כר"ג וע"ז משני הש"ס שפיר דשייך נמי סייג בק"ש לענין שלא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואח"כ אקרא ק"ש והיינו כדפרישית בריש מכילתין דודאי מדין תורה אדרבה עיקר זמן ק"ש הוא לאחר שאכל ושתה כפשטא דקרא בשכבך דהיינו סמוך לשכיבה ממש אלא שחכמים עשו סייג והרחקה ואסרו לאכול קודם ק"ש ותפלה וכמו שאפרש בסמוך. וממילא מצינו למימר נמי דמהני תקנתא דרבנן דעד חצות לענין שאף אם התחיל לאכול בהיתר קודם זמן ק"ש אפ"ה משיגיע חצות צריך להפסיק לחכמים ולדידהו כליכא שהות דמי. ועיין לקמן מה שאכתוב בזה במעשה דבניו של ר"ג דר"ג גופא לית ליה האי סייג כנ"ל נכון ודוק היטב:
שם אי בעית אימא לאפוקי ממ"ד תפילת ערבית רשות קמ"ל דחובה כו' יש לדקדק אכתי היא גופא קשיא האיך שמעינן מהכא דתפלת ערבית חובה ות"ל דאפי' הוי רשות אפי' הכי הרי עבר על דברי חכמים וחייב מיתה משום ק"ש. ואפשר דמלישנא יתירא שמעינא להא מילתא דאי משום ק"ש לחוד לא הוי איצטריך ליה למתני דמ"ש מכל דוכתי כדאקשינן מעיקרא אלא ע"כ דמשום תפלה איצטריך ליה דאפילו אם כבר קרא ק"ש קודם אכילה אפ"ה חייב משום תפלה לחוד משום דחובה היא. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר התקנה דסייג לא הוה משום ק"ש כלל כיון דעיקר זמנה סמוך לשכיבה אלא עיקר התקנה וסייג היינו משום תפלה לחוד ודו"ק:
שם אב"א קרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב בשכבך ובקומך כו' מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה כו' עכ"ל. לכאורה ע"כ האי דרשא והקישא אסמכתא בעלמא הוא דהא לכ"ע תפלה מדרבנן. ואף לשיטת הרמב"ם ז"ל דעיקר תפלה מדאורייתא מ"מ ענין התפלה וזמן התפלה ודאי לא הוי אלא מדרבנן. אלא דנראה דעיקר הקישא לאו לענין תפלה לחוד איירי אלא דנ"מ נמי לענין עיקר זמן ק"ש דערבית מדאורייתא מתי הוה תחילת זמן חיובא. אי שייך בה זריזין מקדימין כשאר מצות או לא דלרבי יהושע בן לוי עיקר חיוב מדאורייתא היינו סמוך לשכיבה ומש"ה לא שייך ביה זריזות כיון דעיקר מצותה סמוך לשכיבה ממש והיינו מהקישא דקימה דהתם ודאי לעולם הוה זמן ק"ש סמוך לקימה בין מטעמא דזריזות ובין מטעמא דסמוך לקימה וממילא ילפינן מהקישא דה"ה לשכיבה סמוך לשכיבה. ור"י סבר לאידך גיסא דמה קימה שייך ביה זריזין מקדימין ה"ה לשכיבה דעיקר מצוה מדאורייתא הוה זמן שכיבה. ונהי דשייך האי עיקר הקישא לדינא דאורייתא מ"מ השתא מיהא לא שייך פלוגתא דר"י וריב"ל בהא שהרי מתקנת חכמים מיהא ריב"ל נמי מודה שאין זמנה סמוך לשכיבה ממש שהרי צריך לקרות קודם שיאכל אלא דעיקר פלוגתייהו דר"י וריב"ל לאחר התקנה היינו לענין התפלה אי הוי קודם ק"ש או לאחר כך דבכי ה"ג אוקמא אדאורייתא דמר סבר לאקדומי לק"ש טפי עדיף משום זריזות ומ"ס איפכא דאדרבה כל מה שהוא סמוך לשכיבה טפי עדיף היכא דלא חיישינן דאתי לידי פשיעה כנ"ל נכון ודבר זה מסייע טובא למאי שכתבתי לעיל בריש מכילתין בכמה דוכתי דעיקר פלוגתא דכל הנך תנאי דפליגי בזמן ק"ש היינו נמי בהך סברא אי שייך ביה זריזין א"ד סמוך לשכיבה טפי עדיף ופלוגתייהו שייך לאחר תקנת חכמים משום לתא דזמן תפלה כמו שהארכתי בזה לעיל ודוק היטב:
בתוס' ד"ה אמר ר"י איזה בן עולם הבא כו' והלכה כר"י דברייתא מסייע ליה וכן פוסק ה"ג עכ"ל. אע"ג דאיכא נמי ברייתא אחריתא דמסייע ליה לריב"ל והיינו הך ברייתא דירושלמי שהביאו רש"י ותוס' בריש מכילתין דקתני התם שהיו קורין ק"ש בבהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כו' עכ"ל. א"כ משמע להדיא דהך ק"ש אינו עיקר והיו חוזרין וקורין אותה לאחר התפלה הרי להדיא דתפלה ואח"כ ק"ש אלא מ"מ כיון דגמרא דידן קאמר להדיא מסייע ליה לר"י משמע להדיא דהך ברייתא עיקר:
בא"ד ומיהו בסדר רב עמרם כו' ולא נהירא כו' ורב ור"י הלכה כר"י עכ"ל. מה שלא הקשו בפשיטות אפסק דרב עמרם שפסק להדיא נגד סתם הגמרא דמסיק להדיא דברייתא מסייע ליה לר"י וכמ"ש בתחילת הדיבור אלא משום דלא פסיקא להו דאיכא למימר דהא דקאמר מסייע ליה לר"י היינו להך לישנא דקאמר אבע"א קרא וא"כ לא שייך פלוגתא דריב"ל כלל לענין סמיכת גאולה לתפלה אלא בזמן ק"ש גופא פליגי אי הוה קודם תפלה או לאחר תפלה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר מסייע ליה לר"י דק"ש ואח"כ תפלה משא"כ לשנויי להך לישנא דאב"א סברא דפליגי בסמיכת גאולה לתפלה ולרב עמרם הא מילתא דסמיכת גאולה לתפלה תליא בפלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה. א"כ ממילא דלא מסייע ליה כלל כיון דהך ברייתא גופא סברה דתפלת ערבית חובה ואנן קיימא לן כהנך תנאי דתפלת ערבית רשות וממילא דלא בעי למיסמך. אלא דעיקר קושיית התוס' על רב עמרם היינו בהא מילתא גופא כיון דלפירושו ע"כ סבר ר"י דתפלת ערבית חובה א"כ אמאי פסקינן כרב דתפלת ערבית רשות הא קי"ל רב ור"י הלכה כר"י כנ"ל בכוונתן. וכמ"ש מהרש"א ז"ל. אלא דבעיקר קושיית התוס' לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י היינו היכא דלא אשכחן בהא מילתא פלוגתא דאמוראי בתראי משא"כ האי פלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה הא פליגי בה לקמן בפ' תפלת השחר אביי ורבא אביי סבר חובה ורבא אמר רשות וקי"ל בכל דוכתי אביי ורבא הלכה כרבא דבתראי הוא לגבי ר"י א"כ האי כללא עדיף לן טפי. וצ"ע ליישב דברי התוס' בזה:
שם אמר ר"א אמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח כו' ונראה שהכוונה בזה שע"י שיאמר זה המזמור ג"פ בכוונת הלב בתלת זימני הוי חזקה ותתחזק האמונה האמיתית בלבו שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה למי שעוסק בתורה שנתנה ע"י כ"ב אותיות הא"ב שיש בזה המזמור וכל הנבראים והנעשים לא נבראו אלא בשביל כך כנודע ויכוון ג"כ בפסוק פא"י ומשביע לכל חי שהקב"ה זן ומפרנס עולמו מקרני ראמים עד ביצי כנים וכולם מתפרנסים שלא ביגיעה ושלא בצער וכדכתיב לעיל מיניה בזה המזמור עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו א"כ בודאי החי יתן על לבו ויאמר למה זה הבל וריק איגע כל היום לעשות מלאכתי קבע לעסוק בצרכי פרנסה שמכיון שכל הנבראים שאינן אלא לצוותא בעלמא מזמן להם הקב"ה פרנסתן שלא ביגיעה כ"ש שראוי ונכון שיעשה כן לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו שהם עיקר ויסוד העולם שיזמן להם פרנסתן שלא ביגיעה. וכמאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך ונאמר ג"כ לא ראיתי צדיק נעזב וגו'. נמצא שמתוך כך בודאי יעשה מלאכתו עראי ומלאכת שמים קבע כמ"ש חז"ל שכל העושה כך זה וזה נתקיים בידו. וזה שאמר מובטח לו שהוא בן ע"ה וק"ל. והשתא אתי נמי שפיר שתקנו חכמים לומר כל הג' פעמים ביום ולא בלילה סמוך לתפילת ערבית משום שעיקר יגיעות ועמל האדם במלאכתו הוא באותו זמן שאחר תפילת שחרית וכדכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. עד אחר תפלת המנחה כנ"ל:
שם אלא משום דאית ביה תרתי כו' והא דלא קחשיב נמי עוד שלישית למעליותא במה שזה המזמור פותח בתהלה לדוד ומסיים בתהלת ה' והא ודאי מעליותא איכא כמו שכתב התוס' להדיא לקמן דף יו"ד גבי כל פרשה שהיתה חביבה על דוד כו' ע"ש. אלא דבהא איכא למימר דמה שהיה זה המזמור חביב על דוד היינו מאותו הטעם גופא דכתיב ביה א"ב ומשום דאית ביה פא"י וק"ל:
מסייע לי' לר' יוחנן וכו'. תמהני מה סייעתא איכא בהך ברייתא לר"י והיכן נזכר בהך ברייתא שום סמך לסמיכת גאולה לתפלה ואף דמבואר שק"ש קדים מ"מ אין מזה הוכחה שצריך לסמוך והרי להך לישנא דבסברה פליגי וטעמי' דריב"ל משום דגאולה דאורתא לאו גאולה מעלייתא היא א"כ אפי' אם ק"ש קדים אעפ"כ אינו מחויב לסמוך ופוק חזי לרב עמרם שהביאו התוס' בד"ה אר"י וכו' אף שאנחנו קורים ק"ש תחלה אפ"ה אנחנו מפסיקים בין גאולה לתפלה בפסוקים וביראו ענינו ובקדיש דכ"ז מחשב הפסק לר"ע ואף שטעמא דר"ע הוא משום דתפלת ערבית רשות והרי ברייתא זו ס"ל חובה מדקתני והעובר חייב מיתה וא"כ אף לסברת רב עמרם מ"מ להך ברייתא צריך לסמוך גאולה לתפלה מ"מ לא שייך בזה לומר מסייע לר' יוחנן דמה בכך שהך ברייתא ס"ל תפלת ערבית חובה והרי איכא בזה פלוגתא דתנאי לקמן דף ך"ז ע"ב דפליגי בזה ר"ג ור"י ואדרבה שנינו סתם כר' יהושע דתנן תפלת הערב אין לה קבע וליישב דבר זה נלע"ד דהך מסייע לה לר"י הוא רק לאפוקי מריב"ל דסבר שתפלת ערבית הוא דוקא קודם לקיש. וזהו לענ"ד כוונת רש"י בד"ה מסייע לי' וכו' ודלא כריב"ל וכו' ולכאורה קשה מה בעי רש"י בזה דפשיטא כיון דמסייע לר"י שהוא דלא כריב"ל החולק עליו ולפמ"ש כוונת רש"י הוא שרק בזה מסייע הוא לר"י דעכ"פ למדנו מברייתא זו דק"ש קודמת לתפלה דלא כריב"ל דס"ל דתפלה קדים. ובזה מתורץ לפי מ"ש התוס' בד"ה אר"י בשם סדר ר"ע דלדידן דקיי"ל ת"ע רשות לא בעינן למסמך גאולה לתפלה קשה איך אמרינן בגמ' ואבע"א לאפוקי ממ"ד ת"ע רשות וכו' והרי זה כבר שמענו מדתני קורא ק"ש ומתפלל ש"מ דת"ע חובה מדבעי למסמך גאולה לתפלה אבל לפמ"ש דמברייתא זו לא שמענו רק שתפלה היא אחר ק"ש אבל שיה' צריך לסמוך לא שמענו ניחא:
ריב"ל אומר תפלת באמצע תקנום. ויש לדקדק בשלמא לאבע"א קרא ניחא אבל לאבע"א סברה קשה דמה בכך דגאולה דערבית לאו גאולה מעלייתא היא אכתי מה עילוי יש לתפלה של ערבית להקדימה לק"ש והרי ק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן ונראה דריב"ל סבר כרב יהודה לקמן דף ך' ע"א דק"ש דרבנן וכיון דתרוייהו דרבנן מקדימין תדיר לשאינו תדיר ותפלה היא תדיר נגד ק"ש שתפלה היא ג"פ ביום משא"כ בשחרית אף שתפלה תדיר מ"מ מסמך גאולה לתפלה עדיף ועוד דבשחר עכ"פ או ק"ש או ברכה שלאחרי' הוא מן התורה משום יציאת מצרים וא"כ דאורייתא נגד דרבנן מקדימין דאורייתא שמקרי מקודש אבל בק"ש של ערבית סובר ריב"ל כחכמים דסוף פרקין שא"מ יציאת מצרים בלילות וגם צ"ל דריב"ל ס"ל כר"ג דאמר ת"ע חובה דאל"כ אלא דסובר כר' יהושע שהיא רשות א"כ מה בכך שס"ל דק"ש דרבנן אכתי עכ"פ חובה היא מדרבנן ותפלת ערבית היא רשות לגמרי והי' לנו להקדים ק"ש לתפלה:
דאלת"ה שחרית וכו'. והאר"י בתחלה אומר וכו' ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וכו' ויש לדקדק הך סיומא דלבסוף הוא אומר לא הי' צריך להביא כאן שהרי עקר הוכחתו ממה שאומר בתחלה אד' שפתי ומפסיק בין גאל ישראל לתפלה ש"מ דאמרינן תפלה אריכתא הוא ונראה ע"פי מה דאמרינן לקמן דף ט' ע"ב דהאי יהיו לרצון משמע גם מעיקרא דבעינא למימר ע"ש וא"כ הי' מקום לפרש סמיכת גאולה לתפלה דאמרינן היינו שיאמר יהיו לרצון אמרי פי וגו' צורי וגואלי בתחלה קודם שמתחיל ברוך אתה וגו' וסומך צורי וגואלי והוא סמיכת גאולה לתפלה ובזה ליכא קושיא מהשכיבנו ולא מאד' שפתי תפתח שאחר פסוק אד' שפתי וגו' אומר פסוק יהיו לרצון וגומר וגואלי ומתחיל התפלה ברוך אתה וכו' אלא שאם היינו מפרשים כוונת ר' יוחנן בסמיכות גאולה לתפלה כן אין מקום לזה מחלוקת ריב"ל שהרי אף שריב"ל אומר תפלת באמצע תקנום אפ"ה יכול למסמך גאולה לתפלה בכל התפלות ואפילו במנחה ומוסף ומדאמרינן לעיל במאי קמ"פ ש"מ דפליגי מכלל דסמיכת גאולה היינו ברכת גאל ישראל דבזה ודאי ריב"ל פליג בערבית וע"ז מקשה מר ברי' דרבינא תכן בערב מברך וכו' והא בעי למימר השכיבנו ולזה השיב גאולה אריכתא היא וע"ז לא הי' יכול להוכיח דאלת"ה שחרית היכי מצי סמיך והא ר"י בתחלה אומר ה' שפתי וגומר שע"ז היינו משיבים דאחר פסוק ה' שפתי אומר פסוק יהיו לרצון וזהו סמיכות גאולה לתפלה ואכתי הי' קשה על סוגיא דכאן דרוצה לפרש סמיכת גאולה היינו ברכת גאל ישראל היכי מצי סמיך ולכן הביא סיומא דמלתא דר"י ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וא"כ בתחלה אינו אומר רק פסוק אד' שפתי ושפיר קשה היכי מצי סמיך אלא על כרחך כיון דתקינו רבנן כתפלה אריכתא הוא וא"כ הה"ד השכיבנו בערבית גאולה אריכתא היא:
מ"מ לא נאמר נו"ן וט' מפני שיש בה וכו' ויש לדקדק ואטו כל האלפא ביתא מי לא אית בהו פרעניות גדולות וכל מגילות קינות מיוסדים כלם בא"ב ומה גריעותא מכל שאר האותיות ונראה ע"פי שמפורש ברש"י בריש פ' נצבים בשם מדרש אגדה לפי ששמעו ישראל קללות שבמשנה תורה ובת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו התחיל משה מפייסם אתם נצבי' וכו' והקללו' והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו ע"ש ברש"י והנה לפרש איך היסורי' והקללות המה מקיימין ומציבין הוא שהם ממרקין העונות והם פרעון החוב וכדלקמן דף ז' ע"ב משל לאדם שיצא עליו שט"ח לאחר שפרעו הוא שמח ואמרתי שמטעם זה נקראו הקללות והיסורים פורעניות שהמה פרעון החוב ונמצא שבזה הם קיום של ישראל והקללות המה ברכות ולא קללות וכמבואר אצלינו בסוף פ"ג דפסחים בשם הרב החסיד מוה"רר אפרים זצ"ל ובזה האותיות של הא"ב אף שכל מגילות קינות הם מיוסדים על סדרם כלם לטובה כי הם המקיימים אותנו ומקרבים גאולתינו ואן שם מפלה אבל יש בהם קימה אבל בנו"ן דכתיב נפלה ולא תוסיף קום ח"ו נמצא שהנפילה אינה לגרום קימה היא מפלה גדולה ח"ו ובזה אתי שפיר מה שבמערבא מתרצי לה ולא תוסיף לנפול עוד קום וכו' ולכאור' אכתי עכ"פ בנון רמוז המפלה. ולפמ"ש ניחא שגם נפילה זו אינה נפילה כלל לפי שהיא גורמת קימה שיש בה הידור ששוב לא תוסיף לנפול:
ובזה יש לנו לדרוש סמוכים מאמר הזה למאמר הקדום כל האומר תהלה לדוד ג"פ וכו' וגם עלינו ליתן טעם וכי מזמור א' יש בתהלים המסודרי' ע"פי א"ב ולא דילג דוד מהן אות נו"ן אף שיש בה מפלתן של שונאי ישראל ומדוע דוקא בתהלה זו חשש דוד לזה ודילג הנו"ן וגם יש עוד דקדוק אחד במאמר זה אשר לא ראיתי שהרגישו בו המפרשים והוא אמרו מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי וכי אשרי הוא התחלת הקפיטל והלא התחלתו הוא תהלה לדוד והוה לי' למימר מ"מ לא נאמר נו"ן בתהלה לדוד וכמו שאמר במאמר הקדום כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום. והיא גופא טעמא בעי מדוע בשביל אמירת תהלה לדוד ג"פ בכל יום יהי' בטוח בעוה"ב ולקמן בעמוד הסמוך ארשב"י ג' מתנות לא נתנו אלא ע"י יסורין וחד מינייהו עוה"ב ובא כאן ר' אבינא והושיט לנו עוה"ב בקנה בלי שום יסורים רק באמרו תהלה לדוד ג"פ בכל יום ואומר אני כי מעלת תהלה זו שסדורה בא"ב מורה על רוב חסדו של הק"בה כמו שסידור הא"ב מוסיף והולך במספרו כן חסדו של הק"בה ובחסדו הוא מאיר לכל יושבי תבל הולך ואור משא"כ סידור תשר"ק רומז למדת הדין אור חוזר וחוסר במספרו ולכן אותיות מנצפ"ך המה מצד מדה"ד הוא קצת על דרך תשר"ק הצ' קודם לפ' והך' באחרונה ורמוז בו מן צפך כי הנביאים לא חידשו לנו דבר בתורה ולא בשמים היא וכל נבואות הנביאים שלוחי המקום להוכיח את ישראל וליראם מן העונשים משא"כ תורת משה היא להודיע את התורה תורת חסד. ונחזור לענינינו שסידור א"ב הוא מורה על חסדו של הק"בה שמרבה להיטב אף מי שאינו ראוי לקבל טובה מצד מעשיו הק"בה מטיב עמו במדת החסד. ופסוק פא"י ומשביע לכל חי רצון יש לנו בו דקדוק דהוה ל' למימר ומשביע לכל חי מזון או שובע מהו לשון משביע רצון ואומר אני שדבר זה אמרו דוד כלפי מי שמזונותיו מצומצמים בדוחק ובעוני שהק"בה נותן וחונן לו דיעה לשמוח בחלקו ואיזה עשיר השמח בחלקו ואין לך מדה טובה כמדת ההסתפקות ולקמן סוף פרק שני אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא די לו בקב חרובין וכו' דוק בדבריהם שלא אמרו וחנינא אין לו אלא קב חרובין אבל אמרו די לו בקב חרובין שהי' לו בזה די והותר וקיבל זה ברצון כאדם שיש לו די כל צרכו וזהו שרמז בפסוק זה פא"י ומשביע לכל חי רצון שישביעו במה שנתן לו בדעתו שישמח בחלקו ויהי' זה כאלו נתמלא כל רצונו. באופן שבתהלה זו הזכיר דוד מדותיו של הק"בה אם לחסד אם למשפט ודבר כנגד אלו שמבלים ימיהם בטוב ובעושר ובכבוד וכנגד הסובלים עוני ולחץ ושני מדות הללו הם מדת הרחמים ומדת הדין ועל שניהם הוכיח דוד לקבלם בנחת ולהודות לה' וחייב לברך על הטובה ועל הרעה וכמו שנאמר בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר כי הם כלולים זה בזה והיסורים שהם לפי הנראה מדת הדין אם האדם מקבל באהבה הם חסד ורחמים גמורים וכמו"ש לעיל בשם רש"י שהיסורים הם מעמידים ומציבים אתכם וכמו כן להיפך אלו שזוכים לעושר רב וכבוד וגדולה לפי הנראה הוא מצד החסד ובודאי כן הוא אם לא זחה דעתו אבל אם זחה דעתו ויתגאה בעשרו וישמן ויבעט לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי אז החסד הזה נהפך לו לרועץ והוא מצד מדה"ד הגמור ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו ולכן דוד בתהלה זו שרמז בו שני מדות הנ"ל רצה להזהיר את המקבל הטוב שלא יתגאה בטובו ולהזהיר את המדוכא בעוני ויסורים שלא יהי' בועט ביסורין ויקבלם מאהבה דילג את הנו"ן מטעם שרמוז בו מפלה וקשה הלא כל האותיות רמוז בהם יסורים ומגילות קינות יוכיח וצריך לומר כמו"ש שכל היסורים אינה רק רחמים ומתוך החושך ברוב התגברות חשך הלילה לסוף מאיר היום וא"כ היסורים הם לטובה וכמו כן להיפך העונג הוא נגע וזהו מוסר לכל אדם ואם האדם אומר זה בכל יום מובטח שהוא בן עוה"ב שהוא תכלית הטוב האמיתי והנה הקפיטל שקודם תהלה לדוד מסיים אשרי העם שה' אלקיו הנה ה' הוא מדת הרחמים ואלקיו הוא מדת הדין ואמר אשרי מי שה' הוא אלקיו שמדת הדין השולט בו הוא עצם הרחמים ומהפך מדה"ד לרחמים והכל כמו שהזכרתי ולכן אמר למה לא נאמר נו"ן באשרי הלא באשרי רמוז שאדרבה היסורים המה עצם הטוב והרחמים ולמה לא נאמר בו נו"ן ונתן טעם לפי שאינו דומה נפילה זו לשאר יסורים ששאר יסורים עצם הקיום והעמידה אבל בנפילה זו נאמר לא תוסיף קום:
ועל שהתנה שהאומרו ג"פ בכל יום למה דוקא מספר זה ורש"י פירש נגד שלש תפלות ואומר אני שהנהגת הק"בה עם בני אדם מתחלק לשלש מדות מדת החסד ומדה"ד ועוד בה שלישי שיתוף מדת הרחמים בדין וע"פי שלש דרכים הללו מתחלקים הנהגת השם עם בריותיו שיש שזוכה לעושר גדול וכבוד גדול וכל אשר לבו חפץ הוא משיג בלי מעכב ובלי טורח כלל זה חסד ויש להיפך כל ימי עני רעים מחוסר לחם וערום ויחף ומדוכא ביסורים וזהו דין ומשפט ויש דרך ממוצע בינוני לא עני ולא עשיר והנה היום מאפיל ומאיר ואמנם עקר אורו בצהרים ועקר החושך הוא חשכת לילה ושאר עונות היום אינו מאיר כל כך בחוזק וגם אינו חושך וזהו כנגד שלש מדות הנזכרים וזהו עונות שלש תפלות ערב ובוקר וצהרים וראוי לכל אדם בכל מדה שמודד לו הקיבה הוה מודה לו מאד ולכן לזה רמז האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום:
והנה חשכת לילה רומז ליסורים ומדת הדין ועקר חשכת לילה הוא חצות לילה ממש כי מתחלת הלילה שהשמש שוקע עדיין אורו נשאר באויר עד שמתרחק בתכלית הריחוק וצל הארץ מאפיל עלינו ועקר המרחק הוא בחצות לילה ממש שאז השמש הוא ממש נגד רגלינו וכל עובי הארץ מפסיק בינינו ותכף אחר קצות הוא מתקרב לצד מזרח באופן שעקר המרחק הוא בחצי הלילה ממש ולזה רמז דוד חבלי רשעים עודוני תורתך לא שכחתי חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך אמר זה על גלותו ורוב צרותו מדואג ואחיתופל ואמר חבלי רשעים עודוני ואעפ"כ תורתך לא שכחתי חצות לילה שאז הוא תוקף החושך וזהו רומז לתוקף הצרות אקים להודות לך על משפטי צדקך על התנהגות המשפט הגמור נתן הודאה:
אר"א ב"א גדול מה שנאמר במיכאל וכו' מאמר זה אין לו שייכות כאן רק הואיל שבעל המאמר הזה נזכר לעיל במאמר כל האומר תהלה לדוד וכו' וזהו מקומו כאן שמיירי בתפלות שאריב"ל באמצע תקנום והני ג"פ תהלה לדוד הוא כנגד ג' תפלות וזהו כוונת רש"י בד"ה ג"פ כנגד ג' תפלות שרצה ליתן טעם על קביעת מאמר הזה כאן ולכן הביא ג"כ מאמר הזה גדול מה שנאמר וכו' כדי לסמכו למאמרו הנ"ל ועיין בעין יעקב בהכותב ואני אומר שבם המאמרים שייכי זה לזה לפי שמצינו שני מיני תשובה דהיינו תשובה מאהבה ותשובה מיראה וההפרש ביניהם שבזה זדונות נעשו כזכיות וזה זדונות בעשו כשגגות ואמנם בדרושי תוכחת מוסר אשר לנו ביארנו שגם ע"י תשובה מיראה שנעשו שגגות היינו תכף אחר התשובה אכן כשחוזר אח"כ ועושה שנית תשובה שוב הרי הוא מאהבה ונעשו זכיות וביארנו מזה הפסוקים שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך והיינו שנשאר שוגג וכמו שדרז"ל ואמר אח"כ הנביא קחו עמכם וגו' ושובו וגו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב דהיינו בשובו שנית ישא כל העון שלא ישאר ממנו לגמרי וקח טוב דהיינו שנהפך לטוב ולזכות נמצא מה שזוכה בתשובה מאהבה בפעם ראשון צריך בתשובה מיראה לכפול שני פעמים וידוע שע"י העון יפול הנופל שכופל לשאול ותהומה רבה וע"י התשובה זוכה לכנפי יונה דאמתיל בה כנסת ישראל ועופף למעלה. וענין השב מאהבה כאשר שומע שהק"בה חפץ לענשו הוא שב ואמנם אין כוונתו מיראת העונש אלא שכיון שרואה שהק"בה חפץ לענשו מרגיש בעצמו שבודאי הוא מרוחק מהק"בה שהרי הוא דוחהו בשמאל לכן הוא מתקרב בימין ועושה תשובה להתדבק בבוראו אבל אם באים עליו יסורים בודאי הוא מיראה ואמרתי בזה פירוש הפסוקים בישעי' וי"ו ואומר אוי לי כי נדמיתי וגו' ובתוך עם טמא שפתים וגו' ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה וכו' ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר. הנה ישעי' נכשל באמרי פיו שאמר על ישראל עם טמא שפתים אבל לא הרגיש כלל שזה הוא חטא ויעף אלי אחד מהשרפים שהוא מיכאל כמו שמבואר כאן באגדה זו והמרש"א בח"א כתב כי מיכאל הוא מצד החסד וגבריאל הוא מצד מדה"ד ואני אומר ששמם מורה על מדתם מיכאל רמוז מי כאל שמודיע גדולת הבורא שאין כמוהו ולכן ראוי לתת החוטא על לבו ממי הוא מתרחק ועל ידי הכרת גדולת הבורא ישוב וזהו תשובה מאהבה וגבריאל שמו מורה על גבורת הבורא שבידו לענוש החוטא ובידו להמית ולהחיות וזהו תשובה מיראה ויונתן תרגם ובידו רצפה ובפומי' ממלל נלע"ד כוונתו שאין הפירוש כפשוטו שרצפה היינו גחלת שהוא מצד מדה"ד אלא פירוש רצפה דבור ולכן תרגם ובפומי' ממלל שמודיע גדולת הבורא ובזה הרבים ישעי' שחטא ושב בתשובה מאהבה ובישר לו המלאך הנה נגע זה וכו' וסר עונך וחטאתך תכופר הודיעו כי מה שצריך השב מיראה לעשות בשני פעמים פעל הנביא בפעם א' וסר העון גם החטא שהוא השוגג תכף יכופר. ונשוב למאמר שבכאן יען במאמר הקדום ביאר שבמזמור תהלה לדוד רמז בו מדותיו של הק"בה עם בני אדם לזה בעושר וכל טוב ולזה בעוני ויסורים וביארתי שהיסורים הם מקיימים ומעמידים אותנו שע"י זה שב בתשובה ואמר כאן במאמר הזה שאעפ"כ לא תחשוב שאין הפרש בין השב בתשובה בעודו בטובו שזה שב מאהבה ובין השב ממורא יסורים לא כן הוא וגדול מ"ש במיכאל יותר ממ"ש בגבריאל דאלו מיכאל כתיב ויעף וגו' היינו באחת תכף הוא עף למעלה ומתדבק בבוראו וגבריאל כתיב בי' מועף ביעף דהיינו בשתים שצריך להכפיל תשובתו שני פעמים וכנ"ל:
רש"י בד"ה זה הסומך וכו' וסמיכות גאולה לתפלה רמזה דוד וכו'. לכאורה הוא שפת יתר בדברי רש"י ואין ענינו לכאן ומה לנו אם דוד רמזה או ילפינן לה ממקום אחר ונראה ע"פי מה ששמעתי בילדותי מהמנוח הגאון החסיד מוה"רר אלעזר זצ"ל בהיותו אב"ד ור"מ בק' בראד שדקדק בלשון רז"ל שאמרו הסומך גאולה לתפלה והרי גאולה קודמת לתפלה ועקר הזהירות שלא יפסיק בינתים ותכף יתפלל אחר שאמר גאל ישראל וא"כ הי' להם לומר הסומך תפלה לגאולה ואמר הוא ז"ל לפי שבאמת ק"ש זמנה משיכיר בין תכלת וכו' ותפלה זמנה בהנץ החמה שמתפלל ביום ולפי הנכון הי' ראוי לקרות ק"ש תכף משיכיר בין תכלת כי זריזין מקדימין למצוה ואמנם ותיקין היו מאחרים אותה קצת כדי שיגמרו אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה כדלקמן דף ט' ע"ב נמצא דתפלה מצד עצמה אף אם לא הי' מצוה לסמוך גאולה לתפלה מ"מ מצד זריזין ומקדימין היו זהירים להתפלל עם הנץ החמה אבל עקר הזהירות הוא בק"ש שלא ימהר לקרותה תכף משיכיר בין תכלת וכו' אלא יאחר קצת כדי שיסמכנה לתפלה ולכן אמרו הסומך גאולה לתפלה ע"כ דברי הגאון זצ"ל ואמנם אומר אני יתכנו דברי הגאון בתפלת השחר אבל בתפלת הערב נהפוך הוא בפרט לדברי רש"י בריש מכילתן זמן תפלה קדים דהרי קיי"ל דעביד כמר עביד וא"כ יכול להתפלל ערבית אחר פלג המנחה וק"ש זמנה לרש"י אפילו לר' יהודה מצ"ה ואילך וא"כ הרוצה לסמוך גאולה לתפלה צריך ליזהר שלא ימהר להתפלל תכף אחר פלג המנחה כי אז יהי' מוכרח להקדימה לק"ש או שלא יקרא ק"ש עם ברכותי' כראוי וא"כ הוה לי' לר' יוחנן לומר הסומך תפלה לגאולה של ערבית ובא רש"י לתרץ זה דדוד רמזה בפסוק יהיו לרצון וכו' ולקמן דף ט' ע"ב מקשה מכדי האי יהיו לרצון משמע וכו' לימרו מעיקרא ומשני הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות והנה מדמקשה לימרי מעיקרא מכלל שיש איזה יתרון למימרי' מעיקרא דאל"כ איך שייך להקשות שיתקנו אותו מעיקרא דמאי אולמא ואם היו מתקנין מעיקרא הוה קשה להיפך לתקינהו לבסוף אלא ודאי מדהקשה לימרי' מעיקרא מכלל שיש איזה עדיפות בזה וא"כ קשה מאי משני הואיל ולא אמרו דוד וכו' והרי על דוד קשה מ"ט איחרו לאחר י"ח פרשיות הוה לי' להקדימו בראש ספר תהלים הך פסוק יהיו לרצון וצריך לאמר שדוד רצה לסמכו למזמור יענך ה' ביום צרה לסמוך גאולה לתפלה וא"כ איחר דוד פסוק זה של גאולה שהי' מקומו בראש ספר תהלים כדי לסמוך גאולה לתפלה ולכן אחזו גם רז"ל בלשונם הסומך גאולה לתפלה:
תוס' ד"ה וקורא ק"ש וכו'. מכאן משמע וכו'. לאכול סעודה וכו'. מדברי התוס' הללו מבואר דוקא לאכול סעודה אסור אבל טעימה שרי וכן כתב המג"א בסימן רל"ה ס"ק ד' בשם התוס'. אבל בשם מהרר"אי בתה"ד כתב לאסור מדתני לא יאמר אאכול קימעא וכו' והמג"א ביאר טעמו משום דק"ש הוא דאורייתא יעו"ש ולפי"ז מוכח מברייתא זו סיוע גמור לר"י דחייב לסמוך גאולה לתפלה של ערבית דא"כ תינח דלא יאכל קימעא קודם ק"ש אבל אכתי בין ק"ש לתפלה יאכל קימעא דהא תפלה ודאי לאו דאורייתא היא אלא שצריך להסמיך גאולה לתפלה ואי אפשר להפסיק ביניהם אפילו באכילת קימעא אלא דאכתי איכא למימר דהך ברייתא לשיטתה דס"ל ת"ע חובה לכך בעי לסמוך גאולה לתפלה. וכתב המג"א אבל אין לומר הטעם משום דאיכא אונס שינה שהרי התוס' במס' ברכות דחו הך טעמא ואומר אני דאי הוה טעמא משום אונס שינה הוי להגמ' למימר הך מילתא דקאמר על סיפא דכל העובר וכו' על רישא שלא יאמר אוכל קימעא מ"ש הכא דאסיר אפילו קימעא משום דאיכא אונס שינה א"ו דכאן בלא"ה אסור משום דק"ש דאורייתא אבל אכתי קשה לפי מ"ש דתינח דאסור קודם ק"ש אפילו קימעא ולמה יהי' אסור בין ק"ש לש"ע אכילת קימעא וצ"ל משום סמיכות גאולה לתפלה ולדברי רב עמרם לקמן בתוס' בדבור הסמוך ממילא מוכח דערבית חובה וא"כ נשאר קשה בסיפא מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ואי משום דקמ"ל דערבית חובה הלא זה כבר מוכח מרישא ונראה דאף שהתוס' במס' סוכה דחו האי טעמא דאונס שינה היינו שהוכיחו זה מדלא קאמר בכל דוכתא האי טעמא אבל מ"מ כבר יש מקום לפרש טעם זה וא"כ איצטרך בברייתא לסיים שחייב מיתה לאפוקי ממ"ד ערבית רשות דאי מרישא דאסור לאכול קימעא ה"א שהטעם משום אונס שינה ולא משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה:
גם מבואר בדברי תוס' הללו דדוקא משהגיע זמן ק"ש הוא דאסור אבל סמוך לזמן הזה מותר. ולכאורה יפלא איך יהי' ק"ש שהיא מן התורה קיל מתפלת המנחה שאסור אפי' סמוך למנחה כמבואר בפ"ק דשבת ונראה דהיא הנותנת דמנחה כיון שהוא מדרבנן ואם התחילו אין מפסיקין לכך החמירו אפילו סמוך למנחה דלמא משכא סעודתו אבל ק"ש שהוא מן התורה ואפילו התחיל צריך להפסיק לכך אינו אסור סמיך להזמן שמה בכך שמתחיל סמוך להזמן הלא כשהגיע הזמן צריך להפסיק באמצע סעודתו. ומיהו קשה הלא כיון שלא אסרו סמוך לה ממילא אם יתחיל אז מקרי התחיל בהיתר ובהתחיל בהיתר אפי' בשל תורה א"צ להפסיק וא"כ הדק"ל למה יהי' קיל מתפלת המנחה. ומזה יהי' הוכחה דבשל תורה אפילו התחיל בהיתר צריך להפסיק ומזה ראי' לדברי הע"ז בסי' תרנ"ב ס"ק ד' ודלא כדברי המג"א בסי' תל"א ס"ק ח':
אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי וכו'. יש להעיר דדוד הע"ה אמר כמה מזמורים בא"ב ובכלם אמר נו"ן כגון מזמור כ"ה ומזמור ל"ד ואלפא ביתא במזמור קי"ט ובכלם אמר נו"ן והכא מ"ט חש לזה. ואני בעניי פירשתי בזה דדוקא במזמור זה חש לזה דידוע דהא דכתיב נפלה לא תוסיף קום מיירי כביכול על השכינה ובזהר הקדוש פירש נפלה לא תוסיף קום מעצמה אלא כביכול הקב"ה יקים אותה כדכתיב אקים את סוכת דוד. והנה הכא במזמור זה אמר מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור וקאי על השכינה והשתא דקאמר מילתא פסיקתא מלכותך מ' כל עולמים וכו' היה צריך לומר דבעון ישראל נפלה וח"ו. ולכך לא אמר נו"ן כלל דמהראוי היה לומר נפלה ולא רצה לומר ונמצא שאין הכונה מפני שיש בנו"ן נפילה לא אמר נו"ן דמשום דיש בנו"ן נפילה לא ימנע לומר נו"ן כמו שלא חש במזמורים אחרים אבל הכונה שהיה צריך לומר נפלה מאחר שאמר מלכותך וכו' והיה מוכרח לומר נפלה ולא רצה לומר וחזר וסמכה ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים וכן ר"ת סילה כל אבירי ה' בקרבי סילה ר"ת סומך ה' לכל הנופלים וס"ת סומך וכו' מלכה ודוק היטב כי קצרתי:
א"נ אפשר לומר ונדייק מ"ש מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי דהו"ל למימר מפני מה לא נאמרה נו"ן בתהלה לדוד כמ"ש כל האומר תהלה לדוד בכל יום דהמזמור מתחיל תהלה לדוד אלא דנהגו לומר פסוק אשרי מקודם. ואפשר לומר דשאלת רבי יוחנן הוא דוקא במזמור זה שנהגו לאומרו ודוד הע"ה ברוח הקדש ודאי ידע דישראל יאמרו אותו תדיר ולזה שאל מפני מה לא נאמרה נו"ן בו שיאמרו ישראל כל א"ב חסר נו"ן והיינו דדקדק לומר מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי כלומר במזמור שאומרים ישראל ומתחילים קודם אשרי אמאי לא אמר ן' שיאמרו ישראל א"ב חסרה והשאלה דוקא משום דישראל אומרים אותו. והשיב אדרבא מפני שישראל אומרים אותו חיסר נו"ן לעורר לב ישראל דיש על עונם מפלה ח"ו ובידם לתקן. וחזר וסמכה ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים להודיע לישראל דאם יבטחו וידבקו בה' הוא עזרם:
מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה וכו' עמ"ש רבינו יונה ומ"ש בס' הקטן ברכי יוסף סי' רל"ה:
זה הסומך גאולה לתפלה עמ"ש התוס' ומ"ש בברכי יוסף סי' רל"ו בס"ד:
א"ר אלעזר א"ר אבינא כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים וכו' אילימא משום דאתיא באלף בית וכו' הרב עיון יעקב כתב דמקשי' דמאי פריך לימא אשרי תמימי דרך וכו' דילמא לרבותא קאמר תהלה לדוד וכ"ש תמניא אפי ותירץ במ"ש הכלבו דהאי פרשתא חביבא דפתח בתהלה וסיים בתהלה וא"כ הו"ל לדוד הע"ה להתחיל ולסיים בתמני' אפי באשרי או בתהלה להראות חביבותא עכ"ד ואכתי ק' מאי פריך הרי תהלה לדוד חביב ותמניא אפי לאו חביב ואין לומר דפריך על דוד הע"ה דמלבד דאין זו קושיא המקשן קאמר נימא אשרי תמימי דרך ואינה קושיא דאינה חביבה כמו תהלה לדוד. האמנם אעיקרא קושיא ליתא דפריך על מנהגן של ישראל דלא אשתמיט חד מדרבנן לומר אשרי תמימי דרך ואי עדיף אשרי תמימי דרך דהוי מתמניא אפי טפי מתהלה לדוד כדקא אמרת הו"ל לחסידי למימר אשרי תמימי דרך ולא אשכחן שנות דור ודור לשום קדוש וחסיד אשר כל דרכיו המה נפלאו שיאמר תמניא אפי והיינו דפריך נימא תמניא אפי:
ואני שמעתי מאחד קדוש משם המקובלים דמאי דמשני אלא משום דאית ביה תרתי הכונה דשם הממונה על הפרנסה הוא חת"ך. ובפסוק פותח את ידך רמוז שני פעמים בס"ת פותח את ידך וגם תיבת ומשביע גי' חתך עד כאן שמעתי. ויש להעיר דכפי זה כי פריך אלא משום דאית ביה פותח את ידך מסתמא כונתו דרמוז שם זה ומאי פריך נימא הלל הגדול דכתיב ביה נתן לחם לכל בשר. ונראה דכפי פירוש האמור הכי כונתו אימא הלל הגדול דכתיב נתן לחם לכל בשר כלומר דהכא נמי רמוז שם חת"ך דאותיות שניות נתן לחם לכל בשר הוא חת"ך ומשני דאית [ביה] תרתי כלומר דרמוז שני פעמים שם חתך בפסוק פותח את ידך כמו שפירשו המקובלים:
ובאופן אחר יראה דמ"ש משום דכתיב פותח את ידך היינו שר"ת פא"י והוא שם הפרנסה נמי ופריך נימא הלל הגדול דכתיב נתן לחם לכל והאותיות שניות הוא חת"ך שהוא נמי שם הפרנסה ומשני אלא משום דאית ביה תרתי כלומר דבפסוק פותח את ידך יש שני שמות הפרנסה פא"י חת"ך משא"כ בפ' נתן לחם לכל דיש בו רמוז שם חת"ך ואין רמוז בו שם פא"י ומשום הכי כולי עלמא בחרו בתהלה לדוד ודוק:
והנה ראיתי לרבינו יונה פ' אין עומדין שכתב וז"ל כל האומר תהלה לדוד וכו' וכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקב"ה שהוא זן מקרני ראמים ועך ביצי כנים אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כיוין צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת ונר' שאע"פ שלא כיוין בכלו כיון שכיוין בפסוק פותח את ידיך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק עכ"ל ולכאורה משמע דמ"ש אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו כונתם שצריך לכוין באמירת פ' פותח את ידיך ועל זה אמרו דאם לא כיוין בפ' פותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו לפ' פותח את ידיך וכן נראה שהבין מרן בית יוסף שכתב בש"ע סי' נ"א דין ז'. צריך לכוין בפ' פותח את ידיך ואם לא כיוין צריך לחזור לאומרו פעם אחרת עכ"ל עין רואה ואזן שומעת דנראה שהבין בדברי הגאונים כמ"ש דכל דבריהם על פ' זה לכוין בו ולחזור לאומרו. וכבר אני בעניי כתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף וז"ל משמע דוקא פ' פותח את ידיך וכן מוכח מדברי רבינו יונה וכן עיקר ודלא כהרב הלבוש שכתב שיחזור כל המזמור ע"כ לשוני שם. והן עתה מידי עוברי ראיתי דיש להעיר דאי מאי דאמרי הגאונים הכל הוא על פסוק פותח את ידיך ועליה אמרו לכוין בו ואי לא טעון חזרה לפ' הלז מאי קאמר עלה רבינו יונה ונראה שאעפ"י שלא כיוין בכלו וכו' ולשון זה נראה דלא פליג על דברי הגאונים רק הוא מחדש דין זה. ומאן דכר שמיה לכוין בכלו דהרי הגאונים לא אמרו אלא שצריך לכוין בפ' פותח את ידיך ומאי חזית דכיון שכיוין בפ' פותח סגי והלא הן הן דברי הגאונים וגדולה מזו מוכח מדבריהם דלכתחילה א"צ לכוין בכל המזמור:
ויש מקום לאומר שיאמר מכח זה דכונת הגאונים היא דהגם דתהלה לדוד מסיק דאמרינן ליה משום דאית ביה תרתי דאתי בא"ב ואית ביה פותח את ידיך משמע להו דעיקרו משום פסוק זה להודיע גבורותיו של הקב"ה וכו'. ואי משום א"ב לא היה צריך לכוין אבל משום פותח את ידיך צריך לכוין דלהכי נאמר לשבח להקב"ה ומסתמא כיון שמכוין בפ' פותח את ידיך דין הוא שיכוין בכל המזמור דאם כוליה אומרו בלי כונה ובהגיע לפותח ישים אליו לבו נראה כמזלזל בשבחי כל המזמור וז"ש הגאונים צריך לכוין באמירתו ר"ל באמירת כל המזמור ואם לא כיון צריך לחזור ולומר כל המזמור פעם אחרת. ועל זה חידש רבינו יונה שאעפ"י שלא כיון בכלו אם כיוין בפותח סגי. אבל אה"נ דאם לא כיוין גם בפותח צריך לחזור כל המזמור לכתחילה ואפשר שכך הבין הרב הלבוש בדברי רבינו יונה:
ואולם המעיין היטב יראה דפירו' זה בדברי הגאונים דחוק מאד לפרש מ"ש שצריך לכוין באמירתו על כל המזמור. ומ"ש ואם לא כיוין צריך לחזור ולאומרו היינו שצריך לחזור כל המזמור. ולכן נראה דודאי צריך לכוין בכל המזמור וזה אין צריך לאומרו דודאי צריך לכוין כמו בכל התפלה ומה גם בשבחיו של הקב"ה. אמנם הגאוני' חידשו דפ' פותח צריך לכוין בו ביותר והוא ע"ד מ"ש הטור דצריך לכוין בכל המזמור וביותר פ' פותח את ידיך ע"ש וזה כונת הגאונים שבפ' צריך לכוין ביותר. ואתא רבינו יונה לומר שאם לא כיון בכל [ה]מזמור וכיוין בפ' פותח סגי. ומעתה מ"ש מרן בש"ע צריך לכוין בפ' פותח את ידיך היינו כונה פרטית ביותר כמ"ש הטור. ועוד יש לצדד כאשר יראה המעיין. ועמ"ש הרב אליהו רבה ועמ"ש הרב בני דוד פ"ז דתפלה ע"ש ודוק היטב ואין רצוני להאריך. ומ"ש אני בעניי בקונט' שיורי ברכה שם סי' נ"א משם לקוטי הר"ם ממודינא כ"כ ריא"ז הובא בשלטי הגבורים פ' אין עומדין:
אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי וכו' ראיתי להרב פנים מאירות בספר כתנות אור על התורה הנדפס מקרוב שפירש פ' ואתחנן מאי דאמרינן במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל במ"ש מר זקנינו הרב חסד לאברהם זלה"ה דאין לך יום שאין קללתו מרובה מפני מיעוט הארה שהולכ' ויורדת ממדרגה למדרגה ועל פי ירידתה כך יתמעט האור וההשגחה ותכבד הקללה ומי שיודע לשער ולמנות שיעור מהלך זה כמה שיעור קומתו וכמה אנו יורדים מידי יום ביומו ידע שיעור גלותנו עד כמה ויודע זמן הגאולה וזש"ה סוכת דוד הנופלת כי לעולם היא נופלת ויורד' עד שתשכב לעפר כמש"ה כי שחה לעפר נפשנו ואז קומה עזרתה לנו זהו תורף דברי מז"ה זלה"ה ובזה פירש הרב הנז' דהיינו דקשיא ליה נפלה שכבר נפלה עד למטה א"כ בא זמן הגאולה ואיך אומר ולא תוסיף קום לז"א ולא תוסיף לנפול דלא יש עוד נפילה שכבר היא לעפר אז קום בתולת ישראל ע"כ דברי הרב הנז' עש"ב. ועל פי זה אפשר לפרש כל המאמר דהנה משמע דאם זכו אף בהיותה עדין נופלת משכחת לה דתהיה הגאולה דהא אמרו זכו אחישנה וז"ש מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של ישראל נפלה לא תוסיף וכו' הכונה שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב נפלה כלומר שצריך שתפול לגמרי וזה צריך זמן ארוך דכתיב נופלת מדרגה אחר מדרגה עד שתפול לעפר ומי יעמוד בכל תוקף הגלות העצום והארוך בכמה שמדות ובעוה"ר יצאו מה שיצאו והמירו ונטמעו. וחזר דוד הע"ה וסמכן ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים דאפשר דאם זכו בעוד שהיא נופלת תהיה הגאולה וישראל תלויים בה ומש"ה קראן נופלים דהיינו על דרך נופלת דאף בהיותם נופלים משכחת לה דיגאלו כמ"ש זכו אחישנה. ועפ"ז נתישב מה שדקדק הרב ישרש יעקב דהול"ל חזר דוד וסמכן וכו' קודם מאי דמתרצי במערבא ומה שייכות יש למימרת מערבא לסמיכה זו. ותו להא דמתרצי במערבא לימא נו"ן באשרי ע"ש ולפי האמור ניחא כמבואר. ואפשר לומר עוד בהקדמה הנז' דהכי פירושה דמאי דאמרן חזר דוד וסמכם וכו' כי הנה אמר דוד הע"ה מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור והוא רמז לשכינה מלכו"ת שמים. והכא ממש שייך מפלתן של שונאי ישראל בהיות ח"ו בחינת גלות השכינה סוכת דוד הנופלת ומש"ה לא נאמרה נו"ן משום דכלפי מאי דעסיק ואמר מלכותך וכו' וממשלתך וכו' ח"ו יש להתאונן על עון ישראל הגורם דכתיב נופלת והוא מפלתן של שונאי ישראל וחזר וסמכן סומך ה' לכל הנופלים דאף שהם נופלים על דרך נופלת לא יבצר סמיכה לישראל והן הן גבורותיו הן הן נוראותיו אפילו בעת שנקראים נופלים על שאמם כ"י נופלת. ועוד דאם זכו זוקף לכל הכפופים שהם נופלים ולא נפלו עדיין רק הם כפופים להיותם נופלים אם זכו בעודם נופלים צד"ק משמים נזק"ף וכמ"ש זכו אחישנה:
ובזה יתבאר כונת הכתוב אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי הביאור אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי דכתיב נפלה לא תוסיף קום כי ה"ק קמתי דכשאמר נפלה היינו שלא יש ליפול עוד אז קום בתולת ישראל וא"כ כי נפלתי ממש שהיא נפילה עד העפר אז קמתי. ולא עוד אלא משכחת לה כי אשב בחשך שעדין נופל' והיינו אשב ולא נפלתי ה' אור לי דזכו אחישנה:
(ד ב) תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים.—עי' פרש"י טעם למספר זה. אבל בסדר ר"ע גאון דף ג' ע"א מבואר, שהיה לפניו "בכל יום" סתם. ועוד שם דף כד ע"ב כתב "כשאמרו חז"ל כל האומר תהלה לדוד לא אמרו ב' או ג' פעמים ומשמע אפי' פעם אחת אלא חכמים האחרונים תקנו וכו'". וכן באו"ז ח"א סימן ק' איתא "בכל יום" סתם.
נקוד על לולא זהב שבא:
רש"י וקורא ק"ש כו' לשון לימודים דף ס"ב:
כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמי שו"ת הרשב"א סימן נ"א:
כל האומר תהלה לדור זהב שבא:
מפני מה לא נאמר נון באשרי שו"ת הרשב"א סימן מ"ט:
במערבה מתרצי לה הכי עבודת ישראל דף ד' ע"ב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
כדתניא דודאי ידע המקשה מה דמפורש במתני׳ כדי להרחיק רק דלא ידע דאחר חצות עקרו החיוב לגמרי כתר"י וכיבמות צ׳ ע״ב ולזה מקשה כיון דמשום הרחקה צריך לקרות קודם זמנו הומל״מ כר"א דאז הוי זמן שכיבה וע״כ דמיירי לענין דיעבד וקאי על כל שעת שכיבה והול״ל כר״ג לזה השיב דעשו סייג לדבריהם במה שעשו סייג בתחלת הלילה שלא יבא לעבור לקרות לאחר חצות וע״כ דאז עקרו חיובא לגמרי בשוא״ת : מסייעא לרי׳׳ח. ותמהו כולם דאינו מוכח רק דק״ש קודם ואף דפלוגתיהו רק אי חשיב גאולה מאורתא או אי מקיש שכיבה לקימה מ״מ י״ל דק״ש דאורייתא קדים לתפלה ואף להרמב״ן דלכ״ע עיקרה של תפלה מקרא דולעבדו מ״מ יוצא בכל דהוא ובתפלה א׳ ועי׳ ש״א סי׳ ב׳ אי דאורייתא הוי מקודש לגבי דרבנן. וע׳ בצל״ח ודו״ח דלמ״א רל״ה סק״ד דהא דטעימה אסור דק״ש דאורייתא והא מ״מ יהי׳ מותר בטעימה לאחר ק״ש א״ו דבעי סגל״ת עכ״ד ואולי יש לכוון כן בדברי התו׳ ד״ה משעה מכאן משמע ותמהו היינו הך דלא יאכל קמעא ומפורש במשנה שבת ט״ב דמפסיקין לק״ש וי״ל דכוונתם מדאמר אח״כ מתפלל מטעם סגל׳׳ח ולכן אסור לאכול אף דתפלה דרבנן מטעם סגל״ת. אך ז״א כיון דכל ההכרח דאפילו טעימה אסור הול״ל שאסור לטעום וכמ״ש המ״א בדעת התו׳ דדוקא סעודה אסור ובל״ה התו׳ לשיטתי׳ לקמן כ״א א׳ דק״ש דרבנן ואף דלתר״י קביעת הפרשיות דרבנן מ״מ דעתם אינו כן ותמהני על הפ״י ריש מכילתין בד"ה מ״מ קשיא דקושיתם רק על ק״ש דאורייתא. והרי לשיטת התו׳ הוי ק״ש דרבנן. וע״כ דלשיטתם משום דכל הלילה זמנו והמ״א לא ניחא לי׳ בהא וכמ״ש בס' מחצית השקל כיון דטעימה א״צ שהי׳ ובזה נדחה מ״ש בתורע״א למשניות בבאור דהתו׳. ועדו״ח וכמ״פ שתמהו עתר״י שהקשו מסברא דנפשי׳ קוהש״ס מ״ש הכא כו׳ וכ״כ במעיו״ט שלה״י כן לפניהם הגי׳ בגמ׳. ומשה״ק בדו״ח דמנ״ל דכפרה לא מעכבא ואימא לאשמעינן דטעימה מותר דאלכ״ת מתי יאכל. ולא ידעתי דאכתי מוכח מדלא תני משעת אכילת קדשים וכמ״ש בצל״ח דמש"ה ל״ל בכהנים דלאו מחוסרי כפרה: ולבסוף הוא אומר כו׳. עצל״ח הא דמייתי סיפא. וי״מ לאו"ז דבשבת א״צ סגל״ת וכיון דאמר וגואלי ל״ל בשבת דהא חזינן דקפיד אסגל״ת במאי דתקינו רבנן דהא אמרינן דיהלר״צ אמרי פי משמע מעיקרא דמהאי קרא מפיק לי׳ עכ״ד. ומלבד שזה נסתר מעצמו דלמא מיירי בתהמ״נ וביותר דלקמן ד״ט קאמר תהא בתהמ״נ דלא בעי סגל״ת דמייתי ג״כ הסיפא :
תו' ד״ה ארי״ח כו׳ דת״ע רשות. וקשה דלמה לא מוקי דפליגי אי ת״ע רשות וריב״ל ס״ל רשות דלא בעי סגל״ת וי״ל: האומר תהלה עב״י סנ״א ובמ״א סי׳ א׳ סק״ד: ג״פ ערש״י ורא״ש ל״ג ועמעיו״ט ועתול״ק ל״א א׳ ד״ה רבנן ובתול״ק ל״ב סע״ב : דאית בי׳ פא״י עתר״י פא״ע ד״ה כל האומר :
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ'. ז"ל לעולם כר"ג סבירא להו והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומ"ש הכא דקתני חייב מיתה איבעית אימא משום דאיכא אונס שינה ואבע"א לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות קמ"ל דחובה עכ"ל. עיין לקמן בגמ' (דף י:) ז"ל ואמר ר' יוסי בר' חנניא משום ראב"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן אמר ר' יוסי בר' חנניא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גאיך אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים עכ"ל. ומבואר בגמ' דיש איסור לאו מ"לא תאכלו על הדם" לאכול קודם תפלת שחרית. ונראה דהאיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש בערבית הוי חלות איסור בפני עצמו ואינו מחמת הלאו דלא תאכל על הדם. וחלוקים הם ביסוד דינם, דמלא תאכלו על הדם נלמד חלות שם איסור אכילה קודם תפלת שחרית. משא"כ האיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש בערבית אינו חלות שם איסור אכילה, אלא דיש איסור לעשות שום מעשה שאולי יגרום פשיעה שלא יעשה האדם מצות קריאת שמע המוטלת עליו. ובאמת דין זה אינו דין דוקא בתפלה וק"ש אלא הוי דין בכל המצות וכדמבואר במשנה במס' סוכה (דף לח.) "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו", וברש"י שם פירש וז"ל אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב עכ"ל, חזינן דאף במצות נטילת לולב אסור לאכול לפני שיטול. ונראה דיסוד האיסור לאכול לפני עשיית המצוה אינו חלות איסור מסוים שחל על עצם מעשה האכילה קודם עשיית המצוה, אלא שאסור לעשות כל דבר שיש חשש שיגרום שימשך ויפשע בעשיית המצוה, וכדאיתא נמי במס' שבת (דף ט:) שלא ישב אדם לפני הספר ולא יכנס לא לאכול ולא לדין לפני שיתפלל מנחה.
ולפי"ז מבוארים דברי רבינו יונה (דף ה' בדפי הרי"ף ד"ה כל האוכל) שכתב וז"ל אומר רה"ג ז"ל, דהא דאמרינן דוקא להתחיל אסור, אבל אם קודם שהגיע זמן תפלה התחיל לאכול אינו פוסק, היינו במנחה. אבל בשחרית אם התחיל לאכול קודם שיעלה עמוד השחר מיד שעלה עמוד השחר פוסק, דהא איכא לאו דכתיב לא תאכלו על הדם. הלכך צריך ליזהר שיתחיל בענין שיגמור ר"ל קודם שיעלה עמוד השחר עכ"ל. והיינו דר' יונה חילק בין שחרית למנחה, דבשחרית אפילו אם התחיל לאכול בהיתר קודם זמן תפלה כשהגיע זמן תפלה צריך להפסיק, משא"כ במנחה אם התחיל לאכול בהיתר אינו מפסיק. והביאור בדבריו הוא עפ"י הנ"ל, דלגבי אכילה קודם שחרית חל איסור מסוים דמעשה אכילה הנלמד מקרא דלא תאכלו על הדם, וע"כ צריך להפסיק כשהגיע זמן תפלה. משא"כ באכילה קודם מנחה ומעריב, דאינו חלות שם איסור אכילה, אלא איסור בעלמא להתעסק בדבר שיגרום שימשך ולא יעשה את המצוה. דכל הך איסורא הוא רק להתחיל במעשה שימשך ואולי יגרום פשיעה דלא יעשה המצוה, אבל היכא שהתחיל בהיתר לית לן בה ואינו צריך להפסיק כשהגיע זמן מנחה או מעריב.
ועוד יש להעיר דהגמ' הביאה ראייה דחכמים אמרו עד חצות משום סייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה מהברייתא דאסור לאכול קימעא ולשתות קימעא ולישון קימעא קודם שיקרא ק"ש, וצריך ביאור בזה, דמהי הראייה מהך ברייתא דחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק מן העבירה, הרי הברייתא לא מיירי לענין חצות כלל. ועיין ברשב"א (לקמן ט' ד"ה ובני רבן גמליאל) וז"ל וכמו שעשו סייג זה כך עשו סייג מחצות ולמטה שאם אתה מתיר לו פעמים שהוא חושב שלא עלה עמוד השחר ועלה עכ"ל. ומדבריו מבואר דהגמ' השווה את הדין דצריך לקרות עד חצות והדין שאסור לאכול קודם ק"ש דתרוויהו אסורים משום סייג שמא יפשע ויבטל מצות ק"ש.
אמנם אליבא דהרמב"ם נראה דבאמת תרי דינים נפרדים הם דחלוקים מהדדי ביסוד דינם, דעיין ברמב"ם (פ"א ה"ט מהל' ק"ש) וז"ל איזהו זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה עכ"ל. ונראה דלשיטת הרמב"ם דין חצות הוי חלות דין זמן המצוה - דזמן מצות ק"ש מדרבנן הוא רק עד חצות. ובאמת אם קרא לאחר חצות אע"פ שיצא מצות ק"ש מה"ת מ"מ חסר לו קיום מצות ק"ש מדרבנן. משא"כ לגבי איסור אכילה קודם שיקרא ק"ש בערבית דיסודו הוי חלות איסור בפ"ע לעשות מעשה שאולי יגרום שיפשע ויבטל את מצות ק"ש, דפשיטא שאם עבר ואכל ואח"כ קרא ק"ש שקיים מצות ק"ש בשלימותה ואין חסרון כלל בקיום מצות ק"ש אף מדרבנן, דאינו אלא איסור צדדי. וכן מוכח נמי מהא דכלל הרמב"ם האיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש דערבית בהדי האיסורים שלא יכנס למרחץ ולאכול, ולישב לפני הספר משהגיע זמן תפלת מנחה (עיין ברמב"ם פ"ו מהל' תפלה ה"ה וה"ז). דפשיטא שאם נכנס לספר ואח"כ התפלל דקיים מצות תפלת מנחה בשלימות, דאינו אלא איסור צדדי שלא להתחיל מעשה שימשך ויכול לגרום שיפשע ויעבור זמן המצוה. וה"ה לגבי איסור האכילה קודם ק"ש בערבית. וכן נמי מדוייק בלשון הרמב"ם שכתב (שם הל' ה') וז"ל כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפלה, ולא לאכול אפילו אכילת ארעי שמא ימשך באכילה, ולא לדון כו' שמא יסתר הדין וימשך ויבטל מן התפלה כו' עכ"ל, ויש לדייק שהרמב"ם הביא את החשש שמא יבטל מתפלה בגופו של הגדרת איסור האכילה. משא"כ בדין חצות שהביאו בלשון "איזהו זמן ק"ש" ולא הזכיר את הטעם דשמא יפשע אלא רק להכשיר קריאת שמע בדיעבד אחר חצות.
ועוד נראה להוכיח שהאיסור אכילה קודם שיקרא ק"ש בערבית הוי חלות שם איסור אכילה בפ"ע ואינו דין בזמן המצוה ובקיומה, מהא דמבואר בגמ' לפנינו דלמ"ד תפלת ערבית רשות ליכא איסור לאכול ולישון קודם שיקרא ק"ש. והנה אי נימא דנלמד דין זמן מדרבנן שזמן מצות ק"ש הוא לפני שיאכל ואם עבר ואכל וקרא ק"ש לא קיים זמן המצוה מדרבנן דדומה לדין חצות - דלאחר חצות עבר זמן המצוה מדרבנן, לכאורה אין לחלק בין מ"ד תפלת ערבית חובה לבין מ"ד תפלת ערבית רשות, דהרי אף אם תפלת ערבית רשות חל בה חלות דין זמן, וכדמבואר ברמב"ם (פ"ג מהל' תפלה ה"ו) וז"ל תפלת הערב אע"פ שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל. ואי נימא דמדרבנן זמן מצות ק"ש הוא לקרותו קודם שיאכל ואם עבר ואכל לא הגיע עדיין זמן המצוה מדרבנן, אזי י"ל כן אף למ"ד תפלת ערבית רשות. ומוכח מכ"ז דיסוד האיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש הוי איסור בפ"ע דלמא יפשע ואינו חלות דין זמן מדרבנן. ולפיכך האיסור חל רק היכא שמחוייב להתפלל ואליבא דמ"ד תפלת ערבית חובה, ואילו למ"ד תפלת ערבית רשות הסובר דליכא חיוב להתפלל ליכא איסור לאכול קודם שיתפלל.
אמנם עיין בתוס' (ד"ה וקורא) וז"ל מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל ערבית עכ"ל. ויש לדקדק בלשונם "מכאן משמע" דלכאורה אינה רק משמעות בעלמא אלא דאיתא להדיא בברייתא שאסור לאכול משהגיע זמן קריאת שמע. ונראה דתוס' חולקים על הנ"ל, וסוברים דבאמת אף האיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש של ערבית הוי חלות דין בזמן המצוה מדרבנן. ואם עבר ואכל וקרא הוי קריאה קודם זמן המצוה מדרבנן וחסר לו קיום ק"ש דרבנן. וזוהי כוונתם, דמשמע מהגמרא שחלות האיסור לאכול הוי חלות דין בזמן ק"ש. ואליבא דתוס' הגמרא השוה דין חצות ודין זמן, שלא כדעת הרשב"א ושלא כדעת הרמב"ם. ועיין בתוס' לקמן (דף כו. ד"ה טעה ובתוס' דף כז: ד"ה הלכה) שפירשו דהא דאמרינן תפלת ערבית רשות לאו דוקא רשות אלא דלגבי מצוה אחרת תדחה ערבית מפניה. וע"כ נראה דלתוס' אף למ"ד תפלת ערבית רשות חל דין זמן מדרבנן שאסור לאכול קודם שיתפלל ואם עבר וקרא הוי קריאה קודם זמנה. ונראה דתוס' מפרשים את הגמ' שמחלקת בין תפלת ערבית רשות לחובה דהיינו רק לגבי מיתה דאינו חייב מיתה משום שעבר על דברי חכמים אלא למ"ד תפלת ערבית חובה. ומכל מקום לכולי עלמא חל איסור אכילה קודם שיתפלל שקובע זמן תפלת ערבית מדרבנן בדומה לחצות דהוי חלות דין זמן קריאת שמע מדרבנן.
בענין סמיכת גאולה לתפלה
א.
בדין סמיכת גאולה לתפלה בערבית
גמ'. ז"ל אמר מר קורא ק"ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ר' יהושע בן לוי אומר תפילות באמצע תיקנום במאי קא מפלגי אי בעית אימא קרא איבע"א סברא איבע"א סברא דר' יוחנן סבר גאולה מאורתא נמי הוי אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא וריב"ל סבר כיון דלא הויא אלא מצפרא לא הויא גאולה מעלייתא ואיבע"א קרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב בשכבך ובקומך ר' יוחנן סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה אף שכיבה נמי ק"ש ואח"כ תפלה ור' יהושע בן לוי סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטה מתיב מר בריה דרבינא בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ואי אמרת בעי לסמוך הא לא קא סמך גאולה לתפלה דהא בעי למימר השכיבנו אמרי כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא דאי לא תימה הכי שחרית היכי מצי סמוך והא אמר ר' יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי אלא התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמיא הא נמי כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא עכ"ל.
יש לעיין מהו יסוד המחלוקת בין ר' יוחנן וריב"ל. ועוד צריך ביאור מדוע נקט הגמ' ב' טעמים במקור המחלוקת איבע"א סברא איבע"א קרא, וכי יש בזה נפקא מינה לדינא. ועוד צ"ע מהי כוונת הגמ' דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, דלכאורה מטבע הברכה דהשכיבנו לא מיירי מענין גאולה כלל ואינה אלא בקשה עבור צרכי יחידים.
והנה עיין בתוס' ד"ה דאמר ר' יוחנן וז"ל ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו, נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא, דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מביהכ"נ עד שיגמור כל אחד תפלתו, וגם יש באותם פסוקים י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות דשמונה עשרה, ואגב שתיקנו לומר אותם פסוקים תיקנו לומר חתימה של יראו עינינו והלכה כר' יוחנן דברייתא מסייע ליה וכן פסק הלכות גדולות. ואם כן יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמונה עשרה. ומיהו בסדר ר' עמרם פי' מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות. ולא נהירא דא"כ ר' יוחנן סבירא ליה תפלת ערבית חובה היא דפלוגתא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן וכו' ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כר' יוחנן צריך לומר דאפילו אי סובר ר' יוחנן כרב דאמר רשות מ"מ מחייב לסמוך א"כ גם לנו יש לסמוך עכ"ל.
ומבואר שתוס' והה"ג סברי דההלכה כר' יוחנן, ובעינן סמיכת גאולה לתפלה אף בערבית. ואילו ר' עמרם גאון חולק וסובר דאין דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית משום דתפלת ערבית רשות, וצ"ב ביסוד פלוגתתם. עוד צ"ע בשיטת ר' עמרם גאון דפסק דאינו צריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית, דלכאורה לפי"ז יוצא שסובר דהלכה כריב"ל שתפילות באמצע תיקנום, אמנם מתוס' מבואר דלגבי סדר התפלה אף לשיטת ר' עמרם גאון ק"ש קודמת לתפלה. ועוד צ"ב בדברי ר' עמרם גאון דבערבית תיקנו לומר קדיש בין ברכת גאל ישראל לשמו"ע כדי לאשמועינן דבערבית אין חיוב להסמיך גאולה לתפלה, דאיזה צורך יש לאשמועינן הלכה זו. ועיין באוצר הגאונים (ברכות סי' י' וסי' יא) שכתב בשם ר' נוטראי גאון וז"ל לשמואל דאמר הלכה כדברי האומר חובה בתר שומר עמו ישראל לאלתר סמכינן תפלה ולרב דאמר רשות פסקינן למימר דסיימינן עכ"ל. ובשם רב שלום גאון כתב וז"ל וכיון דהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תקון אחרונים לומר אחר שומר עמו ישראל פסוקים שיש בהם שמירה ושבח ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדישא כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא עכ"ל. ודבריהם צ"ב מדוע תיקנו קדיש בערבית כדי לעשות הפסק בין ק"ש לשמו"ע.
והנה לגבי יסוד המחלוקת בין ר' עמרם גאון ותוס' אם יש דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית, משמע דתלוי אם תפלת ערבית חובה או רשות. ונראה לבאר את המחלוקת אם תפלת ערבית רשות או חובה. דהנה תפילות שחרית ומנחה כנגד תמידים תיקנום, ואילו ערבית תיקנוה כנגד איברים ופדרים המוקטרים על המזבח בלילה (לקמן דף כו:). וי"ל דנחלקו אי הקטרת איברים ופדרים דהוי אכילת מזבח נחשבת כעיקר הקרבת הקרבן - דא"כ תפלת ערבית הוי חובה, דתיקנוה כנגד עיקר הקרבת הקרבן. או דילמא דהקטרת איברים ופדרים אע"פ דהויא אכילת מזבח, אינה כעיקר הקרבת הקרבן אלא משיירי מצות הקרבן. וע"כ תפלת ערבית אינה אלא רשות. ונראה להוסיף ביאור בזה עפ"י דברי הרמב"ן (ויקרא א, ט') דכשאדם מקריב קרבן נחשב כאילו הקריב את עצמו ע"ג המזבח, והוי קיום של מסירת נפש וקבלת עול מלכות שמים. ולפי"ז י"ל דלגבי עצם הקרבת הקרבן דהיינו זריקת הדם חל חלות קיום דקבלת עומ"ש. ולפיכך חל דין סמיכת גאולה לתפלה בשחרית שהיא תפלה שנתקנה כנגד זריקת דם התמיד. דהחיוב הוא להסמיך ברכות ק"ש דהויין קבלת עומ"ש לתפלה שנתקנה כנגד מעשה של קבלת עול מלכות שמים. מאידך ערבית דהותקנה כנגד עבודה טפילה דהקטרת איברים ופדרים אין בה משום קבלת עומ"ש ולא אמרינן בה כאילו הוא עצמו נקרב על המזבח, ומשום הכי תפלת ערבית אינה אלא רשות, ואין בה חלות דין סמיכת גאולה לתפלה. אך עדיין צ"ע מדוע תיקנו בערבית להפסיק באמירת קדיש כדי להוכיח דתפלת ערבית רשות ולא סומכין בה גאולה לתפלה.
ואשר נראה לומר בביאור שיטתם, דיש לחקור מהו יסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה, האם החיוב הוא להסמיך רק את עצם הברכה דברכת גאל ישראל לשמונה עשרה. או דילמא דיסוד הדין הוא להסמיך ולצרף ק"ש וברכותיה לשמונה עשרה, דעי"ז שמסמיך ברכות גאל ישראל לשמו"ע חל סמיכות וצירוף בין ברכות ק"ש וק"ש לשמו"ע והויין ביחד חטיבה אחת דקבלת עול מלכות שמים. ועוד יש לחקור האם חיוב סמיכת גאולה לתפלה הוי דין וחלות קיום בפני עצמה או דילמא דהוי דין וחלות קיום במצות תפלה גופה. ונראה דשתי החקירות הנ"ל תלויות זו בזו, דאי הוי דין להסמיך רק את ברכת גאל ישראל גרידא לתפלה אזי י"ל דסמיכת גאולה לתפלה הוי דין צדדי בפני עצמו ואינו קיום במצות תפלה עצמה. משא"כ אי נימא דיסוד החיוב הוא להסמיך ק"ש וברכותיה לתפלה, דבכך הויין חפצא אחת דקבלת עומ"ש דקריאת שמע ביחד עם תפלה, א"כ י"ל דסמיכת גאולה לתפלה הוי קיום בתפלה עצמה, ואם אינו סומך גאולה לתפלה יש חסרון בעצם התפלה עצמה41.
והנה עיין ברש"י (ד"ה זה הסומך) וז"ל וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי (תהלים יט) וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה (שם כ) ואמרינן בברכות ירושלמי (פ"א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו עכ"ל. ונראה דהני שני הטעמים שברש"י מתבארים עפ"י החקירה הנ"ל, דאי הטעם דצריך לסמוך גאולה לתפלה הוא משום סמיכות הקרא דה' צורי וגואלי ויענך ה' ביום צרה, י"ל דדין סמיכת גאולה לתפלה הוי חיוב בפני עצמו ואינו קיום במצות תפלה עצמה. ואילו לפי הטעם השני שהביא רש"י בשם הירושלמי "שיהיה האדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו שבעודו קרוב אליו יש לתבוע צרכיו", נראה דיסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה היינו לצרף ק"ש וברכותיה לתפלה, דלהוי ביחד חפצא אחת דקבלת עול מלכות שמים, והוי דין שחל בתפלה עצמה.
ולפי"ז י"ל דזהו יסוד המחלוקת בין תוס' לר"ע גאון, דלשיטת התוס' דין סמיכת גאולה לתפלה הוי דין בתפלה עצמה ומשו"ה אפילו אם תפלת ערבית הוי רשות נמי חל בה דין סמיכת גאולה לתפלה, דהחפצא של תפלה אית בה מעלה כשסומך לה גאולה. משא"כ לשיטת ר"ע גאון דליכא בערבית דין סמיכת גאולה לתפלה משום דהוי תפלת רשות, נראה דסובר דדין סמיכת גאולה לתפלה הוי חלות קיום בפני עצמו ואינו נוהג אלא בתפלת חובה. דבתפלת חובה שחל עליו חיוב להתפלל שייך לומר שחל ביה נמי חיוב סמיכת גאולה לתפלה, משא"כ בתפלת רשות שכל יסודה הוא דאינו מחוייב להתפללה ליכא למימר שחל בה דין שחייב לסמוך גאולה לתפלה כיון שאינו מחוייב להתפלל אותה כלל42.
ונראה דלר' עמרם גאון יש ב' מחלוקות בין ר"י וריב"ל, דפליגי אם יש דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית, ועוד פליגי בדין סדר התפילות דלר"י ק"ש קודמת לתפלה ולריב"ל תפלה קודמת. ולגבי סמיכת גאולה לתפלה ר' עמרם גאון פסק כשיטת ריב"ל דליכא דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית, משום דקיי"ל דתפלת ערבית רשות. אמנם לגבי סדר התפלה פסק כשיטת ר' יוחנן דק"ש קודמת לתפלה אף בערבית. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' תפלה הל' י"ז - י"ח) וז"ל סדר תפילות כך הוא בשחר משכים אדם ומברך ברכות אלו וקורא הזמירות ומברך לפניהם ולאחריהם וקורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפלה ומתפלל וכו' ובתפלת הערב קורא ק"ש ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפלה עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם הוא דקיי"ל כר' יוחנן לגמרי בין לענין חיוב סמיכת גאולה לתפלה בערבית ובין לענין סדר התפילות דק"ש קודמת לתפלה. ולדעת הרמב"ם שני הדינים דר' יוחנן וריב"ל תלויים זה בזה, ובתרוויהו פסק כר' יוחנן. אמנם ר"ע גאון ס"ל דיש לחלק בין דין סדר התפילות דבזה קיי"ל כר' יוחנן דק"ש קודמת לתפלה, לבין דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית דאינה נוהגת משום דקיי"ל שתפלת ערבית רשות. ולפי מש"כ נראה דלדעת ר"ע גאון יסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה הוי חלות דין וקיום בפני עצמו, וע"כ אינו חל בתפלת ערבית דהוי רשות. משא"כ לשיטת הרמב"ם י"ל דאע"פ שפסק שתפלת ערבית רשות (וכמבואר בפ"ג ה"ז מהל' תפלה) וז"ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע השמש וכו' לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה עכ"ל, מכל מקום חל בערבית חיוב סמיכת גאולה לתפלה (וכדפסק בפ"ז הי"ח מהל' תפלה), משום דסובר דדין סמיכת גאולה לתפלה הוי חלות דין וקיום במצות תפלה עצמה, דאיכא מעלה בחפצא של התפלה כשסומך גאולה לתפלה. ולפיכך סובר שאף בערבית דהוי רשות חל דין סמיכת גאולה לתפלה.
והנה עיין בסוגיית הגמ' לקמן (דף ל.) ז"ל אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי וכי הוי מטא זמן ק"ש קרי כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך מבאים לו שופר ותוקע וכו' וכשיגיע זמן ק"ש קורא השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה במאי קמפליגי מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף עכ"ל. והנה בשלמא אי נימא דסמיכת גאולה לתפלה הוי דין וחלות קיום במצות תפלה עצמה שפיר אמרינן דדחי הדין דצריך להתפלל מעומד, דהרי פשיטא הא דבעי תפלה במעומד הוי דין בתפלה עצמה וכדחזינן לדעת הראשונים דאם התפלל בישיבה צריך לחזור ולהתפלל43. אמנם אי סמיכת גאולה לתפלה הוי דין וחלות קיום בפני עצמו צ"ע איך דין צדדי ידחה דין להתפלל בעמידה דהוי חלות דין בעצם התפלה, ומוכח לכאורה דדין סמיכת גאולה לתפלה הוי דין בעצם מצות תפלה.
ועיין ברבינו יונה (דף א: בדפי הרי"ף ד"ה ומי שירצה) וז"ל ומי שירצה להחמיר על עצמו יכול לעשות בדרך אחרת יותר נכונה שיקרא בבית הכנסת ק"ש והברכות בלא חתימה ופתיחה ויתפלל עם הציבור ואותה התפלה יתפלל על שם חובה (לגירסת הד"ת ועיין בחידושי אנשי שם שם) וכו' ואח"כ בביתו יקרא ק"ש אחר יציאת הכוכבים בברכותיה בפתיחות וחתימות ויתפלל לשם נדבה וכו' ויקרא ק"ש בעונתה ויסמוך גאולה לתפלה ומה שמתפלל אותה הברכה כדי לסמוך גאולה לתפלה הוי כמו שמחדש דבר בתפלתו ואין צריך לחדש בה דבר אחר עכ"ל. ולכאורה מהא דמתפלל נדבה משום סמיכת גאולה לתפלה מוכח דסמיכת גאולה לתפלה הוי קיום בתפלה עצמה, ומשום הכי דין סמיכת גאולה לתפלה חשיב חידוש דבר בתפלה עצמה.
ב.
שיטת הרמב"ם בסמיכת גאולה לתפלה
אמנם עדיין צריך עיון בשיטת הרמב"ם שפסק (בפ"ז הל' י"ז - י"ח מהל' תפלה) דצריך לסמוך גאולה לתפלה בין בשחרית ובערבית, וכמו שכתב וז"ל סדר תפילות כך הוא בשחר משכים אדם ומברך ברכות אלו וקורא הזמירות ומברך לפניהן ולאחריהן וקורא אחר כך שמע ומברך לפניה ולאחריה וכו' וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפלה וכו' ובתפלת הערב קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפלה ומתפלל עכ"ל. וצ"ע דבפרק ט' מהל' תפלה (הל' א' - ב') פסק לגבי שחרית שאין אומרים קדיש בין גאל ישראל לשמו"ע, וכמש"כ וז"ל ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה והיודע לברך ולקרות קורא עמו עד שמברך גאל ישראל והכל עומדים מיד ומתפללים בלחש עכ"ל, אמנם לגבי ערבית פסק (פ"ט מהל' תפלה ה"ט) שאומרים קדיש בן גאל ישראל לשמו"ע, וז"ל ומתחיל לפרוס על שמע ואומר קדיש ואחר כך הכל עומדים ומתפללים בלחש עכ"ל. וצ"ע מאי שנא ערבית דמפסיק באמירת קדיש משחרית שאינו אומר קדיש ומתפלל מיד, והלא בתרווייהו יש חיוב סמיכת גאולה לתפלה.
ועוד צ"ע בשיטת הרמב"ם שפסק (בפ"א מהל' ברכות הט"ז) דבערבית כשאחד מברך בעצמו ברכת השכיבנו הוא עונה אמן אחרי ברכתו, וז"ל כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע ערבית וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו עכ"ל, ועיין בכס"מ שם שדייק ברמב"ם דרק בערבית עונה אמן אחר ברכה אחרונה של קריאת שמע ולא בשחרית, וז"ל נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות אבל אחר ברכה אחרונה של ק"ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן וכ"כ הר"ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית עכ"ל. לדעת הכס"מ החילוק בין ערבית ושחרית הוא משום דבשחרית יש רק ברכה אחת אחרי ק"ש וע"כ אין עונה אמן אחר הברכה, וכמו שאינו עונה אמן אחרי ברכת מעין שלש שבירך לעצמו, משא"כ בערבית דאיכא ב' ברכות העונה אמן אחר ברכתו.
ועיין בשו"ע (או"ח סי' נא סעיף ב') שפסק המחבר דיכול לענות אמן אחר ברכתו בישתבח, ובביאור הגר"א שם כתב דלדעת הרמב"ם היינו דוקא כשיש שתי ברכות או יותר הסמוכות זו לזו ושיהיה בסוף הענין.
אמנם לכאורה יש לדחות פירוש הכסף משנה ברמב"ם דהרי הרמב"ם עצמו פסק דברכת השכיבנו וברכת גאל ישראל הוי ברכה אחת ארוכה, וכמש"כ בפ"ז מהל' תפלה (הי"ח) וז"ל ואע"פ שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל אינה הפסקה בין גאולה לתפלה והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה עכ"ל. ולכן הא דעונה אמן לאחר ברכת השכיבנו הוא משום דהויא הברכה האחרונה דכל ברכות ק"ש, וא"כ ה"ה צ"ל בשחרית דברכת גאל ישראל הויא הברכה האחרונה דכל ברכות ק"ש, כולל הברכות דלפני ק"ש, וא"כ צ"ע מדוע אינו עונה אמן אחרי ברכת גאל ישראל בשחרית. ולכאורה י"ל דהטעם שאינו אומר אמן לאחר שבירך בעצמו ברכת גאל ישראל בשחרית הוא משום דבעי לסמוך גאולה לתפלה, וא"כ צ"ע מ"ש ערבית דפסק שעונה אמן אחרי הברכה, והרי לכאורה יש בזה הפסק כיון דבערבית נמי צריך לסמוך גאולה לתפלה. ועוד יש להעיר בשיטת הרמב"ם שפסק (בפ"ט מהל' תפלה ה"א) וז"ל סדר תפילות הציבור כך הוא וכו' ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל עכ"ל, ומתוך לשונו משמע שעונים הקהל אמן על כל ברכה מברכות ק"ש ואף על ברכת גאל ישראל, וצ"ע מ"ש דלברכת עצמו אינו עונה אמן לברכת גאל ישראל שבירך משום דהוי הפסק ולברכת הש"ץ עונה אמן ואינו חשיב כהפסק.
ג.
ביסוד הדין דתפלה בעי מתיר
והנה בגמ' לקמן איתא (דף לא.) "יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל וכו' לשמוע אל הרנה ואל התפלה, רנה זו תפלה, תפלה זו בקשה, אין אומר דבר אחר אמת ויציב אבל אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יוה"כ אומר". ועיין ברש"י שם שפירש וז"ל יכול ישאל צרכיו כגון ברכות דאתה חונן עד שומע תפלה ואח"כ יתפלל שלש ברכות ראשונות שהן של שבח. רנה, זו תפלה של שבח. בקשה, שאלת צרכיו עכ"ל, וצ"ע דקיי"ל דברכות שמו"ע נתקנו על הסדר ולמה בעינן גזה"כ מיוחדת דאי אפשר להקדים שאלת צרכיו לג' ברכות ראשונות.
ונראה דמבואר בגמ' שחל בתפלה דין מתיר, דהיינו שכדי שאדם יעמוד לפני ה' ויתפלל על צרכיו צריך מתיר להתירו להתפלל, כי בלי מתיר אין לבא לפני מלך מלכי המלכים ולבקש על צרכיו. ודין זה מיוסד בפסוק לשמוע אל הרנה ואל התפלה, דבכדי שיבקש אדם על צרכיו בעמידה לפני ה' מקודם חייב לסדר שבחו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ואח"כ להתפלל. ונראה דעזרא וב"ד תיקנו י"ח ברכות על הסדר, וסדר התפלה דג' ראשונות ואח"כ הי"ב ברכות אמצעיות שהן בקשות ושאלת צרכיו מיוסד בקרא דלשמוע אל הרנה ואל התפלה שחל דין לסדר דברי שבח ואח"כ לבקש צרכיו, וסידור דברי שבח מהווה מתיר להתפלל.
ולפי"ז נמי יש לבאר הגמ' בר"ה (דף יז:) וז"ל ויעבור ה' על פניו ויקרא אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עכ"ל. ומבואר דילפינן מלימוד מיוחד שיכולים להתפלל סדר הסליחות וי"ג מדות. ונראה דסליחות הן חלות של תחנונים ובקשה לפני ה', וחל בסליחות חלות דין תפלה ועמידה לפני ה' כבשמו"ע. וכן משמע מלשון הגמ' "שנתעטף הקב"ה כש"ץ" דחל באמירת סליחות וי"ג מדות חלות דין תפלה ועמידה לפני ה'. וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' תשובה ה"ד) וז"ל ונהגו כולם לקום בלילה בעשר הימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות דברי תחנונים עד שיאור היום עכ"ל, דהרמב"ם הגדיר אמירת סליחות כתפלה44. ולפיכך ילפינן בגמ' לימוד מיוחד ד"כסדר הזה" להתיר עמידה לפני ה' לבקשת תחנונים של הסליחות ואמירת י"ג מדות הרחמים.
ועוד יש להוכיח דתפלת רחמי צריכא מתיר דמבואר בסוגיא בע"ז (דף ז:) דדריש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. וע' ברש"י שם (ד"ה יסדר) וז"ל שלש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושת השם שאין בהן תפלה אלא שבח ואח"כ בשאר ברכות יש דברי תחינה ותפלה עכ"ל. ומבואר שדברי תחינה ותפלה שהם הבקשות האמצעיות של שמו"ע בעי מתיר של דברי שבח. וע' בגמ' במגילה (דף יח.) אמר רבה בר בר חנה אר"י המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם וכו' ומבואר דאף דברי שבח שנאמרים בתפלה צריכים מתיר דאסור לספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי, אלא דיש לשבחו רק בשבח שתיקנו מתקני התפלה.
ולפי"ז מבואר היטב הא דקיי"ל דאין מתפללים תפלת נדבה אא"כ מחדש בו דבר, וכדמבואר ברא"ש (פ' מי שמתו סי' ט"ו) בשם ר' האי גאון וז"ל ורב האי גאון ז"ל כתב הא דאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו דוקא ע"י חידוש אבל בלא חידוש אסור עכ"ל, דבג' תפילות שהן חובה חל היתר להתפלל מחמת החיוב שחל על הגברא להתפלל. משא"כ בתפלת נדבה שהתפלה הוי רשות, המתיר להתפלל חל עי"ז שמחדש בו דבר. ועפי"ז נמי מבוארים דברי התוס' (דף כא. ד"ה ורבי יוחנן) וז"ל אומר ר"י דהלכה כר' יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא, תדע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר ר' יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק, וכן אם יכול לחדש דבר בתפלתו עכ"ל. ומבואר מתוס' דהיכא דאיכא ספק אם התפלל או לא יכול להתפלל תפלת נדבה אף בלא חידוש דבר בתפלתו. ולפי מש"כ ניחא דדין חידוש דבר חל בתורת מתיר ורשות להתפלל, והיכא שיש ספק אם התפלל או לא ע"י עצם הספק חל מתיר ורשות להתפלל, וע"כ אינו צריך שום חידוש דבר כדי להתפלל.
ועיין עוד בגמ' לקמן (דף לא.) וז"ל ת"ר אין עומדים להתפלל לא מתוך דין וכו' אלא מתוך הלכה פסוקה וכו' ת"ר אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה עכ"ל. ועיין בתוס' (שם ד"ה ורבנן) וז"ל ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה עכ"ל, ומבואר מדברי התוס' דאמירת פסוקי דזמרה ואשרי קודם התפלה היא כדי לעמוד לתפלה מתוך שמחה של מצוה, והיינו כנ"ל דתפלה בעי מתיר. ומבואר דאמירת פסוקי דזמרה הוי חלות מתיר ומכשיר להתפלל. ועיין ברי"ף (פרק אין עומדין דף כג. בדפי הרי"ף) דהביא דינו דר' שמלאי דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, ובסמוך לזה הביא המימרא דר' יוסי בפרק כל כתבי "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום וכו' כי קאמרינן בפסוקי דזמרה", ומשמע דיש דין לומר פסוקי דזמרה בכל יום משום דינו דר' שמלאי דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. והביאור בזה כנ"ל דתפלה צריכא מתיר ופסוקי דזמרה שהם שבחו של מקום הויין מתיר שמתירו להתפלל.
אמנם נראה דיש חילוק בין דין המתיר בתפלת נדבה לבין דין המתיר בתפלת חובה, דבתפלת נדבה בלי חלות המתיר אסור להתפלל, ואם התפלל נדבה מבלי המתיר (דחידוש דבר או ספק התפלל) ברכותיו הויין ברכה לבטלה. משא"כ בתפלת חובה הזקוקה נמי למתיר דפסוקד"ז, אך בדיעבד אם התפלל מבלי המתיר מ"מ יצא יד"ח תפלה, ומשום דעצם החובה מהווה המתיר להתפלל בדיעבד45.
ועיין בהגהות מיימוניות (פ"ז מהל' תפלה אות ז') שכתב בשם הערוך דמי שבא לבית הכנסת מאוחר ומצא שכבר גמרו הציבור פסוקי דזמרה אומר ברוך שאמר ואשרי וישתבח וממהר להתפלל עם הציבור אבל אין אומרים פסוקי דזמרה אחרי התפלה דקודם נתקנו עכ"ד. ומוכח מדבריו דפסוקי דזמרה נתקנו בתורת מתיר לתפלה, וע"כ אם איחר וכבר התפלל שמו"ע אין טעם לאומרם. והנה עיין ברש"י (דף לא. ד"ה אלא מתוך שמחה) וז"ל כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהילה לדוד שהוא של שבח ותנחומין וכו' עכ"ל, ומבואר ברש"י דיסוד דין סמיכת גאולה לתפלה היינו דחל מדין מתיר לתפלה, וכמו אמירת אשרי דהוי סידור דברי שבח המתיר להתפלל. וכן מבואר נמי מדברי רש"י (דף ד: ד"ה זה הסומך) וז"ל ואמרינן בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו עכ"ל, ומבואר להדיא דסמיכת גאולה לתפלה הוי סידור דברי תשבחות וקילוסין שמקרב הקב"ה אליו ובעודו קרוב יש לו לתבוע צרכיו כלומר דסמיכת גאולה לתפלה הוי מתיר להתפלל. ויש להביא עוד ראייה דברכות ק"ש חלין מדין מתיר דתפלה משיטת רש"י במגילה (דף כג:) בדין פורס על שמע, שכתב (ד"ה אין פורסין) וז"ל מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הציבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע פורסין לשון חצי דבר עכ"ל, ועיין בר"ן (מגילה דף יג. בדפי הרי"ף) וז"ל פרש"י ז"ל כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש ומתחיל ביוצר מפני קדושה שבה ולשון פורס חוצה כלומר שהוא אומר מחצית הברכות עכ"ל, וצ"ע דמיירי דכבר יצאו יד"ח ק"ש וברכותיה ואמאי פורסין על שמע, ועכצ"ל דאמירת ברכת יוצר אור הוי קיום של דברי שבח ומתיר של תפלה ומשו"ה חוזרים ופורסין על שמע, כדי להתיר להתפלל תפלה בציבור. ועוד יש ראיה לזה מהא דקיי"ל דמברכים ברכות ק"ש אחר ג' שעות כל שעה רביעית משום דהוי זמן תפלה, ומוכח דאמירת ברכות ק"ש מהווה מתיר להתפלל, ולפיכך מברכים ברכות ק"ש אע"פ שכבר עבר זמן ק"ש כל זמן דעדיין הוי זמן תפלה.
ועיין בהגהות מיימוניות (פ"ז מהל' תפלה אות ע') וז"ל גרסינן בירושלמי המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה וכו' וכן באלפס כתב הלכך לא מבעי ליה לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים ליה י"ח עכ"ל. ומבואר דפסוקי דזמרה וברכות ק"ש מצטרפים בתורת מתיר לתפלת שמו"ע, וע"כ אסור להפסיק בינתיים.
ונראה דבמקדש חלין שתי חלויות וקיומים של שירה: א) שירות ותשבחות מס' תהלים, ב) קיום שירה ע"י ברכות. דהנה בס' עזרה (ג, י' - י"א) כתיב "ויסדו בבונים את היכל ה' ויעמידו הכהנים וגו' והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דוד מלך ישראל, ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וגו'". ומבואר דחל קיום שירה במקדש ע"י שירות ותשבחות דדוד המלך שבס' תהלים. ואילו בס' נחמיה (ט, ד) כתיב "ויאמרו הלוים וגו' קומו ברכו את ה' אלוקיכם מן העולם ועד העולם וברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה", וחזינן מכאן דחלה קיום שירה במקדש ע"י ברכות שבמקדש. ונראה דכי היכי דבמקדש חלו ב' קיומי שירה - בתהלים ובברכות, כמו"כ תיקנו בשחרית לפני שמו"ע ב' מיני שירה - שירת פסוקד"ז מס' תהלים וקיום שירה ע"י ברכות דהיינו בברכות ק"ש. ונראה דחל קיום שירה בברכות דעלמא, וכדחזינן דתיקנו כמה ברכות על הכוס, כגון ברכת קידוש, הבדלה, וברכהמ"ז, וחל דין ברכה על הכוס מדין שירה על היין, וכדין שירת הלויים שחלה על היין (וכדמבואר מדברי הרשב"ם מס' פסחים דף קו. ד"ה אמר). ועוד ראייה מהגמ' בסוטה (דף מ.) בנוגע לאמירת בשכמל"ו במקדש אחרי אמירת ברכה, "ומנין שעל כל ברכה וברכה תהלה שנאמר ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה וברכה תן לו תהלה", כלומר דברכה הויא חלות תהלה ושירה ושומעי הברכות במקדש חייבים להוסיף ולהודות עוד לה' ית' באמירת בשכמל"ו. ובכן לפני התפלה בשחרית קבעו נמי שני סוגי השירה - פסוקד"ז וברכות ק"ש כמתירי התפלה. ונראה דמשום כך תיקנו לומר שירת המלאכים בברכת יוצר אור להוסיף על קיום שירה דברכת ק"ש נמי שירת המלאכים, כדי שתהיה שירה שלימה.
ד.
בדין ותיקין ובביאור שיטת הרמב"ם בדין סמיכת גאולה לתפלה
עיין בגמ' (דף ט:) וז"ל לק"ש כותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרים עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א"ר זירא מאי קראה יירואך עם שמש ולפני ירח דור דורים עכ"ל. ועיין ברש"י (שם ד"ה דכתיב) וז"ל מתי מתיראין ממך כשמוראך עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בקריאת שמע עם שמש כלומר כשהשמש יוצא היינו עם הנץ החמה עכ"ל, ומבואר דרש"י מפרש דדין ותיקין מחייב לקרא ק"ש עם הנץ החמה, והוי קיום במצות ק"ש שנלמד מקרא דייראוך עם שמש. אמנם עיין בגמ' לקמן (דף כט:) ז"ל מצוה להתפלל עם דמדומי חמה וכו' ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים עכ"ל. וברש"י (ד"ה ייראוך) פירש וז"ל זו תפלת יוצר, עכ"ל, ומשמע דמהך קרא ילפינן דדין ותיקין היינו להתפלל עם הנץ החמה והוי קיום במצות תפלה ולא במצות ק"ש, וצ"ע.
ועוד צ"ע בדברי הרמב"ם דפסק (בפ"א מהל' ק"ש הי"א) שדין ותיקין הוי דין בק"ש, וז"ל ואיזה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה עכ"ל. ומאידך בהל' תפלה (פ"ג ה"א) כתב וז"ל תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה עכ"ל, ומשמע שדין ותיקין הוא דין בתפלה. ונראה דמוכח מזה דדין ותיקין הוא לצרף ק"ש ותפלה בשעת נץ החמה, והוי חלות קיום דסמיכת גאולה לתפלה, וכדאיתא בהמשך הסוגיא (דף ט:) וז"ל העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא בירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו עכ"ל. ועי' בתוס' שם (ד"ה כל) וז"ל דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין שקורין ק"ש קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ עכ"ל, ומוכח דיסוד הדין דותיקין היינו לצרף אמירת ק"ש וקבלת עומ"ש לתפלה בשעת נץ החמה. והיינו משום דיסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה הוא שמצרף ק"ש לתפלה להוות יחד חטיבה וחפצא אחת של קבלת עול מלכות שמים שלימה.
ונמצא דיש ב' דינים בדין סמיכות גאולה לתפלה: א) דין סמיכת גאולה לתפלה בתורת מתיר דתפלה, דעי"ז דסומך גאולה לתפלה ומשבח לה' הריהו ראוי להתפלל ולבקש צרכיו והוא מדין ר' שמלאי דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. ב) דין סמיכת גאולה לתפלה כדי לצרף קבלת עול מלכות שמים שבק"ש לקבלת עומ"ש שבתפלה. דבתפלה חל חלות קיום דקבלת עומ"ש מאחר דהחפצא של תפלה היינו שהוא עומד לפני המלך ה'. ונראה דפסוקי דזמרה וברכות ק"ש מצטרפים ביחד בתורת חלות דין מתיר להתפלל, אולם מצד הדין לצרף קבלת עומ"ש שבק"ש לתפלה אין צירוף בין ברכות ק"ש לפסוקי דזמרה.
ולפי היסוד הנ"ל דיש ב' דינים בסמיכת גאולה לתפלה: א) דין מתיר, ב) דין לצרף קבלת עומ"ש דק"ש ותפלה ביחד, יש ליישב את הרמב"ם שפסק דחל דין סמיכת גאולה לתפלה בין בערבית ובשחרית (עי' ברמב"ם פ"ג הל' י"ז - י"ח מהל' תפלה), ומכל מקום פסק (פ"ט ה"ט מהל' תפלה) דבערבית מפסיק בין גאל ישראל לשמו"ע באמירת קדיש. וצ"ע דמ"ש בשחרית שאינו מפסיק באמירת קדיש משום שצריך לסמוך גאולה לתפלה מערבית שמפסיק באמירת קדיש, דהרי בתרוויהו יש דין לסמוך גאולה לתפלה. ונראה לומר דלשיטת הרמב"ם חלוק ביסוד דינו דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית מסמיכת גאולה לתפלה בשחרית. דבערבית מכיון דקיי"ל דתפלת ערבית רשות חל דין סמיכת גאולה לתפלה רק בתורת מתיר בלבד, אמנם ליכא בערבית דין לסמוך גאולה לתפלה כדי לצרף ק"ש ותפלה ביחד לחטיבה אחת של קבלת עול מלכות שמים. ולפיכך בערבית אמירת קדיש בין גאל ישראל לשמו"ע לא הוי הפסק, דהקדיש מצטרף לברכות ק"ש בתורת חלות דין מתיר וסידור דברי שבח קודם התפלה. משא"כ בשחרית חלין ב' דינים בדין סמיכת גאולה לתפלה: א) דין מתיר, ב) דין לצרף ברכות ק"ש וק"ש לתפלה בתורת חטיבה וחפצא אחת של קבלת עול מלכות שמים. ומשום כך בשחרית אסור להפסיק באמירת קדיש.
ולפי"ז נראה דר"י וריב"ל נחלקו לגבי שני הדינים דסמיכת גאולה לתפלה, ותרוויהו תלויים בב' טעמים בגמ'. דלר"י דגאולה מאורתא נמי הוי, יש קיום שבח בברכות ק"ש שבערב, וחל בערבית דין מתיר דסמיכת גאולה לתפלה. משא"כ לריב"ל דסובר דגאולה מאורתא לא הויא, אין חלות שבח בברכות ק"ש בערב, ולא חל בערבית דין סמיכת גאולה לתפלה בתורת מתיר. ולאבע"א דנחלקו בקרא דבשכבך ובקומך י"ל דפליגי אם חל דין סמיכת גאולה לתפלה כדי לצרף קיום קבלת עול מלכות שמים דק"ש לתפלה. לר"י דסובר מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה אף שכיבה נמי ק"ש ואח"כ תפלה, ר"ל דנלמד מקרא דחל דין לצרף קבלת עומ"ש דק"ש לתפלה אף בערבית כמו בשחרית. משא"כ לריב"ל הסובר דמהך קרא נלמד שק"ש סמוך למיטתו ותפילות באמצע תיקנום, דס"ל דליכא בשחרית דין סמיכת גאולה לתפלה כדי לצרף קיום קבלת עול מלכות שמים שבק"ש לתפלה. ונמצא לפי"ז דלר' יוחנן יש בערבית ב' הדינים דסמיכת גאולה לתפלה: א) דין המתיר, דע"י סידור שבח הגאולה קודם תפלה חל היתר להתפלל, וב) דין צירוף לצרף ק"ש ותפלה ביחד לחטיבה אחת דקבלת עול מלכות שמים. משא"כ לריב"ל בערבית אינו חל דין סמיכת גאולה לתפלה בתורת מתיר, וליכא נמי דין סמיכת גאולה לתפלה לצרף ק"ש ותפלה ביחד.
ולפי"ז י"ל דבאמת אף לר' עמרם גאון ז"ל קיי"ל כר' יוחנן דחל דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית ומשו"ה סובר דקורא ק"ש ואח"כ מתפלל. אמנם ר"ע גאון ז"ל סובר דבערבית כיון דקיי"ל דהוי רשות חל דין סמיכת גאולה לתפלה רק בתורת מתיר בלבד ולא מדין צירוף, ומשו"ה אומרים קדיש בין גאל ישראל לשמו"ע. דר"ע גאון ז"ל סובר דמכיון דתפלת ערבית אינה אלא רשות ליכא בערבית דין צירוף דסמיכת גאולה לתפלה. דדין צירוף חל רק כדי לצרף ק"ש של חובה לתפלת חובה ולא לתפלת ערבית דהויא רשות. ונראה דמשו"ה תיקנו בערבית לומר קדיש כדי להפסיק בין המתיר דהיינו ברכות ק"ש לבין תפלה דהוי הניתר, דהויין ב' חלויות נפרדות חלות דין מתיר וחלות קיום תפלה46.
ולפי"ז מיושב מה שהערנו לעיל (אות ב') בשיטת הרמב"ם שפסק (בפ"א הט"ז מהל' ברכות) שעונה אמן אחר ברכתו רק בברכת ק"ש דערבית ולא בשחרית, וצ"ע מ"ש ערבית משחרית. ונראה לתרץ עפ"י הנ"ל דבערבית חל דין סמיכת גאולה לתפלה רק מדין מתיר בלבד, ומשו"ה ניתן להפסיק בין המתיר לקיום התפלה. וכמו שהקדיש בערבית מפסיק בין המתיר דהיינו ברכות ק"ש - ובין תפלה, ה"נ אמירת אמן הוי הפסק. ומאידך בשחרית שחל דין צירוף בסמיכת גאולה לתפלה אין לומר אמן וקדיש כדי שלא להפסיק כלל.
ונראה דאע"פ שהציבור עונים בשחרית אמן לברכת גאל ישראל דהש"ץ (עיין ברמב"ם פ"ט ה"א מהל' תפלה), מ"מ אין בעניית אמן הפסק, משום דחל מדין אמן בו קבלת דברים (שבועות לו א), דהוי כמוציא ברכה מפיו, כלומר דבעניית אמן הציבור עצמם מברכים את ברכת גאל ישראל ואינו הפסק כלל. משא"כ בעניית אמן אחר ברכה שבירך בעצמו שהאמן מהווה סיום ברכותיו, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"ח) "ואין עונים אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת וכו' להודיע שכבר השלים כל ברכותיו ולפיכך עונה אמן". ולכן עניית אמן לברכת גאל ישראל שבירך בעצמו הוי הפסק ואינו נאמר בשחרית.
והנה בתוס' (ד"ה דאמר) כתבו "ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו, נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא". ונראה דיסוד המנהג לומר הפסוקים ד"ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכו' יראו עינינו וכו' המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו ועל כל מעשיו" הוא בתורת מתיר לתפלה, דבפסוקים אלו יש עניני שירה, המלכת ה' וקבלת עומ"ש. ואע"פ שהפסוקים ד"ברוך ה' יום יום וכו' יראו עינינו וכו'", מפסיקין בין ברכות ק"ש לתפלת ערבית היינו משום שאין בערבית דין צירוף וקיום אחד של קבלת עומ"ש ע"י צירוף ק"ש וברכותיה לתפלה, משום דאלו חובה הן ותפלת ערבית רשות היא. אך גם בערבית חל דין סמיכת גאולה לתפלה מדין מתיר להתפלל. ומסתבר דמשו"ה תיקנו לומר חצי קדיש בערבית לפני התפלה כדי להפסיק ולהוכיח דליכא בערבית קיום אחד דקעמ"ש כמו שיש בשחרית. אמנם קדיש מועיל להפסיק בין ברכות ק"ש ותפלה בערבית בציבור, וכדי שתהיה הפסקה בין ברכות ק"ש לבין תפלה בערבית אף ליחיד תיקנו לומר הפסוקים דיראו עינינו. דחלות דין יראו עינינו בערבית דומה לחלות דין פסוקי דזמרה בשחרית דבשניהם חלה חלות שירה המהוה מתיר להתפלל. אלא שהסדר הפוך כי בשחרית אומרים מקודם פסוקד"ז ואח"כ ברכות ק"ש ואזי מתפללין. ואילו בערבית מקודם אומרים ברכות ק"ש ואח"כ הפסוקים דיראו עינינו דהויין קיום שירה וחלות מתיר ואזי מתפללים. והטעם לסדר זה הוא כי בשחרית בנוסף לחלות דין מתיר חל נמי דין צירוף בין ברכות ק"ש לתפלה, דהויין ביחד חלות קיום אחד דקבלת עול מלכות שמים. משא"כ בערבית דליכא חלות קיום אחד דקעמ"ש, ורק חל דין סמיכת גאולה לתפלה מדין מתיר. וכדי לחלק בין המתיר דגאולה לניתר דתפלה תיקנו להפסיק בין ברכות ק"ש לתפלה ולומר ביניהם הפסוקים דיראו עינינו. משא"כ בשחרית דמקודם אומרים פסוקי דזמרה בתורת מתיר בלבד, ואח"כ מקיימים את הקיום דקבלת עול מלכות שמים שלימה באמירת ק"ש וברכותיה ותפלה ביחד בלי להפסיק ביניהם כלל.
אמנם מתוס' משמע דהפסוקים דיראו עינינו לא הוכנסו בתורת מפסיק אלא דהם כגאולה אריכתא. ונראה דלכו"ע ברכת השכיבנו הויא כגאולה אריכתא משום דברכת גאל ישראל כוללת קבלת עול מלכות שמים, שאומרים "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם וכו'", "ה' ימלוך לעולם ועד". וברכת גאל ישראל היא על גאולת כלל ישראל ושמירת הקב"ה על כלל ישראל. ובברכת השכיבנו מוסרים עצמנו להקב"ה ומתפללים שישמור עלינו בתורת יחידים, והוי נמי חלות קיום דקבלת עומ"ש, ומשום כך ברכת השכיבנו מצטרפת לברכת גאל ישראל והויא כברכה אחת, וכמש"כ הרמב"ם פ"ז מהל' תפלה הי"ח וז"ל ואע"פ שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל אינה הפסק בין גאולה לתפלה והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה עכ"ל. משא"כ בברכת יראו עינינו די"ל דאינה גאולה אריכתא כהשכיבנו אלא חלות שירה כפסוקד"ז וחל מדין מתיר כקדיש אע"פ דמהווה הפסק בין גאולה לתפלה וכדנ"ל.
אולם יתכן דאף הברכה דיראו עינינו כוללת עניני שמירת הקב"ה על עמו ישראל וקבלת עומ"ש שאומרים "כי בידך נפשות החיים וכו' בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' קל אמת וכו' המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו ועל כל מעשיו", ומשו"ה ס"ל לתוס' דברכה זו נמי בכלל גאולה אריכתא47.
ה.
בענין סמיכת גאולה לתפלה כל היום
מעשה שפעם בא הגר"מ זצ"ל לביהכ"נ לאחר התחלת התפלה, ובעת שהגיעו הצבור למוסף בלחש היה הגר"מ גומר גאל ישראל דשחרית, ונסתפק האם להתפלל שחרית או מוסף, והכריע דצריך להתפלל מוסף כדי לקיים תפלה בציבור, שסבר שלקיים סמיכת גאולה לתפלה אינו צריך להסמיך גאולה דוקא לתפלת שחרית אלא מקיימו ג"כ בתפלת מוסף, דאין דין דוקא לסמוך גאולה לשחרית, אלא הדין הוא לסמוך לתפלה בעלמא48. והגר"מ זצ"ל הביא ראייה מסוגיין דלשיטת ריב"ל בלילה לא בעי לסמוך גאולה לתפלה משום דגאולה באורתא לא הוי אבל ביממא הוי, ומשמע דבכל תפלת היום שפיר סומך ואפילו בתפלת מנחה או מוסף. ולפי"ז נראה דלשיטת הרמב"ם (פ"א הי"ג מהל' ק"ש) דלא הפסיד הברכות כל היום, אם עדיין לא התפלל שחרית יכול להסמיך גאולה לתפלה הראשונה של מנחה דאין צריך לסמוך דוקא לתפלת שחרית. וכן אחד שלא התפלל מעריב דצריך בבוקר להשלים יכול להסמיך גאולה לתפלה של תשלומי מעריב. והגר"ח זצ"ל הסכים לדברי הגר"מ זצ"ל. אך אמר הגר"ח זצ"ל דגם אילו היה מתפלל שחרית ג"כ היה יוצא תפלה בציבור בעת שהציבור מתפללין מוסף דלא בעינן שיתפללו כל הציבור דוקא אותה התפלה. והביא הגר"ח ראיה מהגמ' לקמן (דף כא.) "א"ר יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לביהכנ"ס ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל". וע"כ דמיירי דכבר התפלל ורוצה לצאת מצות תפלה בציבור ומתפלל תפלת נדבה והרי הציבור מתפללין תפלת חובה, ומוכח דגם אם אין כולם מתפללין אותה תפלה מהני49, עכ"ד הגר"ח זצ"ל.
אך נראה דכ"ז נכון לגבי קיום תפלה בציבור. ומאידך אליבא דשיטת הרמב"ם דחל קיום מיוחד דתפלת הציבור50, מסתבר דצריך להתפלל אותה התפלה שהציבור מתפללים כדי להצטרף לתפלת הציבור. וא"כ מן הנכון שיתפלל שחרית בלחש בשעה שהציבור מתפללים מוסף בלחש ויתפלל אח"כ מוסף בלחש מלה במלה עם חזרת הש"ץ, דאזי תפלת מוסף שלו מצטרפת לש"ץ ולתפלת מוסף דהציבור.
ו.
רבינו יונה ד"ה איזהו בן עוה"ב. ז"ל ואומר מורי הרב שטעם שזוכה לשכר גדול כזה מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים וכו' ובברכת גאל ישראל מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא והתפלה היא עבודה כדאמרינן ועבדתם את ה' אלוקיכם זו היא תפלה וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו, כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו, וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו ומצותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי עוה"ב. ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום וכו' והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא וכו', ואע"ג דצריך לומר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא, והטעם שאינו הפסקה מפני שהשכיבנו מעין הגאולה הוא שבשעה שעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדים ומתפללים לבורא לקיים דברו ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם שדרך הצדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא וכנגד אותה תפלה תיקנו השכיבנו שיצילנו ה' מכל דבר רע וכו', וכיון שתיקנו לאמרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה אמרו דלא הוי הפסקה דכגאולה אריכתא דמיא עכ"ל.
ומבואר מדברי רבינו יונה דיש ב' ביאורים בסמיכת גאולה לתפלה: א) שאנו מכירים טובה לה' שגאלנו ושאנו עבדיו ועובדים אותו ע"י עשיית רצונו ומצותיו, ועי"ז שאנו מתפללים לה' אנו מראים שאנו עבדיו - דתפלה זוהי עבודה, ב) שאנו בוטחים בה' שגאלנו ומתפללים אליו. ונראה דמבואר ברבינו יונה (בביאור הראשון) דבק"ש ובשמונה עשרה יש קיום דקבלת עול מלכות שמים, דיסוד העבדות הוא קבלת עול, וכעבדי ה' ית' אנו מקבלים עלינו עול מלכותו, והדין דסמיכת גאולה לתפלה היינו לצרף קבלת עומ"ש דק"ש לקיום קבלת עול מלכות שמים שבתפלה. משא"כ לפי הביאור השני ברבינו יונה יסוד הדין דסגל"ת הוא להראות בטחון בה' דהצירוף דק"ש ותפלה ביחד מהווה קיום של בטחון בה'.
ועיין ברש"י (ד"ה זה) דנקט ב' מקורות וטעמים לדין סמיכת גאולה לתפלה, א) דנלמד מסמיכות הפסוקים ד"יענך ה' ביום צרה" "וה' צורי וגואלי", ב) דמקורו מהירושלמי בברכות דאמרינן דמי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו. ומבואר בירושלמי דסמיכת גאולה היא כדי לקרב הקב"ה אליו ולרצהו בשירות ותשבחות ובעודו קרוב אליו לבקש ממנו צרכיו. ונ"ל דטעם הירושלמי בסמיכת גאולה לתפלה ניחא לפי הצד ברבינו יונה דסמיכת גאולה לתפלה מהווה קיום של בטחון בה', דמשום דמראה בטחונו בה' אזי מתקרב ה' אליו ונענה לתפלתו. ועוד נראה דלפי הטעם דהירושלמי סגל"ת חלה כקיום בתפלה עצמה, דיסודה של תפלה היא בטחון בה', וע"י שסומך גאולה לתפלה ומראה בטחונו בהקב"ה התפלה עצמה מעולה יותר ומתקרב הקב"ה אליו ומתרצה לתפלתו. ואילו לטעם הראשון ברש"י י"ל דסגל"ת מהווה קיום דקבלת עומ"ש והוי קיום במצות ק"ש.
ועיין ברמב"ם (פ"ז הל' י"ח מהל' תפלה) וז"ל ואע"פ שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל אינה הפסקה בין גאולה לתפלה והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה עכ"ל. ולכאורה משמע דהרמב"ם סובר כביאור השני ברבינו יונה דיסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה היינו דבזה אנו מבטאים את בטחוננו בהקב"ה ומתפללים אליו, וע"כ שפיר הוי ברכת השכיבנו וברכת גאל ישראל כברכה אחת ארוכה דתרוייהו הויין מענין בטחון בה'. משא"כ אי נימא כפירוש הראשון ברבינו יונה דסמיכת גאולה לתפלה חלה משום ענין עבדות ה' והכרת הטוב להקב"ה שגאלנו מבית עבדים, צ"ע קצת מדוע ברכת גאל ישראל והשכיבנו הויין כברכה אחת ארוכה דהרי אינם מאותו ענין, דברכת גאל ישראל הוי מענין הכרת הטוב דנהיינו עבדי ה' ואילו השכיבנו מענין שמירת הקב"ה שיצילנו מכל רע. ויתכן לפרש עפי"מ שכתב רבינו יונה (ד"ה ואע"ג וכו') וז"ל שהשכיבנו מעין הגאולה, שבשעה שעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדים ומתפללים לבורא שלא יתן למשחית לבא אל בתיהם וכו', וכנגד אותה התפלה התקינו לומר השכיבנו שיצילנו ה' מכל דבר רע וישמור צאתנו ובואנו, וכיון שהתקינו לאמרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה אמרו דלא הוי הפסקה וכגאולה אריכתא דמיא עכ"ל. ונראה דמכיון שתיקנו ברכת השכיבנו כנגד מה שהתפללו לה' שיצילם בשעת הגאולה ממצרים הכל הוי מענין הגאולה ומשום כך ברכת גאל ישראל והשכיבנו הויין ברכה אחת ארוכה.
ע"כ ענין סמיכת גאולה לתפלה
גמ'. וז"ל אמר ר' יוחנן בתחלה אמר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי אלא התם כיון דתיקנו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמי עכ"ל. נראה דר"ל דרבנן תיקנו "דה' שפתי תפתח וכו'" ו"יהיו לרצון אמרי פי וכו'" כחלק מעצם החפצא דתפלת שמו"ע. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"ט) וז"ל בכל תפלה מהתפלות פותח קודם לברכה ראשונה ה' שפתי תפתח וכו' וכשהוא חותם בסוף התפלה אומר יהיו לרצון וכו' ואח"כ צועד לאחוריו עכ"ל. ומדפסק הרמב"ם שהמתפלל צועד לאחוריו רק לאחר שאמר יהיו לרצון וכו' מוכח דיהיו לרצון וכו' מהווה חלק מעצם החפצא של התפלה עצמה, וה"ה לה' שפתי תפתח וכו'. ולכאורה תהיה נפ"מ לענין חזרת הש"ץ, דהש"ץ צריך לומר ה' שפתי תפתח ויהיו לרצון וכו' בקול רם כשאר חזרת הש"ץ. ואם יאמר הש"ץ ה' שפתי תפתח וכו' ויהיו לרצון וכו' בלחש לא יקיים מצות חזרת הש"ץ ותפלת הציבור כהלכתן. ועיין בשו"ע (או"ח סימן קכ"ד, ג) שפסק המחבר שחייבין שיהיו ט' אנשים ששומעים תפלת הש"ץ ובלא"ה קרוב להיות ברכותיו לבטלה. ומוכח דלקיום תפלת הציבור וחזרת הש"ץ כדינה לכתחילה צריכים שיהיו ט' אנשים בציבור המתכוונים לשמוע לתפלת הש"ץ. ולפימש"נ דה' שפתי תפתח וכו' ויהיו לרצון וכו' הויין חלק מעצם החפצא דתפלה הוא הדין שחייבין ט' אנשים לשמוע לאמירת ה' שפתי תפתח וכו' ויהיו לרצון וכו' מפיו של הש"ץ. ולכן הש"ץ חייב לומר ה' שפתי תפתח וכו' ויהיו לרצון וכו' בקול רם, כדי שהציבור ישמעו את אמירתן.
גמ'. וז"ל אמר ר"א אמר ר' אבינא כל האומר תהילה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן עוה"ב וכו' עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה שלש פעמים) וז"ל כנגד שלש תפילות עכ"ל. רש"י מפרש דמיירי לענין אמירת אשרי ג' פעמים ביום. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז הי"ב מהל' תפלה) וז"ל ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום והן מתהילה לדוד עד סוף הספר וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם וכו' עכ"ל.
ונראה דהרמב"ם לא גרס בגמ' "ג' פעמים" וגרס כל האומר תהילה לדוד בכל יום מובטח שהוא בן עוה"ב, והוי מקור לענין אמירת פסוקי דזמרה. ונראה דלרש"י מקור הדין לומר פסוקי דזמרה נלמד מסוגיית הגמ' בשבת (דף קיח:) וז"ל אר"י יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קאמרינן בפסוקי דזמרה עכ"ל, ועיין ברש"י (ד"ה בפסוקי דזמרה) וז"ל שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו קל בקדשו עכ"ל. לשיטת רש"י אמירת פסוקי דזמרה מתקיימת באמירת שני מזמורים של הילולים ואין אמירת אשרי בכלל פסוקי דזמרה אלא הוי דין בפ"ע הנלמד מסוגיין דכל האומר בכל יום תהילה לדוד ג' פעמים מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ויסוד אמירת פסוקי דזמרה הוא מדין נטילת רשות לומר ברכות ק"ש, וכעין דין ברכות ק"ש דמהווים נטילת רשות כדי להתפלל שמונה עשרה מדין דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וכדביארנו לעיל. משא"כ באמירת אשרי ג' פעמים ביום שיסודו משום דאית ביה יסוד הבטחון בה' שזן את הכל - וכדכתיב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ואית ביה נמי פסוקי שבח בסדר האלף בית שהן כ"ב אותיות המרמזות על התורה51.
ודרך אגב יש להעיר דמבואר בגמרא דממעלת הפרק דתהלה לדוד שהשבח שבו מסודר כפי האל"ף בי"ת. ונראה לבאר שבאמת אי אפשר לאדם למלאות את חובתו לשבח את ה' יתב' כדין כי אין ביכולת של האדם לשבח ולהודות לה' יתב' כראוי, וכנוסח תפלת נשמת "אילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רנה כהמון גליו וכו' אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו". ולכן אנו מסדרים את השבח של ה' יתב' בתהלה לדוד בסדר של האל"ף בי"ת, מאל"ף עד תי"ו, להורות שאפילו אם האדם משתמש בכל האותיות כולן נמי לא יוכל לקיים כל חובת השבח לה'.
ולפי"ז נראה דבאמת אף אמירת שבח לה' ית' צריכא מתיר, כי מאחר שאדם יודע שלא ימלא את חובתו לשבח לה' בדבריו כראוי לכאורה יהא אסור לו לומר רק מקצת דברי שבח. וכן נמי מוכח מהגמרא לקמן (לג:) "ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר הקל הגדול והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד וכו', כי סיים א"ל סיימתינהו לכולי שבח דמרך למה לי כולי האי, אנן הני תלת תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו ואנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הויין יכולין למימר להו ואת אמרת כולי האי, משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דיני זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו".
ונראה דמבואר בגמ' דהמתיר לומר דברי שבח הוא רק משום שחז"ל קבעו לומר הך שבח. ויסוד זה נרמז בפסוקים של תהלה לדוד דכתיב "ארוממך אלוקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, בכל יום אברכך ואגדלה שמך לעולם ועד" - דהיינו שבכל יום יש חיוב לשבח לה' תמיד. אמנם קשה למלאות חיוב זה כראוי משום ש"גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר" - כלומר דאי אפשר לאדם לתאר ולהביע את שבחו של הקב"ה במלואו, דכל דברי שבח שיאמר אינם מספיקים להביע את שבחו של ה' יתב'. ולכאורה לפי"ז היה צריך להיות אסור לומר דברי שבח לה'. אלא דיש מתיר לומר דברי שבח - "דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו", דהמתיר לומר דברי שבח הוא שדורות הראשונים קבעו לומר דברי שבח ושירה, וע"כ אף לנו מותר לומר דברי שבח ושירה לה' שבזה אנו מקיימין מסורת אבותינו. וע"כ דוד המלך ממשיך ואומר "הדר כבוד הודיך ודברי נפלאתיך אשיחה".
41 עיין בשיעורים לעיל דף ב. בד"ה רבינו יונה בא"ד ורב האי גאון אומר וכו' אות ג' ובהערה 32 שם. ועיין בב"י בסוף סימן ס"ו שכתב בשם הרוקח וז"ל שאם אין לאדם פנאי להתפלל יקרא ק"ש בעונתה עד אני ה' אלוקיכם אמת ולא יאמר אמת ויציב אחר שאמר אני ה' אלוקיכם אמת, מפני שעת הדחק מוטב להרחיק כדי לסמוך גאולה לתפלה דאמרינן בירושלמי רב יוסי מצלי בתלת שעין ביממא וכו' ומקשי ואמר כבר קיבל עליו עומ"ש בעונתה ומשמע ברכה אחרונה לא בירך עכ"ל, וכן פסק הרמ"א (סימן ס"ו סעיף י') וז"ל מי שהוא אנוס ודחוק ואין לו פנאי להתפלל מיד אחר ק"ש יקרא ק"ש עד אמת וימתין לומר שאר הברכות עד שיתפלל שאז יאמר אמת ויציב וכו' ויתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה עכ"ל. ומבואר דס"ל דסגל"ת חלה ע"י סמיכת ברכת גאל ישראל לבדה לתפלה דהרי הפסיק זמן גדול בין הברכות הראשונות דק"ש וקריאת שמע לתפלה ומ"מ חל הקיום דסמיכת גאולה לתפלה בסמיכת ברכת גאל ישראל לתפלה. וכן משמע נמי מדברי האור זרוע (הל' ק"ש סימן ט"ז) וז"ל פר"ח זצ"ל מכאן ואילך לא הפסיד פירוש הקורא משלש שעות ואילך כל שעה רביעית שהוא זמן תפלה וצריך לסמוך גאולה לתפלה ואע"פ שעבר זמן קריאת שמע לא הפסיד ברכותיה אלא מברך שתים לפניה ואחת לאחריה וסומך גאולה לתפלה ומתפלל וכו' וכן הלכה עכ"ל. ומבואר דס"ל דחל קיום סמיכת גאולה לתפלה ע"י שסומך ברכת גאל ישראל לתפלה אע"פ שאינו מקיים מצות ק"ש באותה שעה ואינו סומך קיום ק"ש של חובה לתפלה. וכן משמע נמי מסתימת לשון המאירי דף ד: "תפלת שחרית צריך לסמוך בה לתפלה ברכה אחרונה של ק"ש והיא הנקראת גאולה שלא להפסיק בה בנתים בשום דבר". אולם עיין ברמ"א סוף סימן מ"ו שפסק "וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו' בשכמל"ו כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרא שלא בזמנה ויוצא בזה", וכתב ע"ז הגר"א שם וז"ל ולי נראה שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות וגם מחמת זה לא יסמוך גאולה לתפלה עכ"ל. והקשה עליו הביאור הלכה (סוף סימן מ"ו ד"ה כי לפעמים) דצ"ע במה שסיים הגר"א שאם יאמר בק"ש דקרבנות הפסוק דבשכמל"ו א"כ לא יסמוך גאולה לתפלה, דהרי הוא סומך גאולה לתפלה אח"כ, ואף שכבר יצא יד"ח ק"ש זה אינו מזיק כלל הקיום דסגל"ת. ובסידור הגר"א בפירוש שיח יצחק (דיני ק"ש אות ז') ביאר דברי הגר"א וז"ל ונראה כוונתו שעיקר סמיכת גאולה לתפלה הוא כשקורא ק"ש ומתפלל וכו' שעיקר המעלה של סמיכת גאולה לתפלה הוא להסמיך ק"ש של חובה לתפלה עכ"ל. וכן מבואר ברא"ש (פ"ד סימן ו') וז"ל דרב צלי של שבת בערב שבת מפלג המנחה ולמעלה ולאחר צאה"כ היה קורא ק"ש בעונתה ואע"פ שלא היה סומך גאולה לתפלה כיון שהיה מכוון למצוה להוסיף מחול על הקדש לא חייש לסמיכה עכ"ל. ומשמע דס"ל דקיום סגל"ת חל רק ע"י סמיכת ק"ש של חובה לתפלה ולא ע"י סמיכת ברכת גאל ישראל לתפלה, דאל"ה דחל הקיום דסגל"ת בברכת גאל ישראל לתפלה מדוע נקט הרא"ש דרב לא קיים דין סמיכת גאולה לתפלה כשהתפלל מעריב מפלג המנחה ואילך דהרי בירך ברכות ק"ש והסמיך ברכת גאל ישראל לתפלה. ומבואר דנחלקו הראשונים והפוסקים האם דין סגל"ת היינו להסמיך ק"ש של חובה לתפלה להוות יחד קיום דקבלת עומ"ש שלימה, או שדין סגל"ת היינו להסמיך את ברכת גאל ישראל בלבד לתפלה.
42 צ"ע בדברי רבינו זצ"ל דלעיל בשיעורים (דף ב. ברבינו יונה ד"ה בא"ד ורבינו האי גאון וכו' אות א') נקט רבינו דלפי הצד דסגל"ת מהווה קיום בפ"ע - היינו שחל חיוב להסמיך רק את ברכת גאל ישראל לתפלה - והוי קיום בברכת גאולה ולכן חל קיום סגל"ת אף בתפלת נדבה. משא"כ לפי הצד דסגל"ת הוי קיום בתפלה עצמה - היינו שחל חיוב להסמיך ק"ש וברכותיה ולצרפם לתפלה להוות יחד קיום דקבלת עומ"ש שלימה דאזי חל דין סגל"ת דוקא בתפלת חובה שמהווה חלות קיום דקבלת עומ"ש. ולכאורה לפי"ז י"ל דה"ה לענין תפלת ערבית, דאם סגל"ת הוי דין בתפלה עצמה דחל קיום קבלת עומ"ש שלימה בצירוף ק"ש ותפלה, י"ל שחל דין סגל"ת רק בתפלת חובה כשחרית ומנחה דהווין חובה דחל בם קיום דקבלת עומ"ש, ולא בתפלת ערבית דרשות, אולם אם סגל"ת הוי חלות קיום בפ"ע להסמיך ברכת גאל ישראל לתפלה והוי קיום בברכת גאולה י"ל שאף בערבית חל קיום זה ואפילו למ"ד דתפלת ערבית היא רשות, דעכ"פ סמך ברכת גאל ישראל לתפלה. וזהו להיפך למה שביאר רבינו זצ"ל כאן. ואולי יתכן ליישב דברי רבינו עפי"מ שנתבאר לעיל בשיעורים (דף ב. ד"ה ורבינו האי גאון אומר אות ה') דאפילו למ"ד דתפלת ערבית רשות היינו רק בנוגע לחובת הגברא להתפלל דערבית הוי רשות אבל החפצא דהתפלה הויא חפצא דתפלת חובה, ולפי"ז יתכן דחל חלות קיום דקבלת עומ"ש אף בערבית כבשחרית, דערבית נמי הויא חפצא של תפלת חובה וחל בה קיום דקבלת עומ"ש, ותפלת ערבית חלוקה מתפלת נדבה דנדבה הויא קיום דבקשת רחמים בעלמא, ומשו"ה חל בערבית קיום סגל"ת לצרף ברכת ק"ש וק"ש לשמו"ע להוות יחד קיום קבלת עומ"ש שלימה וחל הקיום דסגל"ת בתפלת שמו"ע עצמה, וזוהי סברת התוס'. ואילו ר"ע גאון סובר דלמ"ד דתפלת ערבית רשות מכיון דליכא חובת גברא להתפלל ה"ה דליכא בערבית חיוב דסגל"ת. דס"ל דסגל"ת נמי הוי חובת גברא להסמיך ברכת גאל ישראל לתפלה ואינה קיום בחפצא של התפלה עצמה.
43 עיין בתוס' (דף ל. ד"ה מסמך).
44 וכן מבואר מדברי הלבוש (או"ח סימן תקפ"א) בטעם אמירת קדיש תתקבל לאחר סליחות, שכתב דהסליחות וי"ג מדות הם במקום תפלת י"ח, ומשום כך סדר הסליחות מתחיל באמירת אשרי כנגד פסוקד"ז ואח"כ נופלים על פניהם ואומרים קדיש תתקבל כמו לאחר שמו"ע. ולפי"ז נראה שחל דין עמידה לפני ה' בסליחות כבשמו"ע.
45 וכ"ז לענין המתיר לפני התפלה, אך המתיר לבקש על צרכיו בשמו"ע בקדימת ג' ברכות ראשונות דשבח לברכות האמצעיות דבקשה מעכב אף בדיעבד. דחל המתיר בעצם תופס התפלה עצמה.
46 ויתכן שהנהיגו כך כדי לגלות דתפלת ערבית רשות ולא חובה כשחרית. אי נמי כדי שיחול המתיר דאמירת קדיש קודם תפלה. ועוד כדי להוכיח שהמתיר דסגל"ת אינו מעכב ובדיעבד יכול להתפלל ערבית בלי ק"ש וסגל"ת וכדאיתא בשו"ע (או"ח רל"ו, ג').
47 ועיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"ב בענין סמיכת גאולה לתפלה.
48 ולכאורה יש להביא ראייה לזה משיטת רב האי גאון הנ"ל בשיעורים שחל קיום סמיכת גאולה לתפלה אף כשמסמיך גאולה לתפלת נדבה בעלמא. דה"ה דחל קיום סג"ל בכל תפלה וא"צ להסמיך גאולה לחלות שם תפלת שחרית ושפיר חל קיום סמיכת גאולה לתפלה כשסומך ברכות ק"ש לתפלת מוסף. ואף לפי הגירסא שאינו סומך לתפלת נדבה אלא לתפלת חובה י"ל דשפיר חל סג"ל בתפלת מוסף דהויא תפלת חובה.
49 לכאורה יש לפקפק על הראייה, דבשלמא תפלת נדבה דחלה מדין רחמי ובקשת צרכיו ותפלת שחרית דג"כ הויא רחמי מצטרפין לתפלה בצבור. מאידך תפלת מוסף אינה חלות קיום דרחמי ובכן צ"ע האיך תצטרף תפלת מוסף דאינה רחמי לתפלת שחרית דהויא רחמי. וצ"ל דסובר הגר"ח זצ"ל דמצטרפין מדין עבודה שבלב. ועיין במג"א (או"ח סימן צ' ס"ק י"ז) ובשו"ת באר יצחק (סימן י"ב).
50 עיין בשיעורים לעיל (דף ב.) ד"ה ענין שומע כעונה בק"ש ותפלה אות ב', ובשיעורים (דף ב.) ד"ה ורב האי גאון אומר וכו' אות ד', ובשיעורים לדף כו: בתוס' ד"ה טעה. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' תפלה ה"א.
51 ועיין במהרש"א בח"א.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
ואי כרבן גמליאל סבירא להו. דמשמע ליה בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה: לימרו כר''ג. עד עמוד השחר: מן העבירה. שמא יסמוך על שהות שיש לו כדתניא: קימעא. מעט: משום אונס שינה. התוקפתו לעבור על דברי חכמים הוזקקו להזהירו יותר: ממאן דאמר. לקמן בפ' תפלת השחר (דף כז:): אמר מר קורא ק''ש. של ערבית תחלה ואח''כ מתפלל: מסייע ליה לר' יוחנן. דאמר ערבית נמי ק''ש ואחר כך תפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה. ודלא כר' יהושע בן לוי דאמר תפלה ואחר כך ק''ש: זה הסומך. וכל שכן דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר לג) וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי (תהלים יט) וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה (שם כ) ואמרי' בברכות ירושלמי (פ''א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב''ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו: באמצע תקנום. בין שני ק''ש תקנו כל תפלות של יום דקא סבר תפלת ערבית קודמת לק''ש: גאולה מאורתא לא הוי. הילכך גאולה דאורתא לא חשיבא לאהדורי עלה סמיכת תפלה: מה קימה ק''ש ואח''כ תפלה. דבשחרית כולהו מודו דבעי מסמך: שלש פעמים. כנגד שלש תפלות: דאית ביה תרתי. דאתי באל''ף בי''ת ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי: אפילו הכי. אף על פי שהפסיק נו''ן מפני נפילה שבה ולא אבה לרמזה חזר ורמז סמיכת הנפילה תכף לה: ויעף אלי. בפריחה אחת ולא הרגיע בינתים: מועף ביעף. שתי פריחות: באחת. בפריחה אחת: אמרו בלבבכם. אמרו מה שכתוב על לבבך (דברים ו): על משכבכם. שנאמר בשכבך : ודומו. בשינה אחרי כן:
וקורא קריאת שמע ומתפלל. מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק''ש ויתפלל ערבית: דאמר רבי יוחנן איזהו בן העוה''ב וכו'. ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו. נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה''ל כגאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מבהכ''נ עד שיגמור כל אחד תפלתו. וגם יש באותם פסוקים י''ח אזכרות כנגד י''ח ברכות דשמנה עשרה ואגב שתקנו לומר אותם פסוקים תקנו לומר חתימה של יראו עינינו. והלכה כר' יוחנן דברייתא מסייע ליה וכן פסק ה''ג. ואם כן יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמנה עשרה. ומיהו בסדר רב עמרם פי' מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות. ולא נהירא [דאם כן] ר' יוחנן סבירא ליה תפלת ערבית חובה דפלוגתא היא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן. ונכון להחמיר ולהזהר מלספר בינתים ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כרבי יוחנן צריך לומר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות היא מכל מקום מחייב לסמוך. אם כן גם לנו יש לסמוך:
206ימים לסיום הש״ס